הכל יחסי

לפני שנה כתבתי פוסט על הוצאות הבריאות בישראל.  עכשיו נתקלתי בטבלת נתונים משווים על ההוצאה על בריאות במדינות ה-OECD.  הנה זה בתצוגה גרפית, כך שאפשר באמת לראות מה קורה שם.  הנתונים האלה לשנת 2010.

intl-funding

אז כידוע ההוצאה בארצות הברית הרבה יותר גבוהה מבכל מקום אחר — 17.6% מהתמ"ג.  במדינות אחרות זה בין 6-12%.  לגבי ישראל, אפשר לראות שני דברים: ההוצאה הכוללת היא בין הנמוכות, והאחוז של ההוצאה הציבורית מתוך זה הוא גם בין הנמוכים (כולל הוצאה ממשלתית ומס בריאות).  כתוצאה ההוצאה הפרטית — ביטוח פרטי + השתתפות עצמית — היא יחסית גבוהה.  ויש די הרבה מדינות שבהן בכלל אין שימוש בביטוח פרטי.

מקורות

רחל קיי, "סקירה בינלאומית", מתוך ביטוחי הבריאות בישראל: התפתחויות, קשרי גומלין, בעיות ומתווים לפתרון, עמ' 66.

מודעות פרסומת

מי רוב ומי מיעוט

לפני כשבועיים בישרו כותרות בכל כלי התקשורת על פרסום נתונים של המינהל האזרחי (חלק ממנגנון מתאם פעולות הממשלה בשטחים) לפיהם בשטחים יש כ-5 מיליון פלסטינים.  בצרוף עם ערביי ישראל נובע מכך שבין הירדן לים כבר אין רוב יהודי.  זו לא הפעם הראשונה שנשמעת טענה כזו, ומטבע הדברים הנושא הזה מעורר מהומה כל פעם שהוא עולה.  אז מה אנחנו באמת יודעים על הרכב האוכלוסייה בארץ ישראל כולה?

באופן כללי המקור הטבעי לנתוני אוכלוסייה הוא הלמ"ס.  נתונים אמינים על האוכלוסייה היהודית (בישראל ובשטחים) ועל ערביי ישראל ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטיים. אבל נתוני הלמ"ס על אוכלוסיית המדינה הם אנומליים כי אין חפיפה מלאה בין שטח המדינה לשטח שבו מתגוררים התושבים שסופרים אותם. ההבדל נובע מתושבי ההתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967: תושבי ההתנחלויות היהודים נספרים כאילו היו תושבי ישראל, אבל שכניהם הערבים לא.  אז צריך לחפש מקורות אחרים.

מקור אפשרי הוא 4 מִפקדי אוכלוסין שנערכו בשטחים. מִפקד אחד נערך בשנת 1967 על ידי ישראל, מיד אחרי המלחמה. ישראל נשארה אחראית על מרשם האוכלוסין בשטחים עד הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, ונתוני אוכלוסייה מהשטחים פורסמו בשנים האלה בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס. שלושה מִפקדים נוספים נערכו על ידי הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017 בפיקוח ממשלת נורווגיה. בנוסף למפקדים יש נתונים על לידות, פטירות, והגירה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. על בסיס כל הנתונים האלה ותוך שימוש במודלים של התפתחות האוכלוסייה ניתן לחשב אומדן של גודל האוכלוסייה בכל שנה שרוצים. אלא שיש חילוקי דעות על הנתונים ועל המודלים, וכתוצאה מכך גם אומדנים שונים.

המקורות שנראים לי הראויים ביותר לבדיקה והשוואה הם הבאים:

  • הלמ"ס, שפרסמה כאמור הערכות על האוכלוסייה הערבית בשטחים בין השנים 1967-1994, בהסתמך על המִפקד שנערך אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 ועל מרשם האוכלוסין.
  • נתונים ספורדיים של המנהל האזרחי משנים שונות, שמסתמכים על רישום האוכלוסין הפלסטיני, ובפרט דף נתונים על אוכלוסיית הגדה המערבית בשנים 2000-2012 שפורסם בהארץ.
  • נתוני המִפקדים של הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017. מהמספרים האלה צריך להפחית את תושבי ירושלים המזרחית (אזור J1 במפקדים) כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל.
  • נתונים של הבנק העולמי מאז 1990. הנתונים הם על האוכלוסייה הכוללת בשטחים, כלומר כולל יהודים. כדי לקבל את מספר הערבים החסרתי את ההערכות על מספר המתנחלים לפי שלום עכשיו.
  • הערכות של הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה כפי שפורסמו בסדרת מאמרים שנתיים על האוכלוסייה היהודית בעולם מאז 2003.

כל אלה ביחד מוצגים בגרף הבא.

 

pal-pop

תוצאה בולטת היא שהמפקד הפלסטיני של 1997 חורג במידה ניכרת מההערכות של הלמ"ס הישראלי כמה שנים קודם, בעיקר עבור הגדה המערבית. נתוני המנהל מתבססים כנראה על המפקד הזה, וגבוהים אפילו מהמפקד של 2007.  זה פוגע עוד באמינות שלהם, ומוביל למסקנה שההערכה אודות 5 מיליון פלסטינים בשטחים היא אכן מוגזמת.  נתוני הבנק העולמי דומים מאוד לנתוני המפקדים הפלסטינים לפני התיקון של החסרת מספר המתנחלים, וגם הם גבוהים מהערכות הלמ"ס. הנתונים של דלה-פרגולה די מתאימים לשני המפקדים האחרונים. הערך של 2004 (ובמידה מועטה גם זה של 2005) חריג ותוקן בהמשך.  הערכה סבירה של מספר הפלסטינית בשטחים כיום היא באזור ה-4.4 מיליון.

כיוון שיש הערכות שונות של מספר הפלסטינים בשטחים אי אפשר להגיע למסקנה מדויקת על היחס בין יהודים לערבים. מצד שני ההפרשים בין ההערכות השונות הם של אחוזים בודדים. הגרף הבא מראה את הרכב האוכלוסייה בין הירדן לים תוך שימוש בהערכה שונה לכל תקופה: הערכת הלמ"ס, הערכת דלה-פרגולה, והערכת הבנק העולמי. לפי המקורות האלה הרוב היהודי הצטמצם עם הזמן וכיום כבר אין רוב יהודי "ממש". אם כוללים ביחד עם היהודים את העולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים, יש רוב קטן.  אבל שימו לב שכל מעבר מסדרת נתונים אחת לבאה אחריה כולל קפיצה קטנה, והקפיצות האלה הן בדיוק מה שמבטל את הרוב היהודי.

pop-pct

בנוסף לנתונים הסטטיסטיים ולהתבטאויות של המנהל האזרחי, יש עדויות עקיפות כמו למשל המקרה הבא. בשנת 2005 הועבר תיקון לחוק לעידוד השקעות הון שקובע כי הטבת מס תינתן למפעל ש"25% או יותר מכלל הכנסתו הן ממכירות בשוק מסוים המונה 12 מיליון תושבים לפחות". הסיבה לקריטריון המשונה הזה הייתה הרצון ליחד מפעלים מייצאים בניגוד למפעלים הפועלים בשוק המקומי, בלי לומר זאת במפורש כדי לא לסתור הסכמי סחר בינלאומיים. אלא שבשנת 2012 מפעלים שונים התחילו לדרוש את ההטבה בטענה שהשוק המקומי של ישראל והרשות הפלסטינית הגיע לגודל של 12 מיליון נפש. בתגובה משרד האוצר הזדרז לתקן את החוק כך שהסף יהיה 14 מיליון והוא יגדל באופן אוטומטי כדי לפצות על גידול האוכלוסייה. אבל באותה שנה מספר היהודים בישראל היה טיפה פחות מ-6 מיליון לפי הלמ"ס, מה שמוביל למסקנה שיהודים כבר לא היו רוב.

החשיבות של כל זה היא בהקשר של הדיון על האפשרות של סיפוח השטחים.  ניתוח נתונים והערכות נכון ל-1.1.2014, על ידי הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה, מוביל לתמונה שמוצגת בגרף הבא. הניתוח מבחין בין 5 אזורים גאוגרפיים שעברו שינויי ריבונות שונים:

  • ישראל מלפני מלחמת ששת הימים (בקווי 5.6.1967).
  • אזור מזרח ירושלים, שסופח לישראל מיד אחרי המלחמה, כולל כפרים ערביים ושכונות יהודיות חדשות שהוקמו בו.
  • רמת הגולן, שהחוק הישראלי הוחל עליה בשנת 1981.
  • הגדה המערבית / יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות באזור זה.
  • רצועת עזה, שבה כבר אין נוכחות יהודית.

בכל אזור כזה מתייחסים ל-4 קבוצות אוכלוסייה: יהודים, אחרים (בעיקר עולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים), ערבים, וזרים (עובדים זרים ומבקשי מקלט מאפריקה). הזרים נכללים בחישוב כדי לאפשר מענה על השאלה הבסיסית "האם יש רוב יהודי באוכלוסייה", כשמתייחסים לכלל האוכלוסייה שנמצאת כאן. הגרף מציג את חלוקת האוכלוסייה בכל אזור בין 4 הקבוצות האלה. הרוחב של כל עמודה משקף את הגודל היחסי של האוכלוסייה באזור הזה. כך מתקבל שהשטח הצבוע מייצג את מספר האנשים בכל קבוצת אוכלוסייה בכל אזור.

delapergola

המשמעות הפוליטית של הנתונים האלה מובהרת על ידי תרשימי העוגה הבאים. כפי שניתן לראות, בישראל עצמה (כולל ירושלים המזרחית ורמת הגולן, אבל בלי ההתנחלויות) יש ליהודים רוב ברור של 71.4%. הרוב הזה גדל ל-75.7% אם כוללים גם את ה"אחרים". שימו לב שהנתון הזה הוא בלי היהודים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון. אם כוללים גם אותם (אבל לא את הערבים הגרים שם) מספר היהודים גדל עוד קצת ומגיע לרוב של 76.7%. אבל זה יהיה אמיתי רק אם ישראל תספח את ההתנחלויות בלי שאר השטח, או אם כל המתנחלים יעברו לגור בתחומי ישראל.

 

delapergola-pies

מצד שני, אם מסתכלים על כל התושבים בכל השטח בין הירדן לים, מתקבלת תמונה די מאוזנת. יהודים ממש הם פחות מחצי: 49.1%. אם מוסיפים עליהם את האחרים מקבלים קצת יותר מחצי: 51.9%. אם מתעלמים מקבוצות האוכלוסייה הקטנות, מספר הערבים ב-2014 היה קצת יותר נמוך ממספר היהודים – 5.70 מיליון לעומת 6.10 מיליון (או 6.45 אם כוללים את האחרים).

אבל יש גם דעות אחרות.  בפרט, גורמי ימין טוענים שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מונה רק 1.6-1.7 מיליון, מה שמגדיל כמובן את הרוב היהודי. פעילים בולטים בהקשר זה הם יעקב פייטלסון (לשעבר ראש עירית אריאל) שכתב ניתוח מקיף על תהליכים דמוגרפיים, ויורם אטינגר (לשעבר דיפלומט ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית) שמפיץ דו"ח בשם "פער המיליון". הטיעונים הם שהמספרים מהרשות הפלסטינית כוללים לידות של פלסטינים בחו"ל, מחסירים פטירות, וגם מחסירים הגירה של פלסטינים לחו"ל, ושהמודלים מניחים פיריון בילודה גבוה ממה שקורה כיום בפועל. בנוסף יש הטוענים שאחרי ההתנתקות לא צריך יותר לכלול את הפלסטינים ברצועת עזה בחשבון.

בצד השני נשמעות טענות שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מגיעה ל-2.7-2.9 מיליון. המחנה הזה מיוצג על ידי הגיאוגרף ארנון סופר ועל ידי המִנהָל האזרחי.  סופר כתב דו"ח בשם "תעתועי פער המיליון" שמפריך את הטענות של אטינגר, ומאשים אותם בחוסר מקצועיות.  דלה-פרגולה תומך במידה רבה בעמדתו של סופר, אבל טוען שהמספר הנכון הוא בערך 2.5 מיליון.

 

מקורות

נתוני הלמ"ס בגרף הראשון מלוח 27/1 של שנתונים סטטיסטיים משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. נתוני רצועת עזה כוללים את צפון סיני עד שהשטח הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום; כך אל-עריש נכללה עד 1979, ורפיח עד 1982. מפקדי האוכלוסין של הרשות הפלסטינית נמצאים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (לחפש את המפקדים בתפריט הקטגוריות). נתוני הבנק העולמי מאתר הבנק העולמי. נתוני המינהל האזרחי הוצגו במאמר בעיתון הארץ מה-30.6.2013. הנתונים של דלה-פרגולה עבור השנים 2003-2008 הופיעו בפרקים אודות האוכלוסייה היהודית בעולם ב-American Jewish Year Book (בהערת שולים לטבלה על אסיה). פרקים דומים הופיעו בשנים 2010 ו-2012-2017 במקומות אחרים וקיבלתי אותם במייל. הנתונים של 2014 הופיעו גם במאמר באתר מידה.

אותם מקורות שימשו לאוכלוסיית השטחים בגרף השני (בלי נתוני דלה-פרגולה לשנים 2004-2005). אוכלוסיית ישראל (יהודים, ערבים, ואחרים) מהלמ"ס.

נתוני שני הגרפים על הפילוח של דלה-פרגולה מטבלה במאמר של דלה-פרגולה שפורסם באתר מידה.

הסיפור על התיקון לחוק השקעות הון ממאמר של עקיבא אלדר, הממשלה מודה: אין כבר רוב יהודי בין הירדן לים, הארץ 16.10.2012.

דוגמאות לסערות פוליטיות בעקבות הצגת נתונים של המנהל האזרחי: גדעון אלון, המינהל האזרחי: יותר ערבים מיהודים בין הירדן לים, ישראל היום 26.3.2018; שבתי בנדט, כמה פלסטינים חיים ביהודה ושומרון? דיון סוער בוועדת הכנסת, וואלה 7.6.2016; ניר חסון, בניגוד לטענות בימין: מסמך רשמי מראה כי 2.6 מיליון פלסטינים מתגוררים בגדה, הארץ 30.6.2013.

נסתר וגלוי

לפני כמה שנים הצגתי את הגרף הבא, שמתאר את הנחת צינורות מים וביוב בישראל לאורך השנים.  מה שבולט בו הוא העלייה העצומה בהנחת צינורות מים אחרי המהפך בימי ממשלת בגין, שלוותה באופן מפתיע בירידה בהנחת צינורות ביוב.  ההנחה הייתה שזה משקף חיבור נקודות ישוב מבודדות שצריך להביא אליהן מים אבל הביוב יכול לזרום לו במורד הואדי.  ברקע הייתה האפשרות שנקודות הישוב המבודדות האלה הן התנחלויות בשטחים, אבל זה לא נאמר כי לא היו נתונים כדי לגבות את זה.

 pipes

הבעיה בנתונים היא שהשנתונים של הלמ"ס כוללים פרוט של צינורות במחוזות השונים רק עבור 3 שנים כל פעם, אז צריך לעבור על המון שנתונים כדי ללקט נתונים.  ב-2015, כשכתבתי את הפוסט ההוא, היו נתונים ברשת רק מ-1996 והלאה, וכדי להשלים את הישנים יותר היה צריך ללכת לספריה הלאומית או משהו כזה.  כיום יש כבר את כל השנתונים מאז הראשון ברשת, אז יכולתי לבלות יום של העתקת מספרים בחיק חדר העבודה שלי.

כמובן שזה בכל זאת לא היה כל כך פשוט.  בטבלאות על פרוט הצינורות במחוזות השונים יש סך הכל כללי, ואחריו פרוט של המחוזות.  בנתונים עד שנת 1980 הם מתאימים זה לזה, ובשנים המאוחרות יותר יש הערת שוליים שאומרת שהם לא כוללים עבודות ברמת הגולן, ביהודה ושומרון, בחבל עזה, ובסיני.  אבל החל מהשנתון של 1985 יש הערת שוליים נוספת שמפנה להערת שוליים בלוח אחר שבה כתוב שנתוני הסך הכל כן כוללים את האזורים הנוספים האלה, למרות שבפרוט הם לא מופיעים — ויתרה מכך, בטבלה של סיכום הנתונים (בלי פרוט מחוזות) זה כך החל משנת 1976.  אז חישבתי את הפער בין הסך הכל לבין סכום המחוזות (ואכן יש פער), ויחסתי את זה לשטחים.  התוצאות לפניכם.

pipes-ayosh

אז עכשיו זה רשמי.  זה התחיל בקטן עוד בימי המערך, אבל אחרי המהפך בא השיטפון וקרוב לחצי מצנרת המים שהונחה במדינה לא הייתה במדינה אלא בשטחים.  ובמקביל הנחת קווי ביוב בכל המחוזות ירדה לפחות מחצי מה שהייתה, ומחוז הדרום די נמחק.  פיצוי על קווי הביוב החסרים בתחום המדינה ניתן בשלהי ממשלת שמיר ובתקופת ממשלת רבין.  קווי ביוב בשטחים כנראה חסרים עד היום.

מקורות

הנתונים כאמור מהלוחות בנושאי "הנחת צינורות מים לפי מחוז" ו"הנחת צינורות ביוב ותיעול לפי מחוז", בשנתונים שונים.  בתקופה המדוברת הלוחות האלה מופיעים בסוף פרק ט"ז שעוסק בבינוי. ולמי שבספק — רק במקרה אני מפרסם את זה באחד באפריל. זה הכל אמיתי לגמרי.

חדי העין אולי ישימו לב לכך שהפרופיל הכולל אינו זהה בגרף הראשון והשני.  הסיבה היא שהגרף הראשון מראה סיום של הנחת צינורות, שזה משקף את מה שאכן קורה בפועל, ואילו הגרף השני מראה התחלות של הנחת צינורות, שזה משקף יותר טוב את הכוונות של הממשלה הנוכחית בכל שנה.  בפוסט הקודם, אגב, הראיתי את הממוצע של ההתחלות והסיומים — ובעצם הם די דומים אחד לשני.

נשארנו מאחור

ישראל היא ארץ שטופת שמש, ומתיימרת להיות חדשנית מבחינה טכנולוגית. לכן היה צפוי כי נהיה בין המובילים בעולם בפיתוח שיטות לשימוש באנרגיה סולרית מתחדשת. הנתונים, לעומת זאת, מראים שישראל נשארה מאחור וכושר היצור שלנו של חשמל מאנרגיה סולרית הוא מזערי. בכמה וכמה מדינות שבהן יש פחות שמש או שאינן מפותחות במיוחד מבחינה טכנולוגית ניתן להפיק הרבה יותר חשמל מאנרגיה סולרית.  ובאופן כללי, ההשקעה בהפקת חשמל מהשמש עולה באופן חד בשנים האחרונות, אבל בישראל לא כל כך, כפי שרואים בגרף הבא.

sol-power

הערה חשובה – הנתונים האלה הם על כושר יצור בטכנולוגיה של תאים פוטו-וולטאיים: זה המשטחים השחורים על גגות או בשדות שיוצא מהם חשמל ישר.  יש גם טכנולוגיה תרמו-סולרית, שבה מחממים שמן ומייצרים חשמל עם טורבינות.  לא ברור לי מה הסטטוס המדויק של התחנות התרמו-סולריות שמקימים באתר אשלים בנגב, אני חושב שהן עוד לא פעילות.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים האלה היא לבדוק איזה אחוז מכלל החשמל במדינה מיוצר מאנרגיה סולרית. בעולם כולו זה היה כ-1.3% בשנת 2016. בישראל זה היה 2.4%, שזה לא רע בהשוואה לרוב מדינות העולם, אבל הרבה פחות ממדינות דרום אירופה — יוון עם 7.6%, איטליה עם 8.0%, ספרד עם 5.0% — שהן דומות לנו בהיותן מדינות מפותחות שטופות שמש. וגם בכמה מדינות שיש להן הרבה פחות שמש השימוש באנרגיה סולרית יותר גבוה, כמו למשל בגרמניה (5.9%), בלגיה (3.5%), ובריטניה (3.0%).

אבל אנרגיה סולרית הוא רק סוג אחד של אנרגיה מתחדשת – יש גם אנרגיה הידרואלקטרית (מים וסכרים, כמו בתחנת הכוח ההיסטורית בנהריים), אנרגית רוח, ואנרגיה גיאותרמית (חום שיוצא מהאדמה באזורים געשיים). בישראל משתמשים רק באנרגיה סולרית, אבל בשאר העולם משתמשים הרבה יותר בשיטות אחרות, במיוחד אנרגיה הידרואלקטרית. אם מסתכלים על כלל השימוש באנרגיות מתחדשות, ישראל נשרכת הרחק מאחור.  ובאופן אירוני דווקא כמה מדינות די נחשלות באפריקה מובילות את הדירוג — אין להן הרבה חשמל, אבל מה שיש הוא הידרואלקטרי.

renew-pct

אגב, ב-29.1.2009 התקבלה החלטת ממשלה מס' 4450 שקובעת יעד של יצור 10% מהחשמל מאנרגיה מתחדשת עד 2020, עם יעד ביניים של 5% בשנת 2014.  אני סקפטי שנעמוד בזה.  בכל אופן בינתיים שימוש באנרגיה מתחדשת מצטרף למגוון דוגמאות אחרות של יכולת ביצוע נמוכה של הממשלה.

מקורות

כל הנתונים מקובץ אקסל שנלווה ל-BP Statistical Review of World Energy שפורסם ביוני 2017.  הקובץ מכיל נתונים על כל סוגי האנרגיה לאורך שנים.  הגרף הראשון מראה את נתוני המתקנים הפוטו-וולטאיים להפקת חשמל.  השני מראה את היחס בין הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת לסך הפקת החשמל מכל המקורות ביחד עבור השנה האחרונה שיש עליה נתונים, שהיא 2016.  באקסל סולרית נכלל במתחדשות והידרו נספר בנפרד מסיבה כלשהי.  החלק שמוצג בתור גיאו+רוח הוא בעצם ההפרש בין סך היצור מאנרגיות מחדשות לבין היצור מאנרגיה סולרית.

לקט גז

הבלוג הזה מתיימר להציג נתונים על נושאים מעניינים מענייני דיומא, אבל לרוב הוא עוסק בנתונים שאני מקווה וחושב שהם מעניינים, אבל העניין בהם הוא כללי ולאו דווקא אקטואלי.  ואחד הכשלונות הגדולים הוא בנושא מתווה הגז, שהיה אולי האירוע הכלכלי המשמעותי ביותר ב-30 שנה (מאז תכנית היצוב הכלכלית של 1985), וגם המזיק ביותר, אבל לא זכה אפילו לאיזכור קטן.  זה חלקית כי הנתונים חסרים או מבלבלים, וחלקית כי מדובר בשיקולי מדיניות מורכבים שנתונים הם לא בהכרח הדבר המשפיע ביותר עליהם.  בכל מקרה, הנה מה שמצאתי, באיחור קל.

נתחיל עם תגליות הגז עצמן, בתור רקע.  תגליות הגז התחילו ב-1999, וההפקה התחילה ב-2004.  מה שיש לנו עד היום נתון בטבלה הבאה.  יש שצופים שיהיו עוד תגליות בהמשך, אבל הקונצנזוס הוא שהרוב המכריע כבר נמצא.  היחידות של כמות הגז במאגרים היא BCM, שזה מיליארד מטרים מעוקבים.  כל הערכים הם הערכות שמבוססות על קידוחי ניסיון וניתוח נתונים גיאולוגיים, ויכולים להשתנות (כפי שכבר קרה במספר מקרים).

קידוח

כמות

תאריכים

סטטוס

נועה
(ים תטיס)

3.5 BCM

גילוי: 1999
הפקה: 6.2012 – 12.2013

פותח באופן מהיר כדי לפצות על פער בין הגז ממצרים לפיתוח מאגר תמר; הופקו BCM 1.2, השאר אינו נגיש

מרי בי
(ים תטיס)

32 BCM

גילוי: 2000
הפקה: 2004 – 2012

שימש מקור ראשי לחברת חשמל והופקו כ-25 BCM, קרס בשל תפעול לא נכון ו/או שאיבה מוגברת אחרי הפסקת האספקה ממצרים

תמר

320 BCM

גילוי: 1.2009
הפקה: מאז 4.2013

המקור העיקרי של גז טבעי בישראל כיום, עם הפקה של כ-BCM 10 לשנה

דלית

7.6 BCM

גילוי: 3.2009

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

לויתן

540-622 BCM

גילוי: 6.2010

מועמד לפיתוח, במוקד מתווה הגז בין הממשלה לחברות דלק ונובל אנרג'י

תנין

14-31 BCM

גילוי: 2.2012

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

שמשון

5.2 BCM

גילוי: 3.2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

דולפין

3 BCM

גילוי: 2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

כריש

30-50 BCM

גילוי: 5.2013

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

אפרודיטה (ישי)

7-10 BCM

גילוי: 2013

קידוח במים הטריטוריאליים של קפריסין; גודל המאגר כ-125 BCM, מתוכו חלק קטן גולש למים של ישראל

הגרף הבא מתאר את ההיסטוריה של הפקת הגז מהמאגרים שפותחו.  בשנים 2011-2012 היו פגיעות באספקת הגז ממצרים, ואז היא הופסקה כליל.  כדי לפצות על כך הוגברה השאיבה ממאגר ים תטיס, והוא קרס.  באופן זמני בוצע יבוא יקר של גז נוזלי דרך מצוף ימי, אבל זה היה רק בנפח מועט, ואז מאגר תמר נכנס לפעולה.

supply

אחת השאלות הגדולות בהקשר של מתווה הגז נגעה ליצוא גז.  כדי להחליט מינו את ועדת צמח, שהעריכה שמספיק לשמור בערך חצי מעתודות הגז לשימוש מקומי וליצא את החצי השני, בנפח של כ-500 BCM (בהנחה שסך העתודות אכן באזור ה-1000 BCM, מה שאי אפשר באמת לדעת בפרט לפני שמפתחיםאת לויתן).  זה התבסס בין היתר על התחזית הבאה של שימוש עתידי בגז בישראל, שמוצגת כאן ביחד עם נתוני השימוש בפועל עד היום:

zemach-pred

השימוש כיום קצת פחות מהתחזית, חלקית בגלל קיבולת מוגבלת של הצינור היחיד מהמאגרים לחוף.  מה שיותר מדאיג לגבי התחזית הזו שהיא נפסקת אחרי 25 שנה כשרמת השימוש היא כ-25 BCM לשנה.  ומה אז?  אם ימשיכו להשתמש בגז, מאיפה הוא יבוא וכמה הוא יעלה?  ואם לא, מתי ואיך יעברו למקור אנרגיה אחר?  בנוסף, יתכן שזו הערכת חסר, בשל השימוש הנמוך יחסית בגז לתעשיה ולתחבורה.  בארה"ב, למשל, רק בערך שליש מהגז משמש לחשמל, ולא 2/3 כמו כאן.

השאלה הבאמת גדולה היא אם זה שווה.  במילים אחרות, מה באמת סך ההוצאות וההכנסות על הגז? התשובה היא שעל הרוב אנחנו לא יודעים — או שאין נתונים נגישים, או שמדובר בדברים שרק יקרו בעתיד וכל מה שיש כיום הן הערכות.  דוגמה אחת לזה היא "מס ששינסקי" — ההיטל על רווחי יתר של מונופול הגז, שיתחילו לגבות אותו רק אחרי שהרווחים יעלו על כפליים ההשקעות.  הדבר היחיד שיש עליו נתונים ברורים הוא החלקים שקשורים לתקציב המדינה.  זה כולל הוצאות על אדמיניסטרציה (רשות הגז), הוצאות על תכנון ותמיכה בחיבור לגז, והכנסות מתמלוגים, ונראה כך:

takziv-inout

אז התמלוגים מגיעים למאות מיליוני שקלים, וזה הרבה יותר מההוצאות.  אבל כאמור זה לא כולל את כל ההוצאות.  למשל הממשלה הבטיחה להשתתף בחצי מהוצאות האבטחה של האסדות בים, וזה יכול להגיע למיליארדים.  גם התשלום העודף של חברת חשמל על הגז שהיא מקבלת נמדד במיליארדים.  הסיפור שם הוא שחברת חשמל חתמה על חוזה בלחץ בשיא המשבר של הגז ממצרים, והסכימה למחיר בסיס של $5.04 ליחידת חום (BTU), מוצמד לדולר.  כיוון שבארה"ב יש אינפלציה ממוצעת של 2.1%, המחיר יכול רק לעלות (אמנם במתינות).  בינתים בשאר העולם המחיר יורד בשנים האחרונות:

price-cmp

אפילו במדינות שמתבססות על יבוא גז נוזלי ממרחקים, כמו יפן וגרמניה, המחירים כיום דומים לאלה שחברת חשמל משלמת על גז שמופק במרחק כמה עשרות קילומטרים מהחוף.  בארה"ב וקנדה למשל המחיר פחות מחצי מזה.

אם מסכמים,

  • מחיר הגז בישראל היה בהתחלה זול אבל עכשיו הוא גבוה יחסית,
  • מאזן ההוצאות וההכנסות ברמת המשק כולו לא ברור, ויתכן שההוצאות יאכלו את כל ההכנסות מתלוגים ומיסים,
  • היצוא עלול לבוא על חשבון שימוש עתידי בארץ,
  • ואת כל זה קיבלנו בזכות התנהלות בלתי תקינה בעליל שכללה את התפטרות הממונה על ההגבלים העסקיים, שימוש תקדימי בסעיף 52, פיטורי ראשת רשות החשמל, פטור גורף מרגולציה על המונופול, ומניפולציות של מידע ודעת הקהל.

קריאה נוספת

כל הנ"ל הוא בעצם תקציר מתומצת של מה שמופיע בגרסה האחרונה של הספר, עמ' 102-109, שכולל הרחבה ניכרת על השיקולים והאינטרסים הסותרים ועל מתווה הגז עצמו.  וגם זה תקציר מתומצת של החומר שמסתובב על הנושא הזה ברשת.

מקורות

טבלת תגליות הגז: צרוף נתונים מוויקיפדיה ומגוון מקורות אחרים באינטרנט.

היסטורית ההפקה: סקירת ההתפתחויות במשק הגז הטבעי במהלך שנת 2014 ותחילת 2015 של רשות הגז הטבעי, והשלמות מדוחות הכנסות של מנהל אוצרות טבע.

תחזית השימוש בגז בישראל עד 2040: מדוח ועדת צמח. נתוני השימוש בפועל מהגרף הקודם.

נתוני תקציב ותמלוגים: נתוני התקציב מאקסלים של תקציב המדינה וביצועו מאתר החשב הכללי. האדמיניסטרציה היא מנהלת הגז במשרד התשתיות עד 2002 (סעיפים 34130125 או 3405) ורשות הגז מ-2002 (סעיף 5431 או 5405). פרויקטים כוללים השקעות שונות ורזרבה (סעיפים 83040109-83040124) ותמיכות (סעיפים 38190302, 38400231). נתוני התמלוגים מדוחות שנתיים של מנהל אוצרות טבע כנ"ל.

מחירי הגז בעולם: הנתונים על המחירים בישראל מסיכום של אמנון פורטוגלי, שמתבסס בעיקר על דוחות של נובל אנרג'י, ומנתונים ספורדיים אחרים שמצאתי. הנתונים על ארצות אחרות מ-http://tools.bp.com/energy-charting-tool (לשונית Natural gas prices למטה), ומ-https://knoema.com/ncszerf/natural-gas-prices-forecast-long-term-2017-to-2030-data-and-charts.

ממשיכים להתקדם

עוד חודשיים עברו והנה גרסה 0.5, שמגיעה ל-329 עמודים ו-229 איורים.

ציונים בדמוקרטיה

יש כל מיני גופים בינלאומיים שמודדים כל מיני דברים, אבל הרבה שנים לא היה מדד רציני שניסה לכמת עד כמה מדינות העולם הן דמוקרטיות. עד שהמגזין אקונומיסט יסד מדד כזה בשנת 2006. המדד הזה מבוסס על סדרה של 60 שאלות שמחולקות ל-5 תחומים שונים:

  • תהליך הבחירות ופלורליזם. האם הבחירות חופשיות והוגנות? האם יש זכות בחירה לכל? האם יש איומים על הבוחרים? האם לאופוזיציה יש סיכוי בכלל?
  • תפקוד הממשלה. האם לרשות המחוקקת יש מעמד עליון? האם הממשלה חופשית מהשפעות חיצוניות, למשל של הצבא או גופים כלכליים ודתיים? האם יש שחיתות? האם יש שקיפות?
  • מעורבות פוליטית של הציבור. מהו אחוז ההצבעה? האם יש נכונות להשתתף בהפגנות?
  • התרבות הפוליטית. עד כמה יש תמיכה בדמוקרטיה? כמה מהציבור שואפים למנהיג חזק שיכול לעקוף מנגנונים דמוקרטיים?
  • חירויות אזרחיות. האם יש חופש ביטוי והפגנה? האם יש חופש דתי? האם יש שוויון בפני החוק?

הנתונים נאספים מחוות דעת של מומחים ומסקרי דעת קהל. כל שאלה יכולה לתת נקודה אחת אם המצב טוב, חצי נקודה אם ככה ככה, או אפס אם המצב רע. בכל תחום מסכמים את הנקודות ומנרמלים לטווח של 0 עד 10 (כי בתחומים שונים יש מספר שאלות שונה). המדד הסופי הוא ממוצע פשוט של הציונים ב-5 התחומים. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא.

democ-eiu-isr

כפי שניתן לראות ישראל מסווגת כ"דמוקרטיה פגומה", אבל הציון שלה נמצא במגמת עלייה איטית והיא קרובה לסף של "דמוקרטיה מלאה". הציונים עבור תהליך הבחירות והמעורבות הפוליטית של הציבור הם גבוהים יחסית. הציון עבור החירויות האזרחיות נמוך למדי, אבל גם הוא במגמת שיפור מסוימת.

השוואה של ציוני 2017 עם 40 המדינות העליונות בדירוג (מתוך 167) מוצגת בגרף הבא.

 

democ-eiu-cmp

הרוב המכריע של מדינות המערב מדורגות מעל ישראל (שנמצאת במקום ה-30, תיקו עם אסטוניה).  מה שמעניין הוא הצרוף של ציונים בתחומים השונים שמוביל למדד הכללי. בכל המדינות האחרות (פרט לנורבגיה) הציון בסעיף החירויות האזרחיות מושך כלפי מעלה, ואילו הציון בסעיף המעורבות הציבורית מושך כלפי מטה.  בישראל זה הפוך.  רק למדינה אחת יש ציון גבוה יותר מאיתנו במעורבות, ואין אף אחת שאפילו מתקרבת לציון נמוך כמו שלנו בחירויות (אם כי כמובן בהמשך הרשימה יש כאלה עם ציונים יותר נמוכים).

מקורות

את הדוחות של מדד הדמוקרטיה אפשר להוריד מאתר The Economist Intelligence Unit (צריך להרשם).

ביצועיזם במיטבו

שמירה על הסביבה זה חשוב.  ובפוסט על סעיפי התקציב גילינו שהשימוש בתקציב המשרד להגנת הסביבה הוא נמוך.  אז ראוי להסתכל על זה ביתר עיון.

אז הנה התקציב של המשרד להגנת הסביבה לאורך השנים מאז 1992 (שזו כזכור השנה בה מתחילים הנתונים הנגישים ברשת).  התקציב מתוקן לאינפלציה, אבל לא מנורמל לגודל האוכלוסייה, כי הגנת הסביבה זה משהו כללי ברמת המדינה ולא שירות לאוכלוסייה כמו בריאות או חינוך.

sviva

כפי שניתן לראות התקציב המקורי כמו שהוא מאושר בכנסת בחוק התקציב לא התשנה כמעט מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת.  אבל מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש עלייה דרמטית בתקציב המשרד המעודכן.  המשמעות היא שבמהלך השנה מעבירים עוד המון כסף למשרד להגנת הסביבה, ובשנת 2016 התקציב המעודכן עבר את נקודת 2 מיליארד השקלים.  למרבה הצער זה לא מלווה בביצוע: שוב מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש פער הולך וגדל בין התקציב המקורי לבין הביצוע, שהולך וקטן משנה לשנה.  השיא היה בשנת 2015, שבו ביצוע התקציב היה 100- מיליון (במילים: מינוס מאה מיליון שקלים).  כלומר באותה השנה המדינה לא השקיעה בהגנה על הסביבה, אלא הרוויחה מזה.

איך זה אפשרי בכלל??  כדי להבין את זה צריך להיכנס קצת לסעיפים של התקציב הזה.  מסתבר שחלק משמעותי של תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא ניהול אוסף של קרנות ייעודיות, כמו קרן למניעת זיהום הים וקרן לשיקום מחצבות.  לקרנות האלה יש תקציב פנימי מאוזן — יש להן מקורות הכנסה, והן משתמשות בהכנסות האלה כדי לממן פעולות.  לכן בתקציב המקורי הסך הכל שלהן הוא כרגיל 0.  הקרן הגדולה ביותר והבעייתית ביותר היא הקרן לשמירת ניקיון, שהסעיף התקציבי שלה מתואר בגרף הבא:

nikayon

ההכנסה העיקרית של הקרן הזו באה לה מהיטל הטמנה, שהומצא בשנת 2007.  זה היטל שמוטל על כל טון של זבל או פסולת ש"מוטמן" במזבלות.  בנוסף, הממשלה נותנת לקרן הזו תוספות הולכות וגדלות שהגיעו לכדי 1.3 מיליארד שקלים בשנת 2016.  אבל הביצוע שלה עלוב, והיא לא מצליחה להוציא אפילו את מה שהיא מקבלת מהיטל ההטמנה, שלא לדבר על כל התוספות שמרעיפים עליה במהלך השנה.

הנה כמה דוגמאות מתת-סעיפים של הקרן הזו משנת 2016:

  • לפעולות מקצועיות הוקצו במקור 50 מיליון שקלים, שעלו במהלך השנה ל-116 מיליון.  הביצוע בפועל היה רק 18 מיליון.
  • לתמיכות (כנראה תמיכה בפעולות לצמצום זבל שמבוצעות על ידי גופים אחרים) הוקצו 186 מיליון, שגדלו פי 6 והגיעו ל-1.1 מיליארד.  הביצוע היה 89 מיליון, קצת פחות מחצי מההקצאה המקורית, ורק 8% מההקצאה המוגדלת.
  • לשטחים יש סעיף נפרד.  התקציב לתמיכות ביהודה ושומרון היה 24 מיליון, והוא גדל פי 8 ל-200 מיליון במהלך השנה.  הביצוע היה פתטי במיוחד: רק 726 אלף, שהם 3% מהתקציב המקורי או כשליש האחוז (0.36%) מההקצאה הסופית.

הקרנות האחרות, אגב, לא יותר טובות, אלא רק יותר קטנות.  ב-2016 לקרן למניעת זיהום הים בשמן היה תקציב פעולות מקצועיות של 22 מיליון שקלים, שעלה במהלך השנה ל-92 מיליון, אבל הביצוע היה רק 6.1 מיליון.

אז למי שזה מנחם אותו, לפחות יש לממשלה כוונות טובות.  האחרים מוזמנים לכעוס.  מאוד.

מקורות

הנתונים מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי כמו בפוסטים הקודמים.  המשרד להגנת הסביבה הוא סעיף תקציבי 26.  הקרן לשמירת ניקיון היא סעיף 2613, והחלק שקשור להיטל הטמנה שהוצג כאן הוא 261301.

עדכוני תקציב III

אחרי שני פוסטים שעסקו בעדכונים על התקציב בכללותו, הגיע הזמן להסתכל על איך סעיפי התקציב מתעדכנים במהלך שנת התקציב.  כל סעיף תקציבי מתחיל עם סכום מסוים בחוק התקציב.  שני דברים יכולים לקרות לו בהמשך:

  • ההקצבה לסעיף יכולה לגדול או לקטון כתוצאה משינוי שעבר בוועדת הכספים של הכנסת.  זה ההבדל בין התקציב המקורי לתקציב על שינוייו.
  • בביצוע הפעולות המכוסות על ידי הסעיף הזה אפשר להוציא יותר ממה שהוקצב או פחות ממה שהוקצב.  זה ההבדל בין התכנית לביצוע.

תקציב המדינה מורכב מכמה עשרות סעיפים, שבכל אחד מהם יש תת-סעיפים, תת-תת-סעיפים, ותת-תת-תת-סעיפים.  הגרף הבא מראה את השינויים שעברו על הסעיפים ברמה העליונה בלבד, בשנת 2016.  השינויים המוצגים הם יחסית לתקציב המקורי.  כך, אם לא היה שינוי, לא יוצג כלום.  עלייה יחסית לתקציב המקורי מוצגת כעמודה עם ערך חיובי, וירידה יחסית לתקציב המקורי מוצגת כעמודה עם ערך שלילי.  הערך הוא השינוי באחוזים יחסית לתקציב המקורי: למשל 13- משמעו ירידה של 13%.  עמודות מקווקוות מייצגות את השינוי בתקציב על שינוייו יחסית לתקציב המקורי.  עמודות מלאות מייצגות את השינוי בביצוע יחסית לתקציב המקורי (שימו לב — לא יחסית לתקציב על שינוייו).

changes-2016-eq

הדבר הבולט ביותר הוא השונות.  בפוסט הקודם ראינו שהתקציב בכללותו משתנה רק באחוזים בודדים: התקציב על שינוייו גדול ב-4-6% מהתקציב המקורי, והביצוע הוא כרגיל בסופו של דבר די דומה לתקציב המקורי.  אבל בסעיפים יש הבדלים עצומים:

  • לא פחות מ-13 סעיפים מתוך 56 גדלו (על הנייר) ביותר מ-50%.
  • מתוכם 3 סעיפים גדלו במאות אחוזים: משרד התיירות (סעיף 37) גדל ב-247%, פעולות שיכון (סעיף 70) ב-370%, והמשרד להגנת הסביבה (סעיף 26) גדל ב-485%.  מדהים.
  • במקביל 4 ירדו בכ-50% או יותר.  [זה כולל את סעיף 47 שירד בכ-99%, אבל במקרה הזה זה בעצם בסדר.  סעיף 47 הוא הרזרבה הכללית, וכל מהותו של הכסף בסעיף הזה לעבור לסעיפים אחרים במהלך השנה לפי הצורך.]
  • כמעט כל התוספות המרשימות לסעיפים השונים נותרו על הנייר בלבד, ולא הגיעו לכדי ביצוע.  בולטים לטובה משרד התיירות (סעיף 37, ביצוע גבוה ב-84% מהתקציב המקורי, אם כי עדיין לא מתקרב להקצאה המוגדלת שלו) ומשרד הבריאות (סעיף 67, ביצוע גבוה ב-54% מהתקציב המקורי).
  • במקביל, ב-7 סעיפים הביצוע היה פחות מ-50% מהתקציב המקורי [שוב כולל הרזרבה הכללית].  בולטים לרעה סעיפים 53 (בתי משפט) שניצלו רק כ-20% מהתקציב, והמשרד להגנת הסביבה שניצל רק 29% מהתקציב המקורי שלו (שזה רק 5% מהתקציב המוגדל שהוא קיבל!!!)

מכל זה אפשר להסיק שתי מסקנות.  ראשית, עם כל כך הרבה שינויים כל כך גדולים, ועם כאלה פערים בין התכנון לביצוע, קשה לקחת את כל נושא התכנון התקציבי ברצינות.  שנית, הממשלה סובלת (או בעצם אנחנו סובלים) מיכולת ביצוע נמוכה באופן כללי.

אבל המסקנות האלה אולי קצת נמהרות.  יש שתי בעיות בהסתמכות על הגרף דלעיל.  בעיה אחת היא שמדובר רק בשנה אחת — אולי שנים אחרות היו טובות יותר?  בעיה שניה היא שמדובר על שינויים באחוזים ולא על סכומים.  סעיף בתי המשפט, למשל, הוא סעיף מזערי בתקציב.  אז זה שניצלו רק 20% ממנו זה אולי רע לבתי המשפט, אבל לא משמעותי בכלל ברמת תקציב המדינה.

הגרף הבא עונה על הבעיות האלה.  המענה לבעיה הראשונה הוא להציג הרבה שנים.  כדי לא להעמיס יותר מדי בחרתי להציג כאן נתונים מתחילת המאה בקפיצות של שנתיים.  [בסוף הפוסט יש קישורים לגרפים שמציגים נתונים לכל השנים מאז 1992.]  המענה לבעיה השנייה הוא להשתמש ברוחב של העמודות כדי לשקף את גודל התקציב המקורי.  כך השטח של העמודות משקף את כמות הכסף שזזה ממקום למקום, כאשר שוב עמודות חיוביות משקפות כסף שנכנס לסעיף מסוים, ועמודות שליליות משקפות כסף שנגרע מהסעיף.  [שימו לב — כיוון שהתקציבים משתנים משנה לשנה, גם רוחב העמודות משתנה, ולכן העמודות שמייצגות סעיף מסוים לא תמיד בדיוק אחת מעל השנייה.]

changes-all

אז אכן יש הרבה שינויים כל שנה, ורוב התוספות התקציביות נשארות על הנייר בלבד.  2016 היא לא חריגה.

הדבר הכי עקבי הוא כמובן שתמיד מנצלים את הרזרבה עד תום (קרי מעבירים את הכסף לסעיפים אחרים).

הדבר השני הכי עקבי הוא שמשרד הביטחון (סעיף 15 הגדול משמאל) תמיד מקבל יותר ממה שהוקצה לו במקור.  מעבר לכך, הפער הולך וגדל עם השנים, כפי שכבר ראינו כשניתחנו את תקציב משרד הביטחון.

דבר שלישי הוא שכמעט כל הסעיפים שבהם יש שינויים דרמטיים של גדילה או קיטון ביותר מ-50% הם סעיפים קטנים.  יש שם שינויים גדולים, אבל יחסית מעט כסף.

שינויים משמעותיים בסעיפים שבהם יש הרבה כסף נוטים להיות ספורדיים — בכל שנה מדובר בסעיפים אחרים.  חריג מכך הוא סעיף 13, שכותרתו "הוצאות שונות".  זה סעיף גדול יחסית (3.9 מיליארד שקל ב-2016) שבעשור האחרון יותר מחצי ממנו הולך לטייל למקומות אחרים כל שנה וברוב תת-הסעיפים שלו הביצוע הוא 0.  זה נראה חשוד, ושווה לבדוק מה עושים עם הכסף הזה.

עדכון: לא עברו שבועיים ומבקר המדינה פרסם את דו"ח 68ב ובו פרק על אגף התקציבים והרזרבות בתקציב המדינה, כולל ירידה על סעיף 13 וחוסר השקיפות המגולם בשימוש בו.

מקורות

הנתונים מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי כמו בשני הפוסטים הקודמים, עם אותן הסתייגויות.

פרטים נוספים

למי שמתעניין, הנה גרפים עם נתונים לכל השנים מ-1992 עד 2016:

גרסה ראשונה עם עמודות שוות שרק מראות את השינוי באחוזים

גרסה שנייה עם עמודות ברוחב משתנה שגם מראות בכמה כסף מדובר

רשימת סעיפי התקציב כפי שהיו בשנת 2016 :

        0001 – נשיא המדינה ולשכתו
        0002 – הכנסת
        0004 – משרד ראש הממשלה
        0005 – משרד האוצר
        0006 – משרד הפנים
        0007 – משרד לביטחון פנים
        0008 – משרד המשפטים
        0009 – משרד החוץ
        0010 – מטה לביטחון לאומי
        0011 – מבקר המדינה
        0012 – גמלאות ופיצויים
        0013 – הוצאות שונות
        0014 – בחירות ומימון מפלגות
        0015 – משרד הבטחון
        0016 – הוצאות חירום אזרחיות
        0017 – תאום הפעולות בשטחים
        0018 – רשויות מקומיות
        0019 – משרד המדע והחלל, התרבות
        0020 – משרד החינוך
        0021 – השכלה גבוהה
        0022 – המשרד לשירותי דת
        0023 – משרד הרווחה והשירותים
        0024 – משרד הבריאות
        0025 – תגמולים לנכים
        0026 – המשרד להגנת הסביבה
        0027 – ביטוח לאומי
        0029 – משרד הבינוי והשיכון
        0030 – המשרד לקליטת העליה
        0033 – משרד החקלאות
        0034 – משרד האנרגיה והמים
        0035 – הועדה לאנרגיה אטומית
        0036 – משרד הכלכלה
        0037 – משרד התיירות
        0038 – תמיכות בענפי המשק
        0039 – משרד התקשורת
        0040 – משרד התחבורה והבטיחות בדרכים
        0041 – רשות ממשלתית למים ולביוב
        0042 – מענקי בינוי ושיכון
        0043 – המרכז למיפוי ישראל
        0045 – תשלום ריבית ועמלות
        0046 – חוק חיילים משוחררים
        0047 – רזרבה כללית
        0051 – דיור ממשלתי
        0052 – פיתוח המשרד לביטחון- פנים
        0053 – משפטים ובתי משפט
        0054 – רשויות פיקוח
        0060 – חינוך
        0067 – משרד הבריאות
        0068 – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול
        0070 – שיכון
        0073 – מפעלי מים
        0076 – תעשיה
        0078 – פיתוח תיירות
        0079 – פיתוח התחבורה
        0083 – הוצאות פיתוח אחרות
        0084 – תשלום חובות
        0089 – מפעלי משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר
        0091 – פיתוח לאומי
        0093 – בתי חולים פסיכיאטרים וגריאטרים
        0094 – בתי חולים ממשלתים
        0095 – נמל חדרה
        0098 – הוצאות מינהל מקרקעי

עידכוני תקציב II

כידוע יש שלוש גרסאות של התקציב לכל שנה:

  • התקציב המקורי, כפי שאושר בחוק התקציב בכנסת
  • התקציב על שינוייו, שזה מה שנשאר בסוף השנה אחרי כל השינויים וההעברות בין הסעיפים כפי שאושרו בוועדת הכספים
  • ביצוע התקציב, שזה מה שבוצע בפועל

אם לא היו שינויים והיו מבצעים מה שתכננו מראש לא היו הבדלים וזה לא היה מעניין.  במציאות יש הבדלים וזה מעניין.  בפוסט הזה נסתכל על השינויים בהיקף התקציב כולו.  בפוסט הבא נפרוט את השינויים לסעיפי התקציב השונים.

הגרף הבא משתמש בתקציב המקורי בתור נקודת יחוס (עם ערך 100), ומראה את התקציב על שינוייו ואת הביצוע יחסית אליו בכל שנה (כך ערך של 105 מצביע על עלייה של 5%, וערך של 95 על ירידה של 5%).  כפי שניתן לראות במהלך כל שנה מגדילים את התקציב ב-4-6%.  ובכל השנים הביצוע הוא נמוך יותר, וברוב השנים אפילו נמוך יותר מהתקציב המקורי לפני שהגדילו אותו.  ההפרש הגדול ביותר היה ב-2004, שבה הפער בין התקציב המעודכן לבין הביצוע בפועל  היה שקול לקיצוץ עצום של 9.6% — הרבה יותר מכל קיצוץ שאי פעם דנו בו בכנסת.

 

gap

הסתייגות אפשרית מהנתונים האלה היא שהם כוללים את כל התקציב, כולל כל הנושא של מלוות והחזר חובות, וגם פעולות פיננסיות כמו אשראי.  אולי יותר נכון להסתכל רק על הפעולות של הממשלה, כלומר ביטחון, חינוך, בריאות, וכו'.  למרבה המזל באתר החשב הכללי יש גם נתונים על זה, בדפי אקסל בנושא הגירעון ומימונו (כי הגירעון נמדד רק בפעולות, והמלוות והחזר החובות הם הצורה שבה מממנים את הגירעון).  התוצאה של שימוש בנתונים האלה, בלי מלוות והחזרי חובות וגם בלי פעולות אשראי, בגרף הבא.

 

gap-chashav

השורה התחתונה היא שלמרות שהסכומים הרבה יותר נמוכים (כי מלוות והחזר חובות הם מעל 20% מהתקציב), ולמרות שיש כל מיני הבדלים בפרטים, היחס בין התקציב המקורי למעודכן ולביצוע בעצם די דומה.

מקורות

נתוני התקציב המלא כולל שינויים וביצוע מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי, עם אותן הסתייגויות ותיקונים כמו בפוסט הקודם.  נתוני התקציב בלי מלוות וחובות מגליונות אקסל במקום אחר באתר החשב הכללי.

עידכוני תקציב I

מן המפורסמות היא שהתקציב מתעדכן במהלך השנה.  זה ההבדל בין מה שמשרד האוצר מכנה "התקציב המקורי" — מה שאושר בכנסת בחוק התקציב — לבין "התקציב על שינוייו" — שכולל את כל השינויים שעברו במהלך השנה בוועדת הכספים.  בנוסף יש את ביצוע התקציב בפועל, שלא תמיד תואם את מה שתוכנן.  אבל הפוסט הזה עוסק בעניין אחר: עידכון נתוני התקציב כפי שהם נגישים לי.  בשנים האחרונות נהיה קשה להשתמש באתר מפתח התקציב בגלל הדגש על כל מיני וויזואליזציות וחוסר תמיכה טובה (לפחות באמצעים שנוח לי איתם) בגישה לנתונים עצמם (כולל הבדלים מבלבלים בין אפשרויות גישה שונות).  אבל לאחרונה גיליתי שהחשב הכללי במשרד האוצר העלה אקסלים עם כל פרטי כל התקציבים מאז 1992, וזה אמנם מחייב לעיתים קצת חפירה, אבל הכל שם.

אז הנה מבט מעודכן על תקציב המדינה בכללותו.  הגרף הראשון הוא התקציב כולו, מתוקן לאינפלציה.  באופן כללי התקציב גדל רוב הזמן, ובולטת העלייה חדה (בינתיים בעיקר מתוכננת, צריך לחכות לנתוני ביצוע) בתקופת כחלון.  הקיצוצים הגדולים היו כשנתניהו היה שר האוצר ב-2004 ובשלהי תקופת לפיד.  הפער בין התכנון לביצוע קטן יחסית למה שחשבתי בעבר.

takziv

מה שאולי יותר מעניין הוא התקציב לנפש, שמשקף בצורה גסה את רמת השרותים שהממשלה נותנת לאזרחי המדינה.  מסתבר שזה די יציב לאורך השנים, עם אותם שינויים נקודתיים שצויינו לעיל.

takziv-pop

לבסוף, שווה גם להסתכל על התקציב יחסית לתמ"ג.  אם יש צמיחה והתמ"ג גדל זה נותן לממשלה הזדמנות להגדיל את הפעילות שלה אם היא רוצה.  מסתבר שהיא לא רוצה.  יש מגמת ירידה די רציפה שמצביעה על כך שהממשלה אחראית לחלק קטן והולך מהפעילות במשק.  הירידה החדה ביותר הייתה בתקופת נתניהו כשר האוצר.  בשנים האחרונות יש יציבות יחסית בערך של כ-37% מהתוצר.

takziv-norm

המסקנה: הכותרת המקורית מהפוסט הראשון על התקציב מלפני יותר מ-5 שנים עדיין בתוקף: הוא גדל אבל מצטמק.

מקורות

הנתונים מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי.  נתוני האוכלוסייה והתמ"ג מהלמ"ס.

לגבי נתוני התקציב, לא כללתי כמובן את סעיף 0000, שמייצג את הכנסות המדינה.  בנוסף לא כללתי את הסעיפים בטווח 0085-0098 בתקציב המקורי, אבל כן בביצוע.  הסיבה היא שאלה סעיפים שמייצגים מפעלים עסקיים שיש להם תקציב עצמאי סגור, כלומר ההכנסות שלהם לא באות מתקציב המדינה (דוגמאות: בתי החולים הממשלתיים, נמל חדרה, מנהל מקרקעי ישראל).  ואכן הסעיפים האלה מכילים הכנסות בצד הוצאות. אבל בשנים עד 2007 יש שגיאה בנתונים, וההכנסות לא מסומנות בסימן -, וכתוצאה הן לא מבטלות את ההוצאות אלא מכפילות אותן, מה שלא נכון.  בנתוני הביצוע, לעומת זאת, הנתונים נכונים, והנטו הוא קטן ומשקף מה שהממשלה עשתה כדי לפצות על (או להרוויח מ) חוסר איזון נקודתי.

סע לשלום

תחבורה זה חשוב. וזה אחד התחומים שבו לממשלה, האחראית על הקמת תשתיות, יש תפקיד מכריע. מקובל בספרות הכלכלית שתשתיות תחבורה יעילות הן צורך קריטי עבור משק יעיל ותמ"ג גבוה. אבל בישראל לא הייתה השקעה מספקת בתחבורה במשך שנים רבות, וכתוצאה התחבורה הציבורית אינה יעילה, אין עדיין מערכות הסעת המונים אפקטיביות בערים הגדולות, וכבישים רבים אינם באיכות גבוהה וסובלים מגודש.

ההשקעה הממשלתית בתחבורה מחולקת על פני מספר גדול יחסית של סעיפים תקציביים. רק חלק קטן הוא תקציב משרד התחבורה. הסעיף הגדול ביותר הוא סעיף הפיתוח. בנוסף יש סעיף גדול של סובסידיות. ההוצאה הכוללת על כל הסעיפים הקשורים לתחבורה ביחד מוצגת בגרף הבא. כיוון שתחבורה היא שירות שניתן לתושבים, סביר שצריך יותר שירותי תחבורה עבור אוכלוסייה יותר גדולה. לכן הערכים כאן מתוקנים לאינפלציה וגם מנורמלים לפי גודל האוכלוסייה.

tachbura-total-pop

כפי שניתן לראות, יש עלייה רציפה למדי בתקציב התחבורה אפילו אחרי נירמול לגודל האוכלוסייה. ניתן לראות את זה יותר טוב בגרף הבא, שמראה את הגידול היחסי בביצוע התקציב בתקופה של כל ממשלה בנפרד.  בכל הממשלות האחרונות, שעבורן יש לנו נתונים, אכן היה גידול נטו בסופו של דבר. זאת בניגוד לתקציבי הבריאות והחינוך לנפש למשל, שנוטים להישאר קבועים ברוב הממשלות. מצד שני זה לא תמיד היה רציף, ולפעמים היו גם תקופות של קיצוץ במהלך כהונת ממשלה מסוימת.  בפרט, אצל כץ ב-8 השנים האחרונות הנטו לאורך זמן לא מי יודע מה, למרות הניסיונות שלו לשדר ביצועיזם והצלחות.

tachbura-total-gov-bizua

הגרף השלישי מראה איך ההוצאה הכוללת על תחבורה מתחלקת בין סעיפים שונים.  שימו לב שכאן זה הסכום כולו, לא מנורמל לגודל האוכלוסייה. התקציב של משרד התחבורה עצמו, שעוסק באדמיניסטרציה, הוא אחוז קטן בלבד מהסך הכל. רוב התקציב מתחלק בין פיתוח ותחזוקה של כבישים מצד אחד, לפיתוח ותמיכה בתחבורה ציבורית מצד שני. בשנות ה-90 שני שליש הלכו לכבישים.  בשנים האחרונות, מאז 2011 לערך, החלק של התחבורה הציבורית הולך וגדל בקצב מזורז, וכיום הוא יותר מכפול התקציב של הכבישים. חלק קטן מההשקעות מופנה לעניינים אחרים, כגון הרשות לבטיחות בדרכים, ספנות, ותעופה.

tachbura-parts

ולסיום, את ההשקעה בתחבורה ציבורית גם אפשר לפרט לסעיפי משנה. פרוט כזה מוצג בגרף הרביעי. החלק הגדול ביותר הולך לסובסידיות, והוא גם גדל בשנים האחרונות. אלה כספים שמועברים לחברות אוטובוסים ולרכבת ישראל, בעיקר כדי להוריד את מחירי כרטיסי הנסיעה. יש גם תמיכה ברכישת אוטובוסים, אבל זה חלק קטן מהסכום.

עיקר ההשקעה הישירה של הממשלה היא בתשתית מסילות הברזל של רכבת ישראל.  זה הרבה כסף, אבל כולם אוהבים להשקיע ברכבת.  השאלה היא אם זו באמת הצורה היעילה ביותר לממש תחבורה ציבורית בקווים לא מאוד עמוסים כמו לבית שאן או מאשקלון לבאר שבע.

ההשקעה בהסעת המונים היא בעיקר בתכנון ואז בביצוע הרכבות הקלות של ירושלים ותל-אביב, אבל שימו לב שעיקר תקציב הביצוע הוא על חשבון הזכיינים במכרז. כתוצאה כל הנתונים שמובאים כאן לא משקפים את כלל ההשקעה בתחבורה, אלא רק את ההשקעה הממשלתית. ההשקעה באוטובוסים היא קטנה יחסית וכוללת דברים כמו הקמת נתיבי תחבורה ציבורית בערים ובכבישים בין-עירוניים.

tachbura-public

מקורות

כל הנתונים מגליונות אקסל של כל התקציבים בין 1992-2016 מאתר החשב הכללי.  יש שם את כל 4 רמות הסעיפים, אז זה די נוח כדי לראות מה בדיוק התת-סעיפים בכל סעיף.  ובמקרה של תחבורה צריך את זה, כי יש סעיפים "מעורבבים" שמכילים למשל גם כבישים וגם רכבת.  בנוסף יש כל מיני שינויים במבנה התקציב עם השנים, וסעיפים שעוברים ממקום למקום.  זה היה די כאב ראש.

הסך הכל (גרף ראשון) הוא סכום של הרכיבים הבאים:

  • תקציב משרד התחבורה (סעיף 40 בתקציב)
  • פיתוח תחבורה (סעיף 79)
  • סעיף כבישים, שמאוחר יותר הפך לכבישים ומסילות ברזל, שהיה קיים עד שנת 2000 ואחר כך נבלע בסעיף הפיתוח (סעיף 80)
  • סעיף אחזקת כבישים על ידי מע"צ, שגם הוא נבלע בסעיף הפיתוח, אבל בשנת 2005 (סעיף 28)
  • תת-תת-סעיף שעוסק בתמיכה ברכבת ישראל שהיה חלק מסעיף הוצאות פיתוח אחרות בין השנים 2003-2012 (סעיף 830602)
  • סעיף תמיכות בתחבורה, קרי סובסידיות, שהיה קיים עד 2014, ואז גם הוא עבר לסעיףהפיתוח (סעיף 3208 ואחר כך 3220)

הגרף השלישי מחלק את התת-סעיפים של סעיף הפיתוח (סעיף 79 ובשנים מסוימות גם סעיף 80) בין סעיפים שקשורים לפיתוח ואחזקת כבישים לסעיפים שקשורים לתחבורה ציבורית.  סעיף מע"צ משוייך כולו לכבישים.  סעיפי הסובסידיות והרכבת משוייכים לתחבורה ציבורית.  תקציב משרד התחבורה הוא סעיף נפרד מראש.  ה"אחרים" הם ההפרש בין כל הפרוט הזה לבין הסך הכל.

הגרף האחרון מחלק את תת-סעיפי התחבורה הציבורית מתוך סעיף הפיתוח לפי סוג התחבורה הציבורית שבה מדובר.  לפעמים זה מחייב לרדת לרמת תת-תת-תת-סעיפים.  לרכבת נוספים תת-הסעיפים רלוונטיים מסעיפים 80 ו-83 בשנים מסוימות.  סובסידיות הם כאמור סעיף נפרד מראש.

חובות צריך להחזיר

הסעיף הגדול ביותר בתקציב המדינה הוא החזר חובות.  הסיבה לקיומו של הסעיף הזה היא שהתקציב הוא תמיד גירעוני — יש יותר הוצאות מאשר הכנסות.  זה לא ייחודי לישראל, אלא מאפיין את התקציבים של כל ממשלות העולם.  כדי לגשר על הפער הממשלה לוקחת הלוואות בצורה של אגרות חוב (אג"ח).  כשאנחנו קונים אג"ח של המדינה אנחנו בעצם נותנים לממשלה הלוואה, שהיא צריכה לפרוע אחרי מספר שנים בתוספת ריבית מסוימת.  ככלל אג"ח לתקופה ארוכה יותר נושאים ריבית גבוהה יותר.

הבעיה היא שהסעיף הזה בתקציב הוא מאוד לא גמיש — אם הממשלה לא תפרע את החוב בזמן דירוג האשראי של המדינה ידרדר, ואז הממשלה תצטרך להציע ריבית עוד יותר גבוהה כדי למשוך משקיעים, ויהיה עוד יותר קשה להחזיר את זה.  אז מעניין לראות איך החזר החוב משתנה עם הזמן.  התשובה בגרף שלפניכם.  הגרף מציג שני סעיפים בתקציב: תשלום חובות, ותשלום ריבית ועמלות.  הסכומים מתוקנים לאינפלציה, כלומר במחירים של עכשיו.

tak-both

ראשית וידוי קטן: אני לא מבין למה יש הבדל בין התקציב המקורי לביצוע.  פחות או יותר בכל סעיפי התקציב האחרים יכולות להיות הפתעות, ותכניות לא תמיד יוצאות אל הפועל כמו שחשבנו מראש.  אבל בהחזר חובות ותשלום ריבית לכאורה ידוע בדיוק מה צריך להחזיר ולשלם כל שנה.  בכל אופן, עושה רושם שסעיף החזר החובות הולך וגדל עם השנים [פרט לירידה חריגה בשנת 2015; שאלתי את ירון זליכה על זה והוא אמר שההנפקות הן פשוט לא אחידות בשנות פירעון, כלומר קורה שיש שנים שבהן יותר או פחות אג"ח מגיעות לפירעון וצריך להחזיר את הכסף].  תשלומי הריבית לעומת זאת עולים רק במעט בעבר, ובעשור האחרון נראים די קבועים.

אבל צריך לזכור גם שכל התקציב גדל עם השנים.  אז מה שבאמת חשוב זה האם הסעיפים האלה גדלים יחסית לכל התקציב.  את זה רואים בגרף הבא.

both-pct-tak

אז לגבי החזר חובות ברוב התקופה שעבורה יש נתונים היתה מגמת עלייה, מכ-18% מהתקציב בשנת 1992 לכ-25% בשנת 2014.  בשלושת השנים האחרונות יש ירידה משמעותית, אבל זה כי ההחזרים נשארו בערך אותו דבר (כפי שראינו בגרף הקודם) בעוד התקציב כולו זינק.  בסעיף הריבית, לעומת זאת, יש מגמת ירידה מתונה כבר מאז 2004.

מקורות

נתוני תקציב המדינה מאתר מפתח התקציב או מהחשב הכללי, סעיפים 84 (החזר חובות) ו-45 (תשלום ריבית ועמלות).

חזרה בזמן

די בתחילת הבלוג הזה כתבתי על הצמיחה והתמ"ג לנפש.  מאז נוספו כמה שנים של נתונים, וכשחזרתי לגרף שמתי לב לכך שקצב הגדילה של התמ"ג לנפש בשנים האחרונות, כ-1800 שקלים לשנה, נופל בדיוק על אותו הקו כמו בעשור סביב 1960:

per-capita

זה פותח פתח לספקולציות אודות הגורמים לתנודות סביב הקו הקבוע הזה, שהם לא בהכרח רק גורמים כלכליים:

  • ירידות נגרמות כנראה על ידי משברים כלכליים: המיתון של 1966, האינתיפדה השנייה, והמשבר העולמי ב-2008.
  • עליות בקצב חריג הן תוצאה של אופוריה (בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, פעמי השלום של ממשלת רבין) או ריבאונד אחרי מפולת (שנות ה-2000 אחרי האינתיפדה השנייה).
  • עלייה נמוכה מהממוצע היא תוצאה של דיכאון קולקטיבי, כפי שמודגם בתקופה המתחילה אחרי מלחמת יום כיפור ונמשכת למשבר האינפלציה של שנות ה-80.

מקורות

לוחות 14.1 ו-14.2 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.

זה שעולה וזה שיורד

שני משרדים ממשלתיים חשובים שעדיין לא הסתכלתי על התקציב שלהם הם משרד התחבורה ומשרד השיכון.  אז התחלתי לאסוף את הנתונים, וכל אחד מהם יזכה לפוסט בעניינו בקרוב.  אבל בדרך חשבתי שיהיה מעניין להשוות אותם עם כל המשרדים האחרים שכבר טיפלתי בהם, ולראות את השינוי היחסי בתקציבים לאורך השנים.

כדי לראות שינוי יחסי מנרמלים את התקציב בנקודת ההתחלה ל-100, כדי שכולם יתחילו באותה הנקודה, ואת התקציב בנקודות זמן אחרות לפי היחס שלו לתקציב בנקודת ההתחלה. כך למשל אם תקציב משרד מסוים עלה מ-2.5 מיליארד שקלים ל-5 מיליארד זה יוצג בתור עלייה מ-100 ל-200, ואילו במשרד אחר שבו התקציב עלה מ-10 מיליארד שקלים ל-15 מיליארד זה יוצג כעלייה מ-100 ל-150, כי למרות שהעלייה הייתה יותר גדולה (5 מיליארד שקלים נוספים) באופן יחסי היא יותר קטנה.

ברגע שמבינים את הפרינציפ ברור שנקודת היחוס, זו שמנרמלים ל-100, לא חייבת להיות הנקודה הראשונה.  אפשר לקחת כל נקודת זמן ולהתייחס אליה בתור נקודת הייחוס.  בגרפים הבאים בחרתי את שנת 2009 בתור נקודת הייחוס, כי זו הנקודה שבה נתניהו חזר לראשות הממשלה.  שינויים מימין לנקודה הזו מראים הבדלים בעדיפויות של ממשלות נתניהו, כפי שעדיפויות משוקפות בשינויי תיקצוב.  הבדלים משמאל לה מראים מה קרה בממשלות קודמות.

אז הנה הגרפים שמראים את השינוי היחסי בתקציבי המשרדים.  הגרף הראשון מראה את השינוי בתקציב נטו כפי שאושר בכנסת בחוק התקציב.  השני מראה את הביצוע בפועל לפי נתוני החשב הכללי.  כל הסכומים מותאמים לאינפלציה לפני חישובי השינוי היחסי.  לשם השוואה כללתי גם את השינוי היחסי בתשלום חובות, שהוא הסעיף הגדול ביותר בתקציב ואין בו גמישות.

cmp-cumul-plan

cmp-cumul-do

נתחיל מאלה שכבר ראינו בעבר.  קל לראות שתקציב הביטחון עלה (באופן יחסי) הכי מעט, בעוד התקציבים החברתיים (חינוך, בריאות, ורווחה) עולים הרבה יותר.  גם בהשוואה עם ממשלות קודמות (חוץ מרבין) נתניהו יוצא כמי שהגדיל יחסית הרבה את התקציבים החברתיים.  [אבל צריך להתעלם מהמדרגה בתקציב הבריאות בממשלת נתניהו הראשונה ב-1997 — זו לא הייתה עלייה אמיתית בתקציב אלא תוצאה של ביטול המס המקביל.]

לגבי שני החדשים, מסתבר שהם המשרדים שבהם היה השינוי הגדול ביותר.  משרד השיכון היה בנפילה חופשית הרבה שנים, שנעצרה כנראה רק לאחרונה — כמה שנים טובות אחרי פרוץ משבר הדיור.  בעצם הירידה שלו עוד יותר חדה ממה שרואים, כי הוא התחיל עוד יותר גבוה ואני פשוט לא מראה את זה בגרף.  משרד התחבורה, לעומתו, טיפס יותר מכל משרד אחר, ובביצוע ההפרש לטובתו גדול אפילו יותר מההפרש המתוכנן.  פרטים כאמור בפוסט עתידי.

מקורות

הנתונים במקור מאתר מפתח התקציב, אבל גיליתי לאחרונה שהם מופיעים גם ישירות באתר החשב הכללי כולל נתוני ביצוע מעודכנים יותר.  מה שנכלל הוא לא רק תקציב המשרדים עצמם אלא גם סעיפים תקציביים נוספים הקשורים לפעילות שלהם.  פירוט הסעיפים הוא כדלקמן:

תחבורה: משרד התחבורה (סעיף 40 בתקציב), פיתוח תחבורה (סעיף 79), וגם סעיפי כבישים ומסילות ברזל ומע"צ שהיו קיימים בשנות ה-90 ואחר כך נכללו בסעיף הפיתוח (80 ו-28).

בריאות: משרד הבריאות (סעיף 24) וסעיף בריאות נוסף שעניינו בנייה ותשתיות (סעיף 67).

חינוך: משרד החינוך (סעיף 20) ותקציב הפיתוח שלו (סעיף 60).  לא נכללה ההשכלה הגבוהה.

רווחה: משרד הרווחה (סעיף 23), הקצאות לנכים ניצולי שואה (סעיף 25), והעברות לביטוח הלאומי (סעיף 27, לא קשור לניהול קרן הביטוח הלאומי ולמה שהופיע לאחרונה בחדשות על כך שהממשלה "משתלטת" על כספי הביטוח הלאומי).

ביטחון: רק משרד הביטחון (סעיף 15), בלי הוצאות חירום אזרחיות, תאום הפעולות בשטחים / המנהל האזרחי, וחוק חיילים משוחררים (שבלאו הכי לא היו משנים הרבה כי הם סעיפים הרבה יותר קטנים).

שיכון: משרד השיכון (סעיף 29), סעיף שיכון נוסף (70) שכולל כנראה את הבנייה הציבורית, ומענקים לבינוי ושיכון (סעיף 42).

חובות: תשלום חובות (סעיף 84) וריבית (סעיף 45).

השקעה ותיסכול

אחד הדברים המעצבנים בנתוני הלמ"ס הוא שהרבה פעמים יש דגש על הנתונים האחרונים, ואילו אני מעדיף סדרות ארוכות עם נתונים מלאים מראשית ימי המדינה.  אז שמחתי כשמצאתי באתר בנק ישראל נתונים על "השקעה גולמית" לאורך זמן.  בפרט היו שם סדרות נתונים על ההשקעה של המגזר העסקי מאז 1910(!).  זה מעניין כי נתקלתי בהשוואות בינלאומיות שדיברו על כך שההשקעה בישראל נמוכה יחסית, וכאן היה מדובר בפעילות של המגזר העיסקי שהוא די מוזנח בבלוג הזה, כי לרוב יותר קל למצוא נתונים על פעילות הממשלה (היו גם סדרות על "ענפי המשק", שזה המגזר הפרטי + הציבורי, ועל בניה למגורים, שזו גם השקעה משמעותית אבל מסוג אחר).  בקיצור, הנה מה שהיה שם לתקופת המדינה, מעודכן קלות למחירים נוכחיים (המקור היה במחירי 2010):

invest-iski

כפי שניתן לראות ההשקעה הכוללת מחולקת לשלושה סעיפים – מבנים שאינם למגורים, ציוד ונכסים בלתי מוחשיים, וכלי תחבורה.  מה שהכי מרשים הוא הזינוק הענק בחצי הראשון של שנות ה-90.  אבל במבט שני הוא נראה קצת מוגזם — בפרט המדרגה הענקית שהכפילה את ההשקעה בציוד בערך פי 3 בשנת 1995.  לא זוכר שראיתי מתישהו זינוק מקביל בתעסוקה או בצמיחה.

כיוון שצוין שמקור הנתונים מהלמ"ס, פניתי לעיין בשנתונים.  ואכן הם כוללים מידע על השקעות של הסקטור העיסקי.  כל פעם לתקופה של כ-10 שנים.  למזלי השנתון של שנת 2002 כולל מידע מ-1988 עד 2001, שזה כולל בדיוק את התקופה החשודה.  זה הספיק כדי לראות שלא הייתה שום קפיצה חריגה ב-1995 — למרות שבדיוק ב-1995 עברו משיטת סיווג אחת לאחרת (מ-SNA 1968 ל-SNA 1993).

אז החלטתי להשקיע מאמץ ולאסוף נתונים מכמה שנתונים כדי לשחזר את הסדרה כולה.  אבל משום מה בלוח הזה הלמ"ס נותנים את ההשקעות במחירים קבועים, כשכל שנתון משתמש במחירים של שנה אחרת.  וחוץ מזה כל סעיף משורשר בנפרד (כלומר יש לו מקדמי אינפלציה משלו, ולא משתמשים במדד המחירים לצרכן), אז הם גדלים בקצב שונה אחד יחסית לשני לאורך הזמן.  כתוצאה יש הפרשים ענקיים בין הנתונים של שנתונים שונים.  למשל לפי שנתון 2007 ההשקעה בנכסים בלתי מוחשיים בשנת 2006 הייתה 8245 מיליון ש"ח במחירי 2005, ואילו לפי שנתון 2017 היא הייתה 31553 מיליון ש"ח במחירי 2015; לעומת זאת ההשקעה בכלי תחבורה הייתה 10129 ו-10456 בהתאמה.  אפשר להשתגע.

אבל בכל שנתון נותנים גם את השנה האחרונה במחירים שוטפים.  בלית ברירה השתמשתי בנתונים האלה (בקפיצות של שנתיים-שלוש) כדי לשחזר סדרה שמראה איך ההשקעה כולה התפצלה בין הרכיבים השונים במונחים ריאליים (מותאמים לאינפלציה, קרי למדד המחירים לצרכן). זה יוצא כך:

invest-lamas

אז עדיין יש עלייה משמעותית בשנות ה-90, אבל לא קפיצה חדה כמו בנתוני בנק ישראל.  ומעניין גם לראות את ההבחנה בין ציוד לבין נכסים בלתי מוחשיים (בעיקר תוכנה אבל גם דברים כמו חיפושי נפט וגז).  מסתבר שהם מה שאחראי לחלק ניכר מהגידול בעשור האחרון.

השאלה היא עד כמה העליות בהשקעה הן עליות ממשיות, או שהן נובעות ומשקפות עלייה בגודל האוכלוסייה והמשק.  בשביל זה צריך לנרמל את הנתונים לגודל האוכלוסייה או לתמ"ג.  מסתבר שאכן העלייה משקפת במידה רבה את הגורמים האלה.  במילים אחרות, זו השקעה כדי לשמור על מצב של עסקים כרגיל, לא כדי לגדול.

invest-lamas-gdpinvest-lamas-pop

מקורות

לוח אקסל מאתר בנק ישראל – לשונית סטטיסטיקה, מאגר סדרות, חיפוש "השקעה גולמית".

לוח 14.16 מהשנתון הסטטיסטי לישראל 2017 (השקעה מקומית גולמית, לפי סוג נכס וענף כלכלי) ולוחות מקבילים בשנתונים קודמים.

דו"ח התקדמות

עברה בדיוק שנה מאז שהתחלתי לארגן את כל החומר בצורה של ספר, וחצי שנה מאז שפרסמתי את הטיוטה הראשונה, והגענו בשעה טובה לגרסה הרביעית — 300 עמודים, 208 איורים, וגם ערמה שלמה של טבלאות.  כמו בגרסאות הקודמות זה משקף עדיין תחרות בין השלמת פערים וכתיבה מצד אחד, לבין זיהוי עוד ועוד דברים שעדיין חסרים מצד שני.  אבל אני חושב שהפער מתחיל להיסגר יותר משהוא גדל.  ואולי אני סתם אופטימי.

לקט חרדים

החברה החרדית מספיק שונה משאר אזרחי ישראל, ומספיק גדולה מבחינת מספר אנשיה, כדי להשפיע על מגוון סטטיסטיקות לאומיות.  כתוצאה צריך בהרבה מקרים להתייחס אליה בנפרד, כי התייחסות לכלל האוכלוסייה כגוף אחד מטשטשת את ההבדלים ומובילה לממוצעים שלא באמת מייצגים אף מגזר.  ויש לה גם כל מיני תכונות יחודיות.  הנה כמה דוגמאות, מבוססות על שנתון החברה החרדית שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הדוגמה הראשונה היא הרכב הגילים, שנגזר מהפיריון בילודה.  אצל החרדים הילודה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מגזר אחר, כולל הערבים.  זה מוביל למבנה גילים מוטה באופן קיצוני כלפי גילים צעירים.  בספק אם יש עוד משהו כזה בארצות מפותחות בכל העולם.  נובע מכך שלמגזר החרדי יש גם את קצב הגידול הגבוה ביותר.

ages

דוגמה נוספת היא רמת העוני.  ככלל החברה החרדית היא עניה.  מצב זה נובע מצרוף של שלושה גורמים עיקריים:

  • רמת תעסוקה נמוכה כתוצאה מהעדפה של לימודי תורה על עבודה אצל גברים (ובפרט כיוון שהמשך לימודים מקנה פטור מגיוס). גם אלה שרוצים לעבוד סובלים מאפשרויות מוגבלות לתעסוקה מחוץ למגזר.
  • משכורות נמוכות כתוצאה מחוסר הכשרה, הן ברמה של לימודים בבית הספר (חוסר לימודי ליבה, ובפרט מתמטיקה ואנגלית) והן ברמה של לימודים אקדמיים.
  • משפחות מרובות ילדים וההוצאות הנובעות מכך.

הגרף הבא מתאר את רמת העוני של קבוצות שונות באוכלוסייה, על ידי המדד של האחוז שנמצאים מתחת לקו העוני.  כיוון שבקבוצות אוכלוסייה שונות יש משפחות בגדלים שונים, יש הבדל אם מחשבים את אחוז המשפחות מתחת לקו העוני, אחוז הנפשות מתחת לקו העוני, או אחוז הילדים מתחת לקו העוני.  אבל בכל שלושת המקרים האחוז עבור החרדים גבוה בהרבה מאשר עבור קבוצות אוכלוסייה אחרות או עבור הממוצע הארצי.  בסביבות חצי מהמשפחות החרדיות הן עניות, וכיוון שמשפחות עם הרבה מאוד ילדים נוטות להיות עניות יותר, מתקבל שבערך שני שלישים מהילדים החרדים הם עניים.  זה די יציב לאורך 10 השנים האחרונות ויותר.

poor

דוגמה מפורסמת היא נתוני הגיוס.  בשנים האחרונות דווקא יש עליה בגיוס, והוא אפילו לא רחוק מהיעדים שנקבעו.  מצד שני לא ברור עד כמה הגיוס הזה הוא באמת תוספת על מה שהיה קודם, כלומר עד כמה הוא משקף גיוס של חרדים שאחרת היו נשארים בישיבה לעומת גיוס של חרדים שנפלטו מהישיבה או יצאו בשאלה, או בכלל דתיים סתם שרוצים להינות מתנאי שירות משופרים.  במקביל, ההתנדבות לשירות אזרחי ירדה ממה שהייתה שפני כמה שנים ולכן היעד הכולל מתרחק והולך.  ובכל מקרה זה עדיין אחוז לא גבוה מהגודל של כל מחזור גיוס.

 

haredim

בניגוד לתמונה המצטיירת מהגרף, נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס מצביעים על כך שכ-30% מהחרדים דווקא כן שרתו בצבא. יש כמה הסברים להפרש הזה. אחד מהם הוא שכ-20% מהחרדים הם חוזרים בתשובה, ושרתו בצבא לפני שהפכו לחרדים. הסבר נוסף הוא שבעבר רבים התגייסו לשרות מקוצר (שנקרא שלב ב') שכלל כמה חודשי אימונים בלבד והפנייה לכוחות המילואים.

אמרתי כאן כמה פעמים שההתבדלות של החברה החרדית וההסתגרות בישיבות נובעת במידה רבה מהרצון להתחמק מגיוס.  אבל יש נתונים שמראים שזה טיעון פשטני מדי שחוטא לאמת.  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  [רקע דרוש: שלבי החינוך החרדי הם לימוד בתלמוד תורה 8 שנים עד גיל 13, 3 שנים נוספות בישיבה קטנה, המשך לימודים בישיבה גדולה מגיל 17 עד הנישואין, ואז מעבר לכולל לתקופה בלתי מוגבלת. הלומדים בכולל נקראים אברכים.  הסדר תורתו אומנותו חל על תלמידי ישיבות גדולות ואברכים.]

malach-yeshiva

מהנתונים האלה אפשר ללמוד על עוד שני גורמים חשובים המשפיעים על הלימוד בישיבה:

  • בין אברכי הכוללים אחוז הולך וגדל – החל מ-61% בשנת 2012 וכלה ב-70% בשנת 2016 – כבר קיבלו פטור משירות צבאי. לכן המשך הלימודים שלהם בכולל משקף שאיפה כנה להתמיד בלימודים ואינו תלוי ברצון להתחמק מגיוס.
  • יש לעיתים שינויים משמעותיים במספר התלמידים משנה לשנה – בפרט ירידה בשנים 2013-2014 ואז עלייה בחזרה. השנים האלה הן השנים שבהן המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, והתמיכה הכלכלית באברכים קוצצה. הקיצוץ הזה הוביל לירידה לא רק במספר האברכים הפטורים משירות צבאי, אלא גם במספר אלה המצויים בדחיית שירות במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ירידה חדה במיוחד התרחשה בתלמידים מחו"ל. מכאן שלתמיכה הממשלתית יש השפעה מידית על היקף הלימודים – כשאין ברירה, הם מתפשרים.

מקורות

כל הנתונים האלה הם מלוחות המלווים את שנתון החברה החרדית 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

נתוני הגילים מלוח א/3.

נתוני העוני מלוח ג/2.

נתוני הגיוס מלוח ה/2.  מכסות המטרה הם ממצגת על גיוס חרדים שהוצגה בכנסת.

נתוני הלימוד בישיבות גדולות וכוללים מלוח ב/10.  החלק האפור בגרף נובע מפער בין מספר האברכים הכולל לבין מספר אלה המסווגים כדחויי שירות צבאי או בעלי פטור משירות צבאי — ככל הנראה אלה "אברכי חצי יום" שלומדים או בבוקר או בערב.

תודה לגלעד מלאך על עזרתו בנתונים.

זרמים בחינוך

חוק לימוד חובה מ-1949 מאפשר להורים לבחור את הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. במקור היה מדובר בזרמים מפלגתיים – הזרם הכללי זוהה עם הציונים הכלליים, זרם העובדים עם מוסדות ההסתדרות ומפא"י, זרם המזרחי עם תנועת המזרחי הדתית-לאומית, וזרם אגודת ישראל של החרדים. בחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 נקבע שהזרמים האלה יבוטלו ובמקומם יבואו החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי. באופן מעשי התווסף אליהם החינוך העצמאי, של מוסדות שאינם ממלכתיים. אלה כרגיל מוסדות דתיים. החלק הארי של המוסדות העצמאיים הם חרדיים.

החינוך הערבי, אגב, הוא חלק מהחינוך הממלכתי, ואין לא מעמד עצמאי נפרד. זאת למרות שחוק החינוך הממלכתי מנוסח באופן מובהק בצורה שמתייחסת רק לחינוך יהודי. כך למשל החוק מגדיר את אחת ממטרות החינוך להיות "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". ההתייחסות היחידה לערבים בחוק היא המטרה "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל".

מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים וחלוקתם לזרמים השונים מתוארים בגרף הבא. כפי שניתן לראות היה גידול מהיר במיוחד במספר התלמידים בשנות המדינה הראשונות ומאז תחילת המאה. עיקר הגידול מאז תחילת המאה הוא בחינוך החרדי.

zerem

מעניין גם להשוות את הגודל של כל מגזר בנפרד.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, יש גידול בעיקר אצל החרדים וממידה מסוימת גם אצל הערבים — בשני גלים.  החינוך הממלכתי-דתי שומר על יציבות כמעט מושלמת כבר 50 שנה.  בחינוך הממלכתי, לעומת זאת, הייתה ירידה במספר האבסולוטי בעשור 1995-2005, והתאוששות בשנים האחרונות.

zerem-cmp

כדי לראות טוב יותר את החלוקה בין זרמי החינוך השונים, הגרף הבא מציג את החלוקה הזו באחוזים. כפי שניתן לראות באופן בולט חלקם של הזרמים הציוניים (הממלכתי והממלכתי-דתי) ירד מ-85% באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת לרק 52% אחוזים כיום. יש שתי סיבות לירידה היחסית הזו. האחת היא העלייה המשמעותית בחינוך הערבי בסוף שנות ה-60, אולי חלקית כתוצאה מסיפוח מזרח ירושלים. השנייה היא העלייה הדרמטית במספר הילדים החרדים ב-20 השנים האחרונות. חלק קטן מהעלייה הזו ניתן ליחס להתחלת הספירה של ילדי תלמודי התורה ב-1999.

zerem-pct-sweep

אם מסתכלים לא על כל תלמידי בתי הספר היסודיים אלא רק על כיתה א' המצב עוד יותר קיצוני, והזרמים הממלכתיים הם כבר פחות מחצי.  וזה בלי לספח את השטחים.

מקורות

התחלתי את איסוף הנתונים מלוחות 8.5 ו-8.7 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017, והמשכתי עם השלמות מייגעות מלוחות דומים במספר גדול של שנתונים קודמים, אבל לא כולם, ולכן נשארו פערים.

הנתונים כוללים את מספר התלמידים בחינוך העברי והערבי, ואת החלוקה באחוזים בין הזרמים בחינוך העברי.  אז צריך לחשב את האחוזים מתוך הסך הכל כולל הערבים. ברוב השנים יש נתונים על מספר התלמידים בכל בתי הספר היסודיים תוך הבחנה בין רגילים למיוחדים, אבל יש שנים עם רק נתון אחד ולא תמיד ברור אם הוא מתייחס לכלל או רק לבתי הספר הרגילים (ולוח 8.7 לא קונסיסטנטי והמספרים שבו חלקם עם וחלקם בלי לפי לוח 8.5). לכן במקרים שבהם ניתנים שני הנתונים בנפרד השתמשתי בממוצע שלהם. קורה גם שיש שנים עבורן יש פרוט של אחוזי הזרמים השונים אבל אין מספר אבסולוטי. במקרים כאלה ביצעתי אינטרפולציה משנים שכנות.

החל מ-1999 הנתונים כוללים תלמודי תורה ולפני כן לא, מה שמוביל לספירת חסר של מספר התלמידים הכולל ושל החלק החרדי.  אבל ההפרש הוא קטן למדי (לפי גודל הקפיצה בנתונים ב-1999).

סעיפי רווחה

מזמן לא טיילתי בסעיפי התקציב.  אז במסגרת טיול להשלמת פערים שמתי לב שבתקציב יש לא פחות משלושה סעיפים שכנים שעניינם רווחה.  הראשון והברור ביותר הוא פשוט תקציב משרד הרווחה, שעליו כבר כתבתי לפני כמה שנים.  השני הוא סעיף יעודי שמיועד לתגמולים לנכים ניצולי שואה שמקורו בחוקים לתמיכה בהם עוד משנות ה-50.  השלישי הוא העברות לביטוח הלאומי.  מסתבר שחלק ניכר מתקציב הביטוח הלאומי (כ-45%) הוא לא מגביית דמי ביטוח לאומי אלא העברה ישירה מהממשלה.  זה קורה כי יש כל מיני קצבאות שהן לא "מבוטחות" אלא נובעות מחוקים שונים ומהחלטות ממשלה, כמו למשל הבטחת הכנסה, ולכן הממשלה משלמת עליהן.  הגרף הבא מראה את שלושת הסעיפים ביחד, מתוקנים לאינפלציה ומנורמלים לגודל האוכלוסייה.  ההעברות לביטוח לאומי הן העיקר, סדר גודל של 30-40 מיליארד שקלים בשנה בשנים האחרונות.

tak-all

מעבר להבדלים בין הסעיפים יש גם הבדלים בדינמיקה שלהם, כלומר איך הם משתנים עם הזמן.  את זה רואים יותר טוב אם מסתכלים על כל סעיף בנפרד, ומציירים גרף של השינוי היחסי בתקופה של כל ממשלה בנפרד.  הגרפים האלה כולם מתחילים ב-100, שמייצג את התקציב האחרון לפני הממשלה הזו.  עלייה ל-120 למשל מצביעה על עלייה של 20% בתקציב.  ירידה ל-90 היא קיצוץ של 10%.

נתחיל מנתוני הביצוע של סעיף התקציב של משרד הרווחה, שמייצג את המנגנון הביורוקרטי.  כפי שניתן לראות, זה עלה בעיקר בממשלת רבין וברצף ממשלות נתניהו הנוכחיות.  מהירידה הדרמטית בתקופת ממשלת שרון צריך להתעלם — זה לא קיצוץ אלא העברה של שרות התעסוקה למשרד אחר.

tak-rev-gov

הכסף הגדול הוא כזכור בהעברות לביטוח הלאומי.  כאן רואים עלייה משמעותית רק בתקופת ממשלות רבין וברק (העלייה בשנים האחרונות בגרף הראשון לא באה לידי ביטוי כי היא בנתוני התכנון ואין עדיין נתוני ביצוע).  ממשלת נתניהו הראשונה, שבאה מיד אחרי רבין, קיצצה את התוספת של רבין בחזרה ואפילו יותר מכך.  ממשלת שרון קיצצה את התוספת של ממשלת ברק.

tak-bl-gov

הרגש שייך כמובן לנכים.  זה סעיף שקשה לא להעלות אותו — רבין, אולמרט, ונתניהו (בשנים האחרונות) כולם העלו אותו ביותר מ-30% (בין אם בצורה של העלאת התגמול או בצורה של הגדלת מספר הזכאים).  היחיד שהוריד אותו היה שרון — כשנתניהו היה שר האוצר.

tak-nechim-gov

מקורות

אתר מפתח התקציב, סעיפים 23, 25, ו-27 בתקציב.

מעולם לא היה כאן טוב יותר

צורה מקובלת למדוד רמת חיים היא לפי הבעלות על מוצרי צריכה.  וגם הלמ"ס משתתפת בזה ומפרסמת בשנתונים הסטטיסטיים שלה נתונים על איזה אחוז ממשקי הבית מחזיק מקרר ושואב אבק ומכונית וכו'.  השינוי באחוזים האלה לאורך הזמן מצביע על העלייה ברמת החיים, וגם מראה כל מיני תופעות מעניינות.

 

all-goods

  • מקרר הוא המוצר הצריכה האוניברסלי ביותר. מאז שנות ה-80 לכולם יש.  (בשנות ה-50 היו ארגזי קרח. אני עוד הספקתי לראות אחד כזה בצבא ב-1979.)
  • המוצר שאומץ בקצב המהיר ביותר הוא טלוויזיות בין 1967-1974.
  • העלייה של טלפונים סלולרים הובילה לירידה מסוימת בטלפונים רגילים.
  • יש כל מיני זיווגים מוזרים: מכונות כביסה עלו בדומה לטלפונים, שואבי אבק בדומה למכוניות, ומזגנים בדומה למחשבים.

המספרים כאן הם אחוזים מכלל משקי הבית.  אבל כמובן שלא כל משקי הבית דומים, והלמ"ס גם אוספת נתונים עבור עשירוני הכנסה בנפרד.  הגרף הבא מראה את הבעלות על מוצרי צריכה לפי עשירונים בשנת 2015:

 

goods-by-asiron

אז כצפוי עשירונים גבוהים יותר מחזיקים יותר מוצרי צריכה, חוץ מצלחות לווין שהן דוקא מוצר של עניים.  ההבדל המובהק ביותר בין עשירונים הוא החזקת מכונית שניה או יותר.  לעומת זאת מקררים הם אכן אוניברסלים, וגם טלפונים סלולרים ומכונות כביסה כמעט כך.

מקורות

הנתונים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  הנתונים העדכניים ביותר הם לשנת 2015, ומופיעים בלוח 5.33 של שנתון 2017.  כיוון שכיום כל שנתון מכיל מידע לשנה אחת בלבד צריך לאסוף מהרבה שנתונים; לא בדקתי את כולם אלא במרווחים של 2-3 שנים.  למזלי בשנתונים הישנים יותר יש נתונים עבור שנים נבחרות בהפרשים שונים, מה שחסך לי עבודה.

נמוך מים המלח

מה יותר נמוך מים המלח?  ים המלח בשנה הבאה.  בניגוד לכנרת, שהיא המאמי הלאומי וכולם דואגים לה (אם כי לא תמיד בהצלחה יתרה), ים המלח הוא ילד חורג שלא מתייחסים אליו יותר מדי.  וגם חלק מהטיפול בכנרת בא על חשבון ים המלח – כל מ"ק שנשאר בכנרת או משמש לצריכה הוא מ"ק שלא זורם בירדן ולא מגיע לים המלח.  בעצם ים המלח כבר כמעט לא מקבל מים מעבר לגשם שיורד ישירות באגן הניקוז שלו, שרובו מדבר.  כתוצאה המפלס שלו יורד בהתמדה, וקצב הירידה מתגבר והולך.  כיום זו ירידה של יותר ממטר כל שנה, ושינוי לא נראה באופק.

miflas-dead

הגרף מציין גם כל מיני פעולות שהשפיעו על מפלס ים המלח. באופן כללי הן מתחלקות לשני סוגים:

  • הטית מים מתוקים לשימוש בחקלאות וצריכה ביתית.  בצד הישראלי זה כולל את המוביל הארצי ששואב מים מהכנרת, ובצד הירדני את תעלת הע'ור שמטה מים מנהר הירמוך ומפעלים נוספים שתופסים מים שזורמים בנחלים אחרים.  ביחד זה מקטין את המים המגיעים לים המלח – בירדן זורם בערך אחוז אחד (!) ממה שזרם בו בעבר, וגם זה לא מהכנרת אלא ממעיינות מלוחים וממפעל טיהור שהפכים של טבריה.  סכר דגניה אגב נבנה במקור לא כדי לנצל את הכנרת למי שתיה וחקלאות אלא כדי לוסת את זרימת המים למפעל החשמל ההידרואלקטרי של רוטנברג בנהרים.
  • יבוש מוגבר של ים המלח כדי להפיק אשלג ומינרלים אחרים.  גם כאן יש פעילות גם בצד הישראלי וגם בצד הירדני.  ברכות האידוי מגדילות את השטח האפקטיבי של הים (בלעדיהן האגן הדרומי כבר היה יבש לגמרי מזמן), וכך יותר מים אובדים כתוצאה מאידוי.

הסיכוי היחיד להוסיף מים לים המלח הוא כנראה באמצעות מפעל "תעלת ימים" הידרואלקטרי/התפלה בשיתוף ירדן.  הגרסה הנוכחית שמדברים עליה היא ממפרץ אילת, כי הירדנים לא רוצים להיות תלויים במפעל ישראלי מהים התיכון.  בינתיים בעיות פוליטיות מעכבות ומקשות יותר מבעיות טכניות/כלכליות/סביבתיות.  גיא שחר אסף נקודות מבט שונות על מה שאולי יקרה ולמה.

מקורות

המדידות המסודרות של מפלס ים המלח התחילו כנראה עם פעילות הקרן לחקירת פלשתינה (Palestine Exploration Fund – PEF) בשנת 1900.  תוצאות המדידות שלהם מובאות בסוף הדפסה חוזרת של המאמר  "שינויי מפלס ים המלח", מאת ציפורה קליין, שפורסמה בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן.  יש חור במדידות בין 1913-1930.

כיום המפלס נמדד באופן שוטף ומפורסם באתר רשות המים.  יש שם נתונים מאז סוף 1976.

את האמצע (מ-1933 עד 1976) השלמתי מגרף של שינויי המפלס שמופיע כאיור ד 4 בספר ים המלח מאת אלי רז, רשות שמורות הטבע והמועצה האזורית תמר, 1993.  יש פער של יותר מ-3 מטרים בין הנתונים של רז לנתונים של ה-PEF בשנת 1933.   בגרף שמתחיל בשנת 1800 שמצאתי באינטרנט ומופיע בסוף המאמר המקורי של קליין (בטבע וארץ כרך י"א חוברת ג') המפלס ב-30 השנים הראשונות של המאה ה-20 יותר גבוה מה-PEF, בסביבות 390-.  בגרף אחר המפלס אחרי שנות ה-30 יותר נמוך מאצל רז, באיזור 395-.  צריך כנראה לנסוע אחורה בזמן כדי לברר מי צודק.

בנוסף, מסתבר שבתקופות היסטוריות רחוקות יותר היו תנודות חזקות במפלס הים, אם כי הוא אף פעם לא ירד נמוך כמו שהוא ב-15 השנים האחרונות.  יש טענות שירידות חדות במפלס קשורות לתהפוכות מזג אויר שמצידן קשורות להעלמות תרבויות.

עצומה לביטול הותמ"ל

בהיותי אקדמאי אני נוטה לעיין בנתונים וללהג עליהם, אבל לא לעשות משהו בנידון.  הפעם אני סוטה ממנהגי.  לפני שנה וחצי כתבתי על ועדות תכנון ובפרט על הותמ"ל, אותה ועדת-על מזיקה שנועדה לאשר תכניות בניה למגורים מהר ובלי להתעכב על השלכות או התאמה לסביבה (ובין היתר לא להתעקש שיהיו פתרונות תחבורתיים ראויים).  בשבועות האחרונים יש דיבורים על כך שמתכוונים להאריך את תוקף הוועדה הזו בחוק ההסדרים הקרוב.  אז יזמתי עצומה לביטול הותמ"ל.  ובעזרת ארנה אנג'ל גויסה תמיכה של גופים חשובים כמו החברה להגנת הטבע, תנועת המושבים, ומגמה ירוקה.  אז גם אתם מוזמנים לקרוא את הפרטים, ולחתום, ולהעביר לאחרים:  https://www.atzuma.co.il/bitulvatmal

למי שמתעצל ללחוץ על הקישור, הנה הנוסח המלא:

אל: שר האוצר (בתוקף אחריותו על מנהל התכנון)

הממשלה הקודמת הקימה את הותמ"ל כדי לזרז את תהליכי התכנון בתקווה שהדבר יביא להורדת מחירי הדיור. היום, לאחר כמעט ארבע שנות פעילות, ברור שהותמ"ל הוא כישלון שגורם נזקים שישפיעו על כולנו לרעה עוד עשרות שנים:

  1. על אף שהותמ"ל קידמה תכנון של עשרות אלפי דירות הדבר לא הביא לירידת מחירי הדיור.
  2. פעילות הותמ"ל הביאה לפגיעה תכנונית, בשל אי יכולתה לתאם בין פיתוח מגורים לפיתוח מערכות התחבורה (ובעיקר התחבורה הציבורית) ובשל אי-יכולתה לדאוג לעירוב שימושים עירוני.
  3. בנוסף הותמ״ל מחסל שלא לצורך שטחים פתוחים ושטחים חקלאיים, תוך פגיעה בביטחון התזונתי, ברֵיאות ירוקות, ובערכי טבע. הותמ״ל גורם לפגיעה קשה בצביון החקלאי של יישובים שהוקמו מתוך הרעיון הציוני וחשיבות ההתיישבות. הקרקע הינה משאב מוגבל שחובתנו לשמור עבור הדורות הבאים.
  4. לאור הפער הגדל בין קצב התכנון לקצב בניית יחידות הדיור נוצר מלאי תכנוני אדיר שמספיק לשנים רבות. לא צריך יותר ועדות מיוחדות כמו הותמ"ל.

לאור זאת אנו קוראים לך לעצור את ההשתוללות, לחזור לתכנון שפוי ולבטל את הותמ"ל, יציר כפי קודמך בתפקיד. ביטול הותמ"ל יאפשר תכנון שיבטיח איכות חיים טובה לאזרחי ישראל, בלי לפגוע במאמצים לפתור את משבר הדיור.

למה זה חשוב?

הותמ"ל (ועדה לתכניות מיוחדות לדיור) היא ועדת-על שמאשרת בסיטונות תכניות גדולות מימדים לדיור, תוך התעלמות ולפעמים בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות — או במילים אחרות, כמות על חשבון איכות התכנון והראיה הכללית. חשוב לפתור את משבר הדיור, אבל זה לא הפתרון!

השימוש בותמ"ל מזיק כי תכניות המתאר משקפות עבודה מקצועית מעמיקה שמנסה לקחת את כל השיקולים בחשבון ולהגיע לפשרות ראויות. הותמ"ל מתעלם מכל זה ודוחף עוד ועוד בניה למגורים למקומות לא ראויים, בלי תשתיות מתאימות של תחבורה, מים, וביוב, בלי התחשבות בצורך בשטחים פתוחים, ובלי התחשבות בפגיעה במגזר החקלאי. הפגיעות כתוצאה מהתכניות האלה ישארו איתנו ועם ילדנו עוד עשרות שנים.

בנוסף זה גם מיותר כי בשנתיים-שלוש האחרונות נוצר כבר עודף תכנון עצום של מעל 150,000 דירות (כלומר תכננו המון המון יותר ממה שאפשר לבצע). מתוך זה 95,000 תוכננו בותמ"ל, אבל לאף אחת עוד לא ניתן אישור בנייה, וכמובן שגם אף דירה לא נבנתה בפועל!! משבר הדיור לא נפתר למרות עודף התכנון, מה שמוכיח שמקור הבעיה הוא לא חוסר תכנון. צריך לבטל את הותמ"ל ולחזור למנגנוני התכנון הרגילים שלוקחים את כל השיקולים האיזוריים והארציים בחשבון ולא מקריבים אותם על מזבח התכנון המהיר.

כמה מקורות ונתונים:

הדו"ח השלישי על פעילות הותמ"ל של משמר התכנון בחברה להגנת הטבע, דצמבר 2017: https://www.teva.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/vatmal_3.pdf

הרצאה על משבר הדיור, הגורמים האמיתיים להווצרותו, ואיך לא לפתור אותו

כתבה על הפגיעה של הותמ"ל ביערות

התנגדות להקמת הותמ"ל מאת החברה להגנת הטבע

חשיפה של התנגדות של מתכננות מחוזות במנהל התכנון לתכנון יתר עוד לפני הקמת הותמ"ל

דו"ח ועדת ברנע משנת 2011 שבדק ומצא שיש מלאי תכנוני רב ושתכנון אינו צואר הבקבוק הגורם למשבר הדיור

ועכשיו, לא לשכוח לחתום על העצומה עצמה:  www.atzuma.co.il/bitulvatmal

שנה חדשה

סיום שנה זה תמיד זמן טוב לסכם נתונים.

ומה יותר מתאים לבלוג על נתונים מאשר נתונים על נתונים?

אז הנה דרוג מדינות העולם לפי ה-Global Open Data Index, מדד שמתיימר למדוד עד כמה כל מדינה מספקת נתונים חופשיים למי שמתעניין.  המדד מורכב מבדיקה של נגישות לנתונים על מגוון נושאים (תקציב המדינה, סטטיסטיקה לאומית, תוצאות בחירות, תחזיות מזג אויר, רישום חברות, ועוד כל מיני דברים).  לגבי כל נושא בודקים אם הנתונים חפשיים, מעודכנים, בפורמט נוח לעיבוד ממוחשב, וחינם.  את כל זה מסכמים למספר אחד שמיצג את האחוז מהניקוד המקסימלי האפשרי.  ישראל מקבלת ציון של 41%, שבצרוף מקרים נאה גם מביא אותה למקום ה-41 בדרוג.  מבין המדינות המערביות המפותחות רק שתיים מדורגות נמוך יותר (פורטוגל ושוויצריה).  מדינות כמו הודו, אוקראינה, ורוסיה מעלינו.  בגרף החצי העליון של המדינות המדורגות מוצג במלואו, ומהשאר רק כמה דוגמאות (הדרוג של כל מדינה ניתן בסוגריים).  מדינות ה-OECD בירוק.

open-data

וכמה הערות על זה:

  1. אני חושב שחלק מהציונים שלהם לא מדויקים. למשל באתר מצוין שעבור תוצאות בחירות או חוקי המדינה אי אפשר להוריד את מה שרוצים בבת אחת ומיד.  מנסיוני זה אפשרי.
  2. מצד שני אנחנו באמת בפיגור רציני בכל מה שנוגע לנגישות מידע.  באתר data.gov.il יש 482 מאגרי מידע, חלקם חופפים דברים שאפשר למצוא במקומות אחרים, ורבים מהם לא באמת מאגרים נפרדים אלא סדרות נתונים (למשל תקציב או שערי חליפין) עבור תקופות שונות.  חלק מהמידע הוא בכלל תוצאות של סקרים על איזה מאגרי מידע יש, לפי החלטת ממשלה שב-2017 סוף סוף ימפו את זה בצורה מסודרת.  בינתיים באתר המקביל של ממשלת ארה"ב יש 228 אלף, בבריטניה 40 אלף, ובצרפת 33 אלף.
  3. דוגמה לנתונים שאי אפשר למצוא כאן (לפחות אני עוד לא מצאתי אותם, אם אתם מכירים אשמח לשמוע) הם נתונים בסיסיים על אי שוויון, ובפרט למשל איזה אחוז מההכנסה מגיע למאיון העליון לעומת החצי התחתון באוכלוסייה.  זה סוג הנתונים שנמצא בבסיס הספר של פיקטי על קפיטאל במאה ה-21, עם סדרות נתונים מכל העולם.  אבל גם לו אין נתונים מישראל.
  4. בתור אספן נתונים אני יכול גם להעיד על שני מאפיינים מעצבנים של הנתונים שכן אפשר למצוא בארץ.  ראשית, בהרבה מקרים אין מספיק רקע היסטורי אלא רק נתונים מתקופה קצרה יחסית.  זה נובע מכך שרק עכשיו מתחילים לאסוף ולהנגיש נתונים בכל מיני נושאים, ונתונים מהעבר גם אם נאספו לא נשמרו או לא הועלו לרשת (דוגמה – נתוני גיוס, שבטוח שנאספו כל שנה).  שנית, בחלק מהמקרים הנתונים חלקיים ולא מעודכנים באופן מזעזע.  הדוגמה הבולטת ביותר היא נתוני הביצוע של תקציב המדינה.  אפשר למצוא כל מיני אקסלים חלקיים באתר של החשב הכללי, כרגיל באיחור אופנתי.  אבל למה כל התקציב לא מגיע בצורה מסודרת ואמינה למפתח התקציב??

עניין של אמון

אמון הוא ערך יסוד בדמוקרטיות. בלי אמון במוסדות המדינה הכל מתפרק (כפי שמודגם בלא מעט מדינות בעולם), וקשה מאוד להחזיר אמון שאבד.  אז מעניין לראות מה רמת האמון של האזרחים במדינת ישראל.

נתונים כאלה אפשר למצוא בדוח מדד הדמוקרטיה הישראלית, שמהדורת 2017 שלו פורסמה זה עתה.  כרגיל אני לא מחבב סקרי דעת קהל, אבל כשדפדפתי בדוח תפסה את עיני הטבלה על מידת האמון בתקשורת, ובפרט שהייתה עלייה משמעותית באמון אחרי 2011, ואחרי כמה שנים ירידה.  זה נראה לי מעניין בגלל האפשרות של קורלציה עם המחאה החברתית ועם ההתקפות על התקשורת בשנים האחרונות, אז העתקתי את הנתונים וציירתי גרף שיכול לתמוך בכאלה ספקולציות.

trust

ואז החלטתי לצייר גרפים כאלה גם עבור הנתונים של מוסדות השלטון העיקריים, ובפרט אלה שקשורים באופן אופרטיבי לניהול ענייני המדינה באופן יומיומי — הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון, והמשטרה.  כדי לחסוך פיקסלים אני מציג אותם בהקטנה ביחד.

all

זה כבר מתחיל להראות חשוד.  לא רק התקשורת זכתה בעלייה נכבדת באמון ב-2011, גם הממשלה, הכנסת, בית המשפט, והמשטרה!  ובאופן כללי, מסתבר שיש קורלציה די חזקה בין מדדי האמון של כל המוסדות בכל השנים.  המקרה היחיד שבו יש סטייה ניכרת מהקו הכללי הוא הירידה החדה באמון בנשיא בימי פרשת קצב.

בדוח יש גם גרפים שמראים בנפרד את האמון במוסדות מצד יהודים ומצד ערבים.  כמו שליהודים היה היי והם האמינו בכולם בשנים 2011-2013, מסתבר שלערבים היה דיכי והם לא האמינו באף אחד בשנים 2008-2010.  ודווקא בעקבות אירועי אוקטובר 2000 האמון שלהם במערכות השלטון חזר.

המסקנה שלי מכל זה היא שאכן סקרי דעת קהל הם בעייתיים, וקשה ליחס משמעות לעליות וירידות — או שזה משקף תופעות פסיכולוגיות משונות שסותרות את ההגיון, או שזה רעש.  מה שנשאר הוא הדרוג בין המוסדות, שהוא די קונסיסטנטי, אז אולי הוא באמת אומר משהו (ועבור הגרפים דלעיל, בית המשפט העליון זוכה באמון הרב ביותר, המשטרה פחות, והממשלה והכנסת עוד פחות).

מקורות

מדד הדמוקרטיה הישראלית 2017 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הגרפים של אמון מצד יהודים וערבים הם בעמ' 125-126.  טבלאות הנתונים בנספח אינן מכילות את ההבחנה הזו.

%d בלוגרים אהבו את זה: