ארכיון תג: נתניהו

עלית הביביתון

עמוס רגב פרש/הופרש מתפקידו כעורך ישראל היום, וזו הזדמנות להסתכל על ההשפעה של העיתון הזה על מפת העיתונות בישראל.  למרות שמדי פעם זה מוכחש, ברור לכולם שהעיתון שייך לשלדון אדלסון ועושה את דברו, ובפרט תומך בנתניהו במידה שמגיעה לעיתים להאשמות (בינתיים מפי פרשנים שונים, אך עדיין לא מטעם הגורמים המוסמכים) בתרומה אסורה.  אבל מה אפשר לראות מנתונים?

כרגיל, אין הרבה נתונים שאפשר להסתמך עליהם.  מה שמצאתי הוא נתוני חשיפה של העיתונים השונים.  "חשיפה" היא אחוז האוכלוסייה הבוגרת שנחשפת לעיתון, כלומר קראו ממנו משהו, בין אם במסגרת מנוי על העיתון, או שקנו אותו ברחוב, או שקיבלו אותו ממישהו אחר, או נתקלו בו בחדר ההמתנה של רופא השיניים.  זה שונה מ"תפוצה" שהוא מספר העותקים שהופץ, וסביר שבממוצע כל עותק נקרא על ידי יותר מאדם אחד.

נתוני החשיפה חשובים לעולם הפירסום, ולכן יש מי שאוסף אותם.  בפרט מאז 1998 יש חברה שעורכת באופן שוטף סקרי אוכלוסין בנושא צרכנות בכלל, ובין היתר חשיפה למדיה (לא רק עיתונות אלא גם רדיו וטלוויזיה).  זה נקרא סקר TGI (Target Group Index), והוא מתפרסם פעמיים בשנה.  לכל סקר כזה מראיינים 10,000 בני 18 או יותר מהאוכלוסייה היהודית.  לפני 1998 היו סקרים של איגוד המפרסמים.  יש כמובן שפע טענות על הסקר, למשל למה הוא מוגבל ליהודים, ומה הקשר בין חשיפה להשפעה.  אבל כמו בהרבה מקרים אחרים זה מה יש.  הגרף הבא מראה את התוצאות עבור עיתונים יומיים.  עיתוני סוף השבוע זוכים כרגיל לחשיפה גבוהה יותר.

exp-daily

 

אז ישראל היום הפך לעיתון הנחשף ביותר תוך 6 שנים מהופעתו, שזה ללא ספק הישג.  אבל אי אפשר להאשים אותו בירידה שחוו העיתונים האחרים, ובפרט ידיעות ומעריב.  שניהם הדרדרו ברציפות כבר 20 שנים לפני שהוא נוסד, כנראה בעיקר בגלל המעבר של חלקים בציבור לצריכת חדשות וידיעות אחרות ברשת האינטרנט.  לפני ההדרדרות, אגב, ידיעות הוכרז כמונופול בשנת 1995 כי התפוצה שלו עברה את 50% (ההכרזה בוטלה ב-2010).  ההדרדרות של ידיעות דווקא נפסקה מאז 2010 בערך, ומאז ידיעות וישראל היום די יציבים עם פער קטן לטובת ישראל היום. מעריב המשיך להדרדר ובפרט נפל קשות בסוף 2012, אחרי שנמכר לאחר כמה שנים בבעלות נוחי דנקנר.  העלייה של כלכליסט ב-2010 כנראה כתוצאה מהשקת המוסף שלו (שיוצא ביום חמישי, ולכן נספר במסגרת העיתונים היומיים ולא במסגרת עיתוני סוף השבוע).

מה שחסר כאן הוא ההשפעה של ישראל היום על שוק הפרסום, ובפרט על מחירי הפרסומות בעיתונים ומכאן על הכנסותיהם.  לפי פרסומים שונים ישראל היום מכר פרסומות במחירי הפסד ובכך גרם לירידת מחירים כללית ולהתמוטטות המודל העסקי של העיתונים האחרים.  על ישראל היום עצמו זה לא השפיע כי כנראה מעולם לא היה לו מודל עסקי.

מקורות

סקר TGI מתפרסם אמנם פעמיים בשנה, אבל לא מצאתי שום מקור שמכיל את כל המידע ההיסטורי.  הנתונים לגרף לוקטו אם כן מידיעות שפורסמו בעיתונים שונים (ידיעות, הארץ, דהמרקר, העין השביעית, ועוד) לאורך השנים כל פעם שיצא סקר חדש.  הנתונים על פוסט מאוחדים עם נתוני מעריב הבוקר מהסקרים האחרונים.  עדכון: קיבלתי גם נתונים על השנים 2006-2010 ישירות מחברת קנטר מדיה שעורכת את הסקר, וזה עזר להשלים כמה נקודות חסרות.

הוצאות בריאות

מפעם לפעם נתקלים בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס בלוח שיש בה את כל מה שצריך — כל הנתונים על נושא מסויים לאורך הרבה שנים, ולא צרי לחפש השלמות ותוספות.  לוח 6.1 בשנתון של 2016 הוא כזה.  יש בו את ההוצאה הלאומית על בריאות מאז 1972 (אם כי למרבה הצער רק עד 2013), מחולקת לפי סוג ההוצאה.  הנתונים הם במחירי 2010, ומשקפים הוצאה כוללת.  כיוון שההוצאה הזו נועדה לספק בריאות לכל תושבי המדינה יותר מעניין לראות את ההוצאה לנפש, אז נירמלתי את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה בכל שנה.  באותה הזדמנות גם עדכנתי למחירים נוכחיים.  כשמציירים את התוצאה בגרף זה יוצא כך.  הערה: הקפיצה ב-1984 נובעת משינוי בחשבונאות (התחילו לקחת בחשבון פנסיה תקציבית ובלאי) ולא משקפת שינוי אמיתי.

health-exp-pop

אז ההוצאה לנפש על בריאות הכפילה את עצמה ב-40 השנים האלה, ובאופן כללי עלתה די ברציפות פרט לתקופת ממשלת בגין ,ירידה קלה לא מוסברת בתחילת שנות ה-90, ועוד ירידה קטנה באינתיפדה השנייה.  מעניין גם להסתכל על כל רכיב בפני עצמו:

  • הוצאות אדמיניסטרטיביות התחילו לגדול רק בשנות ה-90, וגדלו פי 3 במהלך התקופה, אבל עדיין נמוכות.
  • ההוצאות לנפש על בתי חולים ומחקר הן די יציבות במהלך התקופה מאז המהפך.  בעבר הן היו בערך חצי מההוצאה הכוללת, כיום פחות משליש.
  • הגידול המשמעותי ביותר באופן אבסולוטי הוא בהוצאות על מרפאות ורפואה מונעת, שגדלו פי 2.6 וכיום הן הרכיב הגדול ביותר.
  • ההוצאות על ריפוי שיניים גדלו פי 2.4.
  • הוצאות פרטיות הן חלק קטן מההוצאות הכלליות, אבל הן רשמו את הגידול הגבוה ביותר.  ההוצאה על רופאים פרטיים גדלה פי 3.5, וההוצאה על רכישה פרטית של תרופות ואספקה רפואית גדלה פי 7.2.  ביחד מדובר כיום על הוצאה ממוצעת של כ-770 שקל לאדם לשנה.  ב-1973 זה היה כ-167 שקלים (במחירים של היום).
  • הרכיב היחידי שבו הייתה הקטנה הוא ההשקעה בתשתיות וציוד קבוע.  לאורך כל התקופה הייתה ירידה של כ-14%, אבל זה לא רציף.  ההקטנה המשמעותית הייתה מיד אחרי המהפך, כאשר ההשקעה ב-1982 הייתה פחות מחצי מזו של 1975.  בשלושים השנים מאז 1982 הייתה עלייה של 40%, אבל כאמור זה עדיין לא מפצה על הירידה ההיא.

לוח 6.3 גם מעניין כי הוא תופס רגע של שינוי מהפכני באיך שכל זה ממומן.  הכוונה להשפעות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקודם על ידי חיים רמון כשהיה שר הבריאות בממשלת רבין.  החוק הזה החליף את דמי החבר בקופות החולים (שנכללים בהוצאות משקי הבית לפני 1995) במס בריאות פרוגרסיבי שנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהממשלה אחראית להשלמת התקציב הדרוש למימון סל הבריאות.  כמה שנים לאחר מכן נעשה צעד נוסף על ידי ראש הממשלה נתניהו, שהחליט על ביטול המס המקביל (כמובן בחוק ההסדרים).  המס המקביל היה מס על מעסיקים שהיו חייבים להכפיל את תשלומי הבריאות של העובדים שלהם (על כל שקל שעובד שילם לקופת החולים, המעביד הוסיף עוד שקל).  נתניהו ביטל אותו בטענה שזה יקטין את עלות ההעסקה ובכך יאפשר למעסיקים להעסיק יותר עובדים.  מאידך נטען שאין צורך בהכנסה מסומנת למנגנון הבריאות כי בלאו הכי הממשלה מחוייבת לכסות את עלות סל הבריאות.  אלא שלפי ניתוח של משרד הבריאות סעיפים אחרים הועברו למסגרת התקציב הרגילה ולכן חשופים לקיצוצים תקציביים שקורים מפעם לפעם, וההוצאה הציבורית על בריאות הולכת ונשחקת.  אם המס המקביל היה נשאר, הוא היה מכסה את כל ההוצאה הממשלתית על בריאות ואפילו משאיר עודף.

health-funding

קריאה נוספת

טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, פברואר 2010.

מקורות

כאמור לוחות 6.3 ו-6.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של 2016.  לוח 6.3 מתחיל רק ב-1990.  יש לוחות דומים גם בשנתונים קודמים, אבל הם אינם מכילים אותה רמת פירוט ובפרט אינם כוללים נתונים על המס המקביל.

נתניהו – נתונים במקום ספינים

בתקופת בחירות מרבים להתווכח בלהט על הצלחותיהם וכישלונותיהם של המועמדים.  למרבה הצער זה כרגיל מבוסס על שמועות ועל תחושות, והרבה מהשיח הוא בעצם ספינים ותגובות על ספינים שנועדו להסיח את הדעת וליצור תמונה מוטה לצד זה או אחר.  רק לפעמים מנסים להציג נתונים ומציירים גרף של מדד כלשהו בשנים האחרונות כדי להוכיח טיעון. אבל הרבה יותר מעניין ומלמד לבחון מספר מדדים שונים ולהשוות אותם לאורך זמן: לא רק מה קרה בתקופת נתניהו, אלא גם איך זה משתווה לאולמרט, שרון, רבין, בגין, ואולי אפילו לתקופה שלפני המהפך. אז הנה כמה השוואות כאלה, לפי נתונים הנגישים לכל מהלמ"ס ואתר התקציב הפתוח. זה לא מתיימר להיות מקיף, אבל כן כולל מגוון היבטים מתוך מה שנאסף בבלוג הזה בשנות קיומו.  זה יצא די הרבה, אתם מוזמנים לשתף.

שנות הליכוד: מבגין עד ביבי

נתניהו מייצג גישה של "ימין כלכלי" שמרני שמאפיינת במידה רבה את כל תקופת שלטון הליכוד מאז המהפך. בתור רקע להשתלטות הגישה הזו צריך להתחיל באינפלציה. כיום היא נמוכה, ויש שיאמרו נמוכה מידי. אבל לא תמיד זה היה כך, ורבים מהבוחרים הצעירים לא זוכרים או לא יודעים כלל על האינפלציה של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. אז ככה זה נראה:

inf-begin

האינפלציה הזו , שהגיעה לשיא של 444%, הייתה תוצאה ישירה של הרפורמה הכלכלית שהונהגה על ידי ראש הממשלה בגין ושר האוצר שלו ארליך בעקבות המהפך של 1977 – בתוספת מזל רע של משבר נפט עולמי. הכלכלה התייצבה לבסוף כתוצאה מהתכנית הכלכלית של ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי, במסגרת ממשלת אחדות לאומית, ובעזרת ירידה עולמית של מחירי הנפט וסיוע נדיב מארצות הברית. בסקלה הזו נראה שהבעיה היחידה הייתה בתקופת בגין, אבל בעצם האינפלציה נשארה באזור ה-20% לשנה עמוק לתוך שנות ה-90. ובכל מקרה, האירוע הזה מטיל את צלו על ניהול הכלכלה מאז ועד היום, כשהשיקול המכריע בהרבה מההחלטות הכלכליות הוא להימנע מלחצים אינפלציוניים כלשהם, לרוב על ידי צמצומים והגבלות על פעילות ממשלתית. זה משתלב עם תפיסה אידיאולוגית הדוגלת בהפרטות והקטנת הקצבות, מתוך חשש עמוק מגרעון בתקציב, כי גרעון מקטין את היכולת לגייס אשראי (חוב גבוה => דירוג אשראי נמוך => ריבית גבוהה על הלוואות וקושי לגייס אשראי). נתניהו הוא מייצג מובהק של הגישה השמרנית הזו, אבל ממש לא ייחודי בכך. התוצאה המצטברת היא כדלקמן:

takziv-norm

מה שרואים כאן זה את התקציב כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). בתחילת שנות ה-90 הוא ירד מהערכים הגבוהים שהיה קודם לכן, ונשאר יציב במשך כעשור על רמה של כ-50% מהתמ"ג. אבל החל מ-2003, כשנתניהו היה שר האוצר, החלה ירידה נוספת עד פחות מ-40% מהתוצר. כלומר הממשלה עושה פחות יחסית לשאר המשק.

הקשר אולי לא ישיר, אבל ההתנהלות הזו משפיעה על הצמיחה, שהיא המדד המקובל ביותר למצב המשק. צמיחה היא העלייה באחוזים משנה לשנה של התוצר המקומי הגולמי. נתוני הצמיחה הריאליים (כלומר צמיחה מעבר לאינפלציה) של מדינת ישראל נראים כך:

growth-begin

אז לפני המהפך של 1977 הצמיחה הייתה לרוב גבוהה, וירדה אל מתחת ל-7% רק בתקופות המיתון הקשות של תחילת שנות ה-50, שנת 1966, ואחרי מלחמת יום כיפור. מהמיתון אחרי מלחמת יום כיפור הצמיחה כבר לא התאוששה, ואחרי המהפך היא נשארה כמעט תמיד מתחת ל-7%, ועלתה מעל זה רק פעם אחת, בתקופת הבועה של חברות האינטרנט בשנת 2000. עם זאת הצמיחה של המשק לרוב גבוהה מקצב גידול האוכלוסייה, וזה מה שחשוב כדי שתהיה פרנסה. בתקופת נתניהו הצמיחה סבירה, אבל בהשוואה ארוכת טווח היא ממש לא מרשימה.

אבל מה הפרנסה הזו שווה? הנה הנתונים על השינוי במשכורת הממוצעת של שכירים בישראל יחסית לאינפלציה, כלומר מה המשכורת שווה באופן ריאלי, יחסית לשנת 1977 (שהיא השנה הראשונה שעבורה יש נתונים נגישים):

wages-inf-ratio

בגלל מנגנוני ההצמדה שהיו בפועל האינפלציה הגבוהה של שנות ה-80 כמעט לא השפיעה על מצב השכירים, אבל הם נאלצו לעשות ויתור קצר-טווח משמעותי במסגרת תכנית ההבראה. למרות זאת, לאורך כל הרבע האחרון של המאה הקודמת הייתה מגמת עליה ברורה, שהסתכמה בעליה של יותר מ-50% במשכורת הממוצעת לעומת האינפלציה. ואילו מאז תחילת המאה ה-21 יש סטגנציה: המשכורת הממוצעת פחות או יותר עוקבת אחרי האינפלציה, אבל העליות המצטברות מבוטלות כל פעם שיש משבר, ולא הייתה עדיין חזרה על השיא שהושג בשנת 2001. בתקופת נתניהו הייתה עליה איטית הקשורה ליציאה מהמשבר העולמי של שנת 2008.

מעניין גם להשוות את הסטגנציה במשכורות עם המשך העלייה בתמ"ג (איור 3), שרוב הזמן היא באופן משמעותי יותר גבוהה מהעלייה בגודל האוכלוסייה. כיוון שרוב העובדים במשק הם שכירים והשכר שלהם לא עולה באופן ריאלי, נובע מכאן שהעלייה בתפוקת המשק בכלל לא משפרת את מצבם של העובדים, אלא מתרכזת בידי בעלי ההון. זאת עדות עקיפה לעלייה באי השוויון ב-15 השנים האחרונות. ולמה לא לצייר גרף שמראה את אי השוויון באופן ישיר? כי אין בנמצא נתונים נגישים ומפורטים על התפלגות ההון במדינה לפי שנים.

מה שלא סבל מסטגנציה היה מחירי הדירות. הנתונים נגישים מאז שנת 1993. השוואה של מחירי הדירות מאז 1993, האינפלציה, והמשכורות מובאת בגרף הבא. כפי שניתן לראות המשכורות עלו יותר מהאינפלציה כמעט כל הזמן. אבל מחירי הדירות הרבה יותר פרועים. בשנות ה-90 הם עלו יותר מהאינפלציה ומהמשכורות, בתקופה מ-2000 עד 2008 הם ירדו קצת או שמרו על יציבות, בעוד האינפלציה והמשכורות ממשיכות לעלות, ואילו מאז 2008 מחירי הדירות עולים שוב באופן חד, והרבה יותר מאשר המשכורות או האינפלציה.

diyur

כדי לראות יותר טוב את המשמעות, הנה הצגה אחרת של אותם הנתונים. לכל אחת משלושת התקופות הגרף הזה מראה את השינוי ביחס בין מחירי דירות למשכורות יחסית לתחילת התקופה. במילים אחרות, ניתן לראות איך מחירי הדירות משתנים בכל תקופה, כאשר המחיר נקוב במספר המשכורות הממוצעות שצריך להשקיע כדי לקנות דירה. בשנות ה-90 (מצויר בחום) הייתה עליה של עד 20% ואז ירידה חזרה. מ-1999 עד 2008 הייתה ירידה של 25% (ירוק). אבל מאז 2008 – ובפרט בתקופת נתניהו – יש עליה חדה ביותר (אדום). כך שהמחאה החברתית לא פרצה במקרה דווקא בתקופה הזו, ובעצם מאז 2011 המצב נהיה עוד הרבה יותר גרוע.

diyur-wages-gov

עם הנתונים אודות עליית מחירי הדירות קשה להתווכח. אבל אפשר גם אפשר להתווכח על הסיבות למצב הזה. דבר אחד ששווה לבדוק הוא קצב בנית הדירות. אבל הקצב עצמו לא באמת מעניין – מה שחשוב הוא היחס בין קצב בנית הדירות לבין גודל האוכלוסייה, כי כשהאוכלוסייה גדלה צריך יותר דירות. אז הנה הנתונים על בנית דירות מנורמלים לגודל האוכלוסייה:

rate-app

וראה זה פלא, זה דומה לדגם שראינו באיור 3 בהקשר של הצמיחה במשק. עד המהפך ב-1977 הקצב האופייני של בנית דירות (חוץ מאשר בתקופות של מיתון קשה) היה בערך פי 3 מהקצב האופייני אחרי המהפך. שתי האנומליות היחידות אחרי המהפך הן בתחילת שנות ה-90, כששר השיכון שרון יזם בניה מסיבית לצורך שיכון העלייה מרוסיה, ולאחר מכן בתקופת ממשלת רבין. האפקט המצטבר של בניה בקצב נמוך יותר יוצרת חוסר, ומכאן עליית המחירים. יפה גם לראות שהתקופה של ירידת מחירים (איורים 5 ו-6, משנת 1999 עד 2008) באה בעקבות סיום הבניה של הדירות שהותחלו בתקופת ממשלת רבין. מבצע הדיור של שרון לא יצר אפקט כזה כי הוא היה מוגבל לדירות קטנות יחסית (3 חדרים, ראה איור 8) במחוז הדרום.

אבל קצב בנית הדירות הוא לא כל הסיפור. השאלה היא גם איזה דירות בונים. לזוגות צעירים יש מטבע הדברים אמצעים מוגבלים, ומצד שני גם הצרכים שלהם צנועים יותר. הם צריכים לכן בשלב ראשון דיור בר השגה, כלומר דירות בגודל סביר ובמחירים נוחים. יותר מאוחר, עם התבססות הקריירה וגדילת המשפחה, יוכלו לעבור לדירות גדולות יותר. המסקנה היא שאחוז סביר מהדירות צריכות להיות של דיור בר השגה, וזו אכן הייתה הדרישה של המחאה החברתית. אבל מה שקורה בפועל מתואר בגרף הבא:

app-sz

אם אתם אופטימיים ניתן לראות כאן אוטופיה: בשנות נתניהו הגענו למצב שבו מעל 55% מהדירות החדשות הן של 5 או 6 חדרים, והקונים אותן גרים יש להניח ברווחה רבה. אבל מצד שני בשנים האחרונות רק 5% עד 8% מהדירות הן בגדלים של עד 3 חדרים, שיכולים להיחשב כדיור בר השגה. בהינתן מבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה בישראל יש להניח שזה לא מספיק. המסקנה היא שיש כאן סימנים לכשל שוק: למרות הביקוש הרב לדיור בר השגה, ענף הבניה בונה לנו דירות פאר גדולות. הסיבה היא שאפשר להרוויח עליהן יותר, ולעזאזל עם הזוגות הצעירים. וזה מתיישב יפה גם עם ההעדפות של הרשויות המקומיות, שמקבלות יותר ארנונה על דירות גדולות (וצריכות לספק פחות שירותים כשהדיירים מבוססים וכבר אין להם ילדים קטנים).

פעולות של נתניהו

עד כאן רוב התהליכים שתוארו היו קיימים במידה רבה גם לפני תקופת נתניהו, והמצב הנוכחי הוא תוצאה מצטברת של מדיניות שנמשכת כבר עשרות שנים. אבל יש גם דברים ספציפיים שניתן ליחס לנתניהו עצמו באופן מובהק, כמו ההקטנה של התקציב יחסית לתמ"ג בתחילת כהונתו של נתניהו כשר אוצר (איור 2).

בחודשים האחרונים התעורר דיון ציבורי (בעקבות פועלה של חברת הכנסת סתיו שפיר) על ההבדל בין התקציב שעליו דנים בתחילת כל שנה לבין התקציב הסופי שנוצר כתוצאה מתוספות והעברות שונות ומשונות במהלך השנה. אבל זה רק חלק מהסיפור, ואפילו לא העיקר. כפי שראינו, בתקופת נתניהו כשר אוצר התחילה מגמה של ירידה משמעותית בהיקף הפעילות הציבורית כאחוז מהתוצר הגולמי. החלק הגלוי בירידה הזאת היה הקטנת תקציב המדינה כפי שהוא מאושר בכנסת (מה שרואים באיור 2). אבל נלווה לכך גם קיצוץ סמוי, שנבע מהגדלת חוסר הביצוע של התקציב שכבר אושר (איור 9). במילים אחרות, נתניהו היה אחראי על קיצוץ ענק בתקציב, יותר גדול מכל הקיצוצים ששומעים עליהם בחדשות, והוא עשה את זה בלי שמישהו ישים לב ובלי לקבל שום אישור מגורמים אחרים, למשל וועדת הכספים. אפשר לייחס את זה לנתניהו כי הדגם חוזר על עצמו: יש ירידה בביצוע כשנתניהו התמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה, ירידה נוספת כשהוא מתמנה לשר אוצר, ושוב ירידה כשהוא מתמנה לראש ממשלה בפעם השנייה – בכל המקרים יחסית למה שהיה לפניו. עלייה בביצוע יש רק אחרי המחאה החברתית של 2011.

מה זה בעצם "חוסר ביצוע"? מן המפורסמות הוא שהדיונים על התקציב ועל קיצוצים בו הם מהסוערים ביותר בכנסת, ומקור למגוון עסקאות קואליציוניות. אבל אפילו אם שר האוצר מסכים בסוף להקצות כסף בתקציב, זה לא אומר שהכסף יגיע ליעדו בפועל – זה תלוי בכך שהאוצר אכן יבצע את חוק התקציב. ומסתבר שזה לגמרי לא מובן מאליו. וכך, בתוקף תפקידו כשר האוצר, נתניהו הגיע לשיא בחוסר ביצוע של התקציב, בסיועו של החשב הכללי דאז ירון זליכה. חוסר ביצוע כזה משמעו קיצוץ גדול בתקציב בפועל, שאינו מתוכנן ואינו מאושר לא על ידי מליאת הכנסת ואפילו לא על ידי ועדת הכספים. בשנים 2003-2004 הקיצוץ בפועל הזה הגיע ללא פחות מ-12% מהתקציב המקורי – הרבה יותר עמוק מכל הקיצוצים שדנים בהם בכנסת ובתקשורת.

gap

ברגע שמבינים את עומק חוסר הביצוע של התקציב זה מעמיד באור אחר לגמרי כל מיני טיעונים ששומעים מהאוצר ומפוליטיקאים שמתנגדים לרעיון של מדינת רווחה. בפרט כל הטיעונים על סכנת גרעון ועל מחסור במשאבים לביצוע תכניות חברתיות הם מטעים ולא מדויקים. כדי להדגיש, הגרף לעיל (איור 9) מראה את הביצוע יחסית לתקציב המקורי, כפי שאושר בחוק התקציב – לפני תוספות שמתווספות אליו במהלך השנה. ובכל השנים שיש עבורן נתונים פרט לאחת הביצוע היה קטן יותר מהתקציב המקורי הזה. משמעות הדבר שכל התוספות שנעשו במהלך השנה לא נוצלו והעיסוק בהן היה לסרק (או לחילופין ניצלו את התוספת, אבל התעלמו מחלק יותר גדול מהתקציב המקורי, ואז הדיון המקורי היה לסרק).

נתניהו רואה עצמו כמר כלכלה, ומעבר לריסון התקציבי נקט בעוד מספר פעולות. אחת הפעולות הבולטות שלו הייתה בנושא הפנסיות. נתניהו היה שר האוצר ש"פתר" את בעיית החובות האקטואריים של קופות הפנסיה (התחייבויות לתשלומים עתידיים לכשהחוסכים ייצאו לפנסיה, שהיו יותר גבוהות מהסכומים שנצברו בקופות). לא לטעות – זו הייתה (ובמידה מסוימת לפחות עודנה) בעיה קריטית שמחייבת מציאת פתרון. אבל הפתרון של נתניהו היה להעביר את הכסף לשוק ההון, מתוך הנחה שהתשואה שם תהיה מספיק גבוהה. בבדיקת תשואות לאורך זמן רואים שאכן לטווח מספיק ארוך (מעל 10 שנים) זה כנראה די נכון, והתשואה מספיק גבוהה. אבל הבעיה היא אחרת. קופות הפנסיה מחזיקות מאות מיליארדי שקלים. כשכל הכסף הזה נשפך כמעט בבת אחת על שוק ההון, השתנו כללי המשחק: בשוק הון מתפקד, חברות מגייסות כסף שהן צריכות כדי לגדול ולהתבסס, והן משלמות בריבית (במקרה של אגרות חוב) או בחלק מהבעלות עליהן (במקרה של מניות) כדי לפצות את המשקיעים על הסיכון שהם לוקחים (כי לפעמים ההשקעות לא מניבות את הפרות המצופים). אבל כשיש כל כך הרבה כסף שמחפש אפיק השקעה החברות לא צריכות להתאמץ, ויתרה מכך, הן מתפתות לקחת כסף שהן לא באמת צריכות מתוך הנחה שהן תמצאנה מה לעשות אתו. קוראים לזה בועה, ובמשבר העולמי של 2008 היא איבדה אויר והתחלנו לראות תספורות. אז מה עשו קופות הפנסיה? כיוון שהשוק בארץ קטן על כמות הכסף שיש להן, הן משקיעות חלק מהכסף בחו"ל. וכך הכסף של הפנסיות בארץ מסתכן בשווקים בלתי מוכרים, ואגב כך תורם לצמיחה של מדינות שונות ברחבי העולם במקום לתרום למשק הישראלי. האלטרנטיבה, אגב, היא להשתמש באג"ח מדינה ייעודיות – אבל זה נוגד את ההשקפה של ממשלה קטנה שאינה אחראית לאזרחיה. חלק מהסיפור הזה מודגם בגרף הבא, שמראה את העלייה הדרמטית ואחר כך את הירידה בהשקעות בשוק ההון המקומי.

giyus

היבט אחר לגמרי של נתניהו הוא בהקשר של פעילות פרלמנטרית וניהול ענייני המדינה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה צעירה יחסית, ואין לה חוקה. אמנם להלכה יש בה רשויות שלטון נפרדות, אבל למעשה הרשות המבצעת (הממשלה) מהווה חלק דומיננטי מתוך הרשות המחוקקת (הכנסת), עד כדי כך שהיא יכולה לקבוע לחלוטין את סדר היום של הכנסת, להעביר או לחסום חוקים, ובאופן כללי להתחמק לגמרי מביקורת של נבחרי הציבור. זאת בניגוד למשל לארצות הברית, שבה יש הפרדה מוחלטת כמעט בין הרשות המבצעת והמחוקקת, וגם הקונגרס עצמו מחולק לשני בתים כדי להגביר את הבלמים והאיזונים.

כיוון שבישראל אין איזונים ובלמים כאלה, מעמד הכנסת נקבע בעצם על ידי הרצון הטוב של ראש הממשלה. ובשנים האחרונות עושה רושם שיש נטייה גוברת והולכת של הרוב לכפות את דעתו ולאיין מתוכן את הדיון הפרלמנטרי. אבל לפעמים אפילו זה לא מספיק. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בשימוש בחוק ההסדרים. חוק זה בא לעולם כחלק מתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ואיפשר לממשלה להעביר באבחה אחת אוסף של רפורמות שהיו נחוצות לצורך מימוש התכנית. בשנים שלאחר מכן המשיכו להשתמש בחוק כזה כל שנה, לרוב בצמוד לאישור תקציב המדינה, כדי להעביר רפורמות נוספות ולדחות את ביצוען של אחרות. אבל היקף השימוש היה מוגבל: אורך החוק מעולם לא עלה על 13 עמודים, כפי שמתואר בצד שמאל של הגרף הבא:

hesder

העליות בשימוש בחוק ההסדרים מאז 1997 דומות לעליות באי ביצוע התקציב (איור 9). קפיצת המדרגה הראשונה בשימוש בחוק ההסדרים הייתה כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. כאמור, לפני זה החוק מעולם לא עבר את 13 העמודים. אחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16 עמודים. קפיצת המדרגה השנייה הייתה כשנתניהו התמנה לשר האוצר בממשלת שרון. החוק הגיע ללא פחות מ-118 עמודים (111 בחוק המקורי ועוד תיקון של 7 עמודים) – יותר מכפול השיא הקודם. אבל הביקורת על השימוש המופרז בכלי הזה עוררה את היועצת המשפטית של הכנסת לנסח כללי חקיקה ראויים בשנת 2006, במטרה למנוע שימוש לרעה שאינו קשור ישירות לתקציב. ואכן בשנים שלאחר מכך (כשנתניהו היה באופוזיציה) נפח החוק הלך וירד. אבל אז הוא חזר, והביא אתו את השיא של כל הזמנים: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.

אחת הסיבות לירידה במעמד הכנסת היא שכל כך הרבה חברי כנסת משרתים בממשלה ולכן לא תורמים ולרוב גם מקשים על פעילות הביקורת החיונית של הכנסת. גם בתחום הזה נתניהו מחזיק במספר שיאים לאומיים. ממשלת נתניהו השנייה (שכיהנה בשנים 2009-2013) החזיקה בשיא מספר השרים (הגיע ל-30 כולל ראש הממשלה עצמו), שיא מספר המשרדים (28, כולל פנינים כמו מודיעין, אסטרטגיה, הגנת העורף, ושת"פ אזורי), ושיא מספר סגני ראש הממשלה (6 רוב הזמן, אבל לתקופה קצרה 7). בממשלה הנוכחית מספר השרים וסגני ראש הממשלה הוקטן, אבל דווקא מספר המשרדים עלה ל-29 (החזרה לפעילות של המשרד לענייני ירושלים).

מעבר לפן הכלכלי, יש (או ליתר דיוק, אין) לנתניהו גם פעילות מדינית. צורה אחת למדוד את התוצאות של (חוסר) הפעילות הזו היא על ידי מספר המדינות החברות באו"ם התומכות בהקמת מדינה פלסטינית, דבר שנתניהו טוען שהוא פועל לסכלו. די ברור שהוא לא ממש מצליח, ובתקופתו כראש ממשלה עם ליברמן כשר חוץ הפלסטינים חוו עלייה מרשימה בתמיכה בהם, שמקיפה כיום את הרוב המכריע של מדינות האו"ם – ומגיעה קרוב מאוד למספר שמכיר בישראל. יתרה מזאת, ההקבלה בין שני הקווים החומים בגרף (אלה שמכירים בפלסטין ואלה שמכירים גם בפלסטין וגם בישראל) מראה שהתוספת באה מקבוצת המדינות שקודם לכן הכירו בישראל אבל לא בפלסטין. מעניין גם שבמקביל בתקופת נתניהו בעצם בונים הרבה פחות בשטחים מאשר קודם, אבל הוא לא משכיל לנצל את הקיצוץ הזה לצורך ביסוס התמיכה הבינלאומית בעמדת ישראל אלא להיפך – המעט שכן בונים גורם לביקורת גוברת על ישראל.

pal_diprec

ולמרות שזה ממש ממש לא העיקר, אי אפשר לצאת פטור בלי שום התייחסות לפן האישי – ובפרט להוצאות המדוברות של מעון ראש הממשלה. למרבה המזל תקצוב מעון ראש הממשלה נעשה בסעיף נפרד של תקציב המדינה, כך שקל לעקוב אחריו. ואם עושים זאת מגלים שאכן ההוצאות בשנים האחרונות עלו בהרבה על ההקצאה (אפילו אחרי שהעלו את ההקצאה) ועל ההוצאות של קודמיו בתפקיד (ככל שיש נתונים נגישים באתר התקציב הפתוח). אבל מסתבר שהיה ראש ממשלה קודם אחד שגם אצלו הייתה עליה דומה בהוצאות. באופן לא מפתיע, גם לו קראו נתניהו…

house

אפשר גם אחרת

כפי שניתן לראות מכמה מהתיאורים לעיל, נתניהו מיישם משנה סדורה של ימין כלכלי ומדיני. בשדה המדיני הוא לא מאמין בהסדר עם הפלסטינים ומנסה למשוך זמן. בשדה הכלכלי הוא מאמין בשוק חופשי, ממשלה קטנה, וכתוצאה מכך בקיצוץ ההוצאות הציבוריות, ומצד שני אינו מאמין במדינת הרווחה ובאחריות המדינה לאזרחים. הטענה מאחורי מדיניות כזו היא שמדינת הרווחה "פשטה את הרגל" ואי אפשר לקיים אותה, כיוון שהוצאות הרווחה עולות והמשק אינו יכול לעמוד בהן.

למרבה המזל ניתן להעמיד את הטענה הזאת במבחן המציאות. באמצע התקופה הארוכה שבה הימין הפוליטי והכלכלי נותן את הטון בישראל (37 השנים מאז המהפך של 1977) הייתה תקופה קצרה של 3 שנים שבה התהפכו היוצרות וסדר העדיפויות השתנה באופן מהותי. המדובר כמובן בתקופת ממשלת רבין. הנה גרף אחד שמדגים את ההבדל: השינוי המצטבר בתקציב החינוך לאורך שנות הממשלה, עבור כל הממשלות מאז 1992 (השנה הראשונה עבורה יש נתונים באתר התקציב הפתוח), ובפרט העלייה המשמעותית בתקופת רבין.

tak-ed-gov

בממשלת נתניהו השנייה הייתה בהתחלה גם עלייה קטנה, כתוצאה מהרפורמה שהם ירשו מיולי תמיר, ואז ב-2013 הייתה עלייה גדולה, כתוצאה מהמחאה החברתית. אבל אין מה להשוות עם מה שרבין עשה בתור מדיניות.

אבל ממשלת רבין לא השקיעה רק בחינוך. בתקופת ממשלה זו עלה גם תקציב הרווחה, נסללו יותר כבישים, הונחו יותר צינורות ביוב, נבנו יותר דירות (איור 7, הרבה מהן ביוזמה ממשלתית), ועוד מגוון פעולות לטובת הציבור. במקביל הועלה החלק היחסי של מיסים ישירים פרוגרסיביים בהכנסות המדינה, וירד חלקם של המיסים העקיפים הרגרסיביים כמו מע"מ. ומה קרה עם המשק כתוצאה מכל זה?

  • האבטלה ירדה מכ-11% לכ-7% — אולי הירידה התלולה ביותר בתולדות המדינה, וגדל מספר המועסקים במשרה מלאה.
  • הצמיחה הייתה בסדר גמור (איור 3).
  • האינפלציה לא הרימה ראש, והמשכורות עלו קצת יותר מהאינפלציה בכל מקרה.

והיה גם כמובן תהליך אוסלו, שהשרה אווירה כללית של תקווה ואופטימיות באוויר. לפחות עד שהכל נקטע וקבלנו את נתניהו.

קריאה נוספת

יש מגוון נושאים שאין לי עליהם חומר בבלוג.  הנה כמה מצביעים.

 

ראש ממשלתנו היקר

השבוע צפוי מבקר המדינה לפרסם דו"ח על הוצאות מעון ראש הממשלה, שיעשה סדר באופן רשמי בדיווחים העיתונאיים והרכילותיים של השנים האחרונות בנוגע לגלידה, נרות ריחניים, יין, ועוד.  אבל במקביל מעניין לראות את ההוצאות הכוללות של משפחת נתניהו לעומת ראשי ממשלה קודמים (ואפילו לשכת ראש הממשלה דורשת לפעמים "לחקור את כולם").  בעצם קל מצוא את זה בתקציב המדינה, בסעיף המיוחד שנקרא "הוצאות בית ראש הממשלה".  אז הנה מה שיש שם, מאתר התקציב הפתוח, שמחזיק מידע החל משנת 1992.  הנתונים מתואמים לאינפלציה, כלומר כולם במחירי היום.

house

קודם כל ראוי להבחין בין התקציב המקורי כפי שאושר לתקציב ההוצאות כפי שנעשו בפועל.  מה שמעניין (או משעשע) הוא שנראה שהתקציב מנסה לעקוב אחרי ההוצאות, ולא שההוצאות מתאימות את עצמן לתקציב.  התקציב המקורי (מצוייר בקו ירוק) נוטה להשאר קבוע לאורך שנים (והרבה פעמים זה ממש אותו מספר, והירידה הקלה שנראית בגרף היא כתוצאה מהתיקון לאינפלציה).  אבל אז מישהו שם לב שההוצאות בפועל (מצוייר באדום) עלו באופן משמעותי לעומת ההקצאה, ומעדכנים את ההקצאה במדרגה חדה.  שתי המדרגות העיקריות שרואים בנתונים הם בשנים 1999 ו-2010.  ובשני המקרים ראש הממשלה שבתקופתו ההוצאות עלו ועלו עד שהיה צריך לעדכן את ההקצאה היה נתניהו.  השיא של כל הזמנים הושג בשנת 2012, שבה ההוצאות הגיעו לכדי 3.3 מליון שקלים, ב-50% יותר מההקצאה שהיתה 2.2 מיליון שקלים.  היתה גם מדרגה אחת פחות חדה כלפי מטה, בשנת 2001 אצל ברק.

ואם כבר מסתכלים על הוצאות ראש הממשלה, עוד סעיף שזכה לכותרות בשנים האחרונות היה סעיף הטיסות.  גם זה סעיף נפרד בתקציב, וההיסטוריה שלו מתוארת בגרף הבא.  שימו לב לסקאלה: יחסית לטיסות, ההוצאות על מעון ראש הממשלה נראות כמו כסף קטן.

flights

אז בגדול זו אותה תמונה: הקצאה די קבועה, הוצאות שעולות עד כדי הרבה יותר מההקצאה, ומדרגות שמעדכנות את ההקצאה.  הבדל אחד הוא שבשנת 1999 לא עשו מדרגה גדולה מספיק, והיה צריך להשלים אותה ב-2001.  הבדל נוסף הוא שאולמרט נתן פייט רציני והגיע להוצאות שעוברות את של נתניהו בממשלתו הראשונה — אבל אז נתניהו חזר והגיע לשיא מדהים של 34 מיליון שקלים בשנת 2011 (יותר מפי 2 מההקצאה, שהיתה 15 מיליון).

מצד שני יתכן שיש השפעה לביקורת הציבורית — בשנתיים האחרונות שעבורן יש נתוני ביצוע חלה ירידה דרמטית בהוצאות.  (ירידה יותר קטנה, בשנה האחרונה, נראית גם בנתוני המעון לעיל.)  ובאופן אירוני השערוריה שפרצה בעיתונים אודות התקנת המיטה הזוגית בטיסה ללונדון באפריל 2013, בעלות של חצי מיליון שקלים, היא בשנה שבה הוצאות הטיסות של נתניהו היו הנמוכות ביותר בכל שנותיו כראש ממשלה.

מקורות

הנתנוים כאמור מאתר התקציב הפתוח.  אבל מדובר בתת-תת-תת סעיפים, והמיקום שלהם גם השתנה.

לגבי מעון ראש הממשלה, עד שנת 2012 הסעיף הרלוונטי היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / בית ראש הממשלה.  יש גם סעיף נפרד של אבטחת בית ראש הממשלה (לפחות בחלק מהשנים) שאותו לא כללתי. משנת 2013 הסעיף הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / הוצאות בית ראש הממשלה.

לגבי טיסות, עד 2012 הסעיף היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / נסיעות לחו"ל.  משנת 2013 הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / נסיעות ראש הממשלה לחוץ לארץ.  יש גם סעיף של השתתפות גורמי חוץ בנסיעות לחו"ל, שמופיע בסימן מינוס, כלומר זו בעצם הכנסה שמשקפת תקצוב נסיעות על ידי גורמים שונים, שחוסכים כסף לתקציב המדינה.  זה כנראה הסעיף שאולמרט לא ממש דייק בו לפי הפרשות שנקשרו בשמו.  בכל אופן, הנתונים בגרף ההוצאות בפועל לעיל כוללים הפחתה של העלות על פי הנתון בסעיף הזה.

כביש דו-דבשתי

באותו מקום שיש נתונים על צינורות יש גם על כבישים.  פחות מרתק, אבל כיוון שכבר הסתכלתי על זה למה לא לשתף.  אז הנה הנתונים של הלמ"ס.

roads

החלק המפתיע הוא השוני העצום בהשקעה בתשתיות לאורך השנים.  שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: אמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר בן-גוריון), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר).  מצד שני ממשלת בגין וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים, מה שמתאים לתפיסה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשרותים, אבל לא עם היומרות לעזור למשק.

צריך לציין גם שזה רק חלק מהתמונה, כי נכללים רק כבישים חדשים ולא הרחבה או שיקום של כבישים קיימים.  עד 1999 סלילת כבישים חדשים אכן היתה הרוב.  מאז שנת 2000 יש יותר דגש על הרחבות ושיקום על חשבון סלילת הכבישים החדשים.

מקורות

גם זה מלוח 22.1 בשנתון הסטטיסטי לשנת 2014.

הפנסיה והבועה

פנסיה היא נושא גדול, והרבה כותבים עליו.  אבל בהקשר של פנסיה בארץ יש היבט אחד מעניין במיוחד, ושיש עליו גם נתונים אמינים וזמינים.  המדובר ברפורמה הגדולה של נתניהו כשר אוצר ב-2003 (כמובן כחלק מחוק ההסדרים).  זאת לא הייתה הרפורמה היחידה — היו עוד הרבה לפניה.  אבל היא זאת שעשתה שינוי של ממש.

המהות של הרפורמה הזאת היתה ברוח המפקד: להקטין את אחריות המדינה לאזרחיה ולהעביר כספים לשוק החופשי.  בעבר הרחוק המדינה נהגה להנפיק "אגרות חוב מיועדות" שהיו מיועדות אך ורק לחסכון לפנסיה.  זה היה בטוח לגמרי, כי המדינה הבטיחה תשואה של 4-6.2% מעבר למדד (תלוי מתי), וקרנות הפנסיה היו חייבות לקנות כמעט רק את זה (לפחות 93%).  אבל אז האוצר הגיע למסקנה שהם לא יכולים לעמוד בתשלום של תשואה כזאת, וכבר ב-1995 הקטינו את חובת הקניה ל-70%.  ואילו ב-2003 נתניהו הוריד את זה ל-30%, והוריד בהתאמה את כמות אגרות החוב המיועדות שהמדינה מנפיקה.  הרעיון היה ששאר הכסף יושקע בשוק ההון, שם תהיה תשואה גבוהה מספיק כדי לכסות תשלומי פנסיה עתידיים.

אז הוא אכן הושקע, כפי שניתן לראות בגרף הבא.  הגרף הזה מראה נתונים מהבורסה, ובפרט את גיוס ההון, כלומר כמה כסף החברות השונות הצליחו לקבל, מותאם לאינפלציה (כלומר במחירים של היום).  ואכן החל מ-2004 יש עליה משמעותית בגיוס ההון, שהגיע לשיא של 126 מיליארד שקל בשנת 2008.  לשם השוואה, באותה שנה כל תקציב המדינה היה בערך 350 מיליארד שקל (ומתןך זה תקציב המשרדים הכלכליים היה רק כ-2%, כלומר 7 מיליארד). כתוצאה מהמשבר העולמי ב-2008 הייתה ירידה חדה, אבל עדיין הקצב הוא בערך פי 4 ממה שהיה לפני 2003 — סדר גודל של 50 מיליארד שקלים כל שנה.

giyus

האמת, גם התשואה היתה ממש טובה.  כפי שראינו בפוסט קודם, השנים 2003-2007 היו הטובות ביותר בהיסטוריה של הבורסה, ומחירי המניות עלו במאות אחוזים.  אבל צריך גם לשאול למה הם עלו כל כך.  האם התעשיה הישראלית פרחה בצורה מופלאה כתוצאה מהשקעות הענק שהטייקונים קיבלו? האם יצרו אלפי מקומות עבודה והעלו את התוצר באופן משמעותי? לא ממש.  בשנים 2004-2007 היתה צמיחה נאה של 5.4% בממוצע, אחרי המיתון הקשה בתחילת שנות ה-2000, אבל זה לא היה יחודי.  בשנת 2000 למשל היתה צמיחה של 8.7%, ובשנים 1994-1996 היא היתה 6.3% בממוצע.  ההסבר הכי סביר הוא פשוט עניין של ביקוש והיצע: המשקיעים המוסדיים (מי שמנהלים את קרנות הפנסיה) מצאו את עצמם עם עשרות ומאות מיליארדי שקלים על הידים, והיו חייבים להשקיע אותם במשהו.  אז הביקוש למניות היה גבוה, והמחירים שלהן עלו — והרי לכם תשואה גבוהה (ואגב, כתוצאה מעלית המחירים הזו, בשנים עוקבות הקרנות קיבלו פחות מניות עבור השקעות הענק שלהן).  זה נגמר במשבר של 2008, וכמו שניתן לראות מהגרף קנית המניות ירדה לרמה שהיתה לפני 2003.

אז במה משקיעים?  לחברות יש שני אפיקי גיוס הון בבורסה: מניות ואג"ח (אגרות חוב קונצרניות).  מניות אמורות לשמש מקרים שבהם יש צורך בהרבה כסף יחסית להון העצמי של החברה, ולכן יש סיכון גבוה.  אז בעצם החברה מוכרת חלק מעצמה, ומי שקונה את המניה מקבל חלק מהבעלות על החברה והרווחים העתידיים שלה.  אג"ח נועדו למקרים פחות בעיתיים, והם בעצם הלוואה: החברה מבקשת כסף, ומבטיחה להחזיר אותו עם ריבית מסויימת אחרי זמן מסויים.  לחברות עדיף כמובן אג"ח, כי למה לוותר על חלק מהשליטה בחברה?  ואכן רוב הכסף הולך לאג"ח, לא למניות.  הבעיה היא שמאז הרפורמה החברות כבר לא צריכות להתאמץ, כי כאמור יש כל כך הרבה כסף שמחפש השקעה, וקרנות הפנסיה לא כל כך בודקות.  אז החברות לוקחות הלוואות בריבית נמוכה יחסית, גם כשהן לא ממש צריכות את הכסף כדי לפתח את החברה, מתוך אמונה שיצליחו לעשות משהו עם הכסף ולהרוויח יותר ממה שהתחייבו להחזיר.  כיוון שהמשק הישראלי לא כל כך גדול זה מוביל לעיתים לכל מיני פרוייקטים קצת הזויים בנדל"ן במזרח אירופה, ולחברות שבסופו של דבר לא מרוויחות מספיק, ולכן לתספורות שבהן המשקיעים לא מקבלים בחזרה את מה שהובטח להם.

ומזה ברור מה משותף לסיפור המניות ולסיפור האג"ח: הרצון להבטיח תשואה על ידי השקעה בשוק ההון לא לקח בחשבון שמדובר ביותר מידי כסף ופחות מידי שוק.  הגודל של החסכון הפנסיוני המצטבר פשוט גדול על הבורסה של תל-אביב והמשק הישראלי.  אז חלק מהכסף מושקע בכלל בחו"ל, ומה שנשאר כאן יוצר בועה.  נקווה שלא תתפוצץ לנו בפנים, כי כאמור הפנסיה שלנו תלויה בזה.  בכל מקרה, מומלץ למי שמתקרב כדי 10 שנים מהפנסיה לעבור לקרן הסולידית ביותר האפשרית (ובכך לדמות את "המודל הצ'יליאני"), כי כפי שראינו בפוסט קודם בטווח קצר מזה לא צריך שהבועה תתפוצץ: אפילו פלקטואציות רגילות במניות יכולות למחוק את התשואה.

מקורות

אתר הבורסה, קטגוריה גיוס הון לפי סוגי נירות הערך, רב שנתי.  השתמשתי בנתונים של 2000 ו-2014.

מה שחסר הוא פדיונות של האג"ח, מה שיאפשר חישוב של גיוס ההון נטו.

קריאה נוספת

יש כאמור הרבה מקורות על עינייני פנסיה.

  • סדרה של 10 כתבות של שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט, כולל ראיונות עם מנהלי קרנות פנסיה.
  • כתבה של רן לוי על ההיסטוריה של הפנסיה מאז המאה ה-17.
  • אתר פורום החוסכים לפנסיה, עם חדשות עדעניות והרבה מידע רקע.
  • כתבה מדה מרקר מלפני שנתיים על הסיכון מהגדילה המוגזמת של שוק ההון.

מסדרים אותנו

חוק ההסדרים שוב על השולחן, אז שווה להיזכר מאיפה התועבה הזו נפלה עלינו.

זה התחיל מהאינפלציה התלת-ספרתית (444% בשנה) מבית היוצר של בגין, ארליך, וארידור, שרצו ליברליזציה של המשק ולהיטיב עם העם.  מי שבסופו של דבר הצליח להחזיר את המשק לפסים היו פרס ומודעי עם תכנית הייצוב של 1985, שהתבססה על שלושה חוקים:

  • חוק הקפאת המחירים של מוצרים ושרותים, שמנע עלית מחירים נוספת, והכניס את מחירי רוב המוצרים הבסיסיים לפיקוח ממשלתי. במקביל היתה גם הקפאת שכר כללית בתאום עם ההסתדרות והתעשיינים.
  • חוק לביצוע תיאומים לתנאי אינפלציה למס הכנסה, שהחליף את החוק למיסוי בתנאי אינפלציה שנחקק כבר ב-1981 והיה סבוך יותר. החוק הזה דרש הגשת דוחות מתואמים לאינפלציה ונתן הגנה על הון עצמי שנשחק בגלל האינפלציה.
  • חוק ההסדרים, שאיפשר לממשלה להעביר החלטות ותקנות שונות שיאפשרו לה לעמוד ביעדי ייצוב המשק.

בנוסף, התכנית נהנתה מסיוע אמריקאי מיוחד ומירידת מחירי הנפט בעולם.

כשהתכנית לייצוב המשק הצליחה והאינפלציה ירדה התחילו להוציא מוצרים מפיקוח, וחוק התיאומים לתנאי אינפלציה גם נהיה פחות רלוונטי כשהאינפלציה ירדה, והוא בוטל ב-2008.  מה שנשאר לנו הוא חוק ההסדרים, והוא דוקא עולה ופורח.  הגרף הבא מראה את האורך של החוק בעמודים בשנים השונות.  בחרתי בעמודים ולא בסעיפים, כי יש שונות רבה באורכי הסעיפים משורה אחת ועד עמודים רבים, כך שעמודים נותנים תמונה טובה יותר על היקף החומר.  צריך לציין שהעברת החוק בשנים שונות היא לא תמיד אותו דבר: לרוב זה צמוד לתקציב אבל לפעמים לא; לרוב זה נעשה במקשה אחת אבל לפעמים בחלקים או תוך תיקונים; לרוב זה נקרא חוק ההסדרים אבל לפעמים בשמות אחרים.  הגרף מראה את הסכום של החלקים בכל שנה אם היו כאלה, פרט ל-2003 שאז היו שלושה חוקים מלאים ברצף תוך טיפה יותר משנה.

hesder

אני תמיד האשמתי את פרס בחוק ההסדרים, אבל מהגרף ברור שמי שהפך אותו למפלצת דורסנית הוא נתניהו (יש להניח שבשיתוף פעולה של משרד האוצר).  ההשתוללות התחילה כשנתניהו נהיה ראש הממשלה בפעם הראשונה — לפני זה החוק מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים, ואחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16.  קפיצת המדרגה השניה היתה כשנתניהו מונה לשר האוצר: חוק של 111 עמודים ותיקון של עוד 7.  השיא של כל הזמנים היה כשנתניהו הגיע לראשות הממשלה בפעם השניה: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.  זה קרה פחות מ-3 שנים אחרי שהיועצת המשפטית לכנסת פירסמה הנחיות אודות הליך החקיקה הראוי, כדי למנוע שימוש לרעה לצרכים שאינם קשורים לתקציב.  ואכן בשנתיים הבאות, שבהן נתניהו לא היה בתמונה, היקף חוק ההסדרים ירד באופן משמעותי (19 עמודים ב-2008).  אבל אז הוא חזר.

אחת ההנחיות של היועצת היתה שהחוק אמור להכיל רק עניינים הקשורים ישירות לתקציב המדינה באותה שנה.  בעזרת הנתונים אפשר לראות שזה לא מתקיים.  בגרף, תיקונים לחוק שהתקבלו באותה שנה כמו החוק נכללים כרגיל עם החוק עצמו.  ואם כל חוק מתייחס רק לתקציב אותה שנה, כל התיקונים אמורים להיות כאלה.  אבל מסתבר שיש גם תיקונים לחוקי הסדרים מלפני שנים רבות; למשל התיקון האחרון, שהתקבל ב-14.7.2014, הוא תיקון לחוק של 1989!  זה קורה כמובן כי החוק כלל הוראות שאינן קשורות כלל לתקציב, במקרה הזה בקשר ליחסים בין צרכני גז לבין ספקי גז, ומאז מאריכים את התקנות האלה כל כמה שנים.  הפעם האריכו אותן עד 2019.  כך שכשהחוק יהיה כבר בן 30 אנחנו צפויים לעוד תיקון והארכה נוספת.

היה רצוי לעבור על כל החוקים ולראות איזה אחוז מהסעיפים באמת עומדים בקריטריונים של היועצת.  אבל יש שם מאות עמודים, ובהרבה מקרים קשה להבין על מה מדובר כי בעצם כל מה שיש שם זה שינויים של חוקים אחרים, בלי פרוט של החוק כולו.

מקורות

באתר הכנסת אפשר למצוא את כל החוקים שהועברו ופורסמו בספר החוקים.  אז עברתי על כולם וניסיתי לזהות את כל אלה שהם ואריאציה של חוק הסדרים או תיקון שלו.  אגב, מסתבר שהצעות החוק הרבה יותר ארוכות מהחוק שמתקבל לאו דוקא כי מורידים סעיפים — פשוט הצעות החוק מכילות דברי הסבר מפורטים שמאפשרים להבין במה מדובר ומה ההקשר, ואילו החוק הסופי לא.

%d בלוגרים אהבו את זה: