ארכיון תג: דמוקרטיה

מנדטים, אחוזי הצבעה, וספקולציות

אחת התוצאות בבחירות האחרונות הייתה אחוז ההצבעה הנמוך של הערבים — רק כ-50%.  נלוו לזה ספקולציות על איך הכל היה יכול להיות שונה אם הם היו טורחים לצאת להצביע.  אבל מה אם גם אחרים היו מצביעים יותר?  ומה בכלל היו אחוזי ההצבעה של תומכי המפלגות השונות?

תשובות לשאלות האלה אפשר לקבל על ידי הניתוח הבא.

אבל ראשית צריך להבהיר על מה מדברים.  כשאחוז ההצבעה של מגזר מסוים משתנה, גם מספר הקולות הכולל משתנה, ואיתו הסף של אחוז החסימה והמודד של מספר הקולות הנחוץ לכל מנדט.  אז שימוש יצירתי בספקולציות על הבדלים בין המגזרים מאפשר כל תוצאה שתרצו.  כדי להמנע מזה, אני מתמקד בתרחיש מוגדר היטב: מה היה קורה אם כולם היו מצביעים — כל בעלי זכות הבחירה מכל המגזרים.  זה תרחיש מעניין כי הוא מתיימר לשקף את מה שהציבור כולו באמת רוצה, תוך נטרול אפקטים של עצלות וציניות (אבל עדיין כפוף ל"הצבעה אסטרטגית").  ובעצם זו גם התוצאה שתתקבל עבור כל מקרה שבו אחוז ההצבעה של תומכי כל המפלגות הוא זהה.

בעלי זכות הבחירה מתחלקים לאלה שהצביעו ואלה שלא הצביעו.  כדי לברר מה היה קורה אם כולם היו מצביעים צריך לשערך את דגם ההצבעה של מי שלא הצביעו.  אם לא יודעים עליהם כלום, המודל הסביר ביותר הוא שהם היו מצביעים כמו האחרים.  הפעלת מודל כזה באופן גלובאלי יגדיל את מספר הקולות לכל מפלגה, אבל יחסי הכוחות ישארו בדיוק אותו הדבר.  שום דבר לא ישתנה בתוצאות.

אבל בעצם אנחנו כן יודעים עליהם משהו.  אנחנו יודעים איפה הם מצביעים. ואפשר לנצל את זה.  (אנחנו לא יודעים את זה עבור קולות החיילים — ראו הערה בסוף)

הטריק הוא להפעיל את מודל שימור דגם ההצבעה ברמת הקלפי הבודדת במקום ברמה הארצית.  ידוע וברור שדגם ההצבעה בערים שונות הוא שונה.  למשל בערים חרדיות ההצבעה נוטה באופן גורף למפלגות החרדיות, בערים הערביות למפלגות הערביות, בתל-אביב לשמאל ובירושלים לימין.  אותה תופעה קורה גם בקלפיות, כי לא רק לערים אלא גם לעיירות, שכונות, ומושבים יש מאפיינים שונים.  אז מה שאני עושה הוא להניח שמי שלא הצביעו בקלפי מסוים היו מצביעים כמו האחרים באותה הקלפי.  למשל בקלפי עם 55% הצבעה שמהם 80% הצביעו לרשימות ערביות, אני מניח שגם 80% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים למפלגות ערביות.  בקלפי עם 70% הצבעה שמתוכם 33% הצביעו מרצ אני מניח שגם 33% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים מרצ.  וכך הלאה.  כיוון שבקלפיות שונות יש אחוזי הצבעה שונים, שערוך מקומי כזה כן משנה את התוצאות הכלליות.

מבחינה מתמטית החישוב הוא פשוט.  נסמן את מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי ב-r, ואת מספר הבוחרים בפועל ב-v.  שיעור ההצבעה בקלפי הוא v/r.  ההופכי שלו, כלומר r/v, הוא הגורם שבו צריך להכפיל את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה.  כדי לקבל את התוצאות הכלליות, מסכמים את המספרים המתוקנים האלה מכל הקלפיות.

עכשיו יש לי את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה בפועל, ושיערוך של מספר הקולות שהיא הייתה מקבלת אם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים.  השיערוך הזה הוא סך התומכים במפלגה.  על ידי חלוקת המצביעים בפועל בתומכים אפשר להעריך את אחוז ההצבעה בין תומכי המפלגה הזו.  כשמחשבים את זה לכל המפלגות מקבלים את התמונה הבאה:

vote-pct

אז אכן אצל הערבים אחוז ההצבעה עמד על כ-50%. אצל ליברמן והמפלגות הקטנות שלא עברו את אחוז החסימה 60%. בשמאל מרכז באזור 71%.  אחוז ההצבעה בימין הקיצוני היה הגבוה ביותר, ועמד על 76%.  בניגוד לתדמית, אצל החרדים הוא היה נמוך יותר.

ואיך השיערוך הזה מתרגם למנדטים?  זה מחייב לעבור את כל התהליך של חישוב אחוז החסימה, המודד, חלוקה ראשונית, וחלוקת המנדטים הנותרים לפי נוסחת חוק באדר-עופר.  קצת מייגע אבל לא נורא.  התוצאה הסופית היא שאין כמעט שום השפעה, בטח ברמת הגושים.  כך זה נראה:

results-cmp-heb

  • אותן מפלגות עוברות את אחוז החסימה ואותן מפלגות לא עוברות. אבל הפערים משתנים: הימין החדש (שאחוז ההצבעה אליו היה גבוה) מתרחק באופן משמעותי מסף אחוז החסימה, ואיחוד הימין רק טיפה מעליו.
  • ההבדל העיקרי הוא כצפוי אצל הערבים: עולים מ-10 ל-14 מנדטים. זה עדיין פחות מחלקם באוכלוסייה, כי חלקם הצביעו למפלגות אחרות.
  • 3 מתוכם באים על חשבון כחול-לבן. אחוז ההצבעה לכחול לבן היה מעל הממוצע, אז אם מניחים שכולם מצביעים הם מפסידים ומי שהיה מתחת לממוצע מרוויח.
  • עוד שינוי בתוך גוש השמאל הוא מעבר של מנדט אחד מהעבודה למרצ.
  • בין הגושים יש רק מעבר של מנדט אחד מהימין-חרדים לשמאל-מרכז-ערבים. 64-56 במקום 65-55.
  • בימין יש גם מעבר של מנדט אחד מאיחוד הימין ליברמן.
  • החרדים (יהדות התורה) מפסידים מנדט אחד. אבל עדיין זה יותר מחלקם באוכלוסייה, במיוחד אם מתחשבים במבנה הגילים המוטה שלהם (יש המון ילדים, אז חלקם באוכלוסיית בני 18 ומעלה קטן מחלקם באוכלוסייה כולה).

השורה התחתונה: תוצאות הבחירות כנראה משקפות במידה סבירה (בהסתייגויות שהימין איבד יותר בגלל אחוז החסימה, ושמה שהן משקפות זה את התוצאה של שטיפת מוח, הסתה, התייחסות כללית לבחירות כאל תכנית ריאליטי, ו"שיקולים אסטרטגיים", ולא העדפות אידאולוגיות). הישועה לא תבוא מאיחודים למיניהם בתוך הגוש או מהערבים.

מקורות ופרטים

תוצאות הבחירות ברמת הקלפי מקובץ csv (אקסל) מאתר ועדת הבחירות.

תיאור חישוב המנדטים על כל שלביו מדוח באתר ועדת הבחירות.  אני שחזרתי את התהליך עבור המספרים המעודכנים.  הנה אקסל שמטפל בשלב הראשון של החישוב.  את תיקוני באדר-עופר עשיתי ידנית.

הבעיה עם כל הניתוח הזה היא ההנחה הבסיסית שדגם ההצבעה של מי שלא מצביע זהה לזה של מי שכן מצביע.  אם יש קשר בין נטיה פוליטית לבין ההחלטה לא להצביע ההנחה הזו שגויה, ואז התוצאות לא נכונות.  אבל בהיעדר נתונים אחרים זו נראית לי ההנחה הסבירה ביותר.

מקרה קונקרטי בעייתי הוא קולות החיילים. חיילים רשומים להצביע בקלפיות לפי מקום מגוריהם, אבל מצביעים בקלפיות ניידות בצבא.  לקלפיות האלה אין שיוך של בעלי זכות בחירה, ואי אפשר לדעת לאיזו קלפי רגילה הם שייכים.  אז בניתוח אני מתעלם מקלפיות החיילים, וכולל אותם בין הלא מצביעים בקלפיות הבית שלהם.  יש להניח שזה מכניס טעות, כי חיילים הם קבוצה מאובחנת שסביר שדגם ההצבעה שלה שונה לפחות במידת מה מזה של שאר התושבים באזור.

מודעות פרסומת

בחירות שיא

הצלחתו של נתניהו, כשלונו של גנץ, וההתמוטטות של השמאל הם כמובן הכותרות הגדולות של הבחירות האחרונות.  אבל הבחירות האלה גם שברו שני שיאים "טכניים": בקולות הפסולים ובקולות המבוזבזים.  בשני המקרים מדובר במגמות שנמשכות כבר כעשרים שנה.

הנה הנתונים.

waste

נתחיל עם הקולות הפסולים.  שיעור הקולות הפסולים נמצא בירידה רציפה מאז הבחירות של 1996.  הפעם הוא היה רק 0.71%, משמעותית פחות מהשיא הקודם של 0.80% בשנת 1992.  באופן כללי בכל הבחירות בין 1981-1992 היה אחוז נמוך במיוחד של הצבעות פסולות, מה שניתן לפרשן כתוצאה של מאבק אמיתי בין הגושים הגדולים והקטנת מספר הצבעות המחאה.  הפעם זה עוד יותר נמוך.  אחת המשמעויות היא שכנראה שיעור הטעויות בהצבעות הוא לא יותר מכ-0.7%, וכל מה שמעל זה הוא בטוח הצבעת מחאה.

מצד שני, שיעור הקולות המבוזבזים נמצא במגמת עלייה, אם כי בזיגזגים פרועים.  בבחירות האלה היו הכי הרבה מפלגות, וגם הכי הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.  בסך הכל 366,236 קולות שהם 8.44% מהקולות הכשרים הלכו לאיבוד.  אבל החלוקה לא אחידה: היו 3 מפלגות משמעותיות (הימין החדש, זהות, וגשר), ועוד סדרה ארוכה של מפלגות זניחות לחלוטין.  הפער בין גשר (74,701) לבין המפלגה הבאה אחריה (בטחון חברתי, עם 4,618 קולות) הוא יותר מסדר גודל.

אם מחברים את הכל ביחד, בדיוק 397,000 קולות שהם 9.15% מהמצביעים לא מקבלים ייצוג בכנסת (שווה ערך ל-11 מנדטים).  גם זה שיא.

מקורות

הנתונים הקדומים יותר מסיכום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז 1999 מאתר הכנסת ומוועדת הבחירות המרכזית.

זהירות סכנה!

הסכנה הגדולה ביותר למשטר דמוקרטי היא לא מהפכה צבאית אלא אובדן אמון של הציבור, עד כדי העדפה של ויתור על הזכות להשמיע את קולו ולבחור את הממשלה. במדד הדמוקרטיה נשאלה מספר פעמים שאלה ישירה האם כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל צריך מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת (בשנתיים הראשונות השאלה הייתה על חוסר התחשבות בכנסת ובבחירות, ואחר כך על חוסר התחשבות בכנסת, בתקשורת, ובדעת הקהל). התוצאות בגרף הבא. כפי שניתן לראות בשנים האחרונות יש רק רוב דחוק שעומד על הצורך בדמוקרטיה ומתנגד ל"מנהיג חזק" כזה. אבל בערך רבע תומכים מאוד במנהיג עוקף כנסת, וטיפה פחות די תומכים. בתחילת העשור התמיכה במנהיג כזה הייתה יותר נמוכה, אבל עדיין משמעותית.

strong-leader

מצד שני, אם שואלים באופן ישיר שמא משטר דמוקרטי אינו מתאים לישראל בגלל בעיותיה המיוחדות, מסתבר שיש התנגדות די רבה לאמירה הזו. זה מצביע על אחת הבעיות בסקרי דעת קהל: לא מעט משיבים רוצים גם מנהיג חזק וגם דמוקרטיה, ולא מודעים לסתירה בין התשובות. ובכל זאת כ-22% מביעים הסכמה ולו חלקית עם חוסר ההתאמה של הדמוקרטיה.  אאוץ.

היבט אחר של סכנה לדמוקרטיה שנחקר בסקרים שונים נוגע לקבלת מרות, ובפרט מרות צבאית. כשיש פילוג קשה בעם, יתכן שחיילים יקלעו למצב שבו הם נדרשים לקחת חלק בפעולות שהם מתנגדים להן. מימין מקרה הבוחן הוא הצורך לפנות ישובים יהודיים בשטחים. משמאל מקרה הבוחן הוא הצורך לשרת בשטחים. השאלה היא האם במקרים כאלה מותר לחיילים לסרב לקחת חלק בפעילות האמורה?

שאלות כאלה נשאלו בסקרי ביטחון לאומי ודעת קהל ובסקרי מדד הדמוקרטיה, ובחלק מהמקרים שתי השאלות נכללו באותו סקר. התשובות נגישות מאתר דאטה ישראל של מכון גוטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ומוצגות להלן. כמעט תמיד יש רוב לשוללים זכות סירוב לחיילים, אבל בשני הסקרים האחרונים (מ-2013) לא היה רוב לשוללים זכות סירוב מימין. ניסוח השאלות שונה בסקרים מסדרות שונות, וכתוצאה השוואה של התוצאות היא לא תמיד תקפה. אבל ברור שבשנים האחרונות יש אחוז גבוה באוכלוסייה שמצדיק סירוב פקודה על ידי חיילים מסיבות אידאולוגיות, קצת יותר מימין מאשר משמאל.

seruv

בנוסף לשאלות האלה, סקרים מ-2012 ו-2016 הכילו שאלה למי חיילים דתיים צריכים לציית אם יש סתירה בין פקודות הצבא לפסיקת רבנים. במקרים האלה רק 12-15% ענו שצריך לציית לרבנים, ואילו 71-72% ענו שצריך לציית לפקודות הצבא. השאר לא ידעו לענות או חשבו שכל אחד צריך לפעול לפי צו מצפונו.

מקורות

הגרף הראשון ממדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, דוחות של שנים שונות.

הגרף השני מנתונים של סקרי ביטחון לאומי ודעת קהל וממדד הדמוקרטיה.

כל התוצאות האלה נגישות באתר דאטה ישראל, מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה.

ציונים בדמוקרטיה

יש כל מיני גופים בינלאומיים שמודדים כל מיני דברים, אבל הרבה שנים לא היה מדד רציני שניסה לכמת עד כמה מדינות העולם הן דמוקרטיות. עד שהמגזין אקונומיסט יסד מדד כזה בשנת 2006. המדד הזה מבוסס על סדרה של 60 שאלות שמחולקות ל-5 תחומים שונים:

  • תהליך הבחירות ופלורליזם. האם הבחירות חופשיות והוגנות? האם יש זכות בחירה לכל? האם יש איומים על הבוחרים? האם לאופוזיציה יש סיכוי בכלל?
  • תפקוד הממשלה. האם לרשות המחוקקת יש מעמד עליון? האם הממשלה חופשית מהשפעות חיצוניות, למשל של הצבא או גופים כלכליים ודתיים? האם יש שחיתות? האם יש שקיפות?
  • מעורבות פוליטית של הציבור. מהו אחוז ההצבעה? האם יש נכונות להשתתף בהפגנות?
  • התרבות הפוליטית. עד כמה יש תמיכה בדמוקרטיה? כמה מהציבור שואפים למנהיג חזק שיכול לעקוף מנגנונים דמוקרטיים?
  • חירויות אזרחיות. האם יש חופש ביטוי והפגנה? האם יש חופש דתי? האם יש שוויון בפני החוק?

הנתונים נאספים מחוות דעת של מומחים ומסקרי דעת קהל. כל שאלה יכולה לתת נקודה אחת אם המצב טוב, חצי נקודה אם ככה ככה, או אפס אם המצב רע. בכל תחום מסכמים את הנקודות ומנרמלים לטווח של 0 עד 10 (כי בתחומים שונים יש מספר שאלות שונה). המדד הסופי הוא ממוצע פשוט של הציונים ב-5 התחומים. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא.

democ-eiu-isr

כפי שניתן לראות ישראל מסווגת כ"דמוקרטיה פגומה", אבל הציון שלה נמצא במגמת עלייה איטית והיא קרובה לסף של "דמוקרטיה מלאה". הציונים עבור תהליך הבחירות והמעורבות הפוליטית של הציבור הם גבוהים יחסית. הציון עבור החירויות האזרחיות נמוך למדי, אבל גם הוא במגמת שיפור מסוימת.

השוואה של ציוני 2017 עם 40 המדינות העליונות בדירוג (מתוך 167) מוצגת בגרף הבא.

 

democ-eiu-cmp

הרוב המכריע של מדינות המערב מדורגות מעל ישראל (שנמצאת במקום ה-30, תיקו עם אסטוניה).  מה שמעניין הוא הצרוף של ציונים בתחומים השונים שמוביל למדד הכללי. בכל המדינות האחרות (פרט לנורבגיה) הציון בסעיף החירויות האזרחיות מושך כלפי מעלה, ואילו הציון בסעיף המעורבות הציבורית מושך כלפי מטה.  בישראל זה הפוך.  רק למדינה אחת יש ציון גבוה יותר מאיתנו במעורבות, ואין אף אחת שאפילו מתקרבת לציון נמוך כמו שלנו בחירויות (אם כי כמובן בהמשך הרשימה יש כאלה עם ציונים יותר נמוכים).

מקורות

את הדוחות של מדד הדמוקרטיה אפשר להוריד מאתר The Economist Intelligence Unit (צריך להרשם).

היחס לערבים

המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה את מדד הדמוקרטיה הישראלית.  זהו דו"ח מקיף (הדו"ח של 2016 מחזיק 300 עמודים) המבוסס על סקר שבו משתתפים כ-1500 נשאלים המייצגים את כל חלקי הציבור הישראלי.  הנתונים המוצגים כאן מתבססים בעיקר על טבלאות מסוף הדו"ח של 2016 שמכילות פרטים על כל התשובות או משוות את התוצאות האחרונות עם תוצאות של שאלות דומות שנשאלו בעבר.  הסקר מקיף מגוון גדול של נושאים, אני מתמקד כאן בשאלת היחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי, שאמורים להיות אזרחים שווי זכויות.  השאלות מנוסחות בצורות שונות, אז בגרפים הבאים ירוק מייצג באופן קונסיסטנטי יחס טוב לערבים, ואדום יחס רע לערבים.

שאלה אחת שמופיעה בסקר מתייחסת לקשרים אישיים ואחרים, ובפרט באיזה מקרים תסכים לקבל ערבי (התשובות כאן הן לשאלה שהופנתה ליהודים; שאלה דומה הופנתה לערבים. השאלה לגבי רופאים שונה, ושאלה האם תעדיף רופא יהודי או ערבי או שלא משנה – הנחתי שאם תעדיף או שזה לא משנה אז אתה מקבל).  התוצאות לפניכם:

 

arab-accept

אז חוץ מבמקרה של נישואין הרוב מוכנים לקבל ערבים כחברים או שכנים (בערך שני שליש), כמורים (שלושת רבעים) או כקולגות בעבודה (מעל 80%).  אבל יש גם 15% שלא מוכנים שערבים יהיו אזרחים, ו-13% שאפילו לא מוכנים לקבל ערבים בתור תיירים.

שאלה נוספת הייתה על מידת ההסכמה עם ההיגד "החלטות גורליות למדינה בנושאי שיטת הממשל ומבנה הכלכלה והחברה צריכות להתקבל ברוב יהודי".  שימו לב שלא שואלים כאן על הדברים הבאמת בעייתיים כמו שטחים תמורת שלום או מעמד ירושלים או פליטים, אלא על ניהול המדינה פנימה.  ובכל זאת התוצאות כאלה:

 

jew-power

אז בכל שנה מעל חצי היהודים חושבים שהם צריכים להחליט, והערבים צריכים לקבל את מה שהחליטו.  עושה רושם שיש מגמת שיפור קלה, ובכל מקרה שנת 2011 הייתה חריגה עם כמעט 70% שחשבו כך.

באופן דומה, רוב יציב של האזרחים היהודים לא רוצה לראות מפלגות ערביות או שרים ערבים בממשלה.  (הערה – אני די בטוח שהנתונים של 2003-2010 הם ליהודים ולא כלל המדגם, אבל זה לא לגמרי ברור בדו"ח.)

 

arab-gov

אחרי כל ההקדמות האלה מגיע התכלס בלי כחל וסרק – דעות כמו שמרגישים אותן בבטן.  שאלה אחת הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "האזרחים הערבים הם סיכון ביטחוני לישראל".  השנייה הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  בשני המקרים לא ערבים באופן כללי, אזרחים. הנה התוצאות.  יש שתי שנים, אני חושב שזה מדגים טעות דגימה יותר מאשר מראה מגמה.

 

arab-danger

האופטימיים יגידו שלפחות יותר מחצי מהיהודים חושבים שהערבים כנראה בסדר.  אבל מצד שני חמישית או יותר חושבים שהם סכנה למדינה ותומכים בחיסולה (ברמה של "מאוד מסכים").  תזכורת: חמישית מהאוכלוסייה היהודית זה יותר ממיליון איש.  נס שיש כל כך מעט אלימות נגד ערבים במדינה.  בדו"ח יש גם פילוח של אלה שדי מסכימים או מאוד מסכימים לפי מאפיינים.  מסתבר שב-2016 הרואים בערבים סכנה מהווים 63% מהימין, 64% מהדתיים-לאומיים, ולא פחות מ-80% מהחרדים.

אגב, בדוח של 2015 יש גם בנפרד תשובות של ערבים על הסכמה עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  יש בזה עניין כי זה עליהם אז הם אמורים לדעת.  אז 52% לגמרי לא מסכימים, ועוד 18% די לא מסכימים, ס"ה 70%.  מצד שני 13% ו-11% די מסכימים ומאוד מסכימים – לא רוב, אבל גם לא זניח.

וסלטה לסיום, באופן מפתיע משהו יש בשנתיים האחרונות עלייה בשיעור היהודים שמוכנים לפרגן לערבים ולהודות שהם מקופחים:

arab-unpriv-jew

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, דנה בובליל, ופאדי עומר / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  הסעיפים על רופאים ומורים בגרף הראשון מהדוח הקודם, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015.  הנתונים על קיפוח האזרחים הערבים מדוחות של שנים שונות.

קיטוב

לפני ארבע וחצי שנים השתמשתי בנתונים של מדד הדמוקרטיה כדי לכתוב על תפיסת הציבור את אופי המדינה, ובפרט בהקשר של השאלה הטעונה האם היא יותר יהודית או דמוקרטית.  הנתונים ההם הראו פילוח של התשובות לפי רמת דתיות, והתוצאות היו כמצופה: היותר דתיים הדגישו יותר את הפן היהודי.

עכשיו נתקלתי בנתונים כלליים יותר (בלי פילוח כזה), אבל לאורך שנים.  הנה הם.  הניסוח המדויק של השאלה היה "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?", והיא הוצגה לנסקרים יהודים בלבד.  החלק האפור למעלה הוא אלה שלא ענו או אמרו שלא זה ולא זה.

jewdem-years

מה שרואים כאן הוא עדות מרשימה לעלייה הגוברת של הקיטוב בעם: תוך בסך הכל 5 שנים יש עלייה קלה באלה שמעדיפים "יהודית", הכפלה של אלה שמעדיפים "דמוקרטית", וחציה של אלה שחושבים ששתי התכונות חשובות באותה מידה.  במילים אחרות, הרבה מאוד מאלה שתמכו בצרוף החליטו לבחור צד, ורובם בחרו בצד הדמוקרטי – מה שכנראה מרמז שמראש היו יותר פלורליסטים מאשר דתיים שהצהירו ששתי התכונות חשובות באותה המידה.  המצב עכשיו הוא תיקו.

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, וגנה בובליל / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015, טבלה 8 בעמ' 186.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  בשנת 2016 כנראה לא כללו את השאלה הזו.

מסדרים אותנו

חוק ההסדרים שוב על השולחן, אז שווה להיזכר מאיפה התועבה הזו נפלה עלינו.

זה התחיל מהאינפלציה התלת-ספרתית (444% בשנה) מבית היוצר של בגין, ארליך, וארידור, שרצו ליברליזציה של המשק ולהיטיב עם העם.  מי שבסופו של דבר הצליח להחזיר את המשק לפסים היו פרס ומודעי עם תכנית הייצוב של 1985, שהתבססה על שלושה חוקים:

  • חוק הקפאת המחירים של מוצרים ושרותים, שמנע עלית מחירים נוספת, והכניס את מחירי רוב המוצרים הבסיסיים לפיקוח ממשלתי. במקביל היתה גם הקפאת שכר כללית בתאום עם ההסתדרות והתעשיינים.
  • חוק לביצוע תיאומים לתנאי אינפלציה למס הכנסה, שהחליף את החוק למיסוי בתנאי אינפלציה שנחקק כבר ב-1981 והיה סבוך יותר. החוק הזה דרש הגשת דוחות מתואמים לאינפלציה ונתן הגנה על הון עצמי שנשחק בגלל האינפלציה.
  • חוק ההסדרים, שאיפשר לממשלה להעביר החלטות ותקנות שונות שיאפשרו לה לעמוד ביעדי ייצוב המשק.

בנוסף, התכנית נהנתה מסיוע אמריקאי מיוחד ומירידת מחירי הנפט בעולם.

כשהתכנית לייצוב המשק הצליחה והאינפלציה ירדה התחילו להוציא מוצרים מפיקוח, וחוק התיאומים לתנאי אינפלציה גם נהיה פחות רלוונטי כשהאינפלציה ירדה, והוא בוטל ב-2008.  מה שנשאר לנו הוא חוק ההסדרים, והוא דוקא עולה ופורח.  הגרף הבא מראה את האורך של החוק בעמודים בשנים השונות.  בחרתי בעמודים ולא בסעיפים, כי יש שונות רבה באורכי הסעיפים משורה אחת ועד עמודים רבים, כך שעמודים נותנים תמונה טובה יותר על היקף החומר.  צריך לציין שהעברת החוק בשנים שונות היא לא תמיד אותו דבר: לרוב זה צמוד לתקציב אבל לפעמים לא; לרוב זה נעשה במקשה אחת אבל לפעמים בחלקים או תוך תיקונים; לרוב זה נקרא חוק ההסדרים אבל לפעמים בשמות אחרים.  הגרף מראה את הסכום של החלקים בכל שנה אם היו כאלה, פרט ל-2003 שאז היו שלושה חוקים מלאים ברצף תוך טיפה יותר משנה.

hesder

אני תמיד האשמתי את פרס בחוק ההסדרים, אבל מהגרף ברור שמי שהפך אותו למפלצת דורסנית הוא נתניהו (יש להניח שבשיתוף פעולה של משרד האוצר).  ההשתוללות התחילה כשנתניהו נהיה ראש הממשלה בפעם הראשונה — לפני זה החוק מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים, ואחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16.  קפיצת המדרגה השניה היתה כשנתניהו מונה לשר האוצר: חוק של 111 עמודים ותיקון של עוד 7.  השיא של כל הזמנים היה כשנתניהו הגיע לראשות הממשלה בפעם השניה: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.  זה קרה פחות מ-3 שנים אחרי שהיועצת המשפטית לכנסת פירסמה הנחיות אודות הליך החקיקה הראוי, כדי למנוע שימוש לרעה לצרכים שאינם קשורים לתקציב.  ואכן בשנתיים הבאות, שבהן נתניהו לא היה בתמונה, היקף חוק ההסדרים ירד באופן משמעותי (19 עמודים ב-2008).  אבל אז הוא חזר.

אחת ההנחיות של היועצת היתה שהחוק אמור להכיל רק עניינים הקשורים ישירות לתקציב המדינה באותה שנה.  בעזרת הנתונים אפשר לראות שזה לא מתקיים.  בגרף, תיקונים לחוק שהתקבלו באותה שנה כמו החוק נכללים כרגיל עם החוק עצמו.  ואם כל חוק מתייחס רק לתקציב אותה שנה, כל התיקונים אמורים להיות כאלה.  אבל מסתבר שיש גם תיקונים לחוקי הסדרים מלפני שנים רבות; למשל התיקון האחרון, שהתקבל ב-14.7.2014, הוא תיקון לחוק של 1989!  זה קורה כמובן כי החוק כלל הוראות שאינן קשורות כלל לתקציב, במקרה הזה בקשר ליחסים בין צרכני גז לבין ספקי גז, ומאז מאריכים את התקנות האלה כל כמה שנים.  הפעם האריכו אותן עד 2019.  כך שכשהחוק יהיה כבר בן 30 אנחנו צפויים לעוד תיקון והארכה נוספת.

היה רצוי לעבור על כל החוקים ולראות איזה אחוז מהסעיפים באמת עומדים בקריטריונים של היועצת.  אבל יש שם מאות עמודים, ובהרבה מקרים קשה להבין על מה מדובר כי בעצם כל מה שיש שם זה שינויים של חוקים אחרים, בלי פרוט של החוק כולו.

עדכון: כמה שנים מאוחר יותר, החוק רק גדל.

מקורות

באתר הכנסת אפשר למצוא את כל החוקים שהועברו ופורסמו בספר החוקים.  אז עברתי על כולם וניסיתי לזהות את כל אלה שהם ואריאציה של חוק הסדרים או תיקון שלו.  אגב, מסתבר שהצעות החוק הרבה יותר ארוכות מהחוק שמתקבל לאו דוקא כי מורידים סעיפים — פשוט הצעות החוק מכילות דברי הסבר מפורטים שמאפשרים להבין במה מדובר ומה ההקשר, ואילו החוק הסופי לא.

יהודית ודמוקרטית

באופן כללי אני מעדיף נתונים "קשים" ולא סקרי דעת קהל, אבל הפעם אחרוג ממנהגי.  המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה (מאז 2003) חוברת בשם "מדד הדמוקרטיה הישראלית" ובה מגוון נתונים המבוססים על סקרי דעת קהל ועל השוואות בינלאומיות.  במדד הדמוקרטיה של 2012 נכללה השאלה

איזה חלק מההגדרה "יהודית ודמוקרטית" חשוב לך יותר?

התוצאות, כולל פילוח על פי קבוצות אוכלוסיה, מוצגות בגרף הבא.  כל קבוצה מיוצגת על ידי פס אופקי שהעובי שלו פרופורציוני לגודל הקבוצה — למשל החילונים הם 46% מהאוכלוסיה, בעוד החרדים הם 6% והחרד"לים 2% (הסיווג לקבוצות הוא סיווג עצמי על ידי העונים על הסקר).  הציר האופקי מייצג חלוקה של כל קבוצת אוכלוסיה לשלוש: אלה שענו כי "דמוקרטית" חשוב יותר משמאל, אלה שענו כי "יהודית" חשוב יותר מימין, ואלה שענו כי שתי ההגדרות חשובות באותה מידה באמצע.  אלה שלא ענו מיוצגים על ידי השטח האפור מימין המשלים ל-100%.

jewdem

אז מה אפשר לראות כאן?

  • כפי שניתן לצפות, יש קורלציה בין רמת דתיות לבין האחוז שמעדיף את ההגדרה "יהודית".  אצל החרדים זה מגיע ל-80% שעבורם "יהודית" חשוב יותר, ו-0% שעבורם "דמוקרטית" חשוב יותר.
  • מצד שני, אצל החילונים יש פלורליזם: 35% אומרים ש"דמוקרטית" חשוב יותר, ולא פחות מ-21% טוענים ש"יהודית" חשוב יותר למרות שאינם דתיים.

אם מסכמים את כל קבוצות האוכלוסיה מקבלים שעבור 34% "יהודית" חשוב יותר, עבור 22% "דמוקרטית" חשוב יותר, ועבור 42% שתי ההגדרות חשובות באותה מידה.  או, אם משמיטים את המילה "יותר", ל-76% מהאוכלוסיה "יהודית" חשוב ורק ל-64% "דמוקרטית" חשוב.  אבל מצד שני, אם שואלים על ההסכמה עם האמירה שדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר, כ-80% מסכימים.  כנראה גם כמה מאלה שלא חושבים שזה חשוב מבינים שזה רצוי.

dem

מקורות

מדדי הדמוקרטיה נגישים מהאתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.  השתמשתי באלה מ-2003, 2011, ו-2012.

%d בלוגרים אהבו את זה: