ארכיון מחבר: דרור

סגירת חוב

הגירעון הממשלתי שעליו כתבתי בפוסט הקודם מגיע תדיר לחדשות, כי הוא משקף את מאבקי התקציב כל שנה.  אבל מה שעוד יותר חשוב בעצם הוא החוב הממשלתי.  החוב הוא האפקט המצטבר של כל הגירעונות האלה: אם כל שנה יש גירעון נוסף, ולוקחים הלוואות כדי לכסות אותו, החוב הכולל הוא ההצטברות של ההתחייבויות להחזיר את כל ההלוואות.  והגודל של החוב חשוב לא פחות מהגירעון בשנה מסוימת, כי הוא משפיע על דירוג האשראי של המדינה.

כמו הגירעון, נהוג לכמת גם את החוב בהשוואה לתמ"ג, או במילים אחרות בהשוואה לגודל כלכלת המדינה. באיחוד האירופי נקבע כי החוב צריך להיות לא יותר מ-60% מהתמ"ג (חלק מאמנת מסטריכט), אם כי יש מדינות שאינן עומדות בקריטריון הזה.

החוב הממשלתי בישראל מוצג בגרף הבא. כיוון שהחוב נובע בעצם מההצטברות של הגירעון, בתקופות שיש גירעון גבוה החוב עולה. אבל באופן כללי החוב (יחסית לתמ"ג) במגמת ירידה מאז 2003, וכיום הוא רק כ-60%  מהתוצר. מגמת הירידה הזו היא נדירה בעולם, כאשר ברוב המדינות החוב במגמת עלייה מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008.  הירידה משקפת הצלחה של נתניהו והאוצר לממש את המדיניות הרצויה לדעתם.

debt-gdp

צורה נוספת לכמת את החוב היא יחסית לגודל האוכלוסייה. משמעות הדבר שמחלקים את סכום החוב בגודל האוכלוסייה כל שנה. למספר המתקבל אין משמעות כלכלית, כיוון שהאזרחים אינם אחראים באופן ישיר לחוב הממשלתי. אבל שינויים במדד הזה יכולים להצביע על מגמות מדאיגות של גידול החוב. בכל אופן בישראל החוב לנפש די יציב, ועומד על כ-85000 שקל בשנים האחרונות.

debt-pop

מקורות

הנתונים מאתר בנק ישראל, בקישור  http://www.boi.org.il/he/DataAndStatistics/Lists/BoiTablesAndGraphs/f_18.xls

הגרעון

לפני כמה שנים כשהתחלתי לצייר גרפים של התקציב המדינה אחת המטרות הייתה להציג גם את הגרעון.  חשבתי שזה יהיה פשוט: אם יודעים מה ההכנסות ומה ההוצאות ההפרש הוא הגרעון.  זה היה נאיבי בלשון המעטה.  בסופו של דבר כתבתי פוסט על למה זה מסובך יותר, ולא כתבתי על הגרעון עצמו, כי לא היה ברור איך לעשות את החישוב הנכון מתוך הנתונים של אתר התקציב הפתוח.

אלא שיש עוד אופציה: אתר החשב הכללי מפרסם גם הוא מגוון נתונים על תקציב המדינה, כולל נתונים ישירים על הגרעון.  כמובן גם זה לא לגמרי פשוט, כי יש לא פחות מ-4 מתחרים על התואר.  ראשית יש להבחין בין "הגרעון ללא מתן אשראי נטו" לבין "הגרעון למימון" (זה חלק ממה שכתבתי עליו אז, וכנראה הגרעון ללא אשראי הוא המשקף יותר את פעולות הממשלה).  שנית, לכל אחד מהם צריך לבחור בין נתוני התקציב המקורי לנתוני הביצוע.  אבל במקום לבחור אפשר גם להציג את כולם ביחד.  יש נתונים נגישים ל-20 שנה.

deficit

אז מה אנחנו רואים כאן:

  • הפער בין הגרעון ללא מתן אשראי לבין הגרעון למימון קטן, אז לא צריך להתעמק בזה, ואפשר להתעלם מהקווים המקווקווים.
  • הפערים בין הגרעון כפי שהוא מוצע בחוק התקציב (הקו הסגול) לבין הגרעון בפועל בסופו של דבר (הקו האדום) הם עצומים.  בשנים בודדות אין פער, אבל ברוב יש, והוא יכול להגיע ל-20 מיליארד שקל.
  • יתרה מזאת, הצורות של הגרפים שונות לגמרי, ויש שנים שבהן קו אחד יורד והשני עולה, ואפילו בתלילות. מה שאומר שאין אפילו יכולת אמיתית לחזות מגמות.
  • עליות חדות בגרעון קורות בעקבות משברים כלכליים.

הגרף הנ"ל מראה את הגרעון בשקלים (מתוקן לאינפלציה).  אבל יותר מעניין לראות איך זה יחסית לדברים אחרים.  למשל, לבן אדם מן הישוב 20 מיליארד שקלים נראה המון, אבל מה זה בשביל מדינה שלמה?

נרמול אפשרי אחד הוא להסתכל על הגרעון לעומת כלל התקציב.  הגרף יוצא ממש ממש דומה, כאשר השיא (בשנת 2009) הוא גרעון של כ-17% מהתקציב!  לפחות זה היה צפוי בחוק התקציב המקורי (בגלל צעדים שננקטו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי).  אבל היו גם לא מעט שנים אחרות שבהן הגרעון היה 10% מהתקציב ומעלה, מה שמראה על בעיה בהתאמת ההוצאות להכנסות.

נרמול שני מקובל יותר הוא להסתכל על הגרעון יחסית לתמ"ג.  ויש גם נתונים מבנק ישראל על הגרעון כאחוז מהתמ"ג, ליותר שנים ממה שיש אצל החשב הכללי.  כמובן גם שם יש כמה גרסאות, כולל הבחנה בין "גרעון כולל" ל"גרעון שוטף" ובין גרעון הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות ומוסדות ציבוריים שונים) לממשלה בלבד.  הכי דומה (לגרעון האמיתי, כלומר בביצוע התקציב) יצא הגרעון הכולל של הממשלה בלבד.

deficit-gdp

אז גם כאן יש תנודתיות רבה (ובעצם שוב זה כמעט אותו הגרף), עם גרעון שמגיע לעיתים עד כ-5% מהתמ"ג.  וכיוון שהתקציב במגמת ירידה יחסית לתמ"ג, הרושם של עליה מסוימת בגרעון אחרי 2008 בגרף הקודם די נעלם.

המסקנה העיקרית: הויכוחים המתוקשרים בין ראשי האוצר, בנק ישראל, וראש הממשלה על יעד הגרעון (ובאופן מעשי עד כמה צריך לקצץ בתקציב או לא) לפני אישור כל תקציב חדש נראים די מגוחכים.  הרבה פעמים הם מתווכחים על חצי אחוז מהתמ"ג, בזמן שחוסר הוודאות לגבי מה יקרה באמת הרבה יותר גבוה.

מקורות

נתוני ביצוע התקציב (והגרעון) של החשב הכללי

נתוני הגרעון של בנק ישראל

עלית הביביתון

עמוס רגב פרש/הופרש מתפקידו כעורך ישראל היום, וזו הזדמנות להסתכל על ההשפעה של העיתון הזה על מפת העיתונות בישראל.  למרות שמדי פעם זה מוכחש, ברור לכולם שהעיתון שייך לשלדון אדלסון ועושה את דברו, ובפרט תומך בנתניהו במידה שמגיעה לעיתים להאשמות (בינתיים מפי פרשנים שונים, אך עדיין לא מטעם הגורמים המוסמכים) בתרומה אסורה.  אבל מה אפשר לראות מנתונים?

כרגיל, אין הרבה נתונים שאפשר להסתמך עליהם.  מה שמצאתי הוא נתוני חשיפה של העיתונים השונים.  "חשיפה" היא אחוז האוכלוסייה הבוגרת שנחשפת לעיתון, כלומר קראו ממנו משהו, בין אם במסגרת מנוי על העיתון, או שקנו אותו ברחוב, או שקיבלו אותו ממישהו אחר, או נתקלו בו בחדר ההמתנה של רופא השיניים.  זה שונה מ"תפוצה" שהוא מספר העותקים שהופץ, וסביר שבממוצע כל עותק נקרא על ידי יותר מאדם אחד.

נתוני החשיפה חשובים לעולם הפירסום, ולכן יש מי שאוסף אותם.  בפרט מאז 1998 יש חברה שעורכת באופן שוטף סקרי אוכלוסין בנושא צרכנות בכלל, ובין היתר חשיפה למדיה (לא רק עיתונות אלא גם רדיו וטלוויזיה).  זה נקרא סקר TGI (Target Group Index), והוא מתפרסם פעמיים בשנה.  לכל סקר כזה מראיינים 10,000 בני 18 או יותר מהאוכלוסייה היהודית.  לפני 1998 היו סקרים של איגוד המפרסמים.  יש כמובן שפע טענות על הסקר, למשל למה הוא מוגבל ליהודים, ומה הקשר בין חשיפה להשפעה.  אבל כמו בהרבה מקרים אחרים זה מה יש.  הגרף הבא מראה את התוצאות עבור עיתונים יומיים.  עיתוני סוף השבוע זוכים כרגיל לחשיפה גבוהה יותר.

exp-daily

 

אז ישראל היום הפך לעיתון הנחשף ביותר תוך 6 שנים מהופעתו, שזה ללא ספק הישג.  אבל אי אפשר להאשים אותו בירידה שחוו העיתונים האחרים, ובפרט ידיעות ומעריב.  שניהם הדרדרו ברציפות כבר 20 שנים לפני שהוא נוסד, כנראה בעיקר בגלל המעבר של חלקים בציבור לצריכת חדשות וידיעות אחרות ברשת האינטרנט.  לפני ההדרדרות, אגב, ידיעות הוכרז כמונופול בשנת 1995 כי התפוצה שלו עברה את 50% (ההכרזה בוטלה ב-2010).  ההדרדרות של ידיעות דווקא נפסקה מאז 2010 בערך, ומאז ידיעות וישראל היום די יציבים עם פער קטן לטובת ישראל היום. מעריב המשיך להדרדר ובפרט נפל קשות בסוף 2012, אחרי שנמכר לאחר כמה שנים בבעלות נוחי דנקנר.  העלייה של כלכליסט ב-2010 כנראה כתוצאה מהשקת המוסף שלו (שיוצא ביום חמישי, ולכן נספר במסגרת העיתונים היומיים ולא במסגרת עיתוני סוף השבוע).

מה שחסר כאן הוא ההשפעה של ישראל היום על שוק הפרסום, ובפרט על מחירי הפרסומות בעיתונים ומכאן על הכנסותיהם.  לפי פרסומים שונים ישראל היום מכר פרסומות במחירי הפסד ובכך גרם לירידת מחירים כללית ולהתמוטטות המודל העסקי של העיתונים האחרים.  על ישראל היום עצמו זה לא השפיע כי כנראה מעולם לא היה לו מודל עסקי.

מקורות

סקר TGI מתפרסם אמנם פעמיים בשנה, אבל לא מצאתי שום מקור שמכיל את כל המידע ההיסטורי.  הנתונים לגרף לוקטו אם כן מידיעות שפורסמו בעיתונים שונים (ידיעות, הארץ, דהמרקר, העין השביעית, ועוד) לאורך השנים כל פעם שיצא סקר חדש.  הנתונים על פוסט מאוחדים עם נתוני מעריב הבוקר מהסקרים האחרונים.  עדכון: קיבלתי גם נתונים על השנים 2006-2010 ישירות מחברת קנטר מדיה שעורכת את הסקר, וזה עזר להשלים כמה נקודות חסרות.

חברת הלומדים

החרדים אוהבים להתהדר בהיותם "חברת לומדים" שבה כל הגברים מקדישים את חייהם ללימוד, ולו על חשבון העבודה.  את זה משאירים לנשים.  אבל נעזוב רגע את הפן המגדרי, ונתמקד בלימוד.  אם מסתכלים על לימוד כללי ולא על לימוד תורה, מדובר לא בחברת לומדים אלא בחברת בורים.

הבעיה עם דיון בנושראים כאלה הוא החוסר בנתונים.  בפרט, הלמ"ס אינה אוספת נתונים על חרדים ומתקשה להגדיר מיהו חרדי.  הנתונים שאציג כאן מקורם במחקר של איתן רגב ממרכז טאוב בנושא "השכלה ותעסוקה במגזר החרדי".  המחקר הזה מתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008, וכולל שתי הברקות מתודולוגיות:

  • דבר ראשון צריך לזהות מי מהנפקדים הם חרדים.  את זה עושים בשני שלבים.  ראשית, כוללים את כל התושבים הבוגרים המתגוררים באזורים בהם הייתה הצבעה חזקה למפלגות חרדיות בבחירות לכנסת.  שנית, מחריגים את משקי הבית שיש בהם טלוויזיה.  הצרוף נותן זיהוי טוב של חרדים שאינו מתבסס על מוסד לימודים (כגון ישיבה) כמו שיטות אחרות.  כתוצאה ניתן לזהות גם חרדים שלמדו לימודים אקדמיים.
  • כדי לקבל מידע על שינויים לאורך זמן, חילקו את האוכלוסייה החרדית לפי גילים.  כך אלה שהיו בני 45-54 בשנת 2008 הם מי שנולדו בין השנים 1954-1963, ומייצגים את החינוך האופייני לחרדים בשנות ה-60 המאוחרות וה-70 של המאה הקודמת.  מי שהיו בני 35-44 נולדו בין השנים 1964-1973, ומייצגים את המגמות החינוכיות של שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80.  וכך הלאה.

regev-eduבמחקר של רגב יש מגוון תוצאות על התעסוקה, ההכנסה, והלימודים של החרדים.  אני מתמקד בלימודים ומסתפק בשני גרפים שמדגימים לדעתי את העיקר.  הראשון הוא השינוי בלימודים כלליים בבתי הספר.  הגרף מראה את אחוז החרדים שהסתפקו בסיום בית ספר יסודי, האחוז שקיבלו תעודה מבית ספר על-יסודי, והאחוז שעמדו בבחינות בגרות.  אצל אלה שנולדו סביב 1960, כ-40% הסתפקו בבית-ספר יסודי, ולכ-40% הייתה תעודת בגרות.  30 שנה מאוחר יותר כמעט 70% הסתפקו ביסודי, ורק ל-5% הייתה תעודת בגרות.

regev-acad

הגרף השני משווה את החרדים לקבוצות אחרות באוכלוסייה מבחינת לימודים אקדמיים.  עבור כל קבוצה, תוך הבחנה בין גברים לנשים, אנחנו רואים כאן את האחוז שהיה להם תואר אקדמי בין אלה שנולדו בשנים 1944-1963 ובין אלה שנולדו 20 שנה מאוחר יותר, בשנים 1964-1983.  בכל קבוצות האוכלוסיה רואים מגמת עלייה בלימודים האקדמיים, בעיקר אצל נשים.  הקבוצה היחידה שאצלה יש נסיגה בלימודים האקדמיים היא החרדים.  בפרט רואים היפוך בין החרדים לערבים: אצל הערבים, ובעיקר הנשים הערביות, יש עליה דרמטית, בעוד אצל החרדים, ובפרט הגברים החרדים, יש נסיגה, וביחד התוצאה היא שהערבים עקפו את החרדים.

מה שמדהים הוא שכל זה הוא סיפור של 40 השנים האחרונות, מאז המהפך.  לפני זה חרדים למדו וגם עבדו — לפי רגב שיעור התעסוקה של חרדים לפני 1980 היה מעל 80%.  לא הייתה חברת לומדים של כלל הגברים, וזו לא מסורת ארוכת ימים.  אבל אז בא בגין ופטר אותם מגיוס בתנאי שילמדו בישיבה.  אז זה מה שהם עשו.  ובמצב הפוליטי הנוכחי, במקום לפעול לפתרון הבעיה (גיוס ולימודי ליבה) מרחיבים אותה (דרישה מהאוניברסיטאות ללמד בהפרדה מגדרית).

מקורות

איתן רגב, השכלה ותעסוקה במגזר החרדי, מרכז טאוב, 2013. מבוסס על נתוני הלמ"ס ממפקד אוכלוסין 2008.

הצלחה היסטורית

אם תשאלו את האדם ברחוב מה ההצלחה הגדולה של הממשלה בשוק התקשורת, אני מניח שרבים יציינו את כחלון והמהפכה במחירי הסלולר.  אבל הייתה הצלחה אפילו יותר גדולה בעבר, עם בזק.

למי שעוד לא נולד אז, הנה הסיפור.  עם קום המדינה משרד הדואר היה אחראי גם על שרותי הטלפון.  אחראי אומר שזה היה שרות ממשלתי (כמו הדואר) – המרכזות היו שייכות לממשלה, הטכנאים היו עובדי ממשלה, והניהול היה ממשלתי.  מבחינה תקציבית זה אמר שלא היה קשר בין ההכנסות להוצאות: ההכנסות הלכו לאוצר, ואת ההוצאות היה צריך לאשר במסגרת התקציב.  התוצאה הייתה חוסר השקעה בתשתיות ובכוח אדם, ורמת שרות נמוכה.  אז נכון שמשנות ה-60 שרות הטלפונים התפשט בקצב מואץ, אבל זה ממש לא עמד בביקוש, ואנשים נאלצו לחכות בתור חודשים ואפילו שנים כדי שיתקינו אצלם בבית קו טלפון.  השיא היה בשנת 1983, אז מספר הקוים המותקנים היה טיפה יותר ממיליון, ומספר הממתינים לקו היה רבע מיליון.  הגרף הבא ממחיש זאת ומראה את מספר הקווים והממתינים יחסית לגודל האוכלוסייה.

phones

ולמה זה היה השיא? כי ב-1984 התחילה לפעול בזק, שהוקמה כחברה ממשלתית בדיוק כדי לפתור את הבעיות האלה. ואכן כוח האדם ואיתו קצב העבודה גדלו, ותוך כ-6 שנים בעיית ההמתנה לקו נפתרה.  בזק המשיכה לעשות חיל והמדינה התחילה למכור מניות שלה ב-1989, ולבסוף הפריטה אותה בשנת 2005.

במקביל צומצם המונופול של בזק על שוק התקשורת ונוצרה תחרות בין ספקים.  אבני דרך ראויות לציון היו:

  • התחלת שירות סלולרי על ידי חברת פלאפון ב-1986.  השירות נהיה פופולארי יותר עם כניסת סלקום ב-1994 ופרטנר ב-1999.  פלאפון נרכשה על ידי בזק והפכה לחברת בת.
  • פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות בשנת 1997, וכניסת החברות קווי זהב (עם הקידומת 012) וברק (013).  בזק סיפקה שירות מתחרה באמצעות חברת הבת בזק בינלאומי (014).
  • הפעלת שירות פס רחב לתקשורת נתונים (ADSL) בשנת 2000.  כתוצאה לא היה צורך יותר בקו טלפון יעודי כדי להתחבר לרשת האינטרנט.
  • פתיחת שוק השיחות בתוך הארץ לתחרות בשנת 2006, תוך שימוש בתשתית כבלים (HOT) או אינטרנט (012 קווי זהב).
  • רפורמת הסלולר ב-2010, שגרמה לירידת מחירים חדה ולהעדפה גוברת של טלפונים סלולריים על פני קוויים.

כתוצאה מכל זה מספר הטלפונים הקוויים נמצא בירידה מאז 2001.

מקורות

הנתונים על מספר קווי הטלפון והממתינים מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.  כמו בהרבה מקרים גם כאן מדובר באיסוף נתונים מהרבה שנתונים שונים, כי כל אחד מכיל מידע רק אודות שנים ספורות.

העברות

במדינת ישראל מופעלים מספר מנגנונים שנועדו לצמצם את איהשוויון.

  • שכר מינימום. זהו השכר המינימאלי ברוטו שמעסיק חייב לשלם לעובד עבור חודש עבודה במשרה מלאה, וממנו נגזרים שכר המינימום לנוער ושכר המינימום ליום עבודה ולשעת עבודה. חוק שכר מינימום קיים מאז 1987, כשלפני זה הייתה התייחסות לשכר מינימום בהסכמים הקיבוציים בין ההסתדרות למעסיקים.

  • מסים פרוגרסיביים. מסים ישירים כמו מס הכנסה והתשלומים לביטוח לאומי הם פרוגרסיביים, כלומר האחוז מההכנסה שצריך לשלם אינו קבוע אלא גדל עם ההכנסה. בפרט, יש סף תחתון, וכתוצאה ממנו חצי מהעובדים אינם משלמים מס הכנסה כלל. תוצאת לואי, אגב, היא שקיצוץ במסים בעצם מגדיל פערים, כי מי שנהנים ממנו הם העשירים יותר שמשלמים מיסים ואחרי הקיצוץ משלמים פחות. מי שלא משלם לא נהנה מהקיצוץ.

  • מס הכנסה שלילי. זוהי תמיכה שניתנת על ידי המדינה, מאז 2008, באמצעות רשות המיסים, למי שהכנסתם מעבודה נמוכה ולפיכך הם אינם משלמים מס הכנסה.

  • הבטחת הכנסה. זוהי גמלה של המוסד לביטוח לאומי הקיימת מאז 1982, וניתנת למי שאין לו הכנסה כלל. בנוסף יש גמלת השלמת הכנסה למי שיש לו הכנסה אבל היא נמוכה ולא מספיקה לקיום סביר.

ההשפעה של כל המנגנונים האלה מודגמת בגרף הבא.  מה שרואים כאן הוא חלוקת ההכנסה ברוטו בין העשירונים השונים: העשירון התחתון מקבל רק 0.2% מההכנסה הכוללת, העשירון השני 2%, וכך הלאה עד העשירון העליון שמקבל לא פחות מ-32.2%. אבל אחרי מיסים ותשלומי העברה הפערים מצטמצמים במקצת: העשירון התחתון למשל עולה ל-2%, והעליון יורד ל-26.2%. אז עדיין יש פערים משמעותיים, אבל איהשוויון קטן במקצת.

asironim-mod

ניתן לכמת את איהשוויון וכמה הוא השתנה על ידי מדד ג’יני. התוצאה מוצגת בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש ירידה משמעותית במדד לאחר תשלום מסים וביצוע תשלומי ההעברה כמו הגמלאות של הביטוח הלאומי (הם נקראים תשלומי העברה כי מדובר בהעברת כספים מחשבון לחשבון ללא תמורה). כמו כן ניתן לראות שמדד ג’יני של ההכנסה ברוטו נמצא במגמת ירידה קלה מאז ראשית המאה, אבל מדד ג’יני של ההכנסה הפנויה (אחרי ההעברות) הוא יותר יציב.

gini-mod

מקורות

דוח ממדי העוני והפערים החברתיים 2015 של המוסד לביטוח לאומי.

ממוצע וחציון

אחד המוטיבים החוזרים בענייני כספים (למשל משכורות ועושר) הוא התפלגויות מוטות, או בשם אחר התפלגויות עם "זנב כבד".  ולפני חודשיים כשעדכנתי פוסט על מחירי הדירות ביחס למשכורת הממוצעת א.ד. הפנה את תשומת ליבי לכך שיש נתונים על המשכורת החציונית באתר של הביטוח הלאומי.  אז זו הזדמנות להסביר את ההבדל ולמה הוא חשוב.

כשאנחנו מדברים על משכורות אנחנו מדברים בעצם על התפלגות שלמה: מנהל בנק משתכר יותר מנהג הסעות, ונהג משתכר יותר מעובד ניקיון. ובכל זאת אנחנו רוצים מספר אחד שמייצג "משכורת אופיינית", מה שיאפשר לנו לראות איך משכורת אופיינית משתנה עם הזמן.

הבעיה היא שהתפלגות ההכנסות (ועוד יותר מכך התפלגות העושר) היא התפלגות מוטה. זה אומר שההתפלגות היא לא סימטרית. לשם השוואה, תחשבו על התפלגות הגובה של בני אדם: הגובה הממוצע של בנים הוא בערך 1.76, וכמעט כולם נמצאים בין 1.55 לבין 1.99. הפיזור נראה כמו עקומת פעמון, והיא סימטרית משני הצדדים של הממוצע. לעומת זאת התפלגות ההכנסות ממשכורת נראית כמו פעמון שחתכו אותו מצד שמאל (המשכורות הנמוכות) ומשכו את הקצה שלו מצד ימין (המשכורות הגבוהות). ההכנסות של העשירונים הנמוכים הן קטנות ודומות זו לזו, אבל העשירונים הגבוהים מקבלים יותר ויותר, והעשירון העליון (ובעיקר המאיון העליון) מקבל ממש הרבה יותר.

כשההתפלגות היא סימטרית, כמו התפלגות הגובה, הגובה הממוצע נמצא באמצע וניתן לומר שהוא מאפיין את ההתפלגות: כשנלך ברחוב נראה הרבה אנשים שהגובה שלהם קרוב לממוצע, ומעטים שרחוקים ממנו. אבל במקרה של התפלגות מוטה כמו התפלגות ההכנסות זה לא המצב. הממוצע הוא שקלול של ההכנסה הנמוכה של העשירונים התחתונים עם ההכנסה הגבוהה העשירון העליון, ובסופו של דבר הוא לא מייצג לא את העניים (הוא גבוה מדי) ולא את העשירים (הוא נמוך מדי).  אז כשנלך ברחוב, רוב האנשים שנפגוש משתכרים הרבה פחות מהממוצע.

לכן במקרה של התפלגות מוטה עדיף להשתמש בחציון כדי לאפיין את ההתפלגות. החציון הוא הערך שנמצא באמצע ההתפלגות: חצי מהערכים נמוכים ממנו וחצי גבוהים ממנו. בהתפלגות הגבהים הסימטרית החציון הוא אותו הדבר כמו הממוצע. אבל בהתפלגות ההכנסות הלא סימטרית הם רחוקים זה מזה: החציון הוא הגבול בין העשירון החמישי לעשירון השישי, כי חצי מקבלים פחות מזה וחצי יותר מזה. הממוצע הרבה יותר גבוה כי הוא נמשך למעלה על ידי ההכנסות הגבוהות מאוד של העשירון העליון.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, הפער משמעותי.

salary

הקו הירוק באמצע הוא השכר החציוני לפי נתוני הביטוח הלאומי. יש נתונים חלקיים בלבד, רק לשנים 2000-2014. הטענה היא שהשכר החציוני הוא מאפיין סביר של רוב האוכלוסייה, לפחות העניים יותר ועד מעמד הביניים, כי הוא נמצא באזור ה"צפוף" של ההתפלגות.  המחיר הוא שהוא מקריב לשם כך את האיפיון של העשירים.

שני הקווים העליונים בגרף הם גרסאות שונות של השכר הממוצע. ההבדל נובע כנראה מכך שנתוני הביטוח הלאומי מתייחסים לממוצע שכר חודש עבודה (ומתעלמים מחודשים שבהם האדם לא עבד), ואילו נתוני הלמ"ס לשכר חודשי ממוצע (כלומר סך המשכורת בשנה חלקי 12, בין אם עבדו בכל החודשים בשנה ובין אם לא). נתוני הלמ"ס משקפים אם כן בצורה יותר נכונה את ההכנסה המעשית של השכירים, ונתוני הביטוח הלאומי את מה שמשלמים על עבודה.  לשם השוואה ציירתי גם את השינוי היחסי של המדד, מה שמראה שכל גרסאות השכר עלו ברוב התקופה הזו יותר מהמדד.

מה שעוד אפשר לראות הוא שהקווים של השכר החציוני והממוצע של הביטוח הלאומי דומים זה לזה.  אז אם יש ביניהם יחס קבוע אפשר אולי להסיק מה השכר החציוני מהממוצע.  הגרף הבא מראה את היחס, ומסתבר שהוא לא קבוע, אלא משתנה קלות עם אפשרות למגמה של ירידה.  המגמה הזו מצביעה אולי על הקטנה קלה באי השוויון.

avg-med-ratio

מקורות

נתוני הביטוח הלאומי מפרסום תקופתי 279 על שכר והכנסות מעבודה.  נתוני הלמ"ס מהשנתון הסטטיסטי.

ילדים וזקנים

הביטוח הלאומי הוא המנגנון למימוש ביטחון סוציאלי בישראל.  וזה חתיכת מנגנון.  התקציב הכולל של הביטוח הלאומי בשנת 2016 היה 75 מיליארד שקל (זה הפעילות של הביטוח הלאומי עצמו, לא כולל גבית מס בריאות והעברתו לקופות החולים).  להשוואה תקציב משרד הביטחון  היה 56 מיליארד.

רוב התקציב הזה משמש לקצבאות שונות.  עקרון בסיסי של הביטוח הלאומי הוא שהתשלומים האלה הם אוניברסליים — כולם מקבלים אותם, בלי תלות במצב כלכלי.  גם העשירים ביותר וגם העניים ביותר מקבלים אותה קצבת זיקנה ואותה קצבת ילדים.  אבל יש הבדל מסוים בצד הגביה, שהיא פרוגרסיבית, ועשירים משלמים יותר דמי ביטוח לאומי מעניים.

הגרף הבא מראה את החלוקה של התקציב לגמלאות השונות ואיך זה השתנה לאורך השנים.  כיוון שמאז שנות ה-50 האוכלוסייה גדלה פי כמה, הסכומים כאן מנורמלים לגודל האוכלוסייה.  עד 1980 זה ברזולוציה של 5 שנים, ומאז יש נתונים (כמעט) לכל שנה.  כל הסכומים בשקלים של היום, מתוקנים לאינפלציה.

gimlaot

כמו שניתן לראות הרכיב הגדול ביותר הוא קצבת זיקנה, שמשולמת לכל מי שהגיע לגיל הפרישה.  השני הוא קצבת נכות כללית, וביחד שתי הגמלאות האלה מהוות חצי מכלל ההוצאות של הביטוח הלאומי.  כל הגמלאות, חוץ מקצבת ילדים, נמצאות במגמת עליה.  עם זאת היו גם תקופות של ירידות, כשהבולטת שבהן הייתה בתקופת ממשלת שרון.

אם מסכמים הכל ביחד, הביטוח הלאומי מוציא כ-8700 שקלים לשנה בממוצע על כל תושב בישראל (75 מיליארד מחולק לכ-8.6 מיליון תושבים).  אבל ברור שהכסף לא מתחלק שווה בשווה בין כל התושבים.  הגרף הבא מראה את מספר הנהנים מכל קצבה.  יצויין שהנתונים לא בהכרח מלאים: למשל קצבת אבטלה יש מאז שנות ה-70, אבל הנתונים שמצאתי באתר הביטוח הלאומי מתחילים ב-1991.

recipients

שוב, כיוון שכמובן אוכלוסיית המדינה גדלה פי כמה לאורך השנים, מה שמוצג פה הוא לא מספרים אבסולוטיים אלא האחוז מהאוכלוסייה.  אז מתחילת המאה כ-20% מהאוכלוסייה הם "לקוחות" של הביטוח הלאומי, בלי הילדים.  אם מחשיבים ילדים (כלומר מייחסים את קצבת הילדים להם ולא להוריהם) אז זה 50% מהאוכלוסייה. באופן כללי היה גידול באחוז הנתמכים בשנות ה-60 וה-70 ושוב בשנות ה-90.  בראשית שנות ה-2000 הייתה ירידה מסוימת.

בהינתן כמה כסף מושקע בכל קצבה וכמה אנשים מקבלים אותה, אפשר לחשב את גודל הקצבה הממוצעת.  שוב רואים מגמת עלייה כללית, אבל גם קטעים ארוכים של עמידה במקום, בעיקר בעשור הראשון של המאה.  הערה לגבי קצבת ילדים: מה שרואים פה זו הקיצבה הממוצעת לילד לשנה שלמה — פי 12 יותר מהקיצבה החודשית שהיא המספר שנוהגים לצטט.

avg-gimla

שתי הגמלאות המעניינות ביותר הן קצבת זיקנה וקצבת ילדים.  קצבת זיקנה מעניינת כי היא קשורה באופן ההדוק ביותר ליציבות של הביטוח הלאומי לאורך זמן: עם הזדקנות האוכלוסייה התשלומים לקצבת זיקנה עולים, וזה צפוי להגיע למצב שבו ההכנסות לא יספיקו כדי לכסות את ההוצאות (לפי הדו"ח האקטוארי האחרון של הביטוח הלאומי, המוסד לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו בערך ב-2045).  הגרף הבא מראה את האחוז מהאוכלוסיה שהם זקנים, ואת הסך הכולל המשולם כקצבאות זיקנה מחולק לגודל האוכלוסייה.  כפי שניתן לראות מספר מקבלי קיצבת זיקנה משקף את אחוז האוכלוסיה שהוא בין גיל של מעל 65 למעל 70.  אבל הסכום המשולם להם עולה יותר מהר מהמספר שלהם, אם כי לא ברציפות: תקופות של עליה היו בתחילת ממשלת הרוטציה, בתקופה ממשלת רבין עד ממשלת ברק, ובעשור האחרון.  שתי תופעות נוספות ששווה לשים לב אליהן: הייתה ירידה קלה במספר היחסי של מקבלי הקיצבה אחרי העלאת גיל הפרישה ב-2004, ולאחרונה יש עליה במספר מקבלי הקיצבה כנראה כתוצאה מהעליה באחוז הזקנים כשדור הבייבי-בום של ילידי שנות ה-50 התחילו לצאת לפנסיה.

old

קצבת ילדים מעניינית בגלל התהפוכות שהיא עברה וההקשרים הפוליטיים שלה.  כפי שניתן לראות בגרף הבא החלק היחסי של ילדים באוכלוסיה נמצא במגמת ירידה (אם כי נראה שהתייצב מאז 2010), ומספר הילדים שעבורם משולמת קצבת ילדים עוקב אחרי מספר זה בתקופות של כיסוי מלא.  אבל הכיסוי לא התחיל כמלא: ב-1959 הוא היה רק לילד הרביעי ואילך, ורק עד גיל 14.  ב-1965 הכיסוי הועלה לגיל 18, וב-1975 הורחב לכל הילדים.  בהמשך, הקצבה לילד הראשון בוטלה ב-1985 ולשני ב-1990, אבל הם הוחזרו על ידי ממשלת רבין ב-1993.

yeladim

במקביל, היו שינויים רבים בגובה הקצבאות.  עד ראשית שנות ה-90 היו צירופים שונים של התניית הקיצבה בשרות צבאי של ההורים או בעבודה כשכירים.  מאז הפרמטר העיקרי הוא מספר הילדים.  בנובמבר 2000 הועבר חוק הלפרט שהעלה מאוד את הקיצבה החל מהילד ה-5, לגובה 855 שקלים (פי 5 מהקיצבה לילד הראשון).  ב-2003 הוחזר הגלגל, ההעדפה של ילדים רבים צומצמה מאוד, ולגבי ילדים שנולדו מאותה נקודה והלאה נקבעה שוב קיצבה אחידה יותר.  כתוצאה סך התשלומים ירד באופן חד, וכיום כמעט לא נשארו עוד ילדים המקבלים קצבה גבוהה יותר.  יש הטוענים כי כתוצאה מירידת הקיצבאות ירדה הילודה במגזרים החרדי והמוסלמי.  לגבי ערבים נתוני הלמ"ס מראים שאכן יש קורלציה כזו, לגבי החרדים לא מוכרים לי נתונים נגישים שמאפשרים בדיקה.

מקורות

הנתונים מאתר הביטוח הלאומי, ובפרט מהדפים של הירחון הסטטיסטי שכוללים פירוט של הגמלאות השונות ומי שמקבלים אותן.  הדוחו"ת האקטואריים גם נמצאים באתר, והאחרון הוא לשנת 2013.

נתוני האוכלוסייה ששימשו לנירמול הם מהלמ"ס.

שחיקה

בצרוף מקרים יפה כמה ימים אחרי הפוסט הקודם נתקלתי בנתונים שהתנועה לחופש המידע קיבלה ממשרד החינוך על פרישה של מורים.  זה קשור בגלל השאלה מה הם מקצועות שוחקים.  אז מסתבר שבשנת תשע"ד (2013/4) פרשו 2153 מורים, אבל רק 165 מהם, שזה פחות מ-8%, כי הם הגיעו לגיל הפרישה.  הסיבות האחרות בגרף.  הרוב (50%) פרשו פרישה מוקדמת, מה שמותר להם כבר מגיל 50.  30% נוספים חתמו על פרישה מרצון, שמתאפשרת מגיל 60.  בהנחה שרוב המורים הן בעצם מורות, זה כבר קרוב לגיל הפרישה שהוא 62.  העסקת 30 מורים (1.4%) הוקפאה. 9 פוטרו.  השאר סיבות רעות כמו בעיות בריאות ופטירה.

ret14

מקורות

מהאתר של התנועה לחופש המידע.

חשבון פשוט

לי יש קביעות ופנסיה מובטחת, אבל לילדים שלי יהיה יותר קשה.  וכיוון שצעירים מטבע הדברים לא נוטים לתכנן לטווח של 40 שנים קדימה — מה שמתנגש עם העובדה שדווקא השקעה ארוכת טווח בחיסכון פנסיוני היא היעילה ביותר — החלטנו לפתוח להם קרן פנסיה. למרבה המזל הסטטיסטי יש לנו בן ובת, מה שאיפשר השוואה בין התנאים שהם קיבלו.  התוצאה: עבור אותה השקעה ראשונית, אותן הפקדות, ובהנחה של אותה הריבית, הוא יקבל קצבה חודשית גדולה יותר ב-16% ממנה.

כדי להבין למה צריך להבין את הרעיון הבסיסי של ביטוח.  זה בסך הכל חישוב סטטיסטי של סיכון: סיכום הפרמיות שמשלמים כולם ביחד צריך להיות גבוה מסכום התשלומים שצפוי שישולמו לכולם ביחד בסופו של דבר.  במקרה של פנסיה צוברת זה די פשוט: חישוב הקצבה החודשית הצפוייה הוא בסך הכל חלוקה של הכסף הצבור במספר חודשי הפנסיה הצפויים.  הכסף הצבור זה מה שהפקדנו פלוס הריבית ומינוס דמי הניהול (שהם בעצם הרווח של חברת הביטוח).  את חודשי הפנסיה יודעים בממוצע מנתוני תוחלת החיים.  כמובן יהיו כאלה שיחיו יותר, וחברת הביטוח תפסיד עליהם, אבל יהיו גם כאלה שיחיו פחות, ובממוצע זה יסתדר.

אז ממה נובע ההבדל בין גברים ונשים?  יש לו שני חלקים.

הראשון הוא גיל הפרישה.  בישראל (ובעוד מספר קטן של ארצות) יש פער ניכר בין הגיל שבו גברים יוצאים לפנסיה, שהוא כיום 67, לבין הגיל שבו נשים יוצאות לפנסיה, שהוא כיום 62.  אז לגברים יש 5 שנים יותר של צבירה ו-5 שנים פחות של תשלומים, כלומר כשהם פורשים יש להם יותר כסף שצריך להתחלק על פחות זמן.

השני הוא ההבדל בתוחלת החיים: נשים חיות כ-4 שנים יותר בממוצע, וחברות הביטוח יודעות את זה ולוקחות גם את זה בחשבון.  גם זה מצטרף לכך שאצל נשים צריך לחלק את הכסף שנצבר על יותר זמן, ולכן הקצבה כל חודש עוד יותר נמוכה.

הגרף הבא מדגים זאת.  נניח שמישהו ומישהי מתחילים  לחסוך לפנסיה בגיל 25.  אז לגבר יש 42 שנות חיסכון, והפרות צריכים להספיק לקצבה לתקופה של 13.1 שנים בממוצע (לפי נתוני תוחלת החיים כיום).  אצל האישה, לעומת זאת, יש רק 37 שנות חיסכון, וזה צריך להספיק ל-22.1 שנות פנסיה.  אז פלא שההפרש שקיבלנו הוא רק 16% — נראה שהוא צריך להיות גדול יותר…

ret-age

 

הגרף גם מדגים את משבר הפנסיה המאיים עלינו: תוחלת החיים הולכת וגדלה כל הזמן, וכתוצאה יש יותר שנות פנסיה שצריך לשלם בהן קצבה.  אם הקצבה היא סכום קבוע (כמו שהיא אצל וותיקים כמוני) העלייה בתוחלת החיים מעמיסה על התקציב של המשלם, ועלולה לגרום להתמוטטות.  הפתרון שהופעל במשק בשנים האחרונות הוא לעבור לפנסיה צוברת עם "מקדם קצבה שאינו מובטח".  זה אומר שהקצבה לא מובטחת מראש, והיא תמשיך לרדת ככל שתוחלת החיים תעלה.  כתוצאה המבטחים לא יתמוטטו, אבל הפנסיונרים יהיו עניים.

הממשלה רוצה גם להעלות את גיל הפרישה ולסגור את הפער בין גברים ונשים. העלאת גיל הפרישה באופן שמשקף אל העלייה בתוחלת החיים תאפשר יותר שנות הפקדה ופחות שנות קצבה, ואז הקצבאות יהיו יותר גבוהות, והפנסיונרים לא ידרדררו לעוני.  צעד קטן בכיוון הזה היה העלאת גיל הפרישה בשנתיים ב-2004.  סגירת הפער בין גילי הפרישה של גברים ונשים יקטין את הפער בין הקצבאות, אבל לא יסגור אותו, כי עדיין יש פער בתוחלת החיים.  כיום יש חקיקה (שנתונה לדיונים וויכוחים) שתעלה את גיל הפרישה לנשים בשנתיים, ל-64, באופן מדורג לאורך כמה שנים.

הן העלאת גיל הפרישה והן סגירת הפער בין נשים לגברים נתקלות בהתנגדות, כי הרבה אנשים לא ממש נהנים מהעבודה שלהם ורוצים לפרוש.  הדבר נכון במיוחד במה שנקרא "עבודות שוחקות", ואכן נתנו לעובדים בעבודות שוחקות הקלות.  אבל מסתבר שכשהגדירו מה זה עבודה שוחקת, כללו רק עבודות גבריות (כמו למשל הרמת משאות כבדים, עבודה פיזית בתנאי מזג אוויר קשים, וכו').  נשים כנראה לא יכולות להישחק.

מקורות

נתוני תוחלת חיים מהלמ"ס.

מיהו רופא?

אחד הפרסומים עם פוטנציאל להיות מעניין של משרד הבריאות נקרא "כוח אדם במקצועות הבריאות 2015".  למשל נראה שאפשר לקבל שם נתונים על השינויים לאורך זמן במספרי הרופאים והאחיות, מה שמאוד רלוונטי לדיון בנושאי העומס במערכת הבריאות, איכות השירות, ובמשתמע גם האלימות נגד נותני השירות.  זו חוברת של מעל 200 עמודים, עם עשרות גרפים וטבלאות.  חגיגה אמיתית.

רק חבל שהבסיס שעליו הכל בנוי לא משהו.  מסתבר שמשרד הבריאות לא באמת עוקב אחרי נותני השירות בשירותי הבריאות השונים.  הוא רק מפקח עליהם.  והעיקר של הפיקוח הזה הוא מנגנון הרישוי.  אז יש להם המון נתונים על רשיונות לרפואה — כמה רישיונות ניתנו כל שנה, איפה למדו מקבלי הרישיונות האלה, מה התפלגות הגילים שלהם, ועוד ועוד.  ואותו דבר גם לרופאי שיניים ורוקחים.  אבל אין להם נתונים על מי מהם אם בכלל עובד בתור רופא (או רופא שיניים או רוקח) ואיפה.  ולגבי אחיות בכלל לא יודעים הרבה, כי אחיות מעשיות (שהיו עד לא מזמן הרוב) לא היו צריכות רישוי כלל כנראה.  רק כיום, כשהן הוחלפו על ידי אחיות מוסמכות, יש על זה נתונים.  בכל אופן, הנה מה שדליתי משם.

personel

קודם כל, כל הנתונים כאן הם נותני שרות ל-1000 נפש.  בין ים הנתונים שמשרד הבריאות כבר מספק הם כוללים גם מספרים אבסולוטיים וגם מספרים לנפש (וגם הפוך, תושבים לרופא), אז לא הייתי צריך לחשב כלום בעצמי.  בנוסף, כיוון שהם בעצמם מודעים לבעיה שלא כל בעלי הרישיונות עובדים במקצוע, הם עושים שני דברים.  ראשית, הם מעדכנים את הרשימות לפי מידע אודות אנשים שעזבו את הארץ או נפטרו.  מעבר לכך, הם מבחינים בין כלל בעלי הרישיונות לבין אלה שהם עד גיל 65, בניסיון לנפות את אלה שניתן להניח שיצאו כבר לפנסיה.  אז אני השתמשתי רק בנתונים אודות אלה שהם עד גיל 65.

בנוסף, מסתבר שיש גם נתונים של הלמ"ס שנאספים במסגרת דוח כוח אדם הכללי.  הדוח הזה מכיל פרוט על המון מקצועות, כולל מקצועות ברפואה, אבל עם פחות פרוט, ועם היסטוריה מוגבלת.  בכל אופן זה שימושי בתור השוואה.  ואחרי כל ההקדמות האלה, הנה הממצאים.

  • מספר הרופאים לנפש גדל דרמטית מאז שנות ה-70, כאשר רוב העליה היא עד שנת 1985 + קפיצה בשנים 1990-1992 כתוצאה מגל העליה מרוסיה.  בשנים האחרונות יש ירידה קלה במספר הרופאים לנפש (או ליתר דיוק מספר בעלי רישיון רופא עד גיל 65), אבל מספר הרופאים בפועל לפי הלמ"ס דווקא יציב ואפילו עלה קלות בשנתיים האחרונות.  ההסבר הוא שיש יותר רופאים שממשיכים לעבוד אחרי גיל 65.
  • מספר הרופאים המומחים לנפש המשיך לעלות עד 2010.  כיוון שהם נכללים במספר הרופאים הכולל, נובע מזה שמספר הרופאים הכלליים כמו רופאי משפחה ירד קצת בתקופה 2000-2010.
  • מספר רופאי השיניים לנפש (שוב, בעלי רישיון עד גיל 65) גדל עד 1992 ומאז הוא יציב.  המספר בפועל קצת יותר נמוך.
  • מספר האחיות לנפש (עד גיל 65) ירד בכ-15 השנים האחרונות, בעוד מספר האחיות המוסמכות עולה.  כשמשווים עם נתוני התעסוקה של הלמ"ס רואים ירידה משמעותית מ-2002 ל-2009, ומאז 2009 יש התאמה מצויינת בין מספר האחיות בפועל למספר האחיות המוסמכות.  זה משתלב עם נתוני משרד הבריאות שלפיהם בשנים האלה כבר כמעט שאין עוד הסמכה של אחיות מעשיות.  המסקנה היא שכנראה הפער הנותר בין המוסמכות לכלל האחיות הן כאלה שכבר לא עובדות כאחיות.

מקורות

כל הנתונים (כולל אלה שמקורם בדוח כוח אדם של הלמ"ס) נידלו מתוך הפירסום "כוח אדם במקצועות הבריאות 2015" של משרד הבריאות.

ציטוט ישיר

דן בן-דוד פרסם הבוקר מאמר דיעה קצר בהארץ.  למי שלא נוהג לדפדף בעיתון הזה, הוא עוסק בתוצאות מבחן פיזה בנושא "פתרון בעיות".  שורת המפתח היא "בישראל, 39% מהילדים מוגדרים כמי שאינם מסוגלים לתכנן מראש או להגדיר מטרות משנה, הרבה יותר מכל מדינה מפותחת — וזה לא כולל חרדים שאינם משתתפים במבחני פיז"ה."  היה גם גרף שהשווה את ה-39% הזה עם ה-7-19% בשבע מדינות נבחרות אחרות.

זה עורר את סקרנותי מספיק כדי לחפש את הדו"ח האמור כדי לקבל תמונה קצת יותר מלאה — למשל, מה באמת ההתפלגות של כל המדינות שנבדקו? ומה כל סקלת התוצאות בבחינה הזו? ואיך בעצם הם בודקים יכולת לפתור בעיות? חיפוש קצר בגוגל הוביל לדו"ח המלא, שהוא כרך 5 מתוך סדרה של כרכים מלאי נתונים וניתוחים שמסכמים את מבחני פיזה של שנת 2012.  ואכן בין היתר יש שם גם את כל מה שיכולתי לבקש.  אבל מעבר לזה, הם גם ציירו כבר את הגרף שתכננתי לי בראש, ועשו את זה מצויין, אז הנה הגרף המקורי שלהם במקום שאני אצייר את זה מחדש בעצמי:

pisa12-probsolv

כל שורה מייצגת מדינה.  המדינות בשחור הן חברות ב-OECD, ואנחנו האחרונה שבהן.  המדינות בכחול אינן חברות ב-OECD.  התפלגות התוצאות במבחן בכל מדינה מיוצגת על ידי המקל עם הקטעים הצבעוניים.  האורך של כל המקלות האלה זהה, ומייצג 100% מהנבחנים.  הקטע האפור כהה משמאל מייצג את אחוז הנבחנים שנכשלו לחלוטין, ולא הגיעו אפילו לרמה 1 מתוך 6 בפתרון בעיות.  שאר הקטעים מייצגים את אחוז הנבחנים שהגיעו לכל אחת מ-6 הרמות.  המיקום של המקל נקבע לפי הגבול בין רמה 1 לרמה 2 (שהוא הגבול בין מקטעים אפורים לכחולים).  הסקלה השמאלית מראה את אחוז הנבחנים ברמה 1 או פחות, ואצלנו זה 38.9%.  הסקלה הימנית מראה את האחוז המשלים של נבחנים ברמה 2 ומעלה, ואצלנו זה 61.1%.  התוצאות האלה מעמידות אותנו בתחתית רשימת המדינות המפותחות, בדומה (וטיפה מתחת) לצ'ילה, טורקיה, והונגריה, והרחק מתחת לממוצע ה-OECD שהוא 21.4% לעומת 78.6%.  למי שזה מנחם אותו, איחוד האמירויות, בולגריה, מונטנגרו, אורוגוואי, וקולומביה במצב הרבה יותר גרוע.

כדי להעריך מה זה אומר שווה להקדיש רגע למבחן עצמו.  מה שהם קוראים "פתרון בעיות" זה בעצם איך להסתדר בחיי היומיום בעולם המודרני.  דוגמאות לשאלות שמופיעות בדו"ח הן:

  • לקנות כרטיס רכבת ממכונת ממכר כרטיסים אוטומטית.  זה מתחיל בגרסה הבסיסית שבה פשוט צריך לבחור את הכרטיס הנכון על פי רשימה של 3 מאפיינים (למשל תקנה כרטיס של שתי נסיעות במחיר מלא ברכבת בין-עירונית) לגרסאות מורכבות יותר שבהן צריך למצוא את הכרטיס הכידאי ביותר.
  • לתכנן נסיעה מעיר אחת לאחרת על סמך מפה שבה רשומים זמני הנסיעה בכבישים השונים.  שוב יש גרסאות פשוטות כמו האם ניתן להגיע תוך 20 דקות, ומורכבות יותר שבהן צריך למצוא את המסלול האופטימלי.
  • לגלות איך לתפעל נגן MP3, ולענות על שאלות כמו האם נכון שהכפתור העגול באמצע משמש לבחירת סוג המוזיקה. (כדי לענות הנבחנים יכולים לשחק עם סימולציה של הנגן על המחשב.)

הגרף לעיל הוא רק אחד מתוך עשרות שמופיעים בדו"ח ומייצגים ניתוחים מגוונים של התוצאות.  אני בטוח שכולם ישמחו לשמוע שיש סעיף אחד שבו ישראל היא חריג בולט מעל כל המדינות האחרות, בין אם הן חברות ב-OECD ובין אם לאו.  ולא, הסעיף הזה הוא לא בהצטיינות של המצויינים ביותר או בהצלחה היחסית של בנות.  למרבה הצער הסעיף הזה הוא פיזור התוצאות, או במילים אחרות אי-שוויון.  וה"הישג" נובע מכך שהמצטיינים שלנו הם פחות או יותר בסדר, מקום טוב באמצע בין המדינות המפותחות, אבל הדפוקים שלנו הם ממש ממש דפוקים.  בקצה השני, עם הפיזור הקטן ביותר, נמצאת טורקיה.

בן-דוד מסיים את המאמר שלו בשאלה הרטורית "האם יש מדיניות חשובה יותר לעתיד המשק ולאיתנות החברה הישראלית מרפורמה מבנית של מערכת החינוך מחר בבוקר?".  גם לי יש שאלה: האם יש סיבה להאמין שלשר החינוך יש אינטרס לשפר את המצב, או שבעצם האינטרס שלו הוא להמשיך לחנך את בני ובנות ישראל להאמין באלוהים כי כשאלוהים לצידך הכל יהיה בסדר (כולל הבחירות)?

עולה אבל יורד

לפני יותר מ-4 שנים כתבתי על תקציב הביטחון, אז הגיע הזמן לעדכון.  הפוסט הקודם התחיל מהשינוי בתקציב הביטחון משנה לשנה.  בעדכון להיום זה נראה כך.  (באופן מביך גם החלק הישן יותר לא זהה למה שיצא לי בפעם הקודמת, ולא הצלחתי לברר למה… אבל העיקרון דומה.)

tak-bit-chng

אז יש פלקטואציות, ולפחות חלק מהעליות החדות יותר קשורות למבצעים צבאיים גדולים.  מצד שני אחרי העליות האלה באים קיצוצים.  אם מסתכלים על התקציב עצמו, במקום על השינוי, רואים שזה לא באמת קיצוץ אלא בסך הכל חזרה למצב הרגיל:

tak-bit

עוד דבר שאפשר לראות הוא שתקציב הביטחון (מתוקן לאינפלציה) גדל בערך עד 2004, ומאז הוא די קבוע פרט לאותן עליות זמניות אחרי מבצעים גדולים.  אבל זה לא כל הסיפור.  הגרפים האלה מראים את תקציב משרד הביטחון כפי שהוא מופיע בחוק התקציב.  על הבסיס הזה באות תוספות: קודם כל יש העברות שונות במהלך השנה, ואז יש את מה שבאמת עושים.  הגרף הבא מראה את הפער בין ביצוע התקציב לבין התקציב המקורי.  התופעה שזוהתה כבר לפני 4 שנים ממשיכה במרץ: יש מגמה ברורה של עליה, ובשנים האחרונות הביצוע עולה על האישור המקורי בקרוב ל-20%.  בכל משרדי הממשלה האחרים הביצוע הוא כרגיל נמוך מהתקציב המקורי.

tak-bit-over

עד כאן תקציב הביטחון בפני עצמו.  אבל מעניין גם להשוות אותו לדברים אחרים.  כשמשווים לתמ"ג, מסתבר שתקציב הביטחון הוא אחוז קטן והולך מהתמ"ג: הוא היה מעל 9% בשנת 1992, וכיום הוא פחות מ-5%.  אבל זה קשור לכך שכל התקציב הוא אחוז קטן והולך מהתמ"ג.  מה שמעניין הוא שגם יחסית לשאר התקציב החלק של משרד הביטחון הולך ויורד, לפחות בשנים האחרונות.  יתרה מזאת, אפילו ביצוע התקציב של משרד הביטחון הוא חלק קטן והולך מביצוע התקציב כולו, למרות שהביצוע הולך וגדל יחסית לתיכנון.  הירידה הזו התחילה ב-2007, אז אולי זה קשור להמלצות של וועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון.  נחכה עוד כמה שנים ונראה מה יקרה כתוצאה מוועדת לוקר.

tak-bit-pct

מקורות:

אתר מפתח התקציב.  הנרמול לתמ"ג מתבסס על נתוני הלמ"ס.

הוצאות בריאות

מפעם לפעם נתקלים בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס בלוח שיש בה את כל מה שצריך — כל הנתונים על נושא מסויים לאורך הרבה שנים, ולא צרי לחפש השלמות ותוספות.  לוח 6.1 בשנתון של 2016 הוא כזה.  יש בו את ההוצאה הלאומית על בריאות מאז 1972 (אם כי למרבה הצער רק עד 2013), מחולקת לפי סוג ההוצאה.  הנתונים הם במחירי 2010, ומשקפים הוצאה כוללת.  כיוון שההוצאה הזו נועדה לספק בריאות לכל תושבי המדינה יותר מעניין לראות את ההוצאה לנפש, אז נירמלתי את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה בכל שנה.  באותה הזדמנות גם עדכנתי למחירים נוכחיים.  כשמציירים את התוצאה בגרף זה יוצא כך.  הערה: הקפיצה ב-1984 נובעת משינוי בחשבונאות (התחילו לקחת בחשבון פנסיה תקציבית ובלאי) ולא משקפת שינוי אמיתי.

health-exp-pop

אז ההוצאה לנפש על בריאות הכפילה את עצמה ב-40 השנים האלה, ובאופן כללי עלתה די ברציפות פרט לתקופת ממשלת בגין ,ירידה קלה לא מוסברת בתחילת שנות ה-90, ועוד ירידה קטנה באינתיפדה השנייה.  מעניין גם להסתכל על כל רכיב בפני עצמו:

  • הוצאות אדמיניסטרטיביות התחילו לגדול רק בשנות ה-90, וגדלו פי 3 במהלך התקופה, אבל עדיין נמוכות.
  • ההוצאות לנפש על בתי חולים ומחקר הן די יציבות במהלך התקופה מאז המהפך.  בעבר הן היו בערך חצי מההוצאה הכוללת, כיום פחות משליש.
  • הגידול המשמעותי ביותר באופן אבסולוטי הוא בהוצאות על מרפאות ורפואה מונעת, שגדלו פי 2.6 וכיום הן הרכיב הגדול ביותר.
  • ההוצאות על ריפוי שיניים גדלו פי 2.4.
  • הוצאות פרטיות הן חלק קטן מההוצאות הכלליות, אבל הן רשמו את הגידול הגבוה ביותר.  ההוצאה על רופאים פרטיים גדלה פי 3.5, וההוצאה על רכישה פרטית של תרופות ואספקה רפואית גדלה פי 7.2.  ביחד מדובר כיום על הוצאה ממוצעת של כ-770 שקל לאדם לשנה.  ב-1973 זה היה כ-167 שקלים (במחירים של היום).
  • הרכיב היחידי שבו הייתה הקטנה הוא ההשקעה בתשתיות וציוד קבוע.  לאורך כל התקופה הייתה ירידה של כ-14%, אבל זה לא רציף.  ההקטנה המשמעותית הייתה מיד אחרי המהפך, כאשר ההשקעה ב-1982 הייתה פחות מחצי מזו של 1975.  בשלושים השנים מאז 1982 הייתה עלייה של 40%, אבל כאמור זה עדיין לא מפצה על הירידה ההיא.

לוח 6.3 גם מעניין כי הוא תופס רגע של שינוי מהפכני באיך שכל זה ממומן.  הכוונה להשפעות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקודם על ידי חיים רמון כשהיה שר הבריאות בממשלת רבין.  החוק הזה החליף את דמי החבר בקופות החולים (שנכללים בהוצאות משקי הבית לפני 1995) במס בריאות פרוגרסיבי שנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהממשלה אחראית להשלמת התקציב הדרוש למימון סל הבריאות.  כמה שנים לאחר מכן נעשה צעד נוסף על ידי ראש הממשלה נתניהו, שהחליט על ביטול המס המקביל (כמובן בחוק ההסדרים).  המס המקביל היה מס על מעסיקים שהיו חייבים להכפיל את תשלומי הבריאות של העובדים שלהם (על כל שקל שעובד שילם לקופת החולים, המעביד הוסיף עוד שקל).  נתניהו ביטל אותו בטענה שזה יקטין את עלות ההעסקה ובכך יאפשר למעסיקים להעסיק יותר עובדים.  מאידך נטען שאין צורך בהכנסה מסומנת למנגנון הבריאות כי בלאו הכי הממשלה מחוייבת לכסות את עלות סל הבריאות.  אלא שלפי ניתוח של משרד הבריאות סעיפים אחרים הועברו למסגרת התקציב הרגילה ולכן חשופים לקיצוצים תקציביים שקורים מפעם לפעם, וההוצאה הציבורית על בריאות הולכת ונשחקת.  אם המס המקביל היה נשאר, הוא היה מכסה את כל ההוצאה הממשלתית על בריאות ואפילו משאיר עודף.

health-funding

קריאה נוספת

טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, פברואר 2010.

מקורות

כאמור לוחות 6.3 ו-6.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של 2016.  לוח 6.3 מתחיל רק ב-1990.  יש לוחות דומים גם בשנתונים קודמים, אבל הם אינם מכילים אותה רמת פירוט ובפרט אינם כוללים נתונים על המס המקביל.

יוצאת דופן

הנס רוסלינג מת, האיש שהמציא וקידם גרפי פיזור שמראים את מצב האנושות ברמה של מדינות בצירים שמשקפים בריאות וכסף.  למי שלא מכיר אפשר לקבל טעימה במצגת קצרה שהוא עשה ל-BBC, ויש לו גם הרצאת TED מפורסמת ומומלצת. אחד הדברים שהוא מראה שם זה השינוי לאורך השנים של פריון ותוחלת חיים, ועכשיו מישהו העלה את זה לרשת לזיכרו.  כשמתקדמים בשנים מ-1960 עד 2013, רואים איך כל העולם שועט בקשת למעלה (תוחלת חיים גבוהה יותר) ושמאלה (פריון נמוך יותר).  אבל יש נקודה צהובה אחת יוצאת דופן, שזזה פחות מהאחרות, ודי נתקעת בכ-30 השנים האחרונות — ישראל.  בפרט כשבכל העולם הפריון יורד בהיסטריה, אצלנו הוא ירד קצת ואז עלה חזרה.  אז החלטתי להסתכל על זה ביתר פרוט.

קודם כל ההגדרה: אני מסתכל על מה שנקרא "פריון כולל", שזה מספר הילדים שאישה צפוייה ללדת במהלך חייה.  זה לא מדידה של כמה באמת נולדים, אלא הערכה.  מחשבים את זה לפי שיעור הלידות לנשים בגילים שונים כיום, בצרוף ההנחה שהשיעורים האלה ימשיכו להיות תקפים בעתיד.  שוויון באוכלוסייה מתקבל עם בערך 2 לידות לאישה.

הגרף הראשון מראה נתוני למ"ס מאז 1960, ומאשר את מה שראיתי: הפריון ירד מ-4 ל-3, ואז קצת מתחת ל-3, ואז חזר ל-3.  עדכון: הוספתי נתונים על חרדים וחילונים שלא היו במקור.

fert

 

באופן טבעי זה משקף שיקלול של אוכלוסיות שונות במדינה.  הפריון אצל יהודים היה יותר נמוך כל השנים אבל לאחרונה הוא עלה ונהייה שווה לממוצע (בניגוד לצפוי זה לא בגלל משפחות הענק החרדיות, שהיו ונשארו עם פריון גבוה, אלא בגלל החילוניות שירדו אל מתחת ל-2 ועלו חזרה).  אצל המוסלמים הייתה ירידה משמעותית בין 1965-1985, אחר כך יציבות על בערך 5 במשך 15 שנים, ומאז ראשית שנות ה-2000 שוב ירידה.  כיום הפריון שלהם כנראה שווה לזה של היהודים (הנתונים רק עד 2015).  אצל הנוצרים והדרוזים היו ירידות דומות, אבל בסופו של דבר הפריון שלהם ירד באופן משמעותי מתחת לממוצע, ומגיע כיום לרק 2 וטיפה – כמו החילונים.

פריון של 3 גדול מערך הסף 2 ולכן האוכלוסייה בישראל כל הזמן גדלה. בממוצע עולמי הפריון נמוך מאצלנו, אם כי עדיין גדול מ-2, כפי שרואים בגרף הבא.  אבל צריך גם לשים לב שערך השוויון הוא כאן תחום שמגיע עד 3.3, כי יש עדיין ארצות מתפתחות עם תמותת תינוקות וילדים גבוהה, ולכן צריך יותר לידות כדי לשמור על גודל אוכלוסייה קבוע.  במילים אחרות בארצות מפותחות הערך הוא אכן 2, אבל באחרות הוא משתנה ויכול להגיע עד 3.3.

fert-world

אז הגרף הזה אכן משקף את מה שראיתי: ב-55 השנים האחרונות הפריון בעולם ירד לחצי, מממוצע של 5 לממוצע של 2.5, בעוד שבישראל הוא ירד רק ברבע, מ-4 ל-3.  הפריון מדינות ערב גבוה מהממוצע העולמי, אבל גם הוא ירד בחצי, מ-7 ל-3.5.  ירידה משמעותית קרתה גם במדינות המפותחות, כשהממוצע של מדינות OECD הוא מתחת ל-2 מאז סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת.

המסקנה מכל זה היא שהבעייה של עודף בני אדם שיהיה קשה להאכיל אותם הולכת לפתור את עצמה.  לא מיד, ועוד וודאי שיהיו בעיות (בין היתר מסיבות פוליטיות), אבל יש להניח שתוך דור או שניים גודל אוכלוסיית העולם יתייצב, ואחר כך אולי אפילו ירד.  ואגב גם המונח "דור" משתנה, כשגיל הלידה נהייה מאוחר יותר.  אבל זה עניין לגרפים אחרים.

מקורות

הנתונים הישראלים מהשנתונים של הלמ"ס.  בשנתון 2016 זה טבלה 3.13, אבל היא כוללת מידע רק על שנים ספורות, ולפני זה ממוצעים על תחומים של 5 שנים עוקבות.  כדי לקבל נתונים יותר מפורטים צריך למצוא את הטבלאות המקבילות בהרבה שנתונים.

הנתונים על פריון נשים יהודיות, ובפרט חרדיות וחילוניות, מנייר עמדה 101 של הלמ"ס, פריון של נשים יהודיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 2014-1979, שפורסם באפריל 2017.

הנתונים על שאר העולם מאתר הבנק העולמי.  מסתבר שהם אוספים נתונים כאלה.

גרף פיזור

גרף פיזור הוא כלי סופר-שימושי להראות קשר בין משתנים.  והוא גם פשוט וברור.  אז חבל לא להשתמש בו כשצריך.

זה מתחיל עם גרף מדה-מרקר שהוא כל כך בעייתי שלא יכולתי להתאפק.  הסיפור שהם רוצים לספר הוא בנושא בעלי דירות להשקעה ושוק השכירות.  ספציפית הטענה היא שיש קשר הפוך בין תשלום מס על הכנסות משכירות לבין מכירת דירות להשקעה כתוצאה מחוק המס על דירה שלישית: בערים שבהן מרבים לשלם מס כדרוש היתה רק הקטנה צנועה בביקוש לדירות של בעלי 3 דירות או יותר, בעוד בערים שבהן מרבים להעלים הכנסות הייתה הקטנה ניכרת בביקוש.  כשהם ניסו להראות את הנתונים יצא להם הגרף הבא:

themarker-bad

כדי להראות את הקשר הם ציירו שתי פונקציות, ואנחנו אמורים לראות שהן מתנהגות בצורה דומה, עם מגמת ירידה משמאל למעלה כלפי ימין למטה.  אבל

  • הנתונים הם דיסקרטים ולא רציפים.  הסידור של הערים נקבע לפי הקו האדום, אבל פחות מתאים לקו הכחול, ואין באמת רצף מחדרה לרחובות לחיפה לירושלים.
  • הסקלות שונות, וגם גדלות בכיוונים הפוכים (משלמים יותר -> הקטנה רבה יותר), מה שחייב שימוש בשני צירים.  אז הצופה צריך להשוות נקודות עם שניהם כדי לנסות להעריך מה קורה כאן.

אז איך אפשר להציג את הנתונים יותר טוב?

יש לנו אוסף נקודות, ולכל אחת יש שני ערכים.  אנחנו רוצים לראות את המגמה: כשמשנים ערך אחד, האם השני גדל או קטן באופן דומה.  אז הפתרון הפשוט והישיר להצגת נתונים כאלה הוא גרף פיזור.  במקרה שלנו הכותרת מספרת שמשקיעים ברחו כפונקציה של העלמת מס, אז אני מציע לשים את אחוז משלמי המס בציר האופקי, ואת אחוז ההקטנה בביקוש בציר האנכי.  התוצאה היא כדלהלן (הנתונים נמדדו מהגרף המקורי בערך באמצע האזור המוקדש לעיר, נקווה שזה בערך נכון…):

themarker-bad-scat

אז באמת רואים בבירור שהסיפור שלהם סביר: בערים שבהן משלמים יותר מס, הייתה הקטנה צנועה יותר של הביקוש.  וגם רואים שטבריה היא חריג שקצת מקלקל.

גרסה עוד יותר טובה מתקבלת אם הופכים את הצירים (והכיתוב שלהם) ומציגים את אותם הנתונים כך:

themarker-bad-scat-rev

לא שגרתי, אבל זה מדגים בצורה הכי ישירה את הכותרת "ככל שיותר משקיעים העלימו מס, כך הם מיהרו לברוח מהשקעותיהם".  בנוסף השימוש בערכים שליליים עם הכיתוב "שינוי" (כמו שנעשה גם בגרף המקורי) מבטל בלבול אפשרי בהבנה של "אחוז הקטנה", כשאחוז הקטנה גדול יותר משמעו ירידה גדולה יותר.

עדכון: קיבלתי הערה שאולי הקשר הוא לא לינארי אלא מתכנס לכ-50% של שינוי בדרישה, ודווקא רחובות היא החריג.  נכון.  מה שמצביע על עוד בעיה בנתונים של דה מרקר: איפה עוד ערים גדולות יחסית כמו פתח תקוה, ראשון לציון, אשדוד, אשקלון, חולון, ורמת גן?  צריך גם אותן כדי לראות אם יש באמת מגמה ומה היא.

כחלון

נכון שעוד לא עבר מספיק זמן מאז שכחלון נכנס למשרד האוצר, ובכל זאת שני עדכונים של נתונים מהעבר ואיך שהם נראים כיום.

נושא בולט על סדר היום ממשיך להיות מחירי הדירות.  אז הנה מחירי הדירות בהשוואה לאינפלציה ולמשכורות מאז 1993.  האמת, אין לי מה לחדש על מה שאומרים בכל העיתונים: מחירי הדירות פשוט ממשיכים לעלות, למרות כל מאמצי הממשלה וכחלון לעצור אותם.  המחירים ב-2016 גבוהים ב-116% (שזה אומר שהם גבוהים פי 2.16) ממה שהם היו ב-2007.  אבל חלק (קטן) מזה הוא בגלל האינפלציה.  אפשר כמובן לתקן לאינפלציה, אבל בעצם מה שיותר מעניין הוא המחירים יחסית למשכורות.  אם המשכורות היו עולות באותה מידה, לא היית בעיה.  אבל המשכורות עלו הרבה פחות.  לכן מחירי הדירות ב-2016 גבוהים ב-69% ממה שהיו ב-2007 יחסית למשכורת ממוצעת.  (הפוסט הקודם מראה גרפים שמדגימים את היחס זה עד 2014).

diyur

הנושא השני כרגיל עובר מתחת לראדאר, כי יש דברים יותר מעניינים באותו הזמן.  מדובר בחוק ההסדרים, אותו חוק כלבו שהומצא אחרי משבר האינפלציה של שנות ה-80 ומאפשר לממשלה (ובעיקר למשרד האוצר) לדחות חוקים אחרים ולהעביר כל מיני רפורמות שאחרת הם לא היו יכולים להעביר בכנסת.  משבר האינפלציה מזמן מאחרנו, אבל חוק ההסדרים רק גדל.  בפעם הקודמת תיעדתי איך נתניהו השתמש בו כדי לעקוף את הכנסת, והגדיל אותו כשנבחר לראשות הממשלה וכשמונה לשר האוצר (עוד פרטים בפוסט הקודם).  לפיד עשה צרות וניסה לצמצם את החוק הלא דמוקרטי הזה.  כחלון לעומתו אימץ את החוק בהתלהבות, והגיע לשיאים חדשים שמשאירים את השיאן הקודם שטייניץ הרחק הרחק מאחור, ואת הדמוקרטיה והכנסת עוד יותר מאחור.  הגרף מראה את אורך החוקים בדפים, שזה יותר משקף מאשר סעיפים, כי יש סעיפים של שורות ספורות ויש סעיפים של עמודים רבים.  (שתי שיטות הספירה לא יודעות להבחין בחשיבות של הנושאים המועברים ובהשפעה שלהם — בשביל זה צריך לקרוא את כל החומר ולהבין את ההקשר, וזה עבודה לדוקטורט, לא לבלוג שהוא תחביב.)  ב-2007 היועצת המשפטית של הכנסת ניסחה הנחיות על מה ראוי שיהיה או לא יהיה כלול בחוקים האלה.  מאז שנתניהו חזר לראשות הממשלה מצפצפים עליה.

hesder

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים באותם נושאים — מחירי דירות, משכורות ואינפלציה מהלמ"ס.  מס' העמודים בחוקי ההסדרים למיניהם פשוט מעיון בחוקים כפי שהם מתפרסמים באתר הכנסת.  אבל בחלק מהמקרים זה לא נקרא בשם חוק ההסדרים אלא בשם אחר, ובשנתיים האחרונות זה מפוצל לשני חוקים שמועברים באותו היום.

מי הזיז את המיטה שלי?

לאורך השנים יצא לי לבקר במיון מפעם לפעם, אבל הצפיפות שנתקלתי בה לפני כ-10 ימים היתה יותר ממה שאי פעם ראיתי בעיני (הבהרה למודאגים: הייתי מלווה, לא החולה). והמעבר לאישפוז בפנימית לא היה יותר טוב — מסתבר שמה שתוכנן במקור כחדר משפחות הפך לחדר "המתנה", שבו אתה אמנם מאושפז אבל לא ממש במחלקה ודי מתעלמים ממך. אז החלטתי לבדוק את נושא המיטות בבתי החולים.

כרגיל התחלתי מהשנתונים של הלמ"ס כי באופן כללי יש בהם מכל טוב. ואכן יש גם טבלאות של נתונים על מיטות בבתי חולים, אבל כל פעם רק לכמה שנים אחרונות, וכמובן עם הבדלים מסויימים בין הנתונים שחוזרים על עצמם. אחרי יומיים של עבודה לאסוף משהו מסודר גיליתי מסמך של משרד הבריאות שמכיל את כל הנתונים מ-1950 עד 2014 בטבלה אחת.  בסוף החלטתי לאחד נתונים משני המקורות האלה (פרטים בסעיף מקורות בסוף), והתוצאה לפניכם.

 

beds-per-pop

קודם כל הבהרה: עם השנים האוכלוסיה במדינה גדלה באופן ניכר, וברוב המקרים גם המיטות.  מה שמעניין הוא המיטות יחסית לגודל האוכלוסיה, כלומר המיטות לנפש, וזה מה שמוצג כאן.  באופן כללי, בשנים הראשונות למדינה הייתה עליה מכ-5.5 מיטות ל-1000 נפש לכ-7 מיטות.  מ1955 עד 1980 בערך הרמה הזו די נשמרה.  אחרי המהפך היו שתי פאזות של ירידה, הראשונה עד תחילת שנות ה-90 והשניה מאז 2005 ועד היום.  בסך הכל זו ירידה של רבע מהמקסימום שהיה בשנת 1978.  כיום (ליתר דיוק 2015) מספר המיטות ל-1000 נפש הוא הנמוך ביותר שהיה מאז קום המדינה, ועומד על 5.28.

עוד יותר מעניין להסתכל על החלוקה של המיטות האלה לסוגים.  בעשור הראשון בעיקר היה סיווג מיוחד לחולי שחפת שמאז די נעלם.  הסיווגים האחרים הם:

  • אישפוז כללי – זה משקף את המחלקות של בתי החולים הכלליים, כמו זו שאני ביקרתי בה.  יש 44 בתי חולים כאלה בארץ: ממשלתיים, ציבוריים, פרטיים, של קופת חולים, וגם של המיסיון.
  • בריאות הנפש – בתי חולים פסיכיאטריים. כיום יש 12 כאלה, רובם ממשלתיים.
  • "מחלות ממושכות" – בעצם שם יפה למחלות כרוניות, שזה שם יפה למוסדות גריאטריים סיעודיים.  לפי המסמך של משרד הבריאות יש כיום לא פחות מ-305 מוסדות כאלה, רובם פרטיים וגם הרבה ציבוריים, כשרובם נוסדו בתקופה 1985-2005.
  • שיקום – 2 מוסדות.

נתחיל מלמעלה.  מספר המיטות לשיקום הוא נמוך ולא משתנה הרבה.

הדרמה הגדולה שרואים הגרף היא המעבר המסיבי ממיטות בריאות הנפש למיטות גריאטריות. מספר המיטות הגריאטריות לנפש עלה פי 2.5 ב-40 השנים האחרונות.  עיקר הגידול תואם את העליה במספר המוסדות.

לעומת זאת מספר המיטות לאישפוז פסיכיאטרי לנפש ירד בתקופה הזו בלא פחות מ-82%.  אבל לפי מקורות יודעי דבר (הגיס שלי שהוא פסיכיאטר) זה לא באמת כל כך גרוע: הירידה הזו משקפת לפחות באופן חלקי מעבר מאישפוז לטיפול בהוספיסים בקהילה.  המיטות בהוספיסים האלה לא נספרות בתור מיטות אישפוז.  הבעיה שתכנית ההוספיסים התחילה רק בשנת 2000, כך שחלק גדול מהירידה קרה כבר לפניה.  מצד שני, מנתונים שמצאתי, בשנת 2011 כבר היו פי 2.8 יותר מיטות של מגורים נתמכים בהוספיס מאשר מיטות אישפוז פסיכיאטריות.  אז יתכן שבאמת יש בזה פיצוי משמעותי על הירידה שרואים בגרף.

מה שמשאיר את הירידה במיטות אישפוז כללי.  מאז המהפך ב-1977 יש ירידה של 44%, ועל זה אין פיצוי בתכניות אלטרנטיביות.  אז איך עומדים בזה?  עד שנת 2000 לערך החיסכון במיטות היה קשור לכך שקיצרו את משך האישפוז: מ-11.5 ימים בממוצע ב-1950 לכ-4 ימים מאז שנת 2000 עד היום.  במקביל היתה עליה מסוימת בכמות האישפוזים לנפש, ולכן מספר המיטות לא קטן באותה מידה או אפילו לא קטן בכלל.  ב-15 השנים האחרונות משך האישפוז הממוצע נשאר יציב, והירידה במספר המיטות מתאפשרת כי מאשפזים קצת פחות.

shehut-gen

השאלה שנישארת היא מה גרם למה.  האם היתה התיעלות בבדיקות ובטיפולים ולכן צריך לאשפז פחות ואפשר להסתדר עם פחות מיטות, או שהקטינו את מספר המיטות וכתוצאה הרופאים נאלצים לאשפז פחות ממה שהיו רוצים.  את זה אי אפשר לדעת מנתונים סטטיסטיים.

מקורות

מקור אחד לנתונים על מיטות אישפוז הוא השנתונים הסטטיסטיים לישראל של הלמ"ס.  בפרק הבריאות יש טבלה על "מיטות בבתי חולים" (בשנים שונות מספר הפרק ומספר הטבלה הזו משתנים) עם מידע לשנים האחרונות וקצת מידע היסטורי.  צריך לעבור על המון שנתונים כדי לשחזר תמונה מלאה.

המקור השני הוא הפרסום "מוסדות האשפוז והיחידות לאשפוז יום בישראל, 2014" של משרד הבריאות, שכולל בעמ' 238 טבלה מסכמת עבור 1950-2014.  אבל הנתונים ל-1950 היו משונים (נראה כמו טעות העתקה) וסתרו את נתוני הלמ"ס, 1951-1954 היו חסרים, וגם אחרי זה הנתונים על מיטות ל"מחלות ממושכות" היו משונים (התחלה ממספר גבוה להפתיע וירידה דרמטית עם השנים).

אז בסוף איחדתי את שני המקורות.  השתמשתי במסמך של משרד הבריאות עבור השנים 1955-2014 ובלמ"ס עבור 1948-1954 (פרט ל-1949 שחסרה) ו-2015.  בנוסף השתמשתי בנתוני הלמ"ס עבור מחלות ממושכות גם לשנים עד 1958.

נתונים על הוספיסים מצאתי בשנתון הסטטיסטי ל-2012 אודות בריאות הנפש בישראל של משרד הבריאות.

נתוני משך האישפוז מאותו מסמך של משרד הבריאות שהכיל מידע על מיטות ומוסדות.

ועכשיו משהו שונה לגמרי

כמו רבים אחרים גם שני שמעתי לראשונה על מקיאוולי בתיכון, שם הוא מוצג בתור דוגמה רעה.  אבל לפני כמה שנים נתקלתי בספרו "הנסיך" בדוכן בשבוע הספר, וקניתיו, וגם קראתי בו, וסופי שנשביתי בקסמו.  מה שהוביל לפנטזיה על מה בן דמותו היה כותב כיום, בנושא בחירות ודמוקרטיה בעידן המודרני במקום נסיכויות ברנסנס.  התוצאה רצ"ב.  בלי נתונים ובלי גרפים, רק מילים.  יכול לשמש כחומר קריאה אלטרנטיבי לצפיה בתשדירי חדשות אינסופיים על תחילת עידן טראמפ.


title

(עדכון: גרסה מתוקנת הועלתה ב-24.1.2017 ושוב ב-7.2.2017 וב-14.3.2017)

על עניים ועשירים

אי שיוויון — ובעיקר אי שיוויון כלכלי בין עניים ועשירים — הוא נושא חם בשנים האחרונות, שמרבים לדון בו ולציין אותו בתור גורם חשוב בכלכלה ובפוליטיקה העולמית.  אבל עדיין קשה למצוא נתונים עליו.  בישראל עד לא מזמן לא היו בכלל נתונים רשמיים על עושר, אלא רק על הכנסות.  ואי השיוויון בהכנסות הוא לא אותו הדבר כמו אי השיוויון בעושר, כי הכנסות יכולות להשתנות בכל רגע אבל עושר מצטבר לאורך זמן וגם יכול לעבור בירושה.

לכן מעניין במיוחד מסמך עם הכותרת "אי שיוויון בישראל: כיצד מתחלק העושר?" שנכתב על ידי מאור מילגרום וגלעד בר-לבב מהמכון לרפורמות מבניות לפני שנה.  החלק המדליק הוא המתודולוגיה שלהם, שפרוט טכני שלה מופיע בנספח למסמך.  הבסיס הוא סקר נכסים של הלמ"ס שנערך לראשונה ב-2013, שבו שאלו מדגם מייצג של האוכלוסיה על הנכסים שלהם.  אבל יש עם זה שתי בעיות: מדגם כזה כרגיל מפספס את העשירים ביותר, ולכן הוא לא באמת מייצג, ובנוסף לרוב אי אפשר לקבל נתונים מהימנים על כל הנכסים.

למה מפספסים את העשירים ביותר?  הלמ"ס ערכו מדגם ענק של 4621 משקי בית.  אבל בישראל יש כ-2.5 מיליון משקי בית.  כך שכל אחד שעולה במדגם מייצג כ-540 משקי בית.  אז קל להבין שנראה לכל היותר אחד מה-500 העשירים ביותר, ואפילו אם נראה אחד מהם, אין שום סיכוי שנראה מדגם טוב שלהם.

ולמה זה חשוב לא לפספס את העשירים ביותר?  הסיבה היא שידוע (מאז העבודה החלוצית של פארטו בסוף המאה ה-19) שלהתפלגות העושר יש "זנב כבד".  זו תכונה סטטיסטית שאומרת שחלק ניכר מההתפלגות נמצא בזנב, כלומר בערכים הגדולים ביותר.  והתפלגות העושר היא צורה טובה להדגים את זה באופן אינטואיטיבי: העובדה שהתפלגות העושר היא התפלגות עם זנב כבד אומרת שרוב האנשים אינם עשירים (הם ב"גוף" ההתפלגות ולא ב"זנב" ההתפלגות, כלומר לא בקצה שלה, ויש להם רמת עושר "ממוצעת"), אבל רוב הכסף דווקא כן נמצא בזנב — כלומר כל הכסף של העניים ומעמד הביניים ביחד, למרות שמדובר בהמון אנשים, אינו משתווה לכסף של הבודדים העשירים ביותר.  במילים אחרות, אם תבחר אדם אקראי מכל אוכלוסית ישראל, תגלה שהוא לא עשיר.  אבל אם תבחר שקל אקראי מכל הכסף שיש בישראל, תגלה קרוב לוודאי שהוא שייך לשרי אריסון או אחד מחבריה.

אז אם רוצים לאפיין את התפלגות העושר, צריך מידע מפורט על העשירים ביותר וגם על העשירים למדי, ואת זה לא מקבלים ממדגם אקראי.

אז איך בכל זאת נקבל מידע אמין על התפלגות העושר?  הטריק שמילגרום ובר-לבב השתמשו בו מכיל שלושה רכיבים.  את הראשון כבר פגשנו: זה מדגם כללי של האוכלוסיה, שמספק מידע סביר על גוף ההתפלגות.  הרכיב השני הוא רשימות כמו "500 העשירים ביותר" שמתפרסמות מדי שנה במגזינים כלכליים, ובמקרה שלנו רשימה כזו שפורסמה על ידי דה מרקר (הם השתמשו ברשימה של 2013 — אותה שנה כמו הסקר).  זה נותן מידע פרטני ומלא למדי על הקצה הרחוק ביותר של הזנב של ההתפלגות.  הרכיב השלישי משלים את התמונה על ידי מילוי טווח הביניים בין גוף ההתפלגות לבין קצה הזנב.  את זה עושים בצורה שתתאים לצורה הכללית של ההתפלגות הצפויה, שנקראת התפלגות פארטו (על שם אותו פארטו שמצא אותה).

כדי שזה יעבוד צריך שהנתונים במדגם והנתונים על העשירים ביותר יהיו אמינים.  לגבי העשירים, אין לנו ברירה אלא להסתמך על דה מרקר.  לגבי המדגם, יש שלל סיבוכים שצריך להתייחס אליהם.  מילגרום ובר-לבב מפרטים את זה במסמך שלהם, החל מההגדרה שעושר כולל נכסים ריאליים (בעיקר דירות) ונכסים פיננסיים (השקעות הון ופנסיה צפויה), וכלה בהשוואות בין התוצאות של המדגם לבין נתונים כלכליים כלליים של הלמ"ס כדי לראות אם זה מתאים.  המסקנה היא שיש להניח שהתוצאות לא ממש מדויקות, אבל עדיין הן הרבה יותר טובות מחוסר ידע מוחלט.

כיוון שכל התהליך הזה סבוך ומורכב לא רציתי לחזור עליו, וביקשתי את הנתונים הסופיים (כלומר ההערכה של התפלגות העושר) ממאור מילגרום.  הגרפים הבאים מציגים את מה שקיבלתי ממנו.

הגרף הראשון מדגים את תהליך בנית ההתפלגות על שלושת חלקיה. ההסבר קצת טכני אז מי שלא מתעניין מוזמן לקפוץ לפסקה על מדד ג'יני.

llcd

כיוון שהתפלגויות עם זנב כבד מתאפיינות בערכים מאוד מאוד גדולים שיש להם הסתברות מאוד מאוד קטנה, הצורות הרגילות לצייר התפלגות לא עובדות.  אז מה שצריך לעשות הוא "להסתכל על ההתפלגות המשלימה בצירים לוגריתמיים".  בואו נסביר את זה.  ההתפלגות המשלימה מוגדרת להיות ההסתברות לראות ערך יותר גדול, כלומר לכל ערך x נתאים את ההסתברות שדגימה מקרית X תהיה גדולה יותר: S(x) = Pr(X > x).  ההסתברות הזו תלויה באיזו התפלגות מדובר.  במקרה של התפלגות פארטו הביטוי המתמטי של זה הוא S(x) = x -a.  אם מוציאים מזה לוג מקבלים:

log(S(x)) = -a log(x)

ולכן אם מציירים את זה כפונקציה של log(x) אמור להתקבל קו ישר שיורד בשיפוע של a-: מתחיל בצד שמאל למעלה, שמייצג את המדגם שמייצג את גוף ההתפלגות, ויורד לימין למטה, כשהקצה מייצג את העשיר ביותר (28 מיליארד שקלים בהסתברות של 1 חלקי 2.5 מיליון, כי יש רק אחד כזה מתוך 2.5 מיליון משקי בית).  החלק באמצע שמתוייג בגרף בתור "זנב מתוקן" הוא החלק שמילגרום ובר-לבב שיפצרו כדי שיקשר בין המדגם לנתונים של דה מרקר עם קו ישר.  מה שהגרף מראה זה שהכל ביחד לא יוצא ממש קו ישר, אבל בשביל נתונים כאלה זה לא רע.  השיפוע של הקו נותן את הפרמטר a של ההתפלגות, וציירתי קו עם שיפוע דומה ליד לשם השוואה.

הגרף הבא מדגים את חישוב מדד ג'יני של העושר.  על מדד ג'יני כבר הסברתי בעבר, אז כאן אני פשוט מראה את הגרף.  כפי שניתן לראות עקומת לורנץ די רחוקה מקו השיוויון, ומדד ג'יני לעושר (השטח הצבוע) יוצא 0.66, הרבה יותר ממדד ג'יני להכנסות.

gini

צורה אחרת להסביר אי שיוויון הוא על ידי ביטויים כמו "האלפיון העליון מחזיק ב-11.5% מכלל העושר במדינה", שזה יותר מפי 100 ממה שהיה להם אם חלוקת העושר הייתה שיוויונית לגמרי.  באופן כללי יותר ניתן להציג את כלל היחסים האלה על ידי הגרף הבא, שמראה שתי התפלגויות ביחד: הקו העליון הוא התפלגות העושר, כלומר כמה עושר יש למשקי הבית השונים, ואילו הקו התחתון הוא התפלגות הכסף, כלומר למי הכסף שייך.

למי שלא מכיר, גרף כזה נקרא cumulative distribution function (CDF).  זה הגרף המקורי שקודם השתמשנו במשלים שלו: הוא מתאר את ההתפלגות על ידי כך שהוא נותן את ההסתברות לראות ערך קטן יותר: לכל x נתאים את ההסתברות שדגימה מקרית X תהיה קטנה מ-x, ובסימנים: F(x) = Pr(X < x).  למשל אפשר לראות שהעושר של ה-25% העניים ביותר באוכלוסיה הוא עד בערך 200,000 שקלים, ושהעושר החציוני הוא בערך מיליון (אם מסתכלים על הנתונים המדוייקים, החציון הוא 1.18 מיליון).  האזור בגרף שבו השיפוע תלול ביותר הוא האזור שבו רוב המסה מרוכזת.  בהתפלגות העושר (הקו העליון) רואים שרוב האוכלוסיה נמצאת בין כ-200,000 שקלים לבין כ-5 מיליון שקלים.  בהתפלגות הכסף (הקו התחתון) רואים שרוב הכסף שייך לאלה שהעושר שלהם בין 2 מיליון ל-20 מיליון.

mass.gif

אבל מה שעוד יותר מעניין הוא להשוות את שתי ההתפלגויות, כפי שמודגם על ידי החיצים.  נתחיל עם ארבעת החיצים המקווקווים, משמאל לימין:

  • החץ השמאלי ביותר מראה שה-30% העניים ביותר ביחד מחזיקים רק 1% מהעושר במדינה.
  • החץ השני משמאל מראה שחצי האוכלוסיה העני מחזיק ביחד רק 8.5% מהעושר.
  • החץ השני מימין מראה שחצי מהכסף מתרכז בידי כ-10% העשירים של האוכלוסיה.
  • החץ הימני ביותר מראה שכ-22% מהכסף מרוכז בידי האחוז (המאיון) העליון.

וכמובן אפשר היה לשרטט עוד חיצים ולאפיין אותם, אבל הגרף נותן את כל התמונה ביחד.

החץ הכפול באמצע מתאר את מה שאני מכנה "היחס המשותף".  זו הנקודה היחודית שבה הסכום של שני הקווים הוא בדיוק 1, ולטעמי הנקודה הזו מייצגת יותר טוב מכל דבר אחר את "האמצע" של התפלגות העושר.  במקרה שלנו זה 2.17 מיליון שקל.  התכונה המיוחדת של הערך הזה היא מעין סימטריה הפוכה: ל-73% מהאוכלוסיה יש פחות עושר, וביחד הם מחזיקים 27% מהעושר במדינה, ובו בזמן ל27% מהאוכלוסיה יש יותר מהערך הזה, וביחד הם מחזיקים ב-73% מהעושר הכולל.

עוד מה שבולט הוא שבעצם התפלגות העושר והתפלגות הכסף לא כל כך רחוקות זו מזו.  בעולם המחשבים שבו אני עוסק כשאני לא כותב בלוגים יש התפלגויות עם זנבות הרבה יותר כבדים, ועם פערים ענקיים בין שני הקוים (למשל יחס משותף של 90 ל-10, וחצי מהמסה שייך לפחות מ-1% מהפרטים).  לטעמי האישי יש שני דברים שהם הצורמים ביותר בהתפלגות העושר.  הראשון הוא בצד שמאל, איפה שהקו העליון מתחיל מערך גבוה יחסית במקום מהקצה התחתון.  המשמעות היא של-20% מהאוכלוסיה ויותר בעצם אין כלום (ואם מדקדקים בנתונים, יש כמה אחוזים שיש להם עושר שלילי, כלומר יותר חובות מנכסים).  השני הוא השפיץ הארוך שהולך רחוק ימינה בקצה העליון.  זה אומר שהבודדים העשירים ביותר אמנם לא מחזיקים אחוז מאוד גדול מכלל העושר, אבל מצד שני העושר שלהם הוא באיזה שלושה סדרי גודל יותר משל אלה שהם סתם נורא עשירים.

בייבי בום

באחד הפוסטים הקודמים הסתכלנו על התפלגות הגילים באוכלוסיה כפי שהיא כעת.  אבל יכול להיות מעניין גם לראות איך היא השתנתה לאורך השנים.  לשם כך ציירתי את הגרף הבא.  הציר האופקי הוא השנים מאז קום המדינה.  האנכי מייצג את האוכלוסיה של כל שנה, מחולקת לפרוסות גיל של 5 שנים: גילאי 0-4, גילאי 5-9, גילאי 10-14, וכך הלאה.  צעירים עד גיל 19 צבועים בירוק, קשישים מגיל 65 באדום, וגילאי 20-64 שביניהם בכחול.

ages-pct

במבט ראשון לא נראה שיש כאן משהו מעניין במיוחד.  ניתן לראות את העליה המתמשכת באחוז הזקנים, וירידה מסויימת בילדים.  אבל במבט מעמיק יותר יש כאן סיפור.

נתחיל בקצה השמאלי.  ההתפלגות שם היא ההתפלגות בסוף 1948.  זה הזמן של העליה הגדולה עם קום המדינה, כשבשנת 1949 האוכלוסיה גדלה בכ-25% תוך שנה אחת.  שני המקורות העיקריים לגידול הזה היו עליית יהודי עירק, תימן, וארצות ערב האחרות מצד אחד, ועליית שארית הפליטה מאירופה מצד שני.  התפלגות הגילים משקפת את זה: כמעט חצי מהאוכלוסיה היו בטווח הגילים 20-45, כנראה כי ילדים וקשישים שרדו פחות בשואה.

אבל תוך כ-5 שנים טווח הגילים הזה הצטמק, בעיקר כי העולים שהגיעו לארץ החדשה הקימו משפחות והולידו ילדים.  וכך נוצר בייבי בום יחסי. השנתונים האלה שנולדו בשנות ה-50 ממשיכים להיות גדולים יחסית לשנתונים אחרים עד היום.  בגרף זה בא לידי ביטוי ב"רכס" שמתחיל משמאל למטה ומתקדם בקשת לכיוון ימין למעלה: כל פעם שילידי שנות ה-50 גדלים ב-5 שנים נוספות, רצועת הגילים הבאה מתעבה.

עוד דבר שניתן לראות הוא שהעלייה במספר הזקנים היא לא רציפה. ב-30 השנים הראשונות, מ-1950 עד 1980, אחוז הזקנים (מגיל 65 ומעלה) עלה מ-3.76% עד ל-8.72% — פי 2.3 יותר.  זה קרה כי כל הצעירים האלה שהקימו משפחות הזדקנו.  אבל ב-30 השנים הבאות, מ-1080 עד 2010, אחוז הזקנים עלה רק במעט, והגיע ל-9.87% (פי 1.13 מבתחילת התקופה).  והנה, ב-5 השנים האחרונות אחוז הזקנים קפץ והגיע כבר ל-10.97% — עלייה של פי 1.11 תוך 5 שנים.  זה קרה כי שנתוני הבייבי בום של שנות ה-50 התחילו להגיע לגיל הפנסיה.  אז יש להניח שאחוז הזקנים ימשיך לגדול בקצב גבוה יחסית בשנים הקרובות, ואז קצב הגידול יתמתן בחזרה.

כל הסיפור הזה מתבסס על הטענה שהתפלגות הגילים של ניצולי השואה הייתה לא רגילה.  אז אפשר לבדוק את זה על ידי הסתכלות על התפלגות הגילים של יהודים וערבים בנפרד.  כשמסתכלים רק על יהודים, אכן מתקבלת אותה התמונה, עם שינויים קטנים במספרים — קצת פחות ילדים וקצת יותר זקנים מאשר באוכלוסיה כולה:

ages-pct-jews

כשמסתכלים בערבים התמונה אכן שונה.  אין התפלגות יחודית בשנים הראשונות, אין בייבי בום, ואין עלייה משמעותית באחוז הזקנים:

ages-pct-arabs

אבל גם כאן יש סיפור.  ניתן לראות שיש ירידה משמעותית בילודה, וכתוצאה מכך באחוז הילדים באוכלוסיה, החל משנות ה-70 של המאה הקודמת.  ילדים ונוער עד גיל 19 הגיעו לשיא של 60.5% בשנת 1975, וירדו ל-45.2% בשנת 2015.  יש המייחסים זאת לישראליזציה שעוברת על האוכלוסיה הערבית, שנהיית יותר דומה לאוכלוסיה מערבית.  אבל הירידה היא לא רציפה.  בין 1995 ל-2005 הירידה נבלמה כמעט לחלוטין, ואז התחדשה.  השאלה היא מה קרה באותן שנים שגרם להפסקת השינוי.  שאלתי את סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה אם יש לו רעיון, והוא ענה כדלקמן: "זהו עשור שאחרי רצח רבין המסמן התפכחות מהסכמי אוסלו ומרעיון המזרח התיכון החדש שהובילה למהומות אוקטובר 2000, להחרמה של המגזר הערבי על-ידי יהודים, ולכאב נוכח דיכוי של האינתיפאדה. על כל אלה נכתב בדוח ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000. ילודה עשויה להיות תגובה לתחושת איום ואי-הביטחון. אינני בטוח שזהו ההסבר הנכון לתופעה דמוגרפית זו, אך אני בטוח לגבי המצב והתחושה של הערבים בעשור זה."

ואגב, עוד השוואה מעניינת היא שגם אצל היהודים הייתה ירידה בילודה ובמספר הילדים, אבל בתקופות שונות: בין 1975-1990 הייתה יציבות, החל מ-1990 הייתה ירידה כנראה כתוצאה מהעליה המסיבית מרוסיה, ובשנים האחרונות זה התייצב שוב ואפילו מפגין עלייה מזערית.  אבל עדיין אחוז הילדים אצל ערבים גבוה משמעותית מאשר אצל יהודים.

מקורות

הנתונים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  בשנים שונות אלה טבלאות עם מספר שונה שמופיעות במקום שונה בפרק האוכלוסין, אבל תמיד יש טבלה עם הנתונים האלה.  כיוון שזה הרבה עבודה לחלץ את המספרים, הסתפקתי ברזולוציה של 5 שנים במקום לאסוף אותם מכל השנתונים.  בשנים הראשונות אין נתונים על האוכלוסיה הערבית, אז המספרים של האוכלוסיה הכללית הם בעצם של היהודים בלבד.  גם פרוסות הגיל משתנות, כאשר בשנים הראשונות הטווח העליון היה +75, וכיום הוא +95.

ליבה

מפעם לפעם עולה השאלה האם לימודי ליבה באמת חשובים.  דה מרקר פרסמו היום (בלי להתכוון) הדגמה לחשיבות שלהם.  הכוונה לכתבה אודות השימוש בשאטלים כדי לאפשר לעובדים להגיע למרכזי תעסוקה שלא באמצעות רכבם הפרטי.  באמת רעיון מצויין — השאטלים מאפשרים תפעול יעיל וגמיש לכל מקום לפי הצורך, ויכולים לשמש כפיילוט לפני קביעת קו תחבורה ציבורית כדי לבדוק את הביקוש, כל זאת במחיר מצחיק יחסית להשקעות העתק בתשתיות כבדות כמו רכבות.

אז מה הקשר לליבה?  כדי להדגים את הירידה הפוטנציאלית בעומס בכבישים אם יהיו שאטלים, המאמר הציג את הגרף הבא.  העיגולים מסמנים את מספר העובדים בכל מרכז תעסוקה, את החלק מהם שמגיעים לעבודה בשעות השיא בבוקר, ואת החלק מאלה שעושים זאת ברכב הפרטי.  אז השטח של העיגול הפנימי האדום מייצג את הפוטנציאל להורדת העומס.

circle-area

או שלא.  שימו לב למשל לעיגולים שמייצגים את אזור התעשיה המערבי של ראשון: ס"ה 30.7 אלף עובדים, מתוכם 14.2 אלף מגיעים ברכבם הפרטי.  זה כמעט חצי.  אבל העיגול האדום הפנימי ממש לא נראה כמו חצי מהשטח הכולל — יותר דומה לרבע.

הסיבה היא כנראה שהגרפיקאי לא למד ליבה, או לחילופין שכח את הנוסחה לשטח של עיגול.  בתור שרות לציבור, הנוסחה היא  S = π ⋅ r2 (השטח S שווה לפאי כפול הרדיוס r בריבוע).  עושה רושם שמה שהגרפיקאי עשה הוא להשתמש בעיגולים שבהם הרדיוס הוא שמשקף את הערך המבוקש.  כתוצאה השטח יוצא קטן מידי בפקטור ריבועי, והגרף מטעה.  בפרט היחס בין השטחים לא יוצא נכון.  זה משפיע גם על היחס בין שלושת העיגולים בכל מקום, וגם על היחס בין העיגולים במקומות השונים.

אם עושים את זה נכון, כך שהשטח ישקף את המספר (ובהגדלה המתאימה כל פיקסל מייצג עובד אחד) הגרף נראה כך:

circles-corrected

גם מציג את הנתונים נכון וגם מעביר את המסר בצורה משכנעת יותר.

פרטים

למי שמתעניין, הצורה שחישבתי את העיגולים היא כדלקמן.  אני רוצה למצוא רדיוס r כך שלמעגל ברדיוס הזה יהיה שטח פרופורציונאלי למספר עובדים n.  כיוון שהשטח פרופורציונאלי לרדיוס בריבוע, הקשר הוא n = C ⋅ r2 כאשר C הוא מקדם הפרופורציה שמתאם בין מספרים לסנטימטרים.  לפי הגודל של הגרף מדה מרקר היה נוח לקבוע ש-30000 עובדים יהיו מיוצגים על ידי עיגול בקוטר של 3 ס"מ.  אז על ידי החלפת אגפים מקבלים  C = 30000 / 1.52 = 13333.  כעת אפשר לחזור לנוסחה המקורית ולחלץ את r.  מקבלים את הנוסחה  r = √ (n / 13333).  כך בהנתן מספר עובדים n נציב אותו בנוסחה הזו והתוצאה היא רדיוס המעגל בסנטימטרים שבו נשתמש ליצג את המספר הזה.  בהנתן הרדיוסים המחושבים יצרתי את העיגולים בפאוור פוינט.

ואגב, פתרון גרפי אלטרנטיבי שחוסך את הצורך להוציא שורש וגם מאפשר הערכה טובה יותר של יחסים הוא להשתמש במלבנים שווי רוחב במקום במעגלים.  אבל אז יחסי ההכלה פחות ברורים, וצריך להבהיר זאת במקרא.

 

תכניות באויר

img_0601s

סוף השבוע שעבר היה סוף השבוע של "בתים מבפנים" בירושלים, עם מגוון אפשרויות ביקור וסיורים באתרים שונים.  בשישי הלכתי לסיור עם האדריכל יוסי פרחי בנושא תכנית הכניסה לירושלים.  כפי שהוא אמר מההתחלה, זה לא בתים ולא מבפנים.  זו תכנית שיש לה פוטנציאל לשנות את ירושלים לגמרי, או להיות בכיה לדורות.  היא אושרה סופית וקיבלה תוקף ב-2015, וחלקים כבר בביצוע.

לזכותו של פרחי הוא תיאר את הרציונאל של התכנית היטב ובאופן משכנע.  נקודת המוצא לפי פרחי היא שאזור הכניסה לעיר הוא "לא עיר" — יש שם בעיקר חניוני אוטובוסים, ואין מרחב עירוני שבני אדם יכולים להסתובב בו.  בפרט אין שום דבר מחוץ לתחנת הרכבת החדשה הנבנית מול התחנה המרכזית.  מעבר לכך, האזור הזה הוא המקום האחרון בעיר שיש בו די שטח פנוי כדי להקים מרכז עסקים לירושלים.  התכנית שהוכנה בהתבסס על התובנות האלה שמה את המרחב הציבורי בראש, עם שדרות להולכי רגל, כיכרות, ותחבורה ציבורית.  במגרשים שבין המרחבים הציבוריים האלה יבנו מגדלים בגובה של כ-35 קומות שיכללו מגוון שימושים מסחריים (התמונה לעיל מראה מה מתוכנן לקום כפי שזה מוצג במודל העיר במרתף העיריה).  בין היתר יהיו חנויות, מסעדות, בתי קפה וכו' במפלס הרחוב, ובמגדלים יבנו גם מלונות (בחלק מהקומות) כדי להבטיח שיהיו אנשים שיסתובבו שם גם בלילה.  זה משתלב גם עם מרכז הכנסים בבנייני האומה שצפוי לגדול להיות מרכז הכנסים הלאומי של ישראל, עם עוד מלון גדול לצידו.  מגורים לא יהיו שם כדי להשאיר את כל השטח לעסקים.  מה שכבר נעשה כיום הוא חפירת חניון ענק (5 קומות תת קרקעיות) מתחת לשדרות שז"ר, בין בנייני האומה לתחנת הרכבת החדשה, כי זה עוד דבר ששכחו כשתכננו את תחנת הרכבת.

השאלה הגדולה היא האם זה יצליח והאם זה באמת יהיה טוב לעיר.  פרחי לא יכל כמובן לענות והסתפק בטענה שהם בתור אדריכלים עשו את כל מה שאפשר כדי ליצור את התנאים להצלחה.  בהחלט יתכן שהוא צודק בזה.  אבל עדיין שווה לבדוק את ההתאמה של הקונספט לעיר.

ביקורת אפשרית היא שהמוקד הענק הזה, אם וכאשר יקום, ייבש את שאר העיר, כי כל פעילות העסקים תעבור לכאן.  בפרט, כל מרכז העיר ההיסטורי יהפוך לאזור תיירות ובילוי בלבד ולא יהיה יותר לב הפעילות של העיר.  אז נכון שכבר כיום יש לו תחרות קשה מצד תלפיות וגבעת שאול, אבל אחרי שנים של דעיכה בגלל עבודות הבניה של הרכבת הקלה בשנים האחרונות התחילה התאוששות בזכות הפעילות שלה.

מה שמוביל לשאלה הבסיסית האמיתית: האם יהיה מספיק ביקוש לכל השטחים האלה?  התכנית היומרנית לכניסה לעיר מתבססת על שתי הנחות ענק: שאם יתכננו המון שטח יהיו יזמים שיממשו את זה, ושאם הם יממשו את זה יהיו עסקים שינצלו את זה והרובע יפרח.  אבל זה תלוי באופי העיר ובהתפתחות הצפויה שלה.  מתכנני התכנית והעיריה מקווים למנף את התכנית ולהשתמש בה ככוח מניע שיגרום להתפתחות תעסוקה והתפתחות עירונית.  אני סקפטי.  כל ההשוואות בין ירושלים לערים אחרות שעלו כאן בבלוג כבדרך אגב הראו שירושלים היא עיר חרדית-ערבית יותר משהיא עיר ציונית מתקדמת.  אני מהמר שהאופי הזה הוא מקור הבעיות של העיר ולא מחסור בנדל"ן.  באופן קונקרטי, אחת השאלות שנובעות מכך היא האם כל האזור יהיה סגור בשבת או לא.  נסיון העבר מצביע שכן, וזה שם סימן שאלה גדול על השיגשוג שלו ועל ההיתכנות של התבססות בין היתר על מלונאות.

בתור תזכורת, הנה שני גרפים מפוסטים קודמים.  הראשון מתאר את כוח העבודה בכל ערי ישראל שיש בהן 20,000 תושבים ומעלה.  הציר האופקי הוא אחוז תושבי העיר שהם שכירים, והאנכי אחוז התושבים שהם עצמאים (שימו לב שהסקאלות שונות לגמרי, כי יש הרבה פחות עצמאים).  שתי הערים הגדולות במדינה הן חריגים (outliers) מהפיזור הכללי: בתל-אביב יש יותר שכירים ובעיקר יותר עצמאים ממקומות אחרים, ובירושלים יש פחות.

scat-pct

הגרף השני מתאר את הצד השני של אותו דבר, דרך המשקפיים של יחס התלות: כמה תושבים תלויים למחייתם באותם אלה שאכן עובדים ומתפרנסים.  הציר האופקי הוא יחס התלות כשמחשבים אותו לפי טווחי גיל, והאנכי כשמחשבים אותו לפי נתונים מפורטים.  ושוב, בתל-אביב היחס הוא הנמוך ביותר מכל הערים בשתי השיטות, ובירושלים הוא גבוה יותר בהפרש ניכר מכל הערים הציוניות בשתי השיטות.

tlut-real

אגב, כדאי לשים לב שאוכלוסית ירושלים כמעט כפולה מזו של תל-אביב, אבל רק כ-40% הם יהודים לא חרדים.  זה יוצא איזה 330 אלף.  בתל-אביב יש כ-91% יהודים לא חרדים, שזה בערך 380 אלף.  אז ההבדל במספר התושבים מהמגזר היהודי-ציוני-יצרני לא כל כך גדול.  ובכל זאת הפעילות העיסקית בירושלים נמוכה בהרבה, ובירת העסקים של ישראל היא ללא עוררין תל-אביב.  זה בא לידי ביטוי גם בשטחי בינוי כפי שהם מופיעים בנתוני הלמ"ס (באלפי מ"ר):

מגורים משרדים ומסחר תעשיה בנקים וביטוח מלונות חניונים
תל-אביב 15687 4714 1144 408 419 1847
ירושלים 16640 1680 985 55 598 650
חיפה 9435 5814 4704 46 123 192

אז שטחי המגורים הם דומים למדי (למרות ההבדל העצום באוכלוסיה), אבל בתל-אביב יש כמעט פי 3 יותר שטחי משרדים ומסחר, כמעט פי 3 יותר שטח חניונים, ולא פחות מפי 7.5 יותר שטחים של בנקים וחברות ביטוח.  חיפה גם מפתיעה עם עוד יותר שטחי משרדים ומסחר מתל-אביב, והרבה יותר שטח תעשיה, למרות אוכלוסיה הרבה יותר קטנה. התכנית של רובע העסקים החדש בכניסה לירושלים מקיפה כמיליון מ"ר בסך הכל, מהם בערך חצי שטח עיקרי שרובו משרדים ומסחר.  גם אם כל זה יממומש ולא יבוא על חשבון אזורים אחרים בעיר עדיין יהיה בתל-אביב ובחיפה יותר מפי 2 (וזה בהנחה שהן לא תתפתחנה במקביל).

מקורות

מצגת (לא מעודכנת) על התכנית ניתן למצוא באתר העיריה.

במנהל מקרקעי ישראל נמצאת התכנית כפי שקיבלה תוקף ב-2015.  תכנית זו היא הכללית לרוב השטח, יש עוד כמה תכניות נלוות לתאי שטח ספציפיים.

נתוני השטח המצוטטים בסוף הם מפרופיל הרשויות המקומיות של הלמ"ס לשנת 2014.

דע מאין אתה בא

גלי העליה הם חלק מהותי מההיסטוריה של המדינה, ומסתבר שהלמ"ס מתחזקת נתונים על זה למאה השנים האחרונות (הנתונים על העליה הראשונה והשניה, בין 1882-1915, כלליים ביותר בלי שום פרוט, ובין 1915-1918 כנראה לא היתה שום עליה משמעותית בגלל מלחמת העולם הראשונה).  מה שהכי נגיש הוא המספרים הכוללים והחלוקה לפי יבשת מוצא, כאשר אירופה כולל את מזרח אירופה ובעיקר את ברה"מ ורוסיה, אסיה זה בעיקר ארצות ערב כמו עירק, ואפריקה זה בעיקר ארצות ערב כמו מרוקו.  התמונה הכללית היא כדלקמן:

olim

אז כידוע עליה באה בגלים.  מה שבולט מיד הוא גל העליה העצום עם קום המדינה, וגל העליה הגדול מרוסיה (ואוקראינה) בשנות ה-90 של המאה הקודמת.  ביניהם יש גלי עליה יותר קטנים ממרוקו (בעיקר בשנות ה-60) ומברה"מ (שנות ה-70), שדומים לעליה החמישית בשנות ה-30. חוץ מזה אפשר לראות את הדומיננטות המוחלטת של (מזרח) אירופה לפני קום המדינה, את המיעוט היחסי של עולים מארצות ערב בסך הכל הכללי, ועד כמה העליה מאמריקה (הצפונית והדרומית ביחד) קטנה, כשלפני קום המדינה ובשנים הראשונות היא זניחה לחלוטין.

מעבר למספרים האבסולוטיים, מעניין גם לראות מה היחס בין העליה לבין הישוב היהודי שהיה קיים כבר בארץ בכל שנה.  את זה רואים בגרף הבא, שמראה את מספר העולים לכל 1000 תושבים יהודיים.

olim-rate

כאן רואים שבאופן יחסי העליות השלישית, הרביעית, והחמישית היו לא יותר קטנות מהעליה ההמונית עם הקמת המדינה.  הצרוף של המספרים האבסולוטיים הגבוהים (170-240 אלף עולים בשנה) עם היחס העצום (שיא של מעל 250 עולים לכל 1000 תושבים בשנת 1949) מסביר את הקשיים והכשלים בקליטת העליה בשנים הראשונות.  העליה מרוסיה ארבעים שנה מאוחר יותר הייתה באופן יחסי הרבה יותר קטנה — אפילו יותר קטנה מהעליה ממרוקו בשנות ה-60 חוץ מבשנתיים הראשונות, ורוב הזמן די דומה לעליה מברה"מ בשנות ה-70 (אם כי יותר ארוכה).

מקורות

מספר העולים בכל שנה והחלוקה ליבשות מלוח 4.2 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2016.  הנתונים בלוח הזה לשנים שלפני קום המדינה ניתנים עבור טווחים של שנים, אז הפרוט של המספר כל שנה בא מהמידע על הקצב להלן, והחלוקה ליבשות נעשתה לפי אותו היחס לכל שנה בטווח.  האנוטציות לגבי ארצות ספציפיות מתבססות על שנתונים שונים, שכן המידע הזה ניתן כל פעם רק לגבי שנים ספורות (למשל השנתון הראשון מ-1950, לוח ג/5).

המידע על קצב העליה עד 1980 מלוח ה/1 של השנתון לשנת 1981, שנותן מספר כולל ויחס לכל שנה.  את שאר השנים השלמתי ממספר העולים הכללי לעיל מחולק בגודל האוכלוסיה היהודית כל שנה.

בלגן בגבולות (או בנתונים)

לוח 4.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס, למי שלא מכיר אותו אישית, עוסק במספר הנכנסים והיוצאים בגבולות הארץ תוך סיווג לפי הויזה שבה השתמשו.  בגדול, זה מבחין בין ישראלים, עולים, ותיירים.  הלוח כולל גם סיכום של כל הכניסות והיציאות מאז קום המדינה.  אם נסתכל על כמה עמודות נבחרות, זה נראה כך.  המספרים מקום המדינה עד סוף 2015:

עולים ישראלים ארעיים תיירים שיוט ס"ה
כניסות 2,942,456 96,124,986 1,872,924 73,866,722 6,433,415 181,599,476
יציאות 97,227,648 1,727,218 71,806,679 6,433,415 177,502,379

אז סך הכל נכנסו לארץ 181.6 מיליון איש, ויצאו 177.5 מיליון.  חלק מעודף הנכנסים הם כמעט 3 מיליון עולים שהגיעו לכאן, אבל נטו זה פחות, כי 1.1 מיליון יותר ישראלים יצאו מהארץ מאשר נכנסו (ויש להניח שזה משקף ירידה).  לגבי תיירים, מספר אלה שבאו באניות שיט תענוגות בים התיכון שווה בדיוק למספר שיצאו — אנשי ארגון השייט לא איבדו אף אחד.  אבל בתיירים סתם יש עודף מדהים של 2.1 מיליון.  והם הטריגר לפוסט הזה.

כדי להסתכל על זה קצת יותר בפירוט, הנה גרף של ההפרש המצטבר בין כניסות ויציאות לכל סוג ויזה:

in-out-diffנתחיל בקטן — תושבים ארעיים (בעיקר עובדים זרים עם רשיונות, לא כולל מהגרים בלתי חוקיים כי הם כמובן לא נכנסים עם ויזה).  עם השנים הצטבר עודף של כ-150,000 מהם, אבל המספר הזה נוצר לפני 5-10 שנים ומאז הוא די יציב.  זה משקף כנראה את העליה במתן אשרות בתקופה זו.  לפי ויקיפדיה שימוש נרחב בעובדים זרים התחיל כבר בעקבות האינתיפדה הראשונה, אבל בנתונים אין שיקוף לכך.  להיפך: בתחילת שנות ה-90 היה גרעון כשבאופן מצטבר עזבו קצת יותר תושבים ארעיים משנכנסו…

לגבי עולים, הדבר הבולט ביותר הוא העליה התלולה במספרם החל מ-1990, שמשקפת את גל העלייה הגדול מבריה"מ לשעבר.  אחרי שנתיים זה התמתן, אבל המשיך עד תחילת שנות ה-2000.  [הפוסט הנוכחי הוא סטיה קטנה בדרך לפוסט קרוב שיסתכל בפירוט על העלייה לדורותיה].  לגבי ישראלים, מאידך, יש ירידה די רציפה, עם התגברות קטנה בקצב בשנות ה-90 (כי עולים שלא נקלטים ויורדים בחזרה נספרים כבר כישראלים).

והגענו לתיירים.  מסתבר שרוב העודף היה פחות או יותר במקביל לעלייה הגדולה של שנות ה-90, ובממוצע הקצב היה אפילו יותר גדול וגם ההפרש הכולל יותר גדול: עודף של כמעט 1.6 מיליון בין 1990 ל-2006.  זה מעלה את האפשרות של עולים שבאו בתור תיירים והחליטו להישאר.  הבעיה היא שעל זה יש נתונים בנפרד, ולפי לוח 4.3 בכל השנים מ-1969 עד 2015 רק 151,225 תיירים שינו מעמד לעולים.  מה שמשאיר אותנו עם שלוש אפשרויות:

  1. כבר יותר מעשור מסתובבים פה מעל 1.4 מיליון תיירים בלי שנשים לב.  לא כל כך סביר בהנתן שכל אוכלוסית המדינה היא רק קצת יותר מ-8 מיליון.
  2. בכל רגע נתון יש כאן כמעט 2 מיליון תיירים, וכשהם חוזרים לבתיהם אחרים באים במקומם.  זה לא רק בלתי סביר אלא בלתי אפשרי בהנתן שמלאי חדרי המלון בארץ הוא רק כ-50,000, ושחלק מהעלייה במספר היה במהלך האינתיפדה השניה, שבה כזכור התיירות ירדה כמעט לאפס.
  3. הנתונים של רשות האוכלוסין וההגירה על תיירים בשנים 1990-2010 דפוקים לגמרי.  לא נעים, אבל כפי ששרלוק הולמס אמר, אחרי שפסלת את האפשרויות האחרות מה שנשאר הוא כנראה האמת.
  4. לחילופין, תמיד יכול להיות שאני מפספס משהו.

מקורות

כאמור לוח 4.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל של 2016 (מאתר הלמ"ס).  הלוח כולל נתונים מפורטים לכל שנה לעשור האחרון, וברזולוציה של 5 שנים לפני כן.  השלמתי את זה ברזולוציה של כל שנה החל מ-1980 משנתונים קודמים.

המספרים של עולים בגרף כוללים עולים, עולים בכוח (כאלה שלא החליטו סופית — מסתבר שניתן לשמור על מעמד כזה למשך 3 שנים), ואזרחים עולים (בעיקר ילדים שנולדו לישראלים בחו"ל).  עולים ואזרחים עולים בהגדרה לא יכולים לצאת מהארץ, כי אז הם נספרים בתור ישראלים יוצאים.  עולים בכוח יכולים להיכנס ולצאת כמה פעמים שירצו.  אז הוספתי את הנטו בין הכניסות והיציאות האלה (יש כ-80,000 יותר יציאות, כנראה עולים בכוח שהחליטו לא לעלות בסופו של דבר) למספר של העולים.

%d בלוגרים אהבו את זה: