ארכיון תג: רווחה

דיור וציבור

דיור ציבורי הוא מאגר דירות המושכרות לאוכלוסייה מעוטת יכולת במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק. זה חלק ממנגנוני מדינת הרווחה, והיה פעילות מרכזית של משרד השיכון בשנות המדינה הראשונות.  אבל הדיור הציבורי צומצם במידה משמעותית בשנים מאז המהפך.  כיום נשאר ממנו מעט, והניהול שלו מככב בדוחות מבקר המדינה.

(במאמר מוסגר, צריך להבחין בין דיור ציבורי לבין בנייה ציבורית. בנייה ציבורית היא בנייה ביוזמה ממשלתית, בניגוד לבנייה פרטית. דירות בבנייה ציבורית יכולות להישאר ברשות הממשלה ולשמש לדיור ציבורי, או שניתן למכור אותן במחיר מסובסד למי שזכאי לכך על פי קריטריונים שונים, או שניתן למכור אותן בשוק החופשי. מצד שני ניתן גם לרכוש דירות בשוק החופשי ולהשתמש בהן לצורך דיור ציבורי.)

הזכאות לדיור ציבורי נקבעת לפי קריטריונים של הכנסה וגודל משפחה. בנוסף גם לעולים חדשים יש זכות לדיור ציבורי למשך 10-15 שנים אחרי שעלו ארצה. ניהול מאגר הדירות ואיכלוסן נעשים על ידי חברות מנהלות. החברה הגדולה ביותר היא עמידר, הכפופה למשרד השיכון. חברה גדולה נוספת היא עמיגור, השייכת לסוכנות היהודית. בנוסף יש כמה חברות עירוניות. החברות אחראיות גם על תחזוקת הדירות, ובנושא זה נרשמות תדיר תלונות רבות.  הבעלות על הדירות מתחלקת בין המדינה לבין החברות, ויש מקרים של חילוקי דעות למי הדירות בעצם שייכות.  במקרה של עמיגור חלק מהדירות שייכות לסוכנות.  זה חשוב בהקשר של מכירת הדירות לדיירים, ומה עושים עם הכסף שהתקבל מהמכירה.

נושא הדיור הציבורי מהווה זירת מאבק מתמשכת בין הימין לשמאל. מיפוי גס של האינטרסים העיקריים הוא כלהלן:

  • ממשלות השמאל (לפני המהפך וגם ממשלת רבין בראשית שנות ה-90) הדגישו את הצורך לספק דיור לזכאים. כדי ליצור מלאי דירות השתמשו בבנייה הציבורית והתנגדו למכירת דירות. כך כשדירות מתפנות הן משמשות לזכאים אחרים.
  • חברי כנסת וארגוני שמאל עודדו מכירת דירות בהנחה ניכרת לדיירים, כדי להפוך אותם לבעלי רכוש ולאפשר להם להוריש את הדירות לילדיהם. התמורה עבור הדירות צריכה להיות מושקעת בקניית או בניית דירות חדשות לזכאים אחרים. אבל כיוון שהדירות נמכרות בהנחה, יש צורך בהשקעות נוספות.
  • ממשלות הימין (מאז המהפך, אבל בעיקר בממשלות נתניהו כולל כשהיה שר האוצר) הדגישו את השימוש במנגנוני השוק החופשי. כך העדיפו לתת עזרה בשכר דירה במקום להשכיר דירות באופן ישיר, ופעלו להפרטת החברות המשכנות או להוצאת שירותי הדיור הציבורי למכרז. כתוצאה יש ירידה מתמשכת בתמיכה הממשלתית בדיור לזכאים, כי מלאי הדירות הפיזיות הומר בתמיכות תקציביות שניתן לקצץ.

ירידות משמעותיות במלאי הדיור הציבורי התחילו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, בעקבות מיבצע מכירת דירות לדיירים ביוזמת שר השיכון דוד לוי.  ירידות נוספות במצבת הדיור הציבורי קשורות לחוק הדיור הציבורי משנת 1988 של רן כהן.  מטרת החוק הייתה לאפשר לדיירים לרכוש את דירתם בהנחה ניכרת, ומנגד להשתמש בכסף שמתקבל מהמכירות כדי לרכוש דירות חדשות. החוק נועד להכנס לתוקף ב-1.1.2001, אבל נדחה שוב ושוב בחוק ההסדרים ונכנס לתוקף לבסוף רק ב-1.1.2013.  מה שקרה בפועל בינתיים היה שדירות רבות אכן נמכרו לדיירים בתקופה שהחוק היה מושעה, והכניסו 2.75 מיליארד שקלים, אבל רק 205 מיליון שקלים מהסכום הזה שימשו לרכישת דירות חדשות (לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת). רוב הכסף הועבר למשרד האוצר לשימושים אחרים.

אחד השימושים האחרים קשור לדירות ששייכות לסוכנות היהודית.  כדי להחיל את החלטת הממשלה למכור דירות גם על דירות של הסוכנות, משרד האוצר הסכים לשלם לסוכנות פיצוי על חלק (חצי או יותר) מההנחה שניתנה לדיירים.  בנוסף, האוצר גם הסכים לקנות את שאר הדירות שהיו בבעלות הסוכנות ולהעביר אותן לבעלות ממשלתית.  כתוצאה חלק גדול מההכנסות ממכירת הדירות הועברו לסוכנות במקום לשמש לקניית דירות חדשות.  נושא הבעלות על הדירות והרווחים ממכירתן גרם גם למאבקים קשים בין החברות המשכנות (שרוצות לקנות דירות חדשות ולהצדיק את קיומן) לבין משרד האוצר (שרוצה לסגור את החברות).

למרבה הצער נתונים על היבטים שונים של הדיור הציבורי אינם מפורסמים בצורה מסודרת בשום מקום.  בנוסף, במקרים שונים לא לגמרי ברור למה הנתונים מתייחסים.  להבנתי יש 5 קבוצות דיירים רלוונטיות:

  1. זכאים לדיור ציבורי לפי הקריטריונים הרגילים של משרד השיכון.  אלה הם הרוב.
  2. עולים זכאים, באחריות של משרד הקליטה.
  3. קשישים בדיור מוגן.
  4. נכים שעבורם רוכשים דירות מותאמות במיוחד, מה שנקרא נ"ר (נכסי רכישה).  יש מעט כאלה.
  5. עולים קשישים בודדים, באחריות של משרד הקליטה, שגרים ב"מקבצי דיור".  אלה מבנים כמו בתי מלון לשעבר שבהם מספר גדול של דירות קטנות, 10-20 מ"ר, שאינן עומדות בסטנדרט הרגיל של דירה.  בניגוד ל-4 הקבוצות הקודמות, מקבצי הדיור לא נחשבים חלק מהדיור הציבורי.

כשסופרים את הדירות בדיור הציבורי יש שתי צורות לספור: הגדרה בסיסית שכוללת זכאים משתי הקבוצות הראשונות, והגדרה מרחיבה שכוללת גם את דיירי הדיור המוגן (בעיקרון גם דירות נ"ר נכללות, אבל מספרן קטן).  מספר הדירות לפי ההגדרות האלה מוצג בגרף הבא. [עודכן עם עוד קצת נתונים יחסית לפוסט המקורי]

tot-apps

העמודות עם הנתונים על החלוקה בין חברות משכנות שונות באים בעיקר מדוחות שנתיים שלהן.  הקוים של הסך הכל הם בעיקר מדוחות של מבקר המדינה ומרכז המחקר של הכנסת.  הנתון על כך שהיו 206,000 דירות בסוף שנות ה-60 מוויקיפדיה, והנתון של עמידר מ-1962 מהאתר שלהם.  כפי שניתן לראות הנתונים חלקיים ומקוטעים, אבל אפשר להבחין בקלות במגמה מתמשכת של ירידה במצבת הדירות.

אחת הסיבות למיעוט הנתונים על מצבת הדירות היא שרוב הדיונים בהקשר של הדיור הציבורי הם על היבטים שונים של ניהול.  זה כולל את הדברים הבאים

  • מספר הזכאים הממתינים לדיור ציבורי שאין להם דירות מתאימות.  רובם הם זכאים חדשים, אבל יש גם דיירים שמחכים לעבור לדירה אחרת.  בין היתר יש גם דיווחים על מספר גדול של דיירים שנשארים בדירות יותר גדולות ממה שהם צריכים (למשל זוגות מבוגרים אחרי שהילדים עזבו את הבית), מה שמשקף חוסר יעילות בשימוש בדירות.
  • מספר הדירות הפנויות.  חלקן של הדירות האלה אינו ראוי למגורים כלל, חלקן זקוק לשיפוצים ולפעמים אלה מתעכבים למשך זמן רב, וחלקן קטנות וממוקמות באיזורים שאין להם ביקוש — ולכן קשה לאכלס או למכור אותן.
  • מספר הדירות ששייכות למאגר הדיור הציבורי אבל אינן משמשות למגורי זכאים.  כך מסתבר שיש מעל אלפיים דירות שהמתגוררים בהן אינם זכאים או שהן משמשות רשויות מקומיות או בתי כנסת.  ככל הנראה הקצאת הדירות האלה נעשתה מזמן ולכן מספרן יציב.
  • מספר הדירות שניקנו ונמכרו, וההשלכות על מצבת הדירות הכוללת.

נתונים חלקיים שמצאתי על הדברים האלה מוצגים בגרף הבא.  מעניין לראות שקצב האיכלוס ומספר הממתינים די דומים.  בנוסף עושה רושם שמספר הדירות הריקות היה במגמת ירידה, אבל אין על זה נתונים עדכניים.

app-use

עדכון: נתקלתי בנתונים על סוגי דיור בארצות שונות, שמראים שכיום ישראל היא בין המדינות שבהן הדיור הציבורי מספק רק חלק קטן ביותר מפתרונות הדיור, כ-2%.

ownership

מקורות

הרבה מהפוסטים בבלוג הזה היו תוצאה של מציאת נתונים מעניינים והרצון להציג אותם.  הפוסט הזה, לעומת זאת, הוא יזום: רציתי לכסות את נושא הדיור הציבורי בספר.  מסתמן שזה הנושא שבו הכי קשה למצוא נתונים מכל מה שעסקתי בו עד כה.  המקורות שמצאתי הם:

דוחות של מבקר המדינה על נושאים שונים בדיור הציבורי, שכרגיל כוללים גם קצת נתוני רקע.  כך דוח 53ב לשנת 2002 על ההסכם עם הסוכנות, דוחות 59ב לשנת 2008 ו-65ג לשנת 2014 על הקצאת דירות וההמתנה להן, דוח 60ב לשנת 2009 על ליקויים בתחזוקה, ודוח 64א לשנת 2013 על דירות שהושכרו שלא לזכאים.

דוח על מכירת דירות של מרכז המחקר של הכנסת משנת 2006 ודוח נוסף משנת 2011.

דוחות כספיים של חלק מהחברות המשכנות באתר רשות החברות הממשלתיות (צריך לחפש לפי שם החברה — עמידר, פרזות, חלמיש, ושקמונה).  באופן די מדהים נתוני הדיור בחלק מהדוחות של עמידר מושחרים — היה מי שחשב שהם יותר סודיים מהנתונים הכספיים!  כמה דוחות של פרזות הם הכי בוטים בנוגע לתלונות על האוצר שלא מאפשר לחברה למלא את יעודה.

דפי נתונים חודשיים של משרד השיכון, שכללו בין המון נתונים אחרים גם נתוני מכירת דירות ודירות פנויות של שיכון ציבורי.  זה כנראה היה יוזמה של רחל הולנדר, שהייתה מנהלת אגף בכירה של מידע וניתוח כלכלי, ובמשך שנים רבות הדוחות שלה היו מקור למידע נרחב ששימש את כל העוסקים בבינוי בארץ.  אבל אין ארכיון מסודר שלהם, וכשהיא פרשה לפנסיה המחליפים שלה לא עמדו במשימה.

תודות לחיים פיאלקוף, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון, שעזר לי להבין את הקטגוריות השונות של דיירים ואת הקשר לחברות המשכנות.

עדכון: נתונים נוספים על הדיור הציבורי בשנת 1997 מאליה ורצברגר, הפרטת השיכון הציבורי, מרכז טאוב 2007.

ההשוואה הבינלאומית משלמה סיברסקי וירון הופמן-דישון, האופציה הציבורית בדיור, מרכז אדוה 11.2017, עם תוספות מהמקור שלהם, Social housing in the UNECE region, האו"ם 2015. הטעויות בסיכום ל-100% במקור.

מודעות פרסומת

סעיפי רווחה

מזמן לא טיילתי בסעיפי התקציב.  אז במסגרת טיול להשלמת פערים שמתי לב שבתקציב יש לא פחות משלושה סעיפים שכנים שעניינם רווחה.  הראשון והברור ביותר הוא פשוט תקציב משרד הרווחה, שעליו כבר כתבתי לפני כמה שנים.  השני הוא סעיף יעודי שמיועד לתגמולים לנכים ניצולי שואה שמקורו בחוקים לתמיכה בהם עוד משנות ה-50.  השלישי הוא העברות לביטוח הלאומי.  מסתבר שחלק ניכר מתקציב הביטוח הלאומי (כ-45%) הוא לא מגביית דמי ביטוח לאומי אלא העברה ישירה מהממשלה.  זה קורה כי יש כל מיני קצבאות שהן לא "מבוטחות" אלא נובעות מחוקים שונים ומהחלטות ממשלה, כמו למשל הבטחת הכנסה, ולכן הממשלה משלמת עליהן.  הגרף הבא מראה את שלושת הסעיפים ביחד, מתוקנים לאינפלציה ומנורמלים לגודל האוכלוסייה.  ההעברות לביטוח לאומי הן העיקר, סדר גודל של 30-40 מיליארד שקלים בשנה בשנים האחרונות.

tak-all

מעבר להבדלים בין הסעיפים יש גם הבדלים בדינמיקה שלהם, כלומר איך הם משתנים עם הזמן.  את זה רואים יותר טוב אם מסתכלים על כל סעיף בנפרד, ומציירים גרף של השינוי היחסי בתקופה של כל ממשלה בנפרד.  הגרפים האלה כולם מתחילים ב-100, שמייצג את התקציב האחרון לפני הממשלה הזו.  עלייה ל-120 למשל מצביעה על עלייה של 20% בתקציב.  ירידה ל-90 היא קיצוץ של 10%.

נתחיל מנתוני הביצוע של סעיף התקציב של משרד הרווחה, שמייצג את המנגנון הביורוקרטי.  כפי שניתן לראות, זה עלה בעיקר בממשלת רבין וברצף ממשלות נתניהו הנוכחיות.  מהירידה הדרמטית בתקופת ממשלת שרון צריך להתעלם — זה לא קיצוץ אלא העברה של שרות התעסוקה למשרד אחר.

tak-rev-gov

הכסף הגדול הוא כזכור בהעברות לביטוח הלאומי.  כאן רואים עלייה משמעותית רק בתקופת ממשלות רבין וברק (העלייה בשנים האחרונות בגרף הראשון לא באה לידי ביטוי כי היא בנתוני התכנון ואין עדיין נתוני ביצוע).  ממשלת נתניהו הראשונה, שבאה מיד אחרי רבין, קיצצה את התוספת של רבין בחזרה ואפילו יותר מכך.  ממשלת שרון קיצצה את התוספת של ממשלת ברק.

tak-bl-gov

הרגש שייך כמובן לנכים.  זה סעיף שקשה לא להעלות אותו — רבין, אולמרט, ונתניהו (בשנים האחרונות) כולם העלו אותו ביותר מ-30% (בין אם בצורה של העלאת התגמול או בצורה של הגדלת מספר הזכאים).  היחיד שהוריד אותו היה שרון — כשנתניהו היה שר האוצר.

tak-nechim-gov

מקורות

אתר מפתח התקציב, סעיפים 23, 25, ו-27 בתקציב.

הביטוח הלאומי והאוצר

במבט שטחי ביטוח לאומי הוא גוף נפרד מהממשלה, במטרה למנוע זליגת תקציבים ולהבטיח שהכסף שנאסף לטובת רשת הבטחון החברתית המגולמת בביטוח הלאומי אכן ישמש לצרכים אלה.  לכן התשלומים לביטוח לאומי נעשים ישירות למוסד ומופרדים ממס הכנסה, וגם גמלות ומענקים ניתנים על ידי המוסד האופן ישיר.

אבל למעשה יש קשרים משמעותיים בין תקציב הביטוח הלאומי ותקציב המדינה.  ראשית, המדינה מממנת חלק ניכר (בערך חצי) מתשלומי הביטוח הלאומי באופן ישיר, בהתאם לשורת חוקים שקבעו את התשלומים האלה.  אבל בנוסף לכך הביטוח הלאומי "מלווה" למדינה סכום לא קטן כל שנה, והמדינה מחזירה חלק מהחוב בתוספת ריבית.  זה מתאפשר כי כיום (ובעשרות השנים האחרונות) הכנסות המוסד לביטוח לאומי עולות על הוצאותיו, ואילו בעתיד צפוי שההכנסות יקטנו וההוצאות יגדלו.  לכן כדאי להלוות את העודפים, לקבל ריבית, ולהגדיל את הקרן.

הגרף הבא מראה את התפתחות המצב הזה ב-20 השנים האחרונות, שהן השנים עבורן יש נתונים באתר התקציב הפתוח (סכומים בפועל מתוקני אינפלציה).  הגרף הוא מנקודת המבט של האוצר: המלווה המתקבל מגדיל את הכנסות המדינה, ואילו ההחזר והריבית מקטינים אותן ולכן מיוצגים על ידי ערכים שליליים.  הקו האדום העולה הוא החוב המצטבר לאורך התקופה, כלומר סכום ההפרשים בין המלוות להחזרים:

tak-bl

המספרים די מדהימים. בשנת 2012 הממשלה לוותה מהמוסד לביטוח לאומי כמעט 14 מיליארד שקלים, החזירה כ-9.3 מיליארד, ושילמה ריבית של 7.6 מיליארד.  בכל אחת מ-20 השנים האלה פרט לאחת החוב תפח, ובסך הכל הוא גדל בכ-95 מיליארד שקלים בתקופה הזו.  העליה התלולה ביותר נרשמה בזמן ממשלות שרון ואולמרט, בין היתר כשנתניהו היה שר האוצר.  שימו לב שזה לא החוב הכולל: הסיפור הזה מתחיל הרבה קודם, כך שב-1992 לא התחילו מכלום כמו בגרף אלא בעצם היה כבר חוב ניכר.

החלק הכי מדהים הוא שהביטוח הלאומי משחק כאן את תפקיד הבנקאי הרשע שמלווה כספים בריבית קצוצה, ואילו האוצר מוצא את עצמו בתפקיד הנעבעך שמשלם כל הזמן אבל למרות זאת החוב שלו רק גדל.  למשל בשנת 2012 האוצר לווה כאמור קצת פחות מ-14 מיליארד, ושילם 16.9 מיליארד — ולמרות זאת החוב עלה ב-4.7 מיליארד!  הסיבה היא כמובן שכמעט חצי מהתשלום הוא ריבית, ורק השאר מחזיר את הקרן.  אז האוצר ממשיך ללוות כדי להחזיר, והחוב ממשיך לגדול.  דוגמא נהדרת לראיה קצרת טווח שממשכנת את העתיד.  בסך הכל, על פני השנים האלה (ושוב צריך לזכור שזה רק מה שיש עליו נתונים נגישים, בעצם המספרים גדולים בהרבה), האוצר לווה 239 מיליארד, החזיר 143 מיליארד, ושילם ריבית של 119 מיליארד (הכל במחירי 2012), כך שהמוסד לביטוח לאומי כבר הרוויח 23 מיליארד (כ-10%) עוד לפני שמחשיבים את החוב הנוסף של האוצר בסך 95 מיליארד.

שאלה מעניינת היא למה טוענים שהמוסד לביטוח לאומי בצרות וצריך לקצץ את הגמלות.  אם הוא מוסד עצמאי, הוא יכול פשוט להפסיק להלוות כספים לממשלה, ומיד התקציב שלו יגדל בכ-14 מיליארד שקלים בשנה (נכון ל-2012).  מצד שני, אם הוא בעצם זרוע של הממשלה, כל העניין של להלוות מכיס אחד לכיס השני ולקחת על זה ריבית נראה קצת משונה…

הרעיון לבדוק את הנתונים האלה נבע ממאמר מאת אבי זלינגר באתר של המחאה החברתית מאפריל 2012, ומאמר של מרב ארלוזורוב בדה מרקר מאוגוסט 2012.  לפי ארלוזורוב האוצר היה מודע לבעיה שהוא נמצא בה, והציג תכנית אמיצה להחזיר את כל החוב (180 מיליארד עדכני לאז) עד 2050.  מעניין יהיה לראות מה מהתכנית הזו ישאר אחרי הקיצוצים של 2013, ולחילופין כמה חוב נוסף יגלגלו על הדורות הבאים.

[עדכון: המשכת הגרף לפי התקציב המתוכנן ל-2017 מראה שהמגמה הקודמת נמשכת, ואין שום אינדיקציה לשינוי כיוון.  הגרף שמופיע לעיל הוא כבר המעודכן.]

עדכון והסבר (אפריל 2017): לאחר עוד קריאה על הביטוח הלאומי אני מבין שזה לא הלוואות סתם שהביטוח הלאומי נותן לאוצר, אלא המנגנון לשמור על הקרן של הביטוח הלאומי.  כיום הביטוח הלאומי אכן מכניס יותר ממה שהוא מוציא, וצריך לשמור על העודף הזה לעתיד כאשר ההוצאות יגדלו כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה.  אז יש מנגנון של אגרות חוב מיוחדות שהאוצר מוכר רק לביטוח הלאומי.  בפרט חצי מעודפי הכסף מושקעים באגרות חוב ל-20 שנים שנותנות ריבית של 5.5%, וחצי באגרות חוב ל-17 שנים שהריבית שלהן נקבעת לפי מחיר השוק של אג"ח רגילות.  ולמרות זאת הדו"ח האקטוארי האחרון של הביטוח הלאומי צופה שכל הקרן הזו (שעומדת על כ-180 מיליארד שקלים) תתכלה עד 2045, והביטוח הלאומי לא יוכל יותר לעמוד בהתחייבויותיו.

מקורות

הנתונים כאמור מאתר התקציב הפתוח.  המלוות מופיעים בסעיף "הכנסות המדינה" -> "מלווה מהמוסד לביטוח לאומי" .  ההחזרים מופיעים תחת "תשלום חובות" -> "מלוות פנים" -> "ביטוח לאומי", ואילו הריבית תחת "תשלום ריבית ועמלות" -> "מלוות פנים" -> "ביטוח לאומי".  ההעברות למוסד לביטוח לאומי שהן חלק מתקציב הרווחה הן כאמור לא קשורות לזה.

תקציב הרווחה

במסגרת העיון בסעיפי התקציב, להלן הממצאים לגבי תקציב משרד הרווחה.  כמו במקרים קודמים נתמקד בשינויים בתקציב משנה לשנה.  אבל במקרה הזה נעשה זאת הן עבור התקציב המקורי כפי שאושר בכנסת במסגרת חוק התקציב, והן עבור התקציב שבוצע בפועל בסופו של דבר.  התוצאות בגרף שלפניכם, כשהתקציב מתוקן לאינפלציה ומחולק בגודל האוכלוסיה כל שנה (כלומר השינויים המוצגים הם שינויים בתקציב לנפש במחירים ריאליים):

prio-rev-pop

באופן כללי נראה כי לתקציב הרווחה יש נטיה קלה לעלות, אבל יש גם שלוש תופעות הדורשות התיחסות:

  • בתקופת ממשלת רבין היו שינויים חדים בתקציב במאושר, ולעומת זאת עליה רצופה בתקציב המבוצע.  הסיבה היא שבתחילת התקופה רמת הביצוע היתה נמוכה ביותר — פחחות מ-75% מהתקציב נוצל בפועל.  במהלך 4 שנים הפער הלך וקטן בזכות העליה בביצוע, עד שהביצוע כמעט והדביק את התיקצוב.  לפלקטואציות בתיקצוב במהלך התקופה לא היתה בעצם שום השפעה.
  • בשנת 1999 נרשמה הקצבה חריגה שהגדילה לכאורה את תקציב הרווחה ביותר מ-20%.  אבל העליה לא השתקפה כמעט בביצוע, ובשנת 2000 חזר התקציב לרמה שהיה בה לפני העליה.  לכן רואים עליה וקיצוץ חדים בתקציב המקורי אבל רק שינוי קטן בביצוע.
  • במהלך שנת 2004 הוחלט להעביר שלושה סעיפים ממשרד הרווחה למשרד התעשיה — את האגף להכשרה מקצועית, את שירות התעסוקה, ואת התקציב לכח אדם תכנון והכוונה.  כיוון שההעברה נעשתה באמצע השנה, היא התבטאה בחוק התקציב באיחור של שנה.  בכל מקרה לא מדובר בעצם בקיצוץ אלא בהעברה למקום אחר.

בנוסף ניתן להסתכל על השינוי המצטבר בתקציב בתקופתה של כל ממשלה.  בשל הקפיצות חסרות השחר בתקציב המקורי, עדיף לעשות זאת תוך שימוש בנתוני הביצוע.  התוצאה היא:

prio-rev-gov

אם כן תקציב הרווחה הריאלי לנפש עלה בקרוב ל-10% בממשלת אולמרט וממשלת נתניהו השניה, ובכ-25% בממשלת רבין.  בממשלת שרון לא התרחשה ירידה חדה אלא העברה של סעיפים למשרד אחר.

מקורות

הנתונים התקציביים מאתר התקציב הפתוח.

נתונים על הממשלות השונות מאתר הכנסת.

%d בלוגרים אהבו את זה: