ארכיון תג: שכר

העברות

במדינת ישראל מופעלים מספר מנגנונים שנועדו לצמצם את איהשוויון.

  • שכר מינימום. זהו השכר המינימאלי ברוטו שמעסיק חייב לשלם לעובד עבור חודש עבודה במשרה מלאה, וממנו נגזרים שכר המינימום לנוער ושכר המינימום ליום עבודה ולשעת עבודה. חוק שכר מינימום קיים מאז 1987, כשלפני זה הייתה התייחסות לשכר מינימום בהסכמים הקיבוציים בין ההסתדרות למעסיקים.

  • מסים פרוגרסיביים. מסים ישירים כמו מס הכנסה והתשלומים לביטוח לאומי הם פרוגרסיביים, כלומר האחוז מההכנסה שצריך לשלם אינו קבוע אלא גדל עם ההכנסה. בפרט, יש סף תחתון, וכתוצאה ממנו חצי מהעובדים אינם משלמים מס הכנסה כלל. תוצאת לואי, אגב, היא שקיצוץ במסים בעצם מגדיל פערים, כי מי שנהנים ממנו הם העשירים יותר שמשלמים מיסים ואחרי הקיצוץ משלמים פחות. מי שלא משלם לא נהנה מהקיצוץ.

  • מס הכנסה שלילי. זוהי תמיכה שניתנת על ידי המדינה, מאז 2008, באמצעות רשות המיסים, למי שהכנסתם מעבודה נמוכה ולפיכך הם אינם משלמים מס הכנסה.

  • הבטחת הכנסה. זוהי גמלה של המוסד לביטוח לאומי הקיימת מאז 1982, וניתנת למי שאין לו הכנסה כלל. בנוסף יש גמלת השלמת הכנסה למי שיש לו הכנסה אבל היא נמוכה ולא מספיקה לקיום סביר.

ההשפעה של כל המנגנונים האלה מודגמת בגרף הבא.  מה שרואים כאן הוא חלוקת ההכנסה ברוטו בין העשירונים השונים: העשירון התחתון מקבל רק 0.2% מההכנסה הכוללת, העשירון השני 2%, וכך הלאה עד העשירון העליון שמקבל לא פחות מ-32.2%. אבל אחרי מיסים ותשלומי העברה הפערים מצטמצמים במקצת: העשירון התחתון למשל עולה ל-2%, והעליון יורד ל-26.2%. אז עדיין יש פערים משמעותיים, אבל איהשוויון קטן במקצת.

asironim-mod

ניתן לכמת את איהשוויון וכמה הוא השתנה על ידי מדד ג’יני. התוצאה מוצגת בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש ירידה משמעותית במדד לאחר תשלום מסים וביצוע תשלומי ההעברה כמו הגמלאות של הביטוח הלאומי (הם נקראים תשלומי העברה כי מדובר בהעברת כספים מחשבון לחשבון ללא תמורה). כמו כן ניתן לראות שמדד ג’יני של ההכנסה ברוטו נמצא במגמת ירידה קלה מאז ראשית המאה, אבל מדד ג’יני של ההכנסה הפנויה (אחרי ההעברות) הוא יותר יציב.

gini-mod

מקורות

דוח ממדי העוני והפערים החברתיים 2015 של המוסד לביטוח לאומי.

ממוצע וחציון

אחד המוטיבים החוזרים בענייני כספים (למשל משכורות ועושר) הוא התפלגויות מוטות, או בשם אחר התפלגויות עם "זנב כבד".  ולפני חודשיים כשעדכנתי פוסט על מחירי הדירות ביחס למשכורת הממוצעת א.ד. הפנה את תשומת ליבי לכך שיש נתונים על המשכורת החציונית באתר של הביטוח הלאומי.  אז זו הזדמנות להסביר את ההבדל ולמה הוא חשוב.

כשאנחנו מדברים על משכורות אנחנו מדברים בעצם על התפלגות שלמה: מנהל בנק משתכר יותר מנהג הסעות, ונהג משתכר יותר מעובד ניקיון. ובכל זאת אנחנו רוצים מספר אחד שמייצג "משכורת אופיינית", מה שיאפשר לנו לראות איך משכורת אופיינית משתנה עם הזמן.

הבעיה היא שהתפלגות ההכנסות (ועוד יותר מכך התפלגות העושר) היא התפלגות מוטה. זה אומר שההתפלגות היא לא סימטרית. לשם השוואה, תחשבו על התפלגות הגובה של בני אדם: הגובה הממוצע של בנים הוא בערך 1.76, וכמעט כולם נמצאים בין 1.55 לבין 1.99. הפיזור נראה כמו עקומת פעמון, והיא סימטרית משני הצדדים של הממוצע. לעומת זאת התפלגות ההכנסות ממשכורת נראית כמו פעמון שחתכו אותו מצד שמאל (המשכורות הנמוכות) ומשכו את הקצה שלו מצד ימין (המשכורות הגבוהות). ההכנסות של העשירונים הנמוכים הן קטנות ודומות זו לזו, אבל העשירונים הגבוהים מקבלים יותר ויותר, והעשירון העליון (ובעיקר המאיון העליון) מקבל ממש הרבה יותר.

כשההתפלגות היא סימטרית, כמו התפלגות הגובה, הגובה הממוצע נמצא באמצע וניתן לומר שהוא מאפיין את ההתפלגות: כשנלך ברחוב נראה הרבה אנשים שהגובה שלהם קרוב לממוצע, ומעטים שרחוקים ממנו. אבל במקרה של התפלגות מוטה כמו התפלגות ההכנסות זה לא המצב. הממוצע הוא שקלול של ההכנסה הנמוכה של העשירונים התחתונים עם ההכנסה הגבוהה העשירון העליון, ובסופו של דבר הוא לא מייצג לא את העניים (הוא גבוה מדי) ולא את העשירים (הוא נמוך מדי).  אז כשנלך ברחוב, רוב האנשים שנפגוש משתכרים הרבה פחות מהממוצע.

לכן במקרה של התפלגות מוטה עדיף להשתמש בחציון כדי לאפיין את ההתפלגות. החציון הוא הערך שנמצא באמצע ההתפלגות: חצי מהערכים נמוכים ממנו וחצי גבוהים ממנו. בהתפלגות הגבהים הסימטרית החציון הוא אותו הדבר כמו הממוצע. אבל בהתפלגות ההכנסות הלא סימטרית הם רחוקים זה מזה: החציון הוא הגבול בין העשירון החמישי לעשירון השישי, כי חצי מקבלים פחות מזה וחצי יותר מזה. הממוצע הרבה יותר גבוה כי הוא נמשך למעלה על ידי ההכנסות הגבוהות מאוד של העשירון העליון.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, הפער משמעותי.

salary

הקו הירוק באמצע הוא השכר החציוני לפי נתוני הביטוח הלאומי. יש נתונים חלקיים בלבד, רק לשנים 2000-2014. הטענה היא שהשכר החציוני הוא מאפיין סביר של רוב האוכלוסייה, לפחות העניים יותר ועד מעמד הביניים, כי הוא נמצא באזור ה"צפוף" של ההתפלגות.  המחיר הוא שהוא מקריב לשם כך את האיפיון של העשירים.

שני הקווים העליונים בגרף הם גרסאות שונות של השכר הממוצע. ההבדל נובע כנראה מכך שנתוני הביטוח הלאומי מתייחסים לממוצע שכר חודש עבודה (ומתעלמים מחודשים שבהם האדם לא עבד), ואילו נתוני הלמ"ס לשכר חודשי ממוצע (כלומר סך המשכורת בשנה חלקי 12, בין אם עבדו בכל החודשים בשנה ובין אם לא). נתוני הלמ"ס משקפים אם כן בצורה יותר נכונה את ההכנסה המעשית של השכירים, ונתוני הביטוח הלאומי את מה שמשלמים על עבודה.  לשם השוואה ציירתי גם את השינוי היחסי של המדד, מה שמראה שכל גרסאות השכר עלו ברוב התקופה הזו יותר מהמדד.

מה שעוד אפשר לראות הוא שהקווים של השכר החציוני והממוצע של הביטוח הלאומי דומים זה לזה.  אז אם יש ביניהם יחס קבוע אפשר אולי להסיק מה השכר החציוני מהממוצע.  הגרף הבא מראה את היחס, ומסתבר שהוא לא קבוע, אלא משתנה קלות עם אפשרות למגמה של ירידה.  המגמה הזו מצביעה אולי על הקטנה קלה באי השוויון.

avg-med-ratio

מקורות

נתוני הביטוח הלאומי מפרסום תקופתי 279 על שכר והכנסות מעבודה.  נתוני הלמ"ס מהשנתון הסטטיסטי.

יחס תלות

בדה מרקר התפרסם לפני שבוע מאמר שסוקר את דו"ח הבריאות השנתי של ה-OECD.  בין הממצאים המצוטטים שם בהדגשה נאמר "בדו"ח התגלה שבישראל יחס התלות (היחס שבין מספר התושבים מתחת לגיל 15 ומגיל 65 ומעלה, לבין שאר התושבים – בני 15–64) הוא הגבוה ביותר במדינות הארגון. יחס זה מעיד על עומס אדיר על בני 15–64, שנושאים על גבם קבוצה גדולה של ילדים וקשישים".  זה מתקשר כמובן לנושא התפלגות הגילים, אז החלטתי להסתכל על יחס התלות ביתר פרוט — ובפרט דרך העדשה של הערים השונות בישראל (או לפחות כל אלה עם 20,000 תושבים ומעלה).

למה זה מעניין? יחס התלות מתיימר להיות מדד פשוט לעומס הכלכלי שמוטל על העובדים.  ברור שלא כל האוכלוסיה עובדת לפרנסתה: יש ילדים שצעירים מדי מכדי לעבוד, ויש זקנים שכבר הפסיקו לעבוד.  אז יחס התלות מודד כמה כאלה נתמכים בממוצע על ידי כל אחד שכן עובד.  אבל ראשית תיקון קטן — בישראל נהוג כיום לחשב את יחס התלות בצורה קצת שונה: ילדים מוגדרים להיות עד גיל 19 (לא עד 14), והנושאים בעול מוגדרים להיות הטווח 20-64 (לא 15-64).  כלומר הפלח של גילאי 15-19 עבר מ"עובדים" ל"ילדים".  זה נראה לגמרי סביר כיום.

בכל מקרה, בהנתן הפרופילים של הרשויות המקומיות שהלמ"ס מפרסמת, שכוללים מידע על התפלגות הגילים, אפשר לחשב את יחס התלות בכל עיר ועיר.  אז הנה התוצאה הראשונה, שמראה את יחס התלות כפונקציה של רמת ההכנסה.  כפי שניתן היה לנחש, העניים ביותר (חרדים ובמידה מסויימת גם ערבים) הם אלה שסובלים מיחס תלות גבוה במיוחד.  בתל-אביב ואילת היחס נמוך במיוחד, ובשאר הערים הוא די דומה.

tlut-wage

הניחוש המושכל הבא הוא שיחס התלות הגבוה נובע מילדים יותר מאשר מזקנים.  את זה ניתן לבדוק על ידי פרוק יחס התלות לשני המרכיבים האלה.  בגרף הבא הציר האופקי מייצג את יחס התלות כתוצאה מזקנים, כלומר את היחס בין זקנים לעובדים.  הציר האנכי מייצג את יחס התלות כתוצאה מילדים, כלומר את היחס בין ילדים לעובדים.  שימו לב שהסקאלה בשני הצירים שונה לגמרי, כי יש הרבה יותר ילדים (כפי שראינו גם בפוסט הקודם על התפלגות הגילים).  הקרניים שיוצאות מהראשית מייצגות יחסים שונים של ילדים לזקנים (כאמור לפי ההגדרה שילדים זה גילאי 0-19, וזקנים זה 65+).

tlut-parts

אז הנה עוד ביסוס לכך שהאוכלוסיה בישראל צעירה: אין אף עיר שיש בה יותר זקנים מילדים.  בערי המרכז (האזור הכחול מימין למטה) יש בערך עד פי 2 יותר ילדים מזקנים.  בערים הקטנות יותר (העיגולים הכחולים הקטנים יותר במרכז) יש בין פי 3 לפי 6 יותר ילדים מזקנים.  בישובים ערבים זה סביב הפי 10.  ובישובים החרדיים הצעירים, מודיעין וביתר עילית, יש פי 93  ו-83 יותר ילדים מזקנים בהתאמה (אלעד משתרכת לה מאחור עם רק פי 57).

אבל אפילו זה אולי אופטימי מדי.  הרי יחס תלות מנסה לאמוד את הלחץ על העובדים, וידוע שבמגזרים הערבי והחרדי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה נמוך יחסית.  אז קרוב שמתבסס פשוט על גילים יהיה מטעה.  למרבה המזל הפרופילים של הלמ"ס מכילים גם מידע על מספר התושבים בכל עיר, וגם על מספר השכירים והעצמאים (שכבר הסתכלנו עליהם בעבר).  השכירים פלוס העצמאים זה העובדים, אז מההפרש בינם לבין כלל האוכלוסיה בעיר אפשר בעצם לחשב את יחס התלות האמיתי!  הגרף הבא משווה את הקרוב לפי גילים (כמו שעשינו עד כה, בציר האופקי) עם החישוב המדוייק (בציר האנכי).

tlut-real

נתחיל עם החדשות הטובות: עושה רושם שיש קשר ישר למדי בין הקרוב המבוסס גילים לחישוב האמיתי.  זה אומר שיחס התלות האמיתי גבוה יותר מהקרוב, אבל לפחות כשמשווים מקומות שונים הפער הוא בערך באותו היחס.  החדשות הרעות הן שכשמסתכלים על זה יותר בעיון, נראה שיש כאן שתי התנהגויות קצת שונות.  עבור הערים הציוניות והמעורבות (חוץ מירושלים, בית-שמש, וצפת), שמרוכזות בצד שמאל למטה, השיפוע הוא בערך 1.5.  עבור הערים הערביות והחרדיות (וירושלים, בית-שמש, וצפת), קו המגמה מוסט כלפי מעלה והשיפוע שלו בערך 1.8.  כלומר אצל הערבים והחרדים הפער בין יחס התלות האמיתי לבין הקרוב אכן יותר גבוה.

ואגב, גם כאן רואים שירושלים (בירת ישראל הנצחית והמאוחדת) היא בעצם עיר ערבית-חרדית, ואינה דומה לשאר הערים הציוניות במדינה.

מקורות

כל הנתונים מהפרופילים של הרשויות המקומיות בישראל כפי שפורסמו בשנת 2015 (יש גרסה חדשה יותר מ-2016, אבל התעצלתי להעתיק את הכל מחדש), עם נתונים מהשנים 2012-2013.

פערי שכר

כיוון שכבר היו לי נתוני שכר ממוצע בערים שונות בישראל, ובפרט השכר הממוצע של גברים ונשים בנפרד, נראה טיבעי להשוות בינהם.  הגרף הבא מראה את השכר הממוצע בציר האופקי (בעצם הממוצע של השכר הממוצע של גברים ונשים), ואת היחס בין שכר הגברים לשכר הנשים בציר האנכי.  גודל העיגול שמייצג כל עיר משקף את גודל האוכלוסיה, ונכללות כל הערים עם מעל 20,000 תושבים.

prof-wage

הקשר אמנם פחות מובהק מאשר בהקשר של לימודים, אבל עדיין ניתן להבחין שיש מתאם מסויים בין רמת השכר הממוצעת לבין היחס בין שכר גברים לנשים: ככל שהשכר הממוצע גבוה יותר, כן הגברים נוטים להרוויח יותר מהנשים בגורם גדול יותר (שימו לב — המדובר בגורם כיפלי גדול יותר, לא רק בהפרש גדול יותר).

מצד שני יש פיזור גדול יחסית.  יתרה מזאת, בין 7 הערים עם היחס הגבוה ביותר נמצאות שתי ערים ערביות — רהט ומע'אר — בהם השכר הממוצע נמוך במיוחד, והשיאנית בהפרש ניכר היא דימונה שנמצאת באמצע הטווח ושבה הגברים מרוויחים בממוצע פי 2 מהנשים.  הסיבה יכולה להיות מפעלים גדולים יחסית שבהם יש הטיה חזקה לעובדים ממין מסויים.  למשל יתכן שבדימונה היחס הגבוה נובע מכך שהרבה נשים עבדו במפעל כיתן לפני שנסגר (הנתונים הם מ-2005-2009) שבו השכר היה נמוך יחסית, והרבה גברים עבדו במפעלי ים המלח ובקריה למחקר גרעיני שבהם השכר היה גבוה יחסית.  אבל מה קורה במקומות כמו רעננה ומודיעין?  ירושלים אגב היא בין הערים השיוויוניות ביותר, והגברים בה מרוויחים רק כ-30% יותר מהנשים.

מקורות

נתוני השכר המוצע לגברים ונשים בערים השונות הם חלק מהפרופיל הבריאותי-חברתי שפורסם על ידי הלמ"ס.

מצב כלכלי והשקעה בעתיד

בתחילת השנה הלמ"ס פרסמה פרופיל בריאותי-חברתי לכל הישובים בישראל.  כל ישוב זכה במסמך בן שלושה עמודים, כשהראשון מוקדש בעיקרו לנתונים דמוגרפיים, השני לבריאותיים, והשלישי לשונות.  מתוך שפע הנתונים הזה החלטתי להתחיל בהשוואה בין מצב כלכלי בהווה לבין השקעה בהון האנושי לעתיד לבוא.  ההשראה לצורת הגרף הזו באה מסדרת גרפים של הנס רוסלינג שמשווים בין מצב כלכלי לבריאות (או מדדים אחרים) בכל ארצות העולם.

בגרף שלי הציר האופקי מייצג מצב כלכלי על ידי אחוז העובדים העניים.  זה ממוצע של שני נתונים שהלמ"ס מספקת: אחוז השכירים שמקבלים שכר מינימום, ואחוז העצמאים שמרוויחים חצי מהשכר הממוצע במשק.  הציר האנכי מייצג השקעה בעתיד על ידי לימודים.  גם זה ממוצע של שני נתונים מהלמ"ס: אחוז הזכאים לתעודת בגרות ואחוז הצעירים בין הגילים 20-29 שלומדים באוניברסיטה.  כל ישוב מיוצג על יד עיגול בגרף, כאשר שטח העיגול פרופורציוני למספר התושבים בישוב.  יש כאן את כל הישובים עם מעל 20,000 תושבים.  העיגול הוא בעצם תרשים עוגה, שמראה את חלוקת האוכלוסיה בישוב בין יהודים לא חרדים, חרדים, וערבים.  הנתונים לגבי יהודים לעומת ערבים מהלמ"ס.  הנתונים לגבי חרדים חלקיים ביותר ומסתמכים על מידע מזדמן מהאינטרנט.  סימן ה+ האדום מייצג את הערכים הממוצעים עבור אוכלוסית המדינה כולה.

prof-stud

אז מה בעצם רואים כאן?  כפי שניתן היה לצפות, כמה שעניים יותר משקיעים פחות בלימודים.  הישובים הערבים מרוכזים במרכז הגרף, ומצבם טוב יותר מזה של הישובים החרדיים, אם כי זה נובע מחוסר הכרה באופי הלימודים החרדי: אם הלמ"ס היה כולל לימוד בישיבות וכוללים, התוצאות של החרדים היו גבוהות הרבה יותר.  מצד שני לימוד כזה לא תורם להכנסה או התקדמות כלכלית בעתיד.

דבר נוסף שבולט הוא עד כמה האוכלוסיה בישראל נוטה לא להתערבב.  רוב הישובים יהודיים עם אחוז מזערי של ערבים.  בישובים ערביים אין יהודים, ובחרדיים אין לא חרדים.  העיר המעורבת באמת היחידה היא ירושלים, ולא עושה רושם שזה טוב בשבילה — במקום למשוך את החרדים והערבים למעלה, הם מושכים אותה למטה.

עדכון — הנה עוד גרף שמראה אותו הדבר.  ההבדל היחיד הוא שכאן הציר האופקי הוא בערך השכר הממוצע ברוטו.  למה בערך? כי בפרופיל של הלמ"ס יש שכר ממוצע לגברים ולנשים בנפרד, ולא את השכר הממוצע של כל אוכלוסית הישוב. אז בלית ברירה חישבתי ממוצע של שניהם.  החיסרון לעומת הגרף הקודם הוא שזה לא כולל נתונים כלשהם על עצמאיים, אלא על שכירים בלבד.  הקשר נראה עוד יותר ישר מקודם (פרט לחריגה של ירושלים והערים החרדיות).

prof-stud2

מקורות

כאמור הנתונים מהפרופילים בריאותיים-חברתיים שפורסמו על ידי הלמ"ס.  הנתונים אמנם פורסמו השנה (2014), אבל הם מתייחסים לתקופה 2005-2009.  החלק המתסכל הוא חוסר מוחלט בנתונים על תפרוסת האוכלוסיה החרדית.  הלמ"ס לא אוספת מידע כזה באופן מפורש.  יש כמה מסמכים שדנים באפשרות להסיק את המידע מתוך פרמטרים שונים כגון דפוסי הצבעה, גודל משפחות, וכו', אבל לא מצאתי שום מקום שבו מרוכזות תוצאות של ניתוח כזה.

על יוקר מחיה ושכר

יש כל מיני צורות למדוד את רמת החיים, אבל באופן בסיסי זה עניין של כמה כסף יש לנו, ומה אפשר לקנות איתו.  הלמ"ס אוסף את הנתונים האלה:  כמה כסף יש לנו יכול להיות מיוצג על ידי השכר הממוצע במשק, ומה אפשר לקנות איתו מיוצג על ידי הסל שמשמש לחישוב מדד המחירים לצרכן.  על ידי השוואת השינויים בשכר עם השינויים במדד אפשר לראות עד כמה המצב משתפר (או נהיה יותר גרוע).  כיוון שאנחנו מתבססים על שכר ממוצע, זה מייצג בעיקר את מעמד הביניים: אין כאן הכנסות מהון, עצמאים, או מובטלים.

ההשוואה הבסיסית ניתנת בגרף הבא, החל מ-1977 (כי לא מצאתי נתוני שכר מוקדמים יותר):

wages-inf

כפי שניתן לראות, השכר הממוצע עוקב פחות או יותר אחרי האינפלציה, ובפרט עשה זאת לא רע בתקופת האינפלציה המשתוללת שאחרי המהפך הכלכלי של בגין וארליך.

אבל ההבדלים הקטנים עושים את כל ההבדל.  כדי לראות אותם יותר טוב, נחשב את השינוי בכח הקניה.  כח הקניה יוגדר להיות כמה סלי מצרכים ושרותים (כפי שהם מוגדרים לצורך מדד המחירים לצרכן) ניתן לרכוש במשכורת ממוצעת.  בהנתן כוח הקניה כל שנה, נחשב את השינוי באחוזים, כלומר כמה כח הקניה גדל או קטן משנה לשנה, וגם באופן מצטבר לאורך זמן (כלומר יחסית לנקודת ההתחלה של הנתונים בשנת 1977).  התוצאות לפניכם:

wages-inf-ratio

אפשר להבחין כאן בשתי תופעות עיקריות:

  • יש פלקטואציות בכח הקניה של משכורת ממוצעת: לפעמים המשכורות עולות יותר מהאינפלציה ולפעמים פחות.  את רוב הנפילות הגדולות בכח הקניה אפשר לקשר למאורעות כלכליים משמעותיים, כמו תכנית הייצוב הכלכלית של 1985 והמיתון של האינתיפידה השניה. המשבר העולמי של 2008 גרם לירידה קטנה יחסית.
  • ברבע האחרון של המאה הקודמת (בשנים 1977-2000) היתה מגמת עליה כללית בכח הקניה.  כאמור זה כלל גם את תקופת האינפלציה המשתוללת של תחילת שנות ה-80 בזכות מנגנוני ההצמדה.  אמנם היו נפילות, אבל הגידול היה חזק יותר.  באופן מצטבר כח הקניה של משכורת ממוצעת (ואיתו רמת החיים) עלה בכ-60% לאורך התקופה הזו במונחים ריאליים.  מאז תחילת המאה הזו, לעומת זאת (כלומר מאז שנת 2000), יש מגמה של חוסר שינוי: הגידול בקושי מפצה על הנפילות, וכח הקניה הגבוה ביותר נרשם ב-2001 ומאז לא חזר על עצמו.

מקורות

נתוני השכר הממוצע נלקחו מהשנתון הסטטיסטי לישראל.  כיוון שכל שנתון מכיל רק תקופה מוגבלת, השתמשתי בשניים: שנתון 2012 שהוא העדכני ביותר (לוח 12.34), ושנתון 1996 שהוא הישן ביותר שנמצא באתר (לוח 12.24).  הנתונים הם שכר ברוטו, והממוצע הוא למשרה, לא לשכיר.  המשמעות היא שאם מישהו מחזיק בשתי משרות הוא יספר בתור שתי משכורות נמוכות במקום אחת יותר גבוהה, מה שמוריד את הממוצע (אבל לא הרבה, בהנחה שאין הרבה אנשים כאלה).

נתוני מדד המחירים לצרכן גם הם מאתר הלמ"ס.  כיוון שנתוני השכר הם ממוצעים לשנה, השתמשתי גם במדד הממוצע לכל שנה ולא במדד מדצמבר לדצמבר.

על דירות ועל משכורות

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתחזקת כמה מדדי מחירים בנוסף למדד המחירים לצרכן המשמש בסיס לחישובי האינפלציה.  אחד מהם הוא מדד מחירי הדיור.  אז מה המדד הזה אומר לגבי עלית מחירי הדירות בשנים האחרונות לעומת תקופות אחרות בעבר?  הגרף הבא משווה את מדד מחירי הדירות עם מדד המחירים הרגיל וגם עם השכר הממוצע במשק.  עבור שלושתם הערך בכל שנה ניתן ביחס לערך שהיה בשנת 1993, שהיא השנה הראשונה עבורה יש נתונים של מחירי דירות.

diyur

אז נכון שמאז 1993 מחירי הדירות עלו יותר מהאינפלציה וגם יותר מהשכר.  אבל העלייה הזו היתה ממש לא אחידה.   להיפך, היו שתי פאזות של עלית מחירים תלולה, ובינהן עשור שלם שבו המחירים היו בסימן של ירידה קלה (שימו לב שזו ירידה במחירים נומינליים — הירידה יחסית לאינפלציה או לשכר משמעותית יותר).  העלייה הראשונה היתה בחצי השני של שנות התשעים, ומיוחסת לעליה בביקוש כתוצאה מגל ההגירה מרוסיה.  העלייה השניה התחילה בערך במשבר הכלכלי של 2008-2009 וממשיכה עד היום; עליה זו מיוחסת לריבית הנמוכה בבנקים ולמצב הבורסה, הגורמים לדירות להראות כאפיק השקעה מבטיח יחסית.  כתוצאה יש ביקוש יתר לדירות ועלית מחירים.

הבעיה עם הגרף הנ"ל הוא שהכל נעשה יחסית למצב ב-1993.  כך העלייה בשנים האחרונות נראית חדה יותר מהעליה בשנות ה-90, אבל יחסית לתחילת העלייה ב-2007 היא בעצם קטנה יותר.  כדי לראות זאת באופן ברור יותר, נסתכל על השינוי היחסי במחירי דירות בכל תקופה בנפרד.  גרף זה מראה שאכן העלייה באמצע שנות ה-90 הייתה חדה יותר.

diyur-gov

אבל גם זה לא מראה את כל התמונה, כי מה שחשוב יותר מהמחיר הנומינלי של הדירה הוא היחס בין מחיר הדירה להכנסה.  כפי שניתן לראות מהגרף הראשון, ההכנסה הממוצעת עולה כמעט כל הזמן, אבל עלתה יותר בשנות ה-90.  לכן העלייה במחירי הדירות בשנות ה-90 הייתה בעצם פחות חמורה ממה שהיא נראית במבט ראשון.  הגרף הבא מראה זאת.  החלוקה לטווחי זמן היא אותו דבר כמו קודם, אבל במקום להראות את מחיר הדירה הממוצע יחסית לתחילת התקופה כאן אנחנו רואים את היחס בין מחיר דירה ממוצעת למשכורת ממוצעת, יחסית ליחס הזה כפי שהיה בתחילת התקופה.

diyur-wages-gov

עכשיו רואים למה קמה הצעקה על מחירי הדירות, ולמה מחירי הדירות היו חלק מרכזי מהמחאה החברתית של קיץ 2011.  בעוד שבשנות ה-90 היחס בין מחירי דירות לשכר עלה ב-20% ואחר כך ירד, ב-6 השנים האחרונות היחס הזה עלה ביותר מ-40%.  החדשות הטובות הן שהעליה התמתנה לאחרונה (ובאופן אירוני, דווקא ב-2011 נראה שהעלייה נעצרה).  אבל עוד מוקדם לאמר אם המגמה אכן התהפכה.

עדכון: השורה הקודמת נכתבה כשהנתונים היו עד שנת 2012, ומשקפת את העליה הנמוכה מ-2011 ל-2012.  אבל כשמוסיפים את הנתונים של 2013 ו-2014 מסתבר שהעליה לא נבלמה כלל אלה המשיכה לדהור וכבר מגיעה כמעט ל-60%.  כל שלושת הגרפים עודכנו עד 2014.

מקורות

כל הנתונים מקורם בלמ"ס.

הנתונים על מדד מחירי הדירות נמצאים באתר הלמ"ס ברשת.  יש נתונים חודשיים לכל חודש מאז ינואר 1994, כולם יחסית לממוצע השנתי של 1993.  אני חישבתי את הממוצע של כל שנה במקום להשתמש בכל חודש בנפרד.  לגבי 2013 היו נתונים עד חודש אפריל.

הנתונים על השכר הממוצע נלקחו מהשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2012, לוח 12.34.  זה השכר הממוצע של כלל השכירים במשק. את הנתונים ל-2011 ו-2012 השלמתי מהאתר.

הנתונים על מדד המחירים גם הם מהשנתון הסטטיסטי.

על מה הייתה המחאה?

בשיטוט בין טבלאות השנתון הסטטיסטי לישראל מצאתי אוסף נתונים שלא הכרתי — תוצאות הסקר החברתי.  מסתבר שהלמ"ס מקיים מאז 2002 סקרים שוטפים בנושאים חברתיים בקרב האוכלוסיה מגיל 20 ומעלה. זהו סקר מקיף של כ-200 שאלות קבועות ועוד שאלות על נושא מיוחד שמשתנה כל שנה.

אני התמקדתי בלוח הראשון, שמסכם תחושות כלליות ובעיקר רמת שביעות הרצון מהיבטים שונים של החיים.  מסתבר שהעם בישראל נהנה מפרץ אופטימיות שופעת בעשור הראשון של המאה ה-21 — שביעות הרצון מהכל עולה באופן מעורר התפעלות. בפרט הדברים נכונים בנוגע לענייני תעסוקה.  שביעות הרצון מהעבודה (בקרב המועסקים, כמובן) עלתה מ-81.3% ב-2002 ל-88.1% ב-2011, ואילו שביעות הרצון מהשכר עלתה מ-44.7% ל-60.5%!  בשני המקרים העליה רציפה למדי, וכמעט כל שנה טובה מקודמתה. ירידות קלות היו רק ב-2004 ו-2008.

satis-wages satis-work

אז אם כל כך מרוצים, למה פרצה המחאה החברתית בקיץ 2011 דווקא?

אפשרות אחת היא שאפילו אם מספר הלא מרוצים קטן, אולי הם נהיים הרבה הרבה פחות מרוצים — משהו שישקף את העליה בחוסר השיוויון. התיאוריה הזו לא מחזיקה מים, כי בעצם הסקר כולל הבחנה קצת יותר עדינה ממה שנכלל בלוח: המרוצים כוללים תת-קבוצה של מרוצים מאוד, והלא מרוצים מתחלקים ללא כל כך מרוצים ולבכלל לא מרוצים. אם מסתכלים על הפרטים, רואים שב-2002 היו 18.7% שהיו "בכלל לא מרוצים" מרמת ההכנסה שלהם, ועד 2011 זה ירד ל-13.2%.

אז מי הם כל אלה שבאו להפגנת ה-400,000 בתל-אביב ובערים אחרות? האמת היא שבצרוף מקרים מרשים מספר המועסקים במשק בשנת 2011 היה 3.025 מיליון, ו-400,000 מתוך 3.025 מיליון זה בדיוק 13.2%. אבל האם אלה הם אותם ה-13.2% שבכלל לא מרוצים ממצבם? הרבה יותר סביר להניח שגם כאלה שבעצם מרוצים ממצבם השתתפו בהפגנות, ואני אפילו מכיר כמה כאלה באופן אישי.  כך שלדעתי הנתונים האלה מהווים עדות לכך שהמחאה החברתית היתה אכן מחאה חברתית כללית, ולא מוגבלת לטריגר של שכר הדירה לצעירים בתל-אביב או אפילו לגמירת החודש על ידי מעמד הביניים. היה בה אלמנט לא מבוטל של סולידריות חברתית, השתתפות עם אלה שאין להם בכלל, ושאיפה לחזרה (או לפחות לתיקון כיוון) למדינת הרווחה שבה המדינה ערבה לחלשים ביותר, ולא מוכרת את נכסיה לטייקונים בנזיד עדשים.

וזו אולי באמת סיבה לאופטימיות.

מקורות

הנתונים בגרפים באים מלוח 7.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2012. למרבה הצער השנתון הזה מכיל נתונים רק עד 2010, וגם זאת בלי פירוט של תת החלוקות של המרוצים והלא מרוצים. השלמתי את הנתונים ממחולל הדוחות האינטראקטיבי של הסקר החברתי באתר הלמ"ס.

על שכר ואפליה מגדרית

בהמשך לעיסוק בתעסוקה ושכר, נהוג לחשוב ששכר קשור לרמת ההשכלה, ושנשים מקבלות שכר נמוך מגברים.  נתונים מפורשים נמצאים בלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.  הנתונים האלה הם לגבי שכירים בלבד,  שהם כ-87% מכח העבודה.  בכל אופן, מהנתונים שיש (לשנת 2010) ניתן לצייר את ה-spie chart הבא:

spie

תזכורת: גרף כזה משמש להשוואת שתי חלוקות.  במקרה שלנו, החלוקה הבסיסית שמתוארת על ידי גרף עוגה רגיל היא החלוקה של השכירים במשק לפי קבוצות מגדר (גברים מימין בתכלת, נשים משמאל בורוד) ורמת השכלה (שנות לימוד כמצויין בתויות של הפרוסות).  ניתן לראות שיש טיפה יותר גברים מנשים, ושהנשים נוטות להיות משכילות יותר: לפחות מהן יש רק 0-12 שנות לימוד, וליותר מהן יש השכלה על-תיכונית.  מעל העוגה הבסיסית הזו אנחנו מראים את החלוקה של ההכנסה ברוטו לאותן קבוצות אוכלוסיה.  קבוצה שמקבלת יותר מהממוצע מיוצגת על ידי פרוסה שבולטת החוצה, בעוד קבוצה שמקבלת פחות מיוצגת על ידי פרוסה קצרה יותר.  המעגלים האפורים מייצגים כפולות של 20% מהממוצע.  כך אנו למדים שנשים עם 11-12 שנות לימוד מקבלות כ-40% פחות מהממוצע, ונשים עם 16+ שנות לימוד מקבלות כ-10% יותר מהממוצע.  גברים עם 16+ שנות לימוד, לעומת זאת, מקבלים כ-80% יותר מהממוצע.

הגרף מראה כצפוי את שתי התופעות: רמת השכלה גבוהה יותר מובילה להכנסה גבוהה יותר, ונשים מקבלות פחות מגברים.  אבל האם זה נובע רק מאפליה?

צריך לשים לב שרמת הכנסה היא מכפלה של שני גורמים: שכר לשעה ושעות העבודה (אם עובדים יותר שעות בשבוע, השכר עולה).  מהנתונים של הלמ"ס מסתבר שיש הבדל בין גברים ונשים בשני הגורמים האלה:

hr wage

ואכן, נשים עובדות כ-12% פחות מגברים בממוצע (או אולי אחוז יותר גדול מהן עובדות במשרה חלקית).  זה יכול להעלות שאלות, אבל ניתן לשער שמדובר בבחירה (או צורך) לטפל במשפחה ולא באפליה.  מצד שני, נשים מקבלות כ-16% פחות כסף עבור שעת עבודה בממוצע — ויתרה מזאת, הפער גדל עם שנות הלימוד: נשים עם 0-8 שנות לימוד מקבלות 12% פחות לשעה מגברים עם אותה רמת השכלה בממוצע, אבל אלה עם 16+ שנות לימוד מקבלות 23% פחות לשעה בממוצע.  אמנם גם זה יכול בעקרון להיות מוצדק, כי אין לנו נתונים מצליבים עם סוג העבודה, אבל זה עושה רושם די מסריח.

עדכון: הדס פוקס ממרכז טאוב כתבה מחקר שמנתח בדיוק את זה (מופיע כפרק בדוח מצב המדינה 2016).  המסקנה שלה היא שאכן חלק גדול מפערי השכר נובע מהבדלים בשעות עבודה, ועוד חלק נובע מעבודה במקצועות שונים.  רק חלק קטן נשאר לא מוסבר ויכול אולי לשקף אפליה.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של 2012 — אבל הם מתייחסים לשנת 2010.

האחוז של השכירים מכח העבודה מבוסס על השוואה של מועסקים ושכירים מטבלה 12.12, שם הנתונים מתיחסים ל-2011.

%d בלוגרים אהבו את זה: