דתיים ומדינה: תדמית מול סטטיסטיקה

אירועי יום כיפור והדברים שנאמרו בעקבותיהם העלו שוב את השאלה החוזרת של דת ומדינה, ומי קובע מה יהיה הצביון של המרחב הציבורי. חלק מהדוברים ציינו את העלייה במספרם וכוחם של הדתיים בתור גורם. אבל מה הנתונים?

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אוספת נתונים על הסיווג העצמי של רמת דתיות בתור חלק מהסקר החברתי שהיא עורכת כל שנה מאז 2002. הנסקרים, שמהווים חתך מייצג של האוכלוסייה מגיל 20 ומעלה, מתבקשים לבחור מתוך 5 אפשרויות: חילוני לא דתי, מסורתי לא כל-כך דתי, מסורתי דתי, דתי, וחרדי. התוצאות מכל שנות הסקר מוצגות בגרף הבא.

מה שתמיד מפתיע אותי בכל פעם שאני מסתכל על הנתונים האלה הוא היציבות. 3 מתוך 5 הקבוצות כמעט שלא השתנו לאורך 20 שנות הסקר:

• חילונים הם הקבוצה הגדולה ביותר בהפרש ניכר, והם כמעט תמיד בטווח של 43-44%
• מסורתיים-דתיים כמעט תמיד בטווח 12-14%
• דתיים הם קבוצה די קטנה בעצם, כמעט תמיד בטווח 10-11% (כנראה עם מגמת עלייה מאוד קטנה מ-10% ל-11%)

שימו לב שזה למרות שרמת הפריון עולה עם הדתיות: הפריון של חילוניות הוא 2.05 ילדים לאישה, אצל המסורתיות-דתיות זה 3.01, ואצל הדתיות כבר 4.33 — יותר מפי 2 מאשר אצל החילוניות. העובדה שמספר הדתיים לא גדל באופן ניכר מצביעה על נטישה משמעותית שכמעט מנטרלת לגמרי את הילודה הגבוהה.

בשתי הקבוצות הנותרות יש מגמה ברורה של שינוי:

• המסורתיים הלא-דתיים נמצאים במגמה של ירידה. בתחילת המאה הם היו קצת יותר מרבע, בערך 27%. כיום הם בערך חמישית, כ-20%.
• החרדים, לעומת זאת, במגמת עלייה. בסקרים הראשונים שיעורם היה 6-7%, ואילו באחרונים הוא כ-10%. זה מבטא את רמת הפריון של נשים חרדיות שעומדת על 6.56. בניגוד לדתיים, אצלם כנראה אין נטישה רבה.

אם מסכמים ביחד, מקבלים שהיחס בתחילת המאה היה בערך 70:30 לטובת הלא דתיים (חילונים ומסורתיים לא דתיים). כיום זה בערך 65:35. אז מצד אחד נכון שיש עלייה במספרם היחסי של הדתיים. אבל העלייה הזו איטית, מקצת פחות משליש לפני 20 שנה לקצת יותר משליש כיום. הלא דתיים הם עדיין רוב משמעותי מהיהודים במדינה.

מקורות

הנתונים לגרף ממחולל הדוחות של הסקר החברתי של הלמ"ס.

נתוני הפריון מפרסום נפרד בנושא.

סבירות: הכלל שמאחורי החוקים

לפי סקר בכאן חדשות רק שליש מהישראלים מבינים מה זה "עילת הסבירות". והאמת, באופן מעשי עד כה עילת הסבירות לא הייתה מרכיב מרכזי או חשוב במיוחד במערכת החוק והמשפט בישראל. אז איך המאבק סביב ביטול עילת הסבירות הפך למוקד שמבעיר את המדינה?

העיסוק שלי במדעי המחשב די לא קשור למה שאני כותב כאן כרגיל. אבל לעיתים נדירות הוא מאפשר פרספקטיבה שונה על מה שקורה מסביב. ביטול עילת הסבירות הוא מקרה כזה.

אז מה הקשר?

בשנת 2001 קבוצה של 17 מפתחי תוכנה נפגשו בחור נידח ביוטא לדון איך צריך לפתח פרויקטי תוכנה גדולים. התוצאה הייתה המנשר האג'ילי (Manifesto for Agile Software Development). בדיעבד, די מדהים שזה היה כזה חידוש, ושלא רק שאף אחד לא ניסח את זה קודם, זה היה ממש נגד הדוגמה.

מה הם בעצם אמרו? בהתבסס על הניסיון המצטבר שלהם בפרוייקטי פיתוח תוכנה גדולים בכל העולם, הם הגיעו לתובנה שקשה מאוד ובעצם די בלתי אפשרי להגדיר את הדרישות מפרויקט גדול בצורה מלאה מראש. קודם כל כי זה מאוד מורכב. בנוסף תמיד קורים דברים שלא נצפו מראש, או שיש אי הבנות לגבי פרשנות של סעיפים, או שהמצב משתנה. לכן פרויקטים שמתבססים על תכנון קשיח שבו מנסים להגדיר הכל מועדים לכישלון, ולרוב גם לכישלון יקר להחריד. בהרבה מקרים שלב התכנון עצמו לוקח שנים, ואם אחר כך מממשים את התוכניות באדיקות מסתבר שרובן בעצם לא מלאות ולא מסתדרות זו עם זו ולא באמת מה שהלקוח צריך.

דוגמה מקומית עדכנית יחסית היא פרויקט תבל לחידוש מערכת המיחשוב של הביטוח הלאומי. הפרויקט יצא לדרך בשנת 2009 עם תכנון לחדש 31 מערכות בתקציב של 477 מיליון שקל. בתאריך היעד אחרי עשור היה מימוש חלקי של רק 5 מערכות, והעלות המצטברת הייתה כבר 755 מיליון.

בחיי היום-יום מוצאים הד לבעיה הזו בצורך בעורכי הדין. מצד אחד זה בא לידי ביטוי בניסיון לנסח חוזים שיכסו את כל הפינות. מצד שני יש את הליטיגציה על חוזים שבדיעבד מסתבר שלא באמת מכסים הכל. ובהחלט קורה שלשני הצדדים יש טיעונים מאוד משכנעים, למרות שהם סותרים זה את זה. זה הגיע גם לתרבות הפופולרית, למשל בקומדיה על הקושי להגדיר נכון את 7 הבקשות שהשטן נותן לך (או במקרה של הסרט, נותנת לך) בתמורה לנשמתך, או בקומדיה אחרת על עו"ד שהצליח לנסח הסכם ממון יחודי שאין בו פרצות (באופן אירוני הגירושין של כוכב הסרט ג'ורג' קלוני עלו לו מאות מליוני דולרים).

בהקשר שלנו, הטיעון הוא שכיוון שאי אפשר לנסח חוקים שמכסים את כל מה שעלול לקרות, עדיף לא לנסות. צריך כמובן לנסח את העקרונות, ולהגדיר נוהלים, ולקצוב עונשים, וכו'. אבל זה חסר תוחלת לנסות לפרט את כל המקרים הפרטיים שיכולים לקרות ואת כל צרופי הנסיבות שיכולות לחול. אם עושים את זה נוצר בליל סמיך של מיקרו-כללים שלא באמת פותרים את הבעיה ויכולים אפילו לכלול סתירות פנימיות.

הפתרון החלופי הוא עילת הסבירות. במקום לפרט את כל הכללים שמכתיבים את התהליך, בודקים קודם כל את התוצאה הסופית. והתוצאה הסופית צריכה להיות סבירה בתנאי המקרה. אפילו אם הלכנו באדיקות לפי הכללים, זה שהגענו לתוצאה לא סבירה אומר שהיה שם פגם. עילת הסבירות היא הכלי שמחלץ אותנו מרודנותם של נוסחים חוקיים שלא נועדו ולא יכולים להתמודד עם מקרי קצה וסיבוכים שונים ומשונים שקורים בעולם האמיתי. הדרישה לסבירות התוצאה היא מעיין חוק על שנמצא מעל כל החוקים, למרות שהוא בעצם לא חוק.

לכן כל כך חשובה גם הוועדה לבחירת שופטים. מישהו הרי צריך להפעיל את עילת הסבירות ולהחליט מה סביר, והמישהו הזה זה השופטים. והציבור צריך לתת אמון בשיקול הדעת של השופטים. לכן קריטי שהשופטים — שבכוחם להפעיל את עילת הסבירות — יהיו ערכיים ועצמאיים. אבל זאת גם נקודת התורפה של כל הסיפור. הכל מתבסס על ההנחה שיש שותפות ערכים בסיסית. אם אין הסכמה על ערכים משותפים לא תהיה הסכמה על הפעלת עילת הסבירות.

מהבחינה הזו המשבר הנוכחי הוא בסך הכל ביטוי בולט יותר מהרגיל של משבר מתגלגל שנמצא איתנו מראשית ימי המדינה. הוא מתכתב ישירות עם הכנסת הראשונה, שלא הצליחה להתמודד עם הנושאים הרגישים של יחסי דת ומדינה, ולכן לא חוקקה חוקה כפי שנקבע בהצהרת העצמאות. בהמשך, זה מתכתב עם הכישלונות של כל הניסיונות להעביר חוקי זכויות אזרח מקיפים.

זה גם מחדד מה ההבדל בין הממשלה הנוכחית לכל אלה שקדמו לה. נגזר עלינו לחיות ביחד במדינה שסובלת מחוסר הסכמה בסיסי בנוגע לערכי יסוד. במצב כזה יש שתי גישות אפשריות. כל הממשלות עד כה בחרו לנסות לפשר על המחלוקות, ולהימנע מעימות כולל. לא בחירה ביהודית או לחלופין בדמוקרטית, אלא יהודית ודמוקרטית, אפילו אם זה לא לגמרי מוגדר ולא לגמרי מסתדר. הרבה פעמים התוצאה לא הייתה אסתטית, אבל היא איפשרה לנו להמשיך לקיים מדינה מתפקדת בצורה סבירה למדי. זה פעל בין היתר כי רוב הזמן ניסו להתנהל במסגרת הסביר. כתוצאה לא היה צורך להשתמש הרבה בעילת הסבירות כדי לבטל החלטות בלתי סבירות.

אבל שימו לב שהרעיון של עילת הסבירות מניח בתור בסיס שיש רצון טוב וכוונה לנהל את המדינה באופן סביר ולטובת הכלל. הממשלה ה-37, בראשות בנימין נתניהו וברוחם של יריב לוין, בצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן-גביר, בחרה בגישה ההפוכה: להביא את הדברים לכדי פיצוץ. ביטול עילת הסבירות הוא סימפטום לדרך ההתנהלות שלהם, אבל הוא רק פרט טכני. בראייה היסטורית מה שהם באמת עשו זה להכריז שנגמר הניסיון לפסוח על שתי הסעיפים, ומעכשיו יש העדפה מוחלטת של היהודית על הדמוקרטית. ולא סתם יהודית, אלא יהודית מאותו זרם משיחי שהביא את חורבן בית שני ואלפיים שנות גלות.

והם גם לא רוצים לאפשר לאף אחד לשאול האם זה סביר.

מה הכי גרוע באפליית נשים בעולם

הייתי רוצה לחשוב שבעשור השלישי של המאה ה-21 כבר מובן מאליו שלנשים יש אותן זכויות כמו לגברים, וצריכות לעמוד לרשותן אותן אפשרויות. למרבה הצער זה לא המצב. ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, שמאגד 38 מדינות עם כלכלות מפותחות, כולל ישראל) פרסם לאחרונה את מדד SIGI לשנת 2023. המדד הזה מנסה לכמת את מצבן של נשים לפי מגוון משתנים. לפי המדד ישראל נמצאת בתחתית הדירוג של מדינות ה-OECD, כשרק יפן בדירוג נמוך יותר. שתי המדינות הן היחידות מבין מדינות ה-OECD שנמצאות מתחת לממוצע העולמי. עד כמה שהצלחתי לברר, זה לא זכה לשום התייחסות באף גוף חדשות בארץ, פרט לynet.

בנוסף למידע על מצבה של ישראל, אפשר ללמוד מהדוח גם על מצבן של נשים בעולם באופן כללי. אבל לפני שנצלול לנתונים ולמה שאפשר ללמוד מהם, צריך קצת רקע.

מדד SIGI (ראשי תיבות של Social Institutions & Gender Index) מבוסס על הערכות של 40 משתנים, שמחולקים ל-4 תחומים. לכל משתנה יש ערכים בתחום 0 עד 100: 0 מציין שאין אפליה, ו-100 מציין אפליה מלאה. המדד מחושב בשני שלבים: קודם מחשבים את הממוצע של המשתנים בכל תחום, ואז את הממוצע של ארבעת התחומים. הממוצעים הם לא ממוצע חשבוני רגיל אלא לפי נוסחה לא-לינארית; בכל אופן התוצאה היא גם בטווח 0 עד 100. ברוב המדינות אין נתונים על כל המשתנים, ובשנת 2023 נאספו נתונים מספיקים לחישוב המדד מ-140 מדינות.

ארבעת התחומים המרכיבים את המדד הם:

• אפליה במשפחה. תחום זה כולל משתנים כמו חוקים לגבי גיל הנישואין לגברים ונשים, הזכויות להיות ראש משק בית, חלוקת העבודה במשק הבית, המעמד בעת גירושין, והזכות לקבלת ירושה.
• ביטחון פיזי מוגבל. תחום זה כולל היבטים של הגנה מפני אלימות, ובפרט אלימות מצד בן הזוג, אונס, והטרדה מינית. הוא כולל גם נושאים של בריאות האישה, למשל הזכות להפלות.
• הגבלת הגישה למשאבים. תחום זה עוסק בזכויות החוקיות לבעלות על אדמה, בהחזקת חשבונות בנק, בהזדמנויות בתעסוקה, ואת נושא חופשת הלידה.
• זכויות אזרחיות מוגבלות. תחום זה בודק זכויות תנועה, את הזכות לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים, וגישה למערכת המשפט.

כמו בכל מדד כזה, גם מדד SIGI סובל מבעייתיות באיסוף מידע עולמי, כי לא הכל רלוונטי בכל מקום. למשל ישראל מקבלת ציון נמוך במשתנה העוסק בחוקים נגד מילת נשים, כי אין חוק מפורש כזה. זה אולי נכון פורמלית, אבל מה שיותר חשוב הוא שהבעיה אינה קיימת. למרות זאת המדד בכללותו כן מאפשר כמה הבחנות על אפליית נשים בעולם.

הסיבה לשימוש בנוסחה לא לינארית לחישוב הממוצעים היא כדי למנוע קיזוז. בנוסחה הרגילה לממוצע, לכל שינוי של משתנה יש אותו משקל. כך ירידה של נקודה במשתנה אחד מתקזזת עם עלייה של נקודה במשתנה אחר. אבל במדד SIGI רצו שערכים נמוכים לא יקזזו ערכים גבוהים באופן מלא: שיפור של נקודה במשתנה שהמצב בו טוב ממילא לא יוכל לפצות באופן מלא על הרעה של נקודה במשתנה שהמצב בו רע. המטרה הזו מושגת באמצעות הנוסחה הלא-לינארית שבחרו להשתמש בה. התוצאה היא שכדי לשפר את המדד כדאי להתמקד במשתנים שבהם התקבלו הערכים הגבוהים ביותר (שמצביעים על ההיבטים הקשים ביותר של אפליה נגד נשים).

אם נתמקד בישראל, התוצאה הכוללת של המדד היא 31.6 מתוך 100, מה שמעמיד אותנו במקום ה-90 הלא מאוד מחמיא מתוך 140 מדינות. הממוצע העולמי הוא 29.1, והממוצע של מדינות ה-OECD הוא 15.3. התחום שבו ישראל קיבלה את הציון הגבוה ביותר (כלומר, הגרוע ביותר, עם האפליה הקשה ביותר) הוא אפליה במשפחה, שבו קבלנו את הציון 40.9. המשתנה שתרם את התרומה המכרעת לציון הגרוע הזה הוא חוקי הגירושין בארץ, שאינם נותנים לנשים זכויות שוות בבקשה לגירושין ובקבלת גירושין. התחום השני הוא זכויות אזרחיות, בהן התקבל הציון 34.9. משתנה חשוב כאן הוא היכולת לשמש בתפקידים שיפוטיים, שמתייחס ככל הנראה לבתי דין רבניים. התחום שבו התקבל הציון הנמוך (הטוב) ביותר הוא גישה מוגבלת למשאבים, שבו הציון היה 23.1. זה טוב יחסית לתחומים האחרים, אבל עדיין גבוה במידה משמעותית מהציון של רוב מדינות ה-OECD (שהן קבוצת ההתייחסות שלנו).

הגרף הבא מראה את המדד ואת ארבעת המרכיבים שלו עבור כל המדינות. זה יוצא מאוד צפוף ועמוס, אבל מה שחשוב הוא התמונה הכללית ולא התוצאות של מדינה זו או אחרת. המדינות מסודרות לפי הדירוג שלהן משמאל לימין. ערך המדד של כל מדינה מצוין על ידי הקו השחור. הערכים של ארבעת התחומים מצוינים על ידי הקווים הצבעוניים. זה מאפשר לצפות בדגמים כלליים, ולהשוות את המצב בישראל (מסומנת ברקע תכלת) למדינות אחרות.

נתחיל מהתחומים ה"פחות מעניינים" מבחינת ההשפעה שלהם. עבור רוב המדינות, הציון על הגבלת הגישה למשאבים (קווים ירוקים) והציון על זכויות אזרחיות מוגבלות (קווים כתומים) הם קצת מתחת לציון הסופי הכולל. המסקנה היא שיש פיזור בציונים בתחומים האלה, אבל ברוב המקרים הם לא הבעיה העיקרית.

התחום בעל ההשפעה הגדולה ביותר הוא תחום האפליה במשפחה (קווים אדומים). כפי שניתן לראות, בקצה השמאלי של הגרף הקווים האדומים נוטים להיות נמוכים, כלומר בארצות האלה, שכוללות את רוב הארצות המערביות (אבל לא רק ארצות מערביות), אין בעיה של אפליה במשפחה. לעומת זאת, בקצה הימני הקווים האדומים גבוהים מאוד. המשמעות היא שבארצות האלה, שהן בעיקר מדינות עולם שלישי שמרניות, יש בעיה קשה של אפליה במשפחה. מבחינה סטטיסטית לתחום הזה יש את השונות הגדולה ביותר, וגם את הקורלציה החזקה ביותר עם המדד הסופי: מקדם הקורלציה הוא 0.93. כשהציון בתחום הזה עולה, גם המדד הסופי עולה. ישראל נמצאת באמצע הדרך, בקצה התחתון של גוש המדינות השמרניות, וגם אצלנו זה התחום הבעייתי ביותר.

התחום הרביעי הוא תחום הפגיעוּת הפיזית. הציונים בתחום הזה מתנהגים הפוך מאלה של תחום האפליה במשפחה: בקצה השמאלי הם נוטים להיות מעל הציון הסופי, ובקצה הימני הם נוטים להיות נמוכים יחסית. זה נובע מכך שהציונים האלה הם הדומים ביותר בחתך של כל המדינות, ואכן השונות שלהם היא הקטנה ביותר. במילים אחרות, התחום הזה הכי פחות מושפע מהבדלים בין מדינות, ואולי הכי משקף אופי אנושי בסיסי.

המסקנה מהתוצאות האלה היא שהבעיות שגורמות לאפליה החמורה ביותר נגד נשים בעולם הן לא האלימות שמופנה כלפיהן אלא ההגבלות שמוטלות עליהן במסגרת המשפחתית — נישואי קטינות, עבודה במשק הבית, ומעמד פגיע יותר בגירושין. זה לא אומר שאין גם בעיות של אלימות שצריך לטפל בהן. מובן שיש. אבל בארצות עם אפליה כללית נמוכה בעיות האלימות גם די נמוכות, ואילו בארצות עם אפליה כללית גבוהה התחומים האחרים יותר גרועים.

בהקשר זה מעניין להסתכל על הקשר בין אפליה במשפחה לבין פגיעות מאלימות. אחד הטיעונים שמועלים בחברות שמרניות הוא שהמטרה של הכללים שמגבילים נשים היא להגן עליהן: בכך שהן מצוות להישאר בבית, ואינן מורשות לצאת לעבודה ולהתערב בחברה, הן מוגנות מפגיעה. אם זה המצב היינו מצפים לראות קורלציה הפוכה בין אפליה במשפחה לבין פגיעות פיזית. ואפשר לבדוק זאת ישירות על ידי השוואה של שני התחומים האלה. התוצאות בגרף הבא. (מדינות ה-OECD בירוק, ישראל המעוין הכחול)

כפי שניתן לראות, דווקא יש קורלציה בין אפליה במשפחה לבין פגיעות פיזית, ולא קורלציה הפוכה. כשהאפליה במשפחה עולה, יש נטייה גם לפגיעות הפיזית לעלות. כך שהאמת על מצבן של הנשים במדינות שמרניות היא שהן מפסידות פעמיים: גם סובלות יותר מאפליה, וגם פגיעות יותר מאלימות.

כמו ברמה העולמית, גם בהקשר של ישראל המדד לא רק מדגים שמצבנו אינו מזהיר. הוא גם מצביע על מה צריך לעשות כדי לשפר אותו. בפרט, המשתנים שמורידים את הדירוג שלנו קשורים בעיקר לענייני דת. השיפור המשמעותי ביותר במצבן של הנשים בארץ יתקבל על יד שחרורן מחוקי הדת. שיפור נוסף יכול להתקבל ממשתנים הקשורים לגישה למשאבים, ובפרט הגדלת שיעור הנשים בעמדות ניהול (ובמיוחד בעמדות ניהול בכירות) והסרת חסמים בשוק העבודה.

מקורות

הנתונים מהדף על מדד SIGI באתר של ה-OECD.

ארטיום לא לבד

ארטיום דולגופיאט עשה היסטוריה כשזכה במדלית זהב אולימפית בהתעמלות קרקע, והביא כבוד רב למדינה. אבל תשומת הלב שזכה בה גם הפנתה את הזרקור של התקשורת העולמית לאחת מהבושות הגדולות של המדינה: חוסר האפשרות של אזרחים רבים להינשא. הנה קצת נתונים בנושא.

הסמכות לבצע טקסי נישואין וגירושין בישראל נתונה לבתי דין דתיים, בהתאם לדתם של בני הזוג (יהודים, מוסלמים, נוצרים, או דרוזים). מכאן נובעת מיד בעיה לנישואי בני זוג שאינם בני אותה דת, או כאלה שבית הדין הרלוונטי אינו מכיר בדתם. לגבי יהודים הבעיות קורות בעיקר לעולים מרוסיה (או באופן כללי יותר, מחבר העמים) ומאתיופיה. קיימים מקרים בהם אדם מוכר כיהודי לצורך עלייה והתאזרחות מתוקף חוק השבות, אבל עדיין אינו יכול להינשא כי יהדותו אינה מוכרת על ידי הרבנות. בנוסף, יש אנשים שאינם יכולים להינשא לפי חוקי הדת, למשל כהן עם גרושה, ממזרים, וכמובן בני זוג מאותו המין. ההערכות הן שהמגבלות האלה חלות על כ-350 אלף חסרי דת, כ-300-400 אלף להט"בים, ומעל 6000 פסולי חיתון.

כאשר שני בני הזוג הם "חסרי דת", מעמד שתקף בעיקר לעולים מרוסיה, הם יכולים לבוא בברית זוגיות. אפשרות זו כפופה לכך שאף אחד מבתי הדין הדתיים לא יתנגד לכך. למיטב ידיעתי אין נתונים ישירים על זה, אבל ככל הנראה מדובר רק על עשרות מקרים בשנה (ההפרש בין המספר הכולל של נישואים שנרשמים כל שנה לבין סכום המספרים עבור הדתות השונות). אפשרות אחרת היא להינשא בארץ אחרת. ישראל מכירה בנישואים שנערכו בארצות אחרות אפילו אם לא היו יכולים להיערך בישראל. אחוז הנישואים בחו"ל מתוך כלל הנישואים שנרשמים במנהל האוכלוסין היה כ-20% בתחילת שנות ה-2000, ואז ירד לכ-16%. שימו לב שמדובר בירידה באחוז. מספר הנישואים בחו"ל לא יורד אלא שומר על יציבות, אבל מספר הנישואים בארץ גדל עם גידול האוכלוסייה. התוצאה היא שאחוז הנישואים בחו"ל יורד.

אם מסתכלים על הפרטים של הנישאים בחו"ל מתגלה תמונה מעניינת. המספר הכולל של נישואים בחו"ל הוא כאמור די קבוע, ועומד על קצת יותר מ-7000 בשנה. (הירידה בשנים האחרונות בגרף הבא נובעת מכך שנישואים בחו"ל נרשמים לעיתים קרובות באיחור, והנתונים האלה צפויים לכן לגדול בשנים הקרובות.) כפי שניתן לראות, נישואים של "אחרים" נמצאים במגמת עלייה — הן נישואים של "אחרים" עם "אחרים" אחרים ועם מי שאינם תושבי ישראל, והן נישואים של "אחרים" עם יהודים ישראלים. "אחרים" הוא הסיווג שהלמ"ס נתנה בעיקר לעולים מרוסיה שאינם יהודים או לא הוכרו כיהודים — הסיווג שדולגופיאט משתייך אליו. במקביל לעלייה הזו, הנישואים של יהודים ישראלים למי שאינם תושבי ישראל (או לפחות לא היו תושבי ישראל בזמן הנישואים) נמצאים במגמת ירידה. או אולי רק הרישום של נישואים כאלה יורד.

יש גם נישואים שנערכים בחו"ל שבהם שני בני הזוג יהודים. מספרם די קבוע. נישואים כאלה נערכים מכמה סיבות. סיבה אפשרית אחת היא התנגדות עקרונית לעריכת הנישואים הרבנות. סיבות אחרות הן חוסר אפשרות להינשא ברבנות, למשל במקרה של בני זוג בני אותו המין, או מקרים של פסולי חיתון (למשל ממזרים או כהן וגרושה). בסקירה של מעל 2400 טקסי נישואין פרטיים שנערכו בישראל בשנת 2017 (שאינם מוכרים על ידי המדינה) נמצא ש-55% היו מסיבות אידאולוגיות, 33% בגלל בעיות בהכרה כיהודים, 8% להט"בים, ו-4% פסולי חיתון. אולם נתונים אלה אינם מתבססים בהכרח על מדגם מייצג, ויתכן גם שאינם מייצגים את ההתפלגות של נישואים בחו"ל.

הבעיה האנושית של אזרחי המדינה שאינם יכולים לבוא בברית נישואים עולה מדי כמה שנים, אבל בסופו של דבר לא מצליחה להתמודד עם התנגדות הממסד הדתי. אבל אולי הפעם זה יהיה אחרת. הנציגים הפוליטיים של הממסד הדתי נמצאים באופוזיציה, ורוב מכריע של מצביעי מפלגות הקואליציה תומכים באפשרות של קיום נישואים אזרחיים. הגרף הבא מראה זאת, בהתבסס על נתונים של סקר עמדות שהמכון הישראלי לדמוקרטיה ערך לפני הבחירות האחרונות. תומכי מפלגות שנכנסו לקואליציה מוצגים בחלק העליון, תומכי האופוזיציה למטה, ובתווך קבוצה גדולה שעדיין לא החליטו למי להצביע בזמן הסקר או לא נתנו תשובה. מבין מפלגות הקואליציה, רק ברע"ם היה רוב קטן נגד נישואים אזרחיים (אבל גם המדגם את תומכי המפלגה היה קטן יחסית). בשאר המפלגות, כולל ימינה, היה רוב שתמך בנישואים אזרחיים, ובחלק מהמפלגות זה היה רוב גדול ומובהק. נקווה שהפוליטיקאים יקשיבו למצביעים שלהם, וינצלו את ההזדמנות לתקן את העוול המתמשך הזה.

מקורות

הגרף הראשון מתבסס על שילוב נתוני הלמ"ס על נישואין שנערכו בישראל (לוח 2.29 בשנתון הסטטיסטי) עם הנתונים על נישואים בחו"ל. הגרף השני מפרט את אותם נתונים (לוח 2).

הנתונים על טקסי נישואין פרטיים בישראל מיותם ברום, טקסי נישואין יהודיים בישראל מחוץ לרבנות הראשית, פנים, אפריל 2018.

נתוני סקר הבוחרים מאתר נתוני הסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, סקר בוחרים פברואר 2021 (לחפש "נישואים אזרחיים"). הנתונים באדיבות מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות שבמכון הישראלי לדמוקרטיה.

התהום העמוקה ביותר

באופן כללי אני לא אוהב סקרי דעת קהל, ומעדיף להתמקד במה שקורה באמת ולא במה שאנשים חושבים על זה. אבל יש מקרים שבהם מה אנשים חושבים הוא העיקר. דוגמה בולטת היא כל מה שקשור ליחס של בני אדם אחד לשני או למדינה. ומקור מצוין של מידע על זה הוא מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמפורסם כל שנה מאז 2003.

מתוך המדד של 2019 שפורסם לאחרונה בחרתי נושא אחד שלא עסקתי בו עד כה: מה הדבר הכי בעייתי במדינה (או בניסוח של הסקר, "איזה מתח הכי חזק היום בעיניך בחברה הישראלית?"). יש רשימה עשירה לבחור ממנה: יחסי מזרחים-אשכנזים, יחסי חילונים-דתיים, ימין לעומת שמאל, עשירים-עניים, או המאבק יהודים-ערבים.  השאלה הזו נשאלה כבר 5 פעמים, והתוצאות לפניכם.  אלה התשובות של נסקרים יהודים בלבד, כי נראה לי לא מעניין מה הערבים חושבים על יחסי מזרחים-אשכנזים או חילונים-דתיים, וגם צפוי שתהייה להם נטיה להתמקד בנושא היהודים-ערבים.

אפשר לתת כל מיני פירושים למה שרואים.  למשל אפשר לטעון שהנושא העדתי די מת, ושהעניין בנושא פערי העושר דועך עם הזמן מאז המחאה החברתית של 2011.  אבל לדעתי מה שיותר מעניין זה התנודות ביחס לנושא החילונים-דתיים, הירידה הדרמטית במעמדו של המאבק היהודי-ערבי, ובמקביל העלייה העקבית בדגש ששמים על המתח בין ימין לשמאל.  ואני חושב שיותר מכל זה משקף לא את מה שהעם חושב שחשוב, אלא את המצב הפוליטי ואת מה שהמערכת הפוליטית מחליטה לנצל.

אף אחד חוץ מש"ס לא מנסה לנצל את השד העדתי, וגם אצלם הוא משני לענייני דת. אף אחד חוץ ממרצ לא באמת מעוניין לשנות את סדר היום הכלכלי.  אבל מאבקים בנושא חוק הגיוס טובים לפוליטיקאים משני צידי המתרס, שמשתמשים בנושא לליבוי הבוחרים שלהם. ולאחרונה הערבים, שבמשך שנים שימשו שעיר לעזאזל נוח לימין והלהיבו את האלקטורט, נאלצו לפנות את מקומם לטובת שטן גדול יותר: השמאל הבוגדני שמתעקש לנסות להחליף את נתניהו ומוכן אפילו להשתמש בנסיבות משפטיות לשם כך.

הסקר האחרון נערך בחודש מאי, אחרי הבחירות של אפריל אבל לפני שנודע שיהיו בחירות שניות ואף שלישיות. אני מעז לנחש שבסקר של 2020 (בהנחה שהשאלה הזו תִשאל) נגלה שיותר מ-50% חושבים שהמתח בין ימין לשמאל הוא החזק ביותר.  וזה אפילו יהיה נכון, כי כבר שנה זה תוקע אותנו ומונע טיפול בדברים אחרים.  אבל מצד שני לא מדובר באמת במתח אידיאולוגי בין ימין ושמאל, אלא במתח סביב מצבו האישי והתנהלותו של ראש הממשלה נתניהו.

מקורות

דוחות מדד הדמוקרטיה הישראלית מהשנים השונות.

מזל טוב?

בשבוע האחרון המדינה סוערת בגלל חוק הפונדקאות, אבל בעיה הרבה יותר גדולה של הקהילה הלהט"בית היא חוסר האפשרות להינשא.  הסמכות לבצע טקסי נישואין וגירושין בישראל נתונה לבתי דין דתיים, בהתאם לדתם של בני הזוג (יהודים, מוסלמים, נוצרים, או דרוזים).  כל הגורמים הדתיים אינם מכירים באפשרות להשיא בני אותו מין, ומטילים גם הגבלות נוספות — למשל במקרה של יהודים יש כאלה שיהדותם מוטלת בספק או שהם פסולי חיתון, למשל ממזרים או כהן וגרושה.  כל המדינות המערביות האחרות מאפשרות נישואין אזרחיים, אבל האפשרות הזו אינה קיימת בישראל, אם כי יש הכרה בדיעבד (על ידי משרד הפנים) בנישואין אזרחיים שנערכו בחו"ל.

למרבה הצער אין מעקב מסודר אחר ההשלכות של מצב זה. מקור המידע היחיד כמעט הוא מחקר מאת יותם ברום בנושא טקסי נישואין של יהודים מחוץ לרבנות מאפריל 2018. הנתונים המעטים והספורדיים להלן לקוחים מהמחקר זה:

• בשנת 2016 היו בישראל 350,800 אנשים שהוגדרו כחסרי דת, ולכן לא יכלו להתחתן.  אלה בעיקר עולי חבר המדינות לשעבר (העולים בגל העלייה הגדול מרוסיה בראשית שנות ה-90 שיהדותם לא הוכרה על ידי הרבנות).
• מספר הלהט"בים בשנת 2017 הוערך בכ-300,000 עד 400,000. גם אלה אינם יכולים להתחתן בישראל.
• ההערכה היא שדין תורה (איסור נישואין של כהן עם גרושה או גיורת ושל ממזרים) פוגע באפשרות הנישואין של מאות זוגות בשנה. דווח שהרבנות מחזיקה רשימה של 6,727 מעוכבי חיתון שנישואיהם נמנעו.
• למעלה מ-3,500 אנשים בשנה נאלצים לעבור תהליך בירור יהדות במסגרת רישום לנישואין ברבנות. התהליך מופעל על כל מי שהוריו לא התחתנו בישראל.
• כ-6,500-7,000 ישראלים בשנה מתחתנים בחו"ל. המספרים המדויקים אינם ידועים כיוון שבמקרים רבים הנישואין האלה נרשמים רק באיחור שיכול להגיע לכמה שנים.
• בשנת 2017 נערכו בישראל לפחות 2,434 טקסי נישואין פרטיים שלא דרך הרבנות. כיוון שברבנות נישאו 36,205 זוגות, סיכום מספר זה עם ההערכה על נישואין בחו"ל מצביע על כך שכ-20% מהנישואין של יהודים לא נערכו ברבנות.  כיוון שהמספר הזה מתבסס על ראיונות עם 62 מנהלי טקסים אלטרנטיבים, ויש עוד, השיעור האמיתי כנראה גבוה יותר.
• הפילוג של 2,434 טקסי הנישואין הפרטיים בשנת 2017 מתואר בגרף הבא. יותר מחצי הם חילונים שיכלו להתחתן ברבנות אילו רצו בכך.  שליש רוסים.

• בתור אלטרנטיבה לנישואין קיים בישראל מעמד לא רשמי של "ידועים בציבור". מעמד זה מאפשר קיום חיים משותפים ללא נישואין רשמיים. לפי המוסד לביטוח לאומי בשנת 2015 היו רשומים 16,150 זוגות כאלה, ועד 2017 נרשמו 5,821 זוגות נוספים.

הדו"ח טוען גם שמספר הנישאים ברבנות היה במגמת ירידה בשנתיים האחרונות, בעוד מספר הנישאים בחו"ל נראה יציב ומספר הטקסים הפרטיים במגמת עלייה.  על הנישאים ברבנות (וגם על בני דתות אחרות) יש נתונים של הלמ"ס, והם מוצגים בגרף הבא:

אז נכון שאולי יש תחילת מגמה של ירידה, אבל בינתיים היא לא יותר משמעותית מתנודות שונות שהיו בעבר.  מספרי הנישאים הגדולים באמת היו בראשית שנות ה-50 ובשנות ה-70 של המאה הקודמת.  זה מתקשר להיסטוריה של התפלגות הגילים של היהודים בישראל: בראשית שנות המדינה היה שיעור גבוה של צעירים שעלו לארץ, הם התחתנו והקימו משפחות, ויצרו בייבי בום.  הילדים האלה הגיעו לפרקם והקימו משפחות משלהם כ-20-25 שנים מאוחר יותר.

הנתונים על גירושין שונים.  אצל היהודים שיעור הגירושין היה גבוה בשנות המדינה הראשונות וירד תלולות במהלך שנות ה-50.  הוא עלה ברציפות בערך מ-1975 עד תחילת שנות ה-2000 ומאז הוא די יציב.  שיעור הגירושין אצל המוסלמים נמוך יותר, אבל גם הוא במגמת עלייה מאז סוף שנות ה-70, והוא לא התייצב בעשור האחרון אלא המשיך לעלות.

מקורות

יותם ברום, טקסי נישואין יהודיים בישראל מחוץ לרבנות הראשית, פנים, אפריל 2018.

נתוני הנישואין והגירושין הכלליים מלוח 3.1 בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017.  אבל זה מכיל נתונים רק עד 2015.  נתוני הנישואין בשנתיים האחרונות מהדוח של ברום.

דת ופוליטיקה

בהמשך לפוסט על הייצוג של ערבים בכנסת, מעניין גם להסתכל על חרדים ודתיים בכלל.  הדעה הרווחת היא שלחרדים יש ייצוג יתר.  אבל מה המספרים אומרים?

הגרף הבא הוא הרחבה של גרף שצוייר כבר על ידי חובב דרור לפני שנתיים.  ההבדל הוא שהוספתי גם את המפלגות הדתיות, במקום להתמקד רק בחרדיות.

הנחה שנראית סבירה היא שמספר המנדטים הכולל של מפלגות חרדיות מתבדלות, כמו אגודת ישראל, דגל התורה, יהדות התורה, וכו', יהיה די קבוע עם מגמת עלייה שמשקפת את גידול האוכלוסייה הזו. באופן מפתיע זה לא ממש כך. המספרים לא גדלים, ויש בהם תנודות. הדינמיקה הזו מראה שההתייחסות למצביעים החרדים כאל מקשה אחת שמצביעה באופן אוטומטי למפלגה מזוהה היא פשטנית ולא משקפת.  [חריג בולט במיוחד הוא התוצאה של 7 מנדטים ב-1988, בנוסף ל-6 של ש"ס.  מה קרה שם?]

המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בתחום הפוליטיקה הדתית הייתה הקמת מפלגת ש"ס לקראת בחירות 1984. בניגוד למפלגות חרדיות אחרות, המפלגה הזו הצליחה לקבל קולות גם מחוץ למגזר החרדי (ראו את דגם ההצבעה לש"ס בפוסט על בחירות 2015). אבל כפי שניתן לראות בגרף, הקולות של ש"ס באו לפחות חלקית על חשבון מפלגות דתיות אחרות.

מעניין גם שבבחירות האחרונות יש שונות גדולה במספר המנדטים הכולל של מפלגות דתיות וחרדיות.  זה יכול להיות קשור למאבקי כוחות וטשטוש גבולות בתוך הימין (הצבעה לליכוד כדי "להציל את שלטון הימין", הצבה של איילת שקד החילונית בצמרת מפלגת הבית היהודי) או להתלכדות אל מול קמפיינים אנטי-דתיים כמו למשל זה של יאיר לפיד ב-2013.

מקורות

ספירת המנדטים של מפלגות שונות מדף הבחירות לכנסת בוויקיפדיה.

השד ה(ע)דתי

כולם יודעים שהליכוד הוא המפלגה של עדות המזרח, ומפלגת העבודה היא מפלגה אשכנזית (בלי קשר לעובדה שלליכוד מעולם לא היה מנהיג מעדות המזרח, ולמפלגת העבודה היה ויש). וחלק קבוע מכל מערכת בחירות הוא התעוררות תקופתית של השד העדתי, כולל האשמות באפליה עוד מימי מפא"י והבטחות שעכשיו סוף סוף תחזור עטרה ליושנה.  אבל אף פעם לא ראיתי נתונים משמעותיים על זה, וגם אצל הלמ"ס סיווג לפי עדות פשוט לא קיים בהרבה מקרים.  אז מאוד עניין אותי לקרוא טור קצר של אריאל איילון בהארץ מלפני כמה חודשים שבו הוא טען שהגורם המשפיע על הצבעה בבחירות הוא בכלל לא העדה אלא רמת  הדתיות.

ד"ר איילון הוא האדם מאחורי אתר פאנל פרויקט המדגם, שמספק תשתית למחקרים מבוססי סקר באינטרנט.  כל מי שרוצה להשתתף בסקרים יכול להרשם באתר.  לקוחות שרוצים לבצע סקר מגדירים את קהל היעד המבוקש ומעבירים את שאלות הסקר.  האתר מזמין משתתפים רשומים שמתאימים לסקר להשתתף בו, ומעביר להם חלק מהתשלום שמתקבל מהלקוח.

הנקודה הקריטית היא שבעת הרישום לאתר צריך למלא שאלון דמוגרפי, כדי לאפשר לאתר להתאים את המשתתפים לדרישות של הסקרים.  זה כולל מידע כמו גיל, השכלה, ארץ לידה שלך ושל ההורים, רמת דתיות, והצבעה בכנסת.  את המידע הדמוגרפי הזה ניתן לנצל לניתוח סטטיסטי, וזה בדיוק מה שאיילון עשה.  אבל בטור בהארץ הוא לא נתן את כל הפרטים, אז ביקשתי ממנו את המידע הגולמי כדי שאוכל לנתח אותו בעצמי ולצייר גרפים.  עוד באותו ערב קיבלתי קובץ אקסל עם נתונים של 43091 אנשים (בלי שום פרטים מזהים כמובן).  פרטים על העיבוד שעשיתי ובמה השתמשתי בסוף הפוסט.

נתחיל מהטענה הפשטנית שהעדה קובעת איך מצביעים.  הגרף הבא מראה את דגם ההצבעה העדתי למפלגות, כשהרוחב של כל עמודה משקף את מספר הקולות שהמפלגה קיבלה במדגם. 8 המפלגות הראשונות מסודרות מלמטה כלפי מעלה לפי הצבעה גבוהה יותר של מזרחים (יוצאי אסיה ואפריקה, AS-AF בגרף) ונמוכה יותר של אשכנזים (יוצאי אירופה ואמריקה, EUR-AM).  יוצאי בריה"מ לשעבר (USSR) מוצגים בנפרד באמצע.  הגרף לא מראה את אלה שהם ישראלים דור שני, שהם בערך חצי בכל המקרים (חוץ מישראל ביתנו), כדי להדגיש את ההבדלים העדתיים.  יתכן ואולי סביר שחלק מהם גם מזדהים עם עדה מסוימת, אבל על זה אין נתונים.

 

מה שרואים זה כצפוי שסידור לפי הצבעה של מזרחים/אשכנזים אכן קרוב לסידור משמאל לימין. כולנו אולי יותר גבוה/ימין מהצפוי, אבל זה כי היא במידה מסוימת גם מפלגה סקטוריאלית של מזרחים.  רוסים גם נוטים להצביע יותר לימין.  ש"ס היא כבר מפלגה סקטוריאלית ממש, וכך גם שתי המפלגות העליונות שמוצגות מחוץ לסדר: ישראל ביתנו של הרוסים, ויהדות התורה של (חרדים) אשכנזים.

אבל יש עוד צורה לפלח את ההצבעות: לפי רמת דתיות.  כשעושים את זה מתקבלת תוצאה הרבה יותר מובהקת.  למפלגות השמאל והמרכז מצביעים כמעט רק חילונים, אולי עם קצת מסורתים.  בליכוד זה בערך חצי-חצי, עם קצת דתיים.  רוב הדתיים וכמעט כל החרדים מצביעים למפלגות דתיות במובהק (שהן גם ימניות).

ההברקה של איילון היתה לשלב את הסיווג לפי עדות עם הסיווג לפי רמת דתיות.  השילוב הזה הראה שהתמונה שלפיה אחוז גבוה של חילונים הצביעו למרכז-שמאל, אבל רק אחוז זעום של דתיים, היא אכן תקפה גם למזרחים וגם לאשכנזים.  הגרף הבא מראה את הנתונים בפירוט.  אוכלוסיית המדגם מחולקת ל-16 קבוצות, שמייצגות את כל הצירופים של מוצא (ישראל, אסיה ואפריקה, אירופה ואמריקה, בריה"מ לשעבר) עם רמת דתיות (חילוני, מסורתי, דתי, חרדי).  כל קבוצה כזו מיוצגת על ידי עמודה.  הרוחב של העמודה מייצג את הגודל של הקבוצה במדגם, והצבעים לאורך העמודה מייצגים את ההצבעה של חברי הקבוצה למחנות פוליטיים שונים.

השאלה היא איך לקבץ את העמודות האלה.  הגרף לעיל עושה את זה בשתי צורות אלטרנטיביות (כלומר מה שיש משמאל ומה שיש מימין זה בדיוק אותו הדבר, רק בסדר שונה).  משמאל הקיבוץ הוא לפי מוצא, ולכל מוצא אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בעלי רמת דתיות שונה.  כמו שאפשר לראות בקלות אין דימיון: כל רביעיה של עמודות מכילה עמודות עם צבעים שונים לגמרי.  אין קשר בין דגם ההצבעה של בעלי דתיות שונה מאותה עדה.

מימין הקיבוץ הוא לפי רמת דתיות, ולכל רמת דתיות אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בני מוצא שונה.  כאן רואים בקלות שיש דימיון בין העמודות: החרדים מכל העדות מצביעים בעיקר למפלגות חרדיות, הדתיים מכל העדות מצביעים בעיקר לימין, המסורתיים מכל העדות גם לימין אבל במידה מסוימת גם למרכז, והחילונים מכל העדות בעיקר לשמאל ולמרכז.

מצד שני אפשר לראות שיש גם השפעה מסוימת לעדה: אצל המסורתים והחילונים (שהם הרוב המכריע) אפשר לראות שיוצאי בריה"מ לשעבר הם הימנים ביותר, ויוצאי אירופה ואמריקה השמאלנים ביותר.  המזרחיים וישראלים דור שני באמצע (ושוב, יתכן שישראלים דור שני [שהם הקבוצה הכי גדולה] הם בעצם ממוצע שכולל גם אנשים נוספים שמזדהים עם הקבוצות המובחנות יותר, אבל אין על זה נתונים).  האפקט הזה של העדה הוא בתוך רמת דתיות מסוימת, כלומר זו תוספת להשפעה של רמת הדתיות.  אבל זה אפקט משני יחסית לרמת הדתיות.

אז איילון צודק לגמרי בטענה שלו.  אם לצטט את מה שהוא כתב ישירות:

המוצא העדתי משפיע – ה"מזרחים" מעט יותר ימנים מאשר יוצאי אירופה או אמריקה, והקהל הימני ביותר הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. אך מה שחשוב הרבה יותר: המשתנה שקובע באמת את ההצבעה הוא הנטייה הדתית. בקרב חילונים – השמאל-מרכז היה מנצח בגדול וזה לא משנה באיזה עדה היתה נערכת ההצבעה. השמאל-מרכז מובס בקרב מסורתיים, ופשוט לא קיים בקרב דתיים וחרדים.

עדכון: יהודה נוריאל כתב על הניתוח הזה במוסף ידיעות.

הנתונים

קובץ הנתונים מכיל כאמור מידע על 43091 אנשים.  זה קצת פחות מחצי מכל הרשומים לפאנל (מעל 90000), כשלשאר אין עדכון של ההצבעה ב-2015. דבר ראשון ניפיתי ממנו את אלה שלא רלוונטים לי, ואת אלה שיש בעיות בנתונים שלהם.  בסך הכל נופו כך  24.8% מהרשומות, ונשארתי עם 32400.  הניפויים כללו:

• מי שאינם יהודים (כי אני מתמקד בהשפעה היחסית של דתיות ועדה בין יהודים)
• מי שהיה מתחת לגיל 18 ב-2015 (כי הם לא יכולים לבחור)
• מי שאין נתונים לגבי המוצא שלו
• מי שיש לו סתירה בנתונים לגבי עליה, למשל שנת עליה לפני שנת לידה, או לידה בישראל ובנוסף שנת עליה (כי זה מחשיד גם את הנתונים האחרים)

הסיווג לעדות נעשה בדומה לצורה המקובלת לפי מקום לידה.  מקום הלידה ניתן בתור קוד ארץ, והשתמשתי בסיווג של איילון.  בפרט AS-AF כלל את אסיה, ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון, ואפריקה; EUR-AM כלל את מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום אמריקה, מזרח אירופה, מערב אירופה, ואושיאניה.

השיטה המקובלת היא להשתמש במקום הלידה של האדם או של אביו, ולהבחין בין אסיה ואפריקה לבין אירופה ואמריקה, מה שמשאיר קבוצה שלישית של אלה שהם לפחות שני דורות בישראל.  אני שיניתי את זה קצת, והתיחסתי באופן שיוויוני לשני ההורים.  כך סיווגתי לפי מקום הלידה של האדם עצמו, ואם הוא נולד בישראל אז לפי מקום הלידה של האב או של האם אם הם לא נולדו בישראל.  במקרים ששניהם לא נולדו בישראל אבל הסיווג שלהם שונה זה מזה סיווגתי את האדם המדובר כשייך לקבוצת הישראלים.  כל זה לא גרם לשינוי משמעותי לעומת סיווג לפי האב בלבד כמקובל.  בנוסף הוספתי סיווג של יוצאי ברית המועצות לשעבר (בלי לסייג את שנת העלייה, כלומר לא רק מאז 1990).

נקודה חשובה היא שהמדגם הזה, למרות גודלו (הרבה יותר מה-500-1000 בסקרי בחירות רגילים), הוא לא מדגם מייצג של אוכלוסיית המדינה (וגם לא של היהודים מעל גיל 18).  יש כאן נתונים של מי שנרשם לאתר פאנל פרויקט המדגם.  מסתבר שצעירים וחילונים נוטים להרשם הרבה יותר ממה שצפוי לפי שיעורם באוכלוסייה.  כשמזמינים סקר מהאתר ומבקשים מדגם מייצג, הסקר ישלח לתת קבוצה שכן מייצגת – למשל ישלחו להרבה מהחרדים הרשומים, אבל רק לחלק קטן יותר מהחילונים, כי לפצות על הרישום המוטה.  בהקשר של התוצאות שלנו אין חשיבות לגדלים היחסיים של הקבוצות, אז זה לא משנה.  אבל בנוסף לכך שיש יותר מדי חילונים, עושה רושם שגם יש יותר מדי מצביעים – שיעור ההשתתפות בבחירות 2015 היה 72%, ובכל הקבוצות שלנו שיעור ההשתתפות המדווח הוא מעל 80%.  יתכן שאנשים שלא בחרו נטו לא להרשם, ויתכן שיש הטיה קלה בדגם הבחירה של אלה שכן נרשמו.  לחילופין יתכן שזה משקף את הנטיה של אנשים לדווח באופן שונה ממה שעשו באמת.  לפי איילון בבדיקות חוזרות של המדגם רואים שינויים כאלה ב-5-10% מהדיווחים.

סיווג המפלגות הוא כלהלן: שמאל כולל את מרצ, העבודה, ועלה ירוק.  מרכז זה כולנו ויש עתיד.  ימין כולל את הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו, ויחד.  חרדים זה ש"ס ויהדות התורה.  יש גם קולות בודדים לרשימה המשותפת שנספרים בנפרד.  בנוסף יש הבחנה בין אלה שאמרו שלא הצביעו לאלה שלא ענו כלל.

זרימה

אחד מתהליכי הרקע בחברה הישראלית נוגע לדת — חזרה בתשובה מצד אחד ויציאה לשאלה מצד שני.  והבוקר נתקלתי במקרה בטבלה ששופכת קצת אור על מה שקורה ברמת המאקרו של כלל האוכלוסיה.  זה לוח ג מתוך סקירת הממצאים העיקריים של הסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שהתמקד בנושאי דתיות ומסורת (כל שנה הסקר כולל גרעין קבוע והרחבה על נושא מסוים).  הנה הוא:

מה שיש כאן הוא נתונים על איך הנסקרים (יהודים בני 20 ומעלה) מגדירים את יהדותם כיום ואיך הייתה בעבר.  מטבע הדברים קשה לראות בדיוק מה הולך כאן כשזה רק אוסף מספרים בטבלה, ובפרט שהלמ"ס החליטו להציג אחוזים של כל שורה במקום מספרים אבסולוטיים (למשל, ה-3% של החילונים שהתחילו בתור דתיים זה יותר או פחות מה-6% של דתיים שהיו בעבר חילונים?).  אז החלטתי להציג את זה בדיאגרמת sankey.  זו דיאגרמה שבאמצעותה אפשר לתאר זרימה בין קבוצות שונות ואת הגדלים היחסיים של הקבוצות והזרימות.  במקרה שלנו הקבוצות הן לפי רמת דתיות באוכלוסייה, והזרימות מייצגות שינויים ברמת הדתיות בין הבית שבו אנשים גדלו לבין מה שהם כיום (או ליתר דיוק היו ב-2009).  התוצאה נראית כך (המספרים באלפים, וזה לא יוצא מדויק כי האחוזים מעוגלים).  מצד ימין קבוצות האוכלוסייה כיום, כשהגובה מייצג את גודל הקבוצה.  מצד שמאל השיוך לאותן הקבוצות כפי שהיה בגיל 15.  העובי של הסרטים שמקשרים בין שמאל לימין מייצג את המספר שעברו מקבוצה לקבוצה, והם צבועים לפי הצבע של הקבוצה שעברו אליה.

עכשיו אפשר לראות שיש מגמה מעורבת: מצד אחד קצת התחרדות, שבמספרים אבסולוטיים היא בעצם די קטנה (רוב הגידול של החרדים הוא מילודה), וגם מידה מסוימת של "התחזקות";  ומצד שני התפקרות: הקבוצות של דתיים ומסורתים-דתיים קטנות, ואלה של מסורתיים-לא-דתיים וחילונים גדלות.  למשל בין מי שגדלו כדתיים פחות מחצי נשארו דתיים: קצת התחרדו, קצת התחלנו, וקבוצה גדולה הפכה למסורתיים.

עכשיו רק צריך לחכות 10-20 שנים כדי לראות אם המאמצים של בנט והעמותות השונות יצליחו להפוך את המגמה ולגרום לילדים של היום להיות יותר דתיים.

מקורות

הנתונים כאמור מהסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2009.  בעצם השתמשתי בנתונים כפי שהם בלוח 15, שבו האחוזים ניתנים עם נקודה עשרונית.

את הגרף ציירתי באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

קיטוב

לפני ארבע וחצי שנים השתמשתי בנתונים של מדד הדמוקרטיה כדי לכתוב על תפיסת הציבור את אופי המדינה, ובפרט בהקשר של השאלה הטעונה האם היא יותר יהודית או דמוקרטית.  הנתונים ההם הראו פילוח של התשובות לפי רמת דתיות, והתוצאות היו כמצופה: היותר דתיים הדגישו יותר את הפן היהודי.

עכשיו נתקלתי בנתונים כלליים יותר (בלי פילוח כזה), אבל לאורך שנים.  הנה הם.  הניסוח המדויק של השאלה היה "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?", והיא הוצגה לנסקרים יהודים בלבד.  החלק האפור למעלה הוא אלה שלא ענו או אמרו שלא זה ולא זה.

מה שרואים כאן הוא עדות מרשימה לעלייה הגוברת של הקיטוב בעם: תוך בסך הכל 5 שנים יש עלייה קלה באלה שמעדיפים "יהודית", הכפלה של אלה שמעדיפים "דמוקרטית", וחציה של אלה שחושבים ששתי התכונות חשובות באותה מידה.  במילים אחרות, הרבה מאוד מאלה שתמכו בצרוף החליטו לבחור צד, ורובם בחרו בצד הדמוקרטי – מה שכנראה מרמז שמראש היו יותר פלורליסטים מאשר דתיים שהצהירו ששתי התכונות חשובות באותה המידה.  המצב עכשיו הוא תיקו.

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, וגנה בובליל / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015, טבלה 8 בעמ' 186.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  בשנת 2016 כנראה לא כללו את השאלה הזו.

יהודית ודמוקרטית

באופן כללי אני מעדיף נתונים "קשים" ולא סקרי דעת קהל, אבל הפעם אחרוג ממנהגי.  המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה (מאז 2003) חוברת בשם "מדד הדמוקרטיה הישראלית" ובה מגוון נתונים המבוססים על סקרי דעת קהל ועל השוואות בינלאומיות.  במדד הדמוקרטיה של 2012 נכללה השאלה

איזה חלק מההגדרה "יהודית ודמוקרטית" חשוב לך יותר?

התוצאות, כולל פילוח על פי קבוצות אוכלוסיה, מוצגות בגרף הבא.  כל קבוצה מיוצגת על ידי פס אופקי שהעובי שלו פרופורציוני לגודל הקבוצה — למשל החילונים הם 46% מהאוכלוסיה, בעוד החרדים הם 6% והחרד"לים 2% (הסיווג לקבוצות הוא סיווג עצמי על ידי העונים על הסקר).  הציר האופקי מייצג חלוקה של כל קבוצת אוכלוסיה לשלוש: אלה שענו כי "דמוקרטית" חשוב יותר משמאל, אלה שענו כי "יהודית" חשוב יותר מימין, ואלה שענו כי שתי ההגדרות חשובות באותה מידה באמצע.  אלה שלא ענו מיוצגים על ידי השטח האפור מימין המשלים ל-100%.

אז מה אפשר לראות כאן?

• כפי שניתן לצפות, יש קורלציה בין רמת דתיות לבין האחוז שמעדיף את ההגדרה "יהודית".  אצל החרדים זה מגיע ל-80% שעבורם "יהודית" חשוב יותר, ו-0% שעבורם "דמוקרטית" חשוב יותר.
• מצד שני, אצל החילונים יש פלורליזם: 35% אומרים ש"דמוקרטית" חשוב יותר, ולא פחות מ-21% טוענים ש"יהודית" חשוב יותר למרות שאינם דתיים.

אם מסכמים את כל קבוצות האוכלוסיה מקבלים שעבור 34% "יהודית" חשוב יותר, עבור 22% "דמוקרטית" חשוב יותר, ועבור 42% שתי ההגדרות חשובות באותה מידה.  או, אם משמיטים את המילה "יותר", ל-76% מהאוכלוסיה "יהודית" חשוב ורק ל-64% "דמוקרטית" חשוב.  אבל מצד שני, אם שואלים על ההסכמה עם האמירה שדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר, כ-80% מסכימים.  כנראה גם כמה מאלה שלא חושבים שזה חשוב מבינים שזה רצוי.

מקורות

מדדי הדמוקרטיה נגישים מהאתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.  השתמשתי באלה מ-2003, 2011, ו-2012.

תורתם אומנותם

פקיעת תוקפו של חוק טל העלתה שוב לדיון ציבורי את דחית השרות הצבאי הניתנת לתלמידי ישיבות (והופכת בעצם לפטור).  למרות שמסמכים שונים מצטטים נתונים אודות היקף הפטור שניתן, קשה למצוא מקור שמרכז את הנתונים לאורך כל השנים.  אז הנה מה שהצלחתי לאסוף.  המדובר בנתונים לגבי גברים בלבד.  שימו לב שהגרף העליון, שמשקף את הנתונים שנהוג לצטט, מראה את המספר המצטבר הכולל של חרדים במצב של דחית שרות מכל המחזורים, עד שהם מגיעים לגיל של פטור סופי.  התחתון מראה את המספר שנוסף כל שנה.

במבט על פני זמן ניתן לראות שלוש תופעות עיקריות:

1. העליה הדרמטית שחלה במספר מקבלי דחית השרות לאחר המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, וההאצה בגידול מספר מקבלי דחית השרות מאז סוף שנות ה-90.
2. חוסר ההשפעה של סדרת בג"צים וועדות, והכשלון של חוק טל שלא הקטין את מספר מקבלי דחית השרות בעשר שנות קיומו.
3. ירידות במספר מקבלי דחית השרות הן תוצאה של שינויים בספירה בלבד. בפרט, הירידה בשנת 2011 נובעת מההחלטה לתת פטור סופי לכל מי שהגיע לגיל 35. לפני כן פטור סופי ניתן רק למי שהגיע לגיל 40. כתוצאה מכך חמישה שנתונים של מקבלי דחית שרות  נעלמו מהספירה בבת אחת, ולכן נראה כאילו מספר מקבלי דחית השרות ירד.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים היא על מקבלי דחית הגיוס כאחוז מסך שנתון הגיוס.  גם כאן רואים את הגידול המתמשך שהתחיל מאמצע שנות ה-70, בעיקר אחרי המהפך:

בעת ביטולו של חוק טל, כ-13% מהשנתון היו חרדים שקיבלו דחית שרות.  בהקשר הזה עולה גם השאלה מה היחס בין קבלת דחית שרות על ידי חרדים לקבלת פטור על ידי אחרים.  התיחסות לכלל השנתון מעלה את התמונה הבאה (נתוני 2010):

מנתוני אוכלוסיה מתקבל ש-26.6% מהשנתון הם ערבים.  שיעור זה גבוה משיעור הערבים באוכלוסיה כיוון שבאוכלוסיה הערבית יש ילודה גבוהה ולכן היא מוטה יותר לכיוון של גילים צעירים מהאוכלוסיה הכללית.  מתוך היהודים טיפה יותר מרבע לא מתגייסים, והם מהווים 18.5% מכלל השנתון.  יוצא מכך ש-55% מהשנתון מתגייסים, 75% מכלל היהודים מתגייסים, אבל רק 13% מהחרדים מתגייסים.  החרדים הם קצת יותר מחצי מכלל מקבלי הפטור למרות שהם רק 15% מהשנתון.

מקורות

כאמור אין מקור אחד אמין שמרכז את כל המידע הרלוונטי, אבל מגוון דוחות ובג"צים מצטטים נתונים שביחד יוצרים את התמונה לעיל.  כפי שניתן אולי לצפות, המספרים במקורות שונים אינם תמיד זהים, אבל לרוב הם קרובים למדי.

דו"ח ועדת טל הוא מקור טוב לנתונים עבור טווח השנים 1974-1999.

דו"ח מבקר המדינה 53א משנת 2002 מכיל קצת נתונים.  דו"ח מבקר המדינה 62 משנת 2011 מכיל נתונים עדכניים נוספים.

מרכז המידע של הכנסת הפיק שני דוחות הכוללים מידע רלוונטי: דו"ח מפברואר 2007 ועוד דו"ח מספטמבר 2007.

ניתן למצוא נתונים גם בפסיקות בג"ץ השונות, ובפרט בבג"ץ שביטל את חוק טל ב-2012.