הצלחנו: הסכנה שהאזרחים הערבים יזדהו עם המדינה נמנעה

זה לא פשוט להיות מיעוט. במיוחד מיעוט לאומי במדינה שנמצאת במלחמה עם העם שלך. למשל מי שנקראים "ערביי ישראל". מצד אחד יש שאלה של זהות. האם הם "יותר ישראלים" או "יותר ערבים"? והאם השיוך הכללי ל"ערבים" הוא נכון בכלל, או שהם בעצם פלסטינים? מצד שני יש את שאלת הנאמנות. כשזה מגיע לכדי התנגשות, וזה מגיע, הם יותר נאמנים למדינה שהם חיים בה או לעם שהם שייכים אליו? אלה שאלות ששואלים עליהם, וגם שהם שואלים בעצמם.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מקיים סקר שנתי שנקרא "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמסתכל בין היתר גם על סוגיות טעונות כמו אלה. הסקר הזה מתבצע בחודש יוני בכל שנה. אחת השאלות הבסיסיות ביותר היא השאלה "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?”. השאלה נשאלת את כל משתתפי בסקר, יהודים וערבים, אבל ניתוח התשובות כולל גם פילוח לפי מגזר. התשובות של הערבים לשאלה הזו מוצגות בגרף המצורף. כפי שניתן לראות, לאורך שנים כ-40% הרגישו חלק מהמדינה, לפחות "במידה די רבה" אם לא "במידה רבה מאוד". פחות או יותר 55% לא הרגישו שהם חלק מהמדינה ובעיותיה. בערך שישית אפילו אמרו ש"בכלל לא”.

אבל אחרי ההתקפה הרצחנית של חמאס בשמחת תורה היחס השתנה באופן דרמטי. האזרחים הערבים, באופן גורף, לא תמכו בזוועות שחמאס חולל. הם לא קיבלו שזה מייצג אותם. הם הרגישו חלק מהצד המותקף. ואכן מעל 20 אזרחים ערבים נרצחו על ידי מחבלי חמאס, וכמה נחטפו. אז בסקר מיוחד שנערך בנובמבר מעל 70% ענו שהם מרגישים חלק מהמדינה, רובם במידה רבה מאוד. רק קצת יותר מ-20% לא הרגישו שייכים, מתוכם רק מיעוט קטן שבכלל לא.

אפשר היה לנצל את זה בתור נקודת פתיחה להגדיל את השילוב של המגזר הערבי בכלכלה ובמדינה. כלכלני משרד האוצר מדברים כבר שנים על כך שהעתיד של ישראל תלוי בשילוב מוגבר של מגזרים כמו הערבים והחרדים. יש תוכניות חומש שמשקיעות מיליארדים בקידום החברה הערבית. הייתה כאן הזדמנות לקדם את הדברים האלה, על ידי רתימה של החברה הערבית כחלק מההתמודדות עם המשבר.

אבל זה שערביי ישראל הזדהו עם המדינה המותקפת לא אומר שהם התנכרו לבני העם שלהם בעזה. במיוחד לא אחרי שהתחילה המתקפה הקרקעית והצטברו דיווחים על אלפי ואז על עשרות אלפי הרוגים פלסטינים. אצל רבים היה מדובר בבני משפחה. וגם אם לא, אלה בני עמם. אז הם הזדהו שוב עם המותקפים, והביעו זעזוע מהרג חפים מפשע. חלקם אפילו העזו להביע את הדעות האלה בכיכר העיר, כלומר ברשתות החברתיות. זה לא עבר טוב.

למשל, הייתה תמונה עם הכיתוב "אנא מחק אותי אם אתה מתענג על מותם של חפים מפשע". או פוסט עם תמונות של ילדים ותינוקות פלסטינים (כנראה גופות) והכיתוב "בנק המטרות של ישראל". זה היה לא נעים לראות. אבל אי אפשר ליחס להתבטאויות האלה תמיכה בטרור, שזה מה שטענו בהתאחדות הסטודנטים.

באחת האוניברסיטאות הגישו קובלנה נגד סטודנט בשל ציטוטים משני שירים. באחד הופיעו השורות "אנחנו לא רוצים, אנחנו לא רוצים את ההשפלה הנצחית והחיים האומללים שלנו, אנחנו לא רוצים אלא להחזיר את תהילתנו העתיקה, תהילתנו העתיקה, מולדתי מולדתי”. בשני נכללה השורה "אם עם ירצה באחד הימים לחיות אזי הגורל יענה לבקשתו". בנוסף צוטט גם הפתגם "אם תתאזרו בסבלנות, ותחזיקו מעמד, תקבלו את מבוקשכם, שכן דבר אלוהים סופו להתקיים". הטענה הייתה שפרסום הדברים בסמוך למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר "מייצר פרשנות שמשמעותה היא תמיכה או אהדה לאירוע טרור".

והיו עוד הרבה דוגמאות כאלה ואחרות. סקר מנובמבר גילה שיותר מחצי מהסטודנטים הערבים לא מרגישים בטוחים לחזור ללימודים בקמפוס, וכמעט 80% העידו שאינם מרגישים בטוחים להביע את דעותיהם ברשתות חברתיות.

עם פרוץ המלחמה, פרקליט המדינה עמית איסמן נתן אישור למשטרה לפתוח בחקירה נגד כל מי שהביעו תמיכה בחמאס, בלי צורך בביקורת של הפרקליטות. אבל הבעיה – שבגללה היה צורך באישור לפני כן – היא לזהות נכון תמיכה כזו. אחת הנפגעות הייתה ד"ר דלאל אבו אמנה, חוקרת מוח בהכשרתה שגרה בעפולה. בנוסף לעבודתה המדעית היא גם זמרת מצליחה, וחשבונות המדיה שלה מנוהלים על ידי צוות בקהיר. אחרי המתקפה של חמאס היא העלתה פוסט שבו כתוב רק הפסוק "אין מנצח מלבד אללה" מהקוראן, עם אימוג’י של דגל פלסטין. לדבריה זו הייתה אמירה נגד חמאס, וכשהיא הבינה שזה מתפרש לא נכון בישראל הורידה את הפוסט. אבל זה לא עזר נגד האיומים שקיבלה, ואחריהם המעצר בחשד להסתה, ואחרי ששוחררה למעצר בית – הפגנות כל ערב מול ביתה, בעידוד והשתתפות ראש העיר, עם קריאות שלא ירפו ממנה עד שתמכור את הבית ותעזוב.

במקביל עבר בכנסת חוק המחשבות, בתמיכה רחבה שכללה גם נציגים מיש עתיד. זה חוק יחודי בקנה מידה עולמי. העברות בחוקים פליליים מחייבות מעשה קונקרטי של פגיעה באדם אחר או ברכושו. אבל החוק הזה מפליל פעולה שאדם עושה באופן פרטי בלי לערב אף אחד אחר: הוא אוסר על צריכה "באופן שיטתי ומתמשך" של תכנים של דאעש וחמאס. החוק מעלה חשש ממשי לסכנה של אכיפה לא מידתית על אזרחים ערבים, או שימוש בחוק כדי לרדוף אותם. מי שהגבירה את החששות האלה הייתה חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שבדיונים על החוק הצהירה מפורשות "אחרי מה שקרה פה, אין זכויות אדם. נגמרו זכויות האדם".

באופן מעשי היו רק כמה מאות האשמות ומעצרים בחשד להסתה ותמיכה בטרור, ולפחות חצי מהם הסתיימו בזיכוי מוחלט תוך כמה ימים. כלומר מספר המקרים האמיתיים היה קטן. אבל האווירה שנוצרה היא של דיכוי ורדיפה של האזרחים הערבים ברוח השר "לביטחון לאומי" איתמר בן גביר. התוצאה הבלתי נמנעת מכל זה הייתה שתחושת ההזדהות של הערבים עם המדינה לא החזיקה מעמד. בסקר המיוחד האחרון, מפברואר 2024, חזרנו במידה רבה לשיעורי ההזדהות שהיו לפני המלחמה, וגם לשיעורי חוסר ההזדהות. והמלחמה עוד נמשכת.

מקורות

סקרי מדד הדמוקרטיה הישראלית של מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה. הנתונים נגישים באתר דאטה ישראל.

מה שהשקיפות בחינוך חושפת

פעם, בעולם שהיה פחות או יותר נורמלי, התעניינתי בנתונים שגרתיים על ניהול המדינה. דברים כאלה של יום-יום. למשל מערכת החינוך. אבל איכשהו אף פעם לא נברתי במערכת "שקיפות בחינוך", שמשרד החינוך מתחזק כבר כמה שנים. יש שם מגוון נתונים על מערכת החינוך, התקציבים שלה, והלומדים בה. זה מצוין, ואולי אפילו יותר מדי טוב — לפעמים קשה למצוא את הידיים והרגלים מרוב נתונים.

בפרט זה המצב אפילו עבור המצגות השנתיות שמספקות ניתוח של הנתונים העיקריים כל שנה מאז תשע"ב. במצגת האחרונה, זו של תשפ"ב, יש 55 שקפים. אפילו אם מורידים את דפי הכותרת של הפרקים השונים יש שם עשרות גרפים עמוסי נתונים, הרבה פעמים אותם נתונים בחתכים שונים. למשל מספר התלמידים הכולל ומספר התלמידים בכיתה והתקציב פר תלמיד והתקציב פר כיתה ושעות הלימוד המתוקצבות וכל זאת לבתי ספר יסודיים ולחטיבות ביניים ולתיכונים תוך פירוט לפי מגזר ולפי סוג פיקוח וחלוקה לחמישוני טיפוח ובממוצע. מתוך כל זה בחרתי להתמקד כאן בנושא אחד בלבד: הפער בהשקעה בתלמידים יהודים וערבים. ואני אעשה את זה בהקשר של חטיבות הביניים בלבד, כי שם זה הכי בולט (אבל התמונה דומה גם ביסודי ובתיכון).

הגרף שתפס את עיני (והוא היחיד שמופיע בצורה פחות או יותר זהה גם במצגת) הוא מה שאקרא לו "גרף ה-X". הציר האופקי בגרף הזה מייצג את חמישון הטיפוח של בתי הספר. זה נע בין "חלש" שהוא בתי הספר הדפוקים שזקוקים לטיפוח רב (1 בגרף), לבין "חזק" שאלה בתי הספר הטובים שמסתדרים בעצמם (5 בגרף). הציר האנכי מציג את מספר התלמידים שזוכים ללמוד בבתי ספר בכל חמישון.

כפי שקל לראות רוב התלמידים הערבים לומדים בבתי ספר ברמת "חלש". חלק ברמה 2, "בינוני חלש". ממש קצת ב"בינוני". ופשוט אין דבר כזה בית ספר ערבי ברמת "בינוני חזק" או "חזק". אצל היהודים התמונה הפוכה. הכי הרבה יש בבתי ספר חזקים. יש די הרבה גם ב"בינוני חזק" ו"בינוני". רק מעטים נמצאים בבתי ספר חלשים. אני מניח שברור למה אני קורא לזה גרף ה-X.

האבחנה בין חמישוני טיפוח אמורה להתבטא בטיפוח. כלומר משרד החינוך אמור להשקיע בתלמידים בבתי ספר חלשים יותר מאשר בתלמידים בבתי ספר חזקים. אז היינו מצפים שישקיעו יותר בתלמידים ערבים, כי כאמור רובם בבתי ספר חלשים. מהנתונים במצגת מסתבר שאכן כך — ההשקעה הממוצעת בתלמיד ערבי גבוהה מזו בתלמיד יהודי. ואם אוספים נתונים מכל המצגות, רואים גם מגמת שיפור לאורך העשור שיש עבורו נתונים. בתשע"ב (2012) ההשקעה בתלמידים ערבים הייתה נמוכה מביהודים, אבל מאז היא עלתה, וכיום כאמור היא גבוהה יותר.

זה נראה מבטיח ואפשר היה לעצור פה. אבל אם מסתכלים עוד בנתונים מגלים שתי תופעות שמקלקלות את התמונה.

התופעה הראשונה היא שאין שיפור בחלוקה של התלמידים לחמישוני טיפוח: מה שרואים כיום הוא בקירוב טוב מה שהיה לפני עשור. זה נכון גם לגבי יהודים וגם לגבי ערבים. הנה הגרף עם הנתונים שנאספו מכל המצגות של השנים השונות. נכון שבשנים 2018-2019 הייתה ירידה בשיעור התלמידים הערבים בבתי ספר חלשים, אבל אז זה התחיל לעלות שוב, ובמקביל הייתה ירידה בחלק שמגיעים לבתי ספר בינוניים — וכל השינויים האלה די מינוריים. אין כאן מה לחגוג בתור מגמת שיפור.

התופעה השנייה, היותר מפתיעה, היא שבעצם ההשקעה בתלמידים ערבים עדיין נמוכה יותר מההשקעה בתלמידים יהודים — למרות הנתון על השקעה גבוהה יותר בממוצע. ההסבר קשור לכך שרוב הערבים לומדים בבתי ספר חלשים ורוב היהודים בחזקים. אז ההשוואה בין הממוצעים בעצם משווה בין ההשקעה בתלמידים ערבים בבתי ספר חלשים לבין ההשקעה בתלמידים יהודים בבתי ספר חזקים.

כיוון שבאופן מוצהר אמור להיות הבדל בין ההשקעה בבתי ספר חלשים לחזקים, ההשוואה הזו מטעה. מה שצריך לעשות הוא להשוות את ההשקעה בתלמידים יהודים וערבים בכל חמישון בנפרד. אם עושים את זה מקבלים את הגרף הבא. העיגולים מייצגים את מספר התלמידים בכל מגזר וחמישון, כדי להמחיש איפה נמצא מרכז הכובד שמשפיע על הממוצע.

הדבר הראשון שרואים כאן הוא שתיקצוב דיפרנציאלי שבו בתי ספר חלשים מקבלים יותר הוא עניין של יהודים. במגזר הערבי בתי הספר החלשים מקבלים רק טיפה יותר אם בכלל. ובשנת 2012 (הגרף השמאלי), בתחילת הנתונים שמשרד החינוך מספק לנו, הרמה האחידה הזו של תמיכה בבתי ספר ערביים הייתה דומה לזו של התמיכה בבתי ספר יהודיים חזקים. בתי ספר יהודיים חלשים קיבלו הרבה יותר פר תלמיד, ולכן הממוצע של התמיכה ביהודים היה גבוה יותר.

עד שנת 2022 התמיכה בבתי ספר ערביים אכן עלתה באופן יחסי, וכיום היא דומה לזו בבתי ספר יהודיים בינוניים (הגרף הימני). כיוון שרוב התלמידים היהודים לומדים בבתי ספר חזקים יותר, התמיכה הממוצעת בתלמידים יהודים נמוכה יותר. אבל עדיין, אותם תלמידים יהודים שאיתרע מזלם ללמוד בבתי ספר חלשים מקבלים יותר ממקביליהם הערבים. וכאמור דווקא אצל הערבים — כלומר איפה שיש הרבה חלשים — יש הרבה פחות דיפרנציאציה, כלומר הרבה פחות טיפוח לחלשים, מה שאולי מסביר את חוסר השיפור במצב.

להשלמת התמונה, המצב בבתי ספר יסודיים ובתיכונים דומה. בשניהם אמנם יש קצת תלמידים ערבים בבתי ספר בסיווג בינוני-חזק, אבל מצד שני האחוז בבתי ספר חלשים אפילו קצת יותר מ-60%. גם שם אין מגמת שיפור. בבתי הספר היסודיים ההשקעה הממוצעת בתלמיד ערבי גבוהה יותר מההשקעה ביהודים בכל השנים, ובתיכונים היא נמוכה יותר בכל השנים, כלומר אין היפוך כמו בחטיבות הביניים. אבל הניתוח לחמישונים מראה על אותה תופעה שבה בכל חמישון משקיעים בערבים פחות.

אז מה למדנו מכל זה?

• קודם כל חשוב שתהיה שקיפות. חשוב להסתכל על נתונים ולנסות להבין מה קורה, מה צריך לשפר, והאם הניסיונות לשפר אכן עובדים.
• הפער בין מערכת החינוך במגזר הערבי למערכת החינוך במגזר היהודי הוא עצום. זה ביזיון מתמשך למדינה ולמשרד החינוך ואין סימנים של שיפור. בלתי נסבל בעיני ש-60% מהתלמידים הערבים לומדים בבתי ספר חלשים, ואין בכלל בתי ספר ערביים חזקים, כשבמקביל 60% מהתלמידים היהודים לומדים בבתי ספר ברמות בינוני-חזק או חזק.
• צריך להיזהר מהשוואות של ממוצעים. ההשקעה הממוצעת בתלמיד ערבי גבוהה מההשקעה הממוצעת בתלמיד יהודי, אבל בהשוואה בין תלמידים באותו מצב מסתבר שמשקיעים בתלמידים יהודים יותר מאשר בערבים. אז התמונה שהממוצעים מציירים היא תמונה מטעה.

נושא שלם שלא הסתכלתי עליו כאן הוא הפערים בין סוגי הפיקוח השונים בתוך המגזר היהודי. בגרפים לעיל כל התלמידים היהודים הוצגו כמקשה אחת. זה לא המצב. בעצם תלמידים בחינוך הממלכתי דתי מקבלים הרבה יותר מהאחרים, וחרדים פחות (בעיקר כי חלק מהמוסדות שלהם לא מלמדים ליבה ולכן מקבלים רק תמיכה חלקית). תלמידים בחינוך הממלכתי הלא דתי באמצע. אבל כל הפרטים על זה ראויים לפוסט נפרד (שאולי יכתב מתישהו).

מקורות

הנתונים נלקחו מהמצגות המסכמות של מערכת שקיפות בחינוך של משרד החינוך. אפשר גם להיכנס למערכת עצמה ולראות מגוון נתונים נוספים, בפרט על רשויות מקומיות שונות. ויש גם את מערכת הנתונים של מנהל כלכלה ותקציבים, שבה ניתן לקבל עוד יותר פירוט. זה מגיע לרמה שלא רק שמרוב עצים לא רואים את היער — מרוב עלים אפילו לא רואים את העצים.

כשהמצב יוצא אל מחוץ לסקלה

אחת ההחלטות הבסיסיות כשמציירים גרף הוא הממדים שלו, והסקלות של הצירים, כלומר מה הממדים האלה מייצגים. מקובל להשתמש במלבן שהרוחב שלו גדול מגובהו. בהרבה מקרים הציר האופקי מייצג את טווח הזמן שמתעניינים בו. הציר האנכי מייצג את הגודל שאחריו רוצים לעקוב בתקופת הזמן הזו. הסקלה נקבעת בין 0 לבין הערך הגדול ביותר, או לפעמים בין הערך הנמוך לגבוה.

אבל יש מקרים שהסקלה היא בעצם כל הסיפור. במקרים כאלה אפשר להשתמש במלבן אנכי. וכדי להדגיש, אפשר גם לתת לגרף לפרוץ מהמלבן שלו. בתקופה האחרונה היו כמה דוגמאות של מספרים שחרגו מכל מה שהכרנו קודם, למשל ההרוגים מטרור בהתקפה בשמחת תורה או ההרוגים הפלסטינים מאז הפלישה לעזה. אני חושב שגם הנתונים על מספר האסירים המנהליים הם מקרה כזה. הנה הגרף עבור העשור האחרון.

אפשר היה לצייר את הגרף הזה כרגיל, כשכל הסקלה מכווצת לגובה של המלבן המקורי. אבל אז היה קשה לראות את הפרטים מהשנים 2014—2022. ורוב השטח היה נשאר ריק.

לעומת זאת, כשלא מכווצים את הסקלה אפשר לראות בבירור שבמשך 8 שנים מספר העצורים המנהליים היה באזור ה-400. אפשר לראות איך הוא עלה בעקבות אירועים ביטחוניים משמעותיים, ודעך בחזרה אחריהם. אפשר לראות איך הוא עלה לאורך גל הטרור שהתחיל ב-2022, והגיע למספרים שלא נראו מאז שיא האינתיפדה השנייה.

ובמיוחד אפשר לראות איך המספר זינק אחרי התקפת הזוועות של חמאס בשבת ה-7 באוקטובר 2023. הנתון האחרון, מתחילת פברואר, עומד על כמעט 3500 אסירים מנהליים – פי תשע ממה שהיה בשנים 2014—2021.

חשוב להדגיש – עצורים מנהליים הם לא כל האסירים הביטחוניים. הם אמורים להיות החריגים. הגרף הבא מראה את תמונת המצב המלאה מאז האינתיפדה השנייה בתחילת המאה. יש שלוש קבוצות של אסירים ביטחוניים "רגילים”, לא מנהליים. ראשית, כשמישהו נחשד בעבירה, הוא נעצר לחקירה. לפי חוקי המדינה זה יכול להימשך רק זמן קצר, ומחייב הארכות על ידי שופט. תחת השלטון הצבאי על הפלסטינים בשטחים זה כמובן יותר קל. השלב השני הוא כשמחליטים להגיש כתב אישום. בשלב הזה רוב העצורים הפלסטינים נעצרים עד תום ההליכים המשפטיים, מה שיכול לקחת שנה ויותר. אם הם מורשעים במשפט (מה שכמעט תמיד קורה: אחוז ההרשעה הוא באזור 99%) הם עוברים לקבוצה השלישית והופכים לאסירים עד סיום תקופת המאסר שנגזרה עליהם. מאז המתקפה בשמחת תורה יש גם עוד קבוצה חריגה, זו של לוחמים בלתי חוקיים. במערכת המשפט עדיין מתלבטים איך להתייחס אליהם.

הנתונים מראים שמספר העצורים היה במגמת ירידה מכ-2000 בתחילת 2018 לרק 1200 בתחילת 2020, עלה קצת בהמשך, וזינק ל-2700 בחודשים שאחרי ההתקפה באוקטובר (זה כולל גם עצורים לחקירה וגם עצורים עד תום ההליכים, שבתקופה הזו אין עליהם נתונים נפרדים). מספר האסירים השפוטים גם ירד בשנים האחרונות, מכ-3700 ב-2017 לרק 2400 לפני ההתקפה, ודווקא ירד עוד קצת אחרי אוקטובר, כנראה כדי לפנות מקום לעצורים חדשים.

העצורים המנהליים שאיתם התחלנו הם עצורים שבכלל לא עוברים דרך מערכת המשפט. כשמם כן הם – הם נעצרים לפי צו מנהלי. העילה למעצר היא כרגיל חשד שהם מתכננים לבצע פיגוע או משהו כזה, אבל אין מספיק ראיות קבילות כדי להוכיח את זה בבית משפט. אז עוצרים אותם בלי משפט. זה כרגיל לכמה חודשים, אבל אפשר להאריך. ובלא מעט מקרים אכן מאריכים.

אם מסכמים את המספרים, בתחילת אוקטובר טיפה יותר מרבע מהאסירים היו מנהליים. כבר אז זה היה יותר גבוה מבכל זמן אחר מתחילת המאה. אפילו בתחילת האינתיפדה השנייה, אחרי הפיגוע במלון פארק, השיא היה רק 24% אסירים מנהליים, ובהמשך זה ירד. אבל אחרי ההתקפה בשמחת תורה המעצרים המנהליים עלו בתלילות, כפי שראינו בגרף הראשון. הנתון האחרון מתחילת פברואר הוא כבר 42% מנהליים.

אני לא מתיימר לדעת אם כל המעצרים האלה באמת מוצדקים או לא. כוחות הביטחון מעצם תפקידם נוטים לא לקחת צ’אנסים, אז הם עוצרים. אבל יש שני דברים שכנראה לא נלקחים בחשבון מספיק.

העניין הראשון הוא נושא הביטחון. המטרה המוצהרת של מאסר של אסירים ביטחוניים, ואסירים מנהליים בפרט, היא להגן על הביטחון. אבל יש מקום לספקות אם זה תמיד כך. אלפי האסירים הביטחוניים מוחזקים ביחד בבתי כלא, בתנאי פנימיה על חשבון ממשלת ישראל, במשך חודשים ושנים. מה הם בעצם עושים בזמן הזה? יש לא מעט עדויות שהם מנצלים את זמן הכליאה כדי לגייס מחבלים נוספים וכדי לקדם פעולות טרור. זכריא זביידי, למשל, גויס לפתח בזמן שהיה בכלא. סלאח שחאדה ואחמד יאסין נפגשו לראשונה בכלא, ואחרי ששוחררו הקימו את ארגון חמאס. יחיא סנוואר בנא את מעמדו בכלא. הראייה קצרת הטווח שמכניסה אנשים כאלה לתקופות ארוכות בכלא התנקמה בנו לא פעם בטווח הארוך יותר.

העניין השני הוא ההקרנה על היותה של ישראל מדינת חוק ומשפט. נכון שישראל היא לא המדינה היחידה שמשתמשת במאסר מנהלי נגד חשודים בטרור. אבל כשמגיעים למאות אסירים כאלה זה מעלה שאלות. וכשמגיעים לאלפים זה כבר מציב סימן שאלה על המחויבות לזכויות אדם ולהליך משפטי תקין. לרבים זה לא אכפת, מתוך הנחה שמדובר במחבלים. אבל החזקת אלפי אסירים ללא משפט היא כתם משמעותי על המדינה ועל מערכת המשפט. וכפי שבית המשפט הבינלאומי בהאג הזכיר לנו לאחרונה, מאוד רצוי לנו שמערכת המשפט שלנו תהיה ללא רבב.

ואגב, זה לא תמיד היה כך. בתחילת האינתיפדה השנייה, למשל, לפני הפיגוע במלון פארק, מספר העצירים המנהליים היה בין 20–40. פי 10 פחות ממה שהיה ברוב העשור האחרון, ופי 100 פחות ממה שיש עכשיו.

במקביל, השיא של מספר העצורים המנהליים היהודים בכל התקופה הזו הוא 8, וברוב הזמן מספרם היה הרבה יותר נמוך. למרות שלפני כמה חודשים – ובאיחור ניכר – הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, וראש השב"כ יצאו בהכרזה משותפת שמה שהמתנחלים עושים בשטחים זה טרור לכל דבר. ולמרות שכמעט תמיד אין אלטרנטיבה אפקטיבית למעצר מנהלי, כי הם כמעט אף פעם לא עומדים למשפט. בין היתר כי הם מתורגלים בהתנגדות לחקירות אז כרגיל לא מצליחים לאסוף ראיות נגדם. וגם כי ברוב המקרים הצבא והמשטרה אפילו לא מנסים, ובכלל לא עוצרים ולא חוקרים אותם. אז ברור שיש אפליה בין מתנחלים לפלסטינים, מה ששוב פוגע גם בביטחון וגם במעמדנו המשפטי.

מדינות ידידותיות שחשוב לנו שיעמדו לצידנו, כמו ארה"ב, בריטניה, וצרפת, כבר התחילו להטיל מגבלות על מתנחלים אלימים. עדיף שאנחנו נלמד לעשות את זה בעצמנו. הבעיה היא שהנציגים של המתנחלים האלימים והגזענים ביותר הם שרים בכירים בממשלה, אז הסיכוי קלוש.

מקורות

הנתונים נאספים בשקדנות על ידי המוקד להגנת הפרט מדי חודש. הנתונים הישנים יותר (לפני 2008) מבצלם.

מי מזלזל בחוקי יסוד?

תומכי ההפיכה המשטרית רותחים מכעס כי בג"ץ העז לפסול להם חוק יסוד. הם אומרים שאין לו סמכות. לדעתם חוקי יסוד הם בחזקתה הבלעדית של הרשות המחוקקת, כלומר הכנסת.

אבל האם הכנסת עצמה באמת מתייחסת לחוקי יסוד בתור משהו מיוחד? אם מסתכלים על ההיסטוריה של החוקים האלה, אין מנוס מהמסקנה שממש לא.

חוקי יסוד הומצאו בתור תחליף לחוקה שהייתה אמורה להיכתב עם קום המדינה. תהליך החקיקה שלהם מתקדם באיטיות. חוק היסוד הראשון נחקק רק בשנת 1958. עד היום אין חוק יסוד שמבטיח זכויות אזרח, למשל את חופש הביטוי. אין גם חוק יסוד שמסדיר את תהליך החקיקה עצמו. בפרט אין שום מגבלות או תהליך יחודי לחקיקת חוקי יסוד. ההבדל היחיד בין חקיקת חוק רגיל לחוק יסוד הוא שהוסיפו את המילים "חוק יסוד" בכותרת של החוק.

כיוון שאין הגדרה מפורשת של התנאים לחקיקת חוקי יסוד, כל רוב קואליציוני יכול לחוקק חוק יסוד. האפשרות הזו נוצלה שלוש פעמים על ידי ממשלות ימין, שתיים מהן בראשות נתניהו, כדי לבצר את המדיניות שהן מאמינות בה, ולחייב ממשלות עתידיות לפעול לפי אותה מדיניות:

• מפלגת התחייה יזמה את חוק ירושלים בשנת 1980. החוק נועד למנוע אפשרות של פשרה בירושלים, ובפרט את האפשרות שמזרח העיר יהיה הבירה של מדינה פלסטינית. התוצאה המעשית היחידה של החוק ההצהרתי הזה הייתה שמעט השגרירויות הזרות שהיו בירושלים עברו לערים אחרות.
• בשנת 2014 התקבל חוק יסוד משאל עם, הקובע שממשלה לא יכולה לוותר על שטח "שהמינהל של מדינת ישראל חל בו" בלי שזה יאושר על ידי משאל עם. הניסוח המשונה נבחר כדי לחול גם על השטחים הכבושים, שמעולם לא סופחו למדינת ישראל.
• בשנת 2018 התקבל חוק הלאום, שקובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. הקביעה הזו הייתה מקובלת גם לפני החוק, ואין בה חדש. החידוש של החוק היה בכך שנמנע מלהזכיר את שוויון הזכויות של אזרחים שאינם יהודים, כפי שנאמר במגילת העצמאות. בנוסף החוק כלל סעיף אודות תמיכה בהתיישבות יהודית, שוב בלי התייחסות לאזרחים אחרים.

אם מתייחסים לחוקי יסוד ברצינות, הם צריכים להיות קבועים. באופן סימלי, בכותרות של חוקי יסוד לא מציינים את השנה שבה נחקקו, בניגוד לחוקים רגילים שבהם כן מציינים את השנה. חקיקה ושינוי של חוק יסוד אמורים להיות תהליך שמופעל בכובד ראש. אבל ההיסטוריה של חקיקת החוקים האלה בישראל מצביעה על ההפך.

הגרף הבא מראה נתונים על שינויים בשלושה מחוקי היסוד של מדינת ישראל. הציר האופקי הוא ציר הזמן. החקיקה המקורית של כל אחד מהחוקים מיוצגת על ידי עיגול גדול בשנה שבה נחקק. השינויים בחוק גרסאות נוספות משורשרים בקו שעולה לכיוון ימין. הגובה של כל נקודה הוא פשוט המספר הסידורי של השינוי בחוק.

החוקים שעברו הכי הרבה שינויים הם חוק יסוד הכנסת, שיש לו 53 תיקונים עד כה, וחוק יסוד הממשלה, שיש לו 3 גרסאות שונות שתוקנו 9, 10, ו-12 פעמים בהתאמה. לשם השוואה, חוקת ארצות הברית תוקנה רק 27 פעמים בכל 234 שנותיה, ומתוכם עשרת התיקונים הראשונים היו התוספת של מגילת הזכויות שנתיים אחרי האישור המקורי של החוקה. גם חוק משק המדינה תוקן הרבה פעמים. שמונה מהתיקונים האלה קרו ברצף בשנת 2020, במסגרת ההתמודדות עם מגפת הקורונה. אלה היו "הוראות שעה", כלומר תיקונים שלא נועדו להיות תיקונים קבועים.

אפשר לטעון שהמקרה של מגפת הקורונה באמת היה מקרה חירום, והיה מוצדק להשתמש בהוראת שעה כדי לתקן את חוק יסוד משק המדינה. אבל יש גם מקרים שבהם השימוש בהוראת שעה משקף זלזול עמוק בחוק. זה קורה כשיש סעיף בחוק היסוד שאומר משהו, אבל לממשלה (ולעושי דברה בכנסת) הסעיף הזה לא נוח כרגע, אז הם מעבירים תיקון לחוק שבאופן זמני מותר להם להתעלם מהסעיף הזה. כלומר באופן מפורש וגלוי מדובר בשינוי סדרי ממשל בשל קונסטלציה פוליטית ולא מתוך מחשבה שהשינוי הזה ראוי ורצוי באופן כללי.

דוגמה לכך הוא התיקון לחוק יסוד הממשלה שהועבר ב-13 במאי 2015. התיקון הזה אומר, בלי כחל וסרק, ש"הוראות סעיפים 5(ו) ו–25(ד) לחוק היסוד לא יחולו על ממשלה שכוננה בתקופת כהונתה של הכנסת ה–20". הלכתי לבדוק, ומסתבר שאלה הסעיפים שהגבילו את מספר השרים וסגני השרים. במילים אחרות, לפי חוק יסוד הממשלה מספר השרים מוגבל. אז כשהקואליציה רצתה יותר הם פשוט שינו את החוק כך שיהיה כתוב בו שהפעם אין הגבלה כזו.

מקרים הזויים במיוחד הם חוק יסוד תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010 (ששמו שונה אחר כך לשנים 2009 עד 2016) וחוק יסוד תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018, שכל כולם הוראת שעה אחת גדולה. במקרה הזה המטרה הייתה לשחק עם תקציב המדינה — ובעיקר להפוך אותו לדו-שנתי, בניגוד לחוק יסוד משק המדינה שקובע שהתקציב יוגש כל שנה.

באופן מצטבר כל המקרים האלה מדגימים שהממשלות והכנסת לא באמת מתייחסות לחוקי יסוד באופן מכובד כאל הבסיס לחוקה. שווה לזכור את זה כשהם טוענים שלבית המשפט העליון אין סמכות לבטל חוקי יסוד.

אבל ראוי לציין שלא כל השינויים משקפים זלזול בחוק. יש גם שינויים חשובים וראויים. למשל, בגרסה השנייה של חוק יסוד הממשלה הוסיפו סעיף שאומר ש"ראש הממשלה, השרים, וסגני השרים ימלאו את תפקידם בנאמנות, ולא יעסקו בפעילות כלכלית או ציבורית אלא בתחומים ולפי כללים שקבעה הממשלה". זה נראה מובן מאליו, אבל אולי הם ידעו עם מי יש להם עסק, ושעדיף לומר את זה באופן מפורש. בגרסה השלישית של החוק, זו שתקפה היום, הסעיף הזה נעלם.

מקורות

ספירת התיקונים לחוקים כפי שהם מופיעים במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת.

מי צריך ועדות חקירה

חיל האוויר מפורסם בתחקירים המבצעיים שהוא עורך. אחרי כל מבצע יש תחקיר, גם אם הכל היה בסדר. והתחקירים האלה נועדו במוצהר ללמוד ולשפר, לא לחפש אשמים. כך מבטיחים שלאף אחד לא יהיה אינטרס להסתיר מידע.

אין ספק שגם אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם ראויים לחקירה מעמיקה. הכישלון המודיעיני וחוסר ההתרעה, למרות הסימנים המעידים שזוהו על ידי דרגי השטח. הכישלון הטכנולוגי של מערכות שהוצאו מכלל פעולה על ידי אמצעים פשוטים יחסית. חוסר ההתייחסות לאיום מעזה וההיערכות החלשה של הצבא בעוטף. הכישלון הפיקודי בהבנת המצב כשההתקפה התחילה, והעיכובים בהתנעת הצבא והטלת הכוחות למערכה. חוסר התפקוד הגורף של משרדי הממשלה במתן מענה לתושבים שנפגעו ופונו מבתיהם. ניהול ההסברה הבינלאומית אל מול גלים גואים של הפגנות נגד ישראל.

עד כה הוקמו בישראל 20 ועדות חקירה ממלכתיות. כפי שהגרף הבא מראה, כל ראש ממשלה מאז גולדה מאיר הקים לפחות ועדה אחת כזו, פרט לשניים: יאיר לפיד ובנימין נתניהו. לפיד כיהן רק חצי שנה, אחרי שממשלת החילופין שלו עם נפתלי בנט איבדה את הרוב בכנסת. אבל נתניהו כיהן יותר מפי שניים מכל אחד אחר. והיו הרבה דברים שהצדיקו חקירה. הוא פשוט טוב בלהתחמק מזה. למשל, הוא הקים כמה ועדות בדיקה ממשלתיות, שהוא שולט במינוי החברים בהן, והסמכויות שלהן מוגבלות, במקום ועדות חקירה ממלכתיות.

שתי ועדות החקירה שהוקמו על ידי ממשלת בנט קשורות בעצם לאירועים מתקופת נתניהו: אסון מירון ופרשת הצולות. אבל יש עוד הרבה נושאים שנתניהו היה אחראי להם וראויים לחקירה מעמיקה, מעבר לכישלון הקולוסאלי של מערכת הביטחון ב-7 באוקטובר וההתמוטטות המערכתית של כל משרדי הממשלה בטיפול באזרחים בחודשים שאחרי. דוגמאות:

• חוסר ההתייחסות לרשות החירום הלאומית (רח”ל), שהתבטא בהכפפתה לגופים שונים ובאי מינוי של ראש לרשות במשך זמן, והימנעות מהפעלה שלה באירועים משמעותיים כמו מגפת הקורונה.
• ההתמודדות עם המהומות ברחבי הארץ במקביל למבצע שומר חומות במאי 2021. המהומות האלה היו אירועי הפרת הסדר החמורים ביותר בתולדות המדינה, כולל התפרעויות המוניות, לינץ’, הצתות, וירי ברחובות. כשיש אירוע כזה, צריך נוהל שתמיד מקימים ועדת חקירה.

אפשר רק לקוות שאת אסון שמחת תורה כן יחקרו כמו שצריך. אבל לשם כך צריך קודם כל להיפטר מנתניהו. כי אם זה יהיה תלוי בו, לא יהיה כלום כי אין כלום.

מקורות

רשימת ועדות החקירה הממלכתיות והכהונות של ראשי הממשלה בויקיפדיה.

ההשראה לטור מכתבה של תומר אביטל בשקוף בנוגע לצורך בוועדת חקירה ממלכתית למשבר הקורונה.

איך נתניהו וטראמפ הפכו את איראן למדינת סף גרעינית

אחד הנושאים החביבים על ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הגרעין האיראני. הוא משתמש בנושא הזה תדיר כדי להפחיד אותנו וכדי להציג את עצמו כיחיד שיכול להתמודד עם האתגר שהוא מציב בפתחנו. אבל בעצם זה ההפך. לנתניהו יש תרומה נכבדת בהפיכת הסכנה של הגרעין האיראני לחמורה הרבה יותר משהייתה.

האיראנים מתעניינים בגרעין עוד מימי השאח. איראן חתומה על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני, ומשכך חייבת לציית למשטר הפיקוח של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית. ואכן יש דו-שיח מתמיד בין איראן לסוכנות, ומקורם של כל הנתונים בהמשך הוא מדוחות של הסוכנות.

רקע: איך מייצרים פצצת אטום

פצצת אטום, שזה הדבר שמפחדים שיהיה לאיראן, מתבססת על ביקוע אטומים — פירוק של אטומים כבדים לאטומים יותר קטנים. הכוח שמחזיק את החלקיקים שמרכיבים את הגרעין של אטום ביחד הוא מאוד חזק. אז כשמבקעים את הגרעין משתחררת המון אנרגיה.

יחד עם האנרגיה משתחררים גם חלקיקים — נויטרונים. אם הנויטרונים האלה פוגעים באטום אחר, הם יכולים לגרום לביקוע שלו גם. זו היא תגובת שרשרת: כל אטום שעובר ביקוע משחרר נויטרונים שגורמים לעוד אטומים לעבור ביקוע, וזה ממשיך עד שכל החומר מתכלה. וכל ביקוע כזה משחרר המון אנרגיה. אז אם התהליך מהיר זה בעצם פיצוץ ענק. זה מה שקורה בפצצת אטום. אפשר גם להאט את התהליך ולשמור אותו תחת שליטה, על ידי ספיגה של רוב הנויטרונים לפני שהם מספיקים לגרום לביקוע נוסף. זה מה שקורה בכור גרעיני.

כדי שהתהליך יקרה צריך כמות מספקת של חומר מתאים. החומר העיקרי שמשתמשים בוא הוא אורניום. אורניום הוא יסוד כימי שקיים בטבע. הרוב המכריע של האורניום בטבע הוא אורניום 238. יש עוד סוג (עוד איזוטופ) שהוא אורניום 235. תהליך הביקוע קורה רק באורניום 235. אבל כיוון שהוא כל כך נדיר, באורניום טבעי לא מתרחשת תגובת שרשרת. הסיכוי שנויטרון יפגע בעוד אטום של אורניום 235 נמוך מדי.

אז כדי לאפשר תגובת שרשרת צריך להעשיר את האורניום 235. ליצור גוש אורניום שרובו — משהו כמו 90% ממנו — הוא אורניום 235. תהליך ההעשרה הזה נעשה בשלבים. באורניום טבעי יש רק 0.7% אורניום 235. בשלב הראשון משתמשים באורניום טבעי כחומר גלם, ובתהליך העשרה מייצרים אורניום ש-2% ממנו הוא 235. אחר כך משתמשים בזה כחומר הגלם לסבב העשרה נוסף, ומגיעים לאורניום ש-5% ממנו הוא 235. בזה אפשר להשתמש כחומר גלם לסבב שלישי, ולקבל אורניום מועשר ש-20% ממנו הוא 235. בהמשך מגיעים ל-60%, ואז לחומר בדרגה צבאית, באזור ה-90%.

תהליך ההעשרה הזה הוא בעצם הפרדה של חומר הגלם לשני חלקים. אבל זו לא הפרדה סתם, אלא הפרדה שמבחינה בין האורניום 238 לאורניום 235. אחרי ההפרדה מקבלים המון אורניום שדומה לחומר הגלם אבל יש בוא עוד פחות 235 מה-0.7% שהיה במקור. זה זבל שאין לו שימוש. אבל במקביל מקבלים קצת אורניום שבו יש יותר 235 משהיה במקור. זה מה שמשתמשים בו כחומר גלם לשלב הבא, או, כשמגיעים לריכוז מספיק גבוה, כדלק לכור, או לפצצה.

באופן טכני השיטה המקובלת לבצע את ההפרדה היא באמצעות צנטריפוגות. המספר של האורניום משקף את המשקל האטומי שלו. אורניום 238 טיפה יותר כבד מאורניום 235. אז כשמסובבים גז שמכיל אורניום ממש ממש מהר, הכוח הצנטריפוגלי דוחף את הכבד יותר החוצה ביתר עוצמה. כתוצאה בגז שנשאר יותר קרוב לאמצע יהיה פחות אורניום כבד ויותר אורניום טיפה פחות כבד, כלומר הוא יהיה מועשר באורניום 235.

העשרת אורניום באיראן

ידוע שאיראן ביצעה ניסיונות בטכנולוגיה להעשרת אורניום בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. הפעילות הזו הוקפאה ב-2004, אבל חודשה ב-2006.

כיוון שאיראן חתומה על האמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני, היא נותנת לאנשי הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית גישה למתקנים שלה, לפחות באופן חלקי. הם מציבים מצלמות, סוגרים מיכלים עם חותם שאי אפשר לזייף, ועורכים ביקורות פתע כדי לוודא. והם גם כותבים דוח רבעוני על הממצאים. בין היתר הדוחות האלה כוללים נתונים על העשרת אורניום. והנתונים מציירים את התמונה הבאה של מלאי האורניום המועשר בידי איראן.

איראן התחילה להעשיר אורניום באופן תעשייתי בסוף 2007, לרמה נמוכה של עד 5%. לאורך זמן היא השתמשה באלפי טונות של אורניום טבעי כדי ליצר כמה טונות של אורניום מועשר. ב-2010 היא התחילה להשתמש בחלק מהאורניום המועשר הזה כדי לבצע העשרה נוספת, ולהגיע לאורניום מועשר עד רמה של 20%. תוך 3 שנים היו לה כ-200 ק"ג של אורניום מועשר לרמה הזו.

ההסבר הרשמי היה שהאורניום המועשר הזה ישמש ליצירת דלק לכורי מחקר גרעיניים. אבל האפשרות שהוא ישמש לייצור פצצות הדאיגה את העולם. והסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית פרסמה דוחות על ממצאים מסוימים של אורניום מועשר לרמות גבוהות, על בעיות בשיתוף פעולה עם איראן, ועל האפשרות שמדובר בניסיון ליצור תוכנית גרעין צבאית. כתוצאה התחיל משא ומתן על הסכם בין 6 מעצמות ואיראן (5 החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, וצרפת, וגם גרמניה). ב-2013 נחתם הסכם זמני. במסגרתו איראן הפסיקה להגדיל את מאגר האורניום המועשר שלה. ובמהלך 2014 היא דיללה מחדש את האורניום המועשר לדרגה של 20% שהיה לה.

בהערת אגב, בשנת 2010 נחשפה תולעת המחשב stuxnet שנועדה כנראה לפגוע בתוכנית הגרעין של איראן. התולעת היא תוכנה זדונית שפוגעת בבקרים של צנטריפוגות מהסוג ששימש להעשרת אורניום באיראן. היו טענות שהתולעת פגעה באופן ניכר בתוכנית הגרעין האיראנית. אבל כפי שרואים בגרף, העשרת האורניום המשיכה. מה שעצר אותה היה ההסכם הזמני.

בהמשך, ב-2015, נחתם הסכם הגרעין, שבו שותף גם האיחוד האירופי. איראן הסכימה לעשות 3 דברים:

• להפחית את מאגר האורניום המועשר שלה בכ-98%, ולא לעבור כמות של 300 ק"ג של UF₆ (תרכובת של אורניום ופלואור).
• להגביל את האורניום המועשר שלה לרמה של 3.67%.
• להפחית ב-2/3 את כמות הצנטריפוגות שלה.

בתמורה אירופה וארה"ב הסכימו לבטל סנקציות על איראן. ההסכם נועד להיות בתוקף למשך 15 שנים, כלומר עד 2030.

כפי שניתן לראות בגרף, איראן אכן עמדה בהתחייבויותיה — לפחות ככל שפקחי הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית הצליחו לוודא. (במהלך 2016 הם לא דיווחו על הכמות של אורניום מועשר שבידי איראן, רק שהכמות הזו עומדת בהסכם.)

מי שבמיוחד לא אהב את ההסכם היה ראש הממשלה נתניהו. הטענה העיקרית שלו הייתה שההסכם תקף לזמן מוגבל בלבד, ואחר כך איראן תוכל לעשות כרצונה. ברקע הייתה גם ההתבססות של כוחות איראניים בסוריה. נתניהו רצה הסכם מחמיר יותר, ורתם לעניין את נשיא ארה"ב החדש דונלד טראמפ. במאי 2018 טראמפ הודיע שארה"ב פורשת מההסכם ומחזירה את הסנקציות על איראן. האירופים התנגדו לכך ולא החזירו את הסנקציות שלהם.

אחרי שנה, במאי 2019, איראן הודיעה שהיא מפסיקה חלק מההתחייבויות שלה לפי ההסכם, ונתנה לשותפים האחרים חודשיים לפצות על הסנקציות האמריקניות. זה לא קרה ואיראן השעתה את ההגבלות על העשרת אורניום. ואכן ביולי 2019 הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית הודיעה שאיראן עברה את הסף המותר של 300 ק"ג חומר מועשר.

בתחילת ינואר 2020 ארה"ב הרגה את מפקד כוח קודס של משמרות המהפיכה האירניים, הגנרל קאסם סולימאני. יומיים אחר כך איראן הודיעה שהיא משעה את המגבלות האחרונות של הסכם הגרעין. ההודעה לא התייחסה לסולימאני.

כפי שניתן לראות בגרף, מאז מסוף 2019 איראן מעשירה אורניום בקצב גבוה. בתחילת 2021 היא התחילה להשתמש באורניום המועשר לרמת 5% כחומר גלם להעשרה נוספת ל-20%, ובהמשך השנה התחילה להעשיר אורניום לרמה של 60%. רמה כזו נחשבת צעד אחד לפני העשרה לרמה של חומר צבאי, מה שהופך את איראן למדינת סף גרעינית. לפי הדוח האחרון של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית לאיראן יש כבר כ-130 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%, מה שמספיק (אחרי העשרה נוספת) ליצור 3 פצצות אטום. הסכנה היא לא רק התגרענות של איראן, אלא מרוץ חימוש גרעיני בכל המזרח התיכון. סעודיה ומצרים כבר רמזו שהן בפנים.

השורה התחתונה היא שנתניהו וטראמפ, שטענו שהם מודאגים ממה שאיראן תעשה אחרי סיום הסכם הגרעין, התניעו תהליך שבו איראן הפכה למדינת סף גרעינית הרבה לפני התאריך המיועד לסיום ההסכם. יתכן כמובן שזה היה קורה גם בלי הדחיפה שלהם. יתכן שאיראן משקרת כל הזמן ויש לה תוכנית גרעין סודית נוספת מעבר למה שהפקחים של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית מכירים. אבל בזמן קיום ההסכם איראן אכן קיימה את חלקה, וצימצמה באופן דרסטי את פעילות העשרת האורניום שלה. ואילו עכשיו היא עובדת במלוא הקיטור.

בנוגע להסתייגויות של נתניהו, ברור שאיראן היא לא שותף אמין ושוחר שלום. האתגר הוא להתמודד עם המצב הזה. מה שנתניהו בחר לעשות הוא לשבור את הכלים, ובדיעבד ברור שזה החמיר את המצב. לחלופין יתכן שניתן היה להאריך את ההסכם, ולדחות עוד את ההתגרענות האיראנית. הסיכוי להחזיר את הגלגל לאחור עכשיו הרבה יותר נמוך.

מקורות

כל הדוחות של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית בנוגע לאיראן, החל מ-2003, נגישים באתר שלהם ברשת. במשך השנים הפורמט השתנה, אז לא טריוויאלי לחלץ את הנתונים על כמויות האורניום המועשר. נקודה חשובה היא שלפני 2017 הדיווח היה בק"ג של UF₆, ואילו מאז 2017 הדיווח הוא בק"ג של אורניום. לפי הדוחות ב-300 ק"ג של UF₆ יש 202.8 ק"ג של אורניום. אז השתמשתי ביחס הזה להתאים את הנתונים המוקדמים.

תקציב והתנחלויות

נתניהו ושותפיו קיוו שהעברת תקציב דו-שנתי תחסוך מהם לדון בתקציב 2024, אבל המציאות בשטח לא שיתפה פעולה. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בדיונים על הכספים הקואליציוניים לעומת מימון המלחמה ושיקום העוטף. אחד הנושאים החוזרים הוא ששר האוצר הוא נציג ההתנחלויות. אז מעניין להיזכר כמה ההתנחלויות עולות לנו בשגרה, שנה אחרי שנה. עוד לפני סמוטריץ'.

האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים. הרוב המכריע של ההשקעות בהתנחלויות לא נעשה בסעיפים תקציביים עם כותרת של השקעה בהתנחלויות.

אבל בשנת 2003 ממשלת ארה"ב התחילה לתת ערבויות לאג"ח של ממשלת ישראל. וממשלת ארה"ב לא מכירה בהתנחלויות. אז הם רצו לקזז את ההשקעה הממשלתית בהתנחלויות מסכום הערבויות שהם נותנים. הממשלה נאלצה להתחיל לספק נתונים. כך אנחנו יודעים שבשנים 2004–2016 הממשלה השקיעה כמיליארד שקל בהתנחלויות כל שנה. מאז 2017 ההשקעה גדלה והיא יותר ממיליארד וחצי שקלים בשנה.

הנתונים האלה הם השקעה ישירה. הם לא כוללים למשל סלילת כבישים עורקיים בגדה, שלכאורה נועדו לשרת גם את האוכלוסייה הפלסטינית. גם לא את החלק מתקציב הביטחון שמושקע בהגנה על ההתנחלויות, שהוא הוצאה עקיפה. וכמובן שלא את המחיר של חוסר הביטחון במקומות אחרים, כי הצבא עסוק עם ההתנחלויות ועם המתנחלים.

שימו לב שבערך חצי מהכסף בא דרך משרד הפנים. זה אירוני בהתחשב בכך שההתנחלויות נמצאות בהגדרה מחוץ לגבולות המדינה. בכל אופן, לפחות חלק מהכספים האלה הם מענקים שמשרד הפנים מחלק לרשויות מקומיות שונות. כמה סעיפים תקציביים כאלה מוצגים בגרף הבא. מעניין לראות שברוב המקרים הסעיפים האלה לא מתוקצבים מראש. הכסף מועבר אליהם בהמשך השנה מסעיפים אחרים. כנראה לא רוצים שיהיה דיון על ההקצבות האלה. בצדק לא רוצים – חלק מהן מופרכות בעליל. כל החגיגה הזו התחילה ב-1997, בזמן ממשלת נתניהו הראשונה. והיא התחילה בהעברות לא מתוקצבות. רק ב-1998 התחילו לתקצב מראש, ולו באופן חלקי.

אחד הסעיפים הגדולים בשנים 1997-2002 היה "מענק בגין הסכם אוסלו”. לא הצלחתי למצוא את התירוץ למענק זה, שממשיך להינתן עד היום. סעיף גדול נוסף הוא מענקים להתיישבות צעירה, שניתנים רק בגולן וביו"ש. ההסבר לסעיף זה הוא הרצון לפצות התנחלויות שלא קיבלו מענקים כאלה מהסוכנות היהודית, כיוון שהן מעבר לקו הירוק. אבל המענקים של הסוכנות הופסקו בשנת 2003, והפיצוי להתנחלויות ממשיך. בנוסף יש "מענקים חד פעמיים לרשויות מקומיות ביש"ע בגין המצב הביטחוני". זה כ-30 מיליון שקלים באופן חד פעמי כל שנה. אולי המופרך ביותר הוא "מענק ביטחוני לאור הקפאת הבנייה". ההסבר לסעיף המתמשך הזה הוא שבסוף שנת 2009 הוקפאה הבנייה בהתנחלויות למשך 10 חודשים בשל דרישה אמריקאית, בניסיון לקדם את תהליך השלום. כתוצאה מכך לא נבנו מבנים שאילו נבנו היו מספקים להתנחלויות תשלומי היטלים וארנונה. הסעיף מפצה את ההתנחלויות על הפסדי התשלומים בשל אותם מבנים היפותטיים שלא נבנו.

דרך אגב, גם לפרק התנחלויות עולה כסף. בתוכנית ההתנתקות של 2005 ישראל עזבה את רצועת עזה, וגם פירקה 4 התנחלויות בצפון השומרון. מימוש התוכנית עלה כ-3.5 מיליארד שקלים בכל אחת מהשנים 2005 ו-2006. בסך הכל התוכנית עלתה כ-11 מיליארד. כדי לפנות פחות מ-9000 תושבים.

מקורות

הנתונים על ההוצאה הכללית מהלמ"ס, כפי שדוּוחה לממשל האמריקני .

הנתונים על הסעיפים התקציביים מדוחות ביצוע התקציב של החשב הכללי.

בשני המקרים הנתונים על 2023 עוד לא פורסמו. השנה עוד לא נגמרה.

האם נמשיך את מעגל הדמים, או ננסה לעצור אותו?

[טור שעלה בזמן ישראל, בהמשך לטור על הצורך לשנות את תפיסת הביטחון ועוד טור על החשש ממשבר הומניטרי שלא היו בהם נתונים]

עבר שבוע מתחילת המתקפה הנפשעת של חמאס על ישובי עוטף עזה, שבה נהרגו לפי דיווחים אחרונים כ-1300 אזרחים וחיילים. מדינת ישראל, והישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה, חוו מספר אירועי טרור גדולים וגם כמה מלחמות. מתוכם רק שתי המלחמות הגדולות ביותר, מלחמת העצמאות ומלחמת יום-כיפור, מאפילות על אירועי השבוע האחרון.

עד לפני שבוע, אירוע הטרור המדמם ביותר שידענו בהפרש ניכר היה האינתיפדה השנייה. בארבע וחצי שנות האינתיפדה נהרגו כ-1050 ישראלים ועוד כ-50 זרים. המתקפה הנוכחית עברה את הסף הזה תוך כ-4 ימים.

במלחמת ששת הימים נהרגו פחות מ-800 חיילים. במלחמת לבנון השנייה וב-18 שנות ההתבוססות ב"רצועת הביטחון" בדרום לבנון ביחד נהרגו באופן מצטבר כ-1200 – גם פחות ממספר ההרוגים בשבוע האחרון.

התגובה הנפוצה למלחמה שנפלה עלינו היא קריאות לשטֵח את עזה. כבר כעת מספר ההרוגים הפלסטינים בעזה (בלי המחבלים שנהרגו בפשיטה על ישראל) עבר בהרבה את מספר ההרוגים הישראלים, ורבים מהם אזרחים. לפי דיווח של משרד הבריאות הפלסטיני קרוב לשליש הם ילדים, ושישית נשים. המספר הזה צפוי לעלות עם המשך מתקפת הנגד של צה"ל, ויש גם חשש למשבר הומניטרי כתוצאה מניתוק הרצועה מאספקת מים, מזון, וחשמל.

קריאות להרג חסר אבחנה נשמעות בשני צדדי הסכסוך. למרבה הבושה, עשרות רבנים של "הציונות הדתית" חתמו על מכתב הקורא לתקוף ללא רחם ולהשמיד את האויב, בלי להתחשב באוכלוסייה האזרחית. האם הם באמת מתכוונים להריגת עשרות או מאות אלפים? זאת באמת דעתם על תורת ישראל?

מי שמצדיק הרג חסר אבחנה כנקמה על מעשי ההרג של הצד השני רק גורם להמשך מעגל הדמים, ובמוקדם או במאוחר ההרג הזה יחזור אלינו. בשנים בין 2014 ל-2022, יחס ההרוגים הישראלים לפלסטינים היה 1 ל-20: על כל הרוג ישראלי היו לא פחות מ-20 הרוגים פלסטינים. והם לא יותר טובים מאיתנו – גם הם רוצים לנקום.

זה עד כדי כך פשוט: כשם שהרג המבוצע על ידי פלסטינים מוביל למוטיבציה להרוג בהם, כך הריגה של פלסטינים גורמת להם ליותר מוטיבציה להרוג אותנו.

זה לא אומר שצריך להפסיק לרדוף את אנשי חמאס. אבל מי שרוצה לקטוע את מעגל הדמים צריך במקביל לגלות ריסון ולהימנע מענישה קולקטיבית והרג חסר אבחנה של אחרים.

מקורות

מספרי ההרוגים מטרור מאתר JVL. ההרוגים במלחמות מויקיפדיה האנגלית.

דתיים ומדינה: תדמית מול סטטיסטיקה

אירועי יום כיפור והדברים שנאמרו בעקבותיהם העלו שוב את השאלה החוזרת של דת ומדינה, ומי קובע מה יהיה הצביון של המרחב הציבורי. חלק מהדוברים ציינו את העלייה במספרם וכוחם של הדתיים בתור גורם. אבל מה הנתונים?

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אוספת נתונים על הסיווג העצמי של רמת דתיות בתור חלק מהסקר החברתי שהיא עורכת כל שנה מאז 2002. הנסקרים, שמהווים חתך מייצג של האוכלוסייה מגיל 20 ומעלה, מתבקשים לבחור מתוך 5 אפשרויות: חילוני לא דתי, מסורתי לא כל-כך דתי, מסורתי דתי, דתי, וחרדי. התוצאות מכל שנות הסקר מוצגות בגרף הבא.

מה שתמיד מפתיע אותי בכל פעם שאני מסתכל על הנתונים האלה הוא היציבות. 3 מתוך 5 הקבוצות כמעט שלא השתנו לאורך 20 שנות הסקר:

• חילונים הם הקבוצה הגדולה ביותר בהפרש ניכר, והם כמעט תמיד בטווח של 43-44%
• מסורתיים-דתיים כמעט תמיד בטווח 12-14%
• דתיים הם קבוצה די קטנה בעצם, כמעט תמיד בטווח 10-11% (כנראה עם מגמת עלייה מאוד קטנה מ-10% ל-11%)

שימו לב שזה למרות שרמת הפריון עולה עם הדתיות: הפריון של חילוניות הוא 2.05 ילדים לאישה, אצל המסורתיות-דתיות זה 3.01, ואצל הדתיות כבר 4.33 — יותר מפי 2 מאשר אצל החילוניות. העובדה שמספר הדתיים לא גדל באופן ניכר מצביעה על נטישה משמעותית שכמעט מנטרלת לגמרי את הילודה הגבוהה.

בשתי הקבוצות הנותרות יש מגמה ברורה של שינוי:

• המסורתיים הלא-דתיים נמצאים במגמה של ירידה. בתחילת המאה הם היו קצת יותר מרבע, בערך 27%. כיום הם בערך חמישית, כ-20%.
• החרדים, לעומת זאת, במגמת עלייה. בסקרים הראשונים שיעורם היה 6-7%, ואילו באחרונים הוא כ-10%. זה מבטא את רמת הפריון של נשים חרדיות שעומדת על 6.56. בניגוד לדתיים, אצלם כנראה אין נטישה רבה.

אם מסכמים ביחד, מקבלים שהיחס בתחילת המאה היה בערך 70:30 לטובת הלא דתיים (חילונים ומסורתיים לא דתיים). כיום זה בערך 65:35. אז מצד אחד נכון שיש עלייה במספרם היחסי של הדתיים. אבל העלייה הזו איטית, מקצת פחות משליש לפני 20 שנה לקצת יותר משליש כיום. הלא דתיים הם עדיין רוב משמעותי מהיהודים במדינה.

מקורות

הנתונים לגרף ממחולל הדוחות של הסקר החברתי של הלמ"ס.

נתוני הפריון מפרסום נפרד בנושא.

סבירות: הכלל שמאחורי החוקים

לפי סקר בכאן חדשות רק שליש מהישראלים מבינים מה זה "עילת הסבירות". והאמת, באופן מעשי עד כה עילת הסבירות לא הייתה מרכיב מרכזי או חשוב במיוחד במערכת החוק והמשפט בישראל. אז איך המאבק סביב ביטול עילת הסבירות הפך למוקד שמבעיר את המדינה?

העיסוק שלי במדעי המחשב די לא קשור למה שאני כותב כאן כרגיל. אבל לעיתים נדירות הוא מאפשר פרספקטיבה שונה על מה שקורה מסביב. ביטול עילת הסבירות הוא מקרה כזה.

אז מה הקשר?

בשנת 2001 קבוצה של 17 מפתחי תוכנה נפגשו בחור נידח ביוטא לדון איך צריך לפתח פרויקטי תוכנה גדולים. התוצאה הייתה המנשר האג'ילי (Manifesto for Agile Software Development). בדיעבד, די מדהים שזה היה כזה חידוש, ושלא רק שאף אחד לא ניסח את זה קודם, זה היה ממש נגד הדוגמה.

מה הם בעצם אמרו? בהתבסס על הניסיון המצטבר שלהם בפרוייקטי פיתוח תוכנה גדולים בכל העולם, הם הגיעו לתובנה שקשה מאוד ובעצם די בלתי אפשרי להגדיר את הדרישות מפרויקט גדול בצורה מלאה מראש. קודם כל כי זה מאוד מורכב. בנוסף תמיד קורים דברים שלא נצפו מראש, או שיש אי הבנות לגבי פרשנות של סעיפים, או שהמצב משתנה. לכן פרויקטים שמתבססים על תכנון קשיח שבו מנסים להגדיר הכל מועדים לכישלון, ולרוב גם לכישלון יקר להחריד. בהרבה מקרים שלב התכנון עצמו לוקח שנים, ואם אחר כך מממשים את התוכניות באדיקות מסתבר שרובן בעצם לא מלאות ולא מסתדרות זו עם זו ולא באמת מה שהלקוח צריך.

דוגמה מקומית עדכנית יחסית היא פרויקט תבל לחידוש מערכת המיחשוב של הביטוח הלאומי. הפרויקט יצא לדרך בשנת 2009 עם תכנון לחדש 31 מערכות בתקציב של 477 מיליון שקל. בתאריך היעד אחרי עשור היה מימוש חלקי של רק 5 מערכות, והעלות המצטברת הייתה כבר 755 מיליון.

בחיי היום-יום מוצאים הד לבעיה הזו בצורך בעורכי הדין. מצד אחד זה בא לידי ביטוי בניסיון לנסח חוזים שיכסו את כל הפינות. מצד שני יש את הליטיגציה על חוזים שבדיעבד מסתבר שלא באמת מכסים הכל. ובהחלט קורה שלשני הצדדים יש טיעונים מאוד משכנעים, למרות שהם סותרים זה את זה. זה הגיע גם לתרבות הפופולרית, למשל בקומדיה על הקושי להגדיר נכון את 7 הבקשות שהשטן נותן לך (או במקרה של הסרט, נותנת לך) בתמורה לנשמתך, או בקומדיה אחרת על עו"ד שהצליח לנסח הסכם ממון יחודי שאין בו פרצות (באופן אירוני הגירושין של כוכב הסרט ג'ורג' קלוני עלו לו מאות מליוני דולרים).

בהקשר שלנו, הטיעון הוא שכיוון שאי אפשר לנסח חוקים שמכסים את כל מה שעלול לקרות, עדיף לא לנסות. צריך כמובן לנסח את העקרונות, ולהגדיר נוהלים, ולקצוב עונשים, וכו'. אבל זה חסר תוחלת לנסות לפרט את כל המקרים הפרטיים שיכולים לקרות ואת כל צרופי הנסיבות שיכולות לחול. אם עושים את זה נוצר בליל סמיך של מיקרו-כללים שלא באמת פותרים את הבעיה ויכולים אפילו לכלול סתירות פנימיות.

הפתרון החלופי הוא עילת הסבירות. במקום לפרט את כל הכללים שמכתיבים את התהליך, בודקים קודם כל את התוצאה הסופית. והתוצאה הסופית צריכה להיות סבירה בתנאי המקרה. אפילו אם הלכנו באדיקות לפי הכללים, זה שהגענו לתוצאה לא סבירה אומר שהיה שם פגם. עילת הסבירות היא הכלי שמחלץ אותנו מרודנותם של נוסחים חוקיים שלא נועדו ולא יכולים להתמודד עם מקרי קצה וסיבוכים שונים ומשונים שקורים בעולם האמיתי. הדרישה לסבירות התוצאה היא מעיין חוק על שנמצא מעל כל החוקים, למרות שהוא בעצם לא חוק.

לכן כל כך חשובה גם הוועדה לבחירת שופטים. מישהו הרי צריך להפעיל את עילת הסבירות ולהחליט מה סביר, והמישהו הזה זה השופטים. והציבור צריך לתת אמון בשיקול הדעת של השופטים. לכן קריטי שהשופטים — שבכוחם להפעיל את עילת הסבירות — יהיו ערכיים ועצמאיים. אבל זאת גם נקודת התורפה של כל הסיפור. הכל מתבסס על ההנחה שיש שותפות ערכים בסיסית. אם אין הסכמה על ערכים משותפים לא תהיה הסכמה על הפעלת עילת הסבירות.

מהבחינה הזו המשבר הנוכחי הוא בסך הכל ביטוי בולט יותר מהרגיל של משבר מתגלגל שנמצא איתנו מראשית ימי המדינה. הוא מתכתב ישירות עם הכנסת הראשונה, שלא הצליחה להתמודד עם הנושאים הרגישים של יחסי דת ומדינה, ולכן לא חוקקה חוקה כפי שנקבע בהצהרת העצמאות. בהמשך, זה מתכתב עם הכישלונות של כל הניסיונות להעביר חוקי זכויות אזרח מקיפים.

זה גם מחדד מה ההבדל בין הממשלה הנוכחית לכל אלה שקדמו לה. נגזר עלינו לחיות ביחד במדינה שסובלת מחוסר הסכמה בסיסי בנוגע לערכי יסוד. במצב כזה יש שתי גישות אפשריות. כל הממשלות עד כה בחרו לנסות לפשר על המחלוקות, ולהימנע מעימות כולל. לא בחירה ביהודית או לחלופין בדמוקרטית, אלא יהודית ודמוקרטית, אפילו אם זה לא לגמרי מוגדר ולא לגמרי מסתדר. הרבה פעמים התוצאה לא הייתה אסתטית, אבל היא איפשרה לנו להמשיך לקיים מדינה מתפקדת בצורה סבירה למדי. זה פעל בין היתר כי רוב הזמן ניסו להתנהל במסגרת הסביר. כתוצאה לא היה צורך להשתמש הרבה בעילת הסבירות כדי לבטל החלטות בלתי סבירות.

אבל שימו לב שהרעיון של עילת הסבירות מניח בתור בסיס שיש רצון טוב וכוונה לנהל את המדינה באופן סביר ולטובת הכלל. הממשלה ה-37, בראשות בנימין נתניהו וברוחם של יריב לוין, בצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן-גביר, בחרה בגישה ההפוכה: להביא את הדברים לכדי פיצוץ. ביטול עילת הסבירות הוא סימפטום לדרך ההתנהלות שלהם, אבל הוא רק פרט טכני. בראייה היסטורית מה שהם באמת עשו זה להכריז שנגמר הניסיון לפסוח על שתי הסעיפים, ומעכשיו יש העדפה מוחלטת של היהודית על הדמוקרטית. ולא סתם יהודית, אלא יהודית מאותו זרם משיחי שהביא את חורבן בית שני ואלפיים שנות גלות.

והם גם לא רוצים לאפשר לאף אחד לשאול האם זה סביר.

מה שקורה בשטחים לא נשאר בשטחים

לפני שבועיים מפגינים מתנועת "אחים לנשק" התקיפו מפגינים מ"הגוש נגד הכיבוש" בהפגנה השבועית ברחוב קפלן בתל אביב. העילה הייתה כרזת ענק שהניפו אנשי הגוש נגד הכיבוש, שבה נכתב "חובה להתנגד לטרור המתנחלים". בתגובה הראשונית לאירוע, תנועת אחים לנשק הרחיקה לכת ולקחה בעלות על המחאה, על הפטריוטיות, ועל אהבת המדינה, תוך האשמת אנשי הגוש נגד הכיבוש שהם מתנגדים לקיומה.

אבל במה "אחים לנשק" באמת תומכים בעצם?

באופן ישיר, ובפרט המקרה הזה, הם תומכים בטרור המתנחלים. בכך הם מצדיקים את שמם – זה מה שגם צה"ל עושה בשטחים. לא מפריע להם שהרמטכ"ל, ראש השב"כ, ומפכ"ל המשטרה הגדירו את פעולות המתנחלים כטרור לאומני, והתחייבו להילחם בהן. אולי בגלל פיצול האישיות של הרמטכ"ל עצמו, שכאמור מדבר נגד, אבל לא פוקד על קציניו וחייליו לפעול נגד.

מעבר לכך יש להניח ש"אחים לנשק" תומכים גם בכל תפיסת הביטחון של המדינה. זו שרואה בכל הפלסטינים טרוריסטים בפוטנציה, ומאמינה בהפעלת כוח לצורך "ניהול הסכסוך".

בשם תפיסת הביטחון הזו יוצאים למבצעים חוזרים ונשנים שבכל אחד מהם מבטיחים להדביר את הטרור ולחזק את ההרתעה. בשנים האחרונות יש מבצע גדול למדי בעזה מדי שנה. אבל לא באמת ברור עד כמה המבצעים האלה מסכלים טרור ועד כמה הם גורמים לטרור. במהלך המבצעים האחרונים נורו לישראל כמעט 7500 רקטות, שיותר מ-200 מהן חדרו את ההגנה של כיפת ברזל ופגעו בישובים. חלקן גרמו לפצועים ואפילו להרוגים. רוב המבצעים גם לא היו מבצעים יזומים לסיכול טרור, אלא תוצאה של הסלמה בלתי מתוכננת. בדיעבד התוצאה היא תמיד הפסקת אש בדיוק באותו המצב שהיה לפני המבצע.

בתקופה האחרונה רואים דפוס דומה, בקנה מידה קטן יותר, גם במחנה הפליטים ג’נין. המבצע הנרחב ביותר היה מבצע בית וגן, לפני שבועיים, שבו נהרגו 18 חברי ארגונים פלסטינים ונזרע הרס רב במחנה. שבועיים לפני כן היה מבצע קטן יותר שבו נהרגו 6. בסוף ינואר גם היה מבצע בג’נין, ובפברואר היה מבצע בשכם, שבכל אחד מהם נהרגו 10. לאורך התקופה התרחשו במקביל סדרת פיגועים נגד ישראלים, שאחד הבולטים בהם היה פיגוע הירי שבו נהרגו 4 ישראלים ליד ההתנחלות עלי. גם כאן קשה לוודא עד כמה הפעולות בג’נין מסכלות פיגועים כאלה ועד כמה הן מעודדות אותם: הפיגוע ליד עלי, למשל, היה יום אחרי המבצע הקודם בג’נין ובתגובה ישירה אליו.

עצם החזרתיות של המבצעים מוכיחה שאין כאן באמת שיפור בביטחון, ואכן מזה שנה ויותר מתחולל סביבנו גל טרור שלא היה כמותו בכל העשור האחרון. פעולות הנגד ללא ספק מסכלות פיגועים נוספים שתוכננו, אבל הן גם גורמות להרוגים ומלבות את השנאה – ובכך תורמות לגיוס מחבלים חדשים שלוקחים את מקומם של אלה שנהרגו.

במקביל נעשה שימוש הולך וגובר בכלי המעצרים המנהליים. מספר העצורים ללא משפט יותר מהכפיל את עצמו בשנה האחרונה, ומגיע כבר ליותר מאלף איש. גם במקרה הזה לא מובטח שההשפעה נטו היא צמצום הטרור: בתי הכלא הישראלים ידועים בתור חממה מצוינת לאינדוקטרינציה לטרור, בתנאי פנימייה 24/7 ובמימון ממשלת ישראל. בנוסף זה גם פוגע בהיותה של ישראל מדינת חוק דמוקרטית.

אבל מה אפשר לעשות כדי לצאת ממעגל האלימות הזה? הרי אין להכחיש שיש גל טרור. אז צריך לפעול נגד הטרוריסטים ונגד הסביבה שתומכת בהם. לא יעלה על הדעת להפקיר את דמם של יהודים ולהפסיק לנסות לסכל את הטרור. תנו לצה"ל לנצח.

אם הסכמתם עם הפסקה הקודמת, שימו לב למשפט אחד בה: "צריך לפעול נגד הטרוריסטים ונגד הסביבה שתומכת בהם". אבל יש גם אפשרות אחרת: לפעול נגד הטרוריסטים ולהפריד אותם מהסביבה שתומכת בהם.

הבסיס להבחנה הזו הוא ראייה דו-ממדית של האוכלוסייה בשטחים ובעצם בכל הארץ. ממד אחד הוא הממד הלאומי: ישראלים מול פלסטינים. אנחנו מול הם. לממד השני נקרא בפשטות "טובים" מול "רעים". התפיסה הפשטנית של הרבה ישראלים היא שבעצם שתי החלוקות האלה מתלכדות: הישראלים טובים והפלסטינים רעים. זה מקל על החיים ומצדיק תגובות בטן שלא דורשות מחשבה. אבל בעצם זה לא לגמרי נכון. למשל, האמירה של "אחים לנשק" נגד אנשי הגוש נגד הכיבוש חושפת שהם רואים באנשי הגוש "ישראלים רעים". אולי בגלל זה הם כל כך התחרפנו – הרי לא אמור להיות דבר כזה.

ברגע שמקבלים את האפשרות ששתי החלוקות לא מתלכדות, צריך לזהות את הסיווגים הנכונים ומי שייך לאיזה צרוף. הבחנה כזו היא קריטית למאבק נגד האלימות והטרור. כשאין הבחנה ופועלים באופן גורף נגד כל פלסטיני מעצם היותו פלסטיני, זה לא מאפשר להבחין בין אלה שדוגלים בטרור לאלה שרוצים להימנע מאלימות. בכך לא מאפשרים למי שסולד מאלימות לחיות בכבוד, ודוחפים אותם לזרועות ההתנגדות הפלסטינית האלימה, כולל גיוס לארגוני הטרור. הצורה היחידה למנוע זאת היא להראות שיש תוחלת לפלסטינים שסתם רוצים לחיות ולחזור הביתה בשלום. וכן, יש כאלה. אם ניתן להם צ’אנס, אולי נגלה שהם הרוב. המטרה שלנו צריכה להיות לתת להם אופק של תקווה וכבוד עצמי, שיחליף את היאוש והדיכוי.

הפרדה כזו בין הטרוריסטים לשאר האוכלוסייה היא לא רעיון חדשני בכלל. היא כבר הופעלה בהצלחה בעבר. הרמטכ"ל דאז גדי אייזנקוט נקט במדיניות כזו כדי להכיל את אינתיפדת הסכינים בתחילת 2016. כפי שניתן לראות בגרף, פעולות הטרור אכן דעכו תוך חודשים ספורים. זאת בניגוד למה שקרה באינתיפדה השנייה, אז ניסו להפעיל לחץ על האוכלוסייה בתקווה שהאוכלוסייה בתורה תפעיל לחץ על ארגוני הטרור. איך לומר בעדינות, זה לא עובד כך. אבל זה מה שהממשלה הנוכחית עושה, וגם מה שהממשלה הקודמת עשתה כשבני גנץ היה שר הביטחון.

אותה הבחנה קריטית גם להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני מי שבאים להחריב אותה. כמו שהרמטכ"ל, ראש השב"כ, ומפכ"ל המשטרה אמרו, הפוגרומים של המתנחלים בשטחים הם טרור לכל דבר. וגם נגד הטרור הזה צריך להילחם, ולהפריד אותו מהסביבה שתומכת בו. ה"ישראלים הרעים" שפוגעים במדינה הם לא אנשי הגוש נגד הכיבוש, אלא הפשיסטים המשיחיים שגוררים את כולנו לתהום של סיפוח ומדינת אפרטהייד דו-לאומית, תוך ביצוע פעולות טרור כמו הפוגרום בחווארה. אבל למרות קואליציית ה-64 שתומכת בהם כיום, הם לא הרוב. אחת הסיבות שהם כל כך לחוצים לקדם את האג’נדות שלהם בשיא המהירות היא שהם יודעים שהקואליציה הזו לא משקפת את הציבור באמת – למרות הטענות של הימין וההתרפסות של המרכז – אז הם רוצים לנצל את ההזדמנות כמה שיותר.

ההפיכה המשפטית של לוין את רוטמן היא בין היתר תוצאה של הכישלון לעשות את ההבחנות האלה. היא מתודלקת בחזון המתנחלי לספח את הגדה ולהחיל משטר אפרטהייד רשמי בארץ ישראל כולה, מה שיהיה אפשרי אחרי שינטרלו את כל שומרי הסף ואת מערכת המשפט. היא עדות לכישלון הניסיון של המתנחלים להתנחל בלבבות, שהחל אחרי ההתנתקות, ומעבר לאסטרטגיה של כוח נטו. מה שקורה סביבנו כיום הוא רק קדימון למה שיקרה אם הם יצליחו. אז אי אפשר יותר להתעלם ממה שקורה בשטחים ומהזליגה של זה לגבולות הארץ. חובה להתנגד לטרור המתנחלים.

(גילוי נאות: כשאני הולך להפגנות, אני מצטרף לגוש נגד הכיבוש)

נאומים נמלצים לא יצילו אותנו

זה שוב קרה. נגמר קורס חשוב בצבא (בפעם הקודמת זה היה קורס קצינים, הפעם זה קורס טייס), וראש הממשלה, הנשיא, והרמטכ"ל באו לנאום. ברוח הזמן שלושתם דיברו על החשיבות של אחדות העם, ושהטייסים לא ישברו את השורות וימשיכו לשרת. אלא שהמילים האלה כבר שחוקות, וכולם יודעים את זה. חלק מהמוזמנים לטקס אפילו הפנו את גבם לראש הממשלה בעת נאומו במחאה.

לגבי נתניהו אין מה להכביר במילים. שלטונו נבנה על פילוג והסתה בין קבוצות באוכלוסייה. כדרכו, גם הנאום בטקס הנוכחי נוצל למסע הפחדה ("כולנו מטרה לפגיעה וכולנו יעד להשמדה"). דוגמה מעציבה להצלחתו מופיעה בסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית משנת 2022. אחת השאלות בסקר הייתה: "באיזו מידה אתה מוטרד או לא מוטרד היום שלא תוכל לשמור על אורח החיים הרצוי לך בגלל התחזקות של קבוצות מסוימות בחברה הישראלית שמקדמות אורח חיים שונה משלך?" בפעם הקודמת ששאלה זו נשאלה, לפני 6 שנים, 40.5% היו די מוטרדים או מוטרדים מאוד. זה לא טוב, אבל מולם 18% היו לא כל כך מוטרדים, ולא פחות מ-40% נוספים לא היו מוטרדים כלל. בשנה שעברה, לעומת זאת, 69.5% כבר היו די מוטרדים או מוטרדים מאוד, ושיעור הלא מוטרדים כלל צנח ל-6% בלבד.

מעבר לחשש הכללי של אזרחי המדינה לעתידם, מעניין לראות את השינוי שעברו מגזרים שונים. השינוי הקטן ביותר עבר על החילונים: כבר בשנת 2017 55% מהם היו מוטרדים (די או מאוד) מכך שלא יוכלו לשמור על אורח החיים הרצוי להם, וב-2022 זה עלה ל-71%. מנגד, אצל המסורתיים-דתיים הייתה נסיקה מרק 18% בשנת 2017 ללא פחות מ-69% בשנה שעברה. אפילו אצל הדתיים-לאומיים, הקבוצה שעדיין הכי בוטחת בעצמה, 58% כבר היו מוטרדים מהאפשרות שלא יוכלו לשמור על אורח החיים הרצוי להם. במילים אחרות, הדאגות שבעבר היו נחלת השמאל והחילונים התנחלו גם בלבבות הימין, הדתיים, והחרדים, תומכי נתניהו. הפער בין המחנות כמעט נסגר לגמרי. כולם חוששים לזהותם ולעתידם במדינה. כך נראית חברה בהתפרקות.

הרצוג, שהתחיל את הקדנציה שלו בהדלקת נר חנוכה בחברון ובאימוץ הדובר של נתניהו והליכוד לבית הנשיא, ממשיך להזדהות עם הימין. בהתייחס לנרצחים בפיגוע הירי בתחנת הדלק ליד עלי, אמר "זוהי שעתם הקשה של אחינו ואחיותינו ביהודה, בנימין ושומרון, ואני מבקש לחזקם בעת הזאת". הוא גם מצא את מקור הבעיות שלנו: לדבריו "איומים בסרבנות ואי התנדבות אין להם מקום כי הם שומטים את הקרקע תחת רגלינו ופוגעים בחוסן הלאומי ואחדותנו כחברה". כלומר לטייסים ההתנדבות לשרת מעבר למה שמחויב בחוק היא כבר חובה. הוא כנראה שכח את מי שלא משרתים כלל כפי שמחויב בחוק, ושותפים כיום בקואליציה. הם כנראה לא פוגעים בחוסן הלאומי ובאחדותנו כחברה.

הרמטכ"ל מצידו אמר לטייסים החדשים "אני יודע שתמיד תתייצבו כשתיקראו להגן על המדינה". אני חושב ומקווה שהוא צודק. אבל זה תלוי בכך שהם אכן יקראו להגן על המדינה. והטייסים לא טיפשים, והם רואים מה קורה מסביב. יותר ויותר מהם (ומאזרחי המדינה באופן כללי) מתקשים להמשיך ולהתעלם מכך שצה"ל לא מתמקד בשמירה על ביטחון המדינה, אלא עוסק באופן מובהק בהעמקת הכיבוש ובתמיכה בימין המתנחלי-משיחי. ולא, זה לא אותו הדבר.

אחרי הפוגרום בחווארה הרמטכ"ל אמר ש"מדובר באירוע חמור שהתרחש תחת אחריותנו – ולא היה צריך לקרות. הציפייה מכל חייל בסדיר ובמילואים לפעול באופן מקצועי וערכי ולמנוע מעשים כגון אלה". אבל בדיוק חודש אחרי הפוגרום הייתה עוד התקפה של מתנחלים בחווארה, אמנם יותר קטנה. ובינתיים היו גם פוגרומים נוספים במקומות אחרים, הבולט שבהם בתורמוס עיא. בכל המקרים האלה החיילים לא ניסו לעצור את המתנחלים, ולפעמים אפילו היו חיילים שלקחו חלק באלימות. אם הרמטכ"ל באמת רוצה להבטיח שהטייסים שלו יתייצבו לשרות, הוא צריך קודם כל להבטיח שהשירות הזה יהיה באופן מובהק להגנת המדינה ולא בעל ניחוח פוליטי. כל עוד זה לא המצב, אל לו להתפלא שהאמון בו יורד.

מקורות

הנתונים לגרפים ממדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022.

נתניהו אוהב להתראיין, אבל אתם לא הקהל שלו

[טור שעלה גם בעין השביעית]

מן המפורסמות שנתניהו אוהב תקשורת. ראשי ממשלה לפניו שמרו אצלם את תיקי הביטחון או החוץ. נתניהו העדיף את תיק התקשורת, עד שנאלץ להיפרד ממנו בגלל משפטו. יותר מכל פוליטיקאי אחר הוא מעריך ויודע איך להפעיל את סדר היום התקשורתי לצרכיו, ובראש ובראשונה לשרידותו הפוליטית.

לכן מפתיע אולי שהוא ממעט כל כך להופיע בתקשורת בעצמו. לפי מחקר חדש של שבי גטניו ב"שקוף", שמנצל נתונים של יפעת מחקרי מדיה, בכל התקופה החל משבועיים לפני הבחירות עד עכשיו נתניהו הופיע רק פעם אחת בערוץ 12 למשך קצת יותר מ-2 דקות. זהו. ערוץ 13 יוק. ערוץ 11 הציבורי נאדה. לא שהם לא רצו – לפי גטניו הם מגישים בקשות לראיין את ראש הממשלה באופן תדיר, אבל כולן נדחות. זה אפילו מתועד ישירות מפיו: כשכתב ערוץ 12 ירון אברהם ראה את נתניהו בכנסת והזמין אותו לראיון התשובה המבודחת הייתה "תזמינו אותי בצורה מסודרת ואז אני אוכל לסרב לכם בצורה מסודרת".

אז איפה נתניהו פורק את הצורך להופיע? מזל שיש את ערוץ 14. כלומר לא ממש מזל, נתניהו מטפח את הערוץ הזה כבר שנים, והערוץ מטפח אותו בתור מלך ישראל. בתקופה האמורה נתניהו הופיע בערוץ 8 פעמים, באורך מצטבר של שעתיים ושלושת רבעי השעה, כולל הופעה של מעל 50 דקות בתוכנית "הפטריוטים". שלוש פעמים נוספות הוא רואיין על ידי יעקב ברדוגו. זה ערוץ הבית של נתניהו: המראיינים בערוץ הם להקת המעודדים שלו, והקהל של הערוץ שם כדי להתמוגג מהופעותיו ולא כדי לשמוע תשובות לשאלות ביקורתיות.

בנוסף לערוץ 14 נתניהו גם התראיין באריכות 4 פעמים בהקשר של הוצאת הספר "ביבי": עם מיכה גודמן באירוע השקת הספר (שעה ו-5 דקות), עם בני ציפר בפודקאסט מצולם ברדיו 103 (44 דקות), עם אראל סג"ל מטעם הוצאת הספרים (42 דקות), ועם עמית סגל בוועידת התעשיינים (רק 25 דקות). כולם אינם חשודים בכך שיקשו עליו בשאלות או בדעות שסותרות את דעותיו. ביחד הוא שוחח איתם כמעט 3 שעות, אפילו יותר מהזמן שהוקדש לערוץ 14.

אבל כל הראיונות האלה ביחד, שנערכו בשפה העברית, משקפים רק רבע מכלל נפח הראיונות שנתניהו העניק בתקופה הזו. שלושת הרבעים האחרים היו באנגלית, לקהל חוץ.

שליש מכל זמן הראיונות של נתניהו בתקופה האמורה, שזה לא פחות מ-7 שעות ו-25 דקות, הוקדש לגופי חדשות שונים, בעיקר בארצות הברית. זה כלל ראיונות ל-NBC, CBS, Fox, CNN, ועוד. רובם היו ראיונות מכובדים — באזור רבע שעה או עשרים דקות של דיון בעניינים שוטפים. היו גם ארוכים יותר, כולל 59 דקות של ראיון מצולם בכינוס עם כתב דעות של וול-סטריט ג'ורנל, ו-52 דקות ברשת אלערביה באנגלית. היו אפילו 25 דקות בערוץ בפרסית. הערוצים הישראלים יכולים רק לקנא.

יתרת זמן הראיונות שנתניהו נתן מתחלקת בין גורמים ידידותיים, בדומה לראיונות שהוא נתן בעברית. המגזר שזכה להכי הרבה דקות עם נתניהו הוא הטלוויזיה הנוצרית — יותר מ-4 וחצי שעות במצטבר. נתניהו התראיין 10 פעמים לתוכניות טלוויזיה נוצריות, כולל 3 פעמים לשלוחה הישראלית של ערוץ TBN. בנוסף היו שני ראיונות ארוכים שניתן להגדיר כשמרנים: כמעט שעה וחצי עם הפסיכולוג השמרן ג'ורדן פיטרסון, ושעה ורבע עם פיטר רובינסון ממכון המחקר השמרני הובר. הרחק מאחור משתרכים שני ראיונות לגופים קהילתיים יהודיים.

מה כל זה אומר? פרשנות מקובלת היא שנתניהו לא רוצה או לא מסוגל להתמודד עם שאלות קשות, אז הוא מגביל את עצמו לקהל אוהד. זה נכון רק באופן חלקי, כי עובדה שהוא כן מתראיין בהרחבה לאמצעי תקשורת רציניים בחו"ל.

אפשרות יותר עמוקה היא שההתנהלות הזו היא חלק מההתקפה על הדמוקרטיה. נהוג לכנות את העיתונות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". התואר הזה משקף את התפקיד של העיתונות בתור הרשות הרביעית, זו שמפקחת על האחרות וחושפת מעשי שחיתות וגם סתם פשלות בניהול המדינה. אז כדי להשתלט על המדינה ולנטרל את הדמוקרטיה צריך גם להשתלט על התקשורת.

כדי למלא את תפקיד כלב השמירה העיתונות חייבת להיות חופשית. הפרשנות הרגילה לכך שיש עיתונות חופשית היא שלא מצנזרים אותה: העיתונאים יכולים לפרסם מה שהם רוצים, בלי להסתכן ברדיפות ומעצרים ובלי להסגיר את המקורות שלהם (אבל אחרי שנקטו באמצעים ראויים כדי לוודא את מהימנות המקורות האלה). דוגמה טובה למאבק על חופש העיתונות היא פסק הדין המפורסם של בית המשפט העליון בארה"ב שאישר לניו-יורק טיימס לפרסם את מסמכי הפנטגון בשנת 1971. המסמכים המודלפים האלה תיעדו את מעורבות ארה"ב בויאטנאם, ונתנו בסיס לטענה שהממשל שיקר לקונגרס בקשר למעורבות הזו. הממשל מצידו ביקש לאסור את פרסום המסמכים בטענה לנזק לביטחון המדינה (נשמע מוכר?). בית המשפט קבע שלעיתונאים עומדת הזכות לפרסם אותם בהתאם לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית שמבטיח את חופש הביטוי וחופש העיתונות.

אבל לעיתונות חופשית יש עוד היבט חשוב — שיהיה מה לדווח מלכתחילה. באותו פסק דין מארה"ב השופט הוגו בלאק כתב בין היתר "התקשורת נועדה לשרת את הנשלטים, לא את השליטים" (The press was to serve the governed, not the governors). דמוקרטיה תלויה בכך שהעם מיודע במה שקורה. אז כדי לנטרל את הדמוקרטיה, צריך לשלוט במה שהעם יודע, ואת זה ניתן להשיג על ידי סירוס התקשורת החופשית והחלפתה בתקשורת מטעם. סטיב בנון הקים במודע את רשת ברייטברט בתור הפלטפורמה שבאמצעותה ישתלט על השיח של הימין ההזוי. טראמפ ניצל את טוויטר לשם כך. לנתניהו יש את ערוץ 14 ואת ישראל היום. הוא לא יתן לערוצים אחרים לקלקל את המסר, ואחד האמצעים לשם כך הוא ליבש אותם ולמנוע מהם כל אפשרות לדווח עליו באופן ישיר.

מקורות

הנתונים הבסיסיים נאספו על ידי יפעת מחקרי מדיה ושבי גטניו. אליהם נוספו עוד ראיונות שמצאתי ביו-טיוב. בחלק קטן מהמקרים מה שנגיש הוא רק פרומו לראיון, ויש להניח שהראיונות עצמם היו הרבה יותר ארוכים.

הערבים מתנתקים

המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כבר 20 שנה את מדד הדמוקרטיה הישראלית. ברוב השנים זה כולל גם התייחסות לאופי המדינה, ובפרט למתח בין יהודית לדמוקרטית. מיקי לוי משומרים, הדאטה ג'ורנליסט הראשון בארץ (ולצערי גם היחיד) פרסם על זה טור, תוך ניתוח הפערים לפי רמת דתיות. אני גם כתבתי על זה ממש ממש מזמן. אז הפעם אני רוצה להתמקד בהבדל בין המגזרים: ערבים לעומת יהודים.

אף אחד לא יופתע לגלות שהערבים מוטרדים יותר מהרכיב היהודי בהגדרת המדינה, ומעדיפים את הרכיב הדמוקרטי. אבל מעניין לראות איך התוצאות השתנו בשנים האחרונות. השאלה שהופנתה לנסקרים הייתה "ישראל מוגדרת מדינה יהודית ודמוקרטית. האם, לדעתך, יש או אין היום שיווי משקל/איזון נכון בין הרכיב היהודי לרכיב הדמוקרטי?". הנה פילוח התשובות.

נתחיל עם היהודים דווקא. במשך שנים הייתה יציבות בתשובות, כשבערך 40% חושבים שהמדינה יהודית מדי, קצת פחות מרבע חושבים שהיא דמוקרטית מדי, ובתווך כ-30% חושבים שיש איזון ראוי. זה כבר לא המצב. בשנתיים האחרונות יש שינוי משמעותי, ובמדד של 2022 (שפורסם לפני מספר חודשים) יש שוויון: 29% חושבים שהמדינה יהודית מדי, ו-30% חושבים שהיא דמוקרטית מדי. אבל מה שעוד יותר מרשים הוא העלייה במתלבטים. שיעור אלה שענו שהם לא יודעים או שסירבו לענות עלה פי 3, מכ-7% ללא פחות מ-21%. במקביל, שיעור הסבורים שיש איזון ראוי בין יהודית לדמוקרטית ירד ל-19%.

אצל הערבים השינוי פחות דרמטי, פשוט כי מראש התשובות היו מאוד מוטות. בעבר קצת יותר משלושה רבעים חשבו שהמדינה יהודית מדי. בשנה האחרונה זה עלה ל-86%. במקביל, שיעור הסבורים שיש איזון או שהמדינה דמוקרטית מדי הצטמצם.

אבל זו רק חלק מהתמונה. במדד הדמוקרטיה יש גם שאלות על אמון במוסדות המדינה. זה כולל את מוסדות השלטון המרכזיים, כמו הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון, והמשטרה. התשובות של הנסקרים מהמגזר הערבי על השאלות האלה מציירות תמונה עגומה.

כמו בכל סקר דעת קהל, יש כאן הרבה תנודות, וקשה להעריך מה בדיוק גרם לעלייה או לירידה בשנה מסוימת. אבל המגמה הכללית ברורה. האמון של ערביי ישראל במוסדות המדינה מתמוטט. וזה עוד לפני שלל הפעולות (ובמקרים אחרים, כמו למשל ההתמודדות עם הנשק והפשיעה בחברה הערבית, המשך חוסר המעש) של הממשלה הנוכחית.

ב"נאום השבטים" של הנשיא לשעבר ריבלין הוא תיאר את הפילוג של אוכלוסיית ישראל ל-4 שבטים שצריכים ללמוד לשתף פעולה ולחיות יחד. אבל אחרי 8 שנים ברור שמה שנשאר מהנאום הזה הוא הפילוג, ולא השיתוף. המצב הזה משקף גם כישלון של תוכנית החומש האסטרטגית לקידום החברה הערבית. למרות הדיבורים על הצורך לשלב את המגזר הערבי במדינה, ולמרות ההשקעה התקציבית, הרוח המנשבת בשלטון ובחברה היא של ניכור, אפליה, ופילוג. וזה היה כך גם בתקופת הממשלה של בנט ולפיד, למרות השותפות ההיסטורית של רע"ם בקואליציה. התוצאה היא שהערבים מתנתקים רגשית מהמדינה אפילו אם יש מידה מסוימת של השתלבות בחברה ובכלכלה.

מקורות

מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

מה הכי גרוע באפליית נשים בעולם

הייתי רוצה לחשוב שבעשור השלישי של המאה ה-21 כבר מובן מאליו שלנשים יש אותן זכויות כמו לגברים, וצריכות לעמוד לרשותן אותן אפשרויות. למרבה הצער זה לא המצב. ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, שמאגד 38 מדינות עם כלכלות מפותחות, כולל ישראל) פרסם לאחרונה את מדד SIGI לשנת 2023. המדד הזה מנסה לכמת את מצבן של נשים לפי מגוון משתנים. לפי המדד ישראל נמצאת בתחתית הדירוג של מדינות ה-OECD, כשרק יפן בדירוג נמוך יותר. שתי המדינות הן היחידות מבין מדינות ה-OECD שנמצאות מתחת לממוצע העולמי. עד כמה שהצלחתי לברר, זה לא זכה לשום התייחסות באף גוף חדשות בארץ, פרט לynet.

בנוסף למידע על מצבה של ישראל, אפשר ללמוד מהדוח גם על מצבן של נשים בעולם באופן כללי. אבל לפני שנצלול לנתונים ולמה שאפשר ללמוד מהם, צריך קצת רקע.

מדד SIGI (ראשי תיבות של Social Institutions & Gender Index) מבוסס על הערכות של 40 משתנים, שמחולקים ל-4 תחומים. לכל משתנה יש ערכים בתחום 0 עד 100: 0 מציין שאין אפליה, ו-100 מציין אפליה מלאה. המדד מחושב בשני שלבים: קודם מחשבים את הממוצע של המשתנים בכל תחום, ואז את הממוצע של ארבעת התחומים. הממוצעים הם לא ממוצע חשבוני רגיל אלא לפי נוסחה לא-לינארית; בכל אופן התוצאה היא גם בטווח 0 עד 100. ברוב המדינות אין נתונים על כל המשתנים, ובשנת 2023 נאספו נתונים מספיקים לחישוב המדד מ-140 מדינות.

ארבעת התחומים המרכיבים את המדד הם:

• אפליה במשפחה. תחום זה כולל משתנים כמו חוקים לגבי גיל הנישואין לגברים ונשים, הזכויות להיות ראש משק בית, חלוקת העבודה במשק הבית, המעמד בעת גירושין, והזכות לקבלת ירושה.
• ביטחון פיזי מוגבל. תחום זה כולל היבטים של הגנה מפני אלימות, ובפרט אלימות מצד בן הזוג, אונס, והטרדה מינית. הוא כולל גם נושאים של בריאות האישה, למשל הזכות להפלות.
• הגבלת הגישה למשאבים. תחום זה עוסק בזכויות החוקיות לבעלות על אדמה, בהחזקת חשבונות בנק, בהזדמנויות בתעסוקה, ואת נושא חופשת הלידה.
• זכויות אזרחיות מוגבלות. תחום זה בודק זכויות תנועה, את הזכות לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים, וגישה למערכת המשפט.

כמו בכל מדד כזה, גם מדד SIGI סובל מבעייתיות באיסוף מידע עולמי, כי לא הכל רלוונטי בכל מקום. למשל ישראל מקבלת ציון נמוך במשתנה העוסק בחוקים נגד מילת נשים, כי אין חוק מפורש כזה. זה אולי נכון פורמלית, אבל מה שיותר חשוב הוא שהבעיה אינה קיימת. למרות זאת המדד בכללותו כן מאפשר כמה הבחנות על אפליית נשים בעולם.

הסיבה לשימוש בנוסחה לא לינארית לחישוב הממוצעים היא כדי למנוע קיזוז. בנוסחה הרגילה לממוצע, לכל שינוי של משתנה יש אותו משקל. כך ירידה של נקודה במשתנה אחד מתקזזת עם עלייה של נקודה במשתנה אחר. אבל במדד SIGI רצו שערכים נמוכים לא יקזזו ערכים גבוהים באופן מלא: שיפור של נקודה במשתנה שהמצב בו טוב ממילא לא יוכל לפצות באופן מלא על הרעה של נקודה במשתנה שהמצב בו רע. המטרה הזו מושגת באמצעות הנוסחה הלא-לינארית שבחרו להשתמש בה. התוצאה היא שכדי לשפר את המדד כדאי להתמקד במשתנים שבהם התקבלו הערכים הגבוהים ביותר (שמצביעים על ההיבטים הקשים ביותר של אפליה נגד נשים).

אם נתמקד בישראל, התוצאה הכוללת של המדד היא 31.6 מתוך 100, מה שמעמיד אותנו במקום ה-90 הלא מאוד מחמיא מתוך 140 מדינות. הממוצע העולמי הוא 29.1, והממוצע של מדינות ה-OECD הוא 15.3. התחום שבו ישראל קיבלה את הציון הגבוה ביותר (כלומר, הגרוע ביותר, עם האפליה הקשה ביותר) הוא אפליה במשפחה, שבו קבלנו את הציון 40.9. המשתנה שתרם את התרומה המכרעת לציון הגרוע הזה הוא חוקי הגירושין בארץ, שאינם נותנים לנשים זכויות שוות בבקשה לגירושין ובקבלת גירושין. התחום השני הוא זכויות אזרחיות, בהן התקבל הציון 34.9. משתנה חשוב כאן הוא היכולת לשמש בתפקידים שיפוטיים, שמתייחס ככל הנראה לבתי דין רבניים. התחום שבו התקבל הציון הנמוך (הטוב) ביותר הוא גישה מוגבלת למשאבים, שבו הציון היה 23.1. זה טוב יחסית לתחומים האחרים, אבל עדיין גבוה במידה משמעותית מהציון של רוב מדינות ה-OECD (שהן קבוצת ההתייחסות שלנו).

הגרף הבא מראה את המדד ואת ארבעת המרכיבים שלו עבור כל המדינות. זה יוצא מאוד צפוף ועמוס, אבל מה שחשוב הוא התמונה הכללית ולא התוצאות של מדינה זו או אחרת. המדינות מסודרות לפי הדירוג שלהן משמאל לימין. ערך המדד של כל מדינה מצוין על ידי הקו השחור. הערכים של ארבעת התחומים מצוינים על ידי הקווים הצבעוניים. זה מאפשר לצפות בדגמים כלליים, ולהשוות את המצב בישראל (מסומנת ברקע תכלת) למדינות אחרות.

נתחיל מהתחומים ה"פחות מעניינים" מבחינת ההשפעה שלהם. עבור רוב המדינות, הציון על הגבלת הגישה למשאבים (קווים ירוקים) והציון על זכויות אזרחיות מוגבלות (קווים כתומים) הם קצת מתחת לציון הסופי הכולל. המסקנה היא שיש פיזור בציונים בתחומים האלה, אבל ברוב המקרים הם לא הבעיה העיקרית.

התחום בעל ההשפעה הגדולה ביותר הוא תחום האפליה במשפחה (קווים אדומים). כפי שניתן לראות, בקצה השמאלי של הגרף הקווים האדומים נוטים להיות נמוכים, כלומר בארצות האלה, שכוללות את רוב הארצות המערביות (אבל לא רק ארצות מערביות), אין בעיה של אפליה במשפחה. לעומת זאת, בקצה הימני הקווים האדומים גבוהים מאוד. המשמעות היא שבארצות האלה, שהן בעיקר מדינות עולם שלישי שמרניות, יש בעיה קשה של אפליה במשפחה. מבחינה סטטיסטית לתחום הזה יש את השונות הגדולה ביותר, וגם את הקורלציה החזקה ביותר עם המדד הסופי: מקדם הקורלציה הוא 0.93. כשהציון בתחום הזה עולה, גם המדד הסופי עולה. ישראל נמצאת באמצע הדרך, בקצה התחתון של גוש המדינות השמרניות, וגם אצלנו זה התחום הבעייתי ביותר.

התחום הרביעי הוא תחום הפגיעוּת הפיזית. הציונים בתחום הזה מתנהגים הפוך מאלה של תחום האפליה במשפחה: בקצה השמאלי הם נוטים להיות מעל הציון הסופי, ובקצה הימני הם נוטים להיות נמוכים יחסית. זה נובע מכך שהציונים האלה הם הדומים ביותר בחתך של כל המדינות, ואכן השונות שלהם היא הקטנה ביותר. במילים אחרות, התחום הזה הכי פחות מושפע מהבדלים בין מדינות, ואולי הכי משקף אופי אנושי בסיסי.

המסקנה מהתוצאות האלה היא שהבעיות שגורמות לאפליה החמורה ביותר נגד נשים בעולם הן לא האלימות שמופנה כלפיהן אלא ההגבלות שמוטלות עליהן במסגרת המשפחתית — נישואי קטינות, עבודה במשק הבית, ומעמד פגיע יותר בגירושין. זה לא אומר שאין גם בעיות של אלימות שצריך לטפל בהן. מובן שיש. אבל בארצות עם אפליה כללית נמוכה בעיות האלימות גם די נמוכות, ואילו בארצות עם אפליה כללית גבוהה התחומים האחרים יותר גרועים.

בהקשר זה מעניין להסתכל על הקשר בין אפליה במשפחה לבין פגיעות מאלימות. אחד הטיעונים שמועלים בחברות שמרניות הוא שהמטרה של הכללים שמגבילים נשים היא להגן עליהן: בכך שהן מצוות להישאר בבית, ואינן מורשות לצאת לעבודה ולהתערב בחברה, הן מוגנות מפגיעה. אם זה המצב היינו מצפים לראות קורלציה הפוכה בין אפליה במשפחה לבין פגיעות פיזית. ואפשר לבדוק זאת ישירות על ידי השוואה של שני התחומים האלה. התוצאות בגרף הבא. (מדינות ה-OECD בירוק, ישראל המעוין הכחול)

כפי שניתן לראות, דווקא יש קורלציה בין אפליה במשפחה לבין פגיעות פיזית, ולא קורלציה הפוכה. כשהאפליה במשפחה עולה, יש נטייה גם לפגיעות הפיזית לעלות. כך שהאמת על מצבן של הנשים במדינות שמרניות היא שהן מפסידות פעמיים: גם סובלות יותר מאפליה, וגם פגיעות יותר מאלימות.

כמו ברמה העולמית, גם בהקשר של ישראל המדד לא רק מדגים שמצבנו אינו מזהיר. הוא גם מצביע על מה צריך לעשות כדי לשפר אותו. בפרט, המשתנים שמורידים את הדירוג שלנו קשורים בעיקר לענייני דת. השיפור המשמעותי ביותר במצבן של הנשים בארץ יתקבל על יד שחרורן מחוקי הדת. שיפור נוסף יכול להתקבל ממשתנים הקשורים לגישה למשאבים, ובפרט הגדלת שיעור הנשים בעמדות ניהול (ובמיוחד בעמדות ניהול בכירות) והסרת חסמים בשוק העבודה.

מקורות

הנתונים מהדף על מדד SIGI באתר של ה-OECD.

איך מפזרים הפגנות

מכתזיות הפכו למונח מוכר בתקשורת הישראלים בתקופת הפגנות בלפור, כשהופעלו נגד המפגינים שם. בנוסף הן הופעלו פעמים רבות גם נגד הפגנות של חרדים, למשל הפגנות נגד גיוס. לפני כמה חודשים עלה למודעות גם השימוש ברימוני הלם, בעקבות הרימונים שנזרקו על ידי רפ"ק מאיר סויסה בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית בתל אביב (ב-1.3.2023) ופצעו את אחד המפגינים. אבל האם המקרים האלה מייצגים או חריגים? עד כמה השימוש באמצעים האלה ואחרים נפוץ?

לפני כמה שבועות אתר התחקירים שומרים פרסם נתונים שהתקבלו מהמשטרה בעקבות בקשת חופש מידע של שומרים והתנועה לחופש המידע על שימוש משטרתי באמצעים לפיזור הפגנות. זה כלל שימוש באלות, במכתזיות, ברימוני הלם, וברימוני גז. הגרפים הבאים מבוססים על הנתונים האלה. הם מכסים תקופה של שנתיים ורבע, מ-1.1.2021 עד 19.3.2023.

נתחיל עם השימוש באמצעים במחוזות השונים. בגרף הבא רוחב העמודה שמייצגת כל מחוז משקף את המספר הכולל של אירועי פיזור הפגנות במחוז. החלוקה של העמודה לצבעים משקף הפגנות שפוזרו תוך שימוש באמצעים השונים. כתוצאה השטח הכולל הצבוע בצבע מסוים בכל העמודות ביחד משקף את השימוש הכולל באמצעי הזה. בסך הכל היו 2731 אירועים בכל התקופה — 3.4 אירועים ביום בממוצע, כולל שבתות וחגים. אם בהפגנה מסוימת השתמשו ביותר מאמצעי אחד, מה שקרה 601 פעמים, כל אמצעי נספר באופן חלקי: למשל אירוע שבו השתמשו גם ברימוני הלם וגם ברימוני גז, שזה הצירוף הכי נפוץ, נספר בתור חצי אירוע הלם וחצי אירוע גז. כך נמנעת ספירה כפולה. שימוש במספר סוגים של אותו האמצעי באותו מקום וזמן (למשל מכתזית עם מים רגילים ובואש) גם נספר בתור מקרה יחיד.

מה שמייד רואים הוא שהשימוש באמצעים לפיזור הפגנות אינו אחיד. יותר מחצי מהמקרים היו במחוז ירושלים, ובעיקר בעיר ירושלים. אני חושד שהרבה מהמקרים האלה היו במזרח העיר (למשל בהפגנות בשכונת שייח' ג'ראח), אבל המשטרה לא מספקת את הפילוח הזה. 29% נוספים היו במחוז ש"י (בשטחים). המחוזות האחרים הסתפקו באחוזים בודדים, כשבמחוז תל אביב היה מספר המקרים הקטן ביותר, רק קצת יותר מאחוז אחד. אז האירוע של הרימונים בהפגנה בתל אביב חריג לא כי כרגיל המשטרה יותר מרוסנת, אלא כי כרגיל היא לא עושה את זה שם.

אשר לשימוש באמצעים השונים, הנפוץ ביותר הוא רימוני הלם: הם שימשו בכשני שלישים מהמקרים. כ-20% נוספים מיוחסים לרימוני גז. השימוש במכתזיות ואלות משתרך מאחור. מעניין לציין שבמחוז ש"י משתמשים כמעט רק ברימונים למיניהם, כולל שימוש רב יחסית ברימוני גז, בניגוד לכל המחוזות האחרים בהם משתמשים גם במכתזיות ואלות.

חתך אחר שבו ניתן להסתכל על הנתונים הוא לפי ציר הזמן. הגרף הבא מראה את מספר האירועים שפוזרו תוך שימוש באמצעים השונים בחתך חודשי.

מה שבולט לעין הוא השימוש הנרחב באמצעים השונים (פרט לאלות) בהתפרעויות של מאי 2021. אבל מה שאולי פחות בולט אבל יותר מעניין הוא האחידות לאורך כל התקופה: לאורך שנתיים ורבע יש רק חודש אחד שבו היו פחות מ-60 אירועים, ורק שני חודשים שבהם היו יותר מ-120. כלומר הפרות סדר ופיזורן תוך שימוש באמצעים כמו רימוני הלם וגז הם דבר יום-יומי, חלק מהשגרה השוטפת של התנהלות המשטרה מול התושבים. זה היה כך בשלהי ממשלת נתניהו הקודמת, זה היה כך בתקופת ממשלת "השינוי", וזה כך גם עכשיו. במילים אחרות, זה לא בן-גביר, זה המשטרה.

אז למה אנחנו כמעט לא שומעים על האירועים האלה? כנראה כי כאמור זה כבר נחשב שגרתי ולכן לא ראוי לדיווח חדשותי. וסביר שגם כי הרוב הם בשטחים (מחוז ש"י), במזרח ירושלים (אבל אין על זה נתונים נפרדים), ובישובים ערביים (כפי שניתן ללמוד מהרישומים אודות אירועים במחוזות האחרים). באותם מקרים נדירים יחסית שזה קורה בהפגנות הגדולות בתל אביב וירושלים כן שומעים על זה.

כל הנתונים לעיל מסכמים את האירועים שבהם הופעלו האמצעים השונים. שאלה נפרדת היא כמה הם הופעלו, למשל כמה רימונים נזרקו. בקבצי נתונים שלא נוחים לעיבוד (קבצי pdf) היה מידע כזה, ולפיו ברוב המקרים נזרקו רימונים ספורים בלבד. אבל היו גם 27 מקרים שבהם נזרקו מאה רימונים או יותר, כולל מקרה קיצוני אחד שבו נרשם שנזרקו 1197 רימונים ואחר שבו נזרקו 959 (שניהם בירושלים, ב-10.5.2021 וב-10.12.2022). מעבר לשאלה מה קרה שם, הרישומים האלה, במידה שהם אמינים, מעלים את השאלה איך בכלל היו כמויות כאלה של רימונים בשטח.

ולסיום, ראוי לציין שלפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-6.4.2021, כששוטרים ממלאים דיווחים על אירועי הפרות סדר, הם אינם חייבים למלא את השדות במערכת הדיווח שנוגעים לשימוש בכוח. בנוסף, בשטחים גם הצבא משתמש ברימוני הלם וגז, וסביר להניח שאלה אינם מדווחים במערכת המשטרתית. לפיכך יתכן שהנתונים דלעיל בעצם לוקים בחסר, והמספרים האמיתיים גבוהים יותר.

מקורות

הנתונים התקבלו מהמשטרה בעקבות בקשת חופש מידע של התנועה לחופש המידע. במקור התקבלו 4 קבצי pdf עם פרטים על האמצעים השונים, כולל מספרי הרימונים שנזרקו. בהמשך אתר התחקירים שומרים קיבל קבצי אקסל שחופפים במידה רבה את הקבצים הקודמים, אבל בלי הפירוט על מספרי הרימונים. אני השתמשתי בקבצים אלה. שומרים גם פרסמו תחקיר על הנתונים האלה, אבל תוך ניפוי הנתונים מהשטחים.

האם "המצב" גרם לשינוי מגמה בבניית דירות?

באופן טבעי בתקופה הזאת יש קשב מועט יחסית לנושאים שאינם קשורים למהפכה המשפטית. אבל זה לא אומר שלא קורים דברים אחרים, שחלקם אולי אפילו מושפעים מחוסר היציבות הפוליטית המתמשכת. הנה כמה נתונים כאלה על שוק הדיור ומה שקרה בו בשלושת השנים 2019-2021 (נתוני 2022 עוד לא פורסמו). אפשר להתייחס לזה כתוצאה של מה שקורה, או לנצל את זה בתור הסחת דעת ממה שקורה.

מן המפורסמות שבארץ לוקח הרבה זמן לבנות בית. הממוצע בכל התקופה שיש עבורה נתונים הוא בסביבות 21 חודשים, כלומר קצת פחות משנתיים. זה כמעט לא מושפע ממה שקורה מסביב, חוץ משתי תקופות. האחת היא הבנייה ההיסטרית של תחילת שנות ה-90, שנועדה להקים דירות עבור גל העלייה הגדול ממדינות חבר-העמים לשעבר. שר השיכון שרון יזם בנייה מסיבית ומהירה של דירות קטנות במחוז דרום, וזה הוריד את הממוצע הארצי לרק קצת יותר משנה.

התקופה השנייה היא השנים האחרונות, שמתאפיינות באפקט הפוך. עלייה קלה הייתה כבר בשנת 2018, אבל היא לא חרגה בהרבה מהתנודות הרגילות. בשנת 2019, לעומת זאת, הממוצע עבר את גבול השנתיים בפעם הראשונה, ואחר כך עלה לשנתיים וחודשיים. זה לא כי הפסיקו לבנות — להיפך, לפי נתוני הלמ"ס בשנת 2021 היה שיא של התחלות בנייה. אבל כנראה שהקבלנים עובדים יותר לאט ולא ממהרים לסיים את העבודה ולמכור.

עוד תוצאה של ההאטה היא שקצב סיום הדירות נמצא במגמת ירידה מאז השיא של 2018-2019. כפי שרואים בגרף השני, יחסית לתנודות אחרות שקרו במשך השנים לא מדובר בירידה דרמטית. אבל בכל זאת זה משמעותי כשזה בא על רקע משבר הדיור, ואחרי יותר מעשור שבו הממשלות טענו שהן פועלות להגדלת ההיצע כדי להביא לירידת מחירים. באותו הקשר מעניין גם להשוות עם ממשלות עבר: שיא הבנייה ב-20 השנים האחרונות, ב-2018, היה עדיין יותר נמוך מהשיא בשנת 1976, לפני המהפך. והפער בעצם הרבה יותר משמעותי ממה שנראה, כי האוכלוסייה אז הייתה פי 2.5 יותר קטנה. העלייה שרואים בגרף בתקופה 2008-2018 היא בעצם עלייה קטנה מאוד כשמנרמלים לגודל האוכלוסייה, ובשנים האחרונות יש כמובן ירידה בקצב הבנייה לנפש: גם כי בונים פחות וגם כי האוכלוסייה ממשיכה לגדול.

מעניין גם להסתכל על הפילוח של הדירות לפי גודל. מה שקורה בשלושת השנים האחרונות הוא ירידה חדה דווקא בדירות ה"רגילות", אלה של 4 חדרים. בנוסף שוק הדירות הגדולות של 7 חדרים ויותר פשוט נמחק. בשנת 2016 סיימו לבנות יותר מ-4200 דירות כאלה. בשנת 2021 זה ירד לפחות מ-150 — ירידה של 96%. והירידה בהתחלות בנייה של דירות בגודל הזה עוד יותר חדה. מצד שני יש עלייה מסוימת בדירות קטנות.

דירות הן השקעה יקרה וארוכת טווח. גם מצד הבונים, וגם מצד הקונים. אז לחוסר יציבות וחוסר ודאות יכולה להיות השפעה מצננת על שוק הדיור אפילו אם לא מדובר בפעולות שקשורות אליו באופן ישיר. זו כנראה עוד אחת מתוצאות הלוואי של המצב הפוליטי המתמשך מאז 2019.

מקורות

הנתונים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס, משנים שונות.

86 האחוזים האחרים

בין יום השיבוש ליום השיתוק ובתוך בליץ החקיקה של הקואליציה קשה להרים את הראש ולהסתכל על התמונה הרחבה יותר, ועל מה צריכה להיות המטרה הסופית של המחאה. אבל כמו שאומרים, אסור לבזבז משבר טוב. ובמקרה שלנו, אסור לשאוף לחזור למצב שהיה לפני השבעת הממשלה ב-29.12.22. אנחנו ראויים ליותר, וזקוקים ליותר.

נושא חשוב, שכמעט ולא מדברים עליו, הוא המצב החברתי-כלכלי. והוא נסתר לעין כל בדיונים על הפגיעה המתרחשת בענף ההייטק. בחוות הדעת שחיברו אגף התקציבים ואגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר מזכירים לנו שההייטק הוא הקטר של המשק. אם הקטר ייעצר כל המשק יפגע. זה נכון חלקית, אבל זו לא התמונה כולה. כי המצב בעשור האחרון ואולי אפילו יותר מכך הוא שיש לנו שני משקים די מנותקים. כשמחשבים את הממוצע שלהם רואים שיפור במדדים, ואכן השיפור מגיע מההייטק. אבל עם השקעה נכונה אפשר להגיע גם לשיפור בשאר המשק, וזה יביא לתרומה יותר גדולה ויציבה למשק ויהיה גם יותר משמעותי לחלק גדול יותר מהאוכלוסייה.

לדוגמה, אחד הטיעונים הוא שפיטורים בהייטק יורידו את השכר הממוצע במשק. אבל אין דבר כזה "הפחתה של כ-500 שקל בשכר הממוצע של כל עובד" (כפי שכתוב בדיווח של נתי טוקר ושגיא כהן בדה-מרקר). שכרם של עובדים בענפים אחרים לא יירד בסכום כזה או אחר כי פיטרו עובדי הייטק. הממוצע ירד כי שכרם של עובדי ההייטק היטה אותו באופן חד כלפי מעלה, ואם רבים מהם יפוטרו, ההטיה הזו תתמתן. אבל זה בפני עצמו לא יכול להיות שיקול רציני לניווט כלכלת המדינה. ואגב, קל להיפטר מההטיה הזו על ידי שימוש בשכר החציוני בתור מדד במקום בשכר הממוצע. זה כבר נעשה במקומות רבים, וראוי שגם משרד האוצר ינהג כך.

טיעונים דומים אפשר להעלות נגד הנתונים בנוגע לצמיחה ולפריון. אומרים לנו שההייטק אחראי לכמעט חצי מהצמיחה, ותרם לצמצום הפער בפריון לעומת מדינות ה-OECD. אבל שוב, מדובר בממוצע. מה שבאמת קרה הוא שענף ההייטק פרח, בעוד רוב המשק – ואיתו רוב האוכלוסייה – נשארים מאחור.

ההייטק מעסיק כיום 14% מהמועסקים במשק. זה שיעור שנחשב גבוה, אבל בעצם אינו ניתן להשוואה עם מדינות אחרות, כי הוא מבוסס על הגדרה מרחיבה שהוצעה ע”י הוועדה הלאומית להון האנושי להייטק בראשות דדי פרלמוטר. אבל אפילו אם הוא משקף באופן אמין את המצב, נותרו 86% שאינם בהייטק. ורובם המכריע גם לא יעברו להייטק אפילו אם כל ההמלצות של כל הוועדות ייושמו בהצלחה.

אז אם אכן אנשי מגזר ההייטק הם שמממנים את המחאה כל הכבוד להם, אבל אסור שהתוצאות הכלכליות של המחאה יסתכמו בהצלת ההייטק. זו ההזדמנות להתקדם בכל הכיוונים שמפעם לפעם דנים בהם אבל אף פעם לא באמת פעלו לקדם אותם. למשל עידוד יוזמות כלכליות על ידי חיתוך הבירוקרטיה הדרושה להקמת עסק חדש. או מתן תמריצים כלכליים בצורה של הטבות מס לעסקים קטנים במקום לחברות ענק בינלאומיות. ומניעת מצב שבו נתמכי סעד ואמהות חד-הוריות צריכים להתלבט אם כדאי להם בכלל לנסות לעבוד, כי אז יבטלו להם את הקצבאות.

אנשי הימין הכלכלי, בין אם באוצר ובין אם בפורום קהלת, יתנגדו מיד. לעמדתם כל הצעה שמריחה מסוציאליזם פסולה, כי היא מעודדת פרזיטיות ורמאות. אבל זו ראייה צרה מדי של המצב. נכון שיש מי שמרמים את המערכת. אבל הרוב רק רוצים להתפרנס בכבוד. אם ניתן להם הזדמנות אמיתית, התועלת למשק תהייה גדולה עשרות מונים מהנזק האפשרי של הרמאים.

לכן המחאה צריכה לשאוף לא רק לעצירת ההפיכה ולפשרה, אלא לשינוי ולשיפור. למשל, לא רק ביטול התמיכה הממשלתית במערכות חינוך מתבדלות שמחנכות לבידול וניתוק, אלא מימון, הרחבה, וחיזוק של מערכות חינוך מודרניות ומכילות. לא רק לבטל את הרעיון שהסמכה רבנית יכולה להחליף הכשרה מקצועית, אלא לחזק ולהרחיב את שירות התעסוקה ואת מערך ההכשרות הממשלתי. לא רק למנוע מהפוליטיקאים להשתלט על הלמ"ס, אלא לחזק את הלמ"ס, ליצר הרבה יותר נתונים באופן המקצועי ביותר שניתן, ולפתוח אותם לשימוש הכלל.

נושא נוסף שזוכה להכרה גוברת מאז הפוגרום בחווארה הוא נושא הכיבוש. אי אפשר להתעלם יותר מההרס שמפעל ההתנחלויות המשיחי ממיט עלינו, ומהתפקיד שהצבא ממלא בכך. אין צורה נעימה לומר את זה, אבל המשטר בשטחים הוא משטר של אפרטהייד: יש שם שתי קבוצות אתניות נפרדות והן נתונות למרותן של מערכות חוק נפרדות. וגם זה משפיע באופן משמעותי על מצב המשק. אסור לנו לאבד את ההזדמנות לתקן גם את המצב הזה.

ואז, אולי, כשנסתכל לאחור על שנת 2023, נוכל לומר שזו הייתה שנת מפנה לטובה.

הדרך לחווארה

[הטור הזה לא הופיע בדה-מרקר כי לדברי סגן העורכת הוא "אינו כלכלי ולא מתאים לנמרקר" (הטעות במקור). הוא הציע את הארץ, אבל הם עוד לא ענו לי על הטור הקודם ששלחתי להם, שבסופו של דבר כן פורסם בדה-מרקר]

נכתב ביחד עם איתי

התקשורת והציבור בישראל אוהבים לטפוח לעצמם על השכם שאנחנו וילה בג’ונגל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והצבא הכי מוסרי בעולם. זה נותן הרגשה טובה ומצדיק כל פעילות ביטחונית. אבל מצד שני זה גם גורם להפתעה כשקורה משהו כמו הפיגוע והפוגרום בחווארה ואלימות המשטרה בקפלן.

האירועים האלה לא צריכים להפתיע. הם המשך ישיר לתהליכים שקורים כאן כבר הרבה שנים.

בטווח הארוך הכל התחיל בקדומים, ההתנחלות הראשונה בשומרון, בסך הכל כ-12 ק"מ מחווארה. אחרי זה בא בגין שהבטיח שיהיו עוד הרבה אלון מורה – וקיים. אבל באופן מפתיע הפלסטינים לא קיבלו בברכה את שכניהם החדשים, ולא התפעמו מהחזון החלוצי-ציוני-משיחי. בין היתר זה עלה לנו ולהם בשתי אינתיפדות ואלפי הרוגים.

הסבב הנוכחי, שחלילה יהפוך לאינתיפדה שלישית, התחיל בערך לפני שנה. הסנונית הראשונה הייתה מאורעות מאי 2021, והפרובוקציות שהובילו להן: ממצעד הדגלים, דרך איומי הגירוש בשכונת שייח ג'ראח, ועד המחסומים במדרגות שער שכם ברמדאן. 10 חודשים מאוחר יותר התחיל מבצע שובר גלים. זאת לא הייתה הפתעה גדולה בהתחשב ברצף הפיגועים הפלסטיניים של אביב אותה השנה (ארמון הנציב, באר שבע, חדרה, ובני ברק לפני היציאה למבצע; ודיזנגוף, אריאל, ואלעד אחריה). המבצע התמקד בכמות גדולה של מעצרים, חיסולים, ופלישות למרכזי ערים פלסטיניות בגדה. חלק מהפלישות הובילו לכמות גדולה של נפגעים והרוגים פלסטינים (הרבה מעבר למטרה המוצהרת של הפעולה) – במיוחד במחנות הפליטים בג'נין ובשכם, ולאחרונה גם במחנה הפליטים עקבת ג'בר ליד יריחו. בזה בערך מסתכם הנראטיב הישראלי: פעולות טרור רצחניות הובילו למבצע צבאי נגד חוליות טרור.

אבל מי שעקב אחרי החדשות באופן קצת יותר קפדני, שם לב שהפלישות והחיסולים לא התחילו לאחר ההכרזה על היציאה למבצע ב-31 למרץ. פעולה שעברה מתחת לרדאר של רוב הישראלים, אבל הדליקה נורות אדומות אצל פלסטינים, הייתה הריגתם של 3 חמושים פלסטינים בשכם ב-8 בפברואר. בעוד שלישראלים זה לא נראה כמו איזה חידוש, חיסול כזה בעיר פלסטינית לאור יום הזכיר ללא מעט פלסטינים תקופות קשות, והרגשה ש"הם חזרו לזה". לאותה חוליה היה קשור גם אבראהים א-נאבולסי, צעיר שהפך לסמל של ההתנגדות הפלסטינית, בין השאר בגלל שהצליח להמנע מהתנקשות ישראלית עד אוגוסט. לאחר החיסול שלו, התחלנו לשמוע על התארגנות "גוב האריות". רבים רואים את השורשים שלה בסיפור של החוליה של א-נאבולסי בפברואר. אבל אירועי ירי בודדים לא יכולים להסביר את מה שקורה מאז, כי היו כאלה כבר בעבר.

אחד מהמקומות שעלו במיוחד לתשומת הלב הציבורית הוא מחנה הפליטים ג'נין. המקום, שהתפרסם באינתיפאדה השנייה בעקבות הקרבות הקשים וההריסה של חלק ניכר ממנו ע"י הצבא, דווקא היה שקט יחסית בשנים האחרונות. מספר ההרוגים שם, כמו בגדה בכלל, החל לטפס לאחר אירועי מאי 21' וביתר שאת מאז הפשיטות הצבאיות בתקופת שובר גלים. כדי להבין מה השתנה צריך לקרוא את הכתבות של יובל אברהם, עמירה הס, וגדעון לוי, העיתונאים הכמעט יחידים שמביאים את הסיפור של הצד הפלסטיני. יותר ויותר צעירים פלסטינים מוכנים לקחת נשק ולמות בקרב אבוד. אחד הגורמים החשובים הוא הכבוד והקשר האישי לחברים שנהרגו בפלישות קודמות. אבל בנוסף לכך יש השפעה גם לחוסר האופק של צעירים בגדה. המצב הכלכלי של רבים מהם הדרדר קשות בעקבות שלילת היתרים מאסיבית והסגירה של גדר ההפרדה – לכאורה, כדי למנוע פיגועים בשטחי ישראל – מה שמונע מרבים ללכת לעבוד בישראל באופן לא חוקי. אלמנט נוסף, שקשה להתעלם ממנו, הוא שמדובר ב, ובכן, פליטים. זה אומר שמראש אלה מי שאיבדו את הבית שלהם בגלל מדינת ישראל, חלקם יותר מפעם אחת. זה גם אומר שמצבם הכלכלי בדרך כלל קשה יותר, מה שללא ספק לא משתפר בעקבות הענישות הקולקטיביות שאנשי המחנות זוכים להן.

בעוד שרוב הצעירים האלה, ולא מעט בלתי מעורבים, נהרגים בתוך הערים הפלסטיניות ומחנות הפליטים בעימותים עם כוחות הצבא הפולשים (נסו לחשוב על חיילים אוקראינים מול הפלישה הרוסית), התוצאות של הפלישות האלה לא נשארות בתוך ערי הגדה. אפשר לראות את זה ברמה הנקודתית בפיגועים כמו נווה יעקב וסילוואן (אחרי הפלישה לג'נין שהביאה ל-9 הרוגים), או בחווארה וצומת אלמוג (לאחר הפלישה לשכם שהביאה ל-11 הרוגים). אבל אפשר לראות את זה גם בתמונה הרחבה יותר: כמות האירועים לא ירדה, ובטווח הארוך היא עולה.

כך שהמבצעים הצבאיים לא הביאו את הדברת הטרור המובטחת. גם המעצרים המנהליים לא – בשנה האחרונה מספר העצורים המנהליים ללא משפט הכפיל את עצמו, וכיום יש כבר כמעט אלף עצירים כאלה. מספר כזה של עצירים מנהליים לא היה מאז האינתיפדה השנייה. ועדיין הפיגועים נמשכים.

הפוגרום בחווארה גרם לישראלים רבים להתעורר ולשים לב בפעם הראשונה מה קורה בשטחים, ומה כוחות הביטחון עושים שם בשמם. וזה בא לידי ביטוי בהפגנות של יום השיבוש האחרון (ברביעי), בהשוואות בין הסלחנות המופלגת למתנחלים הפורעים לבין זריקת רימוני הלם ומעצרים המוניים של המפגינים בתל אביב, ובקריאות לשוטרים "איפה היית בחווארה?”

אבל יש גם עוד היבט.

באותו סרטון שבו רואים את קצין המשטרה מאיר סויסה משליך רימון הלם על מפגינים, שומעים אותו גם מכוון את הפרשים למרכזי המסה של המפגינים. הוא מתייחס לזה כמו פיזיקה: לסוסים יש יותר מסה, אז הם יוכלו לפזר את המסה של המפגינים. הוא לא מבין ולא לוקח בחשבון שהמפגינים הם בני אדם, בדיוק כמו שבשטחים צה"ל והשב"כ לא מקבלים ולא לוקחים בחשבון שהפלסטינים הם בני אדם. האלימות המשטרתית בקפלן לא תגרום להפסקת המחאה אלא להגברה שלה, בדיוק כמו מה שקרה בבלפור אחרי המעצר האלים של אמיר השכל. כך גם פעולות הצבא והשב"כ בשטחים לא רק מחסלות מבוקשים – הן גם מפיחות רוח לחימה בכל מי שהיה סביבם, והם ממהרים לקחת את מקומם של מי שחוסלו.

הבעיה הספציפית של חווארה תפתר בקרוב. עובדים כבר על כביש עוקף. אבל את הבעיות הבסיסיות אי אפשר לעקוף כך. להיפך – כל כביש עוקף רק מקשה על מציאת פתרון אמיתי בהמשך.

עם היסטוריה מתמשכת של פליטוּת, שלטון צבאי, טיהור אתני, משטר אפרטהייד, ואלימות אזרחית וממוסדת – קשה לצפות מהפלסטינים למשהו אחר מהתנגדות. במקביל, אף אחד לא מצפה מהצבא, גוף שתפקידו בעולם הוא להפעיל אלימות, שיחליט בעצמו להפסיק את השלטון הצבאי במיליוני בני אדם. אבל גם אם נקבל שברמה הנקודתית הצבא מנסה למנוע פגיעה באזרחים ישראלים, אי אפשר לקבל את ההתעלמות מכך שפלישות והרג מאסיביים גורמים לעוד יותר אלימות, שפוגעת בסופו של דבר גם בישראלים. במקום להביא לרגיעה, השב"כ הצבא והממשלה גורמים להסלמה. וזה לא רק הממשלה הנוכחית, שמבוססת על פרובוקציות, אלא גם מי שמתיימרים להחליף אותה. מספיק לזכור שמי שאחראית לרוב הסבב האחרון היתה "ממשלת השינוי", וששר הביטחון לשעבר גנץ פתח את הקריירה הפוליטית שלו בהתפארות בכמה פלסטינים הוא הרג.

כל עוד זה המצב אין לנו להלין אלא על עצמנו.

הצבא כבר מזמן בחר צד

[טור שעלה בדה-מרקר ביום שישי והפך לכתבה הפופולארית ביותר באתר בשבת, ומקום שלישי בשבוע החולף. למרות שאין גרפים.]

ביום חמישי התקיים טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1. הרמטכ"ל הרצי הלוי קרא בנאומו "להשאיר את המחלוקת מחוץ לצה"ל". הנשיא הרצוג מצדו קרא לשמור את צה"ל "כצבא שמצוי מעל כל מחלוקת". הם שניהם לא מעודכנים. הצבא כבר מזמן בחר צד במחלוקת. לכל היותר הוא יכול לטעון שלא עשה זאת מרצונו החופשי, אלא בהוראת כל ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות.

כי האמת המצערת היא שצה"ל הוא הסוכן העיקרי שהביא אותנו עד הלום. מי שהתווה את הדרך היה הימין המשיחי, אבל קבלן הביצוע שסלל אותה והכשיר אותה היה הצבא. הצבא, שהיה אמור להיות צבא ההגנה לישראל, והפך לאורך שנות הכיבוש לצבא ההגנה למתנחלים. המהפכה החוקתית שאנחנו רואים עכשיו נועדה לקדם את מפעל ההתנחלויות לא פחות משנועדה למסד את זכויות היתר של החרדים ולחלץ של נתניהו ממשפטו. היא לא הייתה קורית בלי הכוח הפוליטי של המתנחלים, והכוח הזה נבנה בעזרת עשרות שנים של תמיכה אקטיבית מהמדינה, באמצעות הצבא.

כבר עשרות שנים מה שהצבא עושה בשטחים הוא רק במידה חלקית ביותר פעילות ביטחונית כדי להגן על מדינת ישראל. רוב מה שהצבא עושה זה לקדם את האג’נדה המשיחית של התנחלויות וסיפוח. באופן טבעי, נלווה לזה טיפוח יום-יומי של שנאה מצד האוכלוסייה הפלסטינית. לאורך זמן, פעולות הצבא כדי להגן על המתנחלים ולסייע להם הן שגורמות להידרדרות המצב ומקרבות אותנו לאינתיפדה שלישית. כשמתנחלים פורעים בפלסטינים, החיילים לא חושבים אפילו לעצור או לעכב אותם – ולפי עדויות שהגיעו לשוברים שתיקה אותם בודדים שאי פעם ניסו מצאו את עצמם עומדים למשפט. אז הם רק מנסים "להפריד", תוך שימוש ברימוני הלם וגז וירי באוויר כדי לדחוק בפלסטינים. לאף אחד אין ספק באיזה צד הם נמצאים.

הפלסטינים, כמובן, זוכים ליחס שונה בתכלית. אותם אין בעיה לעצור ולעכב, גם בלי שום סיבה, ואפשר גם לירות עליהם. לפי נוהלי הפתיחה באש של צה"ל מותר למשל להרוג זורקי אבנים גם כשהם כבר בורחים, בלי לנסות לתפוס אותם ובלי משפט. בשנה שעברה נהרגו כ-150 פלסטינים בגדה המערבית ובעזה, 99% מהם מידי כוחות הביטחון. עשרות רבות מהם לא היו קשורים לפעילות עויינת כלשהי. וכשפלסטיני נהרג, אגב, זה לא סוף הסיפור. השב"כ מיד נכנס לפעולה, ומבטל את כל האישורים השונים של כל בני משפחתו. לפעמים של כל הכפר. המדובר באישורי עבודה בישראל, שלפעמים הם העוגן הכלכלי העיקרי של המשפחה, וגם אישורים לטיפולים רפואיים, לביקורי משפחות, וליציאה לחו"ל. הרציונאל הוא שעכשיו גם הם מסוכנים, כי יתכן שירצו לנקום. התוצאה, כמובן, היא למנוע את האפשרות לחזור לחיים רגילים ודווקא לחזק את הרצון לנקום.

תוסיפו לזה את נושא הריסת הבתים. הרוב המכריע של ההריסות האלה, בניגוד למה שרבים חושבים, הן לא הריסות של בתי מחבלים. אלה הריסות של מבנים שנבנו "בצורה לא חוקית", כלומר בלי לקבל רישיון בנייה מהמנהל האזרחי, שהוא בעצם יחידה צבאית לכל דבר ועניין. אבל מצד שני המנהל לא נותן רישיונות בנייה, גם כשמוגשות בקשות. בשנת 2020, למשל, הוגשו 570 בקשות לאישורי בנייה ואושרו 5. בשנת 2019 הוגשו 495 בקשות, ואושרו 2 – בכל שטח C. במקביל, פקחי המנהל מבצעים מאות הריסות של אותם מבנים שנבנו בלי אישור: בשנת 2020 הרסו 290 בנים, ובשנת 2019 הרסו 232. באותו זמן נהרסו מבנים ספורים במאחזים, ואושרו אלפי יחידות דיור בהתנחלויות. המתנחלים אוהבים לדבר על הטראומה שפינוי מאחזים גורמת להם. אצל הפלסטינים יש בערך פי 100 יותר טראומות כאלה.

בדיוק לפני שנה פרסם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דוח משפטי שקבע כי בישראל מתקיים משטר אפרטהייד. הדוח עורר תגובות נגד סוערות, בעיקר כי הקביעה התייחסה גם לגבולות הקו הירוק. אבל העובדה המצערת היא שבשטחים מתקיימות באופן מובהק שתי מערכות חוק נפרדות לפי השתייכות אתנית. פלסטיני שידה אבנים יעמוד בפני שופט צבאי, גם אם הוא רק בן 12, וזאת בהנחה שלא הרגו אותו כבר. מתנחל שידה אבנים אולי יתבקש להפסיק, והסיכוי שייעצר בכלל לא קיים, אבל אם זה יקרה הוא יגיע לבית משפט ישראלי אזרחי. אני לא משפטן, אבל זה נשמע כמו אפרטהייד, וזה מה שהצבא מתחזק בשטחים.

הסכנה לדמוקרטיה לא נולדה עם הבעיות המשפטיות של נתניהו ועם מתן תפקידי מפתח לסמוטריץ’ ובן גביר. הסכנה לדמוקרטיה נובעת ממפעל ההתנחלויות שמקיף כבר כחצי מליון איש, ומהפיכת הסכסוך מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. אין דמוקרטיה עם עליונות יהודית וכיבוש. זה עד כדי כך פשוט. ושלטון האפרטהייד בשטחים שנועד לתמוך בימין המשיחי הוא לא עוד עמדה פוליטית לגיטימית, שצריך לדון עליה ולהתפשר כדי להגיע להסכמה. המטרה של ההתנגדות לא יכולה להיות לחזור למצב של לפני יריב לוין ושמחה רוטמן. הם בסך הכל המוציאים לפועל של תוצאה שאנחנו הולכים לקראתה – תוך הפעלה אקטיבית ומתמשכת של כוח צבאי, בהוראת ממשלות שנבחרו כדין – כבר עשרות שנים.

נקודת האור היחידה היא שהמצב כיום מספיק קיצוני כדי שיותר ויותר ישראלים, אנשים טובים באמצע הדרך, כבר לא יכולים לעצום עיניים כמו שהם רגילים. ויותר ויותר מהם מזהים את התפקיד השלילי שהצבא ממלא בתהליך, ומחליטים שהם כבר לא מוכנים להשתתף בו. אם הרמטכ"ל והנשיא באמת חרדים לאחדות הלאומית ולמעמדו של צה"ל, הם לא צריכים להטיף להשאיר את המחלוקת מחוץ לצה"ל. הם צריכים לפעול להוציא את צה"ל אל מחוץ למחלוקת, על ידי כך שיפסיק להיות צבא הגנה למתנחלים, ויחזור להיות צבא הגנה לישראל.

ואז נוכל להתחיל במהלך ארוך וקשה של שינוי כיוון לטובה.

כמה רשויות יש כאן בעצם?

בהפגנה מול הכנסת ביום שני הייתה קבוצת מפגינים ששרה "לארץ שלי שלוש רשויות", על משקל "לכובע שלי שלוש פינות". הם לא מעודכנים. בישראל של לפני ההפיכה המשטרית אומנם יש שלוש רשויות באופן פורמלי, אבל באופן מעשי הדמוקרטיה הישראלית עברה תהליך ארוך ויסודי של ביטול כוחה של הרשות המחוקקת ובליעתה בתוך הרשות המבצעת. כך שבעצם נשארו רק שתיים. זו אחת הסיבות שחשוב לשמור על עצמאות הרשות השופטת, ושמתייחסים אליה בתור החסם האחרון בפני שלטון אוטוריטרי.

הנה כמה נתונים המדגימים זאת.

הדוגמה המובהקת ביותר לכוחה הדורסני של הרשות המבצעת הוא חוק ההסדרים. חוק ההסדרים נולד במסגרת התוכנית הכלכלית של שנת 1985, שסיימה באיבחה אחת את המשבר האינפלציוני של אמצע שנות ה-80 (כיום זה נשמע דמיוני, אבל בשנת 1984 ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר יורם ארידור הובילו את המשק להיפר-אינפלציה של 445%). במסגרת התוכנית הכלכלית הזו החוק היה מוצדק, ובעצם זה היה חוק ממוקד ומידתי – כולו 13 עמודים.

אבל מאז הוא הלך וגדל, במיוחד בכל פעם שנתניהו נכנס לתפקיד חדש ורצה להעביר רפורמות (נשמע מוכר?). החוק האחרון, שנכתב על ידי ממשלת בנט אחרי שנתיים של משבר שלטוני וחוסר תקציב, התעלה על כל מה שנתניהו עשה, והגיע ללא פחות מ-425 עמודים. הרעיון הוא שהחוק כולל ערב רב של נושאים שהממשלה מעוניינת בהם, ומצביעים על כולם ביחד כמקשה אחת, מה שלא מאפשר לחברי הכנסת לבחור במה הם תומכים ובמה לא. יתרה מכך, החוק מועבר ביחד עם חוק התקציב, כך שאם לא יעבור הממשלה תיפול. אז הוא תמיד עובר.

אז מה חברי הכנסת עושים בשאר הזמן? כיוון שאין להם איך להשפיע באמת, הם מגישים אלפי הצעות חוק פרטיות. לרוב המכריע של הצעות החוק האלה אין סיכוי להתקבל ולהפוך לחוקים, אבל אולי הם יזכו את המציעים בכותרת בעיתון או בכמה נקודות במרכז המפלגה. כשזו המטרה ההצעות הן לפעמים די הזויות. מצד שני חלק קטן הן הצעות רציניות, וחלקן אפילו הופכות לחוקים. אבל זה כפוף בעצם לאישור מוקדם בוועדת שרים לחקיקה, שמורכבת כמובן משרי הממשלה. בוועדה הזו, בראשות שר המשפטים, מחליטים באיזה הצעות חוק הקואליציה מוכנה לתמוך. מה שהממשלה לא תאשר מראש לא יעבור.

מה עוד הכנסת יכולה לעשות? אחד הכלים המשמעותיים לביקורת על הממשלה הוא הצורך באישור של ועדת הכספים כדי לבצע העברות תקציביות. התקציב עצמו מועבר כמו שהממשלה רוצה, כי אם לא אז הממשלה תיפול (כל הוויכוחים והמאבקים על התקציב שממלאים את החדשות הם בעצם מאבקים בתוך הקואליציה, לא ביקורת עצמאית של הכנסת). אבל במהלך השנה צריך לפעמים לבצע שינויים ועדכונים. השינויים האלה לא עולים להצבעה במליאת הכנסת אלא רק בוועדת הכספים. סתיו שפיר, כשהייתה חברת כנסת חדשה, גילתה שיש שם כל מיני העברות שונות ומשונות, ובנתה קריירה על חשיפתן. ומסתבר שגם כאן בעצם המידע האמיתי מוסתר, וחברי הכנסת מאשרים את ההעברות שהממשלה רוצה.

הפעם האחרונה אולי שבה הרשות המחוקקת עמדה על שלה בפני הרשות המבצעת הייתה בכנסת העשירית, במרץ 1984. יושב ראש הכנסת מטעם הליכוד, מנחם סבידור, הקשיב לנאום חוקתי מעמיק של אמנון רובינשטיין מסיעת שינוי, והחליט שהצבעת אי-אמון שיזמה האופוזיציה תהיה גלויה – בניגוד לעמדת הקואליציה שאליה השתייך סבידור עצמו, שהעדיפה הצבעה חשאית. התוצאה הייתה שבבחירות הבאות הוא הודח מרשימת המועמדים של מפלגתו.

מקורות

נתוני חוק ההסדרים מספירת מספר העמודים בכל חוק כפי שהם מופיעים באתר החקיקה של הכנסת.

מספר הצעות החוק והחוקים שהתקבלו בכל כנסת גם מאתר החקיקה של הכנסת. יש גם חוקים ביוזמה של ועדות הכנסת, אבל הם כל כך מעטים שלא רואים אותם בגרף.

מי פה טרוריסט

העיתונאי ישראל פריי הוזמן לחקירה בעקבות ציוץ אודות פלסטיני משכם שתכנן לבצע פיגוע בתל אביב, אבל נתפס כי התעכב כדי למצוא חיילים שהיו לדעתו מטרה ראויה יותר מאזרחים. פריי קרא לו גיבור. המשטרה מצדה חשבה שהדעה הזו מצדיקה מעצר לשם חקירה בחשד של תמיכה בטרור (הוא נעצר לאחר שסירב להתייצב לחקירה, ושוחרר אחריה).

הרבה נכתב על מה הפרשה הזו אומרת על מצב העיתונות ומצב המשטרה, ובפרט על הטענה שחיילים הם מטרות לגיטימיות. אז שווה להשקיע רגע בהגדרות. שרון לוזון מהמכללה למנהל מסביר את זה תמציתיות בהקשר של הכיבוש: "פגיעה בחיילים הכובשים היא גרילה. פגיעה חסרת הבחנה באזרחים היא טרור". לפי זה מה שפריי עשה הוא בעצם לברך את הפלסטיני על שבחר להימנע מטרור, והמשטרה נכשלה בהבנת הנקרא (או לחלופין אימצה את הספין של ארגון הימין שהתלונן על פריי, שזה ממש לא יותר טוב).

אני מסכים עם ההבחנה הזו. ובמיוחד אני רוצה להדגיש את האפיון של טרור כפגיעה חסרת הבחנה באזרחים. למה? כי האיפיון הזה מאפשר להעביר את הדיון מפסים אמוציונליים לפסים סטטיסטיים. כשמדווחים על אירוע מסוים, עם פריצה לשידור ותמונות של דם, התגובה היא רגשית. אין אפשרות אמיתית לדיון על מה מהות האירוע. אבל אם אוספים סטטיסטיקה מהרבה אירועים לאורך שנים, אפשר לאפיין את מה שקורה באופן יותר מעמיק ונכון. בפרט, אפשר לבדוק עד כמה מאבק מסויים פוגע באזרחים באופן חסר הבחנה, ואם כך לאפיין אותו כמאבק טרוריסטי. לעומת זאת, אם מסתבר שהמאבק המדובר אינו כולל פגיעה חסרת הבחנה באזרחים, אז הוא מאבק לאומי יותר לגיטימי ואין מקום להדביק לו את התווית "טרוריסטי".

ההגדרות האלה לעולם לא יהיו חדות. מאבק לגיטימי יכול לכלול פעולות טרור, ולהיפך. ואי אפשר להימנע לחלוטין מפגיעה באנשים שאינם מעורבים בלחימה. אבל צריך להסתכל על היחסים. על ידי השוואה של מספר האזרחים שנפגעו באופן חסר הבחנה עם מספר החיילים שנפגעו אפשר למקם את הפעולות על ציר שבין מאבק לגיטימי לטרור.

הכלי לביצוע השוואות כאלה הוא תרשימי spie. התרשימים האלה מאפשרים להשוות שתי התפלגויות של אוכלוסיות. למשל אם ילדים בני 5 עד 9 הם 9% מהאוכלוסייה בעוד בני 18 עד 21 הם רק 5% מהאוכלוסייה, נרצה לראות אם הפרופורציות האלה נשמרות גם בין ההרוגים בסכסוך. אם כן, סימן שההרג הוא חסר הבחנה. אבל אם נגלה שרק 1% מההרוגים הם ילדים בגילים 5-9, כלומר פי 9 פחות ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, ואילו 36% הם צעירים בגילאי הצבא של 18-21, כלומר פי 7 יותר מהצפוי לפי חלקם באוכלוסייה, הרי שלא מדובר בהרג חסר הבחנה אלא במה שנראה הרבה יותר כמו מאבק צבאי. תרשים spie מציג השוואות כאלה באופן גרפי ברור בלי צורך להתעמק בטבלאות מספרים.

באופן טכני תרשים spie מורכב משתי שכבות. שכבת הבסיס היא תרשים עוגה של האוכלוסייה הנפגעת כולה, תוך חלוקה לפרוסות של מין וגיל. בתרשימים שלי הגברים בצד ימין צבועים בתכלת, הנשים בצד שמאל צבועות בוורוד, ובכל אחד מהם הגילים נפרשים מהילדים למעלה עד הקשישים למטה.

השכבה העליונה היא תרשים עוגה של ההרוגים מתוך האוכלוסייה. גם היא מורכבת מפרוסות שמייצגות את אותם צרופים של מין וגיל, תוך שימוש באותן זוויות של שכבת הבסיס. אבל כיוון שהזווית נקבעה כבר, מספר ההרוגים בכל קבוצת מין וגיל מיוצג על ידי אורך הפרוסה. פרוסה בדיוק באורך של עוגת הבסיס מייצגת הרוגים לפי החלק שלהם באוכלוסייה. פרוסה קצרה יותר מסמנת ייצוג חסר: יש פחות הרוגים בקבוצת המין והגיל הזו יחסית למה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, כמו בדוגמה של הילדים לעיל. פרוסה שבולטת מעבר לעיגול של שכבת הבסיס משמעה ייצוג עודף: יש יותר הרוגים בקבוצה הזו ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, כמו בדוגמה של הצעירים לעיל.

אני אשתמש בתרשימים כאלה עבור שתי אוכלוסיות: אוכלוסיית היהודים בישראל ואוכלוסיית הפלסטינם בשטחים. ואני עושה את זה עבור שתי תקופות: תקופת האינתיפדה השנייה (2000-2005), והתקופה ממבצע צוק איתן עד עכשיו (2014-2022), מה שמאפשר לראות אם יש מגמות שינוי. בנוסף להבחנה בין גברים ונשים הוספתי בצבע חאקי גם הבחנה בין אזרחים לחיילים (במקרה של הישראלים) ובין מי שהיו מעורבים במאבק למי שלא (אצל הפלסטינים). במקרה השני הצבע הבהיר יותר בין לבין מציין את אלה שלא היה ידוע אם הם מעורבים או לא. הנתונים הם ממסד הנתונים המקיף של בצלם.

התוצאות לפניכם. נתחיל עם נתוני האינתיפדה השנייה (שעליהם כתבתי כבר בעבר). אפשר לפרש את כל הגרפים האלה כצירוף של שני דגמים. דגם אחד הוא עיגול של פרוסות בערך באותו האורך סביב המרכז. זה מייצג חלק מסוים של ההרוגים שנהרגו באופן די חסר הבחנה. אבל בנוסף יש דגם שני של פרוסות ארוכות יותר שבולטות מעבר לעיגול של הבסיס. אלה הם מי שההרג התמקד בהם.

בגרף של הפלסטינים שנהרגו באינתיפאדה השנייה העיגול של ההרג חסר ההבחנה מאוד קטן – בנים עד גיל 9 ובנות ונשים בכל הגילים נהרגו יחסית מעט, פחות מ-10% ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה. זה לא מתיישב עם הרג חסר הבחנה, כפי שהיו מי שהאשימו את ישראל. ההרג התמקד בגברים בקשת רחבה של גילים מ-13 ועד 44, כשהשיעור הגבוה ביותר הוא בגילים 20-25 — בערך 600%, כלומר פי 6 ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה. רוב אבל לא כל ההרוגים האלה היו מעורבים במאבק, בין אם באופן פעיל בעת שנהרגו או בתור חברי ארגונים כמו החמאס והג’יהאד האיסלאמי (כולל כאלה שהיו יעד לחיסול ממוקד).

הגרף של ההרוגים הישראלים די שונה. העיגול שמייצג הרג חסר הבחנה הרבה יותר גדול, ואצל נשים בגילים 25 ומעלה הוא מצביע על קצת יותר מחצי מהצפוי (המעגל המקווקוו הפנימי מציין חצי). אזרחים גברים נהרגו עוד יותר, בערך לפי חלקם האוכלוסייה. אבל אצל ילדים עד גיל 13 משני המינים זה הרבה יותר נמוך ועומד על בערך 15% מהצפוי אם ההרג היה חסר הבחנה. ביחד אפשר לומר שמדובר במידה רבה בטרור חסר הבחנה. את המיעוט היחסי אל ילדים אפשר להסביר בכך שהם נוטים לשהות פחות במקומות שהיו מטרה להתקפות (למשל אוטובוסים ובתי קפה).

אבל יש גם פרוסות בולטות שמייצגות הרוגים מעבר לצפוי לפי חלקם באוכלוסייה. ואלה הם כמעט באופן מדוייק חיילים, בעיקר גברים בגילים 18-24, כאשר אלה בגילים 20-21 נהרגו יותר מפי 6 ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, וגם קצת חיילות בגילים 18-21. כך שניתן לומר שהיה באינתיפאדה השנייה גם רכיב לא מבוטל של פגיעה מכוונת בכוחות הביטחון, ולא רק טרור חסר הבחנה.

האינתיפאדה השנייה הייתה מזמן. כדי לראות מה המצב כיום ואם היה שינוי צריך להסתכל על תקופה קרובה יותר. הנתונים הבאים מתארים את התקופה החל משנת 2014 (ובפרט מבצע צוק איתן) ועד היום.

דגם ההרוגים הפלסטינים מאז מבצע צוק איתן די דומה במבט ראשון לדגם ההרוגים הפלסטינים באינתיפדה השנייה. אבל העיגול שמשקף הרג חסר הבחנה יותר גדול, ועומד על כ-40% מהצפוי לפי הייצוג באוכלוסייה. כתוצאה ההרג של גברים צעירים קצת יותר נמוך. השיא הוא בגילים 22-23, ועומד על פי 4.6 מהצפוי לפי חלקם באוכלוסייה.

דגם ההרוגים הישראלים בתקופה הזו גם חולק דמיון מסוים עם הדגם מתקופת האינתיפדה השנייה, אבל יש הבדל משמעותי ביחסים. העיגול של ההרג חסר ההבחנה הרבה יותר קטן, באזור ה-20-25% (וגם פחות אחיד, בין היתר כיוון שמדובר במספרים אבסולוטיים קטנים יחסית). והמיקוד בחיילים הרבה הרבה יותר גדול. חיילים בגילי 20-21 נהרגו פי 19 יותר ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה.

אז למרות שפריי לא ערך ניתוח סטטיסטי, אפשר לומר שהוא זיהה נכון את המגמה. בתחילת המאה, בתקופת האינתיפאדה השנייה, ניתן לומר שהפלסטינים הפעילו טרור לפחות חצי מהזמן, בעוד ישראל נמנעה במידה רבה מהרג חסר הבחנה. אבל ב-8 השנים האחרונות, ובפרט במבצע צוק איתן, היחסים התהפכו. ההרג חסר ההבחנה שמבצעת ישראל עלה מכ-10% לכ-40%. לעומת זאת ההרג חסר ההבחנה שמבצעים הפלסטינים ירד מיותר מחצי לפחות מרבע. במקביל הם התמקדו באופן מובהק בפעולות נגד כוחות הביטחון.

אנחנו יכולים לא לאהוב את זה כי החיילים הם הילדים של כולנו, אבל כל עוד הכיבוש והאפרטהייד בשטחים נמשכים אין לנו זכות להתלונן. ומי שמתנגד לטרור, כמו פריי, צריך לברך על המגמה המסתמנת בדגם הפעולה של הפלסטינים, שוב כמו פריי. בו בזמן המגמה המסתמנת בפעילות צה"ל צריכה לעורר דאגה רבה. העלייה בהרג חסר ההבחנה פסולה מוסרית ולא נכונה מבחינה ביטחונית. ולאסון כולנו יש חשש אמיתי שהמצב עוד יחמיר תחת הממשלה החדשה שהושבעה לפני שבוע.

מקורות

נתוני ההרוגים מאתר בצלם. אפשר להוריד ממנו קובצי אקסל עם רשימות שמיות מסודרות של הרוגים מקבוצות שונות שנהרגו על ידי גורמים שונים במקומות שונים, כולל פרטים על גיל ומין. השתמשתי בנתונים על אזרחים ואנשי כוחות הביטחון הישראלים שנהרגו בשטחים ובישראל; החלוקה לחיילים לעומת אזרחים מתבססת על הרשימות השונות. במקביל השתמשתי בנתונים ל פלסטינים שנהרגו בידי כוחות הביטחון, בידי אזרחים ישראלים, ובידי גורם ישראלי לא ידוע, בשטחים ובישראל. יש בנתונים עמודה נפרדת לגבי השתתפות במאבק עם ערכים של כן, לא, או לא ידוע. יעדים לחיסול ממוקד נספרו כמעורבים בכל מקרה. מאז 2008 העמודה הזו אינה מכילה מידע לגבי מקרים בגדה המערבית, אבל בכל מקרה רוב ההרוגים הם ברצועת עזה.

נתוני האוכלוסייה בישראל מהלמ"ס. השתמשתי בנתונים על יהודים ואחרים, לשנים 2002 ו-2017. נתוני האוכלוסייה הפלסטינית מתוצאות מפקדי האוכלוסין של הלשכה המרכזית לסטטיסטקה הפלסטינית, לשנים 2007 ו-2017.

עוד הידרדרות קלה

זה תמיד לוקח להם יותר משנתיים, אבל הלמ"ס פרסמו סוף-סוף את דירוג הערים לפי המדד החברתי כלכלי לשנת 2019. אני עוקב אחרי זה כבר כמה שנים (מאז המדד של 2013 זה מתפרסם כל שנתיים), אז הגרף מוכן ורק צריך להוסיף את הנתונים העדכניים. השאלה היא כמובן מה קורה עם ירושלים. במדד הקודם, זה של 2017, היא עלתה מאשכול 2 לאשכול 3 אבל ירדה בדירוג. מה יקרה הפעם?

אז בלי עיכובים נוספים, הנה הגרף המעודכן:

טיפה הסבר – הציר האנכי הוא הדירוג של הערים, שנקבע לפי שקלול של מספר מדדים שונים. זה מה שמודד את המצב היחסי של הערים השונות מבחינת המצב החברתי-כלכלי של האוכלוסייה. אחר כך מחלקים את הערים ל-10 אשכולות, לפי המרווחים הגדולים ביותר בין ערכי המדד. כך מתקבלים אשכולות של ערים שיחסית באותו מצב, ושונות מהערים באשכולות אחרים. המספרים על הקווים מציינים את האשכולות האלה. שימו לב גם שמספר הערים שנכללות במדד משתנה, והעליות בדירוג בשנת 2008 נובעות בעיקר מצירוף של ערים נוספות.

נחזור לנתונים העדכניים. בחרתי להציג בתור השוואה 6 ערים שדי שומרות על מיקומן. תל-אביב וחיפה מייצגות את אשכולות 8 ו-7 בהתאמה, אם כי הפער ביניהן גדל. באר שבע באשכול 5. בסוף שנות ה-90 ירושלים גם הייתה שם, ואפילו טיפה מעל באר שבע. אבל בתחילת שנות האלפיים היא ירדה לאזור של ירוחם, נציגת אשכול 4. בין 2008 ל-2013 הלמ"ס לא פרסמה נתונים, אז אי אפשר לדעת בדיוק מתי ההידרדרות התחילה, אבל בארבעת המדדים האחרונים הדירוג של ירושלים יורד בעקביות. הנתונים האחרונים מראים שהיא דוהרת לכיוון אום אל-פחם, שחולקת איתה את אשכול 2. מתחת לזה אין עוד הרבה לאן לרדת. אשכול 1 הוא המקום של ערים כמו כמו רהט, ביתר עילית, ומודיעין עילית – בסדר יורד של המדד. כן, הבדואים של רהט במצב יותר טוב מהחרדים בביתר ומודיעין עילית.

יש מי שרואים בהידרדרות של ירושלים משל ואזהרה ממה שצפוי למדינה באופן כללי בשנים הבאות. אפשרות אחרת היא לראות בכך עדות לפער שבין דיבורים למעשים. מפלגות הימין מתחרות באופן קבוע על תואר מי הכי תומך בירושלים השלמה והמאוחדת. אבל זה בא לידי ביטוי רק בדברים כמו חוק ירושלים, שחקיקתו הראשונה גרמה למעט השגרירויות שהיו בעיר לעזוב, וגרסתו הנוכחית מקדשת את סיפוח הכפרים הערביים שמצפון לעיר, שבעבר מעולם לא היו חלק ממנה. מה שחסר הוא פעולה אפקטיבית לחיזוק האוכלוסייה בעיר, שתהפוך את מגמת ההידרדרות.

ירושלים כבר נמצאת בדירוג נמוך יותר מאשר טייבה, קלנסווה, וטמרה. האם היא אכן "תצליח" לרדת לדירוג נמוך יותר גם מאום אל-פחם? אם המגמות בגרף נמשכו ירושלים ואום אל-פחם אמורות להיות כבר בערך באותו מקום כיום. אבל צריך להתאזר בסבלנות כדי לדעת באמת, כי יקח ללמ"ס עוד שנתיים כדי לעבד ולפרסם את הנתונים האלה.

מקורות

לוח א' מהנתונים בהודעת הלמ"ס על אפיון יחידות גאוגרפיות וסיווגן לפי הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה בשנת 2019 ונתונים מקבילים מפרסומים קודמים.

התוכנית להצלת ים המלח

מיקי רוזנטל, ה"בולדוג" וחבר הכנסת לשעבר, פתח במבצע להצלת ים המלח. כולם (כך אני מקווה) יודעים שמפלס ים המלח יורד משנה לשנה, וקו החוף מתרחק, ונפערים בולענים. אבל כמו במקרים אחרים, הנתונים עצמם נעדרים מהדיון. אז הנה הגרף שכנראה עוד לא ראיתם, של הירידה במפלס:

כפי שניתן לראות, בעבר הרחוק המפלס היה מתנדנד כל שנה – יורד בקיץ, ועולה בחורף עם הגשמים והשיטפונות. זה המשיך כך גם כשהמפלס התחיל לרדת בשנות ה-70 של המאה הקודמת. אבל מאז אמצע שנות ה-90 החורפים כבר לא מספיקים, וברוב השנים יש ירידה רציפה. הממוצע בעשרים השנים האחרונות הוא ירידה די קבועה של כ-1.12 מטרים בשנה.

הטריגר לקמפיין של רוזנטל הוא ההכנות למכרז חדש על הזיכיון להפיק מחצבים מים המלח. הזיכיון הנוכחי, שמוחזק בידי כיל (כיום ICL) של עידן עופר, יפקע בשת 2030. די ברור שאם המכרז הזה יתנהל במסגרת כלכלית/עסקית בלבד, וילך בסוף לכיל או חברה דומה, לא יהיה שיפור במצב ים המלח. הפוליטקאים ימשיכו למנות וועדות שימשיכו לדון במה לעשות, והמפלס ימשיך לרדת. זה כך כי חברות כאלה בנויות במטרה למקסם רווחים כאן ועכשיו, גם אם זה בא על חשבון העתיד הרחוק יותר, ובלי ערכים שלא קשורים לכסף.

דוגמה בולטת היא פרויקט קציר המלח. לחלק הדרומי של ים המלח, שהיום הוא בעצם כבר לא ים אלא מערכת בריכות מלאכותיות, יש שני שותפים: קומפלקס התיירות והמלונות בעין בוקק, ומפעלי ים המלח. מפעלי ים המלח מפיקים מחצבים מהים על ידי אידוי מי הים בבריכות האלה, מה שגורם לעליית ריכוז המלחים במים. כתוצאה יש תופעה של שקיעת מלח בקרקעית הבריכות, ואז צריך להגביה את סוללות העפר סביב הבריכות ולהעלות את המפלס שלהן. אבל עליית המפלס עלולה לפגוע במלונות הבנויים לשפת הבריכה הגדולה ביותר. עליית המפלס מהווה בעיה גם עבור מפעלי ים המלח, כי אי אפשר להעלות את המפלס והסוללות בלי גבול, והפער הגדל בין מפלס ים המלח היורד למפלס בריכות האידוי העולה מקשה על התפעול.

הפתרון שהוחלט עליו היה קציר המלח: דוברות יחצבו את המלח העודף מקרקעית הבריכה, והוא יועבר לאגן הצפוני של ים המלח. הדבר עוגן בהחלטת ממשלה 4060 משנת 2012. בעקבות ההחלטה נחתם הסכם עם מפעלי ים המלח, שהתחייבו לממן 80% מהפרויקט. אבל גם ההחלטה וגם ההסכם מתמקדים בנושא המימון, ואין בהם פרטים מחייבים על התקדמות הפרויקט.

מה שקרה בפועל הוא שכיל הובילה סדרה של שינויים במתווה שהוסכם עליו. השינוי הראשון היה כבר 7 חודשים אחרי חתימת ההסכם (כפי שתואר בדוח של מבקר המדינה). מאז הפרויקט התקדם בעצלתיים ותחילת קציר המלח נדחתה שוב ושוב. לפי הדוח השנתי של החברה לשנת 2021 המפלס הגיע לרום המקסימלי המותר של 15.1 מ’ בסוף 2021. מחפר המלח התחיל לפעול רק בסוף שנת 2020, ובמהלך 2021 פינה 6 מיליון מ"ק מלח. אבל כל שנה שוקעים בבריכה 16 מיליון מ"ק מלח. המסקנה היא שנחוצים 3 מחפרים כאלה כדי לשמור על המפלס, כך שיש חשש שהשנה המפלס יעלה מעבר למקסימום שהותר. החידוש האחרון הוא הצעה של החברה לא לפנות את המלח לאגן הצפוני של ים המלח, כפי שהתחייבה לעשות, אלא לערום אותו ולבנות מעליו שדה סולארי. אם ההצעה תתממש החברה תחסוך מיליארדי שקלים.

אבל יש לזה גם השלכה נוספת. במכרז הבא של שנת 2030 יש לכיל זכות סירוב ראשון. המשמעות היא שאם חברה אחרת זוכה, כיל יכולה להכנס לנעליה ולזכות במכרז במחיר שהחברה האחרת הציעה. לכן יש לכיל אינטרס מובהק להקטין את הערך של הזיכיון. והדחיות של פרויקט קציר המלח תורמות לכך פעמיים: פעם אחת בכך שמי שיזכה במכרז יצטרך לקחת על עצמו את מימוש רוב הפרויקט, ולכן יהיה מוכן לשלם פחות, ופעם שנייה כי החלקים שכבר בוצעו יהיו חדשים יחסית, ולכן הפחת עבורם יהיה נמוך. כיוון שהממשלה צריכה לשלם לכיל עבור תשתית שהקימה בניכוי פחת, פחת נמוך משמעו תשלום גבוה יותר.

התיאור הזה של התנהלות כיל מחזיר אותנו לנושא המכרז החדש. כשמדובר בהסכמים עם ענקי תעשייה, הכף מוטה לטובתם. יש להם את המשאבים להעסיק את עורכי הדין הטובים ביותר ולנסות להשפיע באופן רציף על ההתפתחויות. ויש להם מוטיבציה לגרוף רווחים של מיליארדים. הממשלה, לעומת זאת, מיוצגת על ידי עובדי ציבור שעוברים מתפקיד לתפקיד ולרוב אין להם את כל המידע הרלוונטי, והם לא טובים ברגולציה שוטפת. לכן חשוב שהמכרז לא יהיה עוד מכרז על זכויות לניצול משאבים, אלא משהו אחר לגמרי.

אז מה רוזנטל רוצה לעשות? הוא רוצה להשפיע בדיוק בנקודה הזו. להתניע שינוי בצורת המחשבה ובסדר העדיפויות. זה לא שיש לו או למישהו אחר פתרון קסם מהיר, שיציל את ים המלח. אבל צריך לשים את הצלת ים המלח בעדיפות העליונה, ואת המשך הפקת המחצבים בעדיפות שנייה – ובפרט בכפוף למטרה של הצלת הים. למשל במקום שהמכרז החדש יהיה מכרז להפקת מחצבים, שאולי נלווים אליו כמה תנאים סביבתיים, שיהיה מכרז להצלת הים, שנלווה אליו בונוס בדמות הזיכיון להפקת מחצבים.

מעבר לכך יש הרבה דברים שאפשר לעשות כבר עכשיו, למשל לפתח את אזורי הבולענים בתור אטרקציה תיירותית. אבל העיקר הוא להעלות את הלחץ על הממשלה כדי להחליט ולעשות. המון ועדות ישבו על תוכניות שונות וכתבו דוחות ארכניים על מצבו של ים המלח ואיך ניתן להביא לשיפור. אבל בשורה התחתונה כלום לא נעשה בפועל. הדגש צריך לעבור לפעולות, ובפרט פעולות שישראל יכולה לנקוט בהן בעצמה. החלטות שהפתרון הוא להקים את תעלת הימים מים סוף, שכולה עוברת בשטח ירדן, רק מעבירה את האחריות לגורם אחר – ובמקרה הזה, כרגע אין סימנים שתעלת הימים אכן הולכת להיבנות. אז השאלה הדחופה היא מה אנחנו יכולים לעשות.

האם זה יצליח? הכי קל להניח שלא. הירידה במפלס ים המלח לא נובעת רק, ואפילו לא בעיקר, מפעילות מפעלי ים המלח: חלק משמעותי ממנה נובע מהקטנת כמות המים המגיעה לים המלח מנהר הירדן. לכן כל פעולה לשיקום מקיף של ים המלח צריכה לכלול הרבה יותר מטיפול בפעילות של מפעלי ים המלח. אבל לרתום את המפעלים למטרה הזו, באמצעות שינוי תנאי הזיכיון, זה חלק חשוב. ורוזנטל פועל עכשיו כי עכשיו מכינים את המכרז הזה.

אם המכרז החדש אכן יכלול סעיפים משמעותיים בנוגע להצלת ים המלח, זה יבוא לידי ביטוי בפועל רק בשנת 2030. עד אז מפלס הים ירד בעוד 9 מטרים יחסית למפלס כיום.

(גילוי נאות: רוזנטל עורך קמפיין מימון המונים לקידום הרעיון שלו, ואני תרמתי לו)

דבר אחד שהקורונה לא שינתה

מגפת הקורונה השפיעה באופן משמעותי על העולם בשלושת השנים האחרונות. בין היתר היא הפעילה לחץ כבד על מערכת הבריאות, שנאבקה לעמוד בפרץ ולספק שירות ראוי לתושבי המדינה. במקביל, במשרד הבריאות סיפרו על מאבקים עם האוצר להגדיל תקנים כדי שמערכת הבריאות לא תתמוטט. אבל מה בעצם יצא מזה? הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה לאחרונה את השנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2021, אז עכשיו אפשר לראות מה קרה בפועל.

בואו נתמקד במיטות האישפוז בבתי החולים הכלליים, שהם בתי החולים שהתמודדו עם עיקר העומס (כלומר בלי מוסדות גריאטריים או לחולי נפש). מספר המיטות לאשפוז בבתי החולים האלה עולה כל שנה. אבל גם האוכלוסייה בישראל גדלה כל הזמן, וברור שכשהאוכלוסייה גדלה צריך יותר מיטות בבתי החולים, אפילו בלי הקורונה. אז השאלה היא בעצם אם מספר המיטות גדל בקצב שמתאים לקצב גידול האוכלוסייה, או אולי אפילו יותר בגלל הקורונה.

לכן במקום להסתכל על מספר המיטות, מה שמעניין הוא היחס בין מספר המיטות לגודל האוכלוסייה – למשל מספר המיטות ל-1000 נפש. כשמחשבים את זה עבור מספר המיטות בבתי החולים בישראל, מתקבל הגרף הבא. על פניו גרף פשוט למדי. אבל כשציירתי אותו בפעם הראשונה לא יכולתי להאמין שזה יוצא כל כך חד וברור.

מה שרואים הוא שמנקודת מבט של מיטות בבתי חולים, ההיסטוריה של ישראל נחלקת לשתי תקופות. ב-30 השנים הראשונות ממשלות מפא"י הצליחו לבנות בתי חולים בקצב שהאוכלוסייה גדלה, ומספר המיטות ל-1000 נפש נשאר בתחום שבין 3 ל-3.3. למרות גלי העלייה העצומים, למרות שלא היה כסף, למרות המלחמות והוצאות הביטחון, עמדו במשימה ובנו את מערכת הבריאות ביחד עם שאר המדינה.

45 השנים מאז המהפך של 1977 הן סיפור אחר לגמרי. באופן מובהק הפסיקו להשקיע את אותם המשאבים, וכתוצאה מספר המיטות ל-1000 נפש הלך וירד שנה אחרי שנה. כיום הוא הגיע כבר לכ-1.7 מיטות ל-1000 נפש, שזה רק טיפה יותר מחצי ממה שהיה בשנת 1978. אחת הסיסמאות במחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה "זו לא טעות, זו מדיניות!". הנתונים מראים שזו לא הייתה סתם סיסמה קליטה. זה באמת היה כך באופן מילולי.

אבל מה שמעניין אותנו עכשיו הוא הקצה הימני של הגרף: האם בשנתיים האחרונות, שבהן הקורונה הכתה באוכלוסייה ובמערכת הבריאות, היה שינוי? האם התחילה תקופה שלישית שבה המספר עולה שוב? התשובה היא שלא. מגמת הירידה במיטות האשפוז לנפש המשיכה גם בשנים 2020 ו-2021. אפילו לא נראה שהייתה התמתנות בקצב הירידה.

כמובן אפשר לטעון שבעצם זו לא בעיה, כי בכל העולם שיעור המיטות לנפש במגמת ירידה, וזה טוב – זה משקף יעילות של המערכת והקטנה בצורך באישפוז. אבל השוואה בינלאומית מראה שאנחנו מראש קרוב לקצה התחתון של הסקלה מבין המדינות המפותחות. מצד שני, יש הרבה גורמים שמשפיעים על הצורך במיטות אישפוז, למשל מבנה האוכלוסייה. בישראל האוכלוסייה צעירה יחסית ויש יחסית מעט זקנים. כיוון שזקנים מתאשפזים יותר, נובע שבישראל אפשר אולי להסתפק בפחות מיטות לנפש.

אבל יש גם עוד הרבה גורמים אחרים, וקשה לשקלל את כולם. אז פתרון אפשרי הוא להסתכל על אחוז התפוסה של המיטות. כשבודקים את זה בהשוואה בינלאומית, מסתבר שאחוז התפוסה בישראל הוא בין הגבוהים ביותר: לפני הקורונה הוא היה מעל 90% תפוסה, לעומת ממוצע של כ-75% במדינות ה-OECD (המדינות המפותחות). הפער הזה חשוב, כי דרישות האשפוז – לא רק בתקופת משבר כמו הקורונה – משתנות. אחוז תפוסה גבוה אומר שאין מרווח ביטחון לתקופות עומס (כמו השפעת בחורף) ולמקרי חירום. זו הסיבה לתסמונת הזקנה במסדרון. המסקנה היא שעבור התנאים בארץ, כולל התפלגות הגילים, כמות המיטות שיש לנו בקושי מספיקה לשגרה. הקורונה הציבה בפנינו מראה, והייתה הזדמנות לשנות כיוון, אבל זה לא קרה.