לא רק אוסלו

ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בדיוק לפני 26 שנים, בערב ה-4.11.1995, בגלל שקידם את תהליך השלום עם הפלסטינים במסגרת הסכמי אוסלו. וההתייחסות אליו כיום מוגבלת באופן מוחלט להקשר הזה. המטרה של הטור הזה היא לפרוץ את המיסגור הזה. רבין היה ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן בעשרות השנים האחרונות גם בלי קשר לתהליך אוסלו. הוא קידם מדיניות חברתית-כלכלית עניינית, בלי יותר מדי אידאולוגיה, והגיע להישגים שאף ראש ממשלה אחר לא התקרב אליהם. הנה לקט גרפים שמדגימים חלק מהדברים.

נתחיל בדיור. ממשלת רבין השנייה פעלה בתקופה של עלייה במחירי הדיור, כתוצאה מעלייה בביקוש בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים (בעיקר רוסיה ואוקראינה). ממשלת שמיר כבר התניעה גל בנייה גדול בשנים 1990-1991, בהובלת שר השיכון דאז אריאל שרון. אבל הבנייה הזו הייתה כולה בנייה ציבורית, בעיקר של דירות קטנות (3 חדרים) במחוז הדרום. לא היה להן הרבה ביקוש. ממשלת רבין הצליחה להתניע גל בנייה בהיקף דומה, אבל בשיתוף המגזר הפרטי, של דירות בכל הגדלים, ובכל המחוזות ובפרט במחוז המרכז — כל זאת תוך חיתוך דרמטי בתקציב משרד השיכון (שבשנים של שרון תקציבו עבר אפילו את זה של משרד הביטחון). ההישג בולט במיוחד בהשוואה לחוסר ההצלחה של ממשלות נתניהו לגרום לעלייה משמעותית בקצב הבנייה בכל השנים של משבר הדיור שנמשך מאז 2008.

אחד הגורמים שאפשרו את תנופת הבנייה היה ההשקעה בתשתיות. הגרף הבא מציג דוגמה אחת, של סלילת כבישים. כפי שניתן לראות בתקופת ממשלת רבין הייתה עליית מדרגה (שאמנם התחילה כבר בשלהי תקופת שמיר) שקבעה את הטון עד היום. בפרט הייתה עלייה דרמטית בסלילת כבישים חדשים. עם השנים שחלפו מאז הדגש עבר לשיפוץ והרחבת כבישים קיימים. עלייה משמעותית, אם כי פחות דרמטית, התחוללה גם בהנחת צינורות, ובפרט צינורות ביוב. זה לא משהו שעושה כותרות, אבל זה חיוני כדי לאפשר תנופת בנייה.

ההשפעה של ממשלת רבין על ההשכלה הייתה עוד יותר דרמטית. בתקופת ממשלת רבין תוקן חוק ההשכלה הגבוהה בצורה שהביאה לפריחה בהקמת מכללות בכל רחבי הארץ. השינוי הזה חולל תהליך של הגדלת הנגישות להשכלה גבוהה, שאחרי 20 שנה הביא ליותר מהכפלה של מקבלי תואר ראשון.

כל הדברים האלה כמובן עולים כסף. בתקופת ממשלת רבין תקציב החינוך לנפש בפועל (כלומר ביצוע התקציב בפועל, בניגוד לתקציב המקורי שעובר בחוק התקציב, מתוקן לאינפלציה ומנורמל לפי גודל האוכלוסייה) עלה בקרוב ל-50%. תקציב הבריאות לנפש בפועל עלה במעל 80%, בין היתר כתוצאה מחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שסיפק לראשונה ביטוח בריאות לכ-250,000 תושבים שלא היו מבוטחים קודם לכן. תקציב הרווחה לנפש בפועל עלה בכמעט 25%. אבל למרות זאת החוב הממשלתי ירד בתלילות, מ-116% מהתמ"ג בשנת 1992 לרק 93% מהתמ"ג בשנת 1996. הסיבה הייתה בין היתר הצמיחה בתמ"ג: בזמן ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, והייתה בממוצע יותר גבוהה מבכל תקופה אחרת מאז המהפך. במילים אחרות, העלאת התקציבים החברתיים ופעולות הפיתוח שתוארו לעיל לא העמיסו על כלכלת המדינה, אלא להיפך, הם גרמו לפריחה.

הפריחה הכלכלית באה לידי ביטוי גם בשוק העבודה. כשרבין נהיה ראש הממשלה בשנת 1992 האבטלה הייתה בשיא, אבל במהלך כהונתו היא ירדה בחדות. נדיר לראות מתאם מובהק כל כך בין שינוי במדד כלכלי לבין תקופת הכהונה של ממשלה מסוימת. במקביל גם היה גידול בהשתתפות בכוח העבודה, וגידול באחוז המועסקים שעובדים במשרה מלאה.

אז המורשת העיקרית של רבין היא שאפשר גם אחרת. לא רק בהקשר של שאיפה לשלום, אלא גם בהקשר של היחסים בין המדינה לאזרחים. אם מנהלים את המדינה בצורה עניינית, לא מתוך חיפוש מתמיד של יתרון פוליטי, ולא מתוך שאיפה תמידית לצמצם, אלא מתוך מחשבה על איך לספק שירות טוב ותנאים הולמים לאזרחים, התוצאות לא מאחרות לבוא. זה יעיל וזה טוב לכולם.

מקורות

כל הנתונים מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.

מורשת רבין — אפשר גם אחרת

עשרים שנה לרצח רבין.  אוי איך שהזמן רץ כשנהנים…

בכל אופן, עשרים שנה נותנות מספיק פרספקטיבה להשוות את תקופת ממשלת רבין (השניה) למה שבא אחריה וגם למה שהיה לפניה, תוך שימוש בנתונים שנאספו כאן בבלוג בשנים האחרונות (עם עדכונים לשנים האחרונות).  כל ההתייחסויות בתקשורת לרבין הן כמובן בהקשר של תהליך השלום והסכמי אוסלו.  אבל הנתונים שיש לי כוללים בעיקר היבטים חברתיים-כלכליים.  ההבחנה המיידית היא שתקופת רבין היא חריג בולט ב-40 שנות שלטון הליכוד וספיחיו, עם סדרי עדיפות אחרים וביצועים אחרים.  לגבי אוסלו וכו' אין לי הרבה מה לומר, כי קשה למצוא נתונים אמינים על מה שלא היה (נשמע כמעט כמו ניסוח של יוגי ברה ז"ל).  אבל תהיה גם התיחסות קצרה להיבט המדיני בסוף.

נתחיל בענייני תקציב, ובפרט תקציבים חברתיים.  כך נראית התפתחות התקציב של משרד הרווחה בתקופתה של כל אחת מהממשלות האחרונות, אלה שיש עבורן נתונים באתר התקציב הפתוח (כלומר, מאז 1992).  נקודת ההתחלה (100% בזמן 0) היא התקציב של השנה שהממשלה התחילה את כהונתה, שהוא כרגיל התקציב האחרון שנקבע על ידי הממשלה הקודמת.  ערכים מעל 100 מראים על עליה בתקציב יחסית לזה, וערכים מתחת ל-100 מצביעים על ירידה.  הנתונים הם לא התקציב המקורי שאושר בכנסת אלא הביצוע בפועל, וכל הערכים מתוקנים לאינפלציה ולגודל האוכלוסיה.  כתוצאה אנחנו בעצם מסתכלים כאן על השינויים בהוצאה הריאלית בפועל לנפש.  ניתן להבחין שהעליה בתקופת ממשלת רבין היתה הגבוהה ביותר יחסית לממשלות אחרות, אם כי רצף ממשלות נתניהו הנוכחי לא הרבה מאחוריו, אולי חלקית בגלל המחאה החברתית.  מהירידה הגדולה בזמן שרון צריך להתעלם, כי היא נבעה בעצם מהעברה של שרות התעסוקה וההכשרה המקצועית למשרד התעשיה.

הבא הוא תקציב החינוך.  כאן רואים את ההבדל המובהק בין סדר העדיפויות של ממשלת רבין לעומת כל האחרות — עליה ראלית בפועל של 45% בתקציב החינוך לנפש תוך 4 שנים.  הרצף הנוכחי של ממשלות נתניהו גם מימש עליה יפה, אבל פחות מחצי ממה שרבין עשה, ובמקרה הזה העליה הזו היא באופן מובהק תוצאה של המחאה החברתית ולא מדיניות יזומה (רואים את זה הרבה יותר טוב בנתוני התקציב המקורי, שם יש עליה תלולה ביותר אחרי 2011, אבל כפי שרואים בגרף הזה רק חלק מהעליה הזו מומש בסופו של דבר).

עוד יותר חריג הוא תקציב הבריאות, ובעצם חקיקת חוק בריאות ממלכתי שהביאה לעליה בתקציב הזה.  החוק חוקק בידי ממשלת רבין בשנת 1994, בהובלת חיים רמון, והעניק ביטוח בריאות לכמיליון תושבים (מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון), רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא היה להם ביטוח בריאות קודם לכן.  כתוצאה עלתה ההוצאה הממשלתית על בריאות כמעט פי 2 בתקופת ממשלת רבין (תזכורת — זו הוצאה ריאלית בפועל לנפש).  ממשלת נתניהו הראשונה "זכתה" להכפיל את ההוצאה הזו עוד פעם בשנת 1997, כשהתחיל המימון הרציני של סל הבריאות, כך שגם את העליה הזו צריך בעצם לזקוף לזכות ממשלת רבין. תיקון: זה כי נתניהו ביטל את המס המקביל, שהיה חלק משמעותי מהמימון של קופות החולים, ולקח את האחריות למימון סל הבריאות על ממשלה.  וגם כאן ניתן לראות שממשלות נתניהו הנוכחיות העלו קצת את תקציב הבריאות אחרי המחאה החברתית.

נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הוא ההשקעה בדיור ובתשתיות — בין היתר בגלל השילוב ביניהם וההבנה הדי טריוואלית שכשבונים דירות צריך גם כבישים ומים וביוב. או אולי זה לא כל כך טריוויאלי, כי עובדה שמנהל התכנון תחת הממשלות הנוכחיות לא מבין את זה. בכל אופן, כשמסתכלים על בנית דירות אחרי המהפך של 1977 מתקבלת התמונה הבאה: היתה רק תקופה אחת שבה התחילו יותר דירות מאשר בתקופת ממשלת רבין, וזה היה כששרון (בתפקידו כשר השיכון) בנה כמויות גדולות של דירות קטנות במחוז הדרום עבור העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90. אצל רבין לא היו פשרות כאלה, ורוב התוספת היתה כתוצאה מפעילות של המגזר הפרטי ולא בניה ישירה של הממשלה. מה שמראה שניתן להשיג תוצאות על ידי יצירת תנאים מתאימים, וזה יותר יעיל מדיבורים.  בפרט זה היה הרבה יותר יעיל מהוד"לים והותמ"לים של הממשלות הנוכחיות שלא ממש שינו שום דבר.

כשמסתכלים על סלילת כבישים ועל הנחת צינורות, התמונות הן כאלה.  לגבי כבישים, השיא הבלתי מעורער שייך לממשלת רבין: לגבי צינורות, זה יותר מעניין.  בתקופת ממשלת בגין הניחו הרבה יותר צינורות מים.  אבל הפלא ופלא, באותה תקופה הניחו הרבה פחות צינורות ביוב!  היחוד של ממשלת רבין הוא בצמצום הפער בין אספקת מים לפינוי ביוב, עוד אחד מהדברים האלה שצריכים להיות מובנים מאליהם.  לזכותה של הממשלה האחרונה, בשנים האחרונות עושה רושם שהפער ממש חוסל. ומה היתה ההשלכה של כל הפעילות הממשלתית הזו וההוצאות החברתיות הגבוהות? בטח זה גרם לירידה בצמיחה ועליה באבטלה, נכון? אז זהו, שלא.  הנה הנתונים על הצמיחה.  בתקופת ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, הכי גבוה מאז המהפך פרט לשנה אחת בתקופת בועת הדוט-קום וממשלת ברק.  בשנים האחרונות, עם המדיניות הכלכלית מכוונת המגזר העסקי לכאורה, הצמיחה היא חצי מזה. ובאותו הזמן, האבטלה ירדה בצורה חדה, מיותר מ-11% לאזור ה-7%.  הירידה החדה ביותר שהייתה כאן חוץ מהירידה באבטלה שהייתה אחרי המיתון של שנות 1966-7.  במקביל, התעסוקה גדלה ובפרט גדל מספר המועסקים במשרה מלאה. ולסיום תהליך אוסלו והשלכותיו.  הגרף הבא הוא גרסא נוספת של גרף שכבר ציירתי פעם או פעמיים, שמנסה להמחיש את היחסים בין מאורעות שונים לאורך 60+ השנים האחרונות, על רקע המצב הבינלאומי של ישראל והפלסטינאים כפי שהוא משתקף בהכרה מצד מדינות העולם.  מספר המדינות החברות באו"ם מצויין גם הוא בתור נקודת יחוס.  פעולות של ישראל בירוק, של הפלסטינאים בשחור, של האו"ם בחום, ותהליך השלום בכחול. אז הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים".  מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינאים אוטונומיה תוך 5 שנים, הוא כמובן בגין בקמפ דיוויד.  מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים (אמנם במסגרת המשלחת הירדנית) היה שמיר בועידת מדריד.  שניהם הנהיגו ממשלות ימין מובהקות.  הסיבות לועידת מדריד כללו את האינתיפדה הראשונה ואת מעמדה הלא משהו של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שערפאת הכריז על עצמאות ב-1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפולמטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה של ישראל, אבל היתרון הזה בהכרה הבינלאומית הלך לאיבוד בשנים האחרונות עם הקיפאון המדיני והקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם.  אגב, בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא.  מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של אמריקה כבת ברית מובהקת של ישראל).  שרון קיבל את מתווה בוש ובכך הכיר גם הוא באופן לא ישיר בשאיפה למדינה פלסטינית.  לגבי נפגעי טרור עוד אין לי נתונים, כי קשה לאסוף אותם (ניתן למצוא נתונים מאוד כלליים או מאוד מפורטים שקשה לארגן אותם).  אבל גם בלי נתונים מפורטים ברור שהתקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השניה, שאותה ניתן ליחס לתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו לא פחות (ולדעתי יותר) ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם.  ממשלת רבין והסכמי אוסלו היו ונותרו הפעם היחידה שנתנו כאן צ'אנס אמיתי לתהליך השלום, וניסו להתניע דינמיקה חיובית שתוכל להביא שיפור במצב.  למרבה הצער הקיצוניים משני הצדדים הצליחו להפוך אותה לדינמיקה של פחד ואלימות.

זאת לא התמונה כולה כי ניהול מדינה הוא עניין מסובך.  אבל אפשר לומר שבהרבה מאוד מדדים ממשלת רבין, למרות שכיהנה רק 3 ומשהו שנים, הגיעה להישגים טובים בהרבה מכל ממשלה אחרת בכ-40 השנים האחרונות בתחומי החברה, הכלכלה, והמדיניות הבינלאומית.

יגאל עמיר: 1.
עם ישראל: 0.

מקורות

נתוני התקציב מאתר התקציב הפתוח (בגרסה הישנה, שממנה קל יותר לחלץ מספרים)

נתוני הבינוי של דירות, כבישים, וצינורות מהלמ"ס, משנתונים סטטיסטיים ופרסומים על הבינוי בישראל.

נתוני צמיחה ואבטלה גם מהשנתון הסטטיסטי.

הנתונים על מדינות המקיימות קשרים עם ישראל ו/או מכירות בפלסטין מוויקיפדיה האנגלית, מס' המדינות באו"ם מאתר האו"ם.

נתניהו – נתונים במקום ספינים

בתקופת בחירות מרבים להתווכח בלהט על הצלחותיהם וכישלונותיהם של המועמדים.  למרבה הצער זה כרגיל מבוסס על שמועות ועל תחושות, והרבה מהשיח הוא בעצם ספינים ותגובות על ספינים שנועדו להסיח את הדעת וליצור תמונה מוטה לצד זה או אחר.  רק לפעמים מנסים להציג נתונים ומציירים גרף של מדד כלשהו בשנים האחרונות כדי להוכיח טיעון. אבל הרבה יותר מעניין ומלמד לבחון מספר מדדים שונים ולהשוות אותם לאורך זמן: לא רק מה קרה בתקופת נתניהו, אלא גם איך זה משתווה לאולמרט, שרון, רבין, בגין, ואולי אפילו לתקופה שלפני המהפך. אז הנה כמה השוואות כאלה, לפי נתונים הנגישים לכל מהלמ"ס ואתר התקציב הפתוח. זה לא מתיימר להיות מקיף, אבל כן כולל מגוון היבטים מתוך מה שנאסף בבלוג הזה בשנות קיומו.  זה יצא די הרבה, אתם מוזמנים לשתף.

שנות הליכוד: מבגין עד ביבי

נתניהו מייצג גישה של "ימין כלכלי" שמרני שמאפיינת במידה רבה את כל תקופת שלטון הליכוד מאז המהפך. בתור רקע להשתלטות הגישה הזו צריך להתחיל באינפלציה. כיום היא נמוכה, ויש שיאמרו נמוכה מידי. אבל לא תמיד זה היה כך, ורבים מהבוחרים הצעירים לא זוכרים או לא יודעים כלל על האינפלציה של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. אז ככה זה נראה:

האינפלציה הזו , שהגיעה לשיא של 444%, הייתה תוצאה ישירה של הרפורמה הכלכלית שהונהגה על ידי ראש הממשלה בגין ושר האוצר שלו ארליך בעקבות המהפך של 1977 – בתוספת מזל רע של משבר נפט עולמי. הכלכלה התייצבה לבסוף כתוצאה מהתכנית הכלכלית של ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי, במסגרת ממשלת אחדות לאומית, ובעזרת ירידה עולמית של מחירי הנפט וסיוע נדיב מארצות הברית. בסקלה הזו נראה שהבעיה היחידה הייתה בתקופת בגין, אבל בעצם האינפלציה נשארה באזור ה-20% לשנה עמוק לתוך שנות ה-90. ובכל מקרה, האירוע הזה מטיל את צלו על ניהול הכלכלה מאז ועד היום, כשהשיקול המכריע בהרבה מההחלטות הכלכליות הוא להימנע מלחצים אינפלציוניים כלשהם, לרוב על ידי צמצומים והגבלות על פעילות ממשלתית. זה משתלב עם תפיסה אידיאולוגית הדוגלת בהפרטות והקטנת הקצבות, מתוך חשש עמוק מגרעון בתקציב, כי גרעון מקטין את היכולת לגייס אשראי (חוב גבוה => דירוג אשראי נמוך => ריבית גבוהה על הלוואות וקושי לגייס אשראי). נתניהו הוא מייצג מובהק של הגישה השמרנית הזו, אבל ממש לא ייחודי בכך. התוצאה המצטברת היא כדלקמן:

מה שרואים כאן זה את התקציב כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). בתחילת שנות ה-90 הוא ירד מהערכים הגבוהים שהיה קודם לכן, ונשאר יציב במשך כעשור על רמה של כ-50% מהתמ"ג. אבל החל מ-2003, כשנתניהו היה שר האוצר, החלה ירידה נוספת עד פחות מ-40% מהתוצר. כלומר הממשלה עושה פחות יחסית לשאר המשק.

הקשר אולי לא ישיר, אבל ההתנהלות הזו משפיעה על הצמיחה, שהיא המדד המקובל ביותר למצב המשק. צמיחה היא העלייה באחוזים משנה לשנה של התוצר המקומי הגולמי. נתוני הצמיחה הריאליים (כלומר צמיחה מעבר לאינפלציה) של מדינת ישראל נראים כך:

אז לפני המהפך של 1977 הצמיחה הייתה לרוב גבוהה, וירדה אל מתחת ל-7% רק בתקופות המיתון הקשות של תחילת שנות ה-50, שנת 1966, ואחרי מלחמת יום כיפור. מהמיתון אחרי מלחמת יום כיפור הצמיחה כבר לא התאוששה, ואחרי המהפך היא נשארה כמעט תמיד מתחת ל-7%, ועלתה מעל זה רק פעם אחת, בתקופת הבועה של חברות האינטרנט בשנת 2000. עם זאת הצמיחה של המשק לרוב גבוהה מקצב גידול האוכלוסייה, וזה מה שחשוב כדי שתהיה פרנסה. בתקופת נתניהו הצמיחה סבירה, אבל בהשוואה ארוכת טווח היא ממש לא מרשימה.

אבל מה הפרנסה הזו שווה? הנה הנתונים על השינוי במשכורת הממוצעת של שכירים בישראל יחסית לאינפלציה, כלומר מה המשכורת שווה באופן ריאלי, יחסית לשנת 1977 (שהיא השנה הראשונה שעבורה יש נתונים נגישים):

בגלל מנגנוני ההצמדה שהיו בפועל האינפלציה הגבוהה של שנות ה-80 כמעט לא השפיעה על מצב השכירים, אבל הם נאלצו לעשות ויתור קצר-טווח משמעותי במסגרת תכנית ההבראה. למרות זאת, לאורך כל הרבע האחרון של המאה הקודמת הייתה מגמת עליה ברורה, שהסתכמה בעליה של יותר מ-50% במשכורת הממוצעת לעומת האינפלציה. ואילו מאז תחילת המאה ה-21 יש סטגנציה: המשכורת הממוצעת פחות או יותר עוקבת אחרי האינפלציה, אבל העליות המצטברות מבוטלות כל פעם שיש משבר, ולא הייתה עדיין חזרה על השיא שהושג בשנת 2001. בתקופת נתניהו הייתה עליה איטית הקשורה ליציאה מהמשבר העולמי של שנת 2008.

מעניין גם להשוות את הסטגנציה במשכורות עם המשך העלייה בתמ"ג (איור 3), שרוב הזמן היא באופן משמעותי יותר גבוהה מהעלייה בגודל האוכלוסייה. כיוון שרוב העובדים במשק הם שכירים והשכר שלהם לא עולה באופן ריאלי, נובע מכאן שהעלייה בתפוקת המשק בכלל לא משפרת את מצבם של העובדים, אלא מתרכזת בידי בעלי ההון. זאת עדות עקיפה לעלייה באי השוויון ב-15 השנים האחרונות. ולמה לא לצייר גרף שמראה את אי השוויון באופן ישיר? כי אין בנמצא נתונים נגישים ומפורטים על התפלגות ההון במדינה לפי שנים.

מה שלא סבל מסטגנציה היה מחירי הדירות. הנתונים נגישים מאז שנת 1993. השוואה של מחירי הדירות מאז 1993, האינפלציה, והמשכורות מובאת בגרף הבא. כפי שניתן לראות המשכורות עלו יותר מהאינפלציה כמעט כל הזמן. אבל מחירי הדירות הרבה יותר פרועים. בשנות ה-90 הם עלו יותר מהאינפלציה ומהמשכורות, בתקופה מ-2000 עד 2008 הם ירדו קצת או שמרו על יציבות, בעוד האינפלציה והמשכורות ממשיכות לעלות, ואילו מאז 2008 מחירי הדירות עולים שוב באופן חד, והרבה יותר מאשר המשכורות או האינפלציה.

כדי לראות יותר טוב את המשמעות, הנה הצגה אחרת של אותם הנתונים. לכל אחת משלושת התקופות הגרף הזה מראה את השינוי ביחס בין מחירי דירות למשכורות יחסית לתחילת התקופה. במילים אחרות, ניתן לראות איך מחירי הדירות משתנים בכל תקופה, כאשר המחיר נקוב במספר המשכורות הממוצעות שצריך להשקיע כדי לקנות דירה. בשנות ה-90 (מצויר בחום) הייתה עליה של עד 20% ואז ירידה חזרה. מ-1999 עד 2008 הייתה ירידה של 25% (ירוק). אבל מאז 2008 – ובפרט בתקופת נתניהו – יש עליה חדה ביותר (אדום). כך שהמחאה החברתית לא פרצה במקרה דווקא בתקופה הזו, ובעצם מאז 2011 המצב נהיה עוד הרבה יותר גרוע.

עם הנתונים אודות עליית מחירי הדירות קשה להתווכח. אבל אפשר גם אפשר להתווכח על הסיבות למצב הזה. דבר אחד ששווה לבדוק הוא קצב בנית הדירות. אבל הקצב עצמו לא באמת מעניין – מה שחשוב הוא היחס בין קצב בנית הדירות לבין גודל האוכלוסייה, כי כשהאוכלוסייה גדלה צריך יותר דירות. אז הנה הנתונים על בנית דירות מנורמלים לגודל האוכלוסייה:

וראה זה פלא, זה דומה לדגם שראינו באיור 3 בהקשר של הצמיחה במשק. עד המהפך ב-1977 הקצב האופייני של בנית דירות (חוץ מאשר בתקופות של מיתון קשה) היה בערך פי 3 מהקצב האופייני אחרי המהפך. שתי האנומליות היחידות אחרי המהפך הן בתחילת שנות ה-90, כששר השיכון שרון יזם בניה מסיבית לצורך שיכון העלייה מרוסיה, ולאחר מכן בתקופת ממשלת רבין. האפקט המצטבר של בניה בקצב נמוך יותר יוצרת חוסר, ומכאן עליית המחירים. יפה גם לראות שהתקופה של ירידת מחירים (איורים 5 ו-6, משנת 1999 עד 2008) באה בעקבות סיום הבניה של הדירות שהותחלו בתקופת ממשלת רבין. מבצע הדיור של שרון לא יצר אפקט כזה כי הוא היה מוגבל לדירות קטנות יחסית (3 חדרים, ראה איור 8) במחוז הדרום.

אבל קצב בנית הדירות הוא לא כל הסיפור. השאלה היא גם איזה דירות בונים. לזוגות צעירים יש מטבע הדברים אמצעים מוגבלים, ומצד שני גם הצרכים שלהם צנועים יותר. הם צריכים לכן בשלב ראשון דיור בר השגה, כלומר דירות בגודל סביר ובמחירים נוחים. יותר מאוחר, עם התבססות הקריירה וגדילת המשפחה, יוכלו לעבור לדירות גדולות יותר. המסקנה היא שאחוז סביר מהדירות צריכות להיות של דיור בר השגה, וזו אכן הייתה הדרישה של המחאה החברתית. אבל מה שקורה בפועל מתואר בגרף הבא:

אם אתם אופטימיים ניתן לראות כאן אוטופיה: בשנות נתניהו הגענו למצב שבו מעל 55% מהדירות החדשות הן של 5 או 6 חדרים, והקונים אותן גרים יש להניח ברווחה רבה. אבל מצד שני בשנים האחרונות רק 5% עד 8% מהדירות הן בגדלים של עד 3 חדרים, שיכולים להיחשב כדיור בר השגה. בהינתן מבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה בישראל יש להניח שזה לא מספיק. המסקנה היא שיש כאן סימנים לכשל שוק: למרות הביקוש הרב לדיור בר השגה, ענף הבניה בונה לנו דירות פאר גדולות. הסיבה היא שאפשר להרוויח עליהן יותר, ולעזאזל עם הזוגות הצעירים. וזה מתיישב יפה גם עם ההעדפות של הרשויות המקומיות, שמקבלות יותר ארנונה על דירות גדולות (וצריכות לספק פחות שירותים כשהדיירים מבוססים וכבר אין להם ילדים קטנים).

פעולות של נתניהו

עד כאן רוב התהליכים שתוארו היו קיימים במידה רבה גם לפני תקופת נתניהו, והמצב הנוכחי הוא תוצאה מצטברת של מדיניות שנמשכת כבר עשרות שנים. אבל יש גם דברים ספציפיים שניתן ליחס לנתניהו עצמו באופן מובהק, כמו ההקטנה של התקציב יחסית לתמ"ג בתחילת כהונתו של נתניהו כשר אוצר (איור 2).

בחודשים האחרונים התעורר דיון ציבורי (בעקבות פועלה של חברת הכנסת סתיו שפיר) על ההבדל בין התקציב שעליו דנים בתחילת כל שנה לבין התקציב הסופי שנוצר כתוצאה מתוספות והעברות שונות ומשונות במהלך השנה. אבל זה רק חלק מהסיפור, ואפילו לא העיקר. כפי שראינו, בתקופת נתניהו כשר אוצר התחילה מגמה של ירידה משמעותית בהיקף הפעילות הציבורית כאחוז מהתוצר הגולמי. החלק הגלוי בירידה הזאת היה הקטנת תקציב המדינה כפי שהוא מאושר בכנסת (מה שרואים באיור 2). אבל נלווה לכך גם קיצוץ סמוי, שנבע מהגדלת חוסר הביצוע של התקציב שכבר אושר (איור 9). במילים אחרות, נתניהו היה אחראי על קיצוץ ענק בתקציב, יותר גדול מכל הקיצוצים ששומעים עליהם בחדשות, והוא עשה את זה בלי שמישהו ישים לב ובלי לקבל שום אישור מגורמים אחרים, למשל וועדת הכספים. אפשר לייחס את זה לנתניהו כי הדגם חוזר על עצמו: יש ירידה בביצוע כשנתניהו התמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה, ירידה נוספת כשהוא מתמנה לשר אוצר, ושוב ירידה כשהוא מתמנה לראש ממשלה בפעם השנייה – בכל המקרים יחסית למה שהיה לפניו. עלייה בביצוע יש רק אחרי המחאה החברתית של 2011.

מה זה בעצם "חוסר ביצוע"? מן המפורסמות הוא שהדיונים על התקציב ועל קיצוצים בו הם מהסוערים ביותר בכנסת, ומקור למגוון עסקאות קואליציוניות. אבל אפילו אם שר האוצר מסכים בסוף להקצות כסף בתקציב, זה לא אומר שהכסף יגיע ליעדו בפועל – זה תלוי בכך שהאוצר אכן יבצע את חוק התקציב. ומסתבר שזה לגמרי לא מובן מאליו. וכך, בתוקף תפקידו כשר האוצר, נתניהו הגיע לשיא בחוסר ביצוע של התקציב, בסיועו של החשב הכללי דאז ירון זליכה. חוסר ביצוע כזה משמעו קיצוץ גדול בתקציב בפועל, שאינו מתוכנן ואינו מאושר לא על ידי מליאת הכנסת ואפילו לא על ידי ועדת הכספים. בשנים 2003-2004 הקיצוץ בפועל הזה הגיע ללא פחות מ-12% מהתקציב המקורי – הרבה יותר עמוק מכל הקיצוצים שדנים בהם בכנסת ובתקשורת.

ברגע שמבינים את עומק חוסר הביצוע של התקציב זה מעמיד באור אחר לגמרי כל מיני טיעונים ששומעים מהאוצר ומפוליטיקאים שמתנגדים לרעיון של מדינת רווחה. בפרט כל הטיעונים על סכנת גרעון ועל מחסור במשאבים לביצוע תכניות חברתיות הם מטעים ולא מדויקים. כדי להדגיש, הגרף לעיל (איור 9) מראה את הביצוע יחסית לתקציב המקורי, כפי שאושר בחוק התקציב – לפני תוספות שמתווספות אליו במהלך השנה. ובכל השנים שיש עבורן נתונים פרט לאחת הביצוע היה קטן יותר מהתקציב המקורי הזה. משמעות הדבר שכל התוספות שנעשו במהלך השנה לא נוצלו והעיסוק בהן היה לסרק (או לחילופין ניצלו את התוספת, אבל התעלמו מחלק יותר גדול מהתקציב המקורי, ואז הדיון המקורי היה לסרק).

נתניהו רואה עצמו כמר כלכלה, ומעבר לריסון התקציבי נקט בעוד מספר פעולות. אחת הפעולות הבולטות שלו הייתה בנושא הפנסיות. נתניהו היה שר האוצר ש"פתר" את בעיית החובות האקטואריים של קופות הפנסיה (התחייבויות לתשלומים עתידיים לכשהחוסכים ייצאו לפנסיה, שהיו יותר גבוהות מהסכומים שנצברו בקופות). לא לטעות – זו הייתה (ובמידה מסוימת לפחות עודנה) בעיה קריטית שמחייבת מציאת פתרון. אבל הפתרון של נתניהו היה להעביר את הכסף לשוק ההון, מתוך הנחה שהתשואה שם תהיה מספיק גבוהה. בבדיקת תשואות לאורך זמן רואים שאכן לטווח מספיק ארוך (מעל 10 שנים) זה כנראה די נכון, והתשואה מספיק גבוהה. אבל הבעיה היא אחרת. קופות הפנסיה מחזיקות מאות מיליארדי שקלים. כשכל הכסף הזה נשפך כמעט בבת אחת על שוק ההון, השתנו כללי המשחק: בשוק הון מתפקד, חברות מגייסות כסף שהן צריכות כדי לגדול ולהתבסס, והן משלמות בריבית (במקרה של אגרות חוב) או בחלק מהבעלות עליהן (במקרה של מניות) כדי לפצות את המשקיעים על הסיכון שהם לוקחים (כי לפעמים ההשקעות לא מניבות את הפרות המצופים). אבל כשיש כל כך הרבה כסף שמחפש אפיק השקעה החברות לא צריכות להתאמץ, ויתרה מכך, הן מתפתות לקחת כסף שהן לא באמת צריכות מתוך הנחה שהן תמצאנה מה לעשות אתו. קוראים לזה בועה, ובמשבר העולמי של 2008 היא איבדה אויר והתחלנו לראות תספורות. אז מה עשו קופות הפנסיה? כיוון שהשוק בארץ קטן על כמות הכסף שיש להן, הן משקיעות חלק מהכסף בחו"ל. וכך הכסף של הפנסיות בארץ מסתכן בשווקים בלתי מוכרים, ואגב כך תורם לצמיחה של מדינות שונות ברחבי העולם במקום לתרום למשק הישראלי. האלטרנטיבה, אגב, היא להשתמש באג"ח מדינה ייעודיות – אבל זה נוגד את ההשקפה של ממשלה קטנה שאינה אחראית לאזרחיה. חלק מהסיפור הזה מודגם בגרף הבא, שמראה את העלייה הדרמטית ואחר כך את הירידה בהשקעות בשוק ההון המקומי.

היבט אחר לגמרי של נתניהו הוא בהקשר של פעילות פרלמנטרית וניהול ענייני המדינה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה צעירה יחסית, ואין לה חוקה. אמנם להלכה יש בה רשויות שלטון נפרדות, אבל למעשה הרשות המבצעת (הממשלה) מהווה חלק דומיננטי מתוך הרשות המחוקקת (הכנסת), עד כדי כך שהיא יכולה לקבוע לחלוטין את סדר היום של הכנסת, להעביר או לחסום חוקים, ובאופן כללי להתחמק לגמרי מביקורת של נבחרי הציבור. זאת בניגוד למשל לארצות הברית, שבה יש הפרדה מוחלטת כמעט בין הרשות המבצעת והמחוקקת, וגם הקונגרס עצמו מחולק לשני בתים כדי להגביר את הבלמים והאיזונים.

כיוון שבישראל אין איזונים ובלמים כאלה, מעמד הכנסת נקבע בעצם על ידי הרצון הטוב של ראש הממשלה. ובשנים האחרונות עושה רושם שיש נטייה גוברת והולכת של הרוב לכפות את דעתו ולאיין מתוכן את הדיון הפרלמנטרי. אבל לפעמים אפילו זה לא מספיק. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בשימוש בחוק ההסדרים. חוק זה בא לעולם כחלק מתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ואיפשר לממשלה להעביר באבחה אחת אוסף של רפורמות שהיו נחוצות לצורך מימוש התכנית. בשנים שלאחר מכן המשיכו להשתמש בחוק כזה כל שנה, לרוב בצמוד לאישור תקציב המדינה, כדי להעביר רפורמות נוספות ולדחות את ביצוען של אחרות. אבל היקף השימוש היה מוגבל: אורך החוק מעולם לא עלה על 13 עמודים, כפי שמתואר בצד שמאל של הגרף הבא:

העליות בשימוש בחוק ההסדרים מאז 1997 דומות לעליות באי ביצוע התקציב (איור 9). קפיצת המדרגה הראשונה בשימוש בחוק ההסדרים הייתה כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. כאמור, לפני זה החוק מעולם לא עבר את 13 העמודים. אחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16 עמודים. קפיצת המדרגה השנייה הייתה כשנתניהו התמנה לשר האוצר בממשלת שרון. החוק הגיע ללא פחות מ-118 עמודים (111 בחוק המקורי ועוד תיקון של 7 עמודים) – יותר מכפול השיא הקודם. אבל הביקורת על השימוש המופרז בכלי הזה עוררה את היועצת המשפטית של הכנסת לנסח כללי חקיקה ראויים בשנת 2006, במטרה למנוע שימוש לרעה שאינו קשור ישירות לתקציב. ואכן בשנים שלאחר מכך (כשנתניהו היה באופוזיציה) נפח החוק הלך וירד. אבל אז הוא חזר, והביא אתו את השיא של כל הזמנים: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.

אחת הסיבות לירידה במעמד הכנסת היא שכל כך הרבה חברי כנסת משרתים בממשלה ולכן לא תורמים ולרוב גם מקשים על פעילות הביקורת החיונית של הכנסת. גם בתחום הזה נתניהו מחזיק במספר שיאים לאומיים. ממשלת נתניהו השנייה (שכיהנה בשנים 2009-2013) החזיקה בשיא מספר השרים (הגיע ל-30 כולל ראש הממשלה עצמו), שיא מספר המשרדים (28, כולל פנינים כמו מודיעין, אסטרטגיה, הגנת העורף, ושת"פ אזורי), ושיא מספר סגני ראש הממשלה (6 רוב הזמן, אבל לתקופה קצרה 7). בממשלה הנוכחית מספר השרים וסגני ראש הממשלה הוקטן, אבל דווקא מספר המשרדים עלה ל-29 (החזרה לפעילות של המשרד לענייני ירושלים).

מעבר לפן הכלכלי, יש (או ליתר דיוק, אין) לנתניהו גם פעילות מדינית. צורה אחת למדוד את התוצאות של (חוסר) הפעילות הזו היא על ידי מספר המדינות החברות באו"ם התומכות בהקמת מדינה פלסטינית, דבר שנתניהו טוען שהוא פועל לסכלו. די ברור שהוא לא ממש מצליח, ובתקופתו כראש ממשלה עם ליברמן כשר חוץ הפלסטינים חוו עלייה מרשימה בתמיכה בהם, שמקיפה כיום את הרוב המכריע של מדינות האו"ם – ומגיעה קרוב מאוד למספר שמכיר בישראל. יתרה מזאת, ההקבלה בין שני הקווים החומים בגרף (אלה שמכירים בפלסטין ואלה שמכירים גם בפלסטין וגם בישראל) מראה שהתוספת באה מקבוצת המדינות שקודם לכן הכירו בישראל אבל לא בפלסטין. מעניין גם שבמקביל בתקופת נתניהו בעצם בונים הרבה פחות בשטחים מאשר קודם, אבל הוא לא משכיל לנצל את הקיצוץ הזה לצורך ביסוס התמיכה הבינלאומית בעמדת ישראל אלא להיפך – המעט שכן בונים גורם לביקורת גוברת על ישראל.

ולמרות שזה ממש ממש לא העיקר, אי אפשר לצאת פטור בלי שום התייחסות לפן האישי – ובפרט להוצאות המדוברות של מעון ראש הממשלה. למרבה המזל תקצוב מעון ראש הממשלה נעשה בסעיף נפרד של תקציב המדינה, כך שקל לעקוב אחריו. ואם עושים זאת מגלים שאכן ההוצאות בשנים האחרונות עלו בהרבה על ההקצאה (אפילו אחרי שהעלו את ההקצאה) ועל ההוצאות של קודמיו בתפקיד (ככל שיש נתונים נגישים באתר התקציב הפתוח). אבל מסתבר שהיה ראש ממשלה קודם אחד שגם אצלו הייתה עליה דומה בהוצאות. באופן לא מפתיע, גם לו קראו נתניהו…

אפשר גם אחרת

כפי שניתן לראות מכמה מהתיאורים לעיל, נתניהו מיישם משנה סדורה של ימין כלכלי ומדיני. בשדה המדיני הוא לא מאמין בהסדר עם הפלסטינים ומנסה למשוך זמן. בשדה הכלכלי הוא מאמין בשוק חופשי, ממשלה קטנה, וכתוצאה מכך בקיצוץ ההוצאות הציבוריות, ומצד שני אינו מאמין במדינת הרווחה ובאחריות המדינה לאזרחים. הטענה מאחורי מדיניות כזו היא שמדינת הרווחה "פשטה את הרגל" ואי אפשר לקיים אותה, כיוון שהוצאות הרווחה עולות והמשק אינו יכול לעמוד בהן.

למרבה המזל ניתן להעמיד את הטענה הזאת במבחן המציאות. באמצע התקופה הארוכה שבה הימין הפוליטי והכלכלי נותן את הטון בישראל (37 השנים מאז המהפך של 1977) הייתה תקופה קצרה של 3 שנים שבה התהפכו היוצרות וסדר העדיפויות השתנה באופן מהותי. המדובר כמובן בתקופת ממשלת רבין. הנה גרף אחד שמדגים את ההבדל: השינוי המצטבר בתקציב החינוך לאורך שנות הממשלה, עבור כל הממשלות מאז 1992 (השנה הראשונה עבורה יש נתונים באתר התקציב הפתוח), ובפרט העלייה המשמעותית בתקופת רבין.

בממשלת נתניהו השנייה הייתה בהתחלה גם עלייה קטנה, כתוצאה מהרפורמה שהם ירשו מיולי תמיר, ואז ב-2013 הייתה עלייה גדולה, כתוצאה מהמחאה החברתית. אבל אין מה להשוות עם מה שרבין עשה בתור מדיניות.

אבל ממשלת רבין לא השקיעה רק בחינוך. בתקופת ממשלה זו עלה גם תקציב הרווחה, נסללו יותר כבישים, הונחו יותר צינורות ביוב, נבנו יותר דירות (איור 7, הרבה מהן ביוזמה ממשלתית), ועוד מגוון פעולות לטובת הציבור. במקביל הועלה החלק היחסי של מיסים ישירים פרוגרסיביים בהכנסות המדינה, וירד חלקם של המיסים העקיפים הרגרסיביים כמו מע"מ. ומה קרה עם המשק כתוצאה מכל זה?

• האבטלה ירדה מכ-11% לכ-7% — אולי הירידה התלולה ביותר בתולדות המדינה, וגדל מספר המועסקים במשרה מלאה.
• הצמיחה הייתה בסדר גמור (איור 3).
• האינפלציה לא הרימה ראש, והמשכורות עלו קצת יותר מהאינפלציה בכל מקרה.

והיה גם כמובן תהליך אוסלו, שהשרה אווירה כללית של תקווה ואופטימיות באוויר. לפחות עד שהכל נקטע וקבלנו את נתניהו.

קריאה נוספת

יש מגוון נושאים שאין לי עליהם חומר בבלוג.  הנה כמה מצביעים.

• הבלוג גוליית מתקופת המחאה החברתית מכיל כמה ניתוחים מאירי עיניים על כלכלה וחברה. מומלצים במיוחד הניתוח של בעית הרווחים הכלואים והפוסטים על משרד האוצר.

• בין מימוש לייבוש: שיטות ממשלות ישראל לצמצום השירותים החברתיים. מחקר של האגודה לזכויות האזרח בישראל.

 

כביש דו-דבשתי

באותו מקום שיש נתונים על צינורות יש גם על כבישים.  פחות מרתק, אבל כיוון שכבר הסתכלתי על זה למה לא לשתף.  אז הנה הנתונים של הלמ"ס.

החלק המפתיע הוא השוני העצום בהשקעה בתשתיות לאורך השנים.  שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: אמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר בן-גוריון), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר).  מצד שני ממשלת בגין וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים, מה שמתאים לתפיסה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשרותים, אבל לא עם היומרות לעזור למשק.

צריך לציין גם שזה רק חלק מהתמונה, כי נכללים רק כבישים חדשים ולא הרחבה או שיקום של כבישים קיימים.  עד 1999 סלילת כבישים חדשים אכן היתה הרוב.  מאז שנת 2000 יש יותר דגש על הרחבות ושיקום על חשבון סלילת הכבישים החדשים.

מקורות

גם זה מלוח 22.1 בשנתון הסטטיסטי לשנת 2014.

האנומליה של שנות ה-80

הלמ"ס אוספת מתוקף תפקידה שלל נתונים אודות היבטים שונים של ניהול המדינה, וחלק ניכר מהם משמימים ביותר.  למשל מה יכול להיות משמים יותר ממספר הקילומטרים של צינורות חדשים שהונחו ברחבי המדינה כל שנה?  תתפלאו.  זה הרבה יותר מעניין ממה שזה נשמע.  נתחיל מהנתונים הגלמיים.  כפי שנהוג לומר, לא נגענו.

אז מה אנחנו רואים פה?

• בשנות המדינה הראשונות הניחו המון צינורות.  צריך היה להביא מים לכל מקום.  אבל כנראה פחות חשוב היה לפנות את הביוב.  הפער בין כמות צינורות המים לצינורות הביוב נשמר עד סוף שנות ה-70.
• כשבגין עלה לשלטון היה מהפך: כמות צינורות המים הוכפלה, וכמות צינורות הביוב ירדה לחצי.  אפשר להסביר את זה בניתוק גובר בין רוח החזון של להפריח את השממה לבין קרקע המציאות של לפנות את החרא.  או אולי זה נובע מחיבור של כל מיני נקודות ישוב נידחות לרשת המים, והסתפקות בצינור שיוצא אל מוץ לגבולות הישוב כדי לפנות את הביוב, ואחר כך הוא יסתדר כבר לבד בואדי.  אבל כדי להסביר את הירידה בבנית צנרת ביוב צריך להניח גם שחלק הארי של המשאבים הופנה לאותן נקודות ישוב נידחות, על חשבון ירידה בפיתוח של נקודות ישוב גדולות ומבוססות.  בשנתונים הנוכחיים יש חלוקה למחוזות שהיתה מאפשרת אולי לבדוק זאת, אבל רק ל-3 השנים האחרונות.  אני לא יודע אם בשנתונים של שנות ה-80 היו נתונים דומים — הם לא נגישים ברשת.
• הממשלה הראשונה ששמה לב שיש פיגור בתשתית הביוב וצריך לנסות להשלים אותה היא (כמובן) ממשלת רבין.  אבל המאמץ הזה הופסק במידה רבה על ידי ממשלת נתניהו הראשונה.
• מתאם בין פיתוח רשת המים לפיתוח רשת הביוב קיים רק בשנים האחרונות — בזמן ממשלת נתניהו השניה.

האמת שהנתונים של הלמ"ס קצת יותר מפורטים: לכל שנה, הם מפרטים כמה ק"מ צנרת התחילו להניח, וכמה ק"מ צנרת סיימו להניח.  הגרף לעיל תיאר את הממוצע של שני המספרים לכל שנה, וברוב השנים ההפרש בינהם אכן קטן.  אבל, מעשה שטן, החלטתי לבדוק גם את המספרים המצטברים.  במילים אחרות, האם כל הקילומטרים שהותחלו גם הסתיימו?  ואחרי כמה זמן?  אז הנה התוצאות:

אז סך הכל הונחו כאן כ-40,000 ק"מ צנרת מים, בערך מספיק כדי להקיף את כדור הארץ.  ויש גם פער הולך וגדל בהשלמת צינורות — באופן מצטבר כבר 2500 ק"מ (!) של צינורות מים ו-1000 ק"מ של ביוב שהתחילו להניח ומאז הם בדרך.

עדכון: בגרסה המקורית של הפוסט כתבתי שאם אין ללמ"ס טעות בנתונים (וכבר היו מקרים מעולם) אז בשנת 1983 התחילו לבנות 1213 ק"מ, בדומה לשנים שכנות, אבל סיימו רק 72 ק"מ, בניגוד לשנים שכנות, והפער הזה נמשר עד היום.  אז במקום אחר מצאתי שאכן היתה להם טעות, והמספר הנכון הוא כנראה 972 ולא 72, וזה כבר סביר.  הגרף לעיל כבר מתוקן.

ועוד עדכון: בפוסט המקורי כתבתי גם שבאופן מצטבר על פני 4 השנים הראשונות של הנתונים, כלומר עד 1959, התחילו לבנות 4592 ק"מ של צינורות מים, אבל השלימו לא פחות מ-5321 ק"מ, ואת זה רק בן-גוריון יכול, או עוד טעות ברישום של הלמ"ס.  אז בררתי איתם ואכן גם זו היתה טעות ברישום.  וכתוצאה מהתיקון גדל הפער המצטבר בין ההתחלות לסיום.

מקורות

הנתונים האלה באים מלוח 22.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2014.

התיקון מפרסום בנושא בינוי לשנת 2011 ועוד אחד לשנת 2013.

כח עבודה, תעסוקה, ואבטלה

אחד הנתונים המעניינים בתקופת בחירות הוא האבטלה.  אמנם אצלנו זה פחות דומיננטי מאשר באמריקה, אבל בכל זאת זה מככב בויכוחים בין פוליטיקאים ופרשנים.  אז הנה הנתונים בראיה רחבה יותר מהרגיל.

ראשית צריך להבין את הצורה שבה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה אבטלה.  את כלל אוכלוסית המדינה מחלקים לשניים: אלה שבגיל העבודה ואלה שקטנים מידי.  עד 1985 הגיל הקובע היה 14 (!), ומאז הוא 15 (שגם לא נראה משקף במיוחד לאוכלוסיה הכללית).  שימו לב גם שאין גיל מקסימום.  בכל אופן, זה הבסיס שאיתו הם עובדים, אז גם אנחנו.

את האוכלוסיה שבגיל העבודה מחלקים שוב לשניים: אלה ששייכים לכח העבודה האזרחי ואלה שלא.  קבוצות אוכלוסיה שלא כלולות בכח העבודה האזרחי כוללות כמובן חיילים, וגם זקנים ואנשים שאינם מחפשים עבודה.  למשל רוב הגברים החרדים והנשים הערביות נמצאים בקבוצה הזו. עדכון: החל מ-2012 הנתונים מתייחסים לכח העבודה הכולל, לא האזרחי.  ההבדל הוא שחיילים (בשרות חובה וגם בקבע) כן נכללים, ולכן יש פתאום קפיצה בגרף.

את כח העבודה ניתן שוב לחלק לשניים: המועסקים והבלתי מועסקים.  את המועסקים מחלקים לשלושה: אלה שמועסקים במשרה מלאה, אלה שבמשרה חלקית, ואלה שנעדרים זמנית (מחלה, חופשה, או מילואים).  הבלתי מועסקים הם המובטלים שכולם מדברים עליהם. כדי להחשב לבלתי מועסק, צריך לחפש עבודה באופן אקטיבי בחודש האחרון ולהיות זמין לעבודה.  מי שלא עומד בקריטריונים האלה לא נחשב למובטל אלא למי שנפלט מכח העבודה.  כך למשל סטודנטים שכל חייהם מושקעים בלימודים, או עקרות בית שכל חייהן מושקעים בבית ובמשפחה, אינם נחשבים כחלק מכח העבודה וממילא אינם יכולים להיות מובטלים.  שיעור האבטלה מחושב על ידי חלוקת מספר המובטלים בגודל כח העבודה.

הגרף הבא מראה את חלוקת האוכלוסיה בגיל העבודה בין הקבוצות המפורטות לעיל.

(הערה: כאמור שיעור האבטלה שמפרסמים הוא השיעור מתוך כח העבודה.  בגרף מצויינים שיעורים מתוך כלל האוכלוסיה בגיל העבודה.  כיוון שרק בערך חצי מהאוכלוסיה בגיל העבודה מהווה את כח העבודה האזרחי, השיעורים המפורסמים הם בערך כפולים ממה שמצויין בגרף.)

תופעות מעניינות שניתן לראות בגרף הזה הן

• המיתון הקשה של אמצע שנות ה-60.  מיתון זה גרם לצמצום דרמטי של המועסקים במשרה מלאה, שירדו מ-75% מכח העבודה ל-63.5%.  שני שליש מאלה שאיבדו את משרתם הפכו למובטלים ושליש נפלטו מכח העבודה.  מעניין שהמובטלים חזרו לעבודתם אחרי שנתיים, אבל אלה שנפלטו לא.  למיתון בתחילת שנות ה-70, לעומת זאת, לא היתה השפעה ניכרת.
• שיא של מעל 50% שאינם נכללים בכח העבודה (האזרחי, בלי הצבא) באמצע שנות ה-70, ומאז ירידה רצופה למדי עד שיעור של קצת יותר מ-42% ב-2011.  וכשכוללים את הצבא בכוח העבודה, זה יורד ל-36%.
• עליה חדה במספר המועסקים במשרות חלקיות על חשבון ההעסקה במשרה מלאה בחצי השני של שנות ה-70, בקורלציה עם המהפך הפוליטי והכלכלי של 1977.  אחוז המועסקים באופן חלקי ממשיך לעלות, וכיום הוא כפול ממה שהיה בשנת 1970.  עם זאת היתה עליה מסוימת גם באחוז המועסקים במשרה מלאה, בעיקר בתקופת ממשלת רבין השניה.
• רמת האבטלה הגבוהה ביותר נרשמה בתחילת שנות ה-90, בקורלציה עם העליה הגדולה מבריה"מ.
• השיפור המשמעותי ביותר קרה בתקופת ממשלת רבין: האבטלה ירדה באופן חד, התעסוקה במשרה מלאה עלתה, וגם כח העבודה בכללותו גדל.
• שיעור מפתיע של מועסקים נעדרים זמנית מעבודתם.  בשנות ה-70 וה-80 זה הגיע ל-7-10% מכח העבודה.  הסבר חלקי אפשרי: הגיוס הגדול של מלחמת יום כיפור, אבל זה תקף רק ל-1973.

בפוסט עתידי נתמקד באחוזי האבטלה ובקורלציות בין אבטלה למדדים שונים של מצב המשק.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (בעצם השנתונים של 1996 ו-2012 ועדכון מ-2014, כדי לאסוף נתונים יותר מפורטים על יותר שנים).

קישורים

הסברים מאירי עיניים על האבטלה ואיך מחשבים אותה ניתן לקרוא בפרק 8 של ספר יסודות המקרו-כלכלה של ישראל של יורם מישר.

תקציב הרווחה

במסגרת העיון בסעיפי התקציב, להלן הממצאים לגבי תקציב משרד הרווחה.  כמו במקרים קודמים נתמקד בשינויים בתקציב משנה לשנה.  אבל במקרה הזה נעשה זאת הן עבור התקציב המקורי כפי שאושר בכנסת במסגרת חוק התקציב, והן עבור התקציב שבוצע בפועל בסופו של דבר.  התוצאות בגרף שלפניכם, כשהתקציב מתוקן לאינפלציה ומחולק בגודל האוכלוסיה כל שנה (כלומר השינויים המוצגים הם שינויים בתקציב לנפש במחירים ריאליים):

באופן כללי נראה כי לתקציב הרווחה יש נטיה קלה לעלות, אבל יש גם שלוש תופעות הדורשות התיחסות:

• בתקופת ממשלת רבין היו שינויים חדים בתקציב במאושר, ולעומת זאת עליה רצופה בתקציב המבוצע.  הסיבה היא שבתחילת התקופה רמת הביצוע היתה נמוכה ביותר — פחחות מ-75% מהתקציב נוצל בפועל.  במהלך 4 שנים הפער הלך וקטן בזכות העליה בביצוע, עד שהביצוע כמעט והדביק את התיקצוב.  לפלקטואציות בתיקצוב במהלך התקופה לא היתה בעצם שום השפעה.
• בשנת 1999 נרשמה הקצבה חריגה שהגדילה לכאורה את תקציב הרווחה ביותר מ-20%.  אבל העליה לא השתקפה כמעט בביצוע, ובשנת 2000 חזר התקציב לרמה שהיה בה לפני העליה.  לכן רואים עליה וקיצוץ חדים בתקציב המקורי אבל רק שינוי קטן בביצוע.
• במהלך שנת 2004 הוחלט להעביר שלושה סעיפים ממשרד הרווחה למשרד התעשיה — את האגף להכשרה מקצועית, את שירות התעסוקה, ואת התקציב לכח אדם תכנון והכוונה.  כיוון שההעברה נעשתה באמצע השנה, היא התבטאה בחוק התקציב באיחור של שנה.  בכל מקרה לא מדובר בעצם בקיצוץ אלא בהעברה למקום אחר.

בנוסף ניתן להסתכל על השינוי המצטבר בתקציב בתקופתה של כל ממשלה.  בשל הקפיצות חסרות השחר בתקציב המקורי, עדיף לעשות זאת תוך שימוש בנתוני הביצוע.  התוצאה היא:

אם כן תקציב הרווחה הריאלי לנפש עלה בקרוב ל-10% בממשלת אולמרט וממשלת נתניהו השניה, ובכ-25% בממשלת רבין.  בממשלת שרון לא התרחשה ירידה חדה אלא העברה של סעיפים למשרד אחר.

מקורות

הנתונים התקציביים מאתר התקציב הפתוח.

נתונים על הממשלות השונות מאתר הכנסת.

תקציב החינוך

אחרי שהסתכלנו על תקציב המדינה בכללותו, הגיע הזמן להסתכל על הסעיפים העיקריים.  נפתח בזה שמעורר תמיד הרבה ויכוחים, ולכולם יש דיעה עליו: תקציב החינוך.  הנתונים כאן מתיחסים לסכום של שולשה סעיפים בתקציב: תקציב משרד החינוך, תקציב ההשכלה הגבוהה, וסעיף החינוך של תקציב הפיתוח, המשמש בעיקר לבנית כיתות לימוד חדשות.

במקום להסתכל על התקציב הכולל עצמו, נתחיל במבט על השינוי בתקציב.  שינוי כזה מצביע על סדרי העדיפויות של הממשלה.  אם סעיף תקציבי מסויים נמצא בראש סולם העדיפויות, נצפה שהתקציב המוקדש לו יעלה משנה לשנה.  לעומת זאת סעיפים שאינם מתועדפים יאבדו את התקציב שלהם.  לפיכך הגרף הבא מראה את השינוי בערך הריאלי (מתוקן לאינפלציה) של תקציב החינוך (כל שלושת הסעיפים שהוזכרו) משנה לשנה.

מיד רואים שבעשרים השנים האחרונות, שלושת השנים שבהן היה הגידול הגדול ביותר בתקציב החינוך היו בממשלת רבין/פרס, כששר החינוך היה אמנון רובינשטיין ושר האוצר היה בייגה שוחט.  בשנת 1994 התקציב אפילו עלה בכ-25%, ובשלושת השנים ביחד העליה המצטברת היתה לא פחות מ-57%.  מאז התקציב פחות או יותר שומר על ערכו, או נוטה לעלות קצת, אבל עם פלקטואציות.

אבל בעצם יותר נכון למדוד את התקציב לנפש, כי ההוצאה על חינוך קשורה באופן ישיר למספר התלמידים והסטודנטים במערכת החינוך.  חזרנו אם כן על התרגיל הקודם, אבל הפעם חילקנו קודם כל את התקציב הכולל בכל שנה בגודל האוכלוסיה באותה שנה.  כך קיבלנו את התקציב לנפש.  השינוי משנה לשנה חושב על התקציב לנפש.

התוצאה ס"ה די דומה, בהבדל אחד: מה שקודם היה שמירה על הערך עם נטיה קלה לגידול, הפך לשמירה על הערך עם נטיה להקטנה.  בפרט, ממשלת נתנהיו הראשונה היא היחידה שבכל שנות התקציב שלה היתה הקטנה ריאלית של תקציב החינוך לנפש, ולימור לבנת היא שרת החינוך האחראית לתקופת הצימצום הרצופה הארוכה ביותר.  בממשלה הנוכחית נרשם גידול ריאלי קטן משנה לשנה, שמשקף כנראה את ישום הרפורמה בחינוך.

מעניין גם לקבל תמונה טובה יותר על ההשפעה המצטברת של כל ממשלה.  לשם כך נוצר הגרף הבא.  בגרף זה יש קו נפרד לכל ממשלה, המראה את התפתחות תקציב החינוך (מתוקן אינפלציה, לנפש, כפי שבוצע בפועל – מעודכן עד 2015) במהלך הקדנציה שלה.  100 מיצג את התקציב האחרון לפני הממשלה האמורה, כך שערכים מעל 100 משקפים עליה בתקציב, וערכים מתחת ל-100 משקפים קיצוץ.  שוב ניתן לראות את ההשקעה המתמשכת המסיבית בממשלת רבין, את העליה המתונה יותר בסדרת ממשלות נתניהו הנוכחיות, ואת הירידה בממשלת שרון.

מקורות

נתוני התקציב נלקחו מאתר התקציב הפתוח.

נתוני האוכלוסיה הם אותם נתונים ששימשו ברשומות קודמות, מהדו"ח השנתי של הלמ"ס.

המידע על ממשלות ושרים מאתר הכנסת, בשינוי אחד: שם כתוב שהיה פער של כמעט שנה בין שולמית אלוני לאמנון רובינשטיין, ואילו בגרף סימנו את תחילת הקדנציה של רובינשטיין סמוך לאחר עזיבתה של אלוני, כפי שכתוב בויקיפדיה. רובינשטיין עצמו מאשר שזה נכון..