ארכיון תג: קורלציה וסיבתיות

סתירה

במסגרת העבודה על הפוסט הקודם בנושא האג"ח הקונצרניות נתקלתי בטענה שמס חברות הוא יחודי בכך שאם מקטינים את שיעור המס זה מעלה את הגביה, בניגוד למה שקורה עם כל המיסים האחרים.  במילים אחרות, אם מבקשים מהחברות אחוז יותר קטן מהרווחים שלהן, מקבלים בסוף יותר כסף.  ההסבר המקובל הוא שכשמס החברות קטן יותר נשאר לחברות יותר כסף, והן מנצלות אותו כדי לעשות יותר עסקים, וכך הפעילות במשק גדלה, ולכולם יש יותר רווחים, ובסופו של דבר התקבולים ממס החברות עולים.

התסריט הזה סותר לכאורה את מה שאמרתי בפוסט הקודם: בשנים 2003-2007 המגזר העסקי זכה בהשקעות ענק של כ-150 מיליארד שקלים, אבל המשק לא צמח כתוצאה מכך.  אז החלטתי לנסות להסתכל על הנתונים, במקרה הזה נתוני מס חברות כפי שהם מופיעים באתר מפתח התקציב.  הנה התוצאה.

chavarot

אז בגדול הטענה נכונה — על פני כעשרים שנה יש מגמה די ברורה של ירידה בשיעור מס החברות ובמקביל עלייה בגביה של מס חברות.  מצד שני יש גם זיגזגים קשים, ובפרט עלייה גדולה במקביל לעלייה הגדולה באג"חים בין 2003-2006 שכמעט כולה נמחקה בשנים 2007-2009.  למרבה המזל מישל סטרבצ'ינסקי מהאוניברסיטה העברית חקר את הנושא ביסודיות לפני כשנתיים והגיע למסקנה שאכן יש מתאם שלילי מובהק בין שיעור המס לגביה.  בנוסף הוא טוען שיש כאן סיבתיות, והעלייה בגביה מתרחשת אחרי הירידה בשיעורי המס.

אז מה ההסבר?  זה רק ספקולציה, אבל לדעתי יש כאן שני דברים במקביל.  ראשית, זה לא אותם אנשים.  הכספים הגדולים שהושקעו באג"ח הגיעו לחברות גדולות שמגייסות כסף באמצעות אג"ח בבורסה.  זה חלק מזערי מכל החברות.  ההורדה במס חברות פועלת על כולם, כולל חברות בינוניות וקטנות.  שנית, זה לא אותו הכסף.  כשמורידים את מס חברות זה משפיע על כסף שהיה שלך ועבדת בשבילו, ועכשיו נשאר יותר ממנו ואתה יכול לנצל אותו לטובה.  כשזורקים עליך כסף זול זה משהו שאתה יכול לשחק איתו.  ומכאן שתי מסקנות (או ליתר דיוק, ספקולציות, אבל כאלה שמשקפות תובנות מוכרות ואני חושב שאפילו די מקובלות):

  • צריך להשקיע יותר בחברות הקטנות והבינוניות, ולא בגדולות — במצטבר הן מה שמניע את המשק ומספק את רוב התעסוקה.
  • צריך לקחת בחשבון מניעים פסיכולוגיים כשעושים ניתוחים כלכליים.

מקורות

נתוני מס חברות מאתר מפתח התקציב.  זה תת-תת-סעיף של מס הכנסה.

מישל סטרבצ'ינסקי, מדיניות המיסוי בישראל בשנים הקרובות בראי הצמיחה ואי השוויון, 13.4.2015.

מודעות פרסומת

זה פריון או בבל"ת???

הפוסט הקודם-קודם בנושא פריון הראה את הנתונים, וגם העלה קצת ספקות.  אבל בעקבות דיונים נוספים בבית אני חושב שהספקות לא היו מספיק ספקניים.  אם להיות בוטה, עושה רושם שכל הקינות של הכלכלנים על הפריון הנמוך ועל כך שאם נעבוד יותר הצמיחה תגדל הם בבל"ת.  [לפי הבת שלי כיום כבר לא משתמשים במונח הטכני הזה, אז לטובת הצעירים אני מפרש: בלבול ביצים ללא תכלית.]

למי שלא זוכר, פריון נמדד על ידי היחס בין התמ"ג לבין שעות העבודה.  לכאורה זה מדד סביר, שפשוט מודד כמה מהפריון ניתן ליחס לכל שעת עבודה.  אבל שימו לב שזה תלוי בשעות העבודה.  אם בכל הארצות עובדים בערך אותן שעות, אז הבדלים בתמ"ג אכן משקפים את זה שעובדים במדינה אחת מיצרים יותר בכל שעה מעובדים במדינה אחרת.  אבל אם יש הבדל בשעות העבודה, יתכן שזה מה שגורם להבדלים בתמ"ג.  למרבה המזל אתר ה-OECD מספק נתונים לא רק על הפריון אלא גם על שעות העבודה, ומסתבר שאכן יש מקומות שנהוג לעבוד בהם יותר שעות, ומקומות שנהוג לעבוד בהם פחות שעות.  זה עניין תרבותי.

ברגע שיש נתונים על הפריון ועל שעות העבודה אפשר לצייר גרף ולראות מה הקשר.  בפרט, אם יש קשר לינארי בין שעות לפריון, זה מצביע על כך שהפריון לא משקף יעילות בעבודה אלא את השעות.  וזה אכן מה שמתקבל (פרט לחריגים בודדים: לוקסמבורג, אירלנד, נורווגיה, ואולי גם ארה"ב. על החריגים — בהמשך).  מקדם המתאם בלי ארבעת החריגים הוא 0.92-, ואם מחריגים רק את אירלנד הוא "רק" 0.85-.  [תזכורת: מקדם המתאם הוא בטווח בין 1- ל-1.  1 אומר התאמה מלאה, 0 אומר שאין שום קשר, 1- אומר התאמה הפוכה מלאה.  0.92- זה ממש קרוב להתאמה הפוכה, כלומר ככל שהשעות עולות הפריון יורד.]  בשני המקרים קו המגמה כמעט אותו הדבר וכל שעת עבודה נוספת בשבוע מובילה לכאורה לירידה של כ-3 דולר בפריון.

prod-hr-scat

בואו נסתכל על זה טיפה יותר בפירוט.  בקצה השמאלי העליון של קו המגמה יש צבר של ארבע מדינות: דנמרק, הולנד, גרמניה, וצרפת.  במדינות האלה עובדים 26-28 שעות בשבוע בממוצע, והפריון סביב 60 דולר לשעת עבודה.  בקצה הימני התחתון, לעומת זאת, נמצאות יחד עם ישראל גם יוון ופורטוגל, וגם מדינות מזרח אירופה: אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, ורוסיה.  במדינות האלה עובדים 36-39 שעות בשבוע בממוצע, והפריון הוא באזור ה-25-35 דולר לשעה.  אז אנחנו באמת אמורים להאמין שהעובדים במדינות האלה הם החרוצים ביותר בעולם ולכן הם עובדים כל כך הרבה שעות, אבל הם גם הכי לא יעילים ולכן הפריון שלהם כל כך נמוך?

או אולי הסיפור אחר לגמרי.  אולי המדד הזה לפריון דפוק לגמרי, לא משקף את מה שהעובדים מסוגלים לעשות אלא את תנאי המשק, ולכן גם לא רלוונטי לדיונים על איך להגדיל את התוצר?  נראה לי הרבה יותר טבעי ואנושי להניח שיש הרבה אבטלה סמויה ומריחת זמן בעבודה כדי להראות לבוס שאתה עסוק בלי באמת לעשות משהו, מאשר להניח שכולם עובדים תמיד במלוא היכולת שלהם, שזה כנראה מה שהכלכלנים מניחים.  ויש לזה תמיכה מעדויות היסטוריות שמראות שהתפוקה של פועלים תלויה בתנאים שמכתיבים להם:

  • בתחילת המאה הקודמת הנרי פורד קיצר את שבוע העבודה במפעל שלו משישה ימים לחמישה ימים.  הוא לא היה פראייר אלא עשה את זה אחרי בדיקות שהראו שהפריון עולה בהתאם וזה יותר יעיל.
  • מקרה יותר קיצוני הוא של קלוג (זה שעל שמו קוראים לדגני בוקר עד היום), שיזם מעבר משלוש משמרות של 8 שעות לארבע משמרות של 6 שעות בסוף 1930.  בכך הוא סיפק יותר מקומות עבודה בשנות השפל הכלכלי, והפריון עלה במידה שבסופו של דבר איפשרה לו לשלם את אותו השכר עבור שעות העבודה הקצרות יותר.
  • אפילו יותר קיצוני היה המקרה של ראש ממשלת בריטניה הית' שהכריז על שבוע עבודה של 3 ימים בלבד עם איסור על שעות נוספות בתחילת 1974, בגלל חשש קרוב לאזילת מקורות אנרגיה בעקבות הצרוף של משבר הנפט ושביתות של כורי הפחם.  בדיעבד הסתבר שכתוצאה מהצעד הדרסטי הזה הכלכלה הצטמקה רק בטיפה.

ומזה נובעת גם המלצה מעשית: במקום להציק לנו ולעשות רגשי אשמה על הפריון הנמוך, אפשר להעלות אותו די בקלות על ידי קיצור שעות העבודה!  העובדים יהיו מרוצים, ההסתדרות תהיה מרוצה, הכלכלנים יהיו מרוצים (כי על הנייר הפריון ישתפר), ורק התמ"ג לנפש לא ישתנה.  בשביל זה צריך לעבוד לשפר את מצב המשק באמת, ולא לבלבל את המוח על הפריון.  למשל להשקיע בתשתיות, להשקיע בהשכלה גבוהה אמיתית (בניגוד למכירת תארים), להשקיע בחינוך איכותי (שבאמת ידעו אנגלית ומתמטיקה במקום ללמוד לפתור מבחנים חסרי פשר), ואפילו דברים קטנים כמו שיפור מוסר התשלומים של הממשלה שירד מהשוטף+90 המקובל כיום לשוטף+30 שמחייב חוק חדש, שגם זה יותר מדי.

אז הפריון הוא מדד דפוק בגלל התלות בשעות.  אבל זה לא הכל.  כזכור הפריון מוגדר להיות התמ"ג חלקי שעות העבודה, ומסתבר שלא רק השעות אלא גם התמ"ג יכול לגרום לבעיות.  זה מה שקורה עם החריגים בגרף לעיל.  מה שקורה הוא שהתמ"ג לא בהכרח משקף תוצר שנוצר על ידי שעות העבודה.  במקרה של אירלנד העלייה בתמ"ג משקפת הכנסות מקניין רוחני של חברות בינלאומיות שבחרו להגר לאירלנד בגלל חוקי המס הנוחים.  במקרה של נורווגיה היא משקפת את קידוחי הנפט והגז בים הצפוני.  לוקסמבורג היא מדינה קטנטונת עם כלכלה שמתבססת על היותה מרכז פיננסי בינלאומי.  ויש להניח שגם במדינות אחרות חלקים מהתמ"ג משקפים דברים שלא קשורים לעבודה, אבל זה פחות בולט ולכן קשה לזהות את זה.

נחזור להתחלה של כל הדיון הזה: הקשר בין הפריון לבין התמ"ג לנפש.  בדוח מצב המדינה לשנת 2013 של מכון טאוב דן בן-דוד השווה את התמ"ג לנפש עם 3 גורמים שאמורים להשפיע עליו: שיעור התעסוקה, שעות העבודה, והפריון.  התוצאה הייתה שרק לפריון יש קשר, ואפילו קשר חזק, מה שהוביל אותו למסקנה ש"ככל שפריון העבודה גבוה יותר, כך נוטה התמ"ג לנפש להיות גבוה יותר".  אבל זו מסקנה טריוויאלית.  ברור לגמרי ששעות העבודה של כל העובדים במשק קשורות למספר העובדים במשק, ושמספר העובדים במשק קשור לגודל האוכלוסייה.  אז לחלק את התמ"ג בגודל האוכלוסייה (תמ"ג לנפש) זה פחות או יותר אותו דבר כמו לחלק את התמ"ג בסך שעות העבודה (פריון) עד כדי יחידות.  אכן יש קורלציה כמעט מושלמת בין התמ"ג לנפש לבין הפריון (מקדם מתאם של 0.95 אם לא כוללים את החריג לוקסמבורג), אבל זה לא כי פריון גורר תמ"ג לנפש, אלא כי הם כמעט אותו הדבר.

prod-gdp-scat

בשורה התחתונה יש שתי מסקנות חשובות.

  • הראשונה היא שלא כל דבר אפשר למדוד.  ולא כל דבר קל למדוד.  אבל צריך להיזהר במיוחד ממקרים שבהם נראה שקל למדוד משהו אבל בעצם אנחנו מודדים משהו אחר (או אולי לא מודדים כלום).  ונראה שזה בדיוק המצב עם הפריון בעבודה.
  • השניה היא (שוב) שהתאמה לא בהכרח מצביעה על סיבתיות.  הפריון ובאופן כללי יותר מוסר העבודה הם אולי גורמים שמשפיעים במשהו על התמ"ג לנפש, אבל זה משני.  לטעון שצריך להעלות את הפריון כדי להעלות את התמ"ג לנפש זה שטויות מסוכנות, כי זה מטיל את האחריות על העובדים במקום על הקברניטים.  הפריון הוא לא הגורם לתמ"ג, אלא משקף את מה שתנאי המשק (כולל תנאי עבודה) מאפשרים.  ממשלה שמממנת מערכת חינוך שבה עשרות אחוזים מהילדים לא לומדים לימודי ליבה, ומאפשרת מריחה של פרוייקטי תשתית ופגיעה במגזר היצרני בגלל מאבקי כוחות של החרדים, אל לה להלין על הפריון של העובדים.

מקורות

אתר ה-OECD, ובפרט הנתונים על תמ"ג לנפש, תמ"ג לשעת עבודה, ושעות עבודה שנתיות.  השתמשתי בנתונים לשנת 2016.

 

הגודל כן קובע. או שלא.

תוך כדי עבודה נוספת על תוצאות הבחירות האחרונות והקשר שלהן לכל מיני דברים, עברתי שוב על הפרופילים של הרשויות המקומיות כפי שהם מוצגים באתר הלמ"ס.  בין היתר יש שם נתונים על הצלחה בבחינות הבגרות, שאותם כבר סקרתי בעבר — למי שלא זוכר, באופן לא מפתיע מצאתי שיש קורלציה חזקה בין הכנסה לבין זכאות לבגרות ולימודים באוניברסיטה.

בפרופילים החדשים של הרשויות הנתונים קצת שונים, ובין היתר צד את עיני הנתון על גדלי כיתות.  כבר במבט אקראי אפשר היה לראות שכיתות קטנות בממוצע לא בהכרח מובילות ליותר הצלחה, וההיפך.  אז החלטתי לאסוף את הנתונים האלה ולהסתכל עליהם באופן מסודר.  המשתנים שעליהם הסתכלתי הם:

  • הגודל הממוצע של כיתות בכל ישוב.  יש נתונים על כל הכיתות בישוב, וגם נתונים נפרדים על בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, ותיכונים.  כיוון שאני משווה את זה עם הצלחה בבחינות הבגרות, השתמשתי בגודלי הכיתות בתיכונים.
  • הצלחה בבחינות הבגרות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני מדדים: אחוז הזכאים לתעודת בגרות מתוך תלמידי כיתה י"ב, ואחוז העומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות מתוך תלמידי כיתה י"ב.
  • ההכנסה הממוצעת בישוב.  זה מחושב כממוצע משוקלל של ההכנסה הממוצעת של שכירים ועצמאים.

את המשתנים האלה אספתי עבור כל הישובים שיש בהם 20,000 תושבים ומעלה.  יש 83 ישובים כאלה, אבל ל-5 מהם לא היו נתוני הצלחה בבגרות, כך שרוב התוצאות הן עבור 78 הישובים הנותרים.

מספיק עם ההקדמות.  הנה התוצאות שמראות את הקשר בין שני המדדים להצלחה בבגרות לבין גודל הכיתות הממוצע.  עבור כל גודל ממוצע, אנחנו רואים את ההתפלגות של דרגות ההצלחה על פני כל הישובים שבהם זה היה גודל הכיתות הממוצע.  המלבן הירקרק הוא האמצע של ההתפלגות, מהרבעון הראשון עד השלישי.  במילים אחרות, מה שמתחת לקצה התחתון זה הרבע התחתון של הישובים, מה שמעל הקצה העליון זה הרבע העליון של הישובים, והמלבן מיצג את החצי שבאמצע.  הקו באמצע המלבן הוא החציון.  אם יש רק ישוב אחד עם כיתות בגודל הזה, מצוייר רק קו ואין מלבן בכלל.

sz-bagrutsz-univ

התוצאה: נראה שיש קורלציה חיובית:  ככל שגודלי הכיתות הממוצעים גדולים יותר, יש נטיה קלה לאחוז גבוה יותר של זכאים לתעודת בגרות, ונטיה די ברורה לאחוז גבוה יותר של עומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות!  איזה יופי!  נצופף את הכיתות ויהיה יותר טוב לכולם כולל משרד האוצר!

אבל שווה להסתכל על הנתונים האלה יותר בעיון.  למשל, מי הן הערים בהן צפוף וטוב לו?  לשם כך ציירתי גרף פיזור של גדלי הכיתות, כפונקציה של ההכנסה הממוצעת.  זה נראה כך:

scat-wages

אז כמו במקרים קודמים ניתן להבחין בשוני לפי פלחי אוכלוסיה.  חרדים וערבים הם עניים, וגודלי הכיתות אצלם מפוזרים בעיקר בטווח של 24-29 תלמידים בכיתה.  אצל יהודים לא חרדים, לעומת זאת, יש שונות גדולה בהכנסות, וקורלציה ברורה עם גודלי הכיתות: בישובים עניים גודלי הכיתות הן בטווח 20-26, ואילו במבוססים הן בעיקר בטווח 26-29, וביחד מקדם המתאם בין הכנסה לגודל כיתות הוא 0.61.  מה שמעלה את החשד שהתוצאה המבטיחה שראינו קודם לא משקפת באמת קשר בין צפיפות להצלחה, אלא קשר אחד (שניתן להניח שהוא סיבתי) בין כסף להצלחה, ובמקביל קשר אחר (כנראה עקיף) בין כסף לגודל כיתות.

בקיצור, יש לנו כאן שלושה משתנים שכולם קשורים אחד לשני, ואנחנו רוצים לברר איזה "קשורים יותר".  הכלי הסטטיסטי שאפשר להשתמש בו נקרא קורלציה חלקית.  מחשבים את הקורלציה (מקדם המתאם) בין כל זוג משתנים, ואז מחשבים מתוך הקורלציות האלה מה המתאם "האמיתי" בין כל זוג ומה נובע מכך ששניהם מתואמים עם השלישי.  (למי שרוצה, יש הסבר יפה בספר סטטיסטיקה אינטרנטי של ריצ'רד לוורי.)  המתאמים חושבו רק על 62 הערים שאינן חרדיות או ערביות.  התוצאות של התרגיל הזה הן כדלקמן:

  • מקדם המתאם בין הכנסה והצלחה הוא 0.90, ואחרי התיקון כדי להוריד את ההשפעה של גודלי הכיתות הוא נשאר גבוה מאוד: 0.84.
  • מקדם המתאם בין גדלי כיתות והצלחה היה יותר נמוך, 0.57.  אבל אחרי שמורידים ממנו את ההשפעה של ההכנסה, לא נשאר ממנו כלום: 0.07.
  • (אפשר לחשב גם את המקרה השלישי, אבל זה לא הגיוני/מעניין לנקות את ההשפעה של הצלחה מהמתאם בין הכנסה וגודלי כיתות.)

השורה התחתונה: אלף, כנראה בסופו של דבר אין קשר בין גודלי הכיתות והצלחה. ניתן לאשש את המסקנה הזאת גם על ידי השוואה עם רמת ההצלחה בישובים הערביים: היא לא הרבה יותר נמוכה מאשר בישובים היהודיים העניים, למרות שהכיתות גדולות יותר.  כך שנראה שהנסיון לפצות ישובים חלשים על ידי הקטנת הכיתות לא כל כך עובד.

ובית, צריך להיזהר עם מבטים שטחיים על נתונים, ולזכור שקורלציה לא מצביעה על סיבתיות.

מקורות

כל הנתונים האלה כאמור מפרסום 1609 של הלמ"ס, הרשויות המקומיות בישראל 2013.

על לימודים ועבודה

מין המוסכמות היא שלימודים תורמים לרמת התעסוקה ובפרט למשכורות גבוהות יותר, ולכן כדאי להמשיך ללמוד ואפילו לתארים אקדמיים. אבל האם הם גם תורמים לאחוז המועסקים?  פוסט שעיקרו לא תשובה אלא דוגמה לבעיתיות של פרשנות לנתונים.

לוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס מכיל את הנתונים שנראים רלוונטיים: אוכלוסית בני ה-15 ומעלה ("גיל העבודה" לפי הגדרות הלמ"ס) מפולחים לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו והשתתפות בכוח העבודה האזרחי.  הנתונים לשנת 2011 מובילים לגרף הבא:

ed-work

כל עמודה מייצגת קבוצת אוכלוסיה לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו, כאשר רוחב העמודה מייצג את גודל הקבוצה.  החלק הצבוע למטה הוא אלה שעובדים, בעוד החלק הריק למעלה הם אלה שאינם נמנים על כוח העבודה האזרחי.  בתווך נמצאים המובטלים (לפי הגדרת הלמ"ס, מי שלא עבדו בשבוע האחרון אבל חיפשו עבודה בחודש האחרון וגם היו זמינים לעבודה).  העמודה הראשונה משמאל מייצגת את אלה שלא למדו או למדו אבל לא קיבלו אף תעודה.

בגדול נראה שהנתונים משקפים קורלציה: מי שלומדים יותר גם נהנים מסיכוי גדול יותר לעבוד.  אבל מצד שני אין קורלציה בין חוסר לימודים לבין אבטלה.  במקום זאת, חוסר לימודים מוביל לנטיה גוברת לא להיות חלק מכוח העבודה האזרחי.

אבל רגע.  לפני שקופצים למסקנות, צריך לשים לב לפגם בנתונים.  הבעיה היא שהנתונים כוללים את כל האוכלוסיה בגיל העבודה, שכאמור הוא גיל 15 ומעלה.  זה כולל שלושה שנתונים שעדיין אמורים להיות בתיכון, ולכן אין לצפות מהם שתהיה להם תעודה גבוהה יותר מתעודה של בי"ס יסודי או חטיבת ביניים, וגם אין לצפות מהם להיות מועסקים או מובטלים.  ואכן, לפי נתוני הלמ"ס 86.4% מבני ה-15-17 לומדים ואינם עובדים.  אם מוסיפים אותם לעובדים ולמובטלים שיש להם רק תעודה מבי"ס יסודי או חטיבה מגיעים לסך של 58% מבעלי תעודה כזו, במקום 30% בגרף — כמו שיעור המועסקים בוגרי התיכון.  זה ממשיך גם בגילים הגבוהים יותר — מי שנמצאים בצבא גם הם לא בכוח העבודה האזרחי, ולכן אינם נספרים כמועסקים (או כמובטלים).  וגם סטודנטים שאינם עובדים לא.  אבל אז יותר קשה לשייך אותם בצורה ברורה לבעלי תעודה כזו או אחרת אם הלמ"ס לא מספק את הפילוח הנכון.

הבעיה הזו גורמת לשני סוגי עיוותים:

  • הטיה של סיווג האוכלוסיה לכיוון של פחות שנות לימוד.  הנתונים לעיל לא משקפים את הדרגה הגבוהה ביותר שאנשים יגיעו אליה, אלא את מה שהם הספיקו לעשות עד עכשיו.  חלק מהם צעירים ועוד לא מיצו את עצמם, ולכן נראה שאחוז גבוה של האוכלוסיה "תקועים" עם השכלה יסודית או תיכונית בלבד.  כדי לקבל תמונה נכונה יותר צריך להסתכל על שנתונים של בני 30-40-50, שכבר גמרו ללמוד, ולראות מה החלוקה שם (אם כי עדיין יש סכנה של תת-ספירה של אנשים עם תואר שלישי, כי רבים אינם מסיימים אותו עד גיל 30).
  • תדמית של אחוז גבוה של האוכלוסיה שאינו עובד.  בעיה אחת היא כל הצעירים שעוד לומדים או בצבא, וזה לא משקף חוסר תעסוקה.  בעיה נוספת היא שגיל העבודה מוגדר על ידי גיל מינימום של 15 שנים (שאינו משקף במאה ה-21), אבל אין גיל מקסימום (יציאה לפנסיה).  עם העליה בתוחלת החיים יש יותר ויותר אנשים שכבר אינם מועסקים ואינם מובטלים פשוט בגלל שהם זקנים, וזה כמובן לא משקף שום בעיה במשק.  נתונים יותר טובים יהיו מבוססים על הבחנה בין מועסקים, מובטלים, לומדים, ופנסיונרים, או לפחות (במקום פנסיונרים בפועל) הגדרה יותר סבירה של גיל העבודה (למשל 18 עד 67, ולכלול חיילים בכוח העבודה).

מקורות

הנתונים כאמור מלוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל מאתר הלמ"ס.

נתונים על עבודה ולימודים של בני גילים שונים ניתנים בלוח 12.31.

%d בלוגרים אהבו את זה: