ארכיון תג: טרור

תילי טילים

האנושות אוהבת לפתח טכנולוגיה חדשה, וזה תקף גם לכלי נשק.  וגם פיגועי טרור בתקופות שונות נעשו באמצעים שונים — בין היתר היו למשל תקופות של דקירות ותקופות אחרות של דריסות.  האנתיפדה השנייה הייתה הזמן של פיגועי התאבדות.  אבל ברקע זו הייתה גם התקופה שבה העזתים, ובעיקר החמאס, התחילו להשתמש ב"ירי תלול מסלול", קרי רקטות ומרגמות.

(במאמר מוסגר, העזתים התחילו באיחור.  המקרים הראשונים שייכים להיסטוריה הרחוקה: 8 רקטות על בית שאן כבר ב-16.9.1968, כמה על קרית שמונה ב-1.1.1969, שתי רקטות על ירושלים ב-1970, וכמה על פתח תקוה ב-7.7.1971.  הייתה מתקפת הרקטות הגדולה של קיץ 1981, ששנה אחריה פרצה מלחמת לבנון כדי להוציא את ישובי הצפון מטווח הקטיושות.  וכמובן היו 39 הסקאדים של מלחמת המפרץ ב-1991.  אבל מרצועת עזה זה התחיל כנראה רק ב-2001.)

רקטות ופצצות מרגמות עושים הרבה רעש, גם פיזי וגם תיקשורתי.  אז הייתי מצפה שיהיו נתונים מסודרים על זה.  התבדיתי.  חלקית זה כי לא הכל באמת ידוע — לפעמים לא יודעים מה בדיוק ירו וכמה פצצות או רקטות היו ואיפה הם נפלו.  בפרט יש גם כאלה שלא ממש מצליחים ונופלים בתוך שטח הרצועה, ויש מי שסופרים אותם ויש מי שלא (אני לא).  חלקית זה כי סתם אין מי שאוסף נתונים לאורך זמן ומסכם אותם בצורה קונסיסטנטית.

הגרפים הבאים מסכמים ומשווים את הנתונים שמצאתי. אלה נתונים שנתיים.  אבל צריך להיות מודע לכך שיש שונות גדולה גם בין חודשים וימים.  המספרים השנתיים, ובמיוחד הגדולים, לא מפוזרים באופן אחיד על כל השנה, אלא נוטים להיות מרוכזים בתקופות קצרות.

נתחיל מלמעלה.  הגרף הראשון מציג נתונים מדוח שנתי של השב"כ לשנת 2015, שמכיל נתונים גם ל-10 שנים אחורה.  למה לא דוח מעודכן יותר? כי לא מצאתי דוח כזה.  יש להם דוחות שבועיים עדכניים, אבל זה אומר להוריד ולקרוא 52 דוחות לכל שנה וללקט את הנתונים מתוך המלל.  וגם בדוח מוקדם יותר, מ-2010, לא היו נתונים מלפני 2005. אז אין כאן נתונים מתחילת וסוף התקופה.

הגרף השני מסכם נתונים משני מסמכים של מרכז המידע למודיעין ולטרור במרכז למורשת המודיעין.  הראשון נקרא מאפייני ירי הרקטות ופצצות מרגמה בשנת 2008.  השני נקרא הטרור הפלסטיני נגד ישראל בשנת 2017: נתונים, מאפיינים ומגמות.  שניהם כוללים גם נתונים מוקדמים יותר מהשנה שבה הם מתמקדים.  על ידי השוואת הנתונים עבור השנים 2006-2008 שעבורן יש חפיפה בין המסמכים רואים שהדוח השני מכיל נתונים רק על רקטות, בלי פצצות מרגמה.  במבט ראשון הנתונים דומים לאלה של השב"כ, אבל אם מסתכלים טוב רואים שיש הבדלים מאוד משמעותיים בכמה שנים — ב-2005-2007 היו לפי השב"כ יותר מפי 2 יותר רטקות ופצצות מרגמה, ואילו במבצע צוק איתן ב-2014 היו הרבה פחות רקטות (הפרש של יותר מאלף).

rockets-cmp

הגרף השלישי הוא מבלוג צה"ל באנגלית.  האתר הזה כנראה כבר לא קיים, אבל אפשר למצוא אותו בארכיון האינטרנט.  בפרט היה שם פוסט שהתעדכן כמה פעמים על ירי רקטות מעזה, שכלל גרף עם נתונים מ-2001 עד אמצע 2014.  עושה רושם שהמספרים הכוללים די דומים לאלה של השב"כ, אבל חסרה ההבחנה בין רקטות לפצצות מרגמה.

המקור הרביעי הוא ויקיפדיה.  אפילו בויקיפדיה אין מידע מסודר על הכל, אבל יחסית יש יותר מבמקורות אחרים.  הגרף כאן מבוסס על שני דפים נפרדים.  הראשון הוא דף עם רשימה של התקפות רקטות על ישראל בויקיפדיה האנגלית.  הדף הזה מכיל קישורים לתת דפים עם רשימות עבור שנים שונות, וברובם יש סיכום חודשי, כך שלא צריך לספור לבד.  אבל הנתונים נגמרים ב-2016.  הדף השני הוא דף על הלחימה בעזה אחרי צוק איתן בויקיפדיה העברית, שבסופו יש גרפים עם מספר הרקטות ופצצות המרגמה מאז סוף 2014.  משם באים הנתונים על החודשים האחרונים, בהסתייגות שאין הבחנה בין הסוגים לגבי הרוב (אבל לפחות כתוב שם שזה יכול להיות או רקטות או מרגמות).

אז מה לומדים מכל זה?

ראשית, שאי אפשר לדעת באמת כמה רקטות ופצצות מרגמה שוגרו מעזה על ישראל, אבל אפשר לקבל תמונה כללית סבירה.  בתקופת האינתיפדה השנייה ירו בעיקר פצצות מרגמה.  ההתנתקות ועליית החמאס בעזה הובילו לעלייה ניכרת בירי רקטות.  זה הוביל למבצע עופרת יצוקה בשנת 2008/9, ומאז רוב הזמן יש "רק טפטוף".  אבל כשיש מבצע רציני, כמו עמוד ענן ב-2012 או צוק איתן ב-2014, זה כולל גם אלפי שיגורים.

שנית, שנגישות הנתונים בגופים הישראלים השונים שעוסקים בזה היא די על הפנים, ויש ביניהם סתירות שיכולות להגיע לעשרות אחוזים ולמעל אלף שיגורים בשנה אחת.  כמו במקרים אחרים, בויקיפדיה היו מי שסיכמו את המידע שיש בצורה סבירה, אבל אפילו הם מתקשים כאן.

מקורות

דפי המקורות מקושרים ישירות בתיאור לעיל.

מודעות פרסומת

25 לאוסלו

25 שנה עברו מאז החתימה על הסכם העקרונות על מדשאת הבית הלבן ב-13.9.1993, והוויכוח אם להסכם היה סיכוי להביא לשלום או שהוא אחראי לכל הרוגי הטרור מאז ועד היום ממשיך כאילו זה היה אתמול.  בפרט הוא ממשיך כאילו לא היה כלום לפני הסכם אוסלו או אחריו.  אז הנה כמה נתונים.

האמת שלפני כמעט 3 שנים כבר כתבתי על ההרוגים מטרור לאורך השנים.  מסקנה אחת הייתה שההרוגים מטרור הם אחוז מזערי מההרוגים מסיבות לא-טבעיות באופן כללי — כרגיל לא יותר מ-1%.  הרוב נהרגים בתאונות דרכים, בתאונות עבודה, בתאונות ביתיות, בטביעה, או מתאבדים.  מסקנה שנייה הייתה שיחסית לגודל האוכלוסייה התקופות הנוראות ביותר היו התקפות הפדאיין בשנות ה-50 והאינתיפדה השנייה.  גל הטרור אחרי הסכמי אוסלו היה קטן יחסית, אפילו פחות מגל הטרור של שנות ה-70 שכיום אף אחד לא זוכר בכלל.

המסקנות הנ"ל התבססו על נתונים מאתר משרד החוץ, שעושה רושם שמרגיש אחראי על תיעוד הטרור נגד ישראל מאז מאורעות תרפ"א, ועל אתר יהודי-אמריקאי ששיקף את אותו המידע בצורה קצת יותר מסודרת.  אבל לאחרונה ח"כ אמיר אוחנה ביקש ממרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים בנושא, וקיבל רשימה של מספר ההרוגים כל שנה בהתבסס על נתוני הביטוח הלאומי, שאחראי על מימוש חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.  בהזדמנות הזו החלטתי להסתכל גם על נתונים שמתפרסמים באתר בצלם, באתר השב"כ, ובאתר מנהלת יש"ע, למרות שהם מכסים טווחי זמן קצרים יותר.  הנה ההשוואה בין כל המקורות האלה.

killed-yr-cmp

אז בסך הכל בהרבה שנים יש הסכמה סבירה על הנתונים, אבל יש גם הבדלים משמעותיים, בעיקר אצל הביטוח הלאומי.  כך אין אצלם כמעט הרוגים משנות ה-50 (אולי כי החוק האמור עוד לא היה קיים אז והופעל רטרואקטיבית רק במידה מועטה), וגם מספר ההרוגים באינתיפדה השנייה נמוך משמעותית ממה שמקורות אחרים מספרים (הרוגים בשנת 2002: 457 לפי משרד החוץ, 456 לפי יש"ע, 452 לפי השב"כ, 419 לפי בצלם, ורק 307 לפי הביטוח הלאומי).  מצד שני לפי הביטוח הלאומי היו 103 הרוגים בשנת 1991, שהמקורות האחרים לא שמעו על רובם.  בהקשר של הדיון על ההשפעה של הסכם אוסלו זה קריטי כי זה עושה את ההבדל בין גל טרור ששיאו לפני ההסכם לגל טרור שהתחיל רק אחרי ההסכם.  אני לא יודע מאיפה הנתון הזה בא, והוא נראה לי חשוד. עדכון: מסתבר שזה אנשים שמתו בהקשר של מלחמת המפרץ – התקפות לב בעת אזעקות או בודדים שנחנקו משימוש לא נכון במסכות גז.

כדי להבין יותר טוב את מה שקרה סביב הסכם אוסלו, הנה נתונים חודשיים על התקופה 1988-2000 (מתחילת האינתיפדה הראשונה עד תחילת האינתיפדה השנייה).  יש שלושה מקורות לנתונים פרטניים כאלה.  האחד הוא ארגון בצלם.  השני הוא אתר מועצת יש"ע.  השלישי הוא אתר משרד החוץ, במגבלה שעבורם כל מה שהיה לפני הסכם אוסלו לא שווה פירוט, אז הנתונים מתחילים רק מספטמבר 1993.

killed-oslo

שוב בגדול יש הסכמה על הנתונים, ואכן הייתה עלייה מסוימת בהרוגים מטרור אחרי הסכם אוסלו.  אבל למרבה הצער היו לא מעט הרוגים מטרור גם לפני הסכם אוסלו ולפני שרבין נבחר לראשות הממשלה.  התקופה השקטה ביותר הייתה דווקא השנה של ממשלת ברק שלפני פריצת האינתיפדה השנייה (6 שנים אחרי הסכם אוסלו).  אבל בכל זאת, "מי אשם" בעלייה בהתקפות הטרור אחרי חתימת הסכם אוסלו?  כאן אפשר להציע 3 הבחנות:

  • הסכם אוסלו נחתם עם ארגון פתח, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהדיסטים.  די מוסכם שהמטרה שלהם הייתה לסכל את האפשרות שפתח יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר זה היה חלק ממאבק כוחות פנים פלסטיני.  השאלה מה עושים עם זה.  בפרט, אפשר לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידים של הרוצחים.  העובדה שהימין הישראלי מייחס את הפיגועים להסכם ולא להתנגדות של החמאס היא אחת הדוגמאות הבולטות ליישור קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר, ולחוסר נכונות להיאבק למען השלום.
  • הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי.  הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים, רובם בשנים 1988-1989.  בשנת 1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו לפי נתוני בצלם 180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים).  פחות מחצי שנה אחרי החתימה על ההסכם ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, בו רצח 29 מתפללים ופצע 125 נוספים.  הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם הם, כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות.  לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.
  • מקרה אחד שברור במיוחד הוא סדרת הפיגועים בפברואר ומרץ 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן וחימש את רבים מהפיגועים בשנים הקודמות.  השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולארי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה מדבר בו.  סדרת פיגועי הנקמה של החמאס הייתה הרצחנית ביותר הכל התקופה הזו ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית.  לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, לפיגועי החמאס, להריגת עיאש, לפיגועי 96', ולהפסד של פרס בבחירות ועלייתו של נתניהו — ובהמשך חיסול תהליך אוסלו.  ענף נוסף של הרצף הזה הוא רצח רבין, שיגאל עמיר לפי עדותו התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין וקיבל ממנו השראה.  באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום.  אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

7 שנים אחרי אוסלו פרצה האינתיפדה השנייה, שבה באמת נשפכו נהרות של דם משני הצדדים (אם כי כמו בכל שאר המקרים בצד הפלסטיני עוד יותר מבצד הישראלי).  אפשר להאשים בזה את התיסכול כתוצאה מהמיסמוס והעצירה של הסכם אוסלו לפחות באותה מידה (ואולי יותר) מאשר את ההסכם עצמו.  את הסיסמה "פושעי אוסלו לדין" אפשר להחיל על פרס ורבין, אבל גם על עמיר ונתניהו.  הסיסמה "אל תתנו להם רובים" מטעה בכוונה — הרוב המכריע של הפיגועים לא נעשו על ידי רובי המשטרה של הרשות הפלסטינית, אלא על ידי מחבלים מתאבדים של החמאס.

מה שרואים כיום בשטח זה לא "התוצאה של אוסלו".  זה תוצאה של עשרות שנות מאבק בין אלה ששואפים לפשרה ולשלום לבין אלה שלא מוכנים להתפשר על סנטימטר, משני הצדדים.  בגין כבר התווה את השאיפה לאוטונומיה פלסטינית בהסכם השלום עם מצרים.  אוסלו התחיל מהלך מעשי לכיוון הזה, והתוצאות בשטח הן הרשות הפלסטינית ושטחי A, B, C.  ברוך גולדשטיין ויחיא עיאש ניסו לתקוע מקלות בגלגלי אוסלו, ויגאל עמיר, יאסר ערפאת, וביבי נתניהו עצרו אותו סופית.  זה נשאר תקוע באמצע הדרך כבר מעל 20 שנה, כשזרועות הביטחון למיניהן הן המתנגדות העיקריות להחזרת הגלגל לאחור — הם לא רוצים לחזור לקסבה של שכם, והתיאום הביטחוני עם הרשות עובד.  כיום האפשרות של אוטונומיה נראית קלושה יחסית, והכיוונים היותר בולטים הם מדינה פלסטינית של ממש (מה שהעולם והפלסטינים רוצים) או מדינה דו-לאומית (מה שהימין המשיחי רוצה).  ועכשיו טראמפ החליט להפעיל לחץ כדי שדברים יזוזו.  ימים יגידו לאן הם זזו.  מזכיר את הקללה העתיקה may you live in interesting times.

שנה טובה!

מקורות

הסדרה הארוכה שמתחילה ב-1920 מהספריה הוירטואלית היהודית (JVL) ששואבת מאתר משרד החוץ (MFA). באתר משרד החוץ יש גם דף נפרד עם פרטי ההרוגים מאז 13.9.1993, שממנו חילצתי את המידע החודשי.

באתר בצלם יש נתונים שנתיים בכל מיני חתכים שצריך לסכם כדי לקבל תמונה כוללת.  את הנתונים החודשיים לתקופה 1988-2000 קיבלתי במייל.

נתוני השב"כ מגרף לשנים 1995-2015 מאתר השב"כ.

באתר של מועצת יש"ע יש ממשק למסד נתונים עם נתונים על הרוגי טרור מאז 1988.  אני ניצלתי זאת לאסוף מידע שנתי לכל השנים ומידע חודשי לתקופה 1988-2000.  [שימו לב – חיפוש לטווח חודשים אינו כולל את החודש האחרון. כך כדי לקבל מידע על שנת 1993 למשל צריך לחפש מ-1.1993 עד 1.1994.]

ובנתיים בשטחים

מדי פעם שומעים טרוניות מצד מתנחלים על כך שהיושבים בתחומי הקו הירוק אינם מודעים להיקף הטרור בשטחים ועם מה הם צריכים להתמודד. ויש בזה משהו. אבל הנתונים מפוזרים בין דוחות שבועיים ואתרי חדשות, וזו עבודה סיזיפית לנסות ולגבש תמונה מסודרת. לכן שמחתי לקבל הפנייה לעבודה כזו של נחמיה גרשוני-איילהו, שעשה את מלאכת האיסוף הזו עבור 3 חודשים בסוף 2015. אמנם זה רק 3 חודשים, והתקופה היא תחילת "אינתיפדת הסכינים" אז סיכוי טוב שזה לא לגמרי מייצג תקופות אחרות, אבל בכל זאת זה משהו.

הנתונים שהוא אסף הם רשימה של 3778 אירועים לאורך כל 2015.  ב-9 החודשים הראשונים המקור היחיד הוא הודעות של משטרת ישראל.  יש מעט כאלה.  אז הרוב הם משלושת החודשים האחרונים, שמנצלים בנוסף להודעות משטרתיות גם פרסומים בעיתונות, כולל בחשבונות טוויטר של כתבים שונים וכו', ובעיקר קציר מסיבי של מבזקים מאתר "הקול היהודי", שהוא אתר חדשות שמנוהל על ידי עמותה מהתנחלות יצהר.  אני התמקדתי ב-3660 האירועים של התקופה הזו.  הגרף הבא מראה אותם בחתך שבועי, תוך סיווג לפי סוג האירוע, היכן הוא קרה, ומי דיווח עליו.  (המספרים לא זהים כי לא תמיד יש את כל פרטי המידע.)

events-all

אז מה רואים כאן?

  • רוב האירועים הם זריקות אבנים, התפרעויות, וזריקת בקבוקי תבערה. יש מעל 100 כאלה בשבוע, כל שבוע.
  • אבל אכן אנחנו לא שומעים עליהם, כי רובם המכריע לא מדווח בעיתונות הרגילה.  אפשר לטעון שזה מוצדק ולא צריך לדווח על כל זריקת אבנים, אבל גם אין דיון בסיכומים לאורך זמן, ובסופו של דבר ההתעלמות הזו משפיעה על תמונת העולם שנראה יותר שקט ממה שהוא באמת.
  • אחת הסיבות לכך שלא שומעים על הרוב המכריע של האירועים היא שהם קורים בשטחים, כולל מזרח ירושלים.  ירושלים היא דה-פקטו עיר מחולקת ודינו של מה שקורה בצד המזרחי (פרט אולי למקרים בודדים בעיר העתיקה עצמה) כדין השטחים.  ומה שקורה בשטחים ולא בישראל עצמה מודחק.
  • התמונה שעולה היא של התנגדות מתמשכת ועיקשת (וגם אלימה) של הפלסטינים לישראל ולכיבוש.  אירוני שמי שמפרגן להם את זה הם המתנחלים.

מקורות

הנתונים נגישים ברשת.  הם נאספו ונערכו על ידי נחמיה גרשוני-איילהו ובעזרת JudgeDan48@ שעזר במיפוי, גדעון אריאל, וגאי זומר (שהפנה אותי לנתונים האלה).  הנתונים המקוריים כאמור ברובם מהקול היהודי.  ניכר שנעשה מאמץ לטייב את הנתונים, כלומר להביא אותם לפורמט אחיד ומפורט.  במקרים שבהם אין סיווג של מקום האירוע השלמתי לפי התיאור המילולי.  יש אפשרות של דיווח כפול, למשל אם היו שני מבזקים דומים בהפרש זמן לא גדול (דוגמה: ידוי אבנים בקרית ארבע ב-17.9.15 בשעות 17:25 ו-18:57), אבל זה די נדיר, או כשיש דיווח נפרד על תקרית ועל מעצר בעקבותיה, אבל גם דיווחים על מעצרים די נדירים.  וכמובן יתכן גם שיש הרבה תקריות שאינן מדווחות כאן.

פגיעה באזרחים באינתיפדה השנייה

אוי איזו תקופה נוראית הייתה האינתיפדה השנייה.  ואין כמו לעבור על רשימות הקורבנות כדי להיזכר בכל הפיגועים הנוראיים שהיו יום אחרי יום, שאת חלקם אני עוד זוכר בלאו הכי מזמן אמת, למרות שעברו כבר מעל עשר שנים.

הסיבה לעשות את זה היא בדיקת הנושא של פגיעות באזרחים חפים מפשע לעומת לוחמים.  האינתיפדה השנייה היא מקרה בוחן טוב לזה — למרבה הצער יש הרבה נתונים.  שני הצדדים טוענים לפגיעה בלתי מובחנת באזרחים בצד שלהם תוך האשמת הצד השני.  הצד הישראלי לפחות טוען לניסיון לצמצם את הפגיעה באזרחים, ולהתמקד באנשי המיליציות הפלסטינאיות השונות.  הנתונים שמובאים כרגיל לתמוך בעמדה זו או אחרת הם מספר הנפגעים — למשל, כמה ילדים ונשים נהרגו, ואולי השוואה של מספרים אלה עם המספרים של לוחמים שנהרגו.

אני רוצה להציע ניתוח קצת יותר משמעותי — מה שחשוב זה לא המספר של ההרוגים, אלא היחס בין ההרוגים בקבוצות מין וגיל שונות לגודל האוכלוסיה בקבוצות האלה.  הסיבה היא שתמיד יש הרוגים גם מבין האזרחים הבילתי מעורבים.  אז ניסיון לצמצם את זה צריך להתבטא בכך שמספרם יהיה קטן יחסית לאוכלוסיה.

הצורה להציג את הנתונים האלה היא באמצעות תרשים spie chart.  התרשים הזה מורכב משתי שכבות.  הבסיס הוא תרשים עוגה סטנדרטי שמציג את החלוקה של האוכלוסיה לפרוסות מין וגיל.  למשל בנים בגילים 0-4, 5-9, 10-14, וכו', וכנ"ל גם לבנות.  אנחנו נציג את הבנים בצד ימין ואת הבנות בצד שמאל, כשפרוסות הגיל מסודרות מהילדים למעלה אל הקשישים למטה.

השכבה השניה היא החלוקה של ההרוגים לפי אותן פרוסות של מין וגיל.  אפשר לעשות זאת על ידי תרשים עוגה נוסף.  אם החלוקה של ההרוגים בין הקבוצות היא אותו דבר כמו החלוקה של האוכלוסיה, נקבל אותו תרשים עוגה כמו הקודם.  זה יקרה אם ההרג הוא אקראי, ולכל אחד יש את אותו הסיכוי לההרג.  אבל אם לקבוצות אוכלוסיה מסוימות (למשל גברים צעירים שמשתתפים בפעילות מלחמתית) יש יותר סיכוי ליהרג, הפרוסות שמייצגות אותם תהיינה יותר עבות מאשר בתרשים המקורי.  הבעיה היא שקשה להבחין בשינויים כאלה.  אז במקום זה אנחנו נשמור את הפרוסות השונות באותו עובי שהן היו, ונאריך או נקצר אותן כדי לשקף את הנתונים על ההרוגים.  כך אם בפלח מסוים מהאוכלוסיה יש יחסית מעט הרוגים זה יבוא לידי ביטוי בכך שהפרוסה בעוגה תהייה קצרה ולא תגיע להיקף העוגה המקורית.  לעומת זאת אם בפלח אוכלוסיה מסוים יש המון הרוגים באופן יחסי, זה יתבטא בפרוסה ארוכה יותר שבולטת מעבר להיקף העוגה המקורית.

(למי שמתעניין בפרטים, נציין גם שבהצגה הזו הרדיוס של כל פרוסה מייצג את רמת הסכנה לקבוצות מין וגיל שונות — עד כמה הם נוטים ליהרג יותר או פחות מחלקם באוכלוסיה.  השטח של הפרוסה מייצג את מספר ההרוגים.  שימו לב שבפרוסות של עוגה השטח פרופורציוני לריבוע הרדיוס (כמו ששטח עיגול שווה פאי כפול הרדיוס בריבוע).  כך למשל פרוסה שהרדיוס שלה פי 2 יותר גדול מבעוגה המקורית מייצגת פי 4 יותר הרוגים ממה שהיה צפוי לפי חלקם באוכלוסיה.  לכן הרדיוס לא מיצג סכנה באופן לינארי אלא בסקלה ריבועית.)

אם ניישם את מה שתואר לעיל עבור הרוגי האינתיפדה השנייה, נוכל לראות איזה דגם נוצר.  בפרט, מה שאנחנו מצפים לראות הוא שילוב בין שני דגמים.  ההרוגים שהם הרוגים אקראיים מתוך האוכלוסיה הכללית אמורים ליצור מעגל של פרוסות עם רדיוס פחות או יותר קבוע, כי בהגדרה הרוגים אקראיים אמורים להיות מפוזרים באופן אחיד בין כל הקבוצות של מין וגיל לפי הגודל של כל קבוצה כזו.  לעומת זאת לוחמים הם כרגיל גברים צעירים, אז לוחמים הרוגים צפויים ליצר פרוסות ארוכות במיוחד בצד ימין באמצע, במקום של הקבוצות של גברים צעירים.

אחרי כל ההקדמה הזו, הנה התוצאות.  הנתונים הם בעיקרם מאתר בצלם.  ראשית ההרוגים הישראלים (פרטים על מה זה כולל בדיוק בסעיף המקורות בתחתית הדף).  הצבעים הם תכלת לאזרחים, וורוד לאזרחיות, וחאקי לחיילים.  חאקי כהה משמעו חיילים שנהרגו במהלך פעילות מבצעית, וחאקי בהיר זה חיילים שלא היו במהלך פעילות מבצעית (כולל למשל הרבה מקרים של חיילים שנסעו באוטובוסים אזרחיים שהתפוצצו).

spie-isr

בגדול מה שרואים הוא אכן מה שציפינו.  יש עיגול של הרוגים מכל הגילים והמינים, ובליטות המצביעות על ייצוג יתר של חיילים.  אבל מעבר לכך ניתן לראות שלוש תופעות:

  • יש ייצוג חסר של ילדים עד גיל 13, כלומר הם נהרגו פחות מהמבוגרים יותר יחסית לחלקם באוכלוסיה.  רואים את זה בכך שהפרוסות שמייצגות את הגילים האלה יותר קצרות.
  • חלק ניכר מהחיילים וכמעט כל החיילות נהרגו כשבעצם לא היו מעורבים בפעילות מבצעית.  אבל בכל זאת הם בולטים מעבר לפרוסות האחרות, מה שמעיד על כך שהם נהרגו יותר מאשר היה צפוי אם זה היה אקראי בהקשר אזרחי.  יתכן שהסיבה היא שהם נמצאו יותר במקומות המועדים לפורענות, למשל אוטובוסים בין-עירוניים שהיו יעד להתקפה.
  • גברים בגילי הביניים נהרגו קצת יותר מנשים, שוב אולי כי הם הסתובבו יותר בחוץ במקומות שהיו יעד להתקפות.

ועכשיו להרוגים הפלסטינים.  שימו לב שקבוצות הגיל מוגדרות קצת אחרת, כי הרכב הגילים באוכלוסיה הזו שונה למדי, ובפרט יש הרבה יותר צעירים ופחות זקנים.  כאן חאקי כהה הוא אנשים שהשתתפו באופן פעיל בפעילות עויינת בזמן שנהרגו.  חאקי בהיר הם אנשים שמוכרים כחברים באירגונים השונים (כוחות הביטחון של הרשות, החמאס, הג'יהאד האיסלמי, וכו') אבל לא עסקו בפעילות עויינת בזמן שנהרגו.  חלקם היו יעד לחיסול ממוקד.

spie-pal

גם כאן ניתן לראות שילוב של שני הדגמים הצפויים, אבל בפרופורציות לגמרי שונות.  המעגל שמייצג הרוגים אקראיים מתוך האוכלוסיה הוא הרבה הרבה יותר קטן.  זה מצביע על כך שאכן הפגיעה האקראית באוכלוסיה הכללית (ובפרט בנשים וילדים) היתה הרבה יותר נמוכה באופן יחסי.  אבל מצד שני יש הרבה יותר גברים הרוגים בכל קשת הגילים מ-13 עד קרוב ל-30.  אפשר לחשוב על שני הסברים אפשריים לכך.  הראשון הוא שגברים ערבים נמצאים בחוץ הרבה יותר, ובפרט באותם מקומות שהיו יעד להתקפות ישראליות.  השני הוא שחלקם לפחות היו בעצם לוחמים או עסקו בפעילות עויינת, אבל לא זוהו ככאלה בבסיס הנתונים של בצלם.  אני לא רואה איך ניתן להכריע בין האפשרויות, אבל הפער העצום בין המעגל האקראי לבין מספר ההרוגים הגברים מעלה לפחות אפשרות ריאלית של דיווח חסר על השתתפות בפעילות עויינת.

מקורות

כדי לצייר את הגרפים האלה צריך נתונים פרטניים על ההרוגים (בפרט גיל ומין) ואת החלוקה של האוכלוסיה לקבוצות של גיל ומין.  את נתוני האוכלוסיה לקחתי מהלמ"ס, ובפרט מלוח 2.18 של השנתון הסטטיסטי של שנת 2003 שמכיל נתונים עבור 2002.  לגרף הראשון השתמשתי בנתונים של האוכלוסיה היהודית, מתוך הנחה שזה משקף יותר טוב את קהל הנפגעים הישראלים באינתיפדה.  לגרף השני השתמשתי בנתונים אודות האוכלוסיה הערבית בישראל, מתוך הנחה שזה הקרוב הטוב ביותר שיש לי לפילוג של האוכלוסיה הפלסטינית.

המקור של רוב הנתונים על הרוגים הוא מדפי הסטטיסטיקה של בצלם.  כיוון שרציתי להתמקד באינתיפדה השנייה (שהיא התקופה הכי מדממת מבחינת פעולות טרור ופעולות שכנגד) השתמשתי בדף של ההרוגים בתקופה שלפני מבצע "עופרת יצוקה" ב-2008, ובפרט בנתונים עד סוף פברואר 2005 (שזה בערך מתי שהאינתיפדה השנייה דעכה).  הבעיה שזה לא רשימה אחת אלא המון רשימות שונות, שמוגדרות לפי צרוף של שלושה פרמטרים:

  • היכן קרה המקרה שבו נהרגו: בשטחים או בישראל
  • מי נהרג: פלסטינים, אזרחים ישראלים, אנשי כוחות ביטחון ישראלים, או אזרחים זרים
  • מי הרג אותם: פלסטינים, כוחות הביטחון הישראלים, או אזרחים ישראלים (למשל מתנחלים)

לגבי ההרוגים הפלסטינים, השתמשתי ב-5 רשימות: כל הפלסטינים שנהרגו בידי ישראלים (כוחות הביטחון או אזרחים) בכל מקום (בשטחים או בישראל), וגם אזרחים זרים שנהרגו בידי כוחות הביטחון הישראלים.  לא כללתי את הרשימה של פלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים (צרוף של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, סיכסוכים פנימיים, וכאלה שנהרגו במהלך פעולות נגד ישראל).  הסיבה היא שהמטרה היא לאפיין את המידה שישראל פוגעת באזרחים.

לגבי ההרוגים הישראלים, גם השתמשתי ב-5 רשימות: כל הישראלים (כוחות הביטחון או אזרחים) שנהרגו בידי פלסטינים בכל מקום (בשטחים או בישראל), וגם אזרחים זרים שנהרגו בידי פלסטינים.  שוב לא כללתי את הרשימה של פלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים.  הסיבה הפעם היא שהמטרה היא לאפיין את המידה שהפלסטינים פוגעים באזרחים.

בנוסף יש באתר של משרד החוץ רשימה של כל ההרוגים בפעולות טרור מאז תחילת האינתיפדה השנייה.  השוותי את הרשימה הזו עם הרשימה של בצלם, והיו בה 58 שמות נוספים.  הסיבות לכך שהם לא נכללו ברשימות של בצלם הן שהפיגוע היה בחו"ל (למשל בהילטון טאבה, במומבסה, או בנמל התעופה של לוס אנג'לס), או שהמפגעים לא היו פלסטינים (למשל התקפה של חיזבאללה או שני המוסלמים הבריטיים שביצעו את הפיגוע ב"מייק'ס פלייס" בתל-אביב), או שההרוגים היו בעצם פלסטינים (ואולי מופיעים ברשימה של הפלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים שבה לא השתמשתי).  אני החלטתי לכלול את כל המקרים האלה, ובכל מקרה המספר שלהם נמוך ולא משנה את התוצאות שתוארו לעיל.

פרופורציות

אנחנו שוב בתקופת פיגועים, וזו "הזדמנות" להשלים חור בנתונים שמוצגים כאן, ושעד כה לא כללו את הנושא הזה.  לא מחוסר רצון או מחוסר נתונים — להיפך, יש ים של נתונים מפורטים על כל נרצח, והבעיה היא למצוא סיכום כללי.  בסוף התפשרתי על רישום ב"ספריה היהודית הורטואלית" שמבוסס ברובו על נתונים שהתפרסמו באתר משרד החוץ, אבל עם עדכון לשנים האחרונות.

הגרף הראשון מראה את מספר הנרצחים כל שנה מאז 1920.  אני לא יודע בדיוק מה ההגדרה שהשתמשו בה למשל בתקופת מלחמת השחרור, שבה היו כ-6000 הרוגים בסך הכל מהאוכלוסיה היהודית, ואילו כאן מצויין כי כ-400 מתוכם נהרגו בפיגועי טרור.  אני מניח כי מדובר בכאלה שלא נהרגו בהקשר לפעילו מלחמתית "רישמית".

killed-yr-all

כדי להכניס את זה לפרופורציה, ציינתי גם את מספר ההרוגים בתאונות דרכים כל שנה. בכל השנים שעבורן יש נתונים (כלומר מקום המדינה חוץ מבתקופת מלחמת השחרור) היו הרבה יותר הרוגים בתאונות דרכים — לפעמים אפילו פי 100 יותר. גם בשיא האינתיפדה השניה היו יותר הרוגים מתאונות דרכים.

אבל גם תאונות דרכים זה לא כל הסיפור.  התרשים הבא מראה את ההתפלגות של כל מקרי המוות הלא טיבעיים בארץ (מספר המתים מסיבות טבעיות — מחלות לב, סרטן, וכו' — הוא הרבה הרבה יותר גבוה).  מצד שמאל מתוארת שנת 2002, שהיא השנה המדממת ביותר של האינתיפדה השניה.  אפילו בשנה זו פחות מחמישית מקרי המוות הלא טבעיים היו כתוצאה מטרור, כשהאחרים מיוחסים לתאונות דרכים, להתאבדויות, ולתאונות אחרות (תאונות עבודה, תאונות ביתיות, טביעה, וכו').  מימין יש נתונים מעשר השנים האחרונות (2006-2015), וניתן לראות שההרוגים מטרור הם בערך אחוז אחד מכל המיתות הלא טבעיות.  ניתן גם לראות שבשנים האחרונות מספר ההתאבדויות עבר את מספר ההרוגים מתאונות דרכים, ומספר המתים בתאונות אחרות גבוה עוד הרבה יותר.  זה מתאים גם למחקר המתוקשר של אישתון על סיבות מוות והתאבדויות בצבא.

killed-pie

נירמול מעניין אחר הוא יחסית לגודל האוכלוסיה.  מהגרף הראשון ברור שהתקופה שבה נהרגו הכי הרבה ישראלים כתוצאה מטרור היא תקופת האינתיפדה השניה.  בשנות ה-50 נהרגו הרבה פחות, אבל גם האוכלוסיה הייתה הרבה יותר קטנה.  הגרף הבא מראה את הנתונים המנורמלים, כלומר הרוגים לכל 100,000 נפש — ואכן התקפות הפדאיין בשנות ה-50 נראות משמעותיות יותר מהאינתיפדה השניה.  גם גל הטרור אחרי הסכמי אוסלו מסתבר כקטן יותר באופן משמעותי מגל הטרור של שנות ה-70.  בנוסף הכנסתי גם את ההרוגים במלחמות ובמבצעים צבאיים גדולים, מנורמלים באותה צורה.  ברור שההרוגים במלחמות, אפילו מלחמות "קטנות" כמו מבצע קדש, רבים יותר.

 

killed-yr-pop

וכל זה מראה למה יש טרור: יש טרור כי הוא עובד.  המאות שמתים כל שנה מתאונות עבודה, התאבדויות, ותאונות דרכים הם שגרה לא מעניינית (אלא אם כן היה להם המזל למות בצורה ביזארית במיוחד).  הבודדים שנרצחים בפיגועי טרור מפחידים את כולנו.

מקורות

באתר משרד החוץ יש סיכום מספר הרוגי הטרור כל שנה מ-1920 עד 1999, ודפים נפרדים עם פרוט ההרוגים בין 1993 ל-1999 ועם ההרוגים מאז תחילת האינתיפדה השניה בספטמבר 2000.  תחילת 2000 נופלת בין הכסאות.  באתר הספריה הוירטואלית היהודית (אתר יהודי אמריקאי) טרחו לעשות סיכום שנתי ובזה השתמשתי.

נתוני ההרוגים בתאונות דרכים ומקרי מוות לא טבעיים אחרים הם מהלמ"ס.  אלה אותם נתונים שהשתמשתי בהם כבר בפוסטים אחרים על הנושאים האלה.  למרבה הצער הם לא מלאים.  הנתונים על שנת 2002 הופיעו בשנתון 2007, אבל לא על כל השנים בין 2006 ל-2015 יש נתונים.  כך שבעצם החלק היחסי של הרוגי הטרור הוא עוד יותר קטן.  גם נתונים על נרצחים יש רק בחלק קטן של השנים, וב-2002 למשל אין נתון כזה כלל.

מספר ההרוגים במלחמות ומבצעים מוויקיפדיה.  לגבי מלחמת השחרור אני מציג רק את שנת 1949, אז המספר המצויין הוא שליש מהסך הכל (שמתיחס לטווח 1947-1949).  לגבי מלחמת לבנון יש הפרדה בין המלחמה עצמה ב-1982 לבין 18 השנים הבאות בבוץ הלבנוני.  אני חילקתי את ההרוגים באופן אחיד על 18 השנים האלה.

ביצירת תרשימי העוגה הנחתי שהרוגים מטרור ומבצעים נכללים בתוך "כל הסיבות האחרות" של הלמ"ס, אז כיוון שציירתי אותם בנפרד החסרתי אותם מהנתון הזה — פרט להרוגי מלחמת לבנון השניה ב-2006 שצויין במפורש שהם לא נכללים (כמו גם חללי המלחמות הגדולות הקודמות, ששת הימים, יום כיפור, ולבנון הראשונה).

%d בלוגרים אהבו את זה: