יחס תלות

בדה מרקר התפרסם לפני שבוע מאמר שסוקר את דו"ח הבריאות השנתי של ה-OECD.  בין הממצאים המצוטטים שם בהדגשה נאמר "בדו"ח התגלה שבישראל יחס התלות (היחס שבין מספר התושבים מתחת לגיל 15 ומגיל 65 ומעלה, לבין שאר התושבים – בני 15–64) הוא הגבוה ביותר במדינות הארגון. יחס זה מעיד על עומס אדיר על בני 15–64, שנושאים על גבם קבוצה גדולה של ילדים וקשישים".  זה מתקשר כמובן לנושא התפלגות הגילים, אז החלטתי להסתכל על יחס התלות ביתר פרוט — ובפרט דרך העדשה של הערים השונות בישראל (או לפחות כל אלה עם 20,000 תושבים ומעלה).

למה זה מעניין? יחס התלות מתיימר להיות מדד פשוט לעומס הכלכלי שמוטל על העובדים.  ברור שלא כל האוכלוסיה עובדת לפרנסתה: יש ילדים שצעירים מדי מכדי לעבוד, ויש זקנים שכבר הפסיקו לעבוד.  אז יחס התלות מודד כמה כאלה נתמכים בממוצע על ידי כל אחד שכן עובד.  אבל ראשית תיקון קטן — בישראל נהוג כיום לחשב את יחס התלות בצורה קצת שונה: ילדים מוגדרים להיות עד גיל 19 (לא עד 14), והנושאים בעול מוגדרים להיות הטווח 20-64 (לא 15-64).  כלומר הפלח של גילאי 15-19 עבר מ"עובדים" ל"ילדים".  זה נראה לגמרי סביר כיום.

בכל מקרה, בהנתן הפרופילים של הרשויות המקומיות שהלמ"ס מפרסמת, שכוללים מידע על התפלגות הגילים, אפשר לחשב את יחס התלות בכל עיר ועיר.  אז הנה התוצאה הראשונה, שמראה את יחס התלות כפונקציה של רמת ההכנסה.  כפי שניתן היה לנחש, העניים ביותר (חרדים ובמידה מסויימת גם ערבים) הם אלה שסובלים מיחס תלות גבוה במיוחד.  בתל-אביב ואילת היחס נמוך במיוחד, ובשאר הערים הוא די דומה.

tlut-wage

הניחוש המושכל הבא הוא שיחס התלות הגבוה נובע מילדים יותר מאשר מזקנים.  את זה ניתן לבדוק על ידי פרוק יחס התלות לשני המרכיבים האלה.  בגרף הבא הציר האופקי מייצג את יחס התלות כתוצאה מזקנים, כלומר את היחס בין זקנים לעובדים.  הציר האנכי מייצג את יחס התלות כתוצאה מילדים, כלומר את היחס בין ילדים לעובדים.  שימו לב שהסקאלה בשני הצירים שונה לגמרי, כי יש הרבה יותר ילדים (כפי שראינו גם בפוסט הקודם על התפלגות הגילים).  הקרניים שיוצאות מהראשית מייצגות יחסים שונים של ילדים לזקנים (כאמור לפי ההגדרה שילדים זה גילאי 0-19, וזקנים זה 65+).

tlut-parts

אז הנה עוד ביסוס לכך שהאוכלוסיה בישראל צעירה: אין אף עיר שיש בה יותר זקנים מילדים.  בערי המרכז (האזור הכחול מימין למטה) יש בערך עד פי 2 יותר ילדים מזקנים.  בערים הקטנות יותר (העיגולים הכחולים הקטנים יותר במרכז) יש בין פי 3 לפי 6 יותר ילדים מזקנים.  בישובים ערבים זה סביב הפי 10.  ובישובים החרדיים הצעירים, מודיעין וביתר עילית, יש פי 93  ו-83 יותר ילדים מזקנים בהתאמה (אלעד משתרכת לה מאחור עם רק פי 57).

אבל אפילו זה אולי אופטימי מדי.  הרי יחס תלות מנסה לאמוד את הלחץ על העובדים, וידוע שבמגזרים הערבי והחרדי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה נמוך יחסית.  אז קרוב שמתבסס פשוט על גילים יהיה מטעה.  למרבה המזל הפרופילים של הלמ"ס מכילים גם מידע על מספר התושבים בכל עיר, וגם על מספר השכירים והעצמאים (שכבר הסתכלנו עליהם בעבר).  השכירים פלוס העצמאים זה העובדים, אז מההפרש בינם לבין כלל האוכלוסיה בעיר אפשר בעצם לחשב את יחס התלות האמיתי!  הגרף הבא משווה את הקרוב לפי גילים (כמו שעשינו עד כה, בציר האופקי) עם החישוב המדוייק (בציר האנכי).

tlut-real

נתחיל עם החדשות הטובות: עושה רושם שיש קשר ישר למדי בין הקרוב המבוסס גילים לחישוב האמיתי.  זה אומר שיחס התלות האמיתי גבוה יותר מהקרוב, אבל לפחות כשמשווים מקומות שונים הפער הוא בערך באותו היחס.  החדשות הרעות הן שכשמסתכלים על זה יותר בעיון, נראה שיש כאן שתי התנהגויות קצת שונות.  עבור הערים הציוניות והמעורבות (חוץ מירושלים, בית-שמש, וצפת), שמרוכזות בצד שמאל למטה, השיפוע הוא בערך 1.5.  עבור הערים הערביות והחרדיות (וירושלים, בית-שמש, וצפת), קו המגמה מוסט כלפי מעלה והשיפוע שלו בערך 1.8.  כלומר אצל הערבים והחרדים הפער בין יחס התלות האמיתי לבין הקרוב אכן יותר גבוה.

ואגב, גם כאן רואים שירושלים (בירת ישראל הנצחית והמאוחדת) היא בעצם עיר ערבית-חרדית, ואינה דומה לשאר הערים הציוניות במדינה.

מקורות

כל הנתונים מהפרופילים של הרשויות המקומיות בישראל כפי שפורסמו בשנת 2015 (יש גרסה חדשה יותר מ-2016, אבל התעצלתי להעתיק את הכל מחדש), עם נתונים מהשנים 2012-2013.

התפלגויות גילים

אחת ההערות שקיבלתי בנוגע לפוסט האחרון היא שרואים שם מהצד גם את ההבדל העצום בהתפלגות הגילים בין יהודים לערבים.  אז החלטתי להקדיש לזה מבט נפרד.  וזה מתקשר גם ל"יחס התלות", שיזכה גם הוא לפוסט נפרד בקרוב מאוד.

הצורה המקובלת להציג את מבנה הגילים באוכלוסיה היא על ידי "פירמידת גילים".  זה בעצם צרוף של שני גרפי עמודות אופקיים, אחד שמראה את התפלגות הגילים אצל גברים והשני אצל נשים.  באופן היסטורי וגם בישראל כיום זה נראה כמו פירמידה, כי האוכלוסיה כל הזמן גדלה ולכן בשכבות הגיל הנמוכות יותר יש יותר אנשים:

pyramid

אבל למרות היומרה קשה בעצם להשוות את ההתפלגות עבור נשים עם זו של הגברים.  לשם כך עדיף לדעתי להשתמש בגרף עמודות רגיל, עם עמודות שקופות — במילים אחרות, נצייר את הגרפים של התפלגות הגילים של גברים ונשים אחד על השני, ונשתמש בצבעים כי לראות איזה חלק מהעמודות חופף ומי גבוה יותר מהשני.  כך אפשר לראות בקלות הבדלים קטנים בין עמודות שמייצגות את אותם הגילים:

bars-sex

מה שרואים הוא שנולדים יותר בנים, בגילי הביניים (25-50) יש שיוויון, ואילו בגילים הגבוהים (מ-50 ומעלה) יש יותר נשים — ואכן נשים מאריכות ימים יותר מגברים.

כמובן שאת אותו הדבר ניתן לעשות כדי להשוות את התפלגויות הגילים של כל מיני קבוצות אחרות.  למשל הגרף הבא משווה את התפלגות הגילים של יהודים וערבים בישראל.  (הגובה של העמודות במקרה הזה מייצג אחוז מתוך כל קבוצה בנפרד, ולא אחוז מתוך כלל האוכלוסייה, כי יש בערך פי 4 יותר יהודים.)

bars-groups

מה שרואים כאן הוא ההבדל שממנו התחלנו — באוכלוסיה הערבית יש הרבה הרבה יותר ילדים (עד גיל 25), וביהודית הרבה הרבה יותר זקנים (מגיל 50 ומעלה).  אז כיום עדיין הערבים מתרבים בקצב יחסי יותר גבוה, אבל היהודים מאריכים ימים יותר.  וההבדלים האלה הרבה יותר דרמטיים מההבדלים בין גברים לנשים.

צורה אחרת להסתכל על זה היא שהגרף המקורי, של כל אוכלוסית ישראל, הוא בעצם צרוף משוקלל של שני גרפים די שונים זה מזה — אחד של היהודים והשני של הערבים.  אבל בעצם גם זאת עדיין לא התמונה כולה.  את הגרף של היהודים צריך לפצל למרכיבים נפרדים שמייצגים חילונים, דתיים, וחרדים, שההבדלים ביניהם גדולים מהדומה.  אבל על זה הלמ"ס לא אוספת נתונים באופן ישיר.  את מה שבכל זאת ניתן לגלות — בפוסט הבא.  רמז: כבר בגרף הזה ניתן לראות שאצל הערבים קבוצות הגיל עד 14 (או אולי אפילו 19) הן די שוות גודל, והעליה בגילים הנמוכים ביותר באוכלוסיה הכללית שייכת בעצם ליהודים.  אבל זה לא כל היהודים — זה החרדים.

מקורות

כל הנתונים האלה מטבלה 2.3 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס לשנת 2015, ומייצגים את ממוצע האוכלוסיה בשנת 2014.

פגיעה באזרחים באינתיפדה השנייה

אוי איזו תקופה נוראית הייתה האינתיפדה השנייה.  ואין כמו לעבור על רשימות הקורבנות כדי להיזכר בכל הפיגועים הנוראיים שהיו יום אחרי יום, שאת חלקם אני עוד זוכר בלאו הכי מזמן אמת, למרות שעברו כבר מעל עשר שנים.

הסיבה לעשות את זה היא בדיקת הנושא של פגיעות באזרחים חפים מפשע לעומת לוחמים.  האינתיפדה השנייה היא מקרה בוחן טוב לזה — למרבה הצער יש הרבה נתונים.  שני הצדדים טוענים לפגיעה בלתי מובחנת באזרחים בצד שלהם תוך האשמת הצד השני.  הצד הישראלי לפחות טוען לניסיון לצמצם את הפגיעה באזרחים, ולהתמקד באנשי המיליציות הפלסטינאיות השונות.  הנתונים שמובאים כרגיל לתמוך בעמדה זו או אחרת הם מספר הנפגעים — למשל, כמה ילדים ונשים נהרגו, ואולי השוואה של מספרים אלה עם המספרים של לוחמים שנהרגו.

אני רוצה להציע ניתוח קצת יותר משמעותי — מה שחשוב זה לא המספר של ההרוגים, אלא היחס בין ההרוגים בקבוצות מין וגיל שונות לגודל האוכלוסיה בקבוצות האלה.  הסיבה היא שתמיד יש הרוגים גם מבין האזרחים הבילתי מעורבים.  אז ניסיון לצמצם את זה צריך להתבטא בכך שמספרם יהיה קטן יחסית לאוכלוסיה.

הצורה להציג את הנתונים האלה היא באמצעות תרשים spie chart.  התרשים הזה מורכב משתי שכבות.  הבסיס הוא תרשים עוגה סטנדרטי שמציג את החלוקה של האוכלוסיה לפרוסות מין וגיל.  למשל בנים בגילים 0-4, 5-9, 10-14, וכו', וכנ"ל גם לבנות.  אנחנו נציג את הבנים בצד ימין ואת הבנות בצד שמאל, כשפרוסות הגיל מסודרות מהילדים למעלה אל הקשישים למטה.

השכבה השניה היא החלוקה של ההרוגים לפי אותן פרוסות של מין וגיל.  אפשר לעשות זאת על ידי תרשים עוגה נוסף.  אם החלוקה של ההרוגים בין הקבוצות היא אותו דבר כמו החלוקה של האוכלוסיה, נקבל אותו תרשים עוגה כמו הקודם.  זה יקרה אם ההרג הוא אקראי, ולכל אחד יש את אותו הסיכוי לההרג.  אבל אם לקבוצות אוכלוסיה מסוימות (למשל גברים צעירים שמשתתפים בפעילות מלחמתית) יש יותר סיכוי ליהרג, הפרוסות שמייצגות אותם תהיינה יותר עבות מאשר בתרשים המקורי.  הבעיה היא שקשה להבחין בשינויים כאלה.  אז במקום זה אנחנו נשמור את הפרוסות השונות באותו עובי שהן היו, ונאריך או נקצר אותן כדי לשקף את הנתונים על ההרוגים.  כך אם בפלח מסוים מהאוכלוסיה יש יחסית מעט הרוגים זה יבוא לידי ביטוי בכך שהפרוסה בעוגה תהייה קצרה ולא תגיע להיקף העוגה המקורית.  לעומת זאת אם בפלח אוכלוסיה מסוים יש המון הרוגים באופן יחסי, זה יתבטא בפרוסה ארוכה יותר שבולטת מעבר להיקף העוגה המקורית.

(למי שמתעניין בפרטים, נציין גם שבהצגה הזו הרדיוס של כל פרוסה מייצג את רמת הסכנה לקבוצות מין וגיל שונות — עד כמה הם נוטים ליהרג יותר או פחות מחלקם באוכלוסיה.  השטח של הפרוסה מייצג את מספר ההרוגים.  שימו לב שבפרוסות של עוגה השטח פרופורציוני לריבוע הרדיוס (כמו ששטח עיגול שווה פאי כפול הרדיוס בריבוע).  כך למשל פרוסה שהרדיוס שלה פי 2 יותר גדול מבעוגה המקורית מייצגת פי 4 יותר הרוגים ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסיה.  לכן הרדיוס לא מיצג סכנה באופן לינארי אלא בסקלה ריבועית.)

אם ניישם את מה שתואר לעיל עבור הרוגי האינתיפדה השנייה, נוכל לראות איזה דגם נוצר.  בפרט, מה שאנחנו מצפים לראות הוא שילוב בין שני דגמים.  ההרוגים שהם הרוגים אקראיים מתוך האוכלוסיה הכללית אמורים ליצור מעגל של פרוסות עם רדיוס פחות או יותר קבוע, כי בהגדרה הרוגים אקראיים אמורים להיות מפוזרים באופן אחיד בין כל הקבוצות של מין וגיל לפי הגודל של כל קבוצה כזו.  לעומת זאת לוחמים הם כרגיל גברים צעירים, אז לוחמים הרוגים צפויים ליצר פרוסות ארוכות במיוחד בצד ימין באמצע, במקום של הקבוצות של גברים צעירים.

אחרי כל ההקדמה הזו, הנה התוצאות.  הנתונים הם בעיקרם מאתר בצלם.  ראשית ההרוגים הישראלים (פרטים על מה זה כולל בדיוק בסעיף המקורות בתחתית הדף).  הצבעים הם תכלת לאזרחים, וורוד לאזרחיות, וחאקי לחיילים.  חאקי כהה משמעו חיילים שנהרגו במהלך פעילות מבצעית, וחאקי בהיר זה חיילים שלא היו במהלך פעילות מבצעית (כולל למשל הרבה מקרים של חיילים שנסעו באוטובוסים אזרחיים שהתפוצצו).

spie-isr

בגדול מה שרואים הוא אכן מה שציפינו.  יש עיגול של הרוגים מכל הגילים והמינים, ובליטות המצביעות על ייצוג יתר של חיילים.  אבל מעבר לכך ניתן לראות שלוש תופעות:

  • יש ייצוג חסר של ילדים עד גיל 13, כלומר הם נהרגו פחות מהמבוגרים יותר יחסית לחלקם באוכלוסיה.  רואים את זה בכך שהפרוסות שמייצגות את הגילים האלה יותר קצרות.
  • חלק ניכר מהחיילים וכמעט כל החיילות נהרגו כשבעצם לא היו מעורבים בפעילות מבצעית.  אבל בכל זאת הם בולטים מעבר לפרוסות האחרות, מה שמעיד על כך שהם נהרגו יותר מאשר היה צפוי אם זה היה אקראי בהקשר אזרחי.  יתכן שהסיבה היא שהם נמצאו יותר במקומות המועדים לפורענות, למשל אוטובוסים בין-עירוניים שהיו יעד להתקפה.
  • גברים בגילי הביניים נהרגו קצת יותר מנשים, שוב אולי כי הם הסתובבו יותר בחוץ במקומות שהיו יעד להתקפות.

ועכשיו להרוגים הפלסטינים.  שימו לב שקבוצות הגיל מוגדרות קצת אחרת, כי הרכב הגילים באוכלוסיה הזו שונה למדי, ובפרט יש הרבה יותר צעירים ופחות זקנים.  כאן חאקי כהה הוא אנשים שהשתתפו באופן פעיל בפעילות עויינת בזמן שנהרגו.  חאקי בהיר הם אנשים שמוכרים כחברים באירגונים השונים (כוחות הביטחון של הרשות, החמאס, הג'יהאד האיסלמי, וכו') אבל לא עסקו בפעילות עויינת בזמן שנהרגו.  חלקם היו יעד לחיסול ממוקד.

spie-pal

גם כאן ניתן לראות שילוב של שני הדגמים הצפויים, אבל בפרופורציות לגמרי שונות.  המעגל שמייצג הרוגים אקראיים מתוך האוכלוסיה הוא הרבה הרבה יותר קטן.  זה מצביע על כך שאכן הפגיעה האקראית באוכלוסיה הכללית (ובפרט בנשים וילדים) היתה הרבה יותר נמוכה באופן יחסי.  אבל מצד שני יש הרבה יותר גברים הרוגים בכל קשת הגילים מ-13 עד קרוב ל-30.  אפשר לחשוב על שני הסברים אפשריים לכך.  הראשון הוא שגברים ערבים נמצאים בחוץ הרבה יותר, ובפרט באותם מקומות שהיו יעד להתקפות ישראליות.  השני הוא שחלקם לפחות היו בעצם לוחמים או עסקו בפעילות עויינת, אבל לא זוהו ככאלה בבסיס הנתונים של בצלם.  אני לא רואה איך ניתן להכריע בין האפשרויות, אבל הפער העצום בין המעגל האקראי לבין מספר ההרוגים הגברים מעלה לפחות אפשרות ריאלית של דיווח חסר על השתתפות בפעילות עויינת.

מקורות

כדי לצייר את הגרפים האלה צריך נתונים פרטניים על ההרוגים (בפרט גיל ומין) ואת החלוקה של האוכלוסיה לקבוצות של גיל ומין.  את נתוני האוכלוסיה לקחתי מהלמ"ס, ובפרט מלוח 2.18 של השנתון הסטטיסטי של שנת 2003 שמכיל נתונים עבור 2002.  לגרף הראשון השתמשתי בנתונים של האוכלוסיה היהודית, מתוך הנחה שזה משקף יותר טוב את קהל הנפגעים הישראלים באינתיפדה.  לגרף השני השתמשתי בנתונים אודות האוכלוסיה הערבית בישראל, מתוך הנחה שזה הקרוב הטוב ביותר שיש לי לפילוג של האוכלוסיה הפלסטינית.

המקור של רוב הנתונים על הרוגים הוא מדפי הסטטיסטיקה של בצלם.  כיוון שרציתי להתמקד באינתיפדה השנייה (שהיא התקופה הכי מדממת מבחינת פעולות טרור ופעולות שכנגד) השתמשתי בדף של ההרוגים בתקופה שלפני מבצע "עופרת יצוקה" ב-2008, ובפרט בנתונים עד סוף פברואר 2005 (שזה בערך מתי שהאינתיפדה השנייה דעכה).  הבעיה שזה לא רשימה אחת אלא המון רשימות שונות, שמוגדרות לפי צרוף של שלושה פרמטרים:

  • היכן קרה המקרה שבו נהרגו: בשטחים או בישראל
  • מי נהרג: פלסטינים, אזרחים ישראלים, אנשי כוחות ביטחון ישראלים, או אזרחים זרים
  • מי הרג אותם: פלסטינים, כוחות הביטחון הישראלים, או אזרחים ישראלים (למשל מתנחלים)

לגבי ההרוגים הפלסטינים, השתמשתי ב-5 רשימות: כל הפלסטינים שנהרגו בידי ישראלים (כוחות הביטחון או אזרחים) בכל מקום (בשטחים או בישראל), וגם אזרחים זרים שנהרגו בידי כוחות הביטחון הישראלים.  לא כללתי את הרשימה של פלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים (צרוף של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, סיכסוכים פנימיים, וכאלה שנהרגו במהלך פעולות נגד ישראל).  הסיבה היא שהמטרה היא לאפיין את המידה שישראל פוגעת באזרחים.

לגבי ההרוגים הישראלים, גם השתמשתי ב-5 רשימות: כל הישראלים (כוחות הביטחון או אזרחים) שנהרגו בידי פלסטינים בכל מקום (בשטחים או בישראל), וגם אזרחים זרים שנהרגו בידי פלסטינים.  שוב לא כללתי את הרשימה של פלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים.  הסיבה הפעם היא שהמטרה היא לאפיין את המידה שהפלסטינים פוגעים באזרחים.

בנוסף יש באתר של משרד החוץ רשימה של כל ההרוגים בפעולות טרור מאז תחילת האינתיפדה השנייה.  השוותי את הרשימה הזו עם הרשימה של בצלם, והיו בה 58 שמות נוספים.  הסיבות לכך שהם לא נכללו ברשימות של בצלם הן שהפיגוע היה בחו"ל (למשל בהילטון טאבה, במומבסה, או בנמל התעופה של לוס אנג'לס), או שהמפגעים לא היו פלסטינים (למשל התקפה של חיזבאללה או שני המוסלמים הבריטיים שביצעו את הפיגוע ב"מייק'ס פלייס" בתל-אביב), או שההרוגים היו בעצם פלסטינים (ואולי מופיעים ברשימה של הפלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים שבה לא השתמשתי).  אני החלטתי לכלול את כל המקרים האלה, ובכל מקרה המספר שלהם נמוך ולא משנה את התוצאות שתוארו לעיל.

המפתח לקואליציה

לפני איזה שבועיים נתקלתי במאמר תיאורטי במדעי המדינה — לא תחום שאני קורא בו אי פעם — שהפתיע אותי.  המאמר עסק בתהליך יצירת קואליציות, ובפרט בשאלה מהו המנגנון של משא ומתן בין המפלגות וכיצד קורה שבאופן אמפירי רואים שכמעט תמיד הוא מוביל לחלוקת תיקים שיוויונית לפי מספר חברי הפרלמנט שיש לכל מפלגה.  אותם זה הפתיע שנוצרת חלוקה שווה כזו, ואותי זה הפתיע שאותם זה הפתיע, כי הייתי תחת הרושם שהמפתח של יחס בין תיקים לחברי פרלמנט הוא במידה רבה נקודת הפתיחה של המשא ומתן הקואליציוני, או בכל אופן שאף מפלגה לא תסכים שמפלגה אחרת תקבל יותר ממנה.

בכל אופן זה סיקרן אותי מספיק כדי לבדוק מה קורה בארצנו הקטנטונת (המאמר התבסס על נתונים מאירופה).  אז אספתי נתונים על מספר חברי הכנסת והשרים של כל מפלגות הקואליציה בכל ממשלות ישראל, כולל אחרי שינוים מז'וריים שהתחוללו במהלך כהונת הממשלה, והרי התוצאות לפניכם.  הציר האנכי מציין את היחס בין שרים לחברי כנסת, כך שיותר גבוה משמעו יותר שרים יחסית לחברי הכנסת.  הקו הירוק לרוחב כל שנות המדינה מראה את היחס הכולל של שרים לחברי כנסת בכל קואליציה — כלומר סך השרים בממשלה חלקי סך חברי הכנסת בקואליציה.  הנקודות שמפוזרות אחת מעל השניה בנקודת הזמן של תחילת כהונתה של ממשלה חדשה מראות את היחס הזה עבור על אחת מהמפלגות שמרכיבות את הקואליציה, עם אינדיקציה לגודל המפלגה.

 

coa-key

אפשר לראות כאן מגוון דברים מעניינים:

  • התופעה הבולטת ביותר היא הנטיה כלפי מעלה עם השנים.  בשנות ה-50 כל 5-6 חברי כנסת הניבו שר אחד.  מאז תחילת המאה כ-3 חברי כנסת מספיקים כדי לקבל שר, עם הבלחות לכיוון 2.  זה קשור כמובן לעליה במספר השרים.
  • יש הרבה מפלגות שקיבלו 0 שרים למרות שהיו בקואליציה. בתקופת ממשלות מפא"י (מי שהפכה מאוחר יותר למפלגת העבודה ולמערך) בשנות ה-50 וה-60 אלא היו מפלגות ערביות קטנות (היו 3 כאלה, כל אחת עם 1-2 חברי כנסת) שנחשבו ל"מפלגות לויין" של מפא"י.  מאז המהפך אלה המפלגות החרדיות שלא רוצות שרים כי הן לא ממש מכירות במדינה.
  • יש כמה מפלגות קטנות שאצלן היחס הוא 1:1.  אלה הן בעצם סיעות יחיד שבהן הח"כ היחיד כיהן כשר.  המפורסם ביותר הוא דיין שעזב את המערך כדי לכהן כשר החוץ של בגין.
  • שאלה מעניינת היא האם מפלגת ראש הממשלה נוטה לקבל יותר שרים ממה שמגיע לה או פחות.  נראה שבשנות מפא"י החלוקה הייתה די שיוויונית, אבל לאחרונה יש נטיה די ברורה לתעדף את מפלגת השלטון.  לתשומת לב הליכודניקים המקטרים: בממשלת בגין הראשונה הם אכן קיבלו פחות מהשותפים העיקריים בקואליציה, אבל שרון, אולמרט, ונתניהו דווקא צ'יפרו אותם רוב הזמן ולפעמים בפער משמעותי.

עוד דבר שאפשר לראות הוא שהפיזור הולך וגדל עם הזמן.  בממשלות מפא"י החריגים היו מועטים ונבעו מסיעות קטנות (2, 3, או 4 ח"כים) שבכל זאת קיבלו שר אחד.  במאה הנוכחית גם מפלגות גדולות מקבלות שרים לפי מפתחות שונים למדי.  הגרף הבא מראה את ממדי אי-השיוויון, כפי שהוא משתקף ביחס בין המפתח הגבוה ביותר לנמוך ביותר בקואליציה, אבל בניכוי סיעות שאין להן שר וסיעות עם רק 1-2 חברי כנסת.

 

ratio

אז אכן בתקופת מפא"י זה היה די הוגן, פרט לממשלת החרום הלאומית שהוקמה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים שבה גח"ל (מה שהפך אחר כך לליכוד) ורפי קיבלו רק שרים בודדים.  השיא של כל הזמנים שייך לנתניהו, שהצליח להכניס את קדימה של מופז לממשלה לתקופה קצרה עם שר אחד על 28 חברי כנסת, כשמצד שני תנועת עצמאות (ברק וחברים שפרשו מהעבודה) קיבלה 4 שרים על 5 חברי כנסת.

מקורות

הנתונים לוקטו מוויקיפדיה, מהדפים המוקדשים לממשלות השונות, עם קצת בדיקות והשוואות עם אתר הכנסת.  שרים שלא כיהנו כחברי כנסת אבל היו קשורים באופן מובהק למפלגה מסויימת נספרו כשרי אותה מפלגה; מקרים בודדים בהם לא היה קשר מובהק לא נספרו.  הגרפים לא כוללים את כל השינויים בהרכבי הממשלות — כללתי את ההרכב ההתחלתי של כל ממשלה, ועידכונים כשמפלגה משמעותית הצטרפה, אבל לא כשמפלגה עזבה, כי זה כמעט אף פעם לא גרר שום שינוי במפתח חלוקת משרות השרים בין המפלגות הנותרות.

מהתנחלויות למאחזים

לא מזמן נתקלתי בקובץ נתונים של שלום עכשיו על ההתנחלויות, ועברו כ-40 שנה מהפריצה הגדולה של גוש אמונים, אז נראה שזה זמן טוב לבדוק את העובדות: האם הימין צודק בתלונותיו על הקפאות ועיכובים, או השמאל בטענותיו על תנופת בניה?  כרגיל מסתבר שיש פנים לכאן ולכאן.

יש שלוש צורות לכמת את ההתנחלויות: כמה התנחלויות יש, כמה בתים יש בהן, וכמה אנשים גרים בבתים האלה.  נתחיל בהתנחלויות עצמן.  הראשונה היתה כפר עציון, שחזרו לישב אותו כבר ב-1967. הגרף הבא מראה כמה התנחלויות נוסדו כל שנה, ואיפה.

 

new-yr

ממשלות אשכול/גולדה/רבין (הראשונה) פעלו ברוח תכנית אלון, ובנו התנחלויות בגוש עציון ובבקעה עם חריגים בודדים (למשל קרית ארבע ליד חברון).  אבל באמצע שנות ה-70 גוש אמונים החל להפעיל לחץ למען ישוב השומרון, וזכה להישגים ראשונים בתמיכת שר הבטחון דאז שמעון פרס.  זה הפך למבול אחרי המהפך, וממשלת בגין אחראית במידה רבה למפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת לנו עד היום (פרט שחסר בפוסט על מורשת בגין כי אז עוד לא אספתי את הנתונים האלה).  בפרט, הדגש עבר לבנית התנחלויות בעומק השטח בין ישובים ערביים.  אבל באמצע שנות ה-80 התנופה נבלמה, ובסוף שנות ה-90 בנית התנחלויות הוחלפה בבנית מאחזים, בעיקר בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה וממשלת שרון הראשונה.  בתחילת שנות ה-2000 גם זה רוסן, או ליתר דיוק במקום לבנות מאחזים חדשים הורסים ובונים מחדש את אותם המאחזים פעם אחר פעם.  אבל המידע על מאחזים הוא בערבון מוגבל.

אז לא בונים יותר התנחלויות.  אבל מה עושים במסגרת ההתנחלויות הקיימות?  את זה רואים בגרף הבא, שמתאר את מספר הדירות בהתנחלויות שבניתן התחילה כל שנה.  אלה נתוני למ"ס, בלי פרוט לאזורים, ויש להניח שאינם כוללים קרוונים ושאר מבנים שכאלה.  שימו לב שזה אמיתי — התחלות בניה ולא הצהרות ואישורים.

apps-yosh

אז נכון שיש פלקטואציות שונות, אבל בגדול (ובפרט בכ-12 השנים האחרונות) קצב הבניה די יציב ועומד על כ-2000 דירות בשנה, וזה היה בערך גם הממוצע בתקופת בגין.  השיא של כל הזמנים שייך לממשלת הימין הצרה של שמיר אחרי התרגיל המסריח והגיע כמעט ל-8000 דירות בשנה.

ונסיים במתנחלים עצמם.  הגרף הבא מראה את מספר התושבים בשטחים, בלי מזרח ירושלים (השכונות רמות, גילה, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב, נווה יעקב, תלפיות מזרח, והר חומה), מסודרים בערך לפי רמת הקונצנזוס אודות מקום מגוריהם.

pop-yr

בסך הכל זה מגיע כבר קרוב ל-400,000 נפש (מספרי 2014), אבל מתוכם רק קצת יותר משליש בהתנחלויות "ממש" ובערים (אריאל, קרני שומרון, קרית ארבע, וכוכב יעקב) ממזרח לגדר ההפרדה.  7% נמצאים באזורים המקוריים של הבקעה וגוש עציון, וכמעט שליש הם חרדים בערים מודיעין עילית וביתר עילית שנמצאות על הקו הירוק.  עוד שישית נמצאת בפרוורים של ירושלים (מעלה אדומים, אזור גבעון, וגם הר אדר והר גילה).  אשר לקצב הגידול, פרט להאטות קצרות בשלהי ממשלות רבין ואולמרט מה שבולט הוא הגידול המתמיד והאחיד ב-25 השנים האחרונות שבולט במיוחד בערים החרדיות אבל קיים גם בכל שאר האזורים.

מקורות

רוב הנתונים מקובץ אקסל מפורט של שלום עכשיו.   גרסה עם נתונים עד 2011 נמצאת באתר הארגון, אבל בבקשה במייל קיבלתי גרסה מעודכנת יותר שמגיעה עד 2014 וצפויה להתפרסם בקרוב.  המידע על המאחזים לא שלם, והשלמתי אותו חלקית מתוך רשימת מאחזים מוויקיפדיה.  מקור פוטנציאלי נוסף הוא דו"ח המאחזים של טליה ששון, אבל בדו"ח עצמו אין נתונים מסודרים ואת החוברת המלווה שאמורה להכיל אותם לא מצאתי באינטרנט.

נתוני הדירות מפרסום 1506 של הלמ"ס משנת 2011 בתוספת השלמות מהשנתונים הסטטיסטיים האחרונים.

וועדות, תכנון, ומשבר הדיור

הפוסט הזה נוצר כתוצאה מכתיבת התנגדות לתכנית "מורדות רמות" שאושרה על ידי הותמ"ל (הוועדה למתחמים מועדפים לדיור), שבה מתכוונים לבנות כ-1650 דירות בהרחבה של שכונת רמות לכיוון מצפה נפתוח — בניה שכמעט כולם כולל עיריית ירושלים מתנגדים לה, ושתפגע באחד מהשטחים הטבעיים הערכיים ביותר סביב ירושלים ובעדר צבאים שחי במקום.  אחת השאלות שעלו היא — למה בכלל צריך את הוועדה הזו?

קצת רקע

למי שלא מכיר, ועדות התכנון ה"רגילות" מסודרות בהיררכיה של 3 רמות:

  1. המועצה הארצית לתכנון ובניה היא הוועדה העליונה.  היא אחראית על תכניות מתאר ארציות (למשל תמ"א 3 ההיסטורית שהתוותה את רשת הדרכים הארצית של המדינה) ועל אישור תכניות מתאר מחוזיות.
  2. הוועדות המחוזיות אחראיות על תכניות מתאר לכל מחוז, שאמורות כמובן להתאים לנאמר בתכניות מתאר ארציות, ועל אישור תכניות מקומיות.
  3. הוועדות המקומיות בכל עיר או מועצה מקומית אחראיות על תכניות בניה מפורטות, שאמורות כמובן להתאים לנאמר בתכנית המתאר המחוזית.

המבנה ההיררכי הזה נועד להכניס ראיה כוללת לתהליך התכנון ולאזן את הצרכים המקומיים עם האזוריים והארציים.  כדי לעקוף את כל התכנון המנג'ס הזה הממשלות האחרונות הקימו מערך מקביל שלם שאינו כפוף לתכניות המתאר המחוזיות ואפילו לא לרוב תכניות המתאר הארציות.  זה כולל את הרכיבים הבאים:

  1. הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) שהוקמה מכח חוק ההסדרים ב-2002.  הוועדה הזו מקבילה למועצה הארצית, ולכן יש לה הסמכות לאשר תכניות שסותרות תכניות מתאר ארציות.  עוסקת בעיקר בפרוייקטי התשתית הבעייתיים ובעלי ההשלכות הנרחבות ביותר — כבישים ארציים, מסילות ברזל, ותחנות כוח — אבל בראיה נקודתית.
  2. הוועדות לדיור לאומי (וד"ל), אחת בכל מחוז, שהוקמו ב-2011 במטרה לאשר 50,000 דירות בשנה, ופעלו עד 2015.  בסמכותן היה גם לחייב בניה של דירות קטנות ברות השגה, אך בפועל לא עשו זאת.
  3. הועדה למתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל), שהוקמה ב-2014 כתחליף לוד"לים.  גם ועדה זו מקבילה למועצה הארצית, והיא נועדה לטפל בתכניות גדולות של לפחות 750 דירות.
  4. מעבר לכל זה, במסגרת "רפורמת הפרגולות" (שהיא בעצם שכתוב מסיבי של כל חוק התכנון והבניה) ניתנה לשר הפנים הזכות לתת פטור מתכנון ופטור מהיתר בניה לפרויקט "חשוב" ו"זמני".  מה שכמובן מונע כלאפשרות של התנגדות לפרויקט כזה, וגם מקשה מאוד על הגשת בג"ץ, כי מה זה חשוב וזמני נתון לשיקול דעתו הבלעדי של השר.

משבר הדיור והתכנון

הסיבה (או התרוץ) להקמת הוד"לים והותמ"ל הוא משבר הדיור שגרם לעלית מחירים היסטרית מאז 2008.  הממשלה שבה ומסבירה כל פעם שהמחירים הגבוהים נובעים מחוסר היצע, וחוסר ההיצע נגרם בגלל תכנון איטי מידי.  מכאן נגזר הפתרון של ועדות שיעבדו יותר מהר ויספקו את הצורך בתכנון דירות, ולו על חשבון שיקולי תכנון וסביבה ותוך הקרבת השטחים הירוקים.

אבל מה הנתונים אומרים?

ראשית, הנה הקשר בין מחירי הדיור לבין התחלות הבניה.  (שימו לב שיש שני צירים אנכיים, כי שתי סדרות הנתונים האלה בסקלות שונות ובלתי קשורות.  כרגיל זה רעיון רע, אבל זה מאפשר להשוות את המגמה הכללית אם שתיהן מתחילות ב-0 ומגיעות בערך לאותו הגובה.)

price-vs-start

מה שרואים הוא שהשוק הגיב לעלית המחירים: כשהמחירים התחילו לעלות מיד התחילו לבנות יותר.  זה אומר שלא היה מחסור בדירות מתוכננות.  בפרט עד 2011 מחירי הדירות עלו בכ-60% יחסית ל-2007, ומספר התחלות הבניה גדל בכ-52% יחסית ל-2007.  אבל מאז 2011 התחלות הבניה נתקעו בערך באותה רמה, בעוד המחירים ממשיכים לטפס (והגיעו ב-2015 לכפליים המחירים שהיו ב-2007).

אז אולי ב-2011 נוצר מחסור בתכנון, והוד"לים והותמ"ל באמת יצילו את המצב?  למרבה המזל מינהל התכנון התחיל לפרסם לפני כמה שנים את שנתון התכנון, שכולל מידע מפורט על מספר הדירות שאושרו בכל וועדות התכנון וגם בחתכים שונים.  אז הנה כמות הדירות שתוכננה, שוב בהשוואה עם התחלות הבניה (הקו הכחול המקווקוו, שהוא בדיוק אותו הקו בגרף הזה ובגרף הקודם).

plan-vs-start

אז מסתבר שאכן בשנים 2007-2011 התחילו לבנות יותר ממה שתכננו, כלומר מלאי התכנון הלך וירד.  אבל דווקא החל מ-2011 יש עליה ניכרת בתכנון, וב-4 השנים האחרונות יש עודף תכנון מדהים של כ-120,000 דירות (כלומר ב-4 שנים אלה תכננו 120,000 יותר דירות ממה שהתחילו לבנות).  והעודף הזה הוא יותר מכפול מהגרעון שנוצר ב-5 השנים הקודמות, כך שבסך הכל בעשור האחרון מלאי התכנון  גדל ביותר מ-62,000 דירות.

המסקנה המיידית היא כמובן שתכנון הוא לא צוואר הבקבוק שמגביל את ההיצע וגורם לעלית המחירים.  מתכננים המון.  ויתרה מכך, הרוב המכריע של התכנון נעשה בוועדות המחוזיות הישנות והטובות, בלי צורך לרמוס שטחים פתוחים בניגוד לתכניות המתאר.  ואגב, כיוון שאישור תכניות בועדות המחוזיות לוקח כ-3 שנים בממוצע, העליה הדרמטית באישור תכניות ב-2011-2012 מצביעה על כך שהוועדות המחוזיות התחילו לעבוד בקצב מוגבר כבר ב-2008-2009, הרבה לפני שהממשלה שמה לב שיש משבר.

ומה עם הוועדות המיוחדות?  הוד"לים, שנועדו לאשר 50,000 דירות בשנה, הגיעו בשיאן ל-13,600 דירות בשנה — פחות משליש מהיעד, בקושי 22% ממה שהועדות המחוזיות הרגילות עשו באותה שנה, ובלי לספק שום דירות במחירים סבירים לזוגות צעירים.  הותמ"ל הגיע ל-25,300 בשנתו הראשונה, טיפה יותר משליש ממה שהוועדות המחוזיות הצליחו לעשות באותה שנה.  אז הוועדות האלה הוסיפו רק מעט יחסית, וגם בלעדיהן היינו מגיעים כבר לעודף תכנון שמפצה על החוסר של 5 השנים הקודמות ויותר מכך.

בועת הנדל"ן

מה שמחזיר אותנו לשאלה — מה גורם למשבר הדיור ולעלית המחירים?  לפי התיאוריה הכלכלית, מנגנוני השוק היו צריכים זה מכבר להביא לאיזון בין ביקוש והיצע.  בפרט, כשההיצע גדל המחירים היו צריכים לרדת או לפחות להתייצב.  אבל בגרף הראשון ראינו שבשנים 2007-2011 המחירים וההיצע עלו בחדווה ביחד.  אני מקווה שאני לא מחדש לאף אחד אם אני טוען שההסבר הוא בריבית.  זה מודגם בגרף הבא (שוב גרף עם שני צירים אנכיים — sorry).

diyur-ribit

מה שחשוב הוא הפער בין הריבית לאינפלציה.  כשהריבית יותר גבוהה מהאינפלציה שווה לשים את הכסף בבנק.  אבל כשהריבית נמוכה יחסית לאינפלציה כסף שנמצא בבנק מאבד את ערכו, ולכן מוציאים אותו משם ומחפשים אפיק השקעה אחר — למשל דירות.  הדינאמיקה הזו באה לידי ביטוי בגרף ב-3 תקופות.  הראשונה הייתה ב-2002, כשהורידו בחדות את הריבית והיתה עליה באינפלציה.  זה גרם לעלייה בביקוש לדירות, ומחירי הדירות הפגינו עליה קלה.  אבל בנק ישראל העלה באופן דרסטי את הריבית, האינפלציה ירדה, ועליית מחירי הדירות נבלמה תוך שנה.  הפעם השניה הייתה ב-2008, כשהאינפלציה עלתה והגיעה לאותה רמה כמו הריבית.  שוב מחירי הדירות התחילו לעלות.  אבל הפעם בנק ישראל הוריד את הריבית בחדות (כדי להתמודד עם המשבר העולמי), ומחירי הדירות זינקו.  זה התחיל להתמתן ב-2011-2012, הפעם השלישית שהריבית עלתה יחסית לאינפלציה, אבל אז הריבית קוצצה שוב ומחירי הדירות חזרו לעלות.

ואגב, כולם יודעים שלריבית יש חלק מרכזי בעליית מחירי הדיור.  למשל בסקר בנק ישראל לשנת 2011 מופיע מאמר של חטיבת המחקר בבנק בו נאמר בין היתר

נמצא כי הגורם העיקרי לעלייה של מחירי הדירות בשנים 2009-2010 הוא הורדתה של הריבית המוניטרית על רקע המשבר העולמי. זו מסבירה כמחצית מהעלייה ב-2010, שהסתכמה ב-13.9 אחוזים. הורדת ריבית של נקודת אחוז אחת העלתה את מחירי הדירות ב-6.5 אחוזים.

גם ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, חוזר ומעלה את הטענה הזו מעל כל במה אפשרית.  במקביל, דוח הוועדה הציבורית לבחינת חסמים ניהוליים וארגוניים בתחום התכנון והבניה של משרד הפנים מדצמבר 2011 מצא כבר אז שהתכנון אינו צוואר הבקבוק, אלא חוסר השקעה של הממשלה והרשויות המקומיות בתשתיות (מים, ביוב, וכבישים — דברים כאלה שצריך בשביל שכונות חדשות).

אז לסיכום

  • הקמת וועדות כמו הוד"לים והותמ"ל זה לכל היותר מסך עשן שנועד לתת הצגה של פעילות שתסווה את חוסר ההצלחה של הממשלה בטיפול במשבר הדיור.  המחיר של המיסוך הזה הוא פגיעה לדורות בהליך התכנון ובשטחים פתוחים.
  • בינתיים משבר הדיור מעמיק ובועת נדל"ן מסוכנת הולכת ומתנפחת כתוצאה מספקולנטים ומשקיעים שמזרימים כסף לשוק הדיור.  כשהבועה תתפוצץ יהיו לזה השלכות קשות על כל המשק ועל הבנקים, כי חלק ניכר מהבועה ממומן על ידי חוב (משכנתאות).
  • פתרון אמיתי יבוא רק כתוצאה מהקטנת כדאיות ההשקעה בדירות (למשל על ידי מיסוי, כל עוד בנק ישראל לא מעלה את הריבית) וחיוב בניית דיור בר-השגה.

ההקשר

כאמור איסוף וניתוח הנתונים האלה נעשו במסגרת כתיבת התנגדות לתכנית "מורדות רמות" שאושרה על ידי הותמ"ל.  לפרטים נוספים וחתימה על התנגדות ראו באתר עמותת רמות למען הסביבה (אפשר להגיש התנגדויות עד אמצע אפריל בערך).

עדכון: אחרי תחילת שמיעת ההתנגדויות לתכנית, הותמ"ל החליטה להעביר את המשך הטיפול בתכנית לועדה המחוזית הרגילה.

מקורות

הניתוח הזה מבוסס במידה רבה על הרצאה בנושא משבר הדיור מכנס על השינויים במערכת התכנון.  יש בהרצאה עוד הרבה ניתוחים נוספים ותובנות על מה נמצא ברקע התהליכים שלא הכנסתי כאן.  גילוי נאות: זה אח שלי.

הנתונים על בינוי דירות, המחירים שלהן, והאינפלציה באים כולם מהלמ"ס.  אלה אותם נתונים שהשתמשתי בהם כבר בהקשרים אחרים.

הנתונים על הריבית מבנק ישראל, וגם אותם כבר הראיתי בעבר.

הנתונים החדשים היחידים הם בעצם נתוני התכנון, שנלקחו מהשנתונים של מינהל התכנון שמתפרסמים מאז 2011.  כשהיו נתונים חופפים השתמשתי בחדשים יותר, כי יש עדכונים (כרגיל כלפי מטה).  השנתון של 2015 מופיע רק באופן חלקי באתר, אין עדיין קובץ שלם להורדה.  הנתונים על הוד"ל מדו"ח הוד"ל מס' 11.

שכירים ועצמאים

הפרופילים של הרשויות המקומיות שמפרסמת הלמ"ס הם מקור לא אכזב למיני נתונים שאינם בראש החדשות ואיך שהם מתפלגים על פני החברה והמדינה.  למשל מה אנחנו עושים, ובפרט האם אנחנו שכירים או עצמאים.  מקובל שיש יותר שכירים, אבל אני לפחות הופתעתי מהפער: מתוך 8.1 התושבים בישראל נכון לשנת 2013, היו 3.28 מיליון שכירים, ורק 246 אלף עצמאים.  חשבון זריז מגלה שמתוך העובדים רק 7% הם עצמאים ו-93% שכירים.

פילוח הנתונים לפי ערים (כמו בפוסטים קודמים, אני מציג את כל הערים עם 20 אלף תושבים ומעלה) מראה את התמונה הבאה.  הציר האופקי הוא האחוז של השכירים מתוך אוכלוסית העיר, והציר האנכי הוא אחוז העצמאים מהאוכלוסיה.  שינו לב שהסקאלה שונה כי כאמור יש הרבה פחות עצמאים.

scat-pct

מה שמיד בולט לעין הוא שחוץ ממספר קטן של חריגים יש 3 צבירים מובהקים: ערים יהודיות, ערים ערביות, וערים חרדיות.  בערים היהודיות יש בין 40% ל-50% שכירים.  אחוז העצמאים, לעומת זאת, הרבה יותר מפוזר, ונע בין 1.5% ל-5.5% — פער של יותר מפי 3.  אצל הערבים הדברים יותר סדורים: השכירים לרוב בטווח בין 25% ל-35%, והעצמאים בין 2.5% ל-3.5%.  אצל החרדים, כצפוי, אחוז העובדים (משני הסוגים) קטן עוד יותר.  החריגה הבולטת היא העיר אילת, שהיא חריג כל כך מובהק שזה מעלה חשד של אולי טעות בנתונים.  מצד שני זו עיר שהיא גם חריגה בגאוגרפיה ובכלכלה שלה, אז אולי חריגה בכוח העבודה משתלבת עם זה.  תל אביב מובילה בגדול באחוז (וכתוצאה גם במספר) העצמאים, מה שמצביע כצפוי על הובלה כלכלית ויזמות.  ירושלים הבירה מתגלה שוב כצרוף של עיר ערבית עם חרדית, ורחוקה מהצביר של הערים היהודיות.  בין הערבים, טירה חריגה באחוז העצמאים ורהט במיעוטם.

אבל מה המשמעות הכלכלית של כל זה?  האם אחוז העצמאים משפיע על ההכנסה הממוצעת למשל? אז הנה גרף פיזור של היחס בין עצמאים לשכירים כפונקציה של רמת ההכנסה הממוצעת בכל עיר.

scat-frac

גם כאן רואים התנהגות שונה בפיזור ערים יהודיות וערביות.  בערים יהודיות יש מתאם ברור בין הכנסה ועצמאים — בערים שבהן ההכנסה הממוצעת (של שכירים ועצמאים ביחד) גבוהה יותר, יש יותר עצמאים יחסית לשכירים.  אצל הערבים אין מתאם כזה: כל הערים הערביות עניות, ובכל זאת יש בהן פיזור ניכר של היחס בין עצמאים לשכירים, ובפרט הרבה יותר עצמאים מבערים יהודיות עניות באותה מידה.

המתאם בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז העצמאים (לפחות עבור יהודים) מעלה את ההשערה שאולי העצמאים מרוויחים יותר, והם אלה שמעלים את ההכנסה הממוצעת בעיר.  הגרף הבא בודק את ההשערה הזו, ומציג את היחס בין ההכנסה הממוצעת של שכירים (בציר האופקי) ועצמאים (בציר האנכי) בכל עיר.  הקו האפור הדק הוא קו השיוויון, ואכן נראה שהרוב המכריע של הערים הן מעל הקו הזה, כלומר עצמאים אכן מרוויחים יותר בממוצע.

scat-cmp-wage

אבל יש גם חריגים, כגון מודיעין וזכרון יעקב שבהן שכירים מרוויחים בממוצע הרבה יותר מאשר עצמאים.  יתרה מזאת, קו המגמה (הקו המקווקוו העבה) מראה תופעה מפתיעה: הפער לטובת עצמאים גבוה בעיקר ברמות הכנסה נמוכות, והוא מצטמצם ונעלם ואף מתהפך ככל שהן עולות.  אז נכון שברוב המקרים עצמאים מרוויחים יותר, ונכון שבערים (יהודיות) עשירות יותר יש יותר עצמאים, אבל שני הדברים האלה דווקא אינם קשורים זה לזה: העצמאים לא עושים את הערים העשירות עשירות יותר, אלא את הערים העניות קצת פחות עניות, אבל רק קצת, כי יש רק מעט עצמאים.

מקורות

פרסום מס' 1609 של הלמ"ס: הרשויות המקומיות בישראל 2013.

הגודל כן קובע. או שלא.

תוך כדי עבודה נוספת על תוצאות הבחירות האחרונות והקשר שלהן לכל מיני דברים, עברתי שוב על הפרופילים של הרשויות המקומיות כפי שהם מוצגים באתר הלמ"ס.  בין היתר יש שם נתונים על הצלחה בבחינות הבגרות, שאותם כבר סקרתי בעבר — למי שלא זוכר, באופן לא מפתיע מצאתי שיש קורלציה חזקה בין הכנסה לבין זכאות לבגרות ולימודים באוניברסיטה.

בפרופילים החדשים של הרשויות הנתונים קצת שונים, ובין היתר צד את עיני הנתון על גדלי כיתות.  כבר במבט אקראי אפשר היה לראות שכיתות קטנות בממוצע לא בהכרח מובילות ליותר הצלחה, וההיפך.  אז החלטתי לאסוף את הנתונים האלה ולהסתכל עליהם באופן מסודר.  המשתנים שעליהם הסתכלתי הם:

  • הגודל הממוצע של כיתות בכל ישוב.  יש נתונים על כל הכיתות בישוב, וגם נתונים נפרדים על בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, ותיכונים.  כיוון שאני משווה את זה עם הצלחה בבחינות הבגרות, השתמשתי בגודלי הכיתות בתיכונים.
  • הצלחה בבחינות הבגרות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני מדדים: אחוז הזכאים לתעודת בגרות מתוך תלמידי כיתה י"ב, ואחוז העומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות מתוך תלמידי כיתה י"ב.
  • ההכנסה הממוצעת בישוב.  זה מחושב כממוצע משוקלל של ההכנסה הממוצעת של שכירים ועצמאים.

את המשתנים האלה אספתי עבור כל הישובים שיש בהם 20,000 תושבים ומעלה.  יש 83 ישובים כאלה, אבל ל-5 מהם לא היו נתוני הצלחה בבגרות, כך שרוב התוצאות הן עבור 78 הישובים הנותרים.

מספיק עם ההקדמות.  הנה התוצאות שמראות את הקשר בין שני המדדים להצלחה בבגרות לבין גודל הכיתות הממוצע.  עבור כל גודל ממוצע, אנחנו רואים את ההתפלגות של דרגות ההצלחה על פני כל הישובים שבהם זה היה גודל הכיתות הממוצע.  המלבן הירקרק הוא האמצע של ההתפלגות, מהרבעון הראשון עד השלישי.  במילים אחרות, מה שמתחת לקצה התחתון זה הרבע התחתון של הישובים, מה שמעל הקצה העליון זה הרבע העליון של הישובים, והמלבן מיצג את החצי שבאמצע.  הקו באמצע המלבן הוא החציון.  אם יש רק ישוב אחד עם כיתות בגודל הזה, מצוייר רק קו ואין מלבן בכלל.

sz-bagrutsz-univ

התוצאה: נראה שיש קורלציה חיובית:  ככל שגודלי הכיתות הממוצעים גדולים יותר, יש נטיה קלה לאחוז גבוה יותר של זכאים לתעודת בגרות, ונטיה די ברורה לאחוז גבוה יותר של עומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות!  איזה יופי!  נצופף את הכיתות ויהיה יותר טוב לכולם כולל משרד האוצר!

אבל שווה להסתכל על הנתונים האלה יותר בעיון.  למשל, מי הן הערים בהן צפוף וטוב לו?  לשם כך ציירתי גרף פיזור של גדלי הכיתות, כפונקציה של ההכנסה הממוצעת.  זה נראה כך:

scat-wages

אז כמו במקרים קודמים ניתן להבחין בשוני לפי פלחי אוכלוסיה.  חרדים וערבים הם עניים, וגודלי הכיתות אצלם מפוזרים בעיקר בטווח של 24-29 תלמידים בכיתה.  אצל יהודים לא חרדים, לעומת זאת, יש שונות גדולה בהכנסות, וקורלציה ברורה עם גודלי הכיתות: בישובים עניים גודלי הכיתות הן בטווח 20-26, ואילו במבוססים הן בעיקר בטווח 26-29, וביחד מקדם המתאם בין הכנסה לגודל כיתות הוא 0.61.  מה שמעלה את החשד שהתוצאה המבטיחה שראינו קודם לא משקפת באמת קשר בין צפיפות להצלחה, אלא קשר אחד (שניתן להניח שהוא סיבתי) בין כסף להצלחה, ובמקביל קשר אחר (כנראה עקיף) בין כסף לגודל כיתות.

בקיצור, יש לנו כאן שלושה משתנים שכולם קשורים אחד לשני, ואנחנו רוצים לברר איזה "קשורים יותר".  הכלי הסטטיסטי שאפשר להשתמש בו נקרא קורלציה חלקית.  מחשבים את הקורלציה (מקדם המתאם) בין כל זוג משתנים, ואז מחשבים מתוך הקורלציות האלה מה המתאם "האמיתי" בין כל זוג ומה נובע מכך ששניהם מתואמים עם השלישי.  (למי שרוצה, יש הסבר יפה בספר סטטיסטיקה אינטרנטי של ריצ'רד לוורי.)  המתאמים חושבו רק על 62 הערים שאינן חרדיות או ערביות.  התוצאות של התרגיל הזה הן כדלקמן:

  • מקדם המתאם בין הכנסה והצלחה הוא 0.90, ואחרי התיקון כדי להוריד את ההשפעה של גודלי הכיתות הוא נשאר גבוה מאוד: 0.84.
  • מקדם המתאם בין גדלי כיתות והצלחה היה יותר נמוך, 0.57.  אבל אחרי שמורידים ממנו את ההשפעה של ההכנסה, לא נשאר ממנו כלום: 0.07.
  • (אפשר לחשב גם את המקרה השלישי, אבל זה לא הגיוני/מעניין לנקות את ההשפעה של הצלחה מהמתאם בין הכנסה וגודלי כיתות.)

השורה התחתונה: אלף, כנראה בסופו של דבר אין קשר בין גודלי הכיתות והצלחה. ניתן לאשש את המסקנה הזאת גם על ידי השוואה עם רמת ההצלחה בישובים הערביים: היא לא הרבה יותר נמוכה מאשר בישובים היהודיים העניים, למרות שהכיתות גדולות יותר.  כך שנראה שהנסיון לפצות ישובים חלשים על ידי הקטנת הכיתות לא כל כך עובד.

ובית, צריך להיזהר עם מבטים שטחיים על נתונים, ולזכור שקורלציה לא מצביעה על סיבתיות.

מקורות

כל הנתונים האלה כאמור מפרסום 1609 של הלמ"ס, הרשויות המקומיות בישראל 2013.

פרופורציות

אנחנו שוב בתקופת פיגועים, וזו "הזדמנות" להשלים חור בנתונים שמוצגים כאן, ושעד כה לא כללו את הנושא הזה.  לא מחוסר רצון או מחוסר נתונים — להיפך, יש ים של נתונים מפורטים על כל נרצח, והבעיה היא למצוא סיכום כללי.  בסוף התפשרתי על רישום ב"ספריה היהודית הורטואלית" שמבוסס ברובו על נתונים שהתפרסמו באתר משרד החוץ, אבל עם עדכון לשנים האחרונות.

הגרף הראשון מראה את מספר הנרצחים כל שנה מאז 1920.  אני לא יודע בדיוק מה ההגדרה שהשתמשו בה למשל בתקופת מלחמת השחרור, שבה היו כ-6000 הרוגים בסך הכל מהאוכלוסיה היהודית, ואילו כאן מצויין כי כ-400 מתוכם נהרגו בפיגועי טרור.  אני מניח כי מדובר בכאלה שלא נהרגו בהקשר לפעילו מלחמתית "רישמית".

killed-yr-all

כדי להכניס את זה לפרופורציה, ציינתי גם את מספר ההרוגים בתאונות דרכים כל שנה. בכל השנים שעבורן יש נתונים (כלומר מקום המדינה חוץ מבתקופת מלחמת השחרור) היו הרבה יותר הרוגים בתאונות דרכים — לפעמים אפילו פי 100 יותר. גם בשיא האינתיפדה השניה היו יותר הרוגים מתאונות דרכים.

אבל גם תאונות דרכים זה לא כל הסיפור.  התרשים הבא מראה את ההתפלגות של כל מקרי המוות הלא טיבעיים בארץ (מספר המתים מסיבות טבעיות — מחלות לב, סרטן, וכו' — הוא הרבה הרבה יותר גבוה).  מצד שמאל מתוארת שנת 2002, שהיא השנה המדממת ביותר של האינתיפדה השניה.  אפילו בשנה זו פחות מחמישית מקרי המוות הלא טבעיים היו כתוצאה מטרור, כשהאחרים מיוחסים לתאונות דרכים, להתאבדויות, ולתאונות אחרות (בעיקר תאונות עבודה).  מימין יש נתונים מעשר השנים האחרונות (2006-2015), וניתן לראות שההרוגים מטרור הם בערך אחוז אחד מכל המיתות הלא טבעיות.  ניתן גם לראות שבשנים האחרונות מספר ההתאבדויות עבר את מספר ההרוגים מתאונות דרכים, ומספר המתים בתאונות אחרות גבוה עוד הרבה יותר.  זה מתאים גם למחקר המתוקשר של אישתון על סיבות מוות והתאבדויות בצבא.

killed-pie

נירמול מעניין אחר הוא יחסית לגודל האוכלוסיה.  מהגרף הראשון ברור שהתקופה שבה נהרגו הכי הרבה ישראלים כתוצאה מטרור היא תקופת האינתיפדה השניה.  בשנות ה-50 נהרגו הרבה פחות, אבל גם האוכלוסיה הייתה הרבה יותר קטנה.  הגרף הבא מראה את הנתונים המנורמלים, כלומר הרוגים לכל 100,000 נפש — ואכן התקפות הפדאיין בשנות ה-50 נראות משמעותיות יותר מהאינתיפדה השניה.  גם גל הטרור אחרי הסכמי אוסלו מסתבר כקטן יותר באופן משמעותי מגל הטרור של שנות ה-70.  בנוסף הכנסתי גם את ההרוגים במלחמות ובמבצעים צבאיים גדולים, מנורמלים באותה צורה.  ברור שההרוגים במלחמות, אפילו מלחמות "קטנות" כמו מבצע קדש, רבים יותר.

killed-yr-pop

וכל זה מראה למה יש טרור: יש טרור כי הוא עובד.  המאות שמתים כל שנה מתאונות עבודה, התאבדויות, ותאונות דרכים הם שגרה לא מעניינית (אלא אם כן היה להם המזל למות בצורה ביזארית במיוחד).  הבודדים שנרצחים בפיגועי טרור מפחידים את כולנו.

מקורות

באתר משרד החוץ יש סיכום מספר הרוגי הטרור כל שנה מ-1920 עד 1999, ודפים נפרדים עם פרוט ההרוגים בין 1993 ל-1999 ועם ההרוגים מאז תחילת האינתיפדה השניה בספטמבר 2000.  תחילת 2000 נופלת בין הכסאות.  באתר הספריה הוירטואלית היהודית (אתר יהודי אמריקאי) טרחו לעשות סיכום שנתי ובזה השתמשתי.

נתוני ההרוגים בתאונות דרכים ומקרי מוות לא טבעיים אחרים הם מהלמ"ס.  אלה אותם נתונים שהשתמשתי בהם כבר בפוסטים אחרים על הנושאים האלה.  למרבה הצער הם לא מלאים.  הנתונים על שנת 2002 הופיעו בשנתון 2007, אבל לא על כל השנים בין 2006 ל-2015 יש נתונים.  כך שבעצם החלק היחסי של הרוגי הטרור הוא עוד יותר קטן.  גם נתונים על נרצחים יש רק בחלק קטן של השנים, וב-2002 למשל אין נתון כזה כלל.

מספר ההרוגים במלחמות ומבצעים מוויקיפדיה.  לגבי מלחמת השחרור אני מציג רק את שנת 1949, אז המספר המצויין הוא שליש מהסך הכל (שמתיחס לטווח 1947-1949).  לגבי מלחמת לבנון יש הפרדה בין המלחמה עצמה ב-1982 לבין 18 השנים הבאות בבוץ הלבנוני.  אני חילקתי את ההרוגים באופן אחיד על 18 השנים האלה.

ביצירת תרשימי העוגה הנחתי שהרוגים מטרור ומבצעים נכללים בתוך "כל הסיבות האחרות" של הלמ"ס, אז כיוון שציירתי אותם בנפרד החסרתי אותם מהנתון הזה — פרט להרוגי מלחמת לבנון השניה ב-2006 שצויין במפורש שהם לא נכללים (כמו גם חללי המלחמות הגדולות הקודמות, ששת הימים, יום כיפור, ולבנון הראשונה).

מדד השלום

כרגיל אני מתרחק מסקרי דעת קהל ומעדיף להתמקד בנתונים "אמיתיים", שבעולם אידיאלי היו צריכים להיות בבסיס של עיצוב דעת הקהל.  אבל כשנתקלתי בנתונים של "מדד השלום" לא עמדתי בפיתוי.

מדד השלום הוא סקר חודשי שמבוצע מאז 1994 על ידי פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן במסגרת תכנית אוונס באוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה.  בכל חודש הם שואלים מגוון שאלות הנוגעות לדמוקרטיה ולסכסוך היהודי ערבי, אבל תמיד  זה כולל שאלה על תמיכה בתהליך השלום ושאלה על אמון שאכן הוא יוביל לשלום בשנים הקרובות. הגרף הבא מראה את התשובות שהתקבלו לשאלה הראשונה מנשאלים יהודים (פרטים בסעיף המקורות בסוף).  אבל מסיבה בלתי ברורה הניסוח המדויק של השאלה השתנה במרץ 2003: עד אז היא היתה "באופן כללי, האם אתה מגדיר את עצמך כמי שתומך או מתנגד לתהליך השלום בין ישראל לערבים?", והתשובות היו על סקלה של 5 אפשרויות בין "מתנגד מאוד" ל"תומך מאוד", כשהערך האמצעי הוא "ככה ככה, באמצע" (בנוסף היתה גם אפשרות של "לא יודעים", כמקובל).  במרץ 2003 השאלה השתנתה ל"מה עמדתך לגבי ניהול משא מתן לשלום בין ישראל לרשות הפלסטינית?", והתשובות צומצמו לסקלה של 4 אפשרויות בין "מאוד בעד" ל"מאוד נגד", בלי תשובה ניטראלית באמצע.  כפי שניתן לראות, זה לא השפיע על התומכים בשלום, אבל רוב מוחלט של המתלבטים הפכו למתנגדים:

shalom

אז ניתן לומר שהיהודים בישראל תומכים בתהליך השלום באופן גורף — בין 60% ל-80% בשנים שונות, ומתוכם כחצי אפילו תומכים מאוד. באופן אירוני משהו השנים שבהן היתה התמיכה הגבוהה ביותר וההתנגדות הנמוכה ביותר הן שנות ממשלת נתניהו הראשונה, ורבין היה חולם על תמיכה כזו. עליה קלה בהתנגדות התחוללה רק בזמן ממשלת ברק, אבל לפני כשלון שיחות קמפ דיויד ולפני פרוץ האינתיפדה השניה.

הקו האדום באמצע הוא "מדד השלום". למיטב הבנתי זה מחושב כממוצע של התשובות לגבי תמיכה בתהליך והתשובות לגבי אמונה שהוא אכן יוביל לשלום. העובדה שהמדד נמוך יותר מאחוז התומכים מצביע על כך שהאמון שאכן יהיה שלום הוא נמוך למדי.  ובאופן גס ניתן לראות שמדד השלום ירד מרמה ממוצעת של כ65% בשנות ה-90 לכ-45% כיום.  למרות שהנתונים קצת רועשים, ניתן לטעון שזה משקף מגמת ירידה בתמיכה ועליה בהתנגדות לתהליך השלום.

בנוסף למדד השלום היה גם מדד אוסלו עד שנת 2008 — בעקרון אותו דבר אבל מבוסס על השאלה "מהי עמדתך לגבי ההסכם שנחתם באוסלו בין ישראל לאש"פ (הסכם העקרונות)?" בסקלה של 5 אפשרויות (ושאלה משלימה האם אתה מאמין שההסכם אכן יוביל לשלום). התוצאות ניתנות בגרף הבא:

oslo

כאן התמונה די שונה: התמיכה היתה רק באיזור ה-40% בשנות ה-90, וירדה לאזור ה-25% בשנות האלפיים, ושוב הירידה מתחילה עוד לפני האינתיפדה השניה.  באופן מפתיע מדד אוסלו גבוה יותר מאחוז התמיכה, מה שמשקף אמונה שההסכם יביא שלום גם בקרב חלק מאלה שאינם תומכים בו.

ושתי הבחנות נוספות:

    • התוצאות של שני המדדים די יציבות לאורך זמן, והשינויים בהם איטיים ולא מושפעים באופן חד מאירועי השעה.  רצח רבין אולי גרם לשינוי קטן שנשמר למשך כמה שנים, אבל ארועי טרור גדולים לא: רוב הירידה בתמיכה באוסלו בזמן ממשלת ברק קרתה לפני פרוץ האינתיפדה השניה, ולקראת סוף האינתיפדה אפילו נרשמה עליה קטנה בתמיכה.  ההתנתקות והתשלטות החמאס על עזה גם לא באו לידי ביטוי בגרפים האלה.
    • ההפרש בין התמיכה בשלום לתמיכה בהסכם אוסלו ניכר.  עושה רושם שהישראלים תומכים בעיקרון של שלום, אבל לא בפעולה קונקרטית שבצידה מחיר שיש לשלם. הטיעון הזה מתבסס לא רק על הפער בין מדד השלום למדד אוסלו, אלא גם על מגוון שאלות אחרות שמופיעות בסקר מדי פעם ומתיחסות לאפשרויות השונות. למשל בסקר של יולי 2013 היו שאלות אודות תמיכה במהלכים שונים בתמורה להסכם שלום קבע שכולל הסדרי ביטחון, מדינה פלסטינית בלי צבא, ערבויות בינלאומיות, והצהרה על סיום הסכסוך.  62% המשיכו להתנגד לנסיגה לקוי 67 תוך חילופי שטחים, 50% התנגדו להעברת השכונות הערביות בירושלים לידי הרשות הפלסטינית, ו-58% התנגדו לפינוי התנחלויות למעט הגושים הגדולים של אריאל, מעלה אדומים, וגוש עציון — כל זאת למרות ש-61% הביעו תמיכה במשא ומתן לשלום.

מקורות

הנתונים כאמור מהדוחות החודשיים של מדד השלום.  כן, יש קובץ נפרד לכל סקר חודשי על פני עשרים שנה, כלומר כ-240 קבצים שצריך להוריד ולקרוא (אם כי יש כמה חורים ברצף).  באופן כללי פרט לבעיה של שינוי השאלה ב-2003 איכות הנתונים נראית טובה, ויפה גם לראות את הפלקטואציות הקטנות בין חודשים עוקבים שמייצגים את טעות הדגימה.

בשנים הראשונות של הסקר הוא כלל יהודים בלבד, ואחר כך נתונים עבור יהודים ועבור כלל האוכלוסיה. בשנים האחרונות יש גם נתונים עבור ערבים בנפרד.  אני בחרתי להתמקד בנתונים על יהודים משתי סיבות: ראשית, זו סדרת הנתונים הארוכה והמלאה ביותר, ושנית נראה לי שבהקשר הזה יותר מעניין לראות את התוצאות עבור יהודים וערבים בנפרד ולא לערבב אותם, כי בחלק משמעותי של המקרים התשובות של שתי תת-האוכלוסיות האלה שונות בתכלית.

מורשת רבין — אפשר גם אחרת

עשרים שנה לרצח רבין.  אוי איך שהזמן רץ כשנהנים…

בכל אופן, עשרים שנה נותנות מספיק פרספקטיבה להשוות את תקופת ממשלת רבין (השניה) למה שבא אחריה וגם למה שהיה לפניה, תוך שימוש בנתונים שנאספו כאן בבלוג בשנים האחרונות (עם עדכונים לשנים האחרונות).  כל ההתייחסויות בתקשורת לרבין הן כמובן בהקשר של תהליך השלום והסכמי אוסלו.  אבל הנתונים שיש לי כוללים בעיקר היבטים חברתיים-כלכליים.  ההבחנה המיידית היא שתקופת רבין היא חריג בולט ב-40 שנות שלטון הליכוד וספיחיו, עם סדרי עדיפות אחרים וביצועים אחרים.  לגבי אוסלו וכו' אין לי הרבה מה לומר, כי קשה למצוא נתונים אמינים על מה שלא היה (נשמע כמעט כמו ניסוח של יוגי ברה ז"ל).  אבל תהיה גם התיחסות קצרה להיבט המדיני בסוף.

tak-rev-govנתחיל בענייני תקציב, ובפרט תקציבים חברתיים.  כך נראית התפתחות התקציב של משרד הרווחה בתקופתה של כל אחת מהממשלות האחרונות, אלה שיש עבורן נתונים באתר התקציב הפתוח (כלומר, מאז 1992).  נקודת ההתחלה (100% בזמן 0) היא התקציב של השנה שהממשלה התחילה את כהונתה, שהוא כרגיל התקציב האחרון שנקבע על ידי הממשלה הקודמת.  ערכים מעל 100 מראים על עליה בתקציב יחסית לזה, וערכים מתחת ל-100 מצביעים על ירידה.  הנתונים הם לא התקציב המקורי שאושר בכנסת אלא הביצוע בפועל, וכל הערכים מתוקנים לאינפלציה ולגודל האוכלוסיה.  כתוצאה אנחנו בעצם מסתכלים כאן על השינויים בהוצאה הריאלית בפועל לנפש.  ניתן להבחין שהעליה בתקופת ממשלת רבין היתה הגבוהה ביותר יחסית לממשלות אחרות, אם כי רצף ממשלות נתניהו הנוכחי לא הרבה מאחוריו, אולי חלקית בגלל המחאה החברתית.  מהירידה הגדולה בזמן שרון צריך להתעלם, כי היא נבעה בעצם מהעברה של שרות התעסוקה וההכשרה המקצועית למשרד התעשיה.

tak-ed-gov-bizuaהבא הוא תקציב החינוך.  כאן רואים את ההבדל המובהק בין סדר העדיפויות של ממשלת רבין לעומת כל האחרות — עליה ראלית בפועל של 45% בתקציב החינוך לנפש תוך 4 שנים.  הרצף הנוכחי של ממשלות נתניהו גם מימש עליה יפה, אבל פחות מחצי ממה שרבין עשה, ובמקרה הזה העליה הזו היא באופן מובהק תוצאה של המחאה החברתית ולא מדיניות יזומה (רואים את זה הרבה יותר טוב בנתוני התקציב המקורי, שם יש עליה תלולה ביותר אחרי 2011, אבל כפי שרואים בגרף הזה רק חלק מהעליה הזו מומש בסופו של דבר).

briut-gov-bizuaעוד יותר חריג הוא תקציב הבריאות, ובעצם חקיקת חוק בריאות ממלכתי שהביאה לעליה בתקציב הזה.  החוק חוקק בידי ממשלת רבין בשנת 1994, בהובלת חיים רמון, והעניק ביטוח בריאות לכמיליון תושבים (מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון), רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא היה להם ביטוח בריאות קודם לכן.  כתוצאה עלתה ההוצאה הממשלתית על בריאות כמעט פי 2 בתקופת ממשלת רבין (תזכורת — זו הוצאה ריאלית בפועל לנפש).  ממשלת נתניהו הראשונה "זכתה" להכפיל את ההוצאה הזו עוד פעם בשנת 1997, כשהתחיל המימון הרציני של סל הבריאות, כך שגם את העליה הזו צריך בעצם לזקוף לזכות ממשלת רבין. תיקון: זה כי נתניהו ביטל את המס המקביל, שהיה חלק משמעותי מהמימון של קופות החולים, ולקח את האחריות למימון סל הבריאות על ממשלה.  וגם כאן ניתן לראות שממשלות נתניהו הנוכחיות העלו קצת את תקציב הבריאות אחרי המחאה החברתית.

נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הוא ההשקעה בדיור ובתשתיות — בין היתר בגלל השילוב ביניהם וההבנה הדי טריוואלית שכשבונים דירות צריך גם כבישים ומים וביוב. או אולי זה לא כל כך טריוויאלי, כי עובדה שמנהל התכנון תחת הממשלות הנוכחיות לא מבין את זה. בכל אופן, כשמסתכלים על בנית דירות אחרי המהפך של 1977 מתקבלת התמונה הבאה: היתה רק תקופה אחת שבה התחילו יותר דירות מאשר בתקופת ממשלת רבין, וזה היה כששרון (בתפקידו כשר השיכון) בנה כמויות גדולות של דירות קטנות במחוז הדרום עבור העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90. אצל רבין לא היו פשרות כאלה, ורוב התוספת היתה כתוצאה מפעילות של המגזר הפרטי ולא בניה ישירה של הממשלה. מה שמראה שניתן להשיג תוצאות על ידי יצירת תנאים מתאימים, וזה יותר יעיל מדיבורים.  בפרט זה היה הרבה יותר יעיל מהוד"לים והותמ"לים של הממשלות הנוכחיות שלא ממש שינו שום דבר.

rate-app-rabin

כשמסתכלים על סלילת כבישים ועל הנחת צינורות, התמונות הן כאלה.  לגבי כבישים, השיא הבלתי מעורער שייך לממשלת רבין:

roads-rabin

לגבי צינורות, זה יותר מעניין.  בתקופת ממשלת בגין הניחו הרבה יותר צינורות מים.  אבל הפלא ופלא, באותה תקופה הניחו הרבה פחות צינורות ביוב!  היחוד של ממשלת רבין הוא בצמצום הפער בין אספקת מים לפינוי ביוב, עוד אחד מהדברים האלה שצריכים להיות מובנים מאליהם.  לזכותה של הממשלה האחרונה, בשנים האחרונות עושה רושם שהפער ממש חוסל.

pipes-rabin

ומה היתה ההשלכה של כל הפעילות הממשלתית הזו וההוצאות החברתיות הגבוהות? בטח זה גרם לירידה בצמיחה ועליה באבטלה, נכון? אז זהו, שלא.  הנה הנתונים על הצמיחה.  בתקופת ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, הכי גבוה מאז המהפך פרט לשנה אחת בתקופת בועת הדוט-קום וממשלת ברק.  בשנים האחרונות, עם המדיניות הכלכלית מכוונת המגזר העסקי לכאורה, הצמיחה היא חצי מזה.

growth-rabin

ובאותו הזמן, האבטלה ירדה בצורה חדה, מיותר מ-11% לאזור ה-7%.  הירידה החדה ביותר שהייתה כאן חוץ מהירידה באבטלה שהייתה אחרי המיתון של שנות 1966-7.  במקביל, התעסוקה גדלה ובפרט גדל מספר המועסקים במשרה מלאה.

unemp-rabin

ולסיום תהליך אוסלו והשלכותיו.  הגרף הבא הוא גרסא נוספת של גרף שכבר ציירתי פעם או פעמיים, שמנסה להמחיש את היחסים בין מאורעות שונים לאורך 60+ השנים האחרונות, על רקע המצב הבינלאומי של ישראל והפלסטינאים כפי שהוא משתקף בהכרה מצד מדינות העולם.  מספר המדינות החברות באו"ם מצויין גם הוא בתור נקודת יחוס.  פעולות של ישראל בירוק, של הפלסטינאים בשחור, של האו"ם בחום, ותהליך השלום בכחול.

diprec-rabin

אז הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים".  מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינאים אוטונומיה תוך 5 שנים, הוא כמובן בגין בקמפ דיוויד.  מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים (אמנם במסגרת המשלחת הירדנית) היה שמיר בועידת מדריד.  שניהם הנהיגו ממשלות ימין מובהקות.  הסיבות לועידת מדריד כללו את האינתיפדה הראשונה ואת מעמדה הלא משהו של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שערפאת הכריז על עצמאות ב-1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפולמטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה של ישראל, אבל היתרון הזה בהכרה הבינלאומית הלך לאיבוד בשנים האחרונות עם הקיפאון המדיני והקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם.  אגב, בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא.  מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של אמריקה כבת ברית מובהקת של ישראל).  שרון קיבל את מתווה בוש ובכך הכיר גם הוא באופן לא ישיר בשאיפה למדינה פלסטינית.  לגבי נפגעי טרור עוד אין לי נתונים, כי קשה לאסוף אותם (ניתן למצוא נתונים מאוד כלליים או מאוד מפורטים שקשה לארגן אותם).  אבל גם בלי נתונים מפורטים ברור שהתקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השניה, שאותה ניתן ליחס לתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו לא פחות (ולדעתי יותר) ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם.  ממשלת רבין והסכמי אוסלו היו ונותרו הפעם היחידה שנתנו כאן צ'אנס אמיתי לתהליך השלום, וניסו להתניע דינמיקה חיובית שתוכל להביא שיפור במצב.  למרבה הצער הקיצוניים משני הצדדים הצליחו להפוך אותה לדינמיקה של פחד ואלימות.

זאת לא התמונה כולה כי ניהול מדינה הוא עניין מסובך.  אבל אפשר לומר שבהרבה מאוד מדדים ממשלת רבין, למרות שכיהנה רק 3 ומשהו שנים, הגיעה להישגים טובים בהרבה מכל ממשלה אחרת בכ-40 השנים האחרונות בתחומי החברה, הכלכלה, והמדיניות הבינלאומית.

יגאל עמיר: 1.
עם ישראל: 0.

מקורות

נתוני התקציב מאתר התקציב הפתוח (בגרסה הישנה, שממנה קל יותר לחלץ מספרים)

נתוני הבינוי של דירות, כבישים, וצינורות מהלמ"ס, משנתונים סטטיסטיים ופרסומים על הבינוי בישראל.

נתוני צמיחה ואבטלה גם מהשנתון הסטטיסטי.

הנתונים על מדינות המקיימות קשרים עם ישראל ו/או מכירות בפלסטין מוויקיפדיה האנגלית, מס' המדינות באו"ם מאתר האו"ם.

הגרעון במחזור שנתי

בנוסף לפרסום הדגל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוא השנתון הסטטיסטי לישראל המשמש מקור להרבה מהנתונים שאני מציג כאן, יש עוד מגוון פרסומים בתחומים ממוקדים שונים.  אחד מהם הוא לקט אינדיקטורים כלכליים עקריים, ובו ניתן למצוא בין היתר נתונים על הגרעון הממשלתי (בעקרון יש נתונים על הגרעון גם ישירות באתר החשב הכללי, אבל אלה של הלמ"ס מסודרים ונוחים יותר).  הנתונים האלה ניתנים ברצולוציה של חודשים, כלומר ההפרש בין הכנסות הממשלה להוצאותיה בכל חודש לאורך השנה.  כרגיל אני מעדיף להסתכל על נתונים שנתיים לאורך זמן, ולא על נתונים חודשיים שהם מטבע הדברים רועשים יותר.  אבל כאן צדה את עיני תופעה מעניינת: עשה רושם שהגרעון בדצמבר נוטה להיות גבוה יותר משאר החודשים. האם יתכן שחשבים הם ככל האדם, ונוטים להוציא יותר כסף לקראת סוף שנת התקציב לפני שהכל נגמר?  כדי לבדוק אם זה נכון, שרטטתי את הגרעון לפי חודש בכל השנים שעבורן היו נתונים (מ-1999 עד עכשיו), וגם את הממוצע של כל הנתונים האלה.  התוצאה לפניכם:

months

אז כן, בדצמבר יש אכן גרעון גבוה בהרבה מחודשים אחרים כמעט תמיד.  אבל בנוסף יש גרעון קבוע גם ביוני, ועודף בינואר.  ההסבר הפשוט של הגרעון בדצמבר הוא כאמור הנטיה הטבעית לדקדק פחות בהוצאות ולבזבז את יתרת התקציב בסוף השנה, כי מה שלא יבוזבז יחזור לאוצר ולא תראה אותו יותר.  העודף בינואר כנראה קשור לזה: אחרי הבזבוזים של דצמבר, יש פחות על מה להוציא.  אבל מה קורה ביוני?  כיוון שלא ידעתי שאלתי את ירון זליכה (לשעבר החשב הכללי וכיום במכללת אונו), והוא הסביר שביוני ודצמבר יש תשלומי ריבית גבוהים, ובדצמבר יש בנוסף גם עוד תשלומים חד-פעמיים, וכולם ביחד — כולל בזבוז יתרת התקציב — גורמים לגרעון החריג.

אבל מעיון בגרף רואים שהגרעון בדצמבר הוא לא תמיד חריג, ופעם אחת אפילו היה עודף.  מעבר לכך, עושה רושם שיש שתי רמות גרעון חריגות ונבדלות זו מזו (בגרף רואים שתי קבוצות של קוים צהובים וביניהן יש רווח, תופעה שלא רואים באף חודש אחר).  ומסתבר שאפשר לאפיין אותן בקלות: הגרעונות הגבוהים יותר קרו בשנים מאז 2008, ואילו בשנים קודמות היו גרעונות נמוכים יותר.  את זה רואים ביתר פרוט בגרף הבא, שמראה את גרעונות דצמבר לאורך השנים:

def-dec

אז עד 2008 הגרעון הכי גבוה בדצמבר היה כ-8 מיליארד שקל, ומאז 2008 הכי נמוך היה כ-11 מיליארד.  [הערה: הנתונים האלה במחירים שוטפים, בלי תיקון לאינפלציה.  אבל התמונה די דומה גם אם מתקנים לאינפלציה, ואז הגרעון המקסימלי לפני 2008 היה כ-9 מילארד והמינימום אחרי כ-12 מיליארד.]  הגרף מראה גם מי היה החשב הכללי בכל תקופה, ומעלה את השאלה האם יש כאן מדיניות מכוונת.  זליכה טוען שב-2008 היתה נסיגה בצמיחה (בגלל המשבר העולמי) וכתוצאה ממנה עליה בגרעון ושינוי מדיניות שהתבטא בעליה בתקציב.  אם זה באמת העניין, אז הגרף שלנו מראה שהעליה הזו בתקציב לא נוצלה כראוי, וכתוצאה בזבוזי סוף השנה גדלו בעוד כ-5 מיליארד שקלים מעבר למה שהיו קודם לכן.

מקורות

כאמור הנתונים באים מלקט האינדיקטורים הכלכליים העיקריים של הלמ"ס, טבלה 6 — הכנסות והוצאות של הממשלה כולל אשראי נטו.  כדי להשיג מידע על שנים שונות היה צורך לעיין בלקטים רבים, כי כל אחד מכיל מידע על השנתיים האחרונות בלבד.  במקרים שנתקלתי בנתונים שונים עבור שנה מסויימת השתמשתי בעדכניים יותר.

כמה פלסטינים נהרגו במאה השנים האחרונות?

בתחילת החודש חבר הכנסת ג'מאל זחלקה נזכר שהוא לא אוהב יהודים, ובפרט לא את מפלגת העבודה.  הסיבה העיקרית שהוא נתן לזה היא שסתיו שפיר היא גזענית — עובדה, היא לא מחייכת אליו ולא אומרת לו שלום במסדרונות הכנסת, בניגול לחברי כנסת מהימין הקיצוני שהם ממש סבבה.  בנוסף הוא אמר שמפלגת העבודה הרגה עשרות אלפי פלסטינים.  כיוון שאין (למיטב ידיעתי) נתונים סטטיסטיים על חיוכים בכנסת, אני אנסה להאיר את העניין השני.  השורה התחתונה היא שככל שמתרחקים אחורה בזמן וככל שמתרחקים מישראל והשטחים איכות הנתונים יורדת באופן דרסטי, עד כדי כך שסיכום כולל יכול לטעות באלפים רבים.

נתוני מוות של ערבים במסגרת הססכסוך הישראלי-ערבי כיכבו כבר באחד הפוסטים הראשונים שלי מלפני 3 שנים, אבל שם לא הייתה התמקדות בפלסטינים.  אז התחלתי מאותם נתונים שאספתי אז מוויקיפדיה האנגלית, עדכנתי אותם כדי לשקף את מה שכתוב בוויקיפדיה היום, ומצאתי עוד כמה שפספסתי אז.  כמו בפוסט הקודם, הגרף הבא נותן תאור סכמטי של מספר הפלסטינים שנהרגו בעימותים אלימים כל שנה, כאשר ההרוגים בעימותים שנמשכו יותר משנה (למשל האינתיפדות) מחולקים באופן שווה בין שנות העימות.

pal-dead-wiki

המספר הכולל משנות ה-20 של המאה הקודמת עד עכשיו הוא באיזור ה-54 אלף, מתוכם כ-30 אלף בעימותים עם ישראל וכ-23.5 אלף בעימותים עם שלטונות המנדט, במדינות ערב, ובסיכסוכים פנימיים.  אבל כל המספרים האלה הם בערבון מוגבל מאוד, כי ברוב המקרים אין מידע אמין אלא הערכות, וההערכות יכולות להיות שונות מאוד זו מזו.  מעבר לכך, חלק מההערכות (בפרט במלחמת לבנון) לא מתיחסות במקור לפלסטינים דווקא אלא באופן כללי להרוגים מכמה קבוצות, ובמקרים כאלה חילקתי אותם באופן שווה בין הקבוצות בלית ברירה. המספרים ששימשו בגרף ובסיכומים לעיל הם ממוצעים של הערכות כאלה, ובהחלט יתכן שהמספרים האמיתיים סוטים מהם באופן ניכר ואי אפשר לדעת על זה.

כדי להדגים את ממדי הבעיה, השוותי את ההערכות כפי שהצלחתי לחלץ אותן עכשיו עם ההערכות שחילצתי לפני 3 שנים.  היו שם שלושה שינויים בולטים: הערכת הפסלטינים שנהרגו במלחמת השחרור קפצה מכ-3400 לכ-8000, הערכת אלה שנהרגו במלחמת לבנון ב-1982 עלתה מ-4898 ל-6504, והערכת ההרוגים במלחמת המחנות בלבנון (מאבק פנימי במחנות הפליטים) הוכפל מ-1890 ל-3890.  וכמובן כל המספרים האלה — גם הישנים מלפני 3 שנים וגם החדשים מעכשיו — חשודים בחוסר דיוק רב כפי שהוסבר לעיל.

המצב הזה מחזק את הטוענים נגד וויקיפדיה שהיא לא מקור אמין, ואכן יתכן שחלק מההערכות שמצוטטות שם פחות אמינות מאחרות, ולא ראוי להתיחס אליהן באותה רצינות.  מצד שני יכול להיות גם שבחלק מהמקרים אני לא קראתי בעיון מספיק את הערכים, ועכשיו שמתי לב לפרט שלא שמתי אליו לב בעבר.  בכל מקרה, בתור ביקורת ניסיתי לבדוק באופן פרטני שני מקורות ראשוניים שנחשבים אמינים יחסית: האו"ם ובצלם.  באתר של בצלם מצאתי נתונים משנת 1988 עד היום.  לאו"ם יש המון אתרי מידע שונים, ואני השתמשתי בזה של המשלחת בירושלים שכל עיסוקה מעקב אחרי המצב ההומניטרי של הפלסטינים בשטחים, מתוך הנחה שהם הקרובים ביותר למקור ולכן הנתונים שלהם יהיו האמינים ביותר.  הבעיה היא שהם ניתנים בתור דוחות שבועיים מפורטים (מאז 2002), ולא היה לי מרץ להוריד ולקרוא מאות דוחות כאלה.  למרבה המזל יש דוח מסכם של 2005-2008, ובשנים האחרונות הדוח השבועי האחרון של כל שנה כולל גם סיכום שנתי, כך שבסופו של דבר השגתי נתונים מ-2005 עד היום.  אני מציג את שניהם באותה סקלה כדי להקל על ההשוואה.

pal-dead-betselempal-dead-un

ראשית הסתייגות.  שני המקורות האלה מתמקדים בשטחים ובישראל, ואינם כוללים למשל את הפלסטינים שנהרגו בלבנון או במלחמת האזרחים בסוריה.  בנוסף, ברוב השנים הם מדווחים רק על פלסטינים שנהרגו על ידי ישראל, ולא על פלסטינים שנהרגו בסיכסוכים פנימיים או ב"תאונות עבודה" עם מטעני חבלה.  אבל בכל זאת ניתן לראות את הדברים הבאים:

  • התמונה הכללית המצטיירת היא דומה בשני המקורות.
  • אבל למרות הקרבה והנתונים הפרטניים, יש חילוקי דעות שיכולים להגיע לכ-20% לגבי מספר ההרוגים.
  • הנתונים בוויקיפדיה גם הם די דומים, לפחות עבור המבצעים האחרונים.  יש להניח שזה נובע מכך שוויקיפדיה מסתמכת במידה רבה על האו"ם ובצלם במקרים רלוונטיים.
  • מצד שני, יש גם הבדל ניכר.  וויקיפדיה היא אנציקלופדיה, ומטבע הדברים מתמקדת במאורעות משמעותיים ולא בהתנהלות יומיומית.  כתוצאה יש שם נתונים על מבצעים, אבל לא על ההרוגים במגוון התקלויות קטנות שקורות באופן רציף.  בהקשר הזה בצלם והאו"ם מוסיפים מידע שחסר בוויקיפדיה.

מקורות

הנתונים מוויקיפדיה האנגלית באים ממגוון ערכים כפי שמפורט בטבלה הבאה.

2015 2012 by isr. to from source
48 1921 1921 wiki/Jaffa_riots
116 116 1929 1929 wiki/1929_Palestine_riots
5108 5108 1939 1936 wiki/1936-1939_Arab_revolt_in_Palestine
991 991 yes 1948 1947 wiki/1947-1948_Civil_War_in_Mandatory_Palestine
8000 3400 yes 1949 1948 wiki/1948_Arab-Israeli_War
3850 3850 yes 1956 1949 wiki/Reprisal_operations
1828 1828 yes 1970 1967 wiki/War_of_Attrition
4200 4200 1971 1970 wiki/Black_September_in_Jordan
56 yes 1973 1973 wiki/1973_Israeli_raid_on_Lebanon
3430 1976 1975 wiki/Lebanese_Civil_War
775 yes 1978 1978 wiki/1978_South_Lebanon_conflict
4524 4898 yes 1982 1982 wiki/1982_Lebanon_War
1980
3890 1890 1988 1985 wiki/War_of_the_Camps
1162 1162 yes 1993 1987 wiki/First_Intifada
882 1000
609 609 2005 2000 wiki/Second_Intifada
4907 4907 yes
402 yes 2006 2006 wiki/Operation_Summer_Rains
346 346 2007 2007 wiki/Fatah-Hamas_conflict
1325 1210 yes 2009 2009 wiki/Gaza_War_(2008-09)
112 yes 2009 2009 wiki/Operation_Hot_Winter
2933 2015 2011 wiki/Casualties_of_the_Syrian_Civil_War
168 yes 2012 2012 wiki/Operation_Pillar_of_Defense
8
2060 yes 2014 2014 wiki/2014_Israel-Gaza_conflict

הנתונים של בצלם מטבע הדברים מאתר בצלם.

הנתונים של האו"ם מאתר המשלחת בירושלים, ובפרט כוללים דו"ח מסכם יחודי לשנים 2005-2008.

מחווה לפלייפייר

כל הנושא של גרפיקה סטטיסטית (כלומר הצגת נתונים בגרפים במקום בטבלאות מספרים) הומצא על ידי סקוטי בשם וויליאם פלייפייר (Playfair) בשלהי המאה ה-18.  ביתר פרוט, בשנת 1786 הוא פרסם את האטלס המסחרי-פוליטי, שבניגוד לכל אטלס נורמלי לא הכיל מפות אלא גרפים.  העותק שיש לי הוא מהמהדורה השלישית, שיצאה ב-1801 (לא מקורי אלא מהדורת פקסימיליה שפורסמה לפני עשור וקניתי במבצע).  זה ספר קטן למדי, וכשני שלישים של הגרפים מתארים את מאזן הסחר של בריטניה עם ארצות שונות לאורך כל המאה ה-18, כולל למשל הסחר עם אמריקה ועליתו לא רק לפני אלא גם אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית, הסחר עם צרפת עד המהפכה שסבל ממיסים כבדים והברחות, וסחר העבדים עם אפריקה שמתואר כבלתי מוסרי בעליל ומציג את הארופאים כנבלות.  גרפים נוספים מראים את החוב הלאומי ואת הוצאות הביטחון.  אז כמחווה לפלייפייר, הנה כמה נתונים על מאזן הסחר של ישראל, כפי שהם מתוארים בשנתון הסטטיסטי בפרק 16.

הגרף הראשון הוא פשוט מאזן סחר החוץ הכללי של ישראל לאורך השנים.  אין לי נתונים ל-100 שנים כמו שהיו לפלייפייר, ואפילו לא מקום המדינה, אלא רק מאז 1980 (כשיהיה לי מרץ אולי אנסה להשלים משנתונים ישנים יותר).  הערכים הם מיליונים של דולרים, מתוקנים לאינפלציה, כלומר לפי הערך הנוכחי.  אז באופן כללי סחר החוץ גדל יפה ברוב 30 השנים האחרונות פרט לנפילות כתוצאה מפיצוץ בועת הדוט-קום והאינתיפדה השניה בשנת 2000 והמשבר העולמי של 2008/9, ואין פער גדול בין יבוא ליצוא, אם כי בשנות ה-80 וה-90 היה גרעון מסויים, ובשנים האחרונות יש נטיה לעודף קטן.

trade-tot

(כמה הערות על הנתונים — כמו תמיד, זה לא כל כך פשוט.  ראשית בשנתון יש התיחסות נפרדת לסחורות ושרותים.  לגבי סחורות אפשר להתחיל מהיבוא או היצוא הכוללים (ברוטו).  מזה צריך (אולי) להוריד החזרות של יבוא או יצוא כדי לקבל ערכים נטו.  אבל את הנטו צריך "להתאים למאזן התשלומים", כולל סעיפים כמו הובלה וביטוח של סחורות, תדלוק אוניות ומטוסים בחו"ל,  סחר עם הרשות הפלסטינית, ויבוא בטחוני, שמשום מה לא היו שם קודם.  כיוון שחלק מהם חיוביים וחלק שליליים, בסוף ההבדלים בעצם לא משמעותיים. למשל ב-2013 הברוטו היה 72,000, הנטו היה 71,102, והמותאם 71,286.  הנתונים בגרף מבוססים על המותאמים, בתוספת תיקון לאינפלציה.)

זה נהיה יותר מעניין כשמסתכלים על סחורות ושרותים בנפרד.  מסתבר שבסחורות יש תמיד גרעון — אנחנו מיבאים יותר ממה שאנחנו מיצאים, ולמרבה הפלא ההפרש די קבוע.  אבל בשרותים, לפחות מאז תחילת המאה, אנחנו מיצאים יותר ממה שאנחנו מיבאים, והפער לטובתנו הולך וגדל בשנים האחרונות, והוא זה שגרם למהפך מגרעון בחשבון הכללי לעודף בחשבון הכללי (למרות שהסך הכל של שרותים הוא פחות מחצי הסך הכל של סחורות).  יצוא השרותים גם לא סבל מנפילה משמעותית במשבר העולמי של 2008/9, אם כי הוא נפל בשנת 2000.  למי שתוהה מה זה בעצם יבוא ויצוא שרותים, זה כולל דברים כמו הובלת מטענים, תיירות, שרותי מיחשוב, וגם מחקר ופיתוח, שכולל "יצוא שרותים של חברות הזנק".  כיוון שזה סעיף די גדול חשבתי שאולי זה כולל אקזיטים, אבל מצד שני יותר סביר שאקזיטים ירשמו כהשקעה בארץ ולא כיצוא מהארץ, אז זה נשאר פתוח.

trade-parts

ולסיום, נקודת מבט על איך העולם נראה מכאן.  הגרף הבא מתאר את מקורות יבוא הסחורות שלנו: איפה יצרו את מה שאנחנו מיבאים (שזה שונה, מסתבר, מאיפה קנינו את זה – למשל כמעט חצי ממה שנקנה בשוויץ יוצר במקומות אחרים, ורק חמישית מהיבוא מאוקראינה נקנה ישירות מאוקראינה.  ושימו לב שזה יבוא סחורות בלבד, בלי שרותים).  מסתבר שאירופה היא המקור הגדול ביותר, ובפרט האיחוד הארופי (החלק הבהיר יותר).  ארצות הברית וסין הן שתי המדינות שמהן אנחנו מיבאים הכי הרבה.  מרכז אמריקה ואפריקה הם זניחים, הרבה פחות אפילו מארצות המזרח התיכון אם כוללים את הרשות הפלסטינית (האחרות הן מצרים, ירדן, ומרוקו). החלק המפתיע הוא "המדינות הבלתי מסווגות", שלא ברור בדיוק מה הוא מייצג.  ברור עם הלמ"ס לא הניב תוצאות ברורות, אבל הניחוש הוא שזה קשרי מסחר שלא רוצים להודות בקיומם מסיבות שונות, למשל יבוא נפט כורדי מעיראק.

trade-src

הפן ההפוך הוא לאן הולך היצוא שלנו.  כיוון שיצוא הסחורות קצת יותר קטן מהיבוא, השטח הכללי של המלבן קטן יותר בהתאמה.  אירופה היא עדיין יעד יצוא מרכזי, אבל ארצות הברית וסין נפרדות: לארצות הברית אנחנו מיצאים כפול ממה שאנחנו מיבאים, ולסין אנחנו מיצאים חצי ממה שאנחנו מיבאים.  וכך הונג-קונג עוקפת את סין ונהית יעד היצוא השני בגודלו.  הרשות הפלסטינית מככבת במקום הרביעי, חרם על מוצרים ישראלים או לא.

trade-dest

מקורות

שני הגרפים הראשונים מבוססים על לוח 16.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2014.  הנתונים של הלמ"ס הם בדולרים שוטפים, בלי תיקון לאינפלציה.  התיקון בוצע לפי הנתונים מהאתר inflationdata.com/Inflation/Inflation_Rate/HistoricalInflation.aspx.

ההבחנות על משמעות הנתונים מבוססות על ההתאמות המתוארות בלוח 16.2.

מקורות היבוא הם מלוח 16.9, ויעדי היצוא מלוח 16.5.  שניהם לא כוללים את הרשות הפלסטינית, אז את הנתונים עליה לקחתי מלוח 16.2.

שוק הדיור: מצאי לעומת בניה

בפוסט מלפני הבחירות הסתכלתי על שוק הדיור מבחינת תמהיל הדירות החדשות שנבנות.  המסקנה היתה שלא בונים כמעט בכלל דירות קטנות שיכולות להחשב דיור בר השגה, כי כוחות השוק מעדיפים דירות גדולות של 4, 5, ואפילו 6 חדרים.  אבל עכשיו העירו לי שזו לא כל התמונה, כי צריך גם להסתכל על מלאי הדירות שהצטברו במשך השנים, כשעוד בנו דירות יותר קטנות.  כיוון שהנתונים כבר היו מוכנים היה פשוט מאוד לייצר את הגרפים הבאים.

הראשון מראה את המספר המצטבר של דירות שנבנו בגדלים שונים.  נפתח בכמה הסתייגויות.  ראשית, הנתונים הם נתוני בניית דירות חדשות, ומתחילים משנת 1955.  כך שכל הדירות שהיו כבר בנויות לפני זה לא מופיעות כאן, ולכן יש להניח שצריכות להיות עוד כמה מאות אלפי דירות, רובן קטנות.  שנית, הגרף מניח שכל דירה שנבנתה נשארה באותה תצורה עד היום, כלומר שדירות לא אוחדו או פוצלו, ושבניינים לא נהרסו.  ההנחה הזו כמובן לא נכונה, אבל התקווה היא שהפעולות האלה קורות בהיקף קטן יחסית, ולכן הנתונים נותנים אינדיקציה סבירה על המצב.  ומה שרואים הוא שמאז 1955 נבנו כאן קצת למעלה מ-2 מיליון דירות, ויותר מחצי מהן הן של 4 חדרים ומעלה, אבל עדיין באופן מצטבר הגודל הנפוץ ביותר הוא של 3 חדרים וגודל זה משקף שליש מכל הדירות שנבנו.

app-sz-acc

מצד שני, יכול להיות שהתמונה הזו יותר מידי אופטימית.  כזכור הבניה המסיבית של דירות 3 חדרים היתה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, אז כיום הן בנות 40-50 שנים.  כתוצאה יש להניח שהן יותר קטנות מדירות 3 חדרים שנבנות כיום, ובנוסף שלפחות חלקן, הישנות יותר, כבר לא במצב טוב ואולי מיועדות להריסה.  כדי לבסס זאת, הגרף הבא מציג את הדירות בגדלים השונים לפי שנת בניה, ומכאן לפי גיל.  זה בדיוק אותו דבר כמו הגרף מהפוסט הקודם, אלא ששם נירמלתי את הבניה בכל שנה כדי לראות איזה אחוז מהדירות בכל גודל, ואילו כאן אין נירמול ורואים את מספר הדירות שנבנו בכל גודל.  ואכן, המסה הגדולה של דירות 3 חדרים הן בגילים 37-55, והמסה של דירות 2 חדרים הן בגילים 50-60 — מה שמחזק את הצורך לבנות דירות בנות-השגה חדשות כיום.

app-sz-abs

עוד שני דברים מעניינים שרואים הם (1) שקצב הבניה נשאר די אחיד לאורך כל התקופה מאז 1955 ועד היום, משהו סביב 30,000 דירות לשנה בממוצע, עם פלקטואציות בין 20,000 ל-40,000, ובמקרים מיוחדים (שרון ורבין) עד מעל 60,000.  זאת למרות העליה המשמעותית באוכלוסיה, מה שמדגים שוב את הירידה הדרמטית בבניה לנפש אחרי המהפך ב-1977; ו-(2) שמאז 2008 יש מגמת עליה ברורה בבנית דירות חדשות, מה שמראה שהשוק מגיב לעלית המחירים, כי העליה היא בבניה פרטית יותר מבבניה ממשלתית.  אבל כיוון שהשוק מושפע ממשקיעים שמחפשים תשואה ולא רק ממחפשי דיור, העליה הזו בהיצע לא גורמת לירידת מחירים.

מקורות

אלה בדיוק אותם נתונים כמו הפוסט הקודם, ומקורם בפרסום 1582 של הלמ"ס אודות הבינוי בישראל, בתוספת עדכונים מהשנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2014.

לתת בהם סימנים

אחרי שהשתעשענו בגרפים של דגם ההצבעה עבור המפלגות השונות, אפשר לעלות מדרגה ולאפיין דגם כללי יותר.  מה שיצא הוא סיווג של הערים בישראל לפי שני צירים.

אבל נתחיל בהתחלה.  ההנחה שלי היתה שיש קיטוב בעם, ולכן יש מקומות שנוטים באופן מובהק לימין ואחרים (אולי) שנוטים לשמאל.  אז ניסיתי לבדוק זאת בצורה הבאה.  לכל עיר (מתוך הערים עם 20,000 תושבים ומעלה, כמו בפוסטים הקודמים) סיכמתי את כלל הקולות שניתנו למפלגות הימין וכלל הקולות שניתנו למפלגות השמאל.  מפלגות הימין הוגדרו לצורך העניין כליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, ויחד.  מפלגות השמאל הוגדרו כמחנה הציוני (העבודה) ומרצ.  המפלגות יש עתיד וכולנו הוגדרו כמרכז ולא נלקחו בחשבון כאן.  בהנתן הקולות לימין ולשמאל יצרתי גרף פיזור של הערים, כשהציר האופקי מיצג את אחוז הקולות לימין מתוך כלל הקולות הכשרים בעיר, והציר האנכי מייצג את אחוז הקולות לשמאל מתוך כלל הקולות הכשרים.  התוצאה לפניכם:

left-right

מהגרף נובע שההנחה היתה שגויה: במקום ריכוז של ערים ימניות וריכוז של ערים שמאלניות, יש ספקטרום רציף לרוחב הסקלה משמאל לימין.  יתרה מזאת, הערים השונות ממש מסתדרות על קו אלכסוני ישר מצד שמאל למעלה לצד ימין למטה.  וזה נתן לי את הרעיון להגדיר את הצירים הבאים:

  1. המיקום לאורך האלכסון הזה משקף את האוריינטציה הפוליטית: צד שמאל למעלה מייצג את השמאל, וצד ימין למטה את הימין.
  2. האלכסון הנ"ל יכול להקרא "החזית הציונית".  הציר השני המאונך לו הוא המרחק מראשית הצירים, ומייצג את מידת הציונות, כאשר קירבה לראשית (ערים ערביות וחרדיות) משמעה חוסר תמיכה בציונות.

כדי להבליט את זה אפשר לסמן גריד לפי הצירים החדשים האלה:

markings

קוי הגריד לאורך הציר הציוני נקבעו בהפרשים של 20%.  כך עד 20% קולות למפלגות ציוניות נחשב לא ציוני, 20-40% נחשב קצת ציוני, 40-60% נחשב די ציוני, ומעל 60% זה כבר ציוני.  המספרים הנמוכים מטעים: בעצם יש להניח שהערים על "החזית הציוונית" נתנו מעל 80% מהקולות למפלגות ציוניות, אבל כזכור מפלגות המרכז לא נכללות כאן.

קוי הגריד לאורך הציר ימין-שמאל לקבעו לפי יחס הקולות.  4 קולות או יותר לשמאל על כל קול לימין זה שמאלני, ולהיפך: 4 קולות או יותר לימין על כל קול לשמאל זה ימני.  הפרש של 2 לימין על 3 לשמאל וההיפך או פחות נחשב למאוזן.  בין לבין יש את הנוטים לשמאל (מ-1.5 עד 4 קולות לשמאל על כל קול לימין) והנוטים לימין (בין 1.5 ל-4 קולות לימין על כל קול לשמאל).

וכעת אפשר לסכם מה רואים:

  • עיר הבירה ירושלים היא לא עיר ציונית אלא רק די ציונית.  ברגע שאומרים את זה בקול רם זה די מובן מאליו, אבל בכל זאת זה גם די מביך.  ואגב, זה כשהערבים כמעט ולא מצביעים ולכן לא באים לידי ביטוי.
  • אין דבר כזה עיר שמאלנית.
  • יש ויש ערים ימניות, ואפילו מאוד ימניות, ודי הרבה מהן.  בפרט זה המקום של הפריפריה, כולל ערים מעורבות עם אחוז לא מבוטל של ערבים.
  • ערים ערביות וחרדיות הן לא ציוניות ודי לא במשחק של ימין ושמאל.  אפשר לומר שציר הציונות מבחין בין ציונות בקצה אחד למגזריות בקצה השני, ובציר הזה כן יש קיטוב חזק: הערים הערביות והחרדיות הן ערים של מגזר, ומופרדות באופן מובהק מהערים הציוניות.
  • הדרוזים הם די ציונים; בכפרים מעורבים (מע'אר ושפרעם) רמת הציונות משקפת בערך באופן גס את אחוז הדרוזים באוכלוסיה.

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים, תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, והנתונים על אוכלוסיות הערים מהפרופילים העירוניים באתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: האוסף

אז אחרי שראינו את דגם הבחירות בליכוד, במחנה הציוני, בכולנו, ובישראל ביתנו, מה עם כל שאר המפלגות? האמת שאת רובן מעניין לראות, אז הנה האוסף (שמשלים את כל אלה שעברו את אחוז החסימה).

נתחיל מהזנוחים ביותר, כלומר הערבים.  למרבה המזל (והפרחים לליברמן) הערבים התאחדו לרשימה אחת, אז קל יחסית לשרטט את זה (אם כי כמובן ההבחנות הפנימיות בינהם הולכות לאיבוד).  אין כאן הפתעות גדולות — יהודים לא מצביעים לערבים, אבל בחלק מהמקומות (בעיקר כשחלק או רוב האוכלוסיה דרוזית) גם ערבים לא ב-100%.  יפה גם לראות איך הגרף מפריד את הערים המעורבות מהיהודיות — חוץ מירושלים, שם כנראה הערבים פשוט לא מצביעים.

prof-arab

הגרף הבא מתאר את ההצבעה למרץ.  הדגם כאן יותר מורכב מאחרים שראינו.  מצד אחד מרץ היא מפלגה של עשירים, וכמו במקרה של מפלגת העבודה כל יומרות ליצוג השכבות החלשות מתנפצות על קרקע המציאות: הם מעדיפים יצוג אחר, כמו הליכוד (ראה פוסט קודם) וש"ס (להלן).  מצד שני, מרץ היא במובהק מפלגה של הערים הגדולות — קודם כל תל אביב, אבל גם באופן מפתיע ירושלים, וקצת פחות חיפה.  והנקודה השלישית: מרץ מצליחה לחדור קצת לרחוב הערבי.  אבל רק קצת.  חוץ מכפר קאסם, שהוא במקרה או שלא במקרה מקום מושבו של חבר הכנסת ממרץ פריג' עיסאוי.

prof-meretz

הבא בתור הוא לפיד, הפרזנטור של מפלגת "יש עתיד".  הדגם דומה במקצת לזה של המחנה הציוני, ואחוז ההצבעה ללפיד עולה ככל שההכנסה עולה.  אבל זה לא קשר ישר לאורך כל הסקלה של ההכנסות כמו שהיה במחנה הציוני, והעליה מתמתנת ואולי אפילו נפסקת כשההכנסה הממוצעת עוברת את רף ה-10,000 שקלים.  אחד ממכרי שראה זאת ציין שאולי זה מראה שבכל זאת יש קשר בין אינטליגנציה להכנסה…

prof-lapid

ואם הסתכלנו על אח אחד, הנה האח השני בנט (כלומר הם היו אחים בממשלה הקודמת, ומאז הם התגרשו).  אז בנט דומה לכחלון ונבחר באופן דומה על ידי כל שדרות הציבור.  אבל, שוב בדומה לכחלון, יש חריג בולט שנמצא לגמרי מחוץ לסקלה.  במקרה הזה המקום החריג הוא גבעת שמואל, שהיא כנראה העיר היחידה שמשלבת הכנסה גבוהה עם ימניות קיצונית.

prof-benet

ולסיום החרדים.  נתחיל עם ש"ס.  התוצאות מראות שש"ס היא מפלגה של הפריפריה, עם אחוזי הצבעה גבוהים יחסית במקומות שלא מככבים בגרפים האחרים, כמו נתיבות, אופקים, ואור יהודה.  מתלווה לזה קשר הפוך בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז ההצבעה למפלגה.  [למי שלא אוהב מתמטיקה — לקפוץ מכאן ישר למסקנה במשפט האחרון בפסקה!]  אבל זה לא קשר לינארי כמו שראינו בכמה גרפים קודמים, אלא נראה יותר כמו דעיכה אקספוננציאלית.  ואכן, אם משרטטים את אותם נתונים עם ציר אנכי לוגריתמי, הטרנספורמציה הזו גורמת לערים השונות להסתדר על קו די ישר.  ומהשיפוע של הישר אפשר למצוא את מקדם הדעיכה.  [לקפוץ לכאן:]  מסתבר שכל פעם שההכנסה הממוצעת עולה ב-2000 שקלים התמיכה בש"ס יורדת לחצי ממה שהיתה.

prof-shas

והגרף האחרון: אגודת ישראל.  כמו אצל הערבים גם כאן אין הפתעות גדולות — רק חרדים מצביעים אגודה, ויש הפרדה יפה של ערים מעורבות מערים בלי חרדים.  אבל יפה גם לראות את תמונת הראי בתמיכה באגודה וש"ס בערים החרדיות: אלעד היא עיר של ש"ס, בעוד מודיעין עילית היא עיר של האגודה, כשבני ברק וביתר עילית באמצע.

prof-gimel

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים בסדרה: תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, ונתוני האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: ליברמן סקטוריאלי?

ישראל ביתנו רצה בבחירות 2015 בנפרד מהליכוד.  בהתחלה עשה רושם שליברמן מנסה לכוון למרכז המפה הפוליטית.  אחר כך הוא התחרה במרץ על הימין הקיצוני — מה שמזכיר לכולנו שגם "זיגזג" היא מילה.  אבל מדבר אחד הוא התרחק בעיקביות — מתוית המפלגה הרוסית הסקטוריאלית.

אם מסתכלים על דגם הערים שבחרו ליברמן ברמות שונות, כשהן מסודרות לפי רמת הכנסה כמו שעשינו בגרפים אחרים, לא רואים הרבה.  הדבר הבולט היחידי אולי הוא שעם הכנסה ממוצעת של 9500 שקלים ומעלה לא בוחרים ליברמן.  מעבר לכך הפיזור נראה, נו, פשוט מפוזר.

prof-liberman

אבל בפרופילי הערים והרשויות המקומיות של הלמ"ס יש גם נתונים על אחוז העולים משנת 1990 והלאה בקרב האוכלוסיה.  זה מאפשר להשוות בצורה ישירה את אחוז העולים באוכלוסיה עם אחוז המצביעים לליברמן.  התוצאות מאלפות: מתאם הדוק ביותר, עם מקדם מתאם (מחושב בניכוי הישובים הערביים שבהם מטבע הדברים אין עולים מרוסיה) של לא פחות מ-0.92, ומדד R2 של 0.85.  השיפוע של הקו המותאם לנתונים הוא 0.53, מה שאומר שבממוצע קצת יותר מחצי מהעולים הצביעו עבור ליברמן.

liberman-olim

עוד פן מעניין של דגם הבחירות בליברמן קשור לישובים ערביים.  בראיון עם אורן פרסיקו מהעין השביעית, שנערך לפני הבחירות, מספר מנהל מרכז מוסאוא, ג'עפר פרח, על פעילות של מפלגות הימין במגזר הערבי, תוך האשמות בהפעלת לחץ לא ממש תקין ו"שימוש בכלים של המדינה".  על ליברמן ספציפית הוא מספר על כנס בחירות בכפר ראמה, ואומר "כל כתב ממוצע שמכסה את הבחירות, כשמגיעה אליו ידיעה שליברמן עושה כנס בחירות ביום שישי בראמה, יגיד, 'ראבאק, מה קורה שם?'. זכות הציבור היהודי לדעת מה ליברמן, שקורא לעשות טרנספר לערבים, עושה בראמה".  אז הבחירות עברו, ואפשר לבדוק מה ליברמן עשה בראמה.  מסתבר שלא נורא הרבה — הוא קיבל שם 143 קולות.  השיגו אותו ש"ס עם 183 קולות, מר"צ עם 189, הליכוד עם 195,  כחלון עם 261, והמחנה הציוני עם לא פחות מ-505 קולות.  הרשימה הערבית המאוחדת קיבלה 1891, שזה היה רק 56% מהקולות הכשרים.  אז אכן מעניין לנסות להבין את הגורמים להצבעה המאוד לא סקטוריאלית במגזר הערבי, אבל הליכוד, ש"ס, ואחרים לא פחות מעניינים בהקשר הזה מליברמן (אם כי ההצלחה שלו בשפרעם ובכלל אצל הדרוזים מרשימה).  ראמה אגב לא מופיעה בגרפים שלי כי אני מתמקד בישובים עם 20,000 תושבים ומעלה בלבד.

מקורות

נתוני תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

נתוני האוכלוסיה וההכנסה בערים ובמועצות מקומיות מאתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: עשירים, עניים, וכולנו

אחרי הבחירות, בעקבות קמפיין "לא לתת", בדקתי אם אכן השכבות החלשות הן שנתנו את הנצחון לליכוד.  אבל למה לא לבדוק את דגם ההצבעה גם למפלגות אחרות?  אז הנה הנגלה הראשונה של תוצאות; יהיו עוד בהמשך.

ראשית, לשם תזכורת, הנה דגם ההצבעה לליכוד.  כל דיסקית צבעונית מיצגת עיר אחרת, וכל הערים עם מעל 20,000 תושבים מיוצגות בגרף.  הצבעים מציינים את התפלגות האוכלוסיה בעיר, וגודל הדסקית משקף את גודל האוכלוסיה.  המיקום האופקי הוא ההכנסה הממוצעת בעיר, והמיקום האנכי הוא אחוז המצביעים לליכוד מתוך הקולות הכשרים בעיר.  הגרף לא זהה לזה שפרסמתי קודם כי מצאתי נתונים מדוייקים יותר על הכנסה, אבל ההבדלים קטנים.  ניתן לראות בבירור שעבור האוכלוסיה היהודית ציונית מתקיים מתאם הפוך בין הכנסה להצבעה לליכוד: ככל שההכנסה הממוצעת בעיר גבוהה יותר, אחוז המצביעים לליכוד נמוך יותר.  וכפי שניתן לצפות, ערבים ובמידה רבה גם חרדים לא מצביעים לליכוד.

prof-likud

ומה עם המחנה הציוני (והמרכיב המרכזי שלו, מפלגת העבודה)? הנה הגרף — המראה תמונה הפוכה לגמרי.  במקרה הזה, יש מתאם חיובי חזק ומובהק ביותר: ככל שההכנסה הממוצעת גבוהה יותר, כן גם אחוז ההצבעה למחנה הציוני גבוה יותר.  ערבים וחרדים, מסתבר, לא מצביעים גם למחנה הציוני (פרט לכפרי דרוזים), אבל במקרה הזה זה לא נראה כמו חריגה בולטת כי הם גם עניים וזה משתלב בטרנד הכללי.  בכל אופן, במידה שהמפלגה מתיימרת להיות סוציאליסטית ולייצג את השכבות החלשות, עושה רושם שזה כשלון חרוץ, והם מעדיפים ייצוג אחר.

prof-avoda

שווה לציין שהמתאם במקרה של המחנה הציוני חזק יותר באופן משמעותי לעומת המתאם עבור הליכוד.  לחובבי סטטיסטיקה, ניתן לכמת זאת על ידי מקדם המתאם, שיוצא 0.66- עבור הליכוד (בניכוי ישובים ערביים וחרדיים) ולא פחות מ-0.90 עבור המחנה הציוני [מקדם המתאם יכול לקבל ערכים בין 1- ל-1, כאשר 1 משמעו מתאם מלא, 1- משמעו מתאם הפוך, ו-0 משמעו חוסר מתאם].  את המידה שבה הנקודות קרובות לקו ישר אחד מכמתים על ידי מדד R2, והתוצאות של מדד זה הן רק 0.44 עבור הליכוד ו-0.82 למחנה הציוני [מדד זה מקבל ערכים בין 0 ל-1, כאשר 0 משמעו פיזור רחב ו-1 משמעו שכל הנקודות על אותו קו ישר].  יתרה מזאת, השיפוע של הקו המתאים ביותר במקרה של המחנה הציוני כפול מזה של הליכוד (שינוי של 4.5% בהצבעה לכל שינוי של 1000 שקל בהכנסה הממוצעת לעומת שינוי של 2.3% בהצבעה לכל 1000 שקל שינוי בהכנסה).  אז באופן מובהק ההצבעה למחנה הציוני מושפעת מהכנסה (וניתן לסווג אותה כסקטוריאלית) יותר מאשר ההצבעה לליכוד.  מה שמעורר מחשבות לגבי קמפיין "לא לתת".

ולסיום הסדרה הזאת, המפלגה החדשה והמסקרנת של כחלון.  כאן הדבר העיקרי שרואים הוא חוסר מתאם — כחלון מדבר אל כל שכבות הציבור במידה דומה, פרט לערבים ולחרדים.  החריג היחיד (והבולט ביותר) הוא כפרי הדרוזים בכרמל, דאליה ועספיא (המופיעים תחת השם המנהלי "עיר הכרמל").  ההצלחה של כחלון בכפרים האלה היא מחוץ לסקלה, מה שכנראה מצביע על ארגון מקומי מוצלח במיוחד ולאו דוקא משקף.

prof-kulanu

מקורות

הנתונים על תוצאות הבחירות בערים השונות מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

הנתונים על האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס, ובפרט פרסום מס' 1573 אודות הרשויות המקומיות ב-2012 (זה פורסם ביולי 2014 ואלה הנתונים העדכניים ביותר שיש).  בניגוד לפרסום קודם שהשתמשתי בו, כאן יש מידע על השכר הממוצע של שכירים, על ההכנסה הממוצעת של עצמאיים, וגם כמה שכירים וכמה עצמאיים יש.  בהתבסס על כל זה חישבתי את ההכנסה הממוצעת של כולם.

פילוח האוכלוסיה ליהודים וערבים הוא גם מהלמ"ס. אבל אין שם שום נתונים לגבי חרדים. אז הנתונים על חרדים הם מאומדנים שהתפרסמו באופן אקראי בעיתונות בשנים האחרונות.

הנתונים בגרף כוללים את כל הערים והמועצות המקומיות עם 20,000 תושבים או יותר.  "עיר הכרמל" היה השם של איחוד של שני כפרי הדרוזים בכרמל שהיה בתוקף בין 2003 ל-2008, והחלטתי לשמר אותו כדי להציג את הנתונים שלהם למרות שבכל כפר בפני עצמו יש פחות מ-20,000 תושבים.

לא טבעי

במסגרת הסדרה המורבידית של פוסטים בענייני מוות, החלטתי להתעמק בסיבות מוות לא טבעיות.  מסתבר שלארגון הבריאות העולמי יש ספר קודים עב כרס שמגדיר את כל סיבות המוות האפשריות, וכולל גם פרק על "גורמים חיצוניים" (כלומר, לא מחלות). יש שם פרוט מרשים, למשל טביעה בעת אמבטיה זה לא אותו דבר כמו טביעה לאחר נפילה לאמבטיה, התאבדות על ידי הרעלה עצמית בחומרי הדברה היא שונה מהתאבדות על ידי הרעלה עצמית בשאיפת גז או עם כל מיני סמים, ועוד ועוד. לשמחתנו הלמ"ס לא מפרסם את כל הפרוט הזה, אבל בשנתונים הסטטיסטיים כן אפשר למצוא פרוט של 6 קטגוריות: תאונות דרכים, נפילות, תאונות אחרות, התאבדויות, רציחות, וכל הסיבות האחרות.  בנוסף הנתונים האלה ניתנים עבור קבוצות אוכלוסיה שונות, ומסתבר שבצדק. נתחיל עם היהודים.  כל הנתונים מנורמלים לגודל האוכלוסיה הרלוונטית, כלומר מקרי מוות לכל 100,000 יהודים, או מקרי מוות לכל 100,000 ערבים או אחרים.

jews

אז בעשור האחרון סיבת המוות הבלתי טבעית הכי רצינית של יהודים היא "תאונות אחרות", שאינן תאונות דרכים או נפילות (תאונת עבודה כמו למשל תקל עם ציוד מכני, מחיצה מתחת למשהו, טביעה, חנק, תאונת ירי, פיצוץ של משהו, ויש עוד הרבה).  באמצע מעניין לראות את הירידה המשמעותית במוות כתוצאה מתאונות דרכים, ובמקביל חוסר השינוי היחסי במקרי התאבדות.  כתוצאה כיום מספר ההתאבדויות גבוה באופן משמעותי ממספר המתים בתאונות דרכים, ההיפך ממה שהיה עד תחילת שנות ה-2000.  בקצה התחתון של הסקלה נמצאות נפילות ורציחות.

אצל הערבים, לעומת זאת, התמונה שונה:

arabs

כאן תאונות הדרכים בראש, ואחריהן — ביחד עם התאונות האחרות — נמצאות הרציחות. ההתאבדויות, לעומת זאת, נמוכות הרבה יותר, לא הרבה יותר מהנפילות (שגם הן נמוכות יותר).  האמת, שני האחרונים כל כך נמוכים שמתעוררת התהייה שמה יש כאן בעית דיווח.

כדי לקבל תמונה ברורה יותר של ההשוואה, ציירתי גם שני גרפים לפי סיבת מוות ולא לפי קבוצת אוכלוסיה. נתחיל עם תאונות הדרכים:

traf

אז עושה רושם שגם אצל הערבים יש ירידה מסויימת במיתות כתוצאה מתאונות דרכים, אבל הירידה אצל היהודים מהירה יותר.  וכך נוצר הפער: לפני 20 שנים מספר המתים לכל 100,000 תושבים היה דומה אצל יהודים וערבים, ואילו כיום המספר ל-100,000 אצל יהודים הוא בערך חצי מאצל ערבים.

ונסיים בהתאבדויות.  במקרה הזה שווה להוסיף את קבוצת האוכלוסיה השלישית, והיא "אחרים" — ככל הנראה בעיקר עולי חבר המדינות שלא הוכרו כיהודים.  הגודל של הקבוצה הזו קטן יותר, וכתוצאה ברוב הקטגוריות הנתונים מאוד רועשים.  אבל בסעיף הזה הם צועקים בקול ברור: בעוד קצב ההתאבדויות של ערבים הוא חצי משל יהודים, אצל "אחרים" הוא כפול, וגם זה שיפור לעומת מה שהיה לפני כ-20 שנה.  כנראה לא כיף להם להיות "אחרים".

self

מקורות

הנתונים האלה באים מלוחות שונים בפרק 3 של השנתון הסטטיסטי לישראל.  באתר הלמ"ס נמצאים שנתונים מאז שנת 1996, וכל אחד מהם מכיל נתונים עבור שנה קודמת כלשהי.  עם השנים נוספו עוד לוחות, ולכן המספר של הלוח שמעניין אותנו השתנה.  בשנתון של 1996 זה היה לוח 3.23, ואילו בשנתון של 2014 זה היה לוח 3.30.  למרבה הצער אין מידע על כל השנים בטווח, כי הפער בין שנת השנתון לשנת הנתונים משתנה.  למשל השנתונים של 1999, 2000, ו-2001 מכילים בדיוק אותה טבלה, עם נתונים מ-1997.  בנוסף יש לציין שהנתנוים ניתנים עבור "יהודים ואחרים", עבור יהודים לבד, ועבור ערבים לבד.  עד 1995 "אחרים" נכללו עם הערבים — אז זה היה בעיקר נוצרים לא ערבים, ולא היו הרבה מהם.  העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90 גרמה למשרד הפנים וללמ"ס כאב ראש בסיווג הזה, וכך נוצרה קטגורית "אחרים" נפרדת.  החישובים עבור "אחרים" מתבססים על ההפרש בין "יהודים ואחרים" ובין יהודים לבד, חוץ מהנתונים של שנת 1998, שאז משום מה לא היו נתונים עבור היהודים לבד.  במקרה הזה השתמשתי בנתונים של "יהודים ואחרים" בתור קרוב של הנתונים עבור יהודים, כי כאמור יש הרבה יותר יהודים מאשר אחרים.  בנוסף צריך לציין שהנתונים על רציחות חלקיים ביותר: הם קיימים עד שנת 1997, ושוב משנת 2010 (תחת השם "תקיפה"), כך שרוב מה שרואים בגרפים הוא החיבור בין שתי הנקודות האלה.

הנרמול ל-100,000 תושבים מכל קבוצה נעשה לפי הנתונים בלוחות 2.1 בשנתונים השונים.

לא לתת

אחת התוצאות הלא צפויות של הבחירות היא קמפיין "לא לתת" שפשט ברשת וזכה גם לכיסוי עיתונאי.  בגדול הטענה היא שנתניהו והליכוד קיבלו תמיכה חזקה במיוחד מהשכבות החלשות באוכלוסיה, למרות שהמדיניות שלהם היא שפוגעת בשכבות האלה, ולכן אין מקום לתמוך כלכלית במי שבמו מעשיהם מעצימים את מי שפוגעים בהם.  תוצאה צפויה של הקמפיין הזה היא השילוב בין הזעזוע המוצהר מצד כל מיני גורמים פוליטיים, והטוקבקים המתלהמים מצד ליכודניקים שונאי סמול.  מה שעוד לא ראיתי הוא הצגה של הנתונים.  אז הנה הם.

prof-likud

מה שיש כאן הוא השוואה בין המצב הכלכלי לבין אחוז הצבעה לליכוד בכל הישובים בארץ עם יותר מ-20,000 תושבים.  כל ישוב כזה מיוצג על ידי דיסקית, שהגודל שלה מייצג את מספר התושבים והצבעים שלה את החלוקה שלהם ליהודים, חרדים, וערבים.  המיקום האופקי של הדיסקית נקבע לפי השכר הממוצע, כפי שהוא מופיע בפרופיל היישוב לשנים 2005-2009 של הלמ"ס.  (בעצם זה לא בדיוק השכר הממוצע — זה הממוצע של השכר הממוצע של גברים והשכר הממוצע של נשים, כי זה מה שיש בנתונים של הלמ"ס.)  המיקום האנכי הוא פשוט אחוז המצביעים לליכוד, מתוך הקולות הכשרים שנספרו באותו יישוב.

אז קודם כל ברור לגמרי שלא כל העניים העדיפו את הליכוד — להיפך, העניים ביותר הם כמובן הערבים והחרדים, והם נתנו את קולותיהם באופן גורף למפלגות אחרות ולא לליכוד.  אבל בישובים יהודיים (לא חרדיים) אכן מתקיים מתאם הפוך חזק בין שכר ממוצע לבין הצבעה לליכוד.  "הפוך" אומר שככל שהשכר עולה, התמיכה בליכוד יורדת.  אז אכן יש בסיס לטיעון שהשכבות החלשות הן שנתנו את הניצחון לליכוד.

עד כאן הנתונים.  נשארת השאלה מה עושים איתם.  ההתנגדויות היותר ענייניות לקמפיין יוצאות נגד ההענשה הקולקטיבית של הפריפריה, ונגד הפגיעה בסולידאריות.  ממה שראיתי, ואני מודה שלא קראתי את הכל, זה די לא רלוונטי.  למשל לא ראיתי שום קריאות להפסיק סיוע ממשלתי לפריפריה או משהו כזה, אלא רק להפסיק תרומות פרטיות, ואכן כפי שכל אזרח רשאי להחליט למען מי הוא מצביע (ולנסות לשכנע אחרים לעשות כמותו) כל אזרח רשאי גם להחליט למי הוא רוצה או לא רוצה לתרום (ולנסות לשכנע אחרים לעשות כמותו).  וכפי שכמה מהכותבים אומרים במפורש, אם כי זה נוטה לטבוע בים המלל וההתלהמות, העניין הוא יותר עמוק ועקרוני, ונוגע לדמות המדינה בהיבט של אחריות המדינה לאזרחים.  בהיבט הזה, הסיבה להפסיק לתרום לעמותות שמחלקות מזון ועוזרות לחולים וכו' היא שאלה צריכות להיות פעולות ממלכתיות שנעשות על ידי הממשלה, ולא להיות תלויות בעמותות ותרומות, ויתרה מזאת, המשך התרומות מאפשר לממשלה להמשיך להתנער מהאחריות שלה.  הפסקת התרומות היא אם כן לא עונש לאומללים, ואפילו לא בהכרח נסיון "לחנך" אותם, אלא החלטה כואבת להפסיק לשמש עלה תאנה לממשלה שלא מאמינים בה ובדרכה.

אז מה עושים עם "עודף" הכסף שנשאר לנו?  הנה רעיון: אפשר לתרום אותו לעמותות שפועלות לשיפור המערכת במקום לעמותות שמנציחות את המצב הקיים.  למשל האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, המשמר החברתי, התנועה לחופש המידע, התנועה לאיכות השלטון, ה.ל.ל., חדו"ש, או אדם טבע ודין.  ויש עוד הרבה.

מקורות

הנתונים על היישובים כאמור מהפרופילים של הלמ"ס שהשתמשתי בהם כבר בעבר.

תוצאות הבחירות בישובים השונים מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

 

נתניהו – נתונים במקום ספינים

בתקופת בחירות מרבים להתווכח בלהט על הצלחותיהם וכישלונותיהם של המועמדים.  למרבה הצער זה כרגיל מבוסס על שמועות ועל תחושות, והרבה מהשיח הוא בעצם ספינים ותגובות על ספינים שנועדו להסיח את הדעת וליצור תמונה מוטה לצד זה או אחר.  רק לפעמים מנסים להציג נתונים ומציירים גרף של מדד כלשהו בשנים האחרונות כדי להוכיח טיעון. אבל הרבה יותר מעניין ומלמד לבחון מספר מדדים שונים ולהשוות אותם לאורך זמן: לא רק מה קרה בתקופת נתניהו, אלא גם איך זה משתווה לאולמרט, שרון, רבין, בגין, ואולי אפילו לתקופה שלפני המהפך. אז הנה כמה השוואות כאלה, לפי נתונים הנגישים לכל מהלמ"ס ואתר התקציב הפתוח. זה לא מתיימר להיות מקיף, אבל כן כולל מגוון היבטים מתוך מה שנאסף בבלוג הזה בשנות קיומו.  זה יצא די הרבה, אתם מוזמנים לשתף.

שנות הליכוד: מבגין עד ביבי

נתניהו מייצג גישה של "ימין כלכלי" שמרני שמאפיינת במידה רבה את כל תקופת שלטון הליכוד מאז המהפך. בתור רקע להשתלטות הגישה הזו צריך להתחיל באינפלציה. כיום היא נמוכה, ויש שיאמרו נמוכה מידי. אבל לא תמיד זה היה כך, ורבים מהבוחרים הצעירים לא זוכרים או לא יודעים כלל על האינפלציה של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. אז ככה זה נראה:

inf-begin

האינפלציה הזו , שהגיעה לשיא של 444%, הייתה תוצאה ישירה של הרפורמה הכלכלית שהונהגה על ידי ראש הממשלה בגין ושר האוצר שלו ארליך בעקבות המהפך של 1977 – בתוספת מזל רע של משבר נפט עולמי. הכלכלה התייצבה לבסוף כתוצאה מהתכנית הכלכלית של ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי, במסגרת ממשלת אחדות לאומית, ובעזרת ירידה עולמית של מחירי הנפט וסיוע נדיב מארצות הברית. בסקלה הזו נראה שהבעיה היחידה הייתה בתקופת בגין, אבל בעצם האינפלציה נשארה באזור ה-20% לשנה עמוק לתוך שנות ה-90. ובכל מקרה, האירוע הזה מטיל את צלו על ניהול הכלכלה מאז ועד היום, כשהשיקול המכריע בהרבה מההחלטות הכלכליות הוא להימנע מלחצים אינפלציוניים כלשהם, לרוב על ידי צמצומים והגבלות על פעילות ממשלתית. זה משתלב עם תפיסה אידיאולוגית הדוגלת בהפרטות והקטנת הקצבות, מתוך חשש עמוק מגרעון בתקציב, כי גרעון מקטין את היכולת לגייס אשראי (חוב גבוה => דירוג אשראי נמוך => ריבית גבוהה על הלוואות וקושי לגייס אשראי). נתניהו הוא מייצג מובהק של הגישה השמרנית הזו, אבל ממש לא ייחודי בכך. התוצאה המצטברת היא כדלקמן:

takziv-norm

מה שרואים כאן זה את התקציב כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). בתחילת שנות ה-90 הוא ירד מהערכים הגבוהים שהיה קודם לכן, ונשאר יציב במשך כעשור על רמה של כ-50% מהתמ"ג. אבל החל מ-2003, כשנתניהו היה שר האוצר, החלה ירידה נוספת עד פחות מ-40% מהתוצר. כלומר הממשלה עושה פחות יחסית לשאר המשק.

הקשר אולי לא ישיר, אבל ההתנהלות הזו משפיעה על הצמיחה, שהיא המדד המקובל ביותר למצב המשק. צמיחה היא העלייה באחוזים משנה לשנה של התוצר המקומי הגולמי. נתוני הצמיחה הריאליים (כלומר צמיחה מעבר לאינפלציה) של מדינת ישראל נראים כך:

growth-begin

אז לפני המהפך של 1977 הצמיחה הייתה לרוב גבוהה, וירדה אל מתחת ל-7% רק בתקופות המיתון הקשות של תחילת שנות ה-50, שנת 1966, ואחרי מלחמת יום כיפור. מהמיתון אחרי מלחמת יום כיפור הצמיחה כבר לא התאוששה, ואחרי המהפך היא נשארה כמעט תמיד מתחת ל-7%, ועלתה מעל זה רק פעם אחת, בתקופת הבועה של חברות האינטרנט בשנת 2000. עם זאת הצמיחה של המשק לרוב גבוהה מקצב גידול האוכלוסייה, וזה מה שחשוב כדי שתהיה פרנסה. בתקופת נתניהו הצמיחה סבירה, אבל בהשוואה ארוכת טווח היא ממש לא מרשימה.

אבל מה הפרנסה הזו שווה? הנה הנתונים על השינוי במשכורת הממוצעת של שכירים בישראל יחסית לאינפלציה, כלומר מה המשכורת שווה באופן ריאלי, יחסית לשנת 1977 (שהיא השנה הראשונה שעבורה יש נתונים נגישים):

wages-inf-ratio

בגלל מנגנוני ההצמדה שהיו בפועל האינפלציה הגבוהה של שנות ה-80 כמעט לא השפיעה על מצב השכירים, אבל הם נאלצו לעשות ויתור קצר-טווח משמעותי במסגרת תכנית ההבראה. למרות זאת, לאורך כל הרבע האחרון של המאה הקודמת הייתה מגמת עליה ברורה, שהסתכמה בעליה של יותר מ-50% במשכורת הממוצעת לעומת האינפלציה. ואילו מאז תחילת המאה ה-21 יש סטגנציה: המשכורת הממוצעת פחות או יותר עוקבת אחרי האינפלציה, אבל העליות המצטברות מבוטלות כל פעם שיש משבר, ולא הייתה עדיין חזרה על השיא שהושג בשנת 2001. בתקופת נתניהו הייתה עליה איטית הקשורה ליציאה מהמשבר העולמי של שנת 2008.

מעניין גם להשוות את הסטגנציה במשכורות עם המשך העלייה בתמ"ג (איור 3), שרוב הזמן היא באופן משמעותי יותר גבוהה מהעלייה בגודל האוכלוסייה. כיוון שרוב העובדים במשק הם שכירים והשכר שלהם לא עולה באופן ריאלי, נובע מכאן שהעלייה בתפוקת המשק בכלל לא משפרת את מצבם של העובדים, אלא מתרכזת בידי בעלי ההון. זאת עדות עקיפה לעלייה באי השוויון ב-15 השנים האחרונות. ולמה לא לצייר גרף שמראה את אי השוויון באופן ישיר? כי אין בנמצא נתונים נגישים ומפורטים על התפלגות ההון במדינה לפי שנים.

מה שלא סבל מסטגנציה היה מחירי הדירות. הנתונים נגישים מאז שנת 1993. השוואה של מחירי הדירות מאז 1993, האינפלציה, והמשכורות מובאת בגרף הבא. כפי שניתן לראות המשכורות עלו יותר מהאינפלציה כמעט כל הזמן. אבל מחירי הדירות הרבה יותר פרועים. בשנות ה-90 הם עלו יותר מהאינפלציה ומהמשכורות, בתקופה מ-2000 עד 2008 הם ירדו קצת או שמרו על יציבות, בעוד האינפלציה והמשכורות ממשיכות לעלות, ואילו מאז 2008 מחירי הדירות עולים שוב באופן חד, והרבה יותר מאשר המשכורות או האינפלציה.

diyur

כדי לראות יותר טוב את המשמעות, הנה הצגה אחרת של אותם הנתונים. לכל אחת משלושת התקופות הגרף הזה מראה את השינוי ביחס בין מחירי דירות למשכורות יחסית לתחילת התקופה. במילים אחרות, ניתן לראות איך מחירי הדירות משתנים בכל תקופה, כאשר המחיר נקוב במספר המשכורות הממוצעות שצריך להשקיע כדי לקנות דירה. בשנות ה-90 (מצויר בחום) הייתה עליה של עד 20% ואז ירידה חזרה. מ-1999 עד 2008 הייתה ירידה של 25% (ירוק). אבל מאז 2008 – ובפרט בתקופת נתניהו – יש עליה חדה ביותר (אדום). כך שהמחאה החברתית לא פרצה במקרה דווקא בתקופה הזו, ובעצם מאז 2011 המצב נהיה עוד הרבה יותר גרוע.

diyur-wages-gov

עם הנתונים אודות עליית מחירי הדירות קשה להתווכח. אבל אפשר גם אפשר להתווכח על הסיבות למצב הזה. דבר אחד ששווה לבדוק הוא קצב בנית הדירות. אבל הקצב עצמו לא באמת מעניין – מה שחשוב הוא היחס בין קצב בנית הדירות לבין גודל האוכלוסייה, כי כשהאוכלוסייה גדלה צריך יותר דירות. אז הנה הנתונים על בנית דירות מנורמלים לגודל האוכלוסייה:

rate-app

וראה זה פלא, זה דומה לדגם שראינו באיור 3 בהקשר של הצמיחה במשק. עד המהפך ב-1977 הקצב האופייני של בנית דירות (חוץ מאשר בתקופות של מיתון קשה) היה בערך פי 3 מהקצב האופייני אחרי המהפך. שתי האנומליות היחידות אחרי המהפך הן בתחילת שנות ה-90, כששר השיכון שרון יזם בניה מסיבית לצורך שיכון העלייה מרוסיה, ולאחר מכן בתקופת ממשלת רבין. האפקט המצטבר של בניה בקצב נמוך יותר יוצרת חוסר, ומכאן עליית המחירים. יפה גם לראות שהתקופה של ירידת מחירים (איורים 5 ו-6, משנת 1999 עד 2008) באה בעקבות סיום הבניה של הדירות שהותחלו בתקופת ממשלת רבין. מבצע הדיור של שרון לא יצר אפקט כזה כי הוא היה מוגבל לדירות קטנות יחסית (3 חדרים, ראה איור 8) במחוז הדרום.

אבל קצב בנית הדירות הוא לא כל הסיפור. השאלה היא גם איזה דירות בונים. לזוגות צעירים יש מטבע הדברים אמצעים מוגבלים, ומצד שני גם הצרכים שלהם צנועים יותר. הם צריכים לכן בשלב ראשון דיור בר השגה, כלומר דירות בגודל סביר ובמחירים נוחים. יותר מאוחר, עם התבססות הקריירה וגדילת המשפחה, יוכלו לעבור לדירות גדולות יותר. המסקנה היא שאחוז סביר מהדירות צריכות להיות של דיור בר השגה, וזו אכן הייתה הדרישה של המחאה החברתית. אבל מה שקורה בפועל מתואר בגרף הבא:

app-sz

אם אתם אופטימיים ניתן לראות כאן אוטופיה: בשנות נתניהו הגענו למצב שבו מעל 55% מהדירות החדשות הן של 5 או 6 חדרים, והקונים אותן גרים יש להניח ברווחה רבה. אבל מצד שני בשנים האחרונות רק 5% עד 8% מהדירות הן בגדלים של עד 3 חדרים, שיכולים להיחשב כדיור בר השגה. בהינתן מבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה בישראל יש להניח שזה לא מספיק. המסקנה היא שיש כאן סימנים לכשל שוק: למרות הביקוש הרב לדיור בר השגה, ענף הבניה בונה לנו דירות פאר גדולות. הסיבה היא שאפשר להרוויח עליהן יותר, ולעזאזל עם הזוגות הצעירים. וזה מתיישב יפה גם עם ההעדפות של הרשויות המקומיות, שמקבלות יותר ארנונה על דירות גדולות (וצריכות לספק פחות שירותים כשהדיירים מבוססים וכבר אין להם ילדים קטנים).

פעולות של נתניהו

עד כאן רוב התהליכים שתוארו היו קיימים במידה רבה גם לפני תקופת נתניהו, והמצב הנוכחי הוא תוצאה מצטברת של מדיניות שנמשכת כבר עשרות שנים. אבל יש גם דברים ספציפיים שניתן ליחס לנתניהו עצמו באופן מובהק, כמו ההקטנה של התקציב יחסית לתמ"ג בתחילת כהונתו של נתניהו כשר אוצר (איור 2).

בחודשים האחרונים התעורר דיון ציבורי (בעקבות פועלה של חברת הכנסת סתיו שפיר) על ההבדל בין התקציב שעליו דנים בתחילת כל שנה לבין התקציב הסופי שנוצר כתוצאה מתוספות והעברות שונות ומשונות במהלך השנה. אבל זה רק חלק מהסיפור, ואפילו לא העיקר. כפי שראינו, בתקופת נתניהו כשר אוצר התחילה מגמה של ירידה משמעותית בהיקף הפעילות הציבורית כאחוז מהתוצר הגולמי. החלק הגלוי בירידה הזאת היה הקטנת תקציב המדינה כפי שהוא מאושר בכנסת (מה שרואים באיור 2). אבל נלווה לכך גם קיצוץ סמוי, שנבע מהגדלת חוסר הביצוע של התקציב שכבר אושר (איור 9). במילים אחרות, נתניהו היה אחראי על קיצוץ ענק בתקציב, יותר גדול מכל הקיצוצים ששומעים עליהם בחדשות, והוא עשה את זה בלי שמישהו ישים לב ובלי לקבל שום אישור מגורמים אחרים, למשל וועדת הכספים. אפשר לייחס את זה לנתניהו כי הדגם חוזר על עצמו: יש ירידה בביצוע כשנתניהו התמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה, ירידה נוספת כשהוא מתמנה לשר אוצר, ושוב ירידה כשהוא מתמנה לראש ממשלה בפעם השנייה – בכל המקרים יחסית למה שהיה לפניו. עלייה בביצוע יש רק אחרי המחאה החברתית של 2011.

מה זה בעצם "חוסר ביצוע"? מן המפורסמות הוא שהדיונים על התקציב ועל קיצוצים בו הם מהסוערים ביותר בכנסת, ומקור למגוון עסקאות קואליציוניות. אבל אפילו אם שר האוצר מסכים בסוף להקצות כסף בתקציב, זה לא אומר שהכסף יגיע ליעדו בפועל – זה תלוי בכך שהאוצר אכן יבצע את חוק התקציב. ומסתבר שזה לגמרי לא מובן מאליו. וכך, בתוקף תפקידו כשר האוצר, נתניהו הגיע לשיא בחוסר ביצוע של התקציב, בסיועו של החשב הכללי דאז ירון זליכה. חוסר ביצוע כזה משמעו קיצוץ גדול בתקציב בפועל, שאינו מתוכנן ואינו מאושר לא על ידי מליאת הכנסת ואפילו לא על ידי ועדת הכספים. בשנים 2003-2004 הקיצוץ בפועל הזה הגיע ללא פחות מ-12% מהתקציב המקורי – הרבה יותר עמוק מכל הקיצוצים שדנים בהם בכנסת ובתקשורת.

gap

ברגע שמבינים את עומק חוסר הביצוע של התקציב זה מעמיד באור אחר לגמרי כל מיני טיעונים ששומעים מהאוצר ומפוליטיקאים שמתנגדים לרעיון של מדינת רווחה. בפרט כל הטיעונים על סכנת גרעון ועל מחסור במשאבים לביצוע תכניות חברתיות הם מטעים ולא מדויקים. כדי להדגיש, הגרף לעיל (איור 9) מראה את הביצוע יחסית לתקציב המקורי, כפי שאושר בחוק התקציב – לפני תוספות שמתווספות אליו במהלך השנה. ובכל השנים שיש עבורן נתונים פרט לאחת הביצוע היה קטן יותר מהתקציב המקורי הזה. משמעות הדבר שכל התוספות שנעשו במהלך השנה לא נוצלו והעיסוק בהן היה לסרק (או לחילופין ניצלו את התוספת, אבל התעלמו מחלק יותר גדול מהתקציב המקורי, ואז הדיון המקורי היה לסרק).

נתניהו רואה עצמו כמר כלכלה, ומעבר לריסון התקציבי נקט בעוד מספר פעולות. אחת הפעולות הבולטות שלו הייתה בנושא הפנסיות. נתניהו היה שר האוצר ש"פתר" את בעיית החובות האקטואריים של קופות הפנסיה (התחייבויות לתשלומים עתידיים לכשהחוסכים ייצאו לפנסיה, שהיו יותר גבוהות מהסכומים שנצברו בקופות). לא לטעות – זו הייתה (ובמידה מסוימת לפחות עודנה) בעיה קריטית שמחייבת מציאת פתרון. אבל הפתרון של נתניהו היה להעביר את הכסף לשוק ההון, מתוך הנחה שהתשואה שם תהיה מספיק גבוהה. בבדיקת תשואות לאורך זמן רואים שאכן לטווח מספיק ארוך (מעל 10 שנים) זה כנראה די נכון, והתשואה מספיק גבוהה. אבל הבעיה היא אחרת. קופות הפנסיה מחזיקות מאות מיליארדי שקלים. כשכל הכסף הזה נשפך כמעט בבת אחת על שוק ההון, השתנו כללי המשחק: בשוק הון מתפקד, חברות מגייסות כסף שהן צריכות כדי לגדול ולהתבסס, והן משלמות בריבית (במקרה של אגרות חוב) או בחלק מהבעלות עליהן (במקרה של מניות) כדי לפצות את המשקיעים על הסיכון שהם לוקחים (כי לפעמים ההשקעות לא מניבות את הפרות המצופים). אבל כשיש כל כך הרבה כסף שמחפש אפיק השקעה החברות לא צריכות להתאמץ, ויתרה מכך, הן מתפתות לקחת כסף שהן לא באמת צריכות מתוך הנחה שהן תמצאנה מה לעשות אתו. קוראים לזה בועה, ובמשבר העולמי של 2008 היא איבדה אויר והתחלנו לראות תספורות. אז מה עשו קופות הפנסיה? כיוון שהשוק בארץ קטן על כמות הכסף שיש להן, הן משקיעות חלק מהכסף בחו"ל. וכך הכסף של הפנסיות בארץ מסתכן בשווקים בלתי מוכרים, ואגב כך תורם לצמיחה של מדינות שונות ברחבי העולם במקום לתרום למשק הישראלי. האלטרנטיבה, אגב, היא להשתמש באג"ח מדינה ייעודיות – אבל זה נוגד את ההשקפה של ממשלה קטנה שאינה אחראית לאזרחיה. חלק מהסיפור הזה מודגם בגרף הבא, שמראה את העלייה הדרמטית ואחר כך את הירידה בהשקעות בשוק ההון המקומי.

giyus

היבט אחר לגמרי של נתניהו הוא בהקשר של פעילות פרלמנטרית וניהול ענייני המדינה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה צעירה יחסית, ואין לה חוקה. אמנם להלכה יש בה רשויות שלטון נפרדות, אבל למעשה הרשות המבצעת (הממשלה) מהווה חלק דומיננטי מתוך הרשות המחוקקת (הכנסת), עד כדי כך שהיא יכולה לקבוע לחלוטין את סדר היום של הכנסת, להעביר או לחסום חוקים, ובאופן כללי להתחמק לגמרי מביקורת של נבחרי הציבור. זאת בניגוד למשל לארצות הברית, שבה יש הפרדה מוחלטת כמעט בין הרשות המבצעת והמחוקקת, וגם הקונגרס עצמו מחולק לשני בתים כדי להגביר את הבלמים והאיזונים.

כיוון שבישראל אין איזונים ובלמים כאלה, מעמד הכנסת נקבע בעצם על ידי הרצון הטוב של ראש הממשלה. ובשנים האחרונות עושה רושם שיש נטייה גוברת והולכת של הרוב לכפות את דעתו ולאיין מתוכן את הדיון הפרלמנטרי. אבל לפעמים אפילו זה לא מספיק. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בשימוש בחוק ההסדרים. חוק זה בא לעולם כחלק מתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ואיפשר לממשלה להעביר באבחה אחת אוסף של רפורמות שהיו נחוצות לצורך מימוש התכנית. בשנים שלאחר מכן המשיכו להשתמש בחוק כזה כל שנה, לרוב בצמוד לאישור תקציב המדינה, כדי להעביר רפורמות נוספות ולדחות את ביצוען של אחרות. אבל היקף השימוש היה מוגבל: אורך החוק מעולם לא עלה על 13 עמודים, כפי שמתואר בצד שמאל של הגרף הבא:

hesder

העליות בשימוש בחוק ההסדרים מאז 1997 דומות לעליות באי ביצוע התקציב (איור 9). קפיצת המדרגה הראשונה בשימוש בחוק ההסדרים הייתה כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. כאמור, לפני זה החוק מעולם לא עבר את 13 העמודים. אחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16 עמודים. קפיצת המדרגה השנייה הייתה כשנתניהו התמנה לשר האוצר בממשלת שרון. החוק הגיע ללא פחות מ-118 עמודים (111 בחוק המקורי ועוד תיקון של 7 עמודים) – יותר מכפול השיא הקודם. אבל הביקורת על השימוש המופרז בכלי הזה עוררה את היועצת המשפטית של הכנסת לנסח כללי חקיקה ראויים בשנת 2006, במטרה למנוע שימוש לרעה שאינו קשור ישירות לתקציב. ואכן בשנים שלאחר מכך (כשנתניהו היה באופוזיציה) נפח החוק הלך וירד. אבל אז הוא חזר, והביא אתו את השיא של כל הזמנים: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.

אחת הסיבות לירידה במעמד הכנסת היא שכל כך הרבה חברי כנסת משרתים בממשלה ולכן לא תורמים ולרוב גם מקשים על פעילות הביקורת החיונית של הכנסת. גם בתחום הזה נתניהו מחזיק במספר שיאים לאומיים. ממשלת נתניהו השנייה (שכיהנה בשנים 2009-2013) החזיקה בשיא מספר השרים (הגיע ל-30 כולל ראש הממשלה עצמו), שיא מספר המשרדים (28, כולל פנינים כמו מודיעין, אסטרטגיה, הגנת העורף, ושת"פ אזורי), ושיא מספר סגני ראש הממשלה (6 רוב הזמן, אבל לתקופה קצרה 7). בממשלה הנוכחית מספר השרים וסגני ראש הממשלה הוקטן, אבל דווקא מספר המשרדים עלה ל-29 (החזרה לפעילות של המשרד לענייני ירושלים).

מעבר לפן הכלכלי, יש (או ליתר דיוק, אין) לנתניהו גם פעילות מדינית. צורה אחת למדוד את התוצאות של (חוסר) הפעילות הזו היא על ידי מספר המדינות החברות באו"ם התומכות בהקמת מדינה פלסטינית, דבר שנתניהו טוען שהוא פועל לסכלו. די ברור שהוא לא ממש מצליח, ובתקופתו כראש ממשלה עם ליברמן כשר חוץ הפלסטינים חוו עלייה מרשימה בתמיכה בהם, שמקיפה כיום את הרוב המכריע של מדינות האו"ם – ומגיעה קרוב מאוד למספר שמכיר בישראל. יתרה מזאת, ההקבלה בין שני הקווים החומים בגרף (אלה שמכירים בפלסטין ואלה שמכירים גם בפלסטין וגם בישראל) מראה שהתוספת באה מקבוצת המדינות שקודם לכן הכירו בישראל אבל לא בפלסטין. מעניין גם שבמקביל בתקופת נתניהו בעצם בונים הרבה פחות בשטחים מאשר קודם, אבל הוא לא משכיל לנצל את הקיצוץ הזה לצורך ביסוס התמיכה הבינלאומית בעמדת ישראל אלא להיפך – המעט שכן בונים גורם לביקורת גוברת על ישראל.

pal_diprec

ולמרות שזה ממש ממש לא העיקר, אי אפשר לצאת פטור בלי שום התייחסות לפן האישי – ובפרט להוצאות המדוברות של מעון ראש הממשלה. למרבה המזל תקצוב מעון ראש הממשלה נעשה בסעיף נפרד של תקציב המדינה, כך שקל לעקוב אחריו. ואם עושים זאת מגלים שאכן ההוצאות בשנים האחרונות עלו בהרבה על ההקצאה (אפילו אחרי שהעלו את ההקצאה) ועל ההוצאות של קודמיו בתפקיד (ככל שיש נתונים נגישים באתר התקציב הפתוח). אבל מסתבר שהיה ראש ממשלה קודם אחד שגם אצלו הייתה עליה דומה בהוצאות. באופן לא מפתיע, גם לו קראו נתניהו…

house

אפשר גם אחרת

כפי שניתן לראות מכמה מהתיאורים לעיל, נתניהו מיישם משנה סדורה של ימין כלכלי ומדיני. בשדה המדיני הוא לא מאמין בהסדר עם הפלסטינים ומנסה למשוך זמן. בשדה הכלכלי הוא מאמין בשוק חופשי, ממשלה קטנה, וכתוצאה מכך בקיצוץ ההוצאות הציבוריות, ומצד שני אינו מאמין במדינת הרווחה ובאחריות המדינה לאזרחים. הטענה מאחורי מדיניות כזו היא שמדינת הרווחה "פשטה את הרגל" ואי אפשר לקיים אותה, כיוון שהוצאות הרווחה עולות והמשק אינו יכול לעמוד בהן.

למרבה המזל ניתן להעמיד את הטענה הזאת במבחן המציאות. באמצע התקופה הארוכה שבה הימין הפוליטי והכלכלי נותן את הטון בישראל (37 השנים מאז המהפך של 1977) הייתה תקופה קצרה של 3 שנים שבה התהפכו היוצרות וסדר העדיפויות השתנה באופן מהותי. המדובר כמובן בתקופת ממשלת רבין. הנה גרף אחד שמדגים את ההבדל: השינוי המצטבר בתקציב החינוך לאורך שנות הממשלה, עבור כל הממשלות מאז 1992 (השנה הראשונה עבורה יש נתונים באתר התקציב הפתוח), ובפרט העלייה המשמעותית בתקופת רבין.

tak-ed-gov

בממשלת נתניהו השנייה הייתה בהתחלה גם עלייה קטנה, כתוצאה מהרפורמה שהם ירשו מיולי תמיר, ואז ב-2013 הייתה עלייה גדולה, כתוצאה מהמחאה החברתית. אבל אין מה להשוות עם מה שרבין עשה בתור מדיניות.

אבל ממשלת רבין לא השקיעה רק בחינוך. בתקופת ממשלה זו עלה גם תקציב הרווחה, נסללו יותר כבישים, הונחו יותר צינורות ביוב, נבנו יותר דירות (איור 7, הרבה מהן ביוזמה ממשלתית), ועוד מגוון פעולות לטובת הציבור. במקביל הועלה החלק היחסי של מיסים ישירים פרוגרסיביים בהכנסות המדינה, וירד חלקם של המיסים העקיפים הרגרסיביים כמו מע"מ. ומה קרה עם המשק כתוצאה מכל זה?

  • האבטלה ירדה מכ-11% לכ-7% — אולי הירידה התלולה ביותר בתולדות המדינה, וגדל מספר המועסקים במשרה מלאה.
  • הצמיחה הייתה בסדר גמור (איור 3).
  • האינפלציה לא הרימה ראש, והמשכורות עלו קצת יותר מהאינפלציה בכל מקרה.

והיה גם כמובן תהליך אוסלו, שהשרה אווירה כללית של תקווה ואופטימיות באוויר. לפחות עד שהכל נקטע וקבלנו את נתניהו.

קריאה נוספת

יש מגוון נושאים שאין לי עליהם חומר בבלוג.  הנה כמה מצביעים.

 

ראש ממשלתנו היקר

השבוע צפוי מבקר המדינה לפרסם דו"ח על הוצאות מעון ראש הממשלה, שיעשה סדר באופן רשמי בדיווחים העיתונאיים והרכילותיים של השנים האחרונות בנוגע לגלידה, נרות ריחניים, יין, ועוד.  אבל במקביל מעניין לראות את ההוצאות הכוללות של משפחת נתניהו לעומת ראשי ממשלה קודמים (ואפילו לשכת ראש הממשלה דורשת לפעמים "לחקור את כולם").  בעצם קל מצוא את זה בתקציב המדינה, בסעיף המיוחד שנקרא "הוצאות בית ראש הממשלה".  אז הנה מה שיש שם, מאתר התקציב הפתוח, שמחזיק מידע החל משנת 1992.  הנתונים מתואמים לאינפלציה, כלומר כולם במחירי היום.

house

קודם כל ראוי להבחין בין התקציב המקורי כפי שאושר לתקציב ההוצאות כפי שנעשו בפועל.  מה שמעניין (או משעשע) הוא שנראה שהתקציב מנסה לעקוב אחרי ההוצאות, ולא שההוצאות מתאימות את עצמן לתקציב.  התקציב המקורי (מצוייר בקו ירוק) נוטה להשאר קבוע לאורך שנים (והרבה פעמים זה ממש אותו מספר, והירידה הקלה שנראית בגרף היא כתוצאה מהתיקון לאינפלציה).  אבל אז מישהו שם לב שההוצאות בפועל (מצוייר באדום) עלו באופן משמעותי לעומת ההקצאה, ומעדכנים את ההקצאה במדרגה חדה.  שתי המדרגות העיקריות שרואים בנתונים הם בשנים 1999 ו-2010.  ובשני המקרים ראש הממשלה שבתקופתו ההוצאות עלו ועלו עד שהיה צריך לעדכן את ההקצאה היה נתניהו.  השיא של כל הזמנים הושג בשנת 2012, שבה ההוצאות הגיעו לכדי 3.3 מליון שקלים, ב-50% יותר מההקצאה שהיתה 2.2 מיליון שקלים.  היתה גם מדרגה אחת פחות חדה כלפי מטה, בשנת 2001 אצל ברק.

ואם כבר מסתכלים על הוצאות ראש הממשלה, עוד סעיף שזכה לכותרות בשנים האחרונות היה סעיף הטיסות.  גם זה סעיף נפרד בתקציב, וההיסטוריה שלו מתוארת בגרף הבא.  שימו לב לסקאלה: יחסית לטיסות, ההוצאות על מעון ראש הממשלה נראות כמו כסף קטן.

flights

אז בגדול זו אותה תמונה: הקצאה די קבועה, הוצאות שעולות עד כדי הרבה יותר מההקצאה, ומדרגות שמעדכנות את ההקצאה.  הבדל אחד הוא שבשנת 1999 לא עשו מדרגה גדולה מספיק, והיה צריך להשלים אותה ב-2001.  הבדל נוסף הוא שאולמרט נתן פייט רציני והגיע להוצאות שעוברות את של נתניהו בממשלתו הראשונה — אבל אז נתניהו חזר והגיע לשיא מדהים של 34 מיליון שקלים בשנת 2011 (יותר מפי 2 מההקצאה, שהיתה 15 מיליון).

מצד שני יתכן שיש השפעה לביקורת הציבורית — בשנתיים האחרונות שעבורן יש נתוני ביצוע חלה ירידה דרמטית בהוצאות.  (ירידה יותר קטנה, בשנה האחרונה, נראית גם בנתוני המעון לעיל.)  ובאופן אירוני השערוריה שפרצה בעיתונים אודות התקנת המיטה הזוגית בטיסה ללונדון באפריל 2013, בעלות של חצי מיליון שקלים, היא בשנה שבה הוצאות הטיסות של נתניהו היו הנמוכות ביותר בכל שנותיו כראש ממשלה.

מקורות

הנתנוים כאמור מאתר התקציב הפתוח.  אבל מדובר בתת-תת-תת סעיפים, והמיקום שלהם גם השתנה.

לגבי מעון ראש הממשלה, עד שנת 2012 הסעיף הרלוונטי היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / בית ראש הממשלה.  יש גם סעיף נפרד של אבטחת בית ראש הממשלה (לפחות בחלק מהשנים) שאותו לא כללתי. משנת 2013 הסעיף הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / הוצאות בית ראש הממשלה.

לגבי טיסות, עד 2012 הסעיף היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / נסיעות לחו"ל.  משנת 2013 הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / נסיעות ראש הממשלה לחוץ לארץ.  יש גם סעיף של השתתפות גורמי חוץ בנסיעות לחו"ל, שמופיע בסימן מינוס, כלומר זו בעצם הכנסה שמשקפת תקצוב נסיעות על ידי גורמים שונים, שחוסכים כסף לתקציב המדינה.  זה כנראה הסעיף שאולמרט לא ממש דייק בו לפי הפרשות שנקשרו בשמו.  בכל אופן, הנתונים בגרף ההוצאות בפועל לעיל כוללים הפחתה של העלות על פי הנתון בסעיף הזה.

בר השגה

הנושא המרכזי במחאה החברתית של שנת 2011, או לפחות זה שממנו הכל התחיל, הוא מחיר הדיור.  ואחת מהתוצאות היתה הדרישה לדיור בר השגה — לא מספיק לבנות דירות, צריך גם שתהיינה דירות בגודל סביר ובמחיר סביר בשביל זוגות צעירים וסתם אנשים שהם לא מליונרים.  אבל מה שבאמת קורה מוצג בגרף הבא.  עבור כל שנה ניתן לראות פה את אחוז הדירות בגדלים שונים, לפי מספר חדרים.

app-sz

אז אם אתם מחפשים סיכום קצר של המצב, הסיכום הוא כזה: תשכחו מדיור בר השגה.  בשנים האחרונות 5-8% מהדירות החדשות בלבד הן בגדלים של עד 3 חדרים, ויותר מחצי הן של 5 או 6 חדרים.  לפני 10 שנים גם היתה כבר הטיה משמעותית, אבל קצת פחות קיצונית: כ-17-20% מהדירות החדשות היו של עד 3 חדרים.  וזה בגדול היה המצב מאז 1990, פרט לעליה זמנית של דירות 3 חדרים במבצע הדיור לעולי שנות ה-90 מרוסיה.

צורה אחרת להסתכל על אותם נתונים היא לא לפרט את כל הגדלים אלא לחשב את הגודל הממוצע.  פרשנות אחת של גודל היא לפי מספר החדרים, כמו בגרף הקודם.  התוצאה לפניכם.

rooms

אז כתוצאה מהשינוי בתמהיל גודלי הדירות מספר החדרים הממוצע עלה באופן לינארי למדי מקצת מעל 2 בשנת 1955 לקצת מעל 4 בשנת 1990, ואז נשאר די יציב עד בערך 2005, ואז עלה עוד קצת כדי להתייצב על רבע לחמש בשנים האחרונות.  אבל מה אם נסתכל על הגודל במונחים של מטרים רבועים?  במקרה הזה התוצאה היא שהעליה נמשכת באופן די רציף, אמנם עם התייצבות בשנות ה-90 (ואפילו ירידה זמנית כתוצאה מאותן דירות לעולים מרוסיה), אבל חזרה לעליה משמעותית מאז שנת 2000.

size

המסקנה היא שלא רק מספר החדרים גדל, אלא גם השטח הממוצע לחדר, מה שמעלה עוד יותר את מחירי הדירות.  אבל הניחוש שלי הוא שחדרי השינה והילדים לא גדלים כל כך, ורוב הגידול הוא בשטח של הסלון ובתוספת חדרי אמבטיה נפרדים.

(הערה: המספרים כאן קצת מנופחים, כי מדובר בכלל השטח של בניה למגורים, כולל שטחים ציבוריים (לובי, חדר מדרגות, ואולי גם חניה), ולא שטח הדירות נטו.  יש להניח שצריך להוריד 10-20% כדי לקבל את שטח הדירה הממוצע, וכיום זה לא כמעט 200 מ"ר אלא "רק" קצת יותר מ-150 מ"ר.)

אז מה כל זה אומר?

אם אתם שייכים לאופטימיים, זה יופי — רמת החיים עולה ופורחת וכולנו גרים בדירות גדולות ומרווחות בשמחה ובאושר.  עובדה, זה מה שהשוק מייצר, כנראה כי זה מה שאנחנו רוצים ויכולים לקנות.

אבל אם אתם פחות אופטימיסטים, יש כאן סימנים לכשל שוק.  די ברור שלא כולנו באמת רוצים או יכולים לקנות דירות כאלה גדולות.  השוק מיצר אותן ולא דירות יותר קטנות פשוט כי זה יותר רווחי, ולעזאזל עם הזוגות הצעירים.  זה משתלב יפה עם המגמה של הרשויות המקומיות, שמעדיפות דירות גדולות שהארנונה עליהן גבוהה יותר.  אבל בטווח הארוך הצרוף של בנית דירות גדולות בלבד (לעיל) + האפקט המצטבר של בניה בקצב נמוך + ריבית נמוכה וחוסר אפיקי השקעה גורם לעליה מטאורית במחירי הדירות ולמחאה חברתית.  סיבוב ראשון היה ב-2011, ומאז המצב לא השתפר אלא נעשה יותר גרוע.  הצורה היחידה לשנות כיוון היא בניה ציבורית בקנה מידה נרחב של הרבה דירות בגדלים ומחירים סבירים באיזורי ביקוש, כמו בשנות ה-70, בניגוד למה שהקבלנים והעיריות רוצות.  אבל זה מחייב הכרה בכשל השוק, ומדיניות אקטיבית של פעולה לתיקון.  חומר מעניין למחשבה בתקופת בחירות.

מקורות

מסתבר שיש ללמ"ס גם פרסום מיוחד על הבינוי בישראל עד 2013, שמרכז את כל הנתונים האלה (ושל הפוסטים האחרונים) במקום אחד — פרסום מספר 1582.  הנתונים על גודל הדירה הממוצעת התקבלו מחלוקת מספר החדרים במספר הדירות.  הנתונים על שטח ממוצע התקבלו על ידי חלוקת שטח הבניה למגורים במספר הדירות או החדרים.

שוק הדיור: מי, כמה, איפה

נושא הדיור נמצא בקדמת הבמה או לפחות ברקע הדברים מאז המחאה החברתית של 2011.  הבעיה הידועה היא שמחירי הדירות עלו באופן תלול מאז 2007 (על זה יש פוסט נפרד שעדכנתי עם נתונים חדשים).  אבל השאלה היא למה ומה עושים בנדון.  בגדול, כמו כל דבר בכלכלה, זה מצטמצם לביקוש והיצע.  בצד הביקוש יש את הבעיה של דירות שנקנות להשקעה כי הריבית כל כך נמוכה.  בצד ההיצע יש לממשלה אפשרויות שונות, והשאלה היא האם היא מנצלת אותן.

נתחיל מהנתון הבסיסי ביותר: התחלות בניה.  (הנתונים על סיום בניה די דומים, בהסטה של בערך שנתיים.)  ניתן לחלק את זה לפי יוזם הבניה: הממשלה או המגזר הפרטי.  שימו לב שבניה על ידי הממשלה זה לא אותו דבר כמו דיור ציבורי — רוב הבניה הממשלתית לא קשורה למאגר הזה.

app-who

אז עושה רושם שיש אולי עליה קטנה בהתחלות הבניה לאורך השנים, בעיקר על ידי הסקטור הפרטי, ומצד שני הרבה פלקטואציות חדות, בעיקר של הסקטור הציבורי.  השיא הגבוה והחד ביותר היה בתחילת שנות ה-90, בתגובה לגל העליה מרוסיה, כששרון היה שר השיכון.

אבל התמונה הזו מטעה, כי הצורך בדירות תלוי באופן מובהק בגודל האוכלוסיה, והאוכלוסיה גדלה כל הזמן.  אז הנה הגרף של סך כל הבניה מנורמל לפי האוכלוסיה, והפעם כולל התחלות וגם סיומים.  כיוון שוויתרתי על הסיווג לפי יוזם הבניה, יש נתונים שמתחילים יותר מוקדם:

rate-app

כאן כבר רואים תמונה יותר ברורה.  לפני המהפך ב-1977 קצב הבניה היה בערך דירה וחצי לכל 100 תושבים כל שנה.  היה צריך לבנות מדינה ולספק מגורים.  חריגות כלפי מטה נרשמו כתוצאה ממיתונים קשים, שקרו בשנים 1967 ו-1976.  אחרי המהפך קצב הבניה האופייני ירד בשני שליש, ועמד רוב הזמן (ועומד גם כיום) על כחצי דירה לכל 100 תושבים כל שנה.  החריגות כלפי מעלה היו כאמור של שמיר/שרון לאחר העליה הרוסית, וכמה שנים אחרי זה בזמן ממשלת רבין.  בגדול נראה שהסקטור הפרטי בונה קצת פחות מקודם יחסית לגודל האוכלוסיה, והממשלה הרבה פחות מקודם, וביחד זה כנראה פחות מידי, והמחירים עולים (אם כי זה חלקית בגלל ספקולציות של משקיעים).

ולסיום, עוד פרט מעניין הוא התפרוסת של הדירות החדשות האלה.  הגרף הבא מראה את החלוקה של התחלות הבניה לפי מחוזות.

app-loc

מעבר לצבעוניות, אפשר גם לראות כמה תופעות מעניינות:

  • שרון זרק את כל הרוסים למחוז הדרום.
  • איזור המרכז + תל-אביב הוא תמיד בערך חצי מכל שוק הדיור, אם כי בשנות ה-80 זה ירד לכ-40%.  אבל החלוקה הפנימית משתנה: בשנות ה-60 רוב הדירות נבנו בתל-אביב, ואילו מאז שנות ה-90 הרוב נבנות במחוז המרכז.  המעבר הזה משקף את הגידול העצום במטרופולין דן המקיף את תל-אביב ואת הרוויה בתל-אביב גופה.
  • ירושלים זכתה לתנופת בניה משמעותית אחרי מלחמת ששת הימים ועד שנות ה-90, כשכל השכונות החדשות המקיפות את העיר נבנו לראשונה.
  • כמות הדירות הנבנות ביו"ש די מרשים.  תנופות בניה היו בשלהי ממשלת בגין, בשלהי ממשלת שמיר, ובשלהי ממשלת נתניהו הראשונה.  ודווקא בתקופת ממשלת נתניהו השניה הבניה היחסית בשטחים היתה הנמוכה ביותר אי פעם.

מקורות

כל הנתונים האלה באים מהלמ"ס.  רובם מהטבלאות האינסופיות של פרסום 1506: הבינוי בישראל 2011.  מטבע הדברים הפרסום הזה לא כולל נתונים מהשנים האחרונות, אז השלמתי את החסר מהשנתון הסטטיסטי של 2014 טבלה 22.11.

מצאתי באינטרנט גם מסמך עם דיון מפורט בכל הסוגיות הקשורות למצוקת הדיור בישראל, ככל הנראה מאת עו"ד לירון מזרחי-פיליפסון.

%d בלוגרים אהבו את זה: