ארכיון תג: בריאות

הכל יחסי

לפני שנה כתבתי פוסט על הוצאות הבריאות בישראל.  עכשיו נתקלתי בטבלת נתונים משווים על ההוצאה על בריאות במדינות ה-OECD.  הנה זה בתצוגה גרפית, כך שאפשר באמת לראות מה קורה שם.  הנתונים האלה לשנת 2010.

intl-funding

אז כידוע ההוצאה בארצות הברית הרבה יותר גבוהה מבכל מקום אחר — 17.6% מהתמ"ג.  במדינות אחרות זה בין 6-12%.  לגבי ישראל, אפשר לראות שני דברים: ההוצאה הכוללת היא בין הנמוכות, והאחוז של ההוצאה הציבורית מתוך זה הוא גם בין הנמוכים (כולל הוצאה ממשלתית ומס בריאות).  כתוצאה ההוצאה הפרטית — ביטוח פרטי + השתתפות עצמית — היא יחסית גבוהה.  ויש די הרבה מדינות שבהן בכלל אין שימוש בביטוח פרטי.

מקורות

רחל קיי, "סקירה בינלאומית", מתוך ביטוחי הבריאות בישראל: התפתחויות, קשרי גומלין, בעיות ומתווים לפתרון, עמ' 66.

מודעות פרסומת

מיהו רופא?

אחד הפרסומים עם פוטנציאל להיות מעניין של משרד הבריאות נקרא "כוח אדם במקצועות הבריאות 2015".  למשל נראה שאפשר לקבל שם נתונים על השינויים לאורך זמן במספרי הרופאים והאחיות, מה שמאוד רלוונטי לדיון בנושאי העומס במערכת הבריאות, איכות השירות, ובמשתמע גם האלימות נגד נותני השירות.  זו חוברת של מעל 200 עמודים, עם עשרות גרפים וטבלאות.  חגיגה אמיתית.

רק חבל שהבסיס שעליו הכל בנוי לא משהו.  מסתבר שמשרד הבריאות לא באמת עוקב אחרי נותני השירות בשירותי הבריאות השונים.  הוא רק מפקח עליהם.  והעיקר של הפיקוח הזה הוא מנגנון הרישוי.  אז יש להם המון נתונים על רשיונות לרפואה — כמה רישיונות ניתנו כל שנה, איפה למדו מקבלי הרישיונות האלה, מה התפלגות הגילים שלהם, ועוד ועוד.  ואותו דבר גם לרופאי שיניים ורוקחים.  אבל אין להם נתונים על מי מהם אם בכלל עובד בתור רופא (או רופא שיניים או רוקח) ואיפה.  ולגבי אחיות בכלל לא יודעים הרבה, כי אחיות מעשיות (שהיו עד לא מזמן הרוב) לא היו צריכות רישוי כלל כנראה.  רק כיום, כשהן הוחלפו על ידי אחיות מוסמכות, יש על זה נתונים.  בכל אופן, הנה מה שדליתי משם.

personel

קודם כל, כל הנתונים כאן הם נותני שרות ל-1000 נפש.  בין ים הנתונים שמשרד הבריאות כבר מספק הם כוללים גם מספרים אבסולוטיים וגם מספרים לנפש (וגם הפוך, תושבים לרופא), אז לא הייתי צריך לחשב כלום בעצמי.  בנוסף, כיוון שהם בעצמם מודעים לבעיה שלא כל בעלי הרישיונות עובדים במקצוע, הם עושים שני דברים.  ראשית, הם מעדכנים את הרשימות לפי מידע אודות אנשים שעזבו את הארץ או נפטרו.  מעבר לכך, הם מבחינים בין כלל בעלי הרישיונות לבין אלה שהם עד גיל 65, בניסיון לנפות את אלה שניתן להניח שיצאו כבר לפנסיה.  אז אני השתמשתי רק בנתונים אודות אלה שהם עד גיל 65.

בנוסף, מסתבר שיש גם נתונים של הלמ"ס שנאספים במסגרת דוח כוח אדם הכללי.  הדוח הזה מכיל פרוט על המון מקצועות, כולל מקצועות ברפואה, אבל עם פחות פרוט, ועם היסטוריה מוגבלת.  בכל אופן זה שימושי בתור השוואה.  ואחרי כל ההקדמות האלה, הנה הממצאים.

  • מספר הרופאים לנפש גדל דרמטית מאז שנות ה-70, כאשר רוב העליה היא עד שנת 1985 + קפיצה בשנים 1990-1992 כתוצאה מגל העליה מרוסיה.  בשנים האחרונות יש ירידה קלה במספר הרופאים לנפש (או ליתר דיוק מספר בעלי רישיון רופא עד גיל 65), אבל מספר הרופאים בפועל לפי הלמ"ס דווקא יציב ואפילו עלה קלות בשנתיים האחרונות.  ההסבר הוא שיש יותר רופאים שממשיכים לעבוד אחרי גיל 65.
  • מספר הרופאים המומחים לנפש המשיך לעלות עד 2010.  כיוון שהם נכללים במספר הרופאים הכולל, נובע מזה שמספר הרופאים הכלליים כמו רופאי משפחה ירד קצת בתקופה 2000-2010.
  • מספר רופאי השיניים לנפש (שוב, בעלי רישיון עד גיל 65) גדל עד 1992 ומאז הוא יציב.  המספר בפועל קצת יותר נמוך.
  • מספר האחיות לנפש (עד גיל 65) ירד בכ-15 השנים האחרונות, בעוד מספר האחיות המוסמכות עולה.  כשמשווים עם נתוני התעסוקה של הלמ"ס רואים ירידה משמעותית מ-2002 ל-2009, ומאז 2009 יש התאמה מצויינת בין מספר האחיות בפועל למספר האחיות המוסמכות.  זה משתלב עם נתוני משרד הבריאות שלפיהם בשנים האלה כבר כמעט שאין עוד הסמכה של אחיות מעשיות.  המסקנה היא שכנראה הפער הנותר בין המוסמכות לכלל האחיות הן כאלה שכבר לא עובדות כאחיות.

מקורות

כל הנתונים (כולל אלה שמקורם בדוח כוח אדם של הלמ"ס) נידלו מתוך הפירסום "כוח אדם במקצועות הבריאות 2015" של משרד הבריאות.

הוצאות בריאות

מפעם לפעם נתקלים בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס בלוח שיש בה את כל מה שצריך — כל הנתונים על נושא מסויים לאורך הרבה שנים, ולא צרי לחפש השלמות ותוספות.  לוח 6.1 בשנתון של 2017 הוא כזה (עדכון: בפוסט המקורי היה 2016).  יש בו את ההוצאה הלאומית על בריאות מאז 1972 (אם כי למרבה הצער רק עד 2014), מחולקת לפי סוג ההוצאה.  הנתונים הם במחירי 2010, ומשקפים הוצאה כוללת.  כיוון שההוצאה הזו נועדה לספק בריאות לכל תושבי המדינה יותר מעניין לראות את ההוצאה לנפש, אז נירמלתי את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה בכל שנה.  באותה הזדמנות גם עדכנתי למחירים נוכחיים.  כשמציירים את התוצאה בגרף זה יוצא כך.  הערה: הקפיצה ב-1984 נובעת משינוי בחשבונאות (התחילו לקחת בחשבון פנסיה תקציבית ובלאי) ולא משקפת שינוי אמיתי.

 

health-exp-pop

אז ההוצאה לנפש על בריאות הכפילה את עצמה ב-40 השנים האלה, ובאופן כללי עלתה די ברציפות פרט לתקופת ממשלת בגין ,ירידה קלה לא מוסברת בתחילת שנות ה-90, ועוד ירידה קטנה באינתיפדה השנייה.  מעניין גם להסתכל על כל רכיב בפני עצמו:

  • הוצאות אדמיניסטרטיביות התחילו לגדול רק בשנות ה-90, וגדלו פי 3 במהלך התקופה, אבל עדיין נמוכות.
  • ההוצאות לנפש על בתי חולים ומחקר הן די יציבות במהלך התקופה מאז המהפך.  בעבר הן היו בערך חצי מההוצאה הכוללת, כיום פחות משליש.
  • הגידול המשמעותי ביותר באופן אבסולוטי הוא בהוצאות על מרפאות ורפואה מונעת, שגדלו פי 2.6 וכיום הן הרכיב הגדול ביותר.
  • ההוצאות על ריפוי שיניים גדלו פי 2.4.
  • הוצאות פרטיות הן חלק קטן מההוצאות הכלליות, אבל הן רשמו את הגידול הגבוה ביותר.  ההוצאה על רופאים פרטיים גדלה פי 3.5, וההוצאה על רכישה פרטית של תרופות ואספקה רפואית גדלה פי 7.2.  ביחד מדובר כיום על הוצאה ממוצעת של כ-770 שקל לאדם לשנה.  ב-1973 זה היה כ-167 שקלים (במחירים של היום).
  • הרכיב היחידי שבו הייתה הקטנה הוא ההשקעה בתשתיות וציוד קבוע.  לאורך כל התקופה הייתה ירידה של כ-14%, אבל זה לא רציף.  ההקטנה המשמעותית הייתה מיד אחרי המהפך, כאשר ההשקעה ב-1982 הייתה פחות מחצי מזו של 1975.  בשלושים השנים מאז 1982 הייתה עלייה של 40%, אבל כאמור זה עדיין לא מפצה על הירידה ההיא.

לוח 6.3 גם מעניין כי הוא תופס רגע של שינוי מהפכני באיך שכל זה ממומן.  הכוונה להשפעות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקודם על ידי חיים רמון כשהיה שר הבריאות בממשלת רבין.  החוק הזה החליף את דמי החבר בקופות החולים (שנכללים בהוצאות משקי הבית לפני 1995) במס בריאות פרוגרסיבי שנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהממשלה אחראית להשלמת התקציב הדרוש למימון סל הבריאות.  כמה שנים לאחר מכן נעשה צעד נוסף על ידי ראש הממשלה נתניהו, שהחליט על ביטול המס המקביל (כמובן בחוק ההסדרים).  המס המקביל היה מס על מעסיקים שהיו חייבים להכפיל את תשלומי הבריאות של העובדים שלהם (על כל שקל שעובד שילם לקופת החולים, המעביד הוסיף עוד שקל).  נתניהו ביטל אותו בטענה שזה יקטין את עלות ההעסקה ובכך יאפשר למעסיקים להעסיק יותר עובדים.  בנוסף נטען שאין צורך בהכנסה מסומנת למנגנון הבריאות כי בלאו הכי הממשלה מחוייבת לכסות את עלות סל הבריאות.  אלא שלפי ניתוח של משרד הבריאות סעיפים אחרים הועברו למסגרת התקציב הרגילה ולכן חשופים לקיצוצים תקציביים שקורים מפעם לפעם, וההוצאה הציבורית על בריאות הולכת ונשחקת.  אם המס המקביל היה נשאר, הוא היה מכסה את כל ההוצאה הממשלתית על בריאות ואפילו משאיר עודף.

 

health-funding

קריאה נוספת

טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, פברואר 2010.

מקורות

כאמור לוחות 6.3 ו-6.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של 2017.  לוח 6.3 מתחיל רק ב-1990.  יש לוחות דומים גם בשנתונים קודמים, אבל הם אינם מכילים אותה רמת פירוט ובפרט אינם כוללים נתונים על המס המקביל.

מי הזיז את המיטה שלי?

לאורך השנים יצא לי לבקר במיון מפעם לפעם, אבל הצפיפות שנתקלתי בה לפני כ-10 ימים היתה יותר ממה שאי פעם ראיתי בעיני (הבהרה למודאגים: הייתי מלווה, לא החולה). והמעבר לאישפוז בפנימית לא היה יותר טוב — מסתבר שמה שתוכנן במקור כחדר משפחות הפך לחדר "המתנה", שבו אתה אמנם מאושפז אבל לא ממש במחלקה ודי מתעלמים ממך. אז החלטתי לבדוק את נושא המיטות בבתי החולים.

כרגיל התחלתי מהשנתונים של הלמ"ס כי באופן כללי יש בהם מכל טוב. ואכן יש גם טבלאות של נתונים על מיטות בבתי חולים, אבל כל פעם רק לכמה שנים אחרונות, וכמובן עם הבדלים מסויימים בין הנתונים שחוזרים על עצמם. אחרי יומיים של עבודה לאסוף משהו מסודר גיליתי מסמך של משרד הבריאות שמכיל את כל הנתונים מ-1950 עד 2014 בטבלה אחת.  בסוף החלטתי לאחד נתונים משני המקורות האלה (פרטים בסעיף מקורות בסוף), והתוצאה לפניכם.

 

beds-per-pop

קודם כל הבהרה: עם השנים האוכלוסיה במדינה גדלה באופן ניכר, וברוב המקרים גם המיטות.  מה שמעניין הוא המיטות יחסית לגודל האוכלוסיה, כלומר המיטות לנפש, וזה מה שמוצג כאן.  באופן כללי, בשנים הראשונות למדינה הייתה עליה מכ-5.5 מיטות ל-1000 נפש לכ-7 מיטות.  מ1955 עד 1980 בערך הרמה הזו די נשמרה.  אחרי המהפך היו שתי פאזות של ירידה, הראשונה עד תחילת שנות ה-90 והשניה מאז 2005 ועד היום.  בסך הכל זו ירידה של רבע מהמקסימום שהיה בשנת 1978.  כיום (ליתר דיוק 2015) מספר המיטות ל-1000 נפש הוא הנמוך ביותר שהיה מאז קום המדינה, ועומד על 5.28.

עוד יותר מעניין להסתכל על החלוקה של המיטות האלה לסוגים.  בעשור הראשון בעיקר היה סיווג מיוחד לחולי שחפת שמאז די נעלם.  הסיווגים האחרים הם:

  • אישפוז כללי – זה משקף את המחלקות של בתי החולים הכלליים, כמו זו שאני ביקרתי בה.  יש 44 בתי חולים כאלה בארץ: ממשלתיים, ציבוריים, פרטיים, של קופת חולים, וגם של המיסיון.
  • בריאות הנפש – בתי חולים פסיכיאטריים. כיום יש 12 כאלה, רובם ממשלתיים.
  • "מחלות ממושכות" – בעצם שם יפה למחלות כרוניות, שזה שם יפה למוסדות גריאטריים סיעודיים.  לפי המסמך של משרד הבריאות יש כיום לא פחות מ-305 מוסדות כאלה, רובם פרטיים וגם הרבה ציבוריים, כשרובם נוסדו בתקופה 1985-2005.
  • שיקום – 2 מוסדות.

נתחיל מלמעלה.  מספר המיטות לשיקום הוא נמוך ולא משתנה הרבה.

הדרמה הגדולה שרואים הגרף היא המעבר המסיבי ממיטות בריאות הנפש למיטות גריאטריות. מספר המיטות הגריאטריות לנפש עלה פי 2.5 ב-40 השנים האחרונות.  עיקר הגידול תואם את העליה במספר המוסדות.

לעומת זאת מספר המיטות לאישפוז פסיכיאטרי לנפש ירד בתקופה הזו בלא פחות מ-82%.  אבל לפי מקורות יודעי דבר (הגיס שלי שהוא פסיכיאטר) זה לא באמת כל כך גרוע: הירידה הזו משקפת לפחות באופן חלקי מעבר מאישפוז לטיפול בהוספיסים בקהילה.  המיטות בהוספיסים האלה לא נספרות בתור מיטות אישפוז.  הבעיה שתכנית ההוספיסים התחילה רק בשנת 2000, כך שחלק גדול מהירידה קרה כבר לפניה.  מצד שני, מנתונים שמצאתי, בשנת 2011 כבר היו פי 2.8 יותר מיטות של מגורים נתמכים בהוספיס מאשר מיטות אישפוז פסיכיאטריות.  אז יתכן שבאמת יש בזה פיצוי משמעותי על הירידה שרואים בגרף.

מה שמשאיר את הירידה במיטות אישפוז כללי.  מאז המהפך ב-1977 יש ירידה של 44%, ועל זה אין פיצוי בתכניות אלטרנטיביות.  אז איך עומדים בזה?  עד שנת 2000 לערך החיסכון במיטות היה קשור לכך שקיצרו את משך האישפוז: מ-11.5 ימים בממוצע ב-1950 לכ-4 ימים מאז שנת 2000 עד היום.  במקביל היתה עליה מסוימת בכמות האישפוזים לנפש, ולכן מספר המיטות לא קטן באותה מידה או אפילו לא קטן בכלל.  ב-15 השנים האחרונות משך האישפוז הממוצע נשאר יציב, והירידה במספר המיטות מתאפשרת כי מאשפזים קצת פחות.

shehut-gen

השאלה שנישארת היא מה גרם למה.  האם היתה התיעלות בבדיקות ובטיפולים ולכן צריך לאשפז פחות ואפשר להסתדר עם פחות מיטות, או שהקטינו את מספר המיטות וכתוצאה הרופאים נאלצים לאשפז פחות ממה שהיו רוצים.  את זה אי אפשר לדעת מנתונים סטטיסטיים.

מקורות

מקור אחד לנתונים על מיטות אישפוז הוא השנתונים הסטטיסטיים לישראל של הלמ"ס.  בפרק הבריאות יש טבלה על "מיטות בבתי חולים" (בשנים שונות מספר הפרק ומספר הטבלה הזו משתנים) עם מידע לשנים האחרונות וקצת מידע היסטורי.  צריך לעבור על המון שנתונים כדי לשחזר תמונה מלאה.

המקור השני הוא הפרסום "מוסדות האשפוז והיחידות לאשפוז יום בישראל, 2014" של משרד הבריאות, שכולל בעמ' 238 טבלה מסכמת עבור 1950-2014.  אבל הנתונים ל-1950 היו משונים (נראה כמו טעות העתקה) וסתרו את נתוני הלמ"ס, 1951-1954 היו חסרים, וגם אחרי זה הנתונים על מיטות ל"מחלות ממושכות" היו משונים (התחלה ממספר גבוה להפתיע וירידה דרמטית עם השנים).

אז בסוף איחדתי את שני המקורות.  השתמשתי במסמך של משרד הבריאות עבור השנים 1955-2014 ובלמ"ס עבור 1948-1954 (פרט ל-1949 שחסרה) ו-2015.  בנוסף השתמשתי בנתוני הלמ"ס עבור מחלות ממושכות גם לשנים עד 1958.

נתונים על הוספיסים מצאתי בשנתון הסטטיסטי ל-2012 אודות בריאות הנפש בישראל של משרד הבריאות.

נתוני משך האישפוז מאותו מסמך של משרד הבריאות שהכיל מידע על מיטות ומוסדות.

ממה אנחנו מתים

רשומה קודמת עסקה בתוחלת החיים.  הרשומה הזו משלימה אותה ועוסקת בסיבות מוות.

צורה מעניינת אחת להסתכל על זה היא איך סיבות מוות משתנות עם הזמן.  הלמ"ס אוספת נתונים על זה (עותק מכל תעודת פטירה מגיע אליהם), ומסווגת את סיבות המוות לפי סטנדרט בינלאומי לפחות מאז 1979.  הסטנדרט הזה מכיל כ-80 סעיפים לבחירה, אבל אפשר גם לקבץ אותם לקבוצות של סיבות מוות קרובות.  התוצאה לפניכם.  שימו לב שהגרף מנורמל למיתות לכל 100,000 תושבים. [עדכון: הגרף עודכן עם נתונים לשנים נוספות, והעלייה הקטנה בסוף היא לא בהכרח אמיתית – ראו במקורות]

death-time

מה שהפתיע אותי בגרף הזה היא הירידה הדרמטית בסך הכל עם הזמן.  הרי אלה נתונים מנורמלים לגודל האוכלוסיה!  אמנם תוחלת החיים עלתה בכ-10 שנים מאז סוף שנות ה-70, אבל עדיין מספר של 522 מתים לכל 100,000 תושבים הוא נמוך להדהים.  אפשר להדגים זאת בחישוב הבא:  אם תוחלת החיים היא 80 שנים, אז בממוצע ניתן לצפות שכל שנה 1/80 מהאוכלוסיה ימותו, ואם רוצים את מספר המתים לכל 100,000 תושבים אז 1/80 של 100,000 זה 1250.  המסקנה: כל שנה מתים 730 פחות מידי!  לחילופין, אם כל שנה רק 522 מתוך 100,000 מתים, אז תוחלת החיים צריכה להיות משהו כמו 190 שנים!

הבעיה עם החשבון הפשטני הזה היא שהוא מניח מצב יציב.  כלומר האוכלוסיה לא גדלה או קטנה, והתפלגות הגילים גם לא משתנה, ולכן כל שנה 1/80 מהאוכלוסיה צריכים למות.  אבל האוכלוסיה בישראל היא במגמת גדילה משמעותית: הפריון הממוצע הוא בערך 2.7 ילדים לאישה, הרבה יותר מה-2.1 המוביל למצב יציב.  וכיוון שהאוכלוסיה גדלה על ידי ילודה גבוהה, התפלגות הגילים מוטה חזק לכיוון של גילים נמוכים.  במילים אחרות, יש הרבה ילדים ומעט זקנים.  וכיוון שעיקר המתים הם זקנים, ואפילו הם מתים פחות בגלל העליה בתוחלת החיים, מקבלים את התוצאה דלעיל.

אוקיי, אז מספר המתים לכל 100,000 תושבים הולך ויורד.  עדיין ניתן היה לצפות שהירידה הזו תתחלק שווה בשווה בין סיבות מוות שונות.  אבל לפי הגרף זה ממש לא כך: רוב הירידה היא במוות כתוצאה ממחלות לב ודם.

צורה נוספת להסתכל על הנתונים היא סיבות המוות בגילים השונים.  הלמ"ס מפרסמת גם נתונים אלה, אם כי ברזולוציה נמוכה למדי (למשל שתי הפרוסות הראשונות הן עבור גילים 0-24 ו-25-44).  הנתונים עבור שנת 2011 ניתנים בגרף הבא.

death-age

מזה מתקבל הרושם שסרטן הוא הגורם היחיד המשמעותי ביותר בגיל המבוגר (50-70), אבל מגיל 80 והלאה מחלות לב ואחרות תופסות את הבכורה.  לגבי צעירים, גורם התמותה הראשון הוא תמותת תינוקות שנכללת כאן תחת "מחלות שונות".  לגבי בנים הגורם השני הוא הצרוף של תאונות, התאבדויות, ואלימות.  אצל בנות הצרוף הזה קטן יותר באופן משמעותי, כך שבממוצע הוא עדיין בעצם פחות משמעותי ממוות כתוצאה מסיבות בריאותיות שונות.  אבל הוא תופס יותר כותרות.

מקורות

השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2013 (המכיל נתונים לשנת 2011 או קודם לכך), לוחות 3.29 ו-3.31. [עדכון מלוח 3.29 משנתונים נוספים]

לוח 3.29 מכיל נתונים עבור פרוסות של 3 עד 5 שנים כל אחת. הנתונים יוחסו לנקודת האמצע של הפרוסה, וכך נוצר גרף רציף יחסית.  בקצוות עשיתי אקסטרפולציה ריבועית שממשיכה את המגמה מ-3 הנקודות האחרונות, כדי שהגרף אכן יכסה את כל טווח השנים. [והעלייה הקטנה בסוף היא תוצאה של האקטרפולציה הזו – בנתונים המקוריים יש התייצבות, בלי עלייה.  אבל עלייה כזו צפוייה כשקצב גדילת האוכלוסייה מתמתן.]

לוח 3.31 מכיל נתונים עבור פרוסות של 10 עד 24 שנים כל אחת.  שוב יחסתי אותם לנקודת האמצע, אבל הוספתי אקסטרפולציה רק בקצה התחתון (כלומר הנתונים בגיל 12.5, שמייצגים ממוצע על כל הפרוסה מ-0 עד 24, הומשכו עד 0).  בנוסף, טבלה זו הייתה כאב ראש רציני כי הנתונים המקוריים אמנם מנורמלים ל-100,000 תושבים, אבל הנירמול הזה נעשה עבור כל פרוסת גילים בנפרד.  במילים אחרות, מספר המתים מסיבות שונות בגילים 55-64 למשל ניתן עבור 100,000 בני הגילים האלה, לא עבור 100,000 תושבים באוכלוסיה הכללית.  מה שאני רציתי להציג הוא נירמול משותף לכל הגילים.  לשם כך נאלצתי להשתמש בנתונים על התפלגות הגילים כדי לחשב את מספר המתים האבסולוטי לכל קבוצת גיל וכל סיבת מוות, ואז לבצע נירמול משותף של הכל ל-100,000 תושבים.

שלא נדע

בשיטוט בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס (לא שאני מודה שאני עושה דברים כאלה) נתקלתי בלוח 6.13: מקרים חדשים של שאתות ממאירות במיקומים נבחרים, לפי מין וגיל.  בעברית פשוטה זה אבחונים של סרטן מסוגים שונים.  מזה יצרתי את אוסף הגרפים הבא, שמראה גם עד כמה כל סוג נפוץ יחסית לאחרים, וגם את ההתפלגות לפי מין וגיל.  העוגה ברקע היא התפלגות המינים והגילים באוכלוסיה הכללית, ומעל זה מולבשת ההתפלגות עבור כל סוג של סרטן.  יש לציין שרק הגודל היחסי של הרדיוסים של הפרוסות שמיצגות חולי סרטן משמעותי, לא האורך האבסולוטי שלהם, אבל כל הגרפים באותה סקאלה.

spie

את כל ההבחנות על זה ניתן כמובן להסיק גם מהטבלה המקורית, אבל הגרפים מבליטים אותן.

הדבר הראשון הוא השכיחות השונה של הסוגים השונים, כאשר סרטן השד הוא בהפרש ניכר השכיח ביותר (כפי שרואים לפי השטח של הפרוסות או הגודל של העיגול הפנימי בכל גרף), ואחריו המעי הגס, פרוסטטה, וריאות.

הבחנה נוספת היא הגיל בו סרטנים מאובחנים.  רק לימפומה ולוקמיה קיימים בילדים.  מהאחרים רק סרטן השד מתחיל באופן משמעותי בגילי הביניים.  כתוצאה מזה ומהשכיחות הגבוהה שלו מתקבל שבגילי הביניים לנשים יש סיכוי כפול מגברים לחלות בסרטן, אבל התמונה מתהפכת בגילים הגבוהים שבהם לגברים יש סיכוי גבוה בהרבה מנשים.

וזה מוביל לחוסר הסימטריה בין המינים.  מובן שסוגי הסרטן הקשורים למערכות הרביה שונים בין גברים ונשים.  אבל יש גם הבדל משמעותי מאוד בסרטן שלפוחית השתן, ובמידה פחותה גם בסרטן ראות.  האחרים די סימטריים, אם כי לרוב יש סכנה גבוהה יותר לגברים בגילים מעל 75.  סרטן הראות קשור כמובן לעישון, ויתכן שגברים מעשנים יותר מנשים.  לדברי ד"ר איתי בן-פורת מביה"ס לרפואה סרטן שלפוחית השתן גם מאפיין מעשנים, ובנוסף הוא יכול להיות סרטן משני שנובע מסרטן הערמונית.  יתכן שזה מסביר את ההבדל.

לאחר כל זאת, צריך לזכור שהנתונים האלה הם על גילוי מקרים חדשים של סרטן.  אבל לא כל הסרטנים הם אותו דבר.  מה שיכול להיות יותר חשוב הוא הסכנה של כל סוג, שמביאה למספר שונה של מקרי מוות.  נתונים ישירים על סיבות מוות גם הם נאספים על ידי הלמ"ס.  יש פרוט עבור הרבה סוגי סרטן ומחלות אחרות, ובפרט הנתונים לסוגי הסרטן האלה הם כדלקמן.  יצויין שסוגים אלה כוללים את כל הקטלניים ביותר פרט לסרטן הלבלב.

dead

מהגרף מסתבר שסרטן השד למשל, שהוא הנפוץ ביותר, אינו הקטלני ביותר: סרטן הראות וסרטן המעי הגס קטלניים יותר.  באופן כללי 25.8% ממקרי המוות נובעים מסרטן, ומתוכם 18.5% מעשרת הסוגים שמופיעים בגרפים.

מקורות

הנתונים על מקרים חדשים כאמור מלוח 6.13 של השנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2013.  אבל הנתונים מתייחסים בעצם לשנת 2010.

הנתונים על סיבות מוות מלוח 3.29 מאותו שנתון, ומתייחסים לממוצע על השנים 2007-2011.

מתי נמות?

אחת השאלות שתמיד הטרידה את האנושות היא מתי נמות.  התשובה המודרנית היא שאי אפשר לדעת בדיוק, אפשר רק להעריך את "תוחלת החיים", כלומר כמה זמן אנשים כמונו חיים בממוצע.  אבל הממוצע כמובן לא מספר את כל הסיפור, ולא כולם מתים באותו גיל — יש התפלגות שלמה.  לפי נתוני הלמ"ס, התפלגות גילי המוות של אנשים בישראל בשנים 2007-2011 היתה כדלקמן.

death-age

קצת יותר משליש אחוז מהמתים הם תינוקות.  מעבר לכך ילדים כמעט לא מתים, עד קרוב לגיל 20.  מספר המתים מתחיל לעלות ברצינות בגיל 60 לערך, כאשר בכל הגילים עד 80 גברים מתים יותר מנשים.  מסתבר שכשני אחוז מהאוכלוסיה עוברים את גיל 100, אבל על זה כבר לא אוספים נתונים מפורטים.

(בהערת סוגריים, ההתפלגות הזו מעניינת כי היא שונה מהרבה התפלגויות אחרות שנתקלים בהן בכך שיש לה "זנב שמאלי": היא לא לגמרי סימטרית כמו עקומת פעמון, אלא משוכה לצד שמאל, כלומר לערכים נמוכים יותר.  הרבה התפלגויות אחרות מוטות דוקא לצד ימין, לערכים גבוהים יותר.)

אבל ההתפלגות הזו עוד לא עונה על השאלה מה הסיכוי (או בעצם, הסכנה) למות בכל גיל.  הגודל הזה, שנקרא באנגלית hazzard, מחושב בצורה הבאה.  עבור כל גיל, למשל 67, נתמקד רק באותם אנשים שהגיעו לגיל הזה או למעלה מכך.  נניח שיש X אנשים כאלה.  מתוכם נבודד את אלה שמתו בדיוק בגיל הזה, ונסמן את מספרם ב-Y.  אז היחס Y חלקי X נותן הערכה לסיכון למות בגיל המדובר.  אם עושים זאת לכל הגילים מקבלים את הגרף הבא.

death-prob

כלומר בכל גיל עד 60 יותר מ-99% מהאנשים שהגיעו לגיל הזה ימשיכו לחיות לפחות עוד שנה.  בגיל 80 כבר 5% ימותו, אבל עדיין 95% ימשיכו לפחות עוד שנה.  בגיל 99, 25% מהגברים ו-30% מהנשים ימותו, והשאר ימשיכו לחיות לפחות עוד שנה.  אם מסתכלים על זה הפוך זה בעצם די מעודד: אפילו בגיל 99 שלושה רבעים מהגברים ויותר משני שלישים מהנשים ימשיכו לחיות, ולא ימותו בגיל הזה.

מין המפורסמות הוא שתוחלת החיים בישראל היא גבוהה יחסית ועולה עם הזמן.  הגרף הבא מראה את העליה בתוחלת החיים מאז קום המדינה.  העליה היא רציפה פרט לתקופה מסויימת בשנות ה-60 עד תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת.  בסך הכל תוחלת החיים גדלה בכ-15 שנים בתקופה כולה.  בתור השוואה, תוחלת החיים בעולם כולו גדלה אפילו יותר מזה, בעיקר כי הרבה מקומות בעולם התחילו הרבה יותר נמוך.

expect

ואם משווים את ישראל לארצות באיזורים שונים, מתקבלת התמונה הבאה.  הקופסאות מראות את אמצע ההתפלגות לכל אזור: זה הטווח שרק 25% הנמוכים ביותר ו-25% הגבוהים ביותר נמצאים מחוצה לו.  הקו התחתון מראה את הערך שרק 5% מהמדינות באיזור נמצאות מתחתיו, והקו העליון את הערך שרק 5% מהמדינות מעליו.  כפי שניתן לראות ישראל נמצאת בקצה העליון (או מעבר לכך) של כל ההתפלגויות.

world

מקורות

הנתונים לגרפים הראשונים באים מלוחות התמותה המלאים של הלמ"ס.  (יש גם לוחות חלקיים עם מידע לקבוצות גילים במקום לכל שנה.)  השתמשתי בנתונים עבור כלל האוכלוסיה, ללא הבחנה בין יהודים לערבים.

השינוי ההיסטורי בתוחלת החיים בישראל בא מלוח 3.24 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2013.  הנתונים עד 1969 הם עבור יהודים בלבד, ואחר כך לכלל האוכלוסיה.  הנתונים לגבי העולם הם מאתר האו"ם.

ההתפלגויות של תוחלת החיים במדינות באזורים שונים מתבססות על מידע מה-CIA World Factbook.  המידע על תוחלת החיים מעודכן ל-2014.  השתמשתי רק בארצות שיש בהן לפחות מיליון תושבים, בהתבסס על המידע אודות האוכלוסיה.  "אמריקה" כולל את צפון, מרכז, ודרום אמריקה ביחד. "אסיה" כולל גם את אוסטרליה.  "המזרח התיכון" כולל את כל מדינות ערב כולל צפון אפריקה וחצי האי ערב, וכן את טורקיה ואירן.

העיקר הבריאות

מזמן לא טיילתי בנבכי התקציב, אז החלטתי לברר את המצב בעוד משרד שמגיע לעיתים מזומנות לכותרות, הוא משרד הבריאות.  התקציב הרלוונטי מחולק לשלושה סעיפים עיקריים: תקציב משרד הבריאות, תקציב פיתוח של משרד הבריאות, ותקציב בתי החולים הממשלתיים.  בגרף הבא שני הסעיפים הראשונים מסוכמים ביחד.  הגרף מראה את ההוצאה לנפש מותאמת אינפלציה.

briutהתופעה הבולטת ביותר היא כמובן העליה החדה בתקציב בשנת 1997.  עליה זו היא תוצאה של הפעלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועיקרה מימון סל הבריאות.  התופעה המשונה ביותר היא ההופעה יש מאין של בתי החולים הממשלתיים בשנת 1998.  איפה הם היו לפני זה? לחשב הכללי פתרונים. (אבל ראו הערה במקורות)

אם מסתכלים על מגמות, ניתן להבחין במגמת ירידה של ההוצאה לנפש בעשור משנת 1999 לשנת 2009.  וכשמחשבים את זה בין שתי השנים האלה מסתבר שהתקציב לנפש ירד בלא פחות מ-20%.  אבל המגמה הזו התהפכה בתקופת ממשלת נתניהו השניה, והתקציב לנפש בשנת 2013 הוא רק 3% פחות מזה של 1999.  לפחות זו התכנית.  אם מסתכלים על הביצוע, התמונה קצת שונה:

briut-done

גם כאן השיא היה בשנת 1999, אבל התקציב לנפש הנמוך ביותר היה ב-2007, והיווה ירידה של 13%.  והירידה מ-1999 ל-2009 היא רק 10%, לא 20%.  העליה הדרמטית שתוכננה ל-2012 לא התממשה, והתקציב לנפש ב-2012 היה 2.3% פחות מב-1999.

גם בתקציב המקורי וגם בביצוע התקציב של בתי החולים שומר על יציבות מרשימה, ועוקב לא רע אחרי גידול האוכלוסיה.  ואם מחשבים רגרסיה לינארית מסתבר שבעצם התקציב לנפש אפילו עולה קצת באופן ממוצע — עליה של 5.64 ש"ח לנפש לשנה בתקציב המתוכנן, ועליה של 7.26 ש"ח לנפש לשנה בביצוע, שזה בערך 3/4 האחוז לשנה.

אז כן, הייתה ירידה בתקציב לנפש לשירותי בריאות, אבל כיום המצב משתפר, ואם מסכמים ביחד את תקציב משרד הבריאות ותקציבי בתי החולים הממשלתיים התקציב לנפש כיום גבוה יותר מבכל שנה קודמת.

מקורות

כרגיל, נתוני התקציב נלקחו מאתר התקציב הפתוח, ונתוני האוכלוסיה והאינפלציה מהלמ"ס.

אבל בניגוד למצב הרגיל, נתוני התקציב הפתוח בעייתיים בסעיף בתי החולים.  בעיה אחת היא שבתקציב מופיעות גם ההוצאות של בתי החולים וגם הכנסות שלהם.  כתוצאה לא ברור אם זו באמת הקצאה ממשלתית, ובעצם עושה רושם שלא — ולכן לא נכון לסכם את זה עם ההוצאות האחרות של משרד הבריאות.  זה גם מסביר את ההופעה הפתאומית ב-1998: בכל מקרה זה לא באמת חלק מהתקציב, ולפני 1998 פשוט לא רשמו את זה.  לגבי השנים שבהן בתי החולים כן מופיעים יש בעיה נוספת: ברוב המקרים ההכנסות וההוצאות מופיעות שתיהן בסימן +, ולכן הסכום הכללי הוא כפליים ממה שצריך להיות, ואי אפשר להסתמך על הסעיף בתקציב כמו שהוא.  ובאותם מקרים בהם ההכנסות מופיעות בסימן הפוך, הסך הכל הוא כצפוי 0.  בלית ברירה סיכמתי את התקציבים של כל בתי החולים ברשימה בעצמי.

%d בלוגרים אהבו את זה: