העשירים

אחד המדדים הפשוטים והאינטואיטיביים ביותר לאי-שוויון הוא "כמה יש למאון* העליון".  זה מניח שיש לנו נתונים על התפלגות העושר, ואנחנו יכולים לראות כמה מהעושר הכולל במדינה נמצא בידי המאון העליון, כלומר אותו אחוז בודד מהאוכלוסייה שהם העשירים ביותר.

(*יש ויכוח אם האחוז העליון בהתפלגות צריך להיקרא "מאון" או "מאיון". אני דוגל ב"מאון", בדומה ל"עשירון", אך בשונה מ"אלפיון", מתוך הנחה שזה כי "אלפון" כבר היה תפוס.)

במוסד המחקר Ipsos אספו נתונים על זה בחתך בינלאומי.  אבל בנוסף לנתוני האמת הם גם סקרו תושבים בארצות השונות כדי למפות מה התפיסה של הציבור לגבי המדד הזה.  התוצאה המעניינת לפניכם.

אז קודם כל יש פער עצום ברמות אי-השוויון בארצות שונות.  בבלגיה וניו-זילנד המאון העליון מחזיק רק 18% מהעושר.  ברוסיה הוא מחזיק 70%.  ישראל, עם 39%, היא קצת מעל האמצע.

אבל יותר מעניין מה הציבור חושב.  מסתבר שבכל המדינות התושבים חושבים בממוצע שהמאון העשיר מחזיק ב-40-60% מהעושר הכולל, וזה לא היה קשור בכלל למצב האמיתי במדינה (וברובן זה הרבה יותר ממה שיש לעשירים באמת).  במקביל, התושבים חשבו שסביר שהמאון העליון יחזיק בכ-20-30% מהעושר – בערך חצי ממה שהם חשבו שיש לו, וגם זה לא היה קשור למצב.  ישראל נמצאת בקצה התחתון של הסקלה: הציבור חושב שהמאון העליון מחזיק 32% מהעושר, ושמה שסביר הוא רק 14%.  המציאות, כאמור, היא 39%.

איך מגיעים לזה שהמאון העליון מחזיק כל כך הרבה מהעושר?  בצורה פשטנית נהוג לומר ש"כסף הולך לכסף", כלומר למי שיש כבר הרבה יותר קל להשיג עוד.  בצורה מפורטת יותר, יש שילוב של שני דברים:

1. כשההכנסה היא (הרבה) יותר ממה שצריך באופן שוטף, לא מוציאים את הכל, ואז העודף מצטבר עם השנים.  אצל העניים מוציאים את כל מה שיש ולא מצטבר שום עושר (ולפעמים אפילו מוציאים יותר ממה שיש, ונכנסים לחובות).
2. אפשר לנצל את עודפי הכסף כדי לרכוש השפעה פוליטית ולנצל אותה כדי ליצור תנאים שנותנים עדיפות לעשירים על חשבון העניים – והכוונה היא אכן באופן מילולי לרכישת השפעה באמצעות כסף.  זה מה שנקרא יחסי הון-שלטון.  דוגמאות קונקרטיות שנפוצות בכל מדינות המערב הדמוקרטיות הן
   • תרומות למסעות הבחירות של פוליטיקאים ולמוסדות הקרובים לליבם. העברות כספים כאלה נותנות לבעלי הון גישה לנושאי תפקידים ממלכתיים, ולנושאי התפקידים יש הרגשת מחויבות כלפי בעלי ההון. כתוצאה נקבעת מדיניות הנוטה להטיב עם בעלי ההון. לא נדיר גם שבזמן מערכת בחירות בעלי הון תורמים למתמודדים משני עברי המתרס, כדי לוודא שיהיו להם קשרים עם מי שינצח.
   • שכירת לוביסטים שעובדים מול רשויות השלטון, ובפרט מול מחוקקים ורגולטורים, כדי לקדם את ענייניהם של בעלי ההון.  לעניים אין לוביסטים שייצגו את האינטרסים שלהם (אבל בישראל יש את לובי 99).
   • קניית אמצעי תקשורת (למשל עיתונים וערוצי טלוויזיה) ושימוש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל ועל פוליטיקאים, מה שמוביל להרחבת המונח המתחרז להון-שלטון-עיתון.

אחד הנושאים הבולטים שבהם יחסי הון-שלטון יכולים לעבוד לטובת בעלי ההון הוא מיסוי רנטות לעומת מיסוי עבודה. רנטה היא הכנסה שלא מעבודה. למשל בעל נדל"ן המשכיר את הנדל"ן שלו מקבל הכנסה קבועה מבלי שיעשה דבר. באופן דומה, גם מי שמשקיע כספים בשוק ההון יכול לקבל דיבידנד או רווחים מבלי להשקיע עבודה – הכסף "עובד" בשבילו.  כפי שהגרף הבא מראה, הכנסות מרנטות נפוצות בעיקר בעשירון העליון, ומהוות יותר מ-60% מההכנסות במאון העליון.  בעשירונים האחרים ההכנסות נובעות משכר או עסק.  הגרף הזה הוא עבור עצמאים, לכן הרוב מעסק.

השאלה היא כמה מיסים לגבות מהרווחים האלה.  כיוון שעשירים מקבלים חלק ניכר מהכנסתם מרנטות, כדאי להם שהמיסים על רנטות יהיו נמוכים.  מתרצים את זה בכך שזה ימריץ את העשירים להשקיע בפיתוח חברות חדשות (מה שלא תמיד עומד במבחן המציאות — לפעמים הם מעדיפים להשקיע ביאכטות או בחו"ל).  ואכן המצב כיום ברוב מדינות המערב ובישראל הוא שהמיסים על רנטות נמוכים מהמיסים על עבודה, כמו מס הכנסה: מס רווחי הון הוא לכל היותר 25%, ומס על השכרת עד 5 דירות למגורים הוא 10%, בעוד מדרגת מס הכנסה הגבוהה ביותר היא 47%.  כיוון שעשירים מקבלים כאמור אחוז גבוה מההכנסה שלהם מרנטות, נוצר מצב של מיסוי רגרסיבי אפילו אם כל מס בפני עצמו הוא פרוגרסיבי: העשירים משלמים פחות מיסים באופן יחסי להכנסה שלהם.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון ממחקר של מוסד Ipsos, כפי שפורסם במאמר באתר ה-BBC.

הנתונים לגרף השני מדוח הכנסות המדינה לשנים 2015-2016, לוח ה-3.

לקריאה נוספת: נעמה סיקולר והדר קנה, החיים הטובים של המאיון העליון, כלכליסט 22.8.2011.

סתירה

במסגרת העבודה על הפוסט הקודם בנושא האג"ח הקונצרניות נתקלתי בטענה שמס חברות הוא יחודי בכך שאם מקטינים את שיעור המס זה מעלה את הגביה, בניגוד למה שקורה עם כל המיסים האחרים.  במילים אחרות, אם מבקשים מהחברות אחוז יותר קטן מהרווחים שלהן, מקבלים בסוף יותר כסף.  ההסבר המקובל הוא שכשמס החברות קטן יותר נשאר לחברות יותר כסף, והן מנצלות אותו כדי לעשות יותר עסקים, וכך הפעילות במשק גדלה, ולכולם יש יותר רווחים, ובסופו של דבר התקבולים ממס החברות עולים.

התסריט הזה סותר לכאורה את מה שאמרתי בפוסט הקודם: בשנים 2003-2007 המגזר העסקי זכה בהשקעות ענק של כ-150 מיליארד שקלים, אבל המשק לא צמח כתוצאה מכך.  אז החלטתי לנסות להסתכל על הנתונים, במקרה הזה נתוני מס חברות כפי שהם מופיעים באתר מפתח התקציב.  הנה התוצאה.

אז בגדול הטענה נכונה — על פני כעשרים שנה יש מגמה די ברורה של ירידה בשיעור מס החברות ובמקביל עלייה בגביה של מס חברות.  מצד שני יש גם זיגזגים קשים, ובפרט עלייה גדולה במקביל לעלייה הגדולה באג"חים בין 2003-2006 שכמעט כולה נמחקה בשנים 2007-2009.  למרבה המזל מישל סטרבצ'ינסקי מהאוניברסיטה העברית חקר את הנושא ביסודיות לפני כשנתיים והגיע למסקנה שאכן יש מתאם שלילי מובהק בין שיעור המס לגביה.  בנוסף הוא טוען שיש כאן סיבתיות, והעלייה בגביה מתרחשת אחרי הירידה בשיעורי המס.

אז מה ההסבר?  זה רק ספקולציה, אבל לדעתי יש כאן שני דברים במקביל.  ראשית, זה לא אותם אנשים.  הכספים הגדולים שהושקעו באג"ח הגיעו לחברות גדולות שמגייסות כסף באמצעות אג"ח בבורסה.  זה חלק מזערי מכל החברות.  ההורדה במס חברות פועלת על כולם, כולל חברות בינוניות וקטנות.  שנית, זה לא אותו הכסף.  כשמורידים את מס חברות זה משפיע על כסף שהיה שלך ועבדת בשבילו, ועכשיו נשאר יותר ממנו ואתה יכול לנצל אותו לטובה.  כשזורקים עליך כסף זול זה משהו שאתה יכול לשחק איתו.  ומכאן שתי מסקנות (או ליתר דיוק, ספקולציות, אבל כאלה שמשקפות תובנות מוכרות ואני חושב שאפילו די מקובלות):

• צריך להשקיע יותר בחברות הקטנות והבינוניות, ולא בגדולות — במצטבר הן מה שמניע את המשק ומספק את רוב התעסוקה.
• צריך לקחת בחשבון מניעים פסיכולוגיים כשעושים ניתוחים כלכליים.

מקורות

נתוני מס חברות מאתר מפתח התקציב.  זה תת-תת-סעיף של מס הכנסה.

מישל סטרבצ'ינסקי, מדיניות המיסוי בישראל בשנים הקרובות בראי הצמיחה ואי השוויון, 13.4.2015.

מילה טובה

באופן כללי אני לא אוהב את חוק ההסדרים.  אבל בזה של 2017 יש גם רפורמה שאני תומך בה: תקנות שאמורות למנוע את הכדאיות של הקמת חברות ארנק – אחת הדוגמאות הבוטות של תכנוני מס של האלפיון העליון.

חברת ארנק היא חברה המוקמת על ידי בעל מקצוע, למשל מנהל בכיר של חברה גדולה. במצב הדברים הרגיל המנהל הוא שכיר של החברה שאותה הוא מנהל, וצריך לשלם מס הכנסה על השכר שלו. אם הוא מנהל בכיר בחברה גדולה יש להניח שהשכר שלו גבוה, ולכן גם מדרגת המס תהיה גבוהה, והוא יאלץ להיפרד מחצי מהכנסתו בערך.

האלטרנטיבה היא להקים חברה פרטית שהוא הבעלים שלה והעובד היחיד בה, שתתן שרותי ניהול לחברה הגדולה. כך נוצר מצב שהמנהל כבר לא שכיר של החברה הגדולה, ולא מקבל שכר, וממילא לא צריך לשלם מס הכנסה. במקום זאת, חברת הניהול משלמת מס חברות, שהוא הרבה יותר נמוך – כיום מס החברות הוא רק 24%, לעומת מדרגת מס ההכנסה העליונה שהיא 50%. הכסף הנותר נשאר בקופת חברת הניהול, שמשמשת באופן אפקטיבי כמו ארנק של המנהל. המנהל יכול למשוך כספים בצורת דיבידנד כשהוא צריך מזומנים (זה יותר טוב מלקבל משכורת, כי על דיבידנד למשל לא משלמים דמי ביטוח לאומי ומס בריאות). בנוסף הוא יכול גם להחליט שהחברה תשקיע את רווחיה בדירה ותתן לו לגור בה בשכר דירה נמוך.

הכדאיות של חברות ארנק תלוי בהפרשי שיעורי המס. הגרף הבא מראה את מס החברות ושיעור מס ההכנסה המקסימלי בישראל. כפי שניתן לראות, כתוצאה מהירידה במס חברות, משנות ה-90 נהייה כדאי להקים חברות ארנק:

בחוק ההסדרים של 2017 הועברו תקנות שאמורות למנוע את הכדאיות של חברות ארנק, ובכך להגיע למיסוי הוגן יותר. התקנות כוללות

• אם 75% מהכנסות החברה נובעות ממקור יחיד (כמו למשל במקרה של מנהל של חברה אחרת) ישולם מס שכר מלא במקום מס חברות.
• הטבות כמו קנית דירה לבעל החברה או מתן הלוואה לבעל החברה יחשבו כדיבידנד וישולם עליהם מס דיבידנד.
• רווחים שלא יחולקו תוך 5 שנים יחשבו כדיבידנד שחולק וישולם עליהם מס דיבידנד.

מקורות

הנתונים ההיסטוריים על רמות המיסוי לוקטו מכמה מקורות:

האתר של חברת ט.מ.ל.

וויקיפדיה העברית

בנק ישראל

הפרטים על החוק (והטריגר לפוסט הזה) מטור של מרב ארלוזרוב בדה מרקר.

הטבות ואי-שוויון

באחד הפוסטים הקודמים הראיתי נתונים על איך תשלומי העברה מקטינים את אי-השוויון.  זה נכון לגבי הכנסות של יחידים.  אבל אצל חברות זה הפוך: כמה שאתה יותר גדול ורווחי כך אתה מקבל יותר הטבות מהמדינה.

זה התחיל מעיון חוזר בפוסט שהופיע בבלוג גוליית על הרווחים הכלואים.  הוא מפנה בכמה מקומות לדוח הכנסות המדינה, שזה דוח שנתי על ההכנסות ממיסים וניתוחי עומק של נושאים שונים.  בשנת 2016 יצא הדוח המסכם לשנים 2013-2014, ובו מצאתי את הנתונים הבאים לגבי שנת 2012.  עושה רושם שלוקח זמן לכתוב את הדברים האלה…

כידוע מס הכנסה המוטל על אזרחי המדינה הוא מס פרוגרסיבי: מי שמקבל הכנסה גבוהה יותר צריך לשלם אחוז גדול יותר מההכנסה (ולא רק תשלום יותר גדול כמו שהיה מתקבל מחישוב אותו האחוז מהכנסה יותר גדולה). מס חברות, לעומת זאת, הוא בבסיסו מס אחיד: כל החברות משלמות אותו אחוז מהרווחים שלהן. אבל בפועל יש חברות שמשלמות אחוז קטן יותר. הסיבה היא שהן מקבלות הטבות מס. הטבות מס נועדו לעודד חברות לבצע פעולות שאחרת אולי לא היו מבצעות. למשל, אם הממשלה רוצה לעודד פיתוח תעשייה ותעסוקה באזורי הפריפריה, היא יכולה להגדיר אזורים אלה כאזורי עדיפות, ולקבוע שחברות שפעלות באזורי עדיפות ישלמו מס נמוך יותר. יזמים לוקחים את זה בחשבון, וחלקם יעדיפו להקים חברות באזורי העדיפות כדי להנות מההטבה במס.

הבעיה היא שיש מקרים בהם החברות מצליחות להנות מהטבות למרות שהן לא תורמות למשק כפי שהממשלה התכוונה. ברוב המקרים הנהנות הן חברות גדולות, ובפרט חברות בינלאומיות גדולות. אחת הסיבות לכך היא שבעידן הגלובליזציה חברות כאלה יכולות לאיים על הממשלה להעביר את פעילותן למדינה אחרת. הממשלה עומדת אז בפני בחירה לא טובה: להתעקש על מלוא המס ולהסתכן בכך שהחברה תעזוב (ואז לא יתקבל שום מס), או לוותר ולהסתפק במס נמוך יותר למרות שהחברה לא מקיימת את הדרישות להטבה.

אי-השוויון בין החברות מודגם בגרף הבא. מה שרואים כאן הוא חלוקה של החברות לפי הרווחים שלהן. מסתבר של-6 העשירונים הראשונים (או ליתר דיוק, ל-62% מהחברות) אין רווחים כלל. או שהן חברות חדשות שעוד אין להן רווחים, או שהן חברות בשלבי התמוטטות, או שהן חברות קטנות שפשוט מספקות מקום עבודה ומשכורת לכמה אנשים ולא נשאר כסף לרווחים של החברה עצמה. הגרף משקף את הרווחים של העשירונים הגבוהים יותר על ידי רוחב העמודות שמייצגות אותם.  משמאל מוצגים העשירונים 1-9, שבכל אחד מהם 17609 חברות. לחברות ב-6 העשירונים הראשונים אין כאמור רווחים כלל, אז אין להם עמודות. העשירון העליון (העשירי) מחולק למאיונים, מהם מוצגים המאיונים 91 עד 99. המאיון העליון מחולק לאלפיונים. הרווח היחסי של כל עשירון, מאיון, או אלפיון מיוצג על ידי הרוחב של העמודה המתאימה. האלפיון העליון, הכולל 176 חברות, זוכה בנתח ענק של 47% מהרווחים של כלל החברות.

הגרף מראה את אי-השוויון בתשלומי מס (או לחילופין בהטבות מס) על ידי הצבעים של העמודות. הנתונים הם לשנת 2012, ובשנה זו מס החברות היה 25%. החלק התחתון של כל עמודה משקף את אחוז המס ששולם בפועל. ההשלמה עד 25% משקפת את הטבת המס שהתקבלה, מכל מיני סיבות. כפי שניתן לראות, החברות שיש להן הרווחים הגדולים ביותר (שהן גם החברות הגדולות ביותר) גם זוכות בהטבות המס הגבוהות ביותר – כלומר באופן אפקטיבי המס הוא הפוך מפרוגרסיבי.  והנתונים בגרף רק חלקיים: אם נסתכל על החברות הגדולות ביותר בין 176 החברות באלפיון העליון, נגלה שהן משלמות עוד הרבה פחות מס חברות מה-13.7% שמופיע בגרף (שהוא ממוצע על כל האלפיון העליון).  בפרט, במקום אחר בדוח מצוין שארבעת החברות הגדולות ביותר במעמד של מפעל מאושר שילמו מס של 5.2% בלבד בממוצע.

(הערה חשובה: מפתה להתייחס להטבות המס כאל הכנסה שהלכה לאיבוד למדינה.  אבל זה לא לגמרי נכון.  התיחסות כזו מניחה שאין שום גמישות, כלומר שהחברות היו מבצעות בדיוק את אותה פעילות עיסקית גם אם הן לא היו מקבלות את ההטבות.  אבל סביר להניח שהן כן מושפעות מההטבות, והיו מתנהגות אחרת.)

ניתן לכמת את אי-השוויון בין החברות על ידי עקומות לורנץ' ומדד ג'יני (להסברים ראו כאן). התוצאות מוצגות בגרף הבא, ומצביעות כצפוי על אי-שוויון קיצוני. מדד ג'יני של אי השוויון ברווחים הוא 0.954, של אי-שוויון בתשלומי מס קצת פחות – 0.938, וזה של אי-השוויון בקבלת הטבות קיצוני ביותר: 0.994. זה מאשש את מה שראינו, שהחברות הרווחיות ביותר מקבלות אפילו יותר מההטבות מאשר חלקן ברווחים.

שווה להעיר שלא בהכרח ברור שצריך לשאוף לשוויון בין חברות כפי ששואפים לשוויון בין בני אדם. אין כאן עניין מוסרי. מודל תאורטי שבו לחברה גדולה ורווחית יש יתרון ולכן היא והרווחים שלה גדלים עוד יותר הוא סביר, וזה מוביל להתפלגות מאוד מוטה של גדלי חברות. כך שהבעיה היא לא אי-השוויון ברווחים אלא העובדה שאי-השוויון בהטבות המס הוא עוד יותר גדול מאי-השוויון המקורי ברווחים. בנוסף, יש טענות שאי-שוויון בין חברות תורם לאי-שוויון בין אנשים, כי חברות גדולות נוטות לנתב את עודפי הכסף שלהן למשכורות ובונוסים של בכירים, ולא לחלק אותם בין כל העובדים.

ועוד הערה – הנתונים לעיל מדגימים אי-שוויון, אבל לא מבססים את הטענה שיש מקרים שבהם ההטבה לא מוצדקת.  יש בדוחות מגוון אמירות על כך שבהרבה מקרים ההטבות ניתנות למרות שלא התגשמה המטרה של לעודד תעסוקה בפריפריה למשל, אבל עוד לא אספתי מספיק כאלה כדי לצייר גרף.  אולי בהמשך.

מקורות

הנתונים לגרפים מלוח ח-6 בפרק ח' של דוח הכנסות המדינה לשנים 2013-2014.  בנוסף יש סעיף על הנושא של שוויון בין חברות בעמ' 201 של הדוח.  הנתון על החברות שמשלמות רק 5.2% מס מפרק ט' לוח ט-2.

הוצאות בריאות

מפעם לפעם נתקלים בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס בלוח שיש בה את כל מה שצריך — כל הנתונים על נושא מסויים לאורך הרבה שנים, ולא צרי לחפש השלמות ותוספות.  לוח 6.1 בשנתון של 2017 הוא כזה (עדכון: בפוסט המקורי היה 2016).  יש בו את ההוצאה הלאומית על בריאות מאז 1972 (אם כי למרבה הצער רק עד 2014), מחולקת לפי סוג ההוצאה.  הנתונים הם במחירי 2010, ומשקפים הוצאה כוללת.  כיוון שההוצאה הזו נועדה לספק בריאות לכל תושבי המדינה יותר מעניין לראות את ההוצאה לנפש, אז נירמלתי את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה בכל שנה.  באותה הזדמנות גם עדכנתי למחירים נוכחיים.  כשמציירים את התוצאה בגרף זה יוצא כך.  הערה: הקפיצה ב-1984 נובעת משינוי בחשבונאות (התחילו לקחת בחשבון פנסיה תקציבית ובלאי) ולא משקפת שינוי אמיתי.

 

אז ההוצאה לנפש על בריאות הכפילה את עצמה ב-40 השנים האלה, ובאופן כללי עלתה די ברציפות פרט לתקופת ממשלת בגין ,ירידה קלה לא מוסברת בתחילת שנות ה-90, ועוד ירידה קטנה באינתיפדה השנייה.  מעניין גם להסתכל על כל רכיב בפני עצמו:

• הוצאות אדמיניסטרטיביות התחילו לגדול רק בשנות ה-90, וגדלו פי 3 במהלך התקופה, אבל עדיין נמוכות.
• ההוצאות לנפש על בתי חולים ומחקר הן די יציבות במהלך התקופה מאז המהפך.  בעבר הן היו בערך חצי מההוצאה הכוללת, כיום פחות משליש.
• הגידול המשמעותי ביותר באופן אבסולוטי הוא בהוצאות על מרפאות ורפואה מונעת, שגדלו פי 2.6 וכיום הן הרכיב הגדול ביותר.
• ההוצאות על ריפוי שיניים גדלו פי 2.4.
• הוצאות פרטיות הן חלק קטן מההוצאות הכלליות, אבל הן רשמו את הגידול הגבוה ביותר.  ההוצאה על רופאים פרטיים גדלה פי 3.5, וההוצאה על רכישה פרטית של תרופות ואספקה רפואית גדלה פי 7.2.  ביחד מדובר כיום על הוצאה ממוצעת של כ-770 שקל לאדם לשנה.  ב-1973 זה היה כ-167 שקלים (במחירים של היום).
• הרכיב היחידי שבו הייתה הקטנה הוא ההשקעה בתשתיות וציוד קבוע.  לאורך כל התקופה הייתה ירידה של כ-14%, אבל זה לא רציף.  ההקטנה המשמעותית הייתה מיד אחרי המהפך, כאשר ההשקעה ב-1982 הייתה פחות מחצי מזו של 1975.  בשלושים השנים מאז 1982 הייתה עלייה של 40%, אבל כאמור זה עדיין לא מפצה על הירידה ההיא.

לוח 6.3 גם מעניין כי הוא תופס רגע של שינוי מהפכני באיך שכל זה ממומן.  הכוונה להשפעות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקודם על ידי חיים רמון כשהיה שר הבריאות בממשלת רבין.  החוק הזה החליף את דמי החבר בקופות החולים (שנכללים בהוצאות משקי הבית לפני 1995) במס בריאות פרוגרסיבי שנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהממשלה אחראית להשלמת התקציב הדרוש למימון סל הבריאות.  כמה שנים לאחר מכן נעשה צעד נוסף על ידי ראש הממשלה נתניהו, שהחליט על ביטול המס המקביל (כמובן בחוק ההסדרים).  המס המקביל היה מס על מעסיקים שהיו חייבים להכפיל את תשלומי הבריאות של העובדים שלהם (על כל שקל שעובד שילם לקופת החולים, המעביד הוסיף עוד שקל).  נתניהו ביטל אותו בטענה שזה יקטין את עלות ההעסקה ובכך יאפשר למעסיקים להעסיק יותר עובדים.  בנוסף נטען שאין צורך בהכנסה מסומנת למנגנון הבריאות כי בלאו הכי הממשלה מחוייבת לכסות את עלות סל הבריאות.  אלא שלפי ניתוח של משרד הבריאות סעיפים אחרים הועברו למסגרת התקציב הרגילה ולכן חשופים לקיצוצים תקציביים שקורים מפעם לפעם, וההוצאה הציבורית על בריאות הולכת ונשחקת.  אם המס המקביל היה נשאר, הוא היה מכסה את כל ההוצאה הממשלתית על בריאות ואפילו משאיר עודף.

 

קריאה נוספת

טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, פברואר 2010.

מקורות

כאמור לוחות 6.3 ו-6.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של 2017.  לוח 6.3 מתחיל רק ב-1990.  יש לוחות דומים גם בשנתונים קודמים, אבל הם אינם מכילים אותה רמת פירוט ובפרט אינם כוללים נתונים על המס המקביל.

מבוא לגרעון

אחד המדדים החשובים למצב המשק בכלל והממשלה בפרט הוא הגרעון — ההפרש בין הכנסות הממשלה להוצאותיה.  לאחרונה התבשרנו שבאופן מפתיע הגרעון בשנה האחרונה (2012) הגיע לכדי 40 מיליארד שקלים, ומאז משרד האוצר והעומד בראשו מנסים לסתום את החור הזה באמצעים לא-כל-כך יצירתיים.  אבל מה בדיוק משקף המספר של 40 מיליארד, ומה היה בעבר?  (אגב, יכול גם להיות עודף. אבל כרגיל זה גרעון.)

אפשרות א': חישוב נאיבי מנתוני התקציב הפתוח

מקום טוב להתחיל ממנו הוא אתר התקציב הפתוח, שמכיל את נתוני התקציב העיקריים ב-20 השנים האחרונות.  לכאורה אם יש לנו את סך ההכנסות ואת סך ההוצאות, ההפרש ביניהם הוא הגרעון. אבל כפי שנראה בהמשך זה בעצם לא כל כך פשוט.

בעיה אחת (ולא העיקרית) היא שיש שם קצת יותר מידי אפשרויות. בלית ברירה נבדוק את כולן. הטבלה הבאה מתייחסת לשנת 2012, וכיוון שכרגע אלה הנתונים העדכניים ביותר אין הבדל בין הערכים הנומינליים לריאליים (כלומר מדד המחירים עוד לא השתנה ולכן אנחנו פטורים מתיקונים לצורך התאמה לאינפלציה).  כל הערכים הם במיליארדי שקלים.

סוג חישוב	הכנסות	הוצאות	גרעון
הקצאה נטו	365.9	392.4	26.5
הקצאה מעודכנת נטו	365.9	411.5	45.6
שימוש נטו	378.3	405.2	26.9
הקצאה ברוטו	365.9	417.6	51.7
הקצאה מעודכנת ברוטו	365.9	440.4	74.5
שימוש ברוטו	אין נתונים

אז לפי הגדרות שונות, הגרעון היה בין 26.5 ל-74.5 מיליארד שקלים, אבל לא 40 מיליארד.  בכל מקרה, למען הסדר הטוב, הנה ההגדרות של האפשרויות השונות:

• הקצאה היא מה שמופיע בחוק התקציב המקורי כפי שהועבר בכנסת בתחילת השנה.  אבל במהלך השנה מבצעים כל מיני שינויים ותיקונים.  הקצאה מעודכנת היא התוצאה הסופית (בדיעבד) של כל השינויים האלה.
• שימוש הוא מה שקרה בפועל, כלומר כמה הכנסות באמת התקבלו וכמה הוצאות באמת הוצאו.
• נטו מתייחס לתקציב הבסיסי.  ברוטו כולל תוספת של הוצאות המותנות בהכנסה: אם יהיו יותר הכנסות מהצפוי, ניתן יהיה לבצע גם הוצאות אלה.  באופן היסטורי הנתונים על הברוטו באתר התקציב הפתוח הם חלקיים, ועבור כל שנה יש חלק אחר.  למרבה הצער דווקא ל-2012 אין את השימוש הכולל.

אפשרות ב': נתונים מאתר החשב הכללי

לא לטעות — גם הנתונים באתר התקציב הפתוח מקורם בחשב הכללי של משרד האוצר.  אבל לחשב הכללי יש גם אתר משלו, ושם מפורטים נתוני הגרעון לשנים האחרונות באופן ישיר.  הנה הנתונים ל-2012, שוב במיליארדי שקלים:

סוג חישוב	הכנסות	הוצאות	גרעון	גרעון בלי אשראי
תקציב שנתי בחוק	271.2	284.7	13.5	18.3
ביצוע מצטבר	251.7	286.3	34.6	39.0

"תקציב שנתי בחוק" זה כנראה אותו דבר כמו "הקצאה נטו", ו"ביצוע מצטבר" זה "שימוש נטו" (או אולי "שימוש ברוטו"?).  אלה אכן שתי הגרסאות החשובות: מה שתכננו מראש ומה שקרה לבסוף.  בכל אופן, יש כאן שני דברים חשובים:

• יש סעיף נוסף שנקרא "גרעון בלי אשראי", שהביצוע שלו הוא הקרוב ביותר לאותו גרעון מפורסם של 40 מיליארד שאנחנו מחפשים.  ואכן ברוב הפרסומים על הגרעון כתוב בסוגריים שזה בלי אשראי.
• סעיפי ההכנסות וההוצאות נמוכים באופן משמעותי מהסך הכל כפי שהוא מופיע באתר התקציב הפתוח: 252-286 מיליאר במקום 366-440 מיליארד.

אז מה זה אותו אשראי שלפי דעתו של החשב הכללי צריך לחשב את הגרעון בלעדיו, ומה גורם לירידה הניכרת בסכומי ההכנסות וההוצאות שהחשב משתמש בהם בתור בסיס?

ההסבר

בהקשר של חישוב הגרעון, תקציב המדינה מתחלק לשלושה חלקים: פעולות הממשלה, מתן אשראי, ומלוות.  את האשראי מורידים כי זו בעצם מעין פעילות בנקאית: הממשלה נותנת הלוואות בתנאים מועדפים, למשל משכנתאות לנזקקים, ומקבלת החזרים עבור הלוואות שניתנו בעבר.  אבל מה שמעניין באמת הוא הפעולות "הממשיות" של הממשלה, בלי הפעולות הבנקאיות האלה, והשאלה היא אם המיסים שאמורים לממן את הפעולות האלה מספיקים או לא בשביל כל הפעולות שרוצים לבצע.  לכן מחשבים את הגרעון על בסיס הפעולות בלי האשראי.

אבל כיוון שיש גרעון, צריך לקחת הלוואות כדי לכסות על החסר.  אלה הם המלוות שהממשלה לוקחת מהציבור (בצורה של אג"ח מדינה) או מחו"ל.  כמובן שגם את המלוות האלה צריך להחזיר.  החזר הקרן של המלוות מקטין את המלווה נטו שהממשלה מקבלת, ולכן נחשב בסעיף המלוות,  וכמובן לא נכלל בחישוב הגרעון — הרי כל הקיום של סעיף המלוות נועד לאזן את הגרעון בסעיף הפעולות.  אבל החזר הריבית על המלוות נחשב להוצאה והוא חלק מסעיף פעולות הממשלה, וכן תורם לגרעון.  כל זה מתואר בתרשים הבא:

אז כדי להתחקות אחרי התפתחות הגרעון הממשלתי אפשר להשתמש בנתונים שיש באתר החשב הכללי, או אם רוצים נתונים ליותר שנים צריך לזהות את כל סעיפי המלוות והאשראי הרלוונטיים בתקציבים המופיעים באתר התקציב הפתוח, להיפטר מהם, ולחשב את הגרעון ממה שנותר.  אני אנסה לעשות את זה בפוסט אחר.

בינתיים, שתי הערות:

• בעקרון תקציב תמיד צריך להיות מאוזן.  במקרה של תקציב המדינה אם המיסים וההכנסות האחרות לא מכסים את ההוצאות אז צריך לתכנן מלוות שיכסו את זה.  אבל באתר התקציב הפתוח ברוב המכריע של השנים (כולל 2012) ההקצאה נטו לא מאוזנת. מה זה אומר?
• תקציב הממשלה משקף רק חלק מהפעילות הציבורית במשק.  לכן יש מקומות בהם מתייחסים לכלל הפעילות ולא רק לפעילות של הממשלה עצמה, וזה נקרא הגרעון של "הממשלה הרחבה". זה כולל בנוסף לממשלה גם את הרשויות המקומיות, מוסדות לאומיים, ומוסדות ללא כוונת רווח המקבלים את עיקר מימונם מהממשלה, למשל קופות החולים והאוניברסיטאות.  אבל לך תמצא נתונים על כל זה.

מקורות

הנתונים כאמור אתר התקציב הפתוח ואתר החשב הכללי.  ההבנה מאוסף מאמרים והסברים על הגרעון הממשלתי.

מיסים

לתקציב המדינה יש שני צדדים: הכנסות מול הוצאות.  ההכנסות מתחלקות למיסים, אגרות, מילוות, מענקים, תמלוגים, ועוד.  הרכיב הגדול ביותר הוא המיסים והאגרות שהאזרחים משלמים.  בפרט, מעניין לראות את החלוקה בין מיסים ישירים ועקיפים.  יש לעיתים דעות שונות על ההגדרה של מס מסוים, אבל לרוב מדובר במיסים שחלקם בסך הכל קטן ולכן הסיווג שלהם לא כל כך חשוב.

למה זה מעניין? כי מיסים ישירים, ובפרט מס הכנסה, הם מיסים פרוגרסיביים, ונחשבים לכאלה המשפרים את הצדק החברתי: מי שיש לו יותר משלם יותר.  לעומתם המיסים העקיפים, ובפרט המע"מ, הם מיסים רגרסיביים, ונחשבים לכאלה הפוגעים בצדק החברתי.  ליתר דיוק, מיסים עקיפים הם בעצם ניטרליים: כולם משלמים אותו דבר.  אבל לעניים התשלום הזה הוא חלק גדול יחסית ממה שיש להם, בעוד שאצל עשירים זה חלק קטן יחסית.

אנחנו נשתמש בסיווג הכללי המופיע בתקציב המדינה, המבחין בין מיסי הכנסה ורכוש (מיסים ישירים) לבין מיסי הוצאה (מיסים עקיפים).  הרשימה המפורטת היא:

• מיסי הכנסה ורכוש
  • מס הכנסה
  • מע"מ על מלכרים ומוסדות פיננסיים (בעבר נקרא מס על הוצאות שכר)
  • מס רכישה
  • מס שבח (מס על עלית ערך מקרקעין)
  • מס מעסיקים
  • מס מכירה
  • מס רכוש
• מיסי הוצאות:
  • מס ערך מוסף (מע"מ)
  • מס קניה
  • מס דלק
  • מכס והיטלים על יבוא
  • בלו על טבק
  • מס בולים

בנוסף יש תשלומים עבור אגרות ורישיונות, ובפרט אגרת רכב.  יש המחשיבים אותם במסגרת מיסי ההוצאה, אבל אנחנו נשאיר אותם בנפרד כפי שנעשה באתר החשב הכללי.  החלוקה בין סוגי המס השונים בעשרים השנים האחרונות היא כמתואר בגרף הבא [עודכן עד תקציב 2017].  השינויים נובעים משינוים בשיעור המע"מ ומשינוים במדרגות של מס הכנסה.

מה שניתן לראות זה קודם כל שמס ההכנסה הוא הדומיננטי בין המיסים הישירים, ומס ערך מוסף הוא הדומיננטי בין העקיפים, אם כי בהפרש יותר קטן. החלק היחסי של המס על הדלק גדל פי 2 ויותר בתקופה הזו ואז ירד קצת, ומס קניה גם ירד במקצת.  אגרות הן די זניחות.

ההבדלים בחלוקה בין סוגי המיסים הם לא דרמטיים, ועם זאת בהחלט יש הבדלים.  בפרט ניתן לראות עליה בחלק היחסי של המיסים הישירים בתקופות ממשלת רבין וממשלת ברק, עליה המשקפת כצפוי השקפת עולם סוציאליסטית יותר.  השיא נרשם בתקופת שרון מיד לאחר ממשלת ברק (תקציב 2002), אז היו 56.9% מיסים ישירים ורק 40.3% עקיפים (שעליהם ראוי להוסיף אולי 2.8% אגרות).  עליה בחלק היחסי של המיסים העקיפים קרתה בימי ממשלת שרון ובעיקר בתקופה שבה רוני בר-און היה שר האוצר בממשלת אולמרט.  בתקופות שבהן נתניהו היה ראש ממשלה או שר אוצר לא היו שינויים משמעותיים, למרות כל הדיבורים על הקטנת מס ההכנסה לעשירים.  אבל כיוון שממשלת נתניהו השניה הוקמה מיד אחרי הקדנציה של אולמרט ובר-און, שיא המיסים העקיפים נרשם בשנת 2010 ועמד על 51.3% עקיפים לעומת רק 46.1% ישירים.

מה זה משנה אם יש יותר מיסים ישירים או עקיפים?  מבחינה חברתית ההבדל הוא שמיסים ישירים הם פרוגרסיביים ועקיפים הם רגרסיביים כמו שהוסבר לעיל.  מבחינת משרד האוצר יש העדפה למיסים עקיפים משתי סיבות: קל להעלות אותם, וקשה להתחמק מהם.  העלאת שיעור המע"מ נעשית בהחלטת שר האוצר ואישור ועדת הכספים של הכנסת, וזו הצורה הפשוטה ביותר לסתום חור בתקציב.  וכיוון שהמע"מ נגבה על ידי הסוחרים ונותני שירותים, האזרחים לא יכולים להתחמק ממנו (לעומת זאת קל להם להתחמק ממס הכנסה פשוט על ידי כך שהם לא מדווחים על ההכנסה).  מצד שני השאלה היא אם יעילות הגביה הזאת היא באמת מציאה כזו גדולה, בהתחשב בכך שמי שסובלים יותר (באופן יחסי) מהמס הזה הם העניים.  הרי לא סתם בעלי ההכנסות הנמוכות פטורים ממס הכנסה — פשוט אין להם ממה לשלם.  ומעניין יהיה לראות, לשם השוואה, כמה הכנסה המדינה מאבדת כתוצאה של "תכנוני מס" של העשירים ביותר.  אבל לך תמצא נתונים על זה…

מקורות

הנתונים נלקחו מאתר התקציב הפתוח, ובפרט מהסעיף של הכנסות המדינה.  השתמשנו בערכים נומינליים של הקצאה נטו; אין צורך לתקן עבור אינפלציה כי מה שמעניין אותנו הוא רק החלק היחסי של כל סעיף.  ההקצאה נטו משקפת את כוונות הממשלה, בעוד הביצוע בפועל יכול להיות שונה במידת מה.  כיוון שהעניין שלנו כאן הוא היחס בין מיסים ישירים לעקיפים, התעלמנו מסעיפים של מלוות פנים וחוץ (כולל מהמוסד לביטוח לאומי), מיני תמלוגים ודיווידנדים, הכנסות הון, ריביות, וכו'.