מיהו חרדי

נתונים שונים על החברה החרדית מככבים פה מפעם לפעם, כי זה מגזר יחודי, מעניין, ומשפיע.  אבל אף פעם לא היה פוסט על כמה חרדים יש.  זה לא מקרי – פשוט אין נתונים על זה.  הסיבה שלא אוספים על זה נתונים היא כנראה בגלל הרגישות הפוליטית, ואם זה נכון, זו אינדיקציה חזקה לכך שבעצם הנתונים חשובים ונחוצים.  מכל מקום, הכי קרוב שיש הוא הסקר החברתי של הלמ"ס, שמאז 2002 מספק פילוח של בני 20 ומעלה לפי הגדרה עצמית של רמת הדתיות:

rama

הנתונים מראים ששיעור החילונים באוכלוסייה יציב כמעט לחלוטין מראשית המאה באזור ה-43-44%. מספר החרדים והדתיים, לעומת זאת, גדל כל הזמן.  בנוסף יש להניח ששיעורם באוכלוסייה בעצם גבוהה ממה שהנתונים האלה מראים (במיוחד עבור החרדים), כי במגזרים האלה יש ילודה גבוהה ולכן מספר גבוה יחסית של ילדים, שלא נספרים כאן. הגידול של החרדים והדתיים בא על חשבון המסורתיים הלא דתיים, ששיעורם באוכלוסייה קטֵן.

הלמ"ס, אגב, מודעים לחוסר בנתונים, ומשקיעים מאמצים בזיהוי בדיעבד של חרדים כדי לפצות על כך שלא אוספים עליהם נתונים מפורשים.  עם השנים זה הוביל להמצאת מגוון שיטות:

תפרוסת גיאוגרפית ודפוסי הצבעה. שיטה זו יוצאת מהנחה כי חרדים גרים בריכוזים, ומזהה ריכוזים כאלה על סמך תוצאות הבחירות לכנסת. היחידה הבסיסית היא אזור סטטיסטי, ובכל אזור נבדק אחוז ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס. על סמך נתוני הבחירות סווגו האזורים ל-12 רמות של הומוגניות חרדית. אזורים שבהם המפלגות החרדיות קיבלו פחות מ-25% מהקולות הוגדרו כלא חרדיים.

בית ספר אחרון. שיטה זו בצורתה המקורית מגדירה משק בית כחרדי אם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה שאינה ישיבה תיכונית. שיטה זו קלה לביצוע כיוון ששאלה על מוסד הלימודים האחרון נכללת בסקרי כוח אדם והכנסות. מאוחר יותר שוכללה השיטה באופן הבא:

  • מתחילים מרשימת כל משקי הבית שבהם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה כנ"ל.
  • מנפים מהרשימה את משקי הבית שיש בהם לפחות אשה אחת או שני גברים ששרתו בצבא.
  • מוסיפים ומנפים את משקי הבית בהם הפער בין מספר הגברים בגיל 15 ומעלה למספר תלמידי הישיבה הוא 2 או יותר. צעד זה נועד לנפות משקי בית דתיים לאומיים שמישהו מהם הלך לישיבה.
  • אחרי הניפויים האלה מוסיפים את כל תושבי "אזורי הגרעין" החרדיים. אזורי גרעין מוגדרים להיות ישובים שבהם יש אחוז גבוה של משקי בית עם תלמיד ישיבה. זוהו שני ישובים כאלה: מודיעין עילית וביתר עילית.

הגדרה עצמית. שיטה זו משמשת כאמור בסקר החברתי. הבעיה היא שבסקר זה משתתפים רק בני 20 ומעלה.

זיקה למוסדות חינוך לפי סוג פיקוח. שיטה זו מצליבה נתונים מקבצים מנהליים בתחום החינוך. כך כל הילדים במוסדות לימוד עם פיקוח חרדי מוגדרים כחרדים, וגם ההורים שלהם. כל תלמידי הישיבות הגבוהות מוגדרים להיות חרדים, וגם הילדים שלהם. גם מורים במוסדות חרדיים ותלמידים במכללות למורים חרדיות וילדיהם מוגדרים כחרדים. לבסוף כל הנתונים האלה משולבים ונוצר סיווג שיכול להיות מוחלט (אם הנתונים תואמים) או מסויג (אם יש נתונים שסותרים זה את זה).

למרבה הצער, כשמשווים את ההערכות על גודל האוכלוסייה החרדית המתקבלות בארבעת השיטות האלה מקבלים תוצאות ששונות אחת מהשנייה בעשרות אחוזים. באופן כללי הזיהוי לפי בית ספר אחרון מוביל לזיהוי מספר נמוך יותר של חרדים באופן משמעותי.

הלמ"ס לא לבד.  גם גופים אחרים התחבטו בשאלה.  בנק ישראל למשל פיתח שיטה שמבוססת על שתי השיטות הראשונות של הלמ"ס, ומוסיף משקי בית עם נשים שנולדו להן 3 ילדים או יותר עד גיל 25, או שנולדו להן 6 ילדים או יותר והן עצמן אינן ילידות אסיה או אפריקה.  איתן רגב ממכון טאוב השתמש בשיטה שמבוססת על הומוגניות בבחירות, ואז ניפוי משקי בית שיש להם טלוויזיה.

ואגב, גם על הקצה השני של סקלת הדתיות אין נתונים.  הכוונה לזרמים הלא אורתודוקסיים של היהדות – הרפורמים והקונסרבטיבים – שבשאר העולם הם הרוב.  בישראל הם מיעוט, אבל מסקרים ספורדים שנעשו בשנים האחרונות נראה שמיעוט פחות זניח משחשבתי.  הגרף הבא מראה תוצאות של סקרים ששאלו עם איזה זרם אתה מזדהה.  אצל הרפורמים נראה שיש מגמת גידול, אבל הנתונים באים מסקרים נפרדים ובלתי תלויים, שנעשו על ידי גופים שונים, ואינם בהכרח ברי השוואה.  בנוסף צריך להסתייג ולומר שהזדהות עם זרם לא אומר שממש פעילים מבחינה דתית בזרם הזה – כנראה יש מקרים רבים שזה משקף רק הסתייגות מהרבנות הראשית.

zerem

מקורות

נתוני הגרף הראשון מהסקר החברתי של הלמ"ס.

על זיהוי חרדים: ישראלה פרידמן, נאוה שאול-מנע, ניר פוגל, דמיטרי רומנוב, דן עמדי, מרק פלדמן, רות סחייק, גוסטבו שיפריס, וחיים פורטנוי, שיטות מדידה ואמידת גודלה של האוכלוסייה החרדית בישראל, הלמ"ס, מרץ 2011.

לגבי הגרף השני, נתוני 2009 מסקר של מכון גוטמן עבור קרן אבי חי. הנתונים אינם מוזכרים בדוח עצמו, אבל מופיעים בנספח עם התשובות לכל השאלות בסקר (שאלה 157). מה זה "אחר" לא ברור. נתוני 2013 מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. נתוני 2015 מסקר שנערך בערוץ הכנסת. נתוני 2017 מסקר של התנועה הרפורמית. לשנת 2009 יש גם נתונים של הלמ"ס בסקר החברתי, אבל הם לא משכנעים – 78.7% לא שייכים לאף זרם.

מודעות פרסומת

חוק זה חוק

אחד החוקים הפחות מוכרים והיותר משפיעים הוא "חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית", שנחקק בשלהי ממשלת שמיר בשנת 1992, ומאז מתוקן כמעט כל שנה. החוק הזה קובע כללים פיסקליים שהממשלה לוקחת על עצמה, ובפרט את "כלל ההוצאה" שקובע שתי מגבלות על תקציב המדינה:

  • הגירעון בתקציב לא יכול לעבור סף מסוים, המבוטא כאחוז מהתמ"ג. לכן אם לא צפויות מספיק הכנסות צריך לקצץ את התקציב.
  • מֵעבר למגבלה הזו, יש גם מגבלה ישירה על הגדלת התקציב יחסית לשנה הקודמת.  בהתחלה זה היה לא יותר מ-1% בשנה באופן ריאלי (כלומר מעל למדד המחירים לצרכן), ואז לא יותר מ-1.7% בשנה. כיוון שהגידול באוכלוסית ישראל ובתמ"ג (ברוב השנים) גדולים יותר, נובע שהתקציב לנפש והתקציב יחסית לתמ"ג ירדו.  מאז 2010 הגידול המקסימלי אינו קבוע, וחושב כל שנה על ידי נוסחה שמטרתה להגיע תוך כמה שנים לחוב שהוא 60% מהתוצר תוך התחשבות מסוימת בגידול האוכלוסייה. בשנת 2015, כשהתקרבו למימוש המטרה הזו, עדכנו את היעד להיות חוב שהוא רק 50% מהתוצר.  (עמר כהן הסביר את כל זה יפה בדבר ראשון.)

ביחד המגבלות האלה כובלות את ידיה של הממשלה ולא מאפשרות לה להעלות את התקציב כרצונה. הסיבה לחקיקת החוק בשנת 1991-1992 הייתה הרצון להעביר מסר ברור לסקטור העסקי על כך שהממשלה אינה מתכוונת להגדיל את התקציב ולהעלות מיסים כדי לממן את קליטת גל העלייה הגדול מרוסיה. סיבה זו כמובן אינה רלוונטית יותר, אבל החוק נשאר, והמגבלות על התקציב קיבלו חשיבות משל עצמן, כי יש להן השפעה על גיוס ההון. בפרט מקובל לחשוב שאם הממשלה חורגת מהמגבלות האלה זה עשוי להצביע על חוסר שליטה בהוצאות, ולכן על סיכון שבעתיד לא תוכל להחזיר חובות. סיכון כזה מתרגם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.

אחת הבעיות בחוק הגבלת התקציב היא שהוא מזיק ליכולת של הממשלה לפעול במצבי חירום כלכליים. המונח המקצועי לכך הוא שזה חוק "פרו-מחזורי". משמעות הדבר שהחוק גורם למחזוריות שקיימת במשק להיות קיצונית יותר, ואינו מאפשר לממשלה לנסות ולרסן את התנודות במשק. כך בתקופות גאות כשהמשק צומח ההוצאות יכולות לגדול בהתאם מבלי לחרוג מהכללים, מה שמוביל ליתר פעילות כלכלית ולצמיחה חזקה עוד יותר. אבל בתקופות שפל התמ"ג קטֵן, ההכנסות קטנות, וכתוצאה גם התקציב חייב לקטון, מה שמקטין עוד יותר את הפעילות הכלכלית וגורם למיתון עמוק עוד יותר.

אבל למרות המגבלות שהכללים הפיסקליים האלה מטילים, יתכן שהשפעתם המעשית אינה כה רבה כפי שניתן היה לחשוש. המגבלות מוטלות הרי מכוח חוק שעבר בכנסת, ומטבע הדברים חוק ניתן לשנות (במיוחד אם אתה משרד האוצר). ואכן חוק הגבלת התקציב מעודכן לעיתים קרובות לפי צרכי הממשלה, למשל כאשר הסכמים קואליציוניים גורמים לצפי להוצאות רבות שעלולות לגרום לחריגה ממגבלת התקציב. מה שמשעשע בתיקונים האלה הוא שהם מתווים את הגירעון והתקציב לכמה שנים בעתיד, ותמיד בשנה הנוכחית יש סיבות להעלאת הגירעון, אבל בשנים העתידיות מבטיחים להוריד אותו בחזרה.  הגרף הבא מראה את מגבלת התקציב כפי שהיא מופיעה בחוק הנוכחי, ובמקביל את המגבלות שהותוו בחלק מהגרסאות הקודמות של החוק.

hagbala

מסתבר שהגרסה המקורית מ-1992 הייתה אופטימית במיוחד, ודרשה שהגירעון ירד ל-0 תוך 4 שנים.  מאז משרד האוצר יותר מרוסן, ומתיימר רק לירידות לטווח שבין 1-2%.  כשזה לא קורה, מעדכנים את החוק שוב.

אם משווים את מגבלת הגירעון עם הגירעון בפועל, מתקבלת התמונה של הגרף הבא.  בגדול אפשר לראות שמשרד האוצר מתואם עם עצמו, והגירעון המתוכנן בתקציב של כל שנה הוא פחות מהמגבלה.  לפחות בחלק מהמקרים זה כי מעדכנים את המגבלה במקביל לאישור התקציב.  מה שקורה בפועל זה לפעמים סיפור אחר.  להבנתי זה לא מהווה עבירה על החוק, כי החוק מתייחס לתכנון התקציב ולא לביצועו.

deficit-gdp-hagbala

השורה התחתונה: במבט ראשון נראה שהאוצר סתם משחקים וכל נושא תכנון התקציב לא רציני.  אבל במבט שני הם לא טיפשים.  להיפך.  הם המציאו מנגנון נפלא: מצד אחד אפשר תמיד לנופף במגבלת התקציב כדי למנוע תיקצוב של מה שלא רוצים לתקצב וכדי להכתיב קיצוצים.  אבל מצד שני אפשר אחר כך לשנות את המגבלה בלי שישימו לב ולהעביר כספים לאן שרוצים באמת.

מקורות

מגבלת התקציב לכל שנה מופיעה מפורשות בחוק, אז פשוט העתקתי אותה משם.  את הגרסאות הקודמות ניתן למצוא בספרי החוקים מהשנים השונות — יש קישורים לכל התיקונים בסוף החוק כפי שהוא כיום.

נתוני הגירעון המתוכנן ובפועל מפוסט קודם על הנושא הזה.

מזל טוב?

בשבוע האחרון המדינה סוערת בגלל חוק הפונדקאות, אבל בעיה הרבה יותר גדולה של הקהילה הלהט"בית היא חוסר האפשרות להינשא.  הסמכות לבצע טקסי נישואין וגירושין בישראל נתונה לבתי דין דתיים, בהתאם לדתם של בני הזוג (יהודים, מוסלמים, נוצרים, או דרוזים).  כל הגורמים הדתיים אינם מכירים באפשרות להשיא בני אותו מין, ומטילים גם הגבלות נוספות — למשל במקרה של יהודים יש כאלה שיהדותם מוטלת בספק או שהם פסולי חיתון, למשל ממזרים או כהן וגרושה.  כל המדינות המערביות האחרות מאפשרות נישואין אזרחיים, אבל האפשרות הזו אינה קיימת בישראל, אם כי יש הכרה בדיעבד (על ידי משרד הפנים) בנישואין אזרחיים שנערכו בחו"ל.

למרבה הצער אין מעקב מסודר אחר ההשלכות של מצב זה. מקור המידע היחיד כמעט הוא מחקר מאת יותם ברום בנושא טקסי נישואין של יהודים מחוץ לרבנות מאפריל 2018. הנתונים המעטים והספורדיים להלן לקוחים מהמחקר זה:

  • בשנת 2016 היו בישראל 350,800 אנשים שהוגדרו כחסרי דת, ולכן לא יכלו להתחתן.  אלה בעיקר עולי חבר המדינות לשעבר (העולים בגל העלייה הגדול מרוסיה בראשית שנות ה-90 שיהדותם לא הוכרה על ידי הרבנות).
  • מספר הלהט"בים בשנת 2017 הוערך בכ-300,000 עד 400,000. גם אלה אינם יכולים להתחתן בישראל.
  • ההערכה היא שדין תורה (איסור נישואין של כהן עם גרושה או גיורת ושל ממזרים) פוגע באפשרות הנישואין של מאות זוגות בשנה. דווח שהרבנות מחזיקה רשימה של 6,727 מעוכבי חיתון שנישואיהם נמנעו.
  • למעלה מ-3,500 אנשים בשנה נאלצים לעבור תהליך בירור יהדות במסגרת רישום לנישואין ברבנות. התהליך מופעל על כל מי שהוריו לא התחתנו בישראל.
  • כ-6,500-7,000 ישראלים בשנה מתחתנים בחו"ל. המספרים המדויקים אינם ידועים כיוון שבמקרים רבים הנישואין האלה נרשמים רק באיחור שיכול להגיע לכמה שנים.
  • בשנת 2017 נערכו בישראל לפחות 2,434 טקסי נישואין פרטיים שלא דרך הרבנות. כיוון שברבנות נישאו 36,205 זוגות, סיכום מספר זה עם ההערכה על נישואין בחו"ל מצביע על כך שכ-20% מהנישואין של יהודים לא נערכו ברבנות.  כיוון שהמספר הזה מתבסס על ראיונות עם 62 מנהלי טקסים אלטרנטיבים, ויש עוד, השיעור האמיתי כנראה גבוה יותר.
  • הפילוג של 2,434 טקסי הנישואין הפרטיים בשנת 2017 מתואר בגרף הבא. יותר מחצי הם חילונים שיכלו להתחתן ברבנות אילו רצו בכך.  שליש רוסים.

priv-reasons

  • בתור אלטרנטיבה לנישואין קיים בישראל מעמד לא רשמי של "ידועים בציבור". מעמד זה מאפשר קיום חיים משותפים ללא נישואין רשמיים. לפי המוסד לביטוח לאומי בשנת 2015 היו רשומים 16,150 זוגות כאלה, ועד 2017 נרשמו 5,821 זוגות נוספים.

הדו"ח טוען גם שמספר הנישאים ברבנות היה במגמת ירידה בשנתיים האחרונות, בעוד מספר הנישאים בחו"ל נראה יציב ומספר הטקסים הפרטיים במגמת עלייה.  על הנישאים ברבנות (וגם על בני דתות אחרות) יש נתונים של הלמ"ס, והם מוצגים בגרף הבא:

marry-pop

אז נכון שאולי יש תחילת מגמה של ירידה, אבל בינתיים היא לא יותר משמעותית מתנודות שונות שהיו בעבר.  מספרי הנישאים הגדולים באמת היו בראשית שנות ה-50 ובשנות ה-70 של המאה הקודמת.  זה מתקשר להיסטוריה של התפלגות הגילים של היהודים בישראל: בראשית שנות המדינה היה שיעור גבוה של צעירים שעלו לארץ, הם התחתנו והקימו משפחות, ויצרו בייבי בום.  הילדים האלה הגיעו לפרקם והקימו משפחות משלהם כ-20-25 שנים מאוחר יותר.

הנתונים על גירושין שונים.  אצל היהודים שיעור הגירושין היה גבוה בשנות המדינה הראשונות וירד תלולות במהלך שנות ה-50.  הוא עלה ברציפות בערך מ-1975 עד תחילת שנות ה-2000 ומאז הוא די יציב.  שיעור הגירושין אצל המוסלמים נמוך יותר, אבל גם הוא במגמת עלייה מאז סוף שנות ה-70, והוא לא התייצב בעשור האחרון אלא המשיך לעלות.

divorce-pop

מקורות

יותם ברום, טקסי נישואין יהודיים בישראל מחוץ לרבנות הראשית, פנים, אפריל 2018.

נתוני הנישואין והגירושין הכלליים מלוח 3.1 בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017.  אבל זה מכיל נתונים רק עד 2015.  נתוני הנישואין בשנתיים האחרונות מהדוח של ברום.

הרבה או מעט?

כידוע המשרד הממשלתי עם התקציב הכי גדול הוא משרד הביטחון (היה עליו פוסט לפני קצת יותר משנה).  מצד שני החלק שלו בתקציב נמצא במגמת ירידה קלה, ויחסית לתמ"ג הירידה שלו יותר משמעותית – מעל 9% מהתמ"ג בשנת 1992, ופחות מ-5% כיום.  ראשי הצבא כמובן תמיד מתלוננים שזה לא מספיק, ושהקיצוצים פוגעים בביטחון המדינה.  אז ה-50-60 מיליארד שהולכים לביטחון זה הרבה או מעט?

אחת הצורות לקבל איזשהו מושג הוא על ידי השוואה בינלאומית: כמה ארצות אחרות מוציאות יחסית למה שיש להן?  השוואה ישירה היא כמובן לא משמעותית, כי לכל מדינה יש את התנאים שלה, אבל אולי זה יכול לתת קנה מידה.  אז הנה שני גרפים שמראים את ההוצאה על ביטחון כאחוז מהתמ"ג עבור ארצות נבחרות בעולם.  הראשון מראה את ההיסטוריה מאז שנות ה-60 לפי נתונים מהבנק העולמי, במגבלה שלא תמיד יש מידע לכל השנים.  אבל מסתבר שבנתונים לכל המדינות יש חור גדול בנתונים על ישראל.  אז השלמתי את זה מנתוני הלמ"ס מפוסט קודם. (הקו הכחול העבה הוא נתוני הבנק העולמי, והמקווקוו הוא נתוני הלמ"ס)

cmp-time

הגרף מאוד רועש, אבל בכל זאת אפשר לראות כמה דברים.  ברמה העולמית ההוצאה היחסית על ביטחון הייתה במגמת ירידה כללית ב-40 השנים האחרונות של המאה הקודמת, ומאז שנת 2000 יש יציבות (הקו השחור העבה).  זה משקף גם את המדינות המפותחות (הקווים הכתומים).  בשכונה שלנו ההוצאה על ביטחון באופן כללי יותר גבוהה משאר העולם, והייתה גבוהה במיוחד בתקופה מסוף שנות ה-60 (מלחמת ששת הימים) ועד סוף שנות ה-80 (קווים ירוקים).  בשיא התקופה הזו, ההוצאות היחסיות של ישראל (הקו הכחול) היו ככל הנראה הגבוהות ביותר בעולם, והגיעו ל-30% מהתמ"ג באמצע שנות ה-70 – כמעט פי 2 ממדינות ערב באותן שנים.

הגרף השני מתמקד בקצה הימני של הסקלה, כלומר בהשוואה כיום.  כאן ניתן לראות יותר בבירור השוואה של הוצאות הביטחון של מדינות נבחרות ברחבי העולם, בדגש על מדינות ערב (השכונה הגאוגרפית שלנו) ומדינות מערביות מתפתחות (קבוצת ההתייחסות שלנו). ניתן לראות בו שההוצאות של ישראל גבוהות יחסית לאלה של מדינות המערב, ואפילו קצת יותר מההוצאות של רוסיה.  לשם השוואה, נאט"ו דורשת מהמדינות החברות בה להשקיע 2% מהתמ"ג בביטחון, ורובן לא עומדות אפילו בדרישה הזו.  מצד שני, ההוצאות הממוצעות של מדינות ערב כיום גבוהות עוד יותר, בעיקר בגלל סעודיה ועומן.  זה לא בהכרח מופנה נגדנו, אבל בכל זאת ההשקעה הכוללת של מדינות שעויינות לישראל היא מקור לדאגה.

cmp-now

אגב, צריך לזכור שזה במונחים של אחוז מהתמ"ג, ולא בערכים כספיים.  השוואה במונחים כספיים שרטטתי לפני כמה שנים מנתוני 2012-2013.

מקורות

כל הנתונים מגליון אקסל מאתר הבנק העולמי, עם השלמה עבור ישראל מהלמ"ס.

עוד צעד

כמעט בדיוק שנה מאז הגרסה הראשונה של הספר, והוא גדל (השמין?) מ-221 עמודים ל-372, ומ-151 איורים ל-261.  ועוד המקלדת נטוייה…

מוזמנים להפיץ ולתת משוב — גרסה 0.7.

הכנסה בשוליים

לפני שנה הלמ"ס הוציאו את פרסום 1677, שעניינו הכנסות והוצאות של משקי בית לפי סקר משנת 2015.  מתוכו בחרתי להסתכל על נתוני ההכנסה של מגזרים בשוליים של החברה הישראלית — הערבים והחרדים.  צריך לעשות את זה מדי פעם כדי להיזכר שממוצעים לא בהכרח משקפים את כולם.  יש הרבה שונוּת / אי-שוויון.

נתחיל עם הערבים.  הגרף הבא מציג את רמת ההכנסה נטו של משקי בית ערבים לעומת יהודים.  הציר האופקי הוא הגודל של משק הבית (מספר נפשות; הנקודה האחרונה משקפת את הגודל הממוצע של משקי בית עם 6 נפשות או יותר).  מהנתונים רואים שעבור כל גודל של משק בית, ההכנסה נטו של ערבים היא פחות מחצי מזו של יהודים. החריג היחיד הוא משקי הבית הגדולים ביותר, שאצל יהודים הם בעיקר משקי בית חרדים, אבל אפילו במקרה הזה ההכנסה של יהודים גבוהה פי 1.76.  הפער הזה הוא בחלקו בגלל רמת תעסוקה נמוכה יותר, ובחלקו בגלל שכר ממוצע נמוך יותר.

sz-income

שטחי העיגולים משקפים את מספר משקי הבית מכל גודל.  זה מצביע על הבדל מעניין נוסף: אצל יהודים מספר משקי הבית קטֵן ככל שיש בהם יותר נפשות, ואצל ערבים ההיפך – משקי בית גדולים הם הנפוצים יותר.  ובמשקי בית גדולים ההכנסה לנפש נמוכה יותר.  משקי הבית הקטנים (1-2 נפשות) הם בעיקר של קשישים.

ועכשיו לחרדים.  הגרף הבא משווה את הרכב ההכנסות של חרדים עם זה של מגזרים יהודים אחרים בשנת 2015.  משק בית חרדי מכניס בערך חצי ממה שמשק בית יהודי אחר מכניס מעבודה.  בנוסף, לחרדים אין הכנסות משמעותיות מהון, פנסיות, וקופות גמל.  לעומת זאת יש להם הכנסות גבוהות משל מגזרים אחרים מהקצבות ותמיכות יחודיות (בניגוד לקצבאות הביטוח הלאומי, שדומות עבור כל המגזרים).

income-sources

מקורות

הכנסות והוצאות משק הבית: נתונים מסקר הוצאות משק הבית 2015.  פרסום 1677 של הלמ"ס, 13.7.2017.  הנתונים על משקי הבית בגדלים השונים של ערבים לעומת יהודים מלוח 6.  הנתונים על הרכב ההכנסות של משקי בית יהודים ברמת דתיות שונה מלוח ב' במבוא.

דת ופוליטיקה

בהמשך לפוסט על הייצוג של ערבים בכנסת, מעניין גם להסתכל על חרדים ודתיים בכלל.  הדעה הרווחת היא שלחרדים יש ייצוג יתר.  אבל מה המספרים אומרים?

הגרף הבא הוא הרחבה של גרף שצוייר כבר על ידי חובב דרור לפני שנתיים.  ההבדל הוא שהוספתי גם את המפלגות הדתיות, במקום להתמקד רק בחרדיות.

haredi-mk

הנחה שנראית סבירה היא שמספר המנדטים הכולל של מפלגות חרדיות מתבדלות, כמו אגודת ישראל, דגל התורה, יהדות התורה, וכו', יהיה די קבוע עם מגמת עלייה שמשקפת את גידול האוכלוסייה הזו. באופן מפתיע זה לא ממש כך. המספרים לא גדלים, ויש בהם תנודות. הדינמיקה הזו מראה שההתייחסות למצביעים החרדים כאל מקשה אחת שמצביעה באופן אוטומטי למפלגה מזוהה היא פשטנית ולא משקפת.  [חריג בולט במיוחד הוא התוצאה של 7 מנדטים ב-1988, בנוסף ל-6 של ש"ס.  מה קרה שם?]

המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בתחום הפוליטיקה הדתית הייתה הקמת מפלגת ש"ס לקראת בחירות 1984. בניגוד למפלגות חרדיות אחרות, המפלגה הזו הצליחה לקבל קולות גם מחוץ למגזר החרדי (ראו את דגם ההצבעה לש"ס בפוסט על בחירות 2015). אבל כפי שניתן לראות בגרף, הקולות של ש"ס באו לפחות חלקית על חשבון מפלגות דתיות אחרות.

מעניין גם שבבחירות האחרונות יש שונות גדולה במספר המנדטים הכולל של מפלגות דתיות וחרדיות.  זה יכול להיות קשור למאבקי כוחות וטשטוש גבולות בתוך הימין (הצבעה לליכוד כדי "להציל את שלטון הימין", הצבה של איילת שקד החילונית בצמרת מפלגת הבית היהודי) או להתלכדות אל מול קמפיינים אנטי-דתיים כמו למשל זה של יאיר לפיד ב-2013.

מקורות

ספירת המנדטים של מפלגות שונות מדף הבחירות לכנסת בוויקיפדיה.

הערבים נוהרים

הציטוט המפורסם ביותר מהבחירות האחרונות הוא מהסרטון של נתניהו בבוקר יום הבחירות, בו הוא אומר "הבוחרים הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".  זה כמובן היה שקר.  אבל בכל זאת מעניין לדעת עד כמה הערבים מנצלים את כוחם האלקטורלי.  וברקע יש גם את נושא סיפוח השטחים שמקודם על ידי בנט ואחרים בימין.

אז הנה המספרים, עבור כל הכנסות מאז קום המדינה.  העמודות מראות את מספר חברי הכנסת הערבים בכל כנסת, עם הבחנה בין חברי כנסת שכיהנו במפלגות ערביות לבין אלה שהיו מטעם מפלגות יהודיות.  מפלגות מעורבות כמו רק"ח סיווגתי לפי הרכב חברי הכנסת שנכנסו: אם היה רוב לערבים סיווגתי את המפלגה כערבית, ואם היה מספר שווה או רוב ליהודים אז לא.  רוב חברי הכנסת הערבים במפלגות יהודיות הם דרוזים.

arab-mk

הגרף מראה גם את מספר חברי הכנסת הצפוי לפי שיעור הערבים באוכלוסייה.  זה מחייב עדינות מסויימת, כי הרכב הגילים של ערבים שונה מזה של יהודים.  לערבים יש הרבה יותר ילדים, ולכן חלקם בין המבוגרים מגיל 18 ומעלה קטן יותר מחלקם הכולל באוכלוסיית המדינה.  אבל נתונים מפורטים על התפלגות הגילים יש רק מתחילת שנות ה-80.  לפני זה הנתונים שיש פחות מפורטים, אז נאלצתי לחשב את שיעור הערבים באוכלוסייה בגיל 20 ומעלה במקום 18 ומעלה.

אז בגדול הנתונים מראים שהערבים לא נוהרים ולא ממצים את הכוח האלקטורלי שלהם.  הפער הגדול ביותר היה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת.  מאז סוף שנות ה-90 מספר חברי הכנסת הערבים נמצא במגמת עלייה, אבל בבחירות האחרונות הוא עדיין היה נמוך בכ-5 מנדטים לעומת הצפוי לפי הדמוגרפיה: 17 במקום 22.  וגם זה כלל את איוב קרא מהליכוד ואת חמד עמאר מישראל ביתנו.

מפתה להסביר את הפער בכך שאחוז ההצבעה הוא פחות מ-100% (וזה נכון אצל כולם, אפילו אצל החרדים).  אבל אם אחוז ההצבעה של כל המגזרים היה אותו הדבר, זה היה מתקזז.  בבחירות האחרונות ב-2015 אחוז ההצבעה הכללי היה 72.5%, ואחוז ההצבעה בערים הערביות היה בטווח 55-75%.  קצת יותר נמוך מבערים יהודיות, אבל לא הרבה פחות.  זה כנראה מסביר חלק מהפער.  בנוסף, אחוזים בודדים מהערבים הצביעו למפלגות יהודיות, בעיקר למרצ.

עדכון: יש גם את ערביי מזרח ירושלים, שנספרים בנתוני האוכלוסייה, אבל הם בעצם תושבים ולא אזרחים.  כתוצאה הם לא יכולים להצביע לכנסת, ולכן המספרים הצפויים לעיל הם מנופחים.  אבל כדי לחשב את המספרים האמיתיים צריך נתונים על מספר הערבים במזרח ירושלים שאינם אזרחים וחתך הגילים שלהם.  אם אמצא נתונים כאלה אשלים.  לחילופין, אפשר לטעון שהצפי שמצוייר בגרף מתאים למצב שבו הם יקבלו אזרחות.  (ותודה ל-benjilachkar שעלה על הנקודה החשובה הזו.)

מקורות

מספר חברי הכנסת במפלגות השונות נלקח מדף ויקיפדיה על הבחירות בישראל.  כדי לברר כמה מחברי הכנסת הם ערבים צריך לעבור על רשימת השמות של חברי הכנסת מכל מפלגה.  הגרף מראה את המספר בתחילת הקדנציה של כל כנסת.  לפעמים היו שינויים קלים בהמשך, כתוצאה מפרישה של חברי כנסת וכניסה של אחרים במקומם.

המספר הצפוי של חברי כנסת מחושב לפי אחוז הערבים באוכלוסייה, ולפי אחוז הערבים באוכלוסייה מגיל 18 (או 20) ומעלה.  הנתונים מלוחות האוכלוסייה לפי קבוצת אוכלוסייה, דת, מין וגיל.  בשנתונים האחרונים זה לוח 2.3, בשנתונים קודמים אלה לוחות אחרים ולפעמים אין את כל המידע וצריך לחשב חלק ממנו (למשל מספר הערבים הוא האוכלוסייה הכוללת פחות היהודים). לפני 1980 המידע על גילים הוא עבור קבוצות גיל של 5 שנים, אז אי אפשר לדייק לגבי גיל 18.  לגבי שתי מערכות הבחירות הראשונות אין בכלל פירוט גילים עבור האוכלוסייה הערבית.

היה תקציב?

מכל משרדי הממשלה שהסתכלתי על תקציבם עד כה, משרד השיכון הוא היחיד שהתקציב שלו יורד.  והוא גם המשרד שעבורו הכי חבל שנתוני התקציב הנגישים מתחילים רק ב-1992, בגלל הגידול המטאורי בבנייה ציבורית החל מ-1990 במסגרת המאמצים לספק דיור לגל העלייה הגדול מרוסיה.  בכל אופן, הנה מה שיש.

נתחיל בתקציב כולו.  הגרף הבא מראה את תקציב השיכון (משרד השיכון, בנייה ציבורית, מענקים והלוואות — ראו במקורות בסוף הפוסט) מנורמל לגודל האוכלוסייה.  הסיבה לנירמול היא שמדובר בשירות ישיר לציבור, אז סביר שהתקציב יגדל עם האוכלוסייה, ומה שמעניין הוא אם הוא גדל יותר או פחות מהאוכלוסייה.  אבל במקרה הזה מסתבר שזה לא ממש משנה — התקציב יורד באופן חד במונחים אבסולוטיים, ויורד באופן דומה גם יחסית  לגודל האוכלוסייה.  כל הערכים מתוקנים לאינפלציה, כלומר במחירים עכשוויים.

shikun-total-pop

הירידה הדרמטית ביותר חלה בתחילת הנתונים, בראשית שנות ה-90.  יש להניח שהסיבה היא סיום גל הבנייה הציבורית הענק שיזם שר השיכון דאז אריאל שרון בשנים 1990-1992 (וכאמור חבל מאוד שאין נתונים מכל התקופה הזו ומה שהיה לפניה — יש עדויות שבשיא תקציב השיכון היה גבוה מתקציב הביטחון).  עוד דבר מעניין הוא שבעצם היה גל בנייה גדול נוסף בשלהי ממשלת רבין.  אבל לא רואים את זה בתקציב, כך שגל הבנייה השני לא היה תלוי בתקציב ממשלתי, ואכן רובו היה בבנייה פרטית. [ראו פוסט קודם על היקף הבנייה לאורך השנים]

עוד דבר שאפשר לראות הוא שביצוע התקציב נמוך בכל השנים מההקצאה המקורית.

צורה אחרת להסתכל על אותם נתונים היא לפצל אותם לפי ממשלות, ולעקוב אחרי השינוי היחסי בתקופתה של כל ממשלה.  הנה מה שרואים עבור ביצוע התקציב בפועל, מנורמל לפי גודל האוכלוסייה ומתוקן לאינפלציה.  מעניין שאצל כולם חוץ מאולמרט הירידה החדה ביותר היא בשנה הראשונה.

shikun-total-gov

מעבר לסך הכל מעניין גם להסתכל על איך התקציב הזה מחולק בין הסעיפים העיקריים שלו.  כמו במשרדים אחרים בתקציב המדינה יש סעיף אחד למטה המשרד, ועוד סעיפים לפעולות שלו.  אני הסתכלתי גם על כמה תת-סעיפים כדי לקבל את הפירוט הבא (פרטים במקורות בסוף הפוסט).  הערכים כאן מתוקנים לאינפלציה אבל לא מנורמלים לגודל האוכלוסייה, כלומר זה התקציב כולו כפי שבוצע בפועל.

shikun-parts

התקציב של מטה המשרד קטן יחסית.  מה שמעניין הוא שגם החלק שמוקדש בפועל לשיכון היה רק 40% בשנת 1992 וירד להרבה פחות מזה מיד אחר כך.  רוב התקציב משמש למענקים ולהלוואות, כלומר מעבירים את הכסף לגופים שעוסקים בשיכון או ישירות לזכאים.  לא מצאתי שום התייחסות להחזרות של ההלוואות האלה.  התקציבים האלה ירדו באופן משמעותי בשנים 2003-2010, וכיום כמעט שאין יותר הלוואות כלל.

דבר מעניין נוסף הוא שיש סעיפים עם ערכים שליליים.  זה מתקשר לשני סעיפים קטנים יחסית אבל מעניינים, שהם הסעיפים הסוציאליים באופן המובהק ביותר בתקציב השיכון — שיקום שכונות והדיור הציבורי.  הסעיפים האלה (סכום כולל מתוקן לאינפלציה) מוצגים בגרף הבא.  שימו לב שהסקלה כאן היא מיליונים ולא מיליארדים כמו בגרפים הקודמים.

social

שיקום שכונות היה תכנית הדגל של ממשלת בגין, ושוב חבל שאין נתונים מהתקופה ההיא להשוואה.  כיום נראה שלא נשאר ממנה הרבה.  הדיור הציבורי גם עובר צמצום מתמשך כל הזמן.  ובחלק מהשנים הממשלה ממש רוצה להשקיע בו, אבל לא יוצא לה, ובטעות היא מרוויחה ממנו.  זה כמובן תוצאה של מכירת דירות בהנחה ניכרת למי שמתגורר בהן, אבל אז לא משקיעים את הכסף הזה בקניית דירות חדשות.  כתוצאה הסעיף נשאר במינוס, שבמקרה הזה משמעו הכנסה במקום הוצאה.  רק איזה מאה-מאתיים מיליון שקלים.

מקורות

הנתונים מדפי האקסל של ביצוע תקציב המדינה מאתר החשב הכללי.  הסעיפים הם:

משרד הבינוי והשיכון – סעיף 29.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את סעיף 290814 או 290201 ששייך כנראה לשיקום שכונות.

מענקים לבינוי ושיכון – סעיף 42.

שיכון – סעיף 70.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את 7009-7011 שעוסקים בהלוואות, את 700301, 706903 או 706801 (זה משתנה בשנים שונות) ששייך לשיקום שכונות, ואת 7069 שהוחלף ב-7005 שעניינים דיור ציבורי.

לפי משרד האוצר גם סעיף 43, מרכז מיפוי ישראל, "שייך" למשרד השיכון. אני לא כללתי אותו כאן.

חרדים לעבודה

גברים חרדים הם הקבוצה השנייה באוכלוסייה שידוע שהתעסוקה שלהם נמוכה ביותר, ביחד עם הנשים הערביות.  אבל יותר קשה להשיג עליהם נתונים, כי הלמ"ס נוהג לפלח את אוכלוסיית המדינה לפי לאום או דת (יהודים/ערבים/מוסלמים וכו'), אבל לא לפי רמת דתיות, ויש בעיה אמיתית להגדיר מיהו חרדי ולזהות אותם בסקרים ומיפקדים.

מי שנכנסו בעובי הקורה היו דן בן-דוד ואיתן רגב ממרכז טאוב, שאספו נתוני תעסוקה על חרדים מאז סוף שנות ה-70 בשביל דו"ח מצב המדינה של 2011-2012.  לא לגמרי ברור לי איך הם הפיקו את הנתונים, אבל התוצאה מגניבה.  בגרף הבא (שהוא העתק ישיר של הגרף שלהם) הם משווים את התעסוקה של חרדים עם התעסוקה של יהודים לא חרדים ושל ערבים, מתוך מחקר קודם שבדק את התעסוקה כפונקציה של השכלה.  כאן הם מתמקדים בשני הקצוות: אלה שיש להם רק השכלה מינימלית (0-4 שנות לימוד), ואלה שיש להם השכלה אקדמית (16+ שנות לימוד).  הנתונים הם עבור קבוצת הגיל 35-54, שזה גילי העבודה העיקריים של אחרי סיום הלימודים האקדמיים (אם היו). כפי שניתן לראות, ההשכלה המעשית של החרדים — מבחינת ההכנה שהיא מספקת לשוק העבודה —  שקולה ל-0-4 שנות לימוד.  ובעולם המודרני זה פשוט לא מספיק.

regev-work

מקור נוסף לנתונים הוא הדוחות השנתיים של בנק ישראל, ובפרט פרק ח' שכותרתו "סוגיות ברווחה".  התוכן של הפרק הזה אינו קבוע, אבל לעיתים מזומנות הוא כולל נתוני תעסוקה, גם של חרדים.  בפרט בדוח של שנת 2017 הופיע גרף עם נתוני תעסוקה של גברים ונשים יהודים לא חרדים, חרדים, ערבים, וגם של יהודים וערבים מבוגרים.  הנתונים הכלליים הם לגילי העבודה העיקריים, שמוגדרים להיות 25-54, ואילו הנתונים על מבוגרים הם לגילים 55-64 לגברים ו-55-59 לנשים.

bank-work

אז גם כאן אפשר לראות עד כמה נתוני התעסוקה של החרדים נמוכים יחסית לשאר האוכלוסייה, פרט לנשים הערביות.  וגם כאן ניתן לעשות אנלוגיות: מסתבר שתעסוקת גברים חרדים דומה לשל גברים ערבים מבוגרים, ואילו תעסוקת נשים חרדיות דומה לשל נשים יהודיות מבוגרות.  אבל פחות ברור מה האנלוגיה הזו אומרת.

אם מצרפים את נתוני התעסוקה של החרדים משני המקרות הנ"ל, מקבלים גרף אחוד שמתאר כמעט 40 שנים של התפתחות התעסוקה החרדית.  אני לא מצאתי רצף כזה בשום מקום יחיד:

both

מזה ומהגרפים הקודמים ניתן לנסח כמה הבחנות:

  • בסוף שנות ה-70, מיד אחרי המהפך, התעסוקה של גברים חרדים הייתה דומה לשל גברים יהודים לא חרדים וערבים, באזור ה-80%.
  • במשך כעשרים שנים אחרי המהפך תעסוקת הגברים החרדים הדרדה לחצי, ובעשור 2000-2010 היא עמדה על כ-40%.  הסיבות הן כנראה צירוף של השכלה לא מתאימה לשוק העבודה המשתנה והישארות בישיבות וכוללים כדי להתחמק מגיוס.
  • מאז 2010 יש התחלה של עלייה בתעסוקת הגברים החרדים.  סביר להניח שזו תוצאה של מצוקה כלכלית, ולא קשור למאמצים ממשלתיים כמו חוק טל (שהיה בתוקף כבר מ-2002, ובוטל ב-2012).
  • במקביל יש עלייה בתעסוקה של נשים חרדיות לפחות מתחילת המאה (ואולי קודם, אבל על זה לא מצאתי נתונים).

מקורות

הגרף הראשון הופיע בדו"ח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב, בפרק "מדינת הסטארט-אפ והאיום מבית" שכתב דן בן-דוד, בתור תרשים 18 בעמ' 45.  בתרשים עצמו כתוב שאיתן רגב השתתף בהכנתו, וממנו קיבלתי בתודה את הנתונים עצמם (שאיפשרו לי לצייר אותו מחדש).

הגרף השני מבוסס על איור ח'-3 מעמ' 187 של דוח בנק ישראל לשנת 2017 (שבו נתוני הגברים והנשים מצוירים בנפרד).  את הנתונים עצמם קיבלתי בתודה מדניאל רוזנמן מהחטיבה למידע ולסטטיסטיקה.  אגב הלמ"ס ערכו שינוי מתודולוגי ברישום נתוני תעסוקה בשנת 2012, ובעיקרון הנתונים לפני שנה זו אינם ברי השוואה לנתונים החל משנה זו.  בבנק ישראל הדגישו את זה על ידי פער באמצע הגרף, וגם מרכז המחקר של הכנסת שאסף נתונים דומים והשווה כמה שיטות לזיהוי חרדים צייר גרפים נפרדים לטווחי השנים השונים.  אבל לא ברור לי עד כמה השינוי האמור אכן משנה באופן מעשי.

עבודה ערבית (אבל לא רק)

ידוע שנשים ערביות הן המגזר עם שיעור התעסוקה הנמוך ביותר, אבל זמן רב לא מצאתי מקור לנתונים מפורטים על כך.  למזלי איתן רגב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ליקט את הנתונים משנתונים של הלמ"ס.  גם הוא טוען שזה לא היה טריוויאלי — בין היתר היתה תקופה שבה הנתונים לא פורסמו באופן מפורש, והוא חישב אותם בתור ההפרש בין הנתונים לכלל המשק לבין הנתונים עבור יהודים.  בכל אופן, הנה מה שהוא מצא, עבור גברים ונשים יהודים וערבים:

emp-rate

אז עכשיו זה רשמי — תעסוקת הנשים הערביות התנדנדה באזור ה-10% עד תחילת שנות ה-90, ואז התחילה לעלות, אבל היא עדיין הרבה יותר נמוכה מכל מגזר אחר.

אבל מעניין גם לראות את המגמות של המגזרים האחרים.  נתחיל עם הנשים היהודיות.  רמת התעסוקה שלהן הייתה בערך 20% בתחילת הנתונים ב-1954, שמרה על רמה של כ-30% בשנות ה-60 של המאה הקודמת, והתחילה לעלות באופן רציף בערך מאז 1970.  כיום (ובעצם בערך מאז 2010) היא כבר נושקת לרמת התעסוקה של הגברים, קצת מעל 60%.

אבל הקירבה הזו היא לא רק בזכות הנשים — מסתבר שרמת התעסוקה של הגברים, גם יהודים וגם ערבים, ירדה באופן ניכר ממעל 75% בראשית שנות ה-60 לפחות מ-55% בתחילת שנות ה-2000.  בסביבות 2002-2003 התהפכה המגמה, וכיום יש עליה קלה. [הקפיצה אצל יהודים ב-2012 לא נחשבת — היא כי הלמ"ס התחילה לכלול חיילים בספירה.]

תופעה מעניינית היא שכשלוקחים את הכל ביחד, מקבלים שרמת התעסוקה הכללית בישראל הייתה יציבה באופן מדהים עשרות שנים, על קצת פחות מ-50%.  רק ב-2003 התחילה עלייה קלה.  בכל התקופה הזו היו רק שני יוצאי דופן: הירידה בתעסוקה במיתון הגדול באמצע שנות ה-60, והעלייה בתעסוקה בימי ממשלת רבין.  אבל כפי שראינו לעיל, היציבות הממוצעת הזו מסתירה בתוכה מגמות סותרות של מגזרים שונים.

מעבר לנתונים עצמם, אפשר להפליג בספקולציות על מה הסיבות לשינויים האלה.  הכי מפתיעה היא הירידה בתעסוקה של הגברים.  רגב מציע שזה חלקית בגלל העלייה בתעסוקה של נשים, שמצד אחד סיפקה פרנסה אלטרנטיבית ומצד שני היוותה תחרות והקשתה על מציאת עבודה במקצועות מסויימים.  אבל זה לא כל כך משכנע כי אצל הערבים לא הייתה עלייה כזו, וגם כי זה לא מתיישב את ההיפוך והעלייה בתעסוקת גברים החל מ-2003.  הסבר יותר משכנע שהוא מציע הוא שהכל קשור ברמת החינוך וההשכלה יחסית לדרישות השוק.  עם השנים נהייה יותר ויותר קשה למצוא עבודה בלי השכלה מינימאלית.  [חיזוק לזה יהיה גם בפוסט הבא על תעסוקה של חרדים.]  גם את העלייה בתעסוקה של נשים ערביות ניתן לקשר להקמת המכללות.

החלק הכי מעניין במאמר של רגב הוא האפשרויות שהוא רואה לגבי העתיד.  במקום לקוות שהגברים הערבים ישתלבו באקדמיזציה של שוק התעסוקה, הוא מציע שעדיף להשקיע בהשכלה והכשרה מקצועית.  זה יאפשר להם להשתלב בתעשייה בתור עובדים מיומנים, במקום בתור עובדים בלתי מיומנים.  זה יהיה מצוין לתעשייה, שמשוועת לעובדים מיומנים (סטף וורטהיימר טוען כך כבר שנים), וגם יאפשר עלייה בתעסוקה ובעיקר בשכר של העובדים הערבים.  הבעיה היחידה בתסריט הזה היא שהוא תלוי בכך שהממשלה תשקיע בחינוך מקצועי.

מקורות

איתן רגב, גברים ערבים – נוכחים נפקדים בשוק העבודה הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה 16.4.2018.  הנתונים במקורם מהלמ"ס, וכוללים כמה שינויים מתודולוגיים עם השנים.   אחד מהם הוא שב-1980 עברו מהגדרה שגיל העבודה הוא 14 להגדרה שהוא 15.  שינוי יותר משמעותי הוא ההכללה של החיילים ב-2012.

עבודה זרה

הדוחות השנתיים של בנק ישראל הם מקור לנתונים באיכות טובה לאורך זמן, על מגוון נושאים כלכליים ומשקיים.  ובנספח הסטטיסטי של הדוח של 2017 מצאתי נתונים על העובדים בישראל מאז 1969, ובפרט סיווג לפי מגזר ציבורי ועיסקי ולפי ישראלים, פלסטינים, וזרים.  זה מעניין בין היתר כי הנתונים הרגילים על תעסוקה כוללים ישראלים בלבד ומתעלמים מעובדים לא ישראלים, למרות שיש לא מעט כאלה.  הנה מה שרואים.

emp-div

  • הגודל היחסי של המגזר הציבורי מתוך כלל העובדים נשאר קבוע מאז סוף שנות ה-70, באזור ה-27-28%.  הקפיצה ב-2012 היא תוצאה של שינוי מתודולוגי, ובפרט שהלמ"ס התחילה לספור חיילים בתור מועסקים (ועברה לדבר על כוח העבודה בכללותו במקום כוח העבודה האזרחי).
  • בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת פלסטינים היו פחות מ-10% מהמגזר העיסקי. זה ירד בתחילת שנות ה-90 (תגובה מאוחרת לאינתיפדה האראשונה?) ושוב בתחילת שנות ה-2000 (האינתיפדה השנייה).  ב-15 השנים האחרונות יש עלייה איטית אבל עדיין שיעורם נמוך בהרבה משהיה.
  • במקביל לירידה בעובדים פלסטיניים הייתה עלייה בעובדים זרים, ואולי יבוא העובדים הזרים הוא שאיפשר את הירידה בעובדים פלסטינים בשנות ה-90.  בשיא (סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית) כלל העובדים הלא ישראלים היוו כשישית מהמגזר העיסקי (מעל 16%).  אחר כך זה ירד וכיום הם כתשיעית (בערך 11%).  אבל שימו לב שהירידה היא יחסית ולא אבסולוטית — המספר של הלא ישראלים כיום קרוב למה שהיה בשיא, אבל סך מספר העובדים במשק גדל.

מקורות

לוח ה'-נ'-3 של הנספח הסטטיסי של דוח בנק ישראל לשנת 2017.

זרימה בין זרמים

נושא האכלוסייה החרדית הוא נושא חוזר, בין היתר כי אין באמת נתונים טובים.  ואחד הדברים שעליהם יש הכי מעט נתונים הוא המעבר בין קבוצות דתיות שונות.  הנתנונים היחידים שמצאתי עד עכשיו היו מהסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שמסכם מגוון פרטים על בני 20 ומעלה.  בין היתר היו שם נתונים על רמת הדתיות בהווה, ועל רמת הדתיות בבית ההורים בגיל 15, לפי דיווח עצמי.  זה איפשר הבחנה בשינויים ברמת הדתיות בין בית הנעורים ל-2009.

עכשיו אלכס וינרב ונחום בלס ממרכז טאוב פרסמו מחקר שמשתמש בנתונים של משרד החינוך על מספרי התלמידים בזרמים חינוכיים שונים.  הם עושים בנתונים האלה שני שימושים.

ראשית, הם משווים את מספר התלמידים בכל זרם בפועל עם המספר הצפוי לפי נתוני העבר וקצב גידול האוכלוסייה.  במילים אחרות, מספר תלמידי כיתה א' בזרם חינוכי מסוים צפוי להתאים למספר התינוקות שנולדו לאימהות מהזרם הזה 6 שנים קודם.  את זה ניתן להעריך לפי גודל האוכלוסייה (מספר האימהות) והפיריון שלהן (ואכן יש נתונים על פיריון לבנות מגזרים שונים).  כמובן זה לא לגמרי פשוט, כי יש גם תמותת תינוקות, והגירה, והורים ששולחים את הילדים שלהם לבתי ספר של זרם שונה מזה שהם עצמם שייכים אליו, וילדים שנשארים כיתה או קופצים כיתה.  אבל אפשר לקחת את הדברים האלה בחשבון (והם טוענים שהם עושים את זה).

מה שיוצא הוא שבזרם הממלכתי-דתי מספר התלמידים מתאים לצפי.  בזרם החרדי גם מספר התלמידים מתאים לצפי, פרט לשנים האחרונות שבהן יש קצת פחות תלמידים מהצפוי.  לעומת זאת בזרם הממלכתי יש יותר תלמידים מהצפוי בפער ניכר מהזרמים האחרים.  ההסבר שהם נותנים הוא צרוף של ילדים ערבים וילדי עובדים זרים (בערך 30% מהעודף), ילדים של נשים עולות מרוסיה (בערך 50% מהעודף), ומעבר בין זרמים, כלומר ילדים של נשים דתיות יותר (בערך 20% מהעודף).  הגורם השלישי מצביע על שינוי ברמת דתיות.

שנית, הם משתמשים בנתונים פרטניים של משרד החינוך על המסלול החינוכי של כל תלמיד ותלמיד, מה שמאפשר לזהות תלמידים שעברו ממוסד ששייך לזרם אחד למוסד ששייך לזרם אחר במהלך הלימודים.  בפרט, הם עקבו אחרי כ-1.15 מיליון תלמידים שנולדו בין 1992-2003, והשוו את הזרם החינוכי שאליו השתייכו בכיתה א' עם הזרם שאליו השתייכו בכיתה ח'.  התרשים הבא הוא דיאגרמת sankey שמראה את המעברים בין הזרמים (כולל כאלה שנשארו באותו הזרם, שהם הרוב).  המלבנים בצדדים מייצגים את מספר התלמידים בכל זרם בכיתה א' משמאל ובכיתה ח' מימין.  המספרים הם באלפים.  הסרטים שמקשרים את שמאל וימין מייצגים מעבר בין הזרמים, כשרוחב הסרט משקף את מספר התלמידים שעברו (או נשארו).

taub-both-sankey.png

אז כאמור הרוב לא עוברים, ובכל זאת אפשר לראות שתי תופעות:

  • יש יותר מעברים לכיוון של זרם פחות דתי.  יותר ילדים שהתחילו במוסדות חרדים עברו לזרמים האחרים מאשר בני זרמים אחרים שעברו למוסדות חרדים, ויותר תלמידים ממוסדות ממלכתיים-דתיים עברו לממלכתיים מאשר ההיפך.
  • בנים עברו יותר מאשר בנות.  זה לא סביר אם מדובר בשינוי הזהות הדתית של המשפחה. לכן יתכן שלפחות חלק מהמעברים משקפים למשל מצב של שליחת הבנים לבית ספר דתי יותר מתוך כוונה שיקבל "חינוך יהודי", ולאחר מכן ויתור על הכוונה הזו כשמסתבר שהמסגרת הדתית יותר אינה מתאימה לו.

השלכה חשובה של כל זה היא שזה משפיע על תחזיות של הרכב האוכלוסייה.  התחזיות לטווח ארוך של הלמ"ס מבוססות על סימולציה של גדילת האוכלוסייה בכל תת-אוכלוסיה בנפרד — ערבים לפי הפריון של ערבים, חרדים לפי הפריון של חרדים, ויהודים לא חרדים לפי הפריון שלהם.  יש שם הנחה מובלעת שאין מעברים בין הקבוצות.  אבל אם יש מעברים זה יכול להשפיע באופן משמעותי על תוצאת התחזית לטווח ארוך.  וינרב ובלס טוענים שעל פני 50 שנים מספר החרדים יהיה נמוך בכ-15% ממה שהלמ"ס מניחה כתוצאה מחרדים שהפכו לסתם דתיים או אפילו יצאו בשאלה, ולכן אחוז החרדים באוכלוסייה יגדל הרבה פחות ממה שהלמ"ס צופה.

מקורות

אלכס וינרב ונחום בלס, מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית, מרכז טאוב, מאי 2018.  למרבה הצער הם לא נותנים טבלאות נתונים מלאות, אז כדי לצייר את הגרפים הייתי צריך לשחזר את המספרים מתוך מה שמופיע.  כך השתמשתי בתרשים 3 כדי לשחזר כמה תלמידים דתיים וחרדים יש, והחסרתי אותם מהסך הכל כדי לקבל את הממלכתיים, ואת המספרים האלה הכפלתי בנתוני האחוזים של לוח 2 כדי לקבל את המספר שעובר מכל זרם לזרם אחר.

הגרפים צויירו באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

דבר אחר

נתונים זה כרגיל מספרים, ובפרט הרבה מספרים, והדגמים המופיעים בהם והקשרים ביניהם.  אבל לפעמים שווה להסתכל גם בטקסט.  וטקסטים שלא רבים קוראים בהם הם פסקי דין של בית המשפט העליון.  חבל.  אלה טקסטים שנכתבים על ידי אנשים חכמים עם ידע נרחב ויכולת ניתוח וניסוח חריגה.  וחלקם גם חשובים ומייצגים אבני דרך מהותיות בחיים שלנו כאן.

אז הנה כמה ציטוטים נבחרים מפסק הדין בעתירות בג"ץ 1877/14, בג"ץ 1937/14, בג"ץ 8017/15, ובג"ץ 2260/14, שניתן ב-12.9.2017 (פסק הדין משותף כי החליטו לאחד את הדיון בכל ארבעת העתירות).  למי שלא זוכר או לא ידע בכלל, זה פסק הדין שביטל את הגרסה הנוכחית של חוק אי הגיוס לחרדים.  הדיון נערך בפני לא פחות מתשעה שופטים. הנשיאה נאור כתבה את פסק הדין המרכזי על פני כ-60 עמודים, באופן יבש וענייני.  אבל כל האחרים ראו צורך להוסיף על דבריה, וכך קיבלנו מסמך שאורכו הכולל 147 עמודים (כרגיל השופטים הנוספים בהרכב מסתפקים בציון הסכמתם לדברי השופט שכתב את פסק הדין).  אני מודה שלא קראתי את הכל.  אבל כמה קטעים שנתקלתי בהם שווים שיהיו מוכרים יותר.

נתחיל בדברי השופט יצחק עמית, שמתאר את החוק עצמו כך: "מי שמהלך בשבילי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 לאחר תיקון 19 ותיקון 21, נדמה עליו כמהלך בלבירינת, במבוך של סעיפים שהקורא מתקשה למצוא את דרכו לאורכם ולרוחבם."  (תיקון 19 הוא ה"תיקון" של יש עתיד מהכנסת הקודמת, ותיקון 21 הוא ה"תיקון" של החרדים מהכנסת הנוכחית.)  ואכן החוק, ובפרט סעיף 26 שלו על עשרות תת-סעיפיו ותת-תת-סעיפיו, מפותל בצורה שראויה לסאטירה יותר מאשר לחוק.  אבל ידוע שבמחוזותינו הסאטירה מתקשה לעמוד בקצב של המציאות.  והמציאות, בניסוחו של עמית, היא זו: "ייאמר מיד. החוק פוגע קשות בזכות לשוויון, בצדק ובהגינות שהם שם נרדף לעקרון השוויון. החוק מפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם ובין דמים לדמים. לצעיר החרדי יש אפשרות שלא להתגייס כלל אם נתמלאה המכסה, יש לו אפשרות לדחות את גיוסו והוא יכול לבחור בשירות אזרחי חלף השירות הצבאי. הצעיר החרדי לא נדרש לסכן את חייו, כביכול דמו סומק טפי מדמו של צעיר אחר שאינו בן ישיבה. ואם בחר הצעיר החרדי להתגייס בגיל 21 לאחר שכבר הקים משפחה, משכורתו הצבאית גדולה בהרבה מזו של חברו ליחידה שאינו נשוי. תיקוני החוק, נודעו בציבור כחוק השוויון בנטל, אך הלכה למעשה, קיבעו ועיגנו בחוק את אי השוויון בנטל. על כך קשה לחלוק."

(והערת אגב בנוגע לשוויון: סעיף 26כה של החוק הוא "לא ייפגע מעמדה ושילובה של יוצא צבא אישה בשירות ביטחון בשל שירותם של בוגרי ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים בשירות ביטחון לפי פרק זה.")

עמית הוא שופט צעיר יחסית, אז הוא אופטימי.  מי שנמצא שם כבר הרבה זמן, וכשפסק הדין פורסם כבר פרש בעצם לגמלאות, הוא המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין.  וכך הוא פותח את דבריו: "יאוש. אין בפי מלה אחרת באשר לנושא דנא. הגיחוך – חוכא ואיטלולא – שנוצר בגלגולי ה"פינג פונג" בין הרשויות בעניין היורד לשורש השויון וההגינות האנושית הבסיסית, בעוד אין נפגע לימוד התורה החשוב כל כך כהוא זה, מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים."

ולסיום, הנה פסקת הסיום של הנשיאה נאור: "בשלב זה, ולאחר עשרות שנים של ניסוי וטעייה, ברור כי לא ניתן להסתפק עוד בהסדרים בלתי מחייבים ובלתי אכיפים שסופם לא ידוע. כל הסדר שיקבע המחוקק בסוגיה זו חייב להציב מטרה ברורה של קידום השוויון בנטל הגיוס ולהתוות מסלול ברור וישים להגשמתה. החברה הישראלית ניצבת אפוא בפתחו של מאמץ חברתי מחודש לפתרון בעיית הגיוס. לשם כך לא די בסיסמאות או בקביעתם של הסדרים הדוחים את הקץ.  נדרשים מעשים של ממש."  השופטים נתנו לכנסת שנה שלמה לפני שתוקפו של החוק הנוכחי יבוטל.  יש להם עוד חודשיים.

הייתי מפסיק כאן, אבל (א) זה עשוי ליצור רושם שלתיקונים האמורים לחוק לא הייתה השפעה, ו-(ב) כידוע יש לי חולשה למספרים.  אז הנה עדכון קטן של גרף שכבר פרסמתי של מספר החרדים בדחיית שירות בזכות הסדר תורתו-אומנותו.  החידוש הוא בירידה הדרמטית במספר הכולל בשנתיים האחרונות, כתוצאה מה"תיקונים" שמאפשרים בין היתר לכל מקבלי דחיית השירות מתקופת חוק טל לקבל פטור סופי כבר בגיל 26.  אלה שהגיעו לגיל גיוס אחרי ביטול חוק טל אפילו לא צריכים לחכות לגיל המופלג הזה – הם מקבלים פטור מלא בגיל 24. כך עשרות אלפים דחויי שירות כבר אינם דחויי שירות יותר, מה שנקרא בפי מי שמתעסקים בזה "ריקון המאגר".

torato-tot

ומה לגבי מספר הנדחים כל שנה? על זה לא מצאתי מספרים מהשנים האחרונות.  אני חושב שהמספר הרבה יותר קטן משהיה, בגלל שתי תופעות סותרות:  קרוב ל-3000 מתגייסים (אם כי יש ויכוחים אם כולם באמת חרדים מהסוג שבעבר קיבלו דחיית שירות), ואחרים פשוט לא מתייצבים בכלל ולכן לא מקבלים את דחיית השירות.

מקורות

הציטוטים מפסק הדין של בג"ץ.

הנתונים החדשים על מספר דחויי השירות מתשובה של דובר צה"ל על בקשת חופש מידע.

גרסה שישית

סוף שבוע ארוך + חג זה הזדמנות מצויינת לדפדף בספר ולמצוא את הגרף האהוב עליכם, ולדסקס אותו על עוגת גבינה.  הנה הגרסה השישית של הטיוטה, שמגיעה כבר ל-351 עמודים ו-245 איורים.

כל הכבוד לבנק!

אחד הדברים המתסכלים בנוגע לכתיבה על תקציב המדינה הוא שבאתר מפתח התקציב ובאתר החשב הכללי יש נתונים רק מאז 1992.  זה אמנם 25 שנים, ומספק רקע יפה לרוב מה שקורה כיום, אבל זה לא מאפשר מבט היסטורי על תקופת האינפלציה של שנות ה-80 או השוואה עם מה שהיה לפני המהפך ב-1977.

דוגמה קונקרטית היא ההשוואה בין ההוצאה הציבורית לתמ"ג.  בכל מיני סקירות היסטוריות מספרים שההוצאה הגיעה למעל 70% מהתמ"ג אחרי מלחמת יום כיפור, והיה גירעון עצום, וזה היה אחד מהגורמים למשבר הכלכלי ולאינפלציה המטורפת.  אבל אני רוצה לראות את זה בעיניים, והנתונים שהיו לי התחילו כאמור בשנת 1992 כשהתקציב היה 50-60% מהתמ"ג ובמגמת ירידה.

אבל מסתבר שבדוחות השנתיים של בנק ישראל יש נתונים שהולכים אחורה עד שנות ה-60.  וזה מאפשר סוף-סוף לצייר את הגרף הבא:  הכנסות, הוצאות, וההפרש ביניהם שמשקף גירעון (או עודף).  הערכים מתייחסים ל"ממשלה הרחבה", כלומר לא רק הממשלה אלא גם הרשויות המקומיות, ביטוח לאומי, מוסדות לאומיים כמו הקק"ל, ומוסדות ללא כוונת רווח שמקבלים מימון רב מהמדינה כמו האוניברסיטאות וקופות החולים.

gov-exp-gdp

אז אכן ההוצאות גדלו והגיעו בשיאן עד 80% מהתמ"ג, ואכן הגירעון היה באזור ה-10-15% מהתמ"ג מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80, ואפילו הגיע ל-20% מהתמ"ג (!) בשנת  1975, ואכן הוא נעלם באיבחה אחת עם תכנית היצוב הכלכלי של 1985.  וגם אפשר לראות איך הפעילות הציבורית ממשיכה לרדת ברציפות מאז ועד השנים האחרונות, אם כי אולי יש התייצבות מאז 2010 על כ-40% מהתמ"ג.

הפרחים לבנק ישראל. תודה.

מקורות

דוח בנק ישראל לשנת 2017 נמצא באתר בנק ישראל.

פרק ו' עוסק במגזר הציבורי ומימונו, והגרף לעיל מבוסס על לוחות ו'-נ'-1 ו-ו'-נ'-2 בנספחים הסטטיסטיים, שכל אחד מהם מחולק לשני חלקים (לפני ואחרי 1980).

עידכוני בריאות

אחת התלונות הקבועות של ארגונים חברתיים היא שיש שחיקה מתמדת בתמיכה הממשלתית בהוצאות חברתיות שונות.  אז הנה הדגמה של זה בהקשר של בריאות.

הגרף הראשון מראה פשוט את החלק של הממשלה במימון הוצאות הבריאות בישראל לאורך השנים.  ההוצאות של משקי הבית כוללות את דמי החבר בקופות חולים בעבר ואת מס הבריאות כיום, וכן תשלומים אחרים כמו השתתפות עצמית ורפואה פרטית.  הוצאות הממשלה כוללות את המס המקביל שבעצם המעסיקים שילמו בין 1973-1996.  בשנים האלה הממשלה חייבה את המעסיקים להשתתף בתשלום בשיעור שגדל עד כדי חצי ממה שמתואר בגרף, אבל לא מצאתי נתונים מפורטים עליו לכל השנים.  ב-1997 ממשלת נתניהו ביטלה את המס הזה כדי להקל על המעסיקים, והגדילה את ההשתתפות הממשלתית כדי לפצות על כך.  אבל בהמשך הממשלה הקטינה את ההשתתפות שלה שוב בצורה שחייבה את משקי הבית להוציא יותר.  המינימום היה ב-2007, ומאז יש עלייה קטנה בחזרה.

health-fund-pct

חלק מאיך שזה קרה מתואר בגרף הבא.  זהו ניתוח של מרכז אדוה על העלות של סל הבריאות שקופות החולים מחוייבות לספק במסגרת חוק הבריאות הממלכתי.  החוק הגדיר סל בריאות מסוים שהיה תקף לשנת 1995.  מאז כל שנה יש ועדה ממשלתית שמחליטה איך לעדכן את הסל, וזה משית הוצאות נוספות על הממשלה.  בעיקרון, עדכון התקציב למימון הסל צריך לקחת בחשבון שלושה גורמים:

  • גידול האוכלוסייה במדינה וההזדקנות של האוכלוסייה, מה שגורם ליותר אנשים שצריך לטפל בהם.
  • עליית תשומות הבריאות, כלומר העלייה במחירים של ימי אישפוז, במשכורות רופאים, וכו'.
  • התפתחות הרפואה, כלומר ההיצע של תרופות וטיפולים חדשים.  חידושים כאלה נוטים להיות יקרים, בגלל העלויות לפתח אותם ולוודא שהם בטוחים.

ועדת סל הבריאות אחראית רק על הרכיב האחרון. פתרון סביר לשני הראשונים הוא להצמיד אותם למדד רלוונטי.

 

sal-update

הקו האדום (העליון) בגרף מתאר את ההתפתחות הרצויה של מחיר סל הבריאות המקורי אם לוקחים את שלושת הגורמים האלה בחשבון.  זה מניח עלייה של 2.46% בממוצע בשנה באוכלוסיית המבוטחים, עלייה של 3.64% בשנה בממוצע בתשומות הבריאות, ועלייה של 2% בשנה בממוצע כדי להכניס חידושים רפואיים.  אבל הממשלה מניחה מספרים יותר נמוכים, וכתוצאה העלייה בפועל של תקציב סל הבריאות יותר נמוכה (הקו הירוק (התחתון)) ונוצר פער הולך וגדל.  ומה שמעניין הוא שאם מסתכלים על תשלומים של משקי הבית לקופות החולים, במשך כמה שנים הם די השלימו את הפער, אבל מאז 2004 בערך הם לא מספיקים.

מקורות

הגרף הראשון מתבסס על נתונים אודות ההוצאה הלאומית על בריאות כפי שהתפרסמו בשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס: נתוני 1973-83 מלוח 24.3 בשנתון 1989 (אבל אין שם נתונים על משקי הבית), נתוני 1984-9 מלוח 24.3 בשנתון 1996, והנתונים מאז 1990 מלוח 6.3 בשנתון 2017.

הגרף השני הופיע בפרסום של מרכז אדוה בשם תקציב משרד הבריאות: יעדים לשנים הבאות, מאת ברברה סבירסקי, מינואר 2013, ועודכן בדוח תמונת המצב החברתית של 2014 מינואר 2015.  הסכומים הם במחירים שוטפים, בלי תיקון לאינפלציה, כי חלק מההשואה נוגע לתיקון הזה.

מגמת שיפור?

בפרק 2 של "מגש הכסף", סדרת התעודה שהופקה לקראת בחירות 2015, ירון זליכה (החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר) מצולם מרצה בפני קבוצות אזרחים על מצב הכלכלה.  הוא מרצה מצויין וסוחף — שווה לראות.  והוא גם מספק נתונים.  בפרט, בדקה ה-31 הוא מדבר על ריכוזיות, ומספר שישראל מדורגת במקום ה-141 מתוך 148 מדינות בריכוזיות.  במקביל אנחנו רק במקום 109 במאבק נגד מונופולים.  ואלה הסיבות לחוסר התחרותיות של השוק ולמחירים הגבוהים.

כשמישהו מציג נתונים כאלה אני רוצה לחפור בהם קצת יותר.  איך מודדים ריכוזיות במדינות שונות?  איך מודדים מאבק במונופולים?  מה ההתפלגות של הציונים שמדינות אחרות מקבלות?  ואיך כל זה משתנה עם הזמן?

אז שאלתי, ומסתבר שהנתונים האלה באים מהפורום הכלכלי העולמי (World Economic Forum), ארגון שויצרי ללא כוונת רווח שמפורסם בעיקר בזכות הכינוס השנתי בדאבוס שבו מנהיגי העולם ובכירי הכלכלה מתחככים זה בזה.  אבל הארגון עושה עוד דברים, ובין היתר הוא גם מפרסם דוח שנתי על תחרותיות בכלכלה העולמית.  הנתונים שזליכה ציטט באים ממהדורת 2013 של הדוח הזה.  הדוחות האלה מתבססים במידה רבה על סקר של אנשי עסקים בכירים במדינות שונות, שבו הם מתבקשים לחוות את דעתם על היבטים שונים של הכלכלה.  ב-2013 נסקרו קרוב ל-14000 אנשי עסקים מ-148 מדינות תוך שימוש ב-41 שפות.

הסקר כולל עשרות שאלות ב-12 תחומים.  ברוב השאלות התשובות הן בסקלה מ-1 עד 7. הנתונים הספציפיים שצוטטו הם משאלה 6.02:

In your country, how would you characterize corporate activity?
[1 = dominated by a few business groups; 7 = spread among many firms]

ומשאלה 6.03:

In your country, to what extent does anti-monopoly policy promote competition?
[1 = does not promote competition; 7 = effectively promotes competition]

 

אחר כך יש מגוון עיבודים סטטיסטיים כדי לוודא שהתוצאות סבירות, בין היתר על ידי השוואה עם התוצאות בשנים קודמות.  אבל בשורה התחתונה, זה לא ניסיון להעריך מדדים מוגדרים באופן אובייקטיבי, אלא סקר דעת קהל (אם כי קהל נבחר), עם מדגם של כמה עשרות משיבים בלבד.

מספיק הקדמות.  בחיפוש באתר של הפורום מצאתי את הדוחות מאז שנת 2007, ומהם שלפתי את התוצאות עבור ישראל ומדינות אחרות.  הגרף הבא מראה את הציון הממוצע (כזכור בסקלה של 1 עד 7) של השאלה על מידת הריכוזיות.

rikuz

אז כפי שניתן לראות הדעות עלינו לא משהו, והציונים שאנחנו מקבלים הם כמו אלה של מיני מדינות עולם שלישי ונמוכים משמעותית ממדינות מערביות.  אבל גם אפשר לראות ששנת 2014 היא לא בהכרח מייצגת, אלא מהווה מינימום.  וזה בעצם הגיוני, כי זו השנה שבה נושא הריכוזיות היה חם במיוחד — ועדת הריכוזיות, חוק הריכוזיות, המפולת של נוחי דנקנר והפירמידה שלו, וכו'.

מאז 2014 יש מגמת עלייה שנמשכת כבר 3 שנים.  איך העלייה הזו משפיעה על הדירוג?  הגרף הבא מראה את הדירוג עבור שתי השאלות.  הטווח הוא מ-1 (המדינה המדורגת עליונה, כלומר שבה המצב הטוב ביותר) עד מספר המדינות המשתתפות בדירוג, שמשתנה משנה לשנה.

 

ranks

אז כפי שניתן לראות השינוי בדירוג חד הרבה יותר מהשינוי בציון, כי יש הרבה מדינות עולם שלישי עם ציונים לא משהו, ואפילו עלייה מתונה בציון מיתרגמת לקפיצה מעל המון מדינות ועלייה משמעותית בדירוג.

עד כאן הנתונים.  אבל צריך לזכור שהנתונים האלה הם לא ממש "נתונים".  הם סיכום של דעות.  וכמו בכל סקר דעת קהל, דעת הקהל מושפעת מהשיח הכללי והיא לא מדד אוביקטיבי.  אז יש מקום לחשוב שבשנים 2013-2015 לא באמת היינו כל כך גרועים, ושהשיפור מאז הוא לא באמת כל כך דרמטי.  ובכל זאת, אפשר גם להיות קצת אופטימיים ולהאמין שהריכוזיות אכן ירדה בשנים האחרונות, אפילו אם עוד לא הגיעה לסטנדרטים של מדינות מערביות.

מקורות

את דוחות התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי ניתן למצוא באתר של הפורום (צריך לדפדף קצת בתוצאות החיפוש).

דיור וציבור

דיור ציבורי הוא מאגר דירות המושכרות לאוכלוסייה מעוטת יכולת במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק. זה חלק ממנגנוני מדינת הרווחה, והיה פעילות מרכזית של משרד השיכון בשנות המדינה הראשונות.  אבל הדיור הציבורי צומצם במידה משמעותית בשנים מאז המהפך.  כיום נשאר ממנו מעט, והניהול שלו מככב בדוחות מבקר המדינה.

(במאמר מוסגר, צריך להבחין בין דיור ציבורי לבין בנייה ציבורית. בנייה ציבורית היא בנייה ביוזמה ממשלתית, בניגוד לבנייה פרטית. דירות בבנייה ציבורית יכולות להישאר ברשות הממשלה ולשמש לדיור ציבורי, או שניתן למכור אותן במחיר מסובסד למי שזכאי לכך על פי קריטריונים שונים, או שניתן למכור אותן בשוק החופשי. מצד שני ניתן גם לרכוש דירות בשוק החופשי ולהשתמש בהן לצורך דיור ציבורי.)

הזכאות לדיור ציבורי נקבעת לפי קריטריונים של הכנסה וגודל משפחה. בנוסף גם לעולים חדשים יש זכות לדיור ציבורי למשך 10-15 שנים אחרי שעלו ארצה. ניהול מאגר הדירות ואיכלוסן נעשים על ידי חברות מנהלות. החברה הגדולה ביותר היא עמידר, הכפופה למשרד השיכון. חברה גדולה נוספת היא עמיגור, השייכת לסוכנות היהודית. בנוסף יש כמה חברות עירוניות. החברות אחראיות גם על תחזוקת הדירות, ובנושא זה נרשמות תדיר תלונות רבות.  הבעלות על הדירות מתחלקת בין המדינה לבין החברות, ויש מקרים של חילוקי דעות למי הדירות בעצם שייכות.  במקרה של עמיגור חלק מהדירות שייכות לסוכנות.  זה חשוב בהקשר של מכירת הדירות לדיירים, ומה עושים עם הכסף שהתקבל מהמכירה.

נושא הדיור הציבורי מהווה זירת מאבק מתמשכת בין הימין לשמאל. מיפוי גס של האינטרסים העיקריים הוא כלהלן:

  • ממשלות השמאל (לפני המהפך וגם ממשלת רבין בראשית שנות ה-90) הדגישו את הצורך לספק דיור לזכאים. כדי ליצור מלאי דירות השתמשו בבנייה הציבורית והתנגדו למכירת דירות. כך כשדירות מתפנות הן משמשות לזכאים אחרים.
  • חברי כנסת וארגוני שמאל עודדו מכירת דירות בהנחה ניכרת לדיירים, כדי להפוך אותם לבעלי רכוש ולאפשר להם להוריש את הדירות לילדיהם. התמורה עבור הדירות צריכה להיות מושקעת בקניית או בניית דירות חדשות לזכאים אחרים. אבל כיוון שהדירות נמכרות בהנחה, יש צורך בהשקעות נוספות.
  • ממשלות הימין (מאז המהפך, אבל בעיקר בממשלות נתניהו כולל כשהיה שר האוצר) הדגישו את השימוש במנגנוני השוק החופשי. כך העדיפו לתת עזרה בשכר דירה במקום להשכיר דירות באופן ישיר, ופעלו להפרטת החברות המשכנות או להוצאת שירותי הדיור הציבורי למכרז. כתוצאה יש ירידה מתמשכת בתמיכה הממשלתית בדיור לזכאים, כי מלאי הדירות הפיזיות הומר בתמיכות תקציביות שניתן לקצץ.

ירידות משמעותיות במלאי הדיור הציבורי התחילו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, בעקבות מיבצע מכירת דירות לדיירים ביוזמת שר השיכון דוד לוי.  ירידות נוספות במצבת הדיור הציבורי קשורות לחוק הדיור הציבורי משנת 1988 של רן כהן.  מטרת החוק הייתה לאפשר לדיירים לרכוש את דירתם בהנחה ניכרת, ומנגד להשתמש בכסף שמתקבל מהמכירות כדי לרכוש דירות חדשות. החוק נועד להכנס לתוקף ב-1.1.2001, אבל נדחה שוב ושוב בחוק ההסדרים ונכנס לתוקף לבסוף רק ב-1.1.2013.  מה שקרה בפועל בינתיים היה שדירות רבות אכן נמכרו לדיירים בתקופה שהחוק היה מושעה, והכניסו 2.75 מיליארד שקלים, אבל רק 205 מיליון שקלים מהסכום הזה שימשו לרכישת דירות חדשות (לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת). רוב הכסף הועבר למשרד האוצר לשימושים אחרים.

אחד השימושים האחרים קשור לדירות ששייכות לסוכנות היהודית.  כדי להחיל את החלטת הממשלה למכור דירות גם על דירות של הסוכנות, משרד האוצר הסכים לשלם לסוכנות פיצוי על חלק (חצי או יותר) מההנחה שניתנה לדיירים.  בנוסף, האוצר גם הסכים לקנות את שאר הדירות שהיו בבעלות הסוכנות ולהעביר אותן לבעלות ממשלתית.  כתוצאה חלק גדול מההכנסות ממכירת הדירות הועברו לסוכנות במקום לשמש לקניית דירות חדשות.  נושא הבעלות על הדירות והרווחים ממכירתן גרם גם למאבקים קשים בין החברות המשכנות (שרוצות לקנות דירות חדשות ולהצדיק את קיומן) לבין משרד האוצר (שרוצה לסגור את החברות).

למרבה הצער נתונים על היבטים שונים של הדיור הציבורי אינם מפורסמים בצורה מסודרת בשום מקום.  בנוסף, במקרים שונים לא לגמרי ברור למה הנתונים מתייחסים.  להבנתי יש 5 קבוצות דיירים רלוונטיות:

  1. זכאים לדיור ציבורי לפי הקריטריונים הרגילים של משרד השיכון.  אלה הם הרוב.
  2. עולים זכאים, באחריות של משרד הקליטה.
  3. קשישים בדיור מוגן.
  4. נכים שעבורם רוכשים דירות מותאמות במיוחד, מה שנקרא נ"ר (נכסי רכישה).  יש מעט כאלה.
  5. עולים קשישים בודדים, באחריות של משרד הקליטה, שגרים ב"מקבצי דיור".  אלה מבנים כמו בתי מלון לשעבר שבהם מספר גדול של דירות קטנות, 10-20 מ"ר, שאינן עומדות בסטנדרט הרגיל של דירה.  בניגוד ל-4 הקבוצות הקודמות, מקבצי הדיור לא נחשבים חלק מהדיור הציבורי.

כשסופרים את הדירות בדיור הציבורי יש שתי צורות לספור: הגדרה בסיסית שכוללת זכאים משתי הקבוצות הראשונות, והגדרה מרחיבה שכוללת גם את דיירי הדיור המוגן (בעיקרון גם דירות נ"ר נכללות, אבל מספרן קטן).  מספר הדירות לפי ההגדרות האלה מוצג בגרף הבא. [עודכן עם עוד קצת נתונים יחסית לפוסט המקורי]

tot-apps

העמודות עם הנתונים על החלוקה בין חברות משכנות שונות באים בעיקר מדוחות שנתיים שלהן.  הקוים של הסך הכל הם בעיקר מדוחות של מבקר המדינה ומרכז המחקר של הכנסת.  הנתון על כך שהיו 206,000 דירות בסוף שנות ה-60 מוויקיפדיה, והנתון של עמידר מ-1962 מהאתר שלהם.  כפי שניתן לראות הנתונים חלקיים ומקוטעים, אבל אפשר להבחין בקלות במגמה מתמשכת של ירידה במצבת הדירות.

אחת הסיבות למיעוט הנתונים על מצבת הדירות היא שרוב הדיונים בהקשר של הדיור הציבורי הם על היבטים שונים של ניהול.  זה כולל את הדברים הבאים

  • מספר הזכאים הממתינים לדיור ציבורי שאין להם דירות מתאימות.  רובם הם זכאים חדשים, אבל יש גם דיירים שמחכים לעבור לדירה אחרת.  בין היתר יש גם דיווחים על מספר גדול של דיירים שנשארים בדירות יותר גדולות ממה שהם צריכים (למשל זוגות מבוגרים אחרי שהילדים עזבו את הבית), מה שמשקף חוסר יעילות בשימוש בדירות.
  • מספר הדירות הפנויות.  חלקן של הדירות האלה אינו ראוי למגורים כלל, חלקן זקוק לשיפוצים ולפעמים אלה מתעכבים למשך זמן רב, וחלקן קטנות וממוקמות באיזורים שאין להם ביקוש — ולכן קשה לאכלס או למכור אותן.
  • מספר הדירות ששייכות למאגר הדיור הציבורי אבל אינן משמשות למגורי זכאים.  כך מסתבר שיש מעל אלפיים דירות שהמתגוררים בהן אינם זכאים או שהן משמשות רשויות מקומיות או בתי כנסת.  ככל הנראה הקצאת הדירות האלה נעשתה מזמן ולכן מספרן יציב.
  • מספר הדירות שניקנו ונמכרו, וההשלכות על מצבת הדירות הכוללת.

נתונים חלקיים שמצאתי על הדברים האלה מוצגים בגרף הבא.  מעניין לראות שקצב האיכלוס ומספר הממתינים די דומים.  בנוסף עושה רושם שמספר הדירות הריקות היה במגמת ירידה, אבל אין על זה נתונים עדכניים.

app-use

עדכון: נתקלתי בנתונים על סוגי דיור בארצות שונות, שמראים שכיום ישראל היא בין המדינות שבהן הדיור הציבורי מספק רק חלק קטן ביותר מפתרונות הדיור, כ-2%.

ownership

מקורות

הרבה מהפוסטים בבלוג הזה היו תוצאה של מציאת נתונים מעניינים והרצון להציג אותם.  הפוסט הזה, לעומת זאת, הוא יזום: רציתי לכסות את נושא הדיור הציבורי בספר.  מסתמן שזה הנושא שבו הכי קשה למצוא נתונים מכל מה שעסקתי בו עד כה.  המקורות שמצאתי הם:

דוחות של מבקר המדינה על נושאים שונים בדיור הציבורי, שכרגיל כוללים גם קצת נתוני רקע.  כך דוח 53ב לשנת 2002 על ההסכם עם הסוכנות, דוחות 59ב לשנת 2008 ו-65ג לשנת 2014 על הקצאת דירות וההמתנה להן, דוח 60ב לשנת 2009 על ליקויים בתחזוקה, ודוח 64א לשנת 2013 על דירות שהושכרו שלא לזכאים.

דוח על מכירת דירות של מרכז המחקר של הכנסת משנת 2006 ודוח נוסף משנת 2011.

דוחות כספיים של חלק מהחברות המשכנות באתר רשות החברות הממשלתיות (צריך לחפש לפי שם החברה — עמידר, פרזות, חלמיש, ושקמונה).  באופן די מדהים נתוני הדיור בחלק מהדוחות של עמידר מושחרים — היה מי שחשב שהם יותר סודיים מהנתונים הכספיים!  כמה דוחות של פרזות הם הכי בוטים בנוגע לתלונות על האוצר שלא מאפשר לחברה למלא את יעודה.

דפי נתונים חודשיים של משרד השיכון, שכללו בין המון נתונים אחרים גם נתוני מכירת דירות ודירות פנויות של שיכון ציבורי.  זה כנראה היה יוזמה של רחל הולנדר, שהייתה מנהלת אגף בכירה של מידע וניתוח כלכלי, ובמשך שנים רבות הדוחות שלה היו מקור למידע נרחב ששימש את כל העוסקים בבינוי בארץ.  אבל אין ארכיון מסודר שלהם, וכשהיא פרשה לפנסיה המחליפים שלה לא עמדו במשימה.

תודות לחיים פיאלקוף, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון, שעזר לי להבין את הקטגוריות השונות של דיירים ואת הקשר לחברות המשכנות.

עדכון: נתונים נוספים על הדיור הציבורי בשנת 1997 מאליה ורצברגר, הפרטת השיכון הציבורי, מרכז טאוב 2007.

ההשוואה הבינלאומית משלמה סיברסקי וירון הופמן-דישון, האופציה הציבורית בדיור, מרכז אדוה 11.2017, עם תוספות מהמקור שלהם, Social housing in the UNECE region, האו"ם 2015. הטעויות בסיכום ל-100% במקור.

הכל יחסי

לפני שנה כתבתי פוסט על הוצאות הבריאות בישראל.  עכשיו נתקלתי בטבלת נתונים משווים על ההוצאה על בריאות במדינות ה-OECD.  הנה זה בתצוגה גרפית, כך שאפשר באמת לראות מה קורה שם.  הנתונים האלה לשנת 2010.

intl-funding

אז כידוע ההוצאה בארצות הברית הרבה יותר גבוהה מבכל מקום אחר — 17.6% מהתמ"ג.  במדינות אחרות זה בין 6-12%.  לגבי ישראל, אפשר לראות שני דברים: ההוצאה הכוללת היא בין הנמוכות, והאחוז של ההוצאה הציבורית מתוך זה הוא גם בין הנמוכים (כולל הוצאה ממשלתית ומס בריאות).  כתוצאה ההוצאה הפרטית — ביטוח פרטי + השתתפות עצמית — היא יחסית גבוהה.  ויש די הרבה מדינות שבהן בכלל אין שימוש בביטוח פרטי.

מקורות

רחל קיי, "סקירה בינלאומית", מתוך ביטוחי הבריאות בישראל: התפתחויות, קשרי גומלין, בעיות ומתווים לפתרון, עמ' 66.

מי רוב ומי מיעוט

לפני כשבועיים בישרו כותרות בכל כלי התקשורת על פרסום נתונים של המינהל האזרחי (חלק ממנגנון מתאם פעולות הממשלה בשטחים) לפיהם בשטחים יש כ-5 מיליון פלסטינים.  בצרוף עם ערביי ישראל נובע מכך שבין הירדן לים כבר אין רוב יהודי.  זו לא הפעם הראשונה שנשמעת טענה כזו, ומטבע הדברים הנושא הזה מעורר מהומה כל פעם שהוא עולה.  אז מה אנחנו באמת יודעים על הרכב האוכלוסייה בארץ ישראל כולה?

באופן כללי המקור הטבעי לנתוני אוכלוסייה הוא הלמ"ס.  נתונים אמינים על האוכלוסייה היהודית (בישראל ובשטחים) ועל ערביי ישראל ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטיים. אבל נתוני הלמ"ס על אוכלוסיית המדינה הם אנומליים כי אין חפיפה מלאה בין שטח המדינה לשטח שבו מתגוררים התושבים שסופרים אותם. ההבדל נובע מתושבי ההתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967: תושבי ההתנחלויות היהודים נספרים כאילו היו תושבי ישראל, אבל שכניהם הערבים לא.  אז צריך לחפש מקורות אחרים.

מקור אפשרי הוא 4 מִפקדי אוכלוסין שנערכו בשטחים. מִפקד אחד נערך בשנת 1967 על ידי ישראל, מיד אחרי המלחמה. ישראל נשארה אחראית על מרשם האוכלוסין בשטחים עד הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, ונתוני אוכלוסייה מהשטחים פורסמו בשנים האלה בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס. שלושה מִפקדים נוספים נערכו על ידי הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017 בפיקוח ממשלת נורווגיה. בנוסף למפקדים יש נתונים על לידות, פטירות, והגירה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. על בסיס כל הנתונים האלה ותוך שימוש במודלים של התפתחות האוכלוסייה ניתן לחשב אומדן של גודל האוכלוסייה בכל שנה שרוצים. אלא שיש חילוקי דעות על הנתונים ועל המודלים, וכתוצאה מכך גם אומדנים שונים.

המקורות שנראים לי הראויים ביותר לבדיקה והשוואה הם הבאים:

  • הלמ"ס, שפרסמה כאמור הערכות על האוכלוסייה הערבית בשטחים בין השנים 1967-1994, בהסתמך על המִפקד שנערך אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 ועל מרשם האוכלוסין.
  • נתונים ספורדיים של המנהל האזרחי משנים שונות, שמסתמכים על רישום האוכלוסין הפלסטיני, ובפרט דף נתונים על אוכלוסיית הגדה המערבית בשנים 2000-2012 שפורסם בהארץ.
  • נתוני המִפקדים של הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017. מהמספרים האלה צריך להפחית את תושבי ירושלים המזרחית (אזור J1 במפקדים) כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל.
  • נתונים של הבנק העולמי מאז 1990. הנתונים הם על האוכלוסייה הכוללת בשטחים, כלומר כולל יהודים. כדי לקבל את מספר הערבים החסרתי את ההערכות על מספר המתנחלים לפי שלום עכשיו.
  • הערכות של הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה כפי שפורסמו בסדרת מאמרים שנתיים על האוכלוסייה היהודית בעולם מאז 2003.

כל אלה ביחד מוצגים בגרף הבא.

 

pal-pop

תוצאה בולטת היא שהמפקד הפלסטיני של 1997 חורג במידה ניכרת מההערכות של הלמ"ס הישראלי כמה שנים קודם, בעיקר עבור הגדה המערבית. נתוני המנהל מתבססים כנראה על המפקד הזה, וגבוהים אפילו מהמפקד של 2007.  זה פוגע עוד באמינות שלהם, ומוביל למסקנה שההערכה אודות 5 מיליון פלסטינים בשטחים היא אכן מוגזמת.  נתוני הבנק העולמי דומים מאוד לנתוני המפקדים הפלסטינים לפני התיקון של החסרת מספר המתנחלים, וגם הם גבוהים מהערכות הלמ"ס. הנתונים של דלה-פרגולה די מתאימים לשני המפקדים האחרונים. הערך של 2004 (ובמידה מועטה גם זה של 2005) חריג ותוקן בהמשך.  הערכה סבירה של מספר הפלסטינית בשטחים כיום היא באזור ה-4.4 מיליון.

כיוון שיש הערכות שונות של מספר הפלסטינים בשטחים אי אפשר להגיע למסקנה מדויקת על היחס בין יהודים לערבים. מצד שני ההפרשים בין ההערכות השונות הם של אחוזים בודדים. הגרף הבא מראה את הרכב האוכלוסייה בין הירדן לים תוך שימוש בהערכה שונה לכל תקופה: הערכת הלמ"ס, הערכת דלה-פרגולה, והערכת הבנק העולמי. לפי המקורות האלה הרוב היהודי הצטמצם עם הזמן וכיום כבר אין רוב יהודי "ממש". אם כוללים ביחד עם היהודים את העולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים, יש רוב קטן.  אבל שימו לב שכל מעבר מסדרת נתונים אחת לבאה אחריה כולל קפיצה קטנה, והקפיצות האלה הן בדיוק מה שמבטל את הרוב היהודי.

pop-pct

בנוסף לנתונים הסטטיסטיים ולהתבטאויות של המנהל האזרחי, יש עדויות עקיפות כמו למשל המקרה הבא. בשנת 2005 הועבר תיקון לחוק לעידוד השקעות הון שקובע כי הטבת מס תינתן למפעל ש"25% או יותר מכלל הכנסתו הן ממכירות בשוק מסוים המונה 12 מיליון תושבים לפחות". הסיבה לקריטריון המשונה הזה הייתה הרצון ליחד מפעלים מייצאים בניגוד למפעלים הפועלים בשוק המקומי, בלי לומר זאת במפורש כדי לא לסתור הסכמי סחר בינלאומיים. אלא שבשנת 2012 מפעלים שונים התחילו לדרוש את ההטבה בטענה שהשוק המקומי של ישראל והרשות הפלסטינית הגיע לגודל של 12 מיליון נפש. בתגובה משרד האוצר הזדרז לתקן את החוק כך שהסף יהיה 14 מיליון והוא יגדל באופן אוטומטי כדי לפצות על גידול האוכלוסייה. אבל באותה שנה מספר היהודים בישראל היה טיפה פחות מ-6 מיליון לפי הלמ"ס, מה שמוביל למסקנה שיהודים כבר לא היו רוב.

החשיבות של כל זה היא בהקשר של הדיון על האפשרות של סיפוח השטחים.  ניתוח נתונים והערכות נכון ל-1.1.2014, על ידי הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה, מוביל לתמונה שמוצגת בגרף הבא. הניתוח מבחין בין 5 אזורים גאוגרפיים שעברו שינויי ריבונות שונים:

  • ישראל מלפני מלחמת ששת הימים (בקווי 5.6.1967).
  • אזור מזרח ירושלים, שסופח לישראל מיד אחרי המלחמה, כולל כפרים ערביים ושכונות יהודיות חדשות שהוקמו בו.
  • רמת הגולן, שהחוק הישראלי הוחל עליה בשנת 1981.
  • הגדה המערבית / יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות באזור זה.
  • רצועת עזה, שבה כבר אין נוכחות יהודית.

בכל אזור כזה מתייחסים ל-4 קבוצות אוכלוסייה: יהודים, אחרים (בעיקר עולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים), ערבים, וזרים (עובדים זרים ומבקשי מקלט מאפריקה). הזרים נכללים בחישוב כדי לאפשר מענה על השאלה הבסיסית "האם יש רוב יהודי באוכלוסייה", כשמתייחסים לכלל האוכלוסייה שנמצאת כאן. הגרף מציג את חלוקת האוכלוסייה בכל אזור בין 4 הקבוצות האלה. הרוחב של כל עמודה משקף את הגודל היחסי של האוכלוסייה באזור הזה. כך מתקבל שהשטח הצבוע מייצג את מספר האנשים בכל קבוצת אוכלוסייה בכל אזור.

delapergola

המשמעות הפוליטית של הנתונים האלה מובהרת על ידי תרשימי העוגה הבאים. כפי שניתן לראות, בישראל עצמה (כולל ירושלים המזרחית ורמת הגולן, אבל בלי ההתנחלויות) יש ליהודים רוב ברור של 71.4%. הרוב הזה גדל ל-75.7% אם כוללים גם את ה"אחרים". שימו לב שהנתון הזה הוא בלי היהודים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון. אם כוללים גם אותם (אבל לא את הערבים הגרים שם) מספר היהודים גדל עוד קצת ומגיע לרוב של 76.7%. אבל זה יהיה אמיתי רק אם ישראל תספח את ההתנחלויות בלי שאר השטח, או אם כל המתנחלים יעברו לגור בתחומי ישראל.

 

delapergola-pies

מצד שני, אם מסתכלים על כל התושבים בכל השטח בין הירדן לים, מתקבלת תמונה די מאוזנת. יהודים ממש הם פחות מחצי: 49.1%. אם מוסיפים עליהם את האחרים מקבלים קצת יותר מחצי: 51.9%. אם מתעלמים מקבוצות האוכלוסייה הקטנות, מספר הערבים ב-2014 היה קצת יותר נמוך ממספר היהודים – 5.70 מיליון לעומת 6.10 מיליון (או 6.45 אם כוללים את האחרים).

אבל יש גם דעות אחרות.  בפרט, גורמי ימין טוענים שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מונה רק 1.6-1.7 מיליון, מה שמגדיל כמובן את הרוב היהודי. פעילים בולטים בהקשר זה הם יעקב פייטלסון (לשעבר ראש עירית אריאל) שכתב ניתוח מקיף על תהליכים דמוגרפיים, ויורם אטינגר (לשעבר דיפלומט ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית) שמפיץ דו"ח בשם "פער המיליון". הטיעונים הם שהמספרים מהרשות הפלסטינית כוללים לידות של פלסטינים בחו"ל, מחסירים פטירות, וגם מחסירים הגירה של פלסטינים לחו"ל, ושהמודלים מניחים פיריון בילודה גבוה ממה שקורה כיום בפועל. בנוסף יש הטוענים שאחרי ההתנתקות לא צריך יותר לכלול את הפלסטינים ברצועת עזה בחשבון.

בצד השני נשמעות טענות שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מגיעה ל-2.7-2.9 מיליון. המחנה הזה מיוצג על ידי הגיאוגרף ארנון סופר ועל ידי המִנהָל האזרחי.  סופר כתב דו"ח בשם "תעתועי פער המיליון" שמפריך את הטענות של אטינגר, ומאשים אותם בחוסר מקצועיות.  דלה-פרגולה תומך במידה רבה בעמדתו של סופר, אבל טוען שהמספר הנכון הוא בערך 2.5 מיליון.

 

מקורות

נתוני הלמ"ס בגרף הראשון מלוח 27/1 של שנתונים סטטיסטיים משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. נתוני רצועת עזה כוללים את צפון סיני עד שהשטח הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום; כך אל-עריש נכללה עד 1979, ורפיח עד 1982. מפקדי האוכלוסין של הרשות הפלסטינית נמצאים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (לחפש את המפקדים בתפריט הקטגוריות). נתוני הבנק העולמי מאתר הבנק העולמי. נתוני המינהל האזרחי הוצגו במאמר בעיתון הארץ מה-30.6.2013. הנתונים של דלה-פרגולה עבור השנים 2003-2008 הופיעו בפרקים אודות האוכלוסייה היהודית בעולם ב-American Jewish Year Book (בהערת שולים לטבלה על אסיה). פרקים דומים הופיעו בשנים 2010 ו-2012-2017 במקומות אחרים וקיבלתי אותם במייל. הנתונים של 2014 הופיעו גם במאמר באתר מידה.

אותם מקורות שימשו לאוכלוסיית השטחים בגרף השני (בלי נתוני דלה-פרגולה לשנים 2004-2005). אוכלוסיית ישראל (יהודים, ערבים, ואחרים) מהלמ"ס.

נתוני שני הגרפים על הפילוח של דלה-פרגולה מטבלה במאמר של דלה-פרגולה שפורסם באתר מידה.

הסיפור על התיקון לחוק השקעות הון ממאמר של עקיבא אלדר, הממשלה מודה: אין כבר רוב יהודי בין הירדן לים, הארץ 16.10.2012.

דוגמאות לסערות פוליטיות בעקבות הצגת נתונים של המנהל האזרחי: גדעון אלון, המינהל האזרחי: יותר ערבים מיהודים בין הירדן לים, ישראל היום 26.3.2018; שבתי בנדט, כמה פלסטינים חיים ביהודה ושומרון? דיון סוער בוועדת הכנסת, וואלה 7.6.2016; ניר חסון, בניגוד לטענות בימין: מסמך רשמי מראה כי 2.6 מיליון פלסטינים מתגוררים בגדה, הארץ 30.6.2013.

נסתר וגלוי

לפני כמה שנים הצגתי את הגרף הבא, שמתאר את הנחת צינורות מים וביוב בישראל לאורך השנים.  מה שבולט בו הוא העלייה העצומה בהנחת צינורות מים אחרי המהפך בימי ממשלת בגין, שלוותה באופן מפתיע בירידה בהנחת צינורות ביוב.  ההנחה הייתה שזה משקף חיבור נקודות ישוב מבודדות שצריך להביא אליהן מים אבל הביוב יכול לזרום לו במורד הואדי.  ברקע הייתה האפשרות שנקודות הישוב המבודדות האלה הן התנחלויות בשטחים, אבל זה לא נאמר כי לא היו נתונים כדי לגבות את זה.

 pipes

הבעיה בנתונים היא שהשנתונים של הלמ"ס כוללים פרוט של צינורות במחוזות השונים רק עבור 3 שנים כל פעם, אז צריך לעבור על המון שנתונים כדי ללקט נתונים.  ב-2015, כשכתבתי את הפוסט ההוא, היו נתונים ברשת רק מ-1996 והלאה, וכדי להשלים את הישנים יותר היה צריך ללכת לספריה הלאומית או משהו כזה.  כיום יש כבר את כל השנתונים מאז הראשון ברשת, אז יכולתי לבלות יום של העתקת מספרים בחיק חדר העבודה שלי.

כמובן שזה בכל זאת לא היה כל כך פשוט.  בטבלאות על פרוט הצינורות במחוזות השונים יש סך הכל כללי, ואחריו פרוט של המחוזות.  בנתונים עד שנת 1980 הם מתאימים זה לזה, ובשנים המאוחרות יותר יש הערת שוליים שאומרת שהם לא כוללים עבודות ברמת הגולן, ביהודה ושומרון, בחבל עזה, ובסיני.  אבל החל מהשנתון של 1985 יש הערת שוליים נוספת שמפנה להערת שוליים בלוח אחר שבה כתוב שנתוני הסך הכל כן כוללים את האזורים הנוספים האלה, למרות שבפרוט הם לא מופיעים — ויתרה מכך, בטבלה של סיכום הנתונים (בלי פרוט מחוזות) זה כך החל משנת 1976.  אז חישבתי את הפער בין הסך הכל לבין סכום המחוזות (ואכן יש פער), ויחסתי את זה לשטחים.  התוצאות לפניכם.

pipes-ayosh

אז עכשיו זה רשמי.  זה התחיל בקטן עוד בימי המערך, אבל אחרי המהפך בא השיטפון וקרוב לחצי מצנרת המים שהונחה במדינה לא הייתה במדינה אלא בשטחים.  ובמקביל הנחת קווי ביוב בכל המחוזות ירדה לפחות מחצי מה שהייתה, ומחוז הדרום די נמחק.  פיצוי על קווי הביוב החסרים בתחום המדינה ניתן בשלהי ממשלת שמיר ובתקופת ממשלת רבין.  קווי ביוב בשטחים כנראה חסרים עד היום.

מקורות

הנתונים כאמור מהלוחות בנושאי "הנחת צינורות מים לפי מחוז" ו"הנחת צינורות ביוב ותיעול לפי מחוז", בשנתונים שונים.  בתקופה המדוברת הלוחות האלה מופיעים בסוף פרק ט"ז שעוסק בבינוי. ולמי שבספק — רק במקרה אני מפרסם את זה באחד באפריל. זה הכל אמיתי לגמרי.

חדי העין אולי ישימו לב לכך שהפרופיל הכולל אינו זהה בגרף הראשון והשני.  הסיבה היא שהגרף הראשון מראה סיום של הנחת צינורות, שזה משקף את מה שאכן קורה בפועל, ואילו הגרף השני מראה התחלות של הנחת צינורות, שזה משקף יותר טוב את הכוונות של הממשלה הנוכחית בכל שנה.  בפוסט הקודם, אגב, הראיתי את הממוצע של ההתחלות והסיומים — ובעצם הם די דומים אחד לשני.

נשארנו מאחור

ישראל היא ארץ שטופת שמש, ומתיימרת להיות חדשנית מבחינה טכנולוגית. לכן היה צפוי כי נהיה בין המובילים בעולם בפיתוח שיטות לשימוש באנרגיה סולרית מתחדשת. הנתונים, לעומת זאת, מראים שישראל נשארה מאחור וכושר היצור שלנו של חשמל מאנרגיה סולרית הוא מזערי. בכמה וכמה מדינות שבהן יש פחות שמש או שאינן מפותחות במיוחד מבחינה טכנולוגית ניתן להפיק הרבה יותר חשמל מאנרגיה סולרית.  ובאופן כללי, ההשקעה בהפקת חשמל מהשמש עולה באופן חד בשנים האחרונות, אבל בישראל לא כל כך, כפי שרואים בגרף הבא.

sol-power

הערה חשובה – הנתונים האלה הם על כושר יצור בטכנולוגיה של תאים פוטו-וולטאיים: זה המשטחים השחורים על גגות או בשדות שיוצא מהם חשמל ישר.  יש גם טכנולוגיה תרמו-סולרית, שבה מחממים שמן ומייצרים חשמל עם טורבינות.  לא ברור לי מה הסטטוס המדויק של התחנות התרמו-סולריות שמקימים באתר אשלים בנגב, אני חושב שהן עוד לא פעילות.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים האלה היא לבדוק איזה אחוז מכלל החשמל במדינה מיוצר מאנרגיה סולרית. בעולם כולו זה היה כ-1.3% בשנת 2016. בישראל זה היה 2.4%, שזה לא רע בהשוואה לרוב מדינות העולם, אבל הרבה פחות ממדינות דרום אירופה — יוון עם 7.6%, איטליה עם 8.0%, ספרד עם 5.0% — שהן דומות לנו בהיותן מדינות מפותחות שטופות שמש. וגם בכמה מדינות שיש להן הרבה פחות שמש השימוש באנרגיה סולרית יותר גבוה, כמו למשל בגרמניה (5.9%), בלגיה (3.5%), ובריטניה (3.0%).

אבל אנרגיה סולרית הוא רק סוג אחד של אנרגיה מתחדשת – יש גם אנרגיה הידרואלקטרית (מים וסכרים, כמו בתחנת הכוח ההיסטורית בנהריים), אנרגית רוח, ואנרגיה גיאותרמית (חום שיוצא מהאדמה באזורים געשיים). בישראל משתמשים רק באנרגיה סולרית, אבל בשאר העולם משתמשים הרבה יותר בשיטות אחרות, במיוחד אנרגיה הידרואלקטרית. אם מסתכלים על כלל השימוש באנרגיות מתחדשות, ישראל נשרכת הרחק מאחור.  ובאופן אירוני דווקא כמה מדינות די נחשלות באפריקה מובילות את הדירוג — אין להן הרבה חשמל, אבל מה שיש הוא הידרואלקטרי.

renew-pct

אגב, ב-29.1.2009 התקבלה החלטת ממשלה מס' 4450 שקובעת יעד של יצור 10% מהחשמל מאנרגיה מתחדשת עד 2020, עם יעד ביניים של 5% בשנת 2014.  אני סקפטי שנעמוד בזה (ואת יעד הביניים כמובן כבר פספסנו בפער גדול).  בכל אופן בינתיים שימוש באנרגיה מתחדשת מצטרף למגוון דוגמאות אחרות של יכולת ביצוע נמוכה של הממשלה.

מקורות

כל הנתונים מקובץ אקסל שנלווה ל-BP Statistical Review of World Energy שפורסם ביוני 2017.  הקובץ מכיל נתונים על כל סוגי האנרגיה לאורך שנים.  הגרף הראשון מראה את נתוני המתקנים הפוטו-וולטאיים להפקת חשמל.  השני מראה את היחס בין הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת לסך הפקת החשמל מכל המקורות ביחד עבור השנה האחרונה שיש עליה נתונים, שהיא 2016.  באקסל סולרית נכלל במתחדשות והידרו נספר בנפרד מסיבה כלשהי.  החלק שמוצג בתור גיאו+רוח הוא בעצם ההפרש בין סך היצור מאנרגיות מחדשות לבין היצור מאנרגיה סולרית.

לקט גז

הבלוג הזה מתיימר להציג נתונים על נושאים מעניינים מענייני דיומא, אבל לרוב הוא עוסק בנתונים שאני מקווה וחושב שהם מעניינים, אבל העניין בהם הוא כללי ולאו דווקא אקטואלי.  ואחד הכשלונות הגדולים הוא בנושא מתווה הגז, שהיה אולי האירוע הכלכלי המשמעותי ביותר ב-30 שנה (מאז תכנית היצוב הכלכלית של 1985), וגם המזיק ביותר, אבל לא זכה אפילו לאיזכור קטן.  זה חלקית כי הנתונים חסרים או מבלבלים, וחלקית כי מדובר בשיקולי מדיניות מורכבים שנתונים הם לא בהכרח הדבר המשפיע ביותר עליהם.  בכל מקרה, הנה מה שמצאתי, באיחור קל.

נתחיל עם תגליות הגז עצמן, בתור רקע.  תגליות הגז התחילו ב-1999, וההפקה התחילה ב-2004.  מה שיש לנו עד היום נתון בטבלה הבאה.  יש שצופים שיהיו עוד תגליות בהמשך, אבל הקונצנזוס הוא שהרוב המכריע כבר נמצא.  היחידות של כמות הגז במאגרים היא BCM, שזה מיליארד מטרים מעוקבים.  כל הערכים הם הערכות שמבוססות על קידוחי ניסיון וניתוח נתונים גיאולוגיים, ויכולים להשתנות (כפי שכבר קרה במספר מקרים).

קידוח

כמות

תאריכים

סטטוס

נועה
(ים תטיס)

3.5 BCM

גילוי: 1999
הפקה: 6.2012 – 12.2013

פותח באופן מהיר כדי לפצות על פער בין הגז ממצרים לפיתוח מאגר תמר; הופקו BCM 1.2, השאר אינו נגיש

מרי בי
(ים תטיס)

32 BCM

גילוי: 2000
הפקה: 2004 – 2012

שימש מקור ראשי לחברת חשמל והופקו כ-25 BCM, קרס בשל תפעול לא נכון ו/או שאיבה מוגברת אחרי הפסקת האספקה ממצרים

תמר

320 BCM

גילוי: 1.2009
הפקה: מאז 4.2013

המקור העיקרי של גז טבעי בישראל כיום, עם הפקה של כ-BCM 10 לשנה

דלית

7.6 BCM

גילוי: 3.2009

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

לויתן

540-622 BCM

גילוי: 6.2010

מועמד לפיתוח, במוקד מתווה הגז בין הממשלה לחברות דלק ונובל אנרג'י

תנין

14-31 BCM

גילוי: 2.2012

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

שמשון

5.2 BCM

גילוי: 3.2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

דולפין

3 BCM

גילוי: 2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

כריש

30-50 BCM

גילוי: 5.2013

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

אפרודיטה (ישי)

7-10 BCM

גילוי: 2013

קידוח במים הטריטוריאליים של קפריסין; גודל המאגר כ-125 BCM, מתוכו חלק קטן גולש למים של ישראל

הגרף הבא מתאר את ההיסטוריה של הפקת הגז מהמאגרים שפותחו.  בשנים 2011-2012 היו פגיעות באספקת הגז ממצרים, ואז היא הופסקה כליל.  כדי לפצות על כך הוגברה השאיבה ממאגר ים תטיס, והוא קרס.  באופן זמני בוצע יבוא יקר של גז נוזלי דרך מצוף ימי, אבל זה היה רק בנפח מועט, ואז מאגר תמר נכנס לפעולה.

supply

אחת השאלות הגדולות בהקשר של מתווה הגז נגעה ליצוא גז.  כדי להחליט מינו את ועדת צמח, שהעריכה שמספיק לשמור בערך חצי מעתודות הגז לשימוש מקומי וליצא את החצי השני, בנפח של כ-500 BCM (בהנחה שסך העתודות אכן באזור ה-1000 BCM, מה שאי אפשר באמת לדעת בפרט לפני שמפתחיםאת לויתן).  זה התבסס בין היתר על התחזית הבאה של שימוש עתידי בגז בישראל, שמוצגת כאן ביחד עם נתוני השימוש בפועל עד היום:

zemach-pred

השימוש כיום קצת פחות מהתחזית, חלקית בגלל קיבולת מוגבלת של הצינור היחיד מהמאגרים לחוף.  מה שיותר מדאיג לגבי התחזית הזו שהיא נפסקת אחרי 25 שנה כשרמת השימוש היא כ-25 BCM לשנה.  ומה אז?  אם ימשיכו להשתמש בגז, מאיפה הוא יבוא וכמה הוא יעלה?  ואם לא, מתי ואיך יעברו למקור אנרגיה אחר?  בנוסף, יתכן שזו הערכת חסר, בשל השימוש הנמוך יחסית בגז לתעשיה ולתחבורה.  בארה"ב, למשל, רק בערך שליש מהגז משמש לחשמל, ולא 2/3 כמו כאן.

השאלה הבאמת גדולה היא אם זה שווה.  במילים אחרות, מה באמת סך ההוצאות וההכנסות על הגז? התשובה היא שעל הרוב אנחנו לא יודעים — או שאין נתונים נגישים, או שמדובר בדברים שרק יקרו בעתיד וכל מה שיש כיום הן הערכות.  דוגמה אחת לזה היא "מס ששינסקי" — ההיטל על רווחי יתר של מונופול הגז, שיתחילו לגבות אותו רק אחרי שהרווחים יעלו על כפליים ההשקעות.  הדבר היחיד שיש עליו נתונים ברורים הוא החלקים שקשורים לתקציב המדינה.  זה כולל הוצאות על אדמיניסטרציה (רשות הגז), הוצאות על תכנון ותמיכה בחיבור לגז, והכנסות מתמלוגים, ונראה כך:

takziv-inout

אז התמלוגים מגיעים למאות מיליוני שקלים, וזה הרבה יותר מההוצאות.  אבל כאמור זה לא כולל את כל ההוצאות.  למשל הממשלה הבטיחה להשתתף בחצי מהוצאות האבטחה של האסדות בים, וזה יכול להגיע למיליארדים.  גם התשלום העודף של חברת חשמל על הגז שהיא מקבלת נמדד במיליארדים.  הסיפור שם הוא שחברת חשמל חתמה על חוזה בלחץ בשיא המשבר של הגז ממצרים, והסכימה למחיר בסיס של $5.04 ליחידת חום (BTU), מוצמד לדולר.  כיוון שבארה"ב יש אינפלציה ממוצעת של 2.1%, המחיר יכול רק לעלות (אמנם במתינות).  בינתים בשאר העולם המחיר יורד בשנים האחרונות:

price-cmp

אפילו במדינות שמתבססות על יבוא גז נוזלי ממרחקים, כמו יפן וגרמניה, המחירים כיום דומים לאלה שחברת חשמל משלמת על גז שמופק במרחק כמה עשרות קילומטרים מהחוף.  בארה"ב וקנדה למשל המחיר פחות מחצי מזה.

אם מסכמים,

  • מחיר הגז בישראל היה בהתחלה זול אבל עכשיו הוא גבוה יחסית,
  • מאזן ההוצאות וההכנסות ברמת המשק כולו לא ברור, ויתכן שההוצאות יאכלו את כל ההכנסות מתלוגים ומיסים,
  • היצוא עלול לבוא על חשבון שימוש עתידי בארץ,
  • ואת כל זה קיבלנו בזכות התנהלות בלתי תקינה בעליל שכללה את התפטרות הממונה על ההגבלים העסקיים, שימוש תקדימי בסעיף 52, פיטורי ראשת רשות החשמל, פטור גורף מרגולציה על המונופול, ומניפולציות של מידע ודעת הקהל.

קריאה נוספת

כל הנ"ל הוא בעצם תקציר מתומצת של מה שמופיע בגרסה האחרונה של הספר, עמ' 102-109, שכולל הרחבה ניכרת על השיקולים והאינטרסים הסותרים ועל מתווה הגז עצמו.  וגם זה תקציר מתומצת של החומר שמסתובב על הנושא הזה ברשת.

מקורות

טבלת תגליות הגז: צרוף נתונים מוויקיפדיה ומגוון מקורות אחרים באינטרנט.

היסטורית ההפקה: סקירת ההתפתחויות במשק הגז הטבעי במהלך שנת 2014 ותחילת 2015 של רשות הגז הטבעי, והשלמות מדוחות הכנסות של מנהל אוצרות טבע.

תחזית השימוש בגז בישראל עד 2040: מדוח ועדת צמח. נתוני השימוש בפועל מהגרף הקודם.

נתוני תקציב ותמלוגים: נתוני התקציב מאקסלים של תקציב המדינה וביצועו מאתר החשב הכללי. האדמיניסטרציה היא מנהלת הגז במשרד התשתיות עד 2002 (סעיפים 34130125 או 3405) ורשות הגז מ-2002 (סעיף 5431 או 5405). פרויקטים כוללים השקעות שונות ורזרבה (סעיפים 83040109-83040124) ותמיכות (סעיפים 38190302, 38400231). נתוני התמלוגים מדוחות שנתיים של מנהל אוצרות טבע כנ"ל.

מחירי הגז בעולם: הנתונים על המחירים בישראל מסיכום של אמנון פורטוגלי, שמתבסס בעיקר על דוחות של נובל אנרג'י, ומנתונים ספורדיים אחרים שמצאתי. הנתונים על ארצות אחרות מ-http://tools.bp.com/energy-charting-tool (לשונית Natural gas prices למטה), ומ-https://knoema.com/ncszerf/natural-gas-prices-forecast-long-term-2017-to-2030-data-and-charts.

ממשיכים להתקדם

עוד חודשיים עברו והנה גרסה 0.5, שמגיעה ל-329 עמודים ו-229 איורים.

%d בלוגרים אהבו את זה: