תורת דחיית שירותו – אומנותו

דבר אחד שצריך להודות בו הוא שהחרדים העלו את תימרוּן המערכת הפוליטית — ובפרט בנוגע לפטור מגיוס — לדרגת אומנות.  כתבתי על זה בפעם הראשונה כבר בתחילת הבלוג בשנת 2012.  כתבתי על זה שוב לפני 5 חודשים, בהקשר של פסק הדין של בג"ץ שביטל את התיקונים האחרונים לחוק שירות הביטחון (מה שהספין הממשלתי קרא "חוק השיוויון בנטל").  אבל לפני שהתיקונים האלה בוטלו הם היו בתוקף כמה שנים, והתוו את הכיוון של השתמטות-בעידן-שאחרי-חוק-טל.

בעיה שנתקלתי בה בפוסט הקודם הייתה שלא מצאתי נתונים על דחויי השירות החדשים אחרי הביטול של חוק טל.  אז הגשתי לצה"ל בקשת חופש מידע בנושא.  זה לקח 5 חודשים ו-3 תזכורות, אבל לפני שבוע קיבלתי תשובה.  (בדיעבד מסתבר שגם שחר אילן השיג מידע דומה וכתב עליו בכלכליסט.)  לא הכל ולא תמיד בדיוק מה שביקשתי.  בין היתר, משעשע (או ליתר דיוק, עצוב) לקרוא ש"אין בידי רשויות הצבא נתונים אודות שילובם בשירות של בוגרי ישיבות […] מלפני שנת 2012 בשל החלפה של מערכות תיעוד אלקטרוניות בשנה זו", כלומר החליפו מחשב ומסד הנתונים הקודם אבוד.  אבל החלק החשוב שם.

אז הנה הגרף המעודכן שמכיל את הנתונים החדשים.  הם נמצאים בפינה הימנית התחתונה:

הנתונים החדשים מראים שני דברים:

• בעקבות ביטול חוק טל המערכת לא ידעה מה לעשות.  אז היא לא החילה עליהם את חוק הגיוס (מעבר לאלה שרצו להתגייס בלאו הכי), אבל גם לא נתנה להם אישור דחיית שירות.  כך ב-2013 מספר דחויי השירות החדשים היה 0.  כשהעבירו את התיקון שהסדיר את השרץ ב-2014, נתנו אישור לכל אלה שהתעכבו.  לכן מספר האישורים בשנה הזו כפול.  זה מסביר את הזיגזג בגרף.
• מבחינת המספר הכולל של חרדים במעמד של דחויי דירות, יש שני תהליכים הפוכים שקורים במקביל.  מצד אחד ממשיך תהליך "ריקון המאגר" שבו נותנים פטור סופי מגיוס (בניגוד לדחיית שירות שצריך להאריך כל פעם) כבר בגיל 24 או 26, מה שמוציא מהספירה את כל אותם חרדים שהגיעו לפרקם וקיבלו דחיית שירות בימים העליזים של חוק טל.  אלה נתונים שכבר היו לי קודם.  ב-2017 עוד היו קרוב ל-22 אלף כאלה, אבל סביר שגם הם יקבלו פטור בקרוב.  אבל במקביל לזה הנתונים החדשים מראים שנוצר מלאי חדש של דחויי שירות בזכות התיקונים החדשים (מה שנקרא פרק ג'1 בחוק הגיוס).  תוך בסך הכל 4 שנים הם הגיעו כבר לכמעט 34 אלף, שזה יותר מחצי מהשיא של כל הזמנים לפי החוקים הקודמים (62.5 אלף בשנת 2010).  אם מסכמים את הישנים עם החדשים, היו ב-2017 כ-55.7 אלף דחויי שירות.  ואולי זה בעצם יותר — הנתונים ששחר אילן קיבל גבוהים יותר מאלה שאני קיבלתי, ואצלו החדשים כבר מגיעים ליותר מ-37 אלף.
• שימו לב לכך שבאופן מצטבר לא פחות מ-47 אלף חרדים קיבלו דחיית שירות ב-4 השנים האלה, אבל בסופו של דבר יש רק 33.9 אלף דחויי שירות חדשים.  זה כי 21.2 אלף כבר הספיקו לקבל פטור סופי אחרי שקודם קיבלו דחיית שירות לפי פרק ג'1.  כן, אני יודע שהמספרים לא מסתכמים (33.9 + 21.2 = 55.1, לא 47).  לצה"ל הפתרונים.
• ואגב, בנוסף יש 500+ כל שנה שהם אפקטיבית עריקים: באו לצו ראשון, לא קיבלו דחיית שירות, אבל לא התגייסו.  להבנתי הם לא נספרים בגרף כי כאמור לא קיבלו דחיית שירות.

שאלה מעניינת היא מה יקרה עכשיו כשהתיקונים של 2014 בוטלו.  חוק הגיוס החדש שאמור היה להחליף אותם לכל המאוחר בספטמבר עוד לא אושר בכנסת.  ואם הוא יאושר אין ספק שגם הוא יפול בבג"ץ, כי הוא עוד פחות שיוויוני מהגרסאות הקודמות שנפסלו בגלל פגיעה בעקרון השיוויון.  מה שמסתמן כעת הוא שזה יהיה חלק מהבלגן של הקדמת הבחירות, וכל העסק ידחה שוב בעוד שנה ויעבור לטיפול הממשלה הבאה.

מקורות

הנתונים החדשים כאמור מהתשובה לבקשת חופש מידע שהגשתי.

שאר הנתונים כמו שהיו בפוסטים הקודמים (כאן וכאן).

נתונים חדשים אלטרנטיביים (גבוהים מאלה שאני קיבלתי בכמה אלפים) בכתבה של שחר אילן.

תיאור לא רע של כל ההיסטוריה של גיוס חרדים בדף גיוס בני ישיבות בוויקיפדיה.

דבר אחר

נתונים זה כרגיל מספרים, ובפרט הרבה מספרים, והדגמים המופיעים בהם והקשרים ביניהם.  אבל לפעמים שווה להסתכל גם בטקסט.  וטקסטים שלא רבים קוראים בהם הם פסקי דין של בית המשפט העליון.  חבל.  אלה טקסטים שנכתבים על ידי אנשים חכמים עם ידע נרחב ויכולת ניתוח וניסוח חריגה.  וחלקם גם חשובים ומייצגים אבני דרך מהותיות בחיים שלנו כאן.

אז הנה כמה ציטוטים נבחרים מפסק הדין בעתירות בג"ץ 1877/14, בג"ץ 1937/14, בג"ץ 8017/15, ובג"ץ 2260/14, שניתן ב-12.9.2017 (פסק הדין משותף כי החליטו לאחד את הדיון בכל ארבעת העתירות).  למי שלא זוכר או לא ידע בכלל, זה פסק הדין שביטל את הגרסה הנוכחית של חוק אי הגיוס לחרדים.  הדיון נערך בפני לא פחות מתשעה שופטים. הנשיאה נאור כתבה את פסק הדין המרכזי על פני כ-60 עמודים, באופן יבש וענייני.  אבל כל האחרים ראו צורך להוסיף על דבריה, וכך קיבלנו מסמך שאורכו הכולל 147 עמודים (כרגיל השופטים הנוספים בהרכב מסתפקים בציון הסכמתם לדברי השופט שכתב את פסק הדין).  אני מודה שלא קראתי את הכל.  אבל כמה קטעים שנתקלתי בהם שווים שיהיו מוכרים יותר.

נתחיל בדברי השופט יצחק עמית, שמתאר את החוק עצמו כך: "מי שמהלך בשבילי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 לאחר תיקון 19 ותיקון 21, נדמה עליו כמהלך בלבירינת, במבוך של סעיפים שהקורא מתקשה למצוא את דרכו לאורכם ולרוחבם."  (תיקון 19 הוא ה"תיקון" של יש עתיד מהכנסת הקודמת, ותיקון 21 הוא ה"תיקון" של החרדים מהכנסת הנוכחית.)  ואכן החוק, ובפרט סעיף 26 שלו על עשרות תת-סעיפיו ותת-תת-סעיפיו, מפותל בצורה שראויה לסאטירה יותר מאשר לחוק.  אבל ידוע שבמחוזותינו הסאטירה מתקשה לעמוד בקצב של המציאות.  והמציאות, בניסוחו של עמית, היא זו: "ייאמר מיד. החוק פוגע קשות בזכות לשוויון, בצדק ובהגינות שהם שם נרדף לעקרון השוויון. החוק מפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם ובין דמים לדמים. לצעיר החרדי יש אפשרות שלא להתגייס כלל אם נתמלאה המכסה, יש לו אפשרות לדחות את גיוסו והוא יכול לבחור בשירות אזרחי חלף השירות הצבאי. הצעיר החרדי לא נדרש לסכן את חייו, כביכול דמו סומק טפי מדמו של צעיר אחר שאינו בן ישיבה. ואם בחר הצעיר החרדי להתגייס בגיל 21 לאחר שכבר הקים משפחה, משכורתו הצבאית גדולה בהרבה מזו של חברו ליחידה שאינו נשוי. תיקוני החוק, נודעו בציבור כחוק השוויון בנטל, אך הלכה למעשה, קיבעו ועיגנו בחוק את אי השוויון בנטל. על כך קשה לחלוק."

(והערת אגב בנוגע לשוויון: סעיף 26כה של החוק הוא "לא ייפגע מעמדה ושילובה של יוצא צבא אישה בשירות ביטחון בשל שירותם של בוגרי ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים בשירות ביטחון לפי פרק זה.")

עמית הוא שופט צעיר יחסית, אז הוא אופטימי.  מי שנמצא שם כבר הרבה זמן, וכשפסק הדין פורסם כבר פרש בעצם לגמלאות, הוא המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין.  וכך הוא פותח את דבריו: "יאוש. אין בפי מלה אחרת באשר לנושא דנא. הגיחוך – חוכא ואיטלולא – שנוצר בגלגולי ה"פינג פונג" בין הרשויות בעניין היורד לשורש השויון וההגינות האנושית הבסיסית, בעוד אין נפגע לימוד התורה החשוב כל כך כהוא זה, מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים."

ולסיום, הנה פסקת הסיום של הנשיאה נאור: "בשלב זה, ולאחר עשרות שנים של ניסוי וטעייה, ברור כי לא ניתן להסתפק עוד בהסדרים בלתי מחייבים ובלתי אכיפים שסופם לא ידוע. כל הסדר שיקבע המחוקק בסוגיה זו חייב להציב מטרה ברורה של קידום השוויון בנטל הגיוס ולהתוות מסלול ברור וישים להגשמתה. החברה הישראלית ניצבת אפוא בפתחו של מאמץ חברתי מחודש לפתרון בעיית הגיוס. לשם כך לא די בסיסמאות או בקביעתם של הסדרים הדוחים את הקץ.  נדרשים מעשים של ממש."  השופטים נתנו לכנסת שנה שלמה לפני שתוקפו של החוק הנוכחי יבוטל.  יש להם עוד חודשיים.

הייתי מפסיק כאן, אבל (א) זה עשוי ליצור רושם שלתיקונים האמורים לחוק לא הייתה השפעה, ו-(ב) כידוע יש לי חולשה למספרים.  אז הנה עדכון קטן של גרף שכבר פרסמתי של מספר החרדים בדחיית שירות בזכות הסדר תורתו-אומנותו.  החידוש הוא בירידה הדרמטית במספר הכולל בשנתיים האחרונות, כתוצאה מה"תיקונים" שמאפשרים בין היתר לכל מקבלי דחיית השירות מתקופת חוק טל לקבל פטור סופי כבר בגיל 26.  אלה שהגיעו לגיל גיוס אחרי ביטול חוק טל אפילו לא צריכים לחכות לגיל המופלג הזה – הם מקבלים פטור מלא בגיל 24. כך עשרות אלפים דחויי שירות כבר אינם דחויי שירות יותר, מה שנקרא בפי מי שמתעסקים בזה "ריקון המאגר".

ומה לגבי מספר הנדחים כל שנה? על זה לא מצאתי מספרים מהשנים האחרונות.  אני חושב שהמספר הרבה יותר קטן משהיה, בגלל שתי תופעות סותרות:  קרוב ל-3000 מתגייסים (אם כי יש ויכוחים אם כולם באמת חרדים מהסוג שבעבר קיבלו דחיית שירות), ואחרים פשוט לא מתייצבים בכלל ולכן לא מקבלים את דחיית השירות.

מקורות

הציטוטים מפסק הדין של בג"ץ.

הנתונים החדשים על מספר דחויי השירות מתשובה של דובר צה"ל על בקשת חופש מידע.

לקט חרדים

החברה החרדית מספיק שונה משאר אזרחי ישראל, ומספיק גדולה מבחינת מספר אנשיה, כדי להשפיע על מגוון סטטיסטיקות לאומיות.  כתוצאה צריך בהרבה מקרים להתייחס אליה בנפרד, כי התייחסות לכלל האוכלוסייה כגוף אחד מטשטשת את ההבדלים ומובילה לממוצעים שלא באמת מייצגים אף מגזר.  ויש לה גם כל מיני תכונות יחודיות.  הנה כמה דוגמאות, מבוססות על שנתון החברה החרדית שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הדוגמה הראשונה היא הרכב הגילים, שנגזר מהפיריון בילודה.  אצל החרדים הילודה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מגזר אחר, כולל הערבים.  זה מוביל למבנה גילים מוטה באופן קיצוני כלפי גילים צעירים.  בספק אם יש עוד משהו כזה בארצות מפותחות בכל העולם.  נובע מכך שלמגזר החרדי יש גם את קצב הגידול הגבוה ביותר.

דוגמה נוספת היא רמת העוני.  ככלל החברה החרדית היא עניה.  מצב זה נובע מצרוף של שלושה גורמים עיקריים:

• רמת תעסוקה נמוכה כתוצאה מהעדפה של לימודי תורה על עבודה אצל גברים (ובפרט כיוון שהמשך לימודים מקנה פטור מגיוס). גם אלה שרוצים לעבוד סובלים מאפשרויות מוגבלות לתעסוקה מחוץ למגזר.
• משכורות נמוכות כתוצאה מחוסר הכשרה, הן ברמה של לימודים בבית הספר (חוסר לימודי ליבה, ובפרט מתמטיקה ואנגלית) והן ברמה של לימודים אקדמיים.
• משפחות מרובות ילדים וההוצאות הנובעות מכך.

הגרף הבא מתאר את רמת העוני של קבוצות שונות באוכלוסייה, על ידי המדד של האחוז שנמצאים מתחת לקו העוני.  כיוון שבקבוצות אוכלוסייה שונות יש משפחות בגדלים שונים, יש הבדל אם מחשבים את אחוז המשפחות מתחת לקו העוני, אחוז הנפשות מתחת לקו העוני, או אחוז הילדים מתחת לקו העוני.  אבל בכל שלושת המקרים האחוז עבור החרדים גבוה בהרבה מאשר עבור קבוצות אוכלוסייה אחרות או עבור הממוצע הארצי.  בסביבות חצי מהמשפחות החרדיות הן עניות, וכיוון שמשפחות עם הרבה מאוד ילדים נוטות להיות עניות יותר, מתקבל שבערך שני שלישים מהילדים החרדים הם עניים.  זה די יציב לאורך 10 השנים האחרונות ויותר.

דוגמה מפורסמת היא נתוני הגיוס.  בשנים האחרונות דווקא יש עליה בגיוס, והוא אפילו לא רחוק מהיעדים שנקבעו.  מצד שני לא ברור עד כמה הגיוס הזה הוא באמת תוספת על מה שהיה קודם, כלומר עד כמה הוא משקף גיוס של חרדים שאחרת היו נשארים בישיבה לעומת גיוס של חרדים שנפלטו מהישיבה או יצאו בשאלה, או בכלל דתיים סתם שרוצים להינות מתנאי שירות משופרים.  במקביל, ההתנדבות לשירות אזרחי ירדה ממה שהייתה שפני כמה שנים ולכן היעד הכולל מתרחק והולך.  ובכל מקרה זה עדיין אחוז לא גבוה מהגודל של כל מחזור גיוס.

 

בניגוד לתמונה המצטיירת מהגרף, נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס מצביעים על כך שכ-30% מהחרדים דווקא כן שרתו בצבא. יש כמה הסברים להפרש הזה. אחד מהם הוא שכ-20% מהחרדים הם חוזרים בתשובה, ושרתו בצבא לפני שהפכו לחרדים. הסבר נוסף הוא שבעבר רבים התגייסו לשרות מקוצר (שנקרא שלב ב') שכלל כמה חודשי אימונים בלבד והפנייה לכוחות המילואים.

אמרתי כאן כמה פעמים שההתבדלות של החברה החרדית וההסתגרות בישיבות נובעת במידה רבה מהרצון להתחמק מגיוס.  אבל יש נתונים שמראים שזה טיעון פשטני מדי שחוטא לאמת.  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  [רקע דרוש: שלבי החינוך החרדי הם לימוד בתלמוד תורה 8 שנים עד גיל 13, 3 שנים נוספות בישיבה קטנה, המשך לימודים בישיבה גדולה מגיל 17 עד הנישואין, ואז מעבר לכולל לתקופה בלתי מוגבלת. הלומדים בכולל נקראים אברכים.  הסדר תורתו אומנותו חל על תלמידי ישיבות גדולות ואברכים.]

מהנתונים האלה אפשר ללמוד על עוד שני גורמים חשובים המשפיעים על הלימוד בישיבה:

• בין אברכי הכוללים אחוז הולך וגדל – החל מ-61% בשנת 2012 וכלה ב-70% בשנת 2016 – כבר קיבלו פטור משירות צבאי. לכן המשך הלימודים שלהם בכולל משקף שאיפה כנה להתמיד בלימודים ו/או לחץ חברתי ואינו תלוי ברצון להתחמק מגיוס.
• יש לעיתים שינויים משמעותיים במספר התלמידים משנה לשנה – בפרט ירידה בשנים 2013-2014 ואז עלייה בחזרה. השנים האלה הן השנים שבהן המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, והתמיכה הכלכלית באברכים קוצצה. הקיצוץ הזה הוביל לירידה לא רק במספר האברכים הפטורים משירות צבאי, אלא גם במספר אלה המצויים בדחיית שירות במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ירידה חדה במיוחד התרחשה בתלמידים מחו"ל. מכאן שלתמיכה הממשלתית יש השפעה מידית על היקף הלימודים – כשאין ברירה, הם מתפשרים.

מקורות

כל הנתונים האלה הם מלוחות המלווים את שנתון החברה החרדית 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

נתוני הגילים מלוח א/3.

נתוני העוני מלוח ג/2.

נתוני הגיוס מלוח ה/2.  מכסות המטרה הם ממצגת על גיוס חרדים שהוצגה בכנסת.

נתוני הלימוד בישיבות גדולות וכוללים מלוח ב/10.  החלק האפור בגרף נובע מפער בין מספר האברכים הכולל לבין מספר אלה המסווגים כדחויי שירות צבאי או בעלי פטור משירות צבאי — ככל הנראה אלה "אברכי חצי יום" שלומדים או בבוקר או בערב.

תודה לגלעד מלאך על עזרתו בנתונים.

פיזור המתגייסים

אם כבר אוספים נתוני גיוס, אפשר גם להסתכל על פירוט של ערים.  מסתבר שאגף כוח אדם בצה"ל מדווח על זה מדי פעם, ומצאתי דיווח מפורט על גיוס גברים ונשים בערים שונות לשנת 2015 (וגם על שרות בתפקידים "משמעותיים" ועל הליכה לקצונה).  הגרף הראשון מראה את רמת הגיוס בערים שונות (ממוצע של גיוס הגברים והנשים, בהתבסס על ההנחה שבקירוב מצוין זה חצי חצי באוכלוסיה) בפרספקטיבה סוציואקונומית (שכר ממוצע) בעיר.

מה שרואים הוא קשר חלש בין הכנסה לגיוס – בערים עם הכנסה גבוהה יותר מתגייסים קצת יותר.  אבל ההשפעה הדרמטית באמת היא דת, כפי שניתן היה לצפות מהנתונים של הפוסט הקודם: בערים עם אוכלוסיה דתית משמעותית (ובפרט חרדית) רמת הגיוס מידרדרת באופן משמעותי.  ואם מסתכלים בפירוט בנתונים, אפשר לראות שגם בערים לרוחב החלק העליון של הגרף יש בעצם תופעה דומה — הירידה בגיוס בערים עם הכנסה נמוכה יותר היא בעצם בעיקר ירידה בגיוס נשים, מה שמצביע על האפשרות שמדובר בקשר בין הכנסה נמוכה למסורתיות וכתוצאה מכך לאי-גיוס נשים.

אם משווים את גיוס הגברים לגיוס הנשים בצורה ישירה מתקבל הגרף הבא:

 

אז רק במעט מהערים עם הגיוס הגבוה ביותר (למשל הוד השרון ורמת השרון) יש שוויון בין גיוס גברים לנשים.  בערים הגדולות תל-אביב וחיפה הגיוס קצת יותר נמוך, ומתחיל פער קטן בין גברים לנשים.  פתח תקווה ונתניה מייצגות ערים שבהן הגיוס עוד יותר נמוך והפער כבר משמעותי: גיוס הנשים הוא רק 3/4 מגיוס הגברים.  ירושלים כרגיל משתרכת הרחק מאחור וגם נתוני הגיוס מראים שהיא לא ממש עיר ציונית (או בעצם ממש לא עיר ציונית).  הפערים הגדולים ביותר הם כמובן בערים דתיות: למשל בגבעת שמואל 88.6% מהגברים מתגייסים אבל רק 42.3% מהנשים, ובערים חרדיות כמעט שאין גיוס נשים כלל (לארבעת הערים לאורך הציר האופקי בעצם אין נתון של גיוס נשים).

מקורות

מסמך "דירוג ערי ישראל לפי אחוזי גיוס ומיצוי" של אכ"א ודו"צ שמצאתי ברשת כאן: https://www.mitgaisim.idf.il/media/22708/giyos.pdf. לא מצאתי מקום שיש בו אוסף מסמכים כאלה משנים שונות, אם כי בעבר מצאתי אחד מ-2011.

צבא העם

חוק שרות ביטחון קובע חובת שרות בצבא לכל תושבי המדינה (אפילו אם אינם אזרחים!).  אבל ידוע שזה לא ממש המצב.  מי שסופגים את מירב הביקורת הם החרדים, אבל הם ממש לא לבד.  נתונים עדכניים (מ-2015) מראים שפחות מחצי מכל שנתון מתגייסים: 52% מהבנים ו-42% מהבנות.  הסיבות האפשריות לא להתגייס הן:

• אתה ערבי.
• מגבלה רפואית.  בחלק מהנתונים יש הבחנה בין מגבלה פיזית ל"אי-התאמה" נפשית, ומסתבר שאצל בנים יהודים הסעיף הנפשי אחראי על קרוב ל-80% מהמקרים.  (בגרף אין הבחנה כזו.)
• לא עומדים בתנאי סף גיוס, למשל בעלי עבר פלילי.
• מגורים ושהות בחו"ל.
• הסדר תורתו-אומנותו לבנים חרדים או הצהרה על דתיות לבנות.  מאז המהפך המגבלות על הסדר תורתו-אומנותו בוטלו, ובנות מקבלות פטור על ידי הצהרה בפני דיין רבני בלי צורך לעבור ראיון בצבא.
• בנות מקבלות פטור אם הן נשואות או אמהות (או בהריון).

אם מסתכלים על כלל האוכלוסייה, חלק ניכר מאי-הגיוס מיוחס לערבים, שמהווים כיום מעל 28% מכל שנתון.  לפי החוק, אגב, ערבים אינם פטורים מגיוס.  אבל צה"ל אינו שולח להם צווים להתייצב, והם לא מתייצבים.  בין היהודים כ-73% מהבנים מתגייסים וכ-58% מהבנות, סך הכל כ-66%.  אז בין היהודים בערך שליש לא מתגייסים (או בעיקר לא מתגייסות).

איך הגענו למצב הזה?  הגרף הבא מראה את השינויים בפטור מגיוס של יהודים (כלומר האחוזים הם מתוך היהודים, לא מכלל האוכלוסייה).  הנתונים מקוטעים כי למרות שהם נאספים באופן סדיר על ידי מינהל הגיוס בצה"ל, לא מפרסמים אותם.  המקור הטוב ביותר שמצאתי הוא דוחות שונים של מבקר המדינה, שבהם (במסגרת הדיון בגיוס חרדים או בגיוס נשים) הוא נותן חומר רקע כולל נתוני גיוס.

 

תופעות ששווה לשים אליהן לב:

• ההשתמטות מגיוס אצל בנים הוכפלה מאז המהפך ב-1977. בפרט אחוז המשתמטים החרדים היה כנראה מזערי ב-1977, וכיום הוא יותר מחצי.
• לפני כעשור חלה ירידה מסוימת באחוז הבנים שקיבלו פטור מסיבות אחרות, בעיקר בריאותיות. יש להניח שזה נובע מכך שהם גילו שיותר קל לקבל פטור במסגרת תורתו-אומנותו, וזה הוריד את הלחץ להשיג אישורים רפואיים מפוקפקים. ראוי גם לציין שחלק משמעותי מהשינוי הזה קרה בתקופת חוק טל.
• אצל בנות יש עליה משמעותית ביותר בקבלת פטור על ידי הצהרה על אורח חיים דתי.  היה מעניין לראות איך זה היה בשנות ה-80, אבל לא מצאתי נתונים.
• הנתונים מראים לכאורה שבנות הרבה יותר בריאות מבנים, אבל יש להניח שזה פשוט משקף את זה שהרבה יותר קל להן לקבל פטור על דת.  בנים צריכים להיות יותר יצירתיים, וכנראה רבים בוחרים במסלול של פטור נפשי.  בשורה התחתונה יש להניח שהנתון של 3-4% לא עומדים בתנאי סף ו-3-4% בחו"ל הם נכונים, ושבעיות בריאות הן איפשהו בטווח 2-7% לשני המינים.

עדכון: בדו"ח של שדולת הנשים בנוגע להדרת חיילות מצאתי נתונים על גיוס בנות דתיות.  מסתבר שדווקא מספרן גדל באופן משמעותי בשנים האחרונות, אפילו אם באחוזים זה עדיין לא הרבה:

מקורות

דוח מבקר המדינה 53א משנת 2002

דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2007 על הגיוס לצה"ל

דוח מבקר המדינה 62 משנת 2011

בחלק מהמקרים הנתונים הם עבור שנתון, למשל ילידי 1982.  מה שקורה הוא שהם בעצם מתגייסים לאורך כמה שנים, בערך מ-1999 עד 2003.  אני יחסתי נתונים כאלה לשנה העיקרית שבה הם אמורים להתגייס, במקרה הזה שנת 2000.

דוח שדולת הנשים על הדרת חיילות

מורשת בגין: מהפך!

אפשר היה לפספס את הרגע ההיסטורי הזה, אבל החודש מלאו 100 שנים להולדתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.  ואחרי קצת יותר משנה של איסוף נתונים אפשר לנצל אותם לראות מה המורשת שלו, מבחינת מה שהוא עשה למדינה תוך כוונה תחילה ומה היו הערכים שלאורם התנהל ואותם ביקש להנחיל.  מה שעולה מהנתונים ומההיסטוריה הוא לא פחות ממהפך — ולא רק במובן הפוליטי.

האירוע המרכזי שבזכותו זוכרים את בגין הוא כמובן השלום עם מצרים.  בגין החליט, בניגוד לעמדת מפלגתו ובוחריו, שהשלום חשוב יותר משלמות הארץ — ויתרה מזאת, היה מסוגל לממש את ההחלטה הזאת.  בכך ויתר על ריבונות (אם כי לא ממש בארץ ישראל) ופינה ישובים שהיו בלב הקונצנזוס.  אהבה גדולה אין פה, אבל באופן מפתיע אולי הסכם השלום הזה מתגלה כאחד הדברים היותר יציבים במזרח התיכון.  הוא התחיל תהליך ארוך ורב תהפוכות, רובן שליליות, שעוד לא הגיע לכדי מיצוי, אבל אפילו רק קיום התהליך גרם לשינוי מהותי במצב.

ההחלטה לחתום על הסכם השלום, ולהשלים את הנסיגה ופינוי הישובים גם לאחר רציחתו של סאדאת, מיוחדת בכך שהתקבלה כנראה מתוך שיקולים שהיו אמוציונאליים לפחות באותה מידה, ואולי אף יותר, ממה שהיו רציונאליים.  בגין שמע את משק כנפי ההיסטוריה באופן חד ברור, והשמירה על "עתיד ילדנו" היתה נר לרגליו.  שיקולים דומים עמדו מאחורי ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני שנבנה בעיראק.  הרגשנות הזו הייתה חלק ממנו וממורשתו.  היא משתלבת עם הצניעות שלו, ומוכיחה שבאמת היה אכפת לו מהעם והמדינה.  בגדול, במקרה שלו, נראה שזה הוכיח את עצמו.

השינוי המיידי והברור ביותר עם עליתו של בגין לשלטון ב-1977 היה הליברליזציה בכלכלה מבית מדרשו של שר האוצר שמחה ארליך.  התכנית הזו הובילה בסופו של דבר לאינפלציה שהגיעה בשיאה ליותר מ-400% בשנה ("הכלכלה הנכונה" המטיבה עם העם של שר האוצר יורם ארידור), ומאוחר יותר לתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ובהמשכה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת עד היום, כולל המאפיינים של הגבלת הוצאות, קידוש התחרות, וההפרטות, וכל זאת על חשבון הסוציאליזם והפטרנליזם.  זה טוב אולי לשמירה על האינפלציה, אבל מוביל גם להקטנת שרותים ולעלית פערים, ואחרי אפקט מצטבר של 25 שנה, למחאה חברתית.

תוצאה אפשרית של המהפך בגישה הכלכלית הוא השינוי בצמיחה.  עד תחילת שנות ה-70 הצמיחה היתה לרוב בטווח של 7-15% לשנה.  אמנם לא תמיד — היו מיתונים עמוקים בשנים 1953-4 ו-1966-7, אבל אחריהם הצמיחה התחדשה ובגדול.  אבל מהמיתון שהתחיל ב-1973 לא הייתה התאוששות כזו (ואולי זה תרם גם לנצחונו של בגין בבחירות), ומאז נדיר שהצמיחה מגיעה לכדי 7% בשנה (ובדי הרבה מקרים היא קרובה לקצב גידול האוכלוסיה, כך שאין בעצם צמיחה לנפש).  הדגש עבר מהשקעה ארוכת-טווח בבנית המדינה לאמון בשוק החופשי, שמטבע הדברים מתאפיין בראיה קצרת-טווח יותר ובהתמקדות בעשית רווחים.

בניגוד לצמיחה שירדה, מה שעלה הוא הפטורים מגיוס לחרדים.  בגין הכניס את החרדים לממשלה וביטל את ההגבלה על מספר הפטורים, וכתוצאה יצר מצב בו החרדים עזבו את שוק העבודה ואת ההשתלבות בחברה כדי להסתגר בישיבות ולהתחמק מגיוס.  במקביל גיוס בנות הדרדר לחלוטין (הגרף הוא רק על בנים).  שנות דור מאוחר יותר קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לסובב לאחור את התהליך ההרסני הזה.

עדכון: עוד דבר שבגין אולי לא יזם אבל נתן לו דחיפה משמעותית הוא מבצע ההתנחלויות.  בדיעבד ניתן לומר שמפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת כיום עוצבה במידה רבה על ידי ממשלת בגין.  את הנתונים ניתן לראות בפוסט הזה.

ונסיים בעוד רכיב מהותי במורשת בגין, שמתייחד בעיקר בכך שממשיכי דרכו נוטים להתעלם ממנו ואפילו לפעול באופן בוטה כנגדו.  בגין ראה במדינה ערך עליון.  הוא היה דמוקרט בנשמתו, האמין בכנסת, בבתי המשפט, ובבוחרים, והתנגד באופן נחרץ לאלימות נגד המדינה או לפגיעה במוסדותיה.  הוא היה בעצם שותף לבן-גוריון בהקמת המדינה, בכך שלא איפשר לשום ניצוץ (או אפילו פיצוץ, כמו בפרשת אלטלנה) לגרום להתלקחות מלחמת אחים.  הוא שרת באופוזיציה במשך 29 שנים, לעיתים תוך מחלוקות קשות ביותר ואפילו שנאה למפא"י ולמדיניות הממשלה, אבל תמיד במסגרת הדיון הפרלמנטרי.  אם יש משהו במורשת בגין שראוי במיוחד להעלות על נס כיום, זה הדבר.  חבל שזה לא מובן מאליו.

תורתם אומנותם

פקיעת תוקפו של חוק טל העלתה שוב לדיון ציבורי את דחית השרות הצבאי הניתנת לתלמידי ישיבות (והופכת בעצם לפטור).  למרות שמסמכים שונים מצטטים נתונים אודות היקף הפטור שניתן, קשה למצוא מקור שמרכז את הנתונים לאורך כל השנים.  אז הנה מה שהצלחתי לאסוף.  המדובר בנתונים לגבי גברים בלבד.  שימו לב שהגרף העליון, שמשקף את הנתונים שנהוג לצטט, מראה את המספר המצטבר הכולל של חרדים במצב של דחית שרות מכל המחזורים, עד שהם מגיעים לגיל של פטור סופי.  התחתון מראה את המספר שנוסף כל שנה.

במבט על פני זמן ניתן לראות שלוש תופעות עיקריות:

1. העליה הדרמטית שחלה במספר מקבלי דחית השרות לאחר המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, וההאצה בגידול מספר מקבלי דחית השרות מאז סוף שנות ה-90.
2. חוסר ההשפעה של סדרת בג"צים וועדות, והכשלון של חוק טל שלא הקטין את מספר מקבלי דחית השרות בעשר שנות קיומו.
3. ירידות במספר מקבלי דחית השרות הן תוצאה של שינויים בספירה בלבד. בפרט, הירידה בשנת 2011 נובעת מההחלטה לתת פטור סופי לכל מי שהגיע לגיל 35. לפני כן פטור סופי ניתן רק למי שהגיע לגיל 40. כתוצאה מכך חמישה שנתונים של מקבלי דחית שרות  נעלמו מהספירה בבת אחת, ולכן נראה כאילו מספר מקבלי דחית השרות ירד.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים היא על מקבלי דחית הגיוס כאחוז מסך שנתון הגיוס.  גם כאן רואים את הגידול המתמשך שהתחיל מאמצע שנות ה-70, בעיקר אחרי המהפך:

בעת ביטולו של חוק טל, כ-13% מהשנתון היו חרדים שקיבלו דחית שרות.  בהקשר הזה עולה גם השאלה מה היחס בין קבלת דחית שרות על ידי חרדים לקבלת פטור על ידי אחרים.  התיחסות לכלל השנתון מעלה את התמונה הבאה (נתוני 2010):

מנתוני אוכלוסיה מתקבל ש-26.6% מהשנתון הם ערבים.  שיעור זה גבוה משיעור הערבים באוכלוסיה כיוון שבאוכלוסיה הערבית יש ילודה גבוהה ולכן היא מוטה יותר לכיוון של גילים צעירים מהאוכלוסיה הכללית.  מתוך היהודים טיפה יותר מרבע לא מתגייסים, והם מהווים 18.5% מכלל השנתון.  יוצא מכך ש-55% מהשנתון מתגייסים, 75% מכלל היהודים מתגייסים, אבל רק 13% מהחרדים מתגייסים.  החרדים הם קצת יותר מחצי מכלל מקבלי הפטור למרות שהם רק 15% מהשנתון.

מקורות

כאמור אין מקור אחד אמין שמרכז את כל המידע הרלוונטי, אבל מגוון דוחות ובג"צים מצטטים נתונים שביחד יוצרים את התמונה לעיל.  כפי שניתן אולי לצפות, המספרים במקורות שונים אינם תמיד זהים, אבל לרוב הם קרובים למדי.

דו"ח ועדת טל הוא מקור טוב לנתונים עבור טווח השנים 1974-1999.

דו"ח מבקר המדינה 53א משנת 2002 מכיל קצת נתונים.  דו"ח מבקר המדינה 62 משנת 2011 מכיל נתונים עדכניים נוספים.

מרכז המידע של הכנסת הפיק שני דוחות הכוללים מידע רלוונטי: דו"ח מפברואר 2007 ועוד דו"ח מספטמבר 2007.

ניתן למצוא נתונים גם בפסיקות בג"ץ השונות, ובפרט בבג"ץ שביטל את חוק טל ב-2012.