ארכיון תג: ציונות

זרמים בחינוך

חוק לימוד חובה מ-1949 מאפשר להורים לבחור את הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. במקור היה מדובר בזרמים מפלגתיים – הזרם הכללי זוהה עם הציונים הכלליים, זרם העובדים עם מוסדות ההסתדרות ומפא"י, זרם המזרחי עם תנועת המזרחי הדתית-לאומית, וזרם אגודת ישראל של החרדים. בחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 נקבע שהזרמים האלה יבוטלו ובמקומם יבואו החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי. באופן מעשי התווסף אליהם החינוך העצמאי, של מוסדות שאינם ממלכתיים. אלה כרגיל מוסדות דתיים. החלק הארי של המוסדות העצמאיים הם חרדיים.

החינוך הערבי, אגב, הוא חלק מהחינוך הממלכתי, ואין לא מעמד עצמאי נפרד. זאת למרות שחוק החינוך הממלכתי מנוסח באופן מובהק בצורה שמתייחסת רק לחינוך יהודי. כך למשל החוק מגדיר את אחת ממטרות החינוך להיות "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". ההתייחסות היחידה לערבים בחוק היא המטרה "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל".

מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים וחלוקתם לזרמים השונים מתוארים בגרף הבא. כפי שניתן לראות היה גידול מהיר במיוחד במספר התלמידים בשנות המדינה הראשונות ומאז תחילת המאה. עיקר הגידול מאז תחילת המאה הוא בחינוך החרדי.

zerem

מעניין גם להשוות את הגודל של כל מגזר בנפרד.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, יש גידול בעיקר אצל החרדים וממידה מסוימת גם אצל הערבים — בשני גלים.  החינוך הממלכתי-דתי שומר על יציבות כמעט מושלמת כבר 50 שנה.  בחינוך הממלכתי, לעומת זאת, הייתה ירידה במספר האבסולוטי בעשור 1995-2005, והתאוששות בשנים האחרונות.

zerem-cmp

כדי לראות טוב יותר את החלוקה בין זרמי החינוך השונים, הגרף הבא מציג את החלוקה הזו באחוזים. כפי שניתן לראות באופן בולט חלקם של הזרמים הציוניים (הממלכתי והממלכתי-דתי) ירד מ-85% באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת לרק 52% אחוזים כיום. יש שתי סיבות לירידה היחסית הזו. האחת היא העלייה המשמעותית בחינוך הערבי בסוף שנות ה-60, אולי חלקית כתוצאה מסיפוח מזרח ירושלים. השנייה היא העלייה הדרמטית במספר הילדים החרדים ב-20 השנים האחרונות. חלק קטן מהעלייה הזו ניתן ליחס להתחלת הספירה של ילדי תלמודי התורה ב-1999.

zerem-pct-sweep

אם מסתכלים לא על כל תלמידי בתי הספר היסודיים אלא רק על כיתה א' המצב עוד יותר קיצוני, והזרמים הממלכתיים הם כבר פחות מחצי.  וזה בלי לספח את השטחים.

מקורות

התחלתי את איסוף הנתונים מלוחות 8.5 ו-8.7 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017, והמשכתי עם השלמות מייגעות מלוחות דומים במספר גדול של שנתונים קודמים, אבל לא כולם, ולכן נשארו פערים.

הנתונים כוללים את מספר התלמידים בחינוך העברי והערבי, ואת החלוקה באחוזים בין הזרמים בחינוך העברי.  אז צריך לחשב את האחוזים מתוך הסך הכל כולל הערבים. ברוב השנים יש נתונים על מספר התלמידים בכל בתי הספר היסודיים תוך הבחנה בין רגילים למיוחדים, אבל יש שנים עם רק נתון אחד ולא תמיד ברור אם הוא מתייחס לכלל או רק לבתי הספר הרגילים (ולוח 8.7 לא קונסיסטנטי והמספרים שבו חלקם עם וחלקם בלי לפי לוח 8.5). לכן במקרים שבהם ניתנים שני הנתונים בנפרד השתמשתי בממוצע שלהם. קורה גם שיש שנים עבורן יש פרוט של אחוזי הזרמים השונים אבל אין מספר אבסולוטי. במקרים כאלה ביצעתי אינטרפולציה משנים שכנות.

החל מ-1999 הנתונים כוללים תלמודי תורה ולפני כן לא, מה שמוביל לספירת חסר של מספר התלמידים הכולל ושל החלק החרדי.  אבל ההפרש הוא קטן למדי (לפי גודל הקפיצה בנתונים ב-1999).

מודעות פרסומת

דע מאין אתה בא

גלי העליה הם חלק מהותי מההיסטוריה של המדינה, ומסתבר שהלמ"ס מתחזקת נתונים על זה למאה השנים האחרונות (הנתונים על העליה הראשונה והשניה, בין 1882-1915, כלליים ביותר בלי שום פרוט, ובין 1915-1918 כנראה לא היתה שום עליה משמעותית בגלל מלחמת העולם הראשונה).  מה שהכי נגיש הוא המספרים הכוללים והחלוקה לפי יבשת מוצא, כאשר אירופה כולל את מזרח אירופה ובעיקר את ברה"מ ורוסיה, אסיה זה בעיקר ארצות ערב כמו עירק, ואפריקה זה בעיקר ארצות ערב כמו מרוקו.  התמונה הכללית היא כדלקמן:

olim

אז כידוע עליה באה בגלים.  מה שבולט מיד הוא גל העליה העצום עם קום המדינה, וגל העליה הגדול מרוסיה (ואוקראינה) בשנות ה-90 של המאה הקודמת.  ביניהם יש גלי עליה יותר קטנים ממרוקו (בעיקר בשנות ה-60) ומברה"מ (שנות ה-70), שדומים לעליה החמישית בשנות ה-30. חוץ מזה אפשר לראות את הדומיננטות המוחלטת של (מזרח) אירופה לפני קום המדינה, את המיעוט היחסי של עולים מארצות ערב בסך הכל הכללי, ועד כמה העליה מאמריקה (הצפונית והדרומית ביחד) קטנה, כשלפני קום המדינה ובשנים הראשונות היא זניחה לחלוטין.

מעבר למספרים האבסולוטיים, מעניין גם לראות מה היחס בין העליה לבין הישוב היהודי שהיה קיים כבר בארץ בכל שנה.  את זה רואים בגרף הבא, שמראה את מספר העולים לכל 1000 תושבים יהודיים.

olim-rate

כאן רואים שבאופן יחסי העליות השלישית, הרביעית, והחמישית היו לא יותר קטנות מהעליה ההמונית עם הקמת המדינה.  הצרוף של המספרים האבסולוטיים הגבוהים (170-240 אלף עולים בשנה) עם היחס העצום (שיא של מעל 250 עולים לכל 1000 תושבים בשנת 1949) מסביר את הקשיים והכשלים בקליטת העליה בשנים הראשונות.  העליה מרוסיה ארבעים שנה מאוחר יותר הייתה באופן יחסי הרבה יותר קטנה — אפילו יותר קטנה מהעליה ממרוקו בשנות ה-60 חוץ מבשנתיים הראשונות, ורוב הזמן די דומה לעליה מברה"מ בשנות ה-70 (אם כי יותר ארוכה).

מקורות

מספר העולים בכל שנה והחלוקה ליבשות מלוח 4.2 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2016.  הנתונים בלוח הזה לשנים שלפני קום המדינה ניתנים עבור טווחים של שנים, אז הפרוט של המספר כל שנה בא מהמידע על הקצב להלן, והחלוקה ליבשות נעשתה לפי אותו היחס לכל שנה בטווח.  האנוטציות לגבי ארצות ספציפיות מתבססות על שנתונים שונים, שכן המידע הזה ניתן כל פעם רק לגבי שנים ספורות (למשל השנתון הראשון מ-1950, לוח ג/5).

המידע על קצב העליה עד 1980 מלוח ה/1 של השנתון לשנת 1981, שנותן מספר כולל ויחס לכל שנה.  את שאר השנים השלמתי ממספר העולים הכללי לעיל מחולק בגודל האוכלוסיה היהודית כל שנה.

לתת בהם סימנים

אחרי שהשתעשענו בגרפים של דגם ההצבעה עבור המפלגות השונות, אפשר לעלות מדרגה ולאפיין דגם כללי יותר.  מה שיצא הוא סיווג של הערים בישראל לפי שני צירים.

אבל נתחיל בהתחלה.  ההנחה שלי היתה שיש קיטוב בעם, ולכן יש מקומות שנוטים באופן מובהק לימין ואחרים (אולי) שנוטים לשמאל.  אז ניסיתי לבדוק זאת בצורה הבאה.  לכל עיר (מתוך הערים עם 20,000 תושבים ומעלה, כמו בפוסטים הקודמים) סיכמתי את כלל הקולות שניתנו למפלגות הימין וכלל הקולות שניתנו למפלגות השמאל.  מפלגות הימין הוגדרו לצורך העניין כליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, ויחד.  מפלגות השמאל הוגדרו כמחנה הציוני (העבודה) ומרצ.  המפלגות יש עתיד וכולנו הוגדרו כמרכז ולא נלקחו בחשבון כאן.  בהנתן הקולות לימין ולשמאל יצרתי גרף פיזור של הערים, כשהציר האופקי מיצג את אחוז הקולות לימין מתוך כלל הקולות הכשרים בעיר, והציר האנכי מייצג את אחוז הקולות לשמאל מתוך כלל הקולות הכשרים.  התוצאה לפניכם:

left-right

מהגרף נובע שההנחה היתה שגויה: במקום ריכוז של ערים ימניות וריכוז של ערים שמאלניות, יש ספקטרום רציף לרוחב הסקלה משמאל לימין.  יתרה מזאת, הערים השונות ממש מסתדרות על קו אלכסוני ישר מצד שמאל למעלה לצד ימין למטה.  וזה נתן לי את הרעיון להגדיר את הצירים הבאים:

  1. המיקום לאורך האלכסון הזה משקף את האוריינטציה הפוליטית: צד שמאל למעלה מייצג את השמאל, וצד ימין למטה את הימין.
  2. האלכסון הנ"ל יכול להקרא "החזית הציונית".  הציר השני המאונך לו הוא המרחק מראשית הצירים, ומייצג את מידת הציונות, כאשר קירבה לראשית (ערים ערביות וחרדיות) משמעה חוסר תמיכה בציונות.

כדי להבליט את זה אפשר לסמן גריד לפי הצירים החדשים האלה:

markings

קוי הגריד לאורך הציר הציוני נקבעו בהפרשים של 20%.  כך עד 20% קולות למפלגות ציוניות נחשב לא ציוני, 20-40% נחשב קצת ציוני, 40-60% נחשב די ציוני, ומעל 60% זה כבר ציוני.  המספרים הנמוכים מטעים: בעצם יש להניח שהערים על "החזית הציוונית" נתנו מעל 80% מהקולות למפלגות ציוניות, אבל כזכור מפלגות המרכז לא נכללות כאן.

קוי הגריד לאורך הציר ימין-שמאל לקבעו לפי יחס הקולות.  4 קולות או יותר לשמאל על כל קול לימין זה שמאלני, ולהיפך: 4 קולות או יותר לימין על כל קול לשמאל זה ימני.  הפרש של 2 לימין על 3 לשמאל וההיפך או פחות נחשב למאוזן.  בין לבין יש את הנוטים לשמאל (מ-1.5 עד 4 קולות לשמאל על כל קול לימין) והנוטים לימין (בין 1.5 ל-4 קולות לימין על כל קול לשמאל).

וכעת אפשר לסכם מה רואים:

  • עיר הבירה ירושלים היא לא עיר ציונית אלא רק די ציונית.  ברגע שאומרים את זה בקול רם זה די מובן מאליו, אבל בכל זאת זה גם די מביך.  ואגב, זה כשהערבים כמעט ולא מצביעים ולכן לא באים לידי ביטוי.
  • אין דבר כזה עיר שמאלנית.
  • יש ויש ערים ימניות, ואפילו מאוד ימניות, ודי הרבה מהן.  בפרט זה המקום של הפריפריה, כולל ערים מעורבות עם אחוז לא מבוטל של ערבים.
  • ערים ערביות וחרדיות הן לא ציוניות ודי לא במשחק של ימין ושמאל.  אפשר לומר שציר הציונות מבחין בין ציונות בקצה אחד למגזריות בקצה השני, ובציר הזה כן יש קיטוב חזק: הערים הערביות והחרדיות הן ערים של מגזר, ומופרדות באופן מובהק מהערים הציוניות.
  • הדרוזים הם די ציונים; בכפרים מעורבים (מע'אר ושפרעם) רמת הציונות משקפת בערך באופן גס את אחוז הדרוזים באוכלוסיה.

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים, תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, והנתונים על אוכלוסיות הערים מהפרופילים העירוניים באתר הלמ"ס.

%d בלוגרים אהבו את זה: