ארכיון תג: חרדים

מיהו חרדי

נתונים שונים על החברה החרדית מככבים פה מפעם לפעם, כי זה מגזר יחודי, מעניין, ומשפיע.  אבל אף פעם לא היה פוסט על כמה חרדים יש.  זה לא מקרי – פשוט אין נתונים על זה.  הסיבה שלא אוספים על זה נתונים היא כנראה בגלל הרגישות הפוליטית, ואם זה נכון, זו אינדיקציה חזקה לכך שבעצם הנתונים חשובים ונחוצים.  מכל מקום, הכי קרוב שיש הוא הסקר החברתי של הלמ"ס, שמאז 2002 מספק פילוח של בני 20 ומעלה לפי הגדרה עצמית של רמת הדתיות:

rama

הנתונים מראים ששיעור החילונים באוכלוסייה יציב כמעט לחלוטין מראשית המאה באזור ה-43-44%. מספר החרדים והדתיים, לעומת זאת, גדל כל הזמן.  בנוסף יש להניח ששיעורם באוכלוסייה בעצם גבוהה ממה שהנתונים האלה מראים (במיוחד עבור החרדים), כי במגזרים האלה יש ילודה גבוהה ולכן מספר גבוה יחסית של ילדים, שלא נספרים כאן. הגידול של החרדים והדתיים בא על חשבון המסורתיים הלא דתיים, ששיעורם באוכלוסייה קטֵן.

הלמ"ס, אגב, מודעים לחוסר בנתונים, ומשקיעים מאמצים בזיהוי בדיעבד של חרדים כדי לפצות על כך שלא אוספים עליהם נתונים מפורשים.  עם השנים זה הוביל להמצאת מגוון שיטות:

תפרוסת גיאוגרפית ודפוסי הצבעה. שיטה זו יוצאת מהנחה כי חרדים גרים בריכוזים, ומזהה ריכוזים כאלה על סמך תוצאות הבחירות לכנסת. היחידה הבסיסית היא אזור סטטיסטי, ובכל אזור נבדק אחוז ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס. על סמך נתוני הבחירות סווגו האזורים ל-12 רמות של הומוגניות חרדית. אזורים שבהם המפלגות החרדיות קיבלו פחות מ-25% מהקולות הוגדרו כלא חרדיים.

בית ספר אחרון. שיטה זו בצורתה המקורית מגדירה משק בית כחרדי אם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה שאינה ישיבה תיכונית. שיטה זו קלה לביצוע כיוון ששאלה על מוסד הלימודים האחרון נכללת בסקרי כוח אדם והכנסות. מאוחר יותר שוכללה השיטה באופן הבא:

  • מתחילים מרשימת כל משקי הבית שבהם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה כנ"ל.
  • מנפים מהרשימה את משקי הבית שיש בהם לפחות אשה אחת או שני גברים ששרתו בצבא.
  • מוסיפים ומנפים את משקי הבית בהם הפער בין מספר הגברים בגיל 15 ומעלה למספר תלמידי הישיבה הוא 2 או יותר. צעד זה נועד לנפות משקי בית דתיים לאומיים שמישהו מהם הלך לישיבה.
  • אחרי הניפויים האלה מוסיפים את כל תושבי "אזורי הגרעין" החרדיים. אזורי גרעין מוגדרים להיות ישובים שבהם יש אחוז גבוה של משקי בית עם תלמיד ישיבה. זוהו שני ישובים כאלה: מודיעין עילית וביתר עילית.

הגדרה עצמית. שיטה זו משמשת כאמור בסקר החברתי. הבעיה היא שבסקר זה משתתפים רק בני 20 ומעלה.

זיקה למוסדות חינוך לפי סוג פיקוח. שיטה זו מצליבה נתונים מקבצים מנהליים בתחום החינוך. כך כל הילדים במוסדות לימוד עם פיקוח חרדי מוגדרים כחרדים, וגם ההורים שלהם. כל תלמידי הישיבות הגבוהות מוגדרים להיות חרדים, וגם הילדים שלהם. גם מורים במוסדות חרדיים ותלמידים במכללות למורים חרדיות וילדיהם מוגדרים כחרדים. לבסוף כל הנתונים האלה משולבים ונוצר סיווג שיכול להיות מוחלט (אם הנתונים תואמים) או מסויג (אם יש נתונים שסותרים זה את זה).

למרבה הצער, כשמשווים את ההערכות על גודל האוכלוסייה החרדית המתקבלות בארבעת השיטות האלה מקבלים תוצאות ששונות אחת מהשנייה בעשרות אחוזים. באופן כללי הזיהוי לפי בית ספר אחרון מוביל לזיהוי מספר נמוך יותר של חרדים באופן משמעותי.

הלמ"ס לא לבד.  גם גופים אחרים התחבטו בשאלה.  בנק ישראל למשל פיתח שיטה שמבוססת על שתי השיטות הראשונות של הלמ"ס, ומוסיף משקי בית עם נשים שנולדו להן 3 ילדים או יותר עד גיל 25, או שנולדו להן 6 ילדים או יותר והן עצמן אינן ילידות אסיה או אפריקה.  איתן רגב ממכון טאוב השתמש בשיטה שמבוססת על הומוגניות בבחירות, ואז ניפוי משקי בית שיש להם טלוויזיה.

ואגב, גם על הקצה השני של סקלת הדתיות אין נתונים.  הכוונה לזרמים הלא אורתודוקסיים של היהדות – הרפורמים והקונסרבטיבים – שבשאר העולם הם הרוב.  בישראל הם מיעוט, אבל מסקרים ספורדים שנעשו בשנים האחרונות נראה שמיעוט פחות זניח משחשבתי.  הגרף הבא מראה תוצאות של סקרים ששאלו עם איזה זרם אתה מזדהה.  אצל הרפורמים נראה שיש מגמת גידול, אבל הנתונים באים מסקרים נפרדים ובלתי תלויים, שנעשו על ידי גופים שונים, ואינם בהכרח ברי השוואה.  בנוסף צריך להסתייג ולומר שהזדהות עם זרם לא אומר שממש פעילים מבחינה דתית בזרם הזה – כנראה יש מקרים רבים שזה משקף רק הסתייגות מהרבנות הראשית.

zerem

מקורות

נתוני הגרף הראשון מהסקר החברתי של הלמ"ס.

על זיהוי חרדים: ישראלה פרידמן, נאוה שאול-מנע, ניר פוגל, דמיטרי רומנוב, דן עמדי, מרק פלדמן, רות סחייק, גוסטבו שיפריס, וחיים פורטנוי, שיטות מדידה ואמידת גודלה של האוכלוסייה החרדית בישראל, הלמ"ס, מרץ 2011.

לגבי הגרף השני, נתוני 2009 מסקר של מכון גוטמן עבור קרן אבי חי. הנתונים אינם מוזכרים בדוח עצמו, אבל מופיעים בנספח עם התשובות לכל השאלות בסקר (שאלה 157). מה זה "אחר" לא ברור. נתוני 2013 מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. נתוני 2015 מסקר שנערך בערוץ הכנסת. נתוני 2017 מסקר של התנועה הרפורמית. לשנת 2009 יש גם נתונים של הלמ"ס בסקר החברתי, אבל הם לא משכנעים – 78.7% לא שייכים לאף זרם.

מודעות פרסומת

הכנסה בשוליים

לפני שנה הלמ"ס הוציאו את פרסום 1677, שעניינו הכנסות והוצאות של משקי בית לפי סקר משנת 2015.  מתוכו בחרתי להסתכל על נתוני ההכנסה של מגזרים בשוליים של החברה הישראלית — הערבים והחרדים.  צריך לעשות את זה מדי פעם כדי להיזכר שממוצעים לא בהכרח משקפים את כולם.  יש הרבה שונוּת / אי-שוויון.

נתחיל עם הערבים.  הגרף הבא מציג את רמת ההכנסה נטו של משקי בית ערבים לעומת יהודים.  הציר האופקי הוא הגודל של משק הבית (מספר נפשות; הנקודה האחרונה משקפת את הגודל הממוצע של משקי בית עם 6 נפשות או יותר).  מהנתונים רואים שעבור כל גודל של משק בית, ההכנסה נטו של ערבים היא פחות מחצי מזו של יהודים. החריג היחיד הוא משקי הבית הגדולים ביותר, שאצל יהודים הם בעיקר משקי בית חרדים, אבל אפילו במקרה הזה ההכנסה של יהודים גבוהה פי 1.76.  הפער הזה הוא בחלקו בגלל רמת תעסוקה נמוכה יותר, ובחלקו בגלל שכר ממוצע נמוך יותר.

sz-income

שטחי העיגולים משקפים את מספר משקי הבית מכל גודל.  זה מצביע על הבדל מעניין נוסף: אצל יהודים מספר משקי הבית קטֵן ככל שיש בהם יותר נפשות, ואצל ערבים ההיפך – משקי בית גדולים הם הנפוצים יותר.  ובמשקי בית גדולים ההכנסה לנפש נמוכה יותר.  משקי הבית הקטנים (1-2 נפשות) הם בעיקר של קשישים.

ועכשיו לחרדים.  הגרף הבא משווה את הרכב ההכנסות של חרדים עם זה של מגזרים יהודים אחרים בשנת 2015.  משק בית חרדי מכניס בערך חצי ממה שמשק בית יהודי אחר מכניס מעבודה.  בנוסף, לחרדים אין הכנסות משמעותיות מהון, פנסיות, וקופות גמל.  לעומת זאת יש להם הכנסות גבוהות משל מגזרים אחרים מהקצבות ותמיכות יחודיות (בניגוד לקצבאות הביטוח הלאומי, שדומות עבור כל המגזרים).

income-sources

מקורות

הכנסות והוצאות משק הבית: נתונים מסקר הוצאות משק הבית 2015.  פרסום 1677 של הלמ"ס, 13.7.2017.  הנתונים על משקי הבית בגדלים השונים של ערבים לעומת יהודים מלוח 6.  הנתונים על הרכב ההכנסות של משקי בית יהודים ברמת דתיות שונה מלוח ב' במבוא.

דת ופוליטיקה

בהמשך לפוסט על הייצוג של ערבים בכנסת, מעניין גם להסתכל על חרדים ודתיים בכלל.  הדעה הרווחת היא שלחרדים יש ייצוג יתר.  אבל מה המספרים אומרים?

הגרף הבא הוא הרחבה של גרף שצוייר כבר על ידי חובב דרור לפני שנתיים.  ההבדל הוא שהוספתי גם את המפלגות הדתיות, במקום להתמקד רק בחרדיות.

haredi-mk

הנחה שנראית סבירה היא שמספר המנדטים הכולל של מפלגות חרדיות מתבדלות, כמו אגודת ישראל, דגל התורה, יהדות התורה, וכו', יהיה די קבוע עם מגמת עלייה שמשקפת את גידול האוכלוסייה הזו. באופן מפתיע זה לא ממש כך. המספרים לא גדלים, ויש בהם תנודות. הדינמיקה הזו מראה שההתייחסות למצביעים החרדים כאל מקשה אחת שמצביעה באופן אוטומטי למפלגה מזוהה היא פשטנית ולא משקפת.  [חריג בולט במיוחד הוא התוצאה של 7 מנדטים ב-1988, בנוסף ל-6 של ש"ס.  מה קרה שם?]

המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בתחום הפוליטיקה הדתית הייתה הקמת מפלגת ש"ס לקראת בחירות 1984. בניגוד למפלגות חרדיות אחרות, המפלגה הזו הצליחה לקבל קולות גם מחוץ למגזר החרדי (ראו את דגם ההצבעה לש"ס בפוסט על בחירות 2015). אבל כפי שניתן לראות בגרף, הקולות של ש"ס באו לפחות חלקית על חשבון מפלגות דתיות אחרות.

מעניין גם שבבחירות האחרונות יש שונות גדולה במספר המנדטים הכולל של מפלגות דתיות וחרדיות.  זה יכול להיות קשור למאבקי כוחות וטשטוש גבולות בתוך הימין (הצבעה לליכוד כדי "להציל את שלטון הימין", הצבה של איילת שקד החילונית בצמרת מפלגת הבית היהודי) או להתלכדות אל מול קמפיינים אנטי-דתיים כמו למשל זה של יאיר לפיד ב-2013.

מקורות

ספירת המנדטים של מפלגות שונות מדף הבחירות לכנסת בוויקיפדיה.

חרדים לעבודה

גברים חרדים הם הקבוצה השנייה באוכלוסייה שידוע שהתעסוקה שלהם נמוכה ביותר, ביחד עם הנשים הערביות.  אבל יותר קשה להשיג עליהם נתונים, כי הלמ"ס נוהג לפלח את אוכלוסיית המדינה לפי לאום או דת (יהודים/ערבים/מוסלמים וכו'), אבל לא לפי רמת דתיות, ויש בעיה אמיתית להגדיר מיהו חרדי ולזהות אותם בסקרים ומיפקדים.

מי שנכנסו בעובי הקורה היו דן בן-דוד ואיתן רגב ממרכז טאוב, שאספו נתוני תעסוקה על חרדים מאז סוף שנות ה-70 בשביל דו"ח מצב המדינה של 2011-2012.  לא לגמרי ברור לי איך הם הפיקו את הנתונים, אבל התוצאה מגניבה.  בגרף הבא (שהוא העתק ישיר של הגרף שלהם) הם משווים את התעסוקה של חרדים עם התעסוקה של יהודים לא חרדים ושל ערבים, מתוך מחקר קודם שבדק את התעסוקה כפונקציה של השכלה.  כאן הם מתמקדים בשני הקצוות: אלה שיש להם רק השכלה מינימלית (0-4 שנות לימוד), ואלה שיש להם השכלה אקדמית (16+ שנות לימוד).  הנתונים הם עבור קבוצת הגיל 35-54, שזה גילי העבודה העיקריים של אחרי סיום הלימודים האקדמיים (אם היו). כפי שניתן לראות, ההשכלה המעשית של החרדים — מבחינת ההכנה שהיא מספקת לשוק העבודה —  שקולה ל-0-4 שנות לימוד.  ובעולם המודרני זה פשוט לא מספיק.

regev-work

מקור נוסף לנתונים הוא הדוחות השנתיים של בנק ישראל, ובפרט פרק ח' שכותרתו "סוגיות ברווחה".  התוכן של הפרק הזה אינו קבוע, אבל לעיתים מזומנות הוא כולל נתוני תעסוקה, גם של חרדים.  בפרט בדוח של שנת 2017 הופיע גרף עם נתוני תעסוקה של גברים ונשים יהודים לא חרדים, חרדים, ערבים, וגם של יהודים וערבים מבוגרים.  הנתונים הכלליים הם לגילי העבודה העיקריים, שמוגדרים להיות 25-54, ואילו הנתונים על מבוגרים הם לגילים 55-64 לגברים ו-55-59 לנשים.

bank-work

אז גם כאן אפשר לראות עד כמה נתוני התעסוקה של החרדים נמוכים יחסית לשאר האוכלוסייה, פרט לנשים הערביות.  וגם כאן ניתן לעשות אנלוגיות: מסתבר שתעסוקת גברים חרדים דומה לשל גברים ערבים מבוגרים, ואילו תעסוקת נשים חרדיות דומה לשל נשים יהודיות מבוגרות.  אבל פחות ברור מה האנלוגיה הזו אומרת.

אם מצרפים את נתוני התעסוקה של החרדים משני המקרות הנ"ל, מקבלים גרף אחוד שמתאר כמעט 40 שנים של התפתחות התעסוקה החרדית.  אני לא מצאתי רצף כזה בשום מקום יחיד:

both

מזה ומהגרפים הקודמים ניתן לנסח כמה הבחנות:

  • בסוף שנות ה-70, מיד אחרי המהפך, התעסוקה של גברים חרדים הייתה דומה לשל גברים יהודים לא חרדים וערבים, באזור ה-80%.
  • במשך כעשרים שנים אחרי המהפך תעסוקת הגברים החרדים הדרדה לחצי, ובעשור 2000-2010 היא עמדה על כ-40%.  הסיבות הן כנראה צירוף של השכלה לא מתאימה לשוק העבודה המשתנה והישארות בישיבות וכוללים כדי להתחמק מגיוס.
  • מאז 2010 יש התחלה של עלייה בתעסוקת הגברים החרדים.  סביר להניח שזו תוצאה של מצוקה כלכלית, ולא קשור למאמצים ממשלתיים כמו חוק טל (שהיה בתוקף כבר מ-2002, ובוטל ב-2012).
  • במקביל יש עלייה בתעסוקה של נשים חרדיות לפחות מתחילת המאה (ואולי קודם, אבל על זה לא מצאתי נתונים).

מקורות

הגרף הראשון הופיע בדו"ח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב, בפרק "מדינת הסטארט-אפ והאיום מבית" שכתב דן בן-דוד, בתור תרשים 18 בעמ' 45.  בתרשים עצמו כתוב שאיתן רגב השתתף בהכנתו, וממנו קיבלתי בתודה את הנתונים עצמם (שאיפשרו לי לצייר אותו מחדש).

הגרף השני מבוסס על איור ח'-3 מעמ' 187 של דוח בנק ישראל לשנת 2017 (שבו נתוני הגברים והנשים מצוירים בנפרד).  את הנתונים עצמם קיבלתי בתודה מדניאל רוזנמן מהחטיבה למידע ולסטטיסטיקה.  אגב הלמ"ס ערכו שינוי מתודולוגי ברישום נתוני תעסוקה בשנת 2012, ובעיקרון הנתונים לפני שנה זו אינם ברי השוואה לנתונים החל משנה זו.  בבנק ישראל הדגישו את זה על ידי פער באמצע הגרף, וגם מרכז המחקר של הכנסת שאסף נתונים דומים והשווה כמה שיטות לזיהוי חרדים צייר גרפים נפרדים לטווחי השנים השונים.  אבל לא ברור לי עד כמה השינוי האמור אכן משנה באופן מעשי.

זרימה בין זרמים

נושא האכלוסייה החרדית הוא נושא חוזר, בין היתר כי אין באמת נתונים טובים.  ואחד הדברים שעליהם יש הכי מעט נתונים הוא המעבר בין קבוצות דתיות שונות.  הנתנונים היחידים שמצאתי עד עכשיו היו מהסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שמסכם מגוון פרטים על בני 20 ומעלה.  בין היתר היו שם נתונים על רמת הדתיות בהווה, ועל רמת הדתיות בבית ההורים בגיל 15, לפי דיווח עצמי.  זה איפשר הבחנה בשינויים ברמת הדתיות בין בית הנעורים ל-2009.

עכשיו אלכס וינרב ונחום בלס ממרכז טאוב פרסמו מחקר שמשתמש בנתונים של משרד החינוך על מספרי התלמידים בזרמים חינוכיים שונים.  הם עושים בנתונים האלה שני שימושים.

ראשית, הם משווים את מספר התלמידים בכל זרם בפועל עם המספר הצפוי לפי נתוני העבר וקצב גידול האוכלוסייה.  במילים אחרות, מספר תלמידי כיתה א' בזרם חינוכי מסוים צפוי להתאים למספר התינוקות שנולדו לאימהות מהזרם הזה 6 שנים קודם.  את זה ניתן להעריך לפי גודל האוכלוסייה (מספר האימהות) והפיריון שלהן (ואכן יש נתונים על פיריון לבנות מגזרים שונים).  כמובן זה לא לגמרי פשוט, כי יש גם תמותת תינוקות, והגירה, והורים ששולחים את הילדים שלהם לבתי ספר של זרם שונה מזה שהם עצמם שייכים אליו, וילדים שנשארים כיתה או קופצים כיתה.  אבל אפשר לקחת את הדברים האלה בחשבון (והם טוענים שהם עושים את זה).

מה שיוצא הוא שבזרם הממלכתי-דתי מספר התלמידים מתאים לצפי.  בזרם החרדי גם מספר התלמידים מתאים לצפי, פרט לשנים האחרונות שבהן יש קצת פחות תלמידים מהצפוי.  לעומת זאת בזרם הממלכתי יש יותר תלמידים מהצפוי בפער ניכר מהזרמים האחרים.  ההסבר שהם נותנים הוא צרוף של ילדים ערבים וילדי עובדים זרים (בערך 30% מהעודף), ילדים של נשים עולות מרוסיה (בערך 50% מהעודף), ומעבר בין זרמים, כלומר ילדים של נשים דתיות יותר (בערך 20% מהעודף).  הגורם השלישי מצביע על שינוי ברמת דתיות.

שנית, הם משתמשים בנתונים פרטניים של משרד החינוך על המסלול החינוכי של כל תלמיד ותלמיד, מה שמאפשר לזהות תלמידים שעברו ממוסד ששייך לזרם אחד למוסד ששייך לזרם אחר במהלך הלימודים.  בפרט, הם עקבו אחרי כ-1.15 מיליון תלמידים שנולדו בין 1992-2003, והשוו את הזרם החינוכי שאליו השתייכו בכיתה א' עם הזרם שאליו השתייכו בכיתה ח'.  התרשים הבא הוא דיאגרמת sankey שמראה את המעברים בין הזרמים (כולל כאלה שנשארו באותו הזרם, שהם הרוב).  המלבנים בצדדים מייצגים את מספר התלמידים בכל זרם בכיתה א' משמאל ובכיתה ח' מימין.  המספרים הם באלפים.  הסרטים שמקשרים את שמאל וימין מייצגים מעבר בין הזרמים, כשרוחב הסרט משקף את מספר התלמידים שעברו (או נשארו).

taub-both-sankey.png

אז כאמור הרוב לא עוברים, ובכל זאת אפשר לראות שתי תופעות:

  • יש יותר מעברים לכיוון של זרם פחות דתי.  יותר ילדים שהתחילו במוסדות חרדים עברו לזרמים האחרים מאשר בני זרמים אחרים שעברו למוסדות חרדים, ויותר תלמידים ממוסדות ממלכתיים-דתיים עברו לממלכתיים מאשר ההיפך.
  • בנים עברו יותר מאשר בנות.  זה לא סביר אם מדובר בשינוי הזהות הדתית של המשפחה. לכן יתכן שלפחות חלק מהמעברים משקפים למשל מצב של שליחת הבנים לבית ספר דתי יותר מתוך כוונה שיקבל "חינוך יהודי", ולאחר מכן ויתור על הכוונה הזו כשמסתבר שהמסגרת הדתית יותר אינה מתאימה לו.

השלכה חשובה של כל זה היא שזה משפיע על תחזיות של הרכב האוכלוסייה.  התחזיות לטווח ארוך של הלמ"ס מבוססות על סימולציה של גדילת האוכלוסייה בכל תת-אוכלוסיה בנפרד — ערבים לפי הפריון של ערבים, חרדים לפי הפריון של חרדים, ויהודים לא חרדים לפי הפריון שלהם.  יש שם הנחה מובלעת שאין מעברים בין הקבוצות.  אבל אם יש מעברים זה יכול להשפיע באופן משמעותי על תוצאת התחזית לטווח ארוך.  וינרב ובלס טוענים שעל פני 50 שנים מספר החרדים יהיה נמוך בכ-15% ממה שהלמ"ס מניחה כתוצאה מחרדים שהפכו לסתם דתיים או אפילו יצאו בשאלה, ולכן אחוז החרדים באוכלוסייה יגדל הרבה פחות ממה שהלמ"ס צופה.

מקורות

אלכס וינרב ונחום בלס, מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית, מרכז טאוב, מאי 2018.  למרבה הצער הם לא נותנים טבלאות נתונים מלאות, אז כדי לצייר את הגרפים הייתי צריך לשחזר את המספרים מתוך מה שמופיע.  כך השתמשתי בתרשים 3 כדי לשחזר כמה תלמידים דתיים וחרדים יש, והחסרתי אותם מהסך הכל כדי לקבל את הממלכתיים, ואת המספרים האלה הכפלתי בנתוני האחוזים של לוח 2 כדי לקבל את המספר שעובר מכל זרם לזרם אחר.

הגרפים צויירו באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

דבר אחר

נתונים זה כרגיל מספרים, ובפרט הרבה מספרים, והדגמים המופיעים בהם והקשרים ביניהם.  אבל לפעמים שווה להסתכל גם בטקסט.  וטקסטים שלא רבים קוראים בהם הם פסקי דין של בית המשפט העליון.  חבל.  אלה טקסטים שנכתבים על ידי אנשים חכמים עם ידע נרחב ויכולת ניתוח וניסוח חריגה.  וחלקם גם חשובים ומייצגים אבני דרך מהותיות בחיים שלנו כאן.

אז הנה כמה ציטוטים נבחרים מפסק הדין בעתירות בג"ץ 1877/14, בג"ץ 1937/14, בג"ץ 8017/15, ובג"ץ 2260/14, שניתן ב-12.9.2017 (פסק הדין משותף כי החליטו לאחד את הדיון בכל ארבעת העתירות).  למי שלא זוכר או לא ידע בכלל, זה פסק הדין שביטל את הגרסה הנוכחית של חוק אי הגיוס לחרדים.  הדיון נערך בפני לא פחות מתשעה שופטים. הנשיאה נאור כתבה את פסק הדין המרכזי על פני כ-60 עמודים, באופן יבש וענייני.  אבל כל האחרים ראו צורך להוסיף על דבריה, וכך קיבלנו מסמך שאורכו הכולל 147 עמודים (כרגיל השופטים הנוספים בהרכב מסתפקים בציון הסכמתם לדברי השופט שכתב את פסק הדין).  אני מודה שלא קראתי את הכל.  אבל כמה קטעים שנתקלתי בהם שווים שיהיו מוכרים יותר.

נתחיל בדברי השופט יצחק עמית, שמתאר את החוק עצמו כך: "מי שמהלך בשבילי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 לאחר תיקון 19 ותיקון 21, נדמה עליו כמהלך בלבירינת, במבוך של סעיפים שהקורא מתקשה למצוא את דרכו לאורכם ולרוחבם."  (תיקון 19 הוא ה"תיקון" של יש עתיד מהכנסת הקודמת, ותיקון 21 הוא ה"תיקון" של החרדים מהכנסת הנוכחית.)  ואכן החוק, ובפרט סעיף 26 שלו על עשרות תת-סעיפיו ותת-תת-סעיפיו, מפותל בצורה שראויה לסאטירה יותר מאשר לחוק.  אבל ידוע שבמחוזותינו הסאטירה מתקשה לעמוד בקצב של המציאות.  והמציאות, בניסוחו של עמית, היא זו: "ייאמר מיד. החוק פוגע קשות בזכות לשוויון, בצדק ובהגינות שהם שם נרדף לעקרון השוויון. החוק מפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם ובין דמים לדמים. לצעיר החרדי יש אפשרות שלא להתגייס כלל אם נתמלאה המכסה, יש לו אפשרות לדחות את גיוסו והוא יכול לבחור בשירות אזרחי חלף השירות הצבאי. הצעיר החרדי לא נדרש לסכן את חייו, כביכול דמו סומק טפי מדמו של צעיר אחר שאינו בן ישיבה. ואם בחר הצעיר החרדי להתגייס בגיל 21 לאחר שכבר הקים משפחה, משכורתו הצבאית גדולה בהרבה מזו של חברו ליחידה שאינו נשוי. תיקוני החוק, נודעו בציבור כחוק השוויון בנטל, אך הלכה למעשה, קיבעו ועיגנו בחוק את אי השוויון בנטל. על כך קשה לחלוק."

(והערת אגב בנוגע לשוויון: סעיף 26כה של החוק הוא "לא ייפגע מעמדה ושילובה של יוצא צבא אישה בשירות ביטחון בשל שירותם של בוגרי ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים בשירות ביטחון לפי פרק זה.")

עמית הוא שופט צעיר יחסית, אז הוא אופטימי.  מי שנמצא שם כבר הרבה זמן, וכשפסק הדין פורסם כבר פרש בעצם לגמלאות, הוא המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין.  וכך הוא פותח את דבריו: "יאוש. אין בפי מלה אחרת באשר לנושא דנא. הגיחוך – חוכא ואיטלולא – שנוצר בגלגולי ה"פינג פונג" בין הרשויות בעניין היורד לשורש השויון וההגינות האנושית הבסיסית, בעוד אין נפגע לימוד התורה החשוב כל כך כהוא זה, מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים."

ולסיום, הנה פסקת הסיום של הנשיאה נאור: "בשלב זה, ולאחר עשרות שנים של ניסוי וטעייה, ברור כי לא ניתן להסתפק עוד בהסדרים בלתי מחייבים ובלתי אכיפים שסופם לא ידוע. כל הסדר שיקבע המחוקק בסוגיה זו חייב להציב מטרה ברורה של קידום השוויון בנטל הגיוס ולהתוות מסלול ברור וישים להגשמתה. החברה הישראלית ניצבת אפוא בפתחו של מאמץ חברתי מחודש לפתרון בעיית הגיוס. לשם כך לא די בסיסמאות או בקביעתם של הסדרים הדוחים את הקץ.  נדרשים מעשים של ממש."  השופטים נתנו לכנסת שנה שלמה לפני שתוקפו של החוק הנוכחי יבוטל.  יש להם עוד חודשיים.

הייתי מפסיק כאן, אבל (א) זה עשוי ליצור רושם שלתיקונים האמורים לחוק לא הייתה השפעה, ו-(ב) כידוע יש לי חולשה למספרים.  אז הנה עדכון קטן של גרף שכבר פרסמתי של מספר החרדים בדחיית שירות בזכות הסדר תורתו-אומנותו.  החידוש הוא בירידה הדרמטית במספר הכולל בשנתיים האחרונות, כתוצאה מה"תיקונים" שמאפשרים בין היתר לכל מקבלי דחיית השירות מתקופת חוק טל לקבל פטור סופי כבר בגיל 26.  אלה שהגיעו לגיל גיוס אחרי ביטול חוק טל אפילו לא צריכים לחכות לגיל המופלג הזה – הם מקבלים פטור מלא בגיל 24. כך עשרות אלפים דחויי שירות כבר אינם דחויי שירות יותר, מה שנקרא בפי מי שמתעסקים בזה "ריקון המאגר".

torato-tot

ומה לגבי מספר הנדחים כל שנה? על זה לא מצאתי מספרים מהשנים האחרונות.  אני חושב שהמספר הרבה יותר קטן משהיה, בגלל שתי תופעות סותרות:  קרוב ל-3000 מתגייסים (אם כי יש ויכוחים אם כולם באמת חרדים מהסוג שבעבר קיבלו דחיית שירות), ואחרים פשוט לא מתייצבים בכלל ולכן לא מקבלים את דחיית השירות.

מקורות

הציטוטים מפסק הדין של בג"ץ.

הנתונים החדשים על מספר דחויי השירות מתשובה של דובר צה"ל על בקשת חופש מידע.

לקט חרדים

החברה החרדית מספיק שונה משאר אזרחי ישראל, ומספיק גדולה מבחינת מספר אנשיה, כדי להשפיע על מגוון סטטיסטיקות לאומיות.  כתוצאה צריך בהרבה מקרים להתייחס אליה בנפרד, כי התייחסות לכלל האוכלוסייה כגוף אחד מטשטשת את ההבדלים ומובילה לממוצעים שלא באמת מייצגים אף מגזר.  ויש לה גם כל מיני תכונות יחודיות.  הנה כמה דוגמאות, מבוססות על שנתון החברה החרדית שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הדוגמה הראשונה היא הרכב הגילים, שנגזר מהפיריון בילודה.  אצל החרדים הילודה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מגזר אחר, כולל הערבים.  זה מוביל למבנה גילים מוטה באופן קיצוני כלפי גילים צעירים.  בספק אם יש עוד משהו כזה בארצות מפותחות בכל העולם.  נובע מכך שלמגזר החרדי יש גם את קצב הגידול הגבוה ביותר.

ages

דוגמה נוספת היא רמת העוני.  ככלל החברה החרדית היא עניה.  מצב זה נובע מצרוף של שלושה גורמים עיקריים:

  • רמת תעסוקה נמוכה כתוצאה מהעדפה של לימודי תורה על עבודה אצל גברים (ובפרט כיוון שהמשך לימודים מקנה פטור מגיוס). גם אלה שרוצים לעבוד סובלים מאפשרויות מוגבלות לתעסוקה מחוץ למגזר.
  • משכורות נמוכות כתוצאה מחוסר הכשרה, הן ברמה של לימודים בבית הספר (חוסר לימודי ליבה, ובפרט מתמטיקה ואנגלית) והן ברמה של לימודים אקדמיים.
  • משפחות מרובות ילדים וההוצאות הנובעות מכך.

הגרף הבא מתאר את רמת העוני של קבוצות שונות באוכלוסייה, על ידי המדד של האחוז שנמצאים מתחת לקו העוני.  כיוון שבקבוצות אוכלוסייה שונות יש משפחות בגדלים שונים, יש הבדל אם מחשבים את אחוז המשפחות מתחת לקו העוני, אחוז הנפשות מתחת לקו העוני, או אחוז הילדים מתחת לקו העוני.  אבל בכל שלושת המקרים האחוז עבור החרדים גבוה בהרבה מאשר עבור קבוצות אוכלוסייה אחרות או עבור הממוצע הארצי.  בסביבות חצי מהמשפחות החרדיות הן עניות, וכיוון שמשפחות עם הרבה מאוד ילדים נוטות להיות עניות יותר, מתקבל שבערך שני שלישים מהילדים החרדים הם עניים.  זה די יציב לאורך 10 השנים האחרונות ויותר.

poor

דוגמה מפורסמת היא נתוני הגיוס.  בשנים האחרונות דווקא יש עליה בגיוס, והוא אפילו לא רחוק מהיעדים שנקבעו.  מצד שני לא ברור עד כמה הגיוס הזה הוא באמת תוספת על מה שהיה קודם, כלומר עד כמה הוא משקף גיוס של חרדים שאחרת היו נשארים בישיבה לעומת גיוס של חרדים שנפלטו מהישיבה או יצאו בשאלה, או בכלל דתיים סתם שרוצים להינות מתנאי שירות משופרים.  במקביל, ההתנדבות לשירות אזרחי ירדה ממה שהייתה שפני כמה שנים ולכן היעד הכולל מתרחק והולך.  ובכל מקרה זה עדיין אחוז לא גבוה מהגודל של כל מחזור גיוס.

 

haredim

בניגוד לתמונה המצטיירת מהגרף, נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס מצביעים על כך שכ-30% מהחרדים דווקא כן שרתו בצבא. יש כמה הסברים להפרש הזה. אחד מהם הוא שכ-20% מהחרדים הם חוזרים בתשובה, ושרתו בצבא לפני שהפכו לחרדים. הסבר נוסף הוא שבעבר רבים התגייסו לשרות מקוצר (שנקרא שלב ב') שכלל כמה חודשי אימונים בלבד והפנייה לכוחות המילואים.

אמרתי כאן כמה פעמים שההתבדלות של החברה החרדית וההסתגרות בישיבות נובעת במידה רבה מהרצון להתחמק מגיוס.  אבל יש נתונים שמראים שזה טיעון פשטני מדי שחוטא לאמת.  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  [רקע דרוש: שלבי החינוך החרדי הם לימוד בתלמוד תורה 8 שנים עד גיל 13, 3 שנים נוספות בישיבה קטנה, המשך לימודים בישיבה גדולה מגיל 17 עד הנישואין, ואז מעבר לכולל לתקופה בלתי מוגבלת. הלומדים בכולל נקראים אברכים.  הסדר תורתו אומנותו חל על תלמידי ישיבות גדולות ואברכים.]

malach-yeshiva

מהנתונים האלה אפשר ללמוד על עוד שני גורמים חשובים המשפיעים על הלימוד בישיבה:

  • בין אברכי הכוללים אחוז הולך וגדל – החל מ-61% בשנת 2012 וכלה ב-70% בשנת 2016 – כבר קיבלו פטור משירות צבאי. לכן המשך הלימודים שלהם בכולל משקף שאיפה כנה להתמיד בלימודים ו/או לחץ חברתי ואינו תלוי ברצון להתחמק מגיוס.
  • יש לעיתים שינויים משמעותיים במספר התלמידים משנה לשנה – בפרט ירידה בשנים 2013-2014 ואז עלייה בחזרה. השנים האלה הן השנים שבהן המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, והתמיכה הכלכלית באברכים קוצצה. הקיצוץ הזה הוביל לירידה לא רק במספר האברכים הפטורים משירות צבאי, אלא גם במספר אלה המצויים בדחיית שירות במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ירידה חדה במיוחד התרחשה בתלמידים מחו"ל. מכאן שלתמיכה הממשלתית יש השפעה מידית על היקף הלימודים – כשאין ברירה, הם מתפשרים.

מקורות

כל הנתונים האלה הם מלוחות המלווים את שנתון החברה החרדית 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

נתוני הגילים מלוח א/3.

נתוני העוני מלוח ג/2.

נתוני הגיוס מלוח ה/2.  מכסות המטרה הם ממצגת על גיוס חרדים שהוצגה בכנסת.

נתוני הלימוד בישיבות גדולות וכוללים מלוח ב/10.  החלק האפור בגרף נובע מפער בין מספר האברכים הכולל לבין מספר אלה המסווגים כדחויי שירות צבאי או בעלי פטור משירות צבאי — ככל הנראה אלה "אברכי חצי יום" שלומדים או בבוקר או בערב.

תודה לגלעד מלאך על עזרתו בנתונים.

זרמים בחינוך

חוק לימוד חובה מ-1949 מאפשר להורים לבחור את הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. במקור היה מדובר בזרמים מפלגתיים – הזרם הכללי זוהה עם הציונים הכלליים, זרם העובדים עם מוסדות ההסתדרות ומפא"י, זרם המזרחי עם תנועת המזרחי הדתית-לאומית, וזרם אגודת ישראל של החרדים. בחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 נקבע שהזרמים האלה יבוטלו ובמקומם יבואו החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי. באופן מעשי התווסף אליהם החינוך העצמאי, של מוסדות שאינם ממלכתיים. אלה כרגיל מוסדות דתיים. החלק הארי של המוסדות העצמאיים הם חרדיים.

החינוך הערבי, אגב, הוא חלק מהחינוך הממלכתי, ואין לא מעמד עצמאי נפרד. זאת למרות שחוק החינוך הממלכתי מנוסח באופן מובהק בצורה שמתייחסת רק לחינוך יהודי. כך למשל החוק מגדיר את אחת ממטרות החינוך להיות "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". ההתייחסות היחידה לערבים בחוק היא המטרה "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל".

מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים וחלוקתם לזרמים השונים מתוארים בגרף הבא. כפי שניתן לראות היה גידול מהיר במיוחד במספר התלמידים בשנות המדינה הראשונות ומאז תחילת המאה. עיקר הגידול מאז תחילת המאה הוא בחינוך החרדי.

zerem

מעניין גם להשוות את הגודל של כל מגזר בנפרד.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, יש גידול בעיקר אצל החרדים וממידה מסוימת גם אצל הערבים — בשני גלים.  החינוך הממלכתי-דתי שומר על יציבות כמעט מושלמת כבר 50 שנה.  בחינוך הממלכתי, לעומת זאת, הייתה ירידה במספר האבסולוטי בעשור 1995-2005, והתאוששות בשנים האחרונות.

zerem-cmp

כדי לראות טוב יותר את החלוקה בין זרמי החינוך השונים, הגרף הבא מציג את החלוקה הזו באחוזים. כפי שניתן לראות באופן בולט חלקם של הזרמים הציוניים (הממלכתי והממלכתי-דתי) ירד מ-85% באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת לרק 52% אחוזים כיום. יש שתי סיבות לירידה היחסית הזו. האחת היא העלייה המשמעותית בחינוך הערבי בסוף שנות ה-60, אולי חלקית כתוצאה מסיפוח מזרח ירושלים. השנייה היא העלייה הדרמטית במספר הילדים החרדים ב-20 השנים האחרונות. חלק קטן מהעלייה הזו ניתן ליחס להתחלת הספירה של ילדי תלמודי התורה ב-1999.

zerem-pct-sweep

אם מסתכלים לא על כל תלמידי בתי הספר היסודיים אלא רק על כיתה א' המצב עוד יותר קיצוני, והזרמים הממלכתיים הם כבר פחות מחצי.  וזה בלי לספח את השטחים.

מקורות

התחלתי את איסוף הנתונים מלוחות 8.5 ו-8.7 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017, והמשכתי עם השלמות מייגעות מלוחות דומים במספר גדול של שנתונים קודמים, אבל לא כולם, ולכן נשארו פערים.

הנתונים כוללים את מספר התלמידים בחינוך העברי והערבי, ואת החלוקה באחוזים בין הזרמים בחינוך העברי.  אז צריך לחשב את האחוזים מתוך הסך הכל כולל הערבים. ברוב השנים יש נתונים על מספר התלמידים בכל בתי הספר היסודיים תוך הבחנה בין רגילים למיוחדים, אבל יש שנים עם רק נתון אחד ולא תמיד ברור אם הוא מתייחס לכלל או רק לבתי הספר הרגילים (ולוח 8.7 לא קונסיסטנטי והמספרים שבו חלקם עם וחלקם בלי לפי לוח 8.5). לכן במקרים שבהם ניתנים שני הנתונים בנפרד השתמשתי בממוצע שלהם. קורה גם שיש שנים עבורן יש פרוט של אחוזי הזרמים השונים אבל אין מספר אבסולוטי. במקרים כאלה ביצעתי אינטרפולציה משנים שכנות.

החל מ-1999 הנתונים כוללים תלמודי תורה ולפני כן לא, מה שמוביל לספירת חסר של מספר התלמידים הכולל ושל החלק החרדי.  אבל ההפרש הוא קטן למדי (לפי גודל הקפיצה בנתונים ב-1999).

עדכון

לפני קצת פחות מ-5 שנים כתבתי על תחזית האוכלוסייה של הלמ"ס לטווח של 50 שנים קדימה.  אז היה מדובר על תחזית לשנת 2059 על סמך נתוני 2009.  עכשיו הלמ"ס פרסמו תחזית חדשה, לשנת 2065, על סמך נתוני 2015.  הגרף הבא מציג ומשווה את שתי התחזיות.  אני מסתכל כאן לא על גודל האוכלוסייה, אלא על הרכב האוכלוסייה.

pred2

ראשית כמה מילים על המתודולוגיה.  נקודת המוצא לתחזית הראשונה היא האוכלוסייה בשנת 2009, שהורכבה מ-10% חרדים, 20% ערבים, ושאר ה-70% יהודים לא חרדים. הפריון בשנה זו היה 6.2 ילדים בממוצע לאישה חרדית, 3.6 לערביה, ו-2.4 ליהודיה לא חרדית. כל שלושת המספרים האלה היו במגמת ירידה, וחוקרי הלמ"ס פיתחו מודלים המתארים את קצב הירידה. התחזית מתחילה עם מבנה האוכלוסיה הנוכחי והפיריון הנוכחי, ומבצעת סימולציה של לידות ופטירות, כאשר בכל שנה מעדכנים את גודל האוכלוסיה בכל גיל (לפי תוצאות הסימולציה) ואת הפריון (לפי המודל). כך ממשיכים עד שנת היעד, שהייתה 2059.

אבל כיוון שמדובר במודל סטטיסטי אין ודאות בפרמטרים כמו קצב השינוי בפריון. כדי להתמודד עם זה מגדירים תחום ערכים כזה שיש ודאות גבוהה (לפחות 95%) שהערך הנכון נמצא בתחום הזה. לבסוף יוצרים שלושה מודלים: המודל המקורי הצפוי, מודל של גידול נמוך יותר שמתבסס על הקצה התחתון של טווח הערכים הצפוי, ומודל של גידול גבוה המתבסס על הקצה העליון של הטווח.  תוך שימוש בשלושת המודלים מקבלים שלוש תחזיות.

מה שמעניין הוא שכשהלמ"ס חזרו על כל התהליך הזה אחרי בסך הכל 5 שנים (10% בלבד מטווח התחזית של 50 שנים) יצאו להם תוצאות די שונות.  בפרט, במקום שהשיעור של הערבים באוכלוסייה ימשיך לעלות, הוא מתחיל לרדת.  ואילו החרדים לא סתם ממשיכים לגדול ומגיעים לקצת יותר מרבע מהאוכלוסייה, אלא ממשיכים לגדול בקצב מתגבר והולך ומגיעים להיות כמעט שליש.

הסיבה היא כנראה שימוש בנתונים עדכניים על פריון.  הנתונים העדכניים מראים שהפריון אצל הערבים ממשיך לרדת, אבל אצל היהודים לא.  לכן המספר היחסי של הערבים קטן.

אבל לשנות את התחזית לפי זה בלבד, ולהגיע למסקנה שהחרדים יהיו שליש מהאוכלוסייה, זה לא רציני.  לא יתכן מצב שבו החברה החרדית ממשיכה לגדול ולשמור על בדלנות מבלי להגדיל באופן משמעותי את ההשתתפות שלה בכוח העבודה. כבר כיום נשמעות טענות שהחברה החרדית נמצאת על סף קריסה כלכלית. שינויים דרסטיים במצב הכלכלי וביציאה לעבודה צפויים להוליד גם שינויים בפריון. המסקנה שלי היא שתחזיות לטווח של 50 שנה, שאינן לוקחות שינויים כאלה בחשבון — ולא ברור בכלל איך אפשר לקחת אותם בחשבון — אינן יכולות להיות אמינות.  עדיף להודות בזה מראש.

מקורות

הנתונים של התחזית העדכנית פורסמו בהודעה של הלמ"ס.

חברת הלומדים

החרדים אוהבים להתהדר בהיותם "חברת לומדים" שבה כל הגברים מקדישים את חייהם ללימוד, ולו על חשבון העבודה.  את זה משאירים לנשים.  אבל נעזוב רגע את הפן המגדרי, ונתמקד בלימוד.  אם מסתכלים על לימוד כללי ולא על לימוד תורה, מדובר לא בחברת לומדים אלא בחברת בורים.

הבעיה עם דיון בנושאים כאלה הוא החוסר בנתונים.  בפרט, הלמ"ס אינה אוספת נתונים על חרדים ומתקשה להגדיר מיהו חרדי.  הנתונים שאציג כאן מקורם במחקר של איתן רגב ממרכז טאוב בנושא "השכלה ותעסוקה במגזר החרדי".  המחקר הזה מתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008, וכולל שתי הברקות מתודולוגיות:

  • דבר ראשון צריך לזהות מי מהנפקדים הם חרדים.  את זה עושים בשני שלבים.  ראשית, כוללים את כל התושבים הבוגרים המתגוררים באזורים בהם הייתה הצבעה חזקה למפלגות חרדיות בבחירות לכנסת.  שנית, מחריגים את משקי הבית שיש בהם טלוויזיה.  הצרוף נותן זיהוי טוב של חרדים שאינו מתבסס על מוסד לימודים (כגון ישיבה) כמו שיטות אחרות.  כתוצאה ניתן לזהות גם חרדים שלמדו לימודים אקדמיים.
  • כדי לקבל מידע על שינויים לאורך זמן, חילקו את האוכלוסייה החרדית לפי גילים.  כך אלה שהיו בני 45-54 בשנת 2008 הם מי שנולדו בין השנים 1954-1963, ומייצגים את החינוך האופייני לחרדים בשנות ה-60 המאוחרות וה-70 של המאה הקודמת.  מי שהיו בני 35-44 נולדו בין השנים 1964-1973, ומייצגים את המגמות החינוכיות של שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80.  וכך הלאה.

regev-eduבמחקר של רגב יש מגוון תוצאות על התעסוקה, ההכנסה, והלימודים של החרדים.  אני מתמקד בלימודים ומסתפק בשני גרפים שמדגימים לדעתי את העיקר.  הראשון הוא השינוי בלימודים כלליים בבתי הספר.  הגרף מראה את אחוז החרדים שהסתפקו בסיום בית ספר יסודי, האחוז שקיבלו תעודה מבית ספר על-יסודי, והאחוז שעמדו בבחינות בגרות.  אצל אלה שנולדו סביב 1960, כ-40% הסתפקו בבית-ספר יסודי, ולכ-40% הייתה תעודת בגרות.  30 שנה מאוחר יותר כמעט 70% הסתפקו ביסודי, ורק ל-5% הייתה תעודת בגרות.

regev-acad

הגרף השני משווה את החרדים לקבוצות אחרות באוכלוסייה מבחינת לימודים אקדמיים.  עבור כל קבוצה, תוך הבחנה בין גברים לנשים, אנחנו רואים כאן את האחוז שהיה להם תואר אקדמי בין אלה שנולדו בשנים 1944-1963 ובין אלה שנולדו 20 שנה מאוחר יותר, בשנים 1964-1983.  בכל קבוצות האוכלוסיה רואים מגמת עלייה בלימודים האקדמיים, בעיקר אצל נשים.  הקבוצה היחידה שאצלה יש נסיגה בלימודים האקדמיים היא החרדים.  בפרט רואים היפוך בין החרדים לערבים: אצל הערבים, ובעיקר הנשים הערביות, יש עליה דרמטית, בעוד אצל החרדים, ובפרט הגברים החרדים, יש נסיגה, וביחד התוצאה היא שהערבים עקפו את החרדים.

מה שמדהים הוא שכל זה הוא סיפור של 40 השנים האחרונות, מאז המהפך.  לפני זה חרדים למדו וגם עבדו — לפי רגב שיעור התעסוקה של חרדים לפני 1980 היה מעל 80%.  לא הייתה חברת לומדים של כלל הגברים, וזו לא מסורת ארוכת ימים.  אבל אז בא בגין ופטר אותם מגיוס בתנאי שילמדו בישיבה.  אז זה מה שהם עשו.  ובמצב הפוליטי הנוכחי, במקום לפעול לפתרון הבעיה (גיוס ולימודי ליבה) מרחיבים אותה (דרישה מהאוניברסיטאות ללמד בהפרדה מגדרית).

מקורות

איתן רגב, השכלה ותעסוקה במגזר החרדי, מרכז טאוב, 2013. מבוסס על נתוני הלמ"ס ממפקד אוכלוסין 2008.

יחס תלות

בדה מרקר התפרסם לפני שבוע מאמר שסוקר את דו"ח הבריאות השנתי של ה-OECD.  בין הממצאים המצוטטים שם בהדגשה נאמר "בדו"ח התגלה שבישראל יחס התלות (היחס שבין מספר התושבים מתחת לגיל 15 ומגיל 65 ומעלה, לבין שאר התושבים – בני 15–64) הוא הגבוה ביותר במדינות הארגון. יחס זה מעיד על עומס אדיר על בני 15–64, שנושאים על גבם קבוצה גדולה של ילדים וקשישים".  זה מתקשר כמובן לנושא התפלגות הגילים, אז החלטתי להסתכל על יחס התלות ביתר פרוט — ובפרט דרך העדשה של הערים השונות בישראל (או לפחות כל אלה עם 20,000 תושבים ומעלה).

למה זה מעניין? יחס התלות מתיימר להיות מדד פשוט לעומס הכלכלי שמוטל על העובדים.  ברור שלא כל האוכלוסיה עובדת לפרנסתה: יש ילדים שצעירים מדי מכדי לעבוד, ויש זקנים שכבר הפסיקו לעבוד.  אז יחס התלות מודד כמה כאלה נתמכים בממוצע על ידי כל אחד שכן עובד.  אבל ראשית תיקון קטן — בישראל נהוג כיום לחשב את יחס התלות בצורה קצת שונה: ילדים מוגדרים להיות עד גיל 19 (לא עד 14), והנושאים בעול מוגדרים להיות הטווח 20-64 (לא 15-64).  כלומר הפלח של גילאי 15-19 עבר מ"עובדים" ל"ילדים".  זה נראה לגמרי סביר כיום.

בכל מקרה, בהנתן הפרופילים של הרשויות המקומיות שהלמ"ס מפרסמת, שכוללים מידע על התפלגות הגילים, אפשר לחשב את יחס התלות בכל עיר ועיר.  אז הנה התוצאה הראשונה, שמראה את יחס התלות כפונקציה של רמת ההכנסה.  כפי שניתן היה לנחש, העניים ביותר (חרדים ובמידה מסויימת גם ערבים) הם אלה שסובלים מיחס תלות גבוה במיוחד.  בתל-אביב ואילת היחס נמוך במיוחד, ובשאר הערים הוא די דומה.

tlut-wage

הניחוש המושכל הבא הוא שיחס התלות הגבוה נובע מילדים יותר מאשר מזקנים.  את זה ניתן לבדוק על ידי פרוק יחס התלות לשני המרכיבים האלה.  בגרף הבא הציר האופקי מייצג את יחס התלות כתוצאה מזקנים, כלומר את היחס בין זקנים לעובדים.  הציר האנכי מייצג את יחס התלות כתוצאה מילדים, כלומר את היחס בין ילדים לעובדים.  שימו לב שהסקאלה בשני הצירים שונה לגמרי, כי יש הרבה יותר ילדים (כפי שראינו גם בפוסט הקודם על התפלגות הגילים).  הקרניים שיוצאות מהראשית מייצגות יחסים שונים של ילדים לזקנים (כאמור לפי ההגדרה שילדים זה גילאי 0-19, וזקנים זה 65+).

tlut-parts

אז הנה עוד ביסוס לכך שהאוכלוסיה בישראל צעירה: אין אף עיר שיש בה יותר זקנים מילדים.  בערי המרכז (האזור הכחול מימין למטה) יש בערך עד פי 2 יותר ילדים מזקנים.  בערים הקטנות יותר (העיגולים הכחולים הקטנים יותר במרכז) יש בין פי 3 לפי 6 יותר ילדים מזקנים.  בישובים ערבים זה סביב הפי 10.  ובישובים החרדיים הצעירים, מודיעין וביתר עילית, יש פי 93  ו-83 יותר ילדים מזקנים בהתאמה (אלעד משתרכת לה מאחור עם רק פי 57).

אבל אפילו זה אולי אופטימי מדי.  הרי יחס תלות מנסה לאמוד את הלחץ על העובדים, וידוע שבמגזרים הערבי והחרדי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה נמוך יחסית.  אז קרוב שמתבסס פשוט על גילים יהיה מטעה.  למרבה המזל הפרופילים של הלמ"ס מכילים גם מידע על מספר התושבים בכל עיר, וגם על מספר השכירים והעצמאים (שכבר הסתכלנו עליהם בעבר).  השכירים פלוס העצמאים זה העובדים, אז מההפרש בינם לבין כלל האוכלוסיה בעיר אפשר בעצם לחשב את יחס התלות האמיתי!  הגרף הבא משווה את הקרוב לפי גילים (כמו שעשינו עד כה, בציר האופקי) עם החישוב המדוייק (בציר האנכי).

tlut-real

נתחיל עם החדשות הטובות: עושה רושם שיש קשר ישר למדי בין הקרוב המבוסס גילים לחישוב האמיתי.  זה אומר שיחס התלות האמיתי גבוה יותר מהקרוב, אבל לפחות כשמשווים מקומות שונים הפער הוא בערך באותו היחס.  החדשות הרעות הן שכשמסתכלים על זה יותר בעיון, נראה שיש כאן שתי התנהגויות קצת שונות.  עבור הערים הציוניות והמעורבות (חוץ מירושלים, בית-שמש, וצפת), שמרוכזות בצד שמאל למטה, השיפוע הוא בערך 1.5.  עבור הערים הערביות והחרדיות (וירושלים, בית-שמש, וצפת), קו המגמה מוסט כלפי מעלה והשיפוע שלו בערך 1.8.  כלומר אצל הערבים והחרדים הפער בין יחס התלות האמיתי לבין הקרוב אכן יותר גבוה.

ואגב, גם כאן רואים שירושלים (בירת ישראל הנצחית והמאוחדת) היא בעצם עיר ערבית-חרדית, ואינה דומה לשאר הערים הציוניות במדינה.

מקורות

כל הנתונים מהפרופילים של הרשויות המקומיות בישראל כפי שפורסמו בשנת 2015 (יש גרסה חדשה יותר מ-2016, אבל התעצלתי להעתיק את הכל מחדש), עם נתונים מהשנים 2012-2013.

דגמי בחירות: האוסף

אז אחרי שראינו את דגם הבחירות בליכוד, במחנה הציוני, בכולנו, ובישראל ביתנו, מה עם כל שאר המפלגות? האמת שאת רובן מעניין לראות, אז הנה האוסף (שמשלים את כל אלה שעברו את אחוז החסימה).

נתחיל מהזנוחים ביותר, כלומר הערבים.  למרבה המזל (והפרחים לליברמן) הערבים התאחדו לרשימה אחת, אז קל יחסית לשרטט את זה (אם כי כמובן ההבחנות הפנימיות בינהם הולכות לאיבוד).  אין כאן הפתעות גדולות — יהודים לא מצביעים לערבים, אבל בחלק מהמקומות (בעיקר כשחלק או רוב האוכלוסיה דרוזית) גם ערבים לא ב-100%.  יפה גם לראות איך הגרף מפריד את הערים המעורבות מהיהודיות — חוץ מירושלים, שם כנראה הערבים פשוט לא מצביעים.

prof-arab

הגרף הבא מתאר את ההצבעה למרץ.  הדגם כאן יותר מורכב מאחרים שראינו.  מצד אחד מרץ היא מפלגה של עשירים, וכמו במקרה של מפלגת העבודה כל יומרות ליצוג השכבות החלשות מתנפצות על קרקע המציאות: הם מעדיפים יצוג אחר, כמו הליכוד (ראה פוסט קודם) וש"ס (להלן).  מצד שני, מרץ היא במובהק מפלגה של הערים הגדולות — קודם כל תל אביב, אבל גם באופן מפתיע ירושלים, וקצת פחות חיפה.  והנקודה השלישית: מרץ מצליחה לחדור קצת לרחוב הערבי.  אבל רק קצת.  חוץ מכפר קאסם, שהוא במקרה או שלא במקרה מקום מושבו של חבר הכנסת ממרץ פריג' עיסאוי.

prof-meretz

הבא בתור הוא לפיד, הפרזנטור של מפלגת "יש עתיד".  הדגם דומה במקצת לזה של המחנה הציוני, ואחוז ההצבעה ללפיד עולה ככל שההכנסה עולה.  אבל זה לא קשר ישר לאורך כל הסקלה של ההכנסות כמו שהיה במחנה הציוני, והעליה מתמתנת ואולי אפילו נפסקת כשההכנסה הממוצעת עוברת את רף ה-10,000 שקלים.  אחד ממכרי שראה זאת ציין שאולי זה מראה שבכל זאת יש קשר בין אינטליגנציה להכנסה…

prof-lapid

ואם הסתכלנו על אח אחד, הנה האח השני בנט (כלומר הם היו אחים בממשלה הקודמת, ומאז הם התגרשו).  אז בנט דומה לכחלון ונבחר באופן דומה על ידי כל שדרות הציבור.  אבל, שוב בדומה לכחלון, יש חריג בולט שנמצא לגמרי מחוץ לסקלה.  במקרה הזה המקום החריג הוא גבעת שמואל, שהיא כנראה העיר היחידה שמשלבת הכנסה גבוהה עם ימניות קיצונית.

prof-benet

ולסיום החרדים.  נתחיל עם ש"ס.  התוצאות מראות שש"ס היא מפלגה של הפריפריה, עם אחוזי הצבעה גבוהים יחסית במקומות שלא מככבים בגרפים האחרים, כמו נתיבות, אופקים, ואור יהודה.  מתלווה לזה קשר הפוך בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז ההצבעה למפלגה.  [למי שלא אוהב מתמטיקה — לקפוץ מכאן ישר למסקנה במשפט האחרון בפסקה!]  אבל זה לא קשר לינארי כמו שראינו בכמה גרפים קודמים, אלא נראה יותר כמו דעיכה אקספוננציאלית.  ואכן, אם משרטטים את אותם נתונים עם ציר אנכי לוגריתמי, הטרנספורמציה הזו גורמת לערים השונות להסתדר על קו די ישר.  ומהשיפוע של הישר אפשר למצוא את מקדם הדעיכה.  [לקפוץ לכאן:]  מסתבר שכל פעם שההכנסה הממוצעת עולה ב-2000 שקלים התמיכה בש"ס יורדת לחצי ממה שהיתה.

prof-shas

והגרף האחרון: אגודת ישראל.  כמו אצל הערבים גם כאן אין הפתעות גדולות — רק חרדים מצביעים אגודה, ויש הפרדה יפה של ערים מעורבות מערים בלי חרדים.  אבל יפה גם לראות את תמונת הראי בתמיכה באגודה וש"ס בערים החרדיות: אלעד היא עיר של ש"ס, בעוד מודיעין עילית היא עיר של האגודה, כשבני ברק וביתר עילית באמצע.

prof-gimel

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים בסדרה: תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, ונתוני האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: עשירים, עניים, וכולנו

אחרי הבחירות, בעקבות קמפיין "לא לתת", בדקתי אם אכן השכבות החלשות הן שנתנו את הנצחון לליכוד.  אבל למה לא לבדוק את דגם ההצבעה גם למפלגות אחרות?  אז הנה הנגלה הראשונה של תוצאות; יהיו עוד בהמשך.

ראשית, לשם תזכורת, הנה דגם ההצבעה לליכוד.  כל דיסקית צבעונית מיצגת עיר אחרת, וכל הערים עם מעל 20,000 תושבים מיוצגות בגרף.  הצבעים מציינים את התפלגות האוכלוסיה בעיר, וגודל הדסקית משקף את גודל האוכלוסיה.  המיקום האופקי הוא ההכנסה הממוצעת בעיר, והמיקום האנכי הוא אחוז המצביעים לליכוד מתוך הקולות הכשרים בעיר.  הגרף לא זהה לזה שפרסמתי קודם כי מצאתי נתונים מדוייקים יותר על הכנסה, אבל ההבדלים קטנים.  ניתן לראות בבירור שעבור האוכלוסיה היהודית ציונית מתקיים מתאם הפוך בין הכנסה להצבעה לליכוד: ככל שההכנסה הממוצעת בעיר גבוהה יותר, אחוז המצביעים לליכוד נמוך יותר.  וכפי שניתן לצפות, ערבים ובמידה רבה גם חרדים לא מצביעים לליכוד.

prof-likud

ומה עם המחנה הציוני (והמרכיב המרכזי שלו, מפלגת העבודה)? הנה הגרף — המראה תמונה הפוכה לגמרי.  במקרה הזה, יש מתאם חיובי חזק ומובהק ביותר: ככל שההכנסה הממוצעת גבוהה יותר, כן גם אחוז ההצבעה למחנה הציוני גבוה יותר.  ערבים וחרדים, מסתבר, לא מצביעים גם למחנה הציוני (פרט לכפרי דרוזים), אבל במקרה הזה זה לא נראה כמו חריגה בולטת כי הם גם עניים וזה משתלב בטרנד הכללי.  בכל אופן, במידה שהמפלגה מתיימרת להיות סוציאליסטית ולייצג את השכבות החלשות, עושה רושם שזה כשלון חרוץ, והם מעדיפים ייצוג אחר.

prof-avoda

שווה לציין שהמתאם במקרה של המחנה הציוני חזק יותר באופן משמעותי לעומת המתאם עבור הליכוד.  לחובבי סטטיסטיקה, ניתן לכמת זאת על ידי מקדם המתאם, שיוצא 0.66- עבור הליכוד (בניכוי ישובים ערביים וחרדיים) ולא פחות מ-0.90 עבור המחנה הציוני [מקדם המתאם יכול לקבל ערכים בין 1- ל-1, כאשר 1 משמעו מתאם מלא, 1- משמעו מתאם הפוך, ו-0 משמעו חוסר מתאם].  את המידה שבה הנקודות קרובות לקו ישר אחד מכמתים על ידי מדד R2, והתוצאות של מדד זה הן רק 0.44 עבור הליכוד ו-0.82 למחנה הציוני [מדד זה מקבל ערכים בין 0 ל-1, כאשר 0 משמעו פיזור רחב ו-1 משמעו שכל הנקודות על אותו קו ישר].  יתרה מזאת, השיפוע של הקו המתאים ביותר במקרה של המחנה הציוני כפול מזה של הליכוד (שינוי של 4.5% בהצבעה לכל שינוי של 1000 שקל בהכנסה הממוצעת לעומת שינוי של 2.3% בהצבעה לכל 1000 שקל שינוי בהכנסה).  אז באופן מובהק ההצבעה למחנה הציוני מושפעת מהכנסה (וניתן לסווג אותה כסקטוריאלית) יותר מאשר ההצבעה לליכוד.  מה שמעורר מחשבות לגבי קמפיין "לא לתת".

ולסיום הסדרה הזאת, המפלגה החדשה והמסקרנת של כחלון.  כאן הדבר העיקרי שרואים הוא חוסר מתאם — כחלון מדבר אל כל שכבות הציבור במידה דומה, פרט לערבים ולחרדים.  החריג היחיד (והבולט ביותר) הוא כפרי הדרוזים בכרמל, דאליה ועספיא (המופיעים תחת השם המנהלי "עיר הכרמל").  ההצלחה של כחלון בכפרים האלה היא מחוץ לסקלה, מה שכנראה מצביע על ארגון מקומי מוצלח במיוחד ולאו דוקא משקף.

prof-kulanu

מקורות

הנתונים על תוצאות הבחירות בערים השונות מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

הנתונים על האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס, ובפרט פרסום מס' 1573 אודות הרשויות המקומיות ב-2012 (זה פורסם ביולי 2014 ואלה הנתונים העדכניים ביותר שיש).  בניגוד לפרסום קודם שהשתמשתי בו, כאן יש מידע על השכר הממוצע של שכירים, על ההכנסה הממוצעת של עצמאיים, וגם כמה שכירים וכמה עצמאיים יש.  בהתבסס על כל זה חישבתי את ההכנסה הממוצעת של כולם.

פילוח האוכלוסיה ליהודים וערבים הוא גם מהלמ"ס. אבל אין שם שום נתונים לגבי חרדים. אז הנתונים על חרדים הם מאומדנים שהתפרסמו באופן אקראי בעיתונות בשנים האחרונות.

הנתונים בגרף כוללים את כל הערים והמועצות המקומיות עם 20,000 תושבים או יותר.  "עיר הכרמל" היה השם של איחוד של שני כפרי הדרוזים בכרמל שהיה בתוקף בין 2003 ל-2008, והחלטתי לשמר אותו כדי להציג את הנתונים שלהם למרות שבכל כפר בפני עצמו יש פחות מ-20,000 תושבים.

מצב כלכלי והשקעה בעתיד

בתחילת השנה הלמ"ס פרסמה פרופיל בריאותי-חברתי לכל הישובים בישראל.  כל ישוב זכה במסמך בן שלושה עמודים, כשהראשון מוקדש בעיקרו לנתונים דמוגרפיים, השני לבריאותיים, והשלישי לשונות.  מתוך שפע הנתונים הזה החלטתי להתחיל בהשוואה בין מצב כלכלי בהווה לבין השקעה בהון האנושי לעתיד לבוא.  ההשראה לצורת הגרף הזו באה מסדרת גרפים של הנס רוסלינג שמשווים בין מצב כלכלי לבריאות (או מדדים אחרים) בכל ארצות העולם.

בגרף שלי הציר האופקי מייצג מצב כלכלי על ידי אחוז העובדים העניים.  זה ממוצע של שני נתונים שהלמ"ס מספקת: אחוז השכירים שמקבלים שכר מינימום, ואחוז העצמאים שמרוויחים חצי מהשכר הממוצע במשק.  הציר האנכי מייצג השקעה בעתיד על ידי לימודים.  גם זה ממוצע של שני נתונים מהלמ"ס: אחוז הזכאים לתעודת בגרות ואחוז הצעירים בין הגילים 20-29 שלומדים באוניברסיטה.  כל ישוב מיוצג על יד עיגול בגרף, כאשר שטח העיגול פרופורציוני למספר התושבים בישוב.  יש כאן את כל הישובים עם מעל 20,000 תושבים.  העיגול הוא בעצם תרשים עוגה, שמראה את חלוקת האוכלוסיה בישוב בין יהודים לא חרדים, חרדים, וערבים.  הנתונים לגבי יהודים לעומת ערבים מהלמ"ס.  הנתונים לגבי חרדים חלקיים ביותר ומסתמכים על מידע מזדמן מהאינטרנט.  סימן ה+ האדום מייצג את הערכים הממוצעים עבור אוכלוסית המדינה כולה.

prof-stud

אז מה בעצם רואים כאן?  כפי שניתן היה לצפות, כמה שעניים יותר משקיעים פחות בלימודים.  הישובים הערבים מרוכזים במרכז הגרף, ומצבם טוב יותר מזה של הישובים החרדיים, אם כי זה נובע מחוסר הכרה באופי הלימודים החרדי: אם הלמ"ס היה כולל לימוד בישיבות וכוללים, התוצאות של החרדים היו גבוהות הרבה יותר.  מצד שני לימוד כזה לא תורם להכנסה או התקדמות כלכלית בעתיד.

דבר נוסף שבולט הוא עד כמה האוכלוסיה בישראל נוטה לא להתערבב.  רוב הישובים יהודיים עם אחוז מזערי של ערבים.  בישובים ערביים אין יהודים, ובחרדיים אין לא חרדים.  העיר המעורבת באמת היחידה היא ירושלים, ולא עושה רושם שזה טוב בשבילה — במקום למשוך את החרדים והערבים למעלה, הם מושכים אותה למטה.

עדכון — הנה עוד גרף שמראה אותו הדבר.  ההבדל היחיד הוא שכאן הציר האופקי הוא בערך השכר הממוצע ברוטו.  למה בערך? כי בפרופיל של הלמ"ס יש שכר ממוצע לגברים ולנשים בנפרד, ולא את השכר הממוצע של כל אוכלוסית הישוב. אז בלית ברירה חישבתי ממוצע של שניהם.  החיסרון לעומת הגרף הקודם הוא שזה לא כולל נתונים כלשהם על עצמאיים, אלא על שכירים בלבד.  הקשר נראה עוד יותר ישר מקודם (פרט לחריגה של ירושלים והערים החרדיות).

prof-stud2

מקורות

כאמור הנתונים מהפרופילים בריאותיים-חברתיים שפורסמו על ידי הלמ"ס.  הנתונים אמנם פורסמו השנה (2014), אבל הם מתייחסים לתקופה 2005-2009.  החלק המתסכל הוא חוסר מוחלט בנתונים על תפרוסת האוכלוסיה החרדית.  הלמ"ס לא אוספת מידע כזה באופן מפורש.  יש כמה מסמכים שדנים באפשרות להסיק את המידע מתוך פרמטרים שונים כגון דפוסי הצבעה, גודל משפחות, וכו', אבל לא מצאתי שום מקום שבו מרוכזות תוצאות של ניתוח כזה.

מורשת בגין: מהפך!

אפשר היה לפספס את הרגע ההיסטורי הזה, אבל החודש מלאו 100 שנים להולדתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.  ואחרי קצת יותר משנה של איסוף נתונים אפשר לנצל אותם לראות מה המורשת שלו, מבחינת מה שהוא עשה למדינה תוך כוונה תחילה ומה היו הערכים שלאורם התנהל ואותם ביקש להנחיל.  מה שעולה מהנתונים ומההיסטוריה הוא לא פחות ממהפך — ולא רק במובן הפוליטי.

האירוע המרכזי שבזכותו זוכרים את בגין הוא כמובן השלום עם מצרים.  בגין החליט, בניגוד לעמדת מפלגתו ובוחריו, שהשלום חשוב יותר משלמות הארץ — ויתרה מזאת, היה מסוגל לממש את ההחלטה הזאת.  בכך ויתר על ריבונות (אם כי לא ממש בארץ ישראל) ופינה ישובים שהיו בלב הקונצנזוס.  אהבה גדולה אין פה, אבל באופן מפתיע אולי הסכם השלום הזה מתגלה כאחד הדברים היותר יציבים במזרח התיכון.  הוא התחיל תהליך ארוך ורב תהפוכות, רובן שליליות, שעוד לא הגיע לכדי מיצוי, אבל אפילו רק קיום התהליך גרם לשינוי מהותי במצב.

ההחלטה לחתום על הסכם השלום, ולהשלים את הנסיגה ופינוי הישובים גם לאחר רציחתו של סאדאת, מיוחדת בכך שהתקבלה כנראה מתוך שיקולים שהיו אמוציונאליים לפחות באותה מידה, ואולי אף יותר, ממה שהיו רציונאליים.  בגין שמע את משק כנפי ההיסטוריה באופן חד ברור, והשמירה על "עתיד ילדנו" היתה נר לרגליו.  שיקולים דומים עמדו מאחורי ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני שנבנה בעיראק.  הרגשנות הזו הייתה חלק ממנו וממורשתו.  היא משתלבת עם הצניעות שלו, ומוכיחה שבאמת היה אכפת לו מהעם והמדינה.  בגדול, במקרה שלו, נראה שזה הוכיח את עצמו.

השינוי המיידי והברור ביותר עם עליתו של בגין לשלטון ב-1977 היה הליברליזציה בכלכלה מבית מדרשו של שר האוצר שמחה ארליך.  התכנית הזו הובילה בסופו של דבר לאינפלציה שהגיעה בשיאה ליותר מ-400% בשנה ("הכלכלה הנכונה" המטיבה עם העם של שר האוצר יורם ארידור), ומאוחר יותר לתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ובהמשכה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת עד היום, כולל המאפיינים של הגבלת הוצאות, קידוש התחרות, וההפרטות, וכל זאת על חשבון הסוציאליזם והפטרנליזם.  זה טוב אולי לשמירה על האינפלציה, אבל מוביל גם להקטנת שרותים ולעלית פערים, ואחרי אפקט מצטבר של 25 שנה, למחאה חברתית.

inf-begin

תוצאה אפשרית של המהפך בגישה הכלכלית הוא השינוי בצמיחה.  עד תחילת שנות ה-70 הצמיחה היתה לרוב בטווח של 7-15% לשנה.  אמנם לא תמיד — היו מיתונים עמוקים בשנים 1953-4 ו-1966-7, אבל אחריהם הצמיחה התחדשה ובגדול.  אבל מהמיתון שהתחיל ב-1973 לא הייתה התאוששות כזו (ואולי זה תרם גם לנצחונו של בגין בבחירות), ומאז נדיר שהצמיחה מגיעה לכדי 7% בשנה (ובדי הרבה מקרים היא קרובה לקצב גידול האוכלוסיה, כך שאין בעצם צמיחה לנפש).  הדגש עבר מהשקעה ארוכת-טווח בבנית המדינה לאמון בשוק החופשי, שמטבע הדברים מתאפיין בראיה קצרת-טווח יותר ובהתמקדות בעשית רווחים.

growth-begin

בניגוד לצמיחה שירדה, מה שעלה הוא הפטורים מגיוס לחרדים.  בגין הכניס את החרדים לממשלה וביטל את ההגבלה על מספר הפטורים, וכתוצאה יצר מצב בו החרדים עזבו את שוק העבודה ואת ההשתלבות בחברה כדי להסתגר בישיבות ולהתחמק מגיוס.  במקביל גיוס בנות הדרדר לחלוטין (הגרף הוא רק על בנים).  שנות דור מאוחר יותר קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לסובב לאחור את התהליך ההרסני הזה.

torato-pct-begin

עדכון: עוד דבר שבגין אולי לא יזם אבל נתן לו דחיפה משמעותית הוא מבצע ההתנחלויות.  בדיעבד ניתן לומר שמפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת כיום עוצבה במידה רבה על ידי ממשלת בגין.  את הנתונים ניתן לראות בפוסט הזה.

ונסיים בעוד רכיב מהותי במורשת בגין, שמתייחד בעיקר בכך שממשיכי דרכו נוטים להתעלם ממנו ואפילו לפעול באופן בוטה כנגדו.  בגין ראה במדינה ערך עליון.  הוא היה דמוקרט בנשמתו, האמין בכנסת, בבתי המשפט, ובבוחרים, והתנגד באופן נחרץ לאלימות נגד המדינה או לפגיעה במוסדותיה.  הוא היה בעצם שותף לבן-גוריון בהקמת המדינה, בכך שלא איפשר לשום ניצוץ (או אפילו פיצוץ, כמו בפרשת אלטלנה) לגרום להתלקחות מלחמת אחים.  הוא שרת באופוזיציה במשך 29 שנים, לעיתים תוך מחלוקות קשות ביותר ואפילו שנאה למפא"י ולמדיניות הממשלה, אבל תמיד במסגרת הדיון הפרלמנטרי.  אם יש משהו במורשת בגין שראוי במיוחד להעלות על נס כיום, זה הדבר.  חבל שזה לא מובן מאליו.

כח עבודה, תעסוקה, ואבטלה

אחד הנתונים המעניינים בתקופת בחירות הוא האבטלה.  אמנם אצלנו זה פחות דומיננטי מאשר באמריקה, אבל בכל זאת זה מככב בויכוחים בין פוליטיקאים ופרשנים.  אז הנה הנתונים בראיה רחבה יותר מהרגיל.

ראשית צריך להבין את הצורה שבה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה אבטלה.  את כלל אוכלוסית המדינה מחלקים לשניים: אלה שבגיל העבודה ואלה שקטנים מידי.  עד 1985 הגיל הקובע היה 14 (!), ומאז הוא 15 (שגם לא נראה משקף במיוחד לאוכלוסיה הכללית).  שימו לב גם שאין גיל מקסימום.  בכל אופן, זה הבסיס שאיתו הם עובדים, אז גם אנחנו.

את האוכלוסיה שבגיל העבודה מחלקים שוב לשניים: אלה ששייכים לכח העבודה האזרחי ואלה שלא.  קבוצות אוכלוסיה שלא כלולות בכח העבודה האזרחי כוללות כמובן חיילים, וגם זקנים ואנשים שאינם מחפשים עבודה.  למשל רוב הגברים החרדים והנשים הערביות נמצאים בקבוצה הזו. עדכון: החל מ-2012 הנתונים מתייחסים לכח העבודה הכולל, לא האזרחי.  ההבדל הוא שחיילים (בשרות חובה וגם בקבע) כן נכללים, ולכן יש פתאום קפיצה בגרף.

את כח העבודה ניתן שוב לחלק לשניים: המועסקים והבלתי מועסקים.  את המועסקים מחלקים לשלושה: אלה שמועסקים במשרה מלאה, אלה שבמשרה חלקית, ואלה שנעדרים זמנית (מחלה, חופשה, או מילואים).  הבלתי מועסקים הם המובטלים שכולם מדברים עליהם. כדי להחשב לבלתי מועסק, צריך לחפש עבודה באופן אקטיבי בחודש האחרון ולהיות זמין לעבודה.  מי שלא עומד בקריטריונים האלה לא נחשב למובטל אלא למי שנפלט מכח העבודה.  כך למשל סטודנטים שכל חייהם מושקעים בלימודים, או עקרות בית שכל חייהן מושקעים בבית ובמשפחה, אינם נחשבים כחלק מכח העבודה וממילא אינם יכולים להיות מובטלים.  שיעור האבטלה מחושב על ידי חלוקת מספר המובטלים בגודל כח העבודה.

הגרף הבא מראה את חלוקת האוכלוסיה בגיל העבודה בין הקבוצות המפורטות לעיל.

wf-div

(הערה: כאמור שיעור האבטלה שמפרסמים הוא השיעור מתוך כח העבודה.  בגרף מצויינים שיעורים מתוך כלל האוכלוסיה בגיל העבודה.  כיוון שרק בערך חצי מהאוכלוסיה בגיל העבודה מהווה את כח העבודה האזרחי, השיעורים המפורסמים הם בערך כפולים ממה שמצויין בגרף.)

תופעות מעניינות שניתן לראות בגרף הזה הן

  • המיתון הקשה של אמצע שנות ה-60.  מיתון זה גרם לצמצום דרמטי של המועסקים במשרה מלאה, שירדו מ-75% מכח העבודה ל-63.5%.  שני שליש מאלה שאיבדו את משרתם הפכו למובטלים ושליש נפלטו מכח העבודה.  מעניין שהמובטלים חזרו לעבודתם אחרי שנתיים, אבל אלה שנפלטו לא.  למיתון בתחילת שנות ה-70, לעומת זאת, לא היתה השפעה ניכרת.
  • שיא של מעל 50% שאינם נכללים בכח העבודה (האזרחי, בלי הצבא) באמצע שנות ה-70, ומאז ירידה רצופה למדי עד שיעור של קצת יותר מ-42% ב-2011.  וכשכוללים את הצבא בכוח העבודה, זה יורד ל-36%.
  • עליה חדה במספר המועסקים במשרות חלקיות על חשבון ההעסקה במשרה מלאה בחצי השני של שנות ה-70, בקורלציה עם המהפך הפוליטי והכלכלי של 1977.  אחוז המועסקים באופן חלקי ממשיך לעלות, וכיום הוא כפול ממה שהיה בשנת 1970.  עם זאת היתה עליה מסוימת גם באחוז המועסקים במשרה מלאה, בעיקר בתקופת ממשלת רבין השניה.
  • רמת האבטלה הגבוהה ביותר נרשמה בתחילת שנות ה-90, בקורלציה עם העליה הגדולה מבריה"מ.
  • השיפור המשמעותי ביותר קרה בתקופת ממשלת רבין: האבטלה ירדה באופן חד, התעסוקה במשרה מלאה עלתה, וגם כח העבודה בכללותו גדל.
  • שיעור מפתיע של מועסקים נעדרים זמנית מעבודתם.  בשנות ה-70 וה-80 זה הגיע ל-7-10% מכח העבודה.  הסבר חלקי אפשרי: הגיוס הגדול של מלחמת יום כיפור, אבל זה תקף רק ל-1973.

בפוסט עתידי נתמקד באחוזי האבטלה ובקורלציות בין אבטלה למדדים שונים של מצב המשק.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (בעצם השנתונים של 1996 ו-2012 ועדכון מ-2014, כדי לאסוף נתונים יותר מפורטים על יותר שנים).

קישורים

הסברים מאירי עיניים על האבטלה ואיך מחשבים אותה ניתן לקרוא בפרק 8 של ספר יסודות המקרו-כלכלה של ישראל של יורם מישר.

תורתם אומנותם

פקיעת תוקפו של חוק טל העלתה שוב לדיון ציבורי את דחית השרות הצבאי הניתנת לתלמידי ישיבות (והופכת בעצם לפטור).  למרות שמסמכים שונים מצטטים נתונים אודות היקף הפטור שניתן, קשה למצוא מקור שמרכז את הנתונים לאורך כל השנים.  אז הנה מה שהצלחתי לאסוף.  המדובר בנתונים לגבי גברים בלבד.  שימו לב שהגרף העליון, שמשקף את הנתונים שנהוג לצטט, מראה את המספר המצטבר הכולל של חרדים במצב של דחית שרות מכל המחזורים, עד שהם מגיעים לגיל של פטור סופי.  התחתון מראה את המספר שנוסף כל שנה.

במבט על פני זמן ניתן לראות שלוש תופעות עיקריות:

  1. העליה הדרמטית שחלה במספר מקבלי דחית השרות לאחר המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, וההאצה בגידול מספר מקבלי דחית השרות מאז סוף שנות ה-90.
  2. חוסר ההשפעה של סדרת בג"צים וועדות, והכשלון של חוק טל שלא הקטין את מספר מקבלי דחית השרות בעשר שנות קיומו.
  3. ירידות במספר מקבלי דחית השרות הן תוצאה של שינויים בספירה בלבד. בפרט, הירידה בשנת 2011 נובעת מההחלטה לתת פטור סופי לכל מי שהגיע לגיל 35. לפני כן פטור סופי ניתן רק למי שהגיע לגיל 40. כתוצאה מכך חמישה שנתונים של מקבלי דחית שרות  נעלמו מהספירה בבת אחת, ולכן נראה כאילו מספר מקבלי דחית השרות ירד.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים היא על מקבלי דחית הגיוס כאחוז מסך שנתון הגיוס.  גם כאן רואים את הגידול המתמשך שהתחיל מאמצע שנות ה-70, בעיקר אחרי המהפך:

בעת ביטולו של חוק טל, כ-13% מהשנתון היו חרדים שקיבלו דחית שרות.  בהקשר הזה עולה גם השאלה מה היחס בין קבלת דחית שרות על ידי חרדים לקבלת פטור על ידי אחרים.  התיחסות לכלל השנתון מעלה את התמונה הבאה (נתוני 2010):

מנתוני אוכלוסיה מתקבל ש-26.6% מהשנתון הם ערבים.  שיעור זה גבוה משיעור הערבים באוכלוסיה כיוון שבאוכלוסיה הערבית יש ילודה גבוהה ולכן היא מוטה יותר לכיוון של גילים צעירים מהאוכלוסיה הכללית.  מתוך היהודים טיפה יותר מרבע לא מתגייסים, והם מהווים 18.5% מכלל השנתון.  יוצא מכך ש-55% מהשנתון מתגייסים, 75% מכלל היהודים מתגייסים, אבל רק 13% מהחרדים מתגייסים.  החרדים הם קצת יותר מחצי מכלל מקבלי הפטור למרות שהם רק 15% מהשנתון.

מקורות

כאמור אין מקור אחד אמין שמרכז את כל המידע הרלוונטי, אבל מגוון דוחות ובג"צים מצטטים נתונים שביחד יוצרים את התמונה לעיל.  כפי שניתן אולי לצפות, המספרים במקורות שונים אינם תמיד זהים, אבל לרוב הם קרובים למדי.

דו"ח ועדת טל הוא מקור טוב לנתונים עבור טווח השנים 1974-1999.

דו"ח מבקר המדינה 53א משנת 2002 מכיל קצת נתונים.  דו"ח מבקר המדינה 62 משנת 2011 מכיל נתונים עדכניים נוספים.

מרכז המידע של הכנסת הפיק שני דוחות הכוללים מידע רלוונטי: דו"ח מפברואר 2007 ועוד דו"ח מספטמבר 2007.

ניתן למצוא נתונים גם בפסיקות בג"ץ השונות, ובפרט בבג"ץ שביטל את חוק טל ב-2012.

תחזית אוכלוסיה ל-2059

מהסתכלות על השינוי באחוז היחסי של יהודים וערבים באוכלוסית ישראל ניתן לראות מגמה של עליה קלה באחוז הערבים.  אבל מזה לבד אי אפשר להסיק על מבנה האוכלוסיה בעתיד.  הבעיה היא שקצב הגידול של מגזרים שונים הוא שונה, ויתרה מכך, קצב הגידול הזה אינו קבוע.

בכל העולם קצב הגידול של אוכלוסיות נמצא בירידה.  ברבות מהמדינות המפותחות מספר הילדים הממוצע לאישה נמוך מ-2.1, וכתוצאה האוכלוסיה הולכת וקטנה.  אצלנו הפריון גבוה מ-2.1 ילדים בממוצע, ולכן האוכלוסיה עדיין גדלה.  אבל כדי לחזות את מבנה האוכלוסיה העתידי, צריך לפתח מודל שמתאר איך הפריון הממוצע ישתנה עם הזמן.  התחזית מתחילה עם מבנה האוכלוסיה הנוכחי והפיריון הנוכחי, ומבצעת סימולציה של לידות ופטירות, כאשר בכל שנה מעדכנים את גודל האוכלוסיה בכל גיל (לפי תוצאות הסימולציה) ואת הפיריון (לפי המודל).

הלמ"ס פרסמה לאחרונה תחזית אוכלוסיה כזו ל-50 שנים קדימה על בסיס נתוני 2009 — כלומר תחזית לשנת 2059.  החלק המעניין ביותר הוא התפלגות האוכלוסיה בין יהודים חרדים, לא חרדים, וערבים.  נקודת המוצא היא 10% חרדים, 20% ערבים, ושאר ה-70% יהודים לא חרדים.  הפיריון בשנת 2009 היה 6.2 ילדים בממוצע לאישה חרדית, 3.6 לערביה, ו-2.4 ליהודיה לא חרדית.  כל שלושת המספרים האלה נמצאים במגמת ירידה, והמודלים מתארים את קצב הירידה.  תוצאות התחזית הן כדלקמן:

תחזית הרכב אוכלוסיה

כיוון שמדובר במודל סטטיסטי אין ודאות בפרמטרים כמו קצב השינוי בפיריון.  כדי להתמודד עם כך מגדירים תחום ערכים כזה שיש ודאות גבוהה (לפחות 95%) שהערך הנכון נמצא בתחום הזה.  לבסוף יוצרים שלושה מודלים: המודל המקורי הצפוי, מודל של גידול נמוך יותר שמתבסס על הקצה התחתון של טווח הערכים הצפוי, ומודל של גידול גבוה המתבסס על הקצה העליון של הטווח.

במספרים אבסולוטיים גודל האוכלוסיה הצפוי שונה למדי בשלושת המודלים (בקצב גידול גבוה על פני 50 שנים האוכלוסיה גדלה הרבה יותר מאשר אם מניחים שקצב הגידול הוא נמוך).  אבל כפי שניתן לראות בכל שלושת התחזיות בערך חצי מהאוכלוסיה יהיה יהודים לא חרדים, קצת פחות מרבע ערבים, וקצת יותר מרבע חרדים.

בנוסף לשלושת המודלים האלה, הלמ"ס הכינו גם מודלים מעורבים כדי לאפיין את מלוא טווח האפשרויות.  במודלים המעורבים מניחים שפלח אוכלוסיה אחד גדל לפי המודל הגבוה, בעוד פלח אוכלוסיה אחר גדל לפי המודל הנמוך.  עם 3 קבוצות אוכלוסיה יש 6 צרופים שונים.  התוצאות סובלות (כפי שניתן לצפות) משונות גבוהה. למשל אם מניחים שחרדים וערבים גדלים בקצב גבוה ויהודים לא חרדים בקצב נמוך, בשנת 2059 צפויים רק 37% של יהודים לא חרדים.  אבל אם זה הפוך, הם יהיו 64%.

בכל מקרה, השינוי הדרמטי ביותר הצפוי הוא הכפלה או יותר של החלק היחסי של החרדים באוכלוסיה, על חשבון היהודים הלא חרדים. שינוי דרמטי כזה מוביל לספק רב בתקפות התחזית.  יש לזכור שהתחזית מתבססת רק על שינוי הדרגתי של הפריון, אבל מתעלמת מתהליכים אחרים שיכולים לקרות.  כמעט וודאי שגידול מסיבי של האוכלוסיה החרדית יגרום לתהליכים אחרים כאלה.  למשל ניתן לטעון שהרכב אוכלוסיה כזה הוא לא בר-קימא, ולפיכך אנו צפויים לראות גידול איטי יותר של חרדים ושילוב משמעותי שלהם בכח העבודה.  מצד שני ניתן לטעון שעליה משמעותית של החרדים עלולה לגרום להגירה מואצת של חילונים לחו"ל, וכתוצאה מכך למצב בו החלק היחסי של החרדים עולה אפילו יותר.  אבל כל זה כבר בתחום הספקולציות, לא בתחום הנתונים.

מקורות

תחזית האוכלוסיה לטווח ארוך של הלמ"ס מפורטת במסמך הבא:  http://www.cbs.gov.il/publications/tec27.pdf

%d בלוגרים אהבו את זה: