ארכיון תג: תעסוקה

שחיקה

בצרוף מקרים יפה כמה ימים אחרי הפוסט הקודם נתקלתי בנתונים שהתנועה לחופש המידע קיבלה ממשרד החינוך על פרישה של מורים.  זה קשור בגלל השאלה מה הם מקצועות שוחקים.  אז מסתבר שבשנת תשע"ד (2013/4) פרשו 2153 מורים, אבל רק 165 מהם, שזה פחות מ-8%, כי הם הגיעו לגיל הפרישה.  הסיבות האחרות בגרף.  הרוב (50%) פרשו פרישה מוקדמת, מה שמותר להם כבר מגיל 50.  30% נוספים חתמו על פרישה מרצון, שמתאפשרת מגיל 60.  בהנחה שרוב המורים הן בעצם מורות, זה כבר קרוב לגיל הפרישה שהוא 62.  העסקת 30 מורים (1.4%) הוקפאה. 9 פוטרו.  השאר סיבות רעות כמו בעיות בריאות ופטירה.

ret14

מקורות

מהאתר של התנועה לחופש המידע.

מודעות פרסומת

יחס תלות

בדה מרקר התפרסם לפני שבוע מאמר שסוקר את דו"ח הבריאות השנתי של ה-OECD.  בין הממצאים המצוטטים שם בהדגשה נאמר "בדו"ח התגלה שבישראל יחס התלות (היחס שבין מספר התושבים מתחת לגיל 15 ומגיל 65 ומעלה, לבין שאר התושבים – בני 15–64) הוא הגבוה ביותר במדינות הארגון. יחס זה מעיד על עומס אדיר על בני 15–64, שנושאים על גבם קבוצה גדולה של ילדים וקשישים".  זה מתקשר כמובן לנושא התפלגות הגילים, אז החלטתי להסתכל על יחס התלות ביתר פרוט — ובפרט דרך העדשה של הערים השונות בישראל (או לפחות כל אלה עם 20,000 תושבים ומעלה).

למה זה מעניין? יחס התלות מתיימר להיות מדד פשוט לעומס הכלכלי שמוטל על העובדים.  ברור שלא כל האוכלוסיה עובדת לפרנסתה: יש ילדים שצעירים מדי מכדי לעבוד, ויש זקנים שכבר הפסיקו לעבוד.  אז יחס התלות מודד כמה כאלה נתמכים בממוצע על ידי כל אחד שכן עובד.  אבל ראשית תיקון קטן — בישראל נהוג כיום לחשב את יחס התלות בצורה קצת שונה: ילדים מוגדרים להיות עד גיל 19 (לא עד 14), והנושאים בעול מוגדרים להיות הטווח 20-64 (לא 15-64).  כלומר הפלח של גילאי 15-19 עבר מ"עובדים" ל"ילדים".  זה נראה לגמרי סביר כיום.

בכל מקרה, בהנתן הפרופילים של הרשויות המקומיות שהלמ"ס מפרסמת, שכוללים מידע על התפלגות הגילים, אפשר לחשב את יחס התלות בכל עיר ועיר.  אז הנה התוצאה הראשונה, שמראה את יחס התלות כפונקציה של רמת ההכנסה.  כפי שניתן היה לנחש, העניים ביותר (חרדים ובמידה מסויימת גם ערבים) הם אלה שסובלים מיחס תלות גבוה במיוחד.  בתל-אביב ואילת היחס נמוך במיוחד, ובשאר הערים הוא די דומה.

tlut-wage

הניחוש המושכל הבא הוא שיחס התלות הגבוה נובע מילדים יותר מאשר מזקנים.  את זה ניתן לבדוק על ידי פרוק יחס התלות לשני המרכיבים האלה.  בגרף הבא הציר האופקי מייצג את יחס התלות כתוצאה מזקנים, כלומר את היחס בין זקנים לעובדים.  הציר האנכי מייצג את יחס התלות כתוצאה מילדים, כלומר את היחס בין ילדים לעובדים.  שימו לב שהסקאלה בשני הצירים שונה לגמרי, כי יש הרבה יותר ילדים (כפי שראינו גם בפוסט הקודם על התפלגות הגילים).  הקרניים שיוצאות מהראשית מייצגות יחסים שונים של ילדים לזקנים (כאמור לפי ההגדרה שילדים זה גילאי 0-19, וזקנים זה 65+).

tlut-parts

אז הנה עוד ביסוס לכך שהאוכלוסיה בישראל צעירה: אין אף עיר שיש בה יותר זקנים מילדים.  בערי המרכז (האזור הכחול מימין למטה) יש בערך עד פי 2 יותר ילדים מזקנים.  בערים הקטנות יותר (העיגולים הכחולים הקטנים יותר במרכז) יש בין פי 3 לפי 6 יותר ילדים מזקנים.  בישובים ערבים זה סביב הפי 10.  ובישובים החרדיים הצעירים, מודיעין וביתר עילית, יש פי 93  ו-83 יותר ילדים מזקנים בהתאמה (אלעד משתרכת לה מאחור עם רק פי 57).

אבל אפילו זה אולי אופטימי מדי.  הרי יחס תלות מנסה לאמוד את הלחץ על העובדים, וידוע שבמגזרים הערבי והחרדי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה נמוך יחסית.  אז קרוב שמתבסס פשוט על גילים יהיה מטעה.  למרבה המזל הפרופילים של הלמ"ס מכילים גם מידע על מספר התושבים בכל עיר, וגם על מספר השכירים והעצמאים (שכבר הסתכלנו עליהם בעבר).  השכירים פלוס העצמאים זה העובדים, אז מההפרש בינם לבין כלל האוכלוסיה בעיר אפשר בעצם לחשב את יחס התלות האמיתי!  הגרף הבא משווה את הקרוב לפי גילים (כמו שעשינו עד כה, בציר האופקי) עם החישוב המדוייק (בציר האנכי).

tlut-real

נתחיל עם החדשות הטובות: עושה רושם שיש קשר ישר למדי בין הקרוב המבוסס גילים לחישוב האמיתי.  זה אומר שיחס התלות האמיתי גבוה יותר מהקרוב, אבל לפחות כשמשווים מקומות שונים הפער הוא בערך באותו היחס.  החדשות הרעות הן שכשמסתכלים על זה יותר בעיון, נראה שיש כאן שתי התנהגויות קצת שונות.  עבור הערים הציוניות והמעורבות (חוץ מירושלים, בית-שמש, וצפת), שמרוכזות בצד שמאל למטה, השיפוע הוא בערך 1.5.  עבור הערים הערביות והחרדיות (וירושלים, בית-שמש, וצפת), קו המגמה מוסט כלפי מעלה והשיפוע שלו בערך 1.8.  כלומר אצל הערבים והחרדים הפער בין יחס התלות האמיתי לבין הקרוב אכן יותר גבוה.

ואגב, גם כאן רואים שירושלים (בירת ישראל הנצחית והמאוחדת) היא בעצם עיר ערבית-חרדית, ואינה דומה לשאר הערים הציוניות במדינה.

מקורות

כל הנתונים מהפרופילים של הרשויות המקומיות בישראל כפי שפורסמו בשנת 2015 (יש גרסה חדשה יותר מ-2016, אבל התעצלתי להעתיק את הכל מחדש), עם נתונים מהשנים 2012-2013.

שכירים ועצמאים

הפרופילים של הרשויות המקומיות שמפרסמת הלמ"ס הם מקור לא אכזב למיני נתונים שאינם בראש החדשות ואיך שהם מתפלגים על פני החברה והמדינה.  למשל מה אנחנו עושים, ובפרט האם אנחנו שכירים או עצמאים.  מקובל שיש יותר שכירים, אבל אני לפחות הופתעתי מהפער: מתוך 8.1 התושבים בישראל נכון לשנת 2013, היו 3.28 מיליון שכירים, ורק 246 אלף עצמאים.  חשבון זריז מגלה שמתוך העובדים רק 7% הם עצמאים ו-93% שכירים.

פילוח הנתונים לפי ערים (כמו בפוסטים קודמים, אני מציג את כל הערים עם 20 אלף תושבים ומעלה) מראה את התמונה הבאה.  הציר האופקי הוא האחוז של השכירים מתוך אוכלוסית העיר, והציר האנכי הוא אחוז העצמאים מהאוכלוסיה.  שינו לב שהסקאלה שונה כי כאמור יש הרבה פחות עצמאים.

scat-pct

מה שמיד בולט לעין הוא שחוץ ממספר קטן של חריגים יש 3 צבירים מובהקים: ערים יהודיות, ערים ערביות, וערים חרדיות.  בערים היהודיות יש בין 40% ל-50% שכירים.  אחוז העצמאים, לעומת זאת, הרבה יותר מפוזר, ונע בין 1.5% ל-5.5% — פער של יותר מפי 3.  אצל הערבים הדברים יותר סדורים: השכירים לרוב בטווח בין 25% ל-35%, והעצמאים בין 2.5% ל-3.5%.  אצל החרדים, כצפוי, אחוז העובדים (משני הסוגים) קטן עוד יותר.  החריגה הבולטת היא העיר אילת, שהיא חריג כל כך מובהק שזה מעלה חשד של אולי טעות בנתונים.  מצד שני זו עיר שהיא גם חריגה בגאוגרפיה ובכלכלה שלה, אז אולי חריגה בכוח העבודה משתלבת עם זה.  תל אביב מובילה בגדול באחוז (וכתוצאה גם במספר) העצמאים, מה שמצביע כצפוי על הובלה כלכלית ויזמות.  ירושלים הבירה מתגלה שוב כצרוף של עיר ערבית עם חרדית, ורחוקה מהצביר של הערים היהודיות.  בין הערבים, טירה חריגה באחוז העצמאים ורהט במיעוטם.

אבל מה המשמעות הכלכלית של כל זה?  האם אחוז העצמאים משפיע על ההכנסה הממוצעת למשל? אז הנה גרף פיזור של היחס בין עצמאים לשכירים כפונקציה של רמת ההכנסה הממוצעת בכל עיר.

scat-frac

גם כאן רואים התנהגות שונה בפיזור ערים יהודיות וערביות.  בערים יהודיות יש מתאם ברור בין הכנסה ועצמאים — בערים שבהן ההכנסה הממוצעת (של שכירים ועצמאים ביחד) גבוהה יותר, יש יותר עצמאים יחסית לשכירים.  אצל הערבים אין מתאם כזה: כל הערים הערביות עניות, ובכל זאת יש בהן פיזור ניכר של היחס בין עצמאים לשכירים, ובפרט הרבה יותר עצמאים מבערים יהודיות עניות באותה מידה.

המתאם בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז העצמאים (לפחות עבור יהודים) מעלה את ההשערה שאולי העצמאים מרוויחים יותר, והם אלה שמעלים את ההכנסה הממוצעת בעיר.  הגרף הבא בודק את ההשערה הזו, ומציג את היחס בין ההכנסה הממוצעת של שכירים (בציר האופקי) ועצמאים (בציר האנכי) בכל עיר.  הקו האפור הדק הוא קו השיוויון, ואכן נראה שהרוב המכריע של הערים הן מעל הקו הזה, כלומר עצמאים אכן מרוויחים יותר בממוצע.

scat-cmp-wage

אבל יש גם חריגים, כגון מודיעין וזכרון יעקב שבהן שכירים מרוויחים בממוצע הרבה יותר מאשר עצמאים.  יתרה מזאת, קו המגמה (הקו המקווקוו העבה) מראה תופעה מפתיעה: הפער לטובת עצמאים גבוה בעיקר ברמות הכנסה נמוכות, והוא מצטמצם ונעלם ואף מתהפך ככל שהן עולות.  אז נכון שברוב המקרים עצמאים מרוויחים יותר, ונכון שבערים (יהודיות) עשירות יותר יש יותר עצמאים, אבל שני הדברים האלה דווקא אינם קשורים זה לזה: העצמאים לא עושים את הערים העשירות עשירות יותר, אלא את הערים העניות קצת פחות עניות, אבל רק קצת, כי יש רק מעט עצמאים.

מקורות

פרסום מס' 1609 של הלמ"ס: הרשויות המקומיות בישראל 2013.

על מה הייתה המחאה?

בשיטוט בין טבלאות השנתון הסטטיסטי לישראל מצאתי אוסף נתונים שלא הכרתי — תוצאות הסקר החברתי.  מסתבר שהלמ"ס מקיים מאז 2002 סקרים שוטפים בנושאים חברתיים בקרב האוכלוסיה מגיל 20 ומעלה. זהו סקר מקיף של כ-200 שאלות קבועות ועוד שאלות על נושא מיוחד שמשתנה כל שנה.

אני התמקדתי בלוח הראשון, שמסכם תחושות כלליות ובעיקר רמת שביעות הרצון מהיבטים שונים של החיים.  מסתבר שהעם בישראל נהנה מפרץ אופטימיות שופעת בעשור הראשון של המאה ה-21 — שביעות הרצון מהכל עולה באופן מעורר התפעלות. בפרט הדברים נכונים בנוגע לענייני תעסוקה.  שביעות הרצון מהעבודה (בקרב המועסקים, כמובן) עלתה מ-81.3% ב-2002 ל-88.1% ב-2011, ואילו שביעות הרצון מהשכר עלתה מ-44.7% ל-60.5%!  בשני המקרים העליה רציפה למדי, וכמעט כל שנה טובה מקודמתה. ירידות קלות היו רק ב-2004 ו-2008.

satis-wages satis-work

אז אם כל כך מרוצים, למה פרצה המחאה החברתית בקיץ 2011 דווקא?

אפשרות אחת היא שאפילו אם מספר הלא מרוצים קטן, אולי הם נהיים הרבה הרבה פחות מרוצים — משהו שישקף את העליה בחוסר השיוויון. התיאוריה הזו לא מחזיקה מים, כי בעצם הסקר כולל הבחנה קצת יותר עדינה ממה שנכלל בלוח: המרוצים כוללים תת-קבוצה של מרוצים מאוד, והלא מרוצים מתחלקים ללא כל כך מרוצים ולבכלל לא מרוצים. אם מסתכלים על הפרטים, רואים שב-2002 היו 18.7% שהיו "בכלל לא מרוצים" מרמת ההכנסה שלהם, ועד 2011 זה ירד ל-13.2%.

אז מי הם כל אלה שבאו להפגנת ה-400,000 בתל-אביב ובערים אחרות? האמת היא שבצרוף מקרים מרשים מספר המועסקים במשק בשנת 2011 היה 3.025 מיליון, ו-400,000 מתוך 3.025 מיליון זה בדיוק 13.2%. אבל האם אלה הם אותם ה-13.2% שבכלל לא מרוצים ממצבם? הרבה יותר סביר להניח שגם כאלה שבעצם מרוצים ממצבם השתתפו בהפגנות, ואני אפילו מכיר כמה כאלה באופן אישי.  כך שלדעתי הנתונים האלה מהווים עדות לכך שהמחאה החברתית היתה אכן מחאה חברתית כללית, ולא מוגבלת לטריגר של שכר הדירה לצעירים בתל-אביב או אפילו לגמירת החודש על ידי מעמד הביניים. היה בה אלמנט לא מבוטל של סולידריות חברתית, השתתפות עם אלה שאין להם בכלל, ושאיפה לחזרה (או לפחות לתיקון כיוון) למדינת הרווחה שבה המדינה ערבה לחלשים ביותר, ולא מוכרת את נכסיה לטייקונים בנזיד עדשים.

וזו אולי באמת סיבה לאופטימיות.

מקורות

הנתונים בגרפים באים מלוח 7.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2012. למרבה הצער השנתון הזה מכיל נתונים רק עד 2010, וגם זאת בלי פירוט של תת החלוקות של המרוצים והלא מרוצים. השלמתי את הנתונים ממחולל הדוחות האינטראקטיבי של הסקר החברתי באתר הלמ"ס.

על שכר ואפליה מגדרית

בהמשך לעיסוק בתעסוקה ושכר, נהוג לחשוב ששכר קשור לרמת ההשכלה, ושנשים מקבלות שכר נמוך מגברים.  נתונים מפורשים נמצאים בלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.  הנתונים האלה הם לגבי שכירים בלבד,  שהם כ-87% מכח העבודה.  בכל אופן, מהנתונים שיש (לשנת 2010) ניתן לצייר את ה-spie chart הבא:

spie

תזכורת: גרף כזה משמש להשוואת שתי חלוקות.  במקרה שלנו, החלוקה הבסיסית שמתוארת על ידי גרף עוגה רגיל היא החלוקה של השכירים במשק לפי קבוצות מגדר (גברים מימין בתכלת, נשים משמאל בורוד) ורמת השכלה (שנות לימוד כמצויין בתויות של הפרוסות).  ניתן לראות שיש טיפה יותר גברים מנשים, ושהנשים נוטות להיות משכילות יותר: לפחות מהן יש רק 0-12 שנות לימוד, וליותר מהן יש השכלה על-תיכונית.  מעל העוגה הבסיסית הזו אנחנו מראים את החלוקה של ההכנסה ברוטו לאותן קבוצות אוכלוסיה.  קבוצה שמקבלת יותר מהממוצע מיוצגת על ידי פרוסה שבולטת החוצה, בעוד קבוצה שמקבלת פחות מיוצגת על ידי פרוסה קצרה יותר.  המעגלים האפורים מייצגים כפולות של 20% מהממוצע.  כך אנו למדים שנשים עם 11-12 שנות לימוד מקבלות כ-40% פחות מהממוצע, ונשים עם 16+ שנות לימוד מקבלות כ-10% יותר מהממוצע.  גברים עם 16+ שנות לימוד, לעומת זאת, מקבלים כ-80% יותר מהממוצע.

הגרף מראה כצפוי את שתי התופעות: רמת השכלה גבוהה יותר מובילה להכנסה גבוהה יותר, ונשים מקבלות פחות מגברים.  אבל האם זה נובע רק מאפליה?

צריך לשים לב שרמת הכנסה היא מכפלה של שני גורמים: שכר לשעה ושעות העבודה (אם עובדים יותר שעות בשבוע, השכר עולה).  מהנתונים של הלמ"ס מסתבר שיש הבדל בין גברים ונשים בשני הגורמים האלה:

hr wage

ואכן, נשים עובדות כ-12% פחות מגברים בממוצע (או אולי אחוז יותר גדול מהן עובדות במשרה חלקית).  זה יכול להעלות שאלות, אבל ניתן לשער שמדובר בבחירה (או צורך) לטפל במשפחה ולא באפליה.  מצד שני, נשים מקבלות כ-16% פחות כסף עבור שעת עבודה בממוצע — ויתרה מזאת, הפער גדל עם שנות הלימוד: נשים עם 0-8 שנות לימוד מקבלות 12% פחות לשעה מגברים עם אותה רמת השכלה בממוצע, אבל אלה עם 16+ שנות לימוד מקבלות 23% פחות לשעה בממוצע.  אמנם גם זה יכול בעקרון להיות מוצדק, כי אין לנו נתונים מצליבים עם סוג העבודה, אבל זה עושה רושם די מסריח.

עדכון: הדס פוקס ממרכז טאוב כתבה מחקר שמנתח בדיוק את זה (מופיע כפרק בדוח מצב המדינה 2016).  המסקנה שלה היא שאכן חלק גדול מפערי השכר נובע מהבדלים בשעות עבודה, ועוד חלק נובע מעבודה במקצועות שונים.  רק חלק קטן נשאר לא מוסבר ויכול אולי לשקף אפליה.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של 2012 — אבל הם מתייחסים לשנת 2010.

האחוז של השכירים מכח העבודה מבוסס על השוואה של מועסקים ושכירים מטבלה 12.12, שם הנתונים מתיחסים ל-2011.

על לימודים ועבודה

מין המוסכמות היא שלימודים תורמים לרמת התעסוקה ובפרט למשכורות גבוהות יותר, ולכן כדאי להמשיך ללמוד ואפילו לתארים אקדמיים. אבל האם הם גם תורמים לאחוז המועסקים?  פוסט שעיקרו לא תשובה אלא דוגמה לבעיתיות של פרשנות לנתונים.

לוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס מכיל את הנתונים שנראים רלוונטיים: אוכלוסית בני ה-15 ומעלה ("גיל העבודה" לפי הגדרות הלמ"ס) מפולחים לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו והשתתפות בכח העבודה האזרחי.  הנתונים לשנת 2011 מובילים לגרף הבא:

ed-work

כל עמודה מייצגת קבוצת אוכלוסיה לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו, כאשר רוחב העמודה מייצג את גודל הקבוצה.  החלק הצבוע למטה הוא אלה שעובדים, בעוד החלק הריק למעלה הם אלה שאינם נמנים על כח העבודה האזרחי.  בתווך נמצאים המובטלים (לפי הגדרת הלמ"ס, מי שלא עבדו בשבוע האחרון אבל חיפשו עבודה בחודש האחרון וגם היו זמינים לעבודה).  העמודה הראשונה משמאל מייצגת את אלה שלא למדו או למדו אבל לא קיבלו אף תעודה.

בגדול נראה שהנתונים משקפים קורלציה: מי שלומדים יותר גם נהנים מסיכוי גדול יותר לעבוד.  אבל מצד שני אין קורלציה בין חוסר לימודים לבין אבטלה.  במקום זאת, חוסר לימודים מוביל לנטיה גוברת לא להיות חלק מכח העבודה האזרחי.

אבל רגע.  לפני שקופצים למסקנות, צריך לשים לב לפגם בנתונים.  הבעיה היא שהנתונים כוללים את כל האוכלוסיה בגיל העבודה, שכאמור הוא גיל 15 ומעלה.  זה כולל שלושה שנתונים שעדיין אמורים להיות בתיכון, ולכן אין לצפות מהם שתהיה להם תעודה גבוהה יותר מתעודה של בי"ס יסודי או חטיבת ביניים, וגם אין לצפות מהם להיות מועסקים או מובטלים.  ואכן, לפי נתוני הלמ"ס 86.4% מבני ה-15-17 לומדים ואינם עובדים.  אם מוסיפים אותם לעובדים ולמובטלים שיש להם רק תעודה מבי"ס יסודי או חטיבה מגיעים לסך של 58% מבעלי תעודה כזו, במקום 30% בגרף — כמו שיעור המועסקים בוגרי התיכון.  זה ממשיך גם בגילים הגבוהים יותר — מי שנמצאים בצבא גם הם לא בכח העבודה האזרחי, ולכן אינם נספרים כמועסקים (או במובטלים).  וגם סטודנטים שאינם עובדים לא.  אבל אז יותר קשה לשייך אותם בצורה ברורה לבעלי תעודה כזו או אחרת אם הלמ"ס לא מספק את הפילוח הנכון.

הבעיה הזו גורמת לשני סוגי עיוותים:

  • הטיה של סיווג האוכלוסיה לכיוון של פחות שנות לימוד.  הנתונים לעיל לא משקפים את הדרגה הגבוהה ביותר שאנשים יגיעו אליה, אלא את מה שהם הספיקו לעשות עד עכשיו.  חלק מהם צעירים ועוד לא מיצו את עצמם, ולכן נראה שאחוז גבוה של האוכלוסיה "תקועים" עם השכלה יסודית או תיכונית בלבד.  כדי לקבל תמונה נכונה יותר צריך להסתכל על שנתונים של בני 30-40-50, שכבר גמרו ללמוד, ולראות מה החלוקה שם (אם כי עדיין יש סכנה של תת-ספירה של אנשים עם תואר שלישי, כי רבים אינם מסיימים אותו עד גיל 30).
  • תדמית של אחוז גבוה של האוכלוסיה שאינו עובד.  בעיה אחת היא כל הצעירים שעוד לומדים או בצבא, וזה לא משקף חוסר תעסוקה.  בעיה נוספת היא שגיל העבודה מוגדר על ידי גיל מינימום של 15 שנים (שאינו משקף במאה ה-21), אבל אין גיל מקסימום (יציאה לפנסיה).  עם העליה בתוחלת החיים יש יותר ויותר אנשים שכבר אינם מועסקים ואינם מובטלים פשוט בגלל שהם זקנים, וזה כמובן לא משקף שום בעיה במשק.  נתונים יותר טובים יהיו מבוססים על הבחנה בין מועסקים, מובטלים, לומדים, ופנסיונרים, או לפחות (במקום פנסיונרים בפועל) הגדרה יותר סבירה של גיל העבודה (למשל 18 עד 67).

מקורות

הנתונים כאמור מלוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל מאתר הלמ"ס.

נתונים על עבודה ולימודים של בני גילים שונים ניתנים בלוח 12.31.

כח עבודה, תעסוקה, ואבטלה

אחד הנתונים המעניינים בתקופת בחירות הוא האבטלה.  אמנם אצלנו זה פחות דומיננטי מאשר באמריקה, אבל בכל זאת זה מככב בויכוחים בין פוליטיקאים ופרשנים.  אז הנה הנתונים בראיה רחבה יותר מהרגיל.

ראשית צריך להבין את הצורה שבה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה אבטלה.  את כלל אוכלוסית המדינה מחלקים לשניים: אלה שבגיל העבודה ואלה שקטנים מידי.  עד 1985 הגיל הקובע היה 14 (!), ומאז הוא 15 (שגם לא נראה משקף במיוחד לאוכלוסיה הכללית).  שימו לב גם שאין גיל מקסימום.  בכל אופן, זה הבסיס שאיתו הם עובדים, אז גם אנחנו.

את האוכלוסיה שבגיל העבודה מחלקים שוב לשניים: אלה ששייכים לכח העבודה האזרחי ואלה שלא.  קבוצות אוכלוסיה שלא כלולות בכח העבודה האזרחי כוללות כמובן חיילים, וגם זקנים ואנשים שאינם מחפשים עבודה.  למשל רוב הגברים החרדים והנשים הערביות נמצאים בקבוצה הזו. עדכון: החל מ-2012 הנתונים מתייחסים לכח העבודה הכולל, לא האזרחי.  ההבדל הוא שחיילים (בשרות חובה וגם בקבע) כן נכללים, ולכן יש פתאום קפיצה בגרף.

את כח העבודה ניתן שוב לחלק לשניים: המועסקים והבילתי מועסקים.  את המועסקים מחלקים לשלושה: אלה שמועסקים במשרה מלאה, אלה שבמשרה חלקית, ואלה שנעדרים זמנית (מחלה, חופשה, או מילואים).  הבילתי מועסקים הם המובטלים שכולם מדברים עליהם. כדי להחשב לבילתי מועסק, צריך לחפש עבודה באופן אקטיבי בחודש האחרון ולהיות זמין לעבודה.  מי שלא עומד בקריטריונים האלה לא נחשב למובטל אלא למי שנפלט מכח העבודה.  כך למשל סטודנטים שכל חייהם מושקעים בלימודים, או עקרות בית שכל חייהן מושקעים בבית ובמשפחה, אינם נחשבים כחלק מכח העבודה וממילא אינם יכולים להיות מובטלים.  שיעור האבטלה מחושב על ידי חלוקת מספר המובטלים בגודל כח העבודה.

הגרף הבא מראה את חלוקת האוכלוסיה בגיל העבודה בין הקבוצות המפורטות לעיל.

wf-div

(הערה: כאמור שיעור האבטלה שמפרסמים הוא השיעור מתוך כח העבודה.  בגרף מצויינים שיעורים מתוך כלל האוכלוסיה בגיל העבודה.  כיוון שרק בערך חצי מהאוכלוסיה בגיל העבודה מהווה את כח העבודה האזרחי, השיעורים המפורסמים הם בערך כפולים ממה שמצויין בגרף.)

תופעות מעניינות שניתן לראות בגרף הזה הן

  • המיתון הקשה של אמצע שנות ה-60.  מיתון זה גרם לצמצום דרמטי של המועסקים במשרה מלאה, שירדו מ-75% מכח העבודה ל-63.5%.  שני שליש מאלה שאיבדו את משרתם הפכו למובטלים ושליש נפלטו מכח העבודה.  מעניין שהמובטלים חזרו לעבודתם אחרי שנתיים, אבל אלה שנפלטו לא.  למיתון בתחילת שנות ה-70, לעומת זאת, לא היתה השפעה ניכרת.
  • שיא של מעל 50% שאינם נכללים בכח העבודה (האזרחי, בלי הצבא) באמצע שנות ה-70, ומאז ירידה רצופה למדי עד שיעור של קצת יותר מ-42% ב-2011.  וכשכוללים את הצבא בכוח העבודה, זה יורד ל-36%.
  • עליה חדה במספר המועסקים במשרות חלקיות על חשבון ההעסקה במשרה מלאה בחצי השני של שנות ה-70, בקורלציה עם המהפך הפוליטי והכלכלי של 1977.  אחוז המועסקים באופן חלקי ממשיך לעלות, וכיום הוא כפול ממה שהיה בשנת 1970.  עם זאת היתה עליה מסוימת גם באחוז המועסקים במשרה מלאה, בעיקר בתקופת ממשלת רבין השניה.
  • רמת האבטלה הגבוהה ביותר נרשמה בתחילת שנות ה-90, בקורלציה עם העליה הגדולה מבריה"מ.
  • השיפור המשמעותי ביותר קרה בתקופת ממשלת רבין: האבטלה ירדה באופן חד, התעסוקה במשרה מלאה עלתה, וגם כח העבודה בכללותו גדל.
  • שיעור מפתיע של מועסקים נעדרים זמנית מעבודתם.  בשנות ה-70 וה-80 זה הגיע ל-7-10% מכח העבודה.  הסבר חלקי אפשרי: הגיוס הגדול של מלחמת יום כיפור, אבל זה תקף רק ל-1973.

בפוסט עתידי נתמקד באחוזי האבטלה ובקורלציות בין אבטלה למדדים שונים של מצב המשק.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (בעצם השנתונים של 1996 ו-2012 ועדכון מ-2014, כדי לאסוף נתונים יותר מפורטים על יותר שנים).

קישורים

הסברים מאירי עיניים על האבטלה ואיך מחשבים אותה ניתן לקרוא בפרק 8 של ספר יסודות המקרו-כלכלה של ישראל של יורם מישר.

%d בלוגרים אהבו את זה: