ארכיון מחבר: דרור

קורונה: השוואה בינלאומית

אחת ההבחנות החשובות מהסתכלות על נתוני הקורונה ברחבי העולם היא שלמגפה הזו יש רכיב מקומי חזק. מה שקרה בסין שונה ממה שקרה באיטליה. מה שקורה בגרמניה שונה ממה שקורה בארה"ב. אז מעניין לנסות לראות מה אפשר ללמוד מההבדלים האלה, והאם הנתונים מארצות שונות מאפשרים לומר משהו על מה שקורה ועתיד לקרות בישראל.

הצורה להסתכל על זה היא לשים את כל הארצות על אותה מערכת צירים. אנחנו מדברים על תהליך של התפשטות המגפה, אז הציר האופקי יהיה ציר הזמן והאנכי ציר הנפגעים (חולים או מתים). הבעיה היא שבארצות שונות המגפה התחילה בזמנים שונים.  כדי לאפשר השוואה צריך נקודת יחוס משותפת.  הנקודה שבחרתי היא היום שבוא הגיעו ל-100 חולים.  לפני זה הנתונים בכל ארץ לא יציבים, כי הם רק מתחילים להתמודד. כשמגיעים ל-100 חולים המחלה כבר מתקדמת והנתונים יותר מהימנים.  אז ציר הזמן שלנו ימדד בימים לפני או אחרי שהגיעו ל-100 חולים.

השוואה של הארצות עם מספר החולים הגבוה ביותר (בלי אירן, שהנתונים ממנה פחות מהימנים) מוצגת בגרף הבא.  שימו לב שלמדינות שונות יש כמות נתונים שונה, בגלל שהן הגיעו למדד של 100 חולים בתאריכים שונים.  ככל שזה קרה יותר מזמן, יש יותר נתונים מאז.

cmp-logrow

הגרף השני מראה את מספר המתים באותה צורה, אבל עם סף יותר נמוך של 10 מקרים (וקיצוץ של הנתונים מסין).

cmp-logrow-dead

בהמשך אני אתייחס לשלוש קבוצות בנפרד:

  • סין וקוריאה, מדינות במזרח הרחוק שעושה רושם שהצליחו לבלום את המגפה;
  • ארצות אירופה וארה"ב שנפגעו מהמגפה קשות ועוד לא הצליחו לרסן אותה;
  • ישראל, שבה קצב אבחון המקרים החדשים נמוך יותר.

סין וקוריאה

להתקדמות מגפת הקורונה בסין ובקוריאה יש שני מאפיינים:

  1. קצב עליית המקרים בהתחלה היה גבוה במיוחד
  2. הן הצליחו לרסן את המגפה

במקרה של סין, חודש אחרי שעברו את החולה ה-100 המגפה נעצרה.  מאז עברו חודש וחצי נוספים, והמצב בסין נשאר בשליטה.  אבל הסינים לא הדבירו את המגפה לגמרי.  עדיין מתגלים כל יום כמה עשרות חולים חדשים, ועדיין יש גם כמה מתים חדשים כל יום.  משמעות הדבר שיש עדיין סכנה שהמגפה תתפרץ מחדש, בפרט כשמקלים את הסגר על האוכלוסייה.  אבל יש להניח שגם אם זה יקרה, הניסיון מהסיבוב הראשון יאפשר להם לרסן את המגפה שוב במהירות.

בקוריאה ההתקדמות הייתה מהירה יותר: המגפה רוסנה כשבועיים אחרי שעברו את החולה ה-100.  אבל הריסון הזה פחות מלא מאשר בסין.  מספר החולים עדיין עולה בקצב של כ-1.1% ליום.  מספר המתים גם עולה, בקצב של כ-5% ליום.  זו אמנם גדילה אקספוננציאלית, אבל די איטית: מספר המתים מכפיל את עצמו רק פעם בשבועיים.  שוב המסקנה היא שהקוריאנים לא הדבירו את המגפה.  הם רק מצליחים לשמור אותה על אש קטנה.  (להסבר על מה זה גדילה אקספוננציאלית ראו בטור קודם.)

corona-china-korea-DM

כיוון שבשתי הארצות האלה קצב ההחלמה גבוה מקצב ההידבקות והמגפה בשלב מתקדם יחסית, ניתן לחשב הערכה של שיעור המתים מתוך החולים (או לפחות מתוך החולים המאובחנים).  בסין זה כבר מדויק, ועומד על 4.1%.  בקוריאה יש עדיין מקום לשינוי מסוים, כי 42% מהמקרים עדיין פעילים ולא ידוע מה יעלה בגורלם. אבל הערכה סבירה לפי הנתונים עד כה היא שכ-2.25% ימותו.  שני המספרים האלה גדולים במידה מבהילה.  אבל צריך לזכור שככל הנראה יש מספר גדול של חולים שלא אובחנו, ולכן בעצם אחוז המתים מתוך כלל החולים נמוך יותר. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים עד כמה נמוך יותר.

לבסוף, צריך לציין שסין וקוריאה זוכות לתשומת לב רבה בגלל שהמגפה התפשטה בהן ורוסנה. אבל יש מדינות אחרות שבהן היא בכלל לא התפשטה כך.  הדוגמאות הבולטות הן ערי המדינה הונג קונג וסינגפור. במדינות אלה, שאוכלוסייתן קצת יותר קטנה מבישראל (7.4 ו-5.6 מיליון בהתאמה, על שטח הרבה יותר קטן, כלומר בצפיפות גבוהה יותר), מספר חולי הקורונה בגבולות האלף, ומספר המתים בכל אחת 4.  בטאיוואן, שגדולה מישראל (23.8 מיליון תושבים) יש עוד פחות חולים ורק 5 מתים עד כה.

אירופה וארה"ב

במדינות אירופה ובארה"ב קצב העלייה במספר המקרים המאובחנים היה פחות מאשר בסין וקוריאה.  לפי הנתונים העלייה במספר המקרים המאובחנים כבר אינה אקספוננציאלית בקצב שהיה, אבל מצד שני המגפה עוד לא רוסנה. בארה"ב ההתקדמות קצת שונה: בהתחלה היא הייתה קצת איטית יותר, ואחר כך הואצה.  אבל גם שם יש סימנים ראשונים לכך שהקצב מתחיל לרדת.

מבחינת מספר המתים, באיטליה, ספרד, וצרפת מסתמנת מגמה של האטה בקצב הגדילה.  משמעות הדבר שעדיין יש מתים רבים כל יום, אבל קצב הגדילה מואט.  בגרמניה וארה"ב העלייה במספר המתים עדיין אקספוננציאלית, בן היתר בגלל שהעלייה התחילה מאוחר יותר.  נקווה שזה ירוסן גם שם.

הסיבות להבדל בין המדינות המערביות האלה למדינות המזרח הרחוק נתון לוויכוח. ניתן ליחס את העלייה המהירה יותר בהתחלה בסין וקוריאה לכך שהמגפה פרצה שם קודם, והם לא היו מוכנים.  את הריסון נהוג ליחס להנהגת סגר בסין ולמדיניות בדיקות מקיפה בקוריאה (בקןריאה לא הטילו סגר על האוכלוסייה הכללית).  בשני המקרים הניסיון הקודם עם מגפת ב-SARS בשנת 2003 עוזר לרשויות להתמודד.  הועלה גם טיעון שיתכן שחלק מהאוכלוסייה שם עמידים לקורונה, כיוון שגם SARS נגרם על ידי זן של וירוס קורונה.

corona-all2

לגבי מקרי המוות הרבים, אחד הגורמים שמשפיע עליהם הוא מבנה הגילים באירופה.  האוכלוסייה האירופית זקנה יותר, וידוע שזקנים נפגעים הרבה יותר מהקורונה.  בארה"ב הטיעון הזה פחות תופס.  בעיה חמורה גם באירופה וגם בארה"ב היא שבמוקדי ההתפרצות בתי החולים לא עומדים בעומס. כשמערכת הבריאות קורסת אי אפשר לתת טיפול מיטבי, ומקרי המוות מתרבים.  בעיר ווהאן שבסין בנו בית חולים יעודי לחולי קורונה תוך כ-10 ימים.  באירופה ובארה"ב פחות יעילים מבחינה זו.

המצב בישראל

לעומת המדינות הקודמות שנסקרו, ישראל מתייחדת בקצב הדבקה נמוך יותר.  עיון מדוקדק יותר מראה שההדבקה בקורונה עברה שני שלבים.  בחודש הראשון זה היה תהליך של גדילה אקספוננציאלית, בקצב של הכפלת מספר החולים כל 2.9 ימים (עלייה של 27% ביום).  מאז ה-26 במרץ הגדילה עדיין אקספוננציאלית אבל בקצב מתון יותר: מספר החולים מכפיל את עצמו כל 5 ימים (עלייה של 15% ביום).  את השיפור הזה מייחסים לסגירת בתי הספר ולהטלת מגבלות על יציאה לעבודה שבועיים קודם לכן.

מצד שני יש כמה הסתייגויות מהתמונה הזו:

  • אחת ההסתייגויות שהושמעה היא שלא מבצעים מספיק בדיקות, ולכן מספר האבחונים משקף את מספר הבדיקות ולא את מספר החולים המלא.  כמו במדינות המזרח, ברור שגם אצלנו יש הרבה חולים לא מאובחנים – בעיקר חולים קלים וכאלה שאין להם שום סימפטומים.  אבל מצד שני, דווקא בימים האחרונים, כשמספר הבדיקות בעלייה, קצב עליית החולים המאובחנים נמוך יותר.  זה מצביע על כך שכנראה האבחונים משקפים את המצב.
  • גורם שמעיב על המצב בישראל הוא ההידבקות של צוות רפואי, שגדלה באופן אקספוננציאלי עם הכפלת מספר אנשי הצוות החולים כל 4 ימים.  מהנתונים שפורסמו לציבור עדיין אי אפשר לדעת אם גם בקרב הצוות הרפואי יש האטה בקצב ההידבקות.  ורק היום פורסם ששר הבריאות בעצמו נדבק בקורונה, ובעקבות כך כל צמרת משרד הבריאות הוכנסה לבידוד.

logrow-israel

לגבי מספר המתים, המספר בישראל עדיין נמוך וקשה להעריך מה ילד יום.  מהנתונים עד כה קצב גדילת מקרי המוות נמוך יחסית לרוב המדינות האחרות שנסקרו כאן.

ההשוואה עם המדינות האחרות מראה אם כן שמגפת הקורונה מתקדמת כאן לאט יותר מאשר במדינות המערביות המובילות.  זה נותן הרגשה טובה.  אבל ההשוואה הזו מטעה, כי אנחנו מתמקדים מטבע הדברים במדינות שבהן המצב הוא הגרוע ביותר.  יש עוד מדינות מערביות שבהן המגפה מתקדמת עוד יותר לאט, ואפילו יותר לאט מבישראל, למשל שוודיה, נורבגיה, אוסטרליה, אירלנד, ודנמרק.  שווה לציין, עם זאת, שבכל המדינות האלה מספר מקרי המוות גבוה יותר מאצלנו, אפילו אם מספר החולים המאובחנים נמוך יותר.  יתכן שזה נובע לפחות חלקית מהרכב גילים שונה ומיותר חולי אצל זקנים.

עד כאן הנתונים.  השאלה הבוערת היא מה ניתן ללמוד מהם, ובפרט באיזו מידה הם מצדיקים את החמרת ההגבלות המוטלות על הציבור.

המצדדים בהחמרה מתבססים על כך שהצעדים שננקטו לפני שלושה שבועות הוכיחו את עצמם, וקצב ההדבקה ירד, אבל הוא לא ירד מספיק – הוא עדיין אקספוננציאלי, ומספר החולים עדיין מכפיל את עצמו כל 5 ימים.  לכן צריך להחמיר את הסגר כדי לגרום לקצב ההדבקה לרדת עוד.

המצדדים בהקלה טוענים שאפשר להשיג את אותה מטרה בצורה טובה יותר ועם פחות נזק חברתי וכלכלי על ידי ביצוע בדיקות רבות יותר, זיהוי מהיר של מוקדי התפרצות, ובידוד קפדני של המוקדים האלה.  לראייה הם מביאים את המקרה של קוריאה, שבה קצב ההדבקה ירד באופן דרמטי ומספר המתים מכפיל את עצמו רק כל שבועיים, למרות שאין סגר על האוכלוסייה, או את המקרה של טאיוואן, שבה קצב ההדבקה נשאר נמוך מראש ומספר המתים אפסי.

כשרואים את מה שקורה באיטליה, ספרד, וארצות הברית, אפשר להבין את ההיסטריה של ראשי מערכת הבריאות.  הם רואים מה יכול לקרות כשהמגפה יוצאת משליטה ומערכת הבריאות קורסת.  והאחריות היא עליהם, לא על כל מי שמייעצים להם להקל על האוכלוסייה.  המצב אצלנו פחות גרוע, וחשוב לשמור אותו כך.

אבל מצד שני, אפשר גם לקנא במדינות שבהן קצב ההדבקה נמוך יותר, והמגבלות על הציבור קלות יותר, בין היתר בזכות תגובה מהירה יותר ויעילה יותר של הרשויות שם כשהמגפה פרצה.

מקורות

הנתונים על מדינות העולם מאתר worldometer.

הנתונים על ישראל מפרסומים של משרד הבריאות בערוץ הטלגרם.

המוקד: בני ברק

[כמו רוב הטורים, גם זה מפורסם במקביל בבלוג בדה מרקר]

משרד הבריאות פרסם אתמול נתונים על התחלואה בקורונה בכל הערים עם 5000 תושבים ויותר.  אחד הדברים הבולטים היה ריבוי המקרים בערים החרדיות, ובפרט בבני ברק.  אז רציתי לראות עד כמה זה נכון, ומה ניתן ללמוד מזה על איך לטפל במגפה.

לזכותו של משרד הבריאות הפרסום כלל לא רק את מספר החולים בכל עיר, אלא גם את גודל האוכלוסייה. זה מאפשר לחשב את מספר החולים לנפש. אבל לא היה ברור לי על מה יותר כדאי להסתכל: על מספר החולים האבסולוטי, או על המספר לנפש שמנורמל לגודל האוכלוסייה בעיר. בסוף התפשרתי על ההחלטה לא להחליט. בגרף הבא אני פשוט מראה את שניהם.

הגרף הזה הוא גרף פיזור. הציר האופקי מייצג את מספר המקרים של חולי קורונה בכל עיר. הציר האנכי מייצג את מספר החולים לאלף נפש בעיר.  כל עיר מיוצגת על ידי תרשים עוגה קטן.  הגודל של העוגה משקף את גודל האוכלוסייה בעיר.  העוגה עצמה משקפת את הרכב האוכלוסייה בעיר.  והמיקום של העוגה משקף את מקרי הקורונה בעיר: המיקום האופקי את מספר המקרים, והאנכי את המקרים לנפש.  כך המיקום של תל-אביב, למשל, מראה שהיו בה עד כה 278 מקרי קורונה, ושאם מחלקים את זה באוכלוסיית העיר (שהיא 466 אלף תושבים) מקבלים שהיו 0.61 מקרים לכל אלף נפש.

cases-loc

מה שרואים בגרף הוא שבצירים האלה ערי ישראל פורשות ריבוע.  בפינה הימנית עליונה נמצאת בני ברק.  כרגע היא ללא ספק המוקד של התפרצות הקורונה בישראל: גם מספר מקרים גבוה, וגם מספר מקרים לנפש גבוה.  אבל זה רק בני ברק.  זה לא כל הערים החרדיות.

בפינה הימנית תחתונה נמצאת ירושלים. יש בה מספר מקרים גבוה, אבל בעצם הוא משקף בעיקר את גודל האוכלוסייה, ומספר המקרים לנפש אינו חריג.  כך גם תל-אביב.  באופן כללי, בערים בתחתית הריבוע מספר המקרים לנפש נע בתחום 0.3-0.7 לאלף נפש.  רוב הערים הגדולות שם.

בפינה השמאלית עליונה נמצאת מגדל העמק.  מספר המקרים שם לא נורא גדול, 72, אבל זו עיר קטנה, אז מספר המקרים לאלף נפש גבוה כמו בבני ברק.  (בעצם מגדל העמק לא מחזיקה בשיא. באפרת יש רק 52 מקרים, אבל היא עוד יותר קטנה, אז מספר המקרים לאלף נפש הוא 4.6.  בקרית יערים יש רק 30 מקרים, אבל המספר לאלף נפש הוא 5.4.  לא רואים את זה בגרף כי אני מראה רק ערים עם 20,000 תושבים ומעלה.)   באופן כללי, בערים בצד שמאל של הריבוע מספר המקרים לא חריג, אבל אם הן קטנות מספר המקרים לאלף נפש מטפס.

בפינה השמאלית תחתונה נמצאות רוב הערים בארץ.  מספר המקרים לא גבוה, וגם מספר המקרים לנפש לא גבוה.

מה שלומדים מכל זה הוא שלמגפת הקורונה יש היבט מקומי חזק.  היא לא אותו הדבר בכל מקום.  כמו שארצות שונות נפגעו מהמגפה במידה שונה, גם ערים שונות נפגעו ממנה במידה שונה.  אז גם הטיפול יכול להיות שונה.

המצב של בני ברק הוא כרגע החמור ביותר.  אז צריך להקדיש לה את מלוא תשומת הלב, ולנקוט בצעדים החריפים ביותר כדי לרסן את התפשטות המחלה שם.  במקרה של בני ברק זה להרחיק פיזית את כל מי שחולה או בבידוד, כדי למנוע סכנה של הדבקה נוספת.  בידוד ביתי לא עובד שם בגלל המשפחות הגדולות והדירות הקטנות.

אבל רוב הערים נמצאות בפינה הנגדית של הריבוע.  זה מצב נסבל יחסית.  צריך לנקוט באמצעים כדי שהן ישארו שם, אבל זה יכול להיות פחות קיצוני מאשר בבני ברק.  בפרט צריך לעקוב אחרי המצב כל הזמן, ולהתמקד בערים שמתחילות להתרחק מהפינה: למשל אשקלון, בית שמש, וקרית אונו.  ברגע שמזהים סכנה צריך לנתח אותה ולפעול בהתאם.  אם המקרים מפוזרים בכל העיר, צריך לנקוט בצעדי סגר וריחוק חברתי חזקים.  אבל אם המקרים מרוכזים במוקד אחד, מספיק לבודד את המוקד הזה.  אותו דבר לגבי הערים הקטנות בצד שמאל של הריבוע.

ועוד דבר שלומדים הוא החשיבות של איסוף, הפצת, וניתוח נתונים.  רק כך ניתן למקד מאמץ ולהגיע למדיניות מושכלת שמאזנת את הצרכים הבריאותיים עם הצרכים החברתיים והכלכליים.

מקורות

מסמך נתוני חולי קורונה בערים שונות שהופץ בערוץ הטלגרם של משרד הבריאות.  נתוני האוכלוסייה כרגיל מהלמ"ס, כולל אחוז הערבים בכל עיר. אחוז החרדים מנתונים של המכון החרדי למחקרי מדיניות.

עדכון: מצב הקורונה בישראל

[פוסט מקביל לבלוג בדה מרקר]

בערוץ הטלגרם של משרד הבריאות אמרו שהשר ליצמן ערך הבוקר ישיבה אינטרנטית להערכת המצב, וכללו חלק מהמצגת שהוצגה שם. הנה הגרף הכי חשוב שלא היה שם. ההבדל הוא שהם מציגים את הנתונים בסקלה לינארית, ואז קשה יותר לראות איך הדברים משתנים — ובפרט האם יש גדילה אקספוננציאלית. אני מציג אותם בסקלה לוגריתמית.

logrow-israel

יש כאן שני דברים שחשוב לראות:

1) מתחיל להסתמן שיצאנו מהגדילה האקספוננציאלית של מספר המקרים בישראל. עד ה-26.3 הייתה גדילה אקספוננציאלית בקצב ממוצע של 28% ליום (הכפלה כל 3 ימים). בשלושת הימים האחרונים הקצב מתמתן. נקווה שימשיך כך.  בכל מקרה זה מצביע על הצלחת המגבלות שהוטלו לפני שבועיים, ועל כך שלא צריך להחמיר אותן.

2) מספר אנשי הצוות הרפואי שנדבקו בקורונה עולה בקצב אקספוננציאלי, אם כי קצת איטי יותר מזה שהיה בכלל האוכלוסייה: "רק" 20% ביום בממוצע (הכפלה כל 4 ימים).  זה ביזיון שמצביע על חוסר מיגון מספיק לאנשי הצוות הרפואי, ומעמיד בסכנה את המערכת הקריטית ביותר שאמורה לטפל בכולנו.

מקורות

ערוץ הטלגרם של משרד הבריאות.

 

על נתונים והחלטות

אלה ימים דרמטיים. הממשלה צריכה להחליט אם להכריז על סגר מלא, או שמא להקל את ההגבלות על הציבור. על כף המאזניים הסכנה של התפשטות מגפה קטלנית מצד אחד, או מיטוט הכלכלה מצד שני.

בואו נתעלם לרגע מהמצב הערכי והפוליטי, שבו הממשלה היא ממשלת מעבר שלא זכתה לאמון של שלוש כנסות רצופות, ראש הממשלה נאשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים ומשפטו נדחה שוב רק בשבוע שעבר, ושר הבריאות חשוד בשוחד ובהדחת עדים בניסיון להגן על פדופילית.  בואו נניח שהם באמת חושבים רק על טובת הציבור, ומנסים להגיע להחלטה הטובה ביותר. האם יש להם את המידע הנחוץ לשם כך?

התשובה היא כמובן שלא. אבל זה מתחלק לשניים. אנחנו ניצבים בפני מצב חדש ולא מוכר, אז יש כל מיני דברים שבאמת לא ידועים. והיבט חשוב של עבודת הממשלה הוא לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות. אבל מצד שני יש גם נתונים חשובים שאנחנו פשוט לא אוספים, או לפחות לא מציגים אותם נכון. וחלק מעבודת הממשלה צריך להיות לזהות מה חסר ולדרוש את הנתונים. הנה כמה דוגמאות ומה ההשלכות שלהן.

  • הדבר הכי טריוויאלי הוא חוסר סדר בדיווח נתוני התחלואה בקורונה.  באופן לא ראוי משרד הבריאות מפרסם עידכונים בצורה לא סדורה. בתחילת שבוע שעבר היו 3 ימים שבהם הנתונים היו סדורים: שני דיווחים ביום, ב-8 בבוקר וב-9 בערב. ביום רביעי היה רק אחד, ב-8:30 בערב. לא נורא. בחמישי גם היה אחד, ב-1:30 בצהרים. אז המספר הזה לא באמת משקף את כל מה שקרה ביום חמישי, אלא בערך חצי. ביום שישי גם היה רק אחד, אבל ב-8 בבוקר. אז המספר הזה לא משקף את יום שישי בכלל — הוא בעצם משקף את מה שהיה בחמישי.  איבדנו יום וחישובי קצב העלייה של התחלואה אינם מדויקים.

    כשרוצים לבסס החלטה על שינוי אפשרי של קצב התחלואה, זה יכול להיות משמעותי.  במקרה הזה עושה רושם שקצב התחלואה יורד גם אחרי שמתקנים את יחוס המספרים לימים, אבל אנחנו לא צריכים להיות במצב שהשאלה הזו עולה בכלל.  צריך להיות דיווח אמין ומסודר של המצב בסוף כל יום. גם בשישי.

  • חוסר דיווח על מדיניות הבדיקות. למרות התראה של כמה שבועות בין אבחון הקורונה בסין להגעתה לארץ, היה מחסור בערכות בדיקה. כתוצאה היה צריך להחליט את מי לבדוק ואת מי לא. זה כמובן משפיע על התוצאה של מספר החולים המאובחנים. אבל לא היה דיווח שוטף על המדיניות ועל מספר הבדיקות, ולכן אי אפשר להעריך עד כמה המספרים שמדווחים משקפים את היקף התחלואה או לחילופין רק את היקף הבדיקות. יכול להיות שיש עוד המון חולים שאנחנו לא יודעים עליהם פשוט כי הם לא אובחנו. ואם מדיניות הבדיקה משתנה, צריך לדעת על זה ולקחת את זה בחשבון כשמעריכים כמה מקרים יש.
  • מדי פעם משרד הבריאות משחרר גם נתונים על בידוד ו/או תחלואה של אנשי צוות רפואי. מה שאני ראיתי בערוץ הטלגרם שלהם היה די ספורדי, לא מספיק כדי לעקוב ולנתח איך זה משתנה עם הזמן. יותר מזה, הם נותנים מספרים של כמה רופאים ואחיות בבידוד, אבל (א) לא ברור אם זה מהמחלקות הרלוונטיות לקורונה או באופן כללי, ו-(ב) אין נתונים על מספר הרופאים הכולל שממנו נגרעים אלה שמבודדים.

    נתונים על אחוז אנשי הצוות במחלקות הרלווטיות שמבודדים או חולים הם קריטיים כדי להעריך את כושר העמידה של מערכת הבריאות — אם יש למשל מספיק מכונות הנשמה אבל אין מי שיפעיל אותן צריך לנקוט אמצעים קיצוניים יותר להפחית את ההידבקות. מעבר לכך, הצורך בנתונים האלה משפיע גם על מדיניות הקצאת הבדיקות, וזיהוי אנשי צוות חולים והעברתם לבידוד היא קריטית כדי להקטין את התחלואה בין אנשי הצוות ולאפשר התמודדות טובה יותר לאורך זמן. להגן על אנשי הצוות הרפואי זה הבסיס לכל ההתמודדות עם המגפה. 

    מקרה מיוחד שמקשר את שני הסעיפים האחרונים הוא המקרה של בתי האבות.  מסתבר שמשרד הבריאות החליט לא לכלול רופאים של בתי אבות ודיור מוגן במסגרת הבדיקות של צוות רפואי.  במילים אחרות, רופאים שמטפלים באוכלוסיית הסיכון המובהקת ביותר, שמרוכזת במקום אחד עם סכנת הדבקה גבוהה זה מזה, הלכו לעבודה בלי יכולת להיבדק. מה שמתבקש הוא בדיוק ההיפך: להגן ככל האפשר על הצוות בבתי אבות, כדי להגן על הדיירים.

  • דיווח חלקי של פרטים על חולים מאובחנים. בשבועות הראשונים משרד הבריאות דיווח על מקומות שחולים שהו בהם, וכלל גם נתונים דמוגרפיים חלקיים כמו "חזר מברצלונה" ו"חולה בשנות ה-20 לחייה". את זה אפשר היה לאסוף בעבודה סיזיפית ולקבל תמונה מסוימת של התלות של התחלואה במין וגיל, וכמה מהחולים נדבקו כאן. כיום מיפוי המסלולים של חולים מעודכן באפליקצית המגן, וזה הרבה יותר טוב מרשימות אינסופיות של מקומות חשודים. אבל אין יותר דיווח על נתונים דמוגרפיים. כמו בסעיפים האחרים, זה מונע אפשרות להעריך בצורה יותר מדויקת את הסכנה מהמגפה.
  • בהמשך לסעיף הקודם, חסר מידע על שיוך חולים לאוכלוסיות ספציפיות — למשל קשישים בבתי אבות, או קהילות סגורות אחרות כמו חרדים. הסיבה שזה חשוב היא שהתפשטות הנגיף בתוך קהילות כאלה שונה מהתפשטות באוכלוסייה הכללית, וזה משפיע על מודל ההתפשטות ועל איך צריך לפרש את מספרי המקרים.  למקרי תחלואה בקהילות שנוטות להיות מבודדות משאר האוכלוסייה יש השפעה רבה בתוך הקהילה שלהם, אבל השפעה מוקטנת בחוץ, וזה דבר שצריך להילקח בחשבון בתחזיות הכלליות.  לסכם את הכל ביחד נותן ממוצע שבעצם לא משקף את המצב לאמיתו.

כל הבעיות האלה מקרינות ישירות על השאלה העיקרית שעומדת לפתחנו — עד כמה זו באמת מגפה קשה. בארץ מחלת הקורונה בכלל לא עומדת בהגדרה של מגפה: היא עוד לא נפוצה ולא גרמה למקרי מוות רבים. יש מי שטוענים שהיא גם לא כל כך מסוכנת, ועדיף לאפשר לרוב האוכלוסייה (כל מי שבריא ועד גיל 60 בערך) להידבק.  רק את מי שנמצא בסיכון צריך לבודד באופן הגנתי.  אבל אם זה לא נכון המחיר יהיה גבוה. וקשה להעריך בלי נתונים מקיפים.

מגפת הקורונה היא כבר המגפה ה"יחודית" הקשה ביותר במאה ה-21, עם קרוב ל-30 אלף מתים.  מגפת שפעת החזירים לפני עשור גרמה לכ-18 אלף מתים, ומגפת הכולרה בהאיטי אחרי רעידת האדמה שם לכעשרת אלפים.  מצד שני היא קטנה בסדר גודל ממגפת השפעת השנתית, שגורמת לפי הערכות ל290-650 אלף מתים בשנה.  לאור ההיסטריה העולמית וההצלחה בבלימת המגפה בסין ובקוריאה, ההימור שלי הוא שהיא לא תעבור את השפעת הרגילה.  וצריך גם לזכור שלא מדובר בהכרח בתוספת גדולה של מתים — לא מופרך לחשוב שלפחות חלק מאלה שמתים מקורונה היו מתים משפעת, ואז לא היינו מתעניינים בהם.  גם על זה אין נתונים.

 

השמאל בשרות נתניהו; ליברמן בשרות השמאל

אחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג, לקראת סוף 2012, עסק באחוז ההצבעה.  במוקד הייתה הנפילה באחוז ההצבעה אחרי הבחירות של 1999.  כי הירידה באחוז ההצבעה בישראל היא לא הדרגתית כמו במקומות אחרים, אלא באה במכה אחת.  הניתוח שלי הראה שהנפילה הזו היא לא נפילה באחוז ההצבעה.  היא נפילה באחוז ההצבעה של השמאל.

vote

אבל מאז עבר קצת זמן, והיו קצת תנודות באחוז ההצבעה.  ולמרות שחזרתי על הטיעון לפני הבחירות האחרונות, זה לא היה לגמרי מבוסס.  אז החלטתי שהגיע הזמן לוודא: האם מי שהפסיקו להצביע הם בוחרי שמאל, והאם הם באמת ממשיכים בזה עד עכשיו?

התשובה הקצרה היא כן.  בוחרי שמאל מאוכזבים הם מי שמחזיקים את נתניהו בשלטון בכך שהם נמנעים מהצבעה.

אבל שמאלנים הם שמאלנים, ואפילו בלתחזק את נתניהו הם נכשלים.  ומי שממרר לנתניהו את החיים (ועושה את העבודה שהשמאל היה אמור לעשות) הוא כמובן ליברמן.  ליברמן אחראי למשבר הפוליטי המתמשך לא רק כי הוא מסרב לחבור לנתניהו ולחרדים, אלא בעיקר בגלל יוזמתו להעלות את אחוז החסימה.  הימין איבד בבחירות אפריל 2019 לא פחות מ-331,330 קולות על בנט+שקד, פייגלין, ואורלי לוי (שעכשיו כולנו יודעים שהיא ימין), ובעצם קצת יותר אם כוללים גם זנבות כמו אורן חזן.  זה 10 מנדטים, שהיו מאפשרים לנתניהו להקים ממשלה יציבה גם בלי ליברמן.

אבל בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בשמאל.

הניתוח להלן הוא די פשוט.  מה שעשיתי הוא לבדוק את אחוז המצביעים לגושים שונים של מפלגות מתוך כלל בעלי זכות הבחירה.  זה שונה מהבדיקות הרגילות, שבהן מסתכלים על אחוזים מתוך המצביעים בפועל (או ליתר דיוק, מתוך הקולות הכשרים).  אבל אני לא מתעניין רק במנדטים כרגע.  אני מתעניין גם באלה שהחליטו לא להצביע.

הבעיה היא שמצביעי השמאל של שנות ה-90 התחלקו לשלוש קבוצות:

  • חלקם הפסיקו להצביע אחרי בחירות 1999 (הבחירות לכנסת ה-15)
  • חלקם החליטו להיות אסטרטגים ולהצביע ל"מרכז"
  • חלקם המשיכו למרות הכל להצביע לשמאל

אז בגרף הבא אני לא מסתכל על השמאל, אלא על המרכז-שמאל (לא כולל ערבים), כדי להפריד בין הקבוצה הראשונה לשתי האחרות.  הצרוף הזה די מקובל כיום.

אבל גם זה בעייתי, כי במרכז יכולים להיות גם מצביעי ימין.  הגרף הבא מראה את הניתוח שלי למה שקרה במערכות הבחירות השונות.

vote-left-right-lines-focus

הקו הצהוב העבה מייצג לדעתי את הצבעת מצביעי השמאל המסורתיים (שכיום רובם עברו להצביע למרכז).  עד 1999 הם היו 34% מבעלי זכות הבחירה.  החל מ-2003 הם 24%.  10% מבעלי זכות הבחירה, מהשמאל, כנראה הפסיקו להצביע.  על הנייר מדובר ב-12 מנדטים.  בעצם זה יותר, כי גם במחנות אחרים לא כל בעלי זכות ההצבעה מצביעים.

אבל תוצאות ההצבעה למרכז-שמאל כוללות כמה סטיות מהקו הזה, וצריך להסביר אותן.  אני מציע את ההסברים הבאים, שמראים איך הנתונים מסתדרים עם הטענה על מצביעי השמאל שהפסיקו להצביע.

בבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1999, ברק הביס את נתניהו.  נתניהו הפסיד בגדול כי המצביעים שלו נטשו אותו.  בערך שני שליש מהם הלכו לחרדים, ונתנו  לדרעי את הישג השיא של ש"ס: 17 מנדטים.  שליש הלכו למפלגת המרכז ולשינוי.  הם נספרים תחת "מרכז-שמאל" וגורמים לעלייה קלה.

בבחירות לכנסת ה-17, בשנת 2006, אולמרט הביס את נתניהו.  אולמרט החליף את שרון בראשות רשימת קדימה, שהתפצלה מהליכוד.  והוא הצליח למשוך הרבה בוחרי ליכוד ל"מרכז".  אבל זה לא המרכז של ה"מרכז-שמאל" של היום, אלא מרכז-ימין של קדימה.  בכל אופן, בבחירות הבאות, בשנת 2009, הם חזרו לליכוד.  ציפי ליבני לא הצליחה למשוך אותם כמו שאולמרט הצליח.

המקרה השלישי הוא הבחירות בשנת 2015 לכנסת ה-20.  הרצוג וליבני רצו בראשות המחנה הציוני, והיה נראה שאו-טו-טו הם מצליחים להחליף את נתניהו.  זה גרם לבערך שליש ממצביעי השמאל הסרבנים להתרצות ולחזור להצביע, והוביל לאחוז ההצבעה הגבוה ביותר מאז 1999: 72.3%.  אם גם שני השלישים האחרים היו באים, הם היו מצליחים.  כיוון שהם נשארו בבית המהלך כשל, ואלה שניסו התייאשו שוב, ולא באו להצביע בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.

מה שמאפשר לנתניהו להאחז בכסא ולגרור את המדינה כולה לעברי פי פחת.

מקורות

תוצאות ההצבעות במערכות בחירות שונות.  היה לי נוח לשלוף אותן מוויקיפדיה.

ולמי שרוצה, הנה התמונה המלאה של שני הגושים, כולל הפרדה של המרכז-שמאל למרכז ושמאל, הערבים, הקולות האבודים, וההשפעה של ליברמן בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.

vote-left-right-lines

 

מה אנחנו יודעים על הקורונה, ומה לא

מגפת הקורונה העולמית (השם הרשמי של המחלה הוא covid-19, ושל הווירוס שגורם אותה SARS-cov-2) מורכבת משני שלבים: מגפה בסין שהתחילה בדצמבר 2019 ורוסנה במידה רבה עד סוף פברואר 2020, ומגיפה בשאר העולם שהתחילה באמצע פברואר וממשיכה מאז בקצב גובר והולך. הגרף הבא מתאר את המספר המצטבר של חולים בכל העולם, ואת החלוקה שלהם לכאלה שכבר הבריאו, לכאלה שנפטרו, ולכאלה שעדיין חולים.

 

corona-world

כפי שניתן לראות ההתפרצות העולמית יותר מהירה ויותר גדולה מההתפרצות שהייתה בסין.  ההבדל נובע ממנגנון ההפצה.  בסין זה היה בעיקר הדבקה מקומית של תושבי העיר ווהאן.  בעולם זה הדבקה בקצב הסילון, על ידי הזרעה של וירוסים במאות ערים ברחבי העולם במקביל.  אין פלא שזה יותר מהיר.

יש שלוש שאלות מרכזיות הקובעות עד כמה מגפה היא מסוכנת:

  1. מה קצב ההדבקה.  אם כל חולה מדביק כמה אנשים נוספים, המחלה תתפשט באופן אקספוננציאלי ותהפוך למגפה.  וככל שקצב ההדבקה גבוה יותר, העומס על מערכת הבריאות גבוה יותר.
  2. מה שיעור המתים מתוך הנדבקים. שפעת למשל היא מגפה עולמית שחוזרת כל שנה, אבל רק אחד מאלף בערך מתים ממנה, והתרגלנו לקבל את זה. בשפעת הספרדית של 1918 מתו בערך 2%. במגפת ה-SARS של 2002-2004 מתו בערך 15%. במגפת האבולה של 2014-2016 מתו כ-50%.
  3. איזה חלק מהאוכלוסייה חשוף למחלה.  אם חלק משמעותי מהאוכלוסייה מחוסנת, למחלה יהיה קשה להתפשט.  אבל הקורונה היא מחלה חדשה ולכן נראה שכל אוכלוסיית העולם חשופה.

בהמשך אני אתאר את ההתפרצות בסין, את ההתפרצות בשאר העולם, וביתר פירוט את המצב בישראל.  הדגש יהיה על שתי השאלות הראשונות.  זה ארוך, אבל בלאו הכי אתם תקועים בבית, אז זו צורה טובה להעביר את הזמן.

התפרצות המגפה בסין

מחלת הקורונה הופיעה בשוק הסיטונאי למאכלי ים בעיר ווהאן שבמחוז חוביי בסין בדצמבר 2019. הביטוי למחלה היה חולים בדלקת ריאות נגיפית. דגימות הועברו למעבדות לאיבחון, וב-7 בינואר זוהה שמדובר בווירוס חדש.

במהלך ינואר התחילו לזהות מקרים בנוסעים שבאו מווהאן למקומות אחרים בעולם. ב-23 בינואר הוטל סגר אפקטיבי על העיר ואמצעי תחבורה בוטלו. בכל סין בוטלו גם אירועי השנה הסינית החדשה ב-25 לינואר. עד אמצע פברואר המגבלות הורחבו כבר ל-780 מיליון תושבים, חצי מאוכלוסיית סין. במחוז חוביי איפשרו רק לנציג אחד מכל משק בית לצאת לקניות פעם ב-3 ימים. כל מי שחזר לבירה בייג'ין מנסיעה חויב להיכנס לבידוד של 14 יום. מכלול הצעדים האלה הביאו לבלימת התפשטות המגיפה.  הגרף הבא מראה את ההיסטוריה של ההתפרצות בסין, וניתן לראות שעכשיו היא כבר לקראת סופה (בהנחה שלא תהייה התפרצות נוספת במחוז כלשהו).

 

corona-china

החשיבות של המקרה הסיני היא שזו הדגמה של קצב ההדבקה הטבעי, לפני שהרשויות נוקטות צעדים להקטנת המגע בין אנשים.  הצגת מספר החולים בציר לוגריתמי מראה שקצב הגדילה היה אקספוננציאלי עד ה-28.1.2020, כלומר יותר מחודש מהתחלת המגפה. עד יום זה אובחנו 5794 חולים, ו-132 מהם נפטרו. קצב הגידול של המקרים בשלב האקספוננציאלי היה 51% ביום.  בקצב כזה מספר החולים מכפיל את עצמו תוך קצת פחות מיומיים.  (להסבר על גדילה אקספוננציאלית והצגה בסקלה לוגריתמית ראו בפוסט קודם.)

את שיעור התמותה קשה יותר להעריך. הבעיה היא שמדובר ביחס: מספר המתים מתוך כל הנדבקים. את מספר המתים יודעים.  אבל את מספר הנדבקים לא: המספרים בכל הגרפים הם רק מספר המקרים המאומתים. ידוע שלרוב מי שנדבקים יש סימפטומים קלים בלבד, או שאפילו אין סימפטומים בכלל. כל האנשים האלה כרגיל לא מאובחנים, אבל הם כן תורמים להתפשטות המגפה.  בנתונים של סין יש קפיצה במספר המקרים ב-12.2.2020 כשהחליטו לכלול גם מקרים שזוהו על סמך תסמינים, למרות שלא היה להם אימות מעבדתי. מספר המקרים שבכלל לא נבדקו ולא יודעים עליהם צפוי להיות עוד הרבה יותר גבוה.

כשמגפה נגמרת אפשר לחשב הערכה של שיעור התמותה על יד חלוקת מספר המתים במספר המקרים. ככל שהיו יותר נדבקים שלא אובחנו, ההערכה הזו פחות מדויקת. אבל לפחות היא נותנת לנו חסם עליון על שיעור המתים: כיוון שמספר הנדבקים בעצם גבוה יותר ממה שאנחנו יודעים, השיעור האמיתי נמוך יותר ממה שאנחנו מחשבים.

בזמן שהמגפה עדיין לא נגמרה אי אפשר לעשות חישוב מדויק, כי עוד לא יודעים מה יעלה בגורלם של אלה שעדיין חולים. אבל אפשר לעשות שני קירובים:

  • מספר המתים מתוך כלל המקרים עד כה (כולל אלה שעדיין חולים)
  • מספר המתים מתוך המקרים הידועים עד כה (אלה שמתו או הבריאו, בלי אלה שעדיין חולים)

הגרף הבא מראה את שני הקירובים האלה עבור הנתונים של סין. כפי שניתן לראות, ככל שנשארים פחות ופחות חולים, שני הקירובים האלה מתקרבים אחד לשני. הם צפויים להתכנס לערך של בערך 4.1%. אבל צריך לזכור שזה רק חסם עליון, והשיעור האמיתי יותר נמוך באופן ניכר.

 

approx-deathrate-china

בנוסף, יש גם נתונים על הרכב הגילים של המתים.

age-china

אם נסכם, מה שלומדים מהמקרה הסיני הוא:

  • קצב ההדבקה של הקורונה גבוה מאוד.
  • שיעור התמותה הוא לא יותר מ-4.1%. אבל הוא גם תלוי בגיל: זקנים מתים יותר, צעירים כמעט שלא.
  • ניתן לעצור את המגפה על ידי הגבלות חמורות על האוכלוסייה. זה לוקח בערך שבועיים-שלושה.

נספח של התפרצות המגפה בסין הוא המקרה של אוניית שיט-התענוגות Diamond Princess. נוסע ששהה על האוניה בין ה-20.1.2020 ל-25.1.2020 אובחן כחולה קורונה ב-1.2.2020, אחרי שכבר עזב את האונייה. כתוצאה האונייה כולה הוכנסה להסגר כשעגנה ביפן ב-3.1.2020.  על האונייה היו 3711 נוסעים ואנשי צוות.

מספר הנדבקים באונייה מאפשר לחשב את שיעור ההדבקה המקסימלי באוכלוסייה, כיוון שהתנאים להדבקה היו מושלמים: כל האוכלוסייה מוגבלת לשטח מצומצם למדי, עם חדר אוכל משותף, ומערכת מיזוג אוויר מרכזית — מה שמבטיח הפצה יעילה של הווירוסים בכל האונייה.  בנוסף, בוצעו 3063 בדיקות לקורונה, גם אצל נוסעים רבים שלא הראו שום תסמינים. זה חשוב במיוחד לצורך הערכת שיעור ההדבקה הכולל.

התוצאה הייתה שזוהו 634 מקרים של קורונה, מהם 328 ללא סימפטומים.  בתוספת העובדה ש-7 נוסעים נפטרו, אפשר לחשב את שיעור התמותה.  זה יוצא 1.1%.  הבעיה עם החישוב הזה היא שהאוכלוסייה על האונייה לא מייצגת: על אוניות כאלה יש הרבה פנסיונרים ומעט צעירים (יחסית לאוכלוסייה הכללית).  אז כדי להגיע למסקנות צריך לבצע תיקון סטטיסטי.  כיוון שזקנים מתים יותר מהנגיף, התיקון מוריד את שיעור התמותה ל-0.5%.  (המאמר שביצע את החישוב הוא מתחילת מרץ והמספרים מסוף פברואר. בהמשך זוהו 712 חולים מהם 333 בלי סימפטומים. אבל זה לא משנה את המסקנות.)

לסיכום, מקרה ה-Diamond Princess מוביל למסקנות הבאות:

  • פחות מ-20% מהאוכלוסייה חשופה להדבקה בנגיף.
  • בערך חצי מהנדבקים לא הראו שום סימפטומים.
  • שיעור התמותה באוכלוסייה הכללית צפוי להיות בערך 0.5% מהנדבקים.

התפרצות המגפה בשאר העולם

לא הרבה אחרי שהמגפה פרצה בווהאן התגלו מקרים ראשונים בארצות שכנות, וגם בקצה השני של העולם.  המקרים הראשונים האלה היו נוסעים שבאו מווהאן.  בחלק מהמקומות — בעיקר מדינות מזרח אסיה שזוכרות את מגפת ה-SARS מלפני 17 שנים — נקטו אמצעים מידיים כדי לזהות חולים ולבודד אותם (למשל מדי חום בשדות תעופה).  בבכל מקרה, החל מאמצע פברואר מגפת הקורונה התחילה להתפשט במדינות שונות.  הגרפים הבאים מראים מה קרה בכמה מהן.

 

 

 

corona-all

ההבדלים בין המדינות משקפים שתי תופעות:

  • הבדלים אמיתיים בדינמיקה של המגפה כתוצאה מיעילות הפעולות נגדה.
  • הבדלים באיסוף מידע ואיכות הנתונים על החולים.

ההבדל בין דרום קוריאה לאיטליה למשל הוא הבדל מהסוג הראשון.  בדרום קוריאה ביצעו אלפי בדיקות, הטילו הגבלות חמורות על האוכלוסייה, והצליחו להביא לריסון המגפה עם מספר נמוך יחסית של מתים.  באיטליה התגובה הייתה איטית יותר, וכשהוטלו הגבלות חמורות זה היה מאוחר מדי.  מערכת הבריאות לא יכלה לעמוד בעומס של החולים, ובפרט החולים הקשים שהיו תלויים בטיפולים מצילי חיים כמו הנשמה. כתוצאה המגפה לא רוסנה עדיין, ובמקביל מספר המתים נסק.

ההבדל בין איטליה לאירן הוא הבדל מהסוג השני.  בכל העולם יש פער של כמה שבועות בין עלייה במספר החולים לעלייה במספר המתים והמבריאים.  באירן הפער הזה נראה הרבה יותר מצומצם.  ההסבר הוא כנראה שהמגפה פרצה כבר באמצע פברואר, אבל הם לא איבחנו את זה. כתוצאה הם גם לא נקטו באמצעים להפחתת הידבקות. זו גם הסיבה שלמרות שיש כבר מבריאים עדיין מספר החולים ממשיך לעלות בתלילות ולא מתחיל להתמתן.

כדי להבחין יותר טוב בדינמיקה בארצות שונות צריך להציג את הנתונים בסקלה לוגריתמית. בסקלה כזו עלייה אקספוננציאלית במספר החולים או המתים מתבטאת כקו ישר שעולה באלכסון (להסבר ראו בפוסט קודם).  הנתונים של קוריאה פחות מעניינים כי באופן מובהק המגפה שם כבר רוסנה (אם כי עוד מוקדם מדי לחשב הערכה של שיעור התמותה).  נתוני אירן גם פחות מעניינים כי הם לא אמינים.  אז נתרכז בארצות האחרות.

 

 

logrow-italy

הכי מעניין זה איטליה.  לפני כמה ימים הכותרות בישרו שמספר המתים באיטליה עבר את זה של סין.  המגפה באיטליה התחילה קצת לפני הארצות האחרות, עם עלייה תלולה במספר המקרים ב-20-22 בפברואר.  אחר כך בא עוד שבוע של עלייה אקספוננציאלית, שהביא את מספר המקרים לאלפיים. מאז אחוז הגידול בכל יום במגמת התמתנות, אבל עדיין המספרים גדלים ומערכת הבריאות לא מצליחה להתאושש.  מספר המתים באיטליה עלה באופן אקספוננציאלי במשך שבועיים וחצי, וכיום הוא הגבוה ביותר בהפרש ניכר.  החדשות הטובות היא שגם מספר המתים כבר לא עולה באותם אחוזים כמו קודם.

השאלה אם הקצב מתגבר או מאט יכולה להיות מבלבלת.  הכותרות בעיתונים מספרות על כך שכמה מאות נוספים מתו היום, ואלה מספרים שעדיין גדלים.  אבל מהגרף הלוגריתמי אפשר לראות שהם גדלים באחוזים הולכים וקטנים.  מכאן שהמצב באיטליה כבר מעבר לשיא הגדילה (כשהיא נמדדת באחוזים, לא במקרים).  אפשר לקוות שמגמת ההאטה תמשך, מספר המתים יתכנס לכ-10,000, ומספר המקרים לכ-100,000.  בימינו זה נחשב לאופטימיות.

 

logrow-three

בשלושת המדינות האחרות, ספרד, גרמניה, וארה"ב, מספר המקרים עולה אקספוננציאלית בקצב דומה מאז סוף פברואר.  אבל מספר המתים בהן שונה לגמרי.  בספרד מספר המתים עלה בקצב גבוה, ורק בימים האחרונים נראה שאולי הוא מאט. בארה"ב העלייה הייתה הרבה יותר איטית (הקפיצה ה"גדולה" ב-2.3.2020 היא רק 5 מקרים).  בגרמניה התחילו למות שבוע יותר מאוחר; העלייה במספר המתים היא אקספוננציאלית, אבל המספרים עדיין קטנים.  ראוי לציין שבימים האחרונים הסתמנה עלייה קלה בקצב הגידול של מספר המקרים ומספר המתים בארה"ב.  אם זה ימשיך כך מצבם יורע יחסית לשאר העולם.

מכל הנתונים האלה על התפשטות המגפה בארצות שונות ניתן ללמוד את הדברים הבאים:

  • התפשטות המגפה שונה במקומות שונים, לפחות חלקית בגלל אופי תגובת הרשויות
  • דרום קוריאה מהווה דוגמה לשליטה במגפה על ידי בדיקות נרחבות והטלת מגבלות על האוכלוסייה.  המגפה שם רוסנה ומספר המתים קטן.
  • איטליה מהווה דוגמה למחיר של השהייה בתגובה: מספר מקרים גבוה ומספר מתים גבוה.  אבל גם שם אחרי תקופה של עלייה אקספוננציאלית הקצבים מתחילים להתמתן.
  • בספרד, גרמניה, וארה"ב מספר המקרים גדל באופן אקספוננציאלי כבר 3 שבועות, ועוד אין סימנים להאטה.  בארה"ב יתכן אפילו שיש האצה.
  • אירן מהווה דוגמה לבעיה בנתונים.  מספר המתים הגבוה, כולל בהנהגת המדינה, מצביע על אפשרות שלחוסר הידע שנלווה לנתונים גרועים יכולות להיות השלכות חמורות.

התפרצות המגפה בישראל

מספר חולי הקורונה בישראל עבר את ה-700, ואחד מת עד כה.  משרד הבריאות מפרסם מידע מפורט — אם כי לא מלא — על חלק מהחולים.  אז חלק מהגרפים הבאים מבוססים על מידע חלקי.

הנתון הבסיסי ביותר הוא מספר החולים שאובחנו. מספר זה עולה באופן אקספוננציאלי, בקצב גידול ממוצע של 26.4% ליום.  בקצב כזה מספר המקרים מכפיל את עצמו כל 3 ימים.  קצב זה ממשיך כבר יותר מ-3 שבועות ללא שינוי.

 

logrow-israel

שאלה אפשרית היא האם זה באמת משקף את כל המקרים, או שאבחון חולים מוגבל על ידי מחסור בערכות בדיקה.  אבל שיעור התוצאות החיוביות (איבחון מקרה של קורונה) הוא רק 1-3% מהבדיקות.  בהנחה שהבדיקות ממוקדות באנשים שיש סיבה לבדוק אותם, נראה שמלאי הבדיקות אינו גורם מגביל משמעותי.  אפשרות מעניינת היא לבצע גם בדיקות מדגמיות כדי לוודא שאין הרבה חולים שלא מודעים אליהם.  אם יש הרבה כאלה וימצאו אותם זה יתן מידע חשוב על שיעור ההדבקה הכללי ושיעורי התמותה האמיתיים.  אם אין אז זה בזבוז כי הסיכוי ליפול על מישהו במקרה יהיה אפסי.

נתון חשוב נוסף הוא מקור ההדבקה.  מנתונים חלקיים על מקרים שבהם מקור ההדבקה ידוע, מסתבר שיותר מחצי נדבקו בחו"ל.  נתון זה מתיישב עם כך שאנחנו בתחילת המגפה, ורוב המקרים אינם תוצאה של הדבקה מקומית אלא יבוא מבחוץ.

עוד נתון מעניין הוא הדמוגרפיה של החולים.  יש ידיעות על כך שזקנים בסכנה מוגברת, והיו דיווחים על כך שילדים לא נדבקים בכלל.  הנתונים מראים שמבחינת הידבקות במחלה זה לא כך.  הגרף הבא הוא spie chart שמראה זאת.  יש כאן שני תרשימי עוגה אחד על השני.  הבסיס הוא התפלגות האוכלוסייה בישראל לפי מין וגיל.  השני שמונח מעליו הוא ההתפלגות של חולי הקורונה לפי אותן פרוסות גיל ומין.  הטריק הוא ששומרים את הזוויות של העוגה המקורית, ומתאימים את הערכים על ידי הארכה או קיצור של הפרוסות.  כך קבוצות שמיוצגות ביתר — כלומר שמספר החולים בהן הוא יותר ממה שהיינו מצפים לפי מספרם באוכלוסייה — ייוצגו על ידי פרוסות ארוכות יותר, שבולטות מעבר לשפת העוגה המקורית.  קבוצות עם יצוג חסר — פחות ממה שהיה צפוי — מיוצגות על ידי פרוסות קצרות יותר.  אם התפלגות חולי הקורונה הייתה כמו התפלגות האוכלוסייה כולה, היינו מקבלים עוגה שמכסה בדיוק את המקורית.

patients-spie-cor

מה שרואים הוא שילדים ונוער נדבקים הרבה פחות ממבוגרים, ושגברים בגילים 30-69 הם הקבוצה העיקרית שנדבקת יותר מכפי שצפוי לפי חלקם באוכלוסייה.  אני חושד שזה משקף בעיקר את מי שנוסעים יותר לחו"ל בתקופה הזו של בין חגים.  למרבה הצער אין נתונים על חומרת המחלה, אז אי אפשר לראות אם זקנים חולים יותר קשה.  ובכל מקרה זה מסתמך על יחסית מעט נתונים של משרד הבריאות.

אז אם לסכם, מה שאנחנו יודעים על המצב בארץ הוא

  • מספר החולים גדל אקספוננציאלית ומוכפל כל 3 ימים.
  • יותר מחצי מהחולים נדבקו בחו"ל.
  • גברים מבוגרים נדבקו יותר, ילדים ונוער פחות.

אז מה יהיה?

ראשית, שיהיה ברור — אני לא יודע.  אף אחד לא באמת יודע.  אז ההמשך הוא בעיקר ספקולציות.

אם משווים לארצות אחרות, יש שתי אפשרויות:

  • בסין ובדרום קוריאה המגפה רוסנה.  כנראה גם באיטליה עברו את השיא, אבל עוד לא רואים את זה.
  • בספרד, גרמניה, וארה"ב יש עדיין גדילה אקספוננציאלית רצופה.  גם אצלנו.  ההבדל הוא שאצלם זה גדל ב-33.2% ליום בממוצע, ואצלנו פחות: גדילה של 26.4% ביום בממוצע.

בהינתן שנוקטים צעדים משמעותיים להגביל את ההדבקה, הם צפויים להתחיל להשפיע אחרי 2-3 שבועות.  אז לא מופרך לחשוב שצפוי לנו בערך עוד שבוע של גידול כזה, ואז קצב הגדילה — באחוזים, לא במקרים — יתחיל לרדת.  ואם זה אכן יעבוד, עוד כ-3 שבועות נראה ריסון משמעותי של קצב ההדבקה.  סך כל החולים יהיה 5000-6000.

מה שיותר חשוב הוא שיעור התמותה.  שוב יש שתי אפשרויות:

  • בקוריאה, ב-diamond princess, ואולי גם בגרמניה, הצליחו לשמור על אחוז תמותה נמוך. בגבולות אחוז אחד מהחולים, פחות מזה מהנדבקים.
  • בסין, באיטליה, ובספרד אחוז התמותה כנראה יותר גבוה.  כנראה בגלל עומס יתר על מערכת הבריאות.

אצלנו מערכת הבריאות בעומס יתר גם בשגרה, אז אנחנו חשופים לסכנה במצב חירום כמו מגפה.  זו הסיבה להיסטריה מכיוון משרד הבריאות.  אבל יש גם עבודה מאומצת להכין מקומות נוספים לצורך אישפוז וטיפול בחולי קורונה.  וכנראה גם העומס דווקא ירד לאחרונה, כי ההיסטריה מהקורונה גורמת לאנשים להגיע פחות לבתי חולים.  אז בזהירות המתבקשת אפשר להיות אופטימיים ולקוות שלא נגיע למצב של איטליה למשל.  בהנחה שנצליח, מדובר בכמה עשרות מתים.  בהינתן שבישראל מתים כ-45,000 איש בשנה, מבחינה סטטיסטית זה כלום.

מקורות

ציר הזמן של התפרצות המגפה מתואר באתר אלג'זירה

נתונים על מספר החולים והמתים בעולם ובארצות שונות נאספים באתר worldometer

נתונים על המצב בארץ באתר covid19data.co.il

השוואה של הקורונה למגפות אחרות באתר healthline

מאמר שמנתח את מקרה ה-Diamond Princess

הודעות של משרד הבריאות על חולים בישראל

 

מקרי קורונה בישראל

המשך לפוסט הקודם עם התפתחות מקרי הקורונה בישראל.

הנה הגרף הבסיסי עד ההודעה האחרונה של משרד הבריאות על 529 מקרים (סביר שזה לא המספר הסופי להיום).

corona-israel

והנה הגרף בסקלה לוגריתמית:

logrow-israel

כפי שרואים בבירור יש התאמה טובה לקו ישר, מה שאומר שאנחנו בשלב האקספוננציאלי (להסבר ראו בפוסט הקודם).  קצב הגידול הממוצע הוא 26.1% ליום.  בקצב הזה מספר המקרים מכפיל את עצמו כל 3 ימים.  זה יותר מהר מהממוצע העולמי בלי סין כפי שחושב בפוסט הקודם, כי אצלנו זה התחיל קצת יותר מאוחר, ובעולם יש ארצות שבהן הקצב כבר מתמתן.

מקורות

עדכוני מצב של משרד הבריאות כפי שהם מסוכמים בדף ויקיפדיה התפרצות נגיף הקורונה בישראל.

גדילה אקספוננציאלית

הרבה אנשים משתמשים בביטוי "גדילה אקספוננציאלית" כדי לתאר משהו שגדל ממש מהר. אבל זה לא סתם ביטוי — יש לזה משמעות מתמטית מוגדרת. ובהקשר של מגפה עולמית כמו הקורונה השאלה אם מדובר באמת בגדילה אקספוננציאלית או לא היא משמעותית, ומשליכה על תחזיות של איך הדברים יתפתחו והאם צעדי החירום מוצדקים.

אז שווה להשקיע קצת בלהבין מה זה גדילה אקספוננציאלית, והקשר של זה לגרף בצירים לוגריתמיים.  החדשות הטובות הן ששתי הקללות האלה ("אקספוננציאלי" ו"לוגריתמי") הן שני צדדים של אותו מטבע, אז אפשר להבין אותם ביחד.

כשמדברים על גדילה מדברים על תהליך.  על משהו שקורה לאורך זמן.  ובהקשר של מודלים מתמטיים, כמו גדילה אקספוננציאלית, נוח להתייחס לזמן כאל זמן דיסקרטי.  זה פשוט אומר שנסתכל על יחידות זמן קבועות: למשל עכשיו, מחר, מחרתיים, עוד 3 ימים, וכך הלאה, בקפיצות של יום.  המתמטיקה יודעת לטפל גם במה שקורה עוד שבוע ויומיים ו-13 שעות ו-6 דקות ו-52 שניות, אבל אנחנו נסתפק בנקודות זמן במרווחים קבועים.

תהליך הגדילה הכי פשוט הוא גדילה לינארית.  זה פשוט אומר שבכל יחידת זמן נוסף גודל קבוע, כמו במדרגות.  למשל הכנסה ממשכורת נוטה לעבוד ככה.  בואו נניח שאני מרוויח אלף שקל בחודש.  אז בחודש הראשון אני מקבל אלף.  בשני אני מקבל עוד אלף ויש לי כבר אלפיים.  בשלישי אני מקבל עוד אלף, ובסך הכל הצטברו אצלי שלושת אלפים.  וכל הלאה.  זה מתואר בטבלה הבאה:

צעד סך הכל
1 1,000
2 2,000
3 3,000
4 4,000
5 5,000
6 6,000
7 7,000
8 8,000
9 9,000
10 10,000
11 11,000
12 12,000

העיקרון של גדילה אקספוננציאלית הוא גם פשוט. במקום תוספת קבועה, מכפלה קבועה. בכל יחידת זמן מכפילים את מה שיש לי בגורם קבוע. למשל, אני יכול לחתום על חוזה כזה: בחודש הראשון אני אסתפק בעשרה שקלים בלבד. פי 100 פחות מבדוגמה הקודמת. אבל בכל חודש אני אקבל כפול מהחודש הקודם. מה שקורה מתואר בטבלה הבאה:

צעד סך הכל
1 10
2 20
3 40
4 80
5 160
6 320
7 640
8 1,280
9 2,560
10 5,120
11 10,240
12 20,480

בהתחלה זה נראה שיצאתי פראייר. אבל אחרי 11 משכורות זה כמעט שווה, ובמשכורת ה-12 אני כבר מקבל הרבה יותר.

וזה רק ממשיך לגדול משם.  בחודש ה-13 כבר יהיו לי 40,960 שקלים (לעומת 13,000 בלבד עם משכורת לינארית).  בחודש ה-14 יהיו 81,920 שקלים (לעומת 14,000).  אחרי 18 חודשים אני כבר אעבור את המיליון, ואקבל במצטבר לא פחות מ-1,300,480 שקלים — פי 72 יותר ממה שהייתי מקבל במקרה הלינארי.

אז זה הכוח של גדילה אקספוננציאלית.  מתחיל לאט, אבל אז ממריא בקצב הולך וגובר.  וזה החשש מהמגפה.  היא מתחילה בקטן, כמה מקרים בודדים, ואז כמה עשרות, ואז כמה מאות.  אבל אם הגדילה היא אקספוננציאלית, תוך שבועיים שלושה זה יכול להגיע לעשרות אלפים ומאות אלפים ומיליונים.  וזה חשש משמעותי, כי באופן אינטואיטיבי נראה שהמודל האקספוננציאלי הוא הנכון במקרה של מגפה.  מתחילים מחולה אחד.  הוא מדביק שניים נוספים.  כל אחד מהם מדביק עוד שניים, בסך הכל 4 נוספים.  הם מדביקים 8 נוספים.  בכל צעד מספר הנדבקים מוכפל פי 2: גדילה אקספוננציאלית.

אבל האם זה באמת מה שקורה? באמת כל כמה ימים המספר מוכפל פי 2?

הבעיה היא שקשה להסתכל על נתונים אקספוננציאליים.  אם נצייר מזה גרף, המספרים האחרונים כל כך גדולים יחסית לראשונים שפשוט לא נראה את הראשונים.  הנה הגרף שמראה את התפשטות מגפת הקורונה בעולם, בלי סין (כלומר הגל השני, הנוכחי, של המגפה, אחרי שהיא כבר די נעצרה בסין).  זה לא שלא היו מקרים בסוף פברואר ובחצי הראשון של מרץ.  פשוט הם כל כך מעטים לעומת מה שקורה בימים האחרונים, שלא רואים אותם.

 

corona-wo-china-lines

הפתרון הוא להציג את הנתונים בסקלה לוגריתמית.  "לוגריתמי" זה ההיפך מ"אקספוננציאלי".  אנחנו עדיין מראים בדיוק את אותם הנתונים.  אבל במקום שהציר האנכי ישקף את הערכים עצמם, הוא משקף את הצעד שבו הם התקבלו.  תסתכלו על הציר בצד שמאל. בהצגה הזו, בסקלה לוגריתמית, מרחקים קבועים לא משקפים קפיצות קבועות של 20,000.  במקום זה הם משקפים מכפלות קבועות של פי 10.  אז בחלק התחתון אפשר לראות מספרים קטנים באופן מפורט, והם לא נעלמים לנו, ובחלק העליון עדיין רואים את המספרים הגדולים.

logrow-wo-china-cln

והנה השוס.  הדבר הכי חשוב הוא שאם הנתונים באמת גדלים בצורה אקספוננציאלית, כשנציג אותם בסקלה לוגריתמית נקבל קו ישר.  למה? כי גדילה אקספוננציאלית אומרת שעם כל צעד ימינה בציר הזמן, נכפיל בקבוע בציר הערכים.  אבל בסקלה לוגריתמית הרי הכפלה בקבוע מיתרגמת לצעד קבוע כלפי מעלה.  אז צעד ימינה גורר צעד למעלה, שני צעדים ימינה זה שני צעדים למעלה, וכך הלאה — קו ישר.

וקו ישר זה דבר שקל לראות בגרף.  אתם יכולים לקחת סרגל ולנסות להתאים אותו לגרף כדי לראות איזה קטעים בו ישרים.  סתאאםםם, עשיתי את זה בשבילכם.  הנה הגרף שוב, עם סימון של הקטעים הישרים.

 

logrow-wo-china

אז מה שאפשר לראות הוא שבהתפרצות המגפה בעולם, אחרי שהיא דעכה בסין, יש שתי פאזות אקספוננציאליות.  הראשונה הייתה מה-30 בינואר עד ה-20 בפברואר.  בתקופה הזו, שאורכה 21 יום, מספר מקרי הקורונה גדל מ-131 ל-1212.  עדיין מספרים קטנים, אבל בכל זאת גדילה אקספוננציאלית.  אם עושים את החשבון יוצא שמספר החולים גדל פי 1.1118 כל יום, שזה גדילה ב-11.18% כל יום.  באופן מצטבר, מספר המקרים הכפיל את עצמו כל שבוע.

הפאזה השנייה התחילה ב-20 בפברואר ופחות או יותר נמשכת עד עכשיו (עם אולי סימן קל להקטנה בקצב).  בתקופה הזו, שאורכה 25 יום, מספר המקרים גדל מ-1212 ל-101,592.  זה עלייה פי 1.1938 כל יום, או עלייה של 19.38%.  בקצב כזה, מספר המקרים מכפיל את עצמו כל 4 ימים.  אם זה ימשיך כך, נגיע למיליון חולים תוך טיפה פחות משבועיים.

במקביל, גם מספר המתים עולה באופן אקספוננציאלי.  והקצב של העלייה במתים גבוה מהקצב שבו מספר החולים עולה.  ב-14 בפברואר היו רק 3 מתים.  ב-16 במרץ היו כבר 3936.  העלייה הזו על פני 31 יום שקולה לעלייה פי 1.2606, או ב-26.06%, כל יום.  בקצב כזה, מספר המתים מכפיל את עצמו כל 3 ימים.  אם זה ימשיך בקצב הזה, נגיע למיליון מתים בערך בעוד 3.5 שבועות.

זו הסיבה להיסטריה ולצעדי החירום בכל העולם.  לא רוצים שזה ימשיך בקצב הזה.

בשביל האפקט הדרמטי הייתי צריך לעצור כאן.  אבל האמת היא שלא לגמרי בטוח שצעדי החירום הקיצוניים מוצדקים.  יש סימנים ראשונים שהמצב ישתפר בקרוב.  בסין השלב האקספוננציאלי היה כנראה פחות מ-3 שבועות, ואז זה התחיל להתמתן.  בקוריאה גם היה שלב אקספוננציאלי קצר, אחריו המשך גדילה לינארית למשך שבוע, ומאז זה התמתן מאוד.  בשתי הארצות הבעייתיות ביותר כרגע, איטליה ואירן, קצב הגדילה נראה לינארי בימים האחרונים.  בכל המקרים האלה יתכן שבלימת המגפה הייתה תוצאה של פעולות נמרצות להקטין את המגע בין בני אדם כדי להקטין את מקרי ההידבקות.  אבל ביחד עם זה אולי הייתה השפעה גם לכך שהנגיף התחיל למצות את מי שהוא יכול להדביק.  את זה יהיה קשה לברר בוודאות, אבל יש בהחלט מקום לקוות ואפילו לצפות שאכן לא נגיע למספרים הגבוהים שהוזכרו לעיל.

מקורות

כמו בפוסט הקודם, הנתונים מהדף המוקדש למגיפת הקורונה באתר worldometer.

למי שמודאג, כדאי גם לקרוא את הראיון עם מיכאל לויט, חתן פרס נובל, שאומר שהמגפה בשלבי דעיכה.

לדאוג או לא?

עוד לא התאוששנו מהבחירות (או ניתחנו את התוצאות) וכבר נחת עלינו עניין חדש — משבר הקורונה.  נגיף הקורונה הופיע בסין בדצמבר 2019, וכיום הוא כבר נחשב למגיפה עולמית.  אני חוזה שהרבה גרפים בנושאי כלכלה וחברה בשנים הבאות יכללו התייחסות למגפת הקורונה.

בעצם לקורונה יש השפעות בשלושה תחומים עיקריים: בריאות, היסטריה, וכלכלה. הפוסט הזה יתמקד בעיקר בבריאות. הוא שונה משאר הפוסטים בבלוג בכך שהנתונים שיוצגו הם בינלאומיים ולא מהארץ.

כפי שצוין, המגפה התחילה בסין.  הגרף הבא מראה את ההיסטוריה של התפתחות המגפה שם. זה גרף מצטבר שמראה את הגידול במספר מקרי הקורונה הכולל לאורך הזמן.  בכל רגע בזמן ניתן לחלק את מקרי הקורונה שהתגלו עד אותו רגע ל-3 קבוצות:

  1. אלה שכבר הבריאו
  2. אלה שנפטרו
  3. אלה שעדיין חולים

הגרף מראה את שלושת הקבוצות האלה בצבעים שונים. ניקח את ה-25.2.2020 בתור דוגמה. עד ליום זה אובחנו בסין 78,064 מקרי קורונה.  29,749 מהם, שזה כ-38%, כבר הבריאו.  2,715 מתו.  שאר ה-45,600 עדיין היו חולים באותו יום.

corona-china

מה שרואים בגרף הוא דינמיקה של מגפה לקראת סופה.  בהתחלה, מסוף ינואר לתחילת פברואר, הייתה עלייה תלולה בתחלואה.  (העלייה התלולה במיוחד ב-12.2.2020 נובעת מהכרה בכ-13 אלף מקרים על סמך סימפטומים למרות שלא בוצעה להם אבחנה מעבדתית.)  זה יכול היה להמשיך כך, אבל שלטונות סין התעשתו והציבו מגבלות חמורות על האוכלוסייה שמנעו הידבקות נוספת.  כתוצאה מספר המקרים החדשים התמתן, והחל מאמצע פברואר התקדמות המגיפה די נבלמה.  במקביל, בחצי השני של פרברואר ובתחילת מרץ רבים מאלה שחלו התחילו להבריא.  חלק קטן מתו.  כיום קצב ההבראה גבוה בהרבה מקצב ההדבקה, וניתן לצפות שתוך שבועות ספורים ישארו בסין חולים בודדים בלבד.  במצב כזה ניתן יהיה לסכם את אחוז התמותה במגיפה, כלומר האחוז של אלה שמתו מתוך כל הנדבקים.  לחילופין, אם המגפה תתפרץ שוב במחוז אחר יהיה גל נוסף באותה צורה.

גל כזה כבר קיים במדינות אחרות בעולם.  בקוריאה הדרומית הוא התחיל בחצי השני של פברואר, וכעת הוא כבר מתחיל להתמתן.  במקביל חולים מתחילים להבריא.  מספר המתים שם נמוך במיוחד.

corona-korea

ארצות נוספות שעושות כותרות הן איטליה ואירן.  באיטליה המגפה התחילה קצת יותר מאוחר, בתחילת מרץ, ועכשיו היא בשיא הגדילה שלה.  מספר המתים באיטליה גבוה יחסית (על כך בהמשך).

corona-italy

מהנתונים נראה שגם באירן המגפה התחילה רק בתחילת מרץ.  אבל זה לא מסתדר עם האחוז הגבוה של המבריאים: הפער בין הידבקות להבראה צפוי להיות לפחות 3 שבועות, לא שבוע אחד.  המסקנה היא שנתוני ההידבקות באירן חלקיים: המגפה פרצה כבר באמצע פברואר, אבל הם לא איבחנו את זה.  כתוצאה הם גם לא נקטו באמצעים להפחתת הידבקות.  זו הסיבה שלמרות שיש כבר מבריאים עדיין מספר החולים ממשיך לעלות בתלילות ולא מתחיל להתמתן.

corona-iran

אם שמים את כל זה ביחד מתקבל הגרף הבא שמתאר את מגיפת הקורונה העולמית.  הגל הראשון היה בסין.  אבל כשהסינים הצליחו להתגבר עליו, התחיל גל נוסף בכל העולם.  נכון להיום קצב העלייה בהדבקה גבוה יותר ממה שהיה בגל הראשון.  הוא גם גבוה מקצב ההחלמה.  בשבועות הקרובים ניתן לכן לצפות להמשך עלייה משמעותית במספר החולים.  אם בכל המדינות ינקטו באמצעים מתאימים, העלייה הזו תתמתן עוד כמה שבועות ואז גם מספר המבריאים יגדל.

corona-world

אז אם המגפה צפויה לדעוך תוך כמה שבועות, אולי כל ההיסטריה מוגזמת? לדעתי לא.  כי בלי ההיסטריה המגפה לא תדעך.  הצורה היחידה להקטין הידבקות במגפה היא לשנות את אורחות החיים — ובפרט לצמצם ואפילו לבטל אינטראקציות בין אנשים.  אבל זה בניגוד לאופי שלנו.  אז צריך ללבות את ההיסטריה, ולהסביר לאנשים שהבריאות שלהם ושל היקרים להם תלויה בזה, ואז אולי הם אכן יתנהגו כראוי.  למזלנו יש לנו ראש ממשלה שחלק ניכר מהקריירה שלו בנויה על הפחדות, אז הוא מקצוען בתחום.

ובמקרה שלנו הצורך בשינוי התנהגות גבוה במיוחד.  כפי שראינו לעיל שיעור התמותה במקומות שונים אינו זהה: בקוריאה הוא היה נמוך, ובאיטליה הוא גבוה.  אחד ההבדלים החשובים הוא ביכולת לטפל באותם אנשים שכן נדבקים, ובפרט באלה שחולים באופן קשה.  כיוון שמדובר בנגיף, אין בעצם תרופה שתרפא את המחלה.  מה שנותר הוא לתת תמיכה, ובמקרים קשים זה מחייב אשפוז במחלקות לטיפול נמרץ.  אם יש מספיק מקומות אשפוז, מטפלים בחולים ובסופו של דבר הרוב המכריע מתגברים ומבריאים.  אם אין מקום הרופאים נאלצים לבחור במי לטפל ואת מי להפקיר.  במובן הזה אנחנו כמו איטליה: מערכת הבריאות שלנו בעומס יתר גם בשגרה, כך שאין לה את מרווח הביטחון הנחוץ למקרי חירום.  הפתרון היחיד הוא להפחיד, ובגדול, בתקווה שהציבור ישנה את התנהגותו, מקרי ההידבקות יהיו מעטים, ומערכת הבריאות תוכל לעמוד בעומס ולא תתמוטט.

המחיר לכל זה יהיה מחיר כלכלי כואב.  הכלכלה כיום היא ברובה כלכלת שירותים.  אבל כשאנשים מסתגרים בבתים הם לא הולכים לבתי קפה, מופעים, ואירועי ספורט; כשעובדים מהבית לא משתמשים בשירותי הסעדה ונסיעות; תעשיית התיירות — טיסות, מלונות, מדריכים, וכל מי שתלויים בהם — סופגת מכה אנושה; ועוד ועוד.  עובדים רבים צפויים להיות מפוטרים, פשוט כי למעסיקים אין עבודה לתת להם ואין כסף לשלם להם.  עסקים רבים צפויים לפשוט את הרגל.  לממשלה יהיה קשה לפצות על זה גם אם היא תרצה, כי כשהכלכלה נעצרת גם הכנסות המדינה צונחות.

מה שבאופן מפתיע מקשר אותנו חזרה לבחירות.  מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית היא יקרה יותר, מחייבת יותר מיסים, אבל (כשהיא מנוהלת היטב) מתחזקת מערכת שירותים מקיפה ובעלת יכולת.  הגישה הניאו-ליברלית שמקדשת יוזמה פרטית ותחרות חופשית לא יכולה ליצור שירותים ציבוריים בקנה מידה גדול, כי זה לא כלכלי בשוטף.  ממשלה שנוקטת בגישה מצמצמת בעצם מהמרת שהמשבר לא יגיע בימיה אלא אולי בימי הממשלה הבאה.  אבל מפעם לפעם ההימור הזה נכשל בגדול, ואף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יקרה.

מקורות

הנתונים מהדף המוקדש למגיפת הקורונה באתר worldometer.

מי שלא מצביע – משפיע!

[הפוסט האחרון לקראת הבחירות, מבוסס על פוסטים מעבר הרחוק]

הבחירות השלישיות תוך שנה בפתח, ויש מי שכבר מדברים על בחירות רביעיות. הגורם שעומד במרכז מערכת הבחירות הזו, כמו גם בשתי הקודמות, הוא מעמדו ועתידו של בנימין נתניהו. פחות או יותר אף אחד לא מעלה טיעונים ענייניים ומבוססים.  הליכוד אפילו לא פרסם מצע מאז שנת 2009.  מה שנותר הוא להלהיב את הבייס ולנסות להגדיל את אחוז ההצבעה.  והאמת – הם צודקים.  כבר פעמיים בעבר השמאל נתן לימין את השלטון בכך שבחר לא להצביע למועמדים שלו.

הפעם הראשונה הייתה בבחירות 1996, שבהן נתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה. הבחירות האלה, בסך הכל חצי שנה אחרי רצח רבין, היו אמורות להיות בכיס של פרס.  אבל סדרת פיגועי טרור קשים בתוספת חוסר האטרקטיביות של פרס איפשרו לנתניהו לנצח בפער מזערי של אחוז אחד מהקולות: 50.5% לנתניהו מול 49.5% לפרס בבחירות הישירות לראשות הממשלה. (בשנים 1996 ו-1999 ראש הממשלה נבחר בנפרד באופן ישיר, במקביל לבחירות לכנסת, וב-2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלי בחירות לכנסת.)

מה שהופך את הסיפור לעוד יותר מעניין הוא ניתוח של הקולות הפסולים. בישראל אין ספירה של הצבעות מחאה כמו שימוש בפתק לבן. אבל יש נתונים על מספר המצביעים הכולל ועל מספר הקולות הפסולים. קולות פסולים כוללים פתקים לבנים, ערבוב של פתקים של מפלגות שונות, יותר משני פתקים לאותה מפלגה, וכו'. חלק מהמקרים יכול להיות תוצאה של טעות, אבל האחרים משקפים בעצם הצבעת מחאה. אז על ידי חישוב אחוז הקולות הפסולים ניתן להעריך את עצמת המחאה ואיך היא משתנה ממערכת בחיות אחת לשנייה. (לששת קוראי שבאמת מסתכלים על מספרים, יש כאן הרבה דברים מעניינים, אבל אני אתמקד בנקודה אחת.)

תוצאות החישוב הזה עבור בחירות 1996 מאלפות. בבחירות הקודמות, בשנת 1992, נרשם השיעור הנמוך ביותר עד אז של קולות פסולים: רק 0.8% מהקולות.  לעומת זאת, בבחירות 1996 שיעור הקולות הפסולים זינק ל-2.2% מהקולות – כמעט פי 3.  בהנחה שמספר הטעויות לא משתנה כל כך, סביר שרוב הגידול משקף בוחרים שהחליטו לא לבחור. מעבר לכך, שיעור הקולות הפסולים בבחירות לראשות הממשלה הגיע ללא פחות מ-4.7%!  כשזוכרים שההפרש בין נתניהו לפרס היה רק 1%, הנתון הזה דרמטי.

vote-not

אם כל מי שהצביעו לכנסת היו מצביעים גם לראשות הממשלה יש סיכוי שפרס היה גובר על נתניהו וההיסטוריה הייתה שונה.  קריאות לשים פתק לבן נשמעו מהשמאל הקיצוני, שטען שפרס לא עשה די למען הפלסטינים, וממנהיגים ערבים, שכעסו על אירוע כפר כנא במבצע "ענבי זעם".  התוצאה הייתה כאמור שנתניהו נהייה ראש הממשלה, מה שהזניק קריירה שנמשכת עד היום והוביל לביטול דה-פקטו של הסכם אוסלו.

המקרה השני היה בבחירות המיוחדות לראש הממשלה בשנת 2001. עד הבחירות האלה אחוז ההצבעה בארץ היה די גבוה, באזור ה-80%.  ב-2001 אחוז ההצבעה צנח בבת אחת ל-65%, מה ששקול לאובדן של כ-18 מנדטים!  מאז אחוז ההצבעה מדשדש בטווח 65-72%. הניתוח להלן מתבסס על השוואה עם הבחירות לכנסת ב-2003, כי בהן ניתן לראות פילוח של הצבעה למפלגות השונות.

vote

השאלה הגדולה היא מי הם אלה שהפסיקו להצביע, ולמה.  התשובה היא שזה קשור לשתי תופעות, ששתיהן קשורות לפריצת האינתיפדה השנייה. ביחד הן מראות שהשמאל והערבים הם שהגשימו את נבואתו של אורי דן, "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל, קיבל אותו כשר ביטחון; מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה."

  • התופעה הראשונה היא ירידה בהצבעה של ערביי ישראל. בחירות 2001 נערכו כמה חודשים אחרי אירועי אוקטובר 2000.  בחודש זה נערכו הפגנות הזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים בשטחים. ההפגנות הידרדרו במהירות להתנגשויות אלימות בין המפגינים למשטרה שבמהלכן נהרגו 12 ערבים אזרחי המדינה. אבל ההסבר הזה מסביר חלק קטן בלבד מהירידה, כי המפלגות הערביות קיבלו 10מנדטים בבחירות 1999 ו- 8 מנדטים ב-2003 – ירידה של 2 מנדטים בלבד.
  • התופעה השנייה היא שבר בגוש השמאל אחרי כישלון שיחות קמפ דיויד ופריצת האינתיפדה. ההסבר הזה נתמך על ידי השוואת מספר הקולות שקיבלו גוש הימין וגוש השמאל בבחירות 1999 ו-2003. גוש הימין נשאר בערך באותו הגודל מבחינת שיעור התמיכה בו באוכלוסייה. העלייה הדרמטית בכוחו של הליכוד, מ-19 מנדטים ב-1999 ל-38 ב-2003, מוסברת כמעט לחלוטין על ידי מעבר מצביעים בין מפלגות בגוש ועל ידי גידול האוכלוסייה.  מצד שני גוש השמאל-מרכז הצטמק בכ-24%.  מצביעי המערך ומר"צ החסרים עברו רק באופן חלקי ביותר למפלגות אחרות, ורובם המכריע ככל הנראה פשוט לא באו להצביע.

הצבעת מחאה, או הצבעה "אסטרטגית", או החלטה לא להצביע בכלל – לדברים האלה יכולה להיות השפעה דרמטית ועמוקה על התוצאות.  לרוב לא בכיוון שהמוחים והאסטרטגים התכוונו אליו. הרי בסופו של דבר מישהו ייבָּחר, וישפיע על חיינו ארבע שנים ולפעמים אפילו יותר, ועדיף שזה יהיה מישהו שקרוב אליך – אפילו אם הוא לא ממש מושלם – ולא מישהו שמקדם אג'נדה הפוכה בתכלית. הרצון "לחנך" את מנהיגי המפלגה עלול להשאיר מחוץ לכנסת דווקא מועמדים אחרים, וגם את האג'נדות שהם מנסים לקדם.  הפסימיזם לפיו כולם אותו דבר ואף אחד לא ראוי הוא נבואה המגשימה את עצמה.  אבל גם החלטה לתמוך במי שהכי קרוב להשקפת עולמך ואולי יפתיע לטובה יכולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה.  שווה לפחות לנסות.

מקורות

נתוני הצבעה היסטוריים כפי שהם מרוכזים באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אם תהייה כאן מגפת קורונה, איפה יאשפזו את החולים?

[עוד פוסט שהופיע בבלוג בדה מרקר לקראת הבחירות, מבוסס על פוסט שהופיע כאן לפני חצי שנה עם טוויסט עכשווי]

מערכת בחירות שלישית תוך שנה יוצרת אתגר למי שרוצה לדון בדברים בצורה עניינית. אבל לפעמים האקטואליה משתפת פעולה. הנושא החם בכל העולם כיום הוא משבר מגפת הקורונה – השפעת המדבקת שכבר נותנת את אותותיה בכלכלה העולמית. אצלנו אותרו עד כה מקרים בודדים והחליטו לשים תיירים חשודים בבידוד. אבל מה יקרה אם תתפרץ מגפה של ממש?

מגפות שפעת יש בכל שנה, וחלקן אפילו חמורות יותר (אם כי מדבקות פחות) מזו של וירוס הקורונה. וגם בלי בחירות זה מוביל לכתבות טלוויזיה על עומס בלתי נסבל בחדרי המיון ובמחלקות הפנימיות בבתי החולים, עם צילומים של עשרות חולים המאושפזים במסדרונות. התוצאה הבלתי נמנעת היא שיש גם עומס יתר על הרופאים והאחיות, שמתקשים לתת לחולים טיפול ראוי. אבל השאלה היותר חשובה היא איך הגענו למצב הזה?

נתונים על מיטות האישפוז בבתי החולים הכלליים (כלומר בלי מוסדות גריאטריים או לחולי נפש) מראים שמספר המיטות עולה כל הזמן. אבל בעצם מספר המיטות עצמו הוא לא הנתון המשמעותי. האוכלוסייה בישראל גם היא גדלה כל הזמן, וברור שכשהאוכלוסייה גדלה צריך יותר מיטות בבתי החולים. השאלה היא אם מספר המיטות גדל בקצב שמתאים לקצב גידול האוכלוסייה.

לכן במקום להסתכל על מספר המיטות, מה שמעניין הוא היחס בין מספר המיטות לגודל האוכלוסייה – למשל מספר המיטות לאלף נפש. כשמציירים גרף כזה עבור הנתונים שבידינו, רואים בבירור שניתן לחלק את ההיסטוריה של האישפוז בישראל לשני חלקים: מקום המדינה ועד המהפך בשנת 1977, ומהמהפך עד היום.

beds-klali-per-pop-mahapach

ב-29 השנים הראשונות של המדינה ממשלות מפא"י הצליחו לבנות בתי חולים בקצב שהאוכלוסייה גדלה, ומספר המיטות לאלף נפש נשאר בתחום שבין 3-3.3.  למרות גלי העלייה העצומים, למרות שלא היה כסף, למרות המלחמות והוצאות הביטחון, עמדו במשימה ובנו את מערכת הבריאות ביחד עם שאר המדינה.

43 השנים מאז המהפך של 1977 הן סיפור אחר לגמרי.  באופן מובהק הפסיקו להשקיע את אותם המשאבים, וכתוצאה מספר המיטות לאלף נפש הלך וירד שנה אחרי שנה.  כיום הוא הגיע כבר לפחות מ-1.8 מיטות לאלף נפש, שזה רק טיפה יותר מחצי ממה שהיה בשנת 1978.  אחת הסיסמאות במחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה "זו לא טעות, זו מדיניות!".  הנתונים על מערכת הבריאות מראים שזו לא סתם סיסמה קליטה.  זה באמת כך באופן מילולי.

טיעון נגדי לסיסמה הזו היא שבכל העולם שיעור המיטות לנפש במגמת ירידה, וזה טוב – זה משקף יעילות של המערכת והקטנה בצורך באישפוז.  ואכן השוואה בינלאומית מראה שאנחנו קרוב לקצה התחתון של הסקלה מבין המדינות המפותחות, אבל לא הנמוכים ביותר.  ובכלל, יש הרבה גורמים שמשפיעים על הצורך במיטות אישפוז.  אחד הבולטים הוא מבנה האוכלוסייה.  בישראל האוכלוסייה צעירה יחסית ויש יחסית מעט זקנים.  כיוון שזקנים מתאשפזים יותר, נובע שבישראל אפשר להסתפק בפחות מיטות לנפש.

אבל יש עוד נתונים ששווה להסתכל עליהם.  מה שמשקף יותר טוב את תפקוד המערכת הוא לא מספר המיטות לנפש, אלא התפוסה שלהן.  ובמדד הזה אנחנו גבוהים באופן חריג.  לפי נתוני ה-OECD (ארגון שיתוף הפעולה הכלכלי של המדינות המפותחות), תפוסת המיטות בישראל היא 94%, בעוד הממוצע הוא רק טיפה יותר מ-75%.

intl-bed-occ

לכאורה תפוסה של  94% מראה שמנצלים את המשאבים נהדר, והמערכת מאוד יעילה, בניגוד למדינות אחרות שמבזבזות רבע מהמשאבים שלהן בממוצע.  אבל זה טיעון מטעה.  דרישות האשפוז הן לא קבועות, אלא משתנות עם הזמן.  חלק מהשינויים הם שינויים עונתיים, כמו מגפת השפעת שיש בכל חורף.  את זה אפילו ניתן לחזות במידת מה.  אבל יש גם שינויים שאי אפשר לחזות, כמו למשל אסונות טבע, או מלחמות, או מגפות עולמיות כמו מגפת הקורונה.  כשמשהו כזה קורה, צריך בבת אחת לאשפז הרבה יותר מכרגיל.  אם התפוסה הממוצעת הרגילה היא 75%, יש איפה לאשפז את החולים הנוספים.  את התפוסה הממוצעת היא 94%, אין איפה לאשפז אותם.

המסקנה היא שעבור התנאים בארץ — הצרוף של התפלגות הגילים והנהלים הרפואיים ועוד המון גורמים שאני בכלל לא יודע עליהם — כמות המיטות שיש לנו היא רק קצת יותר ממה שדרוש בתקופות של מינימום צורך.  היא לא יכולה להספיק בתקופות של צורך מוגבר.  ואגב, מיטות הם רק חלק מהסיפור: לא פחות חשוב המחסור בתקנים של רופאים ועוד יותר מכך של אחיות.  מכל זה נובע שמדיניות הצמצום של ממשלות הליכוד לדורותיהן משקפת הימור עצום.  עד עכשיו המחיר היה טיפול לקוי בזקנה במסדרון וכתבות שליליות בטלוויזיה.  אם יהיה אסון כולנו נשלם מחיר הרבה יותר גבוה.

מקורות

ראו בפוסט הקודם.

מתי שמעתם על זה שיש שלושה פיגועים ביום בממוצע?

[פוסט שלישי לקראת הבחירות, הרחבה של טור שהופיע בבלוג בדה מרקר]

שלוש מערכות בחירות תוך שנה מעמידות אתגר לא פשוט בפני מי שרוצה לכתוב על שיקולים ענייניים. מה אפשר לחדש שעוד לא נאמר בפעמיים הקודמות? בשלישי בסדרת טורים עד הבחירות, אני סוקר נושא שהמעטתי לכתוב עליו, טרור וביטחון. ספוילר: הטרור לא התחיל באוסלו, ונתניהו לא הדביר אותו, אבל פחות שומעים עליו. לממשלת מרכז-שמאל זה לא היה עובר ככה.

אחת הסיבות שאני לא כותב על הנושא הזה היא מיעוט נתונים שאפשר להציג. למשל, נושא חשוב שאין עליו נתונים של ממש הוא האיום האסטרטגי על ישראל. אם חלילה יתממש משהו יהיו נתונים על הפגיעה, אבל בינתיים יש רק איומים, ספקולציות, והפחדות. נושא שני הוא סיכול פעולות טרור. כאן הצלחה מתבטאת בזה שלא קורה כלום, וגם על כך קשה למצוא נתונים סדורים.

מה שנותר הוא נתונים על פעולות טרור שכן התבצעו. כרגיל מתמקדים בהרוגים מטרור, שהם כמובן המקרים הדרמטיים ביותר. כל המהות של הטרור הוא ליצור את התהודה הזו. במאה השנים האחרונות היו כמה גלים של טרור, וביניהם תקופות שקטות יותר. עשרת השנים האחרונות הן תקופה שקטה יחסית, אבל בכל זאת כללו גם גל טרור קטן. בעבר היו עשורים שקטים יותר. (בנוסף מוצגים ההרוגים מתאונות דרכים בשביל הפרספקטיבה.)

killed-yr-all

אם משווים את גלי הטרור, הנורא ביותר בהפרש ניכר היה זה של האינתיפדה השנייה.  גל הטרור אחרי הסכמי אוסלו (שדעך לפני האינתיפדה השנייה) היה דומה לגל הטרור של שנות ה-70, שכיום מעטים זוכרים את קיומו.  גל הטרור האחרון, סביב מבצע צוק איתן ובאינתיפדת הסכינים, היה דומה למה שקרה בתקופת האינתיפדה הראשונה.  ההתייחסות של אנשי ימין לטרור כאילו הכול התחיל כתוצאה מהסכם אוסלו היא חסרת בסיס.

מה שלא פחות מעניין ממניין מההרוגים הוא הטרור היומיומי, שלא מגיע לכדי פגיעות בנפש. על זה לא פורסמו נתונים מסודרים הרבה זמן.  אבל בשנים האחרונות השב"כ התחיל לפרסם דוחות חודשיים שמפרטים את מספר הפיגועים בזירות השונות תוך פירוט סוג הפיגוע.  אם אוספים את הנתונים מכל הדוחות האלה מתקבלת התמונה הבאה.

events-type

מהנתונים עולות כמה הבחנות:

  • יש פעילות חבלנית קבועה ורציפה כל הזמן. בחודש "רגיל" שלא קורה בו שום דבר ראוי לציון יש כ-100 אירועים, רובם זריקת בקבוקי תבערה. אבל בכל חודש יש גם אירועים של מטענים וכמעט בכל חודש גם ירי.  דקירות ודריסות יותר נדירות. האירועים ה"חמורים" יותר (בלי בקבוקי התבערה) מוצגים בפירוט בגרף הבא:
    events-bad
  • מדי פעם יש התפרצויות של אלימות מוגברת, שאת חלקן ניתן ליחס לתגובות על פעולות ישראליות ואת אחרות לתסיסה בחברה הפלסטינית. ההתפרצויות האלה עושות כותרות והופכות לפנים של המצב הביטחוני. מאה בקבוקי תבערה בחודש כל חודש נתפס כבר כמצב רגיל ולא שומעים עליהם.
  • במהלך מבצע צוק איתן ובסמוך אליו נורו על ישראל מעל 5000 רקטות ופצמ"רים, שאחריהן באו 4 שנים שבהן כמעט לא היו שיגורים. אבל בשנתיים האחרונות השיגורים חזרו. זכור במיוחד ה-12.11.2019, בסך הכל לפני 3 חודשים, שבו בוטלו הלימודים והושבתו מקומות עבודה מהדרום עד גוש דן מחשש לירי מסיבי מהרצועה בעקבות הריגתו של פעיל הג'יהאד האסלאמי בהא אבו-עטא. בסוף לא קרה כלום. מקרה זה מעמיד באור מגוחך את הטענות בנוגע ליצירת הרתעה ישראלית כנגד הארגונים הפלסטינים.
  • השב"כ אוסף נתונים על ירי, מטענים, דקירות, פיגועי דריסה, רקטות ופצמ"רים, זריקת בקבוקי תבערה, ועוד כמה סיווגים נדירים יותר (כמו ירי נ"ט). בחלק מהדוחות יש גם נתונים על זריקת אבנים או הצתה, אבל די ברור שאין איסוף נתונים סדור על הנושאים האלה. כתוצאה התמונה המצוירת כאן לוקה בחסר. אין בה ביטוי להפגנות והתפרעויות עם זריקת אבנים, או לזריקת אבנים על כלי רכב. ואין בה שום התייחסות לאלפי בלוני התבערה שנשלחו מרצועת עזה וגרמו למאות רבות של שריפות מאז מרץ 2018. באתר הימין 0404 למשל יש דיווחים שוטפים רבים על יידוי אבנים ובלוני תבערה, כולל בשבוע האחרון, שמצביעים על כך שאירועים כאלה ממשיכים לקרות.

אם מסתכלים על הפרטים, ניתן לאפיין את האירועים בזירות השונות. הראשונה והפעילה ביותר היא זירת יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים. הרוב המכריע של בקבוקי התבערה, המטענים, הירי, הדקירות, והדריסות מתרחשים בזירה הזו. אינתיפדת הסכינים של 2015-2016 התרחשה כמעט כולה בזירה הזו, למרות שמה שהופיע בחדשות היה בעיקר זליגות שלה למערב ירושלים ולתחומי הקו הירוק. הזירה השנייה היא עוטף עזה. הזירה הזו ייחודית בירי רקטות ופצמ"רים, אבל ברוב הזמן הפעילות בה הייתה נמוכה. הפעילות התגברה באופן משמעותי מאז מרץ 2018, אז התחילו "צעדות השיבה" על הגדר. הזירה השלישית היא שאר שטח ישראל, שבה יש מעט מאוד פעולות טרור.

events-by-loc

ביחד הנתונים האלה מצביעים על פער ניכר בין מה שקורה בשטח לבין מה שמצטייר בכותרות ובשיח הפוליטי. מתנחלים חובבי סיפוח רוקדים על שתי החתונות: מצד אחד טוענים לסיפוח ואפשרות דו קיום עם הפלסטינים, ומצד שני מקטרים על חוסר הביטחון.  מאלף גם שהשב"כ מבחין בין פיגועים מעזה לבין פיגועים בתחומי המדינה, כאילו עוטף עזה זה לא המדינה.  זה מאפשר לצייר תמונת מצב לפיה כמעט אין יותר טרור בישראל.  בניכוי ההתפרעויות השבועיות והמטענים על הגדר ברצועת עזה, בלוני תבערה ומטחי רקטות מפעם לפעם, יידוי אבנים וכמאה בקבוקי תבערה בחודש בשטחים – מצבנו מצוין.

מקורות

דוחות חודשיים של השב"כ שמופיעים באתר השב"כ.

הולילנד כמשל: למה נתניהו התאבד על מתווה הגז?

[פוסט שני לקראת הבחירות שהופיע בבלוג בדה מרקר]

במשך שנים כל מי שהסתובב בירושלים והתעניין בתכנון עירוני תהה מה הסיפור מאחורי פרויקט הולילנד. הפרויקט הזה היה כל כך חריג שרבים חשבו שהוא מסתיר משהו מסריח, אבל לא היה ברור מה בדיוק, ולא היה ברור שאי פעם נדע. ואז קרה נס. התגלע "סכסוך עסקי" בין היזמים לבין המאכער שהיה אחראי על תשלומי השוחד, והוא הפך לעד מדינה. התוצאה הייתה כתבי האישום נגד אולמרט, לופוליאנסקי, ואחרים.

holyland

בעשרת השנים שנתניהו ראש ממשלה, היו מעט נושאים שהוא עסק בהם באינטנסיביות באופן אישי. אחד הבולטים שבהם היה מתווה הגז. יותר מכל נושא כלכלי אחר, נתניהו הטיל את כל כובד משקלו לטובת מתווה הגז, ויתרה מכך, נקט במספר פעולות חסרות תקדים כדי להעביר אותו בממשלה ובכנסת.

מתווה הגז, שנחתם בשנת 2015, כלל את הסעיפים העיקריים הבאים, שרובם סותרים חוקים שונים:

  • אישור לקיום מונופול לתקופה של 10 שנים (עד 2025), כלומר פטור מהוראות חוק ההגבלים העסקיים. זאת בניגוד מובהק לדיבורים הרגילים על עידוד תחרות.
  • דחיית המועד שבו על חברות הגז לפתח את המאגרים שגילו. כרגיל צריך לפתח תגליות תוך 3 שנים, ואם לא הזיכיון חוזר למדינה.
  • פטור מפיקוח על מחיר הגז למרות שמדובר במונופול. הפטור הזה מיסד מצב קיים בשנים שלפני המתווה, שבהן מונופול הגז קבע מחירים גבוהים, ותלונות לממונה על ההגבלים העסקיים נותרו ללא מענה.
  • אישור ליצוא של בערך חצי מעתודות הגז, ובפרט אישור ליצוא ממאגר תמר עוד לפני פיתוח מאגר לויתן, ובעצם לפני שהיה ידוע בכלל כמה עתודות גז באמת יש שם.
  • ביטול דרישה קודמת להניח צינור הולכה נוסף ממאגר תמר לחוף. כך המשק נשאר תלוי בצינור יחיד עם קיבולת מוגבלת.
  • דחיית המועד בו צריך לשלם את המס על רווחים עודפים שקבעה ועדת שישינסקי. בנוסף הוקטן באופן אפקטיבי שיעור המס הזה, על ידי קיזוז חלק מהתשלומים למס שישינסקי מהתשלומים שצריך לשלם כמס חברות.
  • "סעיף היציבות" – התחייבות שלא יהיו שום שינויים במתווה למשך 10 שנים. בג"ץ ביטל סעיף זה כיוון שהוא כובל את ידי ממשלות עתידיות, והוא הוחלף בסעיף העוסק באפשרות פיצוי לחברות הגז אם יערכו שינויים.
  • חברות הגז נדרשו למכור את מאגרי תנין וכריש ולהקטין את האחזקות בתמר, כדי ליצור תחרות. מצד שני הדרישה להקטין את האחזקות בתמר נדחתה ב-6 שנים.

לא היה קל להעביר את כל הסעיפים האלה. נתניהו נאלץ לנקוט בכמה פעולות חריגות כדי להעביר את מתווה הגז ולהביא לחתימתו:

  • יש מי שהתפקיד שלו לשמור על האינטרסים של הציבור כנגד מונופולים. בתקופה האמורה זה היה הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה. גילה רצה לפרק את מונופול הגז, ובפרט לחייב את השותפות במאגרי תמר ולויתן למכור גז בנפרד ולהתחרות זו בזו.  עמדתו לא התקבלה.  הממשלה הקימה צוות בראשות יוג'ין קנדל (אז ראש המועצה הלאומית לכלכלה) כדי לגבש מתווה אלטרנטיבי.  גילה לא הסכים למתווה זה והתפטר מתפקידו.
  • זה לא הספיק, כי לפי החוק אפשר לעקוף את השיקול המקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים רק משיקולים של יחסי חוץ או ביטחון. זה סעיף 52 בחוק, שאף פעם לא הופעל. שר הכלכלה אריה דרעי, שהוא היה מי שמוסמך להפעיל אותו, סירב לעשות זאת.  אז נתניהו העביר את דרעי לתפקיד שר הפנים, והפעיל את הסעיף בעצמו מתוקף היותו ממלא מקום שר הכלכלה.  במילים אחרות – הוא שינה את מבנה הממשלה כדי לעקוף שיקול מקצועי שתמך בתחרות ולהעביר הסכם לטובת מונופול הגז.
  • נגד ההסכם עם המונופול הוגשו עתירות לבג"ץ. ראש הממשלה עצמו הופיע באופן תקדימי בבית המשפט כדי לטעון בפני השופטים נגד העתירה. כרגיל אנשי הפרקליטות הם המייצגים את הממשלה בבג"ץ, ובמקרים חשובים במיוחד היועץ המשפטי לממשלה עושה זאת.
  • חברת החשמל חתמה ב-2011 על חוזה חריג עם חברות הגז לפיו המחיר רק עולה. יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן הצביעה על המחדל הזה, וביקשה לפתוח את החוזה מחדש במסגרת מתווה הגז. אז פיטרו אותה.

למה נתניהו עשה את כל זה? הוא טען שזה הכל כדי לנצל את תגליות הגז ולמנוע מצב שבו "הגז ישאר באדמה".  אולי.  אולי היו גם סיבות אחרות.  האמת היא שיש שיקולים רבים וסותרים בכל הנוגע לפיתוח משק הגז הטבעי, וחוסר וודאות עצום לגבי מה צופן העתיד ואיך זה ישפיע על שוק הגז.  בכל אופן, כיום, חמש שנים אחרי מתווה הגז, אפשר לראות מה קרה בשטח.

price-cmp

  • דעת הקהל העולמית פנתה נגד שימוש בגז משיקולים של משבר האקלים. כתוצאה צפויה ירידה יחסית בביקוש של גז בעתיד. בצירוף עם העלייה בהיצע שהוזכרה לעיל, זה מצביע על אפשרות לירידת מחירים נוספת ולקושי ליצא גז.
  • בשנים האחרונות יש מגמה של עלייה עצומה בשימוש באנרגיה סולרית לייצור חשמל. יש כבר מקומות שבהם חשמל סולרי יותר זול מחשמל ממקורות אחרים.  גם זה מצביע על צפי לירידה בביקוש לגז, בעולם ובהמשך גם בישראל (שלמרות היותה ארץ מתקדמת ושטופת שמש מפגרת אחרי העולם בשימוש באנרגית שמש).
  • אחת ההצדקות למתווה הגז הייתה שהוא יאפשר יצוא גז למצרים ולירדן, ובכך יחזק את הקשרים איתן. אבל כיום נראה שהמחירים הגבוהים של היצוא הזה דווקא מגדילים את העוינות לישראל. זה כבר לא רק בעיה כלכלית אלא סיכון אסטרטגי.

תורת הכלכלה מסבירה ששוק חופשי מוביל לתחרות וכתוצאה מכך למשק יעיל.  זו תיאוריה יפה, אבל צריך לזכור שלחברות אין בעצם אינטרס ביעילות – הן כאן כדי לעשות כסף.  ככל שלחברות יש יותר כוח הן ינסו להטות את המשק לטובתן.  כדי להגן על התחרות המציאו את הרגולציה.  כשהממשלה מוותרת על הרגולציה ונותנת לחברות את כל מה שהן רוצות, נוצר משק לא יעיל, כפי שמודגם על ידי מחירי הגז בישראל בעשור האחרון.  המחיר הצפוי ממאגר לויתן – 4.8 דולר ליחידת חום – הוא שיפור לעומת המחיר שחברת חשמל משלמת לתמר (6.2 דולר), אבל עדיין גבוה יחסית למחירים בעולם ואפילו יחסית למחירי יבוא צפויים.

השורה התחתונה היא פשוטה: אם במדינה מפיקת גז יותר זול לייבא גז מאשר להשתמש בגז המקומי, משמעות הדבר שהגז אינו מנוצל באופן אפקטיבי כדי לקדם את המשק המקומי ולהוריד את יוקר המחיה. היחידים שמרוויחים מהגז הם בעלי ההון.  ובמקרה שלנו ניתן ליחס את המצב הזה באופן ישיר וברור לנתניהו ולהטבות שהוא נתן לחברות הגז במסגרת מתווה הגז. בדיעבד אפשר לומר שהמדיניות שנתניהו קידם עבדה באופן מובהק לטובת בעלי ההון ולרעת הציבור.  מה שאנחנו לא יודעים הוא אם היה גם כאן מקרה של שחיתות או לא.

מעבר לכך, מתחיל להסתמן שהעשור של נתניהו היה ההזדמנות האחרונה לנצל ביעילות את הגז, והיא פוספסה. כיום מקובל שגז הוא לא באמת פתרון לטווח ארוך – הוא רק דחיית הבעיה. בכל העולם עוברים לאנרגיות מתחדשות.  כתוצאה, ב-2019 פליטת דו-תחמוצת הפחמן העולמית לא גדלה יותר יחסית ל-2018, ובכמה מדינות מפותחות היא אפילו ירדה.  החלק שלנו בזה הוא הובלה ביזמות וחברות סטרט-אפ שבונות את העתיד של אנרגיה יעילה וירוקה.  אבל אין להן שוק בארץ.  ממשלת ישראל שבוייה עדיין בתפיסה שהעתיד שייך לגז.  השימוש שלנו באנרגיה מתחדשת נמצא הרחק מאחורי שאר העולם, והממשלה מקדמת הקמת עוד תחנות כוח מקומיות בגז שיגדילו את פליטת המזהמים.  אור לגויים זה לא.

עשור לנתניהו, עשור למשבר הדיור

[הראשון בסדרת פוסטים לקראת הבחירות שמתפרסמת בבלוג בדה-מרקר]

שלוש מערכות בחירות תוך שנה מעמידות אתגר לא פשוט בפני מי שרוצה לכתוב על שיקולים ענייניים. מה אפשר לחדש שעוד לא נאמר בפעמיים הקודמות?  בראשון בסדרת טורים מעכשיו עד הבחירות, אני חוזר לנושא שכבר הוזכר – משבר הדיור – ומנסה להאיר אותו מכיוונים נוספים תוך עדכון הנתונים.

משבר הדיור הוא לא רק הנושא הכלכלי המשמעותי ביותר בתקופת נתניהו, הוא גם מלווה את כל התקופה הזו מראשיתה.  כשנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009 מחירי הדיור היו כבר במגמת עלייה ברורה.  התגובה הממשלתית בכל התקופה הייתה שאם המחירים עולים סימן שיש יותר ביקוש מהיצע, והפתרון הוא לבנות יותר.  הנתונים מראים כישלון מהדהד במימוש המטרה הזו.

אבל מה שיפה במיוחד הוא שבמקרה הזה ניתן לעשות השוואה בין ארבע ממשלות שעמדו בפני משברי דיור לאורך השנים.  שלוש מתוכן בנו הרבה וסיפקו את הצרכים. ממשלת נתניהו המתמשכת נכשלה.

  • לממשלות מפא"י השנואות היו אולי הרבה חסרונות, אבל הם ידעו לבצע. תזכורת: בשנת 1949 אוכלוסיית המדינה גדלה ב-25% תוך שנה אחת, חלקית תוך כדי מלחמה. אין דבר כזה בשום מקום.  בשנות ה-50 וה-60 היו גלי העלייה ההמונית. נכון שבהתחלה העולים שוכנו במעברות בתנאים קשים, אבל כתוצאה מהשקעה מסיבית בבנייה הם עברו לשיכונים תוך שנים ספורות.
  • בשנת 1990 התחיל גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. תוך שנתיים הגיעו לארץ כ-400,000 עולים (גידול אוכלוסייה של "רק" 5% בשנה), והיה צריך לספק להם מגורים.  שר השיכון שרון בממשלת שמיר פתח במבצע בנייה ממשלתית של דירות 3 חדרים במחוז דרום והקפיץ את קצב הבנייה פי 3 תוך שנה. לשם כך תקציב משרד השיכון הוגדל ונהיה גבוה אפילו מתקציב הביטחון.
  • כמה שנים מאוחר יותר ממשלת רבין השכילה לתמרץ את שוק הבנייה כולו, ולהכפיל את קצב בניית הדירות. נבנו דירות בכל הגדלים בכל המחוזות, כשהרוב בנייה פרטית ולא ממשלתית, ואפילו תוך מגמת ירידה בתקציב משרד השיכון.  זו הדוגמה הבולטת והמרשימה ביותר של איך לעשות דברים נכון – במקום לבנות דירות לא אטרקטיביות בבנייה ממשלתית, לפעול להסרת חסמים והשקעה בתשתיות.
  • במשבר הדיור הנוכחי קצב הבנייה גדל בכ-40% מ-2008 ל-2012, ומאז הוא די תקוע.  בגרף שמראה את קצבי הבנייה בעבר בקושי רואים את זה.  אחד הגורמים: תקציב משרד השיכון מדשדש לאורך כל התקופה בתחתית סולם העדיפויות. אין בנייה ציבורית, אין פיתוח יעיל של תשתיות למגורים (כבישים בשכונות, מבני ציבור, מרכזי תעסוקה, תחבורה ציבורית, מים וביוב).

rate-app

אז מה הממשלה כן עשתה? למשל הקימה את מטה הדיור. לפני שבועיים פרשה סגנית ראש מטה הדיור מירי כהן, וראיון איתה שפורסם בדה מרקר מאפשר לראות מה הגוף הזה עשה בארבע השנים האחרונות.  הקו העיקרי שלה בראיון היה שמתכננים המון, ואו-טו-טו גם יבנו המון, וכל הבעיות יפתרו.  אז זהו, שלא.  מתכננים המון כבר מאז 2012, ויש כבר עודף תכנון של מאות אלפי דירות שלא נבנו. אבל קצב התחלות הבנייה לא עולה.  בשנים האחרונות הוא אפילו ירד קצת.  כל התירוצים לא ישנו את השורה התחתונה: הממשלה נכשלה בהגדלת קצב הבנייה ובפתרון משבר הדיור.

plan-vs-start

לא רק שהממשלה נכשלה בפתרון משבר הדיור, ה"פתרונות" שלה גם גורמים נזק.  בעצם כמה סוגים של נזק.

  • הנזק המידי והברור ביותר הוא למי שרוצים לקנות דירה ואינם יכולים לעשות זאת בגלל המחירים העולים. זה נזק שיתוקן כשהמשבר סוף סוף ייפתר.
  • הנזק השני הוא לאלה שבכל זאת קנו דירות במחירים גבוהים. כדי לממן את הדירות הם נאלצו לקחת משכנתאות מוגדלות.  הנתונים מראים שבעשור האחרון החוב הממוצע של משק בית בישראל יותר מהוכפל, בעיקר בגלל עליית המשכנתאות.  המשכנתאות האלה יוסיפו להעיק ב-20-30 השנים הבאות.
  • הנזק השלישי והגדול ביותר הוא תכנון היתר שמנהל הדיור כל כך מתגאה בו, ובמיוחד תכניות הענק הבלתי נגמרות שמקודמות על ידי הותמ"ל (הוועדה למתחמים מועדפים לדיור). הותמ"ל היא ועדת-על, שיש לה סמכות לאשר תכניות בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות.  תכניות המתאר האלה הן תוצאה של תהליך תכנון מבוקר, שנועד לקחת את כל השיקולים בחשבון ולהגיע לפשרות מיטביות.  הותמ"ל, לעומת זאת, נועדה בהגדרה להקריב את שיקולי התכנון הרגילים על מזבח הוספת דירות במהירות.  התוצאה היא תכניות בעייתיות, למשל בגלל היעדר קידום מקביל של אמצעי תחבורה ופתרונות תעסוקה.  חלק גדול מהתכניות האלה לא יקרמו עור וגידים בשנים הקרובות, אבל הן תשארנה על המדף ותפגענה במימוש העתידי של תכניות המתאר.  הילדים והנכדים שלנו עוד יסבלו מזה.

כבר 10 שנים שממשלות נתניהו מתברברות סביב שוק הדיור ומנסות להוריד מחירים ללא הצלחה.  כיום הגענו כבר למצב שהמחירים הגבוהים הם הבעיה הקטנה.  התוצאות ההרסניות של הפעולות הלא מוצלחות של ממשלות נתניהו בניסיון לפתור את משבר הדיור יהיו איתנו עוד שנים רבות, גם אחרי שהמחירים ירדו.  לתקן אותן יהיה הרבה יותר קשה.

מקורות

הגרף הראשון מנתוני הלמ"ס על בינוי.

הגרף השני מנתונים של מינהל התכנון. הנתון של התחלות בנייה בכל שנת 2019 עוד לא פורסם, אז השתמשתי ב-4/3 פעמים נתוני 3 הרבעונים הראשונים.

הנתונים על הדירות שנבנו בתקופות שרון (כשר השיכון) ורבין מוצגים בפוסטים קודמים על גודל ועל ייזום ומיקום. הנתונים על משכנתאות גם מפוסט קודם.  גם על תקציב משרד השיכון היה פוסט.  והיה גם פוסט מפורט על משבר הדיור והותמ"ל.

שחיקת מורים

לפני שנתיים וחצי כתבתי על השחיקה שחווים מורים, ועל כך שזה גורם להם לפרוש מהוראה לפני שהגיעו לגיל הפרישה (שאצל הרוב המכריע של המורים, שהן בעצם מורות, הוא 62). זה התבסס על נתונים שהתנועה לחופש המידע קיבלה ממשרד החינוך. הנתונים הראו שרק 8% מגיעים לגיל הפרישה, לעומת 50% שפורשים בפרישה מוקדמת (שאפשרית החל מגיל 50) ועוד 30% שפורשים פרישה מרצון (שאפשרית מגיל 60).

לפני כמה חודשים ביקשתי (בעזרת התנועה לחופש המידע) ממשרד החינוך נתונים מעודכנים, וגם פילוח של מידע על פרישה של מורים חדשים ומורים שעברו הסבה אקדמית. זה עבד רק בצורה חלקית. קיבלנו נתונים מעודכנים כמו הקודמים, שמראים שבערך אותם אחוזים פורשים מהסיבות השונות כל שנה. אבל הם טענו שהם לא שומרים נתונים נפרדים על אקדמאים שעברו הסבה, והתעלמו מהשאלה על פרישה של מורים חדשים.

אבל דיון משפחתי על הנושא הוביל לכתבה של גיל גרטל בשיחה מקומית, ומשם לנתונים של הלמ"ס שכן כוללים מידע על פרישה של מורים חדשים. וכידוע מנתונים כאלה קצרה הדרך ליצירת גרף.  הנה הוא:

ret-new

ראשית הבהרה: הנתונים של הלמ"ס הם בעצם לא עבור מורים אלא עבור "עובדי הוראה".  זה כולל גם מנהלים, גננות, מפקחים, ועוד. אני חושב שמורים הם הרוב.  בנוסף, הצורה שבה מחליטים שמישהו עזב היא שהוא לא מופיע בקובץ הנתונים במשך שנתיים.  לכן אין מידע על מורים חדשים בשנים 2017-2018 שעזבו תוך שנה, כי עדיין אי אפשר לדעת. בדומה אין מידע על מורים חדשים מאז 2015 שעזבו אחרי 3 שנים.

אבל מה שכן אפשר לראות הוא שכל שנה כ-4% מעובדי ההוראה פורשים, ושאצל עובדי הוראה חדשים האחוזים הרבה יותר גבוהים: כ-11% פורשים תוך שנה, וכ-18% תוך 3 שנים.  בתחילת המאה השיעורים היו יותר גבוהים, ואולי יש מגמת עלייה קלה בשנים האחרונות. אחת ההשלכות היא כמובן שצריך לגייס יותר מורים חדשים, כי הם צריכים להחליף לא רק מורים ותיקים אלא גם מורים חדשים קודמים שלא החזיקו מעמד.

מקורות

הודעה לעיתונות 171/2019 של הלמ"ס.

יצוין שההשוואה עם נתוני הפרישה של משרד החינוך לא ברורה. בנתוני משרד החינוך מדובר על פילוח של 2200-2400 מורים פורשים כל שנה. בנתוני הלמ"ס מדובר בשנים האחרונות על 5000-7000 עובדי הוראה שעזבו כל שנה.

שינוי מגמה?

כמדי חצי שנה התפרסם לפני שבוע סקר TGI על חשיפה לעיתונות ולרדיו.  מעבר לעניין הכללי על מצב העיתונות, הסקר הזה מעניין דווקא עכשיו משתי סיבות נקודתיות:

  • הגשת כתב האישום נגד נתניהו ומוזס בתיק 2000. איך אם בכלל  זה ישפיע על מעמדו של ידיעות אחרונות? ועל ישראל היום?
  • בשנים 2016-2018 הייתה צניחה משמעותית בחשיפה של ישראל היום וידיעות אחרונות, וב-2018 החשיפה הכוללת לעיתונות ירדה בפעם הראשונה אל מתחת ל-50%. בסקר של לפני חצי שנה היה נראה שהמגמה התהפכה, ועכשיו אפשר לראות אם זה אמיתי.

אז הנה הנתונים החדשים, יחד עם נתונים היסטוריים מיותר מעשרים שנה אחורה:

exp-tot

אז עושה רושם שבאמת היה שינוי מגמה, והעלייה בחשיפה נמשכת. יתכן שזה קשור לשנה הפוליטית האינטנסיבית שעברה עלינו, עם שתי מערכות בחירות, ומודעות גוברת לבעיה של פייק ניוז במקורות אלטרנטיביים.  בהנחה שהמערכת הפוליטית תתיצב מתישהו, נוכל לראות מה יקרה לעיתונות בתנאים יותר נורמלים.

אשר לידיעות, עוד מוקדם לומר. החשיפה לעיתון גדלה במקצת יחסית ללפני חצי שנה. אבל יש להניח שההשפעה של מצבו המשפטי של מוזס עוד לא באה לידי ביטוי.  והשאלה היותר גדולה היא מה יקרה אם וכאשר הוא יעזוב. לזה נצטרך לחכות לסקרים הבאים.

מקורות

סקרי TGI כפי שהם מצוטטים בעיתונות. (מה שהופך את זה לנתונים רקורסיביים על עצמם 🙂

 

רוצים שלום, אבל רק בתיאוריה

רגע אחרי שטענתי שהפער בין ימין לשמאל לא רלוונטי למה שקורה, "עסקת המאה" החזירה אותו לשולחן. אבל מצד שני זו לא באמת עסקה אם שני הצדדים לא בעניין.  [טור שפורסם בדה מרקר, כולל עידכונים לנתונים שכבר פורסמו כאן בעבר]


ברור לכולם ש"עסקת המאה" נעשתה במעמד צד אחד בלבד.  למרבה הצער יכול להיות שזו גישה אופטימית.  הנתונים מראים שיתכן שה"עסקה" לא מייצגת אף אחד, אולי רק את טראמפ.  בפרט, הישראלים בכלל לא יודעים מה הם רוצים, רק מה הם לא רוצים.

התדמית העצמית של היהודים בישראל היא של עם שוחר שלום (כל הנתונים בהמשך הם ליהודים בלבד, כי בהקשר הזה לא נראה לי נכון לערבב נתונים של יהודים ושל ערבים).  אנחנו תמיד שאפנו לשלום, ואלה הערבים שסירבו פעם אחר פעם.  כך עולה גם ממדד השלום, סקר חודשי שנערך באופן רציף מאז 1994 מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה ואוניברסיטת תל-אביב.  השאלה הראשונה בסקר היא תמיד על תמיכה במשא ומתן שלום, והתשובות מראות שתמיד יותר מ-50% תומכים.  בערך חצי מהם אפילו תומכים מאוד.  אמנם בעשור האחרון התמיכה במשא ומתן לשלום במגמת ירידה, אבל היו תקופות שהיא הייתה די נמוכה גם בעבר, בעיקר בתקופות של רבין ואולמרט.  מרשים גם שאירועים שונים לא השפיעו בשום צורה משמעותית: לא האינתיפדה השנייה, לא השתלטות החמאס על רצועת עזה, ולא מבצע צוק איתן גרמו לירידה בתמיכה בשלום.  וכאמור, גם כיום התמיכה עדיין מעל 50%.  (הקו האדום הוא שיקלול של התמיכה במשא ומתן עם האמונה שזה אכן יוביל לשלום. כיוון שהאמונה בכך נמוכה, המדד המשוקלל נמוך מרמת התמיכה בתהליך.)

shalom

אבל מנגד, הסקר החודשי מכיל גם שאלות ששופכות אור קצת אחר על העמדות כלפי תהליך השלום.

באוגוסט 2018, למשל, נשאלה השאלה הבאה: "נניח שממשלת ישראל וההנהגה הפלסטינית היו כמעט מגיעות לנוסח של הסכם שלום קבע. האם כדי להוכיח לפלסטינים ולעולם כי ממשלת ישראל באמת רוצה שלום היית תומך או מתנגד לכך שישראל תסכים לצעדים הבאים".  הצעדים שהוזכרו היו כל הרכיבים הצפויים של הסכם עם הפלסטינים: זכות השיבה רק לפלסטין ולא לישראל, פינוי התנחלויות מבודדות, כינון הבירה הפלסטינית במזרח ירושלים (להבנתי באבו דיס אבל זה לא נאמר במפורש), וכו'. רוב ממדגם מייצג מהיהודים בישראל התנגדו לכל הרכיבים האלה.  רק 36% פרגנו לפלסטינים את האפשרות לקלוט את הפליטים במדינה שלהם.  פחות מ-15% היו מוכנים להודות בכך שקרה לפלסטינים אסון ב-1948.

opinion-2018a

אז באיזה פתרון אנחנו בעצם תומכים? על זה שאלו באופן ישיר באוקטובר 2019.  התשובה המביכה משהו היא שאנחנו לא תומכים באף פתרון: יותר מ-50% התנגדו לכל אפשרות שנשאלו עליה (אם כי כמובן לא נשאלו על ה"עסקה" של טראמפ, שעוד לא פורסמה אז). עם זאת שווה לציין שיש יתרון זעום לפתרון שתי המדינות על פני המשך המצב הקיים, התנגדות ניכרת לסיפוח, והתנגדות חריפה במיוחד למדינה דו-לאומית.

options-2018

אם מסכמים את עיקרי התוצאות האלה ועוד כמה שאלות שלא הצגתי בגרפים, כולן מסקרים בשנתיים האחרונות, מתקבלת התמונה הבאה:

  • 83% תומכים בכך שהפלסטינים חייבים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לפני שאפשר יהיה לחזור לדון אתם על הסכם שלום.
  • 82% מאמינים שהמשך הסכסוך בין ישראל לפלסטינים פוגע בישראל.
  • 78% מתנגדים להקמת מדינה דו לאומית בין הירדן לים עם שוויון זכויות מלא ליהודים ופלסטינים.
  • 77% מתנגדים להכרה בכך שבמלחמת העצמאות נגרם אסון לעם הפלסטיני.
  • 70% מתנגדים לפינוי התנחלויות מבודדות ביהודה ושומרון.
  • 66% חושבים שרוב הפלסטינים לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל והיו משמידים אותה לו יכלו.
  • 61% מתנגדים לסיפוח השטחים והקמת מדינה אחת שבה יהיו זכויות מצומצמות לפלסטינים.
  • 56% חושבים שלא יהיה ניתן לבצע הסכם שלום על בסיס שתי מדינות לשני עמים, אם יגיעו להסכמה כזו.
  • 53% מתנגדים למדינה פלסטינית.
  • 53% מתנגדים להמשך המצב הקיים.
  • 26% מאמינים שמשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית יוביל לשלום בשנים הקרובות.

או בסיכום עוד יותר קצר: לא למבוי הסתום שאנו נמצאים בו, לא לפלסטינים, לא לשמאל, לא לימין, לא לאפרטהייד, ולא לשלום.  למרות שאנחנו תומכים במשא ומתן. תמיד תמכנו.

מקורות

מדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה ואוניברסיטת תל-אביב, ובפרט הסקרים של אוגוסט 2018 ואוקטובר 2019.

התהום העמוקה ביותר

באופן כללי אני לא אוהב סקרי דעת קהל, ומעדיף להתמקד במה שקורה באמת ולא במה שאנשים חושבים על זה. אבל יש מקרים שבהם מה אנשים חושבים הוא העיקר. דוגמה בולטת היא כל מה שקשור ליחס של בני אדם אחד לשני או למדינה. ומקור מצוין של מידע על זה הוא מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמפורסם כל שנה מאז 2003.

מתוך המדד של 2019 שפורסם לאחרונה בחרתי נושא אחד שלא עסקתי בו עד כה: מה הדבר הכי בעייתי במדינה (או בניסוח של הסקר, "איזה מתח הכי חזק היום בעיניך בחברה הישראלית?"). יש רשימה עשירה לבחור ממנה: יחסי מזרחים-אשכנזים, יחסי חילונים-דתיים, ימין לעומת שמאל, עשירים-עניים, או המאבק יהודים-ערבים.  השאלה הזו נשאלה כבר 5 פעמים, והתוצאות לפניכם.  אלה התשובות של נסקרים יהודים בלבד, כי נראה לי לא מעניין מה הערבים חושבים על יחסי מזרחים-אשכנזים או חילונים-דתיים, וגם צפוי שתהייה להם נטיה להתמקד בנושא היהודים-ערבים.

tension

אפשר לתת כל מיני פירושים למה שרואים.  למשל אפשר לטעון שהנושא העדתי די מת, ושהעניין בנושא פערי העושר דועך עם הזמן מאז המחאה החברתית של 2011.  אבל לדעתי מה שיותר מעניין זה התנודות ביחס לנושא החילונים-דתיים, הירידה הדרמטית במעמדו של המאבק היהודי-ערבי, ובמקביל העלייה העקבית בדגש ששמים על המתח בין ימין לשמאל.  ואני חושב שיותר מכל זה משקף לא את מה שהעם חושב שחשוב, אלא את המצב הפוליטי ואת מה שהמערכת הפוליטית מחליטה לנצל.

אף אחד חוץ מש"ס לא מנסה לנצל את השד העדתי, וגם אצלם הוא משני לענייני דת. אף אחד חוץ ממרצ לא באמת מעוניין לשנות את סדר היום הכלכלי.  אבל מאבקים בנושא חוק הגיוס טובים לפוליטיקאים משני צידי המתרס, שמשתמשים בנושא לליבוי הבוחרים שלהם. ולאחרונה הערבים, שבמשך שנים שימשו שעיר לעזאזל נוח לימין והלהיבו את האלקטורט, נאלצו לפנות את מקומם לטובת שטן גדול יותר: השמאל הבוגדני שמתעקש לנסות להחליף את נתניהו ומוכן אפילו להשתמש בנסיבות משפטיות לשם כך.

הסקר האחרון נערך בחודש מאי, אחרי הבחירות של אפריל אבל לפני שנודע שיהיו בחירות שניות ואף שלישיות. אני מעז לנחש שבסקר של 2020 (בהנחה שהשאלה הזו תִשאל) נגלה שיותר מ-50% חושבים שהמתח בין ימין לשמאל הוא החזק ביותר.  וזה אפילו יהיה נכון, כי כבר שנה זה תוקע אותנו ומונע טיפול בדברים אחרים.  אבל מצד שני לא מדובר באמת במתח אידיאולוגי בין ימין ושמאל, אלא במתח סביב מצבו האישי והתנהלותו של ראש הממשלה נתניהו.

מקורות

דוחות מדד הדמוקרטיה הישראלית מהשנים השונות.

אי איזון

תמיד חשבתי שאין שום צורה לקבל נתונים על הכספים שמושקעים בהתנחלויות, כי הם נכללים במגוון סעיפים תקציביים שונים בלי הפרדה לפי מיקום גאוגרפי.  אבל אז אבי וקסמן פרסם מאמר בדה מרקר על עליית ההשקעה בהתנחלויות, תוך הסתמכות על נתונים של הלמ"ס.  מסתבר שמאז 2003 הלמ"ס אוספת את הנתונים האלה, כי הם נחוצים כדי לדווח לאמריקנים, במסגרת הערבויות האמריקניות לאג"ח מדינה ישראליות (הם מקזזים את ההשקעה בהתנחלויות מסכום הערבויות).  וכיוון שצריך לדווח לאמריקנים, הלמ"ס מטריחה את החשבים של המשרדים השונים שיספקו נתונים על כספים שהולכים לשטחים.  מעבר לזה מסתבר שהנתונים האלה (שלא זמינים בצורה ישירה מהלמ"ס, צריך לדעת עליהם כדי לבקש אותם) נמצאים באתר של שלום עכשיו.  ומכאן הדרך לגרף כבר קצרה.

הנתונים קיימים מאז 2003, ומחולקים למשרדים וגופים ממשלתיים.  הגרף הבא מציג אותם, כאשר כל הסכומים מתוקנים לאינפלציה (כלומר לא הסכום המקורי בשקלים אלא במחירים של עכשיו).

us-report

ארבעה סעיפים ראויים לתשומת לב:

  • ההוצאה הגבוהה ביותר היא של משרד הפנים, ככל הנראה במסגרת מענקי האיזון שניתנים לרשויות מקומיות.  לפי דיווחים זה כולל סעיפים כמו "מענק ביטחוני לאור הקפאת הבנייה" ו"מענק בגין הסכם אוסלו".  על כך בהמשך.
  •  לעומת זאת, מסתבר שהחטיבה להתיישבות מעבירה רק סכומים נמוכים יחסית להתנחלויות. החטיבה היא זרוע של ההסתדרות הציונית, וסופגת ביקורת על כך שהיא משמשת את הממשלה לביצוע פעולות בשטחים ללא קריטריונים וללא ביקורת.
  •  סעיף סלילת הכבישים על ידי חברת נתיבי ישראל (לשעבר מע"צ) מתייחס רק לכבישים בתוך ההתנחלויות. כבישים עוקפים וכבישים בין עירוניים לא נכללים בתחשיב, בטענה שהם משמשים גם את האוכלוסייה הפלסטינית ולא רק את ההתנחלויות.
  •  בסעיף השיכון יש ערכים שליליים בשנים 2014-2015. זה קורה כנראה כי יש הכנסות מהיטלי פיתוח, שמכסות את ההוצאות על פיתוח תשתיות. המסקנה היא שכנראה בכל השנים ההוצאה הכוללת בעצם יותר גדולה מהתקציב כפי שהוא מוצג כאן.

לאור הדומיננטיות של הכספים המועברים על ידי משרד הפנים, הצצתי בתקציב כדי לראות אם אפשר לזהות סעיפים כמו אלה שצוטטו.  מתברר שאפשר.  בסעיף 18 לתקציב המדינה, שעניינו העברות לרשויות מקומיות, יש כמה תת-סעיפים שמציינים במפורש שהם מיועדים לשטחים.  בשנים האחרונות הם אפילו מרוכזים ביחד תחת הכותרת "מענקים לרשויות מקומיות ביו"ש"; בשנים קודמות יותר צריך לקושש אותם מבין סעיפים אחרים.

באופן לא מפתיע (כי זה עולה לכותרות מדי פעם) חלק ניכר מהסעיפים האלה לא מתוקצבים מראש.  במילים אחרות, הם לא נכללים בתקציב המדינה כפי שהוא מאושר על ידי הכנסת.  במקום זה עושים העברות תקציביות במהלך השנה, עם אישור די אוטומטי בוועדת הכספים.  כדי להראות את זה אני מציג כאן שני גרפים: אחד של התקציב המקורי (שאושר בכנסת), ושני של ביצוע התקציב בפועל (לפי הדיווח של החשב הכללי).

maanak-plan

maanak-do

  • הסעיף הותיק ביותר נקרא "העברה לתקציב שטחים-יו"ש", ובשנים האחרונות "העברה לועד המקומי בחברון".  זה מיליונים בודדים.  בשנת 1997 הייתה גם העברה לעזה, ובשנתיים האחרונות יש תיקצוב מסיבי של נתיב האבות ושל עמיחי (ישוב זמני למפוני עמונה).
  • בשנים 1997-2008 היה סעיף של כ-3.5 מיליון שקלים לשנה לצורך "הערכות שירותי הכבאות באיו"ש".
  • מאז 1997 יש "תוספת למענק האיזון בגין הסכם אוסלו".  לא מצאתי הסבר למה אוסלו משפיע על האיזון ומצדיק תוספת.  זה התחיל אצל ראש הממשלה נתניהו בתור עשרות מיליונים, אבל צומצם מאוד ב-2003 במסגרת הקיצוץ הגדול של שר האוצר נתניהו, וכיום נשאר רק כ-2 מיליון.  בכל אופן יפה לראות שיש עדיין מי שמשמרים את זיכרון הסכם אוסלו.  בשנים 1998-1999 היו גם כ-34 מיליון שקלים בגין הסכם וואי.
  • הסעיפים הגדולים ביותר – עשרות מיליונים בשנה – הם מענקים להתיישבות הצעירה.  במקור זה היה "בגולן, בבקעה, ובמעלה אפרים", ואחרי חפיפה קצרה זה הוחלף במענקים כלליים לאזור יו"ש.  חוץ מבשנים 1998-1999 זה אף פעם לא מתוקצב מראש.  ההסבר לסעיפים האלה היה שהסוכנות היהודית הייתה מעניקה מענקים כאלה בתחומי הקו הירוק, אז הממשלה החליטה לפצות את ההתנחלויות שלא מקבלות כי הן מחוץ לקו הירוק.  המענקים של הסוכנות הופסקו כנראה ב-2003, אבל הפיצוי להתנחלויות נמשך.  באוצר (ובבג"ץ) שמו לב לכך, ומאז 2015 יש כבר החלטות לצמצם ולהפסיק אותם.  נראה בעתיד אם זה באמת יקרה.
  • מענק ביטחוני למועצות אזוריות ביו"ש, שיכול להגיע לעשרות מיליונים.
  • בנוסף יש "מענקים חד פעמיים לרשויות מקומיות ביש"ע בגין המצב הביטחוני".  זה כ-30 מיליון שקלים באופן חד פעמי כל שנה. כיוון שזה חד-פעמי, זה לא מתוקצב מראש אף פעם.
  • ואחרון חביב: "מענקים ביטחוניים לאור הקפאת הבנייה", שרובו המכריע לא מתוקצב מראש.  זה כנראה הסעיף המופרך ביותר.  ההסבר הוא שבסוף שנת 2009 הוקפאה הבנייה בהתנחלויות למשך 10 חודשים בשל דרישה אמריקאית. כתוצאה מכך לא נבנו מבנים שאילו נבנו היו מספקים להתנחלויות תשלומי היטלים וארנונה. הסעיף מפצה את ההתנחלויות על הפסדי התשלומים בשל אותם מבנים היפותטיים שלא נבנו.  אבל בגלל שזה כל כך מופרך, הדביקו לזה את תווית הביטחון.

אלה כאמור רק תת-הסעיפים שניתן לזהות בקלות מתוך סעיף 18 של התקציב.  הסך שלהם הוא רק חלק קטן ממה שדווח לאמריקנים כהעברות של משרד הפנים, שהוא פחות מחצי מכלל ההעברות (סדר גודל של מיליארד שקלים כל שנה, בשנתיים האחרונות כ-1.5 מיליארד).  ניתוח של מענקי איזון בשנים 2002-2003 על ידי דן בן-דוד ויובל ארז, וניתוח של תקציב 2014 על ידי שלום עכשיו מראים שבאופן כללי יש הטיה ברורה של מענקי האיזון של משרד הפנים לטובת התנחלויות.

מקורות

נתוני הלמ"ס על הכספים שמושקעים בהתנחלויות נמצאים באתר של שלום עכשיו.

הנתונים על ביצוע סעיפי תקציב המדינה מקבצי אקסל של החשב הכללי.

לא יעלה על הדעת

השאלה אם נתניהו יכול או לא להרכיב ממשלה חדשה כשעומדים נגדו כתבי אישום היא חומר נפץ פוליטי. זו לא מטפורה – יש כבר אנשים שמסתובבים עם אבטחה כדי לאפשר להם לבצע את תפקידם. גורלם ומעמדם של נתניהו, היועץ המשפטי, ובית המשפט העליון עשוי להשתנות באופן דרמטי, וכמובן גם גורל הבחירות הקרובות.

אני רוצה להעלות שיקול לא משפטי לשאלה האם אכן אין מניעה משפטית.

אחת הבעיות הגדולות בפרויקטים של פיתוח מערכות תוכנה היא להגדיר באופן מלא את הדרישות מהמערכת. מה בדיוק היא צריכה לעשות בכל מצב. באופן טבעי, קשה לנו לדמיין את כל מה שיכול להשתבש. לכן גם קשה לנו להגדיר את התגובה הראויה לכל שיבוש. אבל מערכת תוכנה קיימת, שנתקלת במצב לא צפוי, בכל זאת תעשה משהו לפי איך שהיא מתוכנתת. או שהיא פשוט תקרוס.

מצבים כאלה שבהם המערכת לא יודעת להתמודד הם מצבי תקלה – מה שנקרא באגים. ואפשר לנצל אותם לרעה. זה מה שהאקרים עושים כשהם פורצים למערכת מחשבים. הם מזהים חולשות של המערכת, כלומר מצבים שבהם המערכת לא תתמודד נכון עם מה שקורה סביבה, ומתמרנים את המערכת למצב שרצוי להם, שבו הם יכולים לגנוב מידע או לגרום לנזק אחר.

דבר דומה קורה כעת במערכת המשפט. חוקי המדינה הם ניסיון להכתיב מה צריך לעשות בכל מצב. אבל יש בהם חורים – מצבים שאף אחד לא העלה בדעתו, ולכן אף אחד לא הגדיר מה צריך לעשות בהם. בהבדל ממערכות תוכנה, במערכת המשפט כשיש מצב לא צפוי זה מגיע לפתחו של בן אדם מסוים. למשל היועץ המשפטי לממשלה, או שופט. הוא זה שצריך להחליט מה לעשות, על סמך הבנתו המקצועית וניסיון העבר.

באנלוגיה למערכות מחשב, אחד השיקולים יכול להיות ההבנה שלאקונה בחוק מאפשרת ניצול לרעה. זה מה שעושים הטוענים שאם משהו אינו אסור באופן מפורש כנראה שהמחוקק החליט שלא צריך לאסור אותו, ולכן "אין מניעה משפטית" והוא מותר. זה לא נכון. המחוקק לא חשב על זה והחליט שזה בסדר. יכול להיות שהמחוקק פשוט לא העלה על דעתו שנידרדר עד כדי כך שזה יהיה רלוונטי.

והתגובה הנכונה למצב שלא יעלה על הדעת היא שהוא פסול מיסודו. הוא כל כך פסול, שאף אחד לא חשב שצריך לומר את זה. זה מובן מאליו. לכן למרות שזה לא נאמר במפורש בחוק, זה אסור.

המקרה של האפשרות להטיל על נתניהו להרכיב ממשלה חדשה ייחודי מעוד סיבה. נתניהו מואשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים, כשהמטרה הסופית (בתיקים 2000 ו-4000) היא להטות את דעת הציבור כדי להבטיח את הישארותו שלו בשלטון. במילים אחרות, הוא בעצם נאשם בחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה ותחת תהליך הבחירות. אז התגובה היא לתת לו לרוץ בבחירות? כדי לראות אם הוא הצליח להטות אותן?

נכון שיש בעיה עצומה בהפסקת הכהונה של ראש ממשלה (וכתוצאה מכך הממשלה כולה) בשלב של אישום שעוד לא הגיע לכדי פסק דין. אבל הטענה שנאשם יכול לעמוד לבחירה ושהציבור יחליט היא לא יותר מדמגוגיה. נאשמים לא נשפטים בכיכר העיר, אלא בהליך סדור בפני שופט מקצועי. על אחת כמה וכמה כשהאשמה היא בעצם הטיית והטעיית הציבור. למה הדבר דומה? יומיים לפני גמר הגביע מתגלה שאחת הקבוצות שיחדה את השופט. אבל במקום לפסוק הפסד טכני, מחליטים לשחק את המשחק בפני אותו שופט משוחד כי "רק הכדורגל יקבע". לא יעלה על הדעת.

אותו שיקול תקף, אגב, גם לגבי שאלת החסינות. חסינות מהעמדה לדין ניתנת לחברי כנסת כדי שיוכלו למלא את תפקידם. קבלת שוחד וביצוע פעולות של מרמה והפרת אמונים הן ההפך הגמור ממילוי תפקידו של חבר כנסת, ועומדות בסתירה לשבועת האמונים של חברי הכנסת. לא יעלה על הדעת שתינתן חסינות למי שעשה כך.

כשיש מתקפה של האקרים על מערכת מחשב המפעילים של המערכת נכנסים לפעולה ונוקטים בצעדי נגד. הם עובדים קשה כדי שהמערכת לא תקרוס וכדי שהבאגים יתוקנו. מערכת המשפט נמצאת כעת תחת מתקפה כזו. קווי ההגנה האחרונים הם היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון. המשימה הראשונה במעלה שלהם היא לדאוג לכך שהמערכת לא תקרוס. והצורה לעשות את זה היא קודם כל למנוע גישה מהמפגעים.

רוח צה"ל

[גרסה מורחבת במקצת של טור שפורסם בבלוג בדה-מרקר]

במלחמות הורגים אנשים. אבל יש מוסכמות לגבי איך מותר ואסור להרוג. בפרט אסור להרוג אזרחים שאינם משתתפים בלחימה, ואם עושים זאת זה נחשב לפשע מלחמה ובמקרים קיצוניים אף לפשע נגד האנושות – ויש בית דין בינלאומי מיוחד בהאג שנועד לשפוט מקרים כאלה.

אצלנו הדברים באים לידי ביטוי בקוד האתי של צה"ל, שמנוסח במסמך הקרוי רוח צה"ל. המסמך כולל שלושה ערכי יסוד (הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה; אהבת המולדת ונאמנות למדינה; כבוד האדם) ועשרה ערכים פרטניים (דבקות במשימה וחתירה לניצחון; אחריות; אמינות; דוגמה אישית; חיי אדם; טוהר הנשק; מקצועיות; משמעת; רעות; שליחות). לכל ערך מוצמד גם הסבר קצר. כך למשל הערך של חיי אדם מוגדר "החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה." במילים אחרות, זה מתייחס לחיי החיילים שצריך לשמור עליהם. אבל מיד אחריו בא הערך של טוהר הנשק, שהוא "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."

כמה מזה מחלחל אל חיילי צה"ל בפעילותם המבצעית? המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם לפני כמה שבועות סקר מיוחד שנערך על ידי עידית שפרן גיטלמן. הסקר עוסק בערכים של חיילים המשרתים בתפקידי לחימה, והקיף 504 חיילים שרובם כבר השתחררו מצה"ל. חלק חשוב בסקר עסק בקונפליקט שבין ערכי מוסר לבין פעילות מבצעית, ובפרט בשאלה האם החשש מהסתבכות משפטית משפיע על הפעילות המבצעית.

אבל אותי עניין יותר סולם הערכים של החיילים כפי שהוא בא לידי ביטוי בסקר. לוחמים שהשתתפו בסקר התבקשו לבחור את שלושת הערכים (מתוך עשרת הערכים של רוח צה"ל) שלדעתם הם החשובים ביותר. הגרף הבא מפלח את התוצאות לפי השיוך הפוליטי של החיילים למחנות השמאל, המרכז, והימין.

values-lr

התוצאות הן שעל חלק מהערכים יש הסכמה, ובעיקר הסכמה שהם לא כל כך חשובים: ערכים כמו אמינות, דוגמה אישית, משמעת, ושליחות. גם על החשיבות של מקצועיות יש הסכמה, ברמה גבוהה יותר מארבעת הערכים הקודמים. אבל לגבי כמה ערכים יש חוסר הסכמה משמעותי. כך חיי אדם וטוהר הנשק הם באופן מובהק ערכים של השמאל, ולא כל כך מעניינים חיילים שמזדהים עם הימין. דבקות במשימה ורעות, לעומת זאת, הם ערכים שמדברים יותר לימין. גם אחריות זכתה ליותר אהדה בימין, אבל ברמת התמיכה נמוכה יחסית.

פילוח של התוצאות לפי רמת דתיות הוביל לתוצאות צפויות אם כי פחות מובהקות. דבקות במשימה היה הערך היחיד שהבדיל באופן גורף בין חיילים דתיים יותר לחיילים דתיים פחות וחילונים. שיא התמיכה ברעות שייך דווקא למסורתיים-דתיים, וטיפה פחות אצל דתיים. מנגד שיא התמיכה בחיי אדם ובטוהר הנשק שייך למסורתיים לא דתיים, וטיפה פחות אצל חילונים. מכל מקום הפערים היו קטנים מהפערים בין ימין ושמאל.

values-dat

סדרת שאלות נוספת שהדגימה את נושא הערכים עסקה בעמדה כלפי העמדה לדין של חייל שביצע פעולה מסוימת. הפעולות שהוזכרו יצגו מנעד רחב ביותר: לקיחת מזכרת כמו מאפרה מחיפוש בבית פלסטיני, הפעלת כוח רב נגד פלסטיני שלא פגע בחיילים, הריגת אזרח פלסטיני מתקרב שלא נשמע להוראה לעצור, וירי בחשוד שניסה לבצע פיגוע אבל כבר נוטרל.

indict-det

דווקא השאלה הראשונה, על לקיחת מאפרה בעת חיפוש, הניבה את ההסכמה הרחבה ביותר בין חיילים ממחנה הימין וחיילים ממחנה השמאל: 71-76% מהמשיבים חשבו שיש להעמיד חייל כזה לדין.

בשאלות שנגעו לפגיעה בפלסטינים לא הייתה הסכמה כזו. למשל במקרה של הפעלת כוח רב כנגד פלסטיני שלא פגע בחיילים, 82% מהחיילים שמזדהים על השמאל חשבו שיש מקום להעמדה לדין, אבל רק 53.5% מחיילים המזדהים עם הימין חשבו כך.  כשחיילים בתפקידי לחימה נשאלו אם צריך להעמיד לדין חייל שהרג אזרח פלסטיני שהתקרב אליו ולא נשמע להוראה לעצור, 72.5% ו-66% מהחיילים המשתייכים למחנות הימין והמרכז בהתאמה חשבו שלא צריך להעמיד אותו לדין. בשמאל חשבו כך רק 40%.

בשאלה האחרונה, בנוגע לירי על מחבל מנוטרל, 61% מהחיילים המזדהים עם הימין חשבו שלא צריך להעמיד לדין, לעומת 35% שחשבו שכן. במרכז ובשמאל היחס היה דומה אבל בכיוון ההפוך: 63% ו-70.5% בהתאמה חשבו שצריך להעמיד לדין מי שירה במחבל מנוטרל. קצת פחות מאלה שחשבו שצריך להעמיד לדין על גניבת מאפרה.

מקורות

כאמור המקור לנתונים הוא סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בחזרה לפיזה

סופסוף פורסמו תוצאות מבחני פיזה של 2018. היה שווה לחכות. [הדברים הבאים פורסמו גם בבלוג בדה מרקר, בשני חלקים.]

התוצאות לא החמיאו לישראל, ואפילו צוין כי הייתה הידרדרות בתוצאות (שלא היו כל כך טובות מלכתחילה). אבל כדי לגבש דעה יותר מבוססת צריך לעשות שני דברים. האחד, להשוות את התוצאות מכל השנים בישראל ובמדינות ה-OECD, כדי לראות מה המגמות באמת. ושניים, להסתכל בציונים עצמם ובחיתוכים השונים של התוצאות. החדשות הטובות הן שלא כל המגמות גרועות כמו שהן נראות במבט ראשון, כפי שיפורט בהמשך. החדשות הרעות הן שמצב התלמידים החלשים אצלנו הרבה יותר גרוע ממה שהוא נראה במבט ראשון.  אבל מצד שני אולי זה לא באמת כל כך משמעותי.

נתחיל בתוצאות מבחן הקריאה, שהן הטובות ביותר. אבל ראשית, צריך להבין איך מציגים את הנתונים. תזכורת: לכל שאלה במבחן מיוחסת רמת קושי, ולפי התשובות לשאלות מעריכים את הרמה של כל תלמיד. הסקלה הבסיסית היא של 6 רמות, מ-1 הנמוכה ביותר עד 6 הגבוהה ביותר, ובנוסף רמה של "פחות מ-1" עבור אלה שהישגיהם היו נמוכים עד כדי כך שקשה לכמת אותם.  הפרשנות של הרמות היא שרמה 2 היא הרמה הנדרשת הבסיסית ביותר, רמה 3 זה כבר סביר, ורמות 5 ו-6 הם מצטיינים. רמה 1 נחשבת בעייתית ומצביעה על צפי לקשיים בהשגת עבודה ובכלל בהתמודדות עם העולם המודרני. במשך השנים חילקו אותה לתת רמות (1b, 1a, ו-1c). הרמה של פחות מ-1 כמובן עוד יותר גרועה.

כדי להראות בצורה נוחה את שיעור התלמידים ברמות גבוהות לעומת נמוכות, התצוגה הגרפית מראה את התפלגות התלמידים בין הרמות יחסית לגבול בין רמה 1 לרמה 2. כך ניתן בקלות לראות את האחוז שהם ברמה 2 ומעלה (צד ימין של הגרף) והאחוז שהם ברמה 1 ומטה (צד שמאל של הגרף). הסך הכל של שני הצדדים הוא כמובן 100%.

israel-read

התוצאות של ישראל במבחן הראשון שהשתתפה בו, בשנת 2006, היו גרועות ביותר. אבל בשלושת המבחנים הבאים היו תוצאות די טובות, עם 73-76% מהתלמידים ברמות 2 ומעלה. במבחן האחרון, זה של 2018, שיעור התלמידים ברמות האלה ירד אל מתחת לרף 70%, בהמשך למגמת ירידה מהשיא של 2012. אבל השוואה לתוצאות הממוצעות בכל מדינות ה-OECD מראה שמגמת ירידה קיימת גם שם ואינה ייחודית לישראל. ההבדל הוא רק ברמת הציונים, שאצלנו הם קצת יותר נמוכים.

דגם התוצאות במבחנים במתמטיקה שונה במקצת.  כאן ניתן לראות שיש הידרדרות קלה אך עקבית בתוצאות הממוצעות של מדינות ה-OECD.  התוצאות של תלמידי ישראל, לעומת זאת, היו במגמת השתפרות עד המבחן הקודם ב-2015. אבל במבחן של שנת 2018 התוצאות ירדו בחזרה לרמה קרובה למה שהיו בשנת 2012. וגם בשיא, התוצאות היו נמוכות לעומת ממוצע ה-OECD.

israel-math

ולבסוף, התוצאות במבחן במדעים.  הדגם הכללי במקרה הזה די דומה לזה בקריאה, פרט לכך שההפרש בין התוצאות בישראל לבין הממוצע של מדינות ה-OECD יותר גדול.  התוצאות בישראל היו במגמת שיפור מ-2006 ל-2012, והם במגמת ירידה בשני המבחנים שנערכו מאז. ירידה נרשמה גם בממוצע של ה-OECD, בעיקר מ-2012 ל-2015.

israel-sci

אז מה כל זה אומר לנו? באופן כללי, אם מסתכלים בכל תקופת המבחנים מאז 2006, יש מגמת שיפור בציונים של התלמידים הישראלים. הרמות הגבוהות ביותר התקבלו בשנת 2012 (בקריאה ומדעים) או 2015 (במתמטיקה). תוצאות המבחן האחרון פחות טובות משל הקודם או שני הקודמים, אבל מגמת ירידה כזו מאפיינת גם את הממוצע של כל מדינות ה-OECD.

מצד שני, למרות מגמת השיפור היחסי (או לחילופין ההידרדרות ביחד עם אחרים), הציונים של התלמידים הישראלים עדיין נמוכים ביחס לרוב מדינות ה-OECD האחרות. הבעיה העיקרית היא בפערים ובציונים העגומים של התלמידים החלשים ביותר.

נתונים מפורטים על התפלגות הציונים אינם מתפרסמים, אבל יש נתונים חלקיים. זה מה שמוצג בגרף הבא. אבל כדי להעריך אותם צריך קודם כל להבין איך הם מוצגים. הציון הממוצע הוא רק מספר אחד, שמשקלל את כל הציונים. אבל מה שמעניין אותנו הוא הפיזור של הציונים סביב הממוצע. מבחינה סטטיסטית אפשר לאפיין את הפיזור על ידי גודל שנקרא "סטיית התקן", שהוא בעצם הממוצע של עד כמה הציונים של תלמידים שונים רחוקים מהממוצע הכללי של כל הציונים. אבל זה שוב רק מספר אחד, שלא מאפשר הבחנה בפרטים. במקום זה התוצאות של מבחני פיזה מספקות נתונים על אחוזונים נבחרים של התפלגות הציונים.

במקרה שלנו, במבחן פיזה של שנת 2018 נבחנו בישראל 6623 תלמידים. אז יש לנו ערימה של 6623 ציונים. נסדר אותם מהציון הנמוך ביותר לציון הגבוה ביותר. בהינתן סדר כזה, נסמן למשל את הציון ה-662 בסדר, שהיה 296 נקודות במבחן הקריאה. זה האחוזון העשירי: 10% מהציונים קטנים ממנו, ו-90% גדולים ממנו. באופן דומה, הציון ה-1656 בסדר, שהיה 381 נקודות, הוא האחוזון ה-25, כי 25% מהציונים קטנים ממנו. הציון ה-3312 הוא החציון, או האחוזון ה-50: חצי מהציונים קטנים ממנו, וחצי גדולים ממנו.

הנתונים של מבחני פיזה כוללים את האחוזונים ה-5, 10, 25, 50, 75, 90, ו-95 של התפלגות הציונים. אני מציג אותם באופן הבא. הטווח מהציון של האחוזון ה-25 עד הציון של האחוזון ה-75, שזה האמצע של ההתפלגות ("גוף" ההתפלגות), מיוצג על ידי מלבן. בתוך המלבן הזה יש קו שמציין את הציון החציוני, ועיגול שמציין את הציון הממוצע. ה"זנבות" של ההתפלגות משני הצדדים מיוצגים על ידי קו בין האחוזונים ה-5 וה-25 משמאל, ובין האחוזונים ה-75 וה-95 מימין. על הקווים האלה מצוין המקום של האחוזונים ה-10 וה-90 בהתאמה. השוואה עם ציר הציונים מאפשר לקבל תמונה של התפלגות הציונים במבחן, ובפרט להשוות את ההתפלגות במדינות שונות.

pisa-read-2018-score-example-DM

הגרף מראה את התפלגות הציונים במדינות נבחרות במבחן הקריאה (התוצאות במבחנים במתמטיקה ובמדעים דומות). הוא כולל את רוב מדינות ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה כלכלי, ובפרט את מדינות מערב אירופה ואת ארה"ב. בנוסף הוא כולל חלק מהמדינות האחרות שהשתתפו במבחן פיזה, ובפרט את סינגפור (נציגת מדינות המזרח הרחוק שמככבות במבחן פיזה) וכמה מדינות מהמזרח התיכון (ירדן, קטאר, ואיחוד האמירויות).  כל המדינות מסודרות לפי הציון הממוצע.

pisa-read-2018-scores

מה שרואים בגרף הוא שיש שתי קבוצות של מדינות. בחלק העליון של הגרף נמצאות המדינות שתלמידיהן קיבלו ציונים טובים יחסית. האחוזון ה-5 בהתפלגות הציונים של המדינות האלה גבוה מציון 300, והאחוזון ה-95 הוא באזור ציון 650. בחלק התחתון של הגרף, לעומת זאת, התפלגות הציונים מוסטת לערכים נמוכים יותר: האחוזון ה-5 הוא בערך בציון 250, והאחוזון ה-95 הוא מתחת ל-600.

ישראל נמצאת באזור הגבול בין שתי הקבוצות. אם מסתכלים על הצד הימני של הגרף, נראה שהיא שייכת לקבוצת המדינות עם הציונים הגבוהים. האחוזון ה-90 בהתפלגות הציונים אצלנו שווה לזה של יפן, והאחוזון ה-95 שווה לזה של אירלנד, בריטניה, וגרמניה. באופן כללי, הציונים של התלמידים הטובים בישראל הם במקום טוב באמצע בין התלמידים הטובים של מדינות מערב אירופה, וגבוהים מממוצע ה-OECD.

אבל אם מסתכלים על הצד השמאלי של הגרף, נראה שישראל שייכת לקבוצת המדינות עם הציונים הנמוכים. האחוזון ה-5 אצלנו דומה לזה של ברזיל, וה-10 דומה לזה של רומניה; שניהם נמוכים מהאחוזונים המקבילים בירדן, ונמוכים דרמטית מממוצע ה-OECD.

אין אף מדינה אחרת שהמרחק בין האחוזון ה-5 לאחוזון ה-95 בהתפלגות הציונים שלה כל כך גדול. בהתאם, רוב הפרסומים על תוצאות מבחני פיזה אכן מציינים שהמדד שבו ישראל מצטיינת במיוחד הוא הפערים בין התלמידים הטובים והגרועים. מיחסים את זה לכך שהתלמידים הטובים הם היהודים, והחלשים הם הערבים. החרדים (ובפרט הבנים החרדים) לא משתתפים במבחן פיזה.  ההנחה הרווחת היא שאם הם היו משתתפים הציונים שלהם היו נמוכים עוד יותר.

מבחן פיזה אמור לבדוק מדגם מייצג של בני 15. כדי לוודא את זה הם סופרים כמה בתי ספר ותלמידים נופו מהמבחן למרות שעלו במדגם. ישראל מובילה בניפוי בתי ספר, אחרי ש-8.26% נופו (זה ערך מאוד חריג: במקום השני הולנד עם ניפוי של 5.05%). אנחנו במקום השני בניפוי תלמידים – 10.21%. בהערה בדו"ח פיזה מצויין השיעור הניפוי הגבוה נובע "מחוסר השתתפות של סוג מסוים של בתי ספר לבנים". לא ברור שהם מבינים באיזה סוג מדובר וכמה זה משפיע.

אבל מסתבר שפערים וניפוי הם לא המדדים היחידים שבהם ישראל חריגה.

בניגוד לשנים קודמות, השנה רוב המדינות ביצעו את מבחן פיזה באמצעות מחשב. דבר זה איפשר לאסוף נתונים שאי אפשר לאסוף עם שאלון נייר, כמו למשל הזמן שהושקע במילוי התשובות לשאלות. התפלגות הזמנים במדינות השונות מוצגת הגרף הבא. במקרה הזה הנתונים כוללים רק את האחוזונים 10, 50, ו-90, והם מוצגים על ידי קו שנמתח מהאחוזון ה-10 עד האחוזון ה-90, עם סימון של האחוזון ה-50 (החציון).

pisa-2018-time

מה שרואים הוא שהתפלגות הזמנים די דומה בכל העולם, ואין קשר חזק בין הזמן שהתלמידים משקיעים במתן התשובות לבין הציון שהם מקבלים. ברוב המדינות האחוזון ה-10 של ההתפלגות הוא באזור 30 הדקות. אבל יש כמה מדינות שבהן שיעור לא מבוטל של התלמידים הסתפקו בפחות זמן. בקטאר האחוזון ה-10 עמד על 20 דקות. בקוריאה 19 דקות. השיא, בהפרש ניכר, מוחזק בידי תלמידי ישראל, ש-10% מהם הסתפקו בפחות מ-8 דקות כדי לסיים את השאלון.

אם אתם אופטימיים חסרי תקנה, אפשר לפרש את זה בתור נתון שמשקף את יכולותיהם המופלאות של תלמידינו הטובים ביותר. אבל יותר סביר להניח שזה משקף אחוז גבוה יחסית של תלמידים שפשוט לא בא להם על המבחן הזה, ולא השקיעו בו מאמץ. הנתונים בדו"ח לא נותנים את הקורלציה בין השקעת הזמן והציון כך שאי אפשר לדעת. אבל אם באמת הציונים הנמוכים שייכים לאלה שלא השקיעו, אולי בעצם מצבם לא עד כדי כך גרוע.

עד כמה צריך לקחת את התוצאות האלה ברצינות, ומה צריך לעשות? פרסום תוצאות פיזה מספק הזדמנות מצוינת לעיתונים להעלות את נושא החינוך לכותרות ולדרוש פעולה כדי לשפר את הציונים. אבל צריך לזכור שהמטרה של מערכת החינוך היא לא לקבל ציונים גבוהים במבחני פיזה. המטרה של מערכת החינוך היא להעניק חינוך – לעזור לבוגרי העתיד לנהל את חייהם בצורה מושכלת, להכין אותם להשתלבות מוצלחת בעולם המודרני, להעניק להם ערכים, וכן, גם לצייד אותם בידע כללי. מבחני פיזה יכולים לשמש כתמרור שנותן סימן כלשהוא לגבי ביצועי המערכת. הסימן שאנחנו מקבלים הוא שבהחלט יש מקום לשיפור. אבל צריך להיזהר ולהשקיע בשיפור החינוך, לא בשיפור העמידה במבחנים.

מקורות

כרך I של תוצאות מבחני פיזה לשנת 2018.

הנתונים על תוצאות מבחן הקריאה מטבלה I.B1.1, תוצאות המתמטיקה מטבלה I.B1.2, ותוצאות המדעים מטבלה I.B1.3. הטבלאות האלה נותנות את החלוקה לרמות.

התוצאות על התפלגות הציונים במבחן הקריאה מטבלה I.B1.4.

נתונים על ההשתתפות והניפוי מטבלה I.A2.1.

נתונים על זמן התגובה מטבלה I.A8.15 (לא מופיעה בספר, נגיש בנפרד ברשת).

אז לאן נוסעים?

כמויות הנתונים שהלמ"ס אוספת הן בלתי נתפסות — הרים על גבי הרים של מספרים שמפרטים מה קורה בהמון נושאים ובכל מיני חיתוכים שונים. הבלוג הזה כמובן אפילו לא מגרד את פני השטח, ומסתפק כרגיל בהצגת המתווה הכללי בלבד. אבל מדי פעם שווה להסתכל על נתונים טיפה יתר מפורטים.

הדוגמה הנוכחית היא בנושא כלי רכב ונסועה, בהמשך לפוסטים קודמים. מסתבר שהלמ"ס מפרסמת בשנים האחרונות דו"ח שנתי שלם על נסועה, וטבלה 9 בו כוללת מידע מפורט ברמת העיר. אז התחלתי לחשוב על כך שבערים המרכזיות לא צריך לנסוע הרבה, כי הכל יחסית קרוב, וגם יש תחבורה ציבורית, אבל יש להניח שכמה שמתרחקים מהמרכז יש צורך ביותר נסיעות. טבלה 9 איפשרה לבדוק את זה.

הניסיון הראשון, לשרטט את כמות הנסועה לרכב כפונקציה של המרחק הפיזי מהמרכז (בנתוני הרשויות המקומיות של הלמ"ס יש נתון של מרחק מגבול מחוז תל-אביב), לא עלה יפה. אבל הניסיון השני, שהתבסס על מדד הפריפריאליות, הניב את הגרף הבא. מדד הפריפריאליות הוא סכום משוקלל של שני רכיבים. אחד מהם הוא המרחק ממחוז תל-אביב, ומשקלו 1/3. השני הוא מרחק משוקלל מכל הישובים האחרים, כאשר השקלול של כל ישוב נקבע לפי גודל האוכלוסייה שלו; המרחק המשוקלל הזה מקבל משקל של 2/3 בחישוב מדד הפריפריאליות.  מסתבר שבמדד הזה העיר המרכזית ביותר היא גבעתיים, ותל-אביב עצמה היא רק במקום השני. העיר הפריפריאלית ביותר היא אילת.

drive-periph

מה שרואים הוא מתאם שלילי מובהק בין פריפריאליות לנסועה (מקדם מתאם של 0.58-, ואם מתעלמים מהחריגים אילת, רהט, וכפר קאסם הוא עולה ל-0.69-). בערים המרכזיות ביותר — גבעתיים, תל-אביב, ורמת גן — הנסועה הממוצעת לרכב היא סביב 12,000 ק"מ לשנה.  באזור גוש דן זה 13-15 אלף ק"מ.  במחוזות הדרום והצפון זה 15-18 אלף.  שיא הנסועה שייך לרכבי רהט, שעושים בממוצע קרוב ל-22,000 ק"מ בשנה. אילת, שהיא שיאנית הפריפריאליות, היא חריג: הנסועה יחסית נמוכה (פחות מ-14,000), כי העיר די קטנה ובעצם אין לאן לנסוע בסביבה.

אז פריפריאליות אכן משפיעה — אנשים צריכים לנסוע יותר כדי לפצות על זה שהם מתחילים ממקום יותר נידח. אבל יש עוד דברים שיכולים להשפיע. למשל הכנסה: האם יותר כסף אומר גם יותר נסיעות? או אולי ההיפך? ומה עם כמות הרכבים? האם במקומות שיש בהם הרבה מכוניות גם נוסעים יותר, או שדווקא ריבוי המכוניות גורם לכך שכל אחת נוסעת פחות? כדי לבדוק את הגורמים האלה ציירתי עוד גרף, שבו הציר האופקי מייצג את ההכנסה הממוצעת בכל עיר, והציר האנכי את הנסועה לנפש — המכפלה של הנסועה לרכב כפול מספר הרכבים ל-1000 נפש. מה שיצא הוא הגרף הבא.

drive-money

באופן מפתיע משהו, הבחירה הזו של צירים גרמה להבחנה בין שלושת הצבירים העיקריים של ערים בישראל. ערים יהודיות ומעורבות נמצאות בצביר הגדול באמצע. כמות הנסועה בהן היא בטווח של 4000-6000 ק"מ לנפש לשנה, וזה לא תלוי ברמת ההכנסה. בערים החרדיות הנסועה היא 1000-2500 ק"מ לנפש.  זה כי מספר הרכבים לנפש נמוך יחסית, אז למרות שהנסועה לרכב  לא בהכרח נמוכה (ראו את מודיעין עילית, ביתר עילית, ובית שמש בגרף הקודם), כשמחלקים את זה בגודל האוכלוסייה הממוצע יוצא נמוך. אצל הערבים, לעומת זאת, הנסועה לנפש גבוהה יחסית — 6000-8000 ק"מ לנפש לשנה. אני מניח שזה משקף הצטלבות של שני גורמים: שירות גרוע של תחבורה ציבורית, וריבוי יחסי של רכבים לנפש (בין היתר כי אין תחבורה ציבורית טובה).

עדכון: ניתוח מעניין על הגעה לעבודה, שכולל את ההשפעה של פריפריליות ונגישות לתחבורה ציבורית, פורסם על ידי מחלקת המחקר של בנק ישראל בתחילת השנה: טניה סוחוי ויותם סופר, איך מגיעים לעבודה בישראל? מאפייני יישוב וגורמי פרט, פברואר 2019.

מקורות

נתוני הנסועה ומספר המכוניות לנפש בערים השונות מלוח 9 בפרסום 1772 של הלמ"ס, נסועה של כלי רכב (קילומטרז') 2018, שמכיל נתונים עבור 2017.

נתוני הערים עצמן (אוכלוסייה, פריפריאליות, הכנסה) מהפרופילים של הרשויות המקומיות.

שינוי מגמה

במסגרת שיטוטי בשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2019, שפורסם לאחרונה ע"י הלמ"ס, הגעתי לעדכון נתונים בנושא הדיור. בפרט הסתבר שמעניין לעדכן את הגרף שמציג נתונים על השכיחות היחסית של דירות בגדלים שונים, כי בפעם הראשונה יש נתונים על דירות של 7 ו-8 חדרים. 8 חדרים זה די נדיר, אבל מסתבר ש-7 יש בעצם די הרבה כבר מזה שנים רבות. בגרף הם מוצגים ביחד.  נקודה לתשומת לב: דירות 7 חדרים לא הופיעו פתאום יש מאין בשנת 1995.  זו פשוט השנה שבה מתחילה סדרת הנתונים החדשה שבה הן מופיעות.  לפני זה הן נכללות יחד עם דירות ה-6 חדרים.

app-sz

כשמסתכלים על הנתונים נראה שהמגמה לדירות יותר ויותר גדולות נבלמה בשנים האחרונות, וזה לא סתם תנודה אלא ממש שינוי מגמה. רואים את זה עוד יותר טוב אם מחשבים את גודל הדירה הממוצע — סך שטח הבנייה לדיור מחולק במספר הדירות שבנייתן הושלמה.  גודל הדירה הממוצע נשק ל-200 מ"ר בשנת 2012 (ברוטו, כולל שטחים משותפים), ומאז הוא יורד.

app-avgsz

בשני הגרפים רואים גם את התופעה ההיסטורית של בניית הרבה דירות קטנות יחסית (של 3 חדרים) בראשית שנות ה-90, במסגרת המאמצים לשכן את גל העלייה הגדול מרוסיה.  היו כל כך הרבה דירות כאלה שהגודל הממוצע ירד בכמה עשרות מ"ר.

מקורות

הנתונים ההיסטוריים על גדלי דירות הם אלה שכבר הראתי בעבר, ומקורם בלוח 8 של פרסום 1506 של הלמ"ס (הבינוי בישראל 2011). הנתונים החדשים מלוח 20.9 של שנתון 2019.

הנתונים ששימשו לחישוב גודל הדירה הממוצע באים משני מקורות. מספר הדירות ניתן בלוח 20.1 (בינוי – נתונים נבחרים). בלוח הזה יש גם נתונים על שטח הבנייה, אבל זה שטח הבנייה הכולל, ולא רק בנייה למגורים. את שטח הבנייה למגורים אפשר למצוא בלוח 20.6, אבל יש בו מידע רק לכמה שנים, אז צריך לעיין בלוחות המקבילים גם בשנתונים קודמים.

על פקקים וכבישים

[גם זה הופיע במקביל בבלוג בדה-מרקר]

פקקים הם תוצאה של יותר מדי מכוניות על פחות מדי כביש. לפני שנתיים כתבתי על איך מספר המכוניות לנפש גדל בהתמדה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לפני יותר מ-4 שנים כתבתי על סלילת כבישים.  אז הגיע זמן לעדכן את זה וגם להוסיף נתונים שלא הצגתי בעבר.

הגישה הפשטנית היא, כמו שכתוב לעיל, שפקקים נובעים מעלייה ביחס בין מכוניות לכבישים — מספר המכוניות גדל יותר מהר מקצב הגדילה של כבישים.  לכן כדי לפתור את בעית הפקקים צריך לסלול עוד כבישים. ואכן בכל מקום שמסתכלים נראה שיש עבודות פיתוח לסלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים. זה לא מספיק?

התשובה הקצרה היא שלא. אבל גם שזו בכלל לא השאלה הנכונה.

נתחיל בסלילת כבישים חדשים. הגרף הבא מעדכן את הנתונים על כמה קילומטרים של כבישים חדשים נסללו בכל שנה כמעט מאז ראשית ימי המדינה. מסתבר שסלילת כבישים חדשים היא עניין לא עקבי באופן מפתיע.  שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: מאמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר כשבן-גוריון היה ראש הממשלה), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר).  מצד שני ממשלת אשכול, ממשלת בגין, וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים. לגבי שתי האחרונות זה מתאים לתפיסה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשירותים, אבל לא ליומרות לעזור למשק.

roads

אבל הגרף הזה לא מראה את כל התמונה. מה שחסר הוא ההשקעה בתחזוקה (סלילה מחדש) ובהרחבה של כבישים קיימים.  הגרף הבא מראה את החלוקה בין כבישים קיימים וכבישים חדשים בכל שנה. הוא גם משתמש במדד אחר: לא האורך של הכבישים, אלא השטח שלהם. זה סופר בצורה יותר נכונה את "כמות" הכביש החדש או המחודש שעומד לרשות המכוניות, כולל מקרים של כבישים עם מספר נתיבים.

לא מצאתי נתונים על השטח שנסלל ברוב התקופה של סלילת כבישים חדשים בימי בן-גוריון. אבל את משך הזמן מאמצע שנות ה-60 עד היום ניתן לחלק בבירור לשניים. עד תחילת שנות ה-90 טופלו כל שנה כ-2 מיליון מ"ר של שטח כביש, עם מגמת ירידה קלה משנות ה-60 לשנות ה-80. מאז תחילת שנות ה-90 זה עומד על כ-6 מיליון מ"ר בשנה, עם תנודות בין 5-7 מיליון ואולי מגמת עלייה מסוימת.  בנוסף ניתן לראות שהשטח של כבישים חדשים הולך וקטן, והשטח של התחזוקה הולך וגדל. באמצע שנות ה-90 כ-60% היה חדש, וכיום רק כ-25%.

roads-area

כיוון שמספר המכוניות גדל כל הזמן, ושטח הכבישים גדל הרבה פחות, מתקבל שהצפיפות של המכוניות על הכביש עולה – ולכאורה זה מקור הפקקים. אבל צפיפות ממוצעת (מה שמקבלים אם מחלקים את מספר המכוניות הכולל בשטח הכבישים הכולל) היא לא מדד לשום דבר.  יש שונות עצומה בשימוש בכבישים, הן בממד המרחב והן בממד הזמן. מבחינה מרחבית, יש כבישים ארוכים באזורים פריפריאליים וכבישים צדדיים בערים שנוסעים בהם מעט מאוד באופן יחסי, ורק חלק קטן יחסי של הכבישים הם עמוסים ונוצרים בהם פקקים.  וגם בכבישים העמוסים, יש הבדלים בין שעות היום.  הבעיות קורות בעיקר בשעות העומס, בגלל הדינמיקה שנוצרת כשיותר מדי מכוניות מנסות לעבור בכביש באותו הזמן.

מעבר לכך, התפיסה שניתן לפתור את בעיית הפקקים על ידי סלילת כבישים נוספים גם היא לא נכונה.  בכל העולם, סלילת כבישים גורמת לעלייה בנסועה (אנשים קונים יותר מכוניות ונוסעים יותר), והפקקים חוזרים אחרי זמן קצר.  מה שצריך הוא להבין שהמטרה האמיתית היא בכלל לא להיפטר מהפקקים אלא לאפשר לאנשים להגיע למחוז חפצם.  ואז אפשר להפעיל מגוון פתרונות אלטרנטיביים שאינם תלויים ברכב פרטי — למשל תחבורה ציבורית —  ובעיית הפקקים נהיית פחות רלוונטית.

מקורות

הגרף הראשון ישירות מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס של 2019, לוח 20.1 (בינוי – נתונים נבחרים).

השני גם מהשנתונים הסטטיסטיים, אבל הצריך איסוף מהרבה מהם.  משנת 1990 עד השנה שעברה הנתונים של כל שנה מופיעים בלוחות 22.15 (סלילת כבישים) ו-22.16 (הרחבת ושיקום כבישים). בשנתון 2019 זה עבר איחוד בלוח 20.21. הנתונים הישנים יותר משנתון 1981 לוח 16.16, שנתון 1990 לוח 16.17, ושנתון 1992 לוח 16.20. בגלל עידכונים אחרי הפרסום ניסיתי להשתמש בנתון העדכני ביותר שמצאתי עבור כל שנה.

%d בלוגרים אהבו את זה: