הולך להיות חם

החדשות על מזג האוויר בפורטוגל, ספרד, ובריטניה בימים האחרונים יוצרות רושם שמישהו התבלבל בגאוגרפיה ומדבר בכלל על דובאי. אבל שיאי החום האלה שמככבים בסיפורי החדשות הם רק פן אחד של תופעה רחבה בהרבה — המגמה הכללית של התחממות של כל העולם.

הבעיה עם ההזהרות של המדענים על התחממות גלובלית היא שהם מדברים על 1.5 מעלות או 2 מעלות, וזה לא נשמע משמעותי. אבל צריך להבין שהם מדברים על ממוצע עולמי, לא על אזורים ספציפיים או אירועים קיצוניים. וכשהממוצע העולמי עולה ב-2 מעלות, יהיו מקומות שיעלו יותר, ויהיו אירועים קיצוניים הרבה יותר. זה מה שהתחלנו לראות בתקופה האחרונה.

ומה עם הפינה שלנו בעולם? כבר מזמן רציתי להציג נתונים על התחממות אם יש, וחפרתי קצת בנתונים של השירות המטאורולוגי, אבל היה קשה להוציא מזה משהו מסודר כי יש נתונים מהרבה תחנות שונות על תקופות שונות וזה לא יוצר תמונה קוהרנטית. אבל עכשיו מצאתי פרויקט בשם Berkeley Earth שמבצע חישובי אקלים היסטוריים לכל העולם. הרעיון הוא לא להסתפק ברישומים מתחנה ספציפית, אלא לסכם את כל הנתונים מכל התחנות בעולם כדי ליצור מפת חום עולמית. בהינתן המפה הזו אפשר להעריך את הטמפרטורות בערים שונות, אפילו אם אין בהן תחנת ניטור מזג אוויר, וגם לחשב ממוצעים לאזורים שונים, כמו מדינות.

הגרפים הבאים מציגים את התוצאות שלהם עבור מאה השנים האחרונות בישראל (יש גם נתונים יותר מוקדמים, אבל הם כבר מתבססים על מעט מאוד מדידות). הנתונים מוצגים יחסית לממוצע יחוס, כלומר עד כמה הם מעל או מתחת לממוצע באזור הזה בתקופה נבחרת. התקופה שהם בחרו היא 30 השנים מ-1951 עד 1980. הסיבה לצורך בתקופת יחוס ארוכה כזו היא שיש שונות עצומה בטמפרטורות בחודשים ושנים שונות. את זה רואים בנתונים החודשיים בגרף הראשון, שנראים כמו רעש סתם. כדי שאפשר יהיה לראות מגמות צריך למצע על תקופות ארוכות יותר. החברים מברקלי מספקים לכן 4 סדרות נתונים נוספות, עם ממוצע רץ של שנה (כלומר הנתון עבור כל חודש הוא ממוצע של 6 החודשים לפניו ו-6 אחריו), של 5 שנים (ממוצע של 2.5 שנים לכל כיוון), של 10 שנים, ושל 20 שנה. כפי שרואים בגרף, הממוצע השנתי עדיין די רועש, ואפילו בממוצע על 5 שנים יש זיגזגים לא מבוטלים. ממוצעים של 20 שנה כבר נותנים תמונה די חלקה, אבל המחיר הוא שהם נגמרים בסביבות 2010, כי עבור שנים יותר קרובות עדיין אי אפשר לחשב ממוצע שכולל 10 שנים קדימה.

כדי לאפשר מבט יותר ברור, הנה שוב הנתונים עם ממוצע רץ של 10 שנים, והשוואה עם הממוצע של כל השטח היבשתי בעולם (זה שונה מהממוצע של כל העולם, כי דגמי ההתחממות של האוקינוסים שונים מאלה של היבשות). ניתן לראות בבירור שההתחממות הגלובלית התחילה כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כלומר זה תהליך שכבר נמשך קרוב ל-50 שנה. בשנות ה-70 אולי עוד אפשר היה לחשוב שמדובר בתנודה זמנית והטמפרטורות יחזרו לרדת, אבל משנות ה-80 ואילך המגמה כבר ברורה.

אבל זה הממוצע על כל השטח היבשתי בעולם, ואזורים שונים יכולים להתנהג בצורות שונות. ומסתבר שאצלנו דווקא שנות ה-70 וה-80 היו קרירות חסית. אבל בשנות ה-90 התחילה התחממות גם אצלנו, ובקצב גבוה יותר מהממוצע העולמי, וכתוצאה בעשור האחרון הדבקנו את הפער. לפי המגמה יש להניח שכיום הטמפרטורות כאן הן בממוצע כ-1.5 מעלות יותר מאשר בתקופת היחוס של 1951-1980.

ומה צופן העתיד? לפי מודלים של הפרויקט מברקלי הטמפרטורה הממוצעת אצלנו כבר בעצם יותר גבוהה ממה שרואים בגרף, ועומדת על 2 מעלות מעל תקופת היחוס. ולפי מודל שממשיך את המגמות הקיימות של צמצום פליטת גזי חממה, הצפי לסוף המאה, כלומר לשנת 2100, הוא עלייה של 4.2 מעלות. זה אומר שהממוצע יהיה כמו החודש החם ביותר שהיה בכל מאה השנים האחרונות (שלפי הנתונים לעיל היה ספטמבר 2020).

אם לא רוצים להגיע לשם או לתוצאה עוד יותר גרועה, צריך לפעול כבר עכשיו. שיקולים כלכליים קצרי טווח כמו שהאוצר הפעיל בדילול חוק האקלים יעלו לנו ביוקר בעתיד.

מקורות

פרויקט Berkeley Earth, ובפרט הדפים על ישראל, על השטח היבשתי, ועל תחזיות.

פרופילים תזונתיים

בין גלי החום והשיטפונות מצד אחד למלחמה בין אוקראינה ורוסיה מצד שני מתחילים לשמוע לאחרונה דיבורים על חשש ממחסור במזון בעולם. אז חשבתי שיהיה מעניין לנסות לזהות את המדינות שחשופות במידה הגדולה ביותר לסכנה הזו. לשם כך הגדרתי את הסכנה כצרוף של שני גורמים: תלות ביבוא מזון כדי לספק את צורכי האוכלוסייה, ביחד עם תמ"ג נמוך שמעמיד בספק את היכולת לרכוש את המזון הנחוץ בתנאים של מחסור ומחירים גואים.

ציפיתי בנאיביות מסוימת שזה יהיה קל. בטח יש מי שאוסף נתונים על התזונה בעולם, כולל איזה אחוז מהמזון מיוצר באופן מקומי וכמה מיובא. אז צדקתי בכך שיש מי שאוסף את הנתונים: ארגון בשם FAO (או בשמו המלא Food and Agriculture Organization) של האו"ם. אבל טעיתי במחשבה שיהיה להם סיכום פשוט של כמה מזון כל מדינה צורכת ומייבאת. במקום זה יש להם ים של נתונים (להוריד את הכל זה 1 ג'יגה-בייט, וקובץ ה-csv העיקרי הוא בעצמו 351 מגה-בייט) עם פירוט של המון סוגי מזון שונים והמקורות והשימושים שלהם ב-10 השנים האחרונות.

לטובת מי שמתעניין בתוצאות אני אחסוך את הפרטים הטכניים (הם מופיעים בסוף הפוסט למי שכן מתעניין). אבל בסופו של דבר מה שעשיתי הוא לבנות פרופיל תזונתי לכל מדינה. הפרופיל הזה כולל שני רכיבים. הראשון הוא סוגי המזון העיקריים וכמה קלוריות כל אחד מהם תורם לתזונה. זה מוצג בתור גרף עוגה פשוט שמתאר את התרומה הקלורית של המזונות השונים. השני הוא כמה מייצרים באופן מקומי מכל סוג מזון כזה. זה מיוצג על ידי פרוסות באורכים משתנים שמצוירות מעל הפרוסות של הגרף המקורי. השטח של הפרוסות האלה מייצג את האחוז מהצריכה שמייצרים באופן מקומי. כך אם מייצרים בדיוק מה שצורכים נקבל פרוסה בדיוק באותו הגודל. אם מייצרים פחות ממה שצורכים הפרוסה תהייה קצרה יותר, והחלק החשוף שנותר מייצג את מה שצריך לייבא. אם מייצרים יותר ממה שצורכים הפרוסה תהייה ארוכה יותר, והחלק שבולט מעבר לעוגה המקורית מייצג את הייצוא נטו למדינות אחרות.

בתור דוגמה, הנה הפרופיל התזונתי של ישראל. המעגל המקווקוו מייצג יצור עצמי של 50%. הנתונים לשנת 2019.

ניתן לראות שהמזונות שתורמים הכי הרבה קלוריות לתזונה שלנו הם דגנים (הפרוסה הגדולה ביותר, שהיא 31% משטח העיגול), שמן (17%), בשר (12%), סוכר (10%), וחלב (8%). אפשר גם לראות שאת רוב המזון אנחנו מייבאים — ובפרט אנחנו מייצרים רק 5% מהדגנים שלנו (החלק הכהה יותר מתוך הפרוסה של הדגנים), 2% מהסוכר (הקטגוריה "סוכר" כוללת גם ממתיקים אחרים, למשל דבש), ו-53% מהשמן. הדברים היחידים שאנחנו מייצרים בעודף הם פירות (126%), ירקות שורש (122%), וירקות (106%).

במדינות אחרות, כמובן, הפרופיל נראה לגמרי אחרת. אפשר לראות את כולם בקובץ בסוף הפוסט. למשל במדינות מתפתחות אחוז הרבה יותר גדול מהאנרגיה, לפעמים יותר מ-50%, מגיע מדגנים, והרבה פחות מבשר. יש מדינות שמייצרות הרבה יותר ממה שהן צורכות מכל סוגי המזון, למשל אוקראינה (לפחות בשנים שלפני המלחמה) וברזיל. רוב המדינות המתפתחות, בעיקר כאלה שבהן חלק ניכר מהאוכלוסייה עוסק בחקלאות לצורך עצמי, מייצרות במידה רבה את מה שהן צריכות. ויש מדינות שמייצרות רק מעט מאוד ממה שהן צריכות, למשל תימן.

בהינתן הפרופיל התזונתי הזה, אפשר לחשב את האספקה העצמית הממוצעת של כל המזונות ביחד. כדי שזה יהיה משמעותי עדיף לא סתם למצע את האחוזים של היצור העצמי של כל המזונות, אלא לחשב ממוצע משוקלל, שבו המשקל של כל מזון בַּממוצע הוא התרומה הקלורית היחסית שלו. למשל במקרה של ישראל ה-5% יצור עצמי של דגנים יוריד את הממוצע בהרבה, כי דגנים אחראים לכמעט שליש מהצריכה הקלורית שלנו, ולעומת זאת ה-122% יצור עצמי של ירקות שורש יעלה את הממוצע רק בקצת כי ירקות שורש נותנים רק כ-2% מהקלוריות שלנו. באופן גרפי זה שקול לחישוב היחס בין השטח הכהה בתרשים לבין השטח של העיגול המקורי, ומשקף כמה מהקלוריות שאנחנו אוכלים אנחנו גם מייצרים.

האספקה העצמית הממוצעת שחישבנו מראה כמה כל מדינה תלויה בייבוא מזון. אבל היכולת לייבא בפועל — ובפרט בתקופה שבה ההיצע קטֵן והמחירים עולים — תלוי בכמה כסף יש לך. הצרוף מוצג בגרף הפיזור הבא. הציר האופקי מייצג עושר, ביחידות של תמ"ג לנפש ובסקלה לוגריתמית. הציר האנכי מייצג את היצור העצמי הממוצע שחישבנו. כל מדינה מיוצגת על ידי עיגול, שהמיקום שלו מתאים לתמ"ג לנפש וליצור העצמי במדינה הזו. הגודל של העיגול משקף את אוכלוסיית המדינה, והצבע את היבשת שבה היא שוכנת. הנתונים הם משנת 2019.

מה שהכי בולט לעין הוא המיקום של אוקראינה (כאמור ב-2019 לפני המלחמה) — היא מייצרת פי 4.6 יותר ממה שהיא צורכת, בהפרש ניכר מעל כל מדינה אחרת בעולם בקצה העליון של התרשים. לעומת זאת יבשת אפריקה כולה, וגם רוב אסיה, נמצאות מתחת לקו של אספקה עצמית מספיקה. היבשות עם אספקה עודפת הן אירופה (בעצם מזרח אירופה) ואמריקה. ישראל, קוריאה, סעודיה, ירדן, ותימן הן נציגות של המדינות שמייצרות פחות מחצי ממה שהן צריכות.

מה יקרה אם אכן תהייה קריסה של שוק המזון העולמי? ראשית, חשוב לשים לב להתייחסות לשוק. למרות פגעי האקלים העולם עדיין מייצר די והותר מזון בשביל האנושות. אבל חלק ניכר ממנו לא משמש ישירות למזון. למשל, חלק גדול ממה שמגדלים משמש להאכלת משק החי, שזה גם מזון, אבל בכמויות הרבה יותר קטנות. חלק אחר משמש לדברים כמו יצור דלק ממקורות מתחדשים (ביו-דיזל). השאלה היא אם כשיהיה מחסור עולמי במזון לבני אדם מי שיש להם יסכימו להסיט חלק מהשימושים האלה כדי להשלים את החסר. זה מערב שיקולים כלכליים, חברתיים, ומוסריים, שבני אדם לא תמיד מצטיינים בהם.

ושוק זה גם עניין של כסף. ישראל, קוריאה, וסעודיה כנראה מספיק עשירות כדי להסתדר. ירדן, תימן, והרבה מדינות אחרות לא, וזו תהיה בעיה אפילו אם הן מייצרות מעל 50% מהתצרוכת שלהן. אז אם תהיה קריסה יהיו מאות מיליונים רעבים, ועשרות מיליונים עלולים למות מרעב. והם לא יעשו את זה בשקט — מחסור במזון יגרום גם לגלי הגירה עצומים ולמלחמות. והצרוף של גלי חום קיצוניים והמלחמה באוקראינה עלולים לגרום לאסונות כאלה לקרות תוך לא הרבה זמן.

פרטים

הנתונים של ה-FAO כוללים פירוט של הרבה סוגי מזון, בשתי רמות: קבוצות (למשל דגנים) ופירוט (למשל חיטה, שעורה, אורז, תירס, שיפון, וכו'). אני השתמשתי בנתונים על קבוצות הבאות:

קוד	מזון	מה זה
2905	cereals	דגנים
2907	starchy roots	ירקות שורש עתירי עמילן
2908	sugar crops	גידולי סוכר
2909	sugar	סוכר וממתיקים
2911	pulses	קטניות
2912	treenuts	אגוזים
2913	oilcrops	גידולי שמן (כולל למשל זיתים)
2914	vegetable oils	שמן צמחי (כולל למשל שמן זית)
2918	vegetables	ירקות
2919	fruits	פירות
2922	stimulants	קפה, תה
2923	spices	תבלינים
2924	alcohol	משקאות אלכוהוליים (בירה, יין)
2943	meat	בשר
2945	offals	איברים פנימיים
2946	animal fats	שומנים מהחי, למשל חמאה
2949	eggs	ביצים
2948	milk	חלב ומצריו
2960	fish seafood	דגים ומאכלי ים
2928	miscellaneous	שונות

לגבי כל אחד מהמזונות האלה יש פירוט של מגוון ערכים (לא תמיד יש את כולם), שנמדדים באלפי טון:

קוד	מדד	מה זה
5511	Production	יצור מקומי
5611	Import Quantity	ייבוא
5072	Stock Variation	שינויים במלאי (שימוש במלאי קודם או הוספה למלאי)
5911	Export Quantity	ייצוא
5301	Domestic supply quantity	האספקה שיש (סיכום של ארבעת השורות הקודמות)
5521	Feed	שימוש להאכלת בעלי חיים
5527	Seed	שימוש לצורך יצור בשנה הבאה (למשל זרעים)
5123	Losses	אובדנים
5131	Processing	שימוש לעיבוד ליצירת משהו אחר (נפוץ במיוחד למשל בשמן)
5154	Other uses (non-food)	שימושים אחרים שלא קשורים לאוכל, למשל בתעשייה
5170	Residuals	הפרשים (כשכל האומדנים לא מסתכמים נכון)
5142	Food	שימוש לאוכל: האספקה פחות כל השורות הקודמות
645	Food supply quantity (kg/capita/yr)	כמה זה לנפש לשנה
664	Food supply (kcal/capita/day)	כמה קלוריות זה
674	Protein supply quantity (g/capita/day)	כמה חלבון יש בזה
684	Fat supply quantity (g/capita/day)	כמה שומן יש בזה

כיוון שבפוסט הזה אני מתעניין בכמויות המזון בעולם באופן כללי, ולא בפרטים של איך ניצלו אותן בשנת 2019, אני משתמש רק בנתוני היצור, היבוא, והיצוא. אני גם מתעלם מהשינוי במלאי, שבהגדרה אמור להיות קרוב ל-0 בממוצע על פני זמן. אז כמות האספקה שאני מחשב היא היצור ועוד היבוא נטו (כלומר היבוא פחות היצוא), והיחס הוא היצור חלקי האספקה הזו.

הקובץ הבא מכיל פרופילים תזונתיים לכל הארצות והאזורים שמופיעים בנתונים של ה-FAO:

food-balances-cהורד

מקורות

נתוני מאזני המזון מאתר ארגון המזון והחקלאות של האו"ם. למרבה הנוחות זה כולל גם נתונים על האוכלוסייה, ובטבלאות אחרות יש להם גם נתוני תמ"ג לנפש.

יש גם מסמך עם הסברים על איסוף הנתונים והיחסים ביניהם.

זכרונות מגלזגו

קצת יותר מחודש מוועידת האקלים בגלזגו, שבה לא ממש החליטו להקטין את השימוש בדלקים פוסיליים מספיק כדי להבטיח שההתחממות הגלובלית תישאר בטווח של 1.5 מעלות. היו דיווחים שנשיא הוועידה התנצל בסופה וכמעט בכה. רוב הפרשנויות האשימו את סין והודו שהכלכלה שלהן תלויה בפחם וקשה להן להפסיק.

אבל יש עוד סיבה: הפער בין מי שאחראי למי שמשלם את המחיר.

גרינפיס הוציאו בשבוע שעבר תרגום למאמר של פרופ׳ סוניה קלינסקי מאוניברסיטת אריזונה שמתייחס לבעיית שינוי האקלים מנקודת מבט של צדק ואי-שוויון. יש שם כמה תרשימים ומפות שמדגימים את הטיעונים. בפרט תפסו את עיני שתי מפות, אחת שבה המדינות צבועות לפי פליטת ה-CO₂ שלהן, והשנייה שבה הן צבועות לפי הפגיעוּת שלהן משינוי האקלים. מה שמעניין הוא ששתי המפות האלה נראו משלימות זו לזו. בראשונה המדינות הצבועות בצבעים חזקים יותר היו בחצי הכדור הצפוני וקצת גם באזורים דרומיים, אבל מרכז אפריקה נראה די ריק. בשנייה מרכז אפריקה בלט, ובמידה מסוימת גם דרום-מזרח אסיה ודרום אמריקה, ואילו הצפון ואוסטרליה היו די חסרי צבע.

כדי לבדוק עד כמה הקשר הזה מובהק ציירתי את גרף הפיזור הבא. הציר האופקי הוא פליטת CO₂ לנפש (זה בסקלה לוגריתמית מסיבה שתוסבר בהמשך). היחידות הן טונות לנפש בשנה. הציר האנכי הוא מדד הפגיעות, שהסקלה שלו היא בין 0 ל-1. כל מדינה מיוצגת על ידי דיסקית שהגודל שלה משקף את גודל האוכלוסייה במדינה, והצבע שלה את היבשת שבה היא שוכנת.

נתחיל מימין. המדינות שבהן יש פליטה רבה יחסית של CO₂ הן מדינות אירופה, ארה"ב, וסין (וגם אנחנו שם, העיגול הכחלחל הקטן בין מדינות אירופה). אירופה וארה"ב (וגם אנחנו) נהנים מרמת פגיעות נמוכה יחסית, סין קצת פחות. אבל גם סין במצב יותר טוב מהודו ומדינות דרום אמריקה, שפולטות פחות ופגיעות יותר. וכמובן שהכי דפוקים הם מדינות אפריקה, שהפליטות שלהן אחוזים בודדים מאלה של המדינות הפולטות של הקבוצה הראשונה, אבל הפגיעות שלהם כפולה.

אם רוצים לתאר את הקשר בין פליטות לפגיעות, נוח שהנקודות בגרף יהיו על קו ישר. בגרף המקורי שציירתי זה לא היה כך: לרוב המדינות יש רמת פליטות נמוכה, אז הן הצטופפו בצד שמאל של הגרף, ואלה שפולטות יותר יצרו מעין קשת שיורדת לכיוון ימין. אבל כשציירתי את הגרף שוב עם ציר אופקי לוגריתמי, המדינות די הסתדרו על קו ישר כפי שניתן לראות. המשמעות של שימוש בציר לוגריתמי הוא שמרחקים שווים מייצגים כפל ולא תוספת של ערך. אז במקרה הזה מה שמקבלים הוא המודל הבא: על כל הכפלה של הפליטות פי 10, אינדקס הפגיעות יורד ב-0.15.

אז זה חלק מההסבר לחוסר המעש: מי שבסכנה הכי גדולה לא יכולים לעשות הרבה, כי הם לא באמת חלק מהמשחק. ומי שפולטים הרבה ולכן יש להם מה לצמצם לא בסכנה מיידית, אז המוטיבציה שלהם יותר נמוכה. זה כמובן בהנחה שמסתכלים רק על הפגיעות הישירה, ומתעלמים מהאפשרות של קריסה גלובלית שתשפיע על כולם.

בו בזמן, צריך לזכור שזה רק חלק מההסבר. חלק אולי יותר גדול הוא הקושי לשנות. במקרה של הודו למשל זה ממש טרגי: הם רואים את המשך השימוש בפחם כהכרחי כדי להמשיך להתפתח, ואכן יש להם עוד הרבה לאן להתפתח, אבל הם גם בסכנה גבוהה יחסית לפגיעה ממשבר האקלים.

מקורות

נתוני הפליטות של CO₂ לנפש מאתר Our world in data (כן, אותו אתר שמספק גם נתוני קורונה). זה כולל פליטות משריפת דלקים לאנרגיה ומיצור מלט.

נתוני אינדקס הפגיעות מפרויקט Global adaptation initiative באוניברסיטת נוטר דאם. המפה במאמר הייתה מבוססת על אינדקס קצת שונה, אבל לא מצאתי את הנתונים שלו.

בשני המקרים השתמשתי בנתונים לשנת 2019.

כדור הארץ, האנושות, וקיימות

הרבה משיח הקיימות עוסק באנרגיה: שימוש בדלקים פוסיליים, פליטת פחמן דו-חמצני (CO₂), והתחממות גלובלית. והמוקד הוא משבר האקלים. אפילו התחממות ממוצעת של רק 2° תגרום לשינויים דרמטיים בדגמי אקלים עולמיים עם השלכות חמורות על האפשרות לגדל מזון ולחיות.

ההתמקדות במשבר האקלים היא התמקדות בתוצאה. אבל יש עוד צורה לספר את הסיפור הזה: על ידי התמקדות בגורמים. והגורם הבסיסי לבעיית חוסר הקיימות הוא שימוש יתר במשאבי כדור הארץ. כשצורכים יותר ממה שנוצר לאורך זמן זה לא בר קיימא.

האדם המודרני קיים כ-200,000 שנים. במשך כ-95% מהזמן הזה היינו לקטים-ציידים, שמתקיימים ממה שקיים סביבנו באופן טבעי. המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה התחילה תהליך שבו האדם מהנדס את סביבתו כדי להפיק ממנה יותר. לפני כ-5000 שנה התחיל מסחר בינלאומי, באמצעותו יבאו דברים שאי אפשר היה לייצר באופן מקומי. בהמשך בא האימפריאליזם וכיבוש אזורים אחרים כדי לנצל אותם. במאות השנים האחרונות התהליך הואץ מאוד עם המהפכה התעשייתית ועם הקולוניאליזם המודרני. וב-50 השנים האחרונות הגענו למצב שאנחנו משתמשים ביותר ממה שכדור הארץ מייצר. לפי החשבון של ה-Global Footprint Network הפער הוא כבר 70% יותר, כלומר צריך 1.7 כדורי ארץ כדי לספק את מה שהאנושות רוצה.

אבל רגע. איך אפשר להשתמש ביותר ממה שמייצרים? ואיך בכלל מודדים את כל זה?

התשובה לשאלה הראשונה היא שהסיפור הזה מסופר מנקודת המבט שלנו כבני אדם. ומנקודת המבט הזו שאר מה שנמצא על כדור הארץ מתפקד בתור ספק שלנו ובתור מאגר לשימושנו. הדינמיקה היא שמצד אחד המאגר הזה כל הזמן מתחדש: גשם יורד, חיטה גדלה, אפרוחים בוקעים מביצים, וכו'. מצד שני אנחנו משקים ואוכלים לחם ועוף. חלק מזה מאוזן בצורה סבירה. למשל גידול החיטה בעולם הוא בערך מה שאנחנו צורכים. חלק לא מאוזן. למשל בהרבה מקומות משתמשים ביותר מים מהכמות שיורדת בתור גשם. כתוצאה מאגרי מים הולכים ומתרוקנים, ויש כאלה שכבר התייבשו לגמרי.

אבל בעצם המשאבים הבסיסיים שמהם אנחנו מתקיימים — מים, קרקע, גידולים, וגם מוצרי בעלי חיים ודגה — הם לא הסיפור. את זה, לפחות בממוצע עולמי, כדור הארץ יכול לספק. גם אנרגיה יש בשפע. כמות האנרגיה שכדור הארץ מקבל מהשמש כל שנה היא הרבה יותר ממה שהאנושות צורכת, והרוב אכן נפלט חזרה לחלל. ההתחממות הגלובלית נובעת מכך שה-CO₂ יוצר אפקט חממה, ומונע את פליטת חלק מהאנרגיה העודפת. וזה איפה שחסרים משאבים. הצורה היחידה להיפטר מעודף של CO₂ היא לספוג אותו חזרה בתהליך של פוטוסינטזה. ובשביל כמות ה-CO₂ שהאנושות מייצרת כיום צריך המון יערות. אבל אין מספיק יערות כאלה, וגם מה שיש מתמעטים והולכים כתוצאה מבירוא יערות לטובת חקלאות (בעיקר בברזיל).

ניסיון לכמת את כל זה נעשה באמצעות המדד שנקרא Ecological Footprint או "טביעת רגל אקולוגית". הרעיון הזה פותח בדוקטורט של מת'יס וואקרנאגל בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, והוא עובד על זה עד היום. הרעיון הוא למדוד כמה שטח נחוץ כדי ליצר את כל מה שחברה מסוימת צורכת וכדי לספוג את הפסולת שהיא מייצרת (ובפרט CO₂). המתודולוגיה די מורכבת אז נסביר אותה בכמה שלבים.

ראשית מחשבים את הצרכים של המקום עליו מדברים. כרגיל כל החישובים נעשים ברזולוציה של מדינות, למשל ישראל. הצרכים מחולקים למזון, מחסה, תחבורה, סחורות, שירותים, וגם פחמן שצריך לספוג אותו.

בשלב השני מחשבים כמה קרקע צריך כדי לספק את הצרכים האלה. החישוב הזה מתבסס על הבחנה בין כמה סוגי שימושי קרקע שונים:

• השטח הבנוי (מגורים ותשתיות) המשמש לפעילות אנושית
• השטח המשמש לגידול מזון
• השטח המשמש לצורך מרעה
• השטח המשמש לגידול דגים (כולל בים)
• שטח היערות המשמש כדי לספק עצים
• שטח היערות המשמש כדי לספוג את הפחמן הדו-חמצני שנוצר על ידי פעילות אנושית

את השטח מחשבים ביחידות של "הקטר גלובלי". הקטר זה 10 דונם. אבל התפוקה לצורך אוכל אנושי מהקטר של גידול חיטה למשל גבוהה בהרבה מהתפוקה של הקטר שטח מרעה. "הקטר גלובלי" הוא שטח שהתפוקה שלו קבועה, כלומר הקטר גלובלי של גידולים יהיה בעצם יותר קטן מהקטר, והקטר גלובלי של מרעה יהיה יותר גדול. על ידי שימוש בהקטרים גלובליים אפשר לבצע השוואות.

השטח הנחוץ כדי לספק את הצרכים של המדינה, כשהוא נמדד בהקטרים גלובליים, הוא טביעת הרגל האקולוגית של המדינה.

במקביל מחשבים את ה-Biocapacity של המדינה. זה "הכושר הביולוגי" של השטח שקיים בפועל — כמה שטחי גידולים יש, כמה שטחי מרעה, כמה שטח בנוי, וכו'. גם את זה מנרמלים להקטרים גלובליים, כאשר במקרה הזה לוקחים בחשבון את היעילות והתפוקה בפועל של השטחים האמורים.

הפער בין הכושר לטביעת הרגל הוא העודף או הגירעון בכושר הביולוגי.

את החשבון הזה עושים לכל העולם וגם עבור כל מדינה. ישראל למשל היא מדינה קטנה וצפופה, והשטח שניתן לניצול (כלומר בלי שטחי מדבר) קטן יחסית לגודל האוכלוסייה. כתוצאה אין אפשרות לספק את כל צורכי האוכלוסייה באופן מקומי. לכן ישראל נאלצת לייבא חלק ניכר מהמזון שהיא צורכת, ובפרט גרעינים (חיטה) ובשר. כך האוכלוסייה בישראל מתבססת באופן אפקטיבי על ניצול שטחים בארצות הברית לגידול חיטה ושטחים בדרום אמריקה לגידול בקר. בנוסף אנחנו מנצלים את האטמוספירה כדי להיפטר מפליטות CO₂, ולא סופחים את הכל על ידי יערות.

ועכשיו אפשר סוף-סוף לחזור לטענה שכבר 50 שנה אנחנו משתמשים ביותר ממה שכדור הארץ מייצר. הטענה הזו מתבססת על חישוב היחס בין טביעת הרגל לכושר עבור כל העולם. שני הגדלים האלה גדלים עם הזמן, כפי שרואים בגרף השמאלי. אבל הכושר גדל לאט, כי זה נובע רק מניצול עוד שטחים ומפיתוחים טכנולוגיים. טביעת הרגל גדלה הרבה יותר מהר, כתוצאה מהצרוף של גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים. ומאז 1970 טביעת הרגל גדולה יותר מהכושר. המשמעות היא שאנחנו צורכים כל שנה יותר ממה שכדור הארץ מייצר בשנה. אנחנו יכולים להמשיך לעשות את זה חלקית כי יש מאגרים והם עוד לא נגמרו, אבל בעיקר כי עודף ה-CO₂ שאנחנו מייצרים, שזה הרבה יותר ממה שהיערות בעולם יכולים לספוג, פשוט מצטבר באטמוספירה. והפער הולך וגדל כבר 50 שנה.

המצב עבור מדינות שונות מתואר בגרף הבא. כל מדינה מיוצגת ע"י עיגול ששטחו משקף את אוכלוסיית המדינה, והמיקום שלו את הכושר הביולוגי לנפש בשטח המדינה (מיקום אופקי) ואת טביעת הרגל האקולוגית לנפש של אוכלוסיית המדינה (מיקום אנכי). יש מדינות שהכושר שלהן גבוה יחסית לטביעת הרגל, למשל ברזיל וקונגו שיש בהן יערות טרופיים נרחבים. הן מפצות במידת מה על הארצות שבהן הכושר נמוך כמו הודו וישראל. הרוב המכריע של אוכלוסיית העולם חי במדינות שטביעת הרגל שלהן גדולה מהכושר הביולוגי שלהן. בנוסף אפשר לראות שלארצות לא מפותחות, למשל רוב ארצות אפריקה, יש טביעת רגל קטנה, בעוד למדינות אירופה וארה"ב יש טביעת רגל גדולה יותר.

הניתוח הזה מספק עוד נקודת מבט על הצורך הדחוף להקטין פליטות של פחמן דו-חמצני. כדור הארץ יכול לספק את הצרכים של האנושות מבחינת גידול מזון, שטח למגורים ותשתיות, ומים. אבל המערכת הטבעית (ובפרט יערות הגשם) לא יכולה לספוג את כל ה-CO₂ שאנחנו מייצרים. ככל שמצטבר יותר CO₂ באטמוספירה ההשפעה ההרסנית שלו על האקלים גדלה, וזה התהליך שמתרחש כבר 50 שנה ושבשנים האחרונות אנחנו מתחילים לראות בבירור את ההשלכות שלו. אחת ההשלכות האלה היא הקטנת כמות המים הנגישים לשימוש במקומות שונים בעולם. הסכנה הגדולה היא שההשפעות האקלימיות יתרחבו ויקטינו גם את היכולת לספק מזון ומקום מחיה.

קריאה נוספת

Global Footprint Network

לימור אלוף / זמנים רדיקליים מזמינים פתרונות רדיקליים. אחרת, הסוף יהיה מר. דה מרקר 5.12.2019.

מקורות

הנתונים לגרפים מאתר ה-Global Footprint Network. הנתונים האחרונים שיש הם לשנת 2017.

המפלס

[כל הגרפים והנתונים עודכנו לסוף 2019]

אחד המאפיינים של הנפש הישראלית (לפחות בדור שלי) הוא הדאגה למפלס הכנרת.  איפה עוד מדווחים בשמחה בחדשות על עלייה של 3 סנטימטר, או חלילה מתאבלים על אובדן של כמה?  אבל לאורך הזמן הסנטימטרים האלה מצטברים לתנודות גדולות.  הנה מבט כולל על מפלס הכנרת כפי שהוא מתועד באתר רשות המים:

 

הקו האדום עליון (208.8-) הוא המפלס שמעליו יש סכנת הצפה בישובים מסביב לכנרת, ולכן אם מגיעים אליו פותחים את סכר דגניה.  זה קרה ב-2004 ולפני כן ב-1992.  החל מ-2013 מאפשרים זרימה מבוקרת מהכנרת לירדן למרות שהמפלס נמוך יותר, במסגרת תכנית לשיקום נהר הירדן.

הקו האדום התחתון יותר דינאמי.  בסוף שנות ה-60 הוא הוגדר כ-212-, אבל בתחילת שנות ה-80 הורידו אותו בעוד מטר ל-213-.  החל משנת 1999, כשהיה ברור שהמפלס הולך לרדת אל מתחת לקו האדום, פורסמו שורה של צווים שהורידו אותו עוד ועוד, עד שהמונח "קו אדום" איבד את כל משמעותו.  ב-2001 פשוט קבעו את הקו האדום להיות 215.5-, שמתחתיו באמת אי אפשר לשאוב יותר כי זה הפתח של המשאבות של חברת מקורות באתר ספיר. האמת היא שזה שלא הגענו למינימום הזה זה חלקית עניין של מזל: חורף 2003 היה מדהים, מפלס הכנרת עלה ב-4.70 מ', והיא התמלאה כמעט לגמרי. גם החורף של 1992 היה כזה, עם עלייה של 4.01 מ'. בחורף 2019 המפלס עלה ב-3.47 מ', ושוב הציל את הכנרת ממצב קריטי.

בזכות מילוי הכנרת ב-2003 ניתן היה לתת לצו הקובע את הורדת הקו האדום לפוג, והקו חזר ל-213-. מאז מתייחסים אליו לא כקו שאסור לעבור, אלא שכשעוברים אותו עדיף לא לשאוב יותר. הערך הנמוך ביותר שהכנרת הגיעה אליו, 214.87- בנובמבר 2001, נקבע להיות הקו השחור שמעבר אליו ממש ממש אסור להגיע.  בנובמבר 2018 המפלס הגיע עד כדי 21 ס"מ בלבד מעל הערך הזה, והכנרת ניצלה רק בזכות החורף הגשום של 2019.

המחזור השנתי של הכנרת הוא עלייה בין דצמבר לאפריל בערך, ואז ירידה ממאי עד נובמבר — הרבה בגלל שאיבה, אבל גם בגלל אידוי ישיר.  הגרף הבא משווה את העלייה והירידה של כל שנה:

 

ניתן לראות שיש הרבה יותר שונות בעליות, שתלויות לחלוטין בתהפוכות מזג האויר. הירידות יותר אחידות, אבל אפשר לראות שירידות חריגות נוטות לקרות בשנים שבהן העלייה הייתה קטנה במיוחד, כלומר שנים שבהן ירד מעט מאוד גשם.

אבל עם כל הכבוד לכנרת, בעצם היא מספקת רק חלק קטן מתצרוכת המים של המדינה.  הנה הנתונים על הפקת מים. לפני 1990 אין פרוט לגבי חברת מקורות, אלא רק לגבי הספקה עצמית.  מהפער בין שני צדי הגרף ניתן להסיק בערך כמה מקורות מפיקה מבארות וממים עיליים (מעיינות ונחלים).

מי קולחין (ביוב מטוהר) נכנסו לשימוש בשנות ה-80 לערך, והשימוש בהם (לחקלאות) גדל עם השנים.  התפלה זה משהו הרבה יותר חדש, שנכנס לשימוש רק ב-2007.  ביחד הם כבר מגיעים לכ-50%, אבל לקח המון זמן להגיע לרמה הזו, ולפי הדרדרות הכנרת בשנים האחרונות גם זה לא מספיק.  בשנים האחרונות הכנרת (דרך המוביל הארצי) מספקת רק אחוז מזערי מכלל אספקת המים.

ומה אנחנו עושים עם המים האלה?  חלוקת השימוש בין חקלאות, תעשיה, וצריכה ביתית מתוארת בגרף הבא:

 

כפי שניתן לראות הרוב עדיין הולך לחקלאות, אם כי יש מגמת ירידה קלה מהשיא של אמצע שנות ה-80.  בנוסף בולט הקיצוץ בהקצאה לחקלאות בשנים הרעות 1986 ו-1991.  אבל כשהכנרת ירדה אל מתחת לקו האדום בשנים 2001-2002 ושוב ב-2009-2010 לא היה קיצוץ כזה חד.

לגבי הצריכה הביתית, ניתן לראות שהיא עלתה באופן משמעותי עם השנים.  אבל זה צפוי בגלל גידול האוכלוסייה.  מעניין לכן הסתכל על הצריכה הביתית לנפש.  מסתבר שמשנות ה-60 עד 1990 הייתה עלייה מתונה.  בשנים 1991-1994 ושוב מאז 2007 הייתה ירידה, ובין התקופות האלה הצריכה הייתה יציבה באזור ה-100 מ"ק לנפש לשנה.  המסקנה היא שהישראלים אכן נוטים לחסוך במים, וב-25 השנים האחרונות צריכת המים אינה עולה עם רמת החיים.

 

מקורות

נתונים מפורטים על מפלס הכנרת מאתר רשות המים, הרוב ברזולוציה יומית.

נתונים על שינויים בקו האדום מערן פייטלסון, צפריר גזית, ואיתי פישהנדלר, תפקיד הקו האדום בשמירה על מפלסים גבוהים בכנרת, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005.

הנתונים על הפקת מים והשימוש במים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  בכל השנים יש טבלה על מים, אבל המיקום שלה והתוכן שלה משתנים, ובכל מקרה הטבלאות האלה מכילות מידע רק על כמה שנים.  כתוצאה צריך לאסוף נתונים מהרבה שנתונים.  מעבר לכך, עד 1957 ומאז 2015 אין הבחנה בין צריכה ביתית ותעשייתית.