מורשת נתניהו

שוב בחירות, וזה זמן טוב לבדוק מה נתניהו עשה כאן.  אבל הוא איתנו כבר המון זמן, אז שווה להסתכל על כל פועלו ב-10 השנים מאז חזר לכס ראש הממשלה, ואפילו לפני זה.  בגלל הדומיננטיות של נתניהו ב-25 השנים האחרונות, הצטבר לי המון חומר עליו, אז זה יהיה ארוך.  מאוד ארוך.  סורי.  ראשי הפרקים יהיו:

• נושאים כלכליים-חברתיים — בעיקר הקיצוץ המתמשך בתקציב, ושלושת האירועים הכלכליים המשמעותיים ביותר שנתניהו קשור אליהם בקשר הדוק: המעבר לפנסיה צוברת המושקעת בשוק ההון, חתימת מתווה הגז, ומשבר הדיור.
• נושאים מדיניים-ביטחוניים — המצב הביטחוני ואיום הטרור, והמצב המדיני הבינלאומי.
• פגיעה בדמוקרטיה — השימוש בחוק ההסדרים להעברת רפורמות ועקיפת הכנסת, הסתה ודירדור הממלכתיות.

הדגש הוא על נתונים קונקרטיים ומה שקרה בשטח, אבל פה ושם תהיה גלישה גם להבחנות ודעות שאי אפשר לבסס ישירות.  בכל מקרה, אף מילה על שחיתות וחקירות.  זה חשוב, אבל על זה כולם מדברים.  המטרה שלי היא להראות את הדברים שפחות מדברים עליהם.  והם מספיקים כדי לראות שנתניהו היה ראש ממשלה לא משהו, בלשון המעטה, אפילו בלי השחיתות.

הקליקו על הגרפים כדי להגיע לפרטים נוספים בפוסט המקורי בכל נושא, ובפרט למקורות לנתונים.

נושאים כלכליים-חברתיים

נתחיל כאמור בנושאים בעלי הקשר כלכלי.  האמת, רוב האנשים לא מתעניינים בזה יותר מדי.  ובפרט הם לא מצביעים לפי זה.  חבל.  לנושאים כלכליים יש מטבע הדברים השפעה עצומה על חיי היומיום.  בנוסף יש להם גם השפעה עצומה על הביטחון, כי כלכלה פורחת מספקת משאבים לביטחון.

מה שמאפיין את ההתנהלות הכלכלית של נתניהו הוא נסיגה מאחריות של הממשלה.  נתניהו נמנה עם אלה המאמינים שהממשלה צריכה להיות קטנה ככל האפשר, ושהצורה הטובה ביותר לנהל את הכלכלה היא לא לנהל אותה אלא לתת לכוחות השוק לפעול.  זה בא לידי ביטוי בסיסמה על האיש הרזה (המגזר העסקי היצרני) שנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי המנופח והבזבזני).  נתניהו בא להפוך את המצב הזה.  אבל כפי שנראה בנתונים, יש הרבה מקרים שזה מוביל לכשל שוק: כוחות השוק מושכים לכיוונים שטובים עבורם, והתוצאה היא לא באמת טובה לציבור.

המורשת של נתניהו בהיבט הכלכלי אינה מוגבלת לתקופתו כראש ממשלה – עיקרה מבוסס דווקא על השנתיים שבהן כיהן כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. דיווח ממקור ראשון על השקפתו ופועלו בתקופה זו ניתן על ידי ראש אגף התקציבים באוצר באותן שנים, אורי יוגב. בראיון לרגל פרישתו מספר יוגב בגאווה על הישגיהם המשותפים:

"הבעיה הכי קשה בתקציב כל שנה היא הטייס האוטומטי. אותו רכיב של גידול אוטומטי בתקציב משנה לשנה בגלל הצמדות וגידול של האוכלוסייה. עיקרנו את זה מהשורש. עברנו לתקציב נומינלי, שאין בו יותר הצמדות למדד. שינינו את שיטת ההצמדה של הקצבאות למדד במקום לשכר הממוצע. הורדנו את קצבאות הילדים לאורך שנים, העברנו את עובדי המדינה – לרבות מערכת הביטחון – מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, דבר שיקטין לנו לאורך שנים את ההפרשות לפנסיה. העלנו את גיל הפרישה. ביטלנו את הגידול הטבעי במערכת החינוך ובמשרד הבריאות. קיצצנו בעובדי המגזר הציבורי. כל הדברים האלה עצרו למעשה את הגידול בטייס האוטומטי, ולכן גם יהיה קל ליישם את המעבר לחוק ההוצאה הפוחתת המגביל אותנו לגידול של 1% בלבד בהוצאה כל שנה."

ועכשיו התרגום לעברית.  יש שתי מערכות שיקולים שעליהן אפשר לבסס משנה כלכלית.  הגישה הניאוליברלית של נתניהו ויוגב מקדשת את השיפור של מדדים מקרו-כלכליים – דברים כמו אינפלציה, אבטלה, גירעון, חוב, צמיחה, ופריון.  הגישה הסוציאליסטית המתחרה, שמיוצגת למשל על ידי שלי יחימוביץ', מקדשת את רווחת האזרחים – דברים כמו שכר הוגן, פנסיה מובטחת, ושירותי בריאות וחינוך.  הציטוט לעיל משקף את המתח בין שתי מערכות השיקולים האלה.  מה שיוגב אומר הוא שבהחלטה מודעת בחרו לא רק שלא לשפר את השירותים לציבור, אלא לפגוע בהם.  ההשקפה הייתה שהדבר הכי חשוב הוא להקטין את הגירעון.  ובשביל זה היו מוכנים להקריב את החינוך, הבריאות, והפנסיות.  כמה שנים מאוחר יותר, במחאה החברתית של 2011, אמרו על זה בצדק "זו לא טעות, זו מדיניות!"

קיצוץ התקציב

הגרף הבא מראה את ההצלחה של המדיניות הזו.  מה שרואים הוא ירידה מתמשכת של תקציב המדינה יחסית לתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), שנובעת מהפעלה של מדיניות ניאוליברלית מאז תכנית הייצוב הכלכלי של 1985.  נתניהו הוא התומך הנלהב ביותר של המדיניות הזו, ואכן הירידה החדה ביותר התרחשה כשהוא מונה להיות שר האוצר בשנת 2003.  התוצר הוא הצורה המקובלת למדוד את הגודל של כלכלת המדינה.  אין תשובה מוסכמת על השאלה מה הגודל ה"נכון" של תקציב הממשלה יחסית לתוצר.  מצד אחד, אם התוצר גדל, זה נותן לממשלה הזדמנות לעשות יותר – למשל להשקיע יותר בפיתוח תשתיות, מה שיאפשר לתוצר לגדול עוד יותר בהמשך.  מצד שני, לא רצוי שהממשלה תנסה לשלוט על הכל.  הקטנה של התקציב יחסית לתוצר הייתה נכונה בשנת 1985.  אבל רבים חושבים שכיום, כשהתקציב הוא רק כ-36% מהתוצר, הלכנו כבר רחוק מדי.  קרנית פלוג, למשל, נגידת בנק ישראל לשעבר, התבטאה כמה פעמים על כך שיש צורך בהגדלה דרמטית בהוצאות האזרחיות של הממשלה.

המנגנון שעוזר לאוצר לקצץ בתקציב הוא כלל ההוצאה (מה שיוגב קורא "חוק ההוצאה הפוחתת").  כלל ההוצאה הוא אחד מכמה כללים פיסקאליים שהממשלה מקבלת על עצמה.  במילים פשוטות, הממשלה מתחייבת לא להגדיל את התקציב משנה לשנה יותר מבמידה מסוימת.  ההשפעה של כלל ההוצאה טמונה בחשש שאם הממשלה תחרוג מהמגבלה הזו זה מצביע על חוסר שליטה בהוצאות, וסיכון שבעתיד הממשלה לא תוכל להחזיר את החובות שלה.  סיכון כזה גורם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.  סוכני צמצום התקציב (האוצר ונתניהו) משתמשים באיום הזה כדי להצדיק צמצומים ולהתנגד לתוספות תקציביות, בלי קשר למהות של התוספות המוצעות.

אבל זה שקר. כלל ההוצאה הוא בסך הכל חוק.  וכמו כל חוק אחר ניתן לשנות אותו, ומסתבר שאכן משנים אותו כמעט כל שנה.  כשבאמת צריכים – כמו למשל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 – העלו את המגבלה באופן ניכר (ובמאמר מוסגר, בדיעבד אנחנו יודעים שהשמיים לא נפלו).  מה שמשעשע הוא שכשמעלים את המגבלה כמעט תמיד מבטיחים במקביל להוריד אותה בעתיד.  כך יצרו כלי נפלא.  מצד אחד, לכל דרישה תקציבית ניתן לסרב בגלל המגבלה התקציבית והסיכון אם מסגרת התקציב תיפרץ.  מצד שני ברגע האמת מעלים את מסגרת התקציב ומבטיחים לקצץ בעתיד, לא עכשיו.

כפי שניתן לראות בגרף, בממשלות של העשור האחרון כמעט לא היה יותר שינוי בתקציב הכולל יחסית לתמ"ג.  כן היו שינויים בהרכב התקציב.  מצד אחד יש ירידה יחסית בתקציב הביטחון.  מצד שני, מאז המחאה החברתית של 2011, דוקא יש עלייה בתקציבי החינוך, הבריאות, והרווחה.  יש פרשנים שרואים בזה סימן לכך שנתניהו איבד עניין בכלכלה, ולכן גם נתן לשותפים קואליציונים את משרד האוצר.  הנושא היחיד שבו הוא התערב באופן אישי היה מתווה הגז, כפי שנראה בהמשך.

העברות תקציביות

מעבר לתקציב כולו, בתקופת הימין בכלל ונתניהו בפרט יש גם כל מיני תופעות משונות שקורות בתקציב, שעניינן כנראה משחקים בהעברות כספים.  המקרה המדהים ביותר שנתקלתי בו הוא תקציב המשרד להגנת הסביבה.

הנורה האדומה נדלקה כשגיליתי שיש פער עצום בין התקציב של המשרד לביצוע התקציב בפועל.  כפי שניתן לראות בגרף התקציב המקורי כמו שהוא מאושר בכנסת בחוק התקציב לא השתנה כמעט מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל מאז תחילת רצף הממשלות של נתניהו בשנת 2009 יש עלייה דרמטית בתקציב המשרד המעודכן. המשמעות היא שבמהלך השנה מעבירים בוועדת הכספים של הכנסת עוד המון כסף למשרד להגנת הסביבה.  משנת 2016 התקציב המעודכן עובר את סף 2 מיליארד השקלים. למרבה הצער זה לא מלווה בביצוע: שוב מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש פער הולך וגדל בין התקציב המקורי לבין הביצוע, שהולך וקטן משנה לשנה. השיא היה בשנת 2015, שבה ביצוע התקציב היה 100- מיליון (במילים: מינוס מאה מיליון שקלים). כלומר באותה השנה המדינה לא השקיעה בהגנה על הסביבה, אלא הרוויחה מזה.

איך זה אפשרי בכלל?? כדי להבין את זה צריך להיכנס קצת לסעיפים של התקציב הזה. מסתבר שחלק משמעותי של תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא ניהול אוסף של קרנות ייעודיות, כמו הקרן לשמירת ניקיון. לקרנות האלה יש תקציב פנימי מאוזן — יש להן מקורות הכנסה, והן משתמשות בהכנסות האלה כדי לממן פעולות. לכן בתקציב המקורי הסך הכל שלהן הוא כרגיל 0.  ההכנסה העיקרית של הקרן לשמירת ניקיון באה לה מהיטל הטמנה, שהומצא בשנת 2007.  זה היטל שמוטל על כל טון של זבל או פסולת ש"מוטמן" במזבלות.  בנוסף, הממשלה נותנת לקרן הזו תוספות הולכות וגדלות שהגיעו לכדי 1.3 מיליארד שקלים בשנת 2016.  אבל הביצוע שלה עלוב, והיא לא מצליחה להוציא אפילו את מה שהיא מקבלת מהיטל ההטמנה, שלא לדבר על כל התוספות שמרעיפים עליה במהלך השנה.

אגב, השנה היחידה שבה היה היפוך מגמה והתחילו לנצל יותר טוב את התקציב הייתה כשאבי גבאי היה השר הממונה.  אבל אז הוא התפטר.

המעבר לפנסיה צוברת

אחת הרפורמות הדרמטיות ביותר שהועברו על ידי נתניהו (בחוק ההסדרים, עליו נדבר בהמשך) הייתה המעבר לפנסיה צוברת.  ההצדקה למעבר הזה הייתה הצורך להציל את קרנות הפנסיה מגירעונות אקטואריים — מצב שבו אין להן מספיק כסף כדי לשלם את הגמלאות שהן צריכות לשלם.  זה נכון, ומהבחינה הזו זה עבד, אבל יש לזה השלכות.  רק את חלקן כבר ראינו.

רוב בני האדם לא טובים בתכנון לטווח ארוך, וכתוצאה מלחצי הקיום נוטים שלא לחשוב על מה יהיה מצבם כשיזדקנו ולא יוכלו לעבוד יותר.  רמז: קצבת זקנה של הביטוח הלאומי כנראה לא תספיק.  לכן החוק המחייב הפרשה לפנסיה הוא חוק סוציאלי חשוב.  אבל הבטחת תשלומי הפנסיה בעתיד היא בעיה קשה.  הפתרון שהיה נהוג בעשורים הראשונים של המדינה התבסס בין היתר על אגרות חוב יעודיות של הממשלה, שהבטיחו לקרנות הפנסיה תשואה יפה.  במילים פשוטות, הכסף שנאסף על ידי קרנות הפנסיה בתקופת העבודה הופקד בידי הממשלה.  הממשלה יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, ובפרט לפתח את המשק.  אבל כשהעובדים מגיעים לגיל הפרישה, הממשלה צריכה להחזיר את הכסף עם ריבית.

כל עוד האוכלוסייה צעירה ויש הרבה עובדים ומעט פנסיונרים זה עובד יפה.  אבל כשהאוכלוסייה מזדקנת החזר כספי הפנסיה מטיל עול כבד על תקציב המדינה. התרומה של נתניהו לשוק הפנסיה הייתה להקטין את העול הזה, ויחד איתו את האחריות של הממשלה לכך שלאזרחים תובטח פנסיה סבירה, ולהעביר את האחריות לשוק ההון.  הוא עשה זאת על ידי צמצום היצע אגרות החוב הממשלתיות כשהיה שר האוצר בשנת 2003.  ההחלטה הזו לא לתמוך בפנסיות על ידי אגרות חוב ייעודיות ולעודד השקעות בשוק ההון משקפת שילוב של שתי תפיסות:

• המדינה לא אחראית לרווחתם של האזרחים. הגופים המוסדיים אמורים להיות מסוגלים להשיג תשואה יותר טובה, ואם לא זו אחריות שלהם.
• המדינה לא יודעת איך להשקיע ולגרום לצמיחה למען העתיד. לכן בסדר לנתק את הקשר בין השאת תשואה על כספי הפנסיה המופקדים לבין פיתוח המשק הישראלי, ואין מקום למינוף הכספים האדירים האלה דווקא לצורך פיתוח מקומי.

התוצאה הייתה שהגופים המוסדיים – מי שמנהלים עבורנו את קרנות הפנסיה – היו צריכים לחפש מקומות אחרים להשקיע את הכסף.  אחד הפתרונות היה לקנות מניות ואגרות חוב קונצרניות, של חברות גדולות במשק.  בעיני נתניהו זה היה פתרון מצוין, שסיפק כסף למגזר העסקי בלי צורך במעורבות ממשלתית.  ואכן ההון זרם לחברות העסקיות בקצב חסר תקדים, כפי שרואים בגרף הבא.  עשרות מיליארדי שקלים הושקעו במניות, ומאות מיליארדים באג"ח קונצרניות, הרבה הרבה יותר ממה שהושקע בהם אי פעם בעבר.  במקביל ההשקעות באג"ח מדינה ירדו.

הבעיה היא שכל הכסף הזה היה גדול על המשק הישראלי.  כך נוצר שוק השקעות אנומלי: במקום שהכוח המניע יהיה חברות שמחפשות השקעות מתי שהן באמת צריכות את זה כדי להתפתח, הכוח המניע היה גופים מוסדיים עם עודפי כסף שחיפשו מישהו להשקיע בו.  מנקודת מבט של החברות זה מצב נפלא שבו הכסף זול, כלומר הן לא צריכות להבטיח ריבית גבוהה כדי לקבל השקעות – הכסף פשוט בא בעצמו.  אז הן הסכימו לקבל השקעות, מתוך הנחה שימצאו כבר מה לעשות עם הכסף.

כשרואים את גודל ההשקעות שהחברות ספגו טבעי לצפות שתהייה לזה השפעה.  למשל, הצמיחה צריכה לגדול באופן משמעותי.  אבל אם מסתכלים על הצמיחה בישראל לאורך השנים לא רואים משהו בולט במיוחד.  נכון שהמשק יצא מהמיתון הקשה של האינתיפדה השנייה (שבו הצמיחה ירדה ל-0), אבל זה היה לפני שהכסף הגדול הגיע. בשנים 2004-2007 הצמיחה הייתה רק 4-6%, ואחר כך היא ירדה שוב.  לשם השוואה, בתקופת הסכמי אוסלו של רבין (1994-1996) הצמיחה הייתה 6-7% בלי השקעות כאלה, ובזמן בועת האינטרנט של שנת 2000 היא הגיעה ל-8.8%.

אז אם ההר של הכסף הזה לא השפיע בצורה דרמטית על המשק, מה בעצם עשו איתו?  בחלק מהמקרים זה היה להשקיע אותו במיזמי נדל"ן מפוקפקים במזרח אירופה.  ובחלק מהמקרים זה הוביל להסתבכויות ותספורות.  למזלנו התספורות האלה היו רק על חלק מזערי מההשקעות, כך שלא באמת הייתה פגיעה בפנסיות העתידיות.  בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 המוסדיים התחילו להיזהר יותר, וקצב ההשקעות קטן, אבל בשנים האחרונות הוא עולה שוב.

בתור תרגיל מחשבתי, מעניין לפנטז על מה הממשלה הייתה יכולה לעשות עם הכסף הזה אם היא לא הייתה עסוקה בלקצץ.  דברים כמו להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה בחינוך כדי שלא נהיה אחת המדינות האחרונות במערב במבחני פיזה.  או הגדלת התקנים של רופאים ואחיות בבתי חולים כדי שחולים לא ירגישו זנוחים ולא ישכבו במסדרונות.  או פיתוח יעיל ומהיר יותר של תחבורה ציבורית אפקטיבית, כולל רשת מטרו במטרופולין תל-אביב, כדי להקל על בעיית הפקקים.  או האצה של בניית מתקני התפלה למים, כך שהכנרת לא הייתה מתייבשת ומפלס ים המלח לא היה יורד בצורה שהורסת את כל סביבתו.  או הובלה בהקמת מערכות אנרגיה סולרית, במקום שישראל תשתרך אחרי כמה ממדינות אירופה שבהן יש הרבה פחות שמש מאצלנו.  הוצאת כספים על הדברים האלה זה לא חוסר אחריות תקציבית.  לגמרי להיפך, הוצאות מושכלות כאלה הן מה שיכול לתת זריקת עידוד למשק ולהגדיל את הצמיחה.  כך למשל בנו את המוביל הארצי בשנות ה-50.  אצל נתניהו זה לא היה קורה.

מתווה הגז

מדיניות כלכלית ניאוליברלית כוללת כרגיל שני ענפים: קיצוץ בפעילות הממשלה והגברת התחרות.  אצל נתניהו מתקיים בעצם רק הענף הראשון.  הוא מדבר גם על תחרות, אבל מעשיו דווקא תומכים בבעלי ההון כדי לבנות מונופולים ולמנוע תחרות.  כך מקבלים את הרע מכל העולמות: לא מדינת רווחה סוציאליסטית אבל גם לא שוק חופשי ותחרותי.

הדוגמה הכי בוטה להתנהלות הזו היא התמיכה של נתניהו במונופול הגז של תשובה ונובל אנרג'י.  מאגרי גז טבעי מסחריים התחילו להתגלות מול חופי הארץ בשנת 1999, ואספקת גז מהמאגרים האלה התחילה בשנת 2004.  מאז עברו כבר 15 שנים נוספות, והגז הטבעי מספק עדיין רק כשליש מצריכת האנרגיה של ישראל.  השאר זה יבוא של נפט ופחם שהם פחות יעילים ויותר מזהמים.

הסיבה לעיכוב בשימוש נרחב בגז היא מאבקי הכוחות בין החברות שגילו את הגז לבין הממשלה.  הנושאים העיקריים במחלוקת היו האפשרות לייצא גז (מתי וכמה) והצורך לפרוס תשתית שתביא את הגז לחופי הארץ.  הממשלה מתייחסת לחברות הגז כאילו הגז שייך להן והן יכולות לקחת אותו למקום אחר.  המצב האמיתי הוא שהן קיבלו זיכיון לחפש ולפתח שדות גז, ואפשר לקחת מהן את הזיכיון הזה אם הן לא עומדות בתנאים (והן לא).  בנוסף יש בעיות ועיכובים בפריסת רשת הולכת הגז בתוך הארץ, מה שמקשה על מפעלי תעשייה שרוצים בכך לקבל אספקה סדירה של גז.

האמת חייבת להיאמר שיש שיקולים רבים וסותרים בכל הנוגע לפיתוח שוק הגז הטבעי.  בנוסף יש חוסר וודאות עצום לגבי מה צופן העתיד ואיך זה ישפיע על שוק הגז.  לדוגמה, רק כ-2% מהחשמל בעולם מיוצר כיום מאנרגיה סולרית, אבל במקביל יש מגמה של עלייה עצומה בשימוש באנרגיה סולרית לייצור חשמל.  יש כבר מקומות שבהם חשמל סולרי יותר זול מחשמל ממקורות אחרים.  אם עוד 20 שנה רוב ייצור החשמל בעולם יהיה מאנרגיה סולרית, כדאי לייצא כמה שיותר גז עכשיו כי בעתיד הביקוש לגז יהיה נמוך.  אבל אם זה לא יקרה, כדאי לשמור את הגז לשימוש עתידי של המשק הישראלי.  הבעיה שאין צורה לדעת מה ילד יום.

בהינתן המצב הזה, לא  ניכנס כאן לדיון מעמיק על מתווה הגז לגופו.  נסתפק ברשימה של פעולות שננקטו על ידי נתניהו כדי להעביר אותו ולהביא לחתימתו:

• יש מי שהתפקיד שלו לשמור על האינטרסים של הציבור כנגד מונופולים. בתקופה האמורה זה היה הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה.  גילה רצה לפרק את מונופול הגז, ובפרט לחייב את השותפות במאגרי תמר ולויתן למכור גז בנפרד ולהתחרות זו בזו.  עמדתו לא התקבלה.  הממשלה הקימה צוות בראשות יוג'ין קנדל (ראש המועצה הלאומית לכלכלה) כדי לגבש מתווה אלטרנטיבי.  גילה לא הסכים למתווה זה והתפטר מתפקידו.
• זה לא הספיק, כי לפי החוק אפשר לעקוף את השיקול המקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים רק משיקולים של יחסי חוץ או ביטחון. זה סעיף בחוק שאף פעם לא הופעל.  שר הכלכלה אריה דרעי, שהוא היה מי שמוסמך להפעיל אותו, סירב לעשות זאת.  אז נתניהו העביר את דרעי לתפקיד שר הפנים, והפעיל את הסעיף בעצמו מתוקף היותו ממלא מקום שר הכלכלה.  במילים אחרות – שינו את מבנה הממשלה כדי לעקוף שיקול מקצועי כדי להעביר הסכם שמונופול הגז רצה.
• נגד ההסכם עם המונופול הוגשו עתירות לבג"ץ. ראש הממשלה עצמו הופיע באופן תקדימי בפני בג"ץ כדי לטעון בפני השופטים נגד העתירה.  כרגיל אנשי הפרקליטות הם המייצגים את הממשלה בבג"ץ, ובמקרים חשובים במיוחד היועץ המשפטי לממשלה עושה זאת.
• חברת החשמל חתמה על חוזה חריג עם חברות הגז לפיו המחיר רק עולה (על כך להלן). יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן הצביעה על המחדל הזה, וביקשה לפתוח את החוזה מחדש במסגרת מתווה הגז.  אז פיטרו אותה.
• כדי לקדם את מתווה הגז היו הבטחות שהמתווה יביא להכנסות של מאות מיליארדי שקלים שיופנו לתכניות חברתיות.  הערכות שקולות יותר אחרי שהמתווה נחתם מדברות על עשרות מיליארדים בודדים.  אחת הסיבות להפרש היא שהמתווה כלל דחייה בגביית היטל ששינסקי.
• המתווה עצמו כלל ויתור לא מוסבר על סעיפים בחוזים מול הזכיינים כמו למשל החובה לפרוס צינור אספקה נוסף שיהווה גיבוי לצינור היחיד מקידוח תמר. זה חשוב לא רק לגיבוי.  מזה כמה שנים אספקת הגז למשק הישראלי נמוכה מהתחזיות, בגלל ההספק המוגבל של הצינור הקיים.

התוצאה בינתיים היא שמחיר הגז בישראל גבוה בהשוואה לעולם.  הגרף הבא מתאר את מחיר הגז שמשלמת חברת החשמל, שהיא הצרכן הגדול ביותר של גז טבעי בישראל.  בשנים הראשונות המחיר כאן היה נמוך יחסית.  אבל החוזה שחברת החשמל חתמה עם מפיקות הגז בשנת 2011, בלחץ של הפסקת אספקת הגז ממצרים, מבטיח שהמחיר יעלה באופן איטי ולא יעקוב אחרי מחירי הגז בעולם.  כשמחירי הגז בעולם עלו זה היה סביר.  בשנים האחרונות הם יורדים בצורה חדה, אבל בהתאם לחוזה המחירים כאן ממשיכים לעלות.  כתוצאה הם מגיעים לרמות של מדינות שמייבאות גז מנוזל ממרחקים (כמו יפן וגרמניה), שזה יותר מכפול המחיר במדינות שמפיקות גז בעצמן (כמו ארה"ב וקנדה).  לפי דוח של מבקר המדינה, העלות העודפת למשק הישראלי היא 8 מיליארד שקלים.

משבר הדיור

אולי הנושא הכלכלי היחיד המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא משבר הדיור.  משבר הדיור מלווה את נתניהו כמו צל מאז שנבחר בשנית לראשות הממשלה.  מחירי הדיור התחילו לעלות לקראת סוף תקופת ממשלת אולמרט, וכשנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009 כבר היו במגמת עלייה ברורה.  מאז 2010 ממשלות נתניהו (ובפרט שרי האוצר לפיד וכחלון) מקדמות תכניות רבות ושונות כדי לפתור את המשבר ולהביא לריסון אם לא ירידה של מחירי הדירות. אבל המחירים ממשיכים לעלות.

העמדה הבסיסית של נתניהו, לפיד, וכחלון הייתה שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  לפחות זה מה שהם אמרו.  כדי להגדיל את ההיצע צריך לבנות יותר.  כדי לבנות יותר צריך לתכנן יותר.  אז זה מה שהם עשו.  נראה בהמשך שכל זה לא נכון.  אבל בכל מקרה, זה גם נכשל.  הממשלה לא הצליחה לגרום לעלייה משמעותית בבנייה, והמחירים לא ירדו.

את החלק הראשון רואים בגרף הבא.  הגרף מראה את קצב בניית הדירות במדינה מאז שנות ה-50.  כיוון שאוכלוסייה גדולה יותר צריכה יותר דירות, ולאורך שנות המדינה האוכלוסייה גדלה פי כמה, הגרף מראה את קצב הבנייה יחסית לגודל האוכלוסייה.  בשנות המדינה הראשונות עד המהפך (פרט לירידה במיתון של אמצע שנות ה-60) הייתה בנייה בקצב גבוה, כדי לקלוט את העלייה ההמונית.  אחרי המהפך הייתה ירידה דרמטית בקצב הבנייה, והקצב הנמוך נמשך עד היום למרות מאמצי הממשלה להגביר את קצב הבנייה.  החריגות היחידות היו העליות בבנייה בתחילת שנות ה-90, כדי לענות על האתגר של גל העלייה הענק ממדינות חבר העמים.  תוך שנתיים הגיעו לארץ כ-400,000 עולים, והיה צריך לספק להם מגורים.  זה קרה בשני גלים: הגל הראשון הונע על ידי אריק שרון שהיה שר השיכון בממשלת שמיר, ויזם בנייה ממשלתית מסיבית של דירות, רובן דירות קטנות במחוז הדרום.  כמה שנים מאוחר יותר, ממשלת רבין הצליחה להניע תנופת בנייה בכל הארץ, שרובה הייתה בנייה פרטית של דירות במגוון גדלים.  הצורה שרבין עשה את זה הייתה בין היתר להשקיע בפיתוח תשתיות כמו כבישים, מחלפים, צינורות מים, מפעלי טיהור ביוב, וכל מה שצריך מעבר לדירות עצמן.

שלוש הממשלות האחרונות של נתניהו נכשלו בהגדלת קצב הבנייה כפי שממשלות קודמות הצליחו לעשות.  אבל זו לא באמת הבעיה.  קצב הבנייה כיום די מתאים לצרכים כשאין גל עלייה גדול – עובדה, אין אלפי הומלסים שמתגלגלים ברחובות ובגנים הציבוריים.  הבעיה היא המחירים הגבוהים שמונעים מאנשים את האפשרות לממש את הרצון לקנות דירה.  והסיבה למחירים הגבוהים היא לא חוסר בדירות, אלא הריבית הנמוכה אחרי המשבר העולמי של 2008.

מה הקשר לריבית?  לא רק שיש קשר, אלא שיש שני קשרים שמחזקים זה את זה.  אם יש לך עודף מזומנים (ויש אנשים כאלה), והריבית במשק נמוכה, לא כדאי לך להשקיע את הכסף בבנק.  הוא לא "יעבוד" בשבילך שם.  עדיף להשקיע אותו בדירה ולהשכיר אותה.  מעבר לכך, אם הריבית נמוכה, אתה יכול לבצע השקעה כזו אפילו אם אין לך יותר מדי עודף כסף – פשוט תיקח הלוואה ותשתמש בה כדי לממן את רכישת הדירה.  ההכנסה מהשכרת הדירה תממן ביתר את הריבית על ההלוואה.

שוק הדירות הוא לכן שוק כפול: מצד אחד דירות הן מוצר שמשמש למגורים, אבל מצד שני יש מי שקונים דירות לשם השקעה.  אם המחירים היו נקבעים רק לפי ביקוש למגורים, עליית מחירים הייתה גוררת ירידה בביקוש עד שנוצר שיווי משקל חדש.  העלייה המתמשכת במחירים מצביעה שזה לא המצב.  הסיבה העיקרית שהמחירים עלו הייתה נהירה של משקיעים.  זה התחיל כתוצאה מהירידה של שיעורי הריבית במשק אחרי המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בעקבות המשבר בנק ישראל הוריד את הריבית כדי שיהיה פחות כדאי לחסוך ואנשים יוציאו כסף ויתמרצו את הכלכלה.  אבל חלק מהאנשים בחרו להשקיע בדירות. ומשקיעים מתנהגים אחרת מקונים רגילים: ככל שהמחירים עולים כך ערך ההשקעה עולה, ולכן יותר משקיעים מבקשים לקנות דירות.  זה הפוך מחוקי הביקוש וההיצע הרגילים, ולכן המשק לא מגיע לשיווי משקל חדש, והמחירים ממשיכים לעלות.  כך מתנפחת לה בועת נדל"ן.

בנוסף, כיוון שהשוק מכוון את עצמו למשקיעים, הוא גם מעדיף לייצר דירות יוקרה ולא דיור בר השגה.  התפלגות הדירות שנבנות כיום בישראל מוטה באופן קיצוני: יותר מחצי הן דירות 5 חדרים ומעלה, עוד כ-40% הן דירות 4 חדרים, ורק פחות מ-7% הן דירות 3 חדרים ומטה.  בו בזמן, 42% ממשקי הבית הם של 1-2 נפשות.  כך גם מי שמחפש דירה קטנה (למשל אחרי שהילדים עזבו את הבית) יאלץ לקנות דירה גדולה ויקרה יותר.

אבל הממשלות בראשות נתניהו העדיפו לטעון שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  מכאן נבעה המסקנה שניתן יהיה לפתור את המשבר על ידי הגברת קצב התכנון של דירות חדשות.  כדי לעשות זאת הקימו ועדות תכנון מיוחדות (וד"ל וותמ"ל) שבסמכותן לחרוג מתכניות מתאר מאושרות ולפגוע בשטחים פתוחים, כל זאת כדי לזרז את תהליך התכנון.  אבל זה לא עבד: תכננו המון, אבל היזמים והקבלנים כמעט לא בנו יותר.  הגרף הבא מדגים את הפער.  בשנים האחרונות הצטבר עודף תכנון מדהים שמגיע ל-300,000 דירות – פי 6 ממספר הדירות שמתחילים לבנות כאן כל שנה.

השורה התחתונה היא שכבר 10 שנים הממשלה לא מצליחה לתמרץ את השוק בצורה נכונה כדי שיבנו יותר ויורידו מחירים.  זה לא נורא מפתיע בהינתן שראש הממשלה מאמין שהממשלה לא אמורה להתערב בכוחות השוק.  בו בזמן, ההתמקדות בתכנון מונעת דיון מעמיק במה הממשלה בכל זאת יכולה לעשות, למשל צורות אלטרנטיביות להמריץ את הכלכלה שיאפשרו להפסיק את הורדת הריבית.

מעבר לחוסר ההצלחה בפתרון משבר הדיור, ה"פתרונות" שממשלות נתניהו מקדמות גורמים נזק של ממש.  אחד הפתרונות המזיקים הוא הגרלות מחיר למשתכן (תכנית הדגל של כחלון).  ההגרלות מהוות בעצם סובסידיה ענקית של הממשלה לרוכשי הדירות, מה שמעודד אותם לקנות דירות גם אם לא התכוונו לעשות זאת וגם במקומות שבהם הם לא רוצים לגור.  במילים אחרות, מעודדים אותם לקנות דירות להשקעה.  מעבר לכך מכרזים שמעדיפים מחירים נמוכים גוררים הורדה של איכות הבנייה, וכבר מתחילות להצטבר תלונות של זוכים על הדירות שזכו בהן.

החתימה על הסכמי גג עם רשויות מקומיות שונות, בעיקר רשויות חלשות מהפריפריה, גם היא בעייתית.  בהסכמים אלה הרשויות מאשרות תכניות בנייה מסיביות שעשויות להכפיל את מספר התושבים בשטחן בתמורה לסיוע ממשרד האוצר בפיתוח תשתיות.  הבעיה היא שלא ברור שיהיה מספיק ביקוש לדירות באזורים אלה.  מעבר לכך, ברוב המקרים אין השקעה מקבילה בפיתוח מקורות תעסוקה, והשכונות החדשות מתוכננות בשולי הערים ומסיטות את מרכז הכובד מהעיר הקיימת.  אז ההוצאות העתידיות על מתן שירותים לתושבים החדשים עלולות להכביד על הרשויות הרבה יותר ממה שהתמריצים הזמניים מסייעים להן.

נזק חמור עוד יותר הוא הפגיעה במערך התכנון.  כפי שראינו לעיל בשנים האחרונות תוכננו מאות אלפי דירות יותר ממה שנבנה.  חלק לא מבוטל מהתכנון הזה נעשה בוועדות מיוחדות, לעיתים בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות.  תכניות המתאר האלה היו תוצאה של תהליך תכנון מבוקר, שנועד לקחת את כל השיקולים החשבון ולהגיע לפשרות מיטביות.  הוועדות המיוחדות, לעומת זאת, נועדו בהגדרה להקריב את שיקולי התכנון הרגילים על מזבח הוספת דירות במהירות.  התוצאה היא תכניות בעייתיות, למשל בגלל היעדר קידום מקביל של אמצעי תחבורה ופתרונות תעסוקה.  חלק גדול מהתכניות האלה לא יקרמו עור וגידים בשנים הקרובות, אבל הן תשארנה על המדף ותפגענה במימוש העתידי של תכניות המתאר.  הילדים והנכדים שלנו עוד יסבלו מזה.

לבסוף, העלייה הדרמטית במחירי הדירות כבר 10 שנים צפויה לגרום לפגיעה בצמיחה בעשורים הקרובים.  הסיבה היא שמי שבכל זאת קונה דירה צריך משכנתא יותר גדולה, ולכן גם החזרי החובות שלו יהיו יותר גדולים.  הכסף הזה שישולם לבנקים למשכנתאות הוא כסף שלא ישתמשו בו לצריכה, וצריכה פרטית היא אולי המנוע המשמעותי ביותר של הצמיחה.  הסיבה שבנק ישראל הוריד את הריבית אחרי המשבר של 2008 הייתה כדי להקטין את הכדאיות של השקעות ולעודד את הצריכה באופן מיידי.  אירוני שזה הוביל בסופו של דבר לעליית מחירי הדירות, עליית החזרי המשכנתא, ולכן להורדת הצריכה לאורך זמן.  חובות משקי הבית בישראל מתוארים בגרף הבא.  בולטת לעין הגדילה בחובות המשכנתא בתיאום עם עליית מחירי הדירות אחרי 2008.

נושאים מדיניים-ביטחוניים

באופן מסורתי הנושאים החשובים ביותר לבוחרים בישראל הם נושאי הביטחון ויחסי החוץ.  הנושאים האלה נתפסים כבסיס לקיום המדינה.  ומתוך הנושאים האלה, הביטחוני הוא המוביל.  ונתניהו ממצב את עצמו כ"מר ביטחון", שאם לא נבחר בו הטרור ישתולל.

הטרור

קשה לכמת ביטחון כי ביטחון הוא קודם כל תחושה.  ביטחון נמדד בכך שלא קורה כלום.  אז המדד הוא חריגות מזה.  בפרט, כשאין מלחמה של ממש, המדדים הנהוגים הם הרוגים מטרור, ובשנים האחרונות גם התקפות רקטות ומרגמות אפילו אם לא היו נפגעים.

אז הנה הנתונים.  הגרף הראשון מראה את מספר ההרוגים מטרור כל שנה, ומספק השוואה לתאונות דרכים ופרספקטיבה מאז ימי טרום המדינה.  באופן מובהק התקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השנייה, אבל גם בה היו הרבה פחות הרוגים מבמלחמות הגדולות.  מעבר לכך טרור היה תמיד, אם כי בגלים.  גל הפיגועים בעקבות הסכמי אוסלו היה דומה לגל הפיגועים בשנות ה-70.  גל הפיגועים של אינתיפדת הבודדים בתקופת נתניהו דומה למה שהיה באינתיפדה הראשונה.  באופן כללי ברוב התקופות היו יותר פיגועים מאשר בתקופת נתניהו, אבל היו גם תקופות עם קצת פחות.

ראוי גם לציין שההתמקדות בהרוגי הטרור היא פרס לטרור – הטרור עובד רק כי הוא מפחיד.  אבל ההרוגים מטרור בטלים בשישים לעומת סיבות מוות אחרות.  אפילו בשנת 2002, השנה הנוראית ביותר של האינתיפדה השנייה, היו יותר מתאבדים, יותר הרוגים בתאונות דרכים, ויותר הרוגים בתאונות אחרות.  רק 19% מהמתים מסיבות לא טבעיות היו נרצחי האינתיפדה.  בשנים אחרות ההרוגים מטרור הם לרוב פחות מאחוז מהמתים מסיבות לא טבעיות אחרות.

הגרף השני מציג את מספר השיגורים של רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל.  הוא מראה את העלייה בשיגורי רקטות אחרי ההתנתקות, עד מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008.  הוא גם מראה שבתקופת נתניהו לא היו הרבה פחות שיגורים, אלא בעיקר שהם היו מרוכזים יותר סביב המבצעים הגדולים – עמוד ענן וצוק איתן.  הנתונים האלה לא כוללים את בלוני התבערה שמיררו את חיי תושבי העוטף בשנה האחרונה.

הטיעון השגור של תומכי נתניהו בהקשר של ביטחון וטרור הוא שהכל באשמת הסכמי אוסלו.  על כך אפשר להציע כמה הבחנות:

• הסכם אוסלו נחתם עם ארגון פתח, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהדיסטים.  די מוסכם שהמטרה שלהם הייתה לסכל את האפשרות שפתח יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר זה היה חלק ממאבק כוחות פנים פלסטיני.  השאלה מה עושים עם זה: אפשר לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידיים של הרוצחים.  בהתנגדות להסכמי אוסלו הימין הישראלי בעצם מיישר קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר מבין אויבנו.
• הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי.  הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים.  בשנת 1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו כ-180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים).  פחות מחצי שנה אחרי החתימה על ההסכם ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, בו רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 נוספים.  הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם הם, כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות.  לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.
• מקרה אחד שברור במיוחד הוא סדרת הפיגועים בפברואר ומרץ 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן והכין את המטענים לרבים מהפיגועים בשנים הקודמות.  השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולארי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה מדבר בו.  סדרת פיגועי הנקמה של החמאס הייתה הרצחנית ביותר בכל התקופה הזו ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.
• האינתיפדה השנייה התחילה 7 שנים אחרי הסכמי אוסלו, אחרי יותר משנה של שקט יחסי. אפשר לתלות אותה בתסכול כתוצאה מהמיסמוס והעצירה של הסכם אוסלו לפחות באותה מידה (ובעצם יותר) מאשר בהסכם עצמו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית.  לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, לפיגועי החמאס, להריגת עיאש, לפיגועי 96', ולהפסד של פרס בבחירות ועלייתו של נתניהו —  ובהמשך חיסול תהליך אוסלו.  ענף נוסף של הרצף הזה הוא רצח רבין, שיגאל עמיר לפי עדותו התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין וקיבל ממנו השראה.  באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום.  אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

תהליך השלום

הפן ההפוך מטרור והתקפות הוא האפשרות של שלום.  נתניהו מאמין ככל הנראה שישראל חייבת להגן על עצמה בכוח הזרוע ושאין לשלום שום סיכוי. הוא אמנם הצהיר יותר מפעם אחת על תמיכה בפתרון שתי המדינות, אבל היו עוד יותר הצהרות סותרות לכך.  אז כדי לגבש דעה עדיף להסתכל על מה הוא עשה בפועל כשהייתה הזדמנות.

נתניהו היה ראש האופוזיציה כשיצחק רבין היה ראש הממשלה.  בתפקיד זה הוביל את ההתנגדות להסכם אוסלו, והשתתף בפעולות שונות נגד ההסכם.  האירוע המפורסם ביותר היה הופעתו על מרפסת הנואמים בהפגנה בכיכר ציון בירושלים באוקטובר 1995, בדיוק חודש לפני שרבין נרצח.  הקהל בהפגנה קרא קריאות "רבין בוגד".

נתניהו נבחר בפעם הראשונה, בשנת 1996, תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח".  במשך הקדנציה שלו הייתה תמיכה גורפת בציבור בתהליך השלום, כנראה מתוך רגשות אשם על רצח רבין.  אבל עיקר העשייה שלו היה לפרוט את התהליך לחלקים יותר ויותר קטנים, ולדחות את ביצועם.  מאז שחזר לראשות הממשלה בפעם השנייה היו כמה יוזמות שאת כולן דחה:

• יוזמת השלום הסעודית הוצעה לראשונה בשנת 2002, אומצה על ידי הליגה הערבית, ונתמכת על ידי ארגון המדינות האסלאמיות. המטרה של היוזמה הזו היא להביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהביא לנורמליזציה בין ישראל לכל מדינות ערב.  לשם כך היא קראה לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים, בלי להזכיר את זכות השיבה.  היוזמה הזו נותרה ללא תשובה ישראלית רשמית עד היום.  נתניהו, במקרים הספורים שהתייחס ליוזמה בכלל, שלל אותה.
• שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי הציע מתווה לשלום בפגישת פסגה סודית בעקבה שבירדן בהשתתפות נתניהו, עבדאללה מלך ירדן, וא-סיסי נשיא מצרים, בפברואר 2016. לפי דיווחים שפורסמו מאוחר יותר נתניהו היה המסויג ביותר, אבל כן ניהל משא ומתן עם המחנה הציוני על כניסה לקואליציה כדי לקדם את היוזמה.  אלא שבסופו של דבר נתניהו הכניס את ליברמן לקואליציה במקום, מה שקבר את הרעיון סופית.
• במרץ 2017 התפרסם שמדינות המפרץ הציעו צעדי נורמליזציה (קווי תקשורת ישירים, אפשרות לטוס במרחב האווירי, ויזות לספורטאים) בתמורה להקלות על עזה. לא דווח על שום תגובה ישראלית.

במקביל, טענה נפוצה של נתניהו ותומכיו היא שאין לנהל משא ומתן תחת טרור ושהערבים מבינים רק כוח.  אלא שהתקופה האחרונה בה נתניהו הוא ראש הממשלה במקביל לכהונתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס בעזה חושפת שאולי המצב הפוך.  עבאס כמובן אינו ציוני חובב ישראל, אבל ניהל מדיניות תקיפה נגד התנגדות חמושה לכיבוש והצהיר שאינו מצפה לחזור לבית משפחתו בצפת.  התיאום הביטחוני בין צה"ל למנגנוני הביטחון של הרשות בגדה המערבית הדוק, ושוטרי הרשות מנעו הרבה פעולות טרור.  אבל הממשלות בראשות נתניהו לא יזמו שום פעולה שתמנף את המצב הזה, ולהפך: הם מתבטאים תדיר על השאיפה למוטט את הרשות.  מצד שני נתניהו ונציגיו מנהלים משא ומתן עם החמאס (אפילו אם באופן עקיף), מגיעים איתו להסדרה אחרי מבצעים צבאיים, ומספקים לו הישגים בזירה הפלסטינית, כמו למשל שחרור 1027 מחבלים בעסקת שליט והעברת מזוודות עם עשרות מיליוני דולרים מקטאר.

יחסי חוץ – ישראל והאו"ם

אחרי הביטחון, נושא חשוב שני הוא יחסי חוץ.  מדינת ישראל קמה בזכות פעילות דיפלומטית נמרצת ואפקטיבית בזירה הבינלאומית ובמסדרונות האו"ם.  והיא חשופה ללחצים בינלאומיים, בעיקר בהקשר של הסוגיה הפלסטינית.

מדד כמותי ישיר למצב הבינלאומי של המדינה הוא פשוט כמה מדינות בעולם מקיימות קשרים עם ישראל, וכמה מכירות ב"מדינת פלסטין".  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  לא נעים להיזכר, אבל תקופה ארוכה אחרי מלחמת יום כיפור חצי מהמדינות באו"ם לא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.  מעבר לכך, כשיאסר ערפאת הכריז על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, מספר המדינות שהכירו  במדינה הזו – למרות שלא הייתה לה שום אחיזה בשטח – היה שווה למספר המדינות שקיימו קשרים עם ישראל.  מה ששיפר את מעמדה של ישראל היה התקדמות בתהליך השלום: קודם כל ועידת מדריד, ואז הסכם אוסלו.  תוך שנים ספורות הגענו למצב שבו הרוב המכריע של המדינות באו"ם מקיימות קשרים עם ישראל, ורק חצי בערך מכירות בפלסטין.

הצמצום של היתרון הזה הוא הכישלון הבולט ביותר של נתניהו בזירה הבינלאומית.  זה קרה בעקבות הקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם בשנת 2011, שנתניהו לא הצליח למצוא לו מענה.  השיא היה בהצבעה שנערכה באו"ם ב-29.11.2012, ושנתנה מעמד של מדינה למשלחת אש"ף.  מספר המדינות שתמכו בכך שהפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה היה נמוך רק בטיפה ממספר המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וכלל גם את רוב מדינות אירופה ואפילו מדינות שאינן מכירות במדינת פלסטין בעצמן.  זאת למרות ההתנגדות של ישראל.  נתניהו טוען שמעמדם של הפלסטינים יקבע בעתיד במשא ומתן בלבד.  רוב העולם כבר החליט.

פגיעה בדמוקרטיה

הסעיפים הקודמים הדגימו שנתניהו לא בהכרח שיפר את הביטחון, ושהוא גרם לפגיעות משמעותיות בכלכלה.  אבל אלה דברים שאפשר לתקן.  ראש ממשלה ענייני שמוכן להפעיל את הכוח של הממשלה יוכל להעלות את המשק על פסים חיוביים די מהר.  מה שהרבה יותר גרוע הוא הפגיעה של נתניהו בדמוקרטיה, בממלכתיות, ובלכידות החברתית.  בראייה היסטורית יתכן שליבוי השנאה והפגיעה בממלכתיות יהיו הגורמים המשמעותיים ביותר במורשת נתניהו, שיגרמו לנזק הרב ביותר למדינה בטווח הארוך. זו לא רק הסכנה המיידית של שפיכות דמים, אלא
הפגיעה בלכידות החברתית והפיכתה לפילוג שאי אפשר יהיה לגשר עליו בחזרה. אבל בזמן אמת קשה למצוא נתונים כמותיים על זה.

חוק ההסדרים

מדינת ישראל הוקמה על ידי תנועת העבודה כמדינת רווחה.  הפיכתה למדינה ניאוליברלית בהתאם לחזונו של נתניהו מחייבת צרוף של כמה רפורמות גדולות והמון רפורמות קטנות.  את כל זה צריך להעביר בחוקים של הכנסת.

כלי שלטוני שנתניהו מרבה להשתמש בו לצורך כך הוא חוק ההסדרים.  חוק ההסדרים הוא חוק שמועבר כל שנה בצמוד לחוק התקציב, וכולל מגוון גדול של תיקונים לחוקים אחרים ולפעמים גם דברים חדשים.  נתניהו לא המציא את חוק ההסדרים.  הוא נחקק לראשונה בשנת 1985, כחלק מהתכנית לייצוב המשק אחרי האינפלציה המטורפת של "הכלכלה הנכונה" מבית מדרשם של בגין וארידור (שהגיעה לרמה של 445% בשנת 1984).  החוק הזה איפשר לממשלה לתקן בבת אחת כמה חוקים שהיה צריך להתאים אותם לתכנית הייצוב.  בשנים אחרי זה המשיכו לנצל אותו לתיקונים נוספים, בקנה מידה קטן.

הסיבה להסתייגות מהשימוש בחוק ההסדרים היא שהוא חוק לא דמוקרטי במהותו.  חוקים אמורים לעבור בכנסת אחרי דיון רציני, וכל חוק אמור לטפל בנושא אחד.  חוק ההסדרים הוא מעין גיבוב של דברים לא קשורים, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא הרצון להעביר אותם מהר בלי ביקורת.  זה מתאפשר כי הקואליציה שולטת בכנסת, וכי כורכים את חוק ההסדרים בחוק התקציב בצורה שאם לא יעבור הממשלה תיפול.

למרות שנתניהו לא המציא את חוק ההסדרים, הוא ללא ספק מי שהפך אותו לכלי מרכזי בעבודת הממשלה.  לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, חוק ההסדרים מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים.  כפי שרואים בגרף הבא, נתניהו הקפיץ אותו ל-46 עמודים.  קפיצה נוספת בנפח החוק קרתה כשנתניהו מונה להיות שר האוצר בממשלת שרון (111 עמודים), ועוד אחת כשנבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה (126 עמודים).  ראוי לציין שזה היה שנים ספורות אחרי פרסום הנחיות של היועצת המשפטית של הכנסת שנועדו למנוע שימוש לרעה בחוק לצרכים שאינם קשורים לתקציב, ואכן הובילו לירידה משמעותית בשימוש בחוק.  שווה לציין שגם לשרי האוצר הייתה השפעה: לפיד ניסה לרסן את השימוש בחוק ההסדרים, בעוד כחלון אימץ אותו בשמחה והגיע לשיא של כל הזמנים (עד כה): 266 עמודים.

 מינויי בכירים

חוק ההסדרים הוא הדוגמה הבולטת ביותר כל שנה של זלזול בנהלי השלטון ופגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה.  אבל מעבר לכך, כל ניהול ענייני המדינה על ידי נתניהו ולשכתו הוא בעייתי. רותם שטרקמן, במאמר מפרגן באופן כללי על מורשתו הכלכלית של נתניהו, מסכם זאת כך:

"אבל הקטע הכי קשה של נתניהו, ומה שאולי [..] יותיר [אותו] עם מורשת איומה ונוראה, הוא השחיתות ואופן המשילות המזעזע שלו. נתניהו החליש את הדרגים המקצועיים, פגע ברגולטורים ובשומרי הסף, זילזל בתהליכים ובכללי ממשל תקין ובשקיפות מינימלית, מינה נאמנים חסרי מקצועיות לתפקידים חשובים, הדיח אחרים שהפריעו לו בדרך והתנקם במי שהפגין עצמאות. בנאומים הוא מדבר על תחרות בתקשורת אבל בפועל הוא ביקש להשתלט עליה ולהחלישה."

דוגמאות קונקרטיות לפגיעה בשומרי הסף ראינו כבר בהקשר של מתווה הגז.  בנוסף היו כמה מקרים של עיכוב בלתי סביר במינויים לתפקידים בכירים, למרות שהיה ידוע מראש שהתפקיד הולך להתפנות.  הדוגמאות החריגות ביותר היו הפער של מעל 4 חודשים בין סיום כהונתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר למינויה הרשמי של קרנית פלוג, הפער של 6 חודשים בין דיויד גילה ומיכל הלפרין כממונים על הגבלים עסקיים, והפער של 5 חודשים בין סיום כהונתו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו לכניסתו לתפקיד של רוני אלשיך.  לאלשיך גם עדיין לא מונה מחליף, למרות שפרש לפני יותר מ-3 חודשים.  לרשות הארצית לתחבורה ציבורית לא היה מנהל מסוף 2017 עד תחילת 2019.

הפצת שנאה והסתה

באופן מדהים למדי, נתניהו – שהוא כזכור ראש הממשלה כבר כמעט 10 שנים ברציפות – משתתף באופן פעיל בהסתה נגד חלק מאזרחי המדינה שהוא מנהיג.  עיקר ההסתה מופנה כנגד האזרחים הערבים, השמאל, והתקשורת.  בנוסף נתניהו ומקורביו מתבטאים אפילו כנגד גופי ממשל.  במיוחד מפורסמות ההתבטאויות נגד הפרקליטות ש"רודפת אותו", נגד המשטרה ש"מדליפה מחקירות", וגם נגד בית המשפט העליון ש"מתערב בשלטון".  במקרה או לא, אלה הגופים האמונים על חקירות השחיתות המתנהלות נגדו.  אבל כרגיל קשה לכמת את ההשפעה של התנהלות כזו.

תיעוד נדיר להשפעה ישירה של הסתה של נתניהו עצמו ניתן למצוא בניטור לאורך זמן של השיח במדיה החברתית בנוגע למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך.  אלשיך ספג התייחסויות פוגעניות רבות עם בחירתו לתפקיד.  75% מהן באו מהשמאל, אבל הן דעכו עד כניסתו לתפקיד.  אבל כפי שרואים בגרף הבא, באוקטובר 2017 נרשמה פתאום עלייה דרמטית בהתבטאויות השנאה נגד אלשיך, מכ-1000 בחודש לכ-5000 בחודש.  העלייה הזו באה מיד אחרי פרסום פוסט של נתניהו בו הוא מאשים את אלשיך והמשטרה במסע צייד כנגדו ובהדלפות לא חוקיות.  81% מההתייחסויות הפוגעניות כלפי אלשיך אחרי ההאשמות של נתניהו באו מהימין.

התבטאויות כאלה של נתניהו הן חלק משיח שנאה והסתה גובר באופן כללי, חלקו בעידוד חברי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה.  באופן מפתיע משהו, להתנהלות כזו יש השפעה מדידה על הקיטוב בעם.  המדד לקיטוב הזה הוא בלקיחת צד בוויכוח אם יותר חשוב שישראל תהייה יהודית או דמוקרטית, כפי שרואים בגרף הבא.  תוך שנים ספורות כמעט רבע מהנסקרים ויתרו על העמדה המכילה שחשוב להם שהמדינה תהייה גם יהודית וגם דמוקרטית באותה מידה.  במקום זאת הם החליטו שאחד המאפיינים יותר חשוב מהשני.

סיכום

אז כשמנסים לסכם את מורשתו של נתניהו, מה בעצם הוא עשה כאן?

בהיבט המדיני והביטחוני נתניהו לא עשה הרבה.  הוא לא הדביר את הטרור, אם כי רמת הטרור בתקופת שלטונו נמוכה יחסית לרוב התקופות בעבר.  לא היו מלחמות גדולות מעבר למבצע צוק איתן.  מצד שני גם אין שום חזון לעתיד, אלא רק שאיפה להמשיך "לנהל את הסכסוך" על אש קטנה.  זה מסוג הדברים שקשה להעריך בזמן אמת.  יש סכנה שמתחת לפני השטח מצטברים לחצים שיפרצו בצורה אלימה בעתיד, כמו שקרה באינתיפדה השנייה.  המצב בעזה הוא ככל הנראה כזה.  בדומה, גם את תוצאות ההתנהלות מול אירן ניתן יהיה לשפוט רק בדיעבד.  בינתיים ניתן לומר שמעמדה הבינלאומי של ישראל לא משהו, והיא תלויה במידה רבה בגיבוי שהיא מקבלת מארה"ב.  נתניהו שם את כל הקלפים על טראמפ.  קשה לדמיין משהו פחות יציב.

כשמסתכלים על הכלכלה התמונה תלויה במידה רבה בהשקפת העולם.  מצד אחד היו לנתניהו הישגים לא מבוטלים בקידום האג'נדה הניאוליברלית, ובהמשך פירוק מדינת הרווחה.  התקציב הולך ופוחת יחסית לתוצר.  החוב הממשלתי מצטמק.  חברות ממשלתיות הופרטו.  באופן כללי, יש שיפור של כמה מדדים מקרו-כלכליים.  אבל זה לא בהכרח מצדיק את המדיניות שנתניהו מוביל: לפי כמה מדדים התקופה של ממשלת רבין, שסדר העדיפויות שלה היה שונה בתכלית, הייתה טובה יותר מבחינה כלכלית.

חלק מהשיפורים במדדים באו על חשבון האחריות של המדינה לאזרחים.  בנוסף יש מגוון תהליכים שמקפלים בחובם סכנה לעתיד.  היומרה לקידום התחרות במשק מסווה תמיכה בפועל בבעלי הון ובמונופולים, מה שמקטין את התחרות.  השקעות עתק במגזר העסקי לא הניבו שינוי משמעותי.  המשק אמנם צומח, אבל לאט יחסית לפוטנציאל הצמיחה שלו.  הפריון נשאר נמוך. קצב הבנייה נשאר נמוך ומחירי הדירות ממשיכים לעלות.  מצב מערכת הבריאות ממשיך להידרדר, עם יותר צפיפות ופחות מיטות יחסית לגודל האוכלוסייה. החברה החרדית גדלה אבל בו בזמן שיעור ההשכלה הכללית שלה צונח ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עדיין נמוך.  המחלוקת בנושא אי-השוויון המגולם בפטור מגיוס קורעת את העם. מפלס ים המלח ממשיך לרדת ביותר ממטר כל שנה, בלי שום תכנית שתביא לייצוב או עלייה.

מעבר לכל זה, תקופת נתניהו ובעיקר הקדנציה האחרונה מתאפיינים בהידרדרות חברתית וממלכתית קשה.  יש פגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה, במסווה של צורך במשילות.  יש הסתה נגד התקשורת, בית המשפט העליון, ובעיקר הערבים והשמאל.  לצורך העניין, השמאל כולל אפילו אנשי ארץ ישראל השלמה כמו הנשיא רובי ריבלין.  גופים שבעבר היו בקונצנזוס, כמו הצבא, נשאבו למערבולת הפוליטית, למשל במקרה אלאור אזריה.

נתניהו עומד עכשיו לבחירות פעם נוספת.  יש להניח שימשיך לפי אותם קווים שלפיהם התנהל בעבר.  כמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הליכוד לא טרח לפרסם מצע.  כנראה אין לו כוונה להציע משהו חדש.  אם הכל נפלא, אפשר להסתפק בשימור הסטטוס קוו, לא?