נאומים נמלצים לא יצילו אותנו

זה שוב קרה. נגמר קורס חשוב בצבא (בפעם הקודמת זה היה קורס קצינים, הפעם זה קורס טייס), וראש הממשלה, הנשיא, והרמטכ"ל באו לנאום. ברוח הזמן שלושתם דיברו על החשיבות של אחדות העם, ושהטייסים לא ישברו את השורות וימשיכו לשרת. אלא שהמילים האלה כבר שחוקות, וכולם יודעים את זה. חלק מהמוזמנים לטקס אפילו הפנו את גבם לראש הממשלה בעת נאומו במחאה.

לגבי נתניהו אין מה להכביר במילים. שלטונו נבנה על פילוג והסתה בין קבוצות באוכלוסייה. כדרכו, גם הנאום בטקס הנוכחי נוצל למסע הפחדה ("כולנו מטרה לפגיעה וכולנו יעד להשמדה"). דוגמה מעציבה להצלחתו מופיעה בסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית משנת 2022. אחת השאלות בסקר הייתה: "באיזו מידה אתה מוטרד או לא מוטרד היום שלא תוכל לשמור על אורח החיים הרצוי לך בגלל התחזקות של קבוצות מסוימות בחברה הישראלית שמקדמות אורח חיים שונה משלך?" בפעם הקודמת ששאלה זו נשאלה, לפני 6 שנים, 40.5% היו די מוטרדים או מוטרדים מאוד. זה לא טוב, אבל מולם 18% היו לא כל כך מוטרדים, ולא פחות מ-40% נוספים לא היו מוטרדים כלל. בשנה שעברה, לעומת זאת, 69.5% כבר היו די מוטרדים או מוטרדים מאוד, ושיעור הלא מוטרדים כלל צנח ל-6% בלבד.

מעבר לחשש הכללי של אזרחי המדינה לעתידם, מעניין לראות את השינוי שעברו מגזרים שונים. השינוי הקטן ביותר עבר על החילונים: כבר בשנת 2017 55% מהם היו מוטרדים (די או מאוד) מכך שלא יוכלו לשמור על אורח החיים הרצוי להם, וב-2022 זה עלה ל-71%. מנגד, אצל המסורתיים-דתיים הייתה נסיקה מרק 18% בשנת 2017 ללא פחות מ-69% בשנה שעברה. אפילו אצל הדתיים-לאומיים, הקבוצה שעדיין הכי בוטחת בעצמה, 58% כבר היו מוטרדים מהאפשרות שלא יוכלו לשמור על אורח החיים הרצוי להם. במילים אחרות, הדאגות שבעבר היו נחלת השמאל והחילונים התנחלו גם בלבבות הימין, הדתיים, והחרדים, תומכי נתניהו. הפער בין המחנות כמעט נסגר לגמרי. כולם חוששים לזהותם ולעתידם במדינה. כך נראית חברה בהתפרקות.

הרצוג, שהתחיל את הקדנציה שלו בהדלקת נר חנוכה בחברון ובאימוץ הדובר של נתניהו והליכוד לבית הנשיא, ממשיך להזדהות עם הימין. בהתייחס לנרצחים בפיגוע הירי בתחנת הדלק ליד עלי, אמר "זוהי שעתם הקשה של אחינו ואחיותינו ביהודה, בנימין ושומרון, ואני מבקש לחזקם בעת הזאת". הוא גם מצא את מקור הבעיות שלנו: לדבריו "איומים בסרבנות ואי התנדבות אין להם מקום כי הם שומטים את הקרקע תחת רגלינו ופוגעים בחוסן הלאומי ואחדותנו כחברה". כלומר לטייסים ההתנדבות לשרת מעבר למה שמחויב בחוק היא כבר חובה. הוא כנראה שכח את מי שלא משרתים כלל כפי שמחויב בחוק, ושותפים כיום בקואליציה. הם כנראה לא פוגעים בחוסן הלאומי ובאחדותנו כחברה.

הרמטכ"ל מצידו אמר לטייסים החדשים "אני יודע שתמיד תתייצבו כשתיקראו להגן על המדינה". אני חושב ומקווה שהוא צודק. אבל זה תלוי בכך שהם אכן יקראו להגן על המדינה. והטייסים לא טיפשים, והם רואים מה קורה מסביב. יותר ויותר מהם (ומאזרחי המדינה באופן כללי) מתקשים להמשיך ולהתעלם מכך שצה"ל לא מתמקד בשמירה על ביטחון המדינה, אלא עוסק באופן מובהק בהעמקת הכיבוש ובתמיכה בימין המתנחלי-משיחי. ולא, זה לא אותו הדבר.

אחרי הפוגרום בחווארה הרמטכ"ל אמר ש"מדובר באירוע חמור שהתרחש תחת אחריותנו – ולא היה צריך לקרות. הציפייה מכל חייל בסדיר ובמילואים לפעול באופן מקצועי וערכי ולמנוע מעשים כגון אלה". אבל בדיוק חודש אחרי הפוגרום הייתה עוד התקפה של מתנחלים בחווארה, אמנם יותר קטנה. ובינתיים היו גם פוגרומים נוספים במקומות אחרים, הבולט שבהם בתורמוס עיא. בכל המקרים האלה החיילים לא ניסו לעצור את המתנחלים, ולפעמים אפילו היו חיילים שלקחו חלק באלימות. אם הרמטכ"ל באמת רוצה להבטיח שהטייסים שלו יתייצבו לשרות, הוא צריך קודם כל להבטיח שהשירות הזה יהיה באופן מובהק להגנת המדינה ולא בעל ניחוח פוליטי. כל עוד זה לא המצב, אל לו להתפלא שהאמון בו יורד.

מקורות

הנתונים לגרפים ממדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022.

איך מפזרים הפגנות

מכתזיות הפכו למונח מוכר בתקשורת הישראלים בתקופת הפגנות בלפור, כשהופעלו נגד המפגינים שם. בנוסף הן הופעלו פעמים רבות גם נגד הפגנות של חרדים, למשל הפגנות נגד גיוס. לפני כמה חודשים עלה למודעות גם השימוש ברימוני הלם, בעקבות הרימונים שנזרקו על ידי רפ"ק מאיר סויסה בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית בתל אביב (ב-1.3.2023) ופצעו את אחד המפגינים. אבל האם המקרים האלה מייצגים או חריגים? עד כמה השימוש באמצעים האלה ואחרים נפוץ?

לפני כמה שבועות אתר התחקירים שומרים פרסם נתונים שהתקבלו מהמשטרה בעקבות בקשת חופש מידע של שומרים והתנועה לחופש המידע על שימוש משטרתי באמצעים לפיזור הפגנות. זה כלל שימוש באלות, במכתזיות, ברימוני הלם, וברימוני גז. הגרפים הבאים מבוססים על הנתונים האלה. הם מכסים תקופה של שנתיים ורבע, מ-1.1.2021 עד 19.3.2023.

נתחיל עם השימוש באמצעים במחוזות השונים. בגרף הבא רוחב העמודה שמייצגת כל מחוז משקף את המספר הכולל של אירועי פיזור הפגנות במחוז. החלוקה של העמודה לצבעים משקף הפגנות שפוזרו תוך שימוש באמצעים השונים. כתוצאה השטח הכולל הצבוע בצבע מסוים בכל העמודות ביחד משקף את השימוש הכולל באמצעי הזה. בסך הכל היו 2731 אירועים בכל התקופה — 3.4 אירועים ביום בממוצע, כולל שבתות וחגים. אם בהפגנה מסוימת השתמשו ביותר מאמצעי אחד, מה שקרה 601 פעמים, כל אמצעי נספר באופן חלקי: למשל אירוע שבו השתמשו גם ברימוני הלם וגם ברימוני גז, שזה הצירוף הכי נפוץ, נספר בתור חצי אירוע הלם וחצי אירוע גז. כך נמנעת ספירה כפולה. שימוש במספר סוגים של אותו האמצעי באותו מקום וזמן (למשל מכתזית עם מים רגילים ובואש) גם נספר בתור מקרה יחיד.

מה שמייד רואים הוא שהשימוש באמצעים לפיזור הפגנות אינו אחיד. יותר מחצי מהמקרים היו במחוז ירושלים, ובעיקר בעיר ירושלים. אני חושד שהרבה מהמקרים האלה היו במזרח העיר (למשל בהפגנות בשכונת שייח' ג'ראח), אבל המשטרה לא מספקת את הפילוח הזה. 29% נוספים היו במחוז ש"י (בשטחים). המחוזות האחרים הסתפקו באחוזים בודדים, כשבמחוז תל אביב היה מספר המקרים הקטן ביותר, רק קצת יותר מאחוז אחד. אז האירוע של הרימונים בהפגנה בתל אביב חריג לא כי כרגיל המשטרה יותר מרוסנת, אלא כי כרגיל היא לא עושה את זה שם.

אשר לשימוש באמצעים השונים, הנפוץ ביותר הוא רימוני הלם: הם שימשו בכשני שלישים מהמקרים. כ-20% נוספים מיוחסים לרימוני גז. השימוש במכתזיות ואלות משתרך מאחור. מעניין לציין שבמחוז ש"י משתמשים כמעט רק ברימונים למיניהם, כולל שימוש רב יחסית ברימוני גז, בניגוד לכל המחוזות האחרים בהם משתמשים גם במכתזיות ואלות.

חתך אחר שבו ניתן להסתכל על הנתונים הוא לפי ציר הזמן. הגרף הבא מראה את מספר האירועים שפוזרו תוך שימוש באמצעים השונים בחתך חודשי.

מה שבולט לעין הוא השימוש הנרחב באמצעים השונים (פרט לאלות) בהתפרעויות של מאי 2021. אבל מה שאולי פחות בולט אבל יותר מעניין הוא האחידות לאורך כל התקופה: לאורך שנתיים ורבע יש רק חודש אחד שבו היו פחות מ-60 אירועים, ורק שני חודשים שבהם היו יותר מ-120. כלומר הפרות סדר ופיזורן תוך שימוש באמצעים כמו רימוני הלם וגז הם דבר יום-יומי, חלק מהשגרה השוטפת של התנהלות המשטרה מול התושבים. זה היה כך בשלהי ממשלת נתניהו הקודמת, זה היה כך בתקופת ממשלת "השינוי", וזה כך גם עכשיו. במילים אחרות, זה לא בן-גביר, זה המשטרה.

אז למה אנחנו כמעט לא שומעים על האירועים האלה? כנראה כי כאמור זה כבר נחשב שגרתי ולכן לא ראוי לדיווח חדשותי. וסביר שגם כי הרוב הם בשטחים (מחוז ש"י), במזרח ירושלים (אבל אין על זה נתונים נפרדים), ובישובים ערביים (כפי שניתן ללמוד מהרישומים אודות אירועים במחוזות האחרים). באותם מקרים נדירים יחסית שזה קורה בהפגנות הגדולות בתל אביב וירושלים כן שומעים על זה.

כל הנתונים לעיל מסכמים את האירועים שבהם הופעלו האמצעים השונים. שאלה נפרדת היא כמה הם הופעלו, למשל כמה רימונים נזרקו. בקבצי נתונים שלא נוחים לעיבוד (קבצי pdf) היה מידע כזה, ולפיו ברוב המקרים נזרקו רימונים ספורים בלבד. אבל היו גם 27 מקרים שבהם נזרקו מאה רימונים או יותר, כולל מקרה קיצוני אחד שבו נרשם שנזרקו 1197 רימונים ואחר שבו נזרקו 959 (שניהם בירושלים, ב-10.5.2021 וב-10.12.2022). מעבר לשאלה מה קרה שם, הרישומים האלה, במידה שהם אמינים, מעלים את השאלה איך בכלל היו כמויות כאלה של רימונים בשטח.

ולסיום, ראוי לציין שלפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-6.4.2021, כששוטרים ממלאים דיווחים על אירועי הפרות סדר, הם אינם חייבים למלא את השדות במערכת הדיווח שנוגעים לשימוש בכוח. בנוסף, בשטחים גם הצבא משתמש ברימוני הלם וגז, וסביר להניח שאלה אינם מדווחים במערכת המשטרתית. לפיכך יתכן שהנתונים דלעיל בעצם לוקים בחסר, והמספרים האמיתיים גבוהים יותר.

מקורות

הנתונים התקבלו מהמשטרה בעקבות בקשת חופש מידע של התנועה לחופש המידע. במקור התקבלו 4 קבצי pdf עם פרטים על האמצעים השונים, כולל מספרי הרימונים שנזרקו. בהמשך אתר התחקירים שומרים קיבל קבצי אקסל שחופפים במידה רבה את הקבצים הקודמים, אבל בלי הפירוט על מספרי הרימונים. אני השתמשתי בקבצים אלה. שומרים גם פרסמו תחקיר על הנתונים האלה, אבל תוך ניפוי הנתונים מהשטחים.

מורשת רבין — אפשר גם אחרת

עשרים שנה לרצח רבין.  אוי איך שהזמן רץ כשנהנים…

בכל אופן, עשרים שנה נותנות מספיק פרספקטיבה להשוות את תקופת ממשלת רבין (השניה) למה שבא אחריה וגם למה שהיה לפניה, תוך שימוש בנתונים שנאספו כאן בבלוג בשנים האחרונות (עם עדכונים לשנים האחרונות).  כל ההתייחסויות בתקשורת לרבין הן כמובן בהקשר של תהליך השלום והסכמי אוסלו.  אבל הנתונים שיש לי כוללים בעיקר היבטים חברתיים-כלכליים.  ההבחנה המיידית היא שתקופת רבין היא חריג בולט ב-40 שנות שלטון הליכוד וספיחיו, עם סדרי עדיפות אחרים וביצועים אחרים.  לגבי אוסלו וכו' אין לי הרבה מה לומר, כי קשה למצוא נתונים אמינים על מה שלא היה (נשמע כמעט כמו ניסוח של יוגי ברה ז"ל).  אבל תהיה גם התיחסות קצרה להיבט המדיני בסוף.

נתחיל בענייני תקציב, ובפרט תקציבים חברתיים.  כך נראית התפתחות התקציב של משרד הרווחה בתקופתה של כל אחת מהממשלות האחרונות, אלה שיש עבורן נתונים באתר התקציב הפתוח (כלומר, מאז 1992).  נקודת ההתחלה (100% בזמן 0) היא התקציב של השנה שהממשלה התחילה את כהונתה, שהוא כרגיל התקציב האחרון שנקבע על ידי הממשלה הקודמת.  ערכים מעל 100 מראים על עליה בתקציב יחסית לזה, וערכים מתחת ל-100 מצביעים על ירידה.  הנתונים הם לא התקציב המקורי שאושר בכנסת אלא הביצוע בפועל, וכל הערכים מתוקנים לאינפלציה ולגודל האוכלוסיה.  כתוצאה אנחנו בעצם מסתכלים כאן על השינויים בהוצאה הריאלית בפועל לנפש.  ניתן להבחין שהעליה בתקופת ממשלת רבין היתה הגבוהה ביותר יחסית לממשלות אחרות, אם כי רצף ממשלות נתניהו הנוכחי לא הרבה מאחוריו, אולי חלקית בגלל המחאה החברתית.  מהירידה הגדולה בזמן שרון צריך להתעלם, כי היא נבעה בעצם מהעברה של שרות התעסוקה וההכשרה המקצועית למשרד התעשיה.

הבא הוא תקציב החינוך.  כאן רואים את ההבדל המובהק בין סדר העדיפויות של ממשלת רבין לעומת כל האחרות — עליה ראלית בפועל של 45% בתקציב החינוך לנפש תוך 4 שנים.  הרצף הנוכחי של ממשלות נתניהו גם מימש עליה יפה, אבל פחות מחצי ממה שרבין עשה, ובמקרה הזה העליה הזו היא באופן מובהק תוצאה של המחאה החברתית ולא מדיניות יזומה (רואים את זה הרבה יותר טוב בנתוני התקציב המקורי, שם יש עליה תלולה ביותר אחרי 2011, אבל כפי שרואים בגרף הזה רק חלק מהעליה הזו מומש בסופו של דבר).

עוד יותר חריג הוא תקציב הבריאות, ובעצם חקיקת חוק בריאות ממלכתי שהביאה לעליה בתקציב הזה.  החוק חוקק בידי ממשלת רבין בשנת 1994, בהובלת חיים רמון, והעניק ביטוח בריאות לכמיליון תושבים (מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון), רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא היה להם ביטוח בריאות קודם לכן.  כתוצאה עלתה ההוצאה הממשלתית על בריאות כמעט פי 2 בתקופת ממשלת רבין (תזכורת — זו הוצאה ריאלית בפועל לנפש).  ממשלת נתניהו הראשונה "זכתה" להכפיל את ההוצאה הזו עוד פעם בשנת 1997, כשהתחיל המימון הרציני של סל הבריאות, כך שגם את העליה הזו צריך בעצם לזקוף לזכות ממשלת רבין. תיקון: זה כי נתניהו ביטל את המס המקביל, שהיה חלק משמעותי מהמימון של קופות החולים, ולקח את האחריות למימון סל הבריאות על ממשלה.  וגם כאן ניתן לראות שממשלות נתניהו הנוכחיות העלו קצת את תקציב הבריאות אחרי המחאה החברתית.

נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הוא ההשקעה בדיור ובתשתיות — בין היתר בגלל השילוב ביניהם וההבנה הדי טריוואלית שכשבונים דירות צריך גם כבישים ומים וביוב. או אולי זה לא כל כך טריוויאלי, כי עובדה שמנהל התכנון תחת הממשלות הנוכחיות לא מבין את זה. בכל אופן, כשמסתכלים על בנית דירות אחרי המהפך של 1977 מתקבלת התמונה הבאה: היתה רק תקופה אחת שבה התחילו יותר דירות מאשר בתקופת ממשלת רבין, וזה היה כששרון (בתפקידו כשר השיכון) בנה כמויות גדולות של דירות קטנות במחוז הדרום עבור העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90. אצל רבין לא היו פשרות כאלה, ורוב התוספת היתה כתוצאה מפעילות של המגזר הפרטי ולא בניה ישירה של הממשלה. מה שמראה שניתן להשיג תוצאות על ידי יצירת תנאים מתאימים, וזה יותר יעיל מדיבורים.  בפרט זה היה הרבה יותר יעיל מהוד"לים והותמ"לים של הממשלות הנוכחיות שלא ממש שינו שום דבר.

כשמסתכלים על סלילת כבישים ועל הנחת צינורות, התמונות הן כאלה.  לגבי כבישים, השיא הבלתי מעורער שייך לממשלת רבין: לגבי צינורות, זה יותר מעניין.  בתקופת ממשלת בגין הניחו הרבה יותר צינורות מים.  אבל הפלא ופלא, באותה תקופה הניחו הרבה פחות צינורות ביוב!  היחוד של ממשלת רבין הוא בצמצום הפער בין אספקת מים לפינוי ביוב, עוד אחד מהדברים האלה שצריכים להיות מובנים מאליהם.  לזכותה של הממשלה האחרונה, בשנים האחרונות עושה רושם שהפער ממש חוסל. ומה היתה ההשלכה של כל הפעילות הממשלתית הזו וההוצאות החברתיות הגבוהות? בטח זה גרם לירידה בצמיחה ועליה באבטלה, נכון? אז זהו, שלא.  הנה הנתונים על הצמיחה.  בתקופת ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, הכי גבוה מאז המהפך פרט לשנה אחת בתקופת בועת הדוט-קום וממשלת ברק.  בשנים האחרונות, עם המדיניות הכלכלית מכוונת המגזר העסקי לכאורה, הצמיחה היא חצי מזה. ובאותו הזמן, האבטלה ירדה בצורה חדה, מיותר מ-11% לאזור ה-7%.  הירידה החדה ביותר שהייתה כאן חוץ מהירידה באבטלה שהייתה אחרי המיתון של שנות 1966-7.  במקביל, התעסוקה גדלה ובפרט גדל מספר המועסקים במשרה מלאה. ולסיום תהליך אוסלו והשלכותיו.  הגרף הבא הוא גרסא נוספת של גרף שכבר ציירתי פעם או פעמיים, שמנסה להמחיש את היחסים בין מאורעות שונים לאורך 60+ השנים האחרונות, על רקע המצב הבינלאומי של ישראל והפלסטינאים כפי שהוא משתקף בהכרה מצד מדינות העולם.  מספר המדינות החברות באו"ם מצויין גם הוא בתור נקודת יחוס.  פעולות של ישראל בירוק, של הפלסטינאים בשחור, של האו"ם בחום, ותהליך השלום בכחול. אז הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים".  מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינאים אוטונומיה תוך 5 שנים, הוא כמובן בגין בקמפ דיוויד.  מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים (אמנם במסגרת המשלחת הירדנית) היה שמיר בועידת מדריד.  שניהם הנהיגו ממשלות ימין מובהקות.  הסיבות לועידת מדריד כללו את האינתיפדה הראשונה ואת מעמדה הלא משהו של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שערפאת הכריז על עצמאות ב-1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפולמטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה של ישראל, אבל היתרון הזה בהכרה הבינלאומית הלך לאיבוד בשנים האחרונות עם הקיפאון המדיני והקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם.  אגב, בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא.  מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של אמריקה כבת ברית מובהקת של ישראל).  שרון קיבל את מתווה בוש ובכך הכיר גם הוא באופן לא ישיר בשאיפה למדינה פלסטינית.  לגבי נפגעי טרור עוד אין לי נתונים, כי קשה לאסוף אותם (ניתן למצוא נתונים מאוד כלליים או מאוד מפורטים שקשה לארגן אותם).  אבל גם בלי נתונים מפורטים ברור שהתקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השניה, שאותה ניתן ליחס לתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו לא פחות (ולדעתי יותר) ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם.  ממשלת רבין והסכמי אוסלו היו ונותרו הפעם היחידה שנתנו כאן צ'אנס אמיתי לתהליך השלום, וניסו להתניע דינמיקה חיובית שתוכל להביא שיפור במצב.  למרבה הצער הקיצוניים משני הצדדים הצליחו להפוך אותה לדינמיקה של פחד ואלימות.

זאת לא התמונה כולה כי ניהול מדינה הוא עניין מסובך.  אבל אפשר לומר שבהרבה מאוד מדדים ממשלת רבין, למרות שכיהנה רק 3 ומשהו שנים, הגיעה להישגים טובים בהרבה מכל ממשלה אחרת בכ-40 השנים האחרונות בתחומי החברה, הכלכלה, והמדיניות הבינלאומית.

יגאל עמיר: 1.
עם ישראל: 0.

מקורות

נתוני התקציב מאתר התקציב הפתוח (בגרסה הישנה, שממנה קל יותר לחלץ מספרים)

נתוני הבינוי של דירות, כבישים, וצינורות מהלמ"ס, משנתונים סטטיסטיים ופרסומים על הבינוי בישראל.

נתוני צמיחה ואבטלה גם מהשנתון הסטטיסטי.

הנתונים על מדינות המקיימות קשרים עם ישראל ו/או מכירות בפלסטין מוויקיפדיה האנגלית, מס' המדינות באו"ם מאתר האו"ם.

בר השגה

הנושא המרכזי במחאה החברתית של שנת 2011, או לפחות זה שממנו הכל התחיל, הוא מחיר הדיור.  ואחת מהתוצאות היתה הדרישה לדיור בר השגה — לא מספיק לבנות דירות, צריך גם שתהיינה דירות בגודל סביר ובמחיר סביר בשביל זוגות צעירים וסתם אנשים שהם לא מליונרים.  אבל מה שבאמת קורה מוצג בגרף הבא.  עבור כל שנה ניתן לראות פה את אחוז הדירות בגדלים שונים, לפי מספר חדרים.

אז אם אתם מחפשים סיכום קצר של המצב, הסיכום הוא כזה: תשכחו מדיור בר השגה.  בשנים האחרונות 5-8% מהדירות החדשות בלבד הן בגדלים של עד 3 חדרים, ויותר מחצי הן של 5 או 6 חדרים.  לפני 10 שנים גם היתה כבר הטיה משמעותית, אבל קצת פחות קיצונית: כ-17-20% מהדירות החדשות היו של עד 3 חדרים.  וזה בגדול היה המצב מאז 1990, פרט לעליה זמנית של דירות 3 חדרים במבצע הדיור לעולי שנות ה-90 מרוסיה.

צורה אחרת להסתכל על אותם נתונים היא לא לפרט את כל הגדלים אלא לחשב את הגודל הממוצע.  פרשנות אחת של גודל היא לפי מספר החדרים, כמו בגרף הקודם.  התוצאה לפניכם.

אז כתוצאה מהשינוי בתמהיל גודלי הדירות מספר החדרים הממוצע עלה באופן לינארי למדי מקצת מעל 2 בשנת 1955 לקצת מעל 4 בשנת 1990, ואז נשאר די יציב עד בערך 2005, ואז עלה עוד קצת כדי להתייצב על רבע לחמש בשנים האחרונות.  אבל מה אם נסתכל על הגודל במונחים של מטרים רבועים?  במקרה הזה התוצאה היא שהעליה נמשכת באופן די רציף, אמנם עם התייצבות בשנות ה-90 (ואפילו ירידה זמנית כתוצאה מאותן דירות לעולים מרוסיה), אבל חזרה לעליה משמעותית מאז שנת 2000.

המסקנה היא שלא רק מספר החדרים גדל, אלא גם השטח הממוצע לחדר, מה שמעלה עוד יותר את מחירי הדירות.  אבל הניחוש שלי הוא שחדרי השינה והילדים לא גדלים כל כך, ורוב הגידול הוא בשטח של הסלון ובתוספת חדרי אמבטיה נפרדים.

(הערה: המספרים כאן קצת מנופחים, כי מדובר בכלל השטח של בניה למגורים, כולל שטחים ציבוריים (לובי, חדר מדרגות, ואולי גם חניה), ולא שטח הדירות נטו.  יש להניח שצריך להוריד 10-20% כדי לקבל את שטח הדירה הממוצע, וכיום זה לא כמעט 200 מ"ר אלא "רק" קצת יותר מ-150 מ"ר.)

אז מה כל זה אומר?

אם אתם שייכים לאופטימיים, זה יופי — רמת החיים עולה ופורחת וכולנו גרים בדירות גדולות ומרווחות בשמחה ובאושר.  עובדה, זה מה שהשוק מייצר, כנראה כי זה מה שאנחנו רוצים ויכולים לקנות.

אבל אם אתם פחות אופטימיסטים, יש כאן סימנים לכשל שוק.  די ברור שלא כולנו באמת רוצים או יכולים לקנות דירות כאלה גדולות.  השוק מיצר אותן ולא דירות יותר קטנות פשוט כי זה יותר רווחי, ולעזאזל עם הזוגות הצעירים.  זה משתלב יפה עם המגמה של הרשויות המקומיות, שמעדיפות דירות גדולות שהארנונה עליהן גבוהה יותר.  אבל בטווח הארוך הצרוף של בנית דירות גדולות בלבד (לעיל) + האפקט המצטבר של בניה בקצב נמוך + ריבית נמוכה וחוסר אפיקי השקעה גורם לעליה מטאורית במחירי הדירות ולמחאה חברתית.  סיבוב ראשון היה ב-2011, ומאז המצב לא השתפר אלא נעשה יותר גרוע.  הצורה היחידה לשנות כיוון היא בניה ציבורית בקנה מידה נרחב של הרבה דירות בגדלים ומחירים סבירים באיזורי ביקוש, כמו בשנות ה-70, בניגוד למה שהקבלנים והעיריות רוצות.  אבל זה מחייב הכרה בכשל השוק, ומדיניות אקטיבית של פעולה לתיקון.  חומר מעניין למחשבה בתקופת בחירות.

מקורות

מסתבר שיש ללמ"ס גם פרסום מיוחד על הבינוי בישראל עד 2013, שמרכז את כל הנתונים האלה (ושל הפוסטים האחרונים) במקום אחד — פרסום מספר 1582.  הנתונים על גודל הדירה הממוצעת התקבלו מחלוקת מספר החדרים במספר הדירות.  הנתונים על שטח ממוצע התקבלו על ידי חלוקת שטח הבניה למגורים במספר הדירות או החדרים.

מורשת בגין: מהפך!

אפשר היה לפספס את הרגע ההיסטורי הזה, אבל החודש מלאו 100 שנים להולדתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.  ואחרי קצת יותר משנה של איסוף נתונים אפשר לנצל אותם לראות מה המורשת שלו, מבחינת מה שהוא עשה למדינה תוך כוונה תחילה ומה היו הערכים שלאורם התנהל ואותם ביקש להנחיל.  מה שעולה מהנתונים ומההיסטוריה הוא לא פחות ממהפך — ולא רק במובן הפוליטי.

האירוע המרכזי שבזכותו זוכרים את בגין הוא כמובן השלום עם מצרים.  בגין החליט, בניגוד לעמדת מפלגתו ובוחריו, שהשלום חשוב יותר משלמות הארץ — ויתרה מזאת, היה מסוגל לממש את ההחלטה הזאת.  בכך ויתר על ריבונות (אם כי לא ממש בארץ ישראל) ופינה ישובים שהיו בלב הקונצנזוס.  אהבה גדולה אין פה, אבל באופן מפתיע אולי הסכם השלום הזה מתגלה כאחד הדברים היותר יציבים במזרח התיכון.  הוא התחיל תהליך ארוך ורב תהפוכות, רובן שליליות, שעוד לא הגיע לכדי מיצוי, אבל אפילו רק קיום התהליך גרם לשינוי מהותי במצב.

ההחלטה לחתום על הסכם השלום, ולהשלים את הנסיגה ופינוי הישובים גם לאחר רציחתו של סאדאת, מיוחדת בכך שהתקבלה כנראה מתוך שיקולים שהיו אמוציונאליים לפחות באותה מידה, ואולי אף יותר, ממה שהיו רציונאליים.  בגין שמע את משק כנפי ההיסטוריה באופן חד ברור, והשמירה על "עתיד ילדנו" היתה נר לרגליו.  שיקולים דומים עמדו מאחורי ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני שנבנה בעיראק.  הרגשנות הזו הייתה חלק ממנו וממורשתו.  היא משתלבת עם הצניעות שלו, ומוכיחה שבאמת היה אכפת לו מהעם והמדינה.  בגדול, במקרה שלו, נראה שזה הוכיח את עצמו.

השינוי המיידי והברור ביותר עם עליתו של בגין לשלטון ב-1977 היה הליברליזציה בכלכלה מבית מדרשו של שר האוצר שמחה ארליך.  התכנית הזו הובילה בסופו של דבר לאינפלציה שהגיעה בשיאה ליותר מ-400% בשנה ("הכלכלה הנכונה" המטיבה עם העם של שר האוצר יורם ארידור), ומאוחר יותר לתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ובהמשכה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת עד היום, כולל המאפיינים של הגבלת הוצאות, קידוש התחרות, וההפרטות, וכל זאת על חשבון הסוציאליזם והפטרנליזם.  זה טוב אולי לשמירה על האינפלציה, אבל מוביל גם להקטנת שרותים ולעלית פערים, ואחרי אפקט מצטבר של 25 שנה, למחאה חברתית.

תוצאה אפשרית של המהפך בגישה הכלכלית הוא השינוי בצמיחה.  עד תחילת שנות ה-70 הצמיחה היתה לרוב בטווח של 7-15% לשנה.  אמנם לא תמיד — היו מיתונים עמוקים בשנים 1953-4 ו-1966-7, אבל אחריהם הצמיחה התחדשה ובגדול.  אבל מהמיתון שהתחיל ב-1973 לא הייתה התאוששות כזו (ואולי זה תרם גם לנצחונו של בגין בבחירות), ומאז נדיר שהצמיחה מגיעה לכדי 7% בשנה (ובדי הרבה מקרים היא קרובה לקצב גידול האוכלוסיה, כך שאין בעצם צמיחה לנפש).  הדגש עבר מהשקעה ארוכת-טווח בבנית המדינה לאמון בשוק החופשי, שמטבע הדברים מתאפיין בראיה קצרת-טווח יותר ובהתמקדות בעשית רווחים.

בניגוד לצמיחה שירדה, מה שעלה הוא הפטורים מגיוס לחרדים.  בגין הכניס את החרדים לממשלה וביטל את ההגבלה על מספר הפטורים, וכתוצאה יצר מצב בו החרדים עזבו את שוק העבודה ואת ההשתלבות בחברה כדי להסתגר בישיבות ולהתחמק מגיוס.  במקביל גיוס בנות הדרדר לחלוטין (הגרף הוא רק על בנים).  שנות דור מאוחר יותר קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לסובב לאחור את התהליך ההרסני הזה.

עדכון: עוד דבר שבגין אולי לא יזם אבל נתן לו דחיפה משמעותית הוא מבצע ההתנחלויות.  בדיעבד ניתן לומר שמפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת כיום עוצבה במידה רבה על ידי ממשלת בגין.  את הנתונים ניתן לראות בפוסט הזה.

ונסיים בעוד רכיב מהותי במורשת בגין, שמתייחד בעיקר בכך שממשיכי דרכו נוטים להתעלם ממנו ואפילו לפעול באופן בוטה כנגדו.  בגין ראה במדינה ערך עליון.  הוא היה דמוקרט בנשמתו, האמין בכנסת, בבתי המשפט, ובבוחרים, והתנגד באופן נחרץ לאלימות נגד המדינה או לפגיעה במוסדותיה.  הוא היה בעצם שותף לבן-גוריון בהקמת המדינה, בכך שלא איפשר לשום ניצוץ (או אפילו פיצוץ, כמו בפרשת אלטלנה) לגרום להתלקחות מלחמת אחים.  הוא שרת באופוזיציה במשך 29 שנים, לעיתים תוך מחלוקות קשות ביותר ואפילו שנאה למפא"י ולמדיניות הממשלה, אבל תמיד במסגרת הדיון הפרלמנטרי.  אם יש משהו במורשת בגין שראוי במיוחד להעלות על נס כיום, זה הדבר.  חבל שזה לא מובן מאליו.

על דירות ועל משכורות

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתחזקת כמה מדדי מחירים בנוסף למדד המחירים לצרכן המשמש בסיס לחישובי האינפלציה.  אחד מהם הוא מדד מחירי הדיור.  אז מה המדד הזה אומר לגבי עלית מחירי הדירות בשנים האחרונות לעומת תקופות אחרות בעבר?  הגרף הבא משווה את מדד מחירי הדירות עם מדד המחירים הרגיל וגם עם השכר הממוצע במשק.  עבור שלושתם הערך בכל שנה ניתן ביחס לערך שהיה בשנת 1993, שהיא השנה הראשונה עבורה יש נתונים של מחירי דירות.

אז נכון שמאז 1993 מחירי הדירות עלו יותר מהאינפלציה וגם יותר מהשכר.  אבל העלייה הזו היתה ממש לא אחידה.   להיפך, היו שתי פאזות של עלית מחירים תלולה, ובינהן עשור שלם שבו המחירים היו בסימן של ירידה קלה (שימו לב שזו ירידה במחירים נומינליים — הירידה יחסית לאינפלציה או לשכר משמעותית יותר).  העלייה הראשונה היתה בחצי השני של שנות התשעים, ומיוחסת לעליה בביקוש כתוצאה מגל ההגירה מרוסיה.  העלייה השניה התחילה בערך במשבר הכלכלי של 2008-2009 וממשיכה עד היום; עליה זו מיוחסת לריבית הנמוכה בבנקים ולמצב הבורסה, הגורמים לדירות להראות כאפיק השקעה מבטיח יחסית.  כתוצאה יש ביקוש יתר לדירות ועלית מחירים.

הבעיה עם הגרף הנ"ל הוא שהכל נעשה יחסית למצב ב-1993.  כך העלייה בשנים האחרונות נראית חדה יותר מהעליה בשנות ה-90, אבל יחסית לתחילת העלייה ב-2007 היא בעצם קטנה יותר.  כדי לראות זאת באופן ברור יותר, נסתכל על השינוי היחסי במחירי דירות בכל תקופה בנפרד.  גרף זה מראה שאכן העלייה באמצע שנות ה-90 הייתה חדה יותר.

אבל גם זה לא מראה את כל התמונה, כי מה שחשוב יותר מהמחיר הנומינלי של הדירה הוא היחס בין מחיר הדירה להכנסה.  כפי שניתן לראות מהגרף הראשון, ההכנסה הממוצעת עולה כמעט כל הזמן, אבל עלתה יותר בשנות ה-90.  לכן העלייה במחירי הדירות בשנות ה-90 הייתה בעצם פחות חמורה ממה שהיא נראית במבט ראשון.  הגרף הבא מראה זאת.  החלוקה לטווחי זמן היא אותו דבר כמו קודם, אבל במקום להראות את מחיר הדירה הממוצע יחסית לתחילת התקופה כאן אנחנו רואים את היחס בין מחיר דירה ממוצעת למשכורת ממוצעת, יחסית ליחס הזה כפי שהיה בתחילת התקופה.

עכשיו רואים למה קמה הצעקה על מחירי הדירות, ולמה מחירי הדירות היו חלק מרכזי מהמחאה החברתית של קיץ 2011.  בעוד שבשנות ה-90 היחס בין מחירי דירות לשכר עלה ב-20% ואחר כך ירד, ב-6 השנים האחרונות היחס הזה עלה ביותר מ-40%.  החדשות הטובות הן שהעליה התמתנה לאחרונה (ובאופן אירוני, דווקא ב-2011 נראה שהעלייה נעצרה).  אבל עוד מוקדם לאמר אם המגמה אכן התהפכה.

עדכון: השורה הקודמת נכתבה כשהנתונים היו עד שנת 2012, ומשקפת את העליה הנמוכה מ-2011 ל-2012.  אבל כשמוסיפים את הנתונים של 2013 ו-2014 מסתבר שהעליה לא נבלמה כלל אלה המשיכה לדהור וכבר מגיעה כמעט ל-60%.  כל שלושת הגרפים עודכנו עד 2014.

מקורות

כל הנתונים מקורם בלמ"ס.

הנתונים על מדד מחירי הדירות נמצאים באתר הלמ"ס ברשת.  יש נתונים חודשיים לכל חודש מאז ינואר 1994, כולם יחסית לממוצע השנתי של 1993.  אני חישבתי את הממוצע של כל שנה במקום להשתמש בכל חודש בנפרד.  לגבי 2013 היו נתונים עד חודש אפריל.

הנתונים על השכר הממוצע נלקחו מהשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2012, לוח 12.34.  זה השכר הממוצע של כלל השכירים במשק. את הנתונים ל-2011 ו-2012 השלמתי מהאתר.

הנתונים על מדד המחירים גם הם מהשנתון הסטטיסטי.

על מה הייתה המחאה?

בשיטוט בין טבלאות השנתון הסטטיסטי לישראל מצאתי אוסף נתונים שלא הכרתי — תוצאות הסקר החברתי.  מסתבר שהלמ"ס מקיים מאז 2002 סקרים שוטפים בנושאים חברתיים בקרב האוכלוסיה מגיל 20 ומעלה. זהו סקר מקיף של כ-200 שאלות קבועות ועוד שאלות על נושא מיוחד שמשתנה כל שנה.

אני התמקדתי בלוח הראשון, שמסכם תחושות כלליות ובעיקר רמת שביעות הרצון מהיבטים שונים של החיים.  מסתבר שהעם בישראל נהנה מפרץ אופטימיות שופעת בעשור הראשון של המאה ה-21 — שביעות הרצון מהכל עולה באופן מעורר התפעלות. בפרט הדברים נכונים בנוגע לענייני תעסוקה.  שביעות הרצון מהעבודה (בקרב המועסקים, כמובן) עלתה מ-81.3% ב-2002 ל-88.1% ב-2011, ואילו שביעות הרצון מהשכר עלתה מ-44.7% ל-60.5%!  בשני המקרים העליה רציפה למדי, וכמעט כל שנה טובה מקודמתה. ירידות קלות היו רק ב-2004 ו-2008.

אז אם כל כך מרוצים, למה פרצה המחאה החברתית בקיץ 2011 דווקא?

אפשרות אחת היא שאפילו אם מספר הלא מרוצים קטן, אולי הם נהיים הרבה הרבה פחות מרוצים — משהו שישקף את העליה בחוסר השיוויון. התיאוריה הזו לא מחזיקה מים, כי בעצם הסקר כולל הבחנה קצת יותר עדינה ממה שנכלל בלוח: המרוצים כוללים תת-קבוצה של מרוצים מאוד, והלא מרוצים מתחלקים ללא כל כך מרוצים ולבכלל לא מרוצים. אם מסתכלים על הפרטים, רואים שב-2002 היו 18.7% שהיו "בכלל לא מרוצים" מרמת ההכנסה שלהם, ועד 2011 זה ירד ל-13.2%.

אז מי הם כל אלה שבאו להפגנת ה-400,000 בתל-אביב ובערים אחרות? האמת היא שבצרוף מקרים מרשים מספר המועסקים במשק בשנת 2011 היה 3.025 מיליון, ו-400,000 מתוך 3.025 מיליון זה בדיוק 13.2%. אבל האם אלה הם אותם ה-13.2% שבכלל לא מרוצים ממצבם? הרבה יותר סביר להניח שגם כאלה שבעצם מרוצים ממצבם השתתפו בהפגנות, ואני אפילו מכיר כמה כאלה באופן אישי.  כך שלדעתי הנתונים האלה מהווים עדות לכך שהמחאה החברתית היתה אכן מחאה חברתית כללית, ולא מוגבלת לטריגר של שכר הדירה לצעירים בתל-אביב או אפילו לגמירת החודש על ידי מעמד הביניים. היה בה אלמנט לא מבוטל של סולידריות חברתית, השתתפות עם אלה שאין להם בכלל, ושאיפה לחזרה (או לפחות לתיקון כיוון) למדינת הרווחה שבה המדינה ערבה לחלשים ביותר, ולא מוכרת את נכסיה לטייקונים בנזיד עדשים.

וזו אולי באמת סיבה לאופטימיות.

מקורות

הנתונים בגרפים באים מלוח 7.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2012. למרבה הצער השנתון הזה מכיל נתונים רק עד 2010, וגם זאת בלי פירוט של תת החלוקות של המרוצים והלא מרוצים. השלמתי את הנתונים ממחולל הדוחות האינטראקטיבי של הסקר החברתי באתר הלמ"ס.