משחית, מושחת, וטיפש: הכיבוש, קווים לדמותו

[טור דעה אחרון לפני הבחירות ולפני החזרה לגרפים]

בשבועות האחרונים המתנחלים עושים כל מה שהם יכולים כדי לכבוש את הכותרות הראשיות ולהעלות את הכיבוש למודעות: הם הטילו "סגר אזרחי" על כל שכם, פרעו בתושבי חווארה ודרך אגב גם במג"ד בצנחנים, הכו פעילת שמאל בת 70 ושלחו אותה לחמישה ימי אשפוז בבית החולים, ועוד ועוד. מנגד, ארגון שוברים שתיקה העלה קמפיין סטירי מטלטל תחת הכותרת "כיבוש חזק לישראל”, לכאורה למפלגה שהאותיות שלה בקלפי הן "דם". אבל במערכת הבחירות לכנסת ה-25 הכיבוש ממשיך להיות נוכח-נפקד. הוא מרחף אי שם ברקע, אבל אף מפלגה לא מתייחסת לכיבוש בתור נושא מהותי שראוי לבסס עליו את קמפיין הבחירות שלה. בקושי מזכירים אותו.

במקביל, התגובות בארץ לאירועים כאלה ואחרים מראים שרוב האוכלוסייה בכלל לא יודעים מה קורה בשטחים. הנושא מודחק ונעדר מהשיח הציבורי כבר עשרות שנים. כך קורה שכשהופץ מכתב, לכאורה בחתימת שר הביטחון בני גנץ, שבו הוא מודיע על אישור תרגיל צבאי של חטיבת כפיר בתוך ישובים אזרחיים, לא הבינו שזו הטרלה שנועדה להציף התנהלות שגרתית בישובים פלסטיניים בגדה. במקום זה התייחסו לַמכתב כאל מקרה חמור של זיוף מסמך ביטחוני, שמחייב חקירה של המלמ"ב. באופן דומה, רבים התייחסו בזעזוע לכך שאחרי שמתנחלים תקפו את פעילת השמאל בת ה-70, מי שנחקר באזהרה היו פעילי שמאל אחרים ולא המתנחלים. אבל זה מה שקורה בשטחים כל הזמן: כשמתנחלים פורעים בפלסטינים, מי שנעצר ונחקר הם הפלסטינים.

התייחסות לשמאלנים כמו שמקובל להתייחס לפלסטינים היא השלב הראשון של זליגה מהשטחים לתוך גבולות המדינה עצמה. די מוסכם, לפחות בשמאל, שהכיבוש משחית, במובן של ההשפעות ההרסניות שלו על העם והמדינה. ישעיהו ליבוביץ כתב כבר סמוך למלחמת ששת הימים ב-1967 ש"המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל.” ואכן, פעולות אלימות ובלתי חוקיות המקובלות בשטחים זולגות לתחומי מדינת ישראל.

אבל מעבר לכך, הכיבוש גם מושחת. מושחת במובן שהוא רע ובלתי מוסרי, וגם מושחת במובן הכלכלי של ניצול כוח לרעה למטרות רווח כספי.

יש הרבה דוגמאות לניצול כלכלי של השטחים הכבושים ושל התושבים הגרים בהם. במהלך שנות הכיבוש בערך חצי מאדמות המדינה בשטחים (כלומר שטחים שאינם בבעלות פרטית) הוקצו לשימושים שונים. כמעט כל ההקצאות האלה היו להתנחלויות או גופים ישראלים. חלקיק אחוז בלבד הוקצה לשימושם של התושבים הפלסטינים. השטחים המוקצים משמשים לא רק לבניית התנחלויות, אלא גם לחקלאות, למחצבות, ולמזבלות. במקביל, במקרים שונים גדר ההפרדה והגבלות ביטחוניות מגבילים את הגישה של הפלסטינים אפילו לאדמות פרטיות שבבעלותם, ומתנחלים משתלטים על מקורות מים. כתוצאה נפגעת היכולת של הפלסטינים לפרנס את עצמם מחקלאות כפי שעשו בעבר. הפתרון שלהם הוא לעבוד בישראל, מה שמייצר אספקה של כוח עבודה זול ונטול זכויות סוציאליות. לכאורה העבודה בישראל מוגבלת על ידי הנפקה של אישורי עבודה. אבל כולם יודעים שזו פיקציה, וגדר ההפרדה מלאה חורים שמאפשרים לעובדים להגיע. ועבודה בלי אישורים רק הופכת לעוד מנגנון להפעלת כוח על העובדים.

דוגמה נוספת היא נושא הריסת הבתים. בארץ שומעים על הריסת בתים של פלסטינים רק בהקשר של ענישת מחבלים ומשפחותיהם. אבל זה רק בערך אחוז אחד מההריסות. כמעט כל ההריסות הן בגלל בנייה בלתי חוקית, כלומר ללא אישור בנייה. לכאורה זה מוצדק לגמרי – אם בונים באופן בלתי חוקי, ראוי שהמבנים יהרסו. אבל זה רק בתנאי שיש אפשרות לבנות באופן חוקי. הבעיה היא שבשטחי C, שבהם ישראל אחראית על המנהל ובפרט על התכנון והבנייה, פלסטינים לא יכולים כמעט לקבל אישורי בנייה. בעשור האחרון מוגשות בכל שנה מעל 400 בקשות לאישורים, ומאושרות בקשות בודדות; למשל ב-2020 אושרו חמש בקשות, וב-2019 אושרו רק שתיים. כך השלטון הצבאי יוצר מסגרת קפקאית שמכתיבה לנתינים חוקים, ובו זמנית לא מאפשרת להם לעמוד בדרישות החוקים האלה. כתוצאה כל מי שחי תחת הכיבוש הוא אוטומטית עבריין, ואפשר לרדוף אותו במסגרת החוק.

מעבר לכך, השטחים משמשים גם כשדה ניסויים והדגמות לתעשייה הביטחונית. הדוגמה המוכרת ביותר לכך היא הרחפנים שמנטרים כל פעולה ברצועת עזה, ומשמשים גם כפלטפורמה לביצוע חיסולים ממוקדים. לאחרונה דווח כי הפרקטיקה הזו תיושם גם בשטחי הגדה המערבית. כמו כן דווח על הצבה ניסיונית של נשק המופעל מרחוק בעיר חברון. שימוש בפועל בצורה זו במערכות נשק משמש לאחר מכן כמקדם פרסומת לצורך יצוא שלהן לארצות אחרות – קנו את הנשק שמאפשר לצה”ל לשלוט בשטחים.

המצב המשפטי בשטחים הוא ששתי קבוצות אוכלוסייה חיות תחת משטרים חוקיים שונים ונפרדים. הישראלים בהתנחלויות כפופים לחוקים האזרחיים של מדינת ישראל, למרות שאינם חיים בגבולות המדינה. שכניהם הפלסטינים, לעומת זאת, כפופים לשלטון הצבאי של הכיבוש. אחד ההבדלים הוא במערכת המשפט. מתנחל שיואשם בזריקת אבן ישפט בפני שופט אזרחי ישראלי לפי החוק הפלילי הישראלי. פלסטיני שעבר אותה עבירה באותו המקום ישפט בפני שופט צבאי על פי החוק הצבאי. בהרבה מקרים הישראלי בכלל לא ישפט והפלסטיני כן, בין אם בגלל שהמשטרה והצבא מתמקדים בתפיסת פלסטינים ונמנעים אפילו מלחקור מתנחלים, ובין אם כי גיל האחריות הפלילית תחת הדין הצבאי נמוך יותר מאשר תחת חוקי המדינה. התיאור היחיד למערכת שלטונית שבה קבוצות אתניות שונות כפופות למערכות חוקים שונות הוא אפרטהייד.

הרעיון של "ניהול הסכסוך" מניח שהזמן פועל לטובתנו. זה לא כך. אנחנו אחראים לכך ששניים או שלושה דורות של פלסטינים גדלו כאן לא רק ללא זכויות אלא גם ללא תקווה. ומי שמחנך אותם לשנוא אותנו זה לא מערכת החינוך שלהם אלא צה"ל, בהשראת המתנחלים.

הכיבוש כבר בן 55 שנים. זה לא מצב זמני והוא לא יעלם מעצמו. ולכן זו האחריות של כולנו לדעת מה קורה בשמנו בשטחים שתחת שליטתנו, ולנסות לעשות משהו בנדון. וראוי שזה גם יהיה חלק מהשיח בתקופת בחירות, ושהמפלגות השונות יתייחסו לנושא. המשך ההתעלמות משחק לידי מי שמרוויח מהמצב, או חושב שהוא מרוויח מהמצב ומוכן לסכן את העתיד של כולנו.

"רק לא ביבי" מהסוג השלישי

[טור דעה שעלה בדה מרקר בגרסה מקוצרת במקצת]

תומכי ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו מרבים לטעון שהאג’נדה של המתנגדים שלו מסתכמת בביטוי "רק לא ביבי". כאילו ההתנגדות לנתניהו היא ממניעים פרסונליים בלבד, ואין בה שום מהות.

אבל הטיעון הזה רחוק מן האמת. אם מנתחים את הסיבות להתנגדות לחזרתו של נתניהו לעמדת כוח, אפשר להבחין בלא פחות משלושה סוגי טיעונים ענייניים נגדו.

הסוג הראשון הוא טיעונים בנוגע לסדרי העדיפויות ולמדיניות שנתניהו מקדם. אלה טיעונים מהסוג שאמור להיות בליבה של כל מערכת בחירות. והם לא יחודיים לנתניהו: הם תקפים באותה מידה לגבי כל מי שחולק את עמדותיו של נתניהו בנושאים שונים. למשל, מי שמתנגד למפעל ההתנחלויות וחושש מסיפוח השטחים ומהפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד דו-לאומית, יתנגד לנתניהו בתור ראש ממשלה – וגם למפלגת הליכוד באופן כללי ולמפלגות אחרות בימין. כך גם מי שמתנגד לגישה הכלכלית של שוק חופשי לכאורה שמסתמך על תאגידים וטייקונים, ומעדיף את הגישה של מדינת רווחה שמספקת שירותים לתושבים.

מעבר לנושאים אידאולוגיים, יש מגוון גדול של נושאי מדיניות קונקרטיים יותר שנתניהו קידם ומבטיח להמשיך לקדם. למשל מיסוד הפטור מגיוס לבני ישיבות, שבפועל הוא בעצם הפרדה בין דם לדם, והמשך השלטון החרדי בחיי האישות של כלל האזרחים היהודים. ויש דברים שהם לא מדיניות רשמית אבל כך יוצא, למשל ההידרדרות המתמשכת בנוגע להדרת נשים מהמרחב הציבורי. גם התנגדות שמתבססת על כישלונותיו של נתניהו בתקופה הארוכה שהיה ראש הממשלה היא התנגדות עניינית. למשל התנגדות לנתניהו בגלל אחריותו ליוקר המחיה המאמיר, ובפרט בגלל הכשלון המתמשך בבלימת העלייה במחירי הדירות. או בגלל הטיפול הלקוי בעצמאים במהלך משבר הקורונה.

הסוג השני הוא טיעונים הנוגעים לאופן שבו נתניהו ניהל את ענייני המדינה: לא המהות אלא השיטה. אלה יכולים להיחשב טיעונים פרסונליים, כי מדינאים אחרים יכולים לקדם את אותה המדיניות בצורה אחרת. אבל בו בזמן הם גם טיעונים ענייניים, ככל שהם נוגעים לניהול המדינה – כולל התייחסות לערכים שראוי שהמדינה תתנהל לאורם. דוגמאות בולטות לטיעונים מהסוג הזה נוגעות לאישומים שעליהם נתניהו עומד לדין. למשל החלטות על רגולציה בשוק התקשורת שלא נועדו לשפר את התחרות ואת רמת השירות, אלא לצ’פר את בעלי בזק כדי שיפעילו את השפעתם לצורך פרסום אוהד באתר וואלה. או קבלת החלטות בעלות השלכות דרמטיות על הביטחון והתקציב, למשל רכישת צוללות נוספות ואישור למכירת צוללות מתקדמות למצרים, לא רק בלי לדון עם הגורמים המוסמכים (שר הביטחון, הרמטכ”ל, ועוד) אלא אפילו בלי לידע אותם.

שימו לב שיש הבדל בין טיעונים כאלה לבין טיעונים פרסונליים שאינם ענייניים. למשל הטיעון שנתניהו הוא נהנתן שאוהב לעשן סיגרים יקרים בעוד רעיתו לוגמת שמפניה ורודה הוא טיעון פרסונלי שאינו קשור לניהול ענייני המדינה. הוא הופך לטיעון רלוונטי רק כשהסיגרים והשמפניה הם מתנות מאינטרסנטים, וקיים חשש לעיוות מערכת השיקולים של ראש הממשלה כתוצאה מקבלתם.

טיעונים אידאולוגיים נגד מועמדים וטיעונים בנוגע להתנהלות לא ראויה ואפילו שחיתות הם חלק מכל מערכת בחירות ברחבי העולם. אבל כשדנים בנתניהו, וגם בכמה מנהיגים אחרים בעולם כמו נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, עולים גם טיעונים מסוג שלישי. הטיעונים האלה לא עוסקים במדיניות ובהתנהלות, אלא בהרס המארג הפוליטי והחברתי של המדינה. בגרימת נזק מכוון לתשתית הארגונית ולרשויות השלטון הנחוצות לשם קיום מדינה מתפקדת.

טיעונים כאלה מלווים מטבע הדברים ברגשות חזקים, ומעלים את ההתנגדות לנתניהו לליגה אחרת. אבל במקרים רבים קשה לזהות ולנסח אותם בברור. הסיבה היא שהם עוסקים בנושאים שלא אמורים לעלות בכלל במסגרת של מערכת בחירות. מערכת בחירות מניחה מסגרת מוסכמת של כללים, נוהלים, ואמון הדדי, ואילו נתניהו וטראמפ פועלים להרס המסגרת הזו.

כדי להסביר על מה מדובר אני רוצה להציג שתי אנלוגיות ממערכות מחשבים, ובפרט מהטכנולוגיה שנמצאת בבסיס של רשת האינטרנט. לכאורה תחום רחוק מפוליטיקה ובחירות, אבל הניתוק הזה יעזור להבין איך נבנית מערכת מתפקדת.

הדוגמה הראשונה היא איך מוצאים כתובות של שרתים ברשת האינטרנט. למשל שורת הכתובת של הבלוג הזה היא netunim.wordpress.com. זה בכוונה כתוב בצורה שבני אדם יכולים להבין. אבל איך הדפדן שלכם מוצא את השרת של וורדפרס כדי לקבל ממנו תוכן? בשביל זה צריך להמיר את הכתובת netunim.wordpress.com למה שנקרא "כתובת IP”. ההמרה הזו מתבצעת באמצעות היררכיה של שרתי שֵמות. קודם כל פונים לשרת של com. השרת הזה מכיר את כל החברות הרשומות בשם המתחם com, וממנו אפשר לקבל את הכתובת של שרת השמות המקומי של wordpress.com. כעת נפנה לשרת השמות הזה כדי לקבל את הכתובת של netunim.wordpress.com, וממנו כבר נוכל לקבל את התוכן שאנחנו רוצים לקרוא.

אבל כל התהליך הזה התחיל בפנייה אל שרת השמות של com. איך יודעים מה הכתובת שלו? מסתבר שכל תרגום הכתובות של רשת האינטרנט העולמית מבוסס על 13 כתובות של שרתי "שורש", שמכירים את כל שמות המתחם העליונים (כמו com, org, edu וכו’), ומהם התרגום מתחיל. 13 הכתובות האלה הוגדרו כחלק מהגדרת פרוטוקולי התקשורת של רשת האינטרנט, והן מוטבעות מראש בכל דפדפן. ושרתי השורש האלה חייבים להיות אמינים, ולכן הם נעולים במרתפים מאובטחים במקומות שונים בעולם. כי אם מישהו "גונב" שרת כזה הוא יכול לשנות את המיפויים של כתובות אינטרנט, ולהפנות את כל התעבורה שמגיעה אליו לשרתים מזויפים.

הדוגמה השנייה היא איך מזהים אתרים ברשת בצורה מאובטחת, למשל כדי לוודא שמה שאתה חושב שהוא האתר של הבנק שלך הוא באמת האתר של הבנק שלך ולא מתחזה. כשאתה מתקשר לבנק שלך, צריך להצפין את התעבורה כדי שאף אחד לא יוכל לצוטט לה, למשל כדי לגלות מה הסיסמא שלך. אז לפני התחלת התקשורת הדפדפן שלך והשרת של הבנק מנהלים דו-שיח קצר שבו האתר מזדהה והם מסכימים על איך לבצע את ההצפנה.

אבל איך בעצם האתר מזדהה? כדי להזדהות האתר שולח לדפדפן תעודה מוצפנת (certificate) שמכילה פרטים עליו. הדפדפן מפענח את ההצפנה ומקבל את הפרטים, ואז הוא יכול ליצור ערוץ מוצפן חדש מול האתר. אבל איך הדפדפן יכול לפענח את ההצפנה של התעודה? התשובה היא שיש כמה עשרות חברות שמספקות שירותי הצפנה כאלה, ואחראיות לכך שהתעודות שהן מנפיקות הן אמינות. כל דפדפן מגיע כשמפתחות ההצפנה של החברות האלה מוטבעים בו מראש. אם הוא מצליח לפענח את ההצפנה של התעודה עם מפתח של אחת החברות האלה, הוא מאמין שהחברה אכן בדקה ושהתעודה אכן אמינה.

מה שמשותף לשתי הדוגמאות הנ"ל הוא שאין פתרון קסם. צריך להתחיל מאיזשהו עוגן שכולם מסכימים עליו מראש ומאמינים בו, ואז, בהינתן העוגן הזה, אפשר להרחיב את התשתית ולספק שירותים לכל העולם. בלי עוגן האמון הזה שום דבר לא היה עובד.

הטיעון שלי הוא שאותו דבר קיים במערכת הפוליטית. יש במדינה כמה רשויות וגופי שלטון שאחראים על היבטים שונים בניהול המדינה. אבל כדי שהם יוכלו לתפקד צריך אמון והסכמה על כך שהם אכן הגורמים המוסמכים. מעבר לכך צריך גם למנות אנשים לתפקידים השונים, וצריך אמון בכך שהם ראויים לתפקיד ומבצעים אותו כראוי ללא שיקולים זרים. בלי אמון כזה לא תהייה הסכמה בנוגע למה שהם עושים והמערכת השלטונית לא תוכל לתפקד.

הטיעונים מהסוג השלישי נגד נתניהו הם אם כן טיעונים שנוגעים לפגיעה מתמשכת ומכוונת שלו באמון בגופי השלטון. אלה פעולות שנועדו לרתום את כל מנגנוני המדינה לצרכיו האישיים, על חשבון ניהול המדינה לטובת האזרחים. זה שונה מפעולות לשינוי שיטת המשטר, או מבנה גופי המשטר, שהם שינויים שמותר לשאוף אליהם ואפשר לדון בהם. אלה פעולות שמשנות את הבסיס שמאפשר למשטר כלשהו להתקיים בכלל.

הכלים העיקריים שמשמשים לפגיעה באמון הם זריעת מיסאינפורמציה, האשמות, ופחד. זה לא קשה כמו שזה נשמע, כי רוב האנשים לא באמת יודעים מה בדיוק גופי השלטון השונים עושים, ואיך הם עובדים, ולמה הם עובדים כך ולא אחרת. אז קל לזרוע ספק ולטעון שהם מושחתים. ובאופן כללי קל יותר להרוס מאשר לבנות, ואחרי שהספק נזרע קשה לעקור אותו.

דוגמה אחת היא הספק שנתניהו זרע לגבי תפקוד הפרקליטות. לטענתו הפרקליטות רודפת אותו ומנסה להפליל אותו ללא הצדקה. והוא דרש בין היתר שהפרקליטות תהיה נתונה לביקורת של גוף חיצוני ועצמאי. אנשי הפרקליטות התנגדו, מה שמיד מחשיד אותם שיש להם מה להסתיר. אבל הסיבה האמיתית הייתה שאם יוצרים גוף חיצוני חדש שיפקח על הפרקליטות, צריך למנות אנשים לגוף הזה, ומי שימנה אותם תהיה כמובן הממשלה שבאותו הזמן הייתה בראשות נתניהו.

כך נוצר מצב שבו לכאורה יש שני נרטיבים אפשריים: לפי נתניהו הפרקליטות רודפת אותו, ולפי הפרקליטות יש חשש שנתניהו ינצל את כוחו למינוי מפקחים מטעמו שימנעו מהם לעבוד. לאזרחים אין באמת כלים לשפוט. אבל הנזק לפרקליטות כבר נעשה. זרע הספק נזרע.

אותו דבר נעשה כדי להכתים את מערכת המשפט, ובפרט את בית המשפט העליון. מאשימים את בית המשפט העליון שהוא אקטיביסט, ושהוא מטיל את מרותו על הכנסת הנבחרת בלי סמכות. האמת היא שבית המשפט בעצם מאוד פורמליסטי ושמרן, כפי שהודגם למשל בפסיקה פה אחד שנתניהו יכול להיות מועמד בבחירות למרות המשפט שמתנהל נגדו. בית המשפט מרשה לעצמו החלטה שנויה במחלוקת רק במקרים קיצוניים שבהם החוק חסר, בין היתר בגלל הרגישות למעמדו בציבור. אבל זה לא עוזר לו. התפיסה הציבורית היא כבר שהוא מוטה.

כלי חשוב נוסף ששימש את נתניהו לחבלה במנגנוני המדינה הוא מינוי של נאמניו האישיים לתפקידי מפתח, על חשבון מינויים מקצועיים ראויים (בדיוק מה שבפרקליטות חששו מפניו). טענות כאלה נשמעו למשל הן בנוגע למינויים של שרים בממשלה (למשל מירי רגב כשרת התרבות או אמיר אוחנה כשר המשפטים) והן בנוגע לפקידים בכירים (למשל מתניהו אנגלמן כמבקר המדינה, שהצהיר לפני מינויו שמה שחשוב לו הוא "ביקורת בונה ולא חיפוש אשמה”).

הדוגמה המשמעותית ביותר היא כנראה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. היועמ"ש עומד בראש התביעה ולכן אחראי גם על תביעות נגד פוליטיקאים מכהנים. אבל הוא גם ממונה על ידם. זה גורם לאפשרות של שחיתות, כפי שקרה למשל בשערורית בר-און/חברון. מקרה מנדלבליט מדגים שאולי זה קרה שוב. הוא מונה למרות התנגדויות למעבר ממשרת האמון של מזכיר הממשלה – בלי תקופת צינון – ישר לתפקיד היועמ"ש, וגמל בסגירת תיקים, השהיית חקירות, ובמקרה הצוללות אפילו בהצהרה מראש חסרת תקדים על חוסר חקירה וסירוס ועדת החקירה שהוקמה בסופו של דבר.

מעבר לכך, אולי ההשפעה הגדולה ביותר של נתניהו על מצב המדינה, ומה שיכתיב את המורשת שלו לאורך זמן, הם ליבוי השנאה והפלגנות. במשך שנים היא ביסס את המשך שלטונו על פילוג ופגיעה בלכידות החברתית, תוך טיפוח עוינות ואיבה בין קבוצות באוכלוסייה באמצעות הפצת פייק ניוז והסתה. במדינה שמורכבת מראש ממגזרים שונים בעלי ערכים שונים, זו התנהלות שעלולה להביא לידי סכנה קיומית.

הפתרון החלקי שמנסים להציע הוא לתקן את החוקים, ובראש ובראשונה להעביר את "חוק הנאשם", שלפיו נאשם בפלילים לא יוכל לכהן כראש הממשלה. אבל חוק יסוד כזה הוא בעצם פחות טוב מחוק יסוד שאין בו את הסעיף הזה. עצם הצורך להכניס את הסעיף כבר מפחית מהאמון במוסדות המדינה, ומעודד פרוש מצמצם שלפיו מה שלא נאסר בפירוש הוא מותר. ולא קשה לדמיין מצבים כאלה, כמו למשל מינוי "קוף" לתפקיד הפורמלי כשבעצם מי שאסור למנות ממשיך להיות השליט בפועל. זה כבר קרה ברוסיה ויכול לקרות בכל מקום. אין אפשרות לנסח חוק שיכסה את כל המעקפים מראש, ותמיד קיימת הסכנה שלמרות הכוונות הטובות שינוי החוקים יגרום להרעה במצב במקום לשיפור. אין תחליף לאמון בין העם לפוליטיקאים ולאמון בין הפלגים השונים שבאופן בסיסי כלשהו כולנו ביחד.

וזה הנזק האמיתי של נתניהו. הוא הרס את האמון הזה באופן סיסטמטי לאורך שנים, והוא ממשיך לעשות את זה גם כעת. לא ברור אם ואיך אפשר לשקם אותו.

צבא הגנה למתנחלים

[טור דעה שעלה בזמן ישראל]

עונת החגים זה תמיד זמן טוב להפגין ריבונות וללכת לפרוע קצת בערבים. אבל השנה נראה שהיתה עליית מדרגה. "סגר אזרחי" על שכם, השתוללות וגרימת נזק בחווארה, שריפת לול תרנגולות בקסרה, ועוד ועוד.

אבל כשמסתכלים בסרטונים מהאירועים האלה, מה שאני רואה הוא בעצם די פתטי. קחו בתור דוגמה את אחד מהסרטונים מחווארה. משהו כמו שישה נערים-מתנחלים עם אבנים מאיימים על כשלושה בעלי חנות ערבים לא כל כך צעירים שאחד מהם חמוש – תחזיקו חזק – במטאטא. הערבים לא מוותרים והמתנחלים נאלצים לסגת. לא ריבונות, לא הרתעה, ואפילו האלימות, לפחות במקרה הזה, בעצם די מינורית.

זה לא שאין מקרים אלימים על אמת. כמובן שיש. אבל אפילו בתקופה מתוחה כמו עכשיו, שלא לדבר על היום-יום, רוב מה שהמתנחלים עושים הוא יותר הטרדה מטרור. הם בעיקר מלהיטים את הרוחות, ומשפיעים על התודעה, אבל הם לא באמת עושים הרבה באופן מעשי.

הבעיה היא שמה שהמתנחלים עצמם עושים הוא לא העיקר. למתנחלים יש מכפיל כוח משמעותי, שהופך את ההטרדות שלהם לפגיעה ממשית ומתמשכת בניהול החיים, ברכוש, ובנפש. מכפיל הכוח הזה הוא הצבא. מה שאמור להיות צבא ההגנה לישראל, והפך בעשרות שנות כיבוש לצבא ההגנה למתנחלים, גם כשהמתנחלים פועלים נגדו וגם כשכל הפעילות הזו לא תורמת ואפילו מזיקה לביטחון של המדינה.

פעולות הצבא כדי "להגן" על המתנחלים הן מה שגורם להידרדרות המצב ועלול להביא אותנו לאינתיפדה שלישית. בחווארה למשל, החיילים היו שם כל הזמן. אבל הם לא חשבו אפילו לעצור או לעכב את המתנחלים. הם רק ניסו "להפריד". במקביל הם דחקו בפלסטינים שיסתגרו בחנויות שלהם ולא יעזו לצאת, השליכו רימוני גז מדמיע, וירו באוויר. לאף אחד לא היה ספק באיזה צד הם נמצאים.

אותה דינמיקה בקנה מידה משתנה קורית כל הזמן בכל מקום ברחבי הגדה, לא רק בימי מתיחות בחווארה. הדוגמאות הנידחות יותר, למשל, נוגעת לשטחי מרעה בדרום הר חברון ובבקעה. זה מתחיל בכך שנער עם עדר כבשים פולש לשטח מרעה שהפלסטינים זרעו בו חיטה בשביל הכבשים שלהם. הפלסטינים מזעיקים את כוחות הצבא שיפנו את הפולש, כי אם ינסו לעשות את זה בעצמם דמם בראשם. החיילים מגיעים, מנסים להפריד, ובסוף מוציאים צו שטח צבאי סגור ל-24 שעות כדי למנוע חיכוך. אז הפלסטינים צריכים לנטוש את המרעה עד למחרת, ואז שוב קורה אותו הדבר. התוצאה הסופית היא שהפלסטינים בעצם לא יכולים לרעות את העדרים שלהם באדמה שלהם, שזה מה שהמתנחלים רצו מלכתחילה.

התוצאה של הפיכת הצבא לקבלן הביצוע של מדיניות המתנחלים מתבטאת ביתר שאת בפגיעות בנפש. מתוך כ-150 הרוגים פלסטינים מתחילת השנה, שכמעט כולם נהרגו בפעולות צבאיות ומשטרתיות, בקירוב חצי לא היו מעורבים בטרור או חשודים בטרור. אחת הדוגמאות הבולטות היא שייח סולימאן הד’אלין מדרום הר חברון, בן כ-67 במותו, שהיה מוכר באזור כמשתתף קבוע בהפגנות ופעולות מחאה לא אלימות נגד הכיבוש. הוא נדרס למוות כשהתנגד לפעולה משטרתית להחרמת כלי רכב בלתי חוקיים. וגם בין אלה שכן היו מעורבים בפעילות אלימה היו רבים שלא באמת סיכנו את החיילים, למשל הנערים והילדים שנורו ממרחק אחרי שזרקו אבנים. לפי נוהלי הפתיחה באש של צה"ל מותר להרוג זורקי אבנים גם אחרי שהפסיקו לזרוק, בלי לנסות לתפוס אותם ובלי משפט.

כשפלסטיני נהרג, אגב, זה לא סוף הסיפור. השב"כ מיד נכנס לפעולה, ומבטל את כל האישורים השונים של כל בני משפחתו. לפעמים של כל הכפר. המדובר באישורי עבודה בישראל, שלפעמים הם העוגן הכלכלי העיקרי של המשפחה, וגם אישורים לטיפולים רפואיים, לביקורי משפחות, וליציאה לחול. הרציונאל הוא שעכשיו גם הם מסוכנים, כי יתכן שירצו לנקום. התוצאה, כמובן, היא למנוע את האפשרות לחזור לחיים רגילים ולחזק את הרצון לנקום.

תוסיפו לזה את נושא הריסת הבתים. בשנים האחרונות בכל שנה הורסים כ-200 מבנים בשטחי C בגדה המערבית. בעבר הלא רחוק, בשנים 2011-2016, הרסו כ-400 מבנים בשנה. ההריסות האלה, בניגוד למה שהרבה חושבים, הן לא הריסות של בתי מחבלים. אלה הריסות של מבנים שנבנו "בצורה לא חוקית", כלומר בלי רישיון בנייה. אבל מצד שני, לא נותנים רישיונות בנייה, גם כשמוגשות בקשות. בעשור האחרון בכל שנה מוגשות מעל 400 בקשות לאישור בנייה, אבל מאושרות פחות מ-10, וזה בכל שטחי C. אז הפלסטינים בונים בלי אישור, והמינהל האזרחי (שהוא הגוף הצבאי שאמון על הטיפול בנושאים אזרחיים בשטחים) הורס.

בשורה התחתונה, מה שהצבא עושה בשטחים הוא לא פעילות ביטחונית אלא טיפוח יום-יומי של שנאה. במקום לנסות להפריד בין מי שמנסים לנהל חיים תקינים לבין מי שפועלים באלימות נגד ישראל וישראלים, הצבא נוקט בפעילות מסיבית נגד כולם, לפעמים ביוזמה של המתנחלים ולפעמים ביוזמה עצמית שלו. הפעילות הזו מתדלקת את ההתנגדות האלימה, ומחלישה את אותם אלה שהיו מעדיפים להיות לא מעורבים או לנקוט בהתנגדות לא אלימה. במישור הפוליטי, אנחנו פוגעים במשילות של הרשות הפלסטינית ומביאים לחיזוק התמיכה העממית בחמאס ובג’יהאד האיסלאמי. זה לא חכם, בלשון המעטה, ומנוגד באופן מובהק לאינטרסים של המדינה ורוב האזרחים. גם כי זה פוגע בביטחון באופן ישיר, וגם כי זה בא על חשבון דברים אחרים שהצבא אמור לעשות בזמן שגרה, כמו למשל אימונים ותחזוקת ימ"חים.

אז למה זה כך? כי יש מיעוט של ימין משיחי שעבורו הכיבוש הוא חזות הכל, והם עובדים על זה בהתמדה כבר עשרות שנים. והצבא משתף פעולה, חלקית בגלל הכוח הפוליטי של המתנחלים וחלקית כי אם לא משתפים איתם פעולה הם עושים בלגנים. חלק מהרמטכ"לים הקודמים, כמו יעלון ואיזנקוט, עוד לפעמים ניסו להפעיל קו עצמאי חלקית, אבל אצל גנץ וכוכבי ההתמסרות מוחלטת. הצבא שם כדי לגבות את המתנחלים ולפעול בשליחותם. והם אלה שמינו את הרמטכ"ל החדש, הרצי הלוי. בקצב האירועים פה לא יקח הרבה זמן עד שנראה עד כמה גם הוא שייך למחנה המתמסר. או אולי לא?

מי שלא מצביע – משפיע!

כתבתי על זה כמה פעמים בעבר. אבל יש שוב בחירות, אז שווה להזכיר מה ההשפעה של הבחירות שלנו, כולל הבחירה שלא לבחור.

אחרי שנה של ממשלת "שינוי" אנחנו עומדים בפני מערכת בחירות חמישית תוך 3.5 שנים. הגורם המרכזי במערכת הבחירות הזו, כמו בקודמות, הוא מעמדו ועתידו של בנימין נתניהו. טיעונים ענייניים נראים פחות חשובים, והליכוד אפילו לא פרסם מצע מאז שנת 2009. המוסכמה היא שהגושים לא ישתנו, ומה שיקבע את התוצאות הוא אחוז ההצבעה. אז כדאי להסתכל על ההיסטוריה של ההצבעות ואיך שיעור ההצבעה השפיע על התוצאות.

אחוז ההצבעה הכולל בבחירות בישראל מוצג בגרף הבא. עד הבחירות של 1999 אחוז ההצבעה בארץ היה די גבוה, באזור ה-80%, עם מגמת ירידה קלה. בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אחוז ההצבעה צנח בבת אחת ל-65%, מה ששקול לאובדן של כ-18 מנדטים! מאז אחוז ההצבעה מדשדש בטווח 65-72%. בבחירות האחרונות לפני שנה הוא היה 67%.

כיוון שבשנת 2001 הבחירות היו רק לראש הממשלה, אין נתונים על מצביעי איזה מפלגות הם אלה שהפסיקו להצביע. אבל השוואה בין נתוני 1999 לנתוני 2003 מראה שהיה שם שילוב של שתי תופעות עיקריות:

• התופעה הראשונה היתה ירידה בהצבעה של ערביי ישראל. בחירות 2001 נערכו כמה חודשים אחרי אירועי אוקטובר 2000. בחודש זה נערכו הפגנות הזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים בשטחים. ההפגנות הידרדרו במהירות להתנגשויות אלימות בין המפגינים למשטרה שבמהלכן נהרגו 12 ערבים אזרחי המדינה, מה שגרם לתחושת ניכור בחלק מהחברה הערבית. אבל ההסבר הזה מסביר רק חלק קטן מהירידה, כי המפלגות הערביות ירדו ב-2 מנדטים בלבד.
• התופעה השנייה היא שבר בגוש השמאל אחרי כישלון שיחות קמפ דיויד ופריצת האינתיפדה השנייה. ההסבר הזה נתמך על ידי השוואת מספר הקולות שקיבלו גוש הימין וגוש השמאל בבחירות 1999 ו-2003. גוש הימין נשאר בערך באותו הגודל מבחינת שיעור התמיכה בו באוכלוסייה. העלייה הדרמטית בכוחו של הליכוד, מ-19 מנדטים ב-1999 ל-38 ב-2003, מוסברת כמעט לחלוטין על ידי מעבר מצביעים בין מפלגות בגוש. מצד שני גוש השמאל-מרכז הצטמק בכ-24%. מצביעי המערך ומרצ החסרים עברו רק באופן חלקי ביותר למפלגות אחרות, ורובם המכריע ככל הנראה פשוט לא באו להצביע.

הצרוף של שתי התופעות האלה מראה שהשמאל והערבים שהחליטו לא להצביע הם שהגשימו את נבואתו של אורי דן, "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל, קיבל אותו כשר ביטחון; מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה."

אבל להצביע זה לא מספיק. צריך גם להצביע נכון, כך שהקול לא ילך לאיבוד. קולות יכולים ללכת לאיבוד בשתי דרכים: אם המפלגה שהצבעת עבורה לא עוברת את אחוז החסימה, או אם ההצבעה פסולה. הצבעות פסולות כוללות פתקים לבנים, מעטפות ריקות, מקרים של יותר משני פתקים זהים, או צרוף של פתקים שונים. חלק מהמקרים האלה הם טעות אמיתית, אבל חלק הם כנראה בעצם הצבעת מחאה (למשל קשה לראות איך ניתן לערבב פתקים שונים בטעות). אם נניח שההסתברות לטעות היא די קבועה, שינויים בשיעור ההצבעות הפסולות יכולים לשמש מדד לשינויים בשיעור הצבעות המחאה. התוצאות בגרף לפניכם.

באופן היסטורי, בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הייתה עלייה דרמטית באחוז ההצבעות הפסולות. יתכן שזה משקף חוסר שביעות רצון הולך וגדל משלטון מפא"י. דווקא בבחירות שאחרי מלחמת יום כיפור הייתה ירידה משמעותית בהצבעות המחאה – אולי החלטה שבמצב קיצוני הצבעת מחאה היא לוקסוס מסוכן. והרמות של שנות ה-60 לא חזרו אחרי המהפך.

בשנות ה- 80 נרשם אחוז נמוך של הצבעות פסולות, שעמד על כ-0.9%. אלה השנים של המאבק האמיתי ביותר על השלטון בין הימין לשמאל. אבל בבחירות 1996, אחרי רצח רבין, אחוז ההצבעות הפסולות לכנסת הוכפל פי 2.7: הוא עלה מ- 0.80% ל-2.17%. עוד יותר מעניין הוא אחוז ההצבעות הפסולות בבחירות הנפרדות לראשות הממשלה, שנערכו 3 פעמים בשנים 1996-2001, שהיה הרבה יותר גבוה. עושה רושם שהבוחרים ניצלו את הפרדה מהבחירות לכנסת כדי להפגין חוסר שביעות רצון מהמועמדים לראשות הממשלה.

בפרט, בבחירות של 1996 לא פחות מ-4.72% בחרו שלא לבחור ראש ממשלה. זה מספר דרמטי, כי הפער בתוצאות בין המתמודדים, שמעון פרס ובנימין נתניהו, היה רק 0.99% מהקולות – נתניהו ניצח בהפרש של פחות מאחוז אחד. אם כל מי שהצביעו לכנסת היו מצביעים גם לראשות הממשלה יש סיכוי שפרס היה גובר על נתניהו וההיסטוריה הייתה שונה. קריאות לשים פתק לבן נשמעו מהשמאל הקיצוני, שטען שפרס לא עשה די למען הפלסטינים, וממנהיגים ערבים, שכעסו על אירוע כפר כנא במבצע "ענבי זעם". התוצאה הייתה כאמור שנתניהו נהייה ראש הממשלה, מה שהוביל לביטול דה-פקטו של הסכם אוסלו והזניק את הקריירה שלו שנמשכת עד היום.

בסדרת מערכות הבחירות האחרונות, אחוז ההצבעה הגבוה ביותר היה בבחירות 2020 ועמד על 71.5%. בבחירות 2021 זה ירד ל-67.4%. עיקר הירידה היה בהצבעה למפלגות המרכז, שירדה ב-25.7%, ובהצבעה למפלגות ערביות, שירדה ב-34.7%. אם המגמה הזו תימשך, נפתח פתח לחזרתו של נתניהו. איש המפתח הוא כנראה גנץ. סביר שהירידה בהצבעה למרכז בבחירות האחרונות משקפת מיאוס מהבגידה שלו בבוחריו כשחבר לנתניהו. החבירה לסער בבחירות הקרובות גם משקפת פנייה לימין. אבל אי אפשר באמת לצפות מה הוא יעשה.

הצבעת מחאה, או הצבעה "אסטרטגית", או החלטה לא להצביע בכלל – לדברים האלה יכולה להיות השפעה דרמטית ועמוקה על התוצאות, לרוב לא בכיוון שהמוחים והאסטרטגים התכוונו אליו. כי בסופו של דבר מישהו יבָּחר, וישפיע על חיינו בשנים הבאות. הפסימיזם לפיו כולם אותו דבר ואף אחד לא ראוי הוא נבואה המגשימה את עצמה. אבל גם החלטה לתמוך במי שהכי קרוב להשקפת עולמך, ואולי יפתיע לטובה למרות שהוא לא מושלם, יכולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. שווה לפחות לנסות.

מקורות

נתוני ההצבעות באתר הכנסת ובוויקיפדיה.

רוצים מדינה יהודית? תקבעו גבולות מתאימים

השאלה האם יש או אין רוב יהודי בארץ ישראל מעוררת מהומה כל פעם שהיא עולה. וזה רלוונטי במיוחד בתקופת בחירות, שבה אחת הבחירות המהותיות – והכי לא מדוברות – היא בין מצדדי הסיפוח של הגדה המערבית לבין המתנגדים לסיפוח. תקציר התשובה ניתן בפרק השלישי של הפודקסט "הדרך להסכם" של "יוזמת ז’נבה", שבו התארחתי ביחד עם טליה ששון. התפקיד שלי היה להביא נתונים על הדמוגרפיה בארץ, והקשר שלה לאופי המדינה ולגבולות שונים אפשריים. מטבע הדברים בפודקסט אי אפשר להתעמק ולהראות גרפים, אז אני עושה זאת כאן. הטור הזה הוא עדכון של טור דומה שפורסם לפני שנתיים וחצי (אז זה היה קצת אחרי הבחירות).

הקושי לענות על שאלת הרוב היהודי נובע מכך שאנחנו לא מדינה נורמלית. למדינה נורמלית יש גבולות, והגבולות האלה תוחמים שטח מסוים, ומי שגר בתוך השטח הזה נחשב תושב המדינה ומי שלא לא. הסיבוך היחיד הוא שיש אזרחים שנמצאים מחוץ לארצם באופן זמני, אבל כרגיל מספרם קטן יחסית.

אצלנו חוסר ההתאמה בין ספירת התושבים להגדרת השטח הוא כל כך מקובל שרבים אינם שמים לב אליו בכלל. מבחינת שטח יש לא פחות מ-5 אזורים עם היסטוריה ומעמד שונים:

• מדינת ישראל כפי שהייתה ב-5 ביוני 1967, לפני מלחמת ששת הימים – מה שנקרא גבולות הקו הירוק או קווי 67'.
• מזרח ירושלים, שסופחה מיד אחרי מלחמת ששת הימים והגדילה את העיר פי שלושה. העיר המזרחית הפכה לאזור הגידול של ירושלים, עם פסיפס של שכונות ערביות ושכונות יהודיות חדשות.
• רמת הגולן, שסופחה בשנת 1981.
• הגדה המערבית – או לחלופין, יהודה ושומרון – שבה מתמקד מפעל ההתנחלויות. עתיד השטח הזה הוא שנתון במחלוקת החריפה ביותר, בין מצדדי הסיפוח לתומכי פתרון שתי המדינות.
• רצועת עזה, שהייתה באותו המעמד כמו הגדה עד ההתנתקות בשנת 2005, אבל מאז כנראה שאף אחד לא באמת רוצה לחזור אליה. בצד הימני של המפה הפוליטית יש אפילו כאלה שמתכחשים לרלוונטיות שלה, למרות הרקיטות שעפות משם מדי פעם.

מבחינת האוכלוסייה, החלוקה המקובלת היא לשלוש קבוצות עיקריות, אם כי יש גם כמה תת-חלוקות:

• אזרחי המדינה היהודים. הקבוצה הזו מורכבת בעצם משני חלקים: אלה שגרים בתחומי המדינה, והמתנחלים, שבאופן פורמלי לפחות גרים מחוץ לגבולות המדינה. בזירה הבינלאומית ההבחנה בין שתי הקבוצות האלה גם היא במחלוקת: בארץ מקובל לחלוטין שתושבי שכונות מזרח ירושלים הם תושבי המדינה, ואילו ברוב העולם רואים בהם מתנחלים כי השכונות האלה נבנו על שטח שנכבש בשנת 1967.
• ערביי ישראל, שהם אזרחי המדינה מאז הקמתה. אליהם נוספו ב-1967 תושבי מזרח ירושלים, אבל הם לא קיבלו אזרחות אלא נשארו במעמד תושבי קבע בלבד. אחת ההשלכות היא שהם אינם יכולים להצביע לכנסת, למרות שמותר להם להצביע בבחירות העירוניות.
• ערביי השטחים. כאן ראוי להבחין בין תושבי הגדה המערבית לבין תושבי רצועת עזה, בגלל המעמד השונה של שני האזורים האלה.

על שתי הקבוצות הראשונות יש נתונים סדורים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שנחשבים אמינים. הנתונים האלה כוללים כמעט את כל אזרחי ותושבי המדינה: את היהודים שגרים בתחומי המדינה, את היהודים שגרים בשטחים (המתנחלים), ואת הערבים שגרים בתחומי המדינה – כולל ערביי מזרח ירושלים. בנוסף יש הבחנה בין "יהודים", שמוכרים כיהודים לפי ההלכה, לבין "אחרים" – במידה רבה עולים מכוח חוק השבות שהגיעו בגל העלייה של שנות ה-90 אבל אינם יהודים (או לא הוכרו כיהודים). הנתונים לא כוללים את מבקשי המקלט והעובדים הזרים בתוך תחומי המדינה, וכמובן שגם לא את ערביי השטחים.

השאלה כמה ערבים חיים בשטחים היא שאלת המפתח. המקורות לנתונים על ערביי השטחים השתנו עם השנים. לפי הכיבוש ב-1967 היו מִפקדים של ירדן בגדה המערבית. אחרי המלחמה ב-1967 נערך מפקד ישראלי, והלמ"ס פרסמה הערכות אוכלוסייה שמתבססות עליו עד 1994. הרשות הפלסטינית בתורה ערכה שלושה מפקדי אוכלוסין בשנים 1997, 2007, ו-2017, בפיקוח ממשלת נורווגיה, והם משמשים בסיס לרוב ההערכות כיום. הגרף הבא מראה את כל המקורות האלה, וכולל הערכות של האו"ם, הבנק העולמי, המינהל האזרחי, והדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה. העיגולים מייצגים את תוצאות המפקדים.

כפי שניתן לראות חוסר ההתאמה העיקרי הוא בין הערכות הלמ"ס בתחילת שנות ה-90 לבין המפקד של 1997. אבל בשנים האחרונות רוב ההערכות מקבלות את נתוני המפקדים הפלסטינים. ההבדל בין הערכות שונות קשור כנראה בעיקר לשאלה האם לכלול את ערביי מזרח ירושלים. רוב המקורות לא כוללים אותם, כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל. לכלול אותם גם במסגרת ערביי השטחים יוביל לספירה כפולה.

בהינתן הערכות סבירות על מספר הערבים בשטחים, ניתן לשרטט את הרכב האוכלוסייה בחלקים השונים של ארץ ישראל. הגרף הבא מכיל חמש עמודות, המייצגות את חמשת האזורים כפי שהוגדרו לעיל. אבל זה לא גרף עמודות רגיל: בגרף הזה, הרוחב של כל עמודה משקף את גודל האוכלוסייה באזור האמור. הצבעים בכל עמודה משקפים את הרכב האוכלוסייה באזור הזה. בזכות הצרוף הזה של רוחב העמודות והחלוקה שלהן לצבעים, השטח הצבוע משקף את גודל הקבוצות השונות באוכלוסייה. כך סך השטח הכחול מייצג את סך היהודים בכל חלקי ארץ ישראל, וסך השטח הירוק את כל הערבים. הנתונים הם הערכות של דלה-פרגולה ל-1 בינואר 2021.

הגרף הזה ממחיש את ההשלכות של סיפוח אפשרי של השטחים. בגבולות מדינת ישראל (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן) יש רוב יהודי מוצק של 71.1%. אם כוללים גם את ה"אחרים" זה עולה ל-76.1%. וזה עוד בלי המתנחלים. כשמוסיפים את המתנחלים, מתקבל רוב יהודי של לא פחות מ-77.3%.

אבל להוסיף את המתנחלים בלי להתחשב בפלסטינים שבקרבם הם חיים מוביל לתמונה מעוותת על המצב. הערבים האלה לא הולכים לשום מקום, והם לא מתכוונים לוותר על האפשרות שגם להם יהיו זכויות כמו לנו. וזה יכול לקרות באחת משתי צורות: כשהם יהפכו לחלק ממדינת ישראל, או כשתהייה להם מסגרת נפרדת.

אם מספחים את השטחים, צריך לכלול גם את ערביי השטחים בסיכום. במקרה הזה שיעור היהודים ה"כשרים" (כלומר אלה שמוכרים על ידי הרבנות) הוא רק 48.5%. אם מוסיפים גם את ה"אחרים", שאכן משולבים ברובם הגדול בחברה היהודית אבל אינם מוכרים כיהודים, יש רוב דחוק של 51.8%. במילים אחרות, ה"אחרים" האלה הם לשון המאזניים שיכולה להפוך מיעוט יהודי לרוב יהודי, אם כי בשני הכיוונים הפער לא משמעותי. המספרים האלה משקפים את העובדה הפשוטה שבשטחים חיים כ-4.7 מיליון ערבים. סיפוח השטחים על כל תושביהם יביא למצב שבו במדינה יהיו רק קצת פחות ערבים מיהודים, מה שמעמיד את הרוב היהודי בסכנה.

אז נכון שכיום רק מעטים מדברים באופן מעשי על סיפוח כל השטחים. ואפילו בימין המתנחלי-משיחי רבים שכחו את התנגדותם לתכנית ההתנתקות ושמחים להוציא את ערביי עזה מהמשוואה. אבל כמו תמיד, הם עושים את זה בלי להתחשב בערביי עזה עצמם, והם כאמור לא הולכים לשום מקום. מצד שני, גם סיפוח חלקי, של שטח קטן וחסר משמעות לכשעצמו, יכול להיות טריגר לתהליך שיוביל למיטוט הרשות הפלסטינית – בסופו של דבר ל"צורך ביטחוני" לספח את הגדה כולה. כל עוד יש מי שמקדמים את חזון ארץ ישראל השלמה, אנחנו בסכנה כפולה: או שנמסד את ישראל כמדינת אפרטהייד, או שנביא את הקץ על המפעל הציוני.

מקורות

נתוני הלמ"ס מלוח 27/1 של שנתונים סטטיסטיים משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. נתוני רצועת עזה כוללים את צפון סיני עד שהשטח הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום; כך אל-עריש נכללה עד 1979, ורפיח עד 1982.

מפקדי האוכלוסין של הרשות הפלסטינית נמצאים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (לחפש את המפקדים בתפריט הקטגוריות).

נתוני הבנק העולמי מאתר הבנק העולמי.

נתוני המינהל האזרחי הוצגו במאמר בעיתון הארץ מה-30.6.2013.

נתוני האו"ם מה-World Population Procpects 2022. אלה הערכות עבור state of Palestine, וכוללים גם את מזרח ירושלים, אבל לא ברור למה הם מתייחסים לפני 1967.

הנתונים של דלה-פרגולה מתפרסמים באחת מהטבלאות במאמר שנתי על האוכלוסייה היהודית בעולם. המאמרים האלה נגישים באתר Berman Jewish Databank. הגרסה של 2021 עוד לא פורסמה וקבלתי אותה במייל.

טרור והרוגים פלסטינים – מה גורם למה?

[טור שהופיע בזמן ישראל]

מעציב שצריך לחזור לנושא הזה, אבל הטרור שוב מאיים להכתיב לנו את סדר היום. אז ראוי להיזכר איפה אנחנו חיים, מה היה כאן בעבר, ואיך זה צובע את מה שקורה עכשיו.

השב"כ מפרסם דוחות חודשיים על פעולות טרור מאז 2014. מסתבר שהרוב המכריע של הפיגועים השוטפים בכל השנים הוא זריקת בקבוקי תבערה. בסבבי הסלמה מול עזה יש ירי של מאות ואפילו אלפי רקיטות. אבל יש גם לא מעט פיגועים מהסוג שראינו בחודשים האחרונים. הגרף הבא מראה את הנתונים על הפיגועים מהסוגים הקשים יותר: ירי, דקירות, דריסה, ומטענים. כפי שניתן לראות, פיגועים כאלה קורים באופן שוטף לאורך כל התקופה. אבל נראה שהגל הנוכחי (בקצה הימני של הגרף) מתפתח להיות אחד מגלי הטרור היותר משמעותיים בשנים האחרונות. במיוחד יש יחסית הרבה פיגועי ירי. עם זאת הוא עדיין רחוק מהשיאים של אינתיפדת הסכינים בסוף 2015 ובמבצעי צוק איתן ושומר חומות.

הנתונים האלה הם חומר הגלם של לחצים חברתיים ופוליטיים, בספקטרום שבין להראות לפלסטינים מי הבוס לבין לכסח אותם לגמרי. וזה מתודלק עוד יותר כשיש הרוגים ישראלים, בין אם בפעולות טרור או בפעילות יזומה של צה"ל בשטחים, כמו למשל במקרה של רס"ן בר פלח ז"ל.

אבל הנתונים האלה הם רק צד אחד בסיפור. הצד השני הוא מה קורה אצל הפלסטינים. על זה אין בסיס נתונים מלא כמו של השב"כ (שאגב גם הוא רחוק מלהיות מושלם). אבל זה חשוב, כי כמו שאצלנו פעולות טרור גוררות התלהמות נגד הפלסטינים, אצלם הפעולות שלנו גוררות התגייסות נגדנו.

כיוון שאין נתונים טובים על כל שלל הפעולות שננקטות נגד הפלסטינים בשטחים, אני מסתפק כאן בנתונים על הרוגים. מסד נתונים טוב למדי מתוחזק על ידי ארגון בצלם, וכולל הן הרוגים פלסטינים והן הרוגים יהודים-ישראלים (ערבים ישראלים נכללים עם הפלסטינים, אבל מספרם נמוך יחסית). הנתונים מוצגים בגרף הבא. קל לראות שיש קורלציה משמעותית עם הגרף הקודם: בזמנים שבהם יש הרבה פעולות טרור, יש גם הרבה הרוגים פלסטינים. אבל הקורלציה אינה מלאה. ב”צעדות השיבה” בעזה, למשל, אפשר לראות שרוב ההרוגים היו בשנת 2018, ובפרט בתחילת השנה, אבל הפיגועים התעצמו דווקא בסוף השנה, ונמשכו עד הגעת מגפת הקורונה בתחילת 2020.

תופעה בולטת במיוחד בגרף היא חוסר הסימטריה בהרוגים. בממוצע על פני התקופה, על כל הרוג ישראלי יש 20 הרוגים פלסטינים (174 ישראלים לעומת 3409 פלסטינים). זה פער עצום. יש להניח שפער דומה יש גם בפצועים, ושם מדובר על מספרים עוד הרבה יותר גדולים.

מנקודת המבט הישראלית השאלה המתבקשת היא האם זה באמת מוצדק. יש מי שאין להם ספק והיו רוצים יותר, כי ערבי טוב זה ערבי מת בלי קשר למי הוא ומה הוא עושה. לחלופין יש את מי שמתנצלים ואומרים שאין מה לעשות, במאבק בטרור יש גם נפגעים חפים מפשע. אבל יש שתי הבחנות שחשוב לעשות.

הראשונה נוגעת להשלכות של הרג חפים מפשע. ברור שלא כל ההרוגים הם מחבלים, ואפילו כוחות הביטחון מודים בכך במקרים שונים. יש ויכוחים על כמה, תוך ניסיון להראות שהרוב הם כן מחבלים. אבל לא באמת משנה אם 30% הם בלתי מעורבים שנפגעו בטעות או 70% הם כאלה. בכל מקרה מדובר על מספר עצום של אנשים. ולאנשים האלה יש משפחות, עם אלפי קרובי משפחה. ופעולות אגרסיביות שגורמות לפגיעה באוכלוסייה אזרחית גוררות התנגדות. אם אצלנו כל הרוג גורר גל של התלהמות נגד ערבים, אצלם יש פי 20 יותר. אז זה לא רק בעייתי מהבחינה המוסרית, זה גם לא טוב משיקולים של ביטחון צרוף. בנוסף, מי שטוען שמה לעשות, בטעות פוגעים גם בחפים מפשע, צריך להבין שאותו טיעון עובד גם הפוך, ומצדיק פגיעה באזרחים ישראלים במסגרת פעולות נגד הצבא.

ההבחנה השנייה נוגעת לתפקידו של הצבא. 99% מההרוגים הפלסטינים הם מידי כוחות הביטחון. המתנחלים אחראים רק לטיפה יותר מאחוז אחד. כך הצבא הוא למעשה באופן מובהק קבלן הביצוע של הכיבוש. מעבר לכך, 53% מההרוגים הישראלים הם מכוחות הביטחון. זה באותו סדר גודל כמו האחוז מההרוגים הפלסטינים שהם פעילי ארגוני הטרור או השתתפו בפועל בפעילות אלימה. אז מי שמטיף שצריך להרוג את פעילי הטרור, צריך להבין שבזירה הפלסטינית ובזירה הבינלאומית אותו הטיעון עובד גם הפוך – מותר לפלסטינים לנסות להרוג את חיילי הכיבוש.

בזירה הישראלית כמובן הטיעון הזה לא מקובל כלל. אבל ההתפתחויות האחרונות מצביעות על כך שבעצם צריך לחשוב אם השימוש הגורף במונח "טרור" הוא אכן נכון. ממשלות ישראל וראשי מערכת הביטחון עדיין אוחזים בקונספציה של שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית כדי להילחם בטרור. אבל מה שקורה בשטח הוא יותר ויותר בעצם מלחמת גרילה בכוח כובש, ולא טרור חסר אבחנה המופנה נגד אזרחים.

שני אירועים מהשבוע האחרון מדגימים את היפוך היוצרות. הראשון הוא המקרה של המחבל מוחמד מינאווי, שנתפס בתל-אביב לפני שהספיק לבצע את הפיגוע שתכנן. לדבריו הוא התמהמה כי חיפש חיילים ולא רצה לפגוע באזרחים סתם. זה שינוי משמעותי ביותר לעומת גלי הטרור של שנות ה-70 והאוטובוסים המתפוצצים של האינתיפדה השנייה. אבל החברה הישראלית מתקשה לקבל את ההבחנה הזו. העיתונאי ישראל פריי, שצייץ עליה, הושעה מיידית מעבודתו בערוץ דמוקרטTV שמתיימר להיות “אמיץ וחופשי”.

האירוע השני הוא תקיפתו של חאפז אל-הורייני, פלסטיני תושב הכפר תוואני בדרום הר חברון, בידי קבוצת מתנחלים ממאחז חוות מעון הסמוך. המתנחל איתמר כהן נפצע קשה כשאל-הורייני הגן על עצמו באמצעות מעדר שהיה בידו (התקיפה הייתה כשעיבד את אדמתו בשטח שבין הכפר למאחז). המתנחלים הפיצו את הסיפור שזו הייתה תקיפה מתוכננת של עשרות פלסטינים על שני רועי צאן יהודים תמימים, אבל סרט שצולם על ידי פעיל בריטי שהיה במקום מראה בבירור את המתנחלים באים כדי לתקוף, חמושים במוטות ובנשק חם. למרות זאת, אל-הורייני, שגם הוא נפצע בעימות, נעצר באשמת ניסיון רצח, ואילו המתנחלים לא נעצרו ואפילו לא נחקרו.

התגובה הפבלובית של כוחות הביטחון והממשלה, להגן על המתנחלים תוך התעלמות מעדויות ברורות לכך שהם אלה שמפעילים טרור, ובמקביל להגדיל את הלחץ על האוכלוסייה הפלסטינית כדי שהם סוף-סוף "יבינו" וינטשו את דרך הטרור, לא תביא לשיפור המצב. היא רק גורמת ללחץ להצטבר. וכשאי אפשר להכיל אותו עוד, הוא מתפרץ. כל הסימנים הם שבעוד מדינת ישראל עסוקה ברפש הפנימי של עוד מערכת בחירות, ארץ ישראל שועטת לכיוון של אינתיפדה שלישית.

מקורות

נתוני הפיגועים נאספו מהדוחות החודשיים של השב"כ.

נתוני ההרוגים נאספו ממסד הנתונים של בצלם תוך ציון ההשתייכות וחודש אחר כל פעם.

קפקא בשטחים

מי שמתעניין במה שקורה בשטחים לא יכול להתחמק מהידיעה שהפלסטינים הם עברייני בנייה סדרתיים. כמעט כל הבנייה בכפרים הפלסטינים בשטחי C היא בלתי חוקית, והפקחים נאלצים לעבוד לילות כימים כדי להוציא צווי הריסה ולנסות לשמור על המשילות.

אני מתמקד בשטחי C כי לפי הסכמי אוסלו הניהול השוטף של שטחי A ו-B, שבהם מתגוררים הרוב המכריע של הפלסטינים, נתון בידי הרשות הפלסטינית. את שטחי C מנהלת ישראל, באמצעות המִנהל האזרחי, שלמרות שמו הוא גוף צבאי (כי השטח לא סופח למדינת ישראל והשלטון בו עד היום הוא שלטון צבאי). בשטח C חיים כ-450 אלף מתנחלים ובין 150 ל-250 אלף פלסטינים, וכאמור אנחנו אחראים עליהם. לפי אתר האינטרנט של המנהל האזרחי, "המנהל אמון על שיפור מרקם החיים האזור לטובת כלל האוכלוסיות החיות באזור". כדי לעשות זאת, "למנהל האזרחי 8 נציגויות אזוריות ("מנהלות תיאום וקישור") הפרושות ברחבי יהודה שומרון… נציגויות אלו פועלות לפיתוח אזורי ולמתן מענה יומיומי לצרכי האוכלוסייה." התיאור באתר מסתיים בכך ש"היחידה פועלת כל העת לשיפור רווחת חיי התושבים באזור".

אחד מאותם תחומים שבהם המנהל נותן שירות לתושבי האזור הוא בענייני תכנון ובנייה. לפי נתונים שניתנו לעמותת "בִּמקום" בתשובה לבקשת חופש מידע, בעשור האחרון פלסטינים בשטח C מגישים כל שנה מעל 400 בקשות להיתרי בנייה. ועכשיו לשאלה: כמה מהבקשות האלה מאשר המנהל האזרחי במסגרת מתן המענה היומיומי לצרכי האוכלוסייה ושיפור רווחת חיי התושבים באזור? בתשובה בשנת 2020 הייתה חמש (5). בשנת 2019 זה היה שתיים (2). בממוצע בעשר השנים האחרונות שיש עבורן נתונים, זה היה 6.8 אישורים בשנה. השיא היה בשנת 2011: 16 אישורים. וזה אמור לכאורה להספיק לאוכלוסייה של מעל 150,000 איש.

אנשי המנהל כנראה מבינים שזה לא נראה טוב. אז אחת מהתשובות לבקשות המידע מתרצת את אחוז האישורים הנמוך בכך שרוב הבקשות נפתחו רק בעקבות קבלת התראות על בנייה בלתי חוקית, ומכאן ברור למה הן לא אושרו. אבל בתשובה לבקשה אחרת יש פירוט: בשנת 2020, מתוך 570 בקשות, 105 היו חדשות ולא קשורות למבנים בלתי חוקיים – וכפי שראינו, רק 5 מתוכן אושרו. בשנת 2019, 78 מתוך 495 הבקשות שהוגשו היו חדשות, ומתוכן רק 2 אושרו. כך שגם אם מתעלמים מהבקשות להכשיר מבנים בלתי חוקיים, רק אחוזים בודדים מהבקשות מאושרות.

אבל למה בעצם יש כל כך הרבה מבנים בלתי חוקיים? מסתבר שההסבר הוא לאו דווקא שהפלסטינים מתעלמים מהחוק. בדוח מרתק של עמותת בִּמקום על מדיניות התכנון הישראלית בשטחי C מסופר על הכפר פסאיל, ועל איך רוב הבנייה בו מתאימה לתוכנית המפורטת שאושרה עבורו בשנות ה-80. אבל פסאיל הוא יוצא דופן. רק לכפרים בודדים מ-149 הכפרים הפלסטינים בשטח C יש תוכניות עדכניות, וגם הן ברובן "תוכניות מתאר מיוחדות" ולא תוכניות מפורטות. וכשאין תוכניות עדכניות, התכנון התקף הוא מימי המנדט הבריטי, שלפיו רוב השטח הוא חקלאי ויש מגבלות על הבנייה בו.

התוצאה, כפי שרואים בגרף, היא שהמנהל האזרחי כמעט שלא מאשר בקשות להיתרי בנייה. והצרוף של חוסר תוכניות עדכניות ואחוז אישור נמוך מוביל לכך שברוב המקרים הפלסטינים בכלל לא מנסים, ובונים בלי אישור, כי המשפחות גדלות והן צריכות מקום לגור בו. מנקודת המבט של המנהל האזרחי מדובר בבנייה בלתי חוקית, ובזה הם מטפלים ביעילות גבוהה יותר מאשר הטיפול באישורי הבנייה: בעשור האחרון בכל שנה הוצאו בין 600 ל-1200 צווי הריסה למבנים בלתי חוקיים, ובוצעו בפועל בין 200 ל-400 צווים כאלה. בסך הכל בשנים האלה בוצעו 3276 צווי הריסה – כמעט פי 50 ממספר האישורים של תוכניות בנייה. (וכנראה המספרים בעצם גבוהים יותר.)

הקלישאה אומרת שהכיבוש משחית, במובן שהוא משפיע לרעה על ההתנהלות גם בתוך גבולות המדינה. אבל הנתונים לעיל מצביעים על כך שבנוסף לכך הכיבוש גם מושחת. לא במובן הכספי של לקיחת שוחד. הכיבוש מושחת בכך שהוא יוצר מסגרת קפקאית שמכתיבה חוקים לנתינים, למשל חוקי תכנון ובנייה, ובו זמנית לא מאפשרת להם לעמוד בדרישות החוקים האלה על ידי קבלת אישורי בנייה. כך כל מי שחי תחת הכיבוש הוא אוטומטית עבריין, ואפשר לרדוף אותו במסגרת החוק ולא חלילה ממניעים לאומניים. בהתאם, אי אפשר להשתחרר מההרגשה שהמטרה האמיתית של תוכניות המתאר לכפרים הפלסטינים היא בדיוק ההיפך מפיתוח אזורי ומתן מענה יומיומי לצרכי האוכלוסייה. המטרה שלהן היא להגביל את אפשרויות הפיתוח של הפלסטינים, אבל תוך יצירת מראית עין של מנהל תקין.

מקורות

המקור לנתונים מסדרת בקשות חופש מידע של עמותת במקום מהשנים האחרונות. האיכות של הנתונים רחוקה ממושלמת. כשיש חפיפה בין השנים שמכוסות בבקשות שונות, הנתונים לגבי השנים החופפות אינם זהים. במקרים כאלה השתמשתי בנתונים מהבקשה העדכנית יותר. יש גם סימנים להבדלים בהגדרות. למשל באחת התשובות על אישורי בנייה יש נתונים נפרדים על היתרים שניתנו והיתרים שנופקו, ובבקשה אחרת יש נתונים על בקשות שאושרו. למרבה המזל זה לא נורא משנה אם זה אותו הדבר או לא, כי בכל מקרה המספרים מאוד נמוכים ובקושי יראו אותם בגרף…

קו ירוק ותושבים שקופים

בעירית תל-אביב החליטו לתלות בכיתות הלימוד את מפת המדינה עם סימון של הקו הירוק, כדי לאפשר לתלמידים ללמוד איפה הם נמצאים והיכן שטח המדינה שלהם נגמר. במשרד החינוך מיהרו להזדעק שמפות כאלה אסורות. זה מעלה בדמיון כל מיני אמירות אפשריות על פוליטיזציה חסרת גבולות.

אבל אני רוצה להפנות את תשומת הלב למפה אחרת, רשמית לגמרי, שבה הקו הירוק דווקא כן מופיע. זו מפת "תפרוסת האוכלוסייה לפי קבוצות אוכלוסייה ודת" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. המפה מראה את כל ארץ ישראל, כולל רמת הגולן. והיא מראה את הקו הירוק – אזורי "יהודה והשומרון" ו"רצועת עזה" צבועים בגוון קצת אחר, כך שגבולות המדינה הרבה יתר ברורים מאשר במפה של עיריית תל-אביב. אבל מה שבאמת יחודי ומדהים במפה הזו הוא השימוש בצבע השקוף.

כי המטרה של המפה הזו הוא להראות את פיזור האוכלוסייה במרחב לפי דתות. אז מקומות הישוב הבנויים צבועים לפי הדת של מי שגר שם: יהודים בכחול, מוסלמים בירוק, נוצרים באדום בורדו, ודרוזים בכתום. האמת, מפה יפה ומאלפת. אפשר לראות בבירור את ריכוזי האוכלוסייה היהודית באזור המרכז ובכמה מוקדים נוספים כמו עכו וחיפה, אשדוד ואשקלון, ובאר שבע. אפשר לראות את ריכוז הנוצרים בנצרת, ואת הדרוזים מפוזרים בכרמל, בגליל העליון, ובצפון רמת הגולן. ואפשר לראות בבירור גם את הריכוז המוסלמי הגדול במזרח ירושלים: האזור נשלט על ידי הצבע הירוק, למרות כל השכונות היהודיות החדשות שנבנו שם מאז שנות ה-70.

קטע מהמפה של הלמ"ס: קרית ארבע (7300 תושבים) קיימת, חברון (215,400 תושבים) יוק

אבל זה הריכוז הירוק המשמעותי היחיד במפה. יש כמה כתמים ירוקים בגליל התחתון, באזור המשולש, וסביב באר שבע, אבל שום ריכוז משמעותי. לא ברמאללה, לא בחברון, לא ביריחו או בעזה, ולא באף עיר פלסטינית אחרת. כי הלמ"ס אמון על נתוני מדינת ישראל, ולכן הוא ממפה רק את אזרחי ישראל. אזרחים שגרים מחוץ לגבולות המדינה, בערים והתנחלויות בשטחים, נכללים גם. אבל את הפלסטינים שגרים שם, שהם נתינים תחת כיבוש אבל לא אזרחים, הלמ"ס לא ממפה. הם, במובן המילולי ביותר של המילה, שקופים.

וכך מתקבלת מפה שכל הרואה אותה רואה כחול על גבי ירקרק (זה צבע הרקע שבו הם משתמשים) שיהודים הם רוב מוחלט של תושבי הארץ. ויש גם תרשים עוגה קטן בצד כדי לתת לזה נופך כמותי מדויק: 79%, בהתפלגות ארצית, הם יהודים ואחרים. הלמ"ס לא ממש משקרים חלילה – בשטח הגדה כתוב "ישובים ישראלים” כדי לציין שזה מה שמסומן. אבל לא טרחו לציין שלא רואים ישובים פלסטיניים, ושהיחס הנכון בכל שטח ארץ ישראל הוא בעצם בקירוב 52% יהודים ואחרים ל-48% ערבים.

כך שאולי הלמ"ס לא התכוונו לזה באופן מודע, אבל המפה שלהם מטעה ויוצרת את הרושם שהגדה היא אזור ריק למדי, שיש בו רק ארבע ערים לא גדולות: אריאל, מעלה אדומים, ביתר עילית, וקרית ארבע. זה לא אמור להיות כך אצל מי שתפקידו הצגה ברורה ומלאה של נתונים. משרד החינוך, לעומת זאת, בטח היה שמח לאשר את המפה הזו, למרות הנוכחות של הקו הירוק.

פרופורציות

למיטב שיפוטי הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לא באמת התכוון להשוות את טבח דיר יאסין ואת טבח כפר קאסם לשואה, בתשובה לשאלה שנשאל בברלין לפני כמה ימים. אבל דבריו כן משקפים זילות בשימוש במונח "שואה". והוא לא היחיד. הרבה יהודים ישראלים משתמשים תדיר במונח "שואה" בכל מיני הקשרים, החל מאירועי טרור וכלה באירועי ספורט.

למה זילות? כי השואה הייתה באמת מאורע יחודי. שונה בסדרי גודל מכל דבר אחר שראינו. הבעיה היא שאנחנו לא בנויים להבין מה זה הבדלים בסדרי גודל.

אז הנה השוואה שיכולה לעזור להבין את הפרופורציות. בשואה נספו כ-5.9 מיליון יהודים במהלך כ-5 שנים, מ-1941 עד 1945. בממוצע זה קצת יותר ממיליון בשנה, או בערך 3000 ביום. 3000 הרוגים ביום זה גם מה שהיה בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב. אז היקף המוות בשואה דומה למה שהיה קורה אם פיגועים כאלה היו מתרחשים כל יום במשך 5 שנים ברציפות, כולל שבתות וחגים. זה ממחיש את מה שקרה יותר טוב ממספר המתים עצמו. אבל זה לא ממחיש את גודל האסון. בשביל זה צריך גם לשים לב לגודל האוכלוסייה. אוכלוסיית ארה"ב מנתה בשנת 2001 קצת פחות מ-300 מיליון נפש. אז 3000 הרוגים זה חלקיק זעיר של אחוז אחד מהם. אולוסיית היהודים באירופה בתחילת מלחמת העולם השנייה הייתה כ-11 מיליון. 5.9 מיליון הרוגים זה יותר מחצי מהם.

בהשוואה מקומית יותר, הגרף הבא ממחיש את ההבדל בין מספר ההרוגים בשואה למספר ההרוגים במלחמות המזרח התיכון משנות ה-50 של המאה הקודמת עד עכשיו. יש שם כמה מלחמות שהובילו למאות אלפי הרוגים שאת חלקן אתם כנראה בכלל לא זוכרים – מלחמת אירן-עירק (הערכות של בין 500,000 למיליון הרוגים), מלחמת האזרחים בסוריה (מעל חצי מיליון), הטבח בדארפור ומלחמת העצמאות של אלג’יריה (כ-300,000 כל אחד), ועוד. כולם ביחד, על פני 70 השנים האחרונות, לא מתקרבים למה שקרה בשואה.

ואם מתמקדים בחזרה בפלסטינים, מספר ההרוגים הפלסטינים במלחמות עם ישראל מתגמד יחסית למאבקים אחרים באזור. בקושי אפשר לראות אותם בגרף. ומספר הפלסטינים שנהרגו במאבקים שלא עם ישראל (ספטמבר השחור, מלחמת האזרחים בסוריה, מאבקים פנימיים בלבנון, ועוד) די דומה. מספר ההרוגים מטרור בישראל, כמה שהוא נורא, עוד הרבה יותר נמוך.

אז ההשוואות עם השואה לא מוצדקות. משני הצדדים. אבל אם אנחנו מקיימים יחסים תקינים עם גרמניה, אחרי ולמרות השואה, צריכה להיות גם אפשרות ליחסים תקינים עם הפלסטינים, אחרי ולמרות הטרור והכיבוש.

מקורות

מספרי ההרוגים בסכסוכים שונים נאספו מויקיפדיה האנגלית. זה עדכון של הנתונים מפוסט בנושא מלפני כ-10 שנים.

הולך להיות חם

החדשות על מזג האוויר בפורטוגל, ספרד, ובריטניה בימים האחרונים יוצרות רושם שמישהו התבלבל בגאוגרפיה ומדבר בכלל על דובאי. אבל שיאי החום האלה שמככבים בסיפורי החדשות הם רק פן אחד של תופעה רחבה בהרבה — המגמה הכללית של התחממות של כל העולם.

הבעיה עם ההזהרות של המדענים על התחממות גלובלית היא שהם מדברים על 1.5 מעלות או 2 מעלות, וזה לא נשמע משמעותי. אבל צריך להבין שהם מדברים על ממוצע עולמי, לא על אזורים ספציפיים או אירועים קיצוניים. וכשהממוצע העולמי עולה ב-2 מעלות, יהיו מקומות שיעלו יותר, ויהיו אירועים קיצוניים הרבה יותר. זה מה שהתחלנו לראות בתקופה האחרונה.

ומה עם הפינה שלנו בעולם? כבר מזמן רציתי להציג נתונים על התחממות אם יש, וחפרתי קצת בנתונים של השירות המטאורולוגי, אבל היה קשה להוציא מזה משהו מסודר כי יש נתונים מהרבה תחנות שונות על תקופות שונות וזה לא יוצר תמונה קוהרנטית. אבל עכשיו מצאתי פרויקט בשם Berkeley Earth שמבצע חישובי אקלים היסטוריים לכל העולם. הרעיון הוא לא להסתפק ברישומים מתחנה ספציפית, אלא לסכם את כל הנתונים מכל התחנות בעולם כדי ליצור מפת חום עולמית. בהינתן המפה הזו אפשר להעריך את הטמפרטורות בערים שונות, אפילו אם אין בהן תחנת ניטור מזג אוויר, וגם לחשב ממוצעים לאזורים שונים, כמו מדינות.

הגרפים הבאים מציגים את התוצאות שלהם עבור מאה השנים האחרונות בישראל (יש גם נתונים יותר מוקדמים, אבל הם כבר מתבססים על מעט מאוד מדידות). הנתונים מוצגים יחסית לממוצע יחוס, כלומר עד כמה הם מעל או מתחת לממוצע באזור הזה בתקופה נבחרת. התקופה שהם בחרו היא 30 השנים מ-1951 עד 1980. הסיבה לצורך בתקופת יחוס ארוכה כזו היא שיש שונות עצומה בטמפרטורות בחודשים ושנים שונות. את זה רואים בנתונים החודשיים בגרף הראשון, שנראים כמו רעש סתם. כדי שאפשר יהיה לראות מגמות צריך למצע על תקופות ארוכות יותר. החברים מברקלי מספקים לכן 4 סדרות נתונים נוספות, עם ממוצע רץ של שנה (כלומר הנתון עבור כל חודש הוא ממוצע של 6 החודשים לפניו ו-6 אחריו), של 5 שנים (ממוצע של 2.5 שנים לכל כיוון), של 10 שנים, ושל 20 שנה. כפי שרואים בגרף, הממוצע השנתי עדיין די רועש, ואפילו בממוצע על 5 שנים יש זיגזגים לא מבוטלים. ממוצעים של 20 שנה כבר נותנים תמונה די חלקה, אבל המחיר הוא שהם נגמרים בסביבות 2010, כי עבור שנים יותר קרובות עדיין אי אפשר לחשב ממוצע שכולל 10 שנים קדימה.

כדי לאפשר מבט יותר ברור, הנה שוב הנתונים עם ממוצע רץ של 10 שנים, והשוואה עם הממוצע של כל השטח היבשתי בעולם (זה שונה מהממוצע של כל העולם, כי דגמי ההתחממות של האוקינוסים שונים מאלה של היבשות). ניתן לראות בבירור שההתחממות הגלובלית התחילה כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כלומר זה תהליך שכבר נמשך קרוב ל-50 שנה. בשנות ה-70 אולי עוד אפשר היה לחשוב שמדובר בתנודה זמנית והטמפרטורות יחזרו לרדת, אבל משנות ה-80 ואילך המגמה כבר ברורה.

אבל זה הממוצע על כל השטח היבשתי בעולם, ואזורים שונים יכולים להתנהג בצורות שונות. ומסתבר שאצלנו דווקא שנות ה-70 וה-80 היו קרירות חסית. אבל בשנות ה-90 התחילה התחממות גם אצלנו, ובקצב גבוה יותר מהממוצע העולמי, וכתוצאה בעשור האחרון הדבקנו את הפער. לפי המגמה יש להניח שכיום הטמפרטורות כאן הן בממוצע כ-1.5 מעלות יותר מאשר בתקופת היחוס של 1951-1980.

ומה צופן העתיד? לפי מודלים של הפרויקט מברקלי הטמפרטורה הממוצעת אצלנו כבר בעצם יותר גבוהה ממה שרואים בגרף, ועומדת על 2 מעלות מעל תקופת היחוס. ולפי מודל שממשיך את המגמות הקיימות של צמצום פליטת גזי חממה, הצפי לסוף המאה, כלומר לשנת 2100, הוא עלייה של 4.2 מעלות. זה אומר שהממוצע יהיה כמו החודש החם ביותר שהיה בכל מאה השנים האחרונות (שלפי הנתונים לעיל היה ספטמבר 2020).

אם לא רוצים להגיע לשם או לתוצאה עוד יותר גרועה, צריך לפעול כבר עכשיו. שיקולים כלכליים קצרי טווח כמו שהאוצר הפעיל בדילול חוק האקלים יעלו לנו ביוקר בעתיד.

מקורות

פרויקט Berkeley Earth, ובפרט הדפים על ישראל, על השטח היבשתי, ועל תחזיות.

10 שנים

לא שמתי לב אז קצת פספסתי את התאריך, אבל לפני כמה ימים היה יומולדת 10 של הבלוג הזה (וגם של הבלוג התאום על מגוון המינים אצלי בבית). המטרה הייתה ונותרה להנגיש נתונים רלוונטיים לחיינו כאן, כדי לתמוך בדיון ציבורי יותר מושכל. כמה תמים. זה היה בתקופה ש"פייק ניוז" עוד לא היה מושג, וטראמפ עוד היה סתם איש עסקים מפוקפק.

מההתחלה הדגש לא היה דווקא על אקטואליה אלא גם על בניית תמונת עולם. זה השתקף למשל בפוסט הראשון, שהיה על ההיסטוריה של האינפלציה בארץ, ובפרט המשבר של שנות ה-80. באופן מדהים למדי תוך פחות מ-7 שנים זה הוביל לספר עם מעל 300 גרפים שמתאר את כל תחומי החיים בארץ באמצעות נתונים (גרסה מעודכנת ל-2020 עם אפילו קצת יותר גרפים נגישה כאן; למי שאוהב נייר ניתן להזמין את המקורי מהוצאת כרמל).

בשלושת השנים האחרונות רוב החומר הופיע במקביל גם בבלוג בדה-מרקר, שזכה להרבה יותר חשיפה מהבלוג הזה. לא ברור כמה זה עוד ימשיך. ובאופן כללי קצב הכתיבה בירידה. אבל למרות חוסר התוחלת, עדיין יש לי מין דחף כזה לצייר גרפים כשאני נתקל בנתונים מעניינים או כשמשהו נראה לי חשוב. ואם אתם קוראים את הפוסט הזה, יש סיכוי טוב שתראו אותם.

פרופילים תזונתיים

בין גלי החום והשיטפונות מצד אחד למלחמה בין אוקראינה ורוסיה מצד שני מתחילים לשמוע לאחרונה דיבורים על חשש ממחסור במזון בעולם. אז חשבתי שיהיה מעניין לנסות לזהות את המדינות שחשופות במידה הגדולה ביותר לסכנה הזו. לשם כך הגדרתי את הסכנה כצרוף של שני גורמים: תלות ביבוא מזון כדי לספק את צורכי האוכלוסייה, ביחד עם תמ"ג נמוך שמעמיד בספק את היכולת לרכוש את המזון הנחוץ בתנאים של מחסור ומחירים גואים.

ציפיתי בנאיביות מסוימת שזה יהיה קל. בטח יש מי שאוסף נתונים על התזונה בעולם, כולל איזה אחוז מהמזון מיוצר באופן מקומי וכמה מיובא. אז צדקתי בכך שיש מי שאוסף את הנתונים: ארגון בשם FAO (או בשמו המלא Food and Agriculture Organization) של האו"ם. אבל טעיתי במחשבה שיהיה להם סיכום פשוט של כמה מזון כל מדינה צורכת ומייבאת. במקום זה יש להם ים של נתונים (להוריד את הכל זה 1 ג'יגה-בייט, וקובץ ה-csv העיקרי הוא בעצמו 351 מגה-בייט) עם פירוט של המון סוגי מזון שונים והמקורות והשימושים שלהם ב-10 השנים האחרונות.

לטובת מי שמתעניין בתוצאות אני אחסוך את הפרטים הטכניים (הם מופיעים בסוף הפוסט למי שכן מתעניין). אבל בסופו של דבר מה שעשיתי הוא לבנות פרופיל תזונתי לכל מדינה. הפרופיל הזה כולל שני רכיבים. הראשון הוא סוגי המזון העיקריים וכמה קלוריות כל אחד מהם תורם לתזונה. זה מוצג בתור גרף עוגה פשוט שמתאר את התרומה הקלורית של המזונות השונים. השני הוא כמה מייצרים באופן מקומי מכל סוג מזון כזה. זה מיוצג על ידי פרוסות באורכים משתנים שמצוירות מעל הפרוסות של הגרף המקורי. השטח של הפרוסות האלה מייצג את האחוז מהצריכה שמייצרים באופן מקומי. כך אם מייצרים בדיוק מה שצורכים נקבל פרוסה בדיוק באותו הגודל. אם מייצרים פחות ממה שצורכים הפרוסה תהייה קצרה יותר, והחלק החשוף שנותר מייצג את מה שצריך לייבא. אם מייצרים יותר ממה שצורכים הפרוסה תהייה ארוכה יותר, והחלק שבולט מעבר לעוגה המקורית מייצג את הייצוא נטו למדינות אחרות.

בתור דוגמה, הנה הפרופיל התזונתי של ישראל. המעגל המקווקוו מייצג יצור עצמי של 50%. הנתונים לשנת 2019.

ניתן לראות שהמזונות שתורמים הכי הרבה קלוריות לתזונה שלנו הם דגנים (הפרוסה הגדולה ביותר, שהיא 31% משטח העיגול), שמן (17%), בשר (12%), סוכר (10%), וחלב (8%). אפשר גם לראות שאת רוב המזון אנחנו מייבאים — ובפרט אנחנו מייצרים רק 5% מהדגנים שלנו (החלק הכהה יותר מתוך הפרוסה של הדגנים), 2% מהסוכר (הקטגוריה "סוכר" כוללת גם ממתיקים אחרים, למשל דבש), ו-53% מהשמן. הדברים היחידים שאנחנו מייצרים בעודף הם פירות (126%), ירקות שורש (122%), וירקות (106%).

במדינות אחרות, כמובן, הפרופיל נראה לגמרי אחרת. אפשר לראות את כולם בקובץ בסוף הפוסט. למשל במדינות מתפתחות אחוז הרבה יותר גדול מהאנרגיה, לפעמים יותר מ-50%, מגיע מדגנים, והרבה פחות מבשר. יש מדינות שמייצרות הרבה יותר ממה שהן צורכות מכל סוגי המזון, למשל אוקראינה (לפחות בשנים שלפני המלחמה) וברזיל. רוב המדינות המתפתחות, בעיקר כאלה שבהן חלק ניכר מהאוכלוסייה עוסק בחקלאות לצורך עצמי, מייצרות במידה רבה את מה שהן צריכות. ויש מדינות שמייצרות רק מעט מאוד ממה שהן צריכות, למשל תימן.

בהינתן הפרופיל התזונתי הזה, אפשר לחשב את האספקה העצמית הממוצעת של כל המזונות ביחד. כדי שזה יהיה משמעותי עדיף לא סתם למצע את האחוזים של היצור העצמי של כל המזונות, אלא לחשב ממוצע משוקלל, שבו המשקל של כל מזון בַּממוצע הוא התרומה הקלורית היחסית שלו. למשל במקרה של ישראל ה-5% יצור עצמי של דגנים יוריד את הממוצע בהרבה, כי דגנים אחראים לכמעט שליש מהצריכה הקלורית שלנו, ולעומת זאת ה-122% יצור עצמי של ירקות שורש יעלה את הממוצע רק בקצת כי ירקות שורש נותנים רק כ-2% מהקלוריות שלנו. באופן גרפי זה שקול לחישוב היחס בין השטח הכהה בתרשים לבין השטח של העיגול המקורי, ומשקף כמה מהקלוריות שאנחנו אוכלים אנחנו גם מייצרים.

האספקה העצמית הממוצעת שחישבנו מראה כמה כל מדינה תלויה בייבוא מזון. אבל היכולת לייבא בפועל — ובפרט בתקופה שבה ההיצע קטֵן והמחירים עולים — תלוי בכמה כסף יש לך. הצרוף מוצג בגרף הפיזור הבא. הציר האופקי מייצג עושר, ביחידות של תמ"ג לנפש ובסקלה לוגריתמית. הציר האנכי מייצג את היצור העצמי הממוצע שחישבנו. כל מדינה מיוצגת על ידי עיגול, שהמיקום שלו מתאים לתמ"ג לנפש וליצור העצמי במדינה הזו. הגודל של העיגול משקף את אוכלוסיית המדינה, והצבע את היבשת שבה היא שוכנת. הנתונים הם משנת 2019.

מה שהכי בולט לעין הוא המיקום של אוקראינה (כאמור ב-2019 לפני המלחמה) — היא מייצרת פי 4.6 יותר ממה שהיא צורכת, בהפרש ניכר מעל כל מדינה אחרת בעולם בקצה העליון של התרשים. לעומת זאת יבשת אפריקה כולה, וגם רוב אסיה, נמצאות מתחת לקו של אספקה עצמית מספיקה. היבשות עם אספקה עודפת הן אירופה (בעצם מזרח אירופה) ואמריקה. ישראל, קוריאה, סעודיה, ירדן, ותימן הן נציגות של המדינות שמייצרות פחות מחצי ממה שהן צריכות.

מה יקרה אם אכן תהייה קריסה של שוק המזון העולמי? ראשית, חשוב לשים לב להתייחסות לשוק. למרות פגעי האקלים העולם עדיין מייצר די והותר מזון בשביל האנושות. אבל חלק ניכר ממנו לא משמש ישירות למזון. למשל, חלק גדול ממה שמגדלים משמש להאכלת משק החי, שזה גם מזון, אבל בכמויות הרבה יותר קטנות. חלק אחר משמש לדברים כמו יצור דלק ממקורות מתחדשים (ביו-דיזל). השאלה היא אם כשיהיה מחסור עולמי במזון לבני אדם מי שיש להם יסכימו להסיט חלק מהשימושים האלה כדי להשלים את החסר. זה מערב שיקולים כלכליים, חברתיים, ומוסריים, שבני אדם לא תמיד מצטיינים בהם.

ושוק זה גם עניין של כסף. ישראל, קוריאה, וסעודיה כנראה מספיק עשירות כדי להסתדר. ירדן, תימן, והרבה מדינות אחרות לא, וזו תהיה בעיה אפילו אם הן מייצרות מעל 50% מהתצרוכת שלהן. אז אם תהיה קריסה יהיו מאות מיליונים רעבים, ועשרות מיליונים עלולים למות מרעב. והם לא יעשו את זה בשקט — מחסור במזון יגרום גם לגלי הגירה עצומים ולמלחמות. והצרוף של גלי חום קיצוניים והמלחמה באוקראינה עלולים לגרום לאסונות כאלה לקרות תוך לא הרבה זמן.

פרטים

הנתונים של ה-FAO כוללים פירוט של הרבה סוגי מזון, בשתי רמות: קבוצות (למשל דגנים) ופירוט (למשל חיטה, שעורה, אורז, תירס, שיפון, וכו'). אני השתמשתי בנתונים על קבוצות הבאות:

קוד	מזון	מה זה
2905	cereals	דגנים
2907	starchy roots	ירקות שורש עתירי עמילן
2908	sugar crops	גידולי סוכר
2909	sugar	סוכר וממתיקים
2911	pulses	קטניות
2912	treenuts	אגוזים
2913	oilcrops	גידולי שמן (כולל למשל זיתים)
2914	vegetable oils	שמן צמחי (כולל למשל שמן זית)
2918	vegetables	ירקות
2919	fruits	פירות
2922	stimulants	קפה, תה
2923	spices	תבלינים
2924	alcohol	משקאות אלכוהוליים (בירה, יין)
2943	meat	בשר
2945	offals	איברים פנימיים
2946	animal fats	שומנים מהחי, למשל חמאה
2949	eggs	ביצים
2948	milk	חלב ומצריו
2960	fish seafood	דגים ומאכלי ים
2928	miscellaneous	שונות

לגבי כל אחד מהמזונות האלה יש פירוט של מגוון ערכים (לא תמיד יש את כולם), שנמדדים באלפי טון:

קוד	מדד	מה זה
5511	Production	יצור מקומי
5611	Import Quantity	ייבוא
5072	Stock Variation	שינויים במלאי (שימוש במלאי קודם או הוספה למלאי)
5911	Export Quantity	ייצוא
5301	Domestic supply quantity	האספקה שיש (סיכום של ארבעת השורות הקודמות)
5521	Feed	שימוש להאכלת בעלי חיים
5527	Seed	שימוש לצורך יצור בשנה הבאה (למשל זרעים)
5123	Losses	אובדנים
5131	Processing	שימוש לעיבוד ליצירת משהו אחר (נפוץ במיוחד למשל בשמן)
5154	Other uses (non-food)	שימושים אחרים שלא קשורים לאוכל, למשל בתעשייה
5170	Residuals	הפרשים (כשכל האומדנים לא מסתכמים נכון)
5142	Food	שימוש לאוכל: האספקה פחות כל השורות הקודמות
645	Food supply quantity (kg/capita/yr)	כמה זה לנפש לשנה
664	Food supply (kcal/capita/day)	כמה קלוריות זה
674	Protein supply quantity (g/capita/day)	כמה חלבון יש בזה
684	Fat supply quantity (g/capita/day)	כמה שומן יש בזה

כיוון שבפוסט הזה אני מתעניין בכמויות המזון בעולם באופן כללי, ולא בפרטים של איך ניצלו אותן בשנת 2019, אני משתמש רק בנתוני היצור, היבוא, והיצוא. אני גם מתעלם מהשינוי במלאי, שבהגדרה אמור להיות קרוב ל-0 בממוצע על פני זמן. אז כמות האספקה שאני מחשב היא היצור ועוד היבוא נטו (כלומר היבוא פחות היצוא), והיחס הוא היצור חלקי האספקה הזו.

הקובץ הבא מכיל פרופילים תזונתיים לכל הארצות והאזורים שמופיעים בנתונים של ה-FAO:

food-balances-cהורד

מקורות

נתוני מאזני המזון מאתר ארגון המזון והחקלאות של האו"ם. למרבה הנוחות זה כולל גם נתונים על האוכלוסייה, ובטבלאות אחרות יש להם גם נתוני תמ"ג לנפש.

יש גם מסמך עם הסברים על איסוף הנתונים והיחסים ביניהם.

מחלוקת החיסונים

הקורונה פרצה לחיינו בדצמבר 2019. ואז, תוך שנה אחת בלבד, בדצמבר 2020, הגיעו החיסונים. לא הרבה אחרי החיסונים הגיעו מתנגדי החיסונים. כיום יש מי שמנסים לצייר תמונה לפיה החיסונים יותר מסוכנים מהמחלה, והכל קנוניה נוראית שיש להתנגד לה. הטור השלישי בסדרה שמסכמת את השנתיים (וקצת יותר) הראשונות של הקורונה מציג את הנתונים הרלוונטים.

השורה התחתונה היא שמתנגדי החיסונים טועים ומטעים. החיסונים מצילים חיים ונותנים אפשרות לנהל חיים תקינים ורגילים פחות או יותר.

הנתונים שמראים את זה נמצאים בדשבורד של משרד הבריאות. אבל יש שם גיבוב כזה עצום של גרפים ואפשרויות בחירה של מה ואיך להציג שהדברים היותר חשובים לפעמים הולכים לאיבוד. במקרה של החיסונים מה שחשוב הוא

1. להתמקד בבני 60 ומעלה. תוצאות דומות מתקבלות גם לצעירים יותר, אבל הרוב המכריע של החולים קשה והמתים הם בני 60 ומעלה.
2. להתמקד במחוסנים לעומת לא מחוסנים. משרד הבריאות מראה גם נתונים על מחוסנים שהחיסון שלהם לא בתוקף, שבגדול נמצאים בין שתי הקבוצות הקודמות. אבל הנתונים האלה יותר בעייתיים כי לקח זמן להגדיר מה בעצם תוקף החיסון ואז ביטלו תוקף להרבה בבת אחת. הם לא משנים את התמונה הגדולה, אבל כן גורמים לבלבול, אז אני מתעלם מהם כאן.
3. להסתכל על נתונים מנורמלים לגודל הקבוצה: כמה חולים קשה מתוך כל 100,000 מחוסנים ומתוך כל 100,000 לא מחוסנים, וכמה מתים מתוך שתי הקבוצות האלה. זה נחוץ כדי להימנע מבלבול שנובע מכך שגודל הקבוצות מאוד שונה (כפי שהסברתי בעבר כאן).

עם המיקודים האלה, הנה הגרפים עם נתונים יומיים על חולים קשה ועל מתים בני 60 ומעלה, תוך הבחנה בין המחוסנים ללא מחוסנים, מתוך 100,000 תושבים מכל קבוצה בנפרד:

כפי שקל לראות, שיעור החולים קשה ושיעור המוות בין הלא מחוסנים גבוה בהרבה. קשה לסכם בדיוק פי כמה הוא יותר גבוה, כי מדובר בסיכום של יחסים, אז צריך את מספר החולים/מתים וגם את מספר המחוסנים או לא וגם את גודל האוכלוסייה באופן מפורט, ולא מצאתי את כל הפירוט הדרוש. הערכה גסה היא שמדובר בערך בפי 10 יותר.

כיוון שיש הרבה יותר מחוסנים מאשר לא מחוסנים, ההשפעה של ההורדה הדרמטית של החולי הקשה והמוות בזכות החיסונים היא משמעותית. בזכות החיסונים סך כל מספר החולים קשה ומספר המתים נשארים נמוכים יחסית, בגבולות הנסבל. אם הרוב לא יתחסנו המצב יהיה הרבה יותר גרוע, ויחייב לחזור לנקיטת אמצעים כמו מסכות, ריחוק חברתי, והגבלות על התקהלויות — ובמקרים קיצוניים אפילו סגרים.

ומה עם כל הטענות שמעלים המתנגדים לחיסונים? על הרבה מהטענות הכלליות נגד חיסונים נכתבו כבר הרים של מילים ואני לא אכנס לזה. אבל ספציפית על החיסון לקורונה אחד הטיעונים העיקריים הוא שלא ידועות ההשפעות לטווח ארוך של החיסון. זה כמובן נכון, כי הוא קיים רק קצת יותר משנה. ויתכן שיהיו השפעות כלשהן. אבל צריך להשוות להשפעות של חוסר חיסון, וכמו שהגרפים לעיל מראים ההשפעות המיידיות של חוסר חיסון הן בערך פי 10 יותר מתים ויותר חולים קשה (כולל ההשפעות ארוכות הטווח של המחלה – "לונג קוביד"). קשה לדמיין תסריט שלחיסונים פתאום יהיו השפעות בעוד שנים שיהיו יותר גרועות מזה.

עוד טענה היא שאולי צעירים לא צריכים להתחסן, כי באופן מובהק רוב עצום מהחולים והמתים הם מעל גיל 60. לזה יש שתי תשובות. האחת היא שאמנם צעירים חולים קשה ומתים הרבה הרבה פחות, אבל גם אצלם הלא מחוסנים חולים ומתים באופן משמעותי יותר מהמחוסנים. השנייה היא שהצעירים הם חלק מהסביבה של המבוגרים יותר, ועלולים להעביר את המחלה לאלה שפגיעים יותר. שימו לב ששתי התשובות האלה מראות שאין כאן בעצם פשרה: על ידי התחסנות הצעירים גם מורידים את הסיכון לעצמם, וגם מקטינים את הסיכון להורים, לסבים, ולסבתות. לא להתחסן זו לא אנוכיות (אני לא אסכן את עצמי בשביל אחרים) אלא טפשות.

לקריאה נוספת

תשובות למתנגדי חיסונים באתר הידען

מקורות

הנתונים על "השפעת התחסנות על התחלואה" ו"נפטרים" מהדשבורד של משרד הבריאות.

שווה לציין שהנתונים שם משקפים ספירת חסר מסוימת, בגלל המנהג המעצבן וחסר ההצדקה להשתמש ברמת דיוק של ספרה אחת בלבד אחרי הנקודה העשרונית. אבל זה משפיע בעיקר על הצעירים ופחות על המבוגרים (כי יש יותר צעירים ממבוגרים). למשל, יש כיום בקירוב 4.4 מיליון צעירים מחוסנים. אם ביום מסוים שניים מהם מתו, זה שיעור של 0.045 ל-100,000 נפש, ועיגול לספרה אחת בלבד אחרי הנקודה מביא ל-0.

אז כמה מתו מקורונה?

עברו מעל שנתיים מאז שמגפת הקורונה הגיעה אלינו, ובדיוק נגמר הגל החמישי, אז זה זמן טוב לסכם את מה שאנחנו יודעים על המגפה הזו. כדי לא להעמיס אני עושה את זה בחלקים, והטור הזה הוא השני בסדרה.

הטור הקודם כלל גרף שמציג את מספר המתים היומי מקורונה בגלים השונים, כפי שפורסם על ידי משרד הבריאות. אבל הנתון הזה קצת מטעה, כי קשה לדעת מי באמת מתו בגלל הקורונה, ומי מתו בעצם מסיבות אחרות (הבחנה שלפעמים מתארים אותה בתור מתו מקורונה או מתו עם קורונה). ובאופן כללי יתכן שלמגפת הקורונה היו השפעות שונות על התמותה. למשל, בנוסף למי שמתו ממחלת הקורונה עצמה, יתכן שהיו כאלה שמתו כי פחדו להגיע לבתי החולים או כי לא קיבלו טיפול אופטימלי למחלות אחרות, כי מערכת הבריאות הייתה כולה ממוקדת בקורונה. לעומתם יתכן גם שהקורונה גרמה לירידה בתמותה, כי המסכות והריחוק החברתי גרמו לירידה בשפעת. בנוסף יתכן שחלק ממי שמתו מקורונה היו מתים מסיבה אחרת — למשל מחלה כרונית — אם לא הייתה קורונה, ולכן הקורונה בעצם לא שינתה באופן מהותי.

הצורה להעריך את ההשפעה הכוללת של הקורונה היא לנסות להעריך את התמותה העודפת, כלומר כמה מתו יותר ממה שהיה צפוי אילו לא הייתה קורונה (ובעיקרון יכול להיות שהייתה תמותה עודפת שלילית — כלמור שמתו פחות ממה שהיה צפוי; זה קרה למשל בניו-זילנד). זה משקלל את כל ההשפעות ביחד, אפילו אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה כל ההשפעות האלה היו. לכאורה אמור להיות קל לחשב את התמותה העודפת: זה פשוט מספר המתים בפועל פחות כמה שהיו צפויים למות. הבעיה היא שצריך מודל של כמה היו צפויים למות. מודל כזה צריך להתחשב בכל מיני גורמים:

• גורם אחד הוא גידול האוכלוסייה. בישראל האוכלוסייה גדלה בערך ב-1.9% כל שנה. כתוצאה גם מספר המתים צפוי לגדול בלי קשר למחלות.
• גורם נוסף הוא הבדלים עונתיים. מסתבר שבחורף מתים הרבה יותר מאשר בקיץ, בין היתר בגלל מגפת השפעת העונתית שמכה בכל חורף.
• עוד גורם שיכול להשפיע הוא השיפור ברפואה. ידוע שתוחלת החיים עולה לאורך הזמן, מה שמצביע על כך שהתמותה אמורה לרדת.

הגרף הבא מדגים את הדברים. הוא מראה את מספר המתים לכל מיליון תושבים בכל שבוע כל שנה מאז 2015. הנירמול למתים לכל מיליון נפש מטפל בנושא גדילת האוכלוסייה, ומאפשר להשוות שנים שונות. ההתייחסות לכל שבוע לאורך השנה מראה את השונות בין העונות, ואכן רואים שבחורף יש תמותה יותר גבוהה מאשר בקיץ. השנים 2015 עד 2019, לפני הקורונה, מוצגות באפור, והממוצע של כולן ביחד בשחור. השנתיים הראשונות של הקורונה, 2020 ו-2021, מוצגות בצבע. הפער בין הקווים האלה לממוצע של 2015 עד 2019 משקף את התמותה העודפת. ואכן ניתן לראות שכל אחד מהגלים של הקורונה גרם לתמותה עודפת, חוץ מהגל הראשון שהיה קטן ולא גרם לתמותה עודפת. כיוון שהקורונה התחילה בסוף פברואר 2020, השנים מוצגות בהסטה של חודשיים: הן מתחילות במרץ ומסתיימות בפברואר של השנה העוקבת.

אז אפשר לחשב את התמותה העודפת על ידי כך שמסכמים את ההפרש בין התמותה בפועל לבין התמותה הממוצעת מהשנים שלפני הקורונה בכל שבוע בשנה. זה גם מה שאני עשיתי כשנדרשתי לעניין התמותה העודפת בסיכום השנה הראשונה של הקורונה. אבל כשמסתכלים על הנתונים לאורך זמן רואים גם שיש מגמות שינוי, כמו למשל ירידה הדרגתית בתמותה שנובעת מעלייה בתוחלת החיים. אז עדיף אולי להשתמש במודל חכם יותר, שלוקח את השינויים האלה בחשבון, במקום מודל פשטני שמתבסס על הממוצע של השנים הקודמות.

זה בדיוק מה שהלמ"ס עושה בחישוב של התמותה העודפת שהיא מפרסמת. המודל שלהם מתבסס על השנים 2015 עד 2019, לפני הקורונה, ומשמש לאקסטרפולציה לשנים 2020 עד 2022 — כלומר ממשיכים את המגמה מהשנים 2015 עד 2019 כדי לחשב מה היה צפוי לקרות בשנים הבאות. אחד המשתנים במודל הוא החודש בשנה, מה שמכניס את השונות בין העונות. משתנה נוסף הוא השנה עצמה, מה שמטפל בהבדלים בגודל האוכלוסייה ובשיפור הרפואה, וגם שינויים אחרים שאולי קרו לאורך הזמן. התוצאה משימוש במודל הזה לחישוב התמותה הצפויה, בהשוואה לתמותה בפועל, היא שבתקופה ממרץ 2020 (תחילת הגל הראשון) עד מרץ 2022 (סוף הגל החמישי) הייתה תמותה עודפת של 10,148 נפש. לפי נתוני משרד הבריאות באותה תקופה היו 10,471 מתים מקורונה — כמעט אותו הדבר. במילים אחרות, לפי הניתוח הזה של הלמ"ס מספר המתים מקורונה אכן משקף את ההשפעה של המחלה באופן מדויק, ורק מעטים יחסית מתו עם קורונה אבל לא בגלל הקורונה.

אני רוצה להציע ניתוח קצת שונה של הנתונים. הבסיס שלי הוא נתוני התמותה מ-20 השנים שלפני הקורונה, במקום רק 5 שנים. הגרף הבא מראה את מספר המתים ל-1000 נפש מאז שנת 2000 (הנירמול ל-1000 נפש נועד שוב להקל על ההשוואה בין שנים שונות, ולפצות על הגידול האוכלוסייה: בשנת 2000 היו כאן רק 6.3 מיליון תושבים, ואילו בשנת 2021 היו 9.4 מיליון). כפי שניתן לראות בגרף, יש אכן מגמת ירידה בתמותה הכללית. זה מודגם על ידי קו המגמה שהוספתי לגרף. ורואים בבירור שבשתי השנים האחרונות, שהן שנות הקורונה, הייתה עלייה מסוימת בתמותה מעבר למה שצפוי לפי המגמה הזו.

אבל אפשר לראות עוד דברים. אחד הוא שמגמת הירידה היא לא לינארית: בעשור הראשון של המאה הייתה ירידה יותר גדולה, ובעשור השני הירידה יותר מתונה. בנוסף, יש תנודות סביב מגמת הירידה הזו — בחלק מהשנים הייתה קצת יותר תמותה, ובחלק קצת פחות, כנראה בגלל הבדלים בזני שפעת ואולי גם מסיבות אחרות. ומסתבר שדווקא בשנים 2015-2016 הייתה תמותה גבוהה במקצת, ובשנים שאחריהן תמותה נמוכה יותר. אז אם מחשבים את המגמה לפי השנים האלה, כפי שעשו בלמ"ס, מקבלים קו שיורד בתלילות יחסית, וצפי למוות נמוך יותר בשנתיים האחרונות.

לחלופין, אם משתמשים בכל 20 השנים הקודמות, ובפרט עם מודל ריבועי שיכול להתחשב בשינויי מגמה, המגמה המתקבלת היא של ירידה מתונה בהרבה. כתוצאה הצפי למוות בשנות הקורונה פחות נמוך, והפער בין הצפי הזה לתמותה בפועל יותר קטן. כשעושים את החשבון מתקבל הפרש של 7690 נפש, כלומר ההערכה של התמותה העודפת היא בערך שלושה רבעים מההערכה של הלמ"ס, ובערך רבע מהמתים מקורונה כפי שדווח על ידי משרד הבריאות הם בעצם מתים עם קורונה, ולא מתו בגלל הקורונה, או שהם מפוצים על ידי ירידה בתמותה מסיבות אחרות. ההבדל מודגם בהגדלה בגרף הבא: המודל שהלמ”ס השתמשו בו משמאל, והמודל שאני מציע מימין.

האם ההבדל הזה משמעותי? באופן פרקטי לא באמת. בשני המקרים הניתוח מראה שיש תמותה עודפת של אלפים בודדים, שזה סדר גודל של כ-10% אחוזים מהתמותה הכוללת שהיא כ-46 אלף מתים בשנה (בלי הקורונה). זה לא באמת משנה אם זה קרוב יותר ל-8% (לפי הניתוח שלי) או ל-11% (לפי הניתוח של הלמ"ס). אבל בהקשר של הבנת ההשפעה של הקורונה זה כן חשוב. אז אם נסכם, התמונה המתקבלת היא כדלקמן:

• הקורונה גרמה לתמותה עודפת של כ-8%, שהם בקירוב ¾ מהמתים מקורונה לפי הדיווחים של משרד הבריאות.
• התמותה העודפת כתוצאה מהקורונה החזירה אותנו כ-15 שנים אחורה מבחינת שיעור תמותה, לשיעור שהיה בתחילת שנות ה-2000. זה משמעותי אבל לא קטסטרופלי, ואפשר לחיות עם זה. אבל צריך לזכור שזה משקף לא רק את הקורונה, אלא גם את האמצעים ששימשו כנגדה: הריחוק החברתי והחיסונים. הקורונה לבד יכולה לגרום לתמותה הרבה יותר גבוהה, כפי שאכן קורה במהלך הגלים.
• התמותה העודפת ב-2021 הייתה קצת גבוהה יותר מב-2020 (וזה לא כי הקורונה התחילה רק במרץ 2020, כי אני מדבר על שנים בהסטה של חודשיים). לא פרטתי על זה, אבל אפשר גם לראות שדווקא שני הגלים האחרונים, הרביעי עם זן הדלתא והחמישי עם זן האומיקרון, גרמו ליחסית הרבה תמותה. המסקנה היא שאין דעיכה במסוכנות של הקורונה.

כל הניתוח הזה עוסק רק בשיעור התמותה הכללי. צריך לזכור שזה לא כל הסיפור. יש גם חשיבות להתפלגות הגילים, ובפרט עד כמה יש עלייה בשיעור התמותה של צעירים. יש גם חשיבות להשפעות לטווח ארוך על המחלימים מקורונה. הדברים האלה מחייבים חפירה עמוקה יותר בנתונים, שלא תמיד נגישים וחלקם אולי אפילו לא נאספים בצורה מסודרת.

עדכון

מסתבר ששבוע לפני פרסום הטור הזה ארגון הבריאות העולמי פרסם הערכות של תמותת יתר לכל העולם, עבור השנים 2020-2021. התוצאה שלהם עבור ישראל הייתה תמותת יתר של 6177 נפש. שימו לב שזה מתחיל בינואר 2020, לפני שהקורונה הגיעה אלינו, ולכן כולל את פברואר 2020 שבו הייתה תמותת חסר. מצד שני זה רק עד סוף 2021, כלומר בלי הגל החמישי שהיה בינואר ופברואר 2022 ונכלל בחישוב שלי. שני ההבדלים האלה די מסבירים את הפער בתוצאה.

מקורות

נתוני התמותה מבוססים על הנתונים היומיים של הלמ"ס שמתעדכנים באופן שוטף; אני השתמשתי בנתונים הכלליים מהאקסל השלישי (פטירות של תושבי ישראל, לפי יום פטירה, מין, קבוצת אוכלוסייה וגיל 2000-2022). באקסל הרביעי בדף הזה (פטירות ועודף תמותה של תושבי ישראל לפי שנה וחודש 2000-2022) בטאב השני יש את נתוני עודף הפטירות שאני מצטט לעיל. גם זה מתעדכן באופן שוטף.

הנירמול לגודל האוכלוסייה לפי נתוני הלמ"ס על האוכלוסייה הממוצעת כל חודש.

עוד גל קורונה

הגל החמישי מאחורינו, וגם עברו שנתיים מאז שכל הסיפור התחיל, אז זה זמן טוב לסיכום מצב הקורונה. כדי לא להעמיס (וגם כי זה סמסטר עמוס) אני אעשה את זה בחלקים.

החלק הראשון הוא פשוט סיכום של גלי התחלואה עד כה. יש את זה בדשבורד של משרד הבריאות (ברירת המחדל שלהם היא להראות רק את החודש האחרון לכל מדד, אבל אפשר לשנות ל"עד עכשיו"). הנה שלושת הגרפים העיקריים ששווה להסתכל עליהם.

הראשון הוא פשוט מספר החולים המאומתים. זוכרים את הגל הראשון, בפסח לפני שנתיים, כשהטילו עוצר על כל המדינה? בסקלה של הגל החמישי שנגמר עכשיו בכלל לא רואים אותו. אבל צריך גם להזכיר שכל הנתונים על מאומתים תמיד היו בערבון מוגבל מאוד. בהתחלה זה היה כי מספר המאומתים שיקף בעיקר את מספר הבדיקות, ולא היו מספיק בדיקות – כלומר יש להניח שמספר החולים בגל הראשון היה בעצם הרבה יותר גבוה. חיזוק להערכה שזה המצב הוא שאחוז הבדיקות החיוביות היה גבוה. כיום אחוז הבדיקות החיוביות גם גבוה, אבל מסיבה אחרת: אנשים שחוששים שהם חולים עושים קודם כל בדיקה ביתית, ורק אז, אם יצא חיובי, הולכים לבדיקת מעבדה שנרשמת בסטטיסטיקה. במילים אחרות, יש פחות בדיקות שליליות כי פחות שליליים מגיעים להיבדק. בנוסף, תמיד יש את החולים שאין להם סימפטומים, שאם הם לא נבדקים לא נדע עליהם.

בגלל הבעיות בספירה אמינה של החולים תמונה יותר טובה מתקבלת אם מסתכלים על מאושפזים, ובפרט על חולים קשה. כאן הפער בין הגלים מצטמצם. אמנם בגל החמישי היו יותר מאושפזים במצב קל מאשר בגלים הקודמים, אבל מבחינת החולים קשה שיא הגל הזה השתווה לשיא הגל השלישי. מעניין גם שהגיבנת של הגל האחרון (מה שסימנתי בתור גל 5ב') התבטא רק בחולים קל, ולא בא לידי ביטוי בחולים בינוני וקשה.

אבל עיקר התהודה ניתנת באופן טבעי למתים. גם כאן מסתבר שהגל האחרון דומה לגל השלישי, ושניהם יותר גבוהים מכל הגלים האחרים. אבל עד כמה התמותה מהקורונה הייתה משמעותית בעצם? ואיך זה השתקלל עם תמותה מסיבות אחרות? כדי לענות על השאלות האלה צריך לנתח את התמותה העודפת בכל התקופה, ונשאיר את זה לטור הבא.

לסיכום, אחרי שתי שנים וחמישה גלים, אפשר לומר שזה לא נגמר. אבל כן רואים שינויים. הגל החמישי, שנגרם על ידי זן האומיקרון, היה שונה מהגלים הקודמים. הוא היה הרבה יותר גדול מבחינת ההדבקה והתחלואה, אבל התקבל הרושם שהמחלה שהזן הזה גורם קלה יותר, ורבים ראו בכך סימן לכך שהקורונה כבר לא כל כך מסוכנת. זה לא לגמרי נכון. הנתונים מראים שבעצם הגל הזה לא באמת היה קל יותר – הירידה היחסית בתחלואה הקשה ובמוות התאזנה עם העלייה בהדבקה, כך שהסך הכל נשאר בערך כמו שהיה קודם בגל השלישי.

בו בזמן, ההתמודדות עם הגל החמישי תוך ניהול שגרה בלי לסגור את המשק מראה שאולי היה אפשר להתמודד יותר טוב גם עם הגלים הקודמים. השאלה הגדולה, שעליה כמובן אין תשובה, היא מה יהיה האופי של הגלים הבאים: האם הקורונה אכן תהפוך למחלה שגרתית, או שחלילה יהיו עוד הפתעות לרעה. בגדול עושה רושם שלכולם פשוט נמאס מהקורונה, ורוצים לשכוח ממנה או לפחות להתעלם ממנה. אבל צריך לזכור שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה רק בזכות אנשי מערכת הבריאות ששומרים אצבע על הדופק כדי לראות אם משהו משתנה.

מקורות

הנתונים מהדשבורד של משרד הבריאות.

עוד גל טרור

מעציב שצריך לחזור לנושא הזה, אבל הטרור שוב מאיים להכתיב לנו את סדר היום. אז ראוי להיזכר איפה אנחנו חיים ומה היה כאן בעבר. נתחיל בנתונים הכי קשים: מספר ההרוגים מטרור בכל שנה. עכשיו רק תחילת אפריל, ומספר ההרוגים השנה כבר עומד על 14. למרבה הצער המספר הזה לא ממש חריג. היו לא מעט שנים בהיסטוריה שהיינו שמחים לראות בהן מספר כזה נמוך של הרוגים.

לצורך מתן קנה מידה, הגרף מראה גם את ההרוגים מתאונות דרכים. בשנים האחרונות מדובר ביותר מ-300 נפש לשנה (הירידה בשנת 2020 מיוחסת לקורונה). וזה כמובן לא הכל. מספר המתאבדים בשנה דומה למספר ההרוגים מתאונות דרכים. מספר ההרוגים מתאונות אחרות (תאונות ביתיות, נפילות, תאונות עבודה, טביעה, וכו') גבוה עוד יותר. כל זה מדגיש עד כמה הטרור הוא בעצם גורם שולי מבחינה סטטיסטית. אפילו בשנה המדממת ביותר של האינתיפדה השנייה, ההרוגים מטרור היו פחות מחמישית מכלל המתים מסיבות לא טבעיות. ברוב השנים זה הרבה פחות מאחוז. אבל התהודה שפעולות טרור זוכות לה גבוהה, ולא קשורה לסטטיסטיקה.

נושא שני הוא פעולות הטרור עצמן. השב"כ מפרסם דוחות חודשיים על פעולות טרור מאז 2014. מסתבר שהרוב המכריע של הפיגועים השוטפים בכל השנים הוא זריקת בקבוקי תבערה. בסבבי הסלמה מול עזה יש ירי של מאות ואפילו אלפי רקיטות. אבל יש גם לא מעט פיגועים מהסוג שראינו בשבועות האחרונים, אם כי כרגיל הם מסתיימים בלי הרוגים. הגרף הבא מראה את הנתונים על הפיגועים מהסוגים הקשים יותר: ירי, דקירות, דריסה, ומטענים. כפי שניתן לראות, גם פיגועים כאלה קורים באופן שוטף, בעיקר בשטחי הגדה המערבית, במזרח ירושלים, וקצת גם בעוטף עזה. הייחוד של השבועות האחרונים הוא לא בקיום הפיגועים אלא בהצלחה שלהם ובמיקום שלהם, בתוך הקו הירוק. בפברואר היו לא פחות פיגועים מאשר במרץ, פשוט לא שמנו לב.

מה שמחזיר אותנו לנושא התהודה. המטרה של הטרור היא לעורר פחד ואימה. לשבש את החיים ואת ההתנהלות היום-יומית. אז כל מי שמשתתף בהעצמת התהודה של הטרור ובליבוי ההיסטריה הציבורית בעצם משחק לידיהם של הגרועים באויבנו. זה כולל את אמצעי התקשורת עם השידורים החיים האינסופיים של "כתבי השטח" שבעצם אין להם שום דבר חדש לומר. וזה כולל את הפוליטיקאים שרוקדים על הדם ומבטיחים "להראות להם" ולחסל את הטרור. הסטטיסטיקה מראה שאין סיבה להאמין להם. כל עוד המדיניות הכללית היא "לנהל את הסכסוך" בלי לנסות לפתור אותו, ימשיך להיות טרור שוטף, וימשיכו להתרחש התפרצויות גדולות יותר מדי כמה שנים. כפי שרואים בבירור, הדבר היחיד שגרם לירידה של ממש במספר פעולות הטרור היה הסגרים של הקורונה – ואפילו אז עוד היו כמה פיגועים.

מקורות

מספרי ההרוגים לאורך השנים מאתר JVL.

דוחות השב"כ בנוגע לפיגועי טרור נגישים באתר השב"כ.

ההרוגים בתאונות דרכים מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.

נירמול הטירלול

אחד ההיבטים ההרסניים של מורשת נתניהו הוא חוק ההסדרים — אותו חוק שמועבר בצמוד לתקציב המדינה ומכיל גיבוב של חוקים חדשים ושינויים לחוקים קיימים שמועברים כמקשה אחת. נתניהו לא אחראי לקיומו של החוק הזה: זו הייתה המצאה של ראש הממשלה שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי במסגרת התוכנית הכלכלית של שנת 1985, שסיימה באיבחה אחת את המשבר האינפלציוני של אמצע שנות ה-80 (כיום זה נשמע דמיוני, אבל ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר יורם ארידור הובילו את המשק להיפר-אינפלציה שהגיעה ל- 445% בשנת 1984). במסגרת התוכנית הכלכלית הזו החוק היה מוצדק, ובעצם זה היה חוק ממוקד ומידתי — כולו 13 עמודים.

אבל במקום שזה יהיה חוק חד פעמי, המשיכו לחוקק חוקים כאלה גם בשנים הבאות. והחוקים האלה הלכו ונהיו פחות ממוקדים בתקציב של אותה שנה, ויותר ויותר כלי להעביר חקיקה דרך הכנסת בלי לאפשר דיון פרטני בכל אחד מהחוקים והשינויים. למשל הקמת מערך הביטוח המשלים של קופות החולים, שינויים בחוק התכנון והבנייה, הענקת רישיונות לתחנות רדיו אזוריות, המעבר לפנסיה צוברת, דחיית ישום חוק חינוך חובה לגיל הרך וחוק הדיור הציבורי, ועוד ועוד, כל מה שהאוצר והממשלה רוצים לדחוף דרך הכנסת בלי אפשרות של דיון פרטני והצבעה פרטנית, תחת איום שאם החוק לא יעבור התקציב לא יעבור ויהיה נורא ואיום.

התרומה של נתניהו לגדילה בדומיננטיות של חוק ההסדרים הייתה משמעותית. בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה החוק גדל ל-46 עמודים. כשהוא מונה להיות שר האוצר של שרון החוק טפח ל-118 עמודים. בעקבות השימוש הגובר בחוק ההסדרים היועצת המשפטית של הכנסת הוציאה הנחיות שהגבילו את השימוש בו, וזה אכן ירד — אבל רק עד שנתניהו הגיע שוב למשרד ראש הממשלה. יחד איתו, החוק חזר בגדול: 131 עמודים. וכשכחלון נהיה שר האוצר, נקבע השיא של כל הזמנים: 266 עמודים, כפול מהשיא הקודם.

נתניהו כבר לא ראש הממשלה. אבל הגישה שלו לניהול המדינה ול(אי)-הפרדת הרשויות עוד איתנו. למי שטיפח תקוות ש"ממשלת השינוי" תהפוך את המגמה נכונה אכזבה מרה. העברת תקציב המדינה אחרי שנתיים של שיתוק לוותה בחוק הסדרים שמגמד את כל מה שנעשה בעבר: לא פחות מ-425 עמודי חקיקה. התקציב עצמו, לשם השוואה, היה הרבה יותר קצר: 84 עמודים לתקציב 2021 ו-85 עמודים לתקציב 2022.

ולא נראה שהסוף באופק. כיום כל המערכת הפוליטית כבר מכוונת לחוק ההסדרים בתור הצורה המקובלת והרגילה להעביר דברים. אז במקום לדון לעומק בחוקים לגופם, מנהלים מאבקי כוח על מה יכנס לחוק ההסדרים. כי כולם יודעים – אם זה נכנס לחוק ההסדרים ונשאר שם, זה יעבור. אם לא, לך תחפש את אחותך.

קצב האירועים אצלנו תמיד היה גבוה, ועכשיו נראה שהעולם מנסה להתחרות בנו. בין המלחמה באוקראינה ללוויה בבני ברק קשה להתפנות לנושא לא סקסי בעליל כמו תהליכי חקיקה. אבל עכשיו שעת המבחן. באוצר כבר עובדים מזה זמן על תכנון התקציב ועיצוב חוק ההסדרים, מתוך כוונה להעביר אותם לפני סוף ספטמבר. מה שיקרה שם יבהיר אם הממשלה הנוכחית היא באמת ממשלת שינוי או לא. ממשלת שינוי צריכה לשנות כיוון ולחתור לאיזון ביחסי הכוחות בין הממשלה לכנסת. אבל בנט, שקד, וליברמן נכנסו לפוליטיקה דרך לשכת נתניהו, ולא מופרך לדאוג שמה שהם למדו שם הוא דווקא איך לנסות להפוך את ישראל למשטר עם רשות אחת בלבד שלא נתונה לשום ביקורת משמעותית. ואגב, התקציב עצמו יהיה שוב תקציב דו-שנתי. זה לא סימן טוב. אבל זה לא חייב להיות כך.

מקורות

ספירת העמודים של החוקים השונים כפי שהם מופיעים באתר החקיקה של הכנסת.

על דמוקרטיה ושחיתות

לאחרונה פורסמו נתוני 2021 של שני מדדים שמשווים את מצב מדינות העולם: מדד הדמוקרטיה של יחידת המחקר של האקונומיסט (שבועון מוביל בנושאי כלכלה ופוליטיקה), ומדד תפיסת השחיתות של ארגון "שקיפות בינלאומית". למרות שמדובר במדדים לדברים שונים, מעניין להשוות אותם אחד לשני.

מדד הדמוקרטיה מבוסס על 60 שאלות שמחולקות ל-5 קטגוריות. כל שאלה יכולה לתרום נקודה אחת לציון, וחלקן גם חצי נקודה, כדי לאפשר התייחסות ל"שטחים אפורים" שבהם אין מידע מובהק. הסקלה היא 0 עד 10. את המידע אוספים מחוות דעת שת מומחים ומסקרי דעת קהל. בפוסט הקודם כתבתי על השוואה בין ישראל למדינות אחרות בהתבסס על הציונים בשתיים מ-5 הקטגוריות: זכויות אזרחיות ומעורבות פוליטית של הציבור.

מדד תפיסת השחיתות מבוסס על הדעות של אנשי עסקים ומומחים למדינות שונות, כפי שהם באים לידי ביטוי בפרסומים של 12 גופים. הגופים האלה כוללים גופים כלכליים כמו הבנק העולמי והפורום הכלכלי העולמי, גופי מחקר כמו יחידת המחקר של האקונומיסט, וארגונים שונים כמו "פרידום האוז" האמריקני. הערכות השחיתות של כל הגופים האלה נאספות ומנורמלות סטטיסטית (חיסור הממוצע, חלוקה בסטיית התקן, והתאמה לסקלה של 0 עד 100). הנירמול הזה מאפשר לשלב הערכות שונות ולהשוות את התוצאות משנה לשנה. הציון של כל מדינה הוא הממוצע של הציונים שגופים שונים העניקו לה. לא כל הגופים מדרגים את כל המדינות, וצריך לפחות 3 ציונים כדי להיכלל במדד הסופי. בסקלה היא ש-0 מייצג שחיתות מקסימלית ו-100 מייצג טוהר מלא; אני מציג בגרף סקלה הפוכה כי כשמדובר במדד לשחיתות יותר אינטואיטיבי שערכים גבוהים ייצגו שחיתות גבוהה.

אז אחרי כל ההקדמות האלה, הנה התוצאות של הקשר בין ציוני מדד הדמוקרטיה לציוני מדד השחיתות. כל מדינה מיוצגת על ידי דיסקית, שהמיקום שלה נקבע לפי ערכי שני המדדים: המיקום האופקי מייצג את מדד הדמוקרטיה, והאנכי את מדד השחיתות. הגודל של הדיסקית משקף את גודל האוכלוסייה במדינה. זה מאפשר לראות לא רק את פיזור המדינות בצירים של דמוקרטיה ושחיתות, אלא גם לקבל הערכה על איזה חלק מהאנושות חי בתנאי דמוקרטיה ושחיתות שונים. הצבע של הדיסקיות משקף את היבשת, ומראה גם איפה הם גרים.

מה שרואים מיד הוא שיש קשר הפוך בין רמת הדמוקרטיה לבין רמת השחיתות: בגדול, ככל שמדינה דמוקרטית יותר, רמת השחיתות בה – לפי המדד הזה – נמוכה יותר. אבל זה לא קשר ישיר ורציף. ניתן לחלק את המדינות לשני צברים. במדינות פחות דמוקרטיות, אלה שבחלק העליון של הגרף, השחיתות די גבוהה, ויורדת רק קצת כשהמדינה נהיית יותר דמוקרטית. במדינות היותר דמוקרטיות, אלה שבצד ימין למטה, השחיתות נמוכה, ויורדת בחדות כשהדמוקרטיה משתפרת. אנחנו בקבוצה היותר דמוקרטית, אבל יחסית למעלה ומשמאל בה, כלומר בקצה הפחות דמוקרטי והיותר מושחת.

חשוב גם לציין שיש הפרדה חדה בין שתי הקבוצות: מדינות עם מדד דמוקרטיה קטן מ-7.5 הן בקבוצה הראשונה, ומדינות עם מדד גדול מ-7.5 בשנייה. זה קרוב לגבול בין "דמוקרטיות מלאות" לבין "דמוקרטיות פגומות" שמשמש לסיווג לפי מדד הדמוקרטיה: הגבול הזה מבחין בין ערך מדד גבוה מ-8 לעומת קטן מ-8.

החריג הבולט לתמונה הזו היא סין: היא מסווגת כמדינה אוטוריטרית שרמת הדמוקרטיה בה נמוכה, אבל רמת השחיתות בה פחותה ממה שרואים במדינות אוטוריטריות אחרות. ואם משווים לנתונים משנים קודמות, השחיתות בסין גם במגמת ירידה קלה. וברוח הזמן, מעניין גם לראות את היחס בין אוקראינה לרוסיה. ההבדל העיקרי הוא במדד הדמוקרטיה, שמסביר למה האוקראינים לא רוצים להסתפח לרוסים (מעבר לכך שהם פשוט לא רואים את עצמם כרוסים). אבל מצד שני, גם להם יש עוד הרבה לאן להתקדם במימד השחיתות.

מקורות

נתוני מדד הדמוקרטיה מהאתר של EIU.

נתוני מדד תפיסת השחיתות מהאתר של CPI.

נתוני אוכלוסייה ויבשות מ-Our World in Data.

כמעט דמוקרטיה מלאה

מחלקת המחקר של האקונומיסט פרסמה את מדד הדמוקרטיה לשנת 2021. עברו 4 שנים מאז הפעם האחרונה שהסתכלתי על זה , אז חשבתי שראוי לראות מה השתנה. מסתבר שבגדול בכל העולם יש הידרדרות מסוימת אבל ישראל דווקא משתפרת. כל כך שאנחנו ממש על הסף לעבור מסיווג של "דמוקרטיה פגומה" לסיווג של "דמוקרטיה מלאה". הנה הגרף.

כפי שאפשר לראות, המדד הזה מורכב מחמישה רכיבים:

• תהליך הבחירות ופלורליזם. האם הבחירות חופשיות והוגנות? האם יש זכות בחירה לכל? האם יש איומים על הבוחרים? האם לאופוזיציה יש סיכוי בכלל?
• תפקוד הממשלה. האם לרשות המחוקקת יש מעמד עליון? האם הממשלה חופשית מהשפעות חיצוניות, למשל של הצבא או גופים כלכליים ודתיים? האם יש שחיתות? האם יש שקיפות?
• מעורבות פוליטית של הציבור. מהו אחוז ההצבעה? האם יש נכונות להשתתף בהפגנות?
• התרבות הפוליטית. עד כמה יש תמיכה בדמוקרטיה? כמה מהציבור שואפים למנהיג חזק שיכול לעקוף מנגנונים דמוקרטיים?
• חירויות אזרחיות. האם יש חופש ביטוי והפגנה? האם יש חופש דת? האם יש שוויון בפני החוק?

בסך הכל יש 60 שאלות כאלה בכל התחומים ביחד. הנתונים נאספים מחוות דעת של מומחים ומסקרי דעת קהל. כל שאלה יכולה לתת נקודה אחת אם המצב טוב, חצי נקודה אם ככה ככה, או אפס אם המצב רע. בכל תחום מסכמים את הנקודות ומנרמלים לטווח של 0 עד 10 (כי בתחומים שונים יש מספר שונה של שאלות). המדד הסופי הוא ממוצע פשוט של הציונים ב-5 התחומים.

כשמסתכלים על הרכב הציונים שלנו, רואים שיש לנו ציונים גבוהים במעורבות פוליטית של הציבור ובתהליך הבחירות. בתחומים האלה אנחנו ממש דמוקרטיה. הציונים על תפקוד הממשלה והתרבות הפוליטית לא משהו, וממוקמים באופן מובהק בתחום של דמוקרטיות פגומות. אבל הציונים הכי נמוכים שלנו הם בחירויות אזרחיות. בזה אנחנו משטר היברידי, כלומר לא ממש דמוקרטי (אם כי בקצה העליון של ההיברידי).

מה שמעניין אבל הוא להשוות את זה למצב בארצות אחרות. הנה השוואה כזו, שמראה את 50 המדינות העליונות בדירוג, מתוך 167 בסך הכל.

בהשוואה רואים שישראל הייתה במקום ה-23 בדירוג הכללי של מדד הדמוקרטיה בשנת 2021. אבל מרכיבי הציון שראינו לעיל שונים לגמרי מכל המדינות האחרות שבראש הדירוג. בכל המדינות האחרות הציון בסעיף החירויות האזרחיות מושך כלפי מעלה, ואילו הציון בסעיף המעורבות הציבורית מושך כלפי מטה (פרט לנורבגיה, שבה כל הציונים גבוהים). בישראל זה הפוך. רק לנורבגיה יש ציון גבוה כמו שלנו במעורבות, ואכן הציבור בישראל מפגין מעורבות פוליטית עמוקה (ראו למשל את לובי 99, "הלובי של הציבור", שהוא מיזם יחודי במימון המונים ששוכר לוביסטים מקצועיים כדי לייצג את האינטרסים של הציבור בכנסת כנגד לוביסטים של בעלי הון, ואת שקוף, כלי תקשורת עצמאי במימון המונים שמפרסם תחקירים עיתונאיים בנושאים שאינם מטופלים על ידי העיתונות המסחרית. גילוי נאות: אני תומך בשניהם). חלקית זה עוד פן לא צפוי של מורשת נתניהו: המעורבות פה תמיד הייתה גבוהה, אבל בשנתיים האחרונות היא עלתה עוד יותר, וב-2021 הגענו לציון 10 עגול.

אבל מצד שני בין 50 המדינות העליונות בדירוג יש רק אחת עם ציון נמוך משלנו בחירויות אזרחיות (מלזיה, במקום ה-39). הציונים של כל האחרות חוץ מהודו הרבה יותר גבוהים. אם אתם תוהים, הנושא של חירויות אזרחיות כולל בין היתר את הסעיפים הבאים:

• האם יש עיתונות חופשית ופלורליסטית, חופש ביטוי, ואפשרות לדיון ציבורי בנושאים חשובים, או שיש עדיפות לכלי תקשורת מדינתיים ולבעלי הון והתקשורת מדברת בקול אחד?
• האם יש חופש התארגנות של עובדים? וחופש התארגנות פוליטי?
• האם יש אפשרות להתלונן נגד הממסד, ומערכת המשפט היא עצמאית ובלתי תלויה?
• האם האזרחים נהנים מביטחון? האם יש שימוש בעינויים?
• האם יש חופש דת לכולם או שיש עדיפות לבני דת מסוימת? האם יש חופש אישי?
• האם יש אפליה על בסיס גזעי? האם יש שוויון בפני החוק?
• האם המדינה נתפסת כמגינה על זכויות הפרט? האם המדינה משתמשת בחשש מאיומים כתירוץ להגביל את החירויות האזרחיות?

אז הנה אתגר לאנשי "ממשלת השינוי": בואו נראה מה אפשר לשפר כאן, כדי שהשנה נושא החירויות האזרחיות לא יגרור אותנו כל כך כלפי מטה יותר, ונהפוך ל"דמוקרטיה מלאה". יש לא מעט מועמדים. חלקם, למרבה הבושה, נתונים במחלוקת, ואין סיכוי שנראה בהם התקדמות. אבל יש כאלה שאפשר לנצל את ההזדמנות ולהתקדם בהם. למשל אחד שכתבתי עליו לא מזמן הוא לאפשר לאזרחים שרוצים בכך להתחתן. נשמע טריוויאלי, לא?

מקורות

דוח מדד הדמוקרטיה ניתן להורדה מאתר ה-EIU.

מה האוצר באמת חושבים על שוק חופשי וקומוניזם

לפני עשרים ומשהו שנים הייתי צריך סריקת MRI, וקבעו לי תור לאמצע הלילה במוצאי שבת. עד כמה שאני זוכר לא חשבתי על זה יותר מדי. זה אפילו היה די נוח כי היה קל למצוא חנייה. ובהינתנן שמדובר במכשירים נורא יקרים, נראה סביר לנצל את אלה שיש כמה שרק אפשר.

אבל לפני שבועיים שומרים פרסמו תחקיר שמאיר את העניין בצורה אחרת, וגם התחבר לי להרבה דברים אחרים שכתבתי עליהם לאורך השנים. לפי התחקיר הזה המחיר, לפחות כיום, הוא לא הבעיה. יש מוסדות שרוצים להפעיל מכשירים כאלה ומגייסים את התקציב הדרוש לשם כך. אבל מסתבר שבנוסף לכסף צריך גם רישיון ממשרד הבריאות. וחלוקת הרישיונות כפופה להוראות של "תקנות בריאות העם", ויש שם מגבלות על כמה רישיונות אפשר לנפק ואיפה אפשר להציב מכשירים. ומסתבר גם שלפי ההגבלות אי אפשר הציב עוד מכשירים, וכדי לשנות את התקנות צריך הסכמה של משרד האוצר, ומשרד האוצר לא רוצה.

אבל נתחיל מנתונים על המצב כיום. מה שאני מראה כאן הוא השוואה בינלאומית לפי נתוני ה-OECD, שזה בערך קבוצת ההתייחסות שלנו. שלושת הגרפים הראשונים מראים מספרי מכשירי MRI, מכשירי CT, ומכשירי הקרנה, מנורמלים לגודל האוכלוסייה. רציתי לכלול גם מכשירי ממוגרפיה, אבל על זה אין נתונים מישראל. גם במדינות אחרות לא תמיד יש את כל הנתונים, ולכן המדינות בהשוואות משתנות מגרף לגרף. פסלתי גם מדינות שהייתה אינדיקציה שמתודולוגיית איסוף הנתונים שלהן שונה או השתנתה במהלך התקופה. חלק מהמדינות מזוהות, אבל לא שמתי תוויות לכולן כדי למנוע צפיפות.

אז בכל המקרים ולאורך השנים אנחנו בתחתית מבחינת כמות המכשירים יחסית לגודל האוכלוסייה. מבין המדינות שנכנסו להשוואה, רק במקסיקו יש פחות באופן קונסיסטנטי. לגבי מכשירי MRI ו-CT, בתחילת המאה היינו בתחתית של קבוצה די גדולה של מדינות, כולל למשל טורקיה, צ'כיה, פולין, וספרד, אבל מאז מספר המכשירים גדל יותר אצלן מאשר אצלנו והן פתחו עלינו פער מסוים. בנוסף יש קבוצה של מדינות אחרות שבהן מראש היו הרבה יותר מכשירים, למשל ארה"ב, גרמניה, ואיטליה, ויחסית אליהן הפער גדל עוד יותר. במכשירי CT יש 3 חריגים: דנמרק ולטביה שהפגינו עלייה דרמטית ועברו מהקבוצה הנמוכה לגבוהה, ואוסטריה מהקבוצה הגבוהה שהיא המדינה היחידה שיש בה מגמת ירידה. במכשירי הקרנה יש פחות הבחנה בין קבוצות, וגם פחות שינוי לאורך זמן.

כיוון שכבר הייתי באזור נתוני הבריאות של ה-OECD, הסתכלתי גם על עוד השוואות. למשל תקן מיטות בתי החולים. הגרף הבא מראה השוואה של מיטות אשפוז לנפש. אפשר לראות שבכל העולם (חוץ מבקוריאה) יש מגמת ירידה לאורך השנים, כנראה מאשפזים פחות, אבל ישראל שומרת על מקומה בתחתית.

הסיבה שמספר מיטות האשפוז חשוב היא שוב כי זה תקן, כלומר מכסָה שמאושרת על ידי משרד הבריאות. הרי כל שנה בחורף יש כתבות על מחלקות שהתפוסה בהן 130% או 150% או אפילו יותר. זה לא אומר שכמה חולים שוכבים באותה מיטה. פשוט מביאים עוד מיטות ומצופפים את החדרים או שמים חולים במסדרון. המספר של מיטות שמופיע בסטטיסטיקה הוא לא מיטות אמיתיות שחולים שוכבים בהן, אלא מיטות שמשרד הבריאות הקציב להן תקן. והתקן הזה קובע גם את מספר הרופאים והאחיות שצריך. לכן משרד האוצר מתנגד תדיר להגדלת תקן המיטות: כשנותנים תקן למיטה צריך גם לשלם משכורת לרופא, וזה עולה הרבה יותר מהמיטה.

אז מה באמת המצב עם רופאים ואחיות? כפי שהגרפים הבאים מראים, שיעור הרופאים אצלנו בערך באמצע יחסית למדינות אחרות, אבל בכל זאת בקבוצה הנמוכה יותר. באחיות אנחנו כן קרוב לתחתית, ועוד עם מגמה קלה של ירידה. דבר דומה קורה עם המתמחים. כמו שיש תקנים מוגבלים לרופאים, יש גם תקנים מוגבלים למתמחים, בהבדל שמדובר בתקנים זמניים בלבד. אז המצב כיום הוא שיש בוגרים של בתי ספר לרפואה שצריכים לחכות כמה שנים עד שהם מקבלים מקום להתמחות, ובינתיים מעבירים את הזמן בעבודות אחרות. זה לא מוסיף ליכולת המקצועית שלהם. בינתיים אפשר לנצל את אלה שכן זוכים בהתמחות ולסחוט מהם משמרות של 26 שעות ברציפות. לפני עשרות שנים, כשחוסר התקנים היה פחות אקוטי, זה היה אפשרי כי אפשר היה לחטוף כמה שעות שינה באמצע. כיום אי אפשר, מה שפוגע גם בהם וגם בחולים.

כל זה מסתכם לדוגמה בוטה במיוחד של העדפת שיקולים תקציביים קצרי-רואי של האוצר על פני שיקולים מקצועיים של משרדים אחרים. האוצר מסתכל על זה דרך החור בגרוש. אם יהיו יותר מכשירי אבחון, למשל, אז יש סכנה שאכן ישתמשו בהם יותר, אולי אפילו יותר מדי, לדברים שלא ממש צריך, והבדיקות האלה יקרות כי המכשירים יקרים, וזה יעלה את ההוצאה על הבריאות. אבל השאלה שנמצאת ברקע היא כמה מכשירים רפואיים ומיטות ורופאים באמת צריך. בלי קשר להשוואה הבינלאומית, לפי העומס הקיים על המכשירים כיום ברור שמה שיש לא מספיק לאופן שבו הרפואה מתבצעת בארץ. והגורמים המקצועיים, קרי משרד הבריאות, חושבים שצריך יותר. כדי שאפשר יהיה לספק שירותי בריאות כמו שצריך.

כשמנסים לישב את שתי הגישות רואים שאכן זו שאלה לא פשוטה, ויש הרבה שיקולים שצריך לקחת בחשבון. בתקנות בריאות העם אפילו רשמו כמה מהן באופן מפורש, ומנכ"ל משרד הבריאות אמור להתחשב בהן לפני שהוא מחליט על מתן רישיון למכשיר:

1. ההשפעה על בריאות הציבור של השינוי הצפוי בתדירות הטיפולים או הבדיקות;
2. שיעור המכשירים המיוחדים לנפש באוכלוסיה או פריסתם בארץ, כפי שנקבע בתוספת, ובתנאים הנוספים המפורטים בה;
3. נגישות הציבור למכשיר המיוחד;
4. הוצאות ההפעלה השוטפות והשלכתן על כלל ההוצאה הציבורית לבריאות;
5. בטיחות המכשיר המיוחד ויעילותו למטרה שלשמה הוא נועד.

כפי שניתן לראות, יש כאן תערובת של שיקולים מסוגים שונים בתכלית. השיקולים האי-זוגיים (כך זה יצא) הם שיקולים מקצועיים שקשורים לבריאות הציבור ולמכשיר עצמו. אבל ביניהם השתחלו שני שיקולים אדמיניסטרטיביים: הגבלות שרירותיות שרשומות בתוספת לתקנות, וההשלכות האפשריות על ההוצאה הציבורית לבריאות. ובמבחן התוצאה, מה שקובע הוא השיקולים הנוספים האלה ולא שיקולי הבריאות. בפרט, התירוץ הקבוע לכך שאי אפשר להוסיף מכשירים הוא שמוצו כל הרישיונות האפשריים לפי ההגבלות שרשומות בתוספת (גם אם לא תמיד זה לגמרי נכון, כפי שמודגם בתחקיר אחר של שומרים בנושא מכשירי PET-CT). אבל מי ואיך קבעו שצריך למשל מכשיר MRI אחד לכל 189 אלף נפש?

אם אנשי האוצר היו באמת מאמינים בשוק חופשי כמו שהם טוענים לעיתים קרובות הם היו צריכים לתת לכל מי שרוצה להשקיע במכשיר לעשות את זה על אחריותו, ואם באמת יש ביקוש יהיה שימוש למכשיר וההשקעה תשתלם, ואם לא אז זבש"ו. ולפי הדוֹגמה הרגילה זה גם יתרום להורדת מחירים, כי תהייה תחרות. אבל האוצר בעצם יותר מאמינים במודל הקומוניסטי של משק ריכוזי שבו הם מחליטים הכל. והשיקול העיקרי שלהם הוא להגביל את ההוצאה על הבריאות, שבמקרה הזה מתבטא בחשש משימוש עודף ולא מבוקר במכשירים חדשים ויקרים. ואכן הם מצליחים לאכוף את דעתם, ודוח ממרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2008 קבע במפורש כי "קביעת קריטריונים למתן רישיונות למכשירים רפואיים מיוחדים נשענת בעיקרה על שיקולים כלכליים בראשם הרצון למנוע עלייה בהוצאה הלאומית לבריאות".

אבל האם הגבלת האפשרות לבצע בדיקות מתקדמות מובילה באמת לחיסכון? או שזו רק עוד דוגמה לחיסכון לכאורה בדבר שקל למדוד אבל שגורם למחיר כבד במקומות אחרים? יש כמה סיבות לחשוב שהתשובה השנייה היא הנכונה:

• מקובל בכל העולם שמניעה ואבחון מוקדם הם גורמים מכריעים בטיפול במחלות קשות, ומגדילים את ההצלחה ומקטינים את העלות. אז אם חסכנו עלות של בדיקות יש סכנה שנשלם על זה בריאותית בהמשך ונזדקק לטיפול יקר וממושך יותר. זה גם מגדיל בחזרה את ההוצאה הישירה על בריאות, ומעבר לכך, גם גורם לפגיעה כלכלית נוספת כתוצאה מחולים שלא עובדים, ובני משפחה שלא עובדים כי הם צריכים לעזור ולטפל בהם.
• בדיקות מתקדמות הן גם כלי חשוב בתכנון הטיפול במחלות כמו סרטן. וחשוב לבצע אותן מהר ככל האפשר. אז כשבן משפחה אחד מאובחן עם סרטן, וקובעים לו תור רק לעוד חודש או חודשיים, כל המשפחה נכנסת לאטרף ומתגייסת לעזור. זה לא יעיל וגם מעודד תרבות של מאכערים כדי לארגן תורים מהירים יותר.
• עוד עניין קטן הוא שסריקת CT מבוססת על קרני רנטגן מסוכנות, ואילו MRI לא. האם משקללים את הסיכון של CT כשמעדיפים את המחיר הנמוך יותר שלו?
• לגבי רופאים ובמיוחד אחיות, יש את העניין של שחיקה שנובעת מצפיפות במחלקות, ואת החיכוך המוגבר עם המשפחות שלא מרוצות מהמצב הזה. אז אחיות בבתי חולים מעדיפות לפעמים לעבור למקום פחות תובעני, למשל טיפת חלב. האם החיסכון בתקנים מצדיק את זה?
• באופן דומה, כבר מזה זמן מזהירים ממחסור חמור ברופאים בעתיד הקרוב, ומכך שלא מכשירים מספיק רופאים חדשים. איך זה מתיישב עם המגבלות על מתמחים?

על שאלות כאלה קשה מאוד לענות בשקלים, כי קשה לאסוף את כל הנתונים ולכמת אותם. אבל זה לא אומר שההשפעות האלה לא קיימות, או שהן נמוכות מהמחיר הישיר של עוד בדיקות ועוד תקנים.

ומה האלטרנטיבה להשקפה קצרת הרואי של האוצר? הנה רעיון אפשרי: מה אם במקום מערכת בריאות לחוצה שצריכה להיאבק על כל תקן הייתה כאן מערכת בריאות שנהנית משפע? רבות נכתב על כך שהמשאב החשוב ביותר של ישראל הוא ההון האנושי שלה. בעבר כל אמא יהודיה, וכיום גם כל אמא ערביה, רוצות שהילד יהיה רופא. למה לא בעצם? זו צורה מצוינת לפתח את ההון האנושי. ישראל יכולה להיות מעצמה של הכשרה רפואית במקום להשתרך מאחור עם מספר בוגרים נמוך במיוחד (כן, לא רק בתקנים לרופאים, גם במקומות בבתי ספר לרפואה אנחנו בתחתית).

נכון שלא צריך יותר ממספר מסוים של רופאים עבור האוכלוסייה המקומית. אבל א', אנחנו רחוק משם. ו-ב' למה שישראל לא תהפוך גם למרכז רפואי מוביל ברמה הבינלאומית? מה רע בתיירות רפואית, כזו שלא באה על חשבון השירותים הרפואיים לאוכלוסייה המקומית אלא מנצלת בצורה מתוכננת ומבוקרת את עודף המשאבים במערכת? זה יכול גם להשתלב מצוין עם מגזר ההיי-טק. כל מה שצריך הוא חזון ונכונות לשחרר את המגבלות על המערכת, ויש המון אנשים מוכשרים שישמחו לרוץ עם זה קדימה. ובעיקרון זה מה שהאוצר היו אמורים לקדם, במקום להפעיל רגולציה מהסוג הקטנוני, האנכרוניסטי, והמזיק ביותר.

מקורות

כל הגרפים מתבססים על אתר הנתונים הסטטיסטיים של ה-OECD. צריך ללחוץ על Health בתפריט הצפוף משמאל, ואז על Health Care Resources, ואז לבחור את הסעיפים שרוצים (מכשור, רופאים, אחיות, או דברים אחרים שמעניינים אתכם; הנתונים לעיל הם על practising physicians ו-practising nurses).

תקנות בריאות העם (מכשירים רפואיים מיוחדים), תשנ"ד-1994 מאתר נבו.

רישוי מכשירים רפואיים מיוחדים בישראל: CT ו-MRI, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, יולי 2008.

זכרונות מגלזגו

קצת יותר מחודש מוועידת האקלים בגלזגו, שבה לא ממש החליטו להקטין את השימוש בדלקים פוסיליים מספיק כדי להבטיח שההתחממות הגלובלית תישאר בטווח של 1.5 מעלות. היו דיווחים שנשיא הוועידה התנצל בסופה וכמעט בכה. רוב הפרשנויות האשימו את סין והודו שהכלכלה שלהן תלויה בפחם וקשה להן להפסיק.

אבל יש עוד סיבה: הפער בין מי שאחראי למי שמשלם את המחיר.

גרינפיס הוציאו בשבוע שעבר תרגום למאמר של פרופ׳ סוניה קלינסקי מאוניברסיטת אריזונה שמתייחס לבעיית שינוי האקלים מנקודת מבט של צדק ואי-שוויון. יש שם כמה תרשימים ומפות שמדגימים את הטיעונים. בפרט תפסו את עיני שתי מפות, אחת שבה המדינות צבועות לפי פליטת ה-CO₂ שלהן, והשנייה שבה הן צבועות לפי הפגיעוּת שלהן משינוי האקלים. מה שמעניין הוא ששתי המפות האלה נראו משלימות זו לזו. בראשונה המדינות הצבועות בצבעים חזקים יותר היו בחצי הכדור הצפוני וקצת גם באזורים דרומיים, אבל מרכז אפריקה נראה די ריק. בשנייה מרכז אפריקה בלט, ובמידה מסוימת גם דרום-מזרח אסיה ודרום אמריקה, ואילו הצפון ואוסטרליה היו די חסרי צבע.

כדי לבדוק עד כמה הקשר הזה מובהק ציירתי את גרף הפיזור הבא. הציר האופקי הוא פליטת CO₂ לנפש (זה בסקלה לוגריתמית מסיבה שתוסבר בהמשך). היחידות הן טונות לנפש בשנה. הציר האנכי הוא מדד הפגיעות, שהסקלה שלו היא בין 0 ל-1. כל מדינה מיוצגת על ידי דיסקית שהגודל שלה משקף את גודל האוכלוסייה במדינה, והצבע שלה את היבשת שבה היא שוכנת.

נתחיל מימין. המדינות שבהן יש פליטה רבה יחסית של CO₂ הן מדינות אירופה, ארה"ב, וסין (וגם אנחנו שם, העיגול הכחלחל הקטן בין מדינות אירופה). אירופה וארה"ב (וגם אנחנו) נהנים מרמת פגיעות נמוכה יחסית, סין קצת פחות. אבל גם סין במצב יותר טוב מהודו ומדינות דרום אמריקה, שפולטות פחות ופגיעות יותר. וכמובן שהכי דפוקים הם מדינות אפריקה, שהפליטות שלהן אחוזים בודדים מאלה של המדינות הפולטות של הקבוצה הראשונה, אבל הפגיעות שלהם כפולה.

אם רוצים לתאר את הקשר בין פליטות לפגיעות, נוח שהנקודות בגרף יהיו על קו ישר. בגרף המקורי שציירתי זה לא היה כך: לרוב המדינות יש רמת פליטות נמוכה, אז הן הצטופפו בצד שמאל של הגרף, ואלה שפולטות יותר יצרו מעין קשת שיורדת לכיוון ימין. אבל כשציירתי את הגרף שוב עם ציר אופקי לוגריתמי, המדינות די הסתדרו על קו ישר כפי שניתן לראות. המשמעות של שימוש בציר לוגריתמי הוא שמרחקים שווים מייצגים כפל ולא תוספת של ערך. אז במקרה הזה מה שמקבלים הוא המודל הבא: על כל הכפלה של הפליטות פי 10, אינדקס הפגיעות יורד ב-0.15.

אז זה חלק מההסבר לחוסר המעש: מי שבסכנה הכי גדולה לא יכולים לעשות הרבה, כי הם לא באמת חלק מהמשחק. ומי שפולטים הרבה ולכן יש להם מה לצמצם לא בסכנה מיידית, אז המוטיבציה שלהם יותר נמוכה. זה כמובן בהנחה שמסתכלים רק על הפגיעות הישירה, ומתעלמים מהאפשרות של קריסה גלובלית שתשפיע על כולם.

בו בזמן, צריך לזכור שזה רק חלק מההסבר. חלק אולי יותר גדול הוא הקושי לשנות. במקרה של הודו למשל זה ממש טרגי: הם רואים את המשך השימוש בפחם כהכרחי כדי להמשיך להתפתח, ואכן יש להם עוד הרבה לאן להתפתח, אבל הם גם בסכנה גבוהה יחסית לפגיעה ממשבר האקלים.

מקורות

נתוני הפליטות של CO₂ לנפש מאתר Our world in data (כן, אותו אתר שמספק גם נתוני קורונה). זה כולל פליטות משריפת דלקים לאנרגיה ומיצור מלט.

נתוני אינדקס הפגיעות מפרויקט Global adaptation initiative באוניברסיטת נוטר דאם. המפה במאמר הייתה מבוססת על אינדקס קצת שונה, אבל לא מצאתי את הנתונים שלו.

בשני המקרים השתמשתי בנתונים לשנת 2019.

ממלכת השניצל

זה היה אמור להיות עניין פשוט וקליל. שומרים פרסמו אינפוגרפיקה לפיה ישראל היא שיאנית העולם בצריכת בשר עוף, בהקשר של שפעת העופות שפרצה בלולים בצפון. כשראיתי את זה עניין אותי מה המצב לגבי בשרים אחרים ובפרט בקר, ומה הסך הכל. הייתה שם הפנייה ישירה למקור הנתונים מה-OECD, אז היה קל למצוא אותם ודי מהר היה לי ביד את הגרף הבא:

זה גרף פיזור של מדינות נבחרות, כשהמיקום האופקי מציין צריכת בשר עוף בק"ג לנפש בשנה, והמיקום האנכי צריכת בשרים אחרים (בקר, צאן, וחזירים) גם בק"ג לנפש בשנה. ישראל אכן חריגה בקצה הימני, עם צריכת עוף של 64.4 ק"ג לנפש בשנה, וצריכת בשרים אחרים (בעיקר בקר) של 26.1 ק"ג לנפש בשנה. הקווים האלכסוניים מראים את הסכום של שני הרכיבים. בישראל זה 90.5 ק"ג בשר לנפש בשנה, מה שמציב אותנו לפני אוסטרליה (89.3) וארגנטינה (87.5) אבל אחרי ארה"ב (101.6). ממוצע ה-OECD הוא רק 70.3.

הייתי יכול לעצור כאן עם המסקנה שישראל אכן שיאנית בצריכת עוף, וגם כמעט שיאנית בצריכת בשר בכלל. אבל הנתונים של ה-OECD כללו לא רק את השנה האחרונה אלא מידע היסטורי מאז 1990 ותחזיות עד 2029, והיה נראה שיש שינוי משמעותי לאורך הזמן. כיוון שצריכת בשר היא מדד חשוב לרמת חיים, חשבתי שיהיה מעניין לראות איך היא השתנתה לאורך השנים. זה הניב תוך כמה דקות את הגרף הבא:

אז יש עלייה מסוימת בצריכת בשר, עם כמה זיגזגים. אבל יש גם מדרגה ענקית בעוף בשנת 2000, שאם מאמינים לה היא אומרת שצריכת בשר העוף לנפש קפצה בכ-50% בשנה אחת. זה מסוג הדברים שפשוט לא יכולים להיות. אז אחרי קצת גירודים בראש החלטתי ללכת לראות מה ללמ"ס יש להגיד על זה. לקח קצת זמן לגרד את הנתונים מהשנתונים הסטטיסטיים של שנים שונות (בכל שנתון יש נתונים רק לשנה אחת), אבל בסוף התקבל הגרף הבא. הוא כולל נתונים גם על דגים וביצים, כי זה היה שם ליד וזה קשור.

אז אפשר לראות את העלייה ברמת החיים בשנות ה-50 וה-60, ושהעלייה בצריכת עוף נמשכה עד שנות ה-80. וגם שאצל הלמ"ס לא היה זינוק של 50% בשנת 2000, אלא ירידה שהיא אמנם משמעותית אבל לא חורגת בהרבה מתנודות אחרות. הבעיה היא שהיו ירידות כאלה גם בבשר הבקר וגם בדגים באותה השנה. כשרואים את כל זה ביחד זה מעלה חשד שיש בעיה בנתונים בשנה הזו. ובעצם זה עוד יותר מסובך – הנתונים של שנת 2001 כל כך מופרכים שאני בכלל לא מראה אותם. אבל עדיין נשאר שבר בין הנתונים עד 2000 והנתונים החל מ-2002. אני לא יודע אם באמת יש בעיה או שבאמת הייתה פתאום ירידה משמעותית בצריכת הבשר והדגים, אבל זה נראה מאוד חשוד.

אז מה אפשר להסיק מכל זה?

• אנחנו אוכלים יחסית הרבה בשר, וכנראה באמת שיאני העולם בעוף (בעצם בפטם, כי זה כולל הודו).
• השינויים הגדולים בצריכת הבשר היו בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה הקודמת.
• צריך להיזהר עם נתונים גם ממקורות אמינים ומכובדים כמו ה-OECD. תמיד כדאי להסתכל על הנתונים בעיניים, ולבדוק כשיש משהו חשוד.
• במקרה הקונקרטי הזה קורה משהו חשוד בנתונים סביב שנת 2001.

מקורות

נתוני ה-OECD מהאתר שלהם, סדרת הנתונים על צריכת בשר. ההפנייה הרשמית היא:

OECD (2021), Meat consumption (indicator). doi: 10.1787/fa290fd0-en (Accessed on 24 December 2021)

סדרת הנתונים הזו היא בעצם חלק מפרסום שכולל תחזית עתידית שממשיכה עד סוף העשור. שומרים השתמשו בנתון האחרון שיש, שכרגיל זה הדבר הנכון לעשות, אבל במקרה הזה הוביל לכך שהנתונים שהם הראו הם בעצם תחזית ל-2029. אני השתמשתי בנתונים לשנת 2020, מתוך הנחה שאו שהם נתוני האמת האחרונים או שהם מאוד קרובים אליהם.

נתוני הלמ"ס נלקחו מלוח "מאזן אספקת המזון" כפי שהופיע בשנתון הסטטיסטי לישראל בשנים שונות. בכל שנתון יש נתונים לשנה אחת או במקרים בודדים לשתיים, אז צריך להעתיק מכל השנתונים. אני התעצלתי אז עשיתי את זה בקפיצות של שנתיים-שלוש. הלוח הזה מופיע במקום אחר ועם מספר אחר כל שנה, כיום הוא בפרק החקלאות, בעבר היה בפרק רווחה, והייתה גם תקופה בעבר הרחוק שהיה פרק נפרד על צריכה. תחת "בקר" כללתי גם את הנתון על איברים פנימיים, ובשנים הראשונות גם את הנתון על בשר משומר. תחת "עוף" כללתי גם הודו, שמופיע בנפרד מאז 2001. אגב הנתונים של שנת 2001 לא נכונים בעליל (למשל פי 3.5 יותר איברים פנימיים מבקר), ומחקתי אותם.

השאלה מה בדיוק הנתונים השונים כוללים לא לגמרי ברורה. תחשבו על פרה. כשהיא נכנסת לבית המטבחיים יש לה משקל מסויים. אחרי ששוחטים אותה מסירים את הראש, הזנב, הפרסות, האיברים הפנימיים והעור. מה שנשאר שוקל כמובן פחות, ונקרא carcass weight. הנתונים על כמות בשר כוללת מתייחסים לזה. אבל באתר ה-OECD כתוב שהנתונים של צריכה לנפש הם של retail weight, כלומר בשר נטו כמו שקונים אותו בסופר, אחרי שהפרידו אותו מהעצמות. באתר הלמ"ס לא מצאתי התייחסות לזה, אז אולי גם זה גורם להבדל.

בין ההריסות

די נדיר ששומעים בחדשות על הריסת בתים. כרגיל זה קורה רק במקרים של הריסת בתים של מחבלים, ואז עולה הוויכוח אם זה ראוי (כי מדובר בענישה של המשפחה יותר מאשר של המחבל) והאם זה עוזר בכלל (כלומר האם זה מרתיע אחרים מלבצע פעולות טרור או שלהפך — זה ממריץ אחרים לבצע פעולות נקם). אבל בעצם הריסת בתי מחבלים היא תופעה שולית לחלוטין. הסיבה הנפוצה להריסת בתים היא בנייה בלי רישיון.

הבעיה הראשונה כשרוצים לדעת על מה ולמה וכמה הורסים בתים היא, כמו כרגיל, שאין נתונים זמינים ונוחים. זה לא משהו שרשויות המדינה אוספות ומפרסמות. אז באופן פרדוקסלי משהו יש יותר נתונים על הריסת בתים בשטחים, כי שם זה חלק מהכיבוש וממערכת היחסים בין מדינת ישראל לפלסטינים. על זה יש לפחות שלושה מקורות:

• נתונים של המינהל האזרחי על הוצאת וביצוע צווי הריסה, לתקופה 1988-2020. הנתונים האלה התקבלו כתשובה לבקשת חופש מידע של עמותת במקום.
• נתונים של ארגון בצלם, שעורך תחקיר על כל מקרה שמגיע לידיעתם. יש להם נתונים לשנים 2004-2021.
• נתונים של ארגון OCHA, שזה המשרד לתיאום של פעילות הומניטרית של האו"ם. יש עשרות משרדים כאלה ברחבי העולם, והם אוספים נתונים כדי להעריך את הצרכים ההומניטריים של אוכלוסיות שונות כדי שאפשר יהיה לסייע להן באופן יעיל. לשטחים הם הגיעו במהלך האינתיפדה השנייה, בין היתר בעקבות בקשה של ראש הממשלה שרון לתמיכה של האו"ם בסיפוק צרכים של האוכלוסייה הפלסטינית. הנתונים שלהם על הריסת בתים מכסים את השנים 2009-2021, ומתבססים על ביקורים בשטח בכל מקרה.

מספר מקרי ההריסה בשטחים כל שנה לפי שלושת המקורות האלה מוצגים בגרף הבא.

כפי שבולט לעין המספרים של המינהל נמוכים באופן משמעותי מאלה של בצלם ו-OCHA. סיבה אפשרית אחת לכך היא שמדובר בנתונים על ביצוע צווים, וצו יכול להתייחס לכמה מבנים. צריך גם לשים לב לכך שביצוע כל צו מיוחס לשנה שבה הצו ניתן, ולא לשנה שבה הוא בוצע, ויכול להיות הפרש של כמה שנים בין מתן הצו וביצועו. אבל אני חושב שהסיבה העיקרית היא כי המינהל לא באמת אוסף את הנתונים באופן מסודר. כבר ראיתי בעבר שהנתונים שלהם לגבי גודל האוכלוסייה הפלסטינית היו לא אמינים. הנתונים של בצלם ושל OCHA די דומים, אם כי בכל שנה OCHA מתעדים יותר הריסות. הגרפים הבאים מתבססים על נתוני OCHA, לא כי אני רוצה להראות שיש הרבה הריסות בתים, אלא כי מסד הנתונים שלהם הרבה יותר מקיף ונוח לשימוש. והוא גם מתעדכן באופן שוטף — ראיתי את זה קורה במהלך העבודה על הפוסט הזה.

הפילוח הראשון של נתוני OCHA שאני מציג הוא לפי סוג הפעולה. זה גרף די משעמם, כי הוא מאוד חד-גוני. הוא מראה שרק 1.2% מההריסות היו בתור עונש, ורק רבע אחוז מסיבות צבאיות (זה כל כך מעט שלא רואים את זה בכלל). כל השאר, 98.5%, הן בגלל בנייה בלי רישיון. הפלסטינים בונים בלי רישיון כי אי אפשר לקבל רישיון, בין היתר כי לשטחים פלסטינים אין תוכניות מתאר מעודכנות ומתאימות. המינהל האזרחי יוזם ומאשר תוכניות מתאר רק להתנחלויות. בשאר השטח נשארות בתוקף תוכניות של המנדט הבריטי משנות ה-40 של המאה הקודמת, לפיהן מדובר בשטחים חקלאיים ושמורות טבע, ולכן אסור לבנות. דבר אחד שכן ניתן לראות בגרף הוא שבשנים האחרונות יש שימוש מוגבר של החרמה במקום הריסה. ככל הנראה זה משקף שימוש מוגבר במבנים טרומיים או ניידים.

חשוב לציין שהנתונים האלה הם עבור 13 השנים האחרונות בגדה המערבית. נתוני בצלם מראים שבאינתיפדה השנייה היה שימוש מסיבי של הריסה לצרכים צבאיים, בעיקר ברצועת עזה.

הפילוח השני של הנתונים הוא מה בעצם הורסים. מסתבר שקצת יותר משליש מההריסות הן של מבני מגורים, רובם המכריע כאלה שאכן כבר משמשים למגורים ומיעוטם כאלה שעדיין בשלבי בנייה. כ-30% נוספים הם מבנים חקלאיים. 13% הם מבנים שמשמשים לסיפוק צרכי מחייה, למשל חנויות או מחסנים, ו-9% קשורים לאספקת מים וסניטציה.

הגרף האחרון מראה היכן נמצאים המבנים האלה. כפי שניתן לראות קצת פחות מ-20% הם במזרח ירושלים, ופחות מ-2% בשטחי A ו-B (שהם באחריות הרשות הפלסטינית). כך שכ-79% מההריסות מתבצעות בשטח C. קצת יותר מחצי מזה, 42%, הם בקהילות רועים ובדואים. 26% נוספים הם בכפרים. כלומר עיקר ההריסות הן במקומות ישוב קטנים ונידחים, ולא בריכוזי אוכלוסייה גדולים.

במפה באתר של OCHA אפשר לראות שקהילות הרועים והבדואים שסובלים ממרבית ההריסות מרוכזים בשלושה גושים: בספר המדבר בשומרון, בין מזרח ירושלים למעלה אדומים, ובדרום הר חברון. בירת ההריסות הבלתי מעורערת היא מקום נידח במיוחד שאין סיכוי ששמעתם עליו — חרבת טאנא (תחשבו על כביש הבקעה. ליד אנדרטת הבקעה יש פנייה שעולה למעלה אפריים. אם ממשיכים עוד כמה קילומטרים מגיעים להתנחלות נידחת בשם גיתית, ואחריה לאחת עוד יותר נידחת בשם מכורה. חרבת טאנא נמצאת כמה קילומטרים מערבה באמצע שומקום). במקום מתגוררים כנראה כ-200 נפש, במערות, אוהלים, וצריפים. לפי נתוני OCHA הרסו שם באופן מצטבר לא פחות מ-398 מבנים (כולל חסימה של מערות), בעיקר בשני גלים בשנים 2010-2012 ושוב בשנים 2016-1017. אבל 8 האחרונים היו השנה. הסיבה הרשמית להריסות היא שהוכרז שם שטח אש לאימונים, אם כי במשך שנים ארוכות הוא לא היה בשימוש. בדיוק אותו הדבר קורה בדרום הר חברון, עם שטח אש 918 שבגללו כבר 20 שנה אוסף שלם של קהילות קטנות במסאפר יטא "מוקפאות" עד שבג"ץ יחליט אם לפנות אותן או לתת להן להישאר. בינתיים כל פעם שהם בונים דיר לעיזים או שירותים או מעבירים צינור מים המינהל האזרחי דואג להרוס אותם, כי הרי אין לזה רישיון.

התמונה הזו של הריסה בעיקר בישובים בדואים נידחים נכונה כנראה גם למה שקורה בגבולות הקו הירוק. לפי דוח על בניה בלתי חוקית והריסת מבנים שנכתב על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2015, נתוני היחידה הארצית לפיקוח על בנייה מצביעים על מספרי ההריסות הבאים בשנים 2012-2014:

• 3 הריסות במחוז צפון
• 17 הריסות במחוז חיפה
• 7 הריסות במחוז מרכז
• הריסה אחת במחוז תל אביב
• 30 הריסות במחוז ירושלים
• 336 הריסות במחוז דרום

כלומר 85% מהריסות הבתים היו במחוז דרום. וכולם במגזר הלא יהודי. כלומר בדואים. כיום המצב דומה באופן מהותי אם כי הפער קצת פחות קיצוני. לפי דוח הרשות לאכיפה במקרקעין לשנת 2020 יש בשנים האחרונות עלייה דרמטית בביצוע צווי הריסה, מ-533 בשנת 2017 ל-1701 בשנת 2020. ו-1176 מהם (שזה "רק" 69%) היו במחוז הדרום. במקביל מפת התחלות הבנייה הלא חוקית חופפת במידה מרשימה את ריכוזי האוכלוסייה הערבית בכל הארץ.

התגובה האינסטינקטיבית של רוב היהודים הישראלים היא שמה לעשות, צריך לאכוף את החוק, הם כנראה כולם עבריינים. מעטים עוצרים לחשוב למה זה קורה ומה האחריות של המדינה למצב הזה.

מקורות

נתוני המינהל האזרחי כפי שהתקבלו ע"י עמותת במקום ונגישים באתר של OCHA (משום מה באתר של במקום לא מצאתי אותם). ואגב לפי הנתונים האלה רק 20% מהצווים מבוצעים — אם היו מבצעים את הכל היו פי 5 יותר הריסות.

נתוני בצלם.

מסד הנתונים המקיף של OCHA.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בנייה בלתי חוקית והריסת מבנים בישראל, אוקטובר 2015. הדוח מציין בין היתר כי "היעדר בסיס נתונים מהימן בנוגע להיקף עבירות הבנייה בישראל הוא אחד החסמים בהתמודדות עם התופעה", כך שלא רק אני לא מוצא נתונים.

הרשות לאכיפה במקרקעין, פעולות האכיפה בתחום התכנון והבנייה — סיכום שנת 2020.

לא רק אוסלו

ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בדיוק לפני 26 שנים, בערב ה-4.11.1995, בגלל שקידם את תהליך השלום עם הפלסטינים במסגרת הסכמי אוסלו. וההתייחסות אליו כיום מוגבלת באופן מוחלט להקשר הזה. המטרה של הטור הזה היא לפרוץ את המיסגור הזה. רבין היה ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן בעשרות השנים האחרונות גם בלי קשר לתהליך אוסלו. הוא קידם מדיניות חברתית-כלכלית עניינית, בלי יותר מדי אידאולוגיה, והגיע להישגים שאף ראש ממשלה אחר לא התקרב אליהם. הנה לקט גרפים שמדגימים חלק מהדברים.

נתחיל בדיור. ממשלת רבין השנייה פעלה בתקופה של עלייה במחירי הדיור, כתוצאה מעלייה בביקוש בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים (בעיקר רוסיה ואוקראינה). ממשלת שמיר כבר התניעה גל בנייה גדול בשנים 1990-1991, בהובלת שר השיכון דאז אריאל שרון. אבל הבנייה הזו הייתה כולה בנייה ציבורית, בעיקר של דירות קטנות (3 חדרים) במחוז הדרום. לא היה להן הרבה ביקוש. ממשלת רבין הצליחה להתניע גל בנייה בהיקף דומה, אבל בשיתוף המגזר הפרטי, של דירות בכל הגדלים, ובכל המחוזות ובפרט במחוז המרכז — כל זאת תוך חיתוך דרמטי בתקציב משרד השיכון (שבשנים של שרון תקציבו עבר אפילו את זה של משרד הביטחון). ההישג בולט במיוחד בהשוואה לחוסר ההצלחה של ממשלות נתניהו לגרום לעלייה משמעותית בקצב הבנייה בכל השנים של משבר הדיור שנמשך מאז 2008.

אחד הגורמים שאפשרו את תנופת הבנייה היה ההשקעה בתשתיות. הגרף הבא מציג דוגמה אחת, של סלילת כבישים. כפי שניתן לראות בתקופת ממשלת רבין הייתה עליית מדרגה (שאמנם התחילה כבר בשלהי תקופת שמיר) שקבעה את הטון עד היום. בפרט הייתה עלייה דרמטית בסלילת כבישים חדשים. עם השנים שחלפו מאז הדגש עבר לשיפוץ והרחבת כבישים קיימים. עלייה משמעותית, אם כי פחות דרמטית, התחוללה גם בהנחת צינורות, ובפרט צינורות ביוב. זה לא משהו שעושה כותרות, אבל זה חיוני כדי לאפשר תנופת בנייה.

ההשפעה של ממשלת רבין על ההשכלה הייתה עוד יותר דרמטית. בתקופת ממשלת רבין תוקן חוק ההשכלה הגבוהה בצורה שהביאה לפריחה בהקמת מכללות בכל רחבי הארץ. השינוי הזה חולל תהליך של הגדלת הנגישות להשכלה גבוהה, שאחרי 20 שנה הביא ליותר מהכפלה של מקבלי תואר ראשון.

כל הדברים האלה כמובן עולים כסף. בתקופת ממשלת רבין תקציב החינוך לנפש בפועל (כלומר ביצוע התקציב בפועל, בניגוד לתקציב המקורי שעובר בחוק התקציב, מתוקן לאינפלציה ומנורמל לפי גודל האוכלוסייה) עלה בקרוב ל-50%. תקציב הבריאות לנפש בפועל עלה במעל 80%, בין היתר כתוצאה מחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שסיפק לראשונה ביטוח בריאות לכ-250,000 תושבים שלא היו מבוטחים קודם לכן. תקציב הרווחה לנפש בפועל עלה בכמעט 25%. אבל למרות זאת החוב הממשלתי ירד בתלילות, מ-116% מהתמ"ג בשנת 1992 לרק 93% מהתמ"ג בשנת 1996. הסיבה הייתה בין היתר הצמיחה בתמ"ג: בזמן ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, והייתה בממוצע יותר גבוהה מבכל תקופה אחרת מאז המהפך. במילים אחרות, העלאת התקציבים החברתיים ופעולות הפיתוח שתוארו לעיל לא העמיסו על כלכלת המדינה, אלא להיפך, הם גרמו לפריחה.

הפריחה הכלכלית באה לידי ביטוי גם בשוק העבודה. כשרבין נהיה ראש הממשלה בשנת 1992 האבטלה הייתה בשיא, אבל במהלך כהונתו היא ירדה בחדות. נדיר לראות מתאם מובהק כל כך בין שינוי במדד כלכלי לבין תקופת הכהונה של ממשלה מסוימת. במקביל גם היה גידול בהשתתפות בכוח העבודה, וגידול באחוז המועסקים שעובדים במשרה מלאה.

אז המורשת העיקרית של רבין היא שאפשר גם אחרת. לא רק בהקשר של שאיפה לשלום, אלא גם בהקשר של היחסים בין המדינה לאזרחים. אם מנהלים את המדינה בצורה עניינית, לא מתוך חיפוש מתמיד של יתרון פוליטי, ולא מתוך שאיפה תמידית לצמצם, אלא מתוך מחשבה על איך לספק שירות טוב ותנאים הולמים לאזרחים, התוצאות לא מאחרות לבוא. זה יעיל וזה טוב לכולם.

מקורות

כל הנתונים מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.

כביסה מלוכלכת

סעיף המורשת הביזארי ביותר של נתניהו הוא כנראה עניין הכביסה של ראש הממשלה לשעבר.

הרכיב המוכר יותר של מורשת הכביסה הוא לקיחת מזוודות עם כביסה מלוכלכת בנסיעות רשמיות לארה"ב, כדי לכבס אותה על חשבון ממשלת ארה"ב. הנושא הועלה בתחקירים על נתניהו כבר ב-2011, אבל לא הייתי מעז לצטט אותו אלמלא זכה גם לתחקיר בוושינגטון פוסט, שאישר את הדברים מפי בכירים בממשלי אובמה וטראמפ.

הרכיב הפחות מוכר הוא החשבוניות על הכביסה של משפחת נתניהו משנת 2014, שפורסמו לפני כשבועיים לאחר מאבק משפטי רב תהפוכות שלקח 6 שנים. פסק הדין שניתן ב-11.7.2021 והמשתרע על פני 31 עמודים מפרט את השתלשלות העניינים. שווה לקרוא על מה רשויות השלטון מוציאות את זמנן:

• בשנת 2013 התנועה לחופש המידע הגישה עתירה לקבלת פירוט הוצאות מעון ראש הממשלה. זה לקח חצי שנה והממונה על חופש המידע במשרד ראש הממשלה נעתר לספק את המידע המבוקש לפי חלוקה לקטגוריות שונות.
• בשנת 2015 התנועה הגישה עתירה נוספת, לאחר שבקשה לקבלת הנתונים עבור שנת 2014 לא נענתה. גם הפעם הממונה על חופש המידע סיפק בסופו של דבר את הנתונים, אבל משיקולי ביטחון לא נחשפו שמות הספקים והחשבוניות. במהלך הדיון הסכימו גורמי הביטחון לחשיפת רוב המידע, וב-2016 הוסכם למסור 1300 חשבוניות תוך השחרת שמות חלק מהספקים.
• נתניהו ערער על ההחלטה בטענה שמסירת 220 מהחשבוניות האלה תפגע בפרטיותו. הממונה על חופש המידע קיבל את הערעור, אבל החליט שדווקא את החשבוניות על כביסה וניקוי יבש אפשר לפרסם בכל זאת. אז נתניהו הגיש עתירה נגד פרסום החשבוניות של הכביסה.
• במקביל התנועה לחופש המידע הגישה בקשה לקבל מידע על הוצאות מעון ראש הממשלה בשנת 2015. הממונה על חופש המידע הסכים לתת את המידע, אבל בלי החשבוניות, בטענה שזה יותר מדי עבודה לסווג אותן לפי מה מותר לפרסם ומה לא. אז התנועה הגישה עתירה נגד הסתרת החשבוניות. זה כבר היה ב-2017.
• הדיון בשתי העתירות התמקד בשאלה אם ראש הממשלה חייב בחשיפת החשבוניות, או שמא הפגיעה בפרטיות והעבודה הנחוצה לשם פרסומן מצדיקות את אי-מסירת החשבוניות.
• פסק הדין ניתן בתחילת 2019 וצידד בעמדת ראש הממשלה. אז התנועה לחופש המידע ערערה לבג"ץ. פסק הדין שניתן כאמור לפני 3 חודשים הוא פסק הדין על הערעור הזה.

השורה התחתונה של פסק הדין מבחינה בין שתי העתירות. העתירה של התנועה לחופש המידע לקבלת החשבוניות לשנת 2015 נדחתה סופית. אבל במקביל הערעור על קבלת העתירה של נתניהו למניעת פרסום 220 החשבוניות מ-2014 התקבל. למדינה ניתנו 90 יום לפרסום החשבוניות, והן אכן פורסמו לפני כשבועיים, 3 חודשים אחרי מתן פסק הדין. לאור המאמץ רב השנים להשיג את החומר התיעודי המרתק הזה, חשבתי שראוי להעיף בו מבט. הנה מה שמצאתי.

ראשית, הסבר קצר על מבנה הקובץ. יש בו 275 עמודים. כל עמוד הוא סריקה של מסמך אחד (לפעמים יש כמה בערימה ורואים קצת גם מהאחרים). חלק מהמסמכים הם חשבוניות מס שמסכמות את החיובים לחודש מסוים. אחרי כל חשבונית כזו יש כ-20 תעודות משלוח שמפרטות פרטי לבוש שנשלחו לניקוי ביום מסוים, עם המחירים והסכום הכולל לאותו משלוח. בדקתי שני חודשים, ובאחד מהם סכום תעודות המשלוח אכן התאים לחשבונית, ובשני היה הפרש קטן, אבל יכול להיות שטעיתי בהעתקת כל המספרים. חלק מתעודות המשלוח ממוענות לבית ראש הממשלה, וחלק ל"ירון" או "ויקטור".

החשבוניות היו אמורות כאמור לכסות את שנת 2014. מה שבאמת יש שם הוא, לפי הסדר בקובץ:

• דצמבר 2013
• ינואר 2014
• אוקטובר 2013 (החשבונית מופיעה פעמיים)
• נובמבר 2013
• פברואר 2014 (החשבונית מופיעה פעמיים)
• מרץ 2014 (החשבונית מופיעה פעמיים)
• ספטמבר 2013
• מאי 2014 (החשבונית מופיעה פעמיים)
• יוני 2014 (החשבונית מופיעה פעמיים, בתחילת ובסוף החודש)
• יולי 2014 (החשבונית מופיעה פעמיים)
• אפריל 2014 (החשבונית מופיעה פעמיים ביחד, פעם עם זיכוי של 30 שקלים ופעם מתוקנת עם הזיכוי מחוק)
• יולי 2014 (כן, כל חודש יולי מופיע פעם נוספת, החשבונית וכל תעודות המשלוח)
• ספטמבר 2014
• אוגוסט 2014
• אוקטובר 2014
• נובמבר 2014

אז סדר זה לא הצד החזק שלהם. ונטו יש שם את כל 2014 חוץ מדצמבר, ובנוסף את 4 החודשים האחרונים של 2013.

מעניין לראות את תהליך האישור של החשבוניות. על כל אחת יש בין 2 ל-4 חתימות. על כל החשבוניות יש חותמת מרשימה של הסמנכ"ל הבכיר למבצעים ונכסים עזרא סיידוף עם חתימה, וגם חתימה של אב הבית עידן אלעד, לפעמים עם חותמת אבל לרוב בלי. על חלק יש חותמת "נבדק" של אביבה חי, שתמיד מוסיפה בכתב יד "דחוף לתשלום". בחודשים שהיא לא בדקה זה כנראה לא דחוף. בנוסף יש לפעמים חותמת וחתימה של הסמנכ"ל הבכיר למינהל ומשאבי אנוש רן ישי.

תופעה מעניינת נוספת היא תעודות המשלוח של החודש האחרון. מישהו עבר על כולן בטוש ועדכן את המחירים כלפי מעלה. החשבונית של החודש הזה מתאימה למחירים המעודכנים האלה.

לגבי נושא הפרטיות, אני מסכים עם הממונה על חופש המידע. אין כאן פגיעה בפרטיות של נתניהו ומשפחתו. רוב הפריטים שנשלחו לכביסה (או אולי זה בעצם ניקוי יבש) הם חולצות, מכנסיים, מעילים קצרים (כנראה ז'קטים), ושמלות. גם כמה שמיכות ווילונות. וגם עניבות. מעולם לא עלה בדעתי שמכבסים עניבות, אולי כי ניתן לספור על אצבעות יד אחת (וישארו אצבעות ספייר) את הפעמים שלבשתי עניבה בחיי.

אבל הטיעון השני של הממונה על חופש המידע, שזה המון עבודה לעבור על כל החשבוניות כי זה לא ממוחשב (טיעון ששניים מהשופטים התייחסו אליו בחומרה), הוא כנראה לא נכון. בסריקה של אחת החשבוניות אפשר לראות מתחת לחשבונית תדפיס ממוחשב של התשלום. אז לפחות ברמת החשבוניות (אם כי לא תעודות המשלוח הפרטניות) יש להם את זה ממוחשב עם כל הפרטים והאישורים.

ומה שעוד יותר מעניין במקרה הפרטי הזה הוא שנראה שהם הורידו את זה מהסעיף הלא נכון בתקציב: כתוב שזה מסעיף 04-51-01-11, שהוא סעיף הוצאות תפעול של מטה משרד ראש הממשלה. היה צריך להיות סעיף 04-51-01-33, שהוא סעיף הוצאות בית ראש הממשלה. אם עושים מספיק טעויות כאלה הוצאות מעון ראש הממשלה נראות יותר קטנות.

ולסיום, ענייני הביטחון. בכל החשבוניות ותעודות המשלוח טרחו להשחיר את פרטי הספק. בהתחלה זה הצחיק אותי, הרי זה בסך הכל כביסה, אבל במחשבה שנייה, אם אתה אפילו רק קצת פרנואיד, זה אכן מפחיד שמישהו ימרח רעל על העניבה של ראש הממשלה או ישתול מתקן האזנה ממוזער בבטנה של הז'קט שלו. הבעיה שהם קצת פספסו. אני לא אגלה לכם כי כאמור מדובר בביטחון המדינה, אבל אם תחפשו בעיון ב-275 עמודי הסריקות, תוכלו לגלות מי הייתה המכבסה של נתניהו בשנת 2014, שזה סוד כמוס.

זהו. אז עכשיו שההליך המשפטי נגמר, התנועה לחופש המידע מתחילה לטפל בהשגת פרטים על הוצאות מעון ראש הממשלה לשנים 2016, 2017, 2018, 2019, 2020, ו-2021. יש למה לצפות.

מקורות

סריקת החשבוניות נגישה מהאתר של התנועה לחופש המידע

פסק הדין המדובר נגיש באתר "הארץ"

קריאה נוספת

טור דעה של רחלי אדרי-חולתא, מנכ"לית התנועה לחופש המידע, מאמצע התהליך

אם אתם חושבים שנושא הכביסה הזוי, כדאי שתקראו גם על הוועדה לטיפול בתריס בקיסריה