ארכיון תג: תעסוקה

מאורגנים

במסגרת הניסיון לכסות את כל מה שחשוב במדינה, אחד האתגרים היה לאסוף נתונים על העבודה המאורגנת.  כמה באמת היו חברים בהסתדרות בשיאה?  כמה זה ירד בעקבות ההפרדה מקופת חולים ב-1995?  מה היחס בין ההסתדרות לבין אירגונים אחרים כיום?  לכאורה נושאים אזרחיים בסיסיים, שצריך להיות מידע עליהם.  אבל לא.  מסתבר שזה אחד הדברים הסודיים ביותר שיש.

ליתר דיוק צריך באמת להבדיל בין התקופה שלפני 1995, שבה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שלטה בכיפה, לבין התקופה אחרי זה, שבה ההסתדרות החדשה היא עדיין הארגון הגדול ביותר, אבל אין מה להשוות למה שהיה קודם.  אז נתחיל עם ההיסטוריה.

ההסתדרות הוקמה כבר ב-1920. מטרת הארגון הייתה לא רק לייצג את העובדים, אלא גם להשתתף בבניין הארץ ולטפח תרבות. באופן מעשי ההסתדרות שילבה כוחות עם הסוכנות היהודית בהקמת מוסדות המדינה שבדרך.  עם קום המדינה ההסתדרות הייתה מעין מיני-מדינה שבבעלותה כמה וכמה מפעלים מרכזיים במשק (מה שנקרא חברת העובדים, כולל המשביר, בנק הפועלים, חברת הביטוח הסנה, תנובה, סולל בונה, מקורות, כור, צים, ועוד). כך ההסתדרות לא הייתה רק ארגון עובדים, אלא גם מעסיק גדול. מצב זה הוביל לשיתוף פעולה מוגבר עם הממשלה ומעסיקים אחרים, והביא לריסון דרישות של העובדים. במקביל הייתה להסתדרות מערכת יחסים כמעט סימביוטית עם הממשלה, כיוון שגם ההסתדרות וגם הממשלה נשלטו על ידי תנועת העבודה (ובפרט מפלגת מפא"י). כתוצאה הממשלה העדיפה להפקיד פרויקטים לאומיים בידי מפעלים וחברות של ההסתדרות, ובמקביל ההסתדרות גייסה את חבריה לתמוך בממשלה.

כוחה של ההסתדרות לא נבע מכך שהיא יצגה עובדים בפני מעסיקים. ההסתדרות גם סיפקה לחבריה שירותים ממלכתיים חשובים, ובפרט קרן פנסיה וקופת חולים. כיוון שקופת החולים של ההסתדרות קיבלה עולים חדשים כחברים מיד עם עלייתם ובלי שום תנאים, נוצר מצב שבו ההסתדרות שלטה בשוק הבריאות. וכל מי שהצטרף לקופת החולים היה אוטומטית גם חבר הסתדרות. כתוצאה אחוז גבוה מאוכלוסיית המדינה היה חבר בהסתדרות, אפילו אם לא עבדו או לא היו זקוקים לייצוג. ניתן לכן לסווג את חברי ההסתדרות בשנות המדינה הראשונות לכמה מקורות:

  • עובדים במנהל הציבורי, כולל הממשלה, מערכת החינוך, ואפילו עובדי ההסתדרות עצמה.
  • עובדים שכירים בחברות שונות במשק, הן כאלה שהן חלק מחברת העובדים של ההסתדרות והן כאלה ששייכות לבעלי הון. ההסתדרות טיפלה גם באופן מיוחד בבני ובנות הנוער העובד.
  • חברי קיבוצים ומושבים.
  • עקרות בית ואחרים שהיו חברים בקופת חולים וכתוצאה גם בהסתדרות למרות שבאופן פורמלי אינם חלק מכוח העבודה בכלל.
  • בני משפחה (בני זוג וילדים) של חברי הסתדרות.

כתוצאה מכל זה, כשמוצאים נתונים על מספר חברי ההסתדרות לא תמיד ברור בדיוק על מי מדובר. הנתונים המוצגים בגרף הבא באים בעיקר מדוחות ישנים של ההסתדרות, שמכילים מספרים שונים ומינוחים שונים. המספר הכולל (הקו העליון בגרף) נשק ל-60% מכלל אוכלוסיית המדינה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

hist

כפי שרואים הנתונים מגיעים רק עד סוף התקופה של ההסתדרות המקורית, וגם זאת באופן חלקי.  לגבי ההסתדרות החדשה לא מצאתי שום נתונים שהם פרסמו בעצמם.  ההדרדרות במעמדה של ההסתדרות התחילה עם המהפך של 1977, שניתק את הקשר בינה לבין הממשלה.  הצטרפו לזה תהליכי גלובליזציה שקורים בכל העולם.  ואז בא חיים רמון.  בתור שר הבריאות רמון העביר את חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנכנס לתוקף בשנת 1995.  החוק ניתק בין קופת חולים להסתדרות.  כשהייתה אפשרות להיות חבר בקופת חולים בלי להיות חבר הסתדרות, רבים מאוד עזבו את ההסתדרות.  במקביל, רמון נבחר ליו"ר ההסתדרות, והוביל מהלך לפירוק חברת העובדים ולהפיכת ההסתדרות לארגון עובדים בלבד.  כתוצאה קמה "ההסתדרות החדשה".

כיום מדרג העובדים במשק מבחינת מעמדם הארגוני כולל 5 רמות, או בעצם 4 רמות של שכירים ומעמד נפרד של עצמאים:

  • שכירים שהם חברי הסתדרות או ארגון מקצועי אחר. חברים בארגון משלמים דמי חבר ויכולים לבחור את ראשי הארגון ואת מוסדותיו.
  • שכירים המיוצגים על ידי ארגון ומשלמים לו דמי טיפול למרות שאינם חברים בארגון. מצב זה נוצר בעקבות חתימת הסכם קיבוצי בין ההסתדרות (או ארגון עובדים אחר) לבין מעסיקים, וההסכם חל על כל העובדים במקום גם אם אינם חברים בארגון שניהל את המשא ומתן. דמי הטיפול נמוכים בקצת מדמי חברות (בהסתדרות הם 0.8% מהשכר במקום 0.9%).
  • שכירים שאינם חברים בארגון עובדים ואינם מכוסים על ידי הסכם קיבוצי. זה המצב של כל אלה שיש להם חוזים אישיים.
  • עובדי קבלן המועסקים באופן בלתי ישיר באמצעות חברה שמספקת שרותים למעסיק האמיתי, מה שנקרא גם מיקור חוץ. כתוצאה אין להם יחסי עובד-מעסיק עם מקום העבודה, וכרגיל הזכויות הסוציאליות שלהם נפגעות.
  • עצמאים, כולל פרילנסרים שעובדים באופן מזדמן במקום להיות שכירים של מעסיק מסוים.

כשמדברים על עובדים מאורגנים, מתכוונים לשתי הקבוצות הראשונות. וכשרוצים למדוד את שיעור העובדים המאורגנים, הכוונה היא לשיעור הקבוצות האלה מתוך השכירים. בישראל קשה לזקק נתונים היסטוריים על זה, כי אין נתונים ברורים על מי מתוך חברי ההסתדרות צריך לספור, כי רבים היו חברי הסתדרות כדי לקבל שירותים מקופת חולים למרות שלא היו בכלל שכירים או עובדים. ההערכה המקובלת היא שבשנות ה-70 וה-80 כ-80-85% מהשכירים היו חברי ארגונים מקצועיים ו/או מכוסים על ידי הסכם קיבוצי.  כיום שיעור החברים הוא כ-27%. הירידה בשיעור החברים בארגוני עובדים מתוארת בגרף הבא. הירידה בשיעור המכוסים על ידי הסכם קיבוצי מתונה יותר.

all-members

בהשוואה בינלאומית, עד שנות ה-80 של המאה הקודמת שיעור העובדים המאורגנים בישראל היה דומה לזה בארצות סוציאליסטיות באירופה כמו ארצות סקנדינביה. מאז תחילת המאה שיעור העובדים המאורגנים דומה יותר לזה בארצות אחרות, כמו בריטניה וקנדה. יש הרבה ארצות, כולל גרמניה, ארצות הברית, וקוריאה, שבהן שיעור העובדים המאורגנים נמוך עוד הרבה יותר.

לפי הסקר החברתי של 2012, בשנה זו ל-25.6% מהעובדים היה הסכם קבוצי. ל-50.3% נוספים היה חוזה עבודה אישי, ול-20.4 לא היה חוזה כלל. אבל המספרים האלה הם ממוצעים. כשמסתכלים על הפרטים (בגרף הבא), רואים שעובדים יהודים מאורגנים יותר טוב, ואילו אצל ערבים ל-42.8% אין בכלל חוזה העסקה. באופן דומה, ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר כך תנאי העבודה טובים יותר. אצל מי שלא סיימו תיכון ל-42.9% אין חוזה העסקה, בעוד שאצל בעלי השכלה אקדמית רק ל-6.6% אין. בעלי השכלה אקדמית הם גם בעלי השיעור הגבוה ביותר של העובדים המכוסים על ידי הסכם קיבוצי: 34.7%.

contracts

עם כל חשיבותה של ההסתדרות, היא אינה ארגון העובדים היחידי. לצידה של ההסתדרות הוקמו ארגונים כלליים אחרים. כמיטב המסורת, המבדיל בניהם היה בעיקר האוריינטציה הפוליטית: הפועל המזרחי הוקם ב-1922 כדי לייצג פועלים דתיים ומסורתיים, והסתדרות העובדים הלאומית הוקמה ב-1934 על ידי התנועה הרוויזיוניסטית מהימין. בשנים האחרונות יש שוב עלייה בעניין בהתארגנויות עובדים, ובשנת 2007 הוקם ארגון כוח לעובדים שאינו פוליטי.

בנוסף יש ארגוני עובדים עבור סקטורים נפרדים במשק. הגדול והוותיק ביותר הוא הסתדרות המורים שהוקמה כבר ב-1903. ארגון זה מאגד כיום בעיקר מורים בבתי הספר היסודיים וגננות. מורי התיכונים מאוגדים ברובם בארגון המורים העל-יסודיים, שפרש מהסתדרות המורים בשנת 1958. כמו כן יש ארגונים נפרדים לרופאים, לסגל אקדמי ומנהלי באוניברסיטאות, לעיתונאים, ועוד. עם זאת, בעבר היה נפוץ שעובדים יהיו מסונפים גם להסתדרות וגם לאיגוד מקצועי אחר. הסיבה הייתה שחברות בהסתדרות העניקה חברות בקופת חולים.

כתוצאה מהפרדת קופת חולים מההסתדרות, חלקה של ההסתדרות בקרב העובדים המאורגנים הולך ויורד. בשנת 1990 כ-95% מהעובדים המאורגנים היו חברי הסתדרות. בשנת 2000 השיעור היה כבר פחות מ-70%, ב-2012 היה 61%, וב-2016 רק 54%. חלוקת העובדים המאורגנים בין הארגונים השונים לפי הסקר החברתי של שנת 2016 מתוארת בגרף הבא.

 

orgs

מקורות

בגרף הראשון, נתוני הלמ"ס משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת מלוחות בנושא בשנתונים סטטיסטיים מוקדמים.  שתי הנקודות הנוספות מסקרי העומק בסקר החברתי של השנים 2012 ו-2016. נתוני ההסתדרות ממגוון דוחות של הוועד הפועל שנמצאים באוסף הספרייה הלאומית, ומהספר "שנת שלושים" מ-1951 לערך שמכיל מידע רב על ראשית ההסתדרות. הנתונים לשנת 2001 מדיווח בגלובס.

רוב הנתונים לגרף על ירידת מספר החברים מהמאמר Y. Cohen, Y. Haberfeld, T. Kristal, and G. Mundlak, The state of organized labor in Israel, J. Labor Research XXVIII(2), pp. 255-273, Spring 2007. שתי הנקודות האחרונות שוב מהסקר החברתי של הלמ"ס.

גם שני הגרפים האחרונים מתבססים על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס.

מודעות פרסומת

חרדים לעבודה

גברים חרדים הם הקבוצה השנייה באוכלוסייה שידוע שהתעסוקה שלהם נמוכה ביותר, ביחד עם הנשים הערביות.  אבל יותר קשה להשיג עליהם נתונים, כי הלמ"ס נוהג לפלח את אוכלוסיית המדינה לפי לאום או דת (יהודים/ערבים/מוסלמים וכו'), אבל לא לפי רמת דתיות, ויש בעיה אמיתית להגדיר מיהו חרדי ולזהות אותם בסקרים ומיפקדים.

מי שנכנסו בעובי הקורה היו דן בן-דוד ואיתן רגב ממרכז טאוב, שאספו נתוני תעסוקה על חרדים מאז סוף שנות ה-70 בשביל דו"ח מצב המדינה של 2011-2012.  לא לגמרי ברור לי איך הם הפיקו את הנתונים, אבל התוצאה מגניבה.  בגרף הבא (שהוא העתק ישיר של הגרף שלהם) הם משווים את התעסוקה של חרדים עם התעסוקה של יהודים לא חרדים ושל ערבים, מתוך מחקר קודם שבדק את התעסוקה כפונקציה של השכלה.  כאן הם מתמקדים בשני הקצוות: אלה שיש להם רק השכלה מינימלית (0-4 שנות לימוד), ואלה שיש להם השכלה אקדמית (16+ שנות לימוד).  הנתונים הם עבור קבוצת הגיל 35-54, שזה גילי העבודה העיקריים של אחרי סיום הלימודים האקדמיים (אם היו). כפי שניתן לראות, ההשכלה המעשית של החרדים — מבחינת ההכנה שהיא מספקת לשוק העבודה —  שקולה ל-0-4 שנות לימוד.  ובעולם המודרני זה פשוט לא מספיק.

regev-work

מקור נוסף לנתונים הוא הדוחות השנתיים של בנק ישראל, ובפרט פרק ח' שכותרתו "סוגיות ברווחה".  התוכן של הפרק הזה אינו קבוע, אבל לעיתים מזומנות הוא כולל נתוני תעסוקה, גם של חרדים.  בפרט בדוח של שנת 2017 הופיע גרף עם נתוני תעסוקה של גברים ונשים יהודים לא חרדים, חרדים, ערבים, וגם של יהודים וערבים מבוגרים.  הנתונים הכלליים הם לגילי העבודה העיקריים, שמוגדרים להיות 25-54, ואילו הנתונים על מבוגרים הם לגילים 55-64 לגברים ו-55-59 לנשים.

bank-work

אז גם כאן אפשר לראות עד כמה נתוני התעסוקה של החרדים נמוכים יחסית לשאר האוכלוסייה, פרט לנשים הערביות.  וגם כאן ניתן לעשות אנלוגיות: מסתבר שתעסוקת גברים חרדים דומה לשל גברים ערבים מבוגרים, ואילו תעסוקת נשים חרדיות דומה לשל נשים יהודיות מבוגרות.  אבל פחות ברור מה האנלוגיה הזו אומרת.

אם מצרפים את נתוני התעסוקה של החרדים משני המקרות הנ"ל, מקבלים גרף אחוד שמתאר כמעט 40 שנים של התפתחות התעסוקה החרדית.  אני לא מצאתי רצף כזה בשום מקום יחיד:

both

מזה ומהגרפים הקודמים ניתן לנסח כמה הבחנות:

  • בסוף שנות ה-70, מיד אחרי המהפך, התעסוקה של גברים חרדים הייתה דומה לשל גברים יהודים לא חרדים וערבים, באזור ה-80%.
  • במשך כעשרים שנים אחרי המהפך תעסוקת הגברים החרדים הדרדה לחצי, ובעשור 2000-2010 היא עמדה על כ-40%.  הסיבות הן כנראה צירוף של השכלה לא מתאימה לשוק העבודה המשתנה והישארות בישיבות וכוללים כדי להתחמק מגיוס.
  • מאז 2010 יש התחלה של עלייה בתעסוקת הגברים החרדים.  סביר להניח שזו תוצאה של מצוקה כלכלית, ולא קשור למאמצים ממשלתיים כמו חוק טל (שהיה בתוקף כבר מ-2002, ובוטל ב-2012).
  • במקביל יש עלייה בתעסוקה של נשים חרדיות לפחות מתחילת המאה (ואולי קודם, אבל על זה לא מצאתי נתונים).

מקורות

הגרף הראשון הופיע בדו"ח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב, בפרק "מדינת הסטארט-אפ והאיום מבית" שכתב דן בן-דוד, בתור תרשים 18 בעמ' 45.  בתרשים עצמו כתוב שאיתן רגב השתתף בהכנתו, וממנו קיבלתי בתודה את הנתונים עצמם (שאיפשרו לי לצייר אותו מחדש).

הגרף השני מבוסס על איור ח'-3 מעמ' 187 של דוח בנק ישראל לשנת 2017 (שבו נתוני הגברים והנשים מצוירים בנפרד).  את הנתונים עצמם קיבלתי בתודה מדניאל רוזנמן מהחטיבה למידע ולסטטיסטיקה.  אגב הלמ"ס ערכו שינוי מתודולוגי ברישום נתוני תעסוקה בשנת 2012, ובעיקרון הנתונים לפני שנה זו אינם ברי השוואה לנתונים החל משנה זו.  בבנק ישראל הדגישו את זה על ידי פער באמצע הגרף, וגם מרכז המחקר של הכנסת שאסף נתונים דומים והשווה כמה שיטות לזיהוי חרדים צייר גרפים נפרדים לטווחי השנים השונים.  אבל לא ברור לי עד כמה השינוי האמור אכן משנה באופן מעשי.

עבודה ערבית (אבל לא רק)

ידוע שנשים ערביות הן המגזר עם שיעור התעסוקה הנמוך ביותר, אבל זמן רב לא מצאתי מקור לנתונים מפורטים על כך.  למזלי איתן רגב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ליקט את הנתונים משנתונים של הלמ"ס.  גם הוא טוען שזה לא היה טריוויאלי — בין היתר היתה תקופה שבה הנתונים לא פורסמו באופן מפורש, והוא חישב אותם בתור ההפרש בין הנתונים לכלל המשק לבין הנתונים עבור יהודים.  בכל אופן, הנה מה שהוא מצא, עבור גברים ונשים יהודים וערבים:

emp-rate

אז עכשיו זה רשמי — תעסוקת הנשים הערביות התנדנדה באזור ה-10% עד תחילת שנות ה-90, ואז התחילה לעלות, אבל היא עדיין הרבה יותר נמוכה מכל מגזר אחר.

אבל מעניין גם לראות את המגמות של המגזרים האחרים.  נתחיל עם הנשים היהודיות.  רמת התעסוקה שלהן הייתה בערך 20% בתחילת הנתונים ב-1954, שמרה על רמה של כ-30% בשנות ה-60 של המאה הקודמת, והתחילה לעלות באופן רציף בערך מאז 1970.  כיום (ובעצם בערך מאז 2010) היא כבר נושקת לרמת התעסוקה של הגברים, קצת מעל 60%.

אבל הקירבה הזו היא לא רק בזכות הנשים — מסתבר שרמת התעסוקה של הגברים, גם יהודים וגם ערבים, ירדה באופן ניכר ממעל 75% בראשית שנות ה-60 לפחות מ-55% בתחילת שנות ה-2000.  בסביבות 2002-2003 התהפכה המגמה, וכיום יש עליה קלה. [הקפיצה אצל יהודים ב-2012 לא נחשבת — היא כי הלמ"ס התחילה לכלול חיילים בספירה.]

תופעה מעניינית היא שכשלוקחים את הכל ביחד, מקבלים שרמת התעסוקה הכללית בישראל הייתה יציבה באופן מדהים עשרות שנים, על קצת פחות מ-50%.  רק ב-2003 התחילה עלייה קלה.  בכל התקופה הזו היו רק שני יוצאי דופן: הירידה בתעסוקה במיתון הגדול באמצע שנות ה-60, והעלייה בתעסוקה בימי ממשלת רבין.  אבל כפי שראינו לעיל, היציבות הממוצעת הזו מסתירה בתוכה מגמות סותרות של מגזרים שונים.

מעבר לנתונים עצמם, אפשר להפליג בספקולציות על מה הסיבות לשינויים האלה.  הכי מפתיעה היא הירידה בתעסוקה של הגברים.  רגב מציע שזה חלקית בגלל העלייה בתעסוקה של נשים, שמצד אחד סיפקה פרנסה אלטרנטיבית ומצד שני היוותה תחרות והקשתה על מציאת עבודה במקצועות מסויימים.  אבל זה לא כל כך משכנע כי אצל הערבים לא הייתה עלייה כזו, וגם כי זה לא מתיישב את ההיפוך והעלייה בתעסוקת גברים החל מ-2003.  הסבר יותר משכנע שהוא מציע הוא שהכל קשור ברמת החינוך וההשכלה יחסית לדרישות השוק.  עם השנים נהייה יותר ויותר קשה למצוא עבודה בלי השכלה מינימאלית.  [חיזוק לזה יהיה גם בפוסט הבא על תעסוקה של חרדים.]  גם את העלייה בתעסוקה של נשים ערביות ניתן לקשר להקמת המכללות.

החלק הכי מעניין במאמר של רגב הוא האפשרויות שהוא רואה לגבי העתיד.  במקום לקוות שהגברים הערבים ישתלבו באקדמיזציה של שוק התעסוקה, הוא מציע שעדיף להשקיע בהשכלה והכשרה מקצועית.  זה יאפשר להם להשתלב בתעשייה בתור עובדים מיומנים, במקום בתור עובדים בלתי מיומנים.  זה יהיה מצוין לתעשייה, שמשוועת לעובדים מיומנים (סטף וורטהיימר טוען כך כבר שנים), וגם יאפשר עלייה בתעסוקה ובעיקר בשכר של העובדים הערבים.  הבעיה היחידה בתסריט הזה היא שהוא תלוי בכך שהממשלה תשקיע בחינוך מקצועי.

מקורות

איתן רגב, גברים ערבים – נוכחים נפקדים בשוק העבודה הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה 16.4.2018.  הנתונים במקורם מהלמ"ס, וכוללים כמה שינויים מתודולוגיים עם השנים.   אחד מהם הוא שב-1980 עברו מהגדרה שגיל העבודה הוא 14 להגדרה שהוא 15.  שינוי יותר משמעותי הוא ההכללה של החיילים ב-2012.

עבודה זרה

הדוחות השנתיים של בנק ישראל הם מקור לנתונים באיכות טובה לאורך זמן, על מגוון נושאים כלכליים ומשקיים.  ובנספח הסטטיסטי של הדוח של 2017 מצאתי נתונים על העובדים בישראל מאז 1969, ובפרט סיווג לפי מגזר ציבורי ועיסקי ולפי ישראלים, פלסטינים, וזרים.  זה מעניין בין היתר כי הנתונים הרגילים על תעסוקה כוללים ישראלים בלבד ומתעלמים מעובדים לא ישראלים, למרות שיש לא מעט כאלה.  הנה מה שרואים.

emp-div

  • הגודל היחסי של המגזר הציבורי מתוך כלל העובדים נשאר קבוע מאז סוף שנות ה-70, באזור ה-27-28%.  הקפיצה ב-2012 היא תוצאה של שינוי מתודולוגי, ובפרט שהלמ"ס התחילה לספור חיילים בתור מועסקים (ועברה לדבר על כוח העבודה בכללותו במקום כוח העבודה האזרחי).
  • בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת פלסטינים היו פחות מ-10% מהמגזר העיסקי. זה ירד בתחילת שנות ה-90 (תגובה מאוחרת לאינתיפדה האראשונה?) ושוב בתחילת שנות ה-2000 (האינתיפדה השנייה).  ב-15 השנים האחרונות יש עלייה איטית אבל עדיין שיעורם נמוך בהרבה משהיה.
  • במקביל לירידה בעובדים פלסטיניים הייתה עלייה בעובדים זרים, ואולי יבוא העובדים הזרים הוא שאיפשר את הירידה בעובדים פלסטינים בשנות ה-90.  בשיא (סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית) כלל העובדים הלא ישראלים היוו כשישית מהמגזר העיסקי (מעל 16%).  אחר כך זה ירד וכיום הם כתשיעית (בערך 11%).  אבל שימו לב שהירידה היא יחסית ולא אבסולוטית — המספר של הלא ישראלים כיום קרוב למה שהיה בשיא, אבל סך מספר העובדים במשק גדל.

מקורות

לוח ה'-נ'-3 של הנספח הסטטיסי של דוח בנק ישראל לשנת 2017.

שחיקה

בצרוף מקרים יפה כמה ימים אחרי הפוסט הקודם נתקלתי בנתונים שהתנועה לחופש המידע קיבלה ממשרד החינוך על פרישה של מורים.  זה קשור בגלל השאלה מה הם מקצועות שוחקים.  אז מסתבר שבשנת תשע"ד (2013/4) פרשו 2153 מורים, אבל רק 165 מהם, שזה פחות מ-8%, כי הם הגיעו לגיל הפרישה.  הסיבות האחרות בגרף.  הרוב (50%) פרשו פרישה מוקדמת, מה שמותר להם כבר מגיל 50.  30% נוספים חתמו על פרישה מרצון, שמתאפשרת מגיל 60.  בהנחה שרוב המורים הן בעצם מורות, זה כבר קרוב לגיל הפרישה שהוא 62.  העסקת 30 מורים (1.4%) הוקפאה. 9 פוטרו.  השאר סיבות רעות כמו בעיות בריאות ופטירה.

ret14

מקורות

מהאתר של התנועה לחופש המידע.

יחס תלות

בדה מרקר התפרסם לפני שבוע מאמר שסוקר את דו"ח הבריאות השנתי של ה-OECD.  בין הממצאים המצוטטים שם בהדגשה נאמר "בדו"ח התגלה שבישראל יחס התלות (היחס שבין מספר התושבים מתחת לגיל 15 ומגיל 65 ומעלה, לבין שאר התושבים – בני 15–64) הוא הגבוה ביותר במדינות הארגון. יחס זה מעיד על עומס אדיר על בני 15–64, שנושאים על גבם קבוצה גדולה של ילדים וקשישים".  זה מתקשר כמובן לנושא התפלגות הגילים, אז החלטתי להסתכל על יחס התלות ביתר פרוט — ובפרט דרך העדשה של הערים השונות בישראל (או לפחות כל אלה עם 20,000 תושבים ומעלה).

למה זה מעניין? יחס התלות מתיימר להיות מדד פשוט לעומס הכלכלי שמוטל על העובדים.  ברור שלא כל האוכלוסיה עובדת לפרנסתה: יש ילדים שצעירים מדי מכדי לעבוד, ויש זקנים שכבר הפסיקו לעבוד.  אז יחס התלות מודד כמה כאלה נתמכים בממוצע על ידי כל אחד שכן עובד.  אבל ראשית תיקון קטן — בישראל נהוג כיום לחשב את יחס התלות בצורה קצת שונה: ילדים מוגדרים להיות עד גיל 19 (לא עד 14), והנושאים בעול מוגדרים להיות הטווח 20-64 (לא 15-64).  כלומר הפלח של גילאי 15-19 עבר מ"עובדים" ל"ילדים".  זה נראה לגמרי סביר כיום.

בכל מקרה, בהנתן הפרופילים של הרשויות המקומיות שהלמ"ס מפרסמת, שכוללים מידע על התפלגות הגילים, אפשר לחשב את יחס התלות בכל עיר ועיר.  אז הנה התוצאה הראשונה, שמראה את יחס התלות כפונקציה של רמת ההכנסה.  כפי שניתן היה לנחש, העניים ביותר (חרדים ובמידה מסויימת גם ערבים) הם אלה שסובלים מיחס תלות גבוה במיוחד.  בתל-אביב ואילת היחס נמוך במיוחד, ובשאר הערים הוא די דומה.

tlut-wage

הניחוש המושכל הבא הוא שיחס התלות הגבוה נובע מילדים יותר מאשר מזקנים.  את זה ניתן לבדוק על ידי פרוק יחס התלות לשני המרכיבים האלה.  בגרף הבא הציר האופקי מייצג את יחס התלות כתוצאה מזקנים, כלומר את היחס בין זקנים לעובדים.  הציר האנכי מייצג את יחס התלות כתוצאה מילדים, כלומר את היחס בין ילדים לעובדים.  שימו לב שהסקאלה בשני הצירים שונה לגמרי, כי יש הרבה יותר ילדים (כפי שראינו גם בפוסט הקודם על התפלגות הגילים).  הקרניים שיוצאות מהראשית מייצגות יחסים שונים של ילדים לזקנים (כאמור לפי ההגדרה שילדים זה גילאי 0-19, וזקנים זה 65+).

tlut-parts

אז הנה עוד ביסוס לכך שהאוכלוסיה בישראל צעירה: אין אף עיר שיש בה יותר זקנים מילדים.  בערי המרכז (האזור הכחול מימין למטה) יש בערך עד פי 2 יותר ילדים מזקנים.  בערים הקטנות יותר (העיגולים הכחולים הקטנים יותר במרכז) יש בין פי 3 לפי 6 יותר ילדים מזקנים.  בישובים ערבים זה סביב הפי 10.  ובישובים החרדיים הצעירים, מודיעין וביתר עילית, יש פי 93  ו-83 יותר ילדים מזקנים בהתאמה (אלעד משתרכת לה מאחור עם רק פי 57).

אבל אפילו זה אולי אופטימי מדי.  הרי יחס תלות מנסה לאמוד את הלחץ על העובדים, וידוע שבמגזרים הערבי והחרדי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה נמוך יחסית.  אז קרוב שמתבסס פשוט על גילים יהיה מטעה.  למרבה המזל הפרופילים של הלמ"ס מכילים גם מידע על מספר התושבים בכל עיר, וגם על מספר השכירים והעצמאים (שכבר הסתכלנו עליהם בעבר).  השכירים פלוס העצמאים זה העובדים, אז מההפרש בינם לבין כלל האוכלוסיה בעיר אפשר בעצם לחשב את יחס התלות האמיתי!  הגרף הבא משווה את הקרוב לפי גילים (כמו שעשינו עד כה, בציר האופקי) עם החישוב המדוייק (בציר האנכי).

tlut-real

נתחיל עם החדשות הטובות: עושה רושם שיש קשר ישר למדי בין הקרוב המבוסס גילים לחישוב האמיתי.  זה אומר שיחס התלות האמיתי גבוה יותר מהקרוב, אבל לפחות כשמשווים מקומות שונים הפער הוא בערך באותו היחס.  החדשות הרעות הן שכשמסתכלים על זה יותר בעיון, נראה שיש כאן שתי התנהגויות קצת שונות.  עבור הערים הציוניות והמעורבות (חוץ מירושלים, בית-שמש, וצפת), שמרוכזות בצד שמאל למטה, השיפוע הוא בערך 1.5.  עבור הערים הערביות והחרדיות (וירושלים, בית-שמש, וצפת), קו המגמה מוסט כלפי מעלה והשיפוע שלו בערך 1.8.  כלומר אצל הערבים והחרדים הפער בין יחס התלות האמיתי לבין הקרוב אכן יותר גבוה.

ואגב, גם כאן רואים שירושלים (בירת ישראל הנצחית והמאוחדת) היא בעצם עיר ערבית-חרדית, ואינה דומה לשאר הערים הציוניות במדינה.

מקורות

כל הנתונים מהפרופילים של הרשויות המקומיות בישראל כפי שפורסמו בשנת 2015 (יש גרסה חדשה יותר מ-2016, אבל התעצלתי להעתיק את הכל מחדש), עם נתונים מהשנים 2012-2013.

שכירים ועצמאים

הפרופילים של הרשויות המקומיות שמפרסמת הלמ"ס הם מקור לא אכזב למיני נתונים שאינם בראש החדשות ואיך שהם מתפלגים על פני החברה והמדינה.  למשל מה אנחנו עושים, ובפרט האם אנחנו שכירים או עצמאים.  מקובל שיש יותר שכירים, אבל אני לפחות הופתעתי מהפער: מתוך 8.1 התושבים בישראל נכון לשנת 2013, היו 3.28 מיליון שכירים, ורק 246 אלף עצמאים.  חשבון זריז מגלה שמתוך העובדים רק 7% הם עצמאים ו-93% שכירים.

פילוח הנתונים לפי ערים (כמו בפוסטים קודמים, אני מציג את כל הערים עם 20 אלף תושבים ומעלה) מראה את התמונה הבאה.  הציר האופקי הוא האחוז של השכירים מתוך אוכלוסית העיר, והציר האנכי הוא אחוז העצמאים מהאוכלוסיה.  שינו לב שהסקאלה שונה כי כאמור יש הרבה פחות עצמאים.

scat-pct

מה שמיד בולט לעין הוא שחוץ ממספר קטן של חריגים יש 3 צבירים מובהקים: ערים יהודיות, ערים ערביות, וערים חרדיות.  בערים היהודיות יש בין 40% ל-50% שכירים.  אחוז העצמאים, לעומת זאת, הרבה יותר מפוזר, ונע בין 1.5% ל-5.5% — פער של יותר מפי 3.  אצל הערבים הדברים יותר סדורים: השכירים לרוב בטווח בין 25% ל-35%, והעצמאים בין 2.5% ל-3.5%.  אצל החרדים, כצפוי, אחוז העובדים (משני הסוגים) קטן עוד יותר.  החריגה הבולטת היא העיר אילת, שהיא חריג כל כך מובהק שזה מעלה חשד של אולי טעות בנתונים.  מצד שני זו עיר שהיא גם חריגה בגאוגרפיה ובכלכלה שלה, אז אולי חריגה בכוח העבודה משתלבת עם זה.  תל אביב מובילה בגדול באחוז (וכתוצאה גם במספר) העצמאים, מה שמצביע כצפוי על הובלה כלכלית ויזמות.  ירושלים הבירה מתגלה שוב כצרוף של עיר ערבית עם חרדית, ורחוקה מהצביר של הערים היהודיות.  בין הערבים, טירה חריגה באחוז העצמאים ורהט במיעוטם.

אבל מה המשמעות הכלכלית של כל זה?  האם אחוז העצמאים משפיע על ההכנסה הממוצעת למשל? אז הנה גרף פיזור של היחס בין עצמאים לשכירים כפונקציה של רמת ההכנסה הממוצעת בכל עיר.

scat-frac

גם כאן רואים התנהגות שונה בפיזור ערים יהודיות וערביות.  בערים יהודיות יש מתאם ברור בין הכנסה ועצמאים — בערים שבהן ההכנסה הממוצעת (של שכירים ועצמאים ביחד) גבוהה יותר, יש יותר עצמאים יחסית לשכירים.  אצל הערבים אין מתאם כזה: כל הערים הערביות עניות, ובכל זאת יש בהן פיזור ניכר של היחס בין עצמאים לשכירים, ובפרט הרבה יותר עצמאים מבערים יהודיות עניות באותה מידה.

המתאם בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז העצמאים (לפחות עבור יהודים) מעלה את ההשערה שאולי העצמאים מרוויחים יותר, והם אלה שמעלים את ההכנסה הממוצעת בעיר.  הגרף הבא בודק את ההשערה הזו, ומציג את היחס בין ההכנסה הממוצעת של שכירים (בציר האופקי) ועצמאים (בציר האנכי) בכל עיר.  הקו האפור הדק הוא קו השיוויון, ואכן נראה שהרוב המכריע של הערים הן מעל הקו הזה, כלומר עצמאים אכן מרוויחים יותר בממוצע.

scat-cmp-wage

אבל יש גם חריגים, כגון מודיעין וזכרון יעקב שבהן שכירים מרוויחים בממוצע הרבה יותר מאשר עצמאים.  יתרה מזאת, קו המגמה (הקו המקווקוו העבה) מראה תופעה מפתיעה: הפער לטובת עצמאים גבוה בעיקר ברמות הכנסה נמוכות, והוא מצטמצם ונעלם ואף מתהפך ככל שהן עולות.  אז נכון שברוב המקרים עצמאים מרוויחים יותר, ונכון שבערים (יהודיות) עשירות יותר יש יותר עצמאים, אבל שני הדברים האלה דווקא אינם קשורים זה לזה: העצמאים לא עושים את הערים העשירות עשירות יותר, אלא את הערים העניות קצת פחות עניות, אבל רק קצת, כי יש רק מעט עצמאים.

מקורות

פרסום מס' 1609 של הלמ"ס: הרשויות המקומיות בישראל 2013.

על מה הייתה המחאה?

בשיטוט בין טבלאות השנתון הסטטיסטי לישראל מצאתי אוסף נתונים שלא הכרתי — תוצאות הסקר החברתי.  מסתבר שהלמ"ס מקיים מאז 2002 סקרים שוטפים בנושאים חברתיים בקרב האוכלוסיה מגיל 20 ומעלה. זהו סקר מקיף של כ-200 שאלות קבועות ועוד שאלות על נושא מיוחד שמשתנה כל שנה.

אני התמקדתי בלוח הראשון, שמסכם תחושות כלליות ובעיקר רמת שביעות הרצון מהיבטים שונים של החיים.  מסתבר שהעם בישראל נהנה מפרץ אופטימיות שופעת בעשור הראשון של המאה ה-21 — שביעות הרצון מהכל עולה באופן מעורר התפעלות. בפרט הדברים נכונים בנוגע לענייני תעסוקה.  שביעות הרצון מהעבודה (בקרב המועסקים, כמובן) עלתה מ-81.3% ב-2002 ל-88.1% ב-2011, ואילו שביעות הרצון מהשכר עלתה מ-44.7% ל-60.5%!  בשני המקרים העליה רציפה למדי, וכמעט כל שנה טובה מקודמתה. ירידות קלות היו רק ב-2004 ו-2008.

satis-wages satis-work

אז אם כל כך מרוצים, למה פרצה המחאה החברתית בקיץ 2011 דווקא?

אפשרות אחת היא שאפילו אם מספר הלא מרוצים קטן, אולי הם נהיים הרבה הרבה פחות מרוצים — משהו שישקף את העליה בחוסר השיוויון. התיאוריה הזו לא מחזיקה מים, כי בעצם הסקר כולל הבחנה קצת יותר עדינה ממה שנכלל בלוח: המרוצים כוללים תת-קבוצה של מרוצים מאוד, והלא מרוצים מתחלקים ללא כל כך מרוצים ולבכלל לא מרוצים. אם מסתכלים על הפרטים, רואים שב-2002 היו 18.7% שהיו "בכלל לא מרוצים" מרמת ההכנסה שלהם, ועד 2011 זה ירד ל-13.2%.

אז מי הם כל אלה שבאו להפגנת ה-400,000 בתל-אביב ובערים אחרות? האמת היא שבצרוף מקרים מרשים מספר המועסקים במשק בשנת 2011 היה 3.025 מיליון, ו-400,000 מתוך 3.025 מיליון זה בדיוק 13.2%. אבל האם אלה הם אותם ה-13.2% שבכלל לא מרוצים ממצבם? הרבה יותר סביר להניח שגם כאלה שבעצם מרוצים ממצבם השתתפו בהפגנות, ואני אפילו מכיר כמה כאלה באופן אישי.  כך שלדעתי הנתונים האלה מהווים עדות לכך שהמחאה החברתית היתה אכן מחאה חברתית כללית, ולא מוגבלת לטריגר של שכר הדירה לצעירים בתל-אביב או אפילו לגמירת החודש על ידי מעמד הביניים. היה בה אלמנט לא מבוטל של סולידריות חברתית, השתתפות עם אלה שאין להם בכלל, ושאיפה לחזרה (או לפחות לתיקון כיוון) למדינת הרווחה שבה המדינה ערבה לחלשים ביותר, ולא מוכרת את נכסיה לטייקונים בנזיד עדשים.

וזו אולי באמת סיבה לאופטימיות.

מקורות

הנתונים בגרפים באים מלוח 7.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2012. למרבה הצער השנתון הזה מכיל נתונים רק עד 2010, וגם זאת בלי פירוט של תת החלוקות של המרוצים והלא מרוצים. השלמתי את הנתונים ממחולל הדוחות האינטראקטיבי של הסקר החברתי באתר הלמ"ס.

על שכר ואפליה מגדרית

בהמשך לעיסוק בתעסוקה ושכר, נהוג לחשוב ששכר קשור לרמת ההשכלה, ושנשים מקבלות שכר נמוך מגברים.  נתונים מפורשים נמצאים בלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.  הנתונים האלה הם לגבי שכירים בלבד,  שהם כ-87% מכח העבודה.  בכל אופן, מהנתונים שיש (לשנת 2010) ניתן לצייר את ה-spie chart הבא:

spie

תזכורת: גרף כזה משמש להשוואת שתי חלוקות.  במקרה שלנו, החלוקה הבסיסית שמתוארת על ידי גרף עוגה רגיל היא החלוקה של השכירים במשק לפי קבוצות מגדר (גברים מימין בתכלת, נשים משמאל בורוד) ורמת השכלה (שנות לימוד כמצויין בתויות של הפרוסות).  ניתן לראות שיש טיפה יותר גברים מנשים, ושהנשים נוטות להיות משכילות יותר: לפחות מהן יש רק 0-12 שנות לימוד, וליותר מהן יש השכלה על-תיכונית.  מעל העוגה הבסיסית הזו אנחנו מראים את החלוקה של ההכנסה ברוטו לאותן קבוצות אוכלוסיה.  קבוצה שמקבלת יותר מהממוצע מיוצגת על ידי פרוסה שבולטת החוצה, בעוד קבוצה שמקבלת פחות מיוצגת על ידי פרוסה קצרה יותר.  המעגלים האפורים מייצגים כפולות של 20% מהממוצע.  כך אנו למדים שנשים עם 11-12 שנות לימוד מקבלות כ-40% פחות מהממוצע, ונשים עם 16+ שנות לימוד מקבלות כ-10% יותר מהממוצע.  גברים עם 16+ שנות לימוד, לעומת זאת, מקבלים כ-80% יותר מהממוצע.

הגרף מראה כצפוי את שתי התופעות: רמת השכלה גבוהה יותר מובילה להכנסה גבוהה יותר, ונשים מקבלות פחות מגברים.  אבל האם זה נובע רק מאפליה?

צריך לשים לב שרמת הכנסה היא מכפלה של שני גורמים: שכר לשעה ושעות העבודה (אם עובדים יותר שעות בשבוע, השכר עולה).  מהנתונים של הלמ"ס מסתבר שיש הבדל בין גברים ונשים בשני הגורמים האלה:

hr wage

ואכן, נשים עובדות כ-12% פחות מגברים בממוצע (או אולי אחוז יותר גדול מהן עובדות במשרה חלקית).  זה יכול להעלות שאלות, אבל ניתן לשער שמדובר בבחירה (או צורך) לטפל במשפחה ולא באפליה.  מצד שני, נשים מקבלות כ-16% פחות כסף עבור שעת עבודה בממוצע — ויתרה מזאת, הפער גדל עם שנות הלימוד: נשים עם 0-8 שנות לימוד מקבלות 12% פחות לשעה מגברים עם אותה רמת השכלה בממוצע, אבל אלה עם 16+ שנות לימוד מקבלות 23% פחות לשעה בממוצע.  אמנם גם זה יכול בעקרון להיות מוצדק, כי אין לנו נתונים מצליבים עם סוג העבודה, אבל זה עושה רושם די מסריח.

עדכון: הדס פוקס ממרכז טאוב כתבה מחקר שמנתח בדיוק את זה (מופיע כפרק בדוח מצב המדינה 2016).  המסקנה שלה היא שאכן חלק גדול מפערי השכר נובע מהבדלים בשעות עבודה, ועוד חלק נובע מעבודה במקצועות שונים.  רק חלק קטן נשאר לא מוסבר ויכול אולי לשקף אפליה.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של 2012 — אבל הם מתייחסים לשנת 2010.

האחוז של השכירים מכח העבודה מבוסס על השוואה של מועסקים ושכירים מטבלה 12.12, שם הנתונים מתיחסים ל-2011.

על לימודים ועבודה

מין המוסכמות היא שלימודים תורמים לרמת התעסוקה ובפרט למשכורות גבוהות יותר, ולכן כדאי להמשיך ללמוד ואפילו לתארים אקדמיים. אבל האם הם גם תורמים לאחוז המועסקים?  פוסט שעיקרו לא תשובה אלא דוגמה לבעיתיות של פרשנות לנתונים.

לוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס מכיל את הנתונים שנראים רלוונטיים: אוכלוסית בני ה-15 ומעלה ("גיל העבודה" לפי הגדרות הלמ"ס) מפולחים לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו והשתתפות בכוח העבודה האזרחי.  הנתונים לשנת 2011 מובילים לגרף הבא:

ed-work

כל עמודה מייצגת קבוצת אוכלוסיה לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו, כאשר רוחב העמודה מייצג את גודל הקבוצה.  החלק הצבוע למטה הוא אלה שעובדים, בעוד החלק הריק למעלה הם אלה שאינם נמנים על כוח העבודה האזרחי.  בתווך נמצאים המובטלים (לפי הגדרת הלמ"ס, מי שלא עבדו בשבוע האחרון אבל חיפשו עבודה בחודש האחרון וגם היו זמינים לעבודה).  העמודה הראשונה משמאל מייצגת את אלה שלא למדו או למדו אבל לא קיבלו אף תעודה.

בגדול נראה שהנתונים משקפים קורלציה: מי שלומדים יותר גם נהנים מסיכוי גדול יותר לעבוד.  אבל מצד שני אין קורלציה בין חוסר לימודים לבין אבטלה.  במקום זאת, חוסר לימודים מוביל לנטיה גוברת לא להיות חלק מכוח העבודה האזרחי.

אבל רגע.  לפני שקופצים למסקנות, צריך לשים לב לפגם בנתונים.  הבעיה היא שהנתונים כוללים את כל האוכלוסיה בגיל העבודה, שכאמור הוא גיל 15 ומעלה.  זה כולל שלושה שנתונים שעדיין אמורים להיות בתיכון, ולכן אין לצפות מהם שתהיה להם תעודה גבוהה יותר מתעודה של בי"ס יסודי או חטיבת ביניים, וגם אין לצפות מהם להיות מועסקים או מובטלים.  ואכן, לפי נתוני הלמ"ס 86.4% מבני ה-15-17 לומדים ואינם עובדים.  אם מוסיפים אותם לעובדים ולמובטלים שיש להם רק תעודה מבי"ס יסודי או חטיבה מגיעים לסך של 58% מבעלי תעודה כזו, במקום 30% בגרף — כמו שיעור המועסקים בוגרי התיכון.  זה ממשיך גם בגילים הגבוהים יותר — מי שנמצאים בצבא גם הם לא בכוח העבודה האזרחי, ולכן אינם נספרים כמועסקים (או כמובטלים).  וגם סטודנטים שאינם עובדים לא.  אבל אז יותר קשה לשייך אותם בצורה ברורה לבעלי תעודה כזו או אחרת אם הלמ"ס לא מספק את הפילוח הנכון.

הבעיה הזו גורמת לשני סוגי עיוותים:

  • הטיה של סיווג האוכלוסיה לכיוון של פחות שנות לימוד.  הנתונים לעיל לא משקפים את הדרגה הגבוהה ביותר שאנשים יגיעו אליה, אלא את מה שהם הספיקו לעשות עד עכשיו.  חלק מהם צעירים ועוד לא מיצו את עצמם, ולכן נראה שאחוז גבוה של האוכלוסיה "תקועים" עם השכלה יסודית או תיכונית בלבד.  כדי לקבל תמונה נכונה יותר צריך להסתכל על שנתונים של בני 30-40-50, שכבר גמרו ללמוד, ולראות מה החלוקה שם (אם כי עדיין יש סכנה של תת-ספירה של אנשים עם תואר שלישי, כי רבים אינם מסיימים אותו עד גיל 30).
  • תדמית של אחוז גבוה של האוכלוסיה שאינו עובד.  בעיה אחת היא כל הצעירים שעוד לומדים או בצבא, וזה לא משקף חוסר תעסוקה.  בעיה נוספת היא שגיל העבודה מוגדר על ידי גיל מינימום של 15 שנים (שאינו משקף במאה ה-21), אבל אין גיל מקסימום (יציאה לפנסיה).  עם העליה בתוחלת החיים יש יותר ויותר אנשים שכבר אינם מועסקים ואינם מובטלים פשוט בגלל שהם זקנים, וזה כמובן לא משקף שום בעיה במשק.  נתונים יותר טובים יהיו מבוססים על הבחנה בין מועסקים, מובטלים, לומדים, ופנסיונרים, או לפחות (במקום פנסיונרים בפועל) הגדרה יותר סבירה של גיל העבודה (למשל 18 עד 67, ולכלול חיילים בכוח העבודה).

מקורות

הנתונים כאמור מלוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל מאתר הלמ"ס.

נתונים על עבודה ולימודים של בני גילים שונים ניתנים בלוח 12.31.

כח עבודה, תעסוקה, ואבטלה

אחד הנתונים המעניינים בתקופת בחירות הוא האבטלה.  אמנם אצלנו זה פחות דומיננטי מאשר באמריקה, אבל בכל זאת זה מככב בויכוחים בין פוליטיקאים ופרשנים.  אז הנה הנתונים בראיה רחבה יותר מהרגיל.

ראשית צריך להבין את הצורה שבה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה אבטלה.  את כלל אוכלוסית המדינה מחלקים לשניים: אלה שבגיל העבודה ואלה שקטנים מידי.  עד 1985 הגיל הקובע היה 14 (!), ומאז הוא 15 (שגם לא נראה משקף במיוחד לאוכלוסיה הכללית).  שימו לב גם שאין גיל מקסימום.  בכל אופן, זה הבסיס שאיתו הם עובדים, אז גם אנחנו.

את האוכלוסיה שבגיל העבודה מחלקים שוב לשניים: אלה ששייכים לכח העבודה האזרחי ואלה שלא.  קבוצות אוכלוסיה שלא כלולות בכח העבודה האזרחי כוללות כמובן חיילים, וגם זקנים ואנשים שאינם מחפשים עבודה.  למשל רוב הגברים החרדים והנשים הערביות נמצאים בקבוצה הזו. עדכון: החל מ-2012 הנתונים מתייחסים לכח העבודה הכולל, לא האזרחי.  ההבדל הוא שחיילים (בשרות חובה וגם בקבע) כן נכללים, ולכן יש פתאום קפיצה בגרף.

את כח העבודה ניתן שוב לחלק לשניים: המועסקים והבלתי מועסקים.  את המועסקים מחלקים לשלושה: אלה שמועסקים במשרה מלאה, אלה שבמשרה חלקית, ואלה שנעדרים זמנית (מחלה, חופשה, או מילואים).  הבלתי מועסקים הם המובטלים שכולם מדברים עליהם. כדי להחשב לבלתי מועסק, צריך לחפש עבודה באופן אקטיבי בחודש האחרון ולהיות זמין לעבודה.  מי שלא עומד בקריטריונים האלה לא נחשב למובטל אלא למי שנפלט מכח העבודה.  כך למשל סטודנטים שכל חייהם מושקעים בלימודים, או עקרות בית שכל חייהן מושקעים בבית ובמשפחה, אינם נחשבים כחלק מכח העבודה וממילא אינם יכולים להיות מובטלים.  שיעור האבטלה מחושב על ידי חלוקת מספר המובטלים בגודל כח העבודה.

הגרף הבא מראה את חלוקת האוכלוסיה בגיל העבודה בין הקבוצות המפורטות לעיל.

wf-div

(הערה: כאמור שיעור האבטלה שמפרסמים הוא השיעור מתוך כח העבודה.  בגרף מצויינים שיעורים מתוך כלל האוכלוסיה בגיל העבודה.  כיוון שרק בערך חצי מהאוכלוסיה בגיל העבודה מהווה את כח העבודה האזרחי, השיעורים המפורסמים הם בערך כפולים ממה שמצויין בגרף.)

תופעות מעניינות שניתן לראות בגרף הזה הן

  • המיתון הקשה של אמצע שנות ה-60.  מיתון זה גרם לצמצום דרמטי של המועסקים במשרה מלאה, שירדו מ-75% מכח העבודה ל-63.5%.  שני שליש מאלה שאיבדו את משרתם הפכו למובטלים ושליש נפלטו מכח העבודה.  מעניין שהמובטלים חזרו לעבודתם אחרי שנתיים, אבל אלה שנפלטו לא.  למיתון בתחילת שנות ה-70, לעומת זאת, לא היתה השפעה ניכרת.
  • שיא של מעל 50% שאינם נכללים בכח העבודה (האזרחי, בלי הצבא) באמצע שנות ה-70, ומאז ירידה רצופה למדי עד שיעור של קצת יותר מ-42% ב-2011.  וכשכוללים את הצבא בכוח העבודה, זה יורד ל-36%.
  • עליה חדה במספר המועסקים במשרות חלקיות על חשבון ההעסקה במשרה מלאה בחצי השני של שנות ה-70, בקורלציה עם המהפך הפוליטי והכלכלי של 1977.  אחוז המועסקים באופן חלקי ממשיך לעלות, וכיום הוא כפול ממה שהיה בשנת 1970.  עם זאת היתה עליה מסוימת גם באחוז המועסקים במשרה מלאה, בעיקר בתקופת ממשלת רבין השניה.
  • רמת האבטלה הגבוהה ביותר נרשמה בתחילת שנות ה-90, בקורלציה עם העליה הגדולה מבריה"מ.
  • השיפור המשמעותי ביותר קרה בתקופת ממשלת רבין: האבטלה ירדה באופן חד, התעסוקה במשרה מלאה עלתה, וגם כח העבודה בכללותו גדל.
  • שיעור מפתיע של מועסקים נעדרים זמנית מעבודתם.  בשנות ה-70 וה-80 זה הגיע ל-7-10% מכח העבודה.  הסבר חלקי אפשרי: הגיוס הגדול של מלחמת יום כיפור, אבל זה תקף רק ל-1973.

בפוסט עתידי נתמקד באחוזי האבטלה ובקורלציות בין אבטלה למדדים שונים של מצב המשק.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (בעצם השנתונים של 1996 ו-2012 ועדכון מ-2014, כדי לאסוף נתונים יותר מפורטים על יותר שנים).

קישורים

הסברים מאירי עיניים על האבטלה ואיך מחשבים אותה ניתן לקרוא בפרק 8 של ספר יסודות המקרו-כלכלה של ישראל של יורם מישר.

%d בלוגרים אהבו את זה: