40 שנה למהפך

אתמול מלאו 40 שנה לכינונה של ממשלת בגין הראשונה והתחלת עידן הימין.  ובחמש השנים שהבלוג הזה קיים, היו כמה מקרים שבהם הנתונים הראו שהמהפך היה לא רק מהפך פוליטי אלא גם נקודת מפנה במשהו אחר לגמרי.  הנה חזרה אל הדוגמאות הבולטות ביותר.  מטבע הדברים, זה מוגבל לאותם מקרים שבהם יש נתונים מראשית ימי המדינה.

מיטות בבתי חולים:  עד המהפך מספר המיטות לנפש בבתי החולים הכלליים נשאר פחות או יותר קבוע, למרות העלייה הדרמטית באוכלוסייה כתוצאה מגלי העלייה של שנות ה-50 וה-60.  מאז המהפך מספר המיטות לנפש ירד ב-44%.

beds-per-pop

בניית דירות חדשות:  לפני המהפך קצב בניית הדירות מנורמל לגודל האוכלוסייה (כלומר כמה דירות חדשות בונים לכל 100 נפש בשנה) היה בערך 1.5 פרט לתקופות מיתון.  אחרי המהפך זה ירד לבערך 0.5 – שליש ממה שהיה קודם, פרט לשני יוצאים מהכלל: המבצע של שרון בתור שר השיכון בתחילת גל העלייה הגדולה מרוסיה ב-1990 לבנות המון דירות 3 חדרים במחוז הדרום, והתקופה של ממשלת רבין.  סדרת הממשלות של נתניהו לא הצליחו להגדיל את קצב הבנייה מאז תחילת משבר הדיור ב-2008.

 

rate-app.png

הצמיחה במשק: אמנם במקרה הזה נקודת המפנה לא הייתה בדיוק במהפך אלא 4 שנים קודם, אבל עדיין במבט על כל שנות המדינה זה מאוד קרוב.  לפני זה הצמיחה ירדה אל מתחת ל-7% רק בשנים של מיתון עמוק, אחרי זה היא עברה את ה-7% רק בשיא בועת הדוט-קום.

growth

ולסיום, הפטור מגיוס לחרדים שאכן קשור באופן ישיר וברור למהפך.  בגין הכריז על פטור לכל מי שלומד בישיבה, אז החברה החרדית ועסקניה החליטו שעדיף ללמוד ולא לעבוד, מה שהוביל להתבדלות גוברת ונתק מהחברה הכללית שעכשיו לא ברור איך לתקן אותו.

torato-pct

היחס לערבים

המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה את מדד הדמוקרטיה הישראלית.  זהו דו"ח מקיף (הדו"ח של 2016 מחזיק 300 עמודים) המבוסס על סקר שבו משתתפים כ-1500 נשאלים המייצגים את כל חלקי הציבור הישראלי.  הנתונים המוצגים כאן מתבססים בעיקר על טבלאות מסוף הדו"ח של 2016 שמכילות פרטים על כל התשובות או משוות את התוצאות האחרונות עם תוצאות של שאלות דומות שנשאלו בעבר.  הסקר מקיף מגוון גדול של נושאים, אני מתמקד כאן בשאלת היחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי, שאמורים להיות אזרחים שווי זכויות.  השאלות מנוסחות בצורות שונות, אז בגרפים הבאים ירוק מייצג באופן קונסיסטנטי יחס טוב לערבים, ואדום יחס רע לערבים.

שאלה אחת שמופיעה בסקר מתייחסת לקשרים אישיים ואחרים, ובפרט באיזה מקרים תסכים לקבל ערבי (התשובות כאן הן לשאלה שהופנתה ליהודים; שאלה דומה הופנתה לערבים. השאלה לגבי רופאים שונה, ושאלה האם תעדיף רופא יהודי או ערבי או שלא משנה – הנחתי שאם תעדיף או שזה לא משנה אז אתה מקבל).  התוצאות לפניכם:

 

arab-accept

אז חוץ מבמקרה של נישואין הרוב מוכנים לקבל ערבים כחברים או שכנים (בערך שני שליש), כמורים (שלושת רבעים) או כקולגות בעבודה (מעל 80%).  אבל יש גם 15% שלא מוכנים שערבים יהיו אזרחים, ו-13% שאפילו לא מוכנים לקבל ערבים בתור תיירים.

שאלה נוספת הייתה על מידת ההסכמה עם ההיגד "החלטות גורליות למדינה בנושאי שיטת הממשל ומבנה הכלכלה והחברה צריכות להתקבל ברוב יהודי".  שימו לב שלא שואלים כאן על הדברים הבאמת בעייתיים כמו שטחים תמורת שלום או מעמד ירושלים או פליטים, אלא על ניהול המדינה פנימה.  ובכל זאת התוצאות כאלה:

 

jew-power

אז בכל שנה מעל חצי היהודים חושבים שהם צריכים להחליט, והערבים צריכים לקבל את מה שהחליטו.  עושה רושם שיש מגמת שיפור קלה, ובכל מקרה שנת 2011 הייתה חריגה עם כמעט 70% שחשבו כך.

באופן דומה, רוב יציב של האזרחים היהודים לא רוצה לראות מפלגות ערביות או שרים ערבים בממשלה.  (הערה – אני די בטוח שהנתונים של 2003-2010 הם ליהודים ולא כלל המדגם, אבל זה לא לגמרי ברור בדו"ח.)

 

arab-gov

אחרי כל ההקדמות האלה מגיע התכלס בלי כחל וסרק – דעות כמו שמרגישים אותן בבטן.  שאלה אחת הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "האזרחים הערבים הם סיכון ביטחוני לישראל".  השנייה הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  בשני המקרים לא ערבים באופן כללי, אזרחים. הנה התוצאות.  יש שתי שנים, אני חושב שזה מדגים טעות דגימה יותר מאשר מראה מגמה.

 

arab-danger

האופטימיים יגידו שלפחות יותר מחצי מהיהודים חושבים שהערבים כנראה בסדר.  אבל מצד שני חמישית או יותר חושבים שהם סכנה למדינה ותומכים בחיסולה (ברמה של "מאוד מסכים").  תזכורת: חמישית מהאוכלוסייה היהודית זה יותר ממיליון איש.  נס שיש כל כך מעט אלימות נגד ערבים במדינה.  בדו"ח יש גם פילוח של אלה שדי מסכימים או מאוד מסכימים לפי מאפיינים.  מסתבר שב-2016 הרואים בערבים סכנה מהווים 63% מהימין, 64% מהדתיים-לאומיים, ולא פחות מ-80% מהחרדים.

אגב, בדוח של 2015 יש גם בנפרד תשובות של ערבים על הסכמה עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  יש בזה עניין כי זה עליהם אז הם אמורים לדעת.  אז 52% לגמרי לא מסכימים, ועוד 18% די לא מסכימים, ס"ה 70%.  מצד שני 13% ו-11% די מסכימים ומאוד מסכימים – לא רוב, אבל גם לא זניח.

וסלטה לסיום, באופן מפתיע משהו יש בשנתיים האחרונות עלייה בשיעור היהודים שמוכנים לפרגן לערבים ולהודות שהם מקופחים:

arab-unpriv-jew

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, דנה בובליל, ופאדי עומר / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  הסעיפים על רופאים ומורים בגרף הראשון מהדוח הקודם, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015.  הנתונים על קיפוח האזרחים הערבים מדוחות של שנים שונות.

הסתה

עוד פוסט קצר, בהמשך לקודם, עם נתון נקודתי מתוך מדד הדמוקרטיה הישראלית ששופך אור על משהו שכרגיל לא ברור איך למדוד אותו.  והפעם ההסתה נגד השמאל בכלל ונגד עמותות השמאל בפרט.  למי שחושב שזה קורה רק בשנה-שנתיים האחרונות, זה לא: החבר'ה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הבחינו בזה כבר לפני כמה שנים טובות, וכללו שאלה על זה בסקר של 2010.  ומאז השאלה חזרה עוד 3 פעמים.  השאלה היא:

האם אתה מסכים או לא מסכים עם האמירה ארגוני זכויות האדם והאזרח, כמו "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם", גורמים נזק למדינה.

אז הנה התוצאות.  שלא באופן מפתיע, בעיקר בשנים האחרונות יש הבדל ניכר בתשובות של יהודים וערבים.  אז אם מסתכלים על הכל ביחד זה מטשטש את התמונה.  אני מתמקד כאן בתשובות של יהודים (חוץ מהדוח של 2010, שבו לא נותנים את התוצאות בנפרד אבל כן מצוין שההתפלגות הייתה דומה).  ושימו לב שבעצם אין לנו נקודת אפס, כי ב-2010 כבר הייתה הסתה נגד אירגונים כאלה, אחרת הם לא היו חושבים להכניס את השאלה לסקר.

btzelem

אז המצב כיום הוא שלא פחות מ-71% מהיהודים מסכימים עם הקביעה שארגוני זכויות אדם זה רע, ו-50% אפילו מסכימים מאוד.  ודי בולט איך האחוז הזה גדל עם השנים, ובעיקר בשנה האחרונה.  יש להניח שזה מושפע במידה רבה מכך ש"בצלם" המשוקץ ניתן בתור דוגמה.  התגובה האקדמית היא שיהיה מעניין לתת את השאלה עם דוגמאות שונות ולראות מה ההבדל בתוצאות, כדי להבחין אם ההתנגדות היא לארגונים ספציפיים או באמת לזכויות האזרח באופן כללי.  התגובה האזרחית היא שהכתובת על הקיר, וזה לא יגמר בטוב.

מקורות

פרסומי מדד הדמוקרטיה בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קיטוב

לפני ארבע וחצי שנים השתמשתי בנתונים של מדד הדמוקרטיה כדי לכתוב על תפיסת הציבור את אופי המדינה, ובפרט בהקשר של השאלה הטעונה האם היא יותר יהודית או דמוקרטית.  הנתונים ההם הראו פילוח של התשובות לפי רמת דתיות, והתוצאות היו כמצופה: היותר דתיים הדגישו יותר את הפן היהודי.

עכשיו נתקלתי בנתונים כלליים יותר (בלי פילוח כזה), אבל לאורך שנים.  הנה הם.  הניסוח המדויק של השאלה היה "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?", והיא הוצגה לנסקרים יהודים בלבד.  החלק האפור למעלה הוא אלה שלא ענו או אמרו שלא זה ולא זה.

jewdem-years

מה שרואים כאן הוא עדות מרשימה לעלייה הגוברת של הקיטוב בעם: תוך בסך הכל 5 שנים יש עלייה קלה באלה שמעדיפים "יהודית", הכפלה של אלה שמעדיפים "דמוקרטית", וחציה של אלה שחושבים ששתי התכונות חשובות באותה מידה.  במילים אחרות, הרבה מאוד מאלה שתמכו בצרוף החליטו לבחור צד, ורובם בחרו בצד הדמוקרטי – מה שכנראה מרמז שמראש היו יותר פלורליסטים מאשר דתיים שהצהירו ששתי התכונות חשובות באותה המידה.  המצב עכשיו הוא תיקו.

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, וגנה בובליל / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015, טבלה 8 בעמ' 186.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  בשנת 2016 כנראה לא כללו את השאלה הזו.

חופש העיתונות

איך מודדים חופש עיתונות?  למרבה המזל לא צריך להמציא שיטות לבד, יש כבר מי שעושה את זה מאז 1979: ארגון בשם Freedom House שבסיסו בוושינגטון.  המדד שלהם מתבסס (כיום, היו שינויים מתודולוגיים במשך השנים) על 23 שאלות שמחולקות ל-3 נושאים:

  • המצב המשפטי.  האם יש חוקים המגנים על חופש העיתונות וחופש הביטוי, והאם אוכפים אותם? לחילופין, האם יש חוקים שמגבילים דיווח והאם משתמשים בהם כדי להעניש עיתונאים או בלוגרים? האם אפשר להקים ערוצי מדיה עצמאיים? האם יש חוק חופש המידע?
  • הסביבה הפוליטית.  באיזו מידה החדשות מוכתבות על ידי הממשלה או אינטרסים מפלגתיים? האם יש צנזורה רשמית? האם עיתונאים מבצעים צנזורה עצמית? האם מופעלת אלימות כנגד עיתונאים?
  • המימד הכלכלי.  באיזו מידה המדיה שייכת לממשלה? באיזו מידה השליטה במדיה מרוכזת בידי מעטים, והאם זה משפיע על מגוון הדעות המבוטאות בה? האם המדינה מנסה להשפיע על העיתונות על ידי הקצאת תקציבי פרסום?

לכל שאלה מוקצות מספר נקודות, כאשר ככל שהניקוד גבוה יותר המצב רע יותר.  סך הנקודות על כל השאלות מסתכם למספר בין 0 ל-100, שהוא אינדקס חופש העיתונות של המדינה.  אם הסך הוא עד 30 העיתונות נחשבת חופשית, אם עד 60 היא חופשית באופן חלקי, ואם 61 ומעלה העיתונות אינה חופשית.

מהאתר של האירגון אפשר להוריד גליון אקסל עם כל התוצאות לכל מדינות העולם מאז 1979.  בשנים עד 1992 זה כולל רק את הסיווג הסופי, ובכל השנים האלה יצא שהעיתונות בישראל חופשית.  מאז 1993 יש פרוט של התוצאות ב-3 הנושאים לעיל, וגם הסיכום הסופי.  בשנים 1993-2000 היה גם נושא רביעי, שהוא פעולות קונקרטיות שמדכאות את חופש העיתונות, והייתה גם הבחנה בין עיתונות כתובה למשודרת.  אני לקחתי את כל התוצאות האלה ונירמלתי אותן לטווח 0-10, כאשר 0 הוא חוסר חופש ו-10 הוא חופש מלא (כלומר הפכתי את הסקלה).  למשל, אם המשקל של המצב המשפטי הוא 30, חילקתי את הציון ב-3 ואת התוצאה החסרתי מ-10.  כך ניתן להציג ביחד את כל הנושאים ואת המדד הסופי.  התוצאה (עבור ישראל) לפניכם.

free-press-isr

אפשר לראות שישראל נמצאת כל הזמן קרוב לסף שבין חופשי לחופשי באופן חלקי.  היא ירדה לדרגה של חופשי באופן חלקי בלבד ב-2008, 2012, 2015, ו-2016.  כשמסתכלים על הנושאים בנפרד, רואים שהמצב החוקי בסדר (לפחות מאז 2001), ההיבט הכלכלי גבולי עם תנודות לכאן ולכאן, וההשפעה הפוליטית באופן קונסיסטנטי בתחום של חופשי רק באופן חלקי.  לפני שנת 2000 המתודולוגיה הייתה שונה והייתה שונות הרבה יותר גדולה בציונים השונים.  כיוון שיש באקסל רק תוצאות בלי הסברים, אני לא יודע איך הם הגיעו למספרים שמצוטטים שם.

מקורות

כאמור הנתונים מהאתר של Freedom House.  יש שם דף שמתאר את המתודולוגיה (כולל כל השאלות וכמה נקודות כל אחת שווה), וגליון אקסל של כל התוצאות (אבל ברמה של נושאים, לא שאלות בודדות).

הדינמיקה של גודש

מקור הנתונים

במסגרת איסוף הנתונים לפוסטים הקודמים בנושא תחבורה נתקלתי באתר של מתת – מרכז תכנון תחבורה בע"מ, שהיא חברת יעוץ ותכנון בתחום התחבורה.  מעבר לפרסום עצמי יש שם גם אוסף מצגות ועבודות שהם כתבו, וביניהם מצגת על כך שהתנועה בנתיבי איילון נמצאת במגמת ירידה קלה מאז 2008, שכללה דיאגרמת נפח-מהירות שמצאה חן בעיני. אז ביקשתי מהם את הנתונים שמאחורי זה, ותוך יום נחת בתיבת המייל שלי קובץ אקסל בגודל 14MB שמקורו ביחידת הניטור של נתיבי איילון.

הניתוח להלן מתבסס על חלק קטן מזה – התנועה בקטע בין מחלפי ארלוזורוב והשלום (בקובץ כולו יש מידע על הרבה קטעים אחרים וגם על כניסות ויציאות).  הנתונים הם ברזולוציה של 5 דקות, עבור שמונה ימים במאי 2013 (ראשון עד ראשון).  לכל 5 דקות יש את מספר המכוניות שעברו בכביש, המהירות הממוצעת שלהן, והצפיפות שלהן (איזה אחוז מאורך הכביש היה מתחת למכונית בממוצע).  יש נתונים נפרדים לכיוון דרום ולכיוון צפון.

מבט כללי

נתחיל ממבט כללי על הנתונים הבסיסיים.  הגרף הבא מראה את המהירות הממוצעת ונפח התנועה (מספר כלי הרכב) לכל התקופה בכיוון דרום.  אפשר לראות בבירור את המחזור היומי, עם מספר קטן מאוד של כלי רכב שנוסעים מהר בין חצות ל-6 בבוקר, ואז את הירידה במהירות בשעות העומס של הבוקר ועוד יותר מכך אחרי הצהרים.  אפשר גם לראות שיום שישי שונה ויש בו רק תקופת עומס אחת בשעות הצהרים, ובשבת אין עומס בכלל.  ויש גם חסימה של הכביש לצורך עבודות בלילה בין ה-20 ל-21 בחודש.

flow-speed-S

כיוון שזה קצת עמוס, הנה הגדלה של יום אחד מתוך זה – יום רביעי.  כאן אפשר לראות ביתר בהירות את הירידה במהירות הנסיעה בשעות העומס של הבוקר ועוד יותר מזה בעומס של אחרי הצהרים.  אבל מה שמעניין יותר הוא שזה מלווה, בעיקר אחרי הצהרים, גם בירידה במספר המכוניות שעוברות בכביש!  במילים אחרות, בשעות 15-21 מספר הרכבים שעוברים בכביש יורד לכ-400-600 כל 5 דקות, הרבה פחות מה-700-800 שהיו קודם, כלומר לכאורה פחות עומס, אבל במקום שמהירות הנסיעה תעלה היא נופלת לזחילה של 20-30 קמ"ש.

flow-speed-wed-S

המסקנה היא שפקק תנועה זה משהו מעניין ולא טריוויאלי.  הבסיס הוא לכאורה פשוט: יש יותר מכוניות שמנסות לעבור בקטע כביש ממה שהקיבולת של הכביש מאפשרת, אז הן נתקעות וצריכות לחכות אחת לשנייה. אבל בעצם זה לא כל כך פשוט, כי הקיבולת היא לא תכונה קבועה של הכביש אלא תלויה במהירות הנסיעה. כשנוסעים יותר מהר גם המרווחים בין המכוניות יותר גדולים, ולחילופין כשהמרווחים קטנים בגלל הגודש גם המהירות יורדת. אם היה מתקיים יחס ישר בין המהירות למרווחים הקיבולת הייתה נשארת קבועה. אבל עובדה שזה לא כך.

דיאגרמת נפח-מהירות

ניתן להתחקות אחרי הדינמיקה של הגודש באמצעות דיאגרמת נפחמהירות.  זה בעצם גרף פיזור שמראה את הקשר בין שני המשתנים האלה.  בציר האופקי מציגים את נפח התנועה, במקרה שלנו מכוניות ל-5 דקות.  בציר האנכי מציגים את המהירות.  כל דגימה היא נקודה שנמצאת בצירוף המתאים של נפח ומהירות.  אם ניקח את כל הדגימות של כל ימות השבוע (בלי שישי ושבת, שהם כזכור שונים) בכיוון דרום נקבל את הדיאגרמה הבאה.  (הנקודות לאורך הציר משמאל הן מההשבתה ביום שני בלילה, ואפשר להתעלם מהן.)

scat-hours-S

הצבעים של הנקודות מציינים את השעות שהן מייצגות.  הקצה השמאלי העליון מכיל את השעות הקטנות של הלילה. בשעות האלה יש מעט תנועה, עד 200 כלי רכב ב-5 דקות, והם טסים במהירות ממוצעת של מעל 90 קמ"ש.  בשעות הבוקר המוקדמות, 6-7,  יש יותר ויותר כלי רכב, והמהירות הממוצעת קטנה במקצת.  זה מיוצג על ידי נקודות שנמצאות יותר ויותר ימינה על המקטע העליון.  הקצה הימני ביותר מייצג את הזמן בדיוק לפני שעת השיא של הבוקר, כשנפח התנועה בפועל מקסימלי (עד 900 כלי רכב ב-5 דקות), והמהירות עדיין סבירה (60-80 קמ"ש). אבל אז העומס ממשיך לגדול, והצפיפות גדלה, והמהירות יורדת, וכתוצאה פחות כלי רכב מצליחים לעבור. כך נוצר הענף התחתון של הקשת.  בשעת שיא בוקר יש ירידה לנפח של כ-600 מכוניות ומהירות של כ-40 קמ"ש.  אחרי שעת השיא המצב משתפר (חזרה למעלה ל-80 קמ"ש), ואז מדרדר שוב בשעת השיא של אחרי הצהריםהקצה השמאלי התחתון מייצג את שיא העומס – מהירות הנסיעה הממוצעת מדרדרת ל-20-30 קמ"ש, ובמקרה הגרוע ביותר פחות מ-400 כלי רכב מצליחים לעבור ב-5 דקות, שזה פחות מחצי מהמקסימום שהיה מוקדם יותר.  המצב משתפר חזרה רק בשעות הערב.

התופעה המעניינת שרואים פה היא שיש שתי פאזות אפשריות אל תנועה.  עבור אותו נפח תנועה, למשל 500 מכונית ב-5 דקות, יש מקרים שהן נוסעות במהירות 20 קמ"ש ויש מקרים שהן נוסעות במהירות 80 או 90 קמ"ש.  ההבדל הוא בצפיפות.  הקשר בין צפיפות למהירות מוצג בגרף הבא.  צפיפות היא האחוז מהכביש שמכוסה במכוניות.  צפיפות אפסית משמעה שיש רווחים גדולים בין המכוניות, כך שבאופן אפקטיבי אין מגבלות על הנהיגה.  בצפיפות גבוהה עד 50% מהכביש מכוסה מכוניות, כלומר הרווח בין מכוניות שווה בערך לאורך של מכונית אחת, ואז הנטיה היא לנהוג הרבה יותר לאט.

speed-occ-S

מעברי פאזות

כפי שהוסבר לעיל יש שתי פאזות של תנועה – מהירה ומרווחת מצד אחד, ואיטית וצפופה מצד שני.  מה שמעניין הוא שהמעבר ביניהן יכול להיות מהיר מאוד, בקפיצה גדולה.  רגע אחד הכל צפוף ונוסעים לאט, ורגע אחר כך פתאום הכל מסתדר.  הנה דוגמה.  הגרף הזה הוא דיאגרמת נפח-מהירות של יום רביעי בכיוון צפון.  אבל בנוסף יש קו שמחבר נקודות עוקבות בזמן.  אז אפשר לראות את המעבר המהיר יחסית אבל רציף מתנועה סבירה בצהרים לתנועה הבעייתית יותר בעומס של אחרי הצהרים (רצף נקודות ירוקות יורדות מימין), ואת הקפיצה — תוך 5 דקות — כשהעומס נגמר ועוברים לפאזה של הערב (מסומן).  שימו לב גם שאחרי הקפיצה נפח התנועה עולה שוב, אבל המהירות נשארת גבוהה, כי עברנו כבר לפאזה הפחות צפופה.

scat-hours-wed

עוד סוג של מעברי פאזות אפשר לראות בגרף הבא.  זה שוב תאור של הקשר בין צפיפות למהירות הנסיעה, הפעם תוך שימוש בנתונים של כיוון צפון.  ומסתבר שברוב הזמן תקף אותו קשר שראינו בנתונים של כיוון דרום, אבל לפעמים יש קפיצות לפאזה אחרת שבה הכל מוסט לנפחי תנועה גדולים יותר — איכשהו הכל הסתדר לרגע ואז כולם נוסעים יותר מהר למרות הצפיפות.  לא יודע למה זה לא קרה בכיוון השני.

speed-occ

השלכות

צורה אחרת להסתכל על זה היא להתיחס בנפרד לשני ענפי הקשת בדיאגרמת הנפח-מהירות. הענף העליון מייצג מעין שקלול תועלות (trade-off): כשמתקדמים משמאל לימין אנחנו מקבלים יותר נפח, כלומר יותר מכוניות מצליחות לעבור ולהגיע למחוז חפצן, אבל המחיר הוא שהמהירות הממוצעת יורדת במקצת. אפשר לשנות את השקלול הזה על ידי השקעה נוספת בתשתיות: אם נוסיף נתיב לכביש הקיבולת שלו תגדל, ונוכל להעביר יותר מכוניות ואולי גם קצת יותר מהר.

הענף התחתון, לעומת זאת, משקף כשל. כשמתקדמים מימין לשמאל המצב נהיה יותר ויותר גרוע. הפתרון היחיד הוא לדאוג לא להיכנס למצב הזה בכלל, על ידי הקטנת הביקוש (והצפיפות) בשעות העומס.

הנקודה הקריטית היא שאם מקטינים מספיק את עודף הביקוש בשעת העומס, מקבלים בתור בונוס מעבר פאזה.  הצפיפות נשארת יותר נמוכה, והתנועה בכביש נשארת בפאזה המהירה והיעילה במקום לעבור לפאזת העומס, וכתוצאה הקיבולת האפקטיבית של הכביש נשארת גבוהה.  במילים אחרות, אם פחות מכוניות ינסו להידחס פנימה בבת אחת, הכביש יוכל בעצם לספק נסיעה באיכות יותר טובה ליותר רכבים.  מה שמוביל לרעיון של מערכת רמזורים חכמה שמווסתת את הכניסה לאיילון לפי ניתוח בזמן אמת של העומס, כדי למנוע מעבר לפאזה הצפופה.  בפרט, צריך לעכב כל מכונית בפני עצמה למשך כמה שניות, כדי ליצור רווחים ולמנוע צפיפות.  זה ההיפך ממה שקורה כיום, כשאור ירוק ברמזור גורם לדבוקה של מכוניות לנסות להיכנס בבת אחת.  זה לא רעיון חדש — יש רמזורים כאלה בכניסות לכבישים מהירים ברחבי העולם.  ניסוי שנערך במינאפוליס שבארה"ב בשנת 2000, שבו כיבו את כל 433 הרמזורים האלה שהיו קיימים אז למשך 8 שבועות, הראה שכתוצאה קיבולת הכבישים המהירים ירדה ב-9%, מהירות הנסיעה הממוצעת בכבישים המהירים ירדה ב-7% וזמן הנסיעה הכולל עלה ב-22%, ומספר התאונות עלה ב-26%.  ועדיין הרמזורים האלה לא פופולריים, כי אנשים לא אוהבים להתעכב אפילו אם מוכח שזה בעצם לטובתם.

קצת על תחבורה ציבורית

רקע

העלייה המתמשכת ברכישת מכוניות יוצרת גודש ופקקים. הפתרון לכאורה הוא סלילת עוד כבישים, אלא שידוע וברור שזה פתרון גרוע לבעיה הלא נכונה:

  • הפתרון גרוע כי סלילת עוד כבישים מעודדת רכישת עוד מכוניות, וכך נוצר משוב חיובי שגורם לפקקים עוד יותר גדולים. מקובל בכל העולם שאי אפשר לפתור את בעיית הגודש בכבישים על ידי סלילת עוד כבישים. העלאת רמת המינוע גם מוסיפה לזיהום האוויר ופוגעת בחיי העיר כי היא מחייבת הקצאת עוד ועוד שטחים לכבישים ולחניה על חשבון שימושים אחרים.

  • זו הבעיה הלא נכונה כי המטרה האמיתית היא לא לאפשר תנועה של מכוניות אלא לאפשר תנועה של בני אדם ממקום למקום. ואת זה אפשר ועדיף לעשות באמצעים אחרים, כמו תחבורה ציבורית, אופניים, או הליכה ברגל, בתנאי שמשקיעים בחוכמה בתשתיות מתאימות.

הטענות האלה אינן חדשות או חתרניות, ומקובלות בעיקרון גם על גופי התכנון. בתור דוגמה, מסמך מדיניות פיתוח התחבורה היבשתית למדינת ישראל של משרד התחבורה הבחין בין שני תרחישי פיתוח אפשריים. התרחיש הראשון הוא תרחיש "העסקים כרגיל" (או "הבכיה לדורות"), שבו ממשיכים לפתח את הארץ ואת רשת הכבישים כפי שהיה מקובל עד אז, ובפרט מנסים לתת פתרון לבעיות התחבורה על ידי סלילת כבישים נוספים. התרחיש השני הוא תרחיש הפיתוח הרציונלי (או "סוף מעשה במחשבה תחילה"), שבו שמים דגש חזק ציפוף הערים ועל התחבורה הציבורית, לפחות בכל שטח רצועת החוף ובפרוזדור מזרחה לירושלים. כפי שהשמות שניתנו לתרחישים מרמזים, מסמך המדיניות מעדיף באופן מובהק את התרחיש השני.

עם זאת, נראה שמסמך המדיניות לא השפיע במידה מספקת על פעולותיו של משרד התחבורה עצמו. רמת ההשקעה בפועל בתחבורה ציבורית בארץ היא עדיין נמוכה יחסית לעולם, ורמת ההשקעה בתשתיות לרכב פרטי היא גבוהה. במסמך של מרכז המחקר של הכנסת מצאתי את הטבלה הבאה המכילה נתונים משנת 2012 ומדגימה זאת:

קטגוריה

מדד

ממוצע עולמי

מטרופולין תלאביב

ת ח ב ו ר ה

צ י ב ו ר י ת

רמת שירות

ק"מ שירות של תחבורה ציבורית לתושב לשנה

100 ק"מ

49 ק"מ

מהירות ממוצעת של שירותי תחבורה ציבורית

25 קמ"ש

16 קמ"ש

רמת שימוש

מספר השימושים באמצעי תחבורה ציבורית לתושב לשנה

250

133

פיצול הנסיעות במטרופולין – אחוז הנסיעות שנעשות בתחבורה ציבורית

38%

23%

רמת השקעה

השקעות בתשתית תחבורה ציבורית לתושב

10000 אירו

1400 אירו

אורך נתיבים בלעדיים ל-1000 תושבים

150 מטר

14 מטר

השקעה ברכב פרטי

השקעות בתשתית כבישים לתושב

$185

$234

מקומות חניה במרכז עסקי לכל 1000 מועסקים

198

467

פיצול נסיעות

ועכשיו קצת נתונים. רמת השימוש בתחבורה ציבורית נמדדת על ידי פיצול הנסיעות: איזה אחוז מהן נעשה בתחבורה הציבורית ואיזה במכוניות פרטיות. למרבה הצער אין נתונים בדוקים ורציפים אודות המדד החשוב הזה. אבל מסתבר שהלמ"ס כן אוספת נתונים על הנסועה הכוללת של כלי רכב ממונעים, ועל הנסועה של אוטובוסים בקווים קבועים. זה לא יכול לשמש בתור קרוב לפיצול הנסיעות, כי כל אוטובוס משרת מטבע הדברים נוסעים רבים, ובלי לדעת מה התפוסה הממוצעת של אוטובוס ומה התחלופה של הנוסעים בו אי אפשר להעריך כמה נסיעות הוא מייצג. אבל ניתן אולי להשתמש בשינוי באחוז הנסועה של האוטובוסים כדי ללמוד על השינוי בשימוש היחסי בתחבורה ציבורית.  התוצאות לפניכם.

bus-pct

כפי שניתן לראות בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת האוטובוסים יצגו כ-6% מהנסועה. מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90 חלה ירידה חדה, וב-20 השנים האחרונות המצב יציב והאוטובוסים מיצגים כ-1% מהנסועה.

נתונים נוספים אודות השימוש בתחבורה ציבורית שכן נאספים נוגעים לנסיעות ברכבת. אלה מוצגים בגרף הבא. כפי שניתן לראות, במשך שנים רבות חלה הדרדרות קשה בשימוש ברכבת (או ליתר דיוק, מספר הנוסעים ברכבת היה פחות או יותר יציב כשהאוכלוסייה גדלה פי כמה). אבל מאז תחילת המאה חלה עלייה דרמטית במספר הנוסעים ברכבת.

train-psgrs

אבל למרות העלייה בשימוש ברכבת, באופן אבסולוטי השימוש בה עדיין נמוך מאוד – פחות מ-7 נסיעות לשנה לתושב.  הגרף הבא מראה את הפיצול בין שיטות שונות להגיע לעבודה, לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2008. כפי שניתן לראות יותר מחצי מהעובדים משתמשים ברכב פרטי, ורק קצת יותר מרבע משתמשים בתחבורה ציבורית או הסעות.  שביעית לא משתמשים באמצעים מנועיים כלל, כולל כאלה שעובדים מהבית.

pizul

מה לעשות / מה הסיכוי

לתחבורה ציבורית יש חיסרון מובנה יחסית לרכב הפרטי. תמיד יותר נוח להיכנס למכונית ולנסוע לאן שאתה רוצה, במקום ללכת לתחנת האוטובוס ולחכות שהוא יגיע. כדי לגרום לציבור להשתמש יותר בתחבורה ציבורית צריך לנקוט במדיניות של "העדפה מתקנת". מדיניות כזו צריכה לכלול מגוון אמצעים, שחלקם כבר מיושמים, אבל לרוב לא באופן מספיק:

  • הקצאת נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית (נת"צ) כדי לאפשר לאוטובוסים לעקוף את הפקקים.
  • הפעלת התחבורה הציבורית בשבת כדי לאפשר וויתור על הרכב הפרטי. כל עוד אין תחבורה ציבורית בשבת רבים מרגישים הכרח להחזיק ברכב פרטי, ואז משתמשים בו גם במהלך השבוע. (קראתי איפושהו את הניסוח היפה "ללא תחבורה ציבורית בשבתות וחגים לא תקום ולא תהיה בישראל תחבורה ציבורית כהלכה", אבל לצערי לא רשמתי את מראה המקום.)
  • שימוש באגרות גודש (תשלום על הכניסה ברכב למרכזי הערים) והקטנת תקני החניה כדי להקטין את האטרקטיביות של הרכב הפרטי.
  • מתן תמריצים לעובדים להעדיף בתחבורה ציבורית, למשל על ידי תשלום החזר הוצאות תחבורה ציבורית במקום החזר הוצאות רכב.
  • מיקום תחנות רכבת בתוך ערים במקום מחוץ לעיר כדי להגביר את הנגישות שלהן, ותאום בין אמצעי התחבורה הציבורית השונים, למשל אוטובוסים המגיעים לתחנות הרכבת ומאפשרים איסוף ופיזור של הנוסעים.
  • שימוש בכלי הנכון במקום הנכון. למשל רכבת כדאית רק אם מדובר במרחק גדול וצורך בקיבולת גבוהה, ומיניבוסים יכולים להספיק בקווים פריפריאליים. לדוגמה קו הרכבת לבית שאן הוא בזבוז של מיליארדים.
  • שילוב התחבורה הציבורית בתכנון שכונות חדשות ומניעת תכנון שכונות המבוססות על ניידות באמצעות רכב פרטי. בנוסף ניתן להקטין את הצורך בנסיעות על ידי עירוב שימושים, כלומר מניעת ההפרדה בין אזורי מגורים ואזורי עבודה. לדוגמה ערי שינה כמו מודיעין שרוב התושבים שלהן עובדים מחוץ לעיר הן רעיון רע.

גם אם כל זה יבוצע אין לצפות לכך שהרכב הפרטי יעלם וכולם יסעו בתחבורה ציבורית.  אבל בהחלט יש צורך ואפשרות לשנות את הפיצול.  העקרונות די ברורים, הבעיה היא הפוליטיקה וכושר הביצוע.

מקורות

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, תכנית אב ארצית לתחבורה יבשתית, מדיניות פיתוח התחבורה היבשתית למדינת ישראל, מהדורה שנייה, פברואר 2008.

ד"ר יניב רונן, השקעות בתחבורה ציבורית בישראל ובעולם, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מאי 2013. הממוצע העולמי מחושב מנתוני 23 מטרופולינים.

נתוני הנסועה של האוטובוסים והנוסעים ברכבת מלוח 24.1 של השנתון הסטטיסטי.

מקור הנתונים על הגעה לעבודה ממפקד האוכלוסין של 2008 של הלמ"ס. הנתונים כאן הועתקו מנייר עבודה מרחקי היוממות ופיצול הנסיעות לעבודה בין אמצעי התחבורה של מתת – מרכז תכנון תחבורה בע"מ.

צי הרכב

כלי רכב ונסועה הם נושא ששומעים עליו מדי פעם בפעם, בעיקר בהקשר של פקקים והצפיפות בכבישים.  מסתבר שעם קום המדינה כלי הרכב הנפוץ ביותר היה המשאית: בשנת 1951 היו בארץ 13582 משאיות לעומת רק 9578 מכוניות פרטיות ו-7891 אופנועים, מתוך סך הכל של 34103 כלי רכב מנועיים. אבל מאז 1960 המכוניות הפרטיות לקחו את הבכורה, ומספרן עולה בהתמדה. מספר כלי הרכב השונים מוצג בגרף הבא. כיוון שניתן לצפות שהמספר יגדל עם האוכלוסייה, הנתונים מנורמלים למספר התושבים במדינה.  מסתבר שמספר המכוניות הפרטיות ל-1000 תושבים ממשיך לעלות כל הזמן, אבל סוגי רכב אחרים לא.

all-cars

יש לציין שלמרות העלייה הנמשכת ברמת המינוע (מספר כלי הרכב ל-1000 נפש), הרמה בארץ עדיין נמוכה באופן ניכר בהשוואה למדינות המפותחות. רמת המינוע ב-30 מדינות מוצגת בגרף הבא, וכפי שניתן לראות בבירור רמת המינוע בישראל היא הנמוכה ביותר בקבוצה הזו.  יש מדינות שיש בהן פי 2 יותר מכוניות לנפש. (הנתון כאל הוא מכוניות נוסעים, לא כל סוגי הרכב, בשנת 2013.)

minua

אבל מספר המכוניות זה לא הכל – השאלה היא גם כמה נוסעים בהן.  הגרף הבא מראה את הנסועה (מספר הקילומטרים בשנה) של כל כלי הרכב בארץ ביחד. כפי שניתן לראות העלייה בנסועה משקפת את העלייה במספר כלי הרכב, כאשר כל כלי רכב תורם כ-20000 ק"מ נסועה בשנה בממוצע. ניתן גם לראות שבתקופת משבר הנפט של 1973, כשהונהגה השבתה של כלי רכב ליום אחד בשבוע, הדבר אכן גרם לירידה בנסועה.

travel

ולסיום, מעניין גם להשוות בין קצב פיתוח הכבישים לקצב עליית המינוע (מספר כלי הרכב) והנסועה (מספר הקילומטרים שנוסעים). ההשוואה הזו מוצגת בגרף הבא. הגרפים מראים את השינוי היחסי משנה לשנה באחוזים. ניתן להבחין כאן במגמת ירידה כללית בקצב השינוי. מגמה זו נובעת מכך שבשנות ה-50 של המאה הקודמת מספר הרכבים היה קטן, ולכן כשהם התחילו לגדול בקצב גבוה היה מדובר בשינוי גדול באחוזים. לעומת זאת כיום, כשיש כבר המון רכבים, התוספת כל שנה היא אחוז קטן יותר.

growth-cmp

מעבר לכך, ניתן לראות שיש התאמה בין השינויים במספר הרכבים ובנסועה, פרט למקרים מיוחדים כמו בעקבות משבר הנפט של 1973. אבל כמעט תמיד הגידול ברכבים ובנסועה היה גדול יותר מהגידול באורך הכולל של הכבישים. במילים אחרות, עושה רושם שקצב הסלילה אכן נמוך מקצב הוספת הרכבים. התוצאה המצטברת של הפער הזה היא עלייה בצפיפות בכבישים.

מקורות

הנתונים האלה באים מכלי רכב מנועיים 2015, פרסום 1641 של הלמ"ס (לוחות 1 ו-6), ומלוח 24.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל.

עדכון

לפני קצת פחות מ-5 שנים כתבתי על תחזית האוכלוסייה של הלמ"ס לטווח של 50 שנים קדימה.  אז היה מדובר על תחזית לשנת 2059 על סמך נתוני 2009.  עכשיו הלמ"ס פרסמו תחזית חדשה, לשנת 2065, על סמך נתוני 2015.  הגרף הבא מציג ומשווה את שתי התחזיות.  אני מסתכל כאן לא על גודל האוכלוסייה, אלא על הרכב האוכלוסייה.

pred2

ראשית כמה מילים על המתודולוגיה.  נקודת המוצא לתחזית הראשונה היא האוכלוסייה בשנת 2009, שהורכבה מ-10% חרדים, 20% ערבים, ושאר ה-70% יהודים לא חרדים. הפריון בשנה זו היה 6.2 ילדים בממוצע לאישה חרדית, 3.6 לערביה, ו-2.4 ליהודיה לא חרדית. כל שלושת המספרים האלה היו במגמת ירידה, וחוקרי הלמ"ס פיתחו מודלים המתארים את קצב הירידה. התחזית מתחילה עם מבנה האוכלוסיה הנוכחי והפיריון הנוכחי, ומבצעת סימולציה של לידות ופטירות, כאשר בכל שנה מעדכנים את גודל האוכלוסיה בכל גיל (לפי תוצאות הסימולציה) ואת הפריון (לפי המודל). כך ממשיכים עד שנת היעד, שהייתה 2059.

אבל כיוון שמדובר במודל סטטיסטי אין ודאות בפרמטרים כמו קצב השינוי בפריון. כדי להתמודד עם זה מגדירים תחום ערכים כזה שיש ודאות גבוהה (לפחות 95%) שהערך הנכון נמצא בתחום הזה. לבסוף יוצרים שלושה מודלים: המודל המקורי הצפוי, מודל של גידול נמוך יותר שמתבסס על הקצה התחתון של טווח הערכים הצפוי, ומודל של גידול גבוה המתבסס על הקצה העליון של הטווח.  תוך שימוש בשלושת המודלים מקבלים שלוש תחזיות.

מה שמעניין הוא שכשהלמ"ס חזרו על כל התהליך הזה אחרי בסך הכל 5 שנים (10% בלבד מטווח התחזית של 50 שנים) יצאו להם תוצאות די שונות.  בפרט, במקום שהשיעור של הערבים באוכלוסייה ימשיך לעלות, הוא מתחיל לרדת.  ואילו החרדים לא סתם ממשיכים לגדול ומגיעים לקצת יותר מרבע מהאוכלוסייה, אלא ממשיכים לגדול בקצב מתגבר והולך ומגיעים להיות כמעט שליש.

הסיבה היא כנראה שימוש בנתונים עדכניים על פריון.  הנתונים העדכניים מראים שהפריון אצל הערבים ממשיך לרדת, אבל אצל היהודים לא.  לכן המספר היחסי של הערבים קטן.

אבל לשנות את התחזית לפי זה בלבד, ולהגיע למסקנה שהחרדים יהיו שליש מהאוכלוסייה, זה לא רציני.  לא יתכן מצב שבו החברה החרדית ממשיכה לגדול ולשמור על בדלנות מבלי להגדיל באופן משמעותי את ההשתתפות שלה בכוח העבודה. כבר כיום נשמעות טענות שהחברה החרדית נמצאת על סף קריסה כלכלית. שינויים דרסטיים במצב הכלכלי וביציאה לעבודה צפויים להוליד גם שינויים בפריון. המסקנה שלי היא שתחזיות לטווח של 50 שנה, שאינן לוקחות שינויים כאלה בחשבון — ולא ברור בכלל איך אפשר לקחת אותם בחשבון — אינן יכולות להיות אמינות.  עדיף להודות בזה מראש.

מקורות

הנתונים של התחזית העדכנית פורסמו בהודעה של הלמ"ס.

סגירת חוב

הגירעון הממשלתי שעליו כתבתי בפוסט הקודם מגיע תדיר לחדשות, כי הוא משקף את מאבקי התקציב כל שנה.  אבל מה שעוד יותר חשוב בעצם הוא החוב הממשלתי.  החוב הוא האפקט המצטבר של כל הגירעונות האלה: אם כל שנה יש גירעון נוסף, ולוקחים הלוואות כדי לכסות אותו, החוב הכולל הוא ההצטברות של ההתחייבויות להחזיר את כל ההלוואות.  והגודל של החוב חשוב לא פחות מהגירעון בשנה מסוימת, כי הוא משפיע על דירוג האשראי של המדינה.

כמו הגירעון, נהוג לכמת גם את החוב בהשוואה לתמ"ג, או במילים אחרות בהשוואה לגודל כלכלת המדינה. באיחוד האירופי נקבע כי החוב צריך להיות לא יותר מ-60% מהתמ"ג (חלק מאמנת מסטריכט), אם כי יש מדינות שאינן עומדות בקריטריון הזה.

החוב הממשלתי בישראל מוצג בגרף הבא. כיוון שהחוב נובע בעצם מההצטברות של הגירעון, בתקופות שיש גירעון גבוה החוב עולה. אבל באופן כללי החוב (יחסית לתמ"ג) במגמת ירידה מאז 2003, וכיום הוא רק כ-60%  מהתוצר. מגמת הירידה הזו היא נדירה בעולם, כאשר ברוב המדינות החוב במגמת עלייה מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008.  הירידה משקפת הצלחה של נתניהו והאוצר לממש את המדיניות הרצויה לדעתם.

debt-gdp

צורה נוספת לכמת את החוב היא יחסית לגודל האוכלוסייה. משמעות הדבר שמחלקים את סכום החוב בגודל האוכלוסייה כל שנה. למספר המתקבל אין משמעות כלכלית, כיוון שהאזרחים אינם אחראים באופן ישיר לחוב הממשלתי. אבל שינויים במדד הזה יכולים להצביע על מגמות מדאיגות של גידול החוב. בכל אופן בישראל החוב לנפש די יציב, ועומד על כ-85000 שקל בשנים האחרונות.

debt-pop

מקורות

הנתונים מאתר בנק ישראל, בקישור  http://www.boi.org.il/he/DataAndStatistics/Lists/BoiTablesAndGraphs/f_18.xls

הגרעון

לפני כמה שנים כשהתחלתי לצייר גרפים של התקציב המדינה אחת המטרות הייתה להציג גם את הגרעון.  חשבתי שזה יהיה פשוט: אם יודעים מה ההכנסות ומה ההוצאות ההפרש הוא הגרעון.  זה היה נאיבי בלשון המעטה.  בסופו של דבר כתבתי פוסט על למה זה מסובך יותר, ולא כתבתי על הגרעון עצמו, כי לא היה ברור איך לעשות את החישוב הנכון מתוך הנתונים של אתר התקציב הפתוח.

אלא שיש עוד אופציה: אתר החשב הכללי מפרסם גם הוא מגוון נתונים על תקציב המדינה, כולל נתונים ישירים על הגרעון.  כמובן גם זה לא לגמרי פשוט, כי יש לא פחות מ-4 מתחרים על התואר.  ראשית יש להבחין בין "הגרעון ללא מתן אשראי נטו" לבין "הגרעון למימון" (זה חלק ממה שכתבתי עליו אז, וכנראה הגרעון ללא אשראי הוא המשקף יותר את פעולות הממשלה).  שנית, לכל אחד מהם צריך לבחור בין נתוני התקציב המקורי לנתוני הביצוע.  אבל במקום לבחור אפשר גם להציג את כולם ביחד.  יש נתונים נגישים ל-20 שנה.

deficit

אז מה אנחנו רואים כאן:

  • הפער בין הגרעון ללא מתן אשראי לבין הגרעון למימון קטן, אז לא צריך להתעמק בזה, ואפשר להתעלם מהקווים המקווקווים.
  • הפערים בין הגרעון כפי שהוא מוצע בחוק התקציב (הקו הסגול) לבין הגרעון בפועל בסופו של דבר (הקו האדום) הם עצומים.  בשנים בודדות אין פער, אבל ברוב יש, והוא יכול להגיע ל-20 מיליארד שקל.
  • יתרה מזאת, הצורות של הגרפים שונות לגמרי, ויש שנים שבהן קו אחד יורד והשני עולה, ואפילו בתלילות. מה שאומר שאין אפילו יכולת אמיתית לחזות מגמות.
  • עליות חדות בגרעון קורות בעקבות משברים כלכליים.

הגרף הנ"ל מראה את הגרעון בשקלים (מתוקן לאינפלציה).  אבל יותר מעניין לראות איך זה יחסית לדברים אחרים.  למשל, לבן אדם מן הישוב 20 מיליארד שקלים נראה המון, אבל מה זה בשביל מדינה שלמה?

נרמול אפשרי אחד הוא להסתכל על הגרעון לעומת כלל התקציב.  הגרף יוצא ממש ממש דומה, כאשר השיא (בשנת 2009) הוא גרעון של כ-17% מהתקציב!  לפחות זה היה צפוי בחוק התקציב המקורי (בגלל צעדים שננקטו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי).  אבל היו גם לא מעט שנים אחרות שבהן הגרעון היה 10% מהתקציב ומעלה, מה שמראה על בעיה בהתאמת ההוצאות להכנסות.

נרמול שני מקובל יותר הוא להסתכל על הגרעון יחסית לתמ"ג.  ויש גם נתונים מבנק ישראל על הגרעון כאחוז מהתמ"ג, ליותר שנים ממה שיש אצל החשב הכללי.  כמובן גם שם יש כמה גרסאות, כולל הבחנה בין "גרעון כולל" ל"גרעון שוטף" ובין גרעון הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות ומוסדות ציבוריים שונים) לממשלה בלבד.  הכי דומה (לגרעון האמיתי, כלומר בביצוע התקציב) יצא הגרעון הכולל של הממשלה בלבד.

deficit-gdp

אז גם כאן יש תנודתיות רבה (ובעצם שוב זה כמעט אותו הגרף), עם גרעון שמגיע לעיתים עד כ-5% מהתמ"ג.  וכיוון שהתקציב במגמת ירידה יחסית לתמ"ג, הרושם של עליה מסוימת בגרעון אחרי 2008 בגרף הקודם די נעלם.

המסקנה העיקרית: הויכוחים המתוקשרים בין ראשי האוצר, בנק ישראל, וראש הממשלה על יעד הגרעון (ובאופן מעשי עד כמה צריך לקצץ בתקציב או לא) לפני אישור כל תקציב חדש נראים די מגוחכים.  הרבה פעמים הם מתווכחים על חצי אחוז מהתמ"ג, בזמן שחוסר הוודאות לגבי מה יקרה באמת הרבה יותר גבוה.

מקורות

נתוני ביצוע התקציב (והגרעון) של החשב הכללי

נתוני הגרעון של בנק ישראל

עלית הביביתון

עמוס רגב פרש/הופרש מתפקידו כעורך ישראל היום, וזו הזדמנות להסתכל על ההשפעה של העיתון הזה על מפת העיתונות בישראל.  למרות שמדי פעם זה מוכחש, ברור לכולם שהעיתון שייך לשלדון אדלסון ועושה את דברו, ובפרט תומך בנתניהו במידה שמגיעה לעיתים להאשמות (בינתיים מפי פרשנים שונים, אך עדיין לא מטעם הגורמים המוסמכים) בתרומה אסורה.  אבל מה אפשר לראות מנתונים?

כרגיל, אין הרבה נתונים שאפשר להסתמך עליהם.  מה שמצאתי הוא נתוני חשיפה של העיתונים השונים.  "חשיפה" היא אחוז האוכלוסייה הבוגרת שנחשפת לעיתון, כלומר קראו ממנו משהו, בין אם במסגרת מנוי על העיתון, או שקנו אותו ברחוב, או שקיבלו אותו ממישהו אחר, או נתקלו בו בחדר ההמתנה של רופא השיניים.  זה שונה מ"תפוצה" שהוא מספר העותקים שהופץ, וסביר שבממוצע כל עותק נקרא על ידי יותר מאדם אחד.

נתוני החשיפה חשובים לעולם הפירסום, ולכן יש מי שאוסף אותם.  בפרט מאז 1998 יש חברה שעורכת באופן שוטף סקרי אוכלוסין בנושא צרכנות בכלל, ובין היתר חשיפה למדיה (לא רק עיתונות אלא גם רדיו וטלוויזיה).  זה נקרא סקר TGI (Target Group Index), והוא מתפרסם פעמיים בשנה.  לכל סקר כזה מראיינים 10,000 בני 18 או יותר מהאוכלוסייה היהודית.  לפני 1998 היו סקרים של איגוד המפרסמים.  יש כמובן שפע טענות על הסקר, למשל למה הוא מוגבל ליהודים, ומה הקשר בין חשיפה להשפעה.  אבל כמו בהרבה מקרים אחרים זה מה יש.  הגרף הבא מראה את התוצאות עבור עיתונים יומיים.  עיתוני סוף השבוע זוכים כרגיל לחשיפה גבוהה יותר.

exp-daily

 

אז ישראל היום הפך לעיתון הנחשף ביותר תוך 6 שנים מהופעתו, שזה ללא ספק הישג.  אבל אי אפשר להאשים אותו בירידה שחוו העיתונים האחרים, ובפרט ידיעות ומעריב.  שניהם הדרדרו ברציפות כבר 20 שנים לפני שהוא נוסד, כנראה בעיקר בגלל המעבר של חלקים בציבור לצריכת חדשות וידיעות אחרות ברשת האינטרנט.  לפני ההדרדרות, אגב, ידיעות הוכרז כמונופול בשנת 1995 כי התפוצה שלו עברה את 50% (ההכרזה בוטלה ב-2010).  ההדרדרות של ידיעות דווקא נפסקה מאז 2010 בערך, ומאז ידיעות וישראל היום די יציבים עם פער קטן לטובת ישראל היום. מעריב המשיך להדרדר ובפרט נפל קשות בסוף 2012, אחרי שנמכר לאחר כמה שנים בבעלות נוחי דנקנר.  העלייה של כלכליסט ב-2010 כנראה כתוצאה מהשקת המוסף שלו (שיוצא ביום חמישי, ולכן נספר במסגרת העיתונים היומיים ולא במסגרת עיתוני סוף השבוע).

מה שחסר כאן הוא ההשפעה של ישראל היום על שוק הפרסום, ובפרט על מחירי הפרסומות בעיתונים ומכאן על הכנסותיהם.  לפי פרסומים שונים ישראל היום מכר פרסומות במחירי הפסד ובכך גרם לירידת מחירים כללית ולהתמוטטות המודל העסקי של העיתונים האחרים.  על ישראל היום עצמו זה לא השפיע כי כנראה מעולם לא היה לו מודל עסקי.

מקורות

סקר TGI מתפרסם אמנם פעמיים בשנה, אבל לא מצאתי שום מקור שמכיל את כל המידע ההיסטורי.  הנתונים לגרף לוקטו אם כן מידיעות שפורסמו בעיתונים שונים (ידיעות, הארץ, דהמרקר, העין השביעית, ועוד) לאורך השנים כל פעם שיצא סקר חדש.  הנתונים על פוסט מאוחדים עם נתוני מעריב הבוקר מהסקרים האחרונים.  עדכון: קיבלתי גם נתונים על השנים 2006-2010 ישירות מחברת קנטר מדיה שעורכת את הסקר, וזה עזר להשלים כמה נקודות חסרות.

חברת הלומדים

החרדים אוהבים להתהדר בהיותם "חברת לומדים" שבה כל הגברים מקדישים את חייהם ללימוד, ולו על חשבון העבודה.  את זה משאירים לנשים.  אבל נעזוב רגע את הפן המגדרי, ונתמקד בלימוד.  אם מסתכלים על לימוד כללי ולא על לימוד תורה, מדובר לא בחברת לומדים אלא בחברת בורים.

הבעיה עם דיון בנושראים כאלה הוא החוסר בנתונים.  בפרט, הלמ"ס אינה אוספת נתונים על חרדים ומתקשה להגדיר מיהו חרדי.  הנתונים שאציג כאן מקורם במחקר של איתן רגב ממרכז טאוב בנושא "השכלה ותעסוקה במגזר החרדי".  המחקר הזה מתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008, וכולל שתי הברקות מתודולוגיות:

  • דבר ראשון צריך לזהות מי מהנפקדים הם חרדים.  את זה עושים בשני שלבים.  ראשית, כוללים את כל התושבים הבוגרים המתגוררים באזורים בהם הייתה הצבעה חזקה למפלגות חרדיות בבחירות לכנסת.  שנית, מחריגים את משקי הבית שיש בהם טלוויזיה.  הצרוף נותן זיהוי טוב של חרדים שאינו מתבסס על מוסד לימודים (כגון ישיבה) כמו שיטות אחרות.  כתוצאה ניתן לזהות גם חרדים שלמדו לימודים אקדמיים.
  • כדי לקבל מידע על שינויים לאורך זמן, חילקו את האוכלוסייה החרדית לפי גילים.  כך אלה שהיו בני 45-54 בשנת 2008 הם מי שנולדו בין השנים 1954-1963, ומייצגים את החינוך האופייני לחרדים בשנות ה-60 המאוחרות וה-70 של המאה הקודמת.  מי שהיו בני 35-44 נולדו בין השנים 1964-1973, ומייצגים את המגמות החינוכיות של שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80.  וכך הלאה.

regev-eduבמחקר של רגב יש מגוון תוצאות על התעסוקה, ההכנסה, והלימודים של החרדים.  אני מתמקד בלימודים ומסתפק בשני גרפים שמדגימים לדעתי את העיקר.  הראשון הוא השינוי בלימודים כלליים בבתי הספר.  הגרף מראה את אחוז החרדים שהסתפקו בסיום בית ספר יסודי, האחוז שקיבלו תעודה מבית ספר על-יסודי, והאחוז שעמדו בבחינות בגרות.  אצל אלה שנולדו סביב 1960, כ-40% הסתפקו בבית-ספר יסודי, ולכ-40% הייתה תעודת בגרות.  30 שנה מאוחר יותר כמעט 70% הסתפקו ביסודי, ורק ל-5% הייתה תעודת בגרות.

regev-acad

הגרף השני משווה את החרדים לקבוצות אחרות באוכלוסייה מבחינת לימודים אקדמיים.  עבור כל קבוצה, תוך הבחנה בין גברים לנשים, אנחנו רואים כאן את האחוז שהיה להם תואר אקדמי בין אלה שנולדו בשנים 1944-1963 ובין אלה שנולדו 20 שנה מאוחר יותר, בשנים 1964-1983.  בכל קבוצות האוכלוסיה רואים מגמת עלייה בלימודים האקדמיים, בעיקר אצל נשים.  הקבוצה היחידה שאצלה יש נסיגה בלימודים האקדמיים היא החרדים.  בפרט רואים היפוך בין החרדים לערבים: אצל הערבים, ובעיקר הנשים הערביות, יש עליה דרמטית, בעוד אצל החרדים, ובפרט הגברים החרדים, יש נסיגה, וביחד התוצאה היא שהערבים עקפו את החרדים.

מה שמדהים הוא שכל זה הוא סיפור של 40 השנים האחרונות, מאז המהפך.  לפני זה חרדים למדו וגם עבדו — לפי רגב שיעור התעסוקה של חרדים לפני 1980 היה מעל 80%.  לא הייתה חברת לומדים של כלל הגברים, וזו לא מסורת ארוכת ימים.  אבל אז בא בגין ופטר אותם מגיוס בתנאי שילמדו בישיבה.  אז זה מה שהם עשו.  ובמצב הפוליטי הנוכחי, במקום לפעול לפתרון הבעיה (גיוס ולימודי ליבה) מרחיבים אותה (דרישה מהאוניברסיטאות ללמד בהפרדה מגדרית).

מקורות

איתן רגב, השכלה ותעסוקה במגזר החרדי, מרכז טאוב, 2013. מבוסס על נתוני הלמ"ס ממפקד אוכלוסין 2008.

הצלחה היסטורית

אם תשאלו את האדם ברחוב מה ההצלחה הגדולה של הממשלה בשוק התקשורת, אני מניח שרבים יציינו את כחלון והמהפכה במחירי הסלולר.  אבל הייתה הצלחה אפילו יותר גדולה בעבר, עם בזק.

למי שעוד לא נולד אז, הנה הסיפור.  עם קום המדינה משרד הדואר היה אחראי גם על שרותי הטלפון.  אחראי אומר שזה היה שרות ממשלתי (כמו הדואר) – המרכזות היו שייכות לממשלה, הטכנאים היו עובדי ממשלה, והניהול היה ממשלתי.  מבחינה תקציבית זה אמר שלא היה קשר בין ההכנסות להוצאות: ההכנסות הלכו לאוצר, ואת ההוצאות היה צריך לאשר במסגרת התקציב.  התוצאה הייתה חוסר השקעה בתשתיות ובכוח אדם, ורמת שרות נמוכה.  אז נכון שמשנות ה-60 שרות הטלפונים התפשט בקצב מואץ, אבל זה ממש לא עמד בביקוש, ואנשים נאלצו לחכות בתור חודשים ואפילו שנים כדי שיתקינו אצלם בבית קו טלפון.  השיא היה בשנת 1983, אז מספר הקוים המותקנים היה טיפה יותר ממיליון, ומספר הממתינים לקו היה רבע מיליון.  הגרף הבא ממחיש זאת ומראה את מספר הקווים והממתינים יחסית לגודל האוכלוסייה.

phones

ולמה זה היה השיא? כי ב-1984 התחילה לפעול בזק, שהוקמה כחברה ממשלתית בדיוק כדי לפתור את הבעיות האלה. ואכן כוח האדם ואיתו קצב העבודה גדלו, ותוך כ-6 שנים בעיית ההמתנה לקו נפתרה.  בזק המשיכה לעשות חיל והמדינה התחילה למכור מניות שלה ב-1989, ולבסוף הפריטה אותה בשנת 2005.

במקביל צומצם המונופול של בזק על שוק התקשורת ונוצרה תחרות בין ספקים.  אבני דרך ראויות לציון היו:

  • התחלת שירות סלולרי על ידי חברת פלאפון ב-1986.  השירות נהיה פופולארי יותר עם כניסת סלקום ב-1994 ופרטנר ב-1999.  פלאפון נרכשה על ידי בזק והפכה לחברת בת.
  • פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות בשנת 1997, וכניסת החברות קווי זהב (עם הקידומת 012) וברק (013).  בזק סיפקה שירות מתחרה באמצעות חברת הבת בזק בינלאומי (014).
  • הפעלת שירות פס רחב לתקשורת נתונים (ADSL) בשנת 2000.  כתוצאה לא היה צורך יותר בקו טלפון יעודי כדי להתחבר לרשת האינטרנט.
  • פתיחת שוק השיחות בתוך הארץ לתחרות בשנת 2006, תוך שימוש בתשתית כבלים (HOT) או אינטרנט (012 קווי זהב).
  • רפורמת הסלולר ב-2010, שגרמה לירידת מחירים חדה ולהעדפה גוברת של טלפונים סלולריים על פני קוויים.

כתוצאה מכל זה מספר הטלפונים הקוויים נמצא בירידה מאז 2001.

מקורות

הנתונים על מספר קווי הטלפון והממתינים מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.  כמו בהרבה מקרים גם כאן מדובר באיסוף נתונים מהרבה שנתונים שונים, כי כל אחד מכיל מידע רק אודות שנים ספורות.

העברות

במדינת ישראל מופעלים מספר מנגנונים שנועדו לצמצם את איהשוויון.

  • שכר מינימום. זהו השכר המינימאלי ברוטו שמעסיק חייב לשלם לעובד עבור חודש עבודה במשרה מלאה, וממנו נגזרים שכר המינימום לנוער ושכר המינימום ליום עבודה ולשעת עבודה. חוק שכר מינימום קיים מאז 1987, כשלפני זה הייתה התייחסות לשכר מינימום בהסכמים הקיבוציים בין ההסתדרות למעסיקים.

  • מסים פרוגרסיביים. מסים ישירים כמו מס הכנסה והתשלומים לביטוח לאומי הם פרוגרסיביים, כלומר האחוז מההכנסה שצריך לשלם אינו קבוע אלא גדל עם ההכנסה. בפרט, יש סף תחתון, וכתוצאה ממנו חצי מהעובדים אינם משלמים מס הכנסה כלל. תוצאת לואי, אגב, היא שקיצוץ במסים בעצם מגדיל פערים, כי מי שנהנים ממנו הם העשירים יותר שמשלמים מיסים ואחרי הקיצוץ משלמים פחות. מי שלא משלם לא נהנה מהקיצוץ.

  • מס הכנסה שלילי. זוהי תמיכה שניתנת על ידי המדינה, מאז 2008, באמצעות רשות המיסים, למי שהכנסתם מעבודה נמוכה ולפיכך הם אינם משלמים מס הכנסה.

  • הבטחת הכנסה. זוהי גמלה של המוסד לביטוח לאומי הקיימת מאז 1982, וניתנת למי שאין לו הכנסה כלל. בנוסף יש גמלת השלמת הכנסה למי שיש לו הכנסה אבל היא נמוכה ולא מספיקה לקיום סביר.

ההשפעה של כל המנגנונים האלה מודגמת בגרף הבא.  מה שרואים כאן הוא חלוקת ההכנסה ברוטו בין העשירונים השונים: העשירון התחתון מקבל רק 0.2% מההכנסה הכוללת, העשירון השני 2%, וכך הלאה עד העשירון העליון שמקבל לא פחות מ-32.2%. אבל אחרי מיסים ותשלומי העברה הפערים מצטמצמים במקצת: העשירון התחתון למשל עולה ל-2%, והעליון יורד ל-26.2%. אז עדיין יש פערים משמעותיים, אבל איהשוויון קטן במקצת.

asironim-mod

ניתן לכמת את איהשוויון וכמה הוא השתנה על ידי מדד ג’יני. התוצאה מוצגת בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש ירידה משמעותית במדד לאחר תשלום מסים וביצוע תשלומי ההעברה כמו הגמלאות של הביטוח הלאומי (הם נקראים תשלומי העברה כי מדובר בהעברת כספים מחשבון לחשבון ללא תמורה). כמו כן ניתן לראות שמדד ג’יני של ההכנסה ברוטו נמצא במגמת ירידה קלה מאז ראשית המאה, אבל מדד ג’יני של ההכנסה הפנויה (אחרי ההעברות) הוא יותר יציב.

gini-mod

מקורות

דוח ממדי העוני והפערים החברתיים 2015 של המוסד לביטוח לאומי.

ממוצע וחציון

אחד המוטיבים החוזרים בענייני כספים (למשל משכורות ועושר) הוא התפלגויות מוטות, או בשם אחר התפלגויות עם "זנב כבד".  ולפני חודשיים כשעדכנתי פוסט על מחירי הדירות ביחס למשכורת הממוצעת א.ד. הפנה את תשומת ליבי לכך שיש נתונים על המשכורת החציונית באתר של הביטוח הלאומי.  אז זו הזדמנות להסביר את ההבדל ולמה הוא חשוב.

כשאנחנו מדברים על משכורות אנחנו מדברים בעצם על התפלגות שלמה: מנהל בנק משתכר יותר מנהג הסעות, ונהג משתכר יותר מעובד ניקיון. ובכל זאת אנחנו רוצים מספר אחד שמייצג "משכורת אופיינית", מה שיאפשר לנו לראות איך משכורת אופיינית משתנה עם הזמן.

הבעיה היא שהתפלגות ההכנסות (ועוד יותר מכך התפלגות העושר) היא התפלגות מוטה. זה אומר שההתפלגות היא לא סימטרית. לשם השוואה, תחשבו על התפלגות הגובה של בני אדם: הגובה הממוצע של בנים הוא בערך 1.76, וכמעט כולם נמצאים בין 1.55 לבין 1.99. הפיזור נראה כמו עקומת פעמון, והיא סימטרית משני הצדדים של הממוצע. לעומת זאת התפלגות ההכנסות ממשכורת נראית כמו פעמון שחתכו אותו מצד שמאל (המשכורות הנמוכות) ומשכו את הקצה שלו מצד ימין (המשכורות הגבוהות). ההכנסות של העשירונים הנמוכים הן קטנות ודומות זו לזו, אבל העשירונים הגבוהים מקבלים יותר ויותר, והעשירון העליון (ובעיקר המאיון העליון) מקבל ממש הרבה יותר.

כשההתפלגות היא סימטרית, כמו התפלגות הגובה, הגובה הממוצע נמצא באמצע וניתן לומר שהוא מאפיין את ההתפלגות: כשנלך ברחוב נראה הרבה אנשים שהגובה שלהם קרוב לממוצע, ומעטים שרחוקים ממנו. אבל במקרה של התפלגות מוטה כמו התפלגות ההכנסות זה לא המצב. הממוצע הוא שקלול של ההכנסה הנמוכה של העשירונים התחתונים עם ההכנסה הגבוהה העשירון העליון, ובסופו של דבר הוא לא מייצג לא את העניים (הוא גבוה מדי) ולא את העשירים (הוא נמוך מדי).  אז כשנלך ברחוב, רוב האנשים שנפגוש משתכרים הרבה פחות מהממוצע.

לכן במקרה של התפלגות מוטה עדיף להשתמש בחציון כדי לאפיין את ההתפלגות. החציון הוא הערך שנמצא באמצע ההתפלגות: חצי מהערכים נמוכים ממנו וחצי גבוהים ממנו. בהתפלגות הגבהים הסימטרית החציון הוא אותו הדבר כמו הממוצע. אבל בהתפלגות ההכנסות הלא סימטרית הם רחוקים זה מזה: החציון הוא הגבול בין העשירון החמישי לעשירון השישי, כי חצי מקבלים פחות מזה וחצי יותר מזה. הממוצע הרבה יותר גבוה כי הוא נמשך למעלה על ידי ההכנסות הגבוהות מאוד של העשירון העליון.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, הפער משמעותי.

salary

הקו הירוק באמצע הוא השכר החציוני לפי נתוני הביטוח הלאומי. יש נתונים חלקיים בלבד, רק לשנים 2000-2014. הטענה היא שהשכר החציוני הוא מאפיין סביר של רוב האוכלוסייה, לפחות העניים יותר ועד מעמד הביניים, כי הוא נמצא באזור ה"צפוף" של ההתפלגות.  המחיר הוא שהוא מקריב לשם כך את האיפיון של העשירים.

שני הקווים העליונים בגרף הם גרסאות שונות של השכר הממוצע. ההבדל נובע כנראה מכך שנתוני הביטוח הלאומי מתייחסים לממוצע שכר חודש עבודה (ומתעלמים מחודשים שבהם האדם לא עבד), ואילו נתוני הלמ"ס לשכר חודשי ממוצע (כלומר סך המשכורת בשנה חלקי 12, בין אם עבדו בכל החודשים בשנה ובין אם לא). נתוני הלמ"ס משקפים אם כן בצורה יותר נכונה את ההכנסה המעשית של השכירים, ונתוני הביטוח הלאומי את מה שמשלמים על עבודה.  לשם השוואה ציירתי גם את השינוי היחסי של המדד, מה שמראה שכל גרסאות השכר עלו ברוב התקופה הזו יותר מהמדד.

מה שעוד אפשר לראות הוא שהקווים של השכר החציוני והממוצע של הביטוח הלאומי דומים זה לזה.  אז אם יש ביניהם יחס קבוע אפשר אולי להסיק מה השכר החציוני מהממוצע.  הגרף הבא מראה את היחס, ומסתבר שהוא לא קבוע, אלא משתנה קלות עם אפשרות למגמה של ירידה.  המגמה הזו מצביעה אולי על הקטנה קלה באי השוויון.

avg-med-ratio

מקורות

נתוני הביטוח הלאומי מפרסום תקופתי 279 על שכר והכנסות מעבודה.  נתוני הלמ"ס מהשנתון הסטטיסטי.

ילדים וזקנים

הביטוח הלאומי הוא המנגנון למימוש ביטחון סוציאלי בישראל.  וזה חתיכת מנגנון.  התקציב הכולל של הביטוח הלאומי בשנת 2016 היה 75 מיליארד שקל (זה הפעילות של הביטוח הלאומי עצמו, לא כולל גבית מס בריאות והעברתו לקופות החולים).  להשוואה תקציב משרד הביטחון  היה 56 מיליארד.

רוב התקציב הזה משמש לקצבאות שונות.  עקרון בסיסי של הביטוח הלאומי הוא שהתשלומים האלה הם אוניברסליים — כולם מקבלים אותם, בלי תלות במצב כלכלי.  גם העשירים ביותר וגם העניים ביותר מקבלים אותה קצבת זיקנה ואותה קצבת ילדים.  אבל יש הבדל מסוים בצד הגביה, שהיא פרוגרסיבית, ועשירים משלמים יותר דמי ביטוח לאומי מעניים.

הגרף הבא מראה את החלוקה של התקציב לגמלאות השונות ואיך זה השתנה לאורך השנים.  כיוון שמאז שנות ה-50 האוכלוסייה גדלה פי כמה, הסכומים כאן מנורמלים לגודל האוכלוסייה.  עד 1980 זה ברזולוציה של 5 שנים, ומאז יש נתונים (כמעט) לכל שנה.  כל הסכומים בשקלים של היום, מתוקנים לאינפלציה.

gimlaot

כמו שניתן לראות הרכיב הגדול ביותר הוא קצבת זיקנה, שמשולמת לכל מי שהגיע לגיל הפרישה.  השני הוא קצבת נכות כללית, וביחד שתי הגמלאות האלה מהוות חצי מכלל ההוצאות של הביטוח הלאומי.  כל הגמלאות, חוץ מקצבת ילדים, נמצאות במגמת עליה.  עם זאת היו גם תקופות של ירידות, כשהבולטת שבהן הייתה בתקופת ממשלת שרון.

אם מסכמים הכל ביחד, הביטוח הלאומי מוציא כ-8700 שקלים לשנה בממוצע על כל תושב בישראל (75 מיליארד מחולק לכ-8.6 מיליון תושבים).  אבל ברור שהכסף לא מתחלק שווה בשווה בין כל התושבים.  הגרף הבא מראה את מספר הנהנים מכל קצבה.  יצויין שהנתונים לא בהכרח מלאים: למשל קצבת אבטלה יש מאז שנות ה-70, אבל הנתונים שמצאתי באתר הביטוח הלאומי מתחילים ב-1991.

recipients

שוב, כיוון שכמובן אוכלוסיית המדינה גדלה פי כמה לאורך השנים, מה שמוצג פה הוא לא מספרים אבסולוטיים אלא האחוז מהאוכלוסייה.  אז מתחילת המאה כ-20% מהאוכלוסייה הם "לקוחות" של הביטוח הלאומי, בלי הילדים.  אם מחשיבים ילדים (כלומר מייחסים את קצבת הילדים להם ולא להוריהם) אז זה 50% מהאוכלוסייה. באופן כללי היה גידול באחוז הנתמכים בשנות ה-60 וה-70 ושוב בשנות ה-90.  בראשית שנות ה-2000 הייתה ירידה מסוימת.

בהינתן כמה כסף מושקע בכל קצבה וכמה אנשים מקבלים אותה, אפשר לחשב את גודל הקצבה הממוצעת.  שוב רואים מגמת עלייה כללית, אבל גם קטעים ארוכים של עמידה במקום, בעיקר בעשור הראשון של המאה.  הערה לגבי קצבת ילדים: מה שרואים פה זו הקיצבה הממוצעת לילד לשנה שלמה — פי 12 יותר מהקיצבה החודשית שהיא המספר שנוהגים לצטט.

avg-gimla

שתי הגמלאות המעניינות ביותר הן קצבת זיקנה וקצבת ילדים.  קצבת זיקנה מעניינת כי היא קשורה באופן ההדוק ביותר ליציבות של הביטוח הלאומי לאורך זמן: עם הזדקנות האוכלוסייה התשלומים לקצבת זיקנה עולים, וזה צפוי להגיע למצב שבו ההכנסות לא יספיקו כדי לכסות את ההוצאות (לפי הדו"ח האקטוארי האחרון של הביטוח הלאומי, המוסד לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו בערך ב-2045).  הגרף הבא מראה את האחוז מהאוכלוסיה שהם זקנים, ואת הסך הכולל המשולם כקצבאות זיקנה מחולק לגודל האוכלוסייה.  כפי שניתן לראות מספר מקבלי קיצבת זיקנה משקף את אחוז האוכלוסיה שהוא בין גיל של מעל 65 למעל 70.  אבל הסכום המשולם להם עולה יותר מהר מהמספר שלהם, אם כי לא ברציפות: תקופות של עליה היו בתחילת ממשלת הרוטציה, בתקופה ממשלת רבין עד ממשלת ברק, ובעשור האחרון.  שתי תופעות נוספות ששווה לשים לב אליהן: הייתה ירידה קלה במספר היחסי של מקבלי הקיצבה אחרי העלאת גיל הפרישה ב-2004, ולאחרונה יש עליה במספר מקבלי הקיצבה כנראה כתוצאה מהעליה באחוז הזקנים כשדור הבייבי-בום של ילידי שנות ה-50 התחילו לצאת לפנסיה.

old

קצבת ילדים מעניינית בגלל התהפוכות שהיא עברה וההקשרים הפוליטיים שלה.  כפי שניתן לראות בגרף הבא החלק היחסי של ילדים באוכלוסיה נמצא במגמת ירידה (אם כי נראה שהתייצב מאז 2010), ומספר הילדים שעבורם משולמת קצבת ילדים עוקב אחרי מספר זה בתקופות של כיסוי מלא.  אבל הכיסוי לא התחיל כמלא: ב-1959 הוא היה רק לילד הרביעי ואילך, ורק עד גיל 14.  ב-1965 הכיסוי הועלה לגיל 18, וב-1975 הורחב לכל הילדים.  בהמשך, הקצבה לילד הראשון בוטלה ב-1985 ולשני ב-1990, אבל הם הוחזרו על ידי ממשלת רבין ב-1993.

yeladim

במקביל, היו שינויים רבים בגובה הקצבאות.  עד ראשית שנות ה-90 היו צירופים שונים של התניית הקיצבה בשרות צבאי של ההורים או בעבודה כשכירים.  מאז הפרמטר העיקרי הוא מספר הילדים.  בנובמבר 2000 הועבר חוק הלפרט שהעלה מאוד את הקיצבה החל מהילד ה-5, לגובה 855 שקלים (פי 5 מהקיצבה לילד הראשון).  ב-2003 הוחזר הגלגל, ההעדפה של ילדים רבים צומצמה מאוד, ולגבי ילדים שנולדו מאותה נקודה והלאה נקבעה שוב קיצבה אחידה יותר.  כתוצאה סך התשלומים ירד באופן חד, וכיום כמעט לא נשארו עוד ילדים המקבלים קצבה גבוהה יותר.  יש הטוענים כי כתוצאה מירידת הקיצבאות ירדה הילודה במגזרים החרדי והמוסלמי.  לגבי ערבים נתוני הלמ"ס מראים שאכן יש קורלציה כזו, לגבי החרדים לא מוכרים לי נתונים נגישים שמאפשרים בדיקה.

מקורות

הנתונים מאתר הביטוח הלאומי, ובפרט מהדפים של הירחון הסטטיסטי שכוללים פירוט של הגמלאות השונות ומי שמקבלים אותן.  הדוחו"ת האקטואריים גם נמצאים באתר, והאחרון הוא לשנת 2013.

נתוני האוכלוסייה ששימשו לנירמול הם מהלמ"ס.

שחיקה

בצרוף מקרים יפה כמה ימים אחרי הפוסט הקודם נתקלתי בנתונים שהתנועה לחופש המידע קיבלה ממשרד החינוך על פרישה של מורים.  זה קשור בגלל השאלה מה הם מקצועות שוחקים.  אז מסתבר שבשנת תשע"ד (2013/4) פרשו 2153 מורים, אבל רק 165 מהם, שזה פחות מ-8%, כי הם הגיעו לגיל הפרישה.  הסיבות האחרות בגרף.  הרוב (50%) פרשו פרישה מוקדמת, מה שמותר להם כבר מגיל 50.  30% נוספים חתמו על פרישה מרצון, שמתאפשרת מגיל 60.  בהנחה שרוב המורים הן בעצם מורות, זה כבר קרוב לגיל הפרישה שהוא 62.  העסקת 30 מורים (1.4%) הוקפאה. 9 פוטרו.  השאר סיבות רעות כמו בעיות בריאות ופטירה.

ret14

מקורות

מהאתר של התנועה לחופש המידע.

חשבון פשוט

לי יש קביעות ופנסיה מובטחת, אבל לילדים שלי יהיה יותר קשה.  וכיוון שצעירים מטבע הדברים לא נוטים לתכנן לטווח של 40 שנים קדימה — מה שמתנגש עם העובדה שדווקא השקעה ארוכת טווח בחיסכון פנסיוני היא היעילה ביותר — החלטנו לפתוח להם קרן פנסיה. למרבה המזל הסטטיסטי יש לנו בן ובת, מה שאיפשר השוואה בין התנאים שהם קיבלו.  התוצאה: עבור אותה השקעה ראשונית, אותן הפקדות, ובהנחה של אותה הריבית, הוא יקבל קצבה חודשית גדולה יותר ב-16% ממנה.

כדי להבין למה צריך להבין את הרעיון הבסיסי של ביטוח.  זה בסך הכל חישוב סטטיסטי של סיכון: סיכום הפרמיות שמשלמים כולם ביחד צריך להיות גבוה מסכום התשלומים שצפוי שישולמו לכולם ביחד בסופו של דבר.  במקרה של פנסיה צוברת זה די פשוט: חישוב הקצבה החודשית הצפוייה הוא בסך הכל חלוקה של הכסף הצבור במספר חודשי הפנסיה הצפויים.  הכסף הצבור זה מה שהפקדנו פלוס הריבית ומינוס דמי הניהול (שהם בעצם הרווח של חברת הביטוח).  את חודשי הפנסיה יודעים בממוצע מנתוני תוחלת החיים.  כמובן יהיו כאלה שיחיו יותר, וחברת הביטוח תפסיד עליהם, אבל יהיו גם כאלה שיחיו פחות, ובממוצע זה יסתדר.

אז ממה נובע ההבדל בין גברים ונשים?  יש לו שני חלקים.

הראשון הוא גיל הפרישה.  בישראל (ובעוד מספר קטן של ארצות) יש פער ניכר בין הגיל שבו גברים יוצאים לפנסיה, שהוא כיום 67, לבין הגיל שבו נשים יוצאות לפנסיה, שהוא כיום 62.  אז לגברים יש 5 שנים יותר של צבירה ו-5 שנים פחות של תשלומים, כלומר כשהם פורשים יש להם יותר כסף שצריך להתחלק על פחות זמן.

השני הוא ההבדל בתוחלת החיים: נשים חיות כ-4 שנים יותר בממוצע, וחברות הביטוח יודעות את זה ולוקחות גם את זה בחשבון.  גם זה מצטרף לכך שאצל נשים צריך לחלק את הכסף שנצבר על יותר זמן, ולכן הקצבה כל חודש עוד יותר נמוכה.

הגרף הבא מדגים זאת.  נניח שמישהו ומישהי מתחילים  לחסוך לפנסיה בגיל 25.  אז לגבר יש 42 שנות חיסכון, והפרות צריכים להספיק לקצבה לתקופה של 13.1 שנים בממוצע (לפי נתוני תוחלת החיים כיום).  אצל האישה, לעומת זאת, יש רק 37 שנות חיסכון, וזה צריך להספיק ל-22.1 שנות פנסיה.  אז פלא שההפרש שקיבלנו הוא רק 16% — נראה שהוא צריך להיות גדול יותר…

ret-age

 

הגרף גם מדגים את משבר הפנסיה המאיים עלינו: תוחלת החיים הולכת וגדלה כל הזמן, וכתוצאה יש יותר שנות פנסיה שצריך לשלם בהן קצבה.  אם הקצבה היא סכום קבוע (כמו שהיא אצל וותיקים כמוני) העלייה בתוחלת החיים מעמיסה על התקציב של המשלם, ועלולה לגרום להתמוטטות.  הפתרון שהופעל במשק בשנים האחרונות הוא לעבור לפנסיה צוברת עם "מקדם קצבה שאינו מובטח".  זה אומר שהקצבה לא מובטחת מראש, והיא תמשיך לרדת ככל שתוחלת החיים תעלה.  כתוצאה המבטחים לא יתמוטטו, אבל הפנסיונרים יהיו עניים.

הממשלה רוצה גם להעלות את גיל הפרישה ולסגור את הפער בין גברים ונשים. העלאת גיל הפרישה באופן שמשקף אל העלייה בתוחלת החיים תאפשר יותר שנות הפקדה ופחות שנות קצבה, ואז הקצבאות יהיו יותר גבוהות, והפנסיונרים לא ידרדררו לעוני.  צעד קטן בכיוון הזה היה העלאת גיל הפרישה בשנתיים ב-2004.  סגירת הפער בין גילי הפרישה של גברים ונשים יקטין את הפער בין הקצבאות, אבל לא יסגור אותו, כי עדיין יש פער בתוחלת החיים.  כיום יש חקיקה (שנתונה לדיונים וויכוחים) שתעלה את גיל הפרישה לנשים בשנתיים, ל-64, באופן מדורג לאורך כמה שנים.

הן העלאת גיל הפרישה והן סגירת הפער בין נשים לגברים נתקלות בהתנגדות, כי הרבה אנשים לא ממש נהנים מהעבודה שלהם ורוצים לפרוש.  הדבר נכון במיוחד במה שנקרא "עבודות שוחקות", ואכן נתנו לעובדים בעבודות שוחקות הקלות.  אבל מסתבר שכשהגדירו מה זה עבודה שוחקת, כללו רק עבודות גבריות (כמו למשל הרמת משאות כבדים, עבודה פיזית בתנאי מזג אוויר קשים, וכו').  נשים כנראה לא יכולות להישחק.

מקורות

נתוני תוחלת חיים מהלמ"ס.

מיהו רופא?

אחד הפרסומים עם פוטנציאל להיות מעניין של משרד הבריאות נקרא "כוח אדם במקצועות הבריאות 2015".  למשל נראה שאפשר לקבל שם נתונים על השינויים לאורך זמן במספרי הרופאים והאחיות, מה שמאוד רלוונטי לדיון בנושאי העומס במערכת הבריאות, איכות השירות, ובמשתמע גם האלימות נגד נותני השירות.  זו חוברת של מעל 200 עמודים, עם עשרות גרפים וטבלאות.  חגיגה אמיתית.

רק חבל שהבסיס שעליו הכל בנוי לא משהו.  מסתבר שמשרד הבריאות לא באמת עוקב אחרי נותני השירות בשירותי הבריאות השונים.  הוא רק מפקח עליהם.  והעיקר של הפיקוח הזה הוא מנגנון הרישוי.  אז יש להם המון נתונים על רשיונות לרפואה — כמה רישיונות ניתנו כל שנה, איפה למדו מקבלי הרישיונות האלה, מה התפלגות הגילים שלהם, ועוד ועוד.  ואותו דבר גם לרופאי שיניים ורוקחים.  אבל אין להם נתונים על מי מהם אם בכלל עובד בתור רופא (או רופא שיניים או רוקח) ואיפה.  ולגבי אחיות בכלל לא יודעים הרבה, כי אחיות מעשיות (שהיו עד לא מזמן הרוב) לא היו צריכות רישוי כלל כנראה.  רק כיום, כשהן הוחלפו על ידי אחיות מוסמכות, יש על זה נתונים.  בכל אופן, הנה מה שדליתי משם.

personel

קודם כל, כל הנתונים כאן הם נותני שרות ל-1000 נפש.  בין ים הנתונים שמשרד הבריאות כבר מספק הם כוללים גם מספרים אבסולוטיים וגם מספרים לנפש (וגם הפוך, תושבים לרופא), אז לא הייתי צריך לחשב כלום בעצמי.  בנוסף, כיוון שהם בעצמם מודעים לבעיה שלא כל בעלי הרישיונות עובדים במקצוע, הם עושים שני דברים.  ראשית, הם מעדכנים את הרשימות לפי מידע אודות אנשים שעזבו את הארץ או נפטרו.  מעבר לכך, הם מבחינים בין כלל בעלי הרישיונות לבין אלה שהם עד גיל 65, בניסיון לנפות את אלה שניתן להניח שיצאו כבר לפנסיה.  אז אני השתמשתי רק בנתונים אודות אלה שהם עד גיל 65.

בנוסף, מסתבר שיש גם נתונים של הלמ"ס שנאספים במסגרת דוח כוח אדם הכללי.  הדוח הזה מכיל פרוט על המון מקצועות, כולל מקצועות ברפואה, אבל עם פחות פרוט, ועם היסטוריה מוגבלת.  בכל אופן זה שימושי בתור השוואה.  ואחרי כל ההקדמות האלה, הנה הממצאים.

  • מספר הרופאים לנפש גדל דרמטית מאז שנות ה-70, כאשר רוב העליה היא עד שנת 1985 + קפיצה בשנים 1990-1992 כתוצאה מגל העליה מרוסיה.  בשנים האחרונות יש ירידה קלה במספר הרופאים לנפש (או ליתר דיוק מספר בעלי רישיון רופא עד גיל 65), אבל מספר הרופאים בפועל לפי הלמ"ס דווקא יציב ואפילו עלה קלות בשנתיים האחרונות.  ההסבר הוא שיש יותר רופאים שממשיכים לעבוד אחרי גיל 65.
  • מספר הרופאים המומחים לנפש המשיך לעלות עד 2010.  כיוון שהם נכללים במספר הרופאים הכולל, נובע מזה שמספר הרופאים הכלליים כמו רופאי משפחה ירד קצת בתקופה 2000-2010.
  • מספר רופאי השיניים לנפש (שוב, בעלי רישיון עד גיל 65) גדל עד 1992 ומאז הוא יציב.  המספר בפועל קצת יותר נמוך.
  • מספר האחיות לנפש (עד גיל 65) ירד בכ-15 השנים האחרונות, בעוד מספר האחיות המוסמכות עולה.  כשמשווים עם נתוני התעסוקה של הלמ"ס רואים ירידה משמעותית מ-2002 ל-2009, ומאז 2009 יש התאמה מצויינת בין מספר האחיות בפועל למספר האחיות המוסמכות.  זה משתלב עם נתוני משרד הבריאות שלפיהם בשנים האלה כבר כמעט שאין עוד הסמכה של אחיות מעשיות.  המסקנה היא שכנראה הפער הנותר בין המוסמכות לכלל האחיות הן כאלה שכבר לא עובדות כאחיות.

מקורות

כל הנתונים (כולל אלה שמקורם בדוח כוח אדם של הלמ"ס) נידלו מתוך הפירסום "כוח אדם במקצועות הבריאות 2015" של משרד הבריאות.

ציטוט ישיר

דן בן-דוד פרסם הבוקר מאמר דיעה קצר בהארץ.  למי שלא נוהג לדפדף בעיתון הזה, הוא עוסק בתוצאות מבחן פיזה בנושא "פתרון בעיות".  שורת המפתח היא "בישראל, 39% מהילדים מוגדרים כמי שאינם מסוגלים לתכנן מראש או להגדיר מטרות משנה, הרבה יותר מכל מדינה מפותחת — וזה לא כולל חרדים שאינם משתתפים במבחני פיז"ה."  היה גם גרף שהשווה את ה-39% הזה עם ה-7-19% בשבע מדינות נבחרות אחרות.

זה עורר את סקרנותי מספיק כדי לחפש את הדו"ח האמור כדי לקבל תמונה קצת יותר מלאה — למשל, מה באמת ההתפלגות של כל המדינות שנבדקו? ומה כל סקלת התוצאות בבחינה הזו? ואיך בעצם הם בודקים יכולת לפתור בעיות? חיפוש קצר בגוגל הוביל לדו"ח המלא, שהוא כרך 5 מתוך סדרה של כרכים מלאי נתונים וניתוחים שמסכמים את מבחני פיזה של שנת 2012.  ואכן בין היתר יש שם גם את כל מה שיכולתי לבקש.  אבל מעבר לזה, הם גם ציירו כבר את הגרף שתכננתי לי בראש, ועשו את זה מצויין, אז הנה הגרף המקורי שלהם במקום שאני אצייר את זה מחדש בעצמי:

pisa12-probsolv

כל שורה מייצגת מדינה.  המדינות בשחור הן חברות ב-OECD, ואנחנו האחרונה שבהן.  המדינות בכחול אינן חברות ב-OECD.  התפלגות התוצאות במבחן בכל מדינה מיוצגת על ידי המקל עם הקטעים הצבעוניים.  האורך של כל המקלות האלה זהה, ומייצג 100% מהנבחנים.  הקטע האפור כהה משמאל מייצג את אחוז הנבחנים שנכשלו לחלוטין, ולא הגיעו אפילו לרמה 1 מתוך 6 בפתרון בעיות.  שאר הקטעים מייצגים את אחוז הנבחנים שהגיעו לכל אחת מ-6 הרמות.  המיקום של המקל נקבע לפי הגבול בין רמה 1 לרמה 2 (שהוא הגבול בין מקטעים אפורים לכחולים).  הסקלה השמאלית מראה את אחוז הנבחנים ברמה 1 או פחות, ואצלנו זה 38.9%.  הסקלה הימנית מראה את האחוז המשלים של נבחנים ברמה 2 ומעלה, ואצלנו זה 61.1%.  התוצאות האלה מעמידות אותנו בתחתית רשימת המדינות המפותחות, בדומה (וטיפה מתחת) לצ'ילה, טורקיה, והונגריה, והרחק מתחת לממוצע ה-OECD שהוא 21.4% לעומת 78.6%.  למי שזה מנחם אותו, איחוד האמירויות, בולגריה, מונטנגרו, אורוגוואי, וקולומביה במצב הרבה יותר גרוע.

כדי להעריך מה זה אומר שווה להקדיש רגע למבחן עצמו.  מה שהם קוראים "פתרון בעיות" זה בעצם איך להסתדר בחיי היומיום בעולם המודרני.  דוגמאות לשאלות שמופיעות בדו"ח הן:

  • לקנות כרטיס רכבת ממכונת ממכר כרטיסים אוטומטית.  זה מתחיל בגרסה הבסיסית שבה פשוט צריך לבחור את הכרטיס הנכון על פי רשימה של 3 מאפיינים (למשל תקנה כרטיס של שתי נסיעות במחיר מלא ברכבת בין-עירונית) לגרסאות מורכבות יותר שבהן צריך למצוא את הכרטיס הכידאי ביותר.
  • לתכנן נסיעה מעיר אחת לאחרת על סמך מפה שבה רשומים זמני הנסיעה בכבישים השונים.  שוב יש גרסאות פשוטות כמו האם ניתן להגיע תוך 20 דקות, ומורכבות יותר שבהן צריך למצוא את המסלול האופטימלי.
  • לגלות איך לתפעל נגן MP3, ולענות על שאלות כמו האם נכון שהכפתור העגול באמצע משמש לבחירת סוג המוזיקה. (כדי לענות הנבחנים יכולים לשחק עם סימולציה של הנגן על המחשב.)

הגרף לעיל הוא רק אחד מתוך עשרות שמופיעים בדו"ח ומייצגים ניתוחים מגוונים של התוצאות.  אני בטוח שכולם ישמחו לשמוע שיש סעיף אחד שבו ישראל היא חריג בולט מעל כל המדינות האחרות, בין אם הן חברות ב-OECD ובין אם לאו.  ולא, הסעיף הזה הוא לא בהצטיינות של המצויינים ביותר או בהצלחה היחסית של בנות.  למרבה הצער הסעיף הזה הוא פיזור התוצאות, או במילים אחרות אי-שוויון.  וה"הישג" נובע מכך שהמצטיינים שלנו הם פחות או יותר בסדר, מקום טוב באמצע בין המדינות המפותחות, אבל הדפוקים שלנו הם ממש ממש דפוקים.  בקצה השני, עם הפיזור הקטן ביותר, נמצאת טורקיה.

בן-דוד מסיים את המאמר שלו בשאלה הרטורית "האם יש מדיניות חשובה יותר לעתיד המשק ולאיתנות החברה הישראלית מרפורמה מבנית של מערכת החינוך מחר בבוקר?".  גם לי יש שאלה: האם יש סיבה להאמין שלשר החינוך יש אינטרס לשפר את המצב, או שבעצם האינטרס שלו הוא להמשיך לחנך את בני ובנות ישראל להאמין באלוהים כי כשאלוהים לצידך הכל יהיה בסדר (כולל הבחירות)?

עולה אבל יורד

לפני יותר מ-4 שנים כתבתי על תקציב הביטחון, אז הגיע הזמן לעדכון.  הפוסט הקודם התחיל מהשינוי בתקציב הביטחון משנה לשנה.  בעדכון להיום זה נראה כך.  (באופן מביך גם החלק הישן יותר לא זהה למה שיצא לי בפעם הקודמת, ולא הצלחתי לברר למה… אבל העיקרון דומה.)

tak-bit-chng

אז יש פלקטואציות, ולפחות חלק מהעליות החדות יותר קשורות למבצעים צבאיים גדולים.  מצד שני אחרי העליות האלה באים קיצוצים.  אם מסתכלים על התקציב עצמו, במקום על השינוי, רואים שזה לא באמת קיצוץ אלא בסך הכל חזרה למצב הרגיל:

tak-bit

עוד דבר שאפשר לראות הוא שתקציב הביטחון (מתוקן לאינפלציה) גדל בערך עד 2004, ומאז הוא די קבוע פרט לאותן עליות זמניות אחרי מבצעים גדולים.  אבל זה לא כל הסיפור.  הגרפים האלה מראים את תקציב משרד הביטחון כפי שהוא מופיע בחוק התקציב.  על הבסיס הזה באות תוספות: קודם כל יש העברות שונות במהלך השנה, ואז יש את מה שבאמת עושים.  הגרף הבא מראה את הפער בין ביצוע התקציב לבין התקציב המקורי.  התופעה שזוהתה כבר לפני 4 שנים ממשיכה במרץ: יש מגמה ברורה של עליה, ובשנים האחרונות הביצוע עולה על האישור המקורי בקרוב ל-20%.  בכל משרדי הממשלה האחרים הביצוע הוא כרגיל נמוך מהתקציב המקורי.

tak-bit-over

עד כאן תקציב הביטחון בפני עצמו.  אבל מעניין גם להשוות אותו לדברים אחרים.  כשמשווים לתמ"ג, מסתבר שתקציב הביטחון הוא אחוז קטן והולך מהתמ"ג: הוא היה מעל 9% בשנת 1992, וכיום הוא פחות מ-5%.  אבל זה קשור לכך שכל התקציב הוא אחוז קטן והולך מהתמ"ג.  מה שמעניין הוא שגם יחסית לשאר התקציב החלק של משרד הביטחון הולך ויורד, לפחות בשנים האחרונות.  יתרה מזאת, אפילו ביצוע התקציב של משרד הביטחון הוא חלק קטן והולך מביצוע התקציב כולו, למרות שהביצוע הולך וגדל יחסית לתיכנון.  הירידה הזו התחילה ב-2007, אז אולי זה קשור להמלצות של וועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון.  נחכה עוד כמה שנים ונראה מה יקרה כתוצאה מוועדת לוקר.

tak-bit-pct

מקורות:

אתר מפתח התקציב.  הנרמול לתמ"ג מתבסס על נתוני הלמ"ס.

הוצאות בריאות

מפעם לפעם נתקלים בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס בלוח שיש בה את כל מה שצריך — כל הנתונים על נושא מסויים לאורך הרבה שנים, ולא צרי לחפש השלמות ותוספות.  לוח 6.1 בשנתון של 2016 הוא כזה.  יש בו את ההוצאה הלאומית על בריאות מאז 1972 (אם כי למרבה הצער רק עד 2013), מחולקת לפי סוג ההוצאה.  הנתונים הם במחירי 2010, ומשקפים הוצאה כוללת.  כיוון שההוצאה הזו נועדה לספק בריאות לכל תושבי המדינה יותר מעניין לראות את ההוצאה לנפש, אז נירמלתי את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה בכל שנה.  באותה הזדמנות גם עדכנתי למחירים נוכחיים.  כשמציירים את התוצאה בגרף זה יוצא כך.  הערה: הקפיצה ב-1984 נובעת משינוי בחשבונאות (התחילו לקחת בחשבון פנסיה תקציבית ובלאי) ולא משקפת שינוי אמיתי.

health-exp-pop

אז ההוצאה לנפש על בריאות הכפילה את עצמה ב-40 השנים האלה, ובאופן כללי עלתה די ברציפות פרט לתקופת ממשלת בגין ,ירידה קלה לא מוסברת בתחילת שנות ה-90, ועוד ירידה קטנה באינתיפדה השנייה.  מעניין גם להסתכל על כל רכיב בפני עצמו:

  • הוצאות אדמיניסטרטיביות התחילו לגדול רק בשנות ה-90, וגדלו פי 3 במהלך התקופה, אבל עדיין נמוכות.
  • ההוצאות לנפש על בתי חולים ומחקר הן די יציבות במהלך התקופה מאז המהפך.  בעבר הן היו בערך חצי מההוצאה הכוללת, כיום פחות משליש.
  • הגידול המשמעותי ביותר באופן אבסולוטי הוא בהוצאות על מרפאות ורפואה מונעת, שגדלו פי 2.6 וכיום הן הרכיב הגדול ביותר.
  • ההוצאות על ריפוי שיניים גדלו פי 2.4.
  • הוצאות פרטיות הן חלק קטן מההוצאות הכלליות, אבל הן רשמו את הגידול הגבוה ביותר.  ההוצאה על רופאים פרטיים גדלה פי 3.5, וההוצאה על רכישה פרטית של תרופות ואספקה רפואית גדלה פי 7.2.  ביחד מדובר כיום על הוצאה ממוצעת של כ-770 שקל לאדם לשנה.  ב-1973 זה היה כ-167 שקלים (במחירים של היום).
  • הרכיב היחידי שבו הייתה הקטנה הוא ההשקעה בתשתיות וציוד קבוע.  לאורך כל התקופה הייתה ירידה של כ-14%, אבל זה לא רציף.  ההקטנה המשמעותית הייתה מיד אחרי המהפך, כאשר ההשקעה ב-1982 הייתה פחות מחצי מזו של 1975.  בשלושים השנים מאז 1982 הייתה עלייה של 40%, אבל כאמור זה עדיין לא מפצה על הירידה ההיא.

לוח 6.3 גם מעניין כי הוא תופס רגע של שינוי מהפכני באיך שכל זה ממומן.  הכוונה להשפעות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקודם על ידי חיים רמון כשהיה שר הבריאות בממשלת רבין.  החוק הזה החליף את דמי החבר בקופות החולים (שנכללים בהוצאות משקי הבית לפני 1995) במס בריאות פרוגרסיבי שנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהממשלה אחראית להשלמת התקציב הדרוש למימון סל הבריאות.  כמה שנים לאחר מכן נעשה צעד נוסף על ידי ראש הממשלה נתניהו, שהחליט על ביטול המס המקביל (כמובן בחוק ההסדרים).  המס המקביל היה מס על מעסיקים שהיו חייבים להכפיל את תשלומי הבריאות של העובדים שלהם (על כל שקל שעובד שילם לקופת החולים, המעביד הוסיף עוד שקל).  נתניהו ביטל אותו בטענה שזה יקטין את עלות ההעסקה ובכך יאפשר למעסיקים להעסיק יותר עובדים.  מאידך נטען שאין צורך בהכנסה מסומנת למנגנון הבריאות כי בלאו הכי הממשלה מחוייבת לכסות את עלות סל הבריאות.  אלא שלפי ניתוח של משרד הבריאות סעיפים אחרים הועברו למסגרת התקציב הרגילה ולכן חשופים לקיצוצים תקציביים שקורים מפעם לפעם, וההוצאה הציבורית על בריאות הולכת ונשחקת.  אם המס המקביל היה נשאר, הוא היה מכסה את כל ההוצאה הממשלתית על בריאות ואפילו משאיר עודף.

health-funding

קריאה נוספת

טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, פברואר 2010.

מקורות

כאמור לוחות 6.3 ו-6.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של 2016.  לוח 6.3 מתחיל רק ב-1990.  יש לוחות דומים גם בשנתונים קודמים, אבל הם אינם מכילים אותה רמת פירוט ובפרט אינם כוללים נתונים על המס המקביל.

יוצאת דופן

הנס רוסלינג מת, האיש שהמציא וקידם גרפי פיזור שמראים את מצב האנושות ברמה של מדינות בצירים שמשקפים בריאות וכסף.  למי שלא מכיר אפשר לקבל טעימה במצגת קצרה שהוא עשה ל-BBC, ויש לו גם הרצאת TED מפורסמת ומומלצת. אחד הדברים שהוא מראה שם זה השינוי לאורך השנים של פריון ותוחלת חיים, ועכשיו מישהו העלה את זה לרשת לזיכרו.  כשמתקדמים בשנים מ-1960 עד 2013, רואים איך כל העולם שועט בקשת למעלה (תוחלת חיים גבוהה יותר) ושמאלה (פריון נמוך יותר).  אבל יש נקודה צהובה אחת יוצאת דופן, שזזה פחות מהאחרות, ודי נתקעת בכ-30 השנים האחרונות — ישראל.  בפרט כשבכל העולם הפריון יורד בהיסטריה, אצלנו הוא ירד קצת ואז עלה חזרה.  אז החלטתי להסתכל על זה ביתר פרוט.

קודם כל ההגדרה: אני מסתכל על מה שנקרא "פריון כולל", שזה מספר הילדים שאישה צפוייה ללדת במהלך חייה.  זה לא מדידה של כמה באמת נולדים, אלא הערכה.  מחשבים את זה לפי שיעור הלידות לנשים בגילים שונים כיום, בצרוף ההנחה שהשיעורים האלה ימשיכו להיות תקפים בעתיד.  שוויון באוכלוסייה מתקבל עם בערך 2 לידות לאישה.

הגרף הראשון מראה נתוני למ"ס מאז 1960, ומאשר את מה שראיתי: הפריון ירד מ-4 ל-3, ואז קצת מתחת ל-3, ואז חזר ל-3.  עדכון: הוספתי נתונים על חרדים וחילונים שלא היו במקור.

fert

 

באופן טבעי זה משקף שיקלול של אוכלוסיות שונות במדינה.  הפריון אצל יהודים היה יותר נמוך כל השנים אבל לאחרונה הוא עלה ונהייה שווה לממוצע (בניגוד לצפוי זה לא בגלל משפחות הענק החרדיות, שהיו ונשארו עם פריון גבוה, אלא בגלל החילוניות שירדו אל מתחת ל-2 ועלו חזרה).  אצל המוסלמים הייתה ירידה משמעותית בין 1965-1985, אחר כך יציבות על בערך 5 במשך 15 שנים, ומאז ראשית שנות ה-2000 שוב ירידה.  כיום הפריון שלהם כנראה שווה לזה של היהודים (הנתונים רק עד 2015).  אצל הנוצרים והדרוזים היו ירידות דומות, אבל בסופו של דבר הפריון שלהם ירד באופן משמעותי מתחת לממוצע, ומגיע כיום לרק 2 וטיפה – כמו החילונים.

פריון של 3 גדול מערך הסף 2 ולכן האוכלוסייה בישראל כל הזמן גדלה. בממוצע עולמי הפריון נמוך מאצלנו, אם כי עדיין גדול מ-2, כפי שרואים בגרף הבא.  אבל צריך גם לשים לב שערך השוויון הוא כאן תחום שמגיע עד 3.3, כי יש עדיין ארצות מתפתחות עם תמותת תינוקות וילדים גבוהה, ולכן צריך יותר לידות כדי לשמור על גודל אוכלוסייה קבוע.  במילים אחרות בארצות מפותחות הערך הוא אכן 2, אבל באחרות הוא משתנה ויכול להגיע עד 3.3.

fert-world

אז הגרף הזה אכן משקף את מה שראיתי: ב-55 השנים האחרונות הפריון בעולם ירד לחצי, מממוצע של 5 לממוצע של 2.5, בעוד שבישראל הוא ירד רק ברבע, מ-4 ל-3.  הפריון מדינות ערב גבוה מהממוצע העולמי, אבל גם הוא ירד בחצי, מ-7 ל-3.5.  ירידה משמעותית קרתה גם במדינות המפותחות, כשהממוצע של מדינות OECD הוא מתחת ל-2 מאז סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת.

המסקנה מכל זה היא שהבעייה של עודף בני אדם שיהיה קשה להאכיל אותם הולכת לפתור את עצמה.  לא מיד, ועוד וודאי שיהיו בעיות (בין היתר מסיבות פוליטיות), אבל יש להניח שתוך דור או שניים גודל אוכלוסיית העולם יתייצב, ואחר כך אולי אפילו ירד.  ואגב גם המונח "דור" משתנה, כשגיל הלידה נהייה מאוחר יותר.  אבל זה עניין לגרפים אחרים.

מקורות

הנתונים הישראלים מהשנתונים של הלמ"ס.  בשנתון 2016 זה טבלה 3.13, אבל היא כוללת מידע רק על שנים ספורות, ולפני זה ממוצעים על תחומים של 5 שנים עוקבות.  כדי לקבל נתונים יותר מפורטים צריך למצוא את הטבלאות המקבילות בהרבה שנתונים.

הנתונים על פריון נשים יהודיות, ובפרט חרדיות וחילוניות, מנייר עמדה 101 של הלמ"ס, פריון של נשים יהודיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 2014-1979, שפורסם באפריל 2017.

הנתונים על שאר העולם מאתר הבנק העולמי.  מסתבר שהם אוספים נתונים כאלה.

גרף פיזור

גרף פיזור הוא כלי סופר-שימושי להראות קשר בין משתנים.  והוא גם פשוט וברור.  אז חבל לא להשתמש בו כשצריך.

זה מתחיל עם גרף מדה-מרקר שהוא כל כך בעייתי שלא יכולתי להתאפק.  הסיפור שהם רוצים לספר הוא בנושא בעלי דירות להשקעה ושוק השכירות.  ספציפית הטענה היא שיש קשר הפוך בין תשלום מס על הכנסות משכירות לבין מכירת דירות להשקעה כתוצאה מחוק המס על דירה שלישית: בערים שבהן מרבים לשלם מס כדרוש היתה רק הקטנה צנועה בביקוש לדירות של בעלי 3 דירות או יותר, בעוד בערים שבהן מרבים להעלים הכנסות הייתה הקטנה ניכרת בביקוש.  כשהם ניסו להראות את הנתונים יצא להם הגרף הבא:

themarker-bad

כדי להראות את הקשר הם ציירו שתי פונקציות, ואנחנו אמורים לראות שהן מתנהגות בצורה דומה, עם מגמת ירידה משמאל למעלה כלפי ימין למטה.  אבל

  • הנתונים הם דיסקרטים ולא רציפים.  הסידור של הערים נקבע לפי הקו האדום, אבל פחות מתאים לקו הכחול, ואין באמת רצף מחדרה לרחובות לחיפה לירושלים.
  • הסקלות שונות, וגם גדלות בכיוונים הפוכים (משלמים יותר -> הקטנה רבה יותר), מה שחייב שימוש בשני צירים.  אז הצופה צריך להשוות נקודות עם שניהם כדי לנסות להעריך מה קורה כאן.

אז איך אפשר להציג את הנתונים יותר טוב?

יש לנו אוסף נקודות, ולכל אחת יש שני ערכים.  אנחנו רוצים לראות את המגמה: כשמשנים ערך אחד, האם השני גדל או קטן באופן דומה.  אז הפתרון הפשוט והישיר להצגת נתונים כאלה הוא גרף פיזור.  במקרה שלנו הכותרת מספרת שמשקיעים ברחו כפונקציה של העלמת מס, אז אני מציע לשים את אחוז משלמי המס בציר האופקי, ואת אחוז ההקטנה בביקוש בציר האנכי.  התוצאה היא כדלהלן (הנתונים נמדדו מהגרף המקורי בערך באמצע האזור המוקדש לעיר, נקווה שזה בערך נכון…):

themarker-bad-scat

אז באמת רואים בבירור שהסיפור שלהם סביר: בערים שבהן משלמים יותר מס, הייתה הקטנה צנועה יותר של הביקוש.  וגם רואים שטבריה היא חריג שקצת מקלקל.

גרסה עוד יותר טובה מתקבלת אם הופכים את הצירים (והכיתוב שלהם) ומציגים את אותם הנתונים כך:

themarker-bad-scat-rev

לא שגרתי, אבל זה מדגים בצורה הכי ישירה את הכותרת "ככל שיותר משקיעים העלימו מס, כך הם מיהרו לברוח מהשקעותיהם".  בנוסף השימוש בערכים שליליים עם הכיתוב "שינוי" (כמו שנעשה גם בגרף המקורי) מבטל בלבול אפשרי בהבנה של "אחוז הקטנה", כשאחוז הקטנה גדול יותר משמעו ירידה גדולה יותר.

עדכון: קיבלתי הערה שאולי הקשר הוא לא לינארי אלא מתכנס לכ-50% של שינוי בדרישה, ודווקא רחובות היא החריג.  נכון.  מה שמצביע על עוד בעיה בנתונים של דה מרקר: איפה עוד ערים גדולות יחסית כמו פתח תקוה, ראשון לציון, אשדוד, אשקלון, חולון, ורמת גן?  צריך גם אותן כדי לראות אם יש באמת מגמה ומה היא.

%d בלוגרים אהבו את זה: