דו"ח התקדמות

עברה בדיוק שנה מאז שהתחלתי לארגן את כל החומר בצורה של ספר, וחצי שנה מאז שפרסמתי את הטיוטה הראשונה, והגענו בשעה טובה לגרסה הרביעית — 300 עמודים, 208 איורים, וגם ערמה שלמה של טבלאות.  כמו בגרסאות הקודמות זה משקף עדיין תחרות בין השלמת פערים וכתיבה מצד אחד, לבין זיהוי עוד ועוד דברים שעדיין חסרים מצד שני.  אבל אני חושב שהפער מתחיל להיסגר יותר משהוא גדל.  ואולי אני סתם אופטימי.

מודעות פרסומת

לקט חרדים

החברה החרדית מספיק שונה משאר אזרחי ישראל, ומספיק גדולה מבחינת מספר אנשיה, כדי להשפיע על מגוון סטטיסטיקות לאומיות.  כתוצאה צריך בהרבה מקרים להתייחס אליה בנפרד, כי התייחסות לכלל האוכלוסייה כגוף אחד מטשטשת את ההבדלים ומובילה לממוצעים שלא באמת מייצגים אף מגזר.  ויש לה גם כל מיני תכונות יחודיות.  הנה כמה דוגמאות, מבוססות על שנתון החברה החרדית שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הדוגמה הראשונה היא הרכב הגילים, שנגזר מהפיריון בילודה.  אצל החרדים הילודה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מגזר אחר, כולל הערבים.  זה מוביל למבנה גילים מוטה באופן קיצוני כלפי גילים צעירים.  בספק אם יש עוד משהו כזה בארצות מפותחות בכל העולם.  נובע מכך שלמגזר החרדי יש גם את קצב הגידול הגבוה ביותר.

ages

דוגמה נוספת היא רמת העוני.  ככלל החברה החרדית היא עניה.  מצב זה נובע מצרוף של שלושה גורמים עיקריים:

  • רמת תעסוקה נמוכה כתוצאה מהעדפה של לימודי תורה על עבודה אצל גברים (ובפרט כיוון שהמשך לימודים מקנה פטור מגיוס). גם אלה שרוצים לעבוד סובלים מאפשרויות מוגבלות לתעסוקה מחוץ למגזר.
  • משכורות נמוכות כתוצאה מחוסר הכשרה, הן ברמה של לימודים בבית הספר (חוסר לימודי ליבה, ובפרט מתמטיקה ואנגלית) והן ברמה של לימודים אקדמיים.
  • משפחות מרובות ילדים וההוצאות הנובעות מכך.

הגרף הבא מתאר את רמת העוני של קבוצות שונות באוכלוסייה, על ידי המדד של האחוז שנמצאים מתחת לקו העוני.  כיוון שבקבוצות אוכלוסייה שונות יש משפחות בגדלים שונים, יש הבדל אם מחשבים את אחוז המשפחות מתחת לקו העוני, אחוז הנפשות מתחת לקו העוני, או אחוז הילדים מתחת לקו העוני.  אבל בכל שלושת המקרים האחוז עבור החרדים גבוה בהרבה מאשר עבור קבוצות אוכלוסייה אחרות או עבור הממוצע הארצי.  בסביבות חצי מהמשפחות החרדיות הן עניות, וכיוון שמשפחות עם הרבה מאוד ילדים נוטות להיות עניות יותר, מתקבל שבערך שני שלישים מהילדים החרדים הם עניים.  זה די יציב לאורך 10 השנים האחרונות ויותר.

poor

דוגמה מפורסמת היא נתוני הגיוס.  בשנים האחרונות דווקא יש עליה בגיוס, והוא אפילו לא רחוק מהיעדים שנקבעו.  מצד שני לא ברור עד כמה הגיוס הזה הוא באמת תוספת על מה שהיה קודם, כלומר עד כמה הוא משקף גיוס של חרדים שאחרת היו נשארים בישיבה לעומת גיוס של חרדים שנפלטו מהישיבה או יצאו בשאלה, או בכלל דתיים סתם שרוצים להינות מתנאי שירות משופרים.  במקביל, ההתנדבות לשירות אזרחי ירדה ממה שהייתה שפני כמה שנים ולכן היעד הכולל מתרחק והולך.  ובכל מקרה זה עדיין אחוז לא גבוה מהגודל של כל מחזור גיוס.

 

haredim

בניגוד לתמונה המצטיירת מהגרף, נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס מצביעים על כך שכ-30% מהחרדים דווקא כן שרתו בצבא. יש כמה הסברים להפרש הזה. אחד מהם הוא שכ-20% מהחרדים הם חוזרים בתשובה, ושרתו בצבא לפני שהפכו לחרדים. הסבר נוסף הוא שבעבר רבים התגייסו לשרות מקוצר (שנקרא שלב ב') שכלל כמה חודשי אימונים בלבד והפנייה לכוחות המילואים.

אמרתי כאן כמה פעמים שההתבדלות של החברה החרדית וההסתגרות בישיבות נובעת במידה רבה מהרצון להתחמק מגיוס.  אבל יש נתונים שמראים שזה טיעון פשטני מדי שחוטא לאמת.  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  [רקע דרוש: שלבי החינוך החרדי הם לימוד בתלמוד תורה 8 שנים עד גיל 13, 3 שנים נוספות בישיבה קטנה, המשך לימודים בישיבה גדולה מגיל 17 עד הנישואין, ואז מעבר לכולל לתקופה בלתי מוגבלת. הלומדים בכולל נקראים אברכים.  הסדר תורתו אומנותו חל על תלמידי ישיבות גדולות ואברכים.]

malach-yeshiva

מהנתונים האלה אפשר ללמוד על עוד שני גורמים חשובים המשפיעים על הלימוד בישיבה:

  • בין אברכי הכוללים אחוז הולך וגדל – החל מ-61% בשנת 2012 וכלה ב-70% בשנת 2016 – כבר קיבלו פטור משירות צבאי. לכן המשך הלימודים שלהם בכולל משקף שאיפה כנה להתמיד בלימודים ואינו תלוי ברצון להתחמק מגיוס.
  • יש לעיתים שינויים משמעותיים במספר התלמידים משנה לשנה – בפרט ירידה בשנים 2013-2014 ואז עלייה בחזרה. השנים האלה הן השנים שבהן המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, והתמיכה הכלכלית באברכים קוצצה. הקיצוץ הזה הוביל לירידה לא רק במספר האברכים הפטורים משירות צבאי, אלא גם במספר אלה המצויים בדחיית שירות במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ירידה חדה במיוחד התרחשה בתלמידים מחו"ל. מכאן שלתמיכה הממשלתית יש השפעה מידית על היקף הלימודים – כשאין ברירה, הם מתפשרים.

מקורות

כל הנתונים האלה הם מלוחות המלווים את שנתון החברה החרדית 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

נתוני הגילים מלוח א/3.

נתוני העוני מלוח ג/2.

נתוני הגיוס מלוח ה/2.  מכסות המטרה הם ממצגת על גיוס חרדים שהוצגה בכנסת.

נתוני הלימוד בישיבות גדולות וכוללים מלוח ב/10.  החלק האפור בגרף נובע מפער בין מספר האברכים הכולל לבין מספר אלה המסווגים כדחויי שירות צבאי או בעלי פטור משירות צבאי.

תודה לגלעד מלאך על עזרתו בנתונים.

זרמים בחינוך

חוק לימוד חובה מ-1949 מאפשר להורים לבחור את הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. במקור היה מדובר בזרמים מפלגתיים – הזרם הכללי זוהה עם הציונים הכלליים, זרם העובדים עם מוסדות ההסתדרות ומפא"י, זרם המזרחי עם תנועת המזרחי הדתית-לאומית, וזרם אגודת ישראל של החרדים. בחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 נקבע שהזרמים האלה יבוטלו ובמקומם יבואו החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי. באופן מעשי התווסף אליהם החינוך העצמאי, של מוסדות שאינם ממלכתיים. אלה כרגיל מוסדות דתיים. החלק הארי של המוסדות העצמאיים הם חרדיים.

החינוך הערבי, אגב, הוא חלק מהחינוך הממלכתי, ואין לא מעמד עצמאי נפרד. זאת למרות שחוק החינוך הממלכתי מנוסח באופן מובהק בצורה שמתייחסת רק לחינוך יהודי. כך למשל החוק מגדיר את אחת ממטרות החינוך להיות "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". ההתייחסות היחידה לערבים בחוק היא המטרה "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל".

מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים וחלוקתם לזרמים השונים מתוארים בגרף הבא. כפי שניתן לראות היה גידול מהיר במיוחד במספר התלמידים בשנות המדינה הראשונות ומאז תחילת המאה. עיקר הגידול מאז תחילת המאה הוא בחינוך החרדי.

zerem

מעניין גם להשוות את הגודל של כל מגזר בנפרד.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, יש גידול בעיקר אצל החרדים וממידה מסוימת גם אצל הערבים — בשני גלים.  החינוך הממלכתי-דתי שומר על יציבות כמעט מושלמת כבר 50 שנה.  בחינוך הממלכתי, לעומת זאת, הייתה ירידה במספר האבסולוטי בעשור 1995-2005, והתאוששות בשנים האחרונות.

zerem-cmp

כדי לראות טוב יותר את החלוקה בין זרמי החינוך השונים, הגרף הבא מציג את החלוקה הזו באחוזים. כפי שניתן לראות באופן בולט חלקם של הזרמים הציוניים (הממלכתי והממלכתי-דתי) ירד מ-85% באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת לרק 52% אחוזים כיום. יש שתי סיבות לירידה היחסית הזו. האחת היא העלייה המשמעותית בחינוך הערבי בסוף שנות ה-60, אולי חלקית כתוצאה מסיפוח מזרח ירושלים. השנייה היא העלייה הדרמטית במספר הילדים החרדים ב-20 השנים האחרונות. חלק קטן מהעלייה הזו ניתן ליחס להתחלת הספירה של ילדי תלמודי התורה ב-1999.

zerem-pct-sweep

אם מסתכלים לא על כל תלמידי בתי הספר היסודיים אלא רק על כיתה א' המצב עוד יותר קיצוני, והזרמים הממלכתיים הם כבר פחות מחצי.  וזה בלי לספח את השטחים.

מקורות

התחלתי את איסוף הנתונים מלוחות 8.5 ו-8.7 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017, והמשכתי עם השלמות מייגעות מלוחות דומים במספר גדול של שנתונים קודמים, אבל לא כולם, ולכן נשארו פערים.

הנתונים כוללים את מספר התלמידים בחינוך העברי והערבי, ואת החלוקה באחוזים בין הזרמים בחינוך העברי.  אז צריך לחשב את האחוזים מתוך הסך הכל כולל הערבים. ברוב השנים יש נתונים על מספר התלמידים בכל בתי הספר היסודיים תוך הבחנה בין רגילים למיוחדים, אבל יש שנים עם רק נתון אחד ולא תמיד ברור אם הוא מתייחס לכלל או רק לבתי הספר הרגילים (ולוח 8.7 לא קונסיסטנטי והמספרים שבו חלקם עם וחלקם בלי לפי לוח 8.5). לכן במקרים שבהם ניתנים שני הנתונים בנפרד השתמשתי בממוצע שלהם. קורה גם שיש שנים עבורן יש פרוט של אחוזי הזרמים השונים אבל אין מספר אבסולוטי. במקרים כאלה ביצעתי אינטרפולציה משנים שכנות.

החל מ-1999 הנתונים כוללים תלמודי תורה ולפני כן לא, מה שמוביל לספירת חסר של מספר התלמידים הכולל ושל החלק החרדי.  אבל ההפרש הוא קטן למדי (לפי גודל הקפיצה בנתונים ב-1999).

סעיפי רווחה

מזמן לא טיילתי בסעיפי התקציב.  אז במסגרת טיול להשלמת פערים שמתי לב שבתקציב יש לא פחות משלושה סעיפים שכנים שעניינם רווחה.  הראשון והברור ביותר הוא פשוט תקציב משרד הרווחה, שעליו כבר כתבתי לפני כמה שנים.  השני הוא סעיף יעודי שמיועד לתגמולים לנכים ניצולי שואה שמקורו בחוקים לתמיכה בהם עוד משנות ה-50.  השלישי הוא העברות לביטוח הלאומי.  מסתבר שחלק ניכר מתקציב הביטוח הלאומי (כ-45%) הוא לא מגביית דמי ביטוח לאומי אלא העברה ישירה מהממשלה.  זה קורה כי יש כל מיני קצבאות שהן לא "מבוטחות" אלא נובעות מחוקים שונים ומהחלטות ממשלה, כמו למשל הבטחת הכנסה, ולכן הממשלה משלמת עליהן.  הגרף הבא מראה את שלושת הסעיפים ביחד, מתוקנים לאינפלציה ומנורמלים לגודל האוכלוסייה.  ההעברות לביטוח לאומי הן העיקר, סדר גודל של 30-40 מיליארד שקלים בשנה בשנים האחרונות.

tak-all

מעבר להבדלים בין הסעיפים יש גם הבדלים בדינמיקה שלהם, כלומר איך הם משתנים עם הזמן.  את זה רואים יותר טוב אם מסתכלים על כל סעיף בנפרד, ומציירים גרף של השינוי היחסי בתקופה של כל ממשלה בנפרד.  הגרפים האלה כולם מתחילים ב-100, שמייצג את התקציב האחרון לפני הממשלה הזו.  עלייה ל-120 למשל מצביעה על עלייה של 20% בתקציב.  ירידה ל-90 היא קיצוץ של 10%.

נתחיל מנתוני הביצוע של סעיף התקציב של משרד הרווחה, שמייצג את המנגנון הביורוקרטי.  כפי שניתן לראות, זה עלה בעיקר בממשלת רבין וברצף ממשלות נתניהו הנוכחיות.  מהירידה הדרמטית בתקופת ממשלת שרון צריך להתעלם — זה לא קיצוץ אלא העברה של שרות התעסוקה למשרד אחר.

tak-rev-gov

הכסף הגדול הוא כזכור בהעברות לביטוח הלאומי.  כאן רואים עלייה משמעותית רק בתקופת ממשלות רבין וברק (העלייה בשנים האחרונות בגרף הראשון לא באה לידי ביטוי כי היא בנתוני התכנון ואין עדיין נתוני ביצוע).  ממשלת נתניהו הראשונה, שבאה מיד אחרי רבין, קיצצה את התוספת של רבין בחזרה ואפילו יותר מכך.  ממשלת שרון קיצצה את התוספת של ממשלת ברק.

tak-bl-gov

הרגש שייך כמובן לנכים.  זה סעיף שקשה לא להעלות אותו — רבין, אולמרט, ונתניהו (בשנים האחרונות) כולם העלו אותו ביותר מ-30% (בין אם בצורה של העלאת התגמול או בצורה של הגדלת מספר הזכאים).  היחיד שהוריד אותו היה שרון — כשנתניהו היה שר האוצר.

tak-nechim-gov

מקורות

אתר מפתח התקציב, סעיפים 23, 25, ו-27 בתקציב.

מעולם לא היה כאן טוב יותר

צורה מקובלת למדוד רמת חיים היא לפי הבעלות על מוצרי צריכה.  וגם הלמ"ס משתתפת בזה ומפרסמת בשנתונים הסטטיסטיים שלה נתונים על איזה אחוז ממשקי הבית מחזיק מקרר ושואב אבק ומכונית וכו'.  השינוי באחוזים האלה לאורך הזמן מצביע על העלייה ברמת החיים, וגם מראה כל מיני תופעות מעניינות.

 

all-goods

  • מקרר הוא המוצר הצריכה האוניברסלי ביותר. מאז שנות ה-80 לכולם יש.  (בשנות ה-50 היו ארגזי קרח. אני עוד הספקתי לראות אחד כזה בצבא ב-1979.)
  • המוצר שאומץ בקצב המהיר ביותר הוא טלוויזיות בין 1967-1974.
  • העלייה של טלפונים סלולרים הובילה לירידה מסוימת בטלפונים רגילים.
  • יש כל מיני זיווגים מוזרים: מכונות כביסה עלו בדומה לטלפונים, שואבי אבק בדומה למכוניות, ומזגנים בדומה למחשבים.

המספרים כאן הם אחוזים מכלל משקי הבית.  אבל כמובן שלא כל משקי הבית דומים, והלמ"ס גם אוספת נתונים עבור עשירוני הכנסה בנפרד.  הגרף הבא מראה את הבעלות על מוצרי צריכה לפי עשירונים בשנת 2015:

 

goods-by-asiron

אז כצפוי עשירונים גבוהים יותר מחזיקים יותר מוצרי צריכה, חוץ מצלחות לווין שהן דוקא מוצר של עניים.  ההבדל המובהק ביותר בין עשירונים הוא החזקת מכונית שניה או יותר.  לעומת זאת מקררים הם אכן אוניברסלים, וגם טלפונים סלולרים ומכונות כביסה כמעט כך.

מקורות

הנתונים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  הנתונים העדכניים ביותר הם לשנת 2015, ומופיעים בלוח 5.33 של שנתון 2017.  כיוון שכיום כל שנתון מכיל מידע לשנה אחת בלבד צריך לאסוף מהרבה שנתונים; לא בדקתי את כולם אלא במרווחים של 2-3 שנים.  למזלי בשנתונים הישנים יותר יש נתונים עבור שנים נבחרות בהפרשים שונים, מה שחסך לי עבודה.

נמוך מים המלח

מה יותר נמוך מים המלח?  ים המלח בשנה הבאה.  בניגוד לכנרת, שהיא המאמי הלאומי וכולם דואגים לה (אם כי לא תמיד בהצלחה יתרה), ים המלח הוא ילד חורג שלא מתייחסים אליו יותר מדי.  וגם חלק מהטיפול בכנרת בא על חשבון ים המלח – כל מ"ק שנשאר בכנרת או משמש לצריכה הוא מ"ק שלא זורם בירדן ולא מגיע לים המלח.  בעצם ים המלח כבר כמעט לא מקבל מים מעבר לגשם שיורד ישירות באגן הניקוז שלו, שרובו מדבר.  כתוצאה המפלס שלו יורד בהתמדה, וקצב הירידה מתגבר והולך.  כיום זו ירידה של יותר ממטר כל שנה, ושינוי לא נראה באופק.

miflas-dead

הגרף מציין גם כל מיני פעולות שהשפיעו על מפלס ים המלח. באופן כללי הן מתחלקות לשני סוגים:

  • הטית מים מתוקים לשימוש בחקלאות וצריכה ביתית.  בצד הישראלי זה כולל את המוביל הארצי ששואב מים מהכנרת, ובצד הירדני את תעלת הע'ור שמטה מים מנהר הירמוך ומפעלים נוספים שתופסים מים שזורמים בנחלים אחרים.  ביחד זה מקטין את המים המגיעים לים המלח – בירדן זורם בערך אחוז אחד (!) ממה שזרם בו בעבר, וגם זה לא מהכנרת אלא ממעיינות מלוחים וממפעל טיהור שהפכים של טבריה.  סכר דגניה אגב נבנה במקור לא כדי לנצל את הכנרת למי שתיה וחקלאות אלא כדי לוסת את זרימת המים למפעל החשמל ההידרואלקטרי של רוטנברג בנהרים.
  • יבוש מוגבר של ים המלח כדי להפיק אשלג ומינרלים אחרים.  גם כאן יש פעילות גם בצד הישראלי וגם בצד הירדני.  ברכות האידוי מגדילות את השטח האפקטיבי של הים (בלעדיהן האגן הדרומי כבר היה יבש לגמרי מזמן), וכך יותר מים אובדים כתוצאה מאידוי.

הסיכוי היחיד להוסיף מים לים המלח הוא כנראה באמצעות מפעל "תעלת ימים" הידרואלקטרי/התפלה בשיתוף ירדן.  הגרסה הנוכחית שמדברים עליה היא ממפרץ אילת, כי הירדנים לא רוצים להיות תלויים במפעל ישראלי מהים התיכון.  בינתיים בעיות פוליטיות מעכבות ומקשות יותר מבעיות טכניות/כלכליות/סביבתיות.  גיא שחר אסף נקודות מבט שונות על מה שאולי יקרה ולמה.

מקורות

המדידות המסודרות של מפלס ים המלח התחילו כנראה עם פעילות הקרן לחקירת פלשתינה (Palestine Exploration Fund – PEF) בשנת 1900.  תוצאות המדידות שלהם מובאות בסוף הדפסה חוזרת של המאמר  "שינויי מפלס ים המלח", מאת ציפורה קליין, שפורסמה בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן.  יש חור במדידות בין 1913-1930.

כיום המפלס נמדד באופן שוטף ומפורסם באתר רשות המים.  יש שם נתונים מאז סוף 1976.

את האמצע (מ-1933 עד 1976) השלמתי מגרף של שינויי המפלס שמופיע כאיור ד 4 בספר ים המלח מאת אלי רז, רשות שמורות הטבע והמועצה האזורית תמר, 1993.  יש פער של יותר מ-3 מטרים בין הנתונים של רז לנתונים של ה-PEF בשנת 1933.   בגרף שמתחיל בשנת 1800 שמצאתי באינטרנט ומופיע בסוף המאמר המקורי של קליין (בטבע וארץ כרך י"א חוברת ג') המפלס ב-30 השנים הראשונות של המאה ה-20 יותר גבוה מה-PEF, בסביבות 390-.  בגרף אחר המפלס אחרי שנות ה-30 יותר נמוך מאצל רז, באיזור 395-.  צריך כנראה לנסוע אחורה בזמן כדי לברר מי צודק.

בנוסף, מסתבר שבתקופות היסטוריות רחוקות יותר היו תנודות חזקות במפלס הים, אם כי הוא אף פעם לא ירד נמוך כמו שהוא ב-15 השנים האחרונות.  יש טענות שירידות חדות במפלס קשורות לתהפוכות מזג אויר שמצידן קשורות להעלמות תרבויות.

עצומה לביטול הותמ"ל

בהיותי אקדמאי אני נוטה לעיין בנתונים וללהג עליהם, אבל לא לעשות משהו בנידון.  הפעם אני סוטה ממנהגי.  לפני שנה וחצי כתבתי על ועדות תכנון ובפרט על הותמ"ל, אותה ועדת-על מזיקה שנועדה לאשר תכניות בניה למגורים מהר ובלי להתעכב על השלכות או התאמה לסביבה (ובין היתר לא להתעקש שיהיו פתרונות תחבורתיים ראויים).  בשבועות האחרונים יש דיבורים על כך שמתכוונים להאריך את תוקף הוועדה הזו בחוק ההסדרים הקרוב.  אז יזמתי עצומה לביטול הותמ"ל.  ובעזרת ארנה אנג'ל גויסה תמיכה של גופים חשובים כמו החברה להגנת הטבע, תנועת המושבים, ומגמה ירוקה.  אז גם אתם מוזמנים לקרוא את הפרטים, ולחתום, ולהעביר לאחרים:  https://www.atzuma.co.il/bitulvatmal

למי שמתעצל ללחוץ על הקישור, הנה הנוסח המלא:

אל: שר האוצר (בתוקף אחריותו על מנהל התכנון)

הממשלה הקודמת הקימה את הותמ"ל כדי לזרז את תהליכי התכנון בתקווה שהדבר יביא להורדת מחירי הדיור. היום, לאחר כמעט ארבע שנות פעילות, ברור שהותמ"ל הוא כישלון שגורם נזקים שישפיעו על כולנו לרעה עוד עשרות שנים:

  1. על אף שהותמ"ל קידמה תכנון של עשרות אלפי דירות הדבר לא הביא לירידת מחירי הדיור.
  2. פעילות הותמ"ל הביאה לפגיעה תכנונית, בשל אי יכולתה לתאם בין פיתוח מגורים לפיתוח מערכות התחבורה (ובעיקר התחבורה הציבורית) ובשל אי-יכולתה לדאוג לעירוב שימושים עירוני.
  3. בנוסף הותמ״ל מחסל שלא לצורך שטחים פתוחים ושטחים חקלאיים, תוך פגיעה בביטחון התזונתי, ברֵיאות ירוקות, ובערכי טבע. הותמ״ל גורם לפגיעה קשה בצביון החקלאי של יישובים שהוקמו מתוך הרעיון הציוני וחשיבות ההתיישבות. הקרקע הינה משאב מוגבל שחובתנו לשמור עבור הדורות הבאים.
  4. לאור הפער הגדל בין קצב התכנון לקצב בניית יחידות הדיור נוצר מלאי תכנוני אדיר שמספיק לשנים רבות. לא צריך יותר ועדות מיוחדות כמו הותמ"ל.

לאור זאת אנו קוראים לך לעצור את ההשתוללות, לחזור לתכנון שפוי ולבטל את הותמ"ל, יציר כפי קודמך בתפקיד. ביטול הותמ"ל יאפשר תכנון שיבטיח איכות חיים טובה לאזרחי ישראל, בלי לפגוע במאמצים לפתור את משבר הדיור.

למה זה חשוב?

הותמ"ל (ועדה לתכניות מיוחדות לדיור) היא ועדת-על שמאשרת בסיטונות תכניות גדולות מימדים לדיור, תוך התעלמות ולפעמים בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות — או במילים אחרות, כמות על חשבון איכות התכנון והראיה הכללית. חשוב לפתור את משבר הדיור, אבל זה לא הפתרון!

השימוש בותמ"ל מזיק כי תכניות המתאר משקפות עבודה מקצועית מעמיקה שמנסה לקחת את כל השיקולים בחשבון ולהגיע לפשרות ראויות. הותמ"ל מתעלם מכל זה ודוחף עוד ועוד בניה למגורים למקומות לא ראויים, בלי תשתיות מתאימות של תחבורה, מים, וביוב, בלי התחשבות בצורך בשטחים פתוחים, ובלי התחשבות בפגיעה במגזר החקלאי. הפגיעות כתוצאה מהתכניות האלה ישארו איתנו ועם ילדנו עוד עשרות שנים.

בנוסף זה גם מיותר כי בשנתיים-שלוש האחרונות נוצר כבר עודף תכנון עצום של מעל 150,000 דירות (כלומר תכננו המון המון יותר ממה שאפשר לבצע). מתוך זה 95,000 תוכננו בותמ"ל, אבל לאף אחת עוד לא ניתן אישור בנייה, וכמובן שגם אף דירה לא נבנתה בפועל!! משבר הדיור לא נפתר למרות עודף התכנון, מה שמוכיח שמקור הבעיה הוא לא חוסר תכנון. צריך לבטל את הותמ"ל ולחזור למנגנוני התכנון הרגילים שלוקחים את כל השיקולים האיזוריים והארציים בחשבון ולא מקריבים אותם על מזבח התכנון המהיר.

כמה מקורות ונתונים:

הדו"ח השלישי על פעילות הותמ"ל של משמר התכנון בחברה להגנת הטבע, דצמבר 2017: https://www.teva.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/vatmal_3.pdf

הרצאה על משבר הדיור, הגורמים האמיתיים להווצרותו, ואיך לא לפתור אותו

כתבה על הפגיעה של הותמ"ל ביערות

התנגדות להקמת הותמ"ל מאת החברה להגנת הטבע

חשיפה של התנגדות של מתכננות מחוזות במנהל התכנון לתכנון יתר עוד לפני הקמת הותמ"ל

דו"ח ועדת ברנע משנת 2011 שבדק ומצא שיש מלאי תכנוני רב ושתכנון אינו צואר הבקבוק הגורם למשבר הדיור

ועכשיו, לא לשכוח לחתום על העצומה עצמה:  www.atzuma.co.il/bitulvatmal

שנה חדשה

סיום שנה זה תמיד זמן טוב לסכם נתונים.

ומה יותר מתאים לבלוג על נתונים מאשר נתונים על נתונים?

אז הנה דרוג מדינות העולם לפי ה-Global Open Data Index, מדד שמתיימר למדוד עד כמה כל מדינה מספקת נתונים חופשיים למי שמתעניין.  המדד מורכב מבדיקה של נגישות לנתונים על מגוון נושאים (תקציב המדינה, סטטיסטיקה לאומית, תוצאות בחירות, תחזיות מזג אויר, רישום חברות, ועוד כל מיני דברים).  לגבי כל נושא בודקים אם הנתונים חפשיים, מעודכנים, בפורמט נוח לעיבוד ממוחשב, וחינם.  את כל זה מסכמים למספר אחד שמיצג את האחוז מהניקוד המקסימלי האפשרי.  ישראל מקבלת ציון של 41%, שבצרוף מקרים נאה גם מביא אותה למקום ה-41 בדרוג.  מבין המדינות המערביות המפותחות רק שתיים מדורגות נמוך יותר (פורטוגל ושוויצריה).  מדינות כמו הודו, אוקראינה, ורוסיה מעלינו.  בגרף החצי העליון של המדינות המדורגות מוצג במלואו, ומהשאר רק כמה דוגמאות (הדרוג של כל מדינה ניתן בסוגריים).  מדינות ה-OECD בירוק.

open-data

וכמה הערות על זה:

  1. אני חושב שחלק מהציונים שלהם לא מדויקים. למשל באתר מצוין שעבור תוצאות בחירות או חוקי המדינה אי אפשר להוריד את מה שרוצים בבת אחת ומיד.  מנסיוני זה אפשרי.
  2. מצד שני אנחנו באמת בפיגור רציני בכל מה שנוגע לנגישות מידע.  באתר data.gov.il יש 482 מאגרי מידע, חלקם חופפים דברים שאפשר למצוא במקומות אחרים, ורבים מהם לא באמת מאגרים נפרדים אלא סדרות נתונים (למשל תקציב או שערי חליפין) עבור תקופות שונות.  חלק מהמידע הוא בכלל תוצאות של סקרים על איזה מאגרי מידע יש, לפי החלטת ממשלה שב-2017 סוף סוף ימפו את זה בצורה מסודרת.  בינתיים באתר המקביל של ממשלת ארה"ב יש 228 אלף, בבריטניה 40 אלף, ובצרפת 33 אלף.
  3. דוגמה לנתונים שאי אפשר למצוא כאן (לפחות אני עוד לא מצאתי אותם, אם אתם מכירים אשמח לשמוע) הם נתונים בסיסיים על אי שוויון, ובפרט למשל איזה אחוז מההכנסה מגיע למאיון העליון לעומת החצי התחתון באוכלוסייה.  זה סוג הנתונים שנמצא בבסיס הספר של פיקטי על קפיטאל במאה ה-21, עם סדרות נתונים מכל העולם.  אבל גם לו אין נתונים מישראל.
  4. בתור אספן נתונים אני יכול גם להעיד על שני מאפיינים מעצבנים של הנתונים שכן אפשר למצוא בארץ.  ראשית, בהרבה מקרים אין מספיק רקע היסטורי אלא רק נתונים מתקופה קצרה יחסית.  זה נובע מכך שרק עכשיו מתחילים לאסוף ולהנגיש נתונים בכל מיני נושאים, ונתונים מהעבר גם אם נאספו לא נשמרו או לא הועלו לרשת (דוגמה – נתוני גיוס, שבטוח שנאספו כל שנה).  שנית, בחלק מהמקרים הנתונים חלקיים ולא מעודכנים באופן מזעזע.  הדוגמה הבולטת ביותר היא נתוני הביצוע של תקציב המדינה.  אפשר למצוא כל מיני אקסלים חלקיים באתר של החשב הכללי, כרגיל באיחור אופנתי.  אבל למה כל התקציב לא מגיע בצורה מסודרת ואמינה למפתח התקציב??

עניין של אמון

אמון הוא ערך יסוד בדמוקרטיות. בלי אמון במוסדות המדינה הכל מתפרק (כפי שמודגם בלא מעט מדינות בעולם), וקשה מאוד להחזיר אמון שאבד.  אז מעניין לראות מה רמת האמון של האזרחים במדינת ישראל.

נתונים כאלה אפשר למצוא בדוח מדד הדמוקרטיה הישראלית, שמהדורת 2017 שלו פורסמה זה עתה.  כרגיל אני לא מחבב סקרי דעת קהל, אבל כשדפדפתי בדוח תפסה את עיני הטבלה על מידת האמון בתקשורת, ובפרט שהייתה עלייה משמעותית באמון אחרי 2011, ואחרי כמה שנים ירידה.  זה נראה לי מעניין בגלל האפשרות של קורלציה עם המחאה החברתית ועם ההתקפות על התקשורת בשנים האחרונות, אז העתקתי את הנתונים וציירתי גרף שיכול לתמוך בכאלה ספקולציות.

trust

ואז החלטתי לצייר גרפים כאלה גם עבור הנתונים של מוסדות השלטון העיקריים, ובפרט אלה שקשורים באופן אופרטיבי לניהול ענייני המדינה באופן יומיומי — הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון, והמשטרה.  כדי לחסוך פיקסלים אני מציג אותם בהקטנה ביחד.

all

זה כבר מתחיל להראות חשוד.  לא רק התקשורת זכתה בעלייה נכבדת באמון ב-2011, גם הממשלה, הכנסת, בית המשפט, והמשטרה!  ובאופן כללי, מסתבר שיש קורלציה די חזקה בין מדדי האמון של כל המוסדות בכל השנים.  המקרה היחיד שבו יש סטייה ניכרת מהקו הכללי הוא הירידה החדה באמון בנשיא בימי פרשת קצב.

בדוח יש גם גרפים שמראים בנפרד את האמון במוסדות מצד יהודים ומצד ערבים.  כמו שליהודים היה היי והם האמינו בכולם בשנים 2011-2013, מסתבר שלערבים היה דיכי והם לא האמינו באף אחד בשנים 2008-2010.  ודווקא בעקבות אירועי אוקטובר 2000 האמון שלהם במערכות השלטון חזר.

המסקנה שלי מכל זה היא שאכן סקרי דעת קהל הם בעייתיים, וקשה ליחס משמעות לעליות וירידות — או שזה משקף תופעות פסיכולוגיות משונות שסותרות את ההגיון, או שזה רעש.  מה שנשאר הוא הדרוג בין המוסדות, שהוא די קונסיסטנטי, אז אולי הוא באמת אומר משהו (ועבור הגרפים דלעיל, בית המשפט העליון זוכה באמון הרב ביותר, המשטרה פחות, והממשלה והכנסת עוד פחות).

מקורות

מדד הדמוקרטיה הישראלית 2017 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הגרפים של אמון מצד יהודים וערבים הם בעמ' 125-126.  טבלאות הנתונים בנספח אינן מכילות את ההבחנה הזו.

עבודת המחוקקים

תפקידה של הכנסת לחוקק חוקים.  אבל חלק ניכר מהחוקים הם בעצם חוקים שהממשלה יוזמת, ובשנים האחרונות שומעים הרבה על ועדת שרים לחקיקה ועל הצורה שבה הוועדה הזו לא מאפשרת מעבר של חוקים שאינם נושאים חן בעיני הממשלה.  מצד שני שומעים על ההצפה של הצעות חוק שלפעמים אפילו מי שהציע אותן לא תומך בהן.  אז הנה קצת נתונים על מה שקורה.

הגרף הראשון מראה את מספר החוקים שעברו בכל כנסת מאז קום המדינה, ואת מספר הצעות החוק שלא עברו בסופו של דבר.  מסתבר שמספר החוקים שעוברים (כולל כמובן תיקונים לחוקים קיימים) הוא די קבוע ועומד על כ-300-500 בכל כנסת, אולי עם מגמת עליה קלה, ופחות מזה בכנסות שכיהנו זמן קצר יחסית.  החלק המפתיע הוא שבעוד שבעשורים הראשונים אכן הרוב המכריע של החוקים היו ביוזמת הממשלה, ב-25 השנים האחרונות אחוז ניכר הם חוקים פרטיים.  יש גם חוקים ביוזמת וועדות הכנסת, אבל הם די נדירים.

prop-law

מה שהכי בולט כמובן הוא העלייה העצומה בהצעות חוק פרטיות, שרובן המכריע אינן מבשילות לכדי חוקים ממש.  מה שקצת מפתיע הוא שגם אצל הממשלה יש עליה ניכרת במספר הצעות החוק שאינן הופכות לחוקים בסופו של דבר.  הגרף הבא מציג את הנתונים האלה באופן ברור יותר.

success

הקו הסגול מראה איך אחוז החוקים שעברו ביוזמת הממשלה ירד באיטיות מ-100% בכנסת הראשונה לקצת פחות מ-80% בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, ואז ירד בתלילות לפחות מ-45% באמצע שנות ה-90.  בעשרים השנים האחרונות הוא שוב במגמת עליה, וכיום הוא נושק ל-60% (לא סופי, יש עוד הרבה חוקים בתהליך עבודה בכנסת הנוכחית).

אחוז ההצלחה של הממשלה היה באיזור ה-90% ויותר עד אחרי המהפך, ואז ירד לאזור ה-80%.  בימי ממשלת שרון בתחילת שנות האלפיים הוא צנח קשות ומאז הוא באזור ה-50-60% (הנתונים לכנסת הנוכחית לא בהכרח משקפים כי יש הרבה ההצעות שעוד לא ברור מה יעלה בגורלן).  לא ברור אם זה משקף אי-קומפטנטיות או בעיות קואליציוניות אחרות שבגללן מתחילים לקדם כל מיני חוקים אבל בצורה שלא תאפשר להם להשלים את התהליך.

אשר להצעות חוק פרטיות, ההצלחה הגדולה ביותר שלהן הייתה בכנסת השלישית אבל בעצם מדובר במספר מזערי.  משנות ה-60 רק כ-20% מההצעות האלה עברו, וקצת אחרי המהפך זה ירד לפּחות מ-10%, והמשיך להדרדר עד פחות מ-4% בכנסת הקודמת.  הנתונים לכנסת הנוכחית שוב כנראה לא משקפים.

שאלה מעניינת היא כמובן האם הצעות החוק הפרטיות האלה הן ביוזמה של הקואליציה או האופוזיציה, או אולי שילוב כוחות של סיעות משני הצדדים.  על זה לא מצאתי נתונים קיימים, ולחלץ אותם לבד זה יותר מדי עבודה (צריך לעבור על ההצעות אחת אחת, ולברר את השיוך של חברי הכנסת החתומים עליהן).

מקורות

מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת.  בלשונית "הצעות חוק" אפשר לסנן לפי איזו כנסת, הסוג (ממשלתי/ועדה/פרטי), והמצב (בעבודה/נעצר/הושלם).  הנתונים הם מספר הצעות החוק שנמצאו בכל צרוף של הגורמים האלה.

סתירה

במסגרת העבודה על הפוסט הקודם בנושא האג"ח הקונצרניות נתקלתי בטענה שמס חברות הוא יחודי בכך שאם מקטינים את שיעור המס זה מעלה את הגביה, בניגוד למה שקורה עם כל המיסים האחרים.  במילים אחרות, אם מבקשים מהחברות אחוז יותר קטן מהרווחים שלהן, מקבלים בסוף יותר כסף.  ההסבר המקובל הוא שכשמס החברות קטן יותר נשאר לחברות יותר כסף, והן מנצלות אותו כדי לעשות יותר עסקים, וכך הפעילות במשק גדלה, ולכולם יש יותר רווחים, ובסופו של דבר התקבולים ממס החברות עולים.

התסריט הזה סותר לכאורה את מה שאמרתי בפוסט הקודם: בשנים 2003-2007 המגזר העסקי זכה בהשקעות ענק של כ-150 מיליארד שקלים, אבל המשק לא צמח כתוצאה מכך.  אז החלטתי לנסות להסתכל על הנתונים, במקרה הזה נתוני מס חברות כפי שהם מופיעים באתר מפתח התקציב.  הנה התוצאה.

chavarot

אז בגדול הטענה נכונה — על פני כעשרים שנה יש מגמה די ברורה של ירידה בשיעור מס החברות ובמקביל עלייה בגביה של מס חברות.  מצד שני יש גם זיגזגים קשים, ובפרט עלייה גדולה במקביל לעלייה הגדולה באג"חים בין 2003-2006 שכמעט כולה נמחקה בשנים 2007-2009.  למרבה המזל מישל סטרבצ'ינסקי מהאוניברסיטה העברית חקר את הנושא ביסודיות לפני כשנתיים והגיע למסקנה שאכן יש מתאם שלילי מובהק בין שיעור המס לגביה.  בנוסף הוא טוען שיש כאן סיבתיות, והעלייה בגביה מתרחשת אחרי הירידה בשיעורי המס.

אז מה ההסבר?  זה רק ספקולציה, אבל לדעתי יש כאן שני דברים במקביל.  ראשית, זה לא אותם אנשים.  הכספים הגדולים שהושקעו באג"ח הגיעו לחברות גדולות שמגייסות כסף באמצעות אג"ח בבורסה.  זה חלק מזערי מכל החברות.  ההורדה במס חברות פועלת על כולם, כולל חברות בינוניות וקטנות.  שנית, זה לא אותו הכסף.  כשמורידים את מס חברות זה משפיע על כסף שהיה שלך ועבדת בשבילו, ועכשיו נשאר יותר ממנו ואתה יכול לנצל אותו לטובה.  כשזורקים עליך כסף זול זה משהו שאתה יכול לשחק איתו.  ומכאן שתי מסקנות (או ליתר דיוק, ספקולציות, אבל כאלה שמשקפות תובנות מוכרות ואני חושב שאפילו די מקובלות):

  • צריך להשקיע יותר בחברות הקטנות והבינוניות, ולא בגדולות — במצטבר הן מה שמניע את המשק ומספק את רוב התעסוקה.
  • צריך לקחת בחשבון מניעים פסיכולוגיים כשעושים ניתוחים כלכליים.

מקורות

נתוני מס חברות מאתר מפתח התקציב.  זה תת-תת-סעיף של מס הכנסה.

מישל סטרבצ'ינסקי, מדיניות המיסוי בישראל בשנים הקרובות בראי הצמיחה ואי השוויון, 13.4.2015.

ניסוי טבעי

לפני חודשיים סמי פרץ פרסם טור בדה מרקר שהכיל העתק של הגרף הבא.  אני לא לגמרי מבין למה, כי הטקסט של הטור לא התייחס לגרף, אבל בעיני הגרף מדהים.  הוא הופיע במקור בדו"ח של בנק ישראל על המשבר הכלכלי של 2007-2009.

ג3

הגרף מראה את התוצאה של המעבר לפנסיה צוברת אחרי 2003.  המשקיעים המוסדיים לא יכלו יותר לשים את כל הכסף של הפנסיות אצל הממשלה ולקבל עליו ריבית מובטחת, אלא נאלצו להשקיע אותו בשוק ההון.  הר של כסף נחת בבורסה וחיפש מישהו שיהיה מוכן לקחת אותו.  מגוון חברות עסקיות ראו כסף מתגלגל על הרצפה והחליטו לאמץ אותו.  וכך תוך 4 שנים יתרות האג"ח הקונצרניות — כלומר כמה כסף החברות העיסקיות לקחו בתור "הלוואה" ועדיין לא החזירו — גדל משווה ערך של 3% תמ"ג לשווה ערך של 25% תמ"ג.  זה בלתי נתפס.  לא היה דבר כזה בשום מקום אחר, פרט לאיטליה, שבה עליה קצת יותר קטנה נמרחה על הרבה יותר שנים.  [ושתי הערות: ראשית, מדובר בחברות שאינן חברות פיננסיות, כלומר המגזר היצרני בלי בנקים וחברות ביטוח.  שנית, אני שם את "הלוואה" בגרשיים כי לא ברור שאי פעם יחזירו את הכל — כמו שהנתונים בהמשך מראים הרבה יותר נחמד לשבת על הכסף ולגלגל את החוב מהלוואה אחת לשניה.]

הבעיה שהגרף הזה נגמר ב-2009, ומאז עברו כמה שנים.  אז ניסיתי למצוא את הנתונים המקוריים ולראות את המשך הסיפור.  ההצלחה הייתה חלקית (פרטים בסעיף מקורות בסוף), אבל בכל זאת הגעתי לגרף הבא שהוא כנראה די שקול לגרף המקורי של בנק ישראל.  הגרף הזה מראה את הערך הכספי של יתרות האג"ח הקונצרניות בדולרים, בלי השוואה לתמ"ג בארץ.  כפי שניתן לראות, החברות העסקיות בארץ עדיין יושבות על הר של כסף.  ובנוסף למה שהן גייסו בארץ, נראה שלאחרונה הן גייסו סכום דומה גם בחו"ל.

corp-agach

השאלה המעניינת היא מה הייתה ההשפעה של כל הכסף הזה.  אחת המנטרות הקבועות של נתניהו ויועציו הכלכליים היא שצריך להשקיע במגזר העסקי, כי השקעה במגזר העסקי תתרום לצמיחה ובסופו של דבר תחלחל לכל מגזרי המשק.  למשל זו הסיבה (או לפחות אחת הסיבות העיקריות) לשאיפה הקבועה להוריד את מס החברות — נשאיר את הכסף בחברות והן תשתמשנה בו יותר טוב מאשר הממשלה [זה מעבר לנושא ה"תחרות" עם מדינות אחרות שכרגע בכותרות].  אז מסתבר שבלי לשים לב עשינו כבר ניסוי כזה, ואפשר לבדוק את התוצאות האמפיריות.  תוך 4 שנים השקענו המון המון כסף במגזר העסקי.  האם זה תרם לעלייה בצמיחה?

corp-agach-cmp

אז לא.  הצמיחה הגיעה לשיא בבועת הדוט-קום של שנת 2000, היא התרסקה בשנות האינתיפדה השנייה, היא נפגעה מהמשבר הכלכלי של 2008, אבל היא לא הגיבה לים הכסף שנשפך על המגזר העסקי.  בפרט, ההתאוששות בשלהי האינתיפדה השנייה הייתה לפני שהכסף הגיע.  כנראה שכשהוא כבר הגיע העוסקים בעסקים בחרו להשתמש בכסף בצורות אחרות, שלאו דווקא תורמות למשק המדינה.

ואגב, רמז לכך ניתן למצוא כבר בדו"ח של בנק ישראל על המשבר.  הנה מה שהם כתבו שם:

"אחת התופעות הבולטות בשוק ההון בשנות השגשוג הייתה התפתחותן המואצת של איגרות החוב התאגידיות. […] ההתפתחות המואצת — בלי שפותחה בגופים המוסדיים תשתית נאותה להערכה ולניטור של סיכוני אשראי ובלא פיתוח מקביל של תשתית פיקוחית והגבלות מוסדיות על אשראי זה — הגדילה את הסיכון לתיק האשראי במשק.  בין היתר, התאפשרה בישראל, בניגוד למקובל בעולם, הנפקתן של אג"ח תאגידיות ללא יצירת ממשל תאגידי בחברות המנפיקות אותן, כנדרש מחברות המנפיקות מניות לציבור.  נראה כי הסיכון שהיה גלום בתופעות אלה לא הופנם במלואו על ידי השוק ולא תומחר בהתאם. […] ראויה לתשומת לב מיוחדת התפתחותן של אג"ח בענף הנדל"ן בשנים שקדמו למשבר, משום שהן הפכו למוקד הסיכון לשוק המקומי במהלך המשבר.  כ-40 אחוזים מהיקף הנפקות האג"ח בשנים 2006-2007 היו בענף הנדל"ן. […] חלק ניכר מההנפקות אף היו ללא ביטחונות, ונועדו למימון השקעות בנדל"ן במדינות שבהן מחיריו עלו בשיעורים מופרזים באותן שנים.  זאת ללא יכולת בקרה של הגוף המוסדי המשקיע."

מקורות

תודה לסמי פרץ שהפנה אותי לדו"ח של בנק ישראל.  הדו"ח נכתב על ידי קובי ברוידא, צביה ארדמן, ומרב שמש, ונערך על ידי צבי אקשטיין, סטנלי פישר, וקרנית פלוג.  הגרף מופיע בעמ' 59.

מתחת לאיור המקורי כתוב שמקור הנתונים מה-BIS Quarterly Review.  מסתבר ש-BIS זה Bank for International Settlements, שהוא גוף בינלאומי שמאגד 60 בנקים מרכזיים של מדינות שונות (שביחד אחראיות על 95% מהתמ"ג העולמי) ונותן להם שרותים בנקאיים מתאימים (לא יודע מה זה אומר ברמה של בנקים מרכזיים).  כדי לתמוך בשאיפה לשמור על יציבות פיננסית בעולם, הם גם אוספים ומנגישים נתונים.  חיפוש מסוים באתר מאפשר שליפה של מידע על השוק המקומי בישראל (בקישור download למעלה מימין).

אבל כדי שיהיה קצת יותר מאתגר, המידע הזה הוא בעצם כמה עשרות סדרות של נתונים.  כל סדרה מכילה מידע רבעוני החל משנת 1972 ועד היום.  ההבדל בין הסדרות הוא במה הן מראות ולמה הן מתייחסות.  כל סדרה מזוהה על ידי צרוף של קודים.  הסדרה שאני מציג כאן היא Q:IL:3P:J:1:A:A:A:TO1:A:A:A:A:A:I.  המשמעויות של הקודים הן (משמאל לימין):

Frequency Q:Quarterly
Issuer residence IL:Israel
Issuer nationality 3P:All countries excluding residents
Issuer sector – immediate borrower J:Non-financial corporations
Issuer sector – ultimate borrower 1:All issuers
Issue market A:Domestic market
Issue type A:All issue types
Issue currency group A:All currencies
Issue currency TO1:Total all currencies
Original maturity A:All maturities
Remaining maturity A:All maturities
Rate type A:All rate types
Default risk (for future expansion) A:All credit ratings
Collateral type (for future expansion) A:All issues
Measure I:Amounts outstanding

הנתונים על אג"ח בשוק העולמי הם מהסדרה  Q:3P:IL:1:J:C:A:A:TO1:A:A:A:A:A:I, מקובץ שמכיל מידע על כל העולם.

השאלה האם אלה סדרות הנתונים שבנק ישראל השתמש בהן, או שיש משהו אחר, נשארת פתוחה בשלב זה.

זה פריון או בבל"ת???

הפוסט הקודם-קודם בנושא פריון הראה את הנתונים, וגם העלה קצת ספקות.  אבל בעקבות דיונים נוספים בבית אני חושב שהספקות לא היו מספיק ספקניים.  אם להיות בוטה, עושה רושם שכל הקינות של הכלכלנים על הפריון הנמוך ועל כך שאם נעבוד יותר הצמיחה תגדל הם בבל"ת.  [לפי הבת שלי כיום כבר לא משתמשים במונח הטכני הזה, אז לטובת הצעירים אני מפרש: בלבול ביצים ללא תכלית.]

למי שלא זוכר, פריון נמדד על ידי היחס בין התמ"ג לבין שעות העבודה.  לכאורה זה מדד סביר, שפשוט מודד כמה מהפריון ניתן ליחס לכל שעת עבודה.  אבל שימו לב שזה תלוי בשעות העבודה.  אם בכל הארצות עובדים בערך אותן שעות, אז הבדלים בתמ"ג אכן משקפים את זה שעובדים במדינה אחת מיצרים יותר בכל שעה מעובדים במדינה אחרת.  אבל אם יש הבדל בשעות העבודה, יתכן שזה מה שגורם להבדלים בתמ"ג.  למרבה המזל אתר ה-OECD מספק נתונים לא רק על הפריון אלא גם על שעות העבודה, ומסתבר שאכן יש מקומות שנהוג לעבוד בהם יותר שעות, ומקומות שנהוג לעבוד בהם פחות שעות.  זה עניין תרבותי.

ברגע שיש נתונים על הפריון ועל שעות העבודה אפשר לצייר גרף ולראות מה הקשר.  בפרט, אם יש קשר לינארי בין שעות לפריון, זה מצביע על כך שהפריון לא משקף יעילות בעבודה אלא את השעות.  וזה אכן מה שמתקבל (פרט לחריגים בודדים: לוקסמבורג, אירלנד, נורווגיה, ואולי גם ארה"ב. על החריגים — בהמשך).  מקדם המתאם בלי ארבעת החריגים הוא 0.92-, ואם מחריגים רק את אירלנד הוא "רק" 0.85-.  [תזכורת: מקדם המתאם הוא בטווח בין 1- ל-1.  1 אומר התאמה מלאה, 0 אומר שאין שום קשר, 1- אומר התאמה הפוכה מלאה.  0.92- זה ממש קרוב להתאמה הפוכה, כלומר ככל שהשעות עולות הפריון יורד.]  בשני המקרים קו המגמה כמעט אותו הדבר וכל שעת עבודה נוספת בשבוע מובילה לכאורה לירידה של כ-3 דולר בפריון.

prod-hr-scat

בואו נסתכל על זה טיפה יותר בפירוט.  בקצה השמאלי העליון של קו המגמה יש צבר של ארבע מדינות: דנמרק, הולנד, גרמניה, וצרפת.  במדינות האלה עובדים 26-28 שעות בשבוע בממוצע, והפריון סביב 60 דולר לשעת עבודה.  בקצה הימני התחתון, לעומת זאת, נמצאות יחד עם ישראל גם יוון ופורטוגל, וגם מדינות מזרח אירופה: אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, ורוסיה.  במדינות האלה עובדים 36-39 שעות בשבוע בממוצע, והפריון הוא באזור ה-25-35 דולר לשעה.  אז אנחנו באמת אמורים להאמין שהעובדים במדינות האלה הם החרוצים ביותר בעולם ולכן הם עובדים כל כך הרבה שעות, אבל הם גם הכי לא יעילים ולכן הפריון שלהם כל כך נמוך?

או אולי הסיפור אחר לגמרי.  אולי המדד הזה לפריון דפוק לגמרי, לא משקף את מה שהעובדים מסוגלים לעשות אלא את תנאי המשק, ולכן גם לא רלוונטי לדיונים על איך להגדיל את התוצר?  נראה לי הרבה יותר טבעי ואנושי להניח שיש הרבה אבטלה סמויה ומריחת זמן בעבודה כדי להראות לבוס שאתה עסוק בלי באמת לעשות משהו, מאשר להניח שכולם עובדים תמיד במלוא היכולת שלהם, שזה כנראה מה שהכלכלנים מניחים.  ויש לזה תמיכה מעדויות היסטוריות שמראות שהתפוקה של פועלים תלויה בתנאים שמכתיבים להם:

  • בתחילת המאה הקודמת הנרי פורד קיצר את שבוע העבודה במפעל שלו משישה ימים לחמישה ימים.  הוא לא היה פראייר אלא עשה את זה אחרי בדיקות שהראו שהפריון עולה בהתאם וזה יותר יעיל.
  • מקרה יותר קיצוני הוא של קלוג (זה שעל שמו קוראים לדגני בוקר עד היום), שיזם מעבר משלוש משמרות של 8 שעות לארבע משמרות של 6 שעות בסוף 1930.  בכך הוא סיפק יותר מקומות עבודה בשנות השפל הכלכלי, והפריון עלה במידה שבסופו של דבר איפשרה לו לשלם את אותו השכר עבור שעות העבודה הקצרות יותר.
  • אפילו יותר קיצוני היה המקרה של ראש ממשלת בריטניה הית' שהכריז על שבוע עבודה של 3 ימים בלבד עם איסור על שעות נוספות בתחילת 1974, בגלל חשש קרוב לאזילת מקורות אנרגיה בעקבות הצרוף של משבר הנפט ושביתות של כורי הפחם.  בדיעבד הסתבר שכתוצאה מהצעד הדרסטי הזה הכלכלה הצטמקה רק בטיפה.

ומזה נובעת גם המלצה מעשית: במקום להציק לנו ולעשות רגשי אשמה על הפריון הנמוך, אפשר להעלות אותו די בקלות על ידי קיצור שעות העבודה!  העובדים יהיו מרוצים, ההסתדרות תהיה מרוצה, הכלכלנים יהיו מרוצים (כי על הנייר הפריון ישתפר), ורק התמ"ג לנפש לא ישתנה.  בשביל זה צריך לעבוד לשפר את מצב המשק באמת, ולא לבלבל את המוח על הפריון.  למשל להשקיע בתשתיות, להשקיע בהשכלה גבוהה אמיתית (בניגוד למכירת תארים), להשקיע בחינוך איכותי (שבאמת ידעו אנגלית ומתמטיקה במקום ללמוד לפתור מבחנים חסרי פשר), ואפילו דברים קטנים כמו שיפור מוסר התשלומים של הממשלה שירד מהשוטף+90 המקובל כיום לשוטף+30 שמחייב חוק חדש, שגם זה יותר מדי.

אז הפריון הוא מדד דפוק בגלל התלות בשעות.  אבל זה לא הכל.  כזכור הפריון מוגדר להיות התמ"ג חלקי שעות העבודה, ומסתבר שלא רק השעות אלא גם התמ"ג יכול לגרום לבעיות.  זה מה שקורה עם החריגים בגרף לעיל.  מה שקורה הוא שהתמ"ג לא בהכרח משקף תוצר שנוצר על ידי שעות העבודה.  במקרה של אירלנד העלייה בתמ"ג משקפת הכנסות מקניין רוחני של חברות בינלאומיות שבחרו להגר לאירלנד בגלל חוקי המס הנוחים.  במקרה של נורווגיה היא משקפת את קידוחי הנפט והגז בים הצפוני.  לוקסמבורג היא מדינה קטנטונת עם כלכלה שמתבססת על היותה מרכז פיננסי בינלאומי.  ויש להניח שגם במדינות אחרות חלקים מהתמ"ג משקפים דברים שלא קשורים לעבודה, אבל זה פחות בולט ולכן קשה לזהות את זה.

נחזור להתחלה של כל הדיון הזה: הקשר בין הפריון לבין התמ"ג לנפש.  בדוח מצב המדינה לשנת 2013 של מכון טאוב דן בן-דוד השווה את התמ"ג לנפש עם 3 גורמים שאמורים להשפיע עליו: שיעור התעסוקה, שעות העבודה, והפריון.  התוצאה הייתה שרק לפריון יש קשר, ואפילו קשר חזק, מה שהוביל אותו למסקנה ש"ככל שפריון העבודה גבוה יותר, כך נוטה התמ"ג לנפש להיות גבוה יותר".  אבל זו מסקנה טריוויאלית.  ברור לגמרי ששעות העבודה של כל העובדים במשק קשורות למספר העובדים במשק, ושמספר העובדים במשק קשור לגודל האוכלוסייה.  אז לחלק את התמ"ג בגודל האוכלוסייה (תמ"ג לנפש) זה פחות או יותר אותו דבר כמו לחלק את התמ"ג בסך שעות העבודה (פריון) עד כדי יחידות.  אכן יש קורלציה כמעט מושלמת בין התמ"ג לנפש לבין הפריון (מקדם מתאם של 0.95 אם לא כוללים את החריג לוקסמבורג), אבל זה לא כי פריון גורר תמ"ג לנפש, אלא כי הם כמעט אותו הדבר.

prod-gdp-scat

בשורה התחתונה יש שתי מסקנות חשובות.

  • הראשונה היא שלא כל דבר אפשר למדוד.  ולא כל דבר קל למדוד.  אבל צריך להיזהר במיוחד ממקרים שבהם נראה שקל למדוד משהו אבל בעצם אנחנו מודדים משהו אחר (או אולי לא מודדים כלום).  ונראה שזה בדיוק המצב עם הפריון בעבודה.
  • השניה היא (שוב) שהתאמה לא בהכרח מצביעה על סיבתיות.  הפריון ובאופן כללי יותר מוסר העבודה הם אולי גורמים שמשפיעים במשהו על התמ"ג לנפש, אבל זה משני.  לטעון שצריך להעלות את הפריון כדי להעלות את התמ"ג לנפש זה שטויות מסוכנות, כי זה מטיל את האחריות על העובדים במקום על הקברניטים.  הפריון הוא לא הגורם לתמ"ג, אלא משקף את מה שתנאי המשק (כולל תנאי עבודה) מאפשרים.  ממשלה שמממנת מערכת חינוך שבה עשרות אחוזים מהילדים לא לומדים לימודי ליבה, ומאפשרת מריחה של פרוייקטי תשתית ופגיעה במגזר היצרני בגלל מאבקי כוחות של החרדים, אל לה להלין על הפריון של העובדים.

מקורות

אתר ה-OECD, ובפרט הנתונים על תמ"ג לנפש, תמ"ג לשעת עבודה, ושעות עבודה שנתיות.  השתמשתי בנתונים לשנת 2016.

 

הדרוג

יש כל מיני דרוגים של מדינות, ואחד הבסיסיים ביותר שכלכלנים אוהבים לצטט הוא הדרוג לפי התמ"ג לנפש. אבל אי אפשר להשוות את ערכי התמ"ג לנפש כפי שהם, כי צריך להתחשב בכך שכוח הקנייה של סכום כסף נתון הוא שונה ממדינה למדינה. לכן בהשוואות בינלאומיות משתמשים בתמ"ג לנפש המבוטא ב"דולרים בינלאומיים" (עם התאמה לפי purchasing power parity: כמה דולרים צריך כדי לרכוש באמריקה את אותה כמות של מצרכים ושירותים שניתן לרכוש במדינה במטבע המקומי). השוואה עם התיקון הזה מוצגת בגרף הבא.  מדינות ה-OECD צבועות בירוק. המספרים בסוגריים הם הדרוג בין כל מדינות העולם.  שימו לב שרק הרבע העליון של מדינות העולם מוצג במלואו.

per-capita-intl

 

מהנתונים רואים כי ישראל ממוקמת במקום ה-37 בעולם, ובמקום ה-23 מתוך 35 מדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, המאגד את המדינות המפותחות).  רוב המדינות בדרגות גבוהות יותר שאינן חברות ב-OECD הן יצואניות נפט או מרכזים פיננסיים.

יש הרואים את הדרוג הזה כמאכזב עבור מדינה עם כלכלה מתקדמת מוטת היי-טק — אבי שמחון קרא לזה פרדוקס.  ויש כל מיני הסברים שאף אחד מהם לא ממש מספק.  וגם לי יש הצעה שעוד לא ראיתי בשום מקום אחר.  צריך לזכור שלמדד "תוצר לנפש" יש שני רכיבים: תוצר ונפש.  התוצר שלנו לא בשמיים, אבל גם בכלל לא נורא.  מצד הנפשות, אנחנו מדינה חריגה: האוכלוסייה צעירה יחסית וחלק יותר קטן ממנה הוא בגיל העבודה.  אז התוצר שנוצר על ידי החלק הזה באוכלוסייה מחולק על פני אוכלוסייה יותר גדולה מאשר במדינות אחרות, ולכן התוצר לנפש יותר קטן.

כדי לראות עד כמה זה משפיע אפשר לקחת את מבנה האוכלוסייה הממוצע בעולם (כלומר איזה חלק הם בגילי העבודה העיקריים, שזה כרגיל נחשב בין 20 ל-64, ואיזה חלק הם בגילים 0-19 ומעל 65), ולנרמל את התוצר לנפש בכל מדינה בהתאם למבנה אוכלוסייה כזה.  הפרטים הטכניים בסוף הפוסט למי שמתעניין (או רוצה לבדוק שלא פישלתי בנוסחה).  התוצאה מוצגת בגרף הבא, שבו המדינות מסודרות לפי התוצר לנפש המתוקן.  הערכים המקוריים של התוצר לנפש מוצגים על ידי הקוים האדומים לשם השוואה.  אם הקו האדום מעל העמודה זה אומר שהתוצר לנפש המתוקן יותר נמוך, מה שמצביע על כך שבאוכלוסיית המדינה יש יותר עובדים יחסית לממוצע העולמי.  אם הקו האדום מתחת לקצה העמודה (כמו במקרה של ישראל) זה אומר שהתוצר לנפש המתוקן יותר גבוה, ובאוכלוסיית המדינה יש פחות עובדים יחסית לממוצע העולמי.

 

per-capita-intl-norm

אז כפי שניתן לראות ברוב המדינות בחלק העליון של ההתפלגות (שזה החלק שאני מראה) התוצר לנפש המתוקן יותר נמוך, ובישראל הוא יותר גבוה.  כתוצאה ישראל נמצאת במקום ה-31 בעולם ובמקום ה-19 בין מדינות ה-OECD — קצת יותר טוב מאשר כשמסתכלים בתוצר לנפש המקורי. (אם תספרו עמודות תראו שישראל לכאורה במקום ה-29 בעולם, אבל זו טעות כי לשתי מדינות עם תמ"ג לנפש יותר גבוה, סן-מרינו וטאיוון, לא היו נתוני גילים ולכן הן לא מופיעות כאן.)  המסקנה: זה לא מסביר הכל, אבל בהחלט תורם משהו.  וגם מזכיר שכדאי לבדוק את ההסברים הפשוטים לפני שפונים לכל מיני מודלים כלכליים מסובכים.

חשבונות

הנתונים שיש לי הם התמ"ג לנפש ויחס התלות בכל מדינה.  יחס התלות הוא מספר האנשים בגילים 0-19 ו-65+ על כל 100 אנשים בגיל העבודה (בין 20 ל-64) [שהוא בעצם מספר ולא יחס].

התמ"ג לנפש הוא התמ"ג מנורמל לגודל האוכלוסייה, שכוללת עובדים ולא עובדים.  אני רוצה לנרמל אותו לגודל של מעין "אוכלוסייה תקנית", שבה מספר העובדים הוא אותו הדבר (כי העובדים הם אלה שמייצרים את התמ"ג), אבל מספר הלא עובדים הוא לפי הממוצע העולמי של היחס בין לא עובדים לעובדים.

נסמן ב-W את מספר האנשים בגיל העבודה, וב-DR את יחס התלות.  אז האוכלוסייה כולה היא

P = [ (100 + DR) / 100 ] * W

התמ"ג לנפש הנתון הוא בעצם התמ"ג GDP חלקי P.  על ידי העברת אגפים של הביטוי בסוגריים המרובעים אפשר לקבל את GDP חלקי W, כלומר התמ"ג לעובד.

יחס התלות הממוצע בעולם הוא 73.8 לא עובדים על כל 100 עובדים (הוא הגיע לשיא של 112 בשנת 1970 ומאז הוא יורד).  אז בהנתן W עובדים, גודל "האוכלוסייה התקנית" הוא

N = [ (100 + 73.8) / 100 ] * W = 1.738 * W

אז התמ"ג לנפש המתוקן הוא התמ"ג לעובד מחולק ב-1.738.  כשמחברים את כל זה ביחד מקבלים שהגורם המקשר בין התמ"ג לנפש המקורי לבין התמ"ג לנפש המתוקן הוא:

GDP / N = [ (100 + DR) / 173.8 ] * (GDP / P)

מקורות

הנתונים על התוצר לנפש ועל יחס התלות במדינות שונות מאתר חברת המידע knoema (יש להם את כל העולם, אני מראה רק את ה-50~ העליונות ועוד כמה מעניינות).  הנתונים על תמ"ג לנפש הם לשנת 2017, הנתונים על יחס התלות לשנת 2015.

פריון בעבודה

הפריון הוא התמ"ג מנורמל לפי העבודה שהושקעה בהפקתו: כמה מהתמ"ג ניתן ליחס בממוצע לכל עובד, או כמה מהתמ"ג ניתן ליחס לכל שעת עבודה. חשיבותו של הפריון בכך שהגדלת הפריון נחשבת לעיתים לדרך העיקרית להגדיל את הצמיחה.  השוואה בינלאומית של הפריון מוצגת בגרף הבא, שבו הפריון מיוצג על ידי היחס בין התמ"ג לבין שעות העבודה של כלל העובדים במשק.  הנתונים מה-OECD (ניסיון למצוא נתונים ישירות מהלמ"ס היה מתסכל למדי). הצבעים של הקווים (פרט לחריגים אירלנד ונורווגיה) משקפים את השיפוע הממוצע. העלייה בשיפוע התלול ביותר צבועה בירוק, ואילו הישארות באותה רמה בדיוק צבועה באדום. שיפועי ביניים צבועים בערבוב מתאים של ירוק ואדום.

prod-hr-oecd

כפי שניתן לראות ההשוואה אינה מחמיאה לפריון העבודה בישראל, וזאת בשני היבטים:

  • הפריון בישראל נמוך באופן אבסולוטי יחסית לרוב מדינות המערב. עם זאת יש לציין שיתכן שחלק מהפער נובע מהבדלים בצורת המדידה (למשל מדינות שבהן לא סופרים את שעות העבודה של עובדים זרים) ומהערכת חסר של התרומה של מגזר ההיי-טק (ראו אדם רויטר, פריון העבודה בארץ הרבה יותר גבוה, הארץ 7.2.2017).
  • הפריון בישראל עלה בשיעור נמוך יותר מאז 1980 יחסית למדינות אחרות. בעצם מבין המדינות המוצגות רק באחת (יוון) הפריון עלה פחות – וזאת בשל הירידה החדה בתמ"ג של יוון מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008.

עם זאת, צריך לשים לב שפריון הוא מדד בעייתי. עלייה בפריון יכולה להיות קשורה לעלייה בתמ"ג, אבל גם לירידה בשעות העבודה. מבין המדינות שיש עליהן נתונים בגרף, נראה שבמדינות מתפתחות כמו טורקיה ופולין אכן יש עלייה בפריון ובהתאם גם עלייה בתמ"ג. אבל במדינות מפותחות כמו גרמניה, צרפת, ויפן העלייה בפריון נובעת לפחות באופן חלקי מירידה בשעות העבודה (ל-OECD יש נתונים נפרדים גם על זה), בגלל מאבקים חברתיים לקיצור שבוע העבודה או אולי כתוצאה מהגדלת האוטומציה.  גם בקוריאה יש ירידה דרמטית בשעות העבודה שהיו חריגות באופן קיצוני (מ-55 שעות בשבוע בתחילת שנות ה-80 לקצת יותר מ-40 כיום).

בנוסף, שינויים בתמ"ג לא בהכרח קשורים בכלל להתפתחות שוק העבודה. שתי המדינות באיור שהפגינו עלייה חריגה, אירלנד ונורווגיה, מספקות דוגמאות לכך. באירלנד העלייה לכאורה בפריון נובעת כנראה מההצלחה במשיכת חברות בינלאומיות, שהעבירו את המטות שלהן לאירלנד כדי להינות משיעורי מס נמוכים, ובכך יחסו חלקים מהפעילות הבינלאומית שלהן (בעיקר מה שקשור לקניין רוחני) לתמ"ג של אירלנד.  בנורווגיה העלייה נובעת מתגליות נפט וגז בים הצפוני שתורמות קרוב לרבע מהתמ"ג.  גם ביוון הירידה בפריון מאז 2008 משקפת (ולא גורמת) את הירידה בתמ"ג אחרי המשבר העולמי וצעדי הצנע הדרקוניים שהוטלו על המדינה.

קריאה נוספת

דן בן-דוד, פריון העבודה בישראל, מכון טאוב.

מקורות

הנתונים מדף בנושא "GDP per hour worked" באתר של ה-OECD.

גרסה 0.3

עבר הרבה זמן אז החלטתי להעלות עוד גרסה של הספר, שמגיע כבר ל-267 עמודים ו-188 איורים.

העתקתי

דן בן-דוד התראיין לאחרונה בדה מרקר וסיפק להם את הגרף הבא: מספר חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות (מרצים ופרופסורים) מנורמל לפי גודל האוכלוסייה.  לבקשתי הוא העביר אלי את הנתונים, וציירתי אותם מחדש בצורה טיפה יותר מפורטת:

prof-pop

בגדול רואים שתי פאזות ברורות: גידול מסיבי של האקדמיה באמצע שנות ה-60, בעיקר בתקופת ממשלת אשכול, וירידה רצופה מ-1973 ועד היום.  התקופה של לבנת אמנם הניבה ירידה חדה טיפה יותר מקודם, אבל בגדול היא לא מתבלטת בכלל אלא משתלבת במגמה הכללית.  כיום מספר הפרופסורים יחסית לאוכלוסיה הוא פחות מחצי ממה שהיה בשיא.

הסתייגות חשובה: הנתונים האלה הם עבור האוניברסיטאות בלבד (ולא כולל את האוניברסיטה הפתוחה ואת אריאל).  אין כאן את חברי הסגל של המכללות.  אבל לפי מה שבן-דוד אמר בראיון, שיעור חברי הסגל באוכלוסייה ירד גם אם כוללים את המכללות.

לפרטים נוספים כמו למשל הירידה בהוצאה לסטודנט והשוואה בינלאומית ראו בראיון המקורי.

מקורות

כאמור קיבלתי את הנתונים כמו שהם מדן בן-דוד.  הוא אסף אותם מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס (נתונים מפורטים על סטודנטים וחברי סגל נמצאים בשנתונים של 20+ השנים הראשונות, אבל כל אחד רק לשנתיים שלוש) ומדוחות של הות"ת (שאותם לא מצאתי).   הקו הכפול בשנים 2012-2013 נובע משינוי מתודולוגי וסדרת נתונים חדשה.

המפלס

אחד המאפיינים של הנפש הישראלית (לפחות בדור שלי) הוא הדאגה למפלס הכנרת.  איפה עוד מדווחים בשמחה בחדשות על עלייה של 3 סנטימטר, או חלילה מתאבלים על אובדן של כמה?  אבל לאורך הזמן הסנטימטרים האלה מצטברים לתנודות גדולות.  הנה מבט כולל על מפלס הכנרת כפי שהוא מתועד באתר רשות המים:

miflas

הקו האדום עליון (208.8-) הוא המפלס שמעליו יש סכנת הצפה בישובים מסביב לכנרת, ולכן אם מגיעים אליו פותחים את סכר דגניה.  זה קרה ב-2004 ולפני כן ב-1992.  החל מ-2013 מאפשרים זרימה מבוקרת מהכנרת לירדן למרות שהמפלס נמוך יותר, במסגרת תכנית לשיקום נהר הירדן.

הקו האדום התחתון יותר דינאמי.  בסוף שנות ה-60 הוא הוגדר כ-212-, אבל בתחילת שנות ה-80 הורידו אותו בעוד מטר ל-213-.  החל משנת 1999, כשהיה ברור שהמפלס הולך לרדת אל מתחת לקו האדום, פורסמו שורה של צווים שהורידו אותו עוד ועוד, עד שהמונח "קו אדום" איבד את כל משמעותו.  ב-2001 פשוט קבעו את הקו האדום להיות 215.5-, שמתחתיו באמת אי אפשר לשאוב יותר כי זה הפתח של המשאבות של חברת מקורות באתר ספיר. האמת היא שזה שלא הגענו למינימום הזה זה חלקית עניין של מזל: חורף 2003 היה מדהים, מפלס הכנרת עלה ב-4.70 מ', והיא התמלאה כמעט לגמרי. גם החורף של 1992 היה כזה, עם עלייה של 4.00 מ'. למרבה הצעה התופעה לא חזרה על עצמה יותר.

בזכות מילוי הכנרת ב-2003 ניתן היה לתת לצו הקובע את הורדת הקו האדום לפוג, והקו חזר ל-213-. מאז מתייחסים אליו לא כקו שאסור לעבור, אלא שכשעוברים אותו עדיף לא לשאוב יותר. הערך הנמוך ביותר שהכנרת הגיעה אליו, 214.87- בנובמבר 2001, נקבע להיות הקו השחור שמעבר אליו ממש ממש אסור להגיע.

המחזור השנתי של הכנרת הוא עלייה בין דצמבר לאפריל בערך, ואז ירידה ממאי עד נובמבר — הרבה בגלל שאיבה, אבל גם בגלל אידוי ישיר.  הגרף הבא משווה את העלייה והירידה של כל שנה:

diffs

ניתן לראות שיש הרבה יותר שונות בעליות, שתלויות לחלוטין בתהפוכות מזג האויר. הירידות יותר אחידות, אבל אפשר לראות שירידות חריגות נוטות לקרות בשנים שבהן העלייה הייתה קטנה במיוחד, כלומר שנים שבהן ירד מעט מאוד גשם.

אבל עם כל הכבוד לכנרת, בעצם היא מספקת רק חלק קטן מתצרוכת המים של המדינה.  הנה הנתונים על הפקת מים. לפני 1990 אין פרוט לגבי חברת מקורות, אלא רק לגבי הספקה עצמית.  מהפער בין שני צדי הגרף ניתן להסיק בערך כמה מקורות מפיקה מבארות וממי נגר עילי (כנראה מעיינות ונחלים). [הנתונים ל-2015 חלקיים אז אפשר להתעלם מהירידות מימין.]

water-prod

מי קולחין (ביוב מטוהר) נכנסו לשימוש בשנות ה-80 לערך, והשימוש בהם (לחקלאות) גדל עם השנים.  התפלה זה משהו הרבה יותר חדש, שנכנס לשימוש רק ב-2007.  ביחד הם כבר מגיעים לכ-40%, אבל לקח המון זמן להגיע לרמה הזו, ולפי הדרדרות הכנרת בשנים האחרונות גם זה לא מספיק.  בשנים האחרונות הכנרת (דרך המוביל הארצי) מספקת רק כ-10% מכלל הספקת המים.

ומה אנחנו עושים עם המים האלה?  חלוקת השימוש בין חקלאות, תעשיה, וצריכה ביתית מתוארת בגרף הבא:

water-use

כפי שניתן לראות הרוב עדיין הולך לחקלאות, אם כי יש מגמת ירידה קלה מהשיא של אמצע שנות ה-80.  בנוסף בולט הקיצוץ בהקצאה לחקלאות בשנים הרעות 1986 ו-1991.  אבל כשהכנרת ירדה אל מתחת לקו האדום בשנים 2001-2002 ושוב ב-2009-2010 לא היה קיצוץ כזה חד.

לגבי הצריכה הביתית, ניתן לראות שהיא עלתה באופן משמעותי עם השנים.  אבל זה צפוי בגלל גידול האוכלוסייה.  מעניין לכן הסתכל על הצריכה הביתית לנפש.  מסתבר שמשנות ה-60 עד 1990 הייתה עלייה מתונה.  בשנים 1991-1994 ושוב מאז 2007 הייתה ירידה, ובין התקופות האלה הצריכה הייתה יציבה באזור ה-100 מ"ק לנפש לשנה.  המסקנה היא שהישראלים אכן נוטים לחסוך במים, וב-25 השנים האחרונות צריכת המים אינה עולה עם רמת החיים.

water-use-pop

מקורות

נתונים מפורטים על מפלס הכנרת מאתר רשות המים, הרוב ברזולוציה יומית.

נתונים על שינויים בקו האדום מערן פייטלסון, צפריר גזית, ואיתי פישהנדלר, תפקיד הקו האדום בשמירה על מפלסים גבוהים בכנרת, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005.

הנתונים על הפקת מים והשימוש במים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  בכל השנים יש טבלה על מים, אבל המיקום שלה והתוכן שלה משתנים, ובכל מקרה הטבלאות האלה מכילות מידע רק על כמה שנים.  כתוצאה צריך לאסוף נתונים מהרבה שנתונים.  מעבר לכך, עד 1957 ומאז 2015 אין הבחנה בין צריכה ביתית ותעשייתית.

נפט, פחם, גז

התקלה בצינור ממאגר תמר וההשפעה של (אי) הזרמת הגז על מחיר החשמל מציפה את השאלה מאיפה החשמל שלנו בא.  הנה התשובה.

elect-src

אז עד תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת כמעט כל החשמל יוצר ממזוט (אחת מרמות הזיקוק של נפט).  בגלל משבר הנפט של שנות ה-70 החליטו שבטוח יותר לגוון ולהשתמש גם בפחם, והתחילו לבנות את תחנת הכוח בחדרה.  כתוצאה באמצע שנות ה-80 כבר חצי מהחשמל נוצר מפחם. השימוש במזוט המשיך לרדת וכיום כבר לא משתמשים יותר בנפט כמעט בכלל.

בעקבות גילוי שדות גז טבעי בים מול חופי ישראל בתחילת שנות האלפיים התחילו להשתמש גם בגז.  המאגר הישראלי הראשון היה מאגר ים תטיס, אבל זהו מאגר קטן שלא סיפק את כל הדרישה.  במקביל נרכש גז טבעי ממצרים.  בעקבות המהפיכה במצרים ב-2011 היו פגיעות בצינור הגז שעובר דרך סיני, ואספקת הגז ממצרים נפסקה ב-2012.  ב-2013 התחילו להשתמש בגז ממאגר תמר.

שיקול אחד לבחירת דלק הוא המחיר.  בשיקול זה מחיר הפחם הוא הנמוך ביותר, ומחיר הנפט הגבוה ביותר.  למרות המחיר, יש כמה סיבות להעדיף גז על פחם: הוא מקומי, שריפתו גורמת לפחות זיהום אויר, והוא יעיל יותר (חלק גדול יותר מהאנרגיה הופך לחשמל).  היעילות של המקורות השונים בשנת 2016 הייתה:

מזוט 24.7%
סולר 37.3%
פחם 38.3%
גז 51.4%

לכן המגמה היא להמשיך במעבר לשימוש בגז, בפרט עם פיתוח מאגר לויתן.  מה שמקשה על זה הוא המחיר הגבוה יחסית של הגז המקומי בעקבות מתווה הגז.

מקורות

דף האנרגיה באתר הלמ"ס.  הנתונים עד 2009 מסדרה שהופקה באתר, נתונים מאוחרים יותר מהודעה לעיתונות על מאזן האנרגיה של ישראל לשנת 2015.  לא לגמרי בטוח שזה המשך של אותה הסדרה, אני מנסה לברר.  (הבעיה היא שחלוקת מקורות לפי האנרגיה שיש בהם שונה מחלוקה לפי האנרגיה שהופקה מהם, כי לכל סוג דלק יש יעילות שונה.)

מילה טובה

באופן כללי אני לא אוהב את חוק ההסדרים.  אבל בזה של 2017 יש גם רפורמה שאני תומך בה: תקנות שאמורות למנוע את הכדאיות של הקמת חברות ארנק – אחת הדוגמאות הבוטות של תכנוני מס של האלפיון העליון.

חברת ארנק היא חברה המוקמת על ידי בעל מקצוע, למשל מנהל בכיר של חברה גדולה. במצב הדברים הרגיל המנהל הוא שכיר של החברה שאותה הוא מנהל, וצריך לשלם מס הכנסה על השכר שלו. אם הוא מנהל בכיר בחברה גדולה יש להניח שהשכר שלו גבוה, ולכן גם מדרגת המס תהיה גבוהה, והוא יאלץ להיפרד מחצי מהכנסתו בערך.

האלטרנטיבה היא להקים חברה פרטית שהוא הבעלים שלה והעובד היחיד בה, שתתן שרותי ניהול לחברה הגדולה. כך נוצר מצב שהמנהל כבר לא שכיר של החברה הגדולה, ולא מקבל שכר, וממילא לא צריך לשלם מס הכנסה. במקום זאת, חברת הניהול משלמת מס חברות, שהוא הרבה יותר נמוך – כיום מס החברות הוא רק 24%, לעומת מדרגת מס ההכנסה העליונה שהיא 50%. הכסף הנותר נשאר בקופת חברת הניהול, שמשמשת באופן אפקטיבי כמו ארנק של המנהל. המנהל יכול למשוך כספים בצורת דיבידנד כשהוא צריך מזומנים (זה יותר טוב מלקבל משכורת, כי על דיבידנד למשל לא משלמים דמי ביטוח לאומי ומס בריאות). בנוסף הוא יכול גם להחליט שהחברה תשקיע את רווחיה בדירה ותתן לו לגור בה בשכר דירה נמוך.

הכדאיות של חברות ארנק תלוי בהפרשי שיעורי המס. הגרף הבא מראה את מס החברות ושיעור מס ההכנסה המקסימלי בישראל. כפי שניתן לראות, כתוצאה מהירידה במס חברות, משנות ה-90 נהייה כדאי להקים חברות ארנק:

arnak

בחוק ההסדרים של 2017 הועברו תקנות שאמורות למנוע את הכדאיות של חברות ארנק, ובכך להגיע למיסוי הוגן יותר. התקנות כוללות

  • אם 75% מהכנסות החברה נובעות ממקור יחיד (כמו למשל במקרה של מנהל של חברה אחרת) ישולם מס שכר מלא במקום מס חברות.
  • הטבות כמו קנית דירה לבעל החברה או מתן הלוואה לבעל החברה יחשבו כדיבידנד וישולם עליהם מס דיבידנד.
  • רווחים שלא יחולקו תוך 5 שנים יחשבו כדיבידנד שחולק וישולם עליהם מס דיבידנד.

מקורות

הנתונים ההיסטוריים על רמות המיסוי לוקטו מכמה מקורות:

האתר של חברת ט.מ.ל.

וויקיפדיה העברית

בנק ישראל

הפרטים על החוק (והטריגר לפוסט הזה) מטור של מרב ארלוזרוב בדה מרקר.

זרמי אנרגיה

דיאגרמות Sankey הומצאו כדי לתאר זרימת אנרגיה במנוע קיטור, וגם כיום הגירסאות הכי מפורסמות של הדיאגרמות האלה משמשות לתיאור זרימת אנרגיה.  אבל במקום מערכת מכנית, מתארים את זרימת האנרגיה במשק לאומי: מה מקורות האנרגיה, איך משתמשים באנרגיה, ועד כמה זה יעיל.

דיאגרמה כזו מורכבת ממלבנים אנכיים וסרטים ביניהם.  כל מלבן מייצג משהו, למשל את הנפט הגולמי המיובא לארץ, כשהגובה של המלבן מייצג את הכמות.  הסרטים בין המלבנים מייצגים מעבר אנרגיה.  למשל הסרט בין מלבן "מוצרי נפט" לבין מלבן "תעשיה" מייצג את הדלקים שבהם התעשיה משתמשת, והרוחב של הסרט מייצג את הכמות שבה מדובר.  מלבנים יכולים לייצג גם רעיונות שאין להם מקבילה ממשית.  כך למשל המלבנים בצד שמאל להלן מייצגים את סך כל האנרגיה המיובאת לעומת סך כל האנרגיה ממקורות מקומיים, והמלבנים בצד ימין מייצגים אנרגיה שנעשה בה שימוש יעיל לעומת אנרגיה מבוזבזת שהלכה לאיבוד.

הדיאגרמה הבאה מייצגת כמיטב יכולתי את נתוני הלמ"ס על מאזן האנרגיה של ישראל בשנת 2014 (לפרטים על הנתונים ראו למטה בסוף הפוסט).  אזהרה מראש: לא קל להבין את הנתונים ומה הופך למה, אז בהחלט יתכן שפישלתי במשהו, ויתכנו תיקונים בעתיד.  היחידות הן אלפי שעט"ן, שזה "שווה ערך לטון נפט", או 10 מיליון קילו-קלוריות.  הזרימה היא משמאל לימין.

flow2014

נתחיל משמאל.  ישראל מייבאת יותר מפי 3 אנרגיה ממה שהיא מפיקה באופן מקומי, כאשר היבוא הוא בערך 70% נפט ו-30% פחם. נקדים את המאוחר ונציין שיותר מחצי מהנפט הזה מיוצא בחזרה אחרי שהוא מזוקק.  במילים אחרות, יותר מחצי מהפעילות בבתי הזיקוק (והזיהום שזה גורם) היא לא בגלל צרכים של המשק אלא פשוט פעילות עסקית בשוק הבינלאומי.  היצוא המסיבי הזה הוא יחסית חדש, ראו בקריאה הנוספת בסוף הפוסט.

ההפקה המקומית היא בעיקר גז, שמספק אנרגיה בכמות שדומה לזו של הפחם המיובא.  שימו לב שאלה נתונים מ-2014, כך שכבר אז האיומים של נתניהו שאם לא נאשר את מתווה הגז אז הגז ישאר באדמה היו שקר גס.  מצד שני אין עדיין שום שימוש משמעותי בגז בתעשייה, והגז משמש לרק חצי מיצור החשמל, אז יש המון לאן לגדול.

מה שבולט בהמשך הוא שכיום יש במשק הישראלי שני מסלולי אנרגיה נפרדים: זה של הנפט וזה של החשמל.  הנפט מזוקק, ומה שלא מיוצא בחזרה משמש בעיקר לתחבורה, וגם לתעשיה וקצת למשקי הבית (בעיקר גז לבישול).  חלק קטן מהנפט הופך לנפטא, שהוא חומר גלם לתעשיה (למשל פלסטיק וצבעים) שלא קשור לתכולה האנרגטית שלו.

חשמל לעומת זאת מייצרים מפחם וגז, ומשתמשים בו בחלקים דומים בתעשיה, בבתים, וב"אחר" (לא יודע מה זה).  בעבר (וגם כשהיו בעיות באספקת הגז ממצרים) יצרו חשמל גם ממזוט, שהוא אחד ממוצרי הנפט, אבל כיום זה נפסק.  הפקת חשמל היא תהליך בזבזני, ויותר מחצי האנרגיה הולכת לאיבוד ולא הופכת לחשמל.  גז הוא יותר יעיל מפחם, אז מעבר לגז גם מקטין את הזיהום וגם מעלה את היעילות.

אנרגית שמש מתחדשת היא חלק זניח במשק האנרגיה, ורובה מיוחסת לדודי שמש על גגות הבתים לחימום מים.

בקצה הימני יש סיכום של יעילות השימוש באנרגיה בתחבורה, בתעשיה, ובבתים.  ההנחה היא שבתחבורה 25% מהאנרגיה היא יעילה ומזיזה דברים, ואילו ה-75% האחרים הולכים לאיבוד בצורה של חום.  בבתים ותעשיה המטרה היא הרבה פעמים לחמם, ולכן מניחים ש-80% זה יעיל ורק 20% הולכים לאיבוד.  עם ההנחות האלה מקבלים שבערך שליש מהאנרגיה שאנחנו משתמשים בה היא יעילה, ובערך שני שליש מבוזבזים, ויכול להיות שזו הערכה אופטימית (ראו מקורות).  כחצי מהביזבוז קורה בתהליך יצור החשמל.  אני לא כולל את "אחר" בחשבון כי לא ברור מה זה.

קריאה נוספת

ניתוח מגמות של תעשית זיקוק הנפט בישראל, ובפרט היצוא של תזקיקי נפט, מצוות המחקר של מגמה ירוקה.

מקורות

המקור העיקרי לנתונים הוא לוח 21.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.  לא כל המספרים בלוח מסתכמים כצפוי, וגם בתרשים שלי לא, אבל ההפרשים קטנים יחסית לערכים.

מקור נוסף שעזר לכמה השלמות (כמו למשל הנתון על הנפטא) הוא הודעה לתקשורת על המאזן האנרגטי של ישראל לשנת 2015, שכוללת גם נתונים לשנה שנתיים קודם.

אגב, בדיעבד גיליתי שסוכנות האנרגיה הבינלאומית אוספת נתונים על מאזן האנרגיה של כל המדינות כולל ישראל, ומציג את זה בעזרת דיאגרמות Sankey באתר שלה.  באופן טבעי זו של ישראל די דומה לשלי.

ההנחות על היעילות של שימוש באנרגיה בסקטורים שונים באים מדיאגרמות Sankey של מעבדות Lawrence Livermore בארה"ב.  יש להם אתר עם דיאגרמות לכל אחת מהמדינות בנפרד וגם לארה"ב כולה.  המספרים שציטטתי הם מדיאגרמה מ-2008 שבמקרה הייתה הראשונה שנתקלתי בה.  בדיעבד הסתבר שההערכות שלהם כיום הן שיש עוד יותר ביזבוז, אבל בכל מקרה נראה שזו הערכה גסה.

פיזור המתגייסים

אם כבר אוספים נתוני גיוס, אפשר גם להסתכל על פירוט של ערים.  מסתבר שאגף כוח אדם בצה"ל מדווח על זה מדי פעם, ומצאתי דיווח מפורט על גיוס גברים ונשים בערים שונות לשנת 2015 (וגם על שרות בתפקידים "משמעותיים" ועל הליכה לקצונה).  הגרף הראשון מראה את רמת הגיוס בערים שונות (ממוצע של גיוס הגברים והנשים, בהתבסס על ההנחה שבקירוב מצוין זה חצי חצי באוכלוסיה) בפרספקטיבה סוציואקונומית (שכר ממוצע) בעיר.

giyus-wealth

מה שרואים הוא קשר חלש בין הכנסה לגיוס – בערים עם הכנסה גבוהה יותר מתגייסים קצת יותר.  אבל ההשפעה הדרמטית באמת היא דת, כפי שניתן היה לצפות מהנתונים של הפוסט הקודם: בערים עם אוכלוסיה דתית משמעותית (ובפרט חרדית) רמת הגיוס מידרדרת באופן משמעותי.  ואם מסתכלים בפירוט בנתונים, אפשר לראות שגם בערים לרוחב החלק העליון של הגרף יש בעצם תופעה דומה — הירידה בגיוס בערים עם הכנסה נמוכה יותר היא בעצם בעיקר ירידה בגיוס נשים, מה שמצביע על האפשרות שמדובר בקשר בין הכנסה נמוכה למסורתיות וכתוצאה מכך לאי-גיוס נשים.

אם משווים את גיוס הגברים לגיוס הנשים בצורה ישירה מתקבל הגרף הבא:

 

men-women

אז רק במעט מהערים עם הגיוס הגבוה ביותר (למשל הוד השרון ורמת השרון) יש שוויון בין גיוס גברים לנשים.  בערים הגדולות תל-אביב וחיפה הגיוס קצת יותר נמוך, ומתחיל פער קטן בין גברים לנשים.  פתח תקווה ונתניה מייצגות ערים שבהן הגיוס עוד יותר נמוך והפער כבר משמעותי: גיוס הנשים הוא רק 3/4 מגיוס הגברים.  ירושלים כרגיל משתרכת הרחק מאחור וגם נתוני הגיוס מראים שהיא לא ממש עיר ציונית (או בעצם ממש לא עיר ציונית).  הפערים הגדולים ביותר הם כמובן בערים דתיות: למשל בגבעת שמואל 88.6% מהגברים מתגייסים אבל רק 42.3% מהנשים, ובערים חרדיות כמעט שאין גיוס נשים כלל (לארבעת הערים לאורך הציר האופקי בעצם אין נתון של גיוס נשים).

מקורות

מסמך "דירוג ערי ישראל לפי אחוזי גיוס ומיצוי" של אכ"א ודו"צ שמצאתי ברשת כאן: https://www.mitgaisim.idf.il/media/22708/giyos.pdf. לא מצאתי מקום שיש בו אוסף מסמכים כאלה משנים שונות, אם כי בעבר מצאתי אחד מ-2011.

צבא העם

חוק שרות ביטחון קובע חובת שרות בצבא לכל תושבי המדינה (אפילו אם אינם אזרחים!).  אבל ידוע שזה לא ממש המצב.  מי שסופגים את מירב הביקורת הם החרדים, אבל הם ממש לא לבד.  נתונים עדכניים (מ-2015) מראים שפחות מחצי מכל שנתון מתגייסים: 52% מהבנים ו-42% מהבנות.  הסיבות האפשריות לא להתגייס הן:

  • אתה ערבי.
  • מגבלה רפואית.  בחלק מהנתונים יש הבחנה בין מגבלה פיזית ל"אי-התאמה" נפשית, ומסתבר שאצל בנים יהודים הסעיף הנפשי אחראי על קרוב ל-80% מהמקרים.  (בגרף אין הבחנה כזו.)
  • לא עומדים בתנאי סף גיוס, למשל בעלי עבר פלילי.
  • מגורים ושהות בחו"ל.
  • הסדר תורתו-אומנותו לבנים חרדים או הצהרה על דתיות לבנות.  מאז המהפך המגבלות על הסדר תורתו-אומנותו בוטלו, ובנות מקבלות פטור על ידי הצהרה בפני דיין רבני בלי צורך לעבור ראיון בצבא.
  • בנות מקבלות פטור אם הן נשואות או אמהות (או בהריון).

not2

אם מסתכלים על כלל האוכלוסייה, חלק ניכר מאי-הגיוס מיוחס לערבים, שמהווים כיום מעל 28% מכל שנתון.  לפי החוק, אגב, ערבים אינם פטורים מגיוס.  אבל צה"ל אינו שולח להם צווים להתייצב, והם לא מתייצבים.  בין היהודים כ-73% מהבנים מתגייסים וכ-58% מהבנות, סך הכל כ-66%.  אז בין היהודים בערך שליש לא מתגייסים (או בעיקר לא מתגייסות).

איך הגענו למצב הזה?  הגרף הבא מראה את השינויים בפטור מגיוס של יהודים (כלומר האחוזים הם מתוך היהודים, לא מכלל האוכלוסייה).  הנתונים מקוטעים כי למרות שהם נאספים באופן סדיר על ידי מינהל הגיוס בצה"ל, לא מפרסמים אותם.  המקור הטוב ביותר שמצאתי הוא דוחות שונים של מבקר המדינה, שבהם (במסגרת הדיון בגיוס חרדים או בגיוס נשים) הוא נותן חומר רקע כולל נתוני גיוס.

 

giyus-years

תופעות ששווה לשים אליהן לב:

  • ההשתמטות מגיוס אצל בנים הוכפלה מאז המהפך ב-1977. בפרט אחוז המשתמטים החרדים היה כנראה מזערי ב-1977, וכיום הוא יותר מחצי.
  • לפני כעשור חלה ירידה מסוימת באחוז הבנים שקיבלו פטור מסיבות אחרות, בעיקר בריאותיות. יש להניח שזה נובע מכך שהם גילו שיותר קל לקבל פטור במסגרת תורתו-אומנותו, וזה הוריד את הלחץ להשיג אישורים רפואיים מפוקפקים. ראוי גם לציין שחלק משמעותי מהשינוי הזה קרה בתקופת חוק טל.
  • אצל בנות יש עליה משמעותית ביותר בקבלת פטור על ידי הצהרה על אורח חיים דתי.  היה מעניין לראות איך זה היה בשנות ה-80, אבל לא מצאתי נתונים.
  • הנתונים מראים לכאורה שבנות הרבה יותר בריאות מבנים, אבל יש להניח שזה פשוט משקף את זה שהרבה יותר קל להן לקבל פטור על דת.  בנים צריכים להיות יותר יצירתיים, וכנראה רבים בוחרים במסלול של פטור נפשי.  בשורה התחתונה יש להניח שהנתון של 3-4% לא עומדים בתנאי סף ו-3-4% בחו"ל הם נכונים, ושבעיות בריאות הן איפשהו בטווח 2-7% לשני המינים.

מקורות

דוח מבקר המדינה 53א משנת 2002

דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2007 על הגיוס לצה"ל

דוח מבקר המדינה 62 משנת 2011

בחלק מהמקרים הנתונים הם עבור שנתון, למשל ילידי 1982.  מה שקורה הוא שהם בעצם מתגייסים לאורך כמה שנים, בערך מ-1999 עד 2003.  אני יחסתי נתונים כאלה לשנה העיקרית שבה הם אמורים להתגייס, במקרה הזה שנת 2000.

הדואופול

הריכוזיות במשק היא משהו ששומעים עליו הרבה, אבל הנתונים הברורים עליו מעטים.  לכן שמחתי למצוא בסקירה השנתית על מערכת הבנקאות בישראל לשנת 2015 (פרסום של בנק ישראל) נתונים על היבט אחד של הריכוזיות, שהוא הריכוזיות במערכת הבנקאית.  כולם יודעים שהמערכת הבנקאית נשלטת על ידי הדואופול של בנק הפועלים ובנק לאומי.  אבל מה זה אומר במספרים?

נתחיל מהמדד הפשוט והישיר ביותר: מהו נתח השוק של שני הבנקים האלה.  באופן כללי יותר המדד של נתח השוק של שני השחקנים הגדולים בסקטור מסוים נקרא CR2 (ובדומה לפעמים מדברים על CR3 שהוא נתח השוק של שלושת הגדולים, ועל CR5 שהוא נתח השוק של חמשת הגדולים).  בישראל CR2 זה בדיוק מה שאנחנו רוצים.  הנתונים עבור 20 השנים האחרונות מראים תנודות עם מגמת ירידה: עד 2007 זה היה מעל 57.5%, ומאז 2009 זה מתחת לערך הזה.

cr2-range

מצד שני, צריך לשים לב לסקלה ולהיזהר מסקלות שלא מתחילות ב-0.  תמונה יותר מלאה של בדיוק אותם הנתונים מדגישה שבעצם מגמת הירידה הזו היא מאוד קטנה, ובגדול הדואופול שולט בכ-58% מהשוק.

cr2

מדד אלטרנטיבי הוא מה שנקרא מדד הרפינדל (או בשמו המלא, אינדקס הרפינדל-הירשמן, HHI).  במקום להתמקד בנתח השוק של שני הגדולים ביותר, המדד הזה משקלל את נתח השוק של כל השחקנים.  הצורה שהוא עושה את זה היא לסכם את נתח השוק בריבוע של כל אחד מהם.  כך שחקנים קטנים, שנתח השוק שלהם קטן, כמעט לא משפיעים על הסכום, אבל הגדולים כן.  התמונה המתקבלת היא כמעט זהה לגרפים לעיל (רק הסקלה שונה), אז אני לא טורח להראות אותם.  הסיבה לציין את המדד הזה היא שיש עבורו נתוני השוואה בינלאומיים מאירופה.  בהשוואה כזו מדד הרפינדל עדיף, כי לא בכל ארץ יש דווקא 2 גורמים מובילים.

 

 

harfindel-intl

כמו בהרבה מדדים מסתבר שההתפלגות רחבה מאוד, וקשה להצביע על קשר ברור בין הריכוזיות במערכת הבנקאית לבין מצב הכלכלה.  אבל בכל זאת רמת המדד בישראל כפולה מהחציון, ורק למעט מדינות יש מדד גבוה יותר.

מקורות

בנק ישראל, הסקירה השנתית על מערכת הבנקאות בישראל לשנת 2015, נתוני איורים א'-8 וא'-9.

ובנתיים בשטחים

מדי פעם שומעים טרוניות מצד מתנחלים על כך שהיושבים בתחומי הקו הירוק אינם מודעים להיקף הטרור בשטחים ועם מה הם צריכים להתמודד. ויש בזה משהו. אבל הנתונים מפוזרים בין דוחות שבועיים ואתרי חדשות, וזו עבודה סיזיפית לנסות ולגבש תמונה מסודרת. לכן שמחתי לקבל הפנייה לעבודה כזו של נחמיה גרשוני-איילהו, שעשה את מלאכת האיסוף הזו עבור 3 חודשים בסוף 2015. אמנם זה רק 3 חודשים, והתקופה היא תחילת "אינתיפדת הסכינים" אז סיכוי טוב שזה לא לגמרי מייצג תקופות אחרות, אבל בכל זאת זה משהו.

הנתונים שהוא אסף הם רשימה של 3778 אירועים לאורך כל 2015.  ב-9 החודשים הראשונים המקור היחיד הוא הודעות של משטרת ישראל.  יש מעט כאלה.  אז הרוב הם משלושת החודשים האחרונים, שמנצלים בנוסף להודעות משטרתיות גם פרסומים בעיתונות, כולל בחשבונות טוויטר של כתבים שונים וכו', ובעיקר קציר מסיבי של מבזקים מאתר "הקול היהודי", שהוא אתר חדשות שמנוהל על ידי עמותה מהתנחלות יצהר.  אני התמקדתי ב-3660 האירועים של התקופה הזו.  הגרף הבא מראה אותם בחתך שבועי, תוך סיווג לפי סוג האירוע, היכן הוא קרה, ומי דיווח עליו.  (המספרים לא זהים כי לא תמיד יש את כל פרטי המידע.)

events-all

אז מה רואים כאן?

  • רוב האירועים הם זריקות אבנים, התפרעויות, וזריקת בקבוקי תבערה. יש מעל 100 כאלה בשבוע, כל שבוע.
  • אבל אכן אנחנו לא שומעים עליהם, כי רובם המכריע לא מדווח בעיתונות הרגילה.  אפשר לטעון שזה מוצדק ולא צריך לדווח על כל זריקת אבנים, אבל גם אין דיון בסיכומים לאורך זמן, ובסופו של דבר ההתעלמות הזו משפיעה על תמונת העולם שנראה יותר שקט ממה שהוא באמת.
  • אחת הסיבות לכך שלא שומעים על הרוב המכריע של האירועים היא שהם קורים בשטחים, כולל מזרח ירושלים.  ירושלים היא דה-פקטו עיר מחולקת ודינו של מה שקורה בצד המזרחי (פרט אולי למקרים בודדים בעיר העתיקה עצמה) כדין השטחים.  ומה שקורה בשטחים ולא בישראל עצמה מודחק.
  • התמונה שעולה היא של התנגדות מתמשכת ועיקשת (וגם אלימה) של הפלסטינים לישראל ולכיבוש.  אירוני שמי שמפרגן להם את זה הם המתנחלים.

מקורות

הנתונים נגישים ברשת.  הם נאספו ונערכו על ידי נחמיה גרשוני-איילהו ובעזרת JudgeDan48@ שעזר במיפוי, גדעון אריאל, וגאי זומר (שהפנה אותי לנתונים האלה).  הנתונים המקוריים כאמור ברובם מהקול היהודי.  ניכר שנעשה מאמץ לטייב את הנתונים, כלומר להביא אותם לפורמט אחיד ומפורט.  במקרים שבהם אין סיווג של מקום האירוע השלמתי לפי התיאור המילולי.  יש אפשרות של דיווח כפול, למשל אם היו שני מבזקים דומים בהפרש זמן לא גדול (דוגמה: ידוי אבנים בקרית ארבע ב-17.9.15 בשעות 17:25 ו-18:57), אבל זה די נדיר, או כשיש דיווח נפרד על תקרית ועל מעצר בעקבותיה, אבל גם דיווחים על מעצרים די נדירים.  וכמובן יתכן גם שיש הרבה תקריות שאינן מדווחות כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: