ארכיון תג: חינוך

העתקתי

דן בן-דוד התראיין לאחרונה בדה מרקר וסיפק להם את הגרף הבא: מספר חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות (מרצים ופרופסורים) מנורמל לפי גודל האוכלוסייה.  לבקשתי הוא העביר אלי את הנתונים, וציירתי אותם מחדש בצורה טיפה יותר מפורטת:

prof-pop

בגדול רואים שתי פאזות ברורות: גידול מסיבי של האקדמיה באמצע שנות ה-60, בעיקר בתקופת ממשלת אשכול, וירידה רצופה מ-1973 ועד היום.  התקופה של לבנת אמנם הניבה ירידה חדה טיפה יותר מקודם, אבל בגדול היא לא מתבלטת בכלל אלא משתלבת במגמה הכללית.  כיום מספר הפרופסורים יחסית לאוכלוסיה הוא פחות מחצי ממה שהיה בשיא.

הסתייגות חשובה: הנתונים האלה הם עבור האוניברסיטאות בלבד (ולא כולל את האוניברסיטה הפתוחה ואת אריאל).  אין כאן את חברי הסגל של המכללות.  אבל לפי מה שבן-דוד אמר בראיון, שיעור חברי הסגל באוכלוסייה ירד גם אם כוללים את המכללות.

לפרטים נוספים כמו למשל הירידה בהוצאה לסטודנט והשוואה בינלאומית ראו בראיון המקורי.

מקורות

כאמור קיבלתי את הנתונים כמו שהם מדן בן-דוד.  הוא אסף אותם מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס (נתונים מפורטים על סטודנטים וחברי סגל נמצאים בשנתונים של 20+ השנים הראשונות, אבל כל אחד רק לשנתיים שלוש) ומדוחות של הות"ת (שאותם לא מצאתי).   הקו הכפול בשנים 2012-2013 נובע משינוי מתודולוגי וסדרת נתונים חדשה.

מודעות פרסומת

חברת הלומדים

החרדים אוהבים להתהדר בהיותם "חברת לומדים" שבה כל הגברים מקדישים את חייהם ללימוד, ולו על חשבון העבודה.  את זה משאירים לנשים.  אבל נעזוב רגע את הפן המגדרי, ונתמקד בלימוד.  אם מסתכלים על לימוד כללי ולא על לימוד תורה, מדובר לא בחברת לומדים אלא בחברת בורים.

הבעיה עם דיון בנושראים כאלה הוא החוסר בנתונים.  בפרט, הלמ"ס אינה אוספת נתונים על חרדים ומתקשה להגדיר מיהו חרדי.  הנתונים שאציג כאן מקורם במחקר של איתן רגב ממרכז טאוב בנושא "השכלה ותעסוקה במגזר החרדי".  המחקר הזה מתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008, וכולל שתי הברקות מתודולוגיות:

  • דבר ראשון צריך לזהות מי מהנפקדים הם חרדים.  את זה עושים בשני שלבים.  ראשית, כוללים את כל התושבים הבוגרים המתגוררים באזורים בהם הייתה הצבעה חזקה למפלגות חרדיות בבחירות לכנסת.  שנית, מחריגים את משקי הבית שיש בהם טלוויזיה.  הצרוף נותן זיהוי טוב של חרדים שאינו מתבסס על מוסד לימודים (כגון ישיבה) כמו שיטות אחרות.  כתוצאה ניתן לזהות גם חרדים שלמדו לימודים אקדמיים.
  • כדי לקבל מידע על שינויים לאורך זמן, חילקו את האוכלוסייה החרדית לפי גילים.  כך אלה שהיו בני 45-54 בשנת 2008 הם מי שנולדו בין השנים 1954-1963, ומייצגים את החינוך האופייני לחרדים בשנות ה-60 המאוחרות וה-70 של המאה הקודמת.  מי שהיו בני 35-44 נולדו בין השנים 1964-1973, ומייצגים את המגמות החינוכיות של שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80.  וכך הלאה.

regev-eduבמחקר של רגב יש מגוון תוצאות על התעסוקה, ההכנסה, והלימודים של החרדים.  אני מתמקד בלימודים ומסתפק בשני גרפים שמדגימים לדעתי את העיקר.  הראשון הוא השינוי בלימודים כלליים בבתי הספר.  הגרף מראה את אחוז החרדים שהסתפקו בסיום בית ספר יסודי, האחוז שקיבלו תעודה מבית ספר על-יסודי, והאחוז שעמדו בבחינות בגרות.  אצל אלה שנולדו סביב 1960, כ-40% הסתפקו בבית-ספר יסודי, ולכ-40% הייתה תעודת בגרות.  30 שנה מאוחר יותר כמעט 70% הסתפקו ביסודי, ורק ל-5% הייתה תעודת בגרות.

regev-acad

הגרף השני משווה את החרדים לקבוצות אחרות באוכלוסייה מבחינת לימודים אקדמיים.  עבור כל קבוצה, תוך הבחנה בין גברים לנשים, אנחנו רואים כאן את האחוז שהיה להם תואר אקדמי בין אלה שנולדו בשנים 1944-1963 ובין אלה שנולדו 20 שנה מאוחר יותר, בשנים 1964-1983.  בכל קבוצות האוכלוסיה רואים מגמת עלייה בלימודים האקדמיים, בעיקר אצל נשים.  הקבוצה היחידה שאצלה יש נסיגה בלימודים האקדמיים היא החרדים.  בפרט רואים היפוך בין החרדים לערבים: אצל הערבים, ובעיקר הנשים הערביות, יש עליה דרמטית, בעוד אצל החרדים, ובפרט הגברים החרדים, יש נסיגה, וביחד התוצאה היא שהערבים עקפו את החרדים.

מה שמדהים הוא שכל זה הוא סיפור של 40 השנים האחרונות, מאז המהפך.  לפני זה חרדים למדו וגם עבדו — לפי רגב שיעור התעסוקה של חרדים לפני 1980 היה מעל 80%.  לא הייתה חברת לומדים של כלל הגברים, וזו לא מסורת ארוכת ימים.  אבל אז בא בגין ופטר אותם מגיוס בתנאי שילמדו בישיבה.  אז זה מה שהם עשו.  ובמצב הפוליטי הנוכחי, במקום לפעול לפתרון הבעיה (גיוס ולימודי ליבה) מרחיבים אותה (דרישה מהאוניברסיטאות ללמד בהפרדה מגדרית).

מקורות

איתן רגב, השכלה ותעסוקה במגזר החרדי, מרכז טאוב, 2013. מבוסס על נתוני הלמ"ס ממפקד אוכלוסין 2008.

שחיקה

בצרוף מקרים יפה כמה ימים אחרי הפוסט הקודם נתקלתי בנתונים שהתנועה לחופש המידע קיבלה ממשרד החינוך על פרישה של מורים.  זה קשור בגלל השאלה מה הם מקצועות שוחקים.  אז מסתבר שבשנת תשע"ד (2013/4) פרשו 2153 מורים, אבל רק 165 מהם, שזה פחות מ-8%, כי הם הגיעו לגיל הפרישה.  הסיבות האחרות בגרף.  הרוב (50%) פרשו פרישה מוקדמת, מה שמותר להם כבר מגיל 50.  30% נוספים חתמו על פרישה מרצון, שמתאפשרת מגיל 60.  בהנחה שרוב המורים הן בעצם מורות, זה כבר קרוב לגיל הפרישה שהוא 62.  העסקת 30 מורים (1.4%) הוקפאה. 9 פוטרו.  השאר סיבות רעות כמו בעיות בריאות ופטירה.

ret14

מקורות

מהאתר של התנועה לחופש המידע.

ציטוט ישיר

דן בן-דוד פרסם הבוקר מאמר דיעה קצר בהארץ.  למי שלא נוהג לדפדף בעיתון הזה, הוא עוסק בתוצאות מבחן פיזה בנושא "פתרון בעיות".  שורת המפתח היא "בישראל, 39% מהילדים מוגדרים כמי שאינם מסוגלים לתכנן מראש או להגדיר מטרות משנה, הרבה יותר מכל מדינה מפותחת — וזה לא כולל חרדים שאינם משתתפים במבחני פיז"ה."  היה גם גרף שהשווה את ה-39% הזה עם ה-7-19% בשבע מדינות נבחרות אחרות.

זה עורר את סקרנותי מספיק כדי לחפש את הדו"ח האמור כדי לקבל תמונה קצת יותר מלאה — למשל, מה באמת ההתפלגות של כל המדינות שנבדקו? ומה כל סקלת התוצאות בבחינה הזו? ואיך בעצם הם בודקים יכולת לפתור בעיות? חיפוש קצר בגוגל הוביל לדו"ח המלא, שהוא כרך 5 מתוך סדרה של כרכים מלאי נתונים וניתוחים שמסכמים את מבחני פיזה של שנת 2012.  ואכן בין היתר יש שם גם את כל מה שיכולתי לבקש.  אבל מעבר לזה, הם גם ציירו כבר את הגרף שתכננתי לי בראש, ועשו את זה מצויין, אז הנה הגרף המקורי שלהם במקום שאני אצייר את זה מחדש בעצמי:

pisa12-probsolv

כל שורה מייצגת מדינה.  המדינות בשחור הן חברות ב-OECD, ואנחנו האחרונה שבהן.  המדינות בכחול אינן חברות ב-OECD.  התפלגות התוצאות במבחן בכל מדינה מיוצגת על ידי המקל עם הקטעים הצבעוניים.  האורך של כל המקלות האלה זהה, ומייצג 100% מהנבחנים.  הקטע האפור כהה משמאל מייצג את אחוז הנבחנים שנכשלו לחלוטין, ולא הגיעו אפילו לרמה 1 מתוך 6 בפתרון בעיות.  שאר הקטעים מייצגים את אחוז הנבחנים שהגיעו לכל אחת מ-6 הרמות.  המיקום של המקל נקבע לפי הגבול בין רמה 1 לרמה 2 (שהוא הגבול בין מקטעים אפורים לכחולים).  הסקלה השמאלית מראה את אחוז הנבחנים ברמה 1 או פחות, ואצלנו זה 38.9%.  הסקלה הימנית מראה את האחוז המשלים של נבחנים ברמה 2 ומעלה, ואצלנו זה 61.1%.  התוצאות האלה מעמידות אותנו בתחתית רשימת המדינות המפותחות, בדומה (וטיפה מתחת) לצ'ילה, טורקיה, והונגריה, והרחק מתחת לממוצע ה-OECD שהוא 21.4% לעומת 78.6%.  למי שזה מנחם אותו, איחוד האמירויות, בולגריה, מונטנגרו, אורוגוואי, וקולומביה במצב הרבה יותר גרוע.

כדי להעריך מה זה אומר שווה להקדיש רגע למבחן עצמו.  מה שהם קוראים "פתרון בעיות" זה בעצם איך להסתדר בחיי היומיום בעולם המודרני.  דוגמאות לשאלות שמופיעות בדו"ח הן:

  • לקנות כרטיס רכבת ממכונת ממכר כרטיסים אוטומטית.  זה מתחיל בגרסה הבסיסית שבה פשוט צריך לבחור את הכרטיס הנכון על פי רשימה של 3 מאפיינים (למשל תקנה כרטיס של שתי נסיעות במחיר מלא ברכבת בין-עירונית) לגרסאות מורכבות יותר שבהן צריך למצוא את הכרטיס הכידאי ביותר.
  • לתכנן נסיעה מעיר אחת לאחרת על סמך מפה שבה רשומים זמני הנסיעה בכבישים השונים.  שוב יש גרסאות פשוטות כמו האם ניתן להגיע תוך 20 דקות, ומורכבות יותר שבהן צריך למצוא את המסלול האופטימלי.
  • לגלות איך לתפעל נגן MP3, ולענות על שאלות כמו האם נכון שהכפתור העגול באמצע משמש לבחירת סוג המוזיקה. (כדי לענות הנבחנים יכולים לשחק עם סימולציה של הנגן על המחשב.)

הגרף לעיל הוא רק אחד מתוך עשרות שמופיעים בדו"ח ומייצגים ניתוחים מגוונים של התוצאות.  אני בטוח שכולם ישמחו לשמוע שיש סעיף אחד שבו ישראל היא חריג בולט מעל כל המדינות האחרות, בין אם הן חברות ב-OECD ובין אם לאו.  ולא, הסעיף הזה הוא לא בהצטיינות של המצויינים ביותר או בהצלחה היחסית של בנות.  למרבה הצער הסעיף הזה הוא פיזור התוצאות, או במילים אחרות אי-שוויון.  וה"הישג" נובע מכך שהמצטיינים שלנו הם פחות או יותר בסדר, מקום טוב באמצע בין המדינות המפותחות, אבל הדפוקים שלנו הם ממש ממש דפוקים.  בקצה השני, עם הפיזור הקטן ביותר, נמצאת טורקיה.

בן-דוד מסיים את המאמר שלו בשאלה הרטורית "האם יש מדיניות חשובה יותר לעתיד המשק ולאיתנות החברה הישראלית מרפורמה מבנית של מערכת החינוך מחר בבוקר?".  גם לי יש שאלה: האם יש סיבה להאמין שלשר החינוך יש אינטרס לשפר את המצב, או שבעצם האינטרס שלו הוא להמשיך לחנך את בני ובנות ישראל להאמין באלוהים כי כשאלוהים לצידך הכל יהיה בסדר (כולל הבחירות)?

ליבה

מפעם לפעם עולה השאלה האם לימודי ליבה באמת חשובים.  דה מרקר פרסמו היום (בלי להתכוון) הדגמה לחשיבות שלהם.  הכוונה לכתבה אודות השימוש בשאטלים כדי לאפשר לעובדים להגיע למרכזי תעסוקה שלא באמצעות רכבם הפרטי.  באמת רעיון מצויין — השאטלים מאפשרים תפעול יעיל וגמיש לכל מקום לפי הצורך, ויכולים לשמש כפיילוט לפני קביעת קו תחבורה ציבורית כדי לבדוק את הביקוש, כל זאת במחיר מצחיק יחסית להשקעות העתק בתשתיות כבדות כמו רכבות.

אז מה הקשר לליבה?  כדי להדגים את הירידה הפוטנציאלית בעומס בכבישים אם יהיו שאטלים, המאמר הציג את הגרף הבא.  העיגולים מסמנים את מספר העובדים בכל מרכז תעסוקה, את החלק מהם שמגיעים לעבודה בשעות השיא בבוקר, ואת החלק מאלה שעושים זאת ברכב הפרטי.  אז השטח של העיגול הפנימי האדום מייצג את הפוטנציאל להורדת העומס.

circle-area

או שלא.  שימו לב למשל לעיגולים שמייצגים את אזור התעשיה המערבי של ראשון: ס"ה 30.7 אלף עובדים, מתוכם 14.2 אלף מגיעים ברכבם הפרטי.  זה כמעט חצי.  אבל העיגול האדום הפנימי ממש לא נראה כמו חצי מהשטח הכולל — יותר דומה לרבע.

הסיבה היא כנראה שהגרפיקאי לא למד ליבה, או לחילופין שכח את הנוסחה לשטח של עיגול.  בתור שרות לציבור, הנוסחה היא  S = π ⋅ r2 (השטח S שווה לפאי כפול הרדיוס r בריבוע).  עושה רושם שמה שהגרפיקאי עשה הוא להשתמש בעיגולים שבהם הרדיוס הוא שמשקף את הערך המבוקש.  כתוצאה השטח יוצא קטן מידי בפקטור ריבועי, והגרף מטעה.  בפרט היחס בין השטחים לא יוצא נכון.  זה משפיע גם על היחס בין שלושת העיגולים בכל מקום, וגם על היחס בין העיגולים במקומות השונים.

אם עושים את זה נכון, כך שהשטח ישקף את המספר (ובהגדלה המתאימה כל פיקסל מייצג עובד אחד) הגרף נראה כך:

circles-corrected

גם מציג את הנתונים נכון וגם מעביר את המסר בצורה משכנעת יותר.

פרטים

למי שמתעניין, הצורה שחישבתי את העיגולים היא כדלקמן.  אני רוצה למצוא רדיוס r כך שלמעגל ברדיוס הזה יהיה שטח פרופורציונאלי למספר עובדים n.  כיוון שהשטח פרופורציונאלי לרדיוס בריבוע, הקשר הוא n = C ⋅ r2 כאשר C הוא מקדם הפרופורציה שמתאם בין מספרים לסנטימטרים.  לפי הגודל של הגרף מדה מרקר היה נוח לקבוע ש-30000 עובדים יהיו מיוצגים על ידי עיגול בקוטר של 3 ס"מ.  אז על ידי החלפת אגפים מקבלים  C = 30000 / 1.52 = 13333.  כעת אפשר לחזור לנוסחה המקורית ולחלץ את r.  מקבלים את הנוסחה  r = √ (n / 13333).  כך בהנתן מספר עובדים n נציב אותו בנוסחה הזו והתוצאה היא רדיוס המעגל בסנטימטרים שבו נשתמש ליצג את המספר הזה.  בהנתן הרדיוסים המחושבים יצרתי את העיגולים בפאוור פוינט.

ואגב, פתרון גרפי אלטרנטיבי שחוסך את הצורך להוציא שורש וגם מאפשר הערכה טובה יותר של יחסים הוא להשתמש במלבנים שווי רוחב במקום במעגלים.  אבל אז יחסי ההכלה פחות ברורים, וצריך להבהיר זאת במקרא.

 

הגודל כן קובע. או שלא.

תוך כדי עבודה נוספת על תוצאות הבחירות האחרונות והקשר שלהן לכל מיני דברים, עברתי שוב על הפרופילים של הרשויות המקומיות כפי שהם מוצגים באתר הלמ"ס.  בין היתר יש שם נתונים על הצלחה בבחינות הבגרות, שאותם כבר סקרתי בעבר — למי שלא זוכר, באופן לא מפתיע מצאתי שיש קורלציה חזקה בין הכנסה לבין זכאות לבגרות ולימודים באוניברסיטה.

בפרופילים החדשים של הרשויות הנתונים קצת שונים, ובין היתר צד את עיני הנתון על גדלי כיתות.  כבר במבט אקראי אפשר היה לראות שכיתות קטנות בממוצע לא בהכרח מובילות ליותר הצלחה, וההיפך.  אז החלטתי לאסוף את הנתונים האלה ולהסתכל עליהם באופן מסודר.  המשתנים שעליהם הסתכלתי הם:

  • הגודל הממוצע של כיתות בכל ישוב.  יש נתונים על כל הכיתות בישוב, וגם נתונים נפרדים על בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, ותיכונים.  כיוון שאני משווה את זה עם הצלחה בבחינות הבגרות, השתמשתי בגודלי הכיתות בתיכונים.
  • הצלחה בבחינות הבגרות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני מדדים: אחוז הזכאים לתעודת בגרות מתוך תלמידי כיתה י"ב, ואחוז העומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות מתוך תלמידי כיתה י"ב.
  • ההכנסה הממוצעת בישוב.  זה מחושב כממוצע משוקלל של ההכנסה הממוצעת של שכירים ועצמאים.

את המשתנים האלה אספתי עבור כל הישובים שיש בהם 20,000 תושבים ומעלה.  יש 83 ישובים כאלה, אבל ל-5 מהם לא היו נתוני הצלחה בבגרות, כך שרוב התוצאות הן עבור 78 הישובים הנותרים.

מספיק עם ההקדמות.  הנה התוצאות שמראות את הקשר בין שני המדדים להצלחה בבגרות לבין גודל הכיתות הממוצע.  עבור כל גודל ממוצע, אנחנו רואים את ההתפלגות של דרגות ההצלחה על פני כל הישובים שבהם זה היה גודל הכיתות הממוצע.  המלבן הירקרק הוא האמצע של ההתפלגות, מהרבעון הראשון עד השלישי.  במילים אחרות, מה שמתחת לקצה התחתון זה הרבע התחתון של הישובים, מה שמעל הקצה העליון זה הרבע העליון של הישובים, והמלבן מיצג את החצי שבאמצע.  הקו באמצע המלבן הוא החציון.  אם יש רק ישוב אחד עם כיתות בגודל הזה, מצוייר רק קו ואין מלבן בכלל.

sz-bagrutsz-univ

התוצאה: נראה שיש קורלציה חיובית:  ככל שגודלי הכיתות הממוצעים גדולים יותר, יש נטיה קלה לאחוז גבוה יותר של זכאים לתעודת בגרות, ונטיה די ברורה לאחוז גבוה יותר של עומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות!  איזה יופי!  נצופף את הכיתות ויהיה יותר טוב לכולם כולל משרד האוצר!

אבל שווה להסתכל על הנתונים האלה יותר בעיון.  למשל, מי הן הערים בהן צפוף וטוב לו?  לשם כך ציירתי גרף פיזור של גדלי הכיתות, כפונקציה של ההכנסה הממוצעת.  זה נראה כך:

scat-wages

אז כמו במקרים קודמים ניתן להבחין בשוני לפי פלחי אוכלוסיה.  חרדים וערבים הם עניים, וגודלי הכיתות אצלם מפוזרים בעיקר בטווח של 24-29 תלמידים בכיתה.  אצל יהודים לא חרדים, לעומת זאת, יש שונות גדולה בהכנסות, וקורלציה ברורה עם גודלי הכיתות: בישובים עניים גודלי הכיתות הן בטווח 20-26, ואילו במבוססים הן בעיקר בטווח 26-29, וביחד מקדם המתאם בין הכנסה לגודל כיתות הוא 0.61.  מה שמעלה את החשד שהתוצאה המבטיחה שראינו קודם לא משקפת באמת קשר בין צפיפות להצלחה, אלא קשר אחד (שניתן להניח שהוא סיבתי) בין כסף להצלחה, ובמקביל קשר אחר (כנראה עקיף) בין כסף לגודל כיתות.

בקיצור, יש לנו כאן שלושה משתנים שכולם קשורים אחד לשני, ואנחנו רוצים לברר איזה "קשורים יותר".  הכלי הסטטיסטי שאפשר להשתמש בו נקרא קורלציה חלקית.  מחשבים את הקורלציה (מקדם המתאם) בין כל זוג משתנים, ואז מחשבים מתוך הקורלציות האלה מה המתאם "האמיתי" בין כל זוג ומה נובע מכך ששניהם מתואמים עם השלישי.  (למי שרוצה, יש הסבר יפה בספר סטטיסטיקה אינטרנטי של ריצ'רד לוורי.)  המתאמים חושבו רק על 62 הערים שאינן חרדיות או ערביות.  התוצאות של התרגיל הזה הן כדלקמן:

  • מקדם המתאם בין הכנסה והצלחה הוא 0.90, ואחרי התיקון כדי להוריד את ההשפעה של גודלי הכיתות הוא נשאר גבוה מאוד: 0.84.
  • מקדם המתאם בין גדלי כיתות והצלחה היה יותר נמוך, 0.57.  אבל אחרי שמורידים ממנו את ההשפעה של ההכנסה, לא נשאר ממנו כלום: 0.07.
  • (אפשר לחשב גם את המקרה השלישי, אבל זה לא הגיוני/מעניין לנקות את ההשפעה של הצלחה מהמתאם בין הכנסה וגודלי כיתות.)

השורה התחתונה: אלף, כנראה בסופו של דבר אין קשר בין גודלי הכיתות והצלחה. ניתן לאשש את המסקנה הזאת גם על ידי השוואה עם רמת ההצלחה בישובים הערביים: היא לא הרבה יותר נמוכה מאשר בישובים היהודיים העניים, למרות שהכיתות גדולות יותר.  כך שנראה שהנסיון לפצות ישובים חלשים על ידי הקטנת הכיתות לא כל כך עובד.

ובית, צריך להיזהר עם מבטים שטחיים על נתונים, ולזכור שקורלציה לא מצביעה על סיבתיות.

מקורות

כל הנתונים האלה כאמור מפרסום 1609 של הלמ"ס, הרשויות המקומיות בישראל 2013.

מצב כלכלי והשקעה בעתיד

בתחילת השנה הלמ"ס פרסמה פרופיל בריאותי-חברתי לכל הישובים בישראל.  כל ישוב זכה במסמך בן שלושה עמודים, כשהראשון מוקדש בעיקרו לנתונים דמוגרפיים, השני לבריאותיים, והשלישי לשונות.  מתוך שפע הנתונים הזה החלטתי להתחיל בהשוואה בין מצב כלכלי בהווה לבין השקעה בהון האנושי לעתיד לבוא.  ההשראה לצורת הגרף הזו באה מסדרת גרפים של הנס רוסלינג שמשווים בין מצב כלכלי לבריאות (או מדדים אחרים) בכל ארצות העולם.

בגרף שלי הציר האופקי מייצג מצב כלכלי על ידי אחוז העובדים העניים.  זה ממוצע של שני נתונים שהלמ"ס מספקת: אחוז השכירים שמקבלים שכר מינימום, ואחוז העצמאים שמרוויחים חצי מהשכר הממוצע במשק.  הציר האנכי מייצג השקעה בעתיד על ידי לימודים.  גם זה ממוצע של שני נתונים מהלמ"ס: אחוז הזכאים לתעודת בגרות ואחוז הצעירים בין הגילים 20-29 שלומדים באוניברסיטה.  כל ישוב מיוצג על יד עיגול בגרף, כאשר שטח העיגול פרופורציוני למספר התושבים בישוב.  יש כאן את כל הישובים עם מעל 20,000 תושבים.  העיגול הוא בעצם תרשים עוגה, שמראה את חלוקת האוכלוסיה בישוב בין יהודים לא חרדים, חרדים, וערבים.  הנתונים לגבי יהודים לעומת ערבים מהלמ"ס.  הנתונים לגבי חרדים חלקיים ביותר ומסתמכים על מידע מזדמן מהאינטרנט.  סימן ה+ האדום מייצג את הערכים הממוצעים עבור אוכלוסית המדינה כולה.

prof-stud

אז מה בעצם רואים כאן?  כפי שניתן היה לצפות, כמה שעניים יותר משקיעים פחות בלימודים.  הישובים הערבים מרוכזים במרכז הגרף, ומצבם טוב יותר מזה של הישובים החרדיים, אם כי זה נובע מחוסר הכרה באופי הלימודים החרדי: אם הלמ"ס היה כולל לימוד בישיבות וכוללים, התוצאות של החרדים היו גבוהות הרבה יותר.  מצד שני לימוד כזה לא תורם להכנסה או התקדמות כלכלית בעתיד.

דבר נוסף שבולט הוא עד כמה האוכלוסיה בישראל נוטה לא להתערבב.  רוב הישובים יהודיים עם אחוז מזערי של ערבים.  בישובים ערביים אין יהודים, ובחרדיים אין לא חרדים.  העיר המעורבת באמת היחידה היא ירושלים, ולא עושה רושם שזה טוב בשבילה — במקום למשוך את החרדים והערבים למעלה, הם מושכים אותה למטה.

עדכון — הנה עוד גרף שמראה אותו הדבר.  ההבדל היחיד הוא שכאן הציר האופקי הוא בערך השכר הממוצע ברוטו.  למה בערך? כי בפרופיל של הלמ"ס יש שכר ממוצע לגברים ולנשים בנפרד, ולא את השכר הממוצע של כל אוכלוסית הישוב. אז בלית ברירה חישבתי ממוצע של שניהם.  החיסרון לעומת הגרף הקודם הוא שזה לא כולל נתונים כלשהם על עצמאיים, אלא על שכירים בלבד.  הקשר נראה עוד יותר ישר מקודם (פרט לחריגה של ירושלים והערים החרדיות).

prof-stud2

מקורות

כאמור הנתונים מהפרופילים בריאותיים-חברתיים שפורסמו על ידי הלמ"ס.  הנתונים אמנם פורסמו השנה (2014), אבל הם מתייחסים לתקופה 2005-2009.  החלק המתסכל הוא חוסר מוחלט בנתונים על תפרוסת האוכלוסיה החרדית.  הלמ"ס לא אוספת מידע כזה באופן מפורש.  יש כמה מסמכים שדנים באפשרות להסיק את המידע מתוך פרמטרים שונים כגון דפוסי הצבעה, גודל משפחות, וכו', אבל לא מצאתי שום מקום שבו מרוכזות תוצאות של ניתוח כזה.

עוד ועוד עסקים ועו"ד

כפי שראינו כיום כחצי מהמסיימים תואר ראשון בישראל לומדים במכללות, ולא באוניברסיטאות.  אבל מעניין גם לראות איך התוספת הזו של הסטודנטים מתפלגת בין תחומי הלימוד.  אז הנה פילוח הסטודנטים שהשלימו תואר ראשון לפי תחומי לימוד וסוג מוסד.  המספרים שוב מנורמלים לגודל האוכלוסיה בכל שנה, כלומר זה מספר המסיימים תואר לכל 100,000 תושבים.  לא כללתי לימודי הוראה. [עדכון: הגרף הוחלף במעודכן יותר עם עוד כמה שנים של נתונים]

deg-field

המספרים כמובן מופיעים בטבלאות של הלמ"ס, אבל שוב לראות אותם באופן גרפי מבליט דברים שלא שמים לב אליהם.  למשל עד כמה מדעי החברה הם התחום הדומיננטי ביותר, אפילו בלי לכלול בהם את מנהל עסקים, ולעומת זאת כמה כל מדעי הטבע ביחד ורפואה (כולל מקצועות עזר רפואיים) הם תחומים קטנים יחסית.  מדעי החברה הם גם התחום שמרכז את הרוב המכריע של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה.

אשר להשפעה של מכללות, אפשר לראות במכללות תרומה משמעותית ללימודי מדעי החברה, ההנדסה (הכפלה של מספר המהנדסים!), ובמידה פחותה יותר גם מדעי הטבע, וגם פצוי על הירידה במספר הלומדים מדעי הרוח באוניברסיטאות.  אבל התחומים שבהם המכללות גרמו לשינוי המשמעותי ביותר הם ללא ספק משפטים ומנהל עסקים.  תחומים האלה היו בעבר קטנים יחסית, ומספר המסיימים באוניברסיטאות נשאר פחות או יותר יציב לאורך השנים, אבל מספר המסייים במכללות בשנים האחרונות גדול פי כמה — ובמיוחד במנהל עסקים, שם מספר המסיימים עוד הולך וגדל בצורה משמעותית משנה לשנה.  השאלה היא כמובן אם אלה התחומים שבהם באמת צריך מספרים כאלה של בוגרים נוספים כל שנה: למשל באמת צריך יותר מנהלי עסקים מאשר מהנדסים? את מי הם ינהלו? לפחות לגבי עורכי דין לא צריך לדאוג — הם נוטים להעסיק אחד את השני (אמנם על חשבון אחרים…).

מקורות

הנתונים שוב מהשנתונים של הלמ"ס, מהטבלאות העוסקות במספר הבוגרים באוניברסיטאות, במכללות, ובאוניברסיטה הפתוחה, לפי תחומי לימוד.

על מכללות ואוניברסיטאות

האוניברסיטאות והמכללות מגיעות לחדשות לאחרונה מסיבות של תקציב ותחרות: יש חוסר תקציב, ותחרות על הסטודנטים.  ואכן בעשרים השנים האחרונות התחוללה בשדה ההשכלה הגבוהה מהפכה.  הנתונים הבסיסיים ביותר הם מספר הסטודנטים במוסדות השונים.  הגרף הבא מתמקד בסטודנטים לתואר ראשון, אבל כולל לשם השוואה גם את מי שלומד במוסדות השכלה על-תיכונית שאינם מעניקים תארים אקדמיים כלל.  מקור הנתונים בשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס. [עודכן עד 2015]

stud-pop

צריך לציין שהנתונים עד שנות ה-80 הם חלקיים ביותר, וצריך להתייחס אליהם בערבון מוגבל.  למרות זאת קל לראות את העליה במספר הסטודנטים סך הכל.  שימו לב שמדובר בסטודנטים לכל 100,000 נפש, כך שהעליה הזו היא לא תוצאה של גידול האוכלוסיה אלא משקפת גידול אמיתי בצריכת השכלה גבוהה.  עם קום המדינה זה היה אחד משני דברים: לימודים אקדמיים באוניברסיטה או הכשרה על-תיכונית, למשל לטכנאים, הנדסאים, אחיות, ומורים.  חלק מהמקצועות עברו אחר כך אקדמיזציה וכיום נלמדים לתואר אקדמי.

נתונים על סמינרים יעודיים למורים מתחילים מ-1970, ועל האוניברסיטה הפתוחה מ-1980 (הלימודים בה התחילו ב-1976).  אבל רוב האקשן מתחיל משנות ה-90, עם ההקמה של המכללות האקדמיות (ויחד עם הנתונים המפורטים יותר).  ואכן, מאמצע שנות ה-90 יש ירידה במספר הסטודנטים לתואר ראשון האוניברסיטאות, במקביל לעליה דרמטית של הסטודנטים במכללות.  ניתן גם לראות שרוב המורים לומדים כיום במכללות אקדמיות לחינוך, אם כי יש גם לא מעט שממשיכים לקבל הכשרה לא אקדמית, ויש גם עליה מסויימת במספר הפונים להשכלה על-תיכונית שאינה אקדמית.  מספר הלומדים בשלוחות של אוניברסיטאות מחו"ל הוא נמוך יחסית, אם כי יתכן שהמידע אינו מלא.

עדכון: לאחר המשכת הנתונים עד 2015, נראה שיש הפסקה בגידול ואולי אפילו שנת 2010 הייתה השיא.

לשם השוואה, סוג המוסד שבו יש את מספר התלמידים הגבוה ביותר הוא ככל הנראה ישיבות — ישיבות על-תיכוניות, ישיבות גבוהות, כוללים, ישיבות הסדר, ואולפנות לבנות.  עם זאת יש להסתייג מנתון זה, שכן אברכים בכוללים בעיקר יכולים להשאר שם כל חייהם, ולכן המספרים מצטברים ואינם בני השוואה למוסדות שבהם לומדים לתקופה מוגבלת.  ברור גם שעולם הישיבות לא קם יש מאין בסוף שנות ה-90; פשוט בשנתונים הסטטיסטיים אין נתונים המתייחסים לשנים לפני 1997.

בדומה לישיבות, גם מספר הלומדים באוניברסיטה הפתוחה יכול להיות מנופח, כי סטודנטים עשויים ללמוד באופן חלקי ולא לסיים את התואר.  מעניין לפיכך גם לעקוב אחרי מספר התארים המוענקים על ידי המוסדות השונים.  את זה רואים בגרף הבא:

deg-pop

ואכן מסתבר שהמספר היחסי של תארים המוענקים על ידי האוניברסיטה הפתוחה נמוך בהרבה מהמספר היחסי של הסטודנטים הלומדים בה [מ-2013 והלאה אין נתונים נפרדים על הפתוחה].  המכללות, מצד שני, מנפקות תארים במספר המשקף את מספר הסטודנטים, ובשנת 2011 מספר התארים המוענקים על ידי מכללות עקף בפעם הראשונה את מספר התארים המוענקים על ידי אוניברסיטאות (בלי הפתוחה) — שלוש שנים אחרי שמספר הסטודנטים במכללות עקף את מספר הסטודנטים באוניברסיטאות.

מקורות

הנתונים באים ממגוון לוחות בשנתונים הסטטיסטיים לישראל של הלמ"ס.  באתר יש שנתונים מאז 1996, והשתמשתי בחלק ניכר מהם, כי בהרבה מקרים יש נתונים מפורטים רק לשנתיים שלוש אחרונות.  יש טבלאות נפרדות לאוניברסיטאות, למכללות, לאוניברסיטה הפתוחה, ועוד.  בכמה מקרים היה צורך בפעולות חשבון.  למשל בטבלאות נתון סך מספר הלומדים בחינוך על-תיכוני וכן הפרוט למקצועות שונים; בגרף יש את הלומדים הוראה ואת כל השאר, שהתקבלו על ידי הפחתת מספר לומדי ההוראה מהסך הכל.

איפה הכסף — הגרסא הביתית

אחת הפעילויות המרכזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא לעדכן את מדד המחירים לצרכן.  המדד מעודכן כל חודש בהסתמך על סקר מחירים של סל מצרכים אופייני.  סל המצרכים עצמו מעודכן כיום כל שנתיים, בהסתמך על סקר של הרגלי הצריכה של מדגם משקי בית. זה סקר ענק: הנתונים כאן מבוססים על סקרים מהשנים 2010 ו-2011, וכללו כ-6,100 משפחות בכל שנה.  בפרט מייחסים לכל תחום של מצרכים משקל לפי החלק היחסי שלו בסל הצריכה.  אז הנתונים על סך הצריכה מראים לנו על מה אנחנו (כלומר משקי הבית בישראל) מוציאים את הכסף שלנו.  זה נראה כך:

madad-treemap

הסעיף הגדול ביותר הוא "שרותי דיור בבעלות הדיירים", ואמור לשקף בדרך כלשהיא את מחיר הדיור, אבל הוא לא זהה למדד מחירי הדירות (שאינו מהווה חלק ממדד המחירים לצרכן). ככל הנראה זה הערכה של ערך הדירות שמסתמכת על מחירי שכירות.  אבל שכירות היא סעיף נפרד.

מעבר לסל הצריכה הממוצע הכולל, הלמ"ס גם מפרסם את סלי הצריכה הממוצעים של שלושה חמישונים: 20% העניים ביותר, 20% האמצעיים, ו-20% העשירים ביותר.  התרשימים הבאים משווים את העניים עם העשירים.  הגודל משקף את ההוצאה החודשית הממוצעת: 8,468 ש"ח בממוצע לעניים לעומת 21,473 ש"ח בממוצע לעשירים, שזה פי 2.5 יותר (מחירי 2012). [הסידור לא זהה כי הוא נקבע אוטומטית וזה מנג'ס לנסות לשלוט בו]

madad-treemap-chamishonim

אז כמובן שהעניים מוציאים פחות.  בחלק ניכר מהסעיפים זה בערך פי 2.5 פחות, כלומר העניים והעשירים מוציאים אותו דבר באופן יחסי.  באופן לא מפתיע ההוצאה על מזון היא יחסית קשיחה, והעניים מוציאים על מזון יותר באופן יחסי, אבל זה לא תקף לכל תת הסעיפים: בפרט הם מוציאים הרבה פחות על אכילה מחוץ לבית.  העניים גם מוציאים הרבה יותר באופן יחסי על שכר דירה.  מצד שני בולט שהעניים מוציאים הרבה פחות באופן יחסי על חינוך, תרבות, ובידור (החלק בסגול) ועל תחבורה (החלק האפור, שרובו אחזקת רכב ונסיעות לחו"ל).

מה חסר כאן? המדד לא כולל הוצאות על מיסים ישירים (מס הכנסה, מס בריאות, וביטוח לאומי) וגם כמה סעיפים כמו הוצאות על הימורים ותרומות.  בנוסף, כיוון שמדובר על סל הוצאות, לא ברור מה הקשר שלו להכנסות.  למשל סביר להניח שהחמישון העליון לא מוציא את כל ההכנסות אלא מפריש גם משהו לחסכונות.

מקורות

הנתונים הם מהירחון לסטטיסטיקה של המחירים, גרסת יוני 2013 (אם כי כאמור הנתונים האלה הם כלליים יותר ומעודכנים רק כל שנתיים).

סעיף 1.7 משקלות קבוצות הצריכה הראשיות והמשניות במדד המחירים לצרכן (כפי שעודכנו בינואר 2013) הגרף הראשון

סעיף 1.8 משקלות קבוצות הצריכה הראשיות והמשניות במדד המחירים לצרכן ל"סלי" חמישונים של משקי בית שני הגרפים האחרים

סעיף 1.6 מדד המחירים לצרכן לחמישונים של משקי בית הנתונים על הערך הכולל של הסל

על שכר ואפליה מגדרית

בהמשך לעיסוק בתעסוקה ושכר, נהוג לחשוב ששכר קשור לרמת ההשכלה, ושנשים מקבלות שכר נמוך מגברים.  נתונים מפורשים נמצאים בלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.  הנתונים האלה הם לגבי שכירים בלבד,  שהם כ-87% מכח העבודה.  בכל אופן, מהנתונים שיש (לשנת 2010) ניתן לצייר את ה-spie chart הבא:

spie

תזכורת: גרף כזה משמש להשוואת שתי חלוקות.  במקרה שלנו, החלוקה הבסיסית שמתוארת על ידי גרף עוגה רגיל היא החלוקה של השכירים במשק לפי קבוצות מגדר (גברים מימין בתכלת, נשים משמאל בורוד) ורמת השכלה (שנות לימוד כמצויין בתויות של הפרוסות).  ניתן לראות שיש טיפה יותר גברים מנשים, ושהנשים נוטות להיות משכילות יותר: לפחות מהן יש רק 0-12 שנות לימוד, וליותר מהן יש השכלה על-תיכונית.  מעל העוגה הבסיסית הזו אנחנו מראים את החלוקה של ההכנסה ברוטו לאותן קבוצות אוכלוסיה.  קבוצה שמקבלת יותר מהממוצע מיוצגת על ידי פרוסה שבולטת החוצה, בעוד קבוצה שמקבלת פחות מיוצגת על ידי פרוסה קצרה יותר.  המעגלים האפורים מייצגים כפולות של 20% מהממוצע.  כך אנו למדים שנשים עם 11-12 שנות לימוד מקבלות כ-40% פחות מהממוצע, ונשים עם 16+ שנות לימוד מקבלות כ-10% יותר מהממוצע.  גברים עם 16+ שנות לימוד, לעומת זאת, מקבלים כ-80% יותר מהממוצע.

הגרף מראה כצפוי את שתי התופעות: רמת השכלה גבוהה יותר מובילה להכנסה גבוהה יותר, ונשים מקבלות פחות מגברים.  אבל האם זה נובע רק מאפליה?

צריך לשים לב שרמת הכנסה היא מכפלה של שני גורמים: שכר לשעה ושעות העבודה (אם עובדים יותר שעות בשבוע, השכר עולה).  מהנתונים של הלמ"ס מסתבר שיש הבדל בין גברים ונשים בשני הגורמים האלה:

hr wage

ואכן, נשים עובדות כ-12% פחות מגברים בממוצע (או אולי אחוז יותר גדול מהן עובדות במשרה חלקית).  זה יכול להעלות שאלות, אבל ניתן לשער שמדובר בבחירה (או צורך) לטפל במשפחה ולא באפליה.  מצד שני, נשים מקבלות כ-16% פחות כסף עבור שעת עבודה בממוצע — ויתרה מזאת, הפער גדל עם שנות הלימוד: נשים עם 0-8 שנות לימוד מקבלות 12% פחות לשעה מגברים עם אותה רמת השכלה בממוצע, אבל אלה עם 16+ שנות לימוד מקבלות 23% פחות לשעה בממוצע.  אמנם גם זה יכול בעקרון להיות מוצדק, כי אין לנו נתונים מצליבים עם סוג העבודה, אבל זה עושה רושם די מסריח.

עדכון: הדס פוקס ממרכז טאוב כתבה מחקר שמנתח בדיוק את זה (מופיע כפרק בדוח מצב המדינה 2016).  המסקנה שלה היא שאכן חלק גדול מפערי השכר נובע מהבדלים בשעות עבודה, ועוד חלק נובע מעבודה במקצועות שונים.  רק חלק קטן נשאר לא מוסבר ויכול אולי לשקף אפליה.

מקורות

הנתונים נלקחו מלוח 12.45 של השנתון הסטטיסטי לישראל של 2012 — אבל הם מתייחסים לשנת 2010.

האחוז של השכירים מכח העבודה מבוסס על השוואה של מועסקים ושכירים מטבלה 12.12, שם הנתונים מתיחסים ל-2011.

על לימודים ועבודה

מין המוסכמות היא שלימודים תורמים לרמת התעסוקה ובפרט למשכורות גבוהות יותר, ולכן כדאי להמשיך ללמוד ואפילו לתארים אקדמיים. אבל האם הם גם תורמים לאחוז המועסקים?  פוסט שעיקרו לא תשובה אלא דוגמה לבעיתיות של פרשנות לנתונים.

לוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס מכיל את הנתונים שנראים רלוונטיים: אוכלוסית בני ה-15 ומעלה ("גיל העבודה" לפי הגדרות הלמ"ס) מפולחים לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו והשתתפות בכוח העבודה האזרחי.  הנתונים לשנת 2011 מובילים לגרף הבא:

ed-work

כל עמודה מייצגת קבוצת אוכלוסיה לפי התעודה הגבוהה ביותר שקיבלו, כאשר רוחב העמודה מייצג את גודל הקבוצה.  החלק הצבוע למטה הוא אלה שעובדים, בעוד החלק הריק למעלה הם אלה שאינם נמנים על כוח העבודה האזרחי.  בתווך נמצאים המובטלים (לפי הגדרת הלמ"ס, מי שלא עבדו בשבוע האחרון אבל חיפשו עבודה בחודש האחרון וגם היו זמינים לעבודה).  העמודה הראשונה משמאל מייצגת את אלה שלא למדו או למדו אבל לא קיבלו אף תעודה.

בגדול נראה שהנתונים משקפים קורלציה: מי שלומדים יותר גם נהנים מסיכוי גדול יותר לעבוד.  אבל מצד שני אין קורלציה בין חוסר לימודים לבין אבטלה.  במקום זאת, חוסר לימודים מוביל לנטיה גוברת לא להיות חלק מכוח העבודה האזרחי.

אבל רגע.  לפני שקופצים למסקנות, צריך לשים לב לפגם בנתונים.  הבעיה היא שהנתונים כוללים את כל האוכלוסיה בגיל העבודה, שכאמור הוא גיל 15 ומעלה.  זה כולל שלושה שנתונים שעדיין אמורים להיות בתיכון, ולכן אין לצפות מהם שתהיה להם תעודה גבוהה יותר מתעודה של בי"ס יסודי או חטיבת ביניים, וגם אין לצפות מהם להיות מועסקים או מובטלים.  ואכן, לפי נתוני הלמ"ס 86.4% מבני ה-15-17 לומדים ואינם עובדים.  אם מוסיפים אותם לעובדים ולמובטלים שיש להם רק תעודה מבי"ס יסודי או חטיבה מגיעים לסך של 58% מבעלי תעודה כזו, במקום 30% בגרף — כמו שיעור המועסקים בוגרי התיכון.  זה ממשיך גם בגילים הגבוהים יותר — מי שנמצאים בצבא גם הם לא בכוח העבודה האזרחי, ולכן אינם נספרים כמועסקים (או כמובטלים).  וגם סטודנטים שאינם עובדים לא.  אבל אז יותר קשה לשייך אותם בצורה ברורה לבעלי תעודה כזו או אחרת אם הלמ"ס לא מספק את הפילוח הנכון.

הבעיה הזו גורמת לשני סוגי עיוותים:

  • הטיה של סיווג האוכלוסיה לכיוון של פחות שנות לימוד.  הנתונים לעיל לא משקפים את הדרגה הגבוהה ביותר שאנשים יגיעו אליה, אלא את מה שהם הספיקו לעשות עד עכשיו.  חלק מהם צעירים ועוד לא מיצו את עצמם, ולכן נראה שאחוז גבוה של האוכלוסיה "תקועים" עם השכלה יסודית או תיכונית בלבד.  כדי לקבל תמונה נכונה יותר צריך להסתכל על שנתונים של בני 30-40-50, שכבר גמרו ללמוד, ולראות מה החלוקה שם (אם כי עדיין יש סכנה של תת-ספירה של אנשים עם תואר שלישי, כי רבים אינם מסיימים אותו עד גיל 30).
  • תדמית של אחוז גבוה של האוכלוסיה שאינו עובד.  בעיה אחת היא כל הצעירים שעוד לומדים או בצבא, וזה לא משקף חוסר תעסוקה.  בעיה נוספת היא שגיל העבודה מוגדר על ידי גיל מינימום של 15 שנים (שאינו משקף במאה ה-21), אבל אין גיל מקסימום (יציאה לפנסיה).  עם העליה בתוחלת החיים יש יותר ויותר אנשים שכבר אינם מועסקים ואינם מובטלים פשוט בגלל שהם זקנים, וזה כמובן לא משקף שום בעיה במשק.  נתונים יותר טובים יהיו מבוססים על הבחנה בין מועסקים, מובטלים, לומדים, ופנסיונרים, או לפחות (במקום פנסיונרים בפועל) הגדרה יותר סבירה של גיל העבודה (למשל 18 עד 67, ולכלול חיילים בכוח העבודה).

מקורות

הנתונים כאמור מלוח 12.7 של השנתון הסטטיסטי לישראל מאתר הלמ"ס.

נתונים על עבודה ולימודים של בני גילים שונים ניתנים בלוח 12.31.

תקציב החינוך

אחרי שהסתכלנו על תקציב המדינה בכללותו, הגיע הזמן להסתכל על הסעיפים העיקריים.  נפתח בזה שמעורר תמיד הרבה ויכוחים, ולכולם יש דיעה עליו: תקציב החינוך.  הנתונים כאן מתיחסים לסכום של שולשה סעיפים בתקציב: תקציב משרד החינוך, תקציב ההשכלה הגבוהה, וסעיף החינוך של תקציב הפיתוח, המשמש בעיקר לבנית כיתות לימוד חדשות.

במקום להסתכל על התקציב הכולל עצמו, נתחיל במבט על השינוי בתקציב.  שינוי כזה מצביע על סדרי העדיפויות של הממשלה.  אם סעיף תקציבי מסויים נמצא בראש סולם העדיפויות, נצפה שהתקציב המוקדש לו יעלה משנה לשנה.  לעומת זאת סעיפים שאינם מתועדפים יאבדו את התקציב שלהם.  לפיכך הגרף הבא מראה את השינוי בערך הריאלי (מתוקן לאינפלציה) של תקציב החינוך (כל שלושת הסעיפים שהוזכרו) משנה לשנה.

prio-ed

מיד רואים שבעשרים השנים האחרונות, שלושת השנים שבהן היה הגידול הגדול ביותר בתקציב החינוך היו בממשלת רבין/פרס, כששר החינוך היה אמנון רובינשטיין ושר האוצר היה בייגה שוחט.  בשנת 1994 התקציב אפילו עלה בכ-25%, ובשלושת השנים ביחד העליה המצטברת היתה לא פחות מ-57%.  מאז התקציב פחות או יותר שומר על ערכו, או נוטה לעלות קצת, אבל עם פלקטואציות.

אבל בעצם יותר נכון למדוד את התקציב לנפש, כי ההוצאה על חינוך קשורה באופן ישיר למספר התלמידים והסטודנטים במערכת החינוך.  חזרנו אם כן על התרגיל הקודם, אבל הפעם חילקנו קודם כל את התקציב הכולל בכל שנה בגודל האוכלוסיה באותה שנה.  כך קיבלנו את התקציב לנפש.  השינוי משנה לשנה חושב על התקציב לנפש.

prio-ed-pop

התוצאה ס"ה די דומה, בהבדל אחד: מה שקודם היה שמירה על הערך עם נטיה קלה לגידול, הפך לשמירה על הערך עם נטיה להקטנה.  בפרט, ממשלת נתנהיו הראשונה היא היחידה שבכל שנות התקציב שלה היתה הקטנה ריאלית של תקציב החינוך לנפש, ולימור לבנת היא שרת החינוך האחראית לתקופת הצימצום הרצופה הארוכה ביותר.  בממשלה הנוכחית נרשם גידול ריאלי קטן משנה לשנה, שמשקף כנראה את ישום הרפורמה בחינוך.

מעניין גם לקבל תמונה טובה יותר על ההשפעה המצטברת של כל ממשלה.  לשם כך נוצר הגרף הבא.  בגרף זה יש קו נפרד לכל ממשלה, המראה את התפתחות תקציב החינוך (מתוקן אינפלציה, לנפש, כפי שבוצע בפועל – מעודכן עד 2015) במהלך הקדנציה שלה.  100 מיצג את התקציב האחרון לפני הממשלה האמורה, כך שערכים מעל 100 משקפים עליה בתקציב, וערכים מתחת ל-100 משקפים קיצוץ.  שוב ניתן לראות את ההשקעה המתמשכת המסיבית בממשלת רבין, את העליה המתונה יותר בסדרת ממשלות נתניהו הנוכחיות, ואת הירידה בממשלת שרון.

tak-ed-gov-bizua

מקורות

נתוני התקציב נלקחו מאתר התקציב הפתוח.

נתוני האוכלוסיה הם אותם נתונים ששימשו ברשומות קודמות, מהדו"ח השנתי של הלמ"ס.

המידע על ממשלות ושרים מאתר הכנסת, בשינוי אחד: שם כתוב שהיה פער של כמעט שנה בין שולמית אלוני לאמנון רובינשטיין, ואילו בגרף סימנו את תחילת הקדנציה של רובינשטיין סמוך לאחר עזיבתה של אלוני, כפי שכתוב בויקיפדיה. רובינשטיין עצמו מאשר שזה נכון..

%d בלוגרים אהבו את זה: