ארכיון תג: נתניהו

מורשת נתניהו — הגרסה המאויירת

שוב יש בחירות, ושוב נתניהו הוא המועמד המוביל, אז שוב ראוי לסכם מה אנחנו יודעים עליו.  לאו דוקא מבחינת שחיתות וחקירות פליליות, אלא איך הוא בתור ראש ממשלה ולאן הוא לוקח את המדינה.  למרות שהרעיון שנתונים הם מה שחשוב הוא, איך לומר, קצת נאיבי.  הפעם, אגב, אפשר להיתלות בעוד תירוץ: לפני חודש בערך הוא חגג שיא ישראלי בתור ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן באופן מצטבר.

ההישג הזה הוא גם מקור לבעיה: נתניהו נמצא פה כל כך הרבה זמן שפחות או יותר כל מה שקורה קשור אליו, ולו רק בגלל שהוא ראש הממשלה כבר 10 שנים ברציפות.  אם אני אכתוב על הכל זה יצא ספר.  במקום זה נסתפק בראשי פרקים מלווים בגרפים.  לחצו על הגרפים להגיע לפוסט המקורי, שכולל גם הפניה למקור הנתונים.  אבל הגרפים כאן ברובם יותר מעודכנים.

מדדים כלכליים

  • האינפלציה אפסית כבר 20 שנה. אולי היא אפילו נמוכה מדי: יעד האינפלציה הוא 1-3% לשנה, וב-5 השנים האחרונות היא הייתה נמוכה יותר ואפילו שלילית.
    inf
  • מצד שני יוקר המחיה בישראל יחסית לשאר מדינות העולם עולה. בשנת 2009 יוקר המחיה כאן היה כמו הממוצע של מדינות ה-OECD, וב-2018 הוא היה גבוה ב-18%.
    pli-intl
  • החוב הממשלתי יורד ועומד כיום על כ-61% מהתמ"ג, פחות מברוב מדינות המערב. הישג למדיניות הקיצוצים של נתניהו.
    debt-gdp
  • הצמיחה כ-3-5%, לא רע יחסית למערב, אבל פחות מבעבר. וחלק מזה נובע מגידול האוכלוסייה (1.8% בשנה).
    growth

    • אגב, העברת הפנסיות לשוק ההון על ידי נתניהו (כשהיה שר אוצר) הביאה השקעות של 150 מיליארד שקלים במגזר העיסקי תוך כמה שנים. זה לא הגדיל את הצמיחה.
      corp-agach-cmp
    • ועוד אגב, משבר הדיור המתמשך גרם להכפלת החוב של משקי בית על משכנתאות. החזרי המשכנתא באים על חשבון צריכה.  צריכה היא המנוע העיקרי לצמיחה, אבל במקום זה הכסף ילך לבנקים.
      households
  • האבטלה נמוכה ובמגמת ירידה.
    unemp
  • ירושלים, בירת הנצח, הידרדרה לאשכול 2 מתוך 10 בדירוג הכלכלי-חברתי של הלמ"ס. ערים גדולות אחרות שומרות על מעמדן. תל-אביב באשכול 8.
    ranks

אירועים כלכליים דרמטיים

  • מציאת והפקת גז טבעי בכמויות מסחריות מול חופי ישראל: פוטנציאל לעצמאות אנרגטית וירידה ביוקר המחיה.
    • השימוש בגז הוא טיפה פחות מהתחזית. קצת מזה מיובא בגלל מגבלת קיבולת של הצינור מתמר.  במתווה הגז ויתרו על פריסת צינור נוסף.
      pred-use-DM
    • דיון נרחב במתווה הגז עצמו — מה הוא כולל ומה נתניהו עשה כדי להעביר אותו — מופיע בספר "עידן הימין" בעמ' 147-149. בין הפעולות שנתניהו נקט בהן: שינוי הרכב הממשלה כדי לאפשר התגברות על שיקול מקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים ולהעביר את המתווה כמו שמונופול הגז רצה.
    • המחיר שחברת החשמל משלמת כיום גבוה עד כדי כך שעדיף לה ליבא גז מנוזל ולא להשתמש בגז מקומי.
      price-cmp
  • משבר הדיור: המחירים עולים בתלילות כבר מעל 10 שנים.
    • מחירי הדירות הוכפלו ויותר מאז 2007. הרבה הרבה יותר מעליית השכר ומדד המחירים.  (ב-2019 הם שוב עולים אחרי התיצבות ב-2018.)
      diyur
    • ממשלות קודמות הצליחו להגדיל את קצב הבנייה כשהיה צריך, למשל כדי לקלוט את גל העליה ב-1990-91. ממשלות נתניהו נכשלו בכך.
      rate-app
    • תכנית "מחיר למשתכן" עולה מיליארדים (הממשלה בעצם מסבסדת רוכשי דירות) ולא עצרה את עליית המחירים.
    • בנוסף הקימו את הועדה למתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) שגורמת לתכנון יתר עצום מימדים: ב-2018 תכננו פי 3 יותר ממה שהתחילו לבנות, והתחלות הבנייה בכלל ירדו. המטרה היחידה היא שיראה כאילו עושים משהו.
      plan-vs-start
    • עליית המחירים משעבדת את משקי הבית למשכנתא (גרף חובות משקי הבית לעיל).

ביטחון והסכסוך הישראלי-ערבי

  • למרות הרטוריקה נגד אירן, חיזבאללה, והחמאס, בתקופת נתניהו לא היו מלחמות והיו רק שני מבצעים מוגבלים בעזה.
  • בתקופת נתניהו היו יחסית מעט הרוגים מטרור. דומה לשנות ה-80 והאינתיפדה הראשונה.
    killed-yr-all
  • בתקופת נתניהו היו כמה שנים כמעט בלי שום ירי רקטות מעזה, אבל בשנתיים האחרונות ה"טיפטוף" חזר. השיא היה בשנת 2014 (כולל מבצע צוק איתן): 3205 רקטות ו-1740 פצצות מרגמה. בנוסף יש את עפיפוני התבערה.
    rockets-shabak+
  • תופעת המאחזים התחילה בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, וחודשה בשנת 2012 אחרי הפסקה של כמה שנים.
    new-yr-all
  • הנשיא הפלסטיני אבו מאזן הפעיל מתקפה דיפלומטית באו"ם בשנים האחרונות, ומספר המדינות שתומכות בפלסטינים גדל באופן ניכר. ישראל לא הצליחה למנוע את ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה באו"ם ב-2012.
    diprec-clean
  • ממשלות נתניהו פועלות להחלשת הרשות הפלסטינית, איתה יש שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, מבלי לפרט מה יבוא במקומה אם תתמוטט.  במקביל הן מנהלות יחסים עקיפים עם החמאס, שקורא להמשך המאבק המזויין, ומסייעות לכך שלא יתמוטט. הן גם לא מסרו תגובה ישראלית ליוזמת השלום הסעודית מ-2002.
  • בינתיים הרוב היהודי בין הירדן לים נשחק, וכיום יש בקירוב מספר שווה של יהודים וערבים. למרות זאת יש בממשלה הקוראים לסיפוח כל השטחים.
    pop-pct

פעולות משרדי הממשלה

  • חינוך: המשרד שאחראי על עתיד ההון האנושי של המדינה.
    • הזרם הממלכתי בחינוך מצטמק. הזרם החרדי גדל, וגם הערבי.
      zerem-pct-sweep
    • הישגי בני 15 ישראלים במבחני פיז"ה מעמידים אותם בתחתית המדינות המפותחות.
    • הם היו בתחתית גם במבחן ב"פתרון בעיות", שזה בעצם כישורי חיים למאה ה-21, שנערך ב-2012.
      pisa-prob-solv
    • בשנים האחרונות יש פוליטיזציה גוברת של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג), והתייחסות לא עניינית שכוללת העדפה של מדדים מספריים על חשבון איכות המערכת.  דוגמה אחת היא בנושא ההשכלה האקדמית לחרדים.
      seminars-work
  • "העיקר בריאות" זה לא קלישאה, זה באמת כך.
    • שיעור מיטות האישפוז יחסית לאוכלוסייה נמצא בירידה מאז המהפך ב-1977.  לפני זה ממשלות מפא"י בנו בתי חולים בקצב שבו האוכלוסייה גדלה. התפוסה היא 94%, מה שמצביע על  חוסר אפשרות להכיל שינויים עונתיים או אקראיים וצורך אמיתי ביותר מיטות.
      beds-klali-per-pop-mahapach
    • סיבה אפשרית למחסור במיטות היא שהוספת מיטות תחייב גם תקנים לרופאים ואחיות. שיעור האחיות לנפש כיום נמוך משהיה ב-2002.
      personel
    • למרות הבעיות האלה מערכת הבריאות בישראל מצוינת. תוחלת החיים היא בין הגבוהות בעולם, ותמותת תינוקות בין הנמוכות.
  • תחבורה
    • קצב סלילת הכבישים פחות מחצי מה שהיה בשנות ה-90, למרות הפעלתנות של השר כ"ץ. חוסר תשתיות הוא אחד החסמים לבנייה למגורים.
      roads
    • מספר ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים ירד ברציפות לפחות מאז שנת 2000 (שיא ההרוגים והפצועים קשה יחסית לגודל האוכלוסייה היה בשנות ה-70). אבל הירידה נבלמה בשנים האחרונות.
      inj-pop
  • שיכון
    • מלאי דירות השיכון הציבורי בירידה מתמשכת.
      tot-apps
  • הגנת הסביבה וקיימות
    • כתוצאה מצורת ניהול משק המים מפלס ים המלח יורד בכ-1.3 מ' בשנה, וכיום אין אפילו תכנית לייצוב המצב. אחת התוצאות היא תופעת הבולענים, ויש גם השפעות קשות על התיירות ומפעלי ים-המלח.
      miflas-dead
    • ישראל היא מדינה שטופת שמש ומתקדמת טכנולוגית. זה צרוף שהיה אמור לשים אותנו בחזית מבחינת השימוש באנרגיה סולרית.  המצב האמיתי הוא שאנחנו משתרכים הרחק מאחור.
      sol-power
    • הקרן לניקיון הוקמה כדי לעודד מיחזור ולהקטין את הטמנת הזבל במזבלות. אבל הכסף מצטבר ולא עושים בו שימוש (חוץ מחלק שמשמש לסתימת חורים בתקציב; משרד האוצר טוען שזה יוחזר).
      nikayon
    • לא הכל שלילי: לאחר שנים רבות של הזרמת בוצה ממכוני טיהור ביוב לים, הנוהל הזה הופסק בשנתיים האחרונות והבוצה הופכת לדשן.
      sludge

משילות והתנהלות

  • חוק ההסדרים משמש את הממשלה (ואת משרד האוצר) להעביר רפורמות במקשה אחת בלי דיון מעמיק בכנסת, וגם לדחות את הביצוע של חוקים שהכנסת העבירה.  כל פעם שנתניהו נכנס לתפקיד חדש נפח השימוש בחוק ההסדרים גדל.
    hesder-bibi
  • אחת השיטות של נתניהו להכפיף נושאי משרות בכירות בשירות הציבורי לרצונו היא לא למנות אותם אלא להשאיר אותם במעמד של ממלאי מקום. אם הם רוצים במינוי קבע, הם יודעים מה מצופה מהם.
    appoint

    • חלק מהמינויים שכן מתבצעים מעלים תהיות אם הם מבינים את המשמעות המילולית של צרוף המילים "השירות הציבורי".  כך למשל היועץ המשפטי לממשלה לא חושב שבחירות הן סיבה לזרז את החקירות וההחלטות בנוגע למועמד הראשי, אלא להיפך, אפשר לדחות הכל לאחרי הבחירות.  במילים אחרות, הוא לא רואה למה השאלה האם המועמד הוא פושע או לא רלוונטית לבחירתו. ורק לאחרונה מונה מבקר שכנראה חושב שהתפקיד שלו קשור לביקורים, לא לביקורת.
  • בראיה לאחור מהעתיד, יתכן שהמורשת המשמעותית ביותר של נתניהו תהיה ההסתה והפצת השנאה בין מגזרים באוכלוסייה.  מעמדו הפוליטי נבנה על שנאת ערבים ושנאת שמאל לא פחות ואולי יותר מאשר על אידאולוגיה ימנית.
    • העדות הישירה ביותר להפצת שנאה על ידי נתניהו באופן אישי היא ממעקב של דוח השנאה אחרי שיח השנאה נגד מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, שעלה מכ-1000 התבטאויות בשבוע לכ-5000 בעקבות התגוללות נגד המשטרה שנתניהו פרסם בפייסבוק.
      mafkal
    • דוח השנאה של קרן כצנלסון מראה גם שהימין מייצר פי 5 יותר שנאה מהשמאל. במדגם הזה, רוב השנאה מופנית לבתי משפט ולשופטים.  הא-סימטריה הרבה ביותר היא בשנאה לצבא: אחוז נכבד ממנה בא מימין, ורק חלק מזערי משמאל.
      hate-flow
    • לסיום, במדד הדמוקרטיה נכללה שאלה על איזה רכיב בהגדרת המדינה חשוב יותר, שהיא יהודית או שהיא דמוקרטית. בהתחלה חצי ענו ששני הרכיבים חשובים באותה מידה. תוך כמה שנות נתניהו רבים מהם החליטו לבחור צד, והמצדדים בשני הגורמים נותרו במיעוט.
      jewdem-years
    • בינתיים ההוצאות על טיסות של ראש הממשלה מרקיעות שחקים. 62.6 מיליון שקלים ב-2018, כשהתקציב המקורי היה 7.3 מיליון. יכול להיות שהוא לא אוהב להיות פה?
      flights

 

מודעות פרסומת

היה מפכ"ל?

[טור שהופיע היום בבלוג בדה-מרקר]

מחאת יוצאי אתיופיה אחרי הריגתו של סלומון טקה מילאה את ערוצי הטלוויזיה אתמול בתמונות שאנחנו רגילים לראות בחדשות של ארצות אחרות – הפגנות אלימות עם הבערת צמיגים בכבישים ראשיים וכאוס בכל רחבי המדינה.  מפקד משטרת זבולון, שאצלו התחיל הבלאגן, הפעיל כוחות יס"מ ורימוני הלם.  משטרת תל-אביב החליטה להכיל את ההפגנות ולנסות להימנע מעימותים.

וממי לא שמענו כלום?  מהמפכ"ל.  אולי כי אין מפכ"ל.

וזו לא הפעם הראשונה.  למי שלא זוכר, כהונתו של מפכ"ל המשטרה הקודם קודם יוחנן דנינו הסתיימה ב-30.6.2015.  מחליפו רוני אלשיך נכנס לתפקיד רק ב-3.12.2015, חמישה חודשים מאוחר יותר.  כשאלשיך פרש אחרי 3 שנים ב-3.12.2018 עדיין לא מונה לו מחליף.  זה המצב כבר 7 חודשים, ובגלל ממשלת המעבר הוא ישאר כך עוד כמה חודשים לפחות.  בשני המקרים סיום הכהונה היה ידוע מראש, והיה מספיק זמן לחפש ולמנות מחליף.  אבל זה לא נעשה.  יוסי לוי, יועץ התקשורת לשעבר של נתניהו, בראיון לרותם שטרקמן, כינה את זה תרגיל גאוני: "אין מפכ"ל משטרה. יש ממלא מקום. מי שרוצה להתמנות יודע מי ממנה, אז לא צריך להיות גאון כדי להבין איך להתנהג."

תפקיד מפכ"ל המשטרה לא לבד.  כפי שהתרשים הבא מראה, בעשרת השנים שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה מגוון תפקידים בכירים נשארו בידי ממלאי מקום לתקופות של בין כמה חודשים ליותר משנה.  ואלה לא סתם תפקידים – אלה תפקידים שחשובים לצורך תפקוד מלא ויעיל של המדינה.

appoint

[עדכון: מסתבר שגם נציב שירות המדינה, אז הוספתי אותו]

 

נגיד בנק ישראל סטנלי פישר סיים את תפקידו ב-30.6.2013.  מחליפתו קרנית פלוג נכנסה לתפקיד באופן רשמי רק ב-13.11.2013 – לפני כן הייתה במעמד של ממלאת מקום במשך ארבעה וחצי חודשים.  וגם כשהיא פרשה עדיין לא מונה לה מחליף, ואמיר ירון נכנס לתפקיד רק יותר מחודש מאוחר יותר.  למותר לציין שנגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי לממשלה, ואחראי על המדיניות המוניטרית (שערי הריבית), ניהול יתרות מטבע חוץ, רישוי בנקים, ועוד.  זהו התפקיד הכלכלי העצמאי הבכיר ביותר.  כנראה שיש מי שלא חשוב לו שהוא באמת יהיה עצמאי.

זוכרים את הריכוזיות במשק, עם הטייקונים, הפירמידות, והתספורות? זוכרים את המחיר הגבוה שחברת החשמל משלמת למונופול הגז?  ראש רשות ההגבלים העסקיים דיויד גילה וראשת רשות החשמל אורית פרקש הכהן שניהם פרשו או הופרשו מתפקידם בהקשר של התנגדותם למתווה הגז.  במילים אחרות, הם ביצעו את התפקיד שאליו מונו.  הפרישה שלהם לא הייתה מתוכננת מראש, אבל עדיין היה זמן למצוא מחליף לפני שהיא נכנסה לתוקף.  זה לא נעשה.  כנראה שיש מי שלא באמת חשוב לו שיהיו רגולטורים אפקטיביים.

מודאגים מאיסוף מידע אישי עליכם ומפגיעה בפרטיות? מודאגים מדליפת מידע ממאגרי נתונים? בשביל זה הקימו את הרשות להגנת הפרטיות.  אבל מאז ינואר אין לה מנהל.  שהפקידים יסתדרו לבד.  זו לא הפעם הראשונה: מאוגוסט 2012 עד אוקטובר 2013 גם לא היה מנהל (אם כי בחלק מהתקופה היה "מינוי בפועל").  אנחנו מעצמת סייבר, אז בטח הכל יהיה בסדר.

נתקעים בפקקים ומקטרים על התחבורה הציבורית שלא מתפקדת? תשמחו לשמוע שכבר בשנת 2007 ועדת סדן המליצה על הקמת רשות ארצית לתחבורה ציבורית, וצ'יק-צ'אק הקימו אותה בשנת 2013 (אחרי זירוז קטן מהמחאה החברתית וועדת טרכטנברג).  רק חבל שאחרי שראש הרשות הראשון סיים את תפקידו בסוף נובמבר 2017, לקח יותר משנה – עד ינואר 2019 – למנות לו מחליף.  כנראה היה מי שלא חשב שתחבורה ציבורית זה דחוף.

מינוי בכירים הוא לא עניין פשוט, וגם בעבר היו מקרים בודדים שבהם תפקיד נשאר לא מאויש כמה חודשים.  אבל אחד התפקידים של הממשלה הוא למנות אנשים ראויים לתפקידים שונים. זה חלק מניהול המדינה. מי שלא עושה את זה מועל בתפקידו.  אולי זה לא הנושא הבוער ביותר שעל הפרק, אבל אם אין מי שאחראים על ביצוע העבודה בתחומים שונים המדינה נפגעת.  במיוחד אם יש פתאום משבר כמו בימים האחרונים.  וגם זה משהו שראוי לשקול בבחירות הבאות.

מורשת נתניהו

שוב בחירות, וזה זמן טוב לבדוק מה נתניהו עשה כאן.  אבל הוא איתנו כבר המון זמן, אז שווה להסתכל על כל פועלו ב-10 השנים מאז חזר לכס ראש הממשלה, ואפילו לפני זה.  בגלל הדומיננטיות של נתניהו ב-25 השנים האחרונות, הצטבר לי המון חומר עליו, אז זה יהיה ארוך.  מאוד ארוך.  סורי.  ראשי הפרקים יהיו:

  • נושאים כלכליים-חברתיים — בעיקר הקיצוץ המתמשך בתקציב, ושלושת האירועים הכלכליים המשמעותיים ביותר שנתניהו קשור אליהם בקשר הדוק: המעבר לפנסיה צוברת המושקעת בשוק ההון, חתימת מתווה הגז, ומשבר הדיור.
  • נושאים מדיניים-ביטחוניים — המצב הביטחוני ואיום הטרור, והמצב המדיני הבינלאומי.
  • פגיעה בדמוקרטיה — השימוש בחוק ההסדרים להעברת רפורמות ועקיפת הכנסת, הסתה ודירדור הממלכתיות.

הדגש הוא על נתונים קונקרטיים ומה שקרה בשטח, אבל פה ושם תהיה גלישה גם להבחנות ודעות שאי אפשר לבסס ישירות.  בכל מקרה, אף מילה על שחיתות וחקירות.  זה חשוב, אבל על זה כולם מדברים.  המטרה שלי היא להראות את הדברים שפחות מדברים עליהם.  והם מספיקים כדי לראות שנתניהו היה ראש ממשלה לא משהו, בלשון המעטה, אפילו בלי השחיתות.

הקליקו על הגרפים כדי להגיע לפרטים נוספים בפוסט המקורי בכל נושא, ובפרט למקורות לנתונים.

נושאים כלכליים-חברתיים

נתחיל כאמור בנושאים בעלי הקשר כלכלי.  האמת, רוב האנשים לא מתעניינים בזה יותר מדי.  ובפרט הם לא מצביעים לפי זה.  חבל.  לנושאים כלכליים יש מטבע הדברים השפעה עצומה על חיי היומיום.  בנוסף יש להם גם השפעה עצומה על הביטחון, כי כלכלה פורחת מספקת משאבים לביטחון.

מה שמאפיין את ההתנהלות הכלכלית של נתניהו הוא נסיגה מאחריות של הממשלה.  נתניהו נמנה עם אלה המאמינים שהממשלה צריכה להיות קטנה ככל האפשר, ושהצורה הטובה ביותר לנהל את הכלכלה היא לא לנהל אותה אלא לתת לכוחות השוק לפעול.  זה בא לידי ביטוי בסיסמה על האיש הרזה (המגזר העסקי היצרני) שנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי המנופח והבזבזני).  נתניהו בא להפוך את המצב הזה.  אבל כפי שנראה בנתונים, יש הרבה מקרים שזה מוביל לכשל שוק: כוחות השוק מושכים לכיוונים שטובים עבורם, והתוצאה היא לא באמת טובה לציבור.

המורשת של נתניהו בהיבט הכלכלי אינה מוגבלת לתקופתו כראש ממשלה – עיקרה מבוסס דווקא על השנתיים שבהן כיהן כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. דיווח ממקור ראשון על השקפתו ופועלו בתקופה זו ניתן על ידי ראש אגף התקציבים באוצר באותן שנים, אורי יוגב. בראיון לרגל פרישתו מספר יוגב בגאווה על הישגיהם המשותפים:

"הבעיה הכי קשה בתקציב כל שנה היא הטייס האוטומטי. אותו רכיב של גידול אוטומטי בתקציב משנה לשנה בגלל הצמדות וגידול של האוכלוסייה. עיקרנו את זה מהשורש. עברנו לתקציב נומינלי, שאין בו יותר הצמדות למדד. שינינו את שיטת ההצמדה של הקצבאות למדד במקום לשכר הממוצע. הורדנו את קצבאות הילדים לאורך שנים, העברנו את עובדי המדינה – לרבות מערכת הביטחון – מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, דבר שיקטין לנו לאורך שנים את ההפרשות לפנסיה. העלנו את גיל הפרישה. ביטלנו את הגידול הטבעי במערכת החינוך ובמשרד הבריאות. קיצצנו בעובדי המגזר הציבורי. כל הדברים האלה עצרו למעשה את הגידול בטייס האוטומטי, ולכן גם יהיה קל ליישם את המעבר לחוק ההוצאה הפוחתת המגביל אותנו לגידול של 1% בלבד בהוצאה כל שנה."

ועכשיו התרגום לעברית.  יש שתי מערכות שיקולים שעליהן אפשר לבסס משנה כלכלית.  הגישה הניאוליברלית של נתניהו ויוגב מקדשת את השיפור של מדדים מקרו-כלכליים – דברים כמו אינפלציה, אבטלה, גירעון, חוב, צמיחה, ופריון.  הגישה הסוציאליסטית המתחרה, שמיוצגת למשל על ידי שלי יחימוביץ', מקדשת את רווחת האזרחים – דברים כמו שכר הוגן, פנסיה מובטחת, ושירותי בריאות וחינוך.  הציטוט לעיל משקף את המתח בין שתי מערכות השיקולים האלה.  מה שיוגב אומר הוא שבהחלטה מודעת בחרו לא רק שלא לשפר את השירותים לציבור, אלא לפגוע בהם.  ההשקפה הייתה שהדבר הכי חשוב הוא להקטין את הגירעון.  ובשביל זה היו מוכנים להקריב את החינוך, הבריאות, והפנסיות.  כמה שנים מאוחר יותר, במחאה החברתית של 2011, אמרו על זה בצדק "זו לא טעות, זו מדיניות!"

קיצוץ התקציב

הגרף הבא מראה את ההצלחה של המדיניות הזו.  מה שרואים הוא ירידה מתמשכת של תקציב המדינה יחסית לתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), שנובעת מהפעלה של מדיניות ניאוליברלית מאז תכנית הייצוב הכלכלי של 1985.  נתניהו הוא התומך הנלהב ביותר של המדיניות הזו, ואכן הירידה החדה ביותר התרחשה כשהוא מונה להיות שר האוצר בשנת 2003.  התוצר הוא הצורה המקובלת למדוד את הגודל של כלכלת המדינה.  אין תשובה מוסכמת על השאלה מה הגודל ה"נכון" של תקציב הממשלה יחסית לתוצר.  מצד אחד, אם התוצר גדל, זה נותן לממשלה הזדמנות לעשות יותר – למשל להשקיע יותר בפיתוח תשתיות, מה שיאפשר לתוצר לגדול עוד יותר בהמשך.  מצד שני, לא רצוי שהממשלה תנסה לשלוט על הכל.  הקטנה של התקציב יחסית לתוצר הייתה נכונה בשנת 1985.  אבל רבים חושבים שכיום, כשהתקציב הוא רק כ-36% מהתוצר, הלכנו כבר רחוק מדי.  קרנית פלוג, למשל, נגידת בנק ישראל לשעבר, התבטאה כמה פעמים על כך שיש צורך בהגדלה דרמטית בהוצאות האזרחיות של הממשלה.

takziv-norm

המנגנון שעוזר לאוצר לקצץ בתקציב הוא כלל ההוצאה (מה שיוגב קורא "חוק ההוצאה הפוחתת").  כלל ההוצאה הוא אחד מכמה כללים פיסקאליים שהממשלה מקבלת על עצמה.  במילים פשוטות, הממשלה מתחייבת לא להגדיל את התקציב משנה לשנה יותר מבמידה מסוימת.  ההשפעה של כלל ההוצאה טמונה בחשש שאם הממשלה תחרוג מהמגבלה הזו זה מצביע על חוסר שליטה בהוצאות, וסיכון שבעתיד הממשלה לא תוכל להחזיר את החובות שלה.  סיכון כזה גורם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.  סוכני צמצום התקציב (האוצר ונתניהו) משתמשים באיום הזה כדי להצדיק צמצומים ולהתנגד לתוספות תקציביות, בלי קשר למהות של התוספות המוצעות.

אבל זה שקר. כלל ההוצאה הוא בסך הכל חוק.  וכמו כל חוק אחר ניתן לשנות אותו, ומסתבר שאכן משנים אותו כמעט כל שנה.  כשבאמת צריכים – כמו למשל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 – העלו את המגבלה באופן ניכר (ובמאמר מוסגר, בדיעבד אנחנו יודעים שהשמיים לא נפלו).  מה שמשעשע הוא שכשמעלים את המגבלה כמעט תמיד מבטיחים במקביל להוריד אותה בעתיד.  כך יצרו כלי נפלא.  מצד אחד, לכל דרישה תקציבית ניתן לסרב בגלל המגבלה התקציבית והסיכון אם מסגרת התקציב תיפרץ.  מצד שני ברגע האמת מעלים את מסגרת התקציב ומבטיחים לקצץ בעתיד, לא עכשיו.

כפי שניתן לראות בגרף, בממשלות של העשור האחרון כמעט לא היה יותר שינוי בתקציב הכולל יחסית לתמ"ג.  כן היו שינויים בהרכב התקציב.  מצד אחד יש ירידה יחסית בתקציב הביטחון.  מצד שני, מאז המחאה החברתית של 2011, דוקא יש עלייה בתקציבי החינוך, הבריאות, והרווחה.  יש פרשנים שרואים בזה סימן לכך שנתניהו איבד עניין בכלכלה, ולכן גם נתן לשותפים קואליציונים את משרד האוצר.  הנושא היחיד שבו הוא התערב באופן אישי היה מתווה הגז, כפי שנראה בהמשך.

העברות תקציביות

מעבר לתקציב כולו, בתקופת הימין בכלל ונתניהו בפרט יש גם כל מיני תופעות משונות שקורות בתקציב, שעניינן כנראה משחקים בהעברות כספים.  המקרה המדהים ביותר שנתקלתי בו הוא תקציב המשרד להגנת הסביבה.

הנורה האדומה נדלקה כשגיליתי שיש פער עצום בין התקציב של המשרד לביצוע התקציב בפועל.  כפי שניתן לראות בגרף התקציב המקורי כמו שהוא מאושר בכנסת בחוק התקציב לא השתנה כמעט מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל מאז תחילת רצף הממשלות של נתניהו בשנת 2009 יש עלייה דרמטית בתקציב המשרד המעודכן. המשמעות היא שבמהלך השנה מעבירים בוועדת הכספים של הכנסת עוד המון כסף למשרד להגנת הסביבה.  משנת 2016 התקציב המעודכן עובר את סף 2 מיליארד השקלים. למרבה הצער זה לא מלווה בביצוע: שוב מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש פער הולך וגדל בין התקציב המקורי לבין הביצוע, שהולך וקטן משנה לשנה. השיא היה בשנת 2015, שבה ביצוע התקציב היה 100- מיליון (במילים: מינוס מאה מיליון שקלים). כלומר באותה השנה המדינה לא השקיעה בהגנה על הסביבה, אלא הרוויחה מזה.

sviva

איך זה אפשרי בכלל?? כדי להבין את זה צריך להיכנס קצת לסעיפים של התקציב הזה. מסתבר שחלק משמעותי של תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא ניהול אוסף של קרנות ייעודיות, כמו הקרן לשמירת ניקיון. לקרנות האלה יש תקציב פנימי מאוזן — יש להן מקורות הכנסה, והן משתמשות בהכנסות האלה כדי לממן פעולות. לכן בתקציב המקורי הסך הכל שלהן הוא כרגיל 0.  ההכנסה העיקרית של הקרן לשמירת ניקיון באה לה מהיטל הטמנה, שהומצא בשנת 2007.  זה היטל שמוטל על כל טון של זבל או פסולת ש"מוטמן" במזבלות.  בנוסף, הממשלה נותנת לקרן הזו תוספות הולכות וגדלות שהגיעו לכדי 1.3 מיליארד שקלים בשנת 2016.  אבל הביצוע שלה עלוב, והיא לא מצליחה להוציא אפילו את מה שהיא מקבלת מהיטל ההטמנה, שלא לדבר על כל התוספות שמרעיפים עליה במהלך השנה.

אגב, השנה היחידה שבה היה היפוך מגמה והתחילו לנצל יותר טוב את התקציב הייתה כשאבי גבאי היה השר הממונה.  אבל אז הוא התפטר.

המעבר לפנסיה צוברת

אחת הרפורמות הדרמטיות ביותר שהועברו על ידי נתניהו (בחוק ההסדרים, עליו נדבר בהמשך) הייתה המעבר לפנסיה צוברת.  ההצדקה למעבר הזה הייתה הצורך להציל את קרנות הפנסיה מגירעונות אקטואריים — מצב שבו אין להן מספיק כסף כדי לשלם את הגמלאות שהן צריכות לשלם.  זה נכון, ומהבחינה הזו זה עבד, אבל יש לזה השלכות.  רק את חלקן כבר ראינו.

רוב בני האדם לא טובים בתכנון לטווח ארוך, וכתוצאה מלחצי הקיום נוטים שלא לחשוב על מה יהיה מצבם כשיזדקנו ולא יוכלו לעבוד יותר.  רמז: קצבת זקנה של הביטוח הלאומי כנראה לא תספיק.  לכן החוק המחייב הפרשה לפנסיה הוא חוק סוציאלי חשוב.  אבל הבטחת תשלומי הפנסיה בעתיד היא בעיה קשה.  הפתרון שהיה נהוג בעשורים הראשונים של המדינה התבסס בין היתר על אגרות חוב יעודיות של הממשלה, שהבטיחו לקרנות הפנסיה תשואה יפה.  במילים פשוטות, הכסף שנאסף על ידי קרנות הפנסיה בתקופת העבודה הופקד בידי הממשלה.  הממשלה יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, ובפרט לפתח את המשק.  אבל כשהעובדים מגיעים לגיל הפרישה, הממשלה צריכה להחזיר את הכסף עם ריבית.

כל עוד האוכלוסייה צעירה ויש הרבה עובדים ומעט פנסיונרים זה עובד יפה.  אבל כשהאוכלוסייה מזדקנת החזר כספי הפנסיה מטיל עול כבד על תקציב המדינה. התרומה של נתניהו לשוק הפנסיה הייתה להקטין את העול הזה, ויחד איתו את האחריות של הממשלה לכך שלאזרחים תובטח פנסיה סבירה, ולהעביר את האחריות לשוק ההון.  הוא עשה זאת על ידי צמצום היצע אגרות החוב הממשלתיות כשהיה שר האוצר בשנת 2003.  ההחלטה הזו לא לתמוך בפנסיות על ידי אגרות חוב ייעודיות ולעודד השקעות בשוק ההון משקפת שילוב של שתי תפיסות:

  • המדינה לא אחראית לרווחתם של האזרחים. הגופים המוסדיים אמורים להיות מסוגלים להשיג תשואה יותר טובה, ואם לא זו אחריות שלהם.
  • המדינה לא יודעת איך להשקיע ולגרום לצמיחה למען העתיד. לכן בסדר לנתק את הקשר בין השאת תשואה על כספי הפנסיה המופקדים לבין פיתוח המשק הישראלי, ואין מקום למינוף הכספים האדירים האלה דווקא לצורך פיתוח מקומי.

התוצאה הייתה שהגופים המוסדיים – מי שמנהלים עבורנו את קרנות הפנסיה – היו צריכים לחפש מקומות אחרים להשקיע את הכסף.  אחד הפתרונות היה לקנות מניות ואגרות חוב קונצרניות, של חברות גדולות במשק.  בעיני נתניהו זה היה פתרון מצוין, שסיפק כסף למגזר העסקי בלי צורך במעורבות ממשלתית.  ואכן ההון זרם לחברות העסקיות בקצב חסר תקדים, כפי שרואים בגרף הבא.  עשרות מיליארדי שקלים הושקעו במניות, ומאות מיליארדים באג"ח קונצרניות, הרבה הרבה יותר ממה שהושקע בהם אי פעם בעבר.  במקביל ההשקעות באג"ח מדינה ירדו.

corp-agach-cmp

הבעיה היא שכל הכסף הזה היה גדול על המשק הישראלי.  כך נוצר שוק השקעות אנומלי: במקום שהכוח המניע יהיה חברות שמחפשות השקעות מתי שהן באמת צריכות את זה כדי להתפתח, הכוח המניע היה גופים מוסדיים עם עודפי כסף שחיפשו מישהו להשקיע בו.  מנקודת מבט של החברות זה מצב נפלא שבו הכסף זול, כלומר הן לא צריכות להבטיח ריבית גבוהה כדי לקבל השקעות – הכסף פשוט בא בעצמו.  אז הן הסכימו לקבל השקעות, מתוך הנחה שימצאו כבר מה לעשות עם הכסף.

כשרואים את גודל ההשקעות שהחברות ספגו טבעי לצפות שתהייה לזה השפעה.  למשל, הצמיחה צריכה לגדול באופן משמעותי.  אבל אם מסתכלים על הצמיחה בישראל לאורך השנים לא רואים משהו בולט במיוחד.  נכון שהמשק יצא מהמיתון הקשה של האינתיפדה השנייה (שבו הצמיחה ירדה ל-0), אבל זה היה לפני שהכסף הגדול הגיע. בשנים 2004-2007 הצמיחה הייתה רק 4-6%, ואחר כך היא ירדה שוב.  לשם השוואה, בתקופת הסכמי אוסלו של רבין (1994-1996) הצמיחה הייתה 6-7% בלי השקעות כאלה, ובזמן בועת האינטרנט של שנת 2000 היא הגיעה ל-8.8%.

אז אם ההר של הכסף הזה לא השפיע בצורה דרמטית על המשק, מה בעצם עשו איתו?  בחלק מהמקרים זה היה להשקיע אותו במיזמי נדל"ן מפוקפקים במזרח אירופה.  ובחלק מהמקרים זה הוביל להסתבכויות ותספורות.  למזלנו התספורות האלה היו רק על חלק מזערי מההשקעות, כך שלא באמת הייתה פגיעה בפנסיות העתידיות.  בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 המוסדיים התחילו להיזהר יותר, וקצב ההשקעות קטן, אבל בשנים האחרונות הוא עולה שוב.

בתור תרגיל מחשבתי, מעניין לפנטז על מה הממשלה הייתה יכולה לעשות עם הכסף הזה אם היא לא הייתה עסוקה בלקצץ.  דברים כמו להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה בחינוך כדי שלא נהיה אחת המדינות האחרונות במערב במבחני פיזה.  או הגדלת התקנים של רופאים ואחיות בבתי חולים כדי שחולים לא ירגישו זנוחים ולא ישכבו במסדרונות.  או פיתוח יעיל ומהיר יותר של תחבורה ציבורית אפקטיבית, כולל רשת מטרו במטרופולין תל-אביב, כדי להקל על בעיית הפקקים.  או האצה של בניית מתקני התפלה למים, כך שהכנרת לא הייתה מתייבשת ומפלס ים המלח לא היה יורד בצורה שהורסת את כל סביבתו.  או הובלה בהקמת מערכות אנרגיה סולרית, במקום שישראל תשתרך אחרי כמה ממדינות אירופה שבהן יש הרבה פחות שמש מאצלנו.  הוצאת כספים על הדברים האלה זה לא חוסר אחריות תקציבית.  לגמרי להיפך, הוצאות מושכלות כאלה הן מה שיכול לתת זריקת עידוד למשק ולהגדיל את הצמיחה.  כך למשל בנו את המוביל הארצי בשנות ה-50.  אצל נתניהו זה לא היה קורה.

מתווה הגז

מדיניות כלכלית ניאוליברלית כוללת כרגיל שני ענפים: קיצוץ בפעילות הממשלה והגברת התחרות.  אצל נתניהו מתקיים בעצם רק הענף הראשון.  הוא מדבר גם על תחרות, אבל מעשיו דווקא תומכים בבעלי ההון כדי לבנות מונופולים ולמנוע תחרות.  כך מקבלים את הרע מכל העולמות: לא מדינת רווחה סוציאליסטית אבל גם לא שוק חופשי ותחרותי.

הדוגמה הכי בוטה להתנהלות הזו היא התמיכה של נתניהו במונופול הגז של תשובה ונובל אנרג'י.  מאגרי גז טבעי מסחריים התחילו להתגלות מול חופי הארץ בשנת 1999, ואספקת גז מהמאגרים האלה התחילה בשנת 2004.  מאז עברו כבר 15 שנים נוספות, והגז הטבעי מספק עדיין רק כשליש מצריכת האנרגיה של ישראל.  השאר זה יבוא של נפט ופחם שהם פחות יעילים ויותר מזהמים.

הסיבה לעיכוב בשימוש נרחב בגז היא מאבקי הכוחות בין החברות שגילו את הגז לבין הממשלה.  הנושאים העיקריים במחלוקת היו האפשרות לייצא גז (מתי וכמה) והצורך לפרוס תשתית שתביא את הגז לחופי הארץ.  הממשלה מתייחסת לחברות הגז כאילו הגז שייך להן והן יכולות לקחת אותו למקום אחר.  המצב האמיתי הוא שהן קיבלו זיכיון לחפש ולפתח שדות גז, ואפשר לקחת מהן את הזיכיון הזה אם הן לא עומדות בתנאים (והן לא).  בנוסף יש בעיות ועיכובים בפריסת רשת הולכת הגז בתוך הארץ, מה שמקשה על מפעלי תעשייה שרוצים בכך לקבל אספקה סדירה של גז.

האמת חייבת להיאמר שיש שיקולים רבים וסותרים בכל הנוגע לפיתוח שוק הגז הטבעי.  בנוסף יש חוסר וודאות עצום לגבי מה צופן העתיד ואיך זה ישפיע על שוק הגז.  לדוגמה, רק כ-2% מהחשמל בעולם מיוצר כיום מאנרגיה סולרית, אבל במקביל יש מגמה של עלייה עצומה בשימוש באנרגיה סולרית לייצור חשמל.  יש כבר מקומות שבהם חשמל סולרי יותר זול מחשמל ממקורות אחרים.  אם עוד 20 שנה רוב ייצור החשמל בעולם יהיה מאנרגיה סולרית, כדאי לייצא כמה שיותר גז עכשיו כי בעתיד הביקוש לגז יהיה נמוך.  אבל אם זה לא יקרה, כדאי לשמור את הגז לשימוש עתידי של המשק הישראלי.  הבעיה שאין צורה לדעת מה ילד יום.

בהינתן המצב הזה, לא  ניכנס כאן לדיון מעמיק על מתווה הגז לגופו.  נסתפק ברשימה של פעולות שננקטו על ידי נתניהו כדי להעביר אותו ולהביא לחתימתו:

  • יש מי שהתפקיד שלו לשמור על האינטרסים של הציבור כנגד מונופולים. בתקופה האמורה זה היה הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה.  גילה רצה לפרק את מונופול הגז, ובפרט לחייב את השותפות במאגרי תמר ולויתן למכור גז בנפרד ולהתחרות זו בזו.  עמדתו לא התקבלה.  הממשלה הקימה צוות בראשות יוג'ין קנדל (ראש המועצה הלאומית לכלכלה) כדי לגבש מתווה אלטרנטיבי.  גילה לא הסכים למתווה זה והתפטר מתפקידו.
  • זה לא הספיק, כי לפי החוק אפשר לעקוף את השיקול המקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים רק משיקולים של יחסי חוץ או ביטחון. זה סעיף בחוק שאף פעם לא הופעל.  שר הכלכלה אריה דרעי, שהוא היה מי שמוסמך להפעיל אותו, סירב לעשות זאת.  אז נתניהו העביר את דרעי לתפקיד שר הפנים, והפעיל את הסעיף בעצמו מתוקף היותו ממלא מקום שר הכלכלה.  במילים אחרות – שינו את מבנה הממשלה כדי לעקוף שיקול מקצועי כדי להעביר הסכם שמונופול הגז רצה.
  • נגד ההסכם עם המונופול הוגשו עתירות לבג"ץ. ראש הממשלה עצמו הופיע באופן תקדימי בפני בג"ץ כדי לטעון בפני השופטים נגד העתירה.  כרגיל אנשי הפרקליטות הם המייצגים את הממשלה בבג"ץ, ובמקרים חשובים במיוחד היועץ המשפטי לממשלה עושה זאת.
  • חברת החשמל חתמה על חוזה חריג עם חברות הגז לפיו המחיר רק עולה (על כך להלן). יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן הצביעה על המחדל הזה, וביקשה לפתוח את החוזה מחדש במסגרת מתווה הגז.  אז פיטרו אותה.
  • כדי לקדם את מתווה הגז היו הבטחות שהמתווה יביא להכנסות של מאות מיליארדי שקלים שיופנו לתכניות חברתיות.  הערכות שקולות יותר אחרי שהמתווה נחתם מדברות על עשרות מיליארדים בודדים.  אחת הסיבות להפרש היא שהמתווה כלל דחייה בגביית היטל ששינסקי.
  • המתווה עצמו כלל ויתור לא מוסבר על סעיפים בחוזים מול הזכיינים כמו למשל החובה לפרוס צינור אספקה נוסף שיהווה גיבוי לצינור היחיד מקידוח תמר. זה חשוב לא רק לגיבוי.  מזה כמה שנים אספקת הגז למשק הישראלי נמוכה מהתחזיות, בגלל ההספק המוגבל של הצינור הקיים.

התוצאה בינתיים היא שמחיר הגז בישראל גבוה בהשוואה לעולם.  הגרף הבא מתאר את מחיר הגז שמשלמת חברת החשמל, שהיא הצרכן הגדול ביותר של גז טבעי בישראל.  בשנים הראשונות המחיר כאן היה נמוך יחסית.  אבל החוזה שחברת החשמל חתמה עם מפיקות הגז בשנת 2011, בלחץ של הפסקת אספקת הגז ממצרים, מבטיח שהמחיר יעלה באופן איטי ולא יעקוב אחרי מחירי הגז בעולם.  כשמחירי הגז בעולם עלו זה היה סביר.  בשנים האחרונות הם יורדים בצורה חדה, אבל בהתאם לחוזה המחירים כאן ממשיכים לעלות.  כתוצאה הם מגיעים לרמות של מדינות שמייבאות גז מנוזל ממרחקים (כמו יפן וגרמניה), שזה יותר מכפול המחיר במדינות שמפיקות גז בעצמן (כמו ארה"ב וקנדה).  לפי דוח של מבקר המדינה, העלות העודפת למשק הישראלי היא 8 מיליארד שקלים.

price-cmp

משבר הדיור

אולי הנושא הכלכלי היחיד המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא משבר הדיור.  משבר הדיור מלווה את נתניהו כמו צל מאז שנבחר בשנית לראשות הממשלה.  מחירי הדיור התחילו לעלות לקראת סוף תקופת ממשלת אולמרט, וכשנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009 כבר היו במגמת עלייה ברורה.  מאז 2010 ממשלות נתניהו (ובפרט שרי האוצר לפיד וכחלון) מקדמות תכניות רבות ושונות כדי לפתור את המשבר ולהביא לריסון אם לא ירידה של מחירי הדירות. אבל המחירים ממשיכים לעלות.

העמדה הבסיסית של נתניהו, לפיד, וכחלון הייתה שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  לפחות זה מה שהם אמרו.  כדי להגדיל את ההיצע צריך לבנות יותר.  כדי לבנות יותר צריך לתכנן יותר.  אז זה מה שהם עשו.  נראה בהמשך שכל זה לא נכון.  אבל בכל מקרה, זה גם נכשל.  הממשלה לא הצליחה לגרום לעלייה משמעותית בבנייה, והמחירים לא ירדו.

את החלק הראשון רואים בגרף הבא.  הגרף מראה את קצב בניית הדירות במדינה מאז שנות ה-50.  כיוון שאוכלוסייה גדולה יותר צריכה יותר דירות, ולאורך שנות המדינה האוכלוסייה גדלה פי כמה, הגרף מראה את קצב הבנייה יחסית לגודל האוכלוסייה.  בשנות המדינה הראשונות עד המהפך (פרט לירידה במיתון של אמצע שנות ה-60) הייתה בנייה בקצב גבוה, כדי לקלוט את העלייה ההמונית.  אחרי המהפך הייתה ירידה דרמטית בקצב הבנייה, והקצב הנמוך נמשך עד היום למרות מאמצי הממשלה להגביר את קצב הבנייה.  החריגות היחידות היו העליות בבנייה בתחילת שנות ה-90, כדי לענות על האתגר של גל העלייה הענק ממדינות חבר העמים.  תוך שנתיים הגיעו לארץ כ-400,000 עולים, והיה צריך לספק להם מגורים.  זה קרה בשני גלים: הגל הראשון הונע על ידי אריק שרון שהיה שר השיכון בממשלת שמיר, ויזם בנייה ממשלתית מסיבית של דירות, רובן דירות קטנות במחוז הדרום.  כמה שנים מאוחר יותר, ממשלת רבין הצליחה להניע תנופת בנייה בכל הארץ, שרובה הייתה בנייה פרטית של דירות במגוון גדלים.  הצורה שרבין עשה את זה הייתה בין היתר להשקיע בפיתוח תשתיות כמו כבישים, מחלפים, צינורות מים, מפעלי טיהור ביוב, וכל מה שצריך מעבר לדירות עצמן.

rate-app

שלוש הממשלות האחרונות של נתניהו נכשלו בהגדלת קצב הבנייה כפי שממשלות קודמות הצליחו לעשות.  אבל זו לא באמת הבעיה.  קצב הבנייה כיום די מתאים לצרכים כשאין גל עלייה גדול – עובדה, אין אלפי הומלסים שמתגלגלים ברחובות ובגנים הציבוריים.  הבעיה היא המחירים הגבוהים שמונעים מאנשים את האפשרות לממש את הרצון לקנות דירה.  והסיבה למחירים הגבוהים היא לא חוסר בדירות, אלא הריבית הנמוכה אחרי המשבר העולמי של 2008.

מה הקשר לריבית?  לא רק שיש קשר, אלא שיש שני קשרים שמחזקים זה את זה.  אם יש לך עודף מזומנים (ויש אנשים כאלה), והריבית במשק נמוכה, לא כדאי לך להשקיע את הכסף בבנק.  הוא לא "יעבוד" בשבילך שם.  עדיף להשקיע אותו בדירה ולהשכיר אותה.  מעבר לכך, אם הריבית נמוכה, אתה יכול לבצע השקעה כזו אפילו אם אין לך יותר מדי עודף כסף – פשוט תיקח הלוואה ותשתמש בה כדי לממן את רכישת הדירה.  ההכנסה מהשכרת הדירה תממן ביתר את הריבית על ההלוואה.

שוק הדירות הוא לכן שוק כפול: מצד אחד דירות הן מוצר שמשמש למגורים, אבל מצד שני יש מי שקונים דירות לשם השקעה.  אם המחירים היו נקבעים רק לפי ביקוש למגורים, עליית מחירים הייתה גוררת ירידה בביקוש עד שנוצר שיווי משקל חדש.  העלייה המתמשכת במחירים מצביעה שזה לא המצב.  הסיבה העיקרית שהמחירים עלו הייתה נהירה של משקיעים.  זה התחיל כתוצאה מהירידה של שיעורי הריבית במשק אחרי המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בעקבות המשבר בנק ישראל הוריד את הריבית כדי שיהיה פחות כדאי לחסוך ואנשים יוציאו כסף ויתמרצו את הכלכלה.  אבל חלק מהאנשים בחרו להשקיע בדירות. ומשקיעים מתנהגים אחרת מקונים רגילים: ככל שהמחירים עולים כך ערך ההשקעה עולה, ולכן יותר משקיעים מבקשים לקנות דירות.  זה הפוך מחוקי הביקוש וההיצע הרגילים, ולכן המשק לא מגיע לשיווי משקל חדש, והמחירים ממשיכים לעלות.  כך מתנפחת לה בועת נדל"ן.

בנוסף, כיוון שהשוק מכוון את עצמו למשקיעים, הוא גם מעדיף לייצר דירות יוקרה ולא דיור בר השגה.  התפלגות הדירות שנבנות כיום בישראל מוטה באופן קיצוני: יותר מחצי הן דירות 5 חדרים ומעלה, עוד כ-40% הן דירות 4 חדרים, ורק פחות מ-7% הן דירות 3 חדרים ומטה.  בו בזמן, 42% ממשקי הבית הם של 1-2 נפשות.  כך גם מי שמחפש דירה קטנה (למשל אחרי שהילדים עזבו את הבית) יאלץ לקנות דירה גדולה ויקרה יותר.

אבל הממשלות בראשות נתניהו העדיפו לטעון שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  מכאן נבעה המסקנה שניתן יהיה לפתור את המשבר על ידי הגברת קצב התכנון של דירות חדשות.  כדי לעשות זאת הקימו ועדות תכנון מיוחדות (וד"ל וותמ"ל) שבסמכותן לחרוג מתכניות מתאר מאושרות ולפגוע בשטחים פתוחים, כל זאת כדי לזרז את תהליך התכנון.  אבל זה לא עבד: תכננו המון, אבל היזמים והקבלנים כמעט לא בנו יותר.  הגרף הבא מדגים את הפער.  בשנים האחרונות הצטבר עודף תכנון מדהים שמגיע ל-300,000 דירות – פי 6 ממספר הדירות שמתחילים לבנות כאן כל שנה.

plan-vs-start

השורה התחתונה היא שכבר 10 שנים הממשלה לא מצליחה לתמרץ את השוק בצורה נכונה כדי שיבנו יותר ויורידו מחירים.  זה לא נורא מפתיע בהינתן שראש הממשלה מאמין שהממשלה לא אמורה להתערב בכוחות השוק.  בו בזמן, ההתמקדות בתכנון מונעת דיון מעמיק במה הממשלה בכל זאת יכולה לעשות, למשל צורות אלטרנטיביות להמריץ את הכלכלה שיאפשרו להפסיק את הורדת הריבית.

מעבר לחוסר ההצלחה בפתרון משבר הדיור, ה"פתרונות" שממשלות נתניהו מקדמות גורמים נזק של ממש.  אחד הפתרונות המזיקים הוא הגרלות מחיר למשתכן (תכנית הדגל של כחלון).  ההגרלות מהוות בעצם סובסידיה ענקית של הממשלה לרוכשי הדירות, מה שמעודד אותם לקנות דירות גם אם לא התכוונו לעשות זאת וגם במקומות שבהם הם לא רוצים לגור.  במילים אחרות, מעודדים אותם לקנות דירות להשקעה.  מעבר לכך מכרזים שמעדיפים מחירים נמוכים גוררים הורדה של איכות הבנייה, וכבר מתחילות להצטבר תלונות של זוכים על הדירות שזכו בהן.

החתימה על הסכמי גג עם רשויות מקומיות שונות, בעיקר רשויות חלשות מהפריפריה, גם היא בעייתית.  בהסכמים אלה הרשויות מאשרות תכניות בנייה מסיביות שעשויות להכפיל את מספר התושבים בשטחן בתמורה לסיוע ממשרד האוצר בפיתוח תשתיות.  הבעיה היא שלא ברור שיהיה מספיק ביקוש לדירות באזורים אלה.  מעבר לכך, ברוב המקרים אין השקעה מקבילה בפיתוח מקורות תעסוקה, והשכונות החדשות מתוכננות בשולי הערים ומסיטות את מרכז הכובד מהעיר הקיימת.  אז ההוצאות העתידיות על מתן שירותים לתושבים החדשים עלולות להכביד על הרשויות הרבה יותר ממה שהתמריצים הזמניים מסייעים להן.

נזק חמור עוד יותר הוא הפגיעה במערך התכנון.  כפי שראינו לעיל בשנים האחרונות תוכננו מאות אלפי דירות יותר ממה שנבנה.  חלק לא מבוטל מהתכנון הזה נעשה בוועדות מיוחדות, לעיתים בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות.  תכניות המתאר האלה היו תוצאה של תהליך תכנון מבוקר, שנועד לקחת את כל השיקולים החשבון ולהגיע לפשרות מיטביות.  הוועדות המיוחדות, לעומת זאת, נועדו בהגדרה להקריב את שיקולי התכנון הרגילים על מזבח הוספת דירות במהירות.  התוצאה היא תכניות בעייתיות, למשל בגלל היעדר קידום מקביל של אמצעי תחבורה ופתרונות תעסוקה.  חלק גדול מהתכניות האלה לא יקרמו עור וגידים בשנים הקרובות, אבל הן תשארנה על המדף ותפגענה במימוש העתידי של תכניות המתאר.  הילדים והנכדים שלנו עוד יסבלו מזה.

לבסוף, העלייה הדרמטית במחירי הדירות כבר 10 שנים צפויה לגרום לפגיעה בצמיחה בעשורים הקרובים.  הסיבה היא שמי שבכל זאת קונה דירה צריך משכנתא יותר גדולה, ולכן גם החזרי החובות שלו יהיו יותר גדולים.  הכסף הזה שישולם לבנקים למשכנתאות הוא כסף שלא ישתמשו בו לצריכה, וצריכה פרטית היא אולי המנוע המשמעותי ביותר של הצמיחה.  הסיבה שבנק ישראל הוריד את הריבית אחרי המשבר של 2008 הייתה כדי להקטין את הכדאיות של השקעות ולעודד את הצריכה באופן מיידי.  אירוני שזה הוביל בסופו של דבר לעליית מחירי הדירות, עליית החזרי המשכנתא, ולכן להורדת הצריכה לאורך זמן.  חובות משקי הבית בישראל מתוארים בגרף הבא.  בולטת לעין הגדילה בחובות המשכנתא בתיאום עם עליית מחירי הדירות אחרי 2008.

households
נושאים מדיניים-ביטחוניים

באופן מסורתי הנושאים החשובים ביותר לבוחרים בישראל הם נושאי הביטחון ויחסי החוץ.  הנושאים האלה נתפסים כבסיס לקיום המדינה.  ומתוך הנושאים האלה, הביטחוני הוא המוביל.  ונתניהו ממצב את עצמו כ"מר ביטחון", שאם לא נבחר בו הטרור ישתולל.

הטרור

קשה לכמת ביטחון כי ביטחון הוא קודם כל תחושה.  ביטחון נמדד בכך שלא קורה כלום.  אז המדד הוא חריגות מזה.  בפרט, כשאין מלחמה של ממש, המדדים הנהוגים הם הרוגים מטרור, ובשנים האחרונות גם התקפות רקטות ומרגמות אפילו אם לא היו נפגעים.

אז הנה הנתונים.  הגרף הראשון מראה את מספר ההרוגים מטרור כל שנה, ומספק השוואה לתאונות דרכים ופרספקטיבה מאז ימי טרום המדינה.  באופן מובהק התקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השנייה, אבל גם בה היו הרבה פחות הרוגים מבמלחמות הגדולות.  מעבר לכך טרור היה תמיד, אם כי בגלים.  גל הפיגועים בעקבות הסכמי אוסלו היה דומה לגל הפיגועים בשנות ה-70.  גל הפיגועים של אינתיפדת הבודדים בתקופת נתניהו דומה למה שהיה באינתיפדה הראשונה.  באופן כללי ברוב התקופות היו יותר פיגועים מאשר בתקופת נתניהו, אבל היו גם תקופות עם קצת פחות.

killed-yr-all

ראוי גם לציין שההתמקדות בהרוגי הטרור היא פרס לטרור – הטרור עובד רק כי הוא מפחיד.  אבל ההרוגים מטרור בטלים בשישים לעומת סיבות מוות אחרות.  אפילו בשנת 2002, השנה הנוראית ביותר של האינתיפדה השנייה, היו יותר מתאבדים, יותר הרוגים בתאונות דרכים, ויותר הרוגים בתאונות אחרות.  רק 19% מהמתים מסיבות לא טבעיות היו נרצחי האינתיפדה.  בשנים אחרות ההרוגים מטרור הם לרוב פחות מאחוז מהמתים מסיבות לא טבעיות אחרות.

הגרף השני מציג את מספר השיגורים של רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל.  הוא מראה את העלייה בשיגורי רקטות אחרי ההתנתקות, עד מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008.  הוא גם מראה שבתקופת נתניהו לא היו הרבה פחות שיגורים, אלא בעיקר שהם היו מרוכזים יותר סביב המבצעים הגדולים – עמוד ענן וצוק איתן.  הנתונים האלה לא כוללים את בלוני התבערה שמיררו את חיי תושבי העוטף בשנה האחרונה.

rockets-wiki

הטיעון השגור של תומכי נתניהו בהקשר של ביטחון וטרור הוא שהכל באשמת הסכמי אוסלו.  על כך אפשר להציע כמה הבחנות:

  • הסכם אוסלו נחתם עם ארגון פתח, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהדיסטים.  די מוסכם שהמטרה שלהם הייתה לסכל את האפשרות שפתח יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר זה היה חלק ממאבק כוחות פנים פלסטיני.  השאלה מה עושים עם זה: אפשר לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידיים של הרוצחים.  בהתנגדות להסכמי אוסלו הימין הישראלי בעצם מיישר קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר מבין אויבנו.
  • הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי.  הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים.  בשנת 1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו כ-180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים).  פחות מחצי שנה אחרי החתימה על ההסכם ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, בו רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 נוספים.  הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם הם, כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות.  לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.
  • מקרה אחד שברור במיוחד הוא סדרת הפיגועים בפברואר ומרץ 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן והכין את המטענים לרבים מהפיגועים בשנים הקודמות.  השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולארי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה מדבר בו.  סדרת פיגועי הנקמה של החמאס הייתה הרצחנית ביותר בכל התקופה הזו ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.
  • האינתיפדה השנייה התחילה 7 שנים אחרי הסכמי אוסלו, אחרי יותר משנה של שקט יחסי. אפשר לתלות אותה בתסכול כתוצאה מהמיסמוס והעצירה של הסכם אוסלו לפחות באותה מידה (ובעצם יותר) מאשר בהסכם עצמו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית.  לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, לפיגועי החמאס, להריגת עיאש, לפיגועי 96', ולהפסד של פרס בבחירות ועלייתו של נתניהו —  ובהמשך חיסול תהליך אוסלו.  ענף נוסף של הרצף הזה הוא רצח רבין, שיגאל עמיר לפי עדותו התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין וקיבל ממנו השראה.  באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום.  אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

תהליך השלום

הפן ההפוך מטרור והתקפות הוא האפשרות של שלום.  נתניהו מאמין ככל הנראה שישראל חייבת להגן על עצמה בכוח הזרוע ושאין לשלום שום סיכוי. הוא אמנם הצהיר יותר מפעם אחת על תמיכה בפתרון שתי המדינות, אבל היו עוד יותר הצהרות סותרות לכך.  אז כדי לגבש דעה עדיף להסתכל על מה הוא עשה בפועל כשהייתה הזדמנות.

נתניהו היה ראש האופוזיציה כשיצחק רבין היה ראש הממשלה.  בתפקיד זה הוביל את ההתנגדות להסכם אוסלו, והשתתף בפעולות שונות נגד ההסכם.  האירוע המפורסם ביותר היה הופעתו על מרפסת הנואמים בהפגנה בכיכר ציון בירושלים באוקטובר 1995, בדיוק חודש לפני שרבין נרצח.  הקהל בהפגנה קרא קריאות "רבין בוגד".

נתניהו נבחר בפעם הראשונה, בשנת 1996, תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח".  במשך הקדנציה שלו הייתה תמיכה גורפת בציבור בתהליך השלום, כנראה מתוך רגשות אשם על רצח רבין.  אבל עיקר העשייה שלו היה לפרוט את התהליך לחלקים יותר ויותר קטנים, ולדחות את ביצועם.  מאז שחזר לראשות הממשלה בפעם השנייה היו כמה יוזמות שאת כולן דחה:

  • יוזמת השלום הסעודית הוצעה לראשונה בשנת 2002, אומצה על ידי הליגה הערבית, ונתמכת על ידי ארגון המדינות האסלאמיות. המטרה של היוזמה הזו היא להביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהביא לנורמליזציה בין ישראל לכל מדינות ערב.  לשם כך היא קראה לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים, בלי להזכיר את זכות השיבה.  היוזמה הזו נותרה ללא תשובה ישראלית רשמית עד היום.  נתניהו, במקרים הספורים שהתייחס ליוזמה בכלל, שלל אותה.
  • שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי הציע מתווה לשלום בפגישת פסגה סודית בעקבה שבירדן בהשתתפות נתניהו, עבדאללה מלך ירדן, וא-סיסי נשיא מצרים, בפברואר 2016. לפי דיווחים שפורסמו מאוחר יותר נתניהו היה המסויג ביותר, אבל כן ניהל משא ומתן עם המחנה הציוני על כניסה לקואליציה כדי לקדם את היוזמה.  אלא שבסופו של דבר נתניהו הכניס את ליברמן לקואליציה במקום, מה שקבר את הרעיון סופית.
  • במרץ 2017 התפרסם שמדינות המפרץ הציעו צעדי נורמליזציה (קווי תקשורת ישירים, אפשרות לטוס במרחב האווירי, ויזות לספורטאים) בתמורה להקלות על עזה. לא דווח על שום תגובה ישראלית.

במקביל, טענה נפוצה של נתניהו ותומכיו היא שאין לנהל משא ומתן תחת טרור ושהערבים מבינים רק כוח.  אלא שהתקופה האחרונה בה נתניהו הוא ראש הממשלה במקביל לכהונתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס בעזה חושפת שאולי המצב הפוך.  עבאס כמובן אינו ציוני חובב ישראל, אבל ניהל מדיניות תקיפה נגד התנגדות חמושה לכיבוש והצהיר שאינו מצפה לחזור לבית משפחתו בצפת.  התיאום הביטחוני בין צה"ל למנגנוני הביטחון של הרשות בגדה המערבית הדוק, ושוטרי הרשות מנעו הרבה פעולות טרור.  אבל הממשלות בראשות נתניהו לא יזמו שום פעולה שתמנף את המצב הזה, ולהפך: הם מתבטאים תדיר על השאיפה למוטט את הרשות.  מצד שני נתניהו ונציגיו מנהלים משא ומתן עם החמאס (אפילו אם באופן עקיף), מגיעים איתו להסדרה אחרי מבצעים צבאיים, ומספקים לו הישגים בזירה הפלסטינית, כמו למשל שחרור 1027 מחבלים בעסקת שליט והעברת מזוודות עם עשרות מיליוני דולרים מקטאר.

יחסי חוץ – ישראל והאו"ם

אחרי הביטחון, נושא חשוב שני הוא יחסי חוץ.  מדינת ישראל קמה בזכות פעילות דיפלומטית נמרצת ואפקטיבית בזירה הבינלאומית ובמסדרונות האו"ם.  והיא חשופה ללחצים בינלאומיים, בעיקר בהקשר של הסוגיה הפלסטינית.

מדד כמותי ישיר למצב הבינלאומי של המדינה הוא פשוט כמה מדינות בעולם מקיימות קשרים עם ישראל, וכמה מכירות ב"מדינת פלסטין".  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  לא נעים להיזכר, אבל תקופה ארוכה אחרי מלחמת יום כיפור חצי מהמדינות באו"ם לא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.  מעבר לכך, כשיאסר ערפאת הכריז על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, מספר המדינות שהכירו  במדינה הזו – למרות שלא הייתה לה שום אחיזה בשטח – היה שווה למספר המדינות שקיימו קשרים עם ישראל.  מה ששיפר את מעמדה של ישראל היה התקדמות בתהליך השלום: קודם כל ועידת מדריד, ואז הסכם אוסלו.  תוך שנים ספורות הגענו למצב שבו הרוב המכריע של המדינות באו"ם מקיימות קשרים עם ישראל, ורק חצי בערך מכירות בפלסטין.

הצמצום של היתרון הזה הוא הכישלון הבולט ביותר של נתניהו בזירה הבינלאומית.  זה קרה בעקבות הקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם בשנת 2011, שנתניהו לא הצליח למצוא לו מענה.  השיא היה בהצבעה שנערכה באו"ם ב-29.11.2012, ושנתנה מעמד של מדינה למשלחת אש"ף.  מספר המדינות שתמכו בכך שהפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה היה נמוך רק בטיפה ממספר המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וכלל גם את רוב מדינות אירופה ואפילו מדינות שאינן מכירות במדינת פלסטין בעצמן.  זאת למרות ההתנגדות של ישראל.  נתניהו טוען שמעמדם של הפלסטינים יקבע בעתיד במשא ומתן בלבד.  רוב העולם כבר החליט.

diprec-clean

פגיעה בדמוקרטיה

הסעיפים הקודמים הדגימו שנתניהו לא בהכרח שיפר את הביטחון, ושהוא גרם לפגיעות משמעותיות בכלכלה.  אבל אלה דברים שאפשר לתקן.  ראש ממשלה ענייני שמוכן להפעיל את הכוח של הממשלה יוכל להעלות את המשק על פסים חיוביים די מהר.  מה שהרבה יותר גרוע הוא הפגיעה של נתניהו בדמוקרטיה, בממלכתיות, ובלכידות החברתית.  בראייה היסטורית יתכן שליבוי השנאה והפגיעה בממלכתיות יהיו הגורמים המשמעותיים ביותר במורשת נתניהו, שיגרמו לנזק הרב ביותר למדינה בטווח הארוך. זו לא רק הסכנה המיידית של שפיכות דמים, אלא
הפגיעה בלכידות החברתית והפיכתה לפילוג שאי אפשר יהיה לגשר עליו בחזרה. אבל בזמן אמת קשה למצוא נתונים כמותיים על זה
.

חוק ההסדרים

מדינת ישראל הוקמה על ידי תנועת העבודה כמדינת רווחה.  הפיכתה למדינה ניאוליברלית בהתאם לחזונו של נתניהו מחייבת צרוף של כמה רפורמות גדולות והמון רפורמות קטנות.  את כל זה צריך להעביר בחוקים של הכנסת.

כלי שלטוני שנתניהו מרבה להשתמש בו לצורך כך הוא חוק ההסדרים.  חוק ההסדרים הוא חוק שמועבר כל שנה בצמוד לחוק התקציב, וכולל מגוון גדול של תיקונים לחוקים אחרים ולפעמים גם דברים חדשים.  נתניהו לא המציא את חוק ההסדרים.  הוא נחקק לראשונה בשנת 1985, כחלק מהתכנית לייצוב המשק אחרי האינפלציה המטורפת של "הכלכלה הנכונה" מבית מדרשם של בגין וארידור (שהגיעה לרמה של 445% בשנת 1984).  החוק הזה איפשר לממשלה לתקן בבת אחת כמה חוקים שהיה צריך להתאים אותם לתכנית הייצוב.  בשנים אחרי זה המשיכו לנצל אותו לתיקונים נוספים, בקנה מידה קטן.

הסיבה להסתייגות מהשימוש בחוק ההסדרים היא שהוא חוק לא דמוקרטי במהותו.  חוקים אמורים לעבור בכנסת אחרי דיון רציני, וכל חוק אמור לטפל בנושא אחד.  חוק ההסדרים הוא מעין גיבוב של דברים לא קשורים, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא הרצון להעביר אותם מהר בלי ביקורת.  זה מתאפשר כי הקואליציה שולטת בכנסת, וכי כורכים את חוק ההסדרים בחוק התקציב בצורה שאם לא יעבור הממשלה תיפול.

למרות שנתניהו לא המציא את חוק ההסדרים, הוא ללא ספק מי שהפך אותו לכלי מרכזי בעבודת הממשלה.  לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, חוק ההסדרים מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים.  כפי שרואים בגרף הבא, נתניהו הקפיץ אותו ל-46 עמודים.  קפיצה נוספת בנפח החוק קרתה כשנתניהו מונה להיות שר האוצר בממשלת שרון (111 עמודים), ועוד אחת כשנבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה (126 עמודים).  ראוי לציין שזה היה שנים ספורות אחרי פרסום הנחיות של היועצת המשפטית של הכנסת שנועדו למנוע שימוש לרעה בחוק לצרכים שאינם קשורים לתקציב, ואכן הובילו לירידה משמעותית בשימוש בחוק.  שווה לציין שגם לשרי האוצר הייתה השפעה: לפיד ניסה לרסן את השימוש בחוק ההסדרים, בעוד כחלון אימץ אותו בשמחה והגיע לשיא של כל הזמנים (עד כה): 266 עמודים.

hesderim

 מינויי בכירים

חוק ההסדרים הוא הדוגמה הבולטת ביותר כל שנה של זלזול בנהלי השלטון ופגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה.  אבל מעבר לכך, כל ניהול ענייני המדינה על ידי נתניהו ולשכתו הוא בעייתי. רותם שטרקמן, במאמר מפרגן באופן כללי על מורשתו הכלכלית של נתניהו, מסכם זאת כך:

"אבל הקטע הכי קשה של נתניהו, ומה שאולי [..] יותיר [אותו] עם מורשת איומה ונוראה, הוא השחיתות ואופן המשילות המזעזע שלו. נתניהו החליש את הדרגים המקצועיים, פגע ברגולטורים ובשומרי הסף, זילזל בתהליכים ובכללי ממשל תקין ובשקיפות מינימלית, מינה נאמנים חסרי מקצועיות לתפקידים חשובים, הדיח אחרים שהפריעו לו בדרך והתנקם במי שהפגין עצמאות. בנאומים הוא מדבר על תחרות בתקשורת אבל בפועל הוא ביקש להשתלט עליה ולהחלישה."

דוגמאות קונקרטיות לפגיעה בשומרי הסף ראינו כבר בהקשר של מתווה הגז.  בנוסף היו כמה מקרים של עיכוב בלתי סביר במינויים לתפקידים בכירים, למרות שהיה ידוע מראש שהתפקיד הולך להתפנות.  הדוגמאות החריגות ביותר היו הפער של מעל 4 חודשים בין סיום כהונתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר למינויה הרשמי של קרנית פלוג, הפער של 6 חודשים בין דיויד גילה ומיכל הלפרין כממונים על הגבלים עסקיים, והפער של 5 חודשים בין סיום כהונתו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו לכניסתו לתפקיד של רוני אלשיך.  לאלשיך גם עדיין לא מונה מחליף, למרות שפרש לפני יותר מ-3 חודשים.  לרשות הארצית לתחבורה ציבורית לא היה מנהל מסוף 2017 עד תחילת 2019.

הפצת שנאה והסתה

באופן מדהים למדי, נתניהו – שהוא כזכור ראש הממשלה כבר כמעט 10 שנים ברציפות – משתתף באופן פעיל בהסתה נגד חלק מאזרחי המדינה שהוא מנהיג.  עיקר ההסתה מופנה כנגד האזרחים הערבים, השמאל, והתקשורת.  בנוסף נתניהו ומקורביו מתבטאים אפילו כנגד גופי ממשל.  במיוחד מפורסמות ההתבטאויות נגד הפרקליטות ש"רודפת אותו", נגד המשטרה ש"מדליפה מחקירות", וגם נגד בית המשפט העליון ש"מתערב בשלטון".  במקרה או לא, אלה הגופים האמונים על חקירות השחיתות המתנהלות נגדו.  אבל כרגיל קשה לכמת את ההשפעה של התנהלות כזו.

תיעוד נדיר להשפעה ישירה של הסתה של נתניהו עצמו ניתן למצוא בניטור לאורך זמן של השיח במדיה החברתית בנוגע למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך.  אלשיך ספג התייחסויות פוגעניות רבות עם בחירתו לתפקיד.  75% מהן באו מהשמאל, אבל הן דעכו עד כניסתו לתפקיד.  אבל כפי שרואים בגרף הבא, באוקטובר 2017 נרשמה פתאום עלייה דרמטית בהתבטאויות השנאה נגד אלשיך, מכ-1000 בחודש לכ-5000 בחודש.  העלייה הזו באה מיד אחרי פרסום פוסט של נתניהו בו הוא מאשים את אלשיך והמשטרה במסע צייד כנגדו ובהדלפות לא חוקיות.  81% מההתייחסויות הפוגעניות כלפי אלשיך אחרי ההאשמות של נתניהו באו מהימין.

mafkal

התבטאויות כאלה של נתניהו הן חלק משיח שנאה והסתה גובר באופן כללי, חלקו בעידוד חברי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה.  באופן מפתיע משהו, להתנהלות כזו יש השפעה מדידה על הקיטוב בעם.  המדד לקיטוב הזה הוא בלקיחת צד בוויכוח אם יותר חשוב שישראל תהייה יהודית או דמוקרטית, כפי שרואים בגרף הבא.  תוך שנים ספורות כמעט רבע מהנסקרים ויתרו על העמדה המכילה שחשוב להם שהמדינה תהייה גם יהודית וגם דמוקרטית באותה מידה.  במקום זאת הם החליטו שאחד המאפיינים יותר חשוב מהשני.

jewdem-years

סיכום

אז כשמנסים לסכם את מורשתו של נתניהו, מה בעצם הוא עשה כאן?

בהיבט המדיני והביטחוני נתניהו לא עשה הרבה.  הוא לא הדביר את הטרור, אם כי רמת הטרור בתקופת שלטונו נמוכה יחסית לרוב התקופות בעבר.  לא היו מלחמות גדולות מעבר למבצע צוק איתן.  מצד שני גם אין שום חזון לעתיד, אלא רק שאיפה להמשיך "לנהל את הסכסוך" על אש קטנה.  זה מסוג הדברים שקשה להעריך בזמן אמת.  יש סכנה שמתחת לפני השטח מצטברים לחצים שיפרצו בצורה אלימה בעתיד, כמו שקרה באינתיפדה השנייה.  המצב בעזה הוא ככל הנראה כזה.  בדומה, גם את תוצאות ההתנהלות מול אירן ניתן יהיה לשפוט רק בדיעבד.  בינתיים ניתן לומר שמעמדה הבינלאומי של ישראל לא משהו, והיא תלויה במידה רבה בגיבוי שהיא מקבלת מארה"ב.  נתניהו שם את כל הקלפים על טראמפ.  קשה לדמיין משהו פחות יציב.

כשמסתכלים על הכלכלה התמונה תלויה במידה רבה בהשקפת העולם.  מצד אחד היו לנתניהו הישגים לא מבוטלים בקידום האג'נדה הניאוליברלית, ובהמשך פירוק מדינת הרווחה.  התקציב הולך ופוחת יחסית לתוצר.  החוב הממשלתי מצטמק.  חברות ממשלתיות הופרטו.  באופן כללי, יש שיפור של כמה מדדים מקרו-כלכליים.  אבל זה לא בהכרח מצדיק את המדיניות שנתניהו מוביל: לפי כמה מדדים התקופה של ממשלת רבין, שסדר העדיפויות שלה היה שונה בתכלית, הייתה טובה יותר מבחינה כלכלית.

חלק מהשיפורים במדדים באו על חשבון האחריות של המדינה לאזרחים.  בנוסף יש מגוון תהליכים שמקפלים בחובם סכנה לעתיד.  היומרה לקידום התחרות במשק מסווה תמיכה בפועל בבעלי הון ובמונופולים, מה שמקטין את התחרות.  השקעות עתק במגזר העסקי לא הניבו שינוי משמעותי.  המשק אמנם צומח, אבל לאט יחסית לפוטנציאל הצמיחה שלו.  הפריון נשאר נמוך. קצב הבנייה נשאר נמוך ומחירי הדירות ממשיכים לעלות.  מצב מערכת הבריאות ממשיך להידרדר, עם יותר צפיפות ופחות מיטות יחסית לגודל האוכלוסייה. החברה החרדית גדלה אבל בו בזמן שיעור ההשכלה הכללית שלה צונח ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עדיין נמוךהמחלוקת בנושא אי-השוויון המגולם בפטור מגיוס קורעת את העם. מפלס ים המלח ממשיך לרדת ביותר ממטר כל שנה, בלי שום תכנית שתביא לייצוב או עלייה.

מעבר לכל זה, תקופת נתניהו ובעיקר הקדנציה האחרונה מתאפיינים בהידרדרות חברתית וממלכתית קשה.  יש פגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה, במסווה של צורך במשילות.  יש הסתה נגד התקשורת, בית המשפט העליון, ובעיקר הערבים והשמאל.  לצורך העניין, השמאל כולל אפילו אנשי ארץ ישראל השלמה כמו הנשיא רובי ריבלין.  גופים שבעבר היו בקונצנזוס, כמו הצבא, נשאבו למערבולת הפוליטית, למשל במקרה אלאור אזריה.

נתניהו עומד עכשיו לבחירות פעם נוספת.  יש להניח שימשיך לפי אותם קווים שלפיהם התנהל בעבר.  כמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הליכוד לא טרח לפרסם מצע.  כנראה אין לו כוונה להציע משהו חדש.  אם הכל נפלא, אפשר להסתפק בשימור הסטטוס קוו, לא?

עלית הביביתון

עמוס רגב פרש/הופרש מתפקידו כעורך ישראל היום, וזו הזדמנות להסתכל על ההשפעה של העיתון הזה על מפת העיתונות בישראל.  למרות שמדי פעם זה מוכחש, ברור לכולם שהעיתון שייך לשלדון אדלסון ועושה את דברו, ובפרט תומך בנתניהו במידה שמגיעה לעיתים להאשמות (בינתיים מפי פרשנים שונים, אך עדיין לא מטעם הגורמים המוסמכים) בתרומה אסורה.  אבל מה אפשר לראות מנתונים?

כרגיל, אין הרבה נתונים שאפשר להסתמך עליהם.  מה שמצאתי הוא נתוני חשיפה של העיתונים השונים.  "חשיפה" היא אחוז האוכלוסייה הבוגרת שנחשפת לעיתון, כלומר קראו ממנו משהו, בין אם במסגרת מנוי על העיתון, או שקנו אותו ברחוב, או שקיבלו אותו ממישהו אחר, או נתקלו בו בחדר ההמתנה של רופא השיניים.  זה שונה מ"תפוצה" שהוא מספר העותקים שהופץ, וסביר שבממוצע כל עותק נקרא על ידי יותר מאדם אחד.

נתוני החשיפה חשובים לעולם הפירסום, ולכן יש מי שאוסף אותם.  בפרט מאז 1998 יש חברה שעורכת באופן שוטף סקרי אוכלוסין בנושא צרכנות בכלל, ובין היתר חשיפה למדיה (לא רק עיתונות אלא גם רדיו וטלוויזיה).  זה נקרא סקר TGI (Target Group Index), והוא מתפרסם פעמיים בשנה.  לכל סקר כזה מראיינים 10,000 בני 18 או יותר מהאוכלוסייה היהודית.  לפני 1998 היו סקרים של איגוד המפרסמים.  יש כמובן שפע טענות על הסקר, למשל למה הוא מוגבל ליהודים, ומה הקשר בין חשיפה להשפעה.  אבל כמו בהרבה מקרים אחרים זה מה יש.  הגרף הבא מראה את התוצאות עבור עיתונים יומיים.  עיתוני סוף השבוע זוכים כרגיל לחשיפה גבוהה יותר.

exp-daily

 

אז ישראל היום הפך לעיתון הנחשף ביותר תוך 6 שנים מהופעתו, שזה ללא ספק הישג.  אבל אי אפשר להאשים אותו בירידה שחוו העיתונים האחרים, ובפרט ידיעות ומעריב.  שניהם הדרדרו ברציפות כבר 20 שנים לפני שהוא נוסד, כנראה בעיקר בגלל המעבר של חלקים בציבור לצריכת חדשות וידיעות אחרות ברשת האינטרנט.  לפני ההדרדרות, אגב, ידיעות הוכרז כמונופול בשנת 1995 כי התפוצה שלו עברה את 50% (ההכרזה בוטלה ב-2010).  ההדרדרות של ידיעות דווקא נפסקה מאז 2010 בערך, ומאז ידיעות וישראל היום די יציבים עם פער קטן לטובת ישראל היום. מעריב המשיך להדרדר ובפרט נפל קשות בסוף 2012, אחרי שנמכר לאחר כמה שנים בבעלות נוחי דנקנר.  העלייה של כלכליסט ב-2010 כנראה כתוצאה מהשקת המוסף שלו (שיוצא ביום חמישי, ולכן נספר במסגרת העיתונים היומיים ולא במסגרת עיתוני סוף השבוע).

מה שחסר כאן הוא ההשפעה של ישראל היום על שוק הפרסום, ובפרט על מחירי הפרסומות בעיתונים ומכאן על הכנסותיהם.  לפי פרסומים שונים ישראל היום מכר פרסומות במחירי הפסד ובכך גרם לירידת מחירים כללית ולהתמוטטות המודל העסקי של העיתונים האחרים.  על ישראל היום עצמו זה לא השפיע כי כנראה מעולם לא היה לו מודל עסקי.

מקורות

סקר TGI מתפרסם אמנם פעמיים בשנה, אבל לא מצאתי שום מקור שמכיל את כל המידע ההיסטורי.  הנתונים לגרף לוקטו אם כן מידיעות שפורסמו בעיתונים שונים (ידיעות, הארץ, דהמרקר, העין השביעית, ועוד) לאורך השנים כל פעם שיצא סקר חדש.  הנתונים על פוסט מאוחדים עם נתוני מעריב הבוקר מהסקרים האחרונים.  עדכון: קיבלתי גם נתונים על השנים 2006-2010 ישירות מחברת קנטר מדיה שעורכת את הסקר, וזה עזר להשלים כמה נקודות חסרות.

הוצאות בריאות

מפעם לפעם נתקלים בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס בלוח שיש בה את כל מה שצריך — כל הנתונים על נושא מסויים לאורך הרבה שנים, ולא צרי לחפש השלמות ותוספות.  לוח 6.1 בשנתון של 2017 הוא כזה (עדכון: בפוסט המקורי היה 2016).  יש בו את ההוצאה הלאומית על בריאות מאז 1972 (אם כי למרבה הצער רק עד 2014), מחולקת לפי סוג ההוצאה.  הנתונים הם במחירי 2010, ומשקפים הוצאה כוללת.  כיוון שההוצאה הזו נועדה לספק בריאות לכל תושבי המדינה יותר מעניין לראות את ההוצאה לנפש, אז נירמלתי את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה בכל שנה.  באותה הזדמנות גם עדכנתי למחירים נוכחיים.  כשמציירים את התוצאה בגרף זה יוצא כך.  הערה: הקפיצה ב-1984 נובעת משינוי בחשבונאות (התחילו לקחת בחשבון פנסיה תקציבית ובלאי) ולא משקפת שינוי אמיתי.

 

health-exp-pop

אז ההוצאה לנפש על בריאות הכפילה את עצמה ב-40 השנים האלה, ובאופן כללי עלתה די ברציפות פרט לתקופת ממשלת בגין ,ירידה קלה לא מוסברת בתחילת שנות ה-90, ועוד ירידה קטנה באינתיפדה השנייה.  מעניין גם להסתכל על כל רכיב בפני עצמו:

  • הוצאות אדמיניסטרטיביות התחילו לגדול רק בשנות ה-90, וגדלו פי 3 במהלך התקופה, אבל עדיין נמוכות.
  • ההוצאות לנפש על בתי חולים ומחקר הן די יציבות במהלך התקופה מאז המהפך.  בעבר הן היו בערך חצי מההוצאה הכוללת, כיום פחות משליש.
  • הגידול המשמעותי ביותר באופן אבסולוטי הוא בהוצאות על מרפאות ורפואה מונעת, שגדלו פי 2.6 וכיום הן הרכיב הגדול ביותר.
  • ההוצאות על ריפוי שיניים גדלו פי 2.4.
  • הוצאות פרטיות הן חלק קטן מההוצאות הכלליות, אבל הן רשמו את הגידול הגבוה ביותר.  ההוצאה על רופאים פרטיים גדלה פי 3.5, וההוצאה על רכישה פרטית של תרופות ואספקה רפואית גדלה פי 7.2.  ביחד מדובר כיום על הוצאה ממוצעת של כ-770 שקל לאדם לשנה.  ב-1973 זה היה כ-167 שקלים (במחירים של היום).
  • הרכיב היחידי שבו הייתה הקטנה הוא ההשקעה בתשתיות וציוד קבוע.  לאורך כל התקופה הייתה ירידה של כ-14%, אבל זה לא רציף.  ההקטנה המשמעותית הייתה מיד אחרי המהפך, כאשר ההשקעה ב-1982 הייתה פחות מחצי מזו של 1975.  בשלושים השנים מאז 1982 הייתה עלייה של 40%, אבל כאמור זה עדיין לא מפצה על הירידה ההיא.

לוח 6.3 גם מעניין כי הוא תופס רגע של שינוי מהפכני באיך שכל זה ממומן.  הכוונה להשפעות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקודם על ידי חיים רמון כשהיה שר הבריאות בממשלת רבין.  החוק הזה החליף את דמי החבר בקופות החולים (שנכללים בהוצאות משקי הבית לפני 1995) במס בריאות פרוגרסיבי שנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהממשלה אחראית להשלמת התקציב הדרוש למימון סל הבריאות.  כמה שנים לאחר מכן נעשה צעד נוסף על ידי ראש הממשלה נתניהו, שהחליט על ביטול המס המקביל (כמובן בחוק ההסדרים).  המס המקביל היה מס על מעסיקים שהיו חייבים להכפיל את תשלומי הבריאות של העובדים שלהם (על כל שקל שעובד שילם לקופת החולים, המעביד הוסיף עוד שקל).  נתניהו ביטל אותו בטענה שזה יקטין את עלות ההעסקה ובכך יאפשר למעסיקים להעסיק יותר עובדים.  בנוסף נטען שאין צורך בהכנסה מסומנת למנגנון הבריאות כי בלאו הכי הממשלה מחוייבת לכסות את עלות סל הבריאות.  אלא שלפי ניתוח של משרד הבריאות סעיפים אחרים הועברו למסגרת התקציב הרגילה ולכן חשופים לקיצוצים תקציביים שקורים מפעם לפעם, וההוצאה הציבורית על בריאות הולכת ונשחקת.  אם המס המקביל היה נשאר, הוא היה מכסה את כל ההוצאה הממשלתית על בריאות ואפילו משאיר עודף.

 

health-funding

קריאה נוספת

טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, פברואר 2010.

מקורות

כאמור לוחות 6.3 ו-6.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של 2017.  לוח 6.3 מתחיל רק ב-1990.  יש לוחות דומים גם בשנתונים קודמים, אבל הם אינם מכילים אותה רמת פירוט ובפרט אינם כוללים נתונים על המס המקביל.

נתניהו – נתונים במקום ספינים

בתקופת בחירות מרבים להתווכח בלהט על הצלחותיהם וכישלונותיהם של המועמדים.  למרבה הצער זה כרגיל מבוסס על שמועות ועל תחושות, והרבה מהשיח הוא בעצם ספינים ותגובות על ספינים שנועדו להסיח את הדעת וליצור תמונה מוטה לצד זה או אחר.  רק לפעמים מנסים להציג נתונים ומציירים גרף של מדד כלשהו בשנים האחרונות כדי להוכיח טיעון. אבל הרבה יותר מעניין ומלמד לבחון מספר מדדים שונים ולהשוות אותם לאורך זמן: לא רק מה קרה בתקופת נתניהו, אלא גם איך זה משתווה לאולמרט, שרון, רבין, בגין, ואולי אפילו לתקופה שלפני המהפך. אז הנה כמה השוואות כאלה, לפי נתונים הנגישים לכל מהלמ"ס ואתר התקציב הפתוח. זה לא מתיימר להיות מקיף, אבל כן כולל מגוון היבטים מתוך מה שנאסף בבלוג הזה בשנות קיומו.  זה יצא די הרבה, אתם מוזמנים לשתף.

שנות הליכוד: מבגין עד ביבי

נתניהו מייצג גישה של "ימין כלכלי" שמרני שמאפיינת במידה רבה את כל תקופת שלטון הליכוד מאז המהפך. בתור רקע להשתלטות הגישה הזו צריך להתחיל באינפלציה. כיום היא נמוכה, ויש שיאמרו נמוכה מידי. אבל לא תמיד זה היה כך, ורבים מהבוחרים הצעירים לא זוכרים או לא יודעים כלל על האינפלציה של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. אז ככה זה נראה:

inf-begin

האינפלציה הזו , שהגיעה לשיא של 444%, הייתה תוצאה ישירה של הרפורמה הכלכלית שהונהגה על ידי ראש הממשלה בגין ושר האוצר שלו ארליך בעקבות המהפך של 1977 – בתוספת מזל רע של משבר נפט עולמי. הכלכלה התייצבה לבסוף כתוצאה מהתכנית הכלכלית של ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי, במסגרת ממשלת אחדות לאומית, ובעזרת ירידה עולמית של מחירי הנפט וסיוע נדיב מארצות הברית. בסקלה הזו נראה שהבעיה היחידה הייתה בתקופת בגין, אבל בעצם האינפלציה נשארה באזור ה-20% לשנה עמוק לתוך שנות ה-90. ובכל מקרה, האירוע הזה מטיל את צלו על ניהול הכלכלה מאז ועד היום, כשהשיקול המכריע בהרבה מההחלטות הכלכליות הוא להימנע מלחצים אינפלציוניים כלשהם, לרוב על ידי צמצומים והגבלות על פעילות ממשלתית. זה משתלב עם תפיסה אידיאולוגית הדוגלת בהפרטות והקטנת הקצבות, מתוך חשש עמוק מגרעון בתקציב, כי גרעון מקטין את היכולת לגייס אשראי (חוב גבוה => דירוג אשראי נמוך => ריבית גבוהה על הלוואות וקושי לגייס אשראי). נתניהו הוא מייצג מובהק של הגישה השמרנית הזו, אבל ממש לא ייחודי בכך. התוצאה המצטברת היא כדלקמן:

takziv-norm

מה שרואים כאן זה את התקציב כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). בתחילת שנות ה-90 הוא ירד מהערכים הגבוהים שהיה קודם לכן, ונשאר יציב במשך כעשור על רמה של כ-50% מהתמ"ג. אבל החל מ-2003, כשנתניהו היה שר האוצר, החלה ירידה נוספת עד פחות מ-40% מהתוצר. כלומר הממשלה עושה פחות יחסית לשאר המשק.

הקשר אולי לא ישיר, אבל ההתנהלות הזו משפיעה על הצמיחה, שהיא המדד המקובל ביותר למצב המשק. צמיחה היא העלייה באחוזים משנה לשנה של התוצר המקומי הגולמי. נתוני הצמיחה הריאליים (כלומר צמיחה מעבר לאינפלציה) של מדינת ישראל נראים כך:

growth-begin

אז לפני המהפך של 1977 הצמיחה הייתה לרוב גבוהה, וירדה אל מתחת ל-7% רק בתקופות המיתון הקשות של תחילת שנות ה-50, שנת 1966, ואחרי מלחמת יום כיפור. מהמיתון אחרי מלחמת יום כיפור הצמיחה כבר לא התאוששה, ואחרי המהפך היא נשארה כמעט תמיד מתחת ל-7%, ועלתה מעל זה רק פעם אחת, בתקופת הבועה של חברות האינטרנט בשנת 2000. עם זאת הצמיחה של המשק לרוב גבוהה מקצב גידול האוכלוסייה, וזה מה שחשוב כדי שתהיה פרנסה. בתקופת נתניהו הצמיחה סבירה, אבל בהשוואה ארוכת טווח היא ממש לא מרשימה.

אבל מה הפרנסה הזו שווה? הנה הנתונים על השינוי במשכורת הממוצעת של שכירים בישראל יחסית לאינפלציה, כלומר מה המשכורת שווה באופן ריאלי, יחסית לשנת 1977 (שהיא השנה הראשונה שעבורה יש נתונים נגישים):

wages-inf-ratio

בגלל מנגנוני ההצמדה שהיו בפועל האינפלציה הגבוהה של שנות ה-80 כמעט לא השפיעה על מצב השכירים, אבל הם נאלצו לעשות ויתור קצר-טווח משמעותי במסגרת תכנית ההבראה. למרות זאת, לאורך כל הרבע האחרון של המאה הקודמת הייתה מגמת עליה ברורה, שהסתכמה בעליה של יותר מ-50% במשכורת הממוצעת לעומת האינפלציה. ואילו מאז תחילת המאה ה-21 יש סטגנציה: המשכורת הממוצעת פחות או יותר עוקבת אחרי האינפלציה, אבל העליות המצטברות מבוטלות כל פעם שיש משבר, ולא הייתה עדיין חזרה על השיא שהושג בשנת 2001. בתקופת נתניהו הייתה עליה איטית הקשורה ליציאה מהמשבר העולמי של שנת 2008.

מעניין גם להשוות את הסטגנציה במשכורות עם המשך העלייה בתמ"ג (איור 3), שרוב הזמן היא באופן משמעותי יותר גבוהה מהעלייה בגודל האוכלוסייה. כיוון שרוב העובדים במשק הם שכירים והשכר שלהם לא עולה באופן ריאלי, נובע מכאן שהעלייה בתפוקת המשק בכלל לא משפרת את מצבם של העובדים, אלא מתרכזת בידי בעלי ההון. זאת עדות עקיפה לעלייה באי השוויון ב-15 השנים האחרונות. ולמה לא לצייר גרף שמראה את אי השוויון באופן ישיר? כי אין בנמצא נתונים נגישים ומפורטים על התפלגות ההון במדינה לפי שנים.

מה שלא סבל מסטגנציה היה מחירי הדירות. הנתונים נגישים מאז שנת 1993. השוואה של מחירי הדירות מאז 1993, האינפלציה, והמשכורות מובאת בגרף הבא. כפי שניתן לראות המשכורות עלו יותר מהאינפלציה כמעט כל הזמן. אבל מחירי הדירות הרבה יותר פרועים. בשנות ה-90 הם עלו יותר מהאינפלציה ומהמשכורות, בתקופה מ-2000 עד 2008 הם ירדו קצת או שמרו על יציבות, בעוד האינפלציה והמשכורות ממשיכות לעלות, ואילו מאז 2008 מחירי הדירות עולים שוב באופן חד, והרבה יותר מאשר המשכורות או האינפלציה.

diyur

כדי לראות יותר טוב את המשמעות, הנה הצגה אחרת של אותם הנתונים. לכל אחת משלושת התקופות הגרף הזה מראה את השינוי ביחס בין מחירי דירות למשכורות יחסית לתחילת התקופה. במילים אחרות, ניתן לראות איך מחירי הדירות משתנים בכל תקופה, כאשר המחיר נקוב במספר המשכורות הממוצעות שצריך להשקיע כדי לקנות דירה. בשנות ה-90 (מצויר בחום) הייתה עליה של עד 20% ואז ירידה חזרה. מ-1999 עד 2008 הייתה ירידה של 25% (ירוק). אבל מאז 2008 – ובפרט בתקופת נתניהו – יש עליה חדה ביותר (אדום). כך שהמחאה החברתית לא פרצה במקרה דווקא בתקופה הזו, ובעצם מאז 2011 המצב נהיה עוד הרבה יותר גרוע.

diyur-wages-gov

עם הנתונים אודות עליית מחירי הדירות קשה להתווכח. אבל אפשר גם אפשר להתווכח על הסיבות למצב הזה. דבר אחד ששווה לבדוק הוא קצב בנית הדירות. אבל הקצב עצמו לא באמת מעניין – מה שחשוב הוא היחס בין קצב בנית הדירות לבין גודל האוכלוסייה, כי כשהאוכלוסייה גדלה צריך יותר דירות. אז הנה הנתונים על בנית דירות מנורמלים לגודל האוכלוסייה:

rate-app

וראה זה פלא, זה דומה לדגם שראינו באיור 3 בהקשר של הצמיחה במשק. עד המהפך ב-1977 הקצב האופייני של בנית דירות (חוץ מאשר בתקופות של מיתון קשה) היה בערך פי 3 מהקצב האופייני אחרי המהפך. שתי האנומליות היחידות אחרי המהפך הן בתחילת שנות ה-90, כששר השיכון שרון יזם בניה מסיבית לצורך שיכון העלייה מרוסיה, ולאחר מכן בתקופת ממשלת רבין. האפקט המצטבר של בניה בקצב נמוך יותר יוצרת חוסר, ומכאן עליית המחירים. יפה גם לראות שהתקופה של ירידת מחירים (איורים 5 ו-6, משנת 1999 עד 2008) באה בעקבות סיום הבניה של הדירות שהותחלו בתקופת ממשלת רבין. מבצע הדיור של שרון לא יצר אפקט כזה כי הוא היה מוגבל לדירות קטנות יחסית (3 חדרים, ראה איור 8) במחוז הדרום.

אבל קצב בנית הדירות הוא לא כל הסיפור. השאלה היא גם איזה דירות בונים. לזוגות צעירים יש מטבע הדברים אמצעים מוגבלים, ומצד שני גם הצרכים שלהם צנועים יותר. הם צריכים לכן בשלב ראשון דיור בר השגה, כלומר דירות בגודל סביר ובמחירים נוחים. יותר מאוחר, עם התבססות הקריירה וגדילת המשפחה, יוכלו לעבור לדירות גדולות יותר. המסקנה היא שאחוז סביר מהדירות צריכות להיות של דיור בר השגה, וזו אכן הייתה הדרישה של המחאה החברתית. אבל מה שקורה בפועל מתואר בגרף הבא:

app-sz

אם אתם אופטימיים ניתן לראות כאן אוטופיה: בשנות נתניהו הגענו למצב שבו מעל 55% מהדירות החדשות הן של 5 או 6 חדרים, והקונים אותן גרים יש להניח ברווחה רבה. אבל מצד שני בשנים האחרונות רק 5% עד 8% מהדירות הן בגדלים של עד 3 חדרים, שיכולים להיחשב כדיור בר השגה. בהינתן מבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה בישראל יש להניח שזה לא מספיק. המסקנה היא שיש כאן סימנים לכשל שוק: למרות הביקוש הרב לדיור בר השגה, ענף הבניה בונה לנו דירות פאר גדולות. הסיבה היא שאפשר להרוויח עליהן יותר, ולעזאזל עם הזוגות הצעירים. וזה מתיישב יפה גם עם ההעדפות של הרשויות המקומיות, שמקבלות יותר ארנונה על דירות גדולות (וצריכות לספק פחות שירותים כשהדיירים מבוססים וכבר אין להם ילדים קטנים).

פעולות של נתניהו

עד כאן רוב התהליכים שתוארו היו קיימים במידה רבה גם לפני תקופת נתניהו, והמצב הנוכחי הוא תוצאה מצטברת של מדיניות שנמשכת כבר עשרות שנים. אבל יש גם דברים ספציפיים שניתן ליחס לנתניהו עצמו באופן מובהק, כמו ההקטנה של התקציב יחסית לתמ"ג בתחילת כהונתו של נתניהו כשר אוצר (איור 2).

בחודשים האחרונים התעורר דיון ציבורי (בעקבות פועלה של חברת הכנסת סתיו שפיר) על ההבדל בין התקציב שעליו דנים בתחילת כל שנה לבין התקציב הסופי שנוצר כתוצאה מתוספות והעברות שונות ומשונות במהלך השנה. אבל זה רק חלק מהסיפור, ואפילו לא העיקר. כפי שראינו, בתקופת נתניהו כשר אוצר התחילה מגמה של ירידה משמעותית בהיקף הפעילות הציבורית כאחוז מהתוצר הגולמי. החלק הגלוי בירידה הזאת היה הקטנת תקציב המדינה כפי שהוא מאושר בכנסת (מה שרואים באיור 2). אבל נלווה לכך גם קיצוץ סמוי, שנבע מהגדלת חוסר הביצוע של התקציב שכבר אושר (איור 9). במילים אחרות, נתניהו היה אחראי על קיצוץ ענק בתקציב, יותר גדול מכל הקיצוצים ששומעים עליהם בחדשות, והוא עשה את זה בלי שמישהו ישים לב ובלי לקבל שום אישור מגורמים אחרים, למשל וועדת הכספים. אפשר לייחס את זה לנתניהו כי הדגם חוזר על עצמו: יש ירידה בביצוע כשנתניהו התמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה, ירידה נוספת כשהוא מתמנה לשר אוצר, ושוב ירידה כשהוא מתמנה לראש ממשלה בפעם השנייה – בכל המקרים יחסית למה שהיה לפניו. עלייה בביצוע יש רק אחרי המחאה החברתית של 2011.

מה זה בעצם "חוסר ביצוע"? מן המפורסמות הוא שהדיונים על התקציב ועל קיצוצים בו הם מהסוערים ביותר בכנסת, ומקור למגוון עסקאות קואליציוניות. אבל אפילו אם שר האוצר מסכים בסוף להקצות כסף בתקציב, זה לא אומר שהכסף יגיע ליעדו בפועל – זה תלוי בכך שהאוצר אכן יבצע את חוק התקציב. ומסתבר שזה לגמרי לא מובן מאליו. וכך, בתוקף תפקידו כשר האוצר, נתניהו הגיע לשיא בחוסר ביצוע של התקציב, בסיועו של החשב הכללי דאז ירון זליכה. חוסר ביצוע כזה משמעו קיצוץ גדול בתקציב בפועל, שאינו מתוכנן ואינו מאושר לא על ידי מליאת הכנסת ואפילו לא על ידי ועדת הכספים. בשנים 2003-2004 הקיצוץ בפועל הזה הגיע ללא פחות מ-12% מהתקציב המקורי – הרבה יותר עמוק מכל הקיצוצים שדנים בהם בכנסת ובתקשורת.

gap

ברגע שמבינים את עומק חוסר הביצוע של התקציב זה מעמיד באור אחר לגמרי כל מיני טיעונים ששומעים מהאוצר ומפוליטיקאים שמתנגדים לרעיון של מדינת רווחה. בפרט כל הטיעונים על סכנת גרעון ועל מחסור במשאבים לביצוע תכניות חברתיות הם מטעים ולא מדויקים. כדי להדגיש, הגרף לעיל (איור 9) מראה את הביצוע יחסית לתקציב המקורי, כפי שאושר בחוק התקציב – לפני תוספות שמתווספות אליו במהלך השנה. ובכל השנים שיש עבורן נתונים פרט לאחת הביצוע היה קטן יותר מהתקציב המקורי הזה. משמעות הדבר שכל התוספות שנעשו במהלך השנה לא נוצלו והעיסוק בהן היה לסרק (או לחילופין ניצלו את התוספת, אבל התעלמו מחלק יותר גדול מהתקציב המקורי, ואז הדיון המקורי היה לסרק).

נתניהו רואה עצמו כמר כלכלה, ומעבר לריסון התקציבי נקט בעוד מספר פעולות. אחת הפעולות הבולטות שלו הייתה בנושא הפנסיות. נתניהו היה שר האוצר ש"פתר" את בעיית החובות האקטואריים של קופות הפנסיה (התחייבויות לתשלומים עתידיים לכשהחוסכים ייצאו לפנסיה, שהיו יותר גבוהות מהסכומים שנצברו בקופות). לא לטעות – זו הייתה (ובמידה מסוימת לפחות עודנה) בעיה קריטית שמחייבת מציאת פתרון. אבל הפתרון של נתניהו היה להעביר את הכסף לשוק ההון, מתוך הנחה שהתשואה שם תהיה מספיק גבוהה. בבדיקת תשואות לאורך זמן רואים שאכן לטווח מספיק ארוך (מעל 10 שנים) זה כנראה די נכון, והתשואה מספיק גבוהה. אבל הבעיה היא אחרת. קופות הפנסיה מחזיקות מאות מיליארדי שקלים. כשכל הכסף הזה נשפך כמעט בבת אחת על שוק ההון, השתנו כללי המשחק: בשוק הון מתפקד, חברות מגייסות כסף שהן צריכות כדי לגדול ולהתבסס, והן משלמות בריבית (במקרה של אגרות חוב) או בחלק מהבעלות עליהן (במקרה של מניות) כדי לפצות את המשקיעים על הסיכון שהם לוקחים (כי לפעמים ההשקעות לא מניבות את הפרות המצופים). אבל כשיש כל כך הרבה כסף שמחפש אפיק השקעה החברות לא צריכות להתאמץ, ויתרה מכך, הן מתפתות לקחת כסף שהן לא באמת צריכות מתוך הנחה שהן תמצאנה מה לעשות אתו. קוראים לזה בועה, ובמשבר העולמי של 2008 היא איבדה אויר והתחלנו לראות תספורות. אז מה עשו קופות הפנסיה? כיוון שהשוק בארץ קטן על כמות הכסף שיש להן, הן משקיעות חלק מהכסף בחו"ל. וכך הכסף של הפנסיות בארץ מסתכן בשווקים בלתי מוכרים, ואגב כך תורם לצמיחה של מדינות שונות ברחבי העולם במקום לתרום למשק הישראלי. האלטרנטיבה, אגב, היא להשתמש באג"ח מדינה ייעודיות – אבל זה נוגד את ההשקפה של ממשלה קטנה שאינה אחראית לאזרחיה. חלק מהסיפור הזה מודגם בגרף הבא, שמראה את העלייה הדרמטית ואחר כך את הירידה בהשקעות בשוק ההון המקומי.

giyus

היבט אחר לגמרי של נתניהו הוא בהקשר של פעילות פרלמנטרית וניהול ענייני המדינה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה צעירה יחסית, ואין לה חוקה. אמנם להלכה יש בה רשויות שלטון נפרדות, אבל למעשה הרשות המבצעת (הממשלה) מהווה חלק דומיננטי מתוך הרשות המחוקקת (הכנסת), עד כדי כך שהיא יכולה לקבוע לחלוטין את סדר היום של הכנסת, להעביר או לחסום חוקים, ובאופן כללי להתחמק לגמרי מביקורת של נבחרי הציבור. זאת בניגוד למשל לארצות הברית, שבה יש הפרדה מוחלטת כמעט בין הרשות המבצעת והמחוקקת, וגם הקונגרס עצמו מחולק לשני בתים כדי להגביר את הבלמים והאיזונים.

כיוון שבישראל אין איזונים ובלמים כאלה, מעמד הכנסת נקבע בעצם על ידי הרצון הטוב של ראש הממשלה. ובשנים האחרונות עושה רושם שיש נטייה גוברת והולכת של הרוב לכפות את דעתו ולאיין מתוכן את הדיון הפרלמנטרי. אבל לפעמים אפילו זה לא מספיק. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בשימוש בחוק ההסדרים. חוק זה בא לעולם כחלק מתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ואיפשר לממשלה להעביר באבחה אחת אוסף של רפורמות שהיו נחוצות לצורך מימוש התכנית. בשנים שלאחר מכן המשיכו להשתמש בחוק כזה כל שנה, לרוב בצמוד לאישור תקציב המדינה, כדי להעביר רפורמות נוספות ולדחות את ביצוען של אחרות. אבל היקף השימוש היה מוגבל: אורך החוק מעולם לא עלה על 13 עמודים, כפי שמתואר בצד שמאל של הגרף הבא:

hesder

העליות בשימוש בחוק ההסדרים מאז 1997 דומות לעליות באי ביצוע התקציב (איור 9). קפיצת המדרגה הראשונה בשימוש בחוק ההסדרים הייתה כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. כאמור, לפני זה החוק מעולם לא עבר את 13 העמודים. אחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16 עמודים. קפיצת המדרגה השנייה הייתה כשנתניהו התמנה לשר האוצר בממשלת שרון. החוק הגיע ללא פחות מ-118 עמודים (111 בחוק המקורי ועוד תיקון של 7 עמודים) – יותר מכפול השיא הקודם. אבל הביקורת על השימוש המופרז בכלי הזה עוררה את היועצת המשפטית של הכנסת לנסח כללי חקיקה ראויים בשנת 2006, במטרה למנוע שימוש לרעה שאינו קשור ישירות לתקציב. ואכן בשנים שלאחר מכך (כשנתניהו היה באופוזיציה) נפח החוק הלך וירד. אבל אז הוא חזר, והביא אתו את השיא של כל הזמנים: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.

אחת הסיבות לירידה במעמד הכנסת היא שכל כך הרבה חברי כנסת משרתים בממשלה ולכן לא תורמים ולרוב גם מקשים על פעילות הביקורת החיונית של הכנסת. גם בתחום הזה נתניהו מחזיק במספר שיאים לאומיים. ממשלת נתניהו השנייה (שכיהנה בשנים 2009-2013) החזיקה בשיא מספר השרים (הגיע ל-30 כולל ראש הממשלה עצמו), שיא מספר המשרדים (28, כולל פנינים כמו מודיעין, אסטרטגיה, הגנת העורף, ושת"פ אזורי), ושיא מספר סגני ראש הממשלה (6 רוב הזמן, אבל לתקופה קצרה 7). בממשלה הנוכחית מספר השרים וסגני ראש הממשלה הוקטן, אבל דווקא מספר המשרדים עלה ל-29 (החזרה לפעילות של המשרד לענייני ירושלים).

מעבר לפן הכלכלי, יש (או ליתר דיוק, אין) לנתניהו גם פעילות מדינית. צורה אחת למדוד את התוצאות של (חוסר) הפעילות הזו היא על ידי מספר המדינות החברות באו"ם התומכות בהקמת מדינה פלסטינית, דבר שנתניהו טוען שהוא פועל לסכלו. די ברור שהוא לא ממש מצליח, ובתקופתו כראש ממשלה עם ליברמן כשר חוץ הפלסטינים חוו עלייה מרשימה בתמיכה בהם, שמקיפה כיום את הרוב המכריע של מדינות האו"ם – ומגיעה קרוב מאוד למספר שמכיר בישראל. יתרה מזאת, ההקבלה בין שני הקווים החומים בגרף (אלה שמכירים בפלסטין ואלה שמכירים גם בפלסטין וגם בישראל) מראה שהתוספת באה מקבוצת המדינות שקודם לכן הכירו בישראל אבל לא בפלסטין. מעניין גם שבמקביל בתקופת נתניהו בעצם בונים הרבה פחות בשטחים מאשר קודם, אבל הוא לא משכיל לנצל את הקיצוץ הזה לצורך ביסוס התמיכה הבינלאומית בעמדת ישראל אלא להיפך – המעט שכן בונים גורם לביקורת גוברת על ישראל.

pal_diprec

ולמרות שזה ממש ממש לא העיקר, אי אפשר לצאת פטור בלי שום התייחסות לפן האישי – ובפרט להוצאות המדוברות של מעון ראש הממשלה. למרבה המזל תקצוב מעון ראש הממשלה נעשה בסעיף נפרד של תקציב המדינה, כך שקל לעקוב אחריו. ואם עושים זאת מגלים שאכן ההוצאות בשנים האחרונות עלו בהרבה על ההקצאה (אפילו אחרי שהעלו את ההקצאה) ועל ההוצאות של קודמיו בתפקיד (ככל שיש נתונים נגישים באתר התקציב הפתוח). אבל מסתבר שהיה ראש ממשלה קודם אחד שגם אצלו הייתה עליה דומה בהוצאות. באופן לא מפתיע, גם לו קראו נתניהו…

house

אפשר גם אחרת

כפי שניתן לראות מכמה מהתיאורים לעיל, נתניהו מיישם משנה סדורה של ימין כלכלי ומדיני. בשדה המדיני הוא לא מאמין בהסדר עם הפלסטינים ומנסה למשוך זמן. בשדה הכלכלי הוא מאמין בשוק חופשי, ממשלה קטנה, וכתוצאה מכך בקיצוץ ההוצאות הציבוריות, ומצד שני אינו מאמין במדינת הרווחה ובאחריות המדינה לאזרחים. הטענה מאחורי מדיניות כזו היא שמדינת הרווחה "פשטה את הרגל" ואי אפשר לקיים אותה, כיוון שהוצאות הרווחה עולות והמשק אינו יכול לעמוד בהן.

למרבה המזל ניתן להעמיד את הטענה הזאת במבחן המציאות. באמצע התקופה הארוכה שבה הימין הפוליטי והכלכלי נותן את הטון בישראל (37 השנים מאז המהפך של 1977) הייתה תקופה קצרה של 3 שנים שבה התהפכו היוצרות וסדר העדיפויות השתנה באופן מהותי. המדובר כמובן בתקופת ממשלת רבין. הנה גרף אחד שמדגים את ההבדל: השינוי המצטבר בתקציב החינוך לאורך שנות הממשלה, עבור כל הממשלות מאז 1992 (השנה הראשונה עבורה יש נתונים באתר התקציב הפתוח), ובפרט העלייה המשמעותית בתקופת רבין.

tak-ed-gov

בממשלת נתניהו השנייה הייתה בהתחלה גם עלייה קטנה, כתוצאה מהרפורמה שהם ירשו מיולי תמיר, ואז ב-2013 הייתה עלייה גדולה, כתוצאה מהמחאה החברתית. אבל אין מה להשוות עם מה שרבין עשה בתור מדיניות.

אבל ממשלת רבין לא השקיעה רק בחינוך. בתקופת ממשלה זו עלה גם תקציב הרווחה, נסללו יותר כבישים, הונחו יותר צינורות ביוב, נבנו יותר דירות (איור 7, הרבה מהן ביוזמה ממשלתית), ועוד מגוון פעולות לטובת הציבור. במקביל הועלה החלק היחסי של מיסים ישירים פרוגרסיביים בהכנסות המדינה, וירד חלקם של המיסים העקיפים הרגרסיביים כמו מע"מ. ומה קרה עם המשק כתוצאה מכל זה?

  • האבטלה ירדה מכ-11% לכ-7% — אולי הירידה התלולה ביותר בתולדות המדינה, וגדל מספר המועסקים במשרה מלאה.
  • הצמיחה הייתה בסדר גמור (איור 3).
  • האינפלציה לא הרימה ראש, והמשכורות עלו קצת יותר מהאינפלציה בכל מקרה.

והיה גם כמובן תהליך אוסלו, שהשרה אווירה כללית של תקווה ואופטימיות באוויר. לפחות עד שהכל נקטע וקבלנו את נתניהו.

קריאה נוספת

יש מגוון נושאים שאין לי עליהם חומר בבלוג.  הנה כמה מצביעים.

 

ראש ממשלתנו היקר

השבוע צפוי מבקר המדינה לפרסם דו"ח על הוצאות מעון ראש הממשלה, שיעשה סדר באופן רשמי בדיווחים העיתונאיים והרכילותיים של השנים האחרונות בנוגע לגלידה, נרות ריחניים, יין, ועוד.  אבל במקביל מעניין לראות את ההוצאות הכוללות של משפחת נתניהו לעומת ראשי ממשלה קודמים (ואפילו לשכת ראש הממשלה דורשת לפעמים "לחקור את כולם").  בעצם קל מצוא את זה בתקציב המדינה, בסעיף המיוחד שנקרא "הוצאות בית ראש הממשלה".  אז הנה מה שיש שם, מאתר התקציב הפתוח, שמחזיק מידע החל משנת 1992.  הנתונים מתואמים לאינפלציה, כלומר כולם במחירי היום.

house

קודם כל ראוי להבחין בין התקציב המקורי כפי שאושר לתקציב ההוצאות כפי שנעשו בפועל.  מה שמעניין (או משעשע) הוא שנראה שהתקציב מנסה לעקוב אחרי ההוצאות, ולא שההוצאות מתאימות את עצמן לתקציב.  התקציב המקורי (מצוייר בקו ירוק) נוטה להשאר קבוע לאורך שנים (והרבה פעמים זה ממש אותו מספר, והירידה הקלה שנראית בגרף היא כתוצאה מהתיקון לאינפלציה).  אבל אז מישהו שם לב שההוצאות בפועל (מצוייר באדום) עלו באופן משמעותי לעומת ההקצאה, ומעדכנים את ההקצאה במדרגה חדה.  שתי המדרגות העיקריות שרואים בנתונים הם בשנים 1999 ו-2010.  ובשני המקרים ראש הממשלה שבתקופתו ההוצאות עלו ועלו עד שהיה צריך לעדכן את ההקצאה היה נתניהו.  השיא של כל הזמנים הושג בשנת 2012, שבה ההוצאות הגיעו לכדי 3.3 מליון שקלים, ב-50% יותר מההקצאה שהיתה 2.2 מיליון שקלים.  היתה גם מדרגה אחת פחות חדה כלפי מטה, בשנת 2001 אצל ברק.

ואם כבר מסתכלים על הוצאות ראש הממשלה, עוד סעיף שזכה לכותרות בשנים האחרונות היה סעיף הטיסות.  גם זה סעיף נפרד בתקציב, וההיסטוריה שלו מתוארת בגרף הבא.  שימו לב לסקאלה: יחסית לטיסות, ההוצאות על מעון ראש הממשלה נראות כמו כסף קטן.

flights

אז בגדול זו אותה תמונה: הקצאה די קבועה, הוצאות שעולות עד כדי הרבה יותר מההקצאה, ומדרגות שמעדכנות את ההקצאה.  הבדל אחד הוא שבשנת 1999 לא עשו מדרגה גדולה מספיק, והיה צריך להשלים אותה ב-2001.  הבדל נוסף הוא שאולמרט נתן פייט רציני והגיע להוצאות שעוברות את של נתניהו בממשלתו הראשונה — אבל אז נתניהו חזר והגיע לשיא מדהים של 34 מיליון שקלים בשנת 2011 (יותר מפי 2 מההקצאה, שהיתה 15 מיליון).

מצד שני יתכן שיש השפעה לביקורת הציבורית — בשנתיים האחרונות שעבורן יש נתוני ביצוע חלה ירידה דרמטית בהוצאות.  (ירידה יותר קטנה, בשנה האחרונה, נראית גם בנתוני המעון לעיל.)  ובאופן אירוני השערוריה שפרצה בעיתונים אודות התקנת המיטה הזוגית בטיסה ללונדון באפריל 2013, בעלות של חצי מיליון שקלים, היא בשנה שבה הוצאות הטיסות של נתניהו היו הנמוכות ביותר בכל שנותיו כראש ממשלה.

מקורות

הנתנוים כאמור מאתר התקציב הפתוח.  אבל מדובר בתת-תת-תת סעיפים, והמיקום שלהם גם השתנה.

לגבי מעון ראש הממשלה, עד שנת 2012 הסעיף הרלוונטי היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / בית ראש הממשלה.  יש גם סעיף נפרד של אבטחת בית ראש הממשלה (לפחות בחלק מהשנים) שאותו לא כללתי. משנת 2013 הסעיף הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / הוצאות בית ראש הממשלה.

לגבי טיסות, עד 2012 הסעיף היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / נסיעות לחו"ל.  משנת 2013 הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / נסיעות ראש הממשלה לחוץ לארץ.  יש גם סעיף של השתתפות גורמי חוץ בנסיעות לחו"ל, שמופיע בסימן מינוס, כלומר זו בעצם הכנסה שמשקפת תקצוב נסיעות על ידי גורמים שונים, שחוסכים כסף לתקציב המדינה.  זה כנראה הסעיף שאולמרט לא ממש דייק בו לפי הפרשות שנקשרו בשמו.  בכל אופן, הנתונים בגרף ההוצאות בפועל לעיל כוללים הפחתה של העלות על פי הנתון בסעיף הזה.

כביש דו-דבשתי

באותו מקום שיש נתונים על צינורות יש גם על כבישים.  פחות מרתק, אבל כיוון שכבר הסתכלתי על זה למה לא לשתף.  אז הנה הנתונים של הלמ"ס.

roads

החלק המפתיע הוא השוני העצום בהשקעה בתשתיות לאורך השנים.  שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: אמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר בן-גוריון), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר).  מצד שני ממשלת בגין וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים, מה שמתאים לתפיסה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשרותים, אבל לא עם היומרות לעזור למשק.

צריך לציין גם שזה רק חלק מהתמונה, כי נכללים רק כבישים חדשים ולא הרחבה או שיקום של כבישים קיימים.  עד 1999 סלילת כבישים חדשים אכן היתה הרוב.  מאז שנת 2000 יש יותר דגש על הרחבות ושיקום על חשבון סלילת הכבישים החדשים.

מקורות

גם זה מלוח 22.1 בשנתון הסטטיסטי לשנת 2014.

הפנסיה והבועה

פנסיה היא נושא גדול, והרבה כותבים עליו.  אבל בהקשר של פנסיה בארץ יש היבט אחד מעניין במיוחד, ושיש עליו גם נתונים אמינים וזמינים.  המדובר ברפורמה הגדולה של נתניהו כשר אוצר ב-2003 (כמובן כחלק מחוק ההסדרים).  זאת לא הייתה הרפורמה היחידה — היו עוד הרבה לפניה.  אבל היא זאת שעשתה שינוי של ממש.

המהות של הרפורמה הזאת היתה ברוח המפקד: להקטין את אחריות המדינה לאזרחיה ולהעביר כספים לשוק החופשי.  בעבר הרחוק המדינה נהגה להנפיק "אגרות חוב מיועדות" שהיו מיועדות אך ורק לחסכון לפנסיה.  זה היה בטוח לגמרי, כי המדינה הבטיחה תשואה של 4-6.2% מעבר למדד (תלוי מתי), וקרנות הפנסיה היו חייבות לקנות כמעט רק את זה (לפחות 93%).  אבל אז האוצר הגיע למסקנה שהם לא יכולים לעמוד בתשלום של תשואה כזאת, וכבר ב-1995 הקטינו את חובת הקניה ל-70%.  ואילו ב-2003 נתניהו הוריד את זה ל-30%, והוריד בהתאמה את כמות אגרות החוב המיועדות שהמדינה מנפיקה.  הרעיון היה ששאר הכסף יושקע בשוק ההון, שם תהיה תשואה גבוהה מספיק כדי לכסות תשלומי פנסיה עתידיים.

אז הוא אכן הושקע, כפי שניתן לראות בגרף הבא.  הגרף הזה מראה נתונים מהבורסה, ובפרט את גיוס ההון, כלומר כמה כסף החברות השונות הצליחו לקבל, מותאם לאינפלציה (כלומר במחירים של היום).  ואכן החל מ-2004 יש עליה משמעותית בגיוס ההון, שהגיע לשיא של 126 מיליארד שקל בשנת 2008.  לשם השוואה, באותה שנה כל תקציב המדינה היה בערך 350 מיליארד שקל (ומתןך זה תקציב המשרדים הכלכליים היה רק כ-2%, כלומר 7 מיליארד). כתוצאה מהמשבר העולמי ב-2008 הייתה ירידה חדה, אבל עדיין הקצב הוא בערך פי 4 ממה שהיה לפני 2003 — סדר גודל של 50 מיליארד שקלים כל שנה.

giyus

האמת, גם התשואה היתה ממש טובה.  כפי שראינו בפוסט קודם, השנים 2003-2007 היו הטובות ביותר בהיסטוריה של הבורסה, ומחירי המניות עלו במאות אחוזים.  אבל צריך גם לשאול למה הם עלו כל כך.  האם התעשיה הישראלית פרחה בצורה מופלאה כתוצאה מהשקעות הענק שהטייקונים קיבלו? האם יצרו אלפי מקומות עבודה והעלו את התוצר באופן משמעותי? לא ממש.  בשנים 2004-2007 היתה צמיחה נאה של 5.4% בממוצע, אחרי המיתון הקשה בתחילת שנות ה-2000, אבל זה לא היה יחודי.  בשנת 2000 למשל היתה צמיחה של 8.7%, ובשנים 1994-1996 היא היתה 6.3% בממוצע.  ההסבר הכי סביר הוא פשוט עניין של ביקוש והיצע: המשקיעים המוסדיים (מי שמנהלים את קרנות הפנסיה) מצאו את עצמם עם עשרות ומאות מיליארדי שקלים על הידים, והיו חייבים להשקיע אותם במשהו.  אז הביקוש למניות היה גבוה, והמחירים שלהן עלו — והרי לכם תשואה גבוהה (ואגב, כתוצאה מעלית המחירים הזו, בשנים עוקבות הקרנות קיבלו פחות מניות עבור השקעות הענק שלהן).  זה נגמר במשבר של 2008, וכמו שניתן לראות מהגרף קנית המניות ירדה לרמה שהיתה לפני 2003.

אז במה משקיעים?  לחברות יש שני אפיקי גיוס הון בבורסה: מניות ואג"ח (אגרות חוב קונצרניות).  מניות אמורות לשמש מקרים שבהם יש צורך בהרבה כסף יחסית להון העצמי של החברה, ולכן יש סיכון גבוה.  אז בעצם החברה מוכרת חלק מעצמה, ומי שקונה את המניה מקבל חלק מהבעלות על החברה והרווחים העתידיים שלה.  אג"ח נועדו למקרים פחות בעיתיים, והם בעצם הלוואה: החברה מבקשת כסף, ומבטיחה להחזיר אותו עם ריבית מסויימת אחרי זמן מסויים.  לחברות עדיף כמובן אג"ח, כי למה לוותר על חלק מהשליטה בחברה?  ואכן רוב הכסף הולך לאג"ח, לא למניות.  הבעיה היא שמאז הרפורמה החברות כבר לא צריכות להתאמץ, כי כאמור יש כל כך הרבה כסף שמחפש השקעה, וקרנות הפנסיה לא כל כך בודקות.  אז החברות לוקחות הלוואות בריבית נמוכה יחסית, גם כשהן לא ממש צריכות את הכסף כדי לפתח את החברה, מתוך אמונה שיצליחו לעשות משהו עם הכסף ולהרוויח יותר ממה שהתחייבו להחזיר.  כיוון שהמשק הישראלי לא כל כך גדול זה מוביל לעיתים לכל מיני פרוייקטים קצת הזויים בנדל"ן במזרח אירופה, ולחברות שבסופו של דבר לא מרוויחות מספיק, ולכן לתספורות שבהן המשקיעים לא מקבלים בחזרה את מה שהובטח להם.

ומזה ברור מה משותף לסיפור המניות ולסיפור האג"ח: הרצון להבטיח תשואה על ידי השקעה בשוק ההון לא לקח בחשבון שמדובר ביותר מידי כסף ופחות מידי שוק.  הגודל של החסכון הפנסיוני המצטבר פשוט גדול על הבורסה של תל-אביב והמשק הישראלי.  אז חלק מהכסף מושקע בכלל בחו"ל, ומה שנשאר כאן יוצר בועה.  נקווה שלא תתפוצץ לנו בפנים, כי כאמור הפנסיה שלנו תלויה בזה.  בכל מקרה, מומלץ למי שמתקרב כדי 10 שנים מהפנסיה לעבור לקרן הסולידית ביותר האפשרית (ובכך לדמות את "המודל הצ'יליאני"), כי כפי שראינו בפוסט קודם בטווח קצר מזה לא צריך שהבועה תתפוצץ: אפילו פלקטואציות רגילות במניות יכולות למחוק את התשואה.

מקורות

אתר הבורסה, קטגוריה גיוס הון לפי סוגי נירות הערך, רב שנתי.  השתמשתי בנתונים של 2000 ו-2014.

מה שחסר הוא פדיונות של האג"ח, מה שיאפשר חישוב של גיוס ההון נטו.

קריאה נוספת

יש כאמור הרבה מקורות על עינייני פנסיה.

  • סדרה של 10 כתבות של שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט, כולל ראיונות עם מנהלי קרנות פנסיה.
  • כתבה של רן לוי על ההיסטוריה של הפנסיה מאז המאה ה-17.
  • אתר פורום החוסכים לפנסיה, עם חדשות עדעניות והרבה מידע רקע.
  • כתבה מדה מרקר מלפני שנתיים על הסיכון מהגדילה המוגזמת של שוק ההון.

מסדרים אותנו

חוק ההסדרים שוב על השולחן, אז שווה להיזכר מאיפה התועבה הזו נפלה עלינו.

זה התחיל מהאינפלציה התלת-ספרתית (444% בשנה) מבית היוצר של בגין, ארליך, וארידור, שרצו ליברליזציה של המשק ולהיטיב עם העם.  מי שבסופו של דבר הצליח להחזיר את המשק לפסים היו פרס ומודעי עם תכנית הייצוב של 1985, שהתבססה על שלושה חוקים:

  • חוק הקפאת המחירים של מוצרים ושרותים, שמנע עלית מחירים נוספת, והכניס את מחירי רוב המוצרים הבסיסיים לפיקוח ממשלתי. במקביל היתה גם הקפאת שכר כללית בתאום עם ההסתדרות והתעשיינים.
  • חוק לביצוע תיאומים לתנאי אינפלציה למס הכנסה, שהחליף את החוק למיסוי בתנאי אינפלציה שנחקק כבר ב-1981 והיה סבוך יותר. החוק הזה דרש הגשת דוחות מתואמים לאינפלציה ונתן הגנה על הון עצמי שנשחק בגלל האינפלציה.
  • חוק ההסדרים, שאיפשר לממשלה להעביר החלטות ותקנות שונות שיאפשרו לה לעמוד ביעדי ייצוב המשק.

בנוסף, התכנית נהנתה מסיוע אמריקאי מיוחד ומירידת מחירי הנפט בעולם.

כשהתכנית לייצוב המשק הצליחה והאינפלציה ירדה התחילו להוציא מוצרים מפיקוח, וחוק התיאומים לתנאי אינפלציה גם נהיה פחות רלוונטי כשהאינפלציה ירדה, והוא בוטל ב-2008.  מה שנשאר לנו הוא חוק ההסדרים, והוא דוקא עולה ופורח.  הגרף הבא מראה את האורך של החוק בעמודים בשנים השונות.  בחרתי בעמודים ולא בסעיפים, כי יש שונות רבה באורכי הסעיפים משורה אחת ועד עמודים רבים, כך שעמודים נותנים תמונה טובה יותר על היקף החומר.  צריך לציין שהעברת החוק בשנים שונות היא לא תמיד אותו דבר: לרוב זה צמוד לתקציב אבל לפעמים לא; לרוב זה נעשה במקשה אחת אבל לפעמים בחלקים או תוך תיקונים; לרוב זה נקרא חוק ההסדרים אבל לפעמים בשמות אחרים.  הגרף מראה את הסכום של החלקים בכל שנה אם היו כאלה, פרט ל-2003 שאז היו שלושה חוקים מלאים ברצף תוך טיפה יותר משנה.

hesder

אני תמיד האשמתי את פרס בחוק ההסדרים, אבל מהגרף ברור שמי שהפך אותו למפלצת דורסנית הוא נתניהו (יש להניח שבשיתוף פעולה של משרד האוצר).  ההשתוללות התחילה כשנתניהו נהיה ראש הממשלה בפעם הראשונה — לפני זה החוק מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים, ואחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16.  קפיצת המדרגה השניה היתה כשנתניהו מונה לשר האוצר: חוק של 111 עמודים ותיקון של עוד 7.  השיא של כל הזמנים היה כשנתניהו הגיע לראשות הממשלה בפעם השניה: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.  זה קרה פחות מ-3 שנים אחרי שהיועצת המשפטית לכנסת פירסמה הנחיות אודות הליך החקיקה הראוי, כדי למנוע שימוש לרעה לצרכים שאינם קשורים לתקציב.  ואכן בשנתיים הבאות, שבהן נתניהו לא היה בתמונה, היקף חוק ההסדרים ירד באופן משמעותי (19 עמודים ב-2008).  אבל אז הוא חזר.

אחת ההנחיות של היועצת היתה שהחוק אמור להכיל רק עניינים הקשורים ישירות לתקציב המדינה באותה שנה.  בעזרת הנתונים אפשר לראות שזה לא מתקיים.  בגרף, תיקונים לחוק שהתקבלו באותה שנה כמו החוק נכללים כרגיל עם החוק עצמו.  ואם כל חוק מתייחס רק לתקציב אותה שנה, כל התיקונים אמורים להיות כאלה.  אבל מסתבר שיש גם תיקונים לחוקי הסדרים מלפני שנים רבות; למשל התיקון האחרון, שהתקבל ב-14.7.2014, הוא תיקון לחוק של 1989!  זה קורה כמובן כי החוק כלל הוראות שאינן קשורות כלל לתקציב, במקרה הזה בקשר ליחסים בין צרכני גז לבין ספקי גז, ומאז מאריכים את התקנות האלה כל כמה שנים.  הפעם האריכו אותן עד 2019.  כך שכשהחוק יהיה כבר בן 30 אנחנו צפויים לעוד תיקון והארכה נוספת.

היה רצוי לעבור על כל החוקים ולראות איזה אחוז מהסעיפים באמת עומדים בקריטריונים של היועצת.  אבל יש שם מאות עמודים, ובהרבה מקרים קשה להבין על מה מדובר כי בעצם כל מה שיש שם זה שינויים של חוקים אחרים, בלי פרוט של החוק כולו.

עדכון: כמה שנים מאוחר יותר, החוק רק גדל.

מקורות

באתר הכנסת אפשר למצוא את כל החוקים שהועברו ופורסמו בספר החוקים.  אז עברתי על כולם וניסיתי לזהות את כל אלה שהם ואריאציה של חוק הסדרים או תיקון שלו.  אגב, מסתבר שהצעות החוק הרבה יותר ארוכות מהחוק שמתקבל לאו דוקא כי מורידים סעיפים — פשוט הצעות החוק מכילות דברי הסבר מפורטים שמאפשרים להבין במה מדובר ומה ההקשר, ואילו החוק הסופי לא.

%d בלוגרים אהבו את זה: