ארכיון תג: פנסיה

חשבון פשוט

לי יש קביעות ופנסיה מובטחת, אבל לילדים שלי יהיה יותר קשה.  וכיוון שצעירים מטבע הדברים לא נוטים לתכנן לטווח של 40 שנים קדימה — מה שמתנגש עם העובדה שדווקא השקעה ארוכת טווח בחיסכון פנסיוני היא היעילה ביותר — החלטנו לפתוח להם קרן פנסיה. למרבה המזל הסטטיסטי יש לנו בן ובת, מה שאיפשר השוואה בין התנאים שהם קיבלו.  התוצאה: עבור אותה השקעה ראשונית, אותן הפקדות, ובהנחה של אותה הריבית, הוא יקבל קצבה חודשית גדולה יותר ב-16% ממנה.

כדי להבין למה צריך להבין את הרעיון הבסיסי של ביטוח.  זה בסך הכל חישוב סטטיסטי של סיכון: סיכום הפרמיות שמשלמים כולם ביחד צריך להיות גבוה מסכום התשלומים שצפוי שישולמו לכולם ביחד בסופו של דבר.  במקרה של פנסיה צוברת זה די פשוט: חישוב הקצבה החודשית הצפוייה הוא בסך הכל חלוקה של הכסף הצבור במספר חודשי הפנסיה הצפויים.  הכסף הצבור זה מה שהפקדנו פלוס הריבית ומינוס דמי הניהול (שהם בעצם הרווח של חברת הביטוח).  את חודשי הפנסיה יודעים בממוצע מנתוני תוחלת החיים.  כמובן יהיו כאלה שיחיו יותר, וחברת הביטוח תפסיד עליהם, אבל יהיו גם כאלה שיחיו פחות, ובממוצע זה יסתדר.

אז ממה נובע ההבדל בין גברים ונשים?  יש לו שני חלקים.

הראשון הוא גיל הפרישה.  בישראל (ובעוד מספר קטן של ארצות) יש פער ניכר בין הגיל שבו גברים יוצאים לפנסיה, שהוא כיום 67, לבין הגיל שבו נשים יוצאות לפנסיה, שהוא כיום 62.  אז לגברים יש 5 שנים יותר של צבירה ו-5 שנים פחות של תשלומים, כלומר כשהם פורשים יש להם יותר כסף שצריך להתחלק על פחות זמן.

השני הוא ההבדל בתוחלת החיים: נשים חיות כ-4 שנים יותר בממוצע, וחברות הביטוח יודעות את זה ולוקחות גם את זה בחשבון.  גם זה מצטרף לכך שאצל נשים צריך לחלק את הכסף שנצבר על יותר זמן, ולכן הקצבה כל חודש עוד יותר נמוכה.

הגרף הבא מדגים זאת.  נניח שמישהו ומישהי מתחילים  לחסוך לפנסיה בגיל 25.  אז לגבר יש 42 שנות חיסכון, והפרות צריכים להספיק לקצבה לתקופה של 13.1 שנים בממוצע (לפי נתוני תוחלת החיים כיום).  אצל האישה, לעומת זאת, יש רק 37 שנות חיסכון, וזה צריך להספיק ל-22.1 שנות פנסיה.  אז פלא שההפרש שקיבלנו הוא רק 16% — נראה שהוא צריך להיות גדול יותר…

ret-age

 

הגרף גם מדגים את משבר הפנסיה המאיים עלינו: תוחלת החיים הולכת וגדלה כל הזמן, וכתוצאה יש יותר שנות פנסיה שצריך לשלם בהן קצבה.  אם הקצבה היא סכום קבוע (כמו שהיא אצל וותיקים כמוני) העלייה בתוחלת החיים מעמיסה על התקציב של המשלם, ועלולה לגרום להתמוטטות.  הפתרון שהופעל במשק בשנים האחרונות הוא לעבור לפנסיה צוברת עם "מקדם קצבה שאינו מובטח".  זה אומר שהקצבה לא מובטחת מראש, והיא תמשיך לרדת ככל שתוחלת החיים תעלה.  כתוצאה המבטחים לא יתמוטטו, אבל הפנסיונרים יהיו עניים.

הממשלה רוצה גם להעלות את גיל הפרישה ולסגור את הפער בין גברים ונשים. העלאת גיל הפרישה באופן שמשקף אל העלייה בתוחלת החיים תאפשר יותר שנות הפקדה ופחות שנות קצבה, ואז הקצבאות יהיו יותר גבוהות, והפנסיונרים לא ידרדררו לעוני.  צעד קטן בכיוון הזה היה העלאת גיל הפרישה בשנתיים ב-2004.  סגירת הפער בין גילי הפרישה של גברים ונשים יקטין את הפער בין הקצבאות, אבל לא יסגור אותו, כי עדיין יש פער בתוחלת החיים.  כיום יש חקיקה (שנתונה לדיונים וויכוחים) שתעלה את גיל הפרישה לנשים בשנתיים, ל-64, באופן מדורג לאורך כמה שנים.

הן העלאת גיל הפרישה והן סגירת הפער בין נשים לגברים נתקלות בהתנגדות, כי הרבה אנשים לא ממש נהנים מהעבודה שלהם ורוצים לפרוש.  הדבר נכון במיוחד במה שנקרא "עבודות שוחקות", ואכן נתנו לעובדים בעבודות שוחקות הקלות.  אבל מסתבר שכשהגדירו מה זה עבודה שוחקת, כללו רק עבודות גבריות (כמו למשל הרמת משאות כבדים, עבודה פיזית בתנאי מזג אוויר קשים, וכו').  נשים כנראה לא יכולות להישחק.

מקורות

נתוני תוחלת חיים מהלמ"ס.

מודעות פרסומת

בייבי בום

באחד הפוסטים הקודמים הסתכלנו על התפלגות הגילים באוכלוסיה כפי שהיא כעת.  אבל יכול להיות מעניין גם לראות איך היא השתנתה לאורך השנים.  לשם כך ציירתי את הגרף הבא.  הציר האופקי הוא השנים מאז קום המדינה.  האנכי מייצג את האוכלוסיה של כל שנה, מחולקת לפרוסות גיל של 5 שנים: גילאי 0-4, גילאי 5-9, גילאי 10-14, וכך הלאה.  צעירים עד גיל 19 צבועים בירוק, קשישים מגיל 65 באדום, וגילאי 20-64 שביניהם בכחול.

ages-pct

במבט ראשון לא נראה שיש כאן משהו מעניין במיוחד.  ניתן לראות את העליה המתמשכת באחוז הזקנים, וירידה מסויימת בילדים.  אבל במבט מעמיק יותר יש כאן סיפור.

נתחיל בקצה השמאלי.  ההתפלגות שם היא ההתפלגות בסוף 1948.  זה הזמן של העליה הגדולה עם קום המדינה, כשבשנת 1949 האוכלוסיה גדלה בכ-25% תוך שנה אחת.  שני המקורות העיקריים לגידול הזה היו עליית יהודי עירק, תימן, וארצות ערב האחרות מצד אחד, ועליית שארית הפליטה מאירופה מצד שני.  התפלגות הגילים משקפת את זה: כמעט חצי מהאוכלוסיה היו בטווח הגילים 20-45, כנראה כי ילדים וקשישים שרדו פחות בשואה.

אבל תוך כ-5 שנים טווח הגילים הזה הצטמק, בעיקר כי העולים שהגיעו לארץ החדשה הקימו משפחות והולידו ילדים.  וכך נוצר בייבי בום יחסי. השנתונים האלה שנולדו בשנות ה-50 ממשיכים להיות גדולים יחסית לשנתונים אחרים עד היום.  בגרף זה בא לידי ביטוי ב"רכס" שמתחיל משמאל למטה ומתקדם בקשת לכיוון ימין למעלה: כל פעם שילידי שנות ה-50 גדלים ב-5 שנים נוספות, רצועת הגילים הבאה מתעבה.

עוד דבר שניתן לראות הוא שהעלייה במספר הזקנים היא לא רציפה. ב-30 השנים הראשונות, מ-1950 עד 1980, אחוז הזקנים (מגיל 65 ומעלה) עלה מ-3.76% עד ל-8.72% — פי 2.3 יותר.  זה קרה כי כל הצעירים האלה שהקימו משפחות הזדקנו.  אבל ב-30 השנים הבאות, מ-1080 עד 2010, אחוז הזקנים עלה רק במעט, והגיע ל-9.87% (פי 1.13 מבתחילת התקופה).  והנה, ב-5 השנים האחרונות אחוז הזקנים קפץ והגיע כבר ל-10.97% — עלייה של פי 1.11 תוך 5 שנים.  זה קרה כי שנתוני הבייבי בום של שנות ה-50 התחילו להגיע לגיל הפנסיה.  אז יש להניח שאחוז הזקנים ימשיך לגדול בקצב גבוה יחסית בשנים הקרובות, ואז קצב הגידול יתמתן בחזרה.

כל הסיפור הזה מתבסס על הטענה שהתפלגות הגילים של ניצולי השואה הייתה לא רגילה.  אז אפשר לבדוק את זה על ידי הסתכלות על התפלגות הגילים של יהודים וערבים בנפרד.  כשמסתכלים רק על יהודים, אכן מתקבלת אותה התמונה, עם שינויים קטנים במספרים — קצת פחות ילדים וקצת יותר זקנים מאשר באוכלוסיה כולה:

ages-pct-jews

כשמסתכלים בערבים התמונה אכן שונה.  אין התפלגות יחודית בשנים הראשונות, אין בייבי בום, ואין עלייה משמעותית באחוז הזקנים:

ages-pct-arabs

אבל גם כאן יש סיפור.  ניתן לראות שיש ירידה משמעותית בילודה, וכתוצאה מכך באחוז הילדים באוכלוסיה, החל משנות ה-70 של המאה הקודמת.  ילדים ונוער עד גיל 19 הגיעו לשיא של 60.5% בשנת 1975, וירדו ל-45.2% בשנת 2015.  יש המייחסים זאת לישראליזציה שעוברת על האוכלוסיה הערבית, שנהיית יותר דומה לאוכלוסיה מערבית.  אבל הירידה היא לא רציפה.  בין 1995 ל-2005 הירידה נבלמה כמעט לחלוטין, ואז התחדשה.  השאלה היא מה קרה באותן שנים שגרם להפסקת השינוי.  שאלתי את סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה אם יש לו רעיון, והוא ענה כדלקמן: "זהו עשור שאחרי רצח רבין המסמן התפכחות מהסכמי אוסלו ומרעיון המזרח התיכון החדש שהובילה למהומות אוקטובר 2000, להחרמה של המגזר הערבי על-ידי יהודים, ולכאב נוכח דיכוי של האינתיפאדה. על כל אלה נכתב בדוח ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000. ילודה עשויה להיות תגובה לתחושת איום ואי-הביטחון. אינני בטוח שזהו ההסבר הנכון לתופעה דמוגרפית זו, אך אני בטוח לגבי המצב והתחושה של הערבים בעשור זה."

ואגב, עוד השוואה מעניינת היא שגם אצל היהודים הייתה ירידה בילודה ובמספר הילדים, אבל בתקופות שונות: בין 1975-1990 הייתה יציבות, החל מ-1990 הייתה ירידה כנראה כתוצאה מהעליה המסיבית מרוסיה, ובשנים האחרונות זה התייצב שוב ואפילו מפגין עלייה מזערית.  אבל עדיין אחוז הילדים אצל ערבים גבוה משמעותית מאשר אצל יהודים.

מקורות

הנתונים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  בשנים שונות אלה טבלאות עם מספר שונה שמופיעות במקום שונה בפרק האוכלוסין, אבל תמיד יש טבלה עם הנתונים האלה.  כיוון שזה הרבה עבודה לחלץ את המספרים, הסתפקתי ברזולוציה של 5 שנים במקום לאסוף אותם מכל השנתונים.  בשנים הראשונות אין נתונים על האוכלוסיה הערבית, אז המספרים של האוכלוסיה הכללית הם בעצם של היהודים בלבד.  גם פרוסות הגיל משתנות, כאשר בשנים הראשונות הטווח העליון היה +75, וכיום הוא +95.

הפנסיה והבועה

פנסיה היא נושא גדול, והרבה כותבים עליו.  אבל בהקשר של פנסיה בארץ יש היבט אחד מעניין במיוחד, ושיש עליו גם נתונים אמינים וזמינים.  המדובר ברפורמה הגדולה של נתניהו כשר אוצר ב-2003 (כמובן כחלק מחוק ההסדרים).  זאת לא הייתה הרפורמה היחידה — היו עוד הרבה לפניה.  אבל היא זאת שעשתה שינוי של ממש.

המהות של הרפורמה הזאת היתה ברוח המפקד: להקטין את אחריות המדינה לאזרחיה ולהעביר כספים לשוק החופשי.  בעבר הרחוק המדינה נהגה להנפיק "אגרות חוב מיועדות" שהיו מיועדות אך ורק לחסכון לפנסיה.  זה היה בטוח לגמרי, כי המדינה הבטיחה תשואה של 4-6.2% מעבר למדד (תלוי מתי), וקרנות הפנסיה היו חייבות לקנות כמעט רק את זה (לפחות 93%).  אבל אז האוצר הגיע למסקנה שהם לא יכולים לעמוד בתשלום של תשואה כזאת, וכבר ב-1995 הקטינו את חובת הקניה ל-70%.  ואילו ב-2003 נתניהו הוריד את זה ל-30%, והוריד בהתאמה את כמות אגרות החוב המיועדות שהמדינה מנפיקה.  הרעיון היה ששאר הכסף יושקע בשוק ההון, שם תהיה תשואה גבוהה מספיק כדי לכסות תשלומי פנסיה עתידיים.

אז הוא אכן הושקע, כפי שניתן לראות בגרף הבא.  הגרף הזה מראה נתונים מהבורסה, ובפרט את גיוס ההון, כלומר כמה כסף החברות השונות הצליחו לקבל, מותאם לאינפלציה (כלומר במחירים של היום).  ואכן החל מ-2004 יש עליה משמעותית בגיוס ההון, שהגיע לשיא של 126 מיליארד שקל בשנת 2008.  לשם השוואה, באותה שנה כל תקציב המדינה היה בערך 350 מיליארד שקל (ומתןך זה תקציב המשרדים הכלכליים היה רק כ-2%, כלומר 7 מיליארד). כתוצאה מהמשבר העולמי ב-2008 הייתה ירידה חדה, אבל עדיין הקצב הוא בערך פי 4 ממה שהיה לפני 2003 — סדר גודל של 50 מיליארד שקלים כל שנה.

giyus

האמת, גם התשואה היתה ממש טובה.  כפי שראינו בפוסט קודם, השנים 2003-2007 היו הטובות ביותר בהיסטוריה של הבורסה, ומחירי המניות עלו במאות אחוזים.  אבל צריך גם לשאול למה הם עלו כל כך.  האם התעשיה הישראלית פרחה בצורה מופלאה כתוצאה מהשקעות הענק שהטייקונים קיבלו? האם יצרו אלפי מקומות עבודה והעלו את התוצר באופן משמעותי? לא ממש.  בשנים 2004-2007 היתה צמיחה נאה של 5.4% בממוצע, אחרי המיתון הקשה בתחילת שנות ה-2000, אבל זה לא היה יחודי.  בשנת 2000 למשל היתה צמיחה של 8.7%, ובשנים 1994-1996 היא היתה 6.3% בממוצע.  ההסבר הכי סביר הוא פשוט עניין של ביקוש והיצע: המשקיעים המוסדיים (מי שמנהלים את קרנות הפנסיה) מצאו את עצמם עם עשרות ומאות מיליארדי שקלים על הידים, והיו חייבים להשקיע אותם במשהו.  אז הביקוש למניות היה גבוה, והמחירים שלהן עלו — והרי לכם תשואה גבוהה (ואגב, כתוצאה מעלית המחירים הזו, בשנים עוקבות הקרנות קיבלו פחות מניות עבור השקעות הענק שלהן).  זה נגמר במשבר של 2008, וכמו שניתן לראות מהגרף קנית המניות ירדה לרמה שהיתה לפני 2003.

אז במה משקיעים?  לחברות יש שני אפיקי גיוס הון בבורסה: מניות ואג"ח (אגרות חוב קונצרניות).  מניות אמורות לשמש מקרים שבהם יש צורך בהרבה כסף יחסית להון העצמי של החברה, ולכן יש סיכון גבוה.  אז בעצם החברה מוכרת חלק מעצמה, ומי שקונה את המניה מקבל חלק מהבעלות על החברה והרווחים העתידיים שלה.  אג"ח נועדו למקרים פחות בעיתיים, והם בעצם הלוואה: החברה מבקשת כסף, ומבטיחה להחזיר אותו עם ריבית מסויימת אחרי זמן מסויים.  לחברות עדיף כמובן אג"ח, כי למה לוותר על חלק מהשליטה בחברה?  ואכן רוב הכסף הולך לאג"ח, לא למניות.  הבעיה היא שמאז הרפורמה החברות כבר לא צריכות להתאמץ, כי כאמור יש כל כך הרבה כסף שמחפש השקעה, וקרנות הפנסיה לא כל כך בודקות.  אז החברות לוקחות הלוואות בריבית נמוכה יחסית, גם כשהן לא ממש צריכות את הכסף כדי לפתח את החברה, מתוך אמונה שיצליחו לעשות משהו עם הכסף ולהרוויח יותר ממה שהתחייבו להחזיר.  כיוון שהמשק הישראלי לא כל כך גדול זה מוביל לעיתים לכל מיני פרוייקטים קצת הזויים בנדל"ן במזרח אירופה, ולחברות שבסופו של דבר לא מרוויחות מספיק, ולכן לתספורות שבהן המשקיעים לא מקבלים בחזרה את מה שהובטח להם.

ומזה ברור מה משותף לסיפור המניות ולסיפור האג"ח: הרצון להבטיח תשואה על ידי השקעה בשוק ההון לא לקח בחשבון שמדובר ביותר מידי כסף ופחות מידי שוק.  הגודל של החסכון הפנסיוני המצטבר פשוט גדול על הבורסה של תל-אביב והמשק הישראלי.  אז חלק מהכסף מושקע בכלל בחו"ל, ומה שנשאר כאן יוצר בועה.  נקווה שלא תתפוצץ לנו בפנים, כי כאמור הפנסיה שלנו תלויה בזה.  בכל מקרה, מומלץ למי שמתקרב כדי 10 שנים מהפנסיה לעבור לקרן הסולידית ביותר האפשרית (ובכך לדמות את "המודל הצ'יליאני"), כי כפי שראינו בפוסט קודם בטווח קצר מזה לא צריך שהבועה תתפוצץ: אפילו פלקטואציות רגילות במניות יכולות למחוק את התשואה.

מקורות

אתר הבורסה, קטגוריה גיוס הון לפי סוגי נירות הערך, רב שנתי.  השתמשתי בנתונים של 2000 ו-2014.

מה שחסר הוא פדיונות של האג"ח, מה שיאפשר חישוב של גיוס ההון נטו.

קריאה נוספת

יש כאמור הרבה מקורות על עינייני פנסיה.

  • סדרה של 10 כתבות של שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט, כולל ראיונות עם מנהלי קרנות פנסיה.
  • כתבה של רן לוי על ההיסטוריה של הפנסיה מאז המאה ה-17.
  • אתר פורום החוסכים לפנסיה, עם חדשות עדעניות והרבה מידע רקע.
  • כתבה מדה מרקר מלפני שנתיים על הסיכון מהגדילה המוגזמת של שוק ההון.

על הימורים ותשואות

נהוג לחשוב שהשקעה בבורסה היא הימור, אבל הימור שמשתלם בטווח הארוך: אם רק נחזיק את ההשקעה מספיק זמן, בסוף זה יעלה ויניב תשואה יפה.  הנתונים באתר הבורסה מאפשרים לבדוק זאת.  ראשית הנתון הפשוט ביותר: התשואה השנתית הכוללת בעשרים וחמש השנים האחרונות, שזה הטווח עבורו יש נתונים.  המדובר בתשואה ריאלית, כלומר זה כבר לוקח את האינפלציה בחשבון.

tsuaa

אז ניתן לראות שלפעמים יש תשואה ממש מרשימה (מעל 70% ב-1992 ו-2009), ולפעמים נפילה מרשימה אפילו יותר (ירידה של מעל 40% ב-1994 ו-2008; שימו לב שירידה של 50% היא מקבילה לעליה של 100%), ובכל אופן תנודתיות גדולה, בטח בהשוואה לאינפלציה.  וצריך גם לציין שאלה הנתונים הכוללים של כל הבורסה, וענפים שונים ומניות בודדות מתנהגים כל אחד בדרכו.  למשל בשנת 2000, שבה התשואה הכללית היתה אפסית, האפס הזה כלל בתוכו תשואות של 56% לענף הנפט ו-14% לענף הביטוח, לצד ירידות של 15% בענף הנדל"ן ו-11% בענף המסחר והשרותים.

בכל אופן, מרוב תנודות קשה לראות למה זה מסתכם לאורך זמן.  אז ציירתי את הגרף הבא.  בגרף הזה בכל שנה מתחיל קו חדש, והקו הזה מתאר את התשואה המצטברת לאורך זמן של השקעה שנעשתה בשנה הזו.  במילים אחרות, אם השקעתם למשל 100 שקל בתחילת שנת 1992, עד סוף השנה זה היה עולה ב-75% ומגיעה לסך של 175 שקלים (הקו החום העולה בצד שמאל). בשנה אחרי זה התשואה היתה 27%, וה-175 שקלים היו גדלים ל-222 שקלים, שזה עליה של 122% יחסית ל-100 שקלים המקוריים.  שימו לב שהתשואה השניה באה אחרי הראשונה (כמו חישוב ריבית דריבית), ולכן זה יותר מאשר 75%+27%.  למרבה הצער בשנת 1994 היתה נפילה של 47%, וכך איבדנו 104 מתוך 222 השקלים, ונשארנו עם 118, ולכן התשואה המצטברת אחרי 3 שנים היא רק 18%. וכך הלאה, ואת אותו החישוב עושים עבור התחלה של 100 שקלים בכל שנה.

tsuaa-acc

אז נראה שלאורך זמן אכן מרוויחים: הקווים לפעמים מראים על הפסדים, ועם חוסר מזל מסויים בבחירת נקודת ההתחלה ניתן להשאר בהפסדים לאורך כמה שנים טובות, אבל עבור רוב השנים יש עליות שנראות לא רע.  מצד שני זה גם לא רווח עצום.  למשל אם היינו שומרים את ה-100 שקלים שהשקענו ב-1992 עד 2014, הם היו גדלים ל-436 שקלים, כלומר פי 4.4 ב-23 שנים. בחישוב ריבית דריבית זה שקול לריבית שנתית של בערך 6.6%.  נחמד, אבל לא דרמטי.

החשיבות של זה היא שהבורסה היא איפה שביבי והאוצר חושבים שצריך לשמור את כספי הפנסיה שלנו, כי רק כך אפשר להשיג את התשואה שצריך כדי להבטיח שהמערכת לא תקרוס.  אומרים שמה שצריך זה 4% בשנה.  אז 6.6% זה בהחלט טוב.  השאלה האם זה המצב כרגיל.  כדי לבדוק זאת חישבתי את הריבית השנתית השקולה עבור כל הנקודות על כל הקוים בגרף הקודם.  במילים אחרות, בהנתן התשואה האפקטיבית לכל מספר של שנים אחרי ההתחלה, מה היא הריבית השנתית השקולה שהיתה מביאה לאותה תשואה.  התוצאות בטבלה הבאה.  ירוק אומר שהריבית השקולה אכן מעל 4%, וצהוב שהיא אפילו יותר מ-10%.  כחול הוא פחות מ-4%, אבל לפחות חיובי.  אדום הוא תשואה שלילית, כלומר הפסד.

אז ברוב המקרים זה אכן ירוק וצהוב, אבל לא תמיד. והפיזור של הצבעים מאוד מובהק: בשנים הראשונות זה בעיקר צהוב ואדום, ואחר כך בעיקר ירוק.  כלומר לטווח קצר יש תנודות גדולות ומסוכנות, ואילו בטווח ארוך יש מיצוע ומירב הסיכויים הם אכן לתשואה נאה.  האופק שמבדיל בינהם הוא לפחות 10 שנים.  יתכנו ירידות אל מתחת ל-4% גם אחרי יותר זמן, אבל אחרי יותר מ-10 שנים זה אף פעם לא היה שלילי — לפחות עד עכשיו.

start
year
equivalent compound return rate
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
1990 -1.5 16.2 33.2 31.6 9.7 8.9 5.9 8.3 6.7 11.3 10.2 8.6 5.5 8.6 9.1 10.3 10 10.5 6.2 8.8 8.8 7.1 6.9 7.1 7.3
1991 37.2 55 44.9 12.7 11.2 7.2 9.8 7.8 12.8 11.5 9.5 6.2 9.5 9.9 11.1 10.8 11.3 6.6 9.3 9.3 7.5 7.3 7.5 7.7
1992 75.2 48.9 5.5 5.5 2.1 5.8 4.1 10.1 8.9 7.1 3.7 7.4 8.1 9.5 9.2 9.8 5 8 8 6.2 6 6.3 6.6
1993 26.6 -18 -10.8 -10.7 -4.3 -4.4 3 2.6 1.4 -1.5 2.8 3.8 5.6 5.6 6.4 1.7 4.9 5.2 3.4 3.4 3.8 4.2
1994 -47 -25.2 -20.6 -10.8 -9.7 -0.4 -0.3 -1.3 -4.2 0.6 2 4 4.2 5.1 0.3 3.7 4 2.3 2.3 2.8 3.2
1995 5.4 -2.8 6 3.1 12.9 10.7 7.8 3 8.1 8.9 10.6 10.2 10.8 4.9 8.5 8.5 6.3 6.1 6.5 6.7
1996 -10.4 6.3 2.3 14.8 11.8 8.2 2.7 8.4 9.3 11.1 10.6 11.3 4.9 8.7 8.7 6.4 6.1 6.5 6.8
1997 26.4 9.5 24.8 18.2 12.4 5.1 11.4 12 13.9 13 13.5 6.3 10.3 10.3 7.6 7.3 7.6 7.8
1998 -5.1 24.1 15.6 9.2 1.3 9.1 10.1 12.4 11.6 12.3 4.6 9.1 9.1 6.4 6.1 6.6 6.8
1999 62.3 27.5 14.4 3 12.2 12.9 15.1 13.9 14.5 5.7 10.5 10.4 7.3 7 7.4 7.6
2000 0.2 -3.8 -11.4 2.4 5 8.7 8.3 9.6 0.8 6.3 6.6 3.7 3.6 4.3 4.7
2001 -7.8 -16.7 3.1 6.2 10.5 9.7 11 0.8 7 7.3 4 3.9 4.6 5.1
2002 -24.8 9.1 11.4 15.7 13.6 14.5 2.2 9 9.1 5.3 5 5.7 6.1
2003 58.3 35.6 33.6 26 24.5 7.5 15 14.3 9.3 8.6 9 9.2
2004 16.1 22.7 16.8 17.3 -0.4 9 9.1 4.3 4.2 5 5.6
2005 29.6 17.1 17.7 -4.2 7.7 8 2.7 2.8 3.9 4.6
2006 5.8 12.1 -13.4 2.8 4.1 -1.1 -0.5 1 2.2
2007 18.7 -21.7 1.8 3.7 -2.4 -1.5 0.4 1.7
2008 -48.4 -5.7 -0.8 -7.1 -5.2 -2.3 -0.4
2009 72.1 37.4 12.9 10.3 10.9 11
2010 9.6 -8.5 -4.8 -0.6 1.7
2011 -23.7 -11.3 -3.8 -0.1
2012 2.8 7.9 9.1
2013 13.2 12.4
2014 11.7

[עדכון מביך במיוחד: בגרסה המקורית של הפוסט הזה לא שמתי לב שהנתונים הם של תשואה ריאלית והנחתי שהם של תשואה נומינלית, וצריך להתאים אותם לאינפלציה. כל החלק הזה היה מיותר ומטעה.  הטבלה הצבעונית מחליפה אותו. אני מקווה שהפעם זה נכון…]

מקורות

נתוני התשואה בבורסה מאתר הבורסה, קטגוריה "מדדי מניות והמירים". כדי לקבל את כל הטווח מ-1990 עד עכשיו השתמשתי בנתונים שפורסמו בשנת 2000 ובשנת 2014.

%d בלוגרים אהבו את זה: