הצבא כבר מזמן בחר צד

[טור שעלה בדה-מרקר ביום שישי והפך לכתבה הפופולארית ביותר באתר בשבת, ומקום שלישי בשבוע החולף. למרות שאין גרפים.]

ביום חמישי התקיים טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1. הרמטכ"ל הרצי הלוי קרא בנאומו "להשאיר את המחלוקת מחוץ לצה"ל". הנשיא הרצוג מצדו קרא לשמור את צה"ל "כצבא שמצוי מעל כל מחלוקת". הם שניהם לא מעודכנים. הצבא כבר מזמן בחר צד במחלוקת. לכל היותר הוא יכול לטעון שלא עשה זאת מרצונו החופשי, אלא בהוראת כל ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות.

כי האמת המצערת היא שצה"ל הוא הסוכן העיקרי שהביא אותנו עד הלום. מי שהתווה את הדרך היה הימין המשיחי, אבל קבלן הביצוע שסלל אותה והכשיר אותה היה הצבא. הצבא, שהיה אמור להיות צבא ההגנה לישראל, והפך לאורך שנות הכיבוש לצבא ההגנה למתנחלים. המהפכה החוקתית שאנחנו רואים עכשיו נועדה לקדם את מפעל ההתנחלויות לא פחות משנועדה למסד את זכויות היתר של החרדים ולחלץ של נתניהו ממשפטו. היא לא הייתה קורית בלי הכוח הפוליטי של המתנחלים, והכוח הזה נבנה בעזרת עשרות שנים של תמיכה אקטיבית מהמדינה, באמצעות הצבא.

כבר עשרות שנים מה שהצבא עושה בשטחים הוא רק במידה חלקית ביותר פעילות ביטחונית כדי להגן על מדינת ישראל. רוב מה שהצבא עושה זה לקדם את האג’נדה המשיחית של התנחלויות וסיפוח. באופן טבעי, נלווה לזה טיפוח יום-יומי של שנאה מצד האוכלוסייה הפלסטינית. לאורך זמן, פעולות הצבא כדי להגן על המתנחלים ולסייע להם הן שגורמות להידרדרות המצב ומקרבות אותנו לאינתיפדה שלישית. כשמתנחלים פורעים בפלסטינים, החיילים לא חושבים אפילו לעצור או לעכב אותם – ולפי עדויות שהגיעו לשוברים שתיקה אותם בודדים שאי פעם ניסו מצאו את עצמם עומדים למשפט. אז הם רק מנסים "להפריד", תוך שימוש ברימוני הלם וגז וירי באוויר כדי לדחוק בפלסטינים. לאף אחד אין ספק באיזה צד הם נמצאים.

הפלסטינים, כמובן, זוכים ליחס שונה בתכלית. אותם אין בעיה לעצור ולעכב, גם בלי שום סיבה, ואפשר גם לירות עליהם. לפי נוהלי הפתיחה באש של צה"ל מותר למשל להרוג זורקי אבנים גם כשהם כבר בורחים, בלי לנסות לתפוס אותם ובלי משפט. בשנה שעברה נהרגו כ-150 פלסטינים בגדה המערבית ובעזה, 99% מהם מידי כוחות הביטחון. עשרות רבות מהם לא היו קשורים לפעילות עויינת כלשהי. וכשפלסטיני נהרג, אגב, זה לא סוף הסיפור. השב"כ מיד נכנס לפעולה, ומבטל את כל האישורים השונים של כל בני משפחתו. לפעמים של כל הכפר. המדובר באישורי עבודה בישראל, שלפעמים הם העוגן הכלכלי העיקרי של המשפחה, וגם אישורים לטיפולים רפואיים, לביקורי משפחות, וליציאה לחו"ל. הרציונאל הוא שעכשיו גם הם מסוכנים, כי יתכן שירצו לנקום. התוצאה, כמובן, היא למנוע את האפשרות לחזור לחיים רגילים ודווקא לחזק את הרצון לנקום.

תוסיפו לזה את נושא הריסת הבתים. הרוב המכריע של ההריסות האלה, בניגוד למה שרבים חושבים, הן לא הריסות של בתי מחבלים. אלה הריסות של מבנים שנבנו "בצורה לא חוקית", כלומר בלי לקבל רישיון בנייה מהמנהל האזרחי, שהוא בעצם יחידה צבאית לכל דבר ועניין. אבל מצד שני המנהל לא נותן רישיונות בנייה, גם כשמוגשות בקשות. בשנת 2020, למשל, הוגשו 570 בקשות לאישורי בנייה ואושרו 5. בשנת 2019 הוגשו 495 בקשות, ואושרו 2 – בכל שטח C. במקביל, פקחי המנהל מבצעים מאות הריסות של אותם מבנים שנבנו בלי אישור: בשנת 2020 הרסו 290 בנים, ובשנת 2019 הרסו 232. באותו זמן נהרסו מבנים ספורים במאחזים, ואושרו אלפי יחידות דיור בהתנחלויות. המתנחלים אוהבים לדבר על הטראומה שפינוי מאחזים גורמת להם. אצל הפלסטינים יש בערך פי 100 יותר טראומות כאלה.

בדיוק לפני שנה פרסם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דוח משפטי שקבע כי בישראל מתקיים משטר אפרטהייד. הדוח עורר תגובות נגד סוערות, בעיקר כי הקביעה התייחסה גם לגבולות הקו הירוק. אבל העובדה המצערת היא שבשטחים מתקיימות באופן מובהק שתי מערכות חוק נפרדות לפי השתייכות אתנית. פלסטיני שידה אבנים יעמוד בפני שופט צבאי, גם אם הוא רק בן 12, וזאת בהנחה שלא הרגו אותו כבר. מתנחל שידה אבנים אולי יתבקש להפסיק, והסיכוי שייעצר בכלל לא קיים, אבל אם זה יקרה הוא יגיע לבית משפט ישראלי אזרחי. אני לא משפטן, אבל זה נשמע כמו אפרטהייד, וזה מה שהצבא מתחזק בשטחים.

הסכנה לדמוקרטיה לא נולדה עם הבעיות המשפטיות של נתניהו ועם מתן תפקידי מפתח לסמוטריץ’ ובן גביר. הסכנה לדמוקרטיה נובעת ממפעל ההתנחלויות שמקיף כבר כחצי מליון איש, ומהפיכת הסכסוך מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. אין דמוקרטיה עם עליונות יהודית וכיבוש. זה עד כדי כך פשוט. ושלטון האפרטהייד בשטחים שנועד לתמוך בימין המשיחי הוא לא עוד עמדה פוליטית לגיטימית, שצריך לדון עליה ולהתפשר כדי להגיע להסכמה. המטרה של ההתנגדות לא יכולה להיות לחזור למצב של לפני יריב לוין ושמחה רוטמן. הם בסך הכל המוציאים לפועל של תוצאה שאנחנו הולכים לקראתה – תוך הפעלה אקטיבית ומתמשכת של כוח צבאי, בהוראת ממשלות שנבחרו כדין – כבר עשרות שנים.

נקודת האור היחידה היא שהמצב כיום מספיק קיצוני כדי שיותר ויותר ישראלים, אנשים טובים באמצע הדרך, כבר לא יכולים לעצום עיניים כמו שהם רגילים. ויותר ויותר מהם מזהים את התפקיד השלילי שהצבא ממלא בתהליך, ומחליטים שהם כבר לא מוכנים להשתתף בו. אם הרמטכ"ל והנשיא באמת חרדים לאחדות הלאומית ולמעמדו של צה"ל, הם לא צריכים להטיף להשאיר את המחלוקת מחוץ לצה"ל. הם צריכים לפעול להוציא את צה"ל אל מחוץ למחלוקת, על ידי כך שיפסיק להיות צבא הגנה למתנחלים, ויחזור להיות צבא הגנה לישראל.

ואז נוכל להתחיל במהלך ארוך וקשה של שינוי כיוון לטובה.

מי פה טרוריסט

העיתונאי ישראל פריי הוזמן לחקירה בעקבות ציוץ אודות פלסטיני משכם שתכנן לבצע פיגוע בתל אביב, אבל נתפס כי התעכב כדי למצוא חיילים שהיו לדעתו מטרה ראויה יותר מאזרחים. פריי קרא לו גיבור. המשטרה מצדה חשבה שהדעה הזו מצדיקה מעצר לשם חקירה בחשד של תמיכה בטרור (הוא נעצר לאחר שסירב להתייצב לחקירה, ושוחרר אחריה).

הרבה נכתב על מה הפרשה הזו אומרת על מצב העיתונות ומצב המשטרה, ובפרט על הטענה שחיילים הם מטרות לגיטימיות. אז שווה להשקיע רגע בהגדרות. שרון לוזון מהמכללה למנהל מסביר את זה תמציתיות בהקשר של הכיבוש: "פגיעה בחיילים הכובשים היא גרילה. פגיעה חסרת הבחנה באזרחים היא טרור". לפי זה מה שפריי עשה הוא בעצם לברך את הפלסטיני על שבחר להימנע מטרור, והמשטרה נכשלה בהבנת הנקרא (או לחלופין אימצה את הספין של ארגון הימין שהתלונן על פריי, שזה ממש לא יותר טוב).

אני מסכים עם ההבחנה הזו. ובמיוחד אני רוצה להדגיש את האפיון של טרור כפגיעה חסרת הבחנה באזרחים. למה? כי האיפיון הזה מאפשר להעביר את הדיון מפסים אמוציונליים לפסים סטטיסטיים. כשמדווחים על אירוע מסוים, עם פריצה לשידור ותמונות של דם, התגובה היא רגשית. אין אפשרות אמיתית לדיון על מה מהות האירוע. אבל אם אוספים סטטיסטיקה מהרבה אירועים לאורך שנים, אפשר לאפיין את מה שקורה באופן יותר מעמיק ונכון. בפרט, אפשר לבדוק עד כמה מאבק מסויים פוגע באזרחים באופן חסר הבחנה, ואם כך לאפיין אותו כמאבק טרוריסטי. לעומת זאת, אם מסתבר שהמאבק המדובר אינו כולל פגיעה חסרת הבחנה באזרחים, אז הוא מאבק לאומי יותר לגיטימי ואין מקום להדביק לו את התווית "טרוריסטי".

ההגדרות האלה לעולם לא יהיו חדות. מאבק לגיטימי יכול לכלול פעולות טרור, ולהיפך. ואי אפשר להימנע לחלוטין מפגיעה באנשים שאינם מעורבים בלחימה. אבל צריך להסתכל על היחסים. על ידי השוואה של מספר האזרחים שנפגעו באופן חסר הבחנה עם מספר החיילים שנפגעו אפשר למקם את הפעולות על ציר שבין מאבק לגיטימי לטרור.

הכלי לביצוע השוואות כאלה הוא תרשימי spie. התרשימים האלה מאפשרים להשוות שתי התפלגויות של אוכלוסיות. למשל אם ילדים בני 5 עד 9 הם 9% מהאוכלוסייה בעוד בני 18 עד 21 הם רק 5% מהאוכלוסייה, נרצה לראות אם הפרופורציות האלה נשמרות גם בין ההרוגים בסכסוך. אם כן, סימן שההרג הוא חסר הבחנה. אבל אם נגלה שרק 1% מההרוגים הם ילדים בגילים 5-9, כלומר פי 9 פחות ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, ואילו 36% הם צעירים בגילאי הצבא של 18-21, כלומר פי 7 יותר מהצפוי לפי חלקם באוכלוסייה, הרי שלא מדובר בהרג חסר הבחנה אלא במה שנראה הרבה יותר כמו מאבק צבאי. תרשים spie מציג השוואות כאלה באופן גרפי ברור בלי צורך להתעמק בטבלאות מספרים.

באופן טכני תרשים spie מורכב משתי שכבות. שכבת הבסיס היא תרשים עוגה של האוכלוסייה הנפגעת כולה, תוך חלוקה לפרוסות של מין וגיל. בתרשימים שלי הגברים בצד ימין צבועים בתכלת, הנשים בצד שמאל צבועות בוורוד, ובכל אחד מהם הגילים נפרשים מהילדים למעלה עד הקשישים למטה.

השכבה העליונה היא תרשים עוגה של ההרוגים מתוך האוכלוסייה. גם היא מורכבת מפרוסות שמייצגות את אותם צרופים של מין וגיל, תוך שימוש באותן זוויות של שכבת הבסיס. אבל כיוון שהזווית נקבעה כבר, מספר ההרוגים בכל קבוצת מין וגיל מיוצג על ידי אורך הפרוסה. פרוסה בדיוק באורך של עוגת הבסיס מייצגת הרוגים לפי החלק שלהם באוכלוסייה. פרוסה קצרה יותר מסמנת ייצוג חסר: יש פחות הרוגים בקבוצת המין והגיל הזו יחסית למה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, כמו בדוגמה של הילדים לעיל. פרוסה שבולטת מעבר לעיגול של שכבת הבסיס משמעה ייצוג עודף: יש יותר הרוגים בקבוצה הזו ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, כמו בדוגמה של הצעירים לעיל.

אני אשתמש בתרשימים כאלה עבור שתי אוכלוסיות: אוכלוסיית היהודים בישראל ואוכלוסיית הפלסטינם בשטחים. ואני עושה את זה עבור שתי תקופות: תקופת האינתיפדה השנייה (2000-2005), והתקופה ממבצע צוק איתן עד עכשיו (2014-2022), מה שמאפשר לראות אם יש מגמות שינוי. בנוסף להבחנה בין גברים ונשים הוספתי בצבע חאקי גם הבחנה בין אזרחים לחיילים (במקרה של הישראלים) ובין מי שהיו מעורבים במאבק למי שלא (אצל הפלסטינים). במקרה השני הצבע הבהיר יותר בין לבין מציין את אלה שלא היה ידוע אם הם מעורבים או לא. הנתונים הם ממסד הנתונים המקיף של בצלם.

התוצאות לפניכם. נתחיל עם נתוני האינתיפדה השנייה (שעליהם כתבתי כבר בעבר). אפשר לפרש את כל הגרפים האלה כצירוף של שני דגמים. דגם אחד הוא עיגול של פרוסות בערך באותו האורך סביב המרכז. זה מייצג חלק מסוים של ההרוגים שנהרגו באופן די חסר הבחנה. אבל בנוסף יש דגם שני של פרוסות ארוכות יותר שבולטות מעבר לעיגול של הבסיס. אלה הם מי שההרג התמקד בהם.

בגרף של הפלסטינים שנהרגו באינתיפאדה השנייה העיגול של ההרג חסר ההבחנה מאוד קטן – בנים עד גיל 9 ובנות ונשים בכל הגילים נהרגו יחסית מעט, פחות מ-10% ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה. זה לא מתיישב עם הרג חסר הבחנה, כפי שהיו מי שהאשימו את ישראל. ההרג התמקד בגברים בקשת רחבה של גילים מ-13 ועד 44, כשהשיעור הגבוה ביותר הוא בגילים 20-25 — בערך 600%, כלומר פי 6 ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה. רוב אבל לא כל ההרוגים האלה היו מעורבים במאבק, בין אם באופן פעיל בעת שנהרגו או בתור חברי ארגונים כמו החמאס והג’יהאד האיסלאמי (כולל כאלה שהיו יעד לחיסול ממוקד).

הגרף של ההרוגים הישראלים די שונה. העיגול שמייצג הרג חסר הבחנה הרבה יותר גדול, ואצל נשים בגילים 25 ומעלה הוא מצביע על קצת יותר מחצי מהצפוי (המעגל המקווקוו הפנימי מציין חצי). אזרחים גברים נהרגו עוד יותר, בערך לפי חלקם האוכלוסייה. אבל אצל ילדים עד גיל 13 משני המינים זה הרבה יותר נמוך ועומד על בערך 15% מהצפוי אם ההרג היה חסר הבחנה. ביחד אפשר לומר שמדובר במידה רבה בטרור חסר הבחנה. את המיעוט היחסי אל ילדים אפשר להסביר בכך שהם נוטים לשהות פחות במקומות שהיו מטרה להתקפות (למשל אוטובוסים ובתי קפה).

אבל יש גם פרוסות בולטות שמייצגות הרוגים מעבר לצפוי לפי חלקם באוכלוסייה. ואלה הם כמעט באופן מדוייק חיילים, בעיקר גברים בגילים 18-24, כאשר אלה בגילים 20-21 נהרגו יותר מפי 6 ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה, וגם קצת חיילות בגילים 18-21. כך שניתן לומר שהיה באינתיפאדה השנייה גם רכיב לא מבוטל של פגיעה מכוונת בכוחות הביטחון, ולא רק טרור חסר הבחנה.

האינתיפאדה השנייה הייתה מזמן. כדי לראות מה המצב כיום ואם היה שינוי צריך להסתכל על תקופה קרובה יותר. הנתונים הבאים מתארים את התקופה החל משנת 2014 (ובפרט מבצע צוק איתן) ועד היום.

דגם ההרוגים הפלסטינים מאז מבצע צוק איתן די דומה במבט ראשון לדגם ההרוגים הפלסטינים באינתיפדה השנייה. אבל העיגול שמשקף הרג חסר הבחנה יותר גדול, ועומד על כ-40% מהצפוי לפי הייצוג באוכלוסייה. כתוצאה ההרג של גברים צעירים קצת יותר נמוך. השיא הוא בגילים 22-23, ועומד על פי 4.6 מהצפוי לפי חלקם באוכלוסייה.

דגם ההרוגים הישראלים בתקופה הזו גם חולק דמיון מסוים עם הדגם מתקופת האינתיפדה השנייה, אבל יש הבדל משמעותי ביחסים. העיגול של ההרג חסר ההבחנה הרבה יותר קטן, באזור ה-20-25% (וגם פחות אחיד, בין היתר כיוון שמדובר במספרים אבסולוטיים קטנים יחסית). והמיקוד בחיילים הרבה הרבה יותר גדול. חיילים בגילי 20-21 נהרגו פי 19 יותר ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסייה.

אז למרות שפריי לא ערך ניתוח סטטיסטי, אפשר לומר שהוא זיהה נכון את המגמה. בתחילת המאה, בתקופת האינתיפאדה השנייה, ניתן לומר שהפלסטינים הפעילו טרור לפחות חצי מהזמן, בעוד ישראל נמנעה במידה רבה מהרג חסר הבחנה. אבל ב-8 השנים האחרונות, ובפרט במבצע צוק איתן, היחסים התהפכו. ההרג חסר ההבחנה שמבצעת ישראל עלה מכ-10% לכ-40%. לעומת זאת ההרג חסר ההבחנה שמבצעים הפלסטינים ירד מיותר מחצי לפחות מרבע. במקביל הם התמקדו באופן מובהק בפעולות נגד כוחות הביטחון.

אנחנו יכולים לא לאהוב את זה כי החיילים הם הילדים של כולנו, אבל כל עוד הכיבוש והאפרטהייד בשטחים נמשכים אין לנו זכות להתלונן. ומי שמתנגד לטרור, כמו פריי, צריך לברך על המגמה המסתמנת בדגם הפעולה של הפלסטינים, שוב כמו פריי. בו בזמן המגמה המסתמנת בפעילות צה"ל צריכה לעורר דאגה רבה. העלייה בהרג חסר ההבחנה פסולה מוסרית ולא נכונה מבחינה ביטחונית. ולאסון כולנו יש חשש אמיתי שהמצב עוד יחמיר תחת הממשלה החדשה שהושבעה לפני שבוע.

מקורות

נתוני ההרוגים מאתר בצלם. אפשר להוריד ממנו קובצי אקסל עם רשימות שמיות מסודרות של הרוגים מקבוצות שונות שנהרגו על ידי גורמים שונים במקומות שונים, כולל פרטים על גיל ומין. השתמשתי בנתונים על אזרחים ואנשי כוחות הביטחון הישראלים שנהרגו בשטחים ובישראל; החלוקה לחיילים לעומת אזרחים מתבססת על הרשימות השונות. במקביל השתמשתי בנתונים ל פלסטינים שנהרגו בידי כוחות הביטחון, בידי אזרחים ישראלים, ובידי גורם ישראלי לא ידוע, בשטחים ובישראל. יש בנתונים עמודה נפרדת לגבי השתתפות במאבק עם ערכים של כן, לא, או לא ידוע. יעדים לחיסול ממוקד נספרו כמעורבים בכל מקרה. מאז 2008 העמודה הזו אינה מכילה מידע לגבי מקרים בגדה המערבית, אבל בכל מקרה רוב ההרוגים הם ברצועת עזה.

נתוני האוכלוסייה בישראל מהלמ"ס. השתמשתי בנתונים על יהודים ואחרים, לשנים 2002 ו-2017. נתוני האוכלוסייה הפלסטינית מתוצאות מפקדי האוכלוסין של הלשכה המרכזית לסטטיסטקה הפלסטינית, לשנים 2007 ו-2017.

צבא הגנה למתנחלים

[טור דעה שעלה בזמן ישראל]

עונת החגים זה תמיד זמן טוב להפגין ריבונות וללכת לפרוע קצת בערבים. אבל השנה נראה שהיתה עליית מדרגה. "סגר אזרחי" על שכם, השתוללות וגרימת נזק בחווארה, שריפת לול תרנגולות בקסרה, ועוד ועוד.

אבל כשמסתכלים בסרטונים מהאירועים האלה, מה שאני רואה הוא בעצם די פתטי. קחו בתור דוגמה את אחד מהסרטונים מחווארה. משהו כמו שישה נערים-מתנחלים עם אבנים מאיימים על כשלושה בעלי חנות ערבים לא כל כך צעירים שאחד מהם חמוש – תחזיקו חזק – במטאטא. הערבים לא מוותרים והמתנחלים נאלצים לסגת. לא ריבונות, לא הרתעה, ואפילו האלימות, לפחות במקרה הזה, בעצם די מינורית.

זה לא שאין מקרים אלימים על אמת. כמובן שיש. אבל אפילו בתקופה מתוחה כמו עכשיו, שלא לדבר על היום-יום, רוב מה שהמתנחלים עושים הוא יותר הטרדה מטרור. הם בעיקר מלהיטים את הרוחות, ומשפיעים על התודעה, אבל הם לא באמת עושים הרבה באופן מעשי.

הבעיה היא שמה שהמתנחלים עצמם עושים הוא לא העיקר. למתנחלים יש מכפיל כוח משמעותי, שהופך את ההטרדות שלהם לפגיעה ממשית ומתמשכת בניהול החיים, ברכוש, ובנפש. מכפיל הכוח הזה הוא הצבא. מה שאמור להיות צבא ההגנה לישראל, והפך בעשרות שנות כיבוש לצבא ההגנה למתנחלים, גם כשהמתנחלים פועלים נגדו וגם כשכל הפעילות הזו לא תורמת ואפילו מזיקה לביטחון של המדינה.

פעולות הצבא כדי "להגן" על המתנחלים הן מה שגורם להידרדרות המצב ועלול להביא אותנו לאינתיפדה שלישית. בחווארה למשל, החיילים היו שם כל הזמן. אבל הם לא חשבו אפילו לעצור או לעכב את המתנחלים. הם רק ניסו "להפריד". במקביל הם דחקו בפלסטינים שיסתגרו בחנויות שלהם ולא יעזו לצאת, השליכו רימוני גז מדמיע, וירו באוויר. לאף אחד לא היה ספק באיזה צד הם נמצאים.

אותה דינמיקה בקנה מידה משתנה קורית כל הזמן בכל מקום ברחבי הגדה, לא רק בימי מתיחות בחווארה. הדוגמאות הנידחות יותר, למשל, נוגעת לשטחי מרעה בדרום הר חברון ובבקעה. זה מתחיל בכך שנער עם עדר כבשים פולש לשטח מרעה שהפלסטינים זרעו בו חיטה בשביל הכבשים שלהם. הפלסטינים מזעיקים את כוחות הצבא שיפנו את הפולש, כי אם ינסו לעשות את זה בעצמם דמם בראשם. החיילים מגיעים, מנסים להפריד, ובסוף מוציאים צו שטח צבאי סגור ל-24 שעות כדי למנוע חיכוך. אז הפלסטינים צריכים לנטוש את המרעה עד למחרת, ואז שוב קורה אותו הדבר. התוצאה הסופית היא שהפלסטינים בעצם לא יכולים לרעות את העדרים שלהם באדמה שלהם, שזה מה שהמתנחלים רצו מלכתחילה.

התוצאה של הפיכת הצבא לקבלן הביצוע של מדיניות המתנחלים מתבטאת ביתר שאת בפגיעות בנפש. מתוך כ-150 הרוגים פלסטינים מתחילת השנה, שכמעט כולם נהרגו בפעולות צבאיות ומשטרתיות, בקירוב חצי לא היו מעורבים בטרור או חשודים בטרור. אחת הדוגמאות הבולטות היא שייח סולימאן הד’אלין מדרום הר חברון, בן כ-67 במותו, שהיה מוכר באזור כמשתתף קבוע בהפגנות ופעולות מחאה לא אלימות נגד הכיבוש. הוא נדרס למוות כשהתנגד לפעולה משטרתית להחרמת כלי רכב בלתי חוקיים. וגם בין אלה שכן היו מעורבים בפעילות אלימה היו רבים שלא באמת סיכנו את החיילים, למשל הנערים והילדים שנורו ממרחק אחרי שזרקו אבנים. לפי נוהלי הפתיחה באש של צה"ל מותר להרוג זורקי אבנים גם אחרי שהפסיקו לזרוק, בלי לנסות לתפוס אותם ובלי משפט.

כשפלסטיני נהרג, אגב, זה לא סוף הסיפור. השב"כ מיד נכנס לפעולה, ומבטל את כל האישורים השונים של כל בני משפחתו. לפעמים של כל הכפר. המדובר באישורי עבודה בישראל, שלפעמים הם העוגן הכלכלי העיקרי של המשפחה, וגם אישורים לטיפולים רפואיים, לביקורי משפחות, וליציאה לחול. הרציונאל הוא שעכשיו גם הם מסוכנים, כי יתכן שירצו לנקום. התוצאה, כמובן, היא למנוע את האפשרות לחזור לחיים רגילים ולחזק את הרצון לנקום.

תוסיפו לזה את נושא הריסת הבתים. בשנים האחרונות בכל שנה הורסים כ-200 מבנים בשטחי C בגדה המערבית. בעבר הלא רחוק, בשנים 2011-2016, הרסו כ-400 מבנים בשנה. ההריסות האלה, בניגוד למה שהרבה חושבים, הן לא הריסות של בתי מחבלים. אלה הריסות של מבנים שנבנו "בצורה לא חוקית", כלומר בלי רישיון בנייה. אבל מצד שני, לא נותנים רישיונות בנייה, גם כשמוגשות בקשות. בעשור האחרון בכל שנה מוגשות מעל 400 בקשות לאישור בנייה, אבל מאושרות פחות מ-10, וזה בכל שטחי C. אז הפלסטינים בונים בלי אישור, והמינהל האזרחי (שהוא הגוף הצבאי שאמון על הטיפול בנושאים אזרחיים בשטחים) הורס.

בשורה התחתונה, מה שהצבא עושה בשטחים הוא לא פעילות ביטחונית אלא טיפוח יום-יומי של שנאה. במקום לנסות להפריד בין מי שמנסים לנהל חיים תקינים לבין מי שפועלים באלימות נגד ישראל וישראלים, הצבא נוקט בפעילות מסיבית נגד כולם, לפעמים ביוזמה של המתנחלים ולפעמים ביוזמה עצמית שלו. הפעילות הזו מתדלקת את ההתנגדות האלימה, ומחלישה את אותם אלה שהיו מעדיפים להיות לא מעורבים או לנקוט בהתנגדות לא אלימה. במישור הפוליטי, אנחנו פוגעים במשילות של הרשות הפלסטינית ומביאים לחיזוק התמיכה העממית בחמאס ובג’יהאד האיסלאמי. זה לא חכם, בלשון המעטה, ומנוגד באופן מובהק לאינטרסים של המדינה ורוב האזרחים. גם כי זה פוגע בביטחון באופן ישיר, וגם כי זה בא על חשבון דברים אחרים שהצבא אמור לעשות בזמן שגרה, כמו למשל אימונים ותחזוקת ימ"חים.

אז למה זה כך? כי יש מיעוט של ימין משיחי שעבורו הכיבוש הוא חזות הכל, והם עובדים על זה בהתמדה כבר עשרות שנים. והצבא משתף פעולה, חלקית בגלל הכוח הפוליטי של המתנחלים וחלקית כי אם לא משתפים איתם פעולה הם עושים בלגנים. חלק מהרמטכ"לים הקודמים, כמו יעלון ואיזנקוט, עוד לפעמים ניסו להפעיל קו עצמאי חלקית, אבל אצל גנץ וכוכבי ההתמסרות מוחלטת. הצבא שם כדי לגבות את המתנחלים ולפעול בשליחותם. והם אלה שמינו את הרמטכ"ל החדש, הרצי הלוי. בקצב האירועים פה לא יקח הרבה זמן עד שנראה עד כמה גם הוא שייך למחנה המתמסר. או אולי לא?

רוח צה"ל

[גרסה מורחבת במקצת של טור שפורסם בבלוג בדה-מרקר]

במלחמות הורגים אנשים. אבל יש מוסכמות לגבי איך מותר ואסור להרוג. בפרט אסור להרוג אזרחים שאינם משתתפים בלחימה, ואם עושים זאת זה נחשב לפשע מלחמה ובמקרים קיצוניים אף לפשע נגד האנושות – ויש בית דין בינלאומי מיוחד בהאג שנועד לשפוט מקרים כאלה.

אצלנו הדברים באים לידי ביטוי בקוד האתי של צה"ל, שמנוסח במסמך הקרוי רוח צה"ל. המסמך כולל שלושה ערכי יסוד (הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה; אהבת המולדת ונאמנות למדינה; כבוד האדם) ועשרה ערכים פרטניים (דבקות במשימה וחתירה לניצחון; אחריות; אמינות; דוגמה אישית; חיי אדם; טוהר הנשק; מקצועיות; משמעת; רעות; שליחות). לכל ערך מוצמד גם הסבר קצר. כך למשל הערך של חיי אדם מוגדר "החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה." במילים אחרות, זה מתייחס לחיי החיילים שצריך לשמור עליהם. אבל מיד אחריו בא הערך של טוהר הנשק, שהוא "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."

כמה מזה מחלחל אל חיילי צה"ל בפעילותם המבצעית? המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם לפני כמה שבועות סקר מיוחד שנערך על ידי עידית שפרן גיטלמן. הסקר עוסק בערכים של חיילים המשרתים בתפקידי לחימה, והקיף 504 חיילים שרובם כבר השתחררו מצה"ל. חלק חשוב בסקר עסק בקונפליקט שבין ערכי מוסר לבין פעילות מבצעית, ובפרט בשאלה האם החשש מהסתבכות משפטית משפיע על הפעילות המבצעית.

אבל אותי עניין יותר סולם הערכים של החיילים כפי שהוא בא לידי ביטוי בסקר. לוחמים שהשתתפו בסקר התבקשו לבחור את שלושת הערכים (מתוך עשרת הערכים של רוח צה"ל) שלדעתם הם החשובים ביותר. הגרף הבא מפלח את התוצאות לפי השיוך הפוליטי של החיילים למחנות השמאל, המרכז, והימין.

התוצאות הן שעל חלק מהערכים יש הסכמה, ובעיקר הסכמה שהם לא כל כך חשובים: ערכים כמו אמינות, דוגמה אישית, משמעת, ושליחות. גם על החשיבות של מקצועיות יש הסכמה, ברמה גבוהה יותר מארבעת הערכים הקודמים. אבל לגבי כמה ערכים יש חוסר הסכמה משמעותי. כך חיי אדם וטוהר הנשק הם באופן מובהק ערכים של השמאל, ולא כל כך מעניינים חיילים שמזדהים עם הימין. דבקות במשימה ורעות, לעומת זאת, הם ערכים שמדברים יותר לימין. גם אחריות זכתה ליותר אהדה בימין, אבל ברמת התמיכה נמוכה יחסית.

פילוח של התוצאות לפי רמת דתיות הוביל לתוצאות צפויות אם כי פחות מובהקות. דבקות במשימה היה הערך היחיד שהבדיל באופן גורף בין חיילים דתיים יותר לחיילים דתיים פחות וחילונים. שיא התמיכה ברעות שייך דווקא למסורתיים-דתיים, וטיפה פחות אצל דתיים. מנגד שיא התמיכה בחיי אדם ובטוהר הנשק שייך למסורתיים לא דתיים, וטיפה פחות אצל חילונים. מכל מקום הפערים היו קטנים מהפערים בין ימין ושמאל.

סדרת שאלות נוספת שהדגימה את נושא הערכים עסקה בעמדה כלפי העמדה לדין של חייל שביצע פעולה מסוימת. הפעולות שהוזכרו יצגו מנעד רחב ביותר: לקיחת מזכרת כמו מאפרה מחיפוש בבית פלסטיני, הפעלת כוח רב נגד פלסטיני שלא פגע בחיילים, הריגת אזרח פלסטיני מתקרב שלא נשמע להוראה לעצור, וירי בחשוד שניסה לבצע פיגוע אבל כבר נוטרל.

דווקא השאלה הראשונה, על לקיחת מאפרה בעת חיפוש, הניבה את ההסכמה הרחבה ביותר בין חיילים ממחנה הימין וחיילים ממחנה השמאל: 71-76% מהמשיבים חשבו שיש להעמיד חייל כזה לדין.

בשאלות שנגעו לפגיעה בפלסטינים לא הייתה הסכמה כזו. למשל במקרה של הפעלת כוח רב כנגד פלסטיני שלא פגע בחיילים, 82% מהחיילים שמזדהים על השמאל חשבו שיש מקום להעמדה לדין, אבל רק 53.5% מחיילים המזדהים עם הימין חשבו כך.  כשחיילים בתפקידי לחימה נשאלו אם צריך להעמיד לדין חייל שהרג אזרח פלסטיני שהתקרב אליו ולא נשמע להוראה לעצור, 72.5% ו-66% מהחיילים המשתייכים למחנות הימין והמרכז בהתאמה חשבו שלא צריך להעמיד אותו לדין. בשמאל חשבו כך רק 40%.

בשאלה האחרונה, בנוגע לירי על מחבל מנוטרל, 61% מהחיילים המזדהים עם הימין חשבו שלא צריך להעמיד לדין, לעומת 35% שחשבו שכן. במרכז ובשמאל היחס היה דומה אבל בכיוון ההפוך: 63% ו-70.5% בהתאמה חשבו שצריך להעמיד לדין מי שירה במחבל מנוטרל. קצת פחות מאלה שחשבו שצריך להעמיד לדין על גניבת מאפרה.

מקורות

כאמור המקור לנתונים הוא סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

המרוץ לתחתית

[פוסט שפורסם גם בבלוג בדה-מרקר, בהבדל שהם צינזרו כל התיחסות לגלובס]

בשיטה הדמוקרטית מוסדות המדינה הם המייצגים את המדינה. כוחם בא להם לא מכוח הנשק או מהטלת אימה, אלא מהאמון שהציבור רוחש להם. אם הציבור מואס במוסדות השלטון, הדמוקרטיה בסכנה.

העיתון גלובס פרסם בשבוע שעבר סדרת כתבות במסגרת פרויקט מיוחד על אמון הציבור במוסדות שלטון החוק. במרכז הפרויקט עמד סקר שהראה שלאחוז גדול בציבור אין אמון במערכת המשפט ובמשטרה, ושרמת האמון נמצאת במגמת ירידה. לזכותם של כותבי ועורכי גלובס, הם גם פרסמו את הסקר המלא כולל פילוחים שונים של התוצאות.

אבל בו בזמן, הסקר והדיון בו סובלים מחוסר הקשר. אחת התוצאות, למשל, הייתה של-43% מהציבור יש אמון נמוך במשטרה. אבל איך זה משתווה לרמת האמון במוסדות אחרים לא פחות חשובים, כמו למשל הממשלה והכנסת? ואיך זה משתווה לרמת האמון לפני שנה או שנתיים או עשר שנים? בלי השוואות כאלה קשה לדעת מה באמת המשמעות של אותם 43% עם אמון נמוך.

סקר נקודתי שנעשה בהזמנת עיתון לא יכול לספק את הנתונים החסרים. אבל למרבה המזל המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז גוטמן אוספים מידע כזה מאז 2003. הגרפים הבאים מציגים מבחר מתוך הנתונים שלהם.

נתחיל מהנתונים שפורסמו במדד הדמוקרטיה הישראלית של 2018 (האחרון שפורסם). כמו בכל שנה, המדד כלל שאלות על רמת האמון בכמה אישים ומוסדות שלטוניים. שמונה מהם מוצגים בגרף. ניתן להבחין בחלוקה ל-3 קבוצות.

בראש נמצא צה"ל, בקבוצה בפני עצמו. הצבא זוכה באמון של כמעט 80% מהציבור, ומעל 50% אפילו נותנים בו אמון רב מאוד. אף מוסד אחר לא מתקרב לרמת אמון כזו.

בקבוצה השנייה נמצאים נציגי שלטון החוק: בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, והמשטרה. בערך חצי מהציבור מאמין בגופים האלה, וחצי לא (יש קצת שונות: קצת יותר מחצי מאמינים בבית המשפט העליון, וקצת יותר מחצי לא מאמינים במשטרה).

הקבוצה השלישית היא המערכת הפוליטית, שזוכה בחוסר אמון גורף. כ-70% מהציבור אינם מאמינים בממשלה ובכנסת, ולכ-80% אין אמון במפלגות. בנוסף גם התקשורת נמצאת בקבוצה הזו, ופרופיל האמון בה כמעט זהה לפרופיל האמון בממשלה.

המסקנה מההשוואה הזו היא שאמנם האמון במערכת המשפט אינו גבוה, אבל האמון במערכת הפוליטית – שהיא כיום היריבה העיקרית של מערכת המשפט – נמוך הרבה יותר. בנוסף העיתונאים שמפרסמים את הדברים צריכים להיות מודעים לכך שגם בהם לא נותנים אמון.

הסקר של גלובס מצא גם שאצל 44% מהנסקרים האמון במערכת המשפט ירד בשנה האחרונה. עד כמה זה משמעותי? הגרף הבא מציג את התנודות בממצאי האמון שהתפרסמו במדד הדמוקרטיה לאורך השנים. [עדכון: הוספתי את תוצאות המדד של 2019, שפורסם כמה שבועות אחרי הפוסט המקורי]

 

הממצא הבולט ביותר בגרף הוא הקשר בין רמת האמון בגופים השונים. הדרוג היחסי של כל הגופים נשמר בכל השנים (פרט ליחס בין הממשלה והכנסת, שרמת האמון בהן כמעט תמיד מאוד דומה). אין כאן מצב של מאבק כוחות, כשהאמון בגוף אחד בא על חשבון גוף אחר. במקום זאת יש תאום כמעט מלא. כשהאמון בבית המשפט העליון ובמשטרה יורד, גם האמון בממשלה ובכנסת יורדים, ולהיפך.

בפרט, הממצא של גלובס אודות ירידה באמון במערכת המשפט כנראה אינו מאוד משמעותי. אכן האמון בבית המשפט העליון ירד באופן ניכר מהשיא של שנת 2012. אבל כך גם האמון במשטרה, בממשלה, בכנסת, ובמפלגות הפוליטיות. מצד שני, הדמיון באמון במשטרה ובבית המשפט העליון כפי שהיה ב-2018 הוא די נדיר – לרוב יש פער ניכר לטובת בית המשפט העליון. (על היועץ המשפטי לממשלה אין נתונים מכל השנים, אז אי אפשר להשוות.)

הגוף היחיד שמציג התנהגות שונה הוא הצבא, ששומר על אמון גבוה כל השנים. הירידה היחידה הייתה בימי ממשלת אולמרט (2007-2008), בנראה בעקבות התחקירים על מלחמת לבנון השנייה. מצד שני המתקפה מצד הימין הדתי בשנים האחרונות ("להציל" את צה"ל מגיוס בנות ופרשת אלאור אזריה) כמעט שלא השפיעה. חריגה בולטת נוספת היא הירידה באמון בכנסת בשנת 2005, אולי בהקשר של תכנית ההתנתקות.

התפקיד הציבורי שהדגים את השינוי החד ביותר באמון הוא נשיא המדינה. בשנת 2007 רמת האמון בנשיא צנחה לשפל חסר תקדים, כתוצאה מהאשמתו ובסופו של דבר הרשעתו של הנשיא קצב באונס. שנתיים מאוחר יותר שוקם האמון במוסד הנשיאות, ומאז הוא זוכה לאמון שנע בין זה של בית המשפט העליון לזה של הצבא.

 

השוואה מעניינת נוספת עוסקת ביחס בין האמון בתקשורת לבין האמון במערכת הפוליטית – שהיא כרגיל אחד ממושאי הסיקור העיקריים של התקשורת. לפי הסקרים, בתקופת ממשלות שרון ואולמרט (2004-2008) התקשורת זכתה באמון גבוה במקצת מהממשלה והכנסת. אבל בתקופת נתניהו (מאז 2009) התקשורת זוכה לאותה רמת אמון כמו הממשלה והכנסת, ולעיתים אפילו טיפה פחות. רק ב-2019 האמון בתקשורת עלה טיפה מעל האמון בממשלה.

בסופו של דבר, למרות האפשרות להפליג בהסברים על הסיבות לשינויים ברמת האמון, צריך לזכור שדעת הקהל היא דבר הפכפך. למשל, לא באמת ברור למה האמון בכל מוסדות המדינה זינק דווקא ב-2011, בערך בזמן שבו פרצה המחאה החברתית. מצד שני הדרוג היחסי נשאר די קבוע, אז סביר להניח שהוא אכן משקף. מכל מקום, אני אישית מעדיף לעסוק בנתונים שאמורים אולי לסייע בעיצוב דעת קהל, ולא בסקרים של דעת קהל.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובפרט מדד הדמוקרטיה הישראלית בשנים שונות, וכן מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן.

על התאבדויות וניסיונות

יום הזיכרון מזכיר לי את המאמרים של אישתון מלפני כמה שנים, שהתחקו אחרי חללי צה"ל והפנו זרקור לאחוז הגבוה של התאבדויות ותאונות.  וזה משתלב עם מסמך של משרד הבריאות שנתקלתי בו לפני כמה חודשים, שמספק נתונים מפורטים על אובדנות בישראל.

מה שעניין אותי הוא שיעור ההתאבדויות לפי גיל, והאם רואים השפעה של השירות הצבאי.  אפשר להסתכל על זה בשני חתכים.  הגרף הראשון מראה איך שיעור ההתאבדויות בקבוצות גיל שונות משתנה עם השנים.  הנתונים די רועשים כי יש די מעט התאבדויות בכל קבוצה ותנודות משנה לשנה, אז מה שהגרף מראה הוא ממוצע נע של חלון של 3 שנים. ועדיין זה די רועש.

הדבר הבולט ביותר שרואים הוא ירידה בשיעור ההתאבדויות של זקנים, בעיקר בשנות ה-90 של המאה הקודמת.  לגבי גילאי הצבא, בשנים האחרונות שעבורן יש נתונים הערכים הם הנמוכים ביותר מאז סוף שנות ה-80. הייתה עלייה בתחילת שנות ה-90 ובתקופת האינתיפדה השנייה, ולשנים ספורות שיעור המתאבדים בגילים האלה היה גבוה יותר מבכל הגילים האחרים.  אבל מאז 2005 יש ירידה של כ-60%.  במקביל יש גם ירידה בשיעור ההתאבדויות של בני נוער.

החתך השני הוא להסתכל יותר בפירוט על ההבדל בין גילאים שונים.  הגרף הבא מראה את זה עבור חלון הזמן של 2012-2016.  התוצאה מתאימה לגרף הקודם: יש עלייה משמעותית בין גיל 16 לגיל 18, עלייה מתונה יותר עד גיל 50, ואחרי זה השיעור די יציב עם עלייה חדה רק עבור זקנים.  גילאי הצבא לא נראים חריגים בתמונה הכללית.

הבהרה: כל הערכים כאן הם שיעורים מתוך 100,000 נפש. זה עבור כל קבוצת גיל בנפרד, לא עבור 100,000 נפש באוכלוסייה.  במילים אחרות, על כל 100,000 צעירים בגילים 18-19 יש 4.4 התאבדויות, ועל כל 100,000 זקנים בגילים +85 יש 14.6 התאבדויות. כיוון שיש יותר צעירים מאשר זקנים הפער במספר המתאבדים (54 צעירים לעומת 84 זקנים בטווחי הגילים האלה) יותר קטן מהפער בשיעורים.

אבל המסמך של משרד הבריאות מכיל גם נתונים על ניסיונות התאבדות שלא צלחו. כאן כבר רואים תמונה אחרת לגמרי: בגילאי הצבא יש זינוק אדיר במספר ניסיונות ההתאבדות.  הנתונים האלה הם גם לשנים 2012-2016.

מעניין במיוחד ההבדל בין בנים לבנות.  אצל בנים יש עלייה הדרגתית בשיעור ניסיונות ההתאבדות החל מגיל 10, כשהזינוק בגילאי הצבא הוא בערך פי 6 יותר ממה שהיינו מצפים לפי הגילים הסמוכים.  אצל בנות, לעומת זאת, יש עלייה משמעותית בכל קשת הגילים מ-10 עד 25 — נערות מנסות להתאבד פי 4-6 יותר מנערים.  כתוצאה העלייה בגילאי הצבא היא "רק" פי 2 ממה שהיה צפוי לפי הגילים הסמוכים.

אז נראה שהמודעות לבעיית ההתאבדויות גדלה ושבשנים האחרונות יש התקדמות בטיפול בה.  אבל מספר ניסיונות ההתאבדות בצבא מעיד על מצוקה משמעותית, וגם נערות ובחורות צעירות צריכות כנראה יותר טיפול.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון הועתקו ישירות מהמסמך אובדנות בישראל: התאבדויות 1981-2015 וניסיונות התאבדות 2004-2016, משרד הבריאות, יולי 2018, עמ' 20 ו-24.

את הנתונים לגרף השני קיבלתי במייל כי במסמך לא היו נתונים ברמת הפירוט שרציתי.

הגרף השלישי הוא ציור מחדש של גרף שמופיע במסמך בעמ' 75. החלק לגבי נערות טיפה מטעה כי נתונים לחלון זמן קודם, של 2009–2011, היו פחות סימטרים: השיעור עבור נערות היה עוד יותר גבוה, ועבור בחורות צעירות יותר נמוך.

לגבי כל הנתונים צריך לסייג ולומר שיש רגישות לנושא מסיבות משפחתיות ודתיות, ולכן יתכן שלא כל המקרים מדווחים. הנתונים על ניסיונות התאבדות מבוססים על רישום בחדרי מיון של בתי חולים, אז מקרים שלא הגיעו לבית חולים לא כלולים.

פיזור המתגייסים

אם כבר אוספים נתוני גיוס, אפשר גם להסתכל על פירוט של ערים.  מסתבר שאגף כוח אדם בצה"ל מדווח על זה מדי פעם, ומצאתי דיווח מפורט על גיוס גברים ונשים בערים שונות לשנת 2015 (וגם על שרות בתפקידים "משמעותיים" ועל הליכה לקצונה).  הגרף הראשון מראה את רמת הגיוס בערים שונות (ממוצע של גיוס הגברים והנשים, בהתבסס על ההנחה שבקירוב מצוין זה חצי חצי באוכלוסיה) בפרספקטיבה סוציואקונומית (שכר ממוצע) בעיר.

מה שרואים הוא קשר חלש בין הכנסה לגיוס – בערים עם הכנסה גבוהה יותר מתגייסים קצת יותר.  אבל ההשפעה הדרמטית באמת היא דת, כפי שניתן היה לצפות מהנתונים של הפוסט הקודם: בערים עם אוכלוסיה דתית משמעותית (ובפרט חרדית) רמת הגיוס מידרדרת באופן משמעותי.  ואם מסתכלים בפירוט בנתונים, אפשר לראות שגם בערים לרוחב החלק העליון של הגרף יש בעצם תופעה דומה — הירידה בגיוס בערים עם הכנסה נמוכה יותר היא בעצם בעיקר ירידה בגיוס נשים, מה שמצביע על האפשרות שמדובר בקשר בין הכנסה נמוכה למסורתיות וכתוצאה מכך לאי-גיוס נשים.

אם משווים את גיוס הגברים לגיוס הנשים בצורה ישירה מתקבל הגרף הבא:

 

אז רק במעט מהערים עם הגיוס הגבוה ביותר (למשל הוד השרון ורמת השרון) יש שוויון בין גיוס גברים לנשים.  בערים הגדולות תל-אביב וחיפה הגיוס קצת יותר נמוך, ומתחיל פער קטן בין גברים לנשים.  פתח תקווה ונתניה מייצגות ערים שבהן הגיוס עוד יותר נמוך והפער כבר משמעותי: גיוס הנשים הוא רק 3/4 מגיוס הגברים.  ירושלים כרגיל משתרכת הרחק מאחור וגם נתוני הגיוס מראים שהיא לא ממש עיר ציונית (או בעצם ממש לא עיר ציונית).  הפערים הגדולים ביותר הם כמובן בערים דתיות: למשל בגבעת שמואל 88.6% מהגברים מתגייסים אבל רק 42.3% מהנשים, ובערים חרדיות כמעט שאין גיוס נשים כלל (לארבעת הערים לאורך הציר האופקי בעצם אין נתון של גיוס נשים).

מקורות

מסמך "דירוג ערי ישראל לפי אחוזי גיוס ומיצוי" של אכ"א ודו"צ שמצאתי ברשת כאן: https://www.mitgaisim.idf.il/media/22708/giyos.pdf. לא מצאתי מקום שיש בו אוסף מסמכים כאלה משנים שונות, אם כי בעבר מצאתי אחד מ-2011.

צבא העם

חוק שרות ביטחון קובע חובת שרות בצבא לכל תושבי המדינה (אפילו אם אינם אזרחים!).  אבל ידוע שזה לא ממש המצב.  מי שסופגים את מירב הביקורת הם החרדים, אבל הם ממש לא לבד.  נתונים עדכניים (מ-2015) מראים שפחות מחצי מכל שנתון מתגייסים: 52% מהבנים ו-42% מהבנות.  הסיבות האפשריות לא להתגייס הן:

• אתה ערבי.
• מגבלה רפואית.  בחלק מהנתונים יש הבחנה בין מגבלה פיזית ל"אי-התאמה" נפשית, ומסתבר שאצל בנים יהודים הסעיף הנפשי אחראי על קרוב ל-80% מהמקרים.  (בגרף אין הבחנה כזו.)
• לא עומדים בתנאי סף גיוס, למשל בעלי עבר פלילי.
• מגורים ושהות בחו"ל.
• הסדר תורתו-אומנותו לבנים חרדים או הצהרה על דתיות לבנות.  מאז המהפך המגבלות על הסדר תורתו-אומנותו בוטלו, ובנות מקבלות פטור על ידי הצהרה בפני דיין רבני בלי צורך לעבור ראיון בצבא.
• בנות מקבלות פטור אם הן נשואות או אמהות (או בהריון).

אם מסתכלים על כלל האוכלוסייה, חלק ניכר מאי-הגיוס מיוחס לערבים, שמהווים כיום מעל 28% מכל שנתון.  לפי החוק, אגב, ערבים אינם פטורים מגיוס.  אבל צה"ל אינו שולח להם צווים להתייצב, והם לא מתייצבים.  בין היהודים כ-73% מהבנים מתגייסים וכ-58% מהבנות, סך הכל כ-66%.  אז בין היהודים בערך שליש לא מתגייסים (או בעיקר לא מתגייסות).

איך הגענו למצב הזה?  הגרף הבא מראה את השינויים בפטור מגיוס של יהודים (כלומר האחוזים הם מתוך היהודים, לא מכלל האוכלוסייה).  הנתונים מקוטעים כי למרות שהם נאספים באופן סדיר על ידי מינהל הגיוס בצה"ל, לא מפרסמים אותם.  המקור הטוב ביותר שמצאתי הוא דוחות שונים של מבקר המדינה, שבהם (במסגרת הדיון בגיוס חרדים או בגיוס נשים) הוא נותן חומר רקע כולל נתוני גיוס.

 

תופעות ששווה לשים אליהן לב:

• ההשתמטות מגיוס אצל בנים הוכפלה מאז המהפך ב-1977. בפרט אחוז המשתמטים החרדים היה כנראה מזערי ב-1977, וכיום הוא יותר מחצי.
• לפני כעשור חלה ירידה מסוימת באחוז הבנים שקיבלו פטור מסיבות אחרות, בעיקר בריאותיות. יש להניח שזה נובע מכך שהם גילו שיותר קל לקבל פטור במסגרת תורתו-אומנותו, וזה הוריד את הלחץ להשיג אישורים רפואיים מפוקפקים. ראוי גם לציין שחלק משמעותי מהשינוי הזה קרה בתקופת חוק טל.
• אצל בנות יש עליה משמעותית ביותר בקבלת פטור על ידי הצהרה על אורח חיים דתי.  היה מעניין לראות איך זה היה בשנות ה-80, אבל לא מצאתי נתונים.
• הנתונים מראים לכאורה שבנות הרבה יותר בריאות מבנים, אבל יש להניח שזה פשוט משקף את זה שהרבה יותר קל להן לקבל פטור על דת.  בנים צריכים להיות יותר יצירתיים, וכנראה רבים בוחרים במסלול של פטור נפשי.  בשורה התחתונה יש להניח שהנתון של 3-4% לא עומדים בתנאי סף ו-3-4% בחו"ל הם נכונים, ושבעיות בריאות הן איפשהו בטווח 2-7% לשני המינים.

עדכון: בדו"ח של שדולת הנשים בנוגע להדרת חיילות מצאתי נתונים על גיוס בנות דתיות.  מסתבר שדווקא מספרן גדל באופן משמעותי בשנים האחרונות, אפילו אם באחוזים זה עדיין לא הרבה:

מקורות

דוח מבקר המדינה 53א משנת 2002

דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2007 על הגיוס לצה"ל

דוח מבקר המדינה 62 משנת 2011

בחלק מהמקרים הנתונים הם עבור שנתון, למשל ילידי 1982.  מה שקורה הוא שהם בעצם מתגייסים לאורך כמה שנים, בערך מ-1999 עד 2003.  אני יחסתי נתונים כאלה לשנה העיקרית שבה הם אמורים להתגייס, במקרה הזה שנת 2000.

דוח שדולת הנשים על הדרת חיילות