ארכיון תג: בחירות

קישוש קולות

פוסט נוסף (ואחרון?) על הבחירות, ובפרט דגמי הצבעה. זה התחיל מניסיון לראות אם יש קשר בין הצבעה למפלגות שונות לבין שינוי באחוז ההצבעה, אבל בסוף מה שיצא הוא הבחנה מעניינת על ההבדל בין יהדות התורה לבין ש"ס מבחינת איך הם מקוששים את הקולות שלהם.

הגרף הבא מדגים את ההבדל. יש כאן נתונים על כל הקולות ששתי המפלגות החרדיות קיבלו בכל הקלפיות במדינה. הציר האופקי הוא אחוז ההצבעה למפלגות החרדיות בקלפי. למשל בעמודה של 30 יש את כל הקולות בכל הקלפיות שבהן שתי המפלגות החרדיות ביחד קיבלו 30% מהקולות הכשרים. הציר האנכי הוא פשוט מספר הקולות.

rikuz-haredim

זה גרף קצת לא שגרתי, אז שווה להסביר מה אנחנו רואים.  לגרף יש צורת U מובהקת. באמצע, בטווח של 30-80, הוא נמוך. זה אומר שכמעט אין קלפיות שבהן החרדים מקבלים בין 30-80 אחוזים מהקולות: או שהם מקבלים ממש מעט, פחות מ-30%, או שהם מקבלים ממש הרבה – 80% ומעלה.

אבל יש הבדל בין המקרים שהם מקבלים ממש מעט וממש הרבה.

מסתבר שהמקרים של קבלת 80-100% מהקולות בקלפי הם במידה רבה קלפיות שנשלטות על ידי החרדים האשכנזים – יהדות התורה, אגודת ישראל, ודגל התורה (שהם כולם כיום מפלגה שמחה אחת).

לעומת זאת, במקרים שבהם החרדים מקבלים ממש מעט קולות, הרוב המכריע של הקולות האלה הולכים לש"ס.  כך ש"ס הצליחה לגרד 665 קולות מקלפיות שבהן החרדים קיבלו פחות מ-1% מכלל הקולות. היא קיבלה 3612 קולות בקלפיות שבהן החרדים השיגו בין 1-2% מהקולות. 5331 קולות בקלפיות של 2-3%. וכך הלאה וכך הלאה. בכל קלפי כזו ש"ס קיבלה ממש מעט, אבל יש המון קלפיות כאלה, וביחד זה מצטבר.

בקיצור, בעוד יהדות התורה משתלטת לגמרי על מספר קטן יחסית של קלפיות, ש"ס מקוששת את הקולות שלה אחד לאחד מאלפי קלפיות, כשבכל אחת היא מקבלת אחוזים ספורים, בטווח של 1-30%.

כיוון שכבר היה לי סקריפט שייצר גרף כזה, הפעלתי אותו גם על קבוצות פוליטיות אחרות. התוצאות עבור הימין די משעממות: רוב הקולות של כל המפלגות באים מקלפיות שבהן הימין מקבל בין 30-75% מהקולות. החריג שבכל זאת מכניס קצת עניין לסיפור הוא הימין הדתי/קיצוני, שמשתלט על מספר קטן יחסית של קלפיות שבהן הימין מקבל 85-97%. זה מה שמעלה את אחוז ההצבעה שלהם יחסית למפלגות האחרות. זה חלק לא זניח של הכוח שלהם, אבל הם מקבלים לא מעט גם מהקלפיות האחרות.

rikuz-right

השמאל-מרכז עוד יותר משעמם – בגדול התפלגות רחבה בלי תופעות מיוחדות. רוב הקולות של כל המפלגות באים מקלפיות שבהן השמאל-מרכז מקבל 15-85% מהקולות. למרצ יש עדיפות יחסית בקלפיות בקצה העליון של הטווח, כלומר היא חזקה בעיקר במעוזים של השמאל.

rikuz-ctr-left

אם מפרידים את זה ומסתכלים רק על שתי מפלגות השמאל, התמונה עגומה. פשוט אין דבר כזה קלפי שבה לשמאל יש רוב – כחול לבן שתו להם את רוב הקולות ממש בכל מקום. מה שנותר הוא לקושש קולות מועטים מהרבה קלפיות, כמו ש"ס. אבל לש"ס יש גם קלפיות שבהן היא מקבלת רוב, ולשמאל אין.

rikuz-left

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים, תוצאות ההחירות לכנסת ה-22 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

עוד אחר צהרים

עכשיו שהבחירות מאחורינו אפשר לעשות פולו-אפ לפוסט בנושא הזיופים מלפני כמה שבועות.  הרעיון פשוט: לבדוק אם היו שינויים משמעותיים (וחשודים) בין שתי מערכות הבחירות של 2019.

הגרף הפעם קצת שונה מהקודם.  זה שוב גרף פיזור של כל עשרת אלפי הקלפיות.  הציר האופקי הוא ההבדל במספר המצביעים בין 2015 ל-2019א.  הציר האנכי הוא ההבדל בין 2019א ל-2019ב.  קלפי שאין בה שינויים משמעותיים צפויה להיות קרוב לראשית הצירים.  קלפיות רחוקות משם יכולות להיות חשודות.  הקלפיות צבועות לפי הגוש שאצלו היה השינוי הגדול ביותר, בתנאי שהשינוי הזה הוא יותר מ-100 קולות.  הנה התוצאה.

kalpi-pct-change-b

  • הענן הבז' האופקי הוא קלפיות שבהן לא היה שינוי משמעותי בין שתי מערכות הבחירות האחרונות, ובפרט לא היה שינוי משמעותי באף גוש בפני עצמו.  הן הרוב, ובניתוח הזה הן לא חשודות.
  • הענן הירוק למעלה משמאל הן קלפיות ערביות שבהן הייתה ירידה בהצבעה בין 2015 ל-2019א, ואז עלייה בין 2019א ל-2019ב.  זה היה הדגם הנפוץ במגזר הערבי.
  • הקו הירוק האנכי ב-0 הוא קלפיות חדשות שלא היו קיימות ב-2015.
  • הקלפיות הצבועות לאורך האלכסון כלפי ימין למטה הן החשודות: אלה קלפיות שהייתה בהן עלייה בין 2015 ל-2019א, וירידה חזרה בין 2019א ל-2019ב, מה שיכול לשקף זיוף ב-2019א ואז המנעות מלחזור על זה כתוצאה מהפיקוח והפרסומים בנושא.

דבר ראשון שאפשר לראות הוא שיש די מעט קלפיות חשודות.  אז אפשר לבדוק אותן אחת אחת. התוצאה היא שזה מזהה את אותם מקרים חשודים כמו בפעם הקודמת:

  • בכסרא-סמיע היו כמה קלפיות עם עלייה חשודה בהצבעה לימין (ליכוד ובמידה מסוימת גם ליברמן), ועכשיו הימין כמעט נעלם שם. זה התבטא גם באחוז ההבצעה: בקלפי 5 למשל האחוזים היו 75% ב-2015, עלו ל-94% ב-2019א, וצנחו ל-9% ב-2019ב. (האחוז הלא מבוטל ב-2015 מצביע אולי על כך שהיו זיופים גם לפני 2019א.)
  • בפוריידיס היו 4 קלפיות עם עלייה חשודה למרצ שנעלמה בסיבוב השני.
  • בירכא הייתה עלייה חשודה לימין בכל הישוב, על חשבון המפלגות הערביות,  וזה נשאר במידה מסוימת גם ב-2019ב.  היייתה גם קלפי אחת עם הצבעה גבוהה לש"ס.

עלו בחכה גם כמה דברים אחרים שאולי שווה לבדוק, כמו למשל מגמה הפוכה של עלייה באחוז ההצבעה ב-2019א וירידה ב-2019ב בכמה קלפיות באום אל-פחם, סחנין, ערערה בנגב, וג'סר א-זרקא.  בקלפי בג'סר בפרט ניתן היה להבחין בהצבעה גבוהה לש"ס ב-2019א.  (בהערת אגב, היו גם קלפיות בערים יהודיות עם דגם כזה, אבל שם זה פחות חריג לעומת הסביבה, אז זה פחות חשוד.)

אבל חלק ניכר מהחשודים התגלו כסבירים.  למשל הקלפי בבאר גנים, המיוצגת על ידי הנקודה הכחולה הקיצונית ביותר בצד ימין.  בין 2015 ל-2019א הייתה שם עלייה של לא פחות מ-576 קולות, ואז ב-2019ב הייתה ירידה של 316.  ההסבר הוא שזה ישוב של מפוני גוש קטיף שהיה בשלבי איכלוס, ולכן גדל, ואז הקלפי פוצלה לשניים ולכן קטנה.  גם מקומות אחרים ניתן להסביר בגדילה או שינוי של הקלפי.

השורה התחתונה היא שוב שככל הנראה אין ולא היו הרבה זיופים, והסיכוי שהם השפיעו על התוצאות זניח.

מקורות

תוצאות הבחירות לכנסת ה-20, תוצאות ההחירות לכנסת ה-21, ותוצאות ההחירות לכנסת ה-22 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

מי בעצם הצביע ליברמן?

בחירות מועד ב' של 2019 רשומות על שם אביגדור ליברמן.  הוא היה לשון המאזניים בבחירות באפריל ומנע מנתניהו להקים ממשלה המבוססת על שותפות עם הימין הדתי והחרדים.  לעמדה הזו מייחסים גם את העלייה שלו מ-5 מנדטים בבחירות ההן ל-8 מנדטים כעת — העלייה היחסית הגדולה ביותר בין כל המפלגות.  הכותרות מדווחות על כך שהוא כבש את החילונים של תל-אביב.  אבל מי באמת הצביע ליברמן בבחירות?

אחרי בחירות 2015 פרסמתי סדרת פוסטים על דגמי הצבעה בערים השונות למפלגות השונות.  אחד מהם התייחס לישראל ביתנו.  התוצאה המרשימה ביותר הייתה מתאם חזק ביותר בין שיעור העולים באוכלוסייה של עיר לבין שיעור ההצבעה לליברמן.  כל הערים הסתדרו פחות או יותר על קו ישר בשיפוע 0.5, שמרמז שההצבעה עבורו סקטוריאלית ושבערך חצי מהעולים הצביעו עבורו.  מקדם המתאם היה יותר מ-0.9.  זה מתאם ממש ממש טוב.  במדעי החברה כמעט אף פעם לא רואים רמת מתאם כל כך גבוהה.

(מקדם המתאם — Pearson correlation coefficient — הוא מדד לכמה שתי סדרות של מספרים מתואמות: אם המספר הראשון בסדרה אחת הוא יחסית גבוה אז גם הראשון בסדרה השנייה יהיה יחסית גבוה, וכך הלאה. מתאם של 1 הוא מתאם מושלם. מתאם של 0 הוא חוסר מתאם: אין קשר בין המספרים בסדרה הראשונה והשנייה.  במקרה שלנו הסדרות הן נתונים על שיעור העולים וההצבעה לליברמן עבור ערים שונות.)

אבל עכשיו נראה שאולי ליברמן הצליח לפרוץ מעבר לגבולות הסקטור של עולי חבר המדינות.  כדי לבדוק זאת ציירתי את אותו הגרף מחדש עם הנתונים החדשים.  אבל כדי לברר עד כמה זה שונה ממקרים קודמים, ציירתי גרפים כאלה לכל הבחירות שבהן ישראל ביתנו רצה באופן עצמאי והייתה המייצגת המובהקת של הקהל הרוסי — בחירות 2006, 2009, 2015, ושתי המערכות האחרונות ב-2019.  התוצאות לפניכם.  בגרפים האלה כל עיר מיוצגת על ידי דסקית, שהשטח שלה משקף את גודל האוכלוסייה בעיר. המיקום האופקי של הדיסקית מייצג את אחוז העולים באוכלוסיית העיר, והמיקום האנכי את אחוז הקולות הכשרים שהלכו לליברמן. העיר הגדולה ביותר היא ירושלים, ויש בה כ-9% עולים. השנייה היא תל-אביב עם כ-14%. העיר עם הכי הרבה עולים היא נצרת עילית. הגרפים מציגים את 64-65 הערים הגדולות שאינן ערים ערביות.

 

liberman-olim-all

אז מסתבר שבכל מערכות הבחירות הדגם הבסיסי דומה — קו אלכסוני ישר שמצביע על מתאם חזק בין שיעור העולים לשיעור המצביעים לישראל ביתנו, כולל בבחירות לפני שבוע. כיוון שזה הדגם ניתן לשרטט קו מגמה, שהוא בעצם מודל להצבעה של עולי 1990 והלאה: בהינתן אחוז העולים באוכלוסיית העיר, אפשר לנחש בוודאות גבוהה את אחוז הקולות שליברמן יקבל.  הנתונים של קו מגמה כה מוצגים עבור כל גרף לפי הנוסחה y=a*x+b, כלומר a הוא השיפוע ו-b הוא נקודת החיתוך עם הציר האנכי.  מקדם המתאם מצוין ע"י r ונע בתחום 0.90-0.93.

יתרון נוסף של שרטוט גרפים לכל מערכות הבחירות הוא שפתאום רואים שיש הבדל בשיפוע של הקו בגרפים השונים. ציירתי את כל הגרפים תוך שימוש בדיוק באותם צירים כדי להדגיש זאת. זה אומר שבכל מערכת בחירות אכן ניתן להגדיר מודל כפי שצוין לעיל, אבל המודל יהיה שונה כל פעם.  זה כבר יותר מעניין.  יש לנו שילוב של שתי תופעות:

  • מצד אחד מתאם גבוה בין שיעור העולים בעיר לשיעור המצביעים לישראל ביתנו: אם בעיר אחת שיעור העולים כפול מבעיר אחרת, גם שיעור ההצבעה לישראל ביתנו יהיה כפול.
  • מצד שני הבדלים בין שיעורי ההצבעה בקרב הרוסים לישראל ביתנו במערכות בחירות שונות.

ההבדלים בביצועים של ליברמן במערכות בחירות שונות נובעים מהתופעה השנייה.  הביצועים הטובים ביותר שלו היו בשנת 2009, אז קו המגמה במודל הצביע על כך שכ-85% מהעולים הצביעו לישראל ביתנו. כתוצאה הוא קיבל 15 מנדטים והיה המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. ב-2015 זה היה רק כ-52%, ובאפריל רק כ-50%, שהספיקו ל-5 מנדטים.  בשבוע שעבר זה עלה לכדי 63% ו-8 מנדטים.

אבל רגע. אולי אני נסחף? זה שלמשל 63% מהעולים הצביעו ליברמן לא אומר שאין רבים אחרים שאינם עולים שגם הם הצביעו ליברמן, ובפרט בערים קטנות יותר שלא מופיעות בגרפים.  מה שחסר הוא להדגים שהעולים הם פחות או יותר כל מי שמצביע ליברמן. בהינתן המודלים שיש לנו עבור דגם ההצבעה של העולים בכל פעם, אפשר לבדוק.  הבדיקה היא כזו: ניקח את אחוז העולים באוכלוסיית המדינה, ונכניס לנוסחה. זה יתן לנו תחזית של איזה אחוז מהקולות בבחירות ילך לליברמן בזכות העולים בלבד. אם התחזית הזו מתאימה לכלל הקולות שליברמן קיבל, זה מצביע על כך שאכן כל מה שהוא קיבל בא מעולים ולא מאף אחד אחר.  התוצאה של הבדיקה הזו מוצגת בגרף הבא.  הציר האופקי הן התחזיות, והאנכי מייצג את תוצאות האמת.

model

אז כמו שקל לראות, המודלים של הצבעת העולים חוזים כמעט במדויק את מספר הקולות שליברמן קיבל בסך הכל. מצד שני מה שהוא מקבל זה כרגיל טיפה יותר מהתחזית, ובבחירות של שבוע שעבר ההפרש הזה טיפה יותר גדול מבבחירות קודמות. אז העלייה של ליברמן מ-5 ל-8 מנדטים היא בעיקרה בגלל חזרה של מצביעים רוסים שלא הצביעו עבורו בבחירות הקודמות, עם תוספת אפשרית של כ-32,500 קולות מחוץ למגזר — שקול ל-0.9 מנדט.

במילים אחרות, למרות הטענות להשתלבות ולייצוג הימין החילוני, ישראל ביתנו הייתה ונשארה במובהק מפלגה סקטוריאלית של עולי חבר המדינות. התנודות במנדטים שלה נובעים משינויים בתמיכה שהיא מקבלת בתוך הסקטור. תופעה כזו קיימת גם בסקטורים אחרים — למשל העלייה המשמעותית במנדטים של הרשימה המשותפת כתוצאה מהעלייה באחוז ההצבעה במגזר הערבי.

מקורות

תוצאות הבחירות לפי ישובים במערכות הבחירות השונות הם כפי שפורסמו על ידי ועדת הבחירות המרכזית (האתרים של 2015, 2019א, ו-2019ב נגישים ברשת, תוצאות קודמות אפשר למצוא באתר מידע לעם של הסדנא לידע ציבורי).

שיעור העולים (וגודל האוכלוסייה) בערים השונות מהפרופילים של הרשויות המקומיות שפרסמה הלמ"ס.  לפני 2008 זה לא כלל נתונים על עולי 1990 והלאה, אז השתמשתי בנתוני 2008 עבור הגרף של בחירות 2006. הנתונים העדכניים ביותר הם מ-2017, אז בהם השתמשתי לגרפים של בחירות 2019.

אחר צהרים של פורענות

נושא הזיופים בבחירות עלה לכותרות בעקבות הצטלבות של תעמולת פייק-ניוז של הליכוד עם דיווח ריאל-ניוז של כאן ומשמר הבחירות האזרחי.  הליכוד הסתמך על משקיפים שלו שחשבו שמשהו לא בסדר כשאמרו להם לא לצלם.  משמר הבחירות עברו על אלפי פרוטוקולים בעבודת נמלים.  אני החלטתי לבדוק מה אפשר לגלות באחר צהרים אחד של הסתכלות על נתוני ההצבעה שפורסמו על ידי ועדת הבחירות המרכזית.

כשמסתכלים על נתונים צריך להחליט מה לחפש.  אני החלטתי להתמקד בדברים הבולטים ביותר.  הגדרתי את זה בתור צירוף של שתי תופעות:

  1. עלייה משמעותית באחוז ההצבעה יחסית לבחירות הקודמות
  2. חלק גדול מהעלייה הזו הולך למפלגה אחת

המימוש הוא לעבור על תוצאות ההצבעה בכל הקלפיות ב-2019, ולהשוות עם אותן קלפיות ב-2015 (אם הן כבר היו קיימות).  בכל שנה אני מחשב את אחוז ההצבעה.  אז אני מצייר גרף פיזור, שבו כל קלפי מיוצגת על ידי נקודה: המיקום האופקי של הנקודה הוא אחוז ההצבעה ב-2015, והמיקום האנכי הוא אחוז ההצבעה ב-2019.  אם אחוז ההצבעה לא משתנה הרבה, כל הקלפיות יהיו על האלכסון.  קלפיות שחורגות מעל האלכסון הן קלפיות שבהן אחוז ההצבעה עלה.  קלפיות שחורגות כלפי מטה הן כאלה שבהן אחוז ההצבעה ירד.

kalpi-pct-change

הצביעה היא לפי איזה גוש הרוויח הכי הרבה ב-2019 יחסית ל-2015. הסף הוא 150 קולות נוספים — הקלפיות שבהן ההפרש נמוך יותר, שהן הרוב המכריע, צבועות בבז'.  השמאל והמרכז ביחד כי רוב העליות במרכז הן על חשבון השמאל.  בנוסף צבעתי גם מקרים של ירידה בהצבעה למפלגות הערביות בהפרש של 150 קולות או יותר, מה שמשקף את הירידה הדרמטית באחוז ההצבעה במגזר.

הגרף מיד מזהה לנו כמה קלפיות שכדאי לבדוק — אלה שצבועות ונמצאות רחוק מעל האלכסון.  הנה רשימה שלהן, לפי סדר יורד של אחוז ההצבעה הגבוה ביותר בכל ישוב.  מספרי הקלפיות הם בעצם צרוף של מספר הישוב ומספר הקלפי בתוך הישוב.

קלפי ישוב % 2015 % 2019 פרטים
כסרא-סמיע זוג כפרים דרוזים שגם בעבר הצביעו לימין.
1296.2 54% 98% מקרה מעניין עם "בדיוק" 600 מצביעים שחולקו בין המפלגות במספרים עגולים. הליכוד קיבל 350, לעומת רק 13 ב-2015. ליברמן ירד מ-121 ל-50.
1296.6 70% 87% הליכוד עלה מ-5 ל-111, ליברמן מ-236 ל-304.
פוריידיס ריכוז של כמה קלפיות עם עלייה דרמטית באחוז ההצבעה למפלגות יהודיות, ולעומתן כמה עם ירידה משמעותית כמו ברוב המגזר הערבי.
537.5 60% 97% 303 קולות למרצ, עלייה מ-33.
537.2 60% 90% 179 קולות למרצ, עלייה מ-35.
537.6 62% 88% 245 קולות למרצ, עלייה מ-30.
6100.64 בני-ברק 80% 97% עלייה משמעותית למפלגות חרדיות, אבל התוצאה אינה חריגה יחסית לקלפיות רבות אחרות בעיר.
502.14 ירכא 66% 94% הליכוד עולה מ-6 קולות ל-324.
502.7 66% 92% הליכוד עולה מ-14 קולות ל-214.
31.20 אופקים 63% 93% עלייה דרמטית למפלגות חרדיות: דגל עולה מ-6 ל-333. אבל השוואה עם קלפיות אחרות מראה שיתכן שמדובר בשינוי שיוך אוכלוסייה לקלפי.
3650.6 אפרת 81% 91% גדילה גדולה במספר המצביעים ובהצבעה לימין.
70.162 אשדוד 83% 91% עלייה במספר המצביעים ובהצבעה לדגל, אבל התוצאה אינה חריגה בהשוואה לכמה קלפיות אחרות.
3000.575 ירושלים 70% 83% עלייה בהצבעה לדגל מ-109 קולות ל-372, אבל התוצאה אינה חריגה בהשוואה לקלפיות אחרות.
7800.39 פרדס-חנה 68% 81% עלייה משמעותית במספר המצביעים שהתחלקה בין הליכוד וכחול-לבן.
1192.1 ערערה בנגב 61% 79% עלייה משמעותית במספר המצביעים, שהלכו למפלגות ערביות.
1192.2 43% 68% עלייה משמעותית במספר המצביעים, שהלכו למפלגות ערביות.
1161.34 רהט 56% 76% עלייה בהצבעה למפלגות ערביות.
634.11 כפר קאסם 0% 72% בבחירות 2015 נרשמו 0% הצבעה.
634.8 0% 62%
1031.2 שדרות 57% 71% הכפלת מספר בעלי זכות הבחירה ובהצבעה לימין.
480.6 בית ג'ן 54% 67% מרצ עולה מ-21 קולות ל-288.
480.7 43% 56% מרצ עולה מ-12 קולות ל-316.

התוצאה של התרגיל הזה היא שהוא זיהה את המקרים הבולטים שדווחו גם ממקורות אחרים, בכסרא-סמיע, פוריידיס, וירכא.  אבל הוא העלה גם הרבה מקרים שבהם כנראה מדובר סתם בגידול האוכלוסייה או מספר המצביעים.  ומצד שני כמובן שזה לא זיהה מקרים קטנים יותר.

המסקנה: בדיקה פשוטה יכולה להצביע על חשודים בולטים, וועדת הבחירות המרכזית הייתה צריכה לעלות על זה בלי שיאמרו לה.  אבל אין תחליף לבדיקה דקדקנית של הפרוטוקולים כדי לתת תמונה יותר מלאה.  בכל מקרה עושה רושם שהמספרים הכוללים אינם גבוהים, וכנראה לא באמת שינו את תוצאות הבחירות: צריך יותר מ-32 אלף קולות כדי לקבל מנדט.

מקורות

תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 ותוצאות הבחירות לכנסת ה-20 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

עידכונים מהכנסת

הבחירות האחרונות מצדיקות עידכון של כמה גרפים שפורסמו פה בעבר.  המקורות כמו בפוסטים המקוריים (בקישורים).

  1. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת נפל בבחירות של 2001, וב-2015 נראה היה שהוא במגמת התאוששות. הבחירות האחרונות מראות שלא היא.
    vote
  2. המפלגות החרדיות הגדילו את כוחן יחסית לכנסת הקודמת. אבל כלל המפלגות הדתיות ביחד קיבלו בדיוק אותו מספר כסאות. זה כמובן מושפע מכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה הפעם, ושיחד לא עברה את אחוז החסימה בפעם שעברה.
    haredi-mk
  3. מספר חברי הכנסת הערבים ירד באופן משמעותי יחסית לשיא שנרשם בכנסת הקודמת. יש להניח שזה קשור לאחוז ההצבעה הנמוך במגזר.
    arab-mk
  4. עכשיו זה רשמי וסופי: בכנסת ה-20 היו בהפרש ניכר הכי הרבה הצעות חוק, שאין בינן לבין חוקים ולא כלום.
    prop-law
  5. לכאורה לא קשור אבל לדעתי בעצם מאוד קשור: החשיפה לעיתונות ממשיכה במסלול התרסקות. בשנתיים הקודמות זה היה רק ישראל היום וידיעות; עכשיו זה כל העיתונים בלי יוצא מהכלל.
    exp-tot

 

מנדטים, אחוזי הצבעה, וספקולציות

אחת התוצאות בבחירות האחרונות הייתה אחוז ההצבעה הנמוך של הערבים — רק כ-50%.  נלוו לזה ספקולציות על איך הכל היה יכול להיות שונה אם הם היו טורחים לצאת להצביע.  אבל מה אם גם אחרים היו מצביעים יותר?  ומה בכלל היו אחוזי ההצבעה של תומכי המפלגות השונות?

תשובות לשאלות האלה אפשר לקבל על ידי הניתוח הבא.

אבל ראשית צריך להבהיר על מה מדברים.  כשאחוז ההצבעה של מגזר מסוים משתנה, גם מספר הקולות הכולל משתנה, ואיתו הסף של אחוז החסימה והמודד של מספר הקולות הנחוץ לכל מנדט.  אז שימוש יצירתי בספקולציות על הבדלים בין המגזרים מאפשר כל תוצאה שתרצו.  כדי להמנע מזה, אני מתמקד בתרחיש מוגדר היטב: מה היה קורה אם כולם היו מצביעים — כל בעלי זכות הבחירה מכל המגזרים.  זה תרחיש מעניין כי הוא מתיימר לשקף את מה שהציבור כולו באמת רוצה, תוך נטרול אפקטים של עצלות וציניות (אבל עדיין כפוף ל"הצבעה אסטרטגית").  ובעצם זו גם התוצאה שתתקבל עבור כל מקרה שבו אחוז ההצבעה של תומכי כל המפלגות הוא זהה.

בעלי זכות הבחירה מתחלקים לאלה שהצביעו ואלה שלא הצביעו.  כדי לברר מה היה קורה אם כולם היו מצביעים צריך לשערך את דגם ההצבעה של מי שלא הצביעו.  אם לא יודעים עליהם כלום, המודל הסביר ביותר הוא שהם היו מצביעים כמו האחרים.  הפעלת מודל כזה באופן גלובאלי יגדיל את מספר הקולות לכל מפלגה, אבל יחסי הכוחות ישארו בדיוק אותו הדבר.  שום דבר לא ישתנה בתוצאות.

אבל בעצם אנחנו כן יודעים עליהם משהו.  אנחנו יודעים איפה הם מצביעים. ואפשר לנצל את זה.  (אנחנו לא יודעים את זה עבור קולות החיילים — ראו הערה בסוף)

הטריק הוא להפעיל את מודל שימור דגם ההצבעה ברמת הקלפי הבודדת במקום ברמה הארצית.  ידוע וברור שדגם ההצבעה בערים שונות הוא שונה.  למשל בערים חרדיות ההצבעה נוטה באופן גורף למפלגות החרדיות, בערים הערביות למפלגות הערביות, בתל-אביב לשמאל ובירושלים לימין.  אותה תופעה קורה גם בקלפיות, כי לא רק לערים אלא גם לעיירות, שכונות, ומושבים יש מאפיינים שונים.  אז מה שאני עושה הוא להניח שמי שלא הצביעו בקלפי מסוים היו מצביעים כמו האחרים באותה הקלפי.  למשל בקלפי עם 55% הצבעה שמהם 80% הצביעו לרשימות ערביות, אני מניח שגם 80% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים למפלגות ערביות.  בקלפי עם 70% הצבעה שמתוכם 33% הצביעו מרצ אני מניח שגם 33% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים מרצ.  וכך הלאה.  כיוון שבקלפיות שונות יש אחוזי הצבעה שונים, שערוך מקומי כזה כן משנה את התוצאות הכלליות.

מבחינה מתמטית החישוב הוא פשוט.  נסמן את מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי ב-r, ואת מספר הבוחרים בפועל ב-v.  שיעור ההצבעה בקלפי הוא v/r.  ההופכי שלו, כלומר r/v, הוא הגורם שבו צריך להכפיל את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה.  כדי לקבל את התוצאות הכלליות, מסכמים את המספרים המתוקנים האלה מכל הקלפיות.

עכשיו יש לי את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה בפועל, ושיערוך של מספר הקולות שהיא הייתה מקבלת אם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים.  השיערוך הזה הוא סך התומכים במפלגה.  על ידי חלוקת המצביעים בפועל בתומכים אפשר להעריך את אחוז ההצבעה בין תומכי המפלגה הזו.  כשמחשבים את זה לכל המפלגות מקבלים את התמונה הבאה:

vote-pct

אז אכן אצל הערבים אחוז ההצבעה עמד על כ-50%. אצל ליברמן והמפלגות הקטנות שלא עברו את אחוז החסימה 60%. בשמאל מרכז באזור 71%.  אחוז ההצבעה בימין הקיצוני היה הגבוה ביותר, ועמד על 76%.  בניגוד לתדמית, אצל החרדים הוא היה נמוך יותר.

ואיך השיערוך הזה מתרגם למנדטים?  זה מחייב לעבור את כל התהליך של חישוב אחוז החסימה, המודד, חלוקה ראשונית, וחלוקת המנדטים הנותרים לפי נוסחת חוק באדר-עופר.  קצת מייגע אבל לא נורא.  התוצאה הסופית היא שאין כמעט שום השפעה, בטח ברמת הגושים.  כך זה נראה:

results-cmp-heb

  • אותן מפלגות עוברות את אחוז החסימה ואותן מפלגות לא עוברות. אבל הפערים משתנים: הימין החדש (שאחוז ההצבעה אליו היה גבוה) מתרחק באופן משמעותי מסף אחוז החסימה, ואיחוד הימין רק טיפה מעליו.
  • ההבדל העיקרי הוא כצפוי אצל הערבים: עולים מ-10 ל-14 מנדטים. זה עדיין פחות מחלקם באוכלוסייה, כי חלקם הצביעו למפלגות אחרות.
  • 3 מתוכם באים על חשבון כחול-לבן. אחוז ההצבעה לכחול לבן היה מעל הממוצע, אז אם מניחים שכולם מצביעים הם מפסידים ומי שהיה מתחת לממוצע מרוויח.
  • עוד שינוי בתוך גוש השמאל הוא מעבר של מנדט אחד מהעבודה למרצ.
  • בין הגושים יש רק מעבר של מנדט אחד מהימין-חרדים לשמאל-מרכז-ערבים. 64-56 במקום 65-55.
  • בימין יש גם מעבר של מנדט אחד מאיחוד הימין ליברמן.
  • החרדים (יהדות התורה) מפסידים מנדט אחד. אבל עדיין זה יותר מחלקם באוכלוסייה, במיוחד אם מתחשבים במבנה הגילים המוטה שלהם (יש המון ילדים, אז חלקם באוכלוסיית בני 18 ומעלה קטן מחלקם באוכלוסייה כולה).

השורה התחתונה: תוצאות הבחירות כנראה משקפות במידה סבירה (בהסתייגויות שהימין איבד יותר בגלל אחוז החסימה, ושמה שהן משקפות זה את התוצאה של שטיפת מוח, הסתה, התייחסות כללית לבחירות כאל תכנית ריאליטי, ו"שיקולים אסטרטגיים", ולא העדפות אידאולוגיות). הישועה לא תבוא מאיחודים למיניהם בתוך הגוש או מהערבים.

מקורות ופרטים

תוצאות הבחירות ברמת הקלפי מקובץ csv (אקסל) מאתר ועדת הבחירות.

תיאור חישוב המנדטים על כל שלביו מדוח באתר ועדת הבחירות.  אני שחזרתי את התהליך עבור המספרים המעודכנים.  הנה אקסל שמטפל בשלב הראשון של החישוב.  את תיקוני באדר-עופר עשיתי ידנית.

הבעיה עם כל הניתוח הזה היא ההנחה הבסיסית שדגם ההצבעה של מי שלא מצביע זהה לזה של מי שכן מצביע.  אם יש קשר בין נטיה פוליטית לבין ההחלטה לא להצביע ההנחה הזו שגויה, ואז התוצאות לא נכונות.  אבל בהיעדר נתונים אחרים זו נראית לי ההנחה הסבירה ביותר.

מקרה קונקרטי בעייתי הוא קולות החיילים. חיילים רשומים להצביע בקלפיות לפי מקום מגוריהם, אבל מצביעים בקלפיות ניידות בצבא.  לקלפיות האלה אין שיוך של בעלי זכות בחירה, ואי אפשר לדעת לאיזו קלפי רגילה הם שייכים.  אז בניתוח אני מתעלם מקלפיות החיילים, וכולל אותם בין הלא מצביעים בקלפיות הבית שלהם.  יש להניח שזה מכניס טעות, כי חיילים הם קבוצה מאובחנת שסביר שדגם ההצבעה שלה שונה לפחות במידת מה מזה של שאר התושבים באזור.

בחירות שיא

הצלחתו של נתניהו, כשלונו של גנץ, וההתמוטטות של השמאל הם כמובן הכותרות הגדולות של הבחירות האחרונות.  אבל הבחירות האלה גם שברו שני שיאים "טכניים": בקולות הפסולים ובקולות המבוזבזים.  בשני המקרים מדובר במגמות שנמשכות כבר כעשרים שנה.

הנה הנתונים.

waste

נתחיל עם הקולות הפסולים.  שיעור הקולות הפסולים נמצא בירידה רציפה מאז הבחירות של 1996.  הפעם הוא היה רק 0.71%, משמעותית פחות מהשיא הקודם של 0.80% בשנת 1992.  באופן כללי בכל הבחירות בין 1981-1992 היה אחוז נמוך במיוחד של הצבעות פסולות, מה שניתן לפרשן כתוצאה של מאבק אמיתי בין הגושים הגדולים והקטנת מספר הצבעות המחאה.  הפעם זה עוד יותר נמוך.  אחת המשמעויות היא שכנראה שיעור הטעויות בהצבעות הוא לא יותר מכ-0.7%, וכל מה שמעל זה הוא בטוח הצבעת מחאה.

מצד שני, שיעור הקולות המבוזבזים נמצא במגמת עלייה, אם כי בזיגזגים פרועים.  בבחירות האלה היו הכי הרבה מפלגות, וגם הכי הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.  בסך הכל 366,236 קולות שהם 8.44% מהקולות הכשרים הלכו לאיבוד.  אבל החלוקה לא אחידה: היו 3 מפלגות משמעותיות (הימין החדש, זהות, וגשר), ועוד סדרה ארוכה של מפלגות זניחות לחלוטין.  הפער בין גשר (74,701) לבין המפלגה הבאה אחריה (בטחון חברתי, עם 4,618 קולות) הוא יותר מסדר גודל.

אם מחברים את הכל ביחד, בדיוק 397,000 קולות שהם 9.15% מהמצביעים לא מקבלים ייצוג בכנסת (שווה ערך ל-11 מנדטים).  גם זה שיא.

מקורות

הנתונים הקדומים יותר מסיכום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז 1999 מאתר הכנסת ומוועדת הבחירות המרכזית.

זרימת הקולות

[פוסט שעלה מוקדם יותר היום בבלוג האח בדה-מרקר]

הבחירות הנוכחיות מעניינות בין היתר בגלל ריבוי התהפוכות בנוף המפלגתי – מצד אחד מפלגות שמתפצלות, ומצד שני מפלגות חדשות שמנסות לפתות מי שבעבר בחרו מפלגות אחרות.  בסקרים מנסים לנחש מה יהיו התוצאות הסופיות.  אותי יותר מעניין להסתכל אחורה ולראות איך דגמי הצבעה משתנים.  למשל, האם כחול לבן מצליחה לקחת קולות מהימין, או שהיא רק שותה אותם מהעבודה?  על זה כרגיל לא מספקים נתונים.

אבל בשבוע שעבר פורסם הסקר השקוף.  "שקוף" הוא גוף תקשורת ציבורי במימון המונים שהוקם ביוזמת העיתונאי תומר אביטל.  את הסקר ערכו חגי אלקיים שלם ויונתן לזר-תלם.  ומה שמיוחד בו הוא שכל הנתונים פתוחים לציבור, ושהם מסבירים את התהליך מאיסוף הנתונים דרך העיבוד שלהם ועד התוצאות.  מומלץ לקרוא וללמוד על איך סקרים עובדים מבפנים.

למזלי, בשאלות הסקר נכללה לא רק השאלה לאיזו מפלגה את/ה מתכוון להצביע, אלא גם למי הצבעת בבחירות הקודמות.  זה מאפשר לעקוב אחרי מעברים מתמיכה במפלגה אחת לתמיכה במפלגה אחרת.  וזה גם מספק במה להראות איך אפשר להציג את כל המעברים האלה ביחד במבט אחד.

הגרף הנבחר נקרא דיאגרמת Sankey.  זו מעין דיאגרמת זרימה.  המלבנים בצד ימין מייצגים קבוצות בוחרים שתמכו במפלגות השונות בבחירות הקודמות.  הגובה של כל מלבן מייצג את מספר הבוחרים במדגם שאמרו שבחרו במפלגה הזו.  בנוסף יש מלבן שמייצג את אלה שהם בוחרים חדשים ולא בחרו בבחירות הקודמות.  באופן דומה, המלבנים משמאל מייצגים קבוצות של בוחרים שאמרו שיצביעו למפלגות השונות בבחירות הנוכחיות.  הסרטים מימין לשמאל מייצגים מעבר ממפלגה למפלגה (או התמדה ובחירה חוזרת באותה מפלגה).  הם צבועים לפי הבחירה הנוכחית, מה שמאפשר לראות איך הבוחרים בבחירות הקודמות התפזרו בין המפלגות בבחירות האלה.  בכוונה לא ניסיתי לנחש מה המתלבטים יבחרו, כמו שעושים בניתוח רגיל של סקרים, אלא השארתי אותם בתור מתלבטים.  זה מאפשר לראות מאיפה המתלבטים באים.

shakuf-sankey-heb

אז מה אפשר לראות כאן?

  • המפלגה המסקרנת ביותר היא כחול-לבן. מסתבר שכחול-לבן מקבלת בערך חצי מהקולות שלה מיש עתיד ומהמחנה הציוני.  אבל בנוסף היא מקבלת לא מעט קולות מהליכוד, מכולנו, וממצביעים חדשים.
  • רק שני שליש בערך ממצביעי יש עתיד עברו ישירות לכחול-לבן. האחרים מתלבטים או עברו למפלגות אחרות.
  • מצביעים חדשים מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: לימין, לליכוד, לכחול-לבן, ולמתלבטים. מעטים הולכים לשמאל.
  • יש הרבה מתלבטים (הנתונים נאספו בין 27-31.3), וביחד הם יכלו להיות המפלגה השלישית בגודלה. כמעט כל המתלבטים באים משורות הקואליציה – בשמאל אין כמעט בכלל. בנוסף יש הרבה מתלבטים בין מצביעי המפלגות שנכשלו בבחירות הקודמות.
  • בוחרי הבית היהודי מתפצלים בין איחוד הימין, הימין החדש, וזהות. איחוד הימין מקבל גם את בוחרי יחד מהבחירות הקודמות.  בימין החדש וזהות מקבלים הרבה בוחרים ממפלגות אחרות וגם בוחרים חדשים.
  • כצפוי, הבחירה ביהדות התורה די יציבה. בש"ס פחות, והיא מאבדת יותר בוחרים משהיא מקבלת.
  • מצביעי כולנו מתפזרים לכל רוח. מצד שני כולנו וגשר אוספות מצביעים מכל הקשת הפוליטית, אבל במספרים די קטנים.
  • המחנה הציוני מאבד יותר מחצי מבוחריו לכחול-לבן, אבל מפלגת העבודה גם מקבלת בוחרים ממגוון מקורות.
  • מצביעי הרשימה המשותפת ממשיכים ברובם לחד"ש תע"ל. מצד שני יש כמה שמרחיקים לכת עד כדי הצבעה לש"ס, ויש כמה מצביעי ש"ס ויחד שעוברים לחד"ש תע"ל. לך תבין.

כל זה מעניין, אבל צריך להיות מודע לכך שזה לא מדויק ולא ודאי.  הסקר לא מספיק גדול בשביל פירוט כזה, וגם לא לגמרי מייצג.  עורכי הסקר מסבירים את הבעיות יחד עם הצגת התוצאות שלהם.  למי שמתעניין, העיבודים שאני הפעלתי הם (1) תיקון המגדם לפי קבוצות אוכלוסייה, ו-(2) מתן משקל נמוך יותר לנסקרים שאמרו שהם לא בטוחים שיצביעו.  בשני המקרים אלה אותם תיקונים שעורכי הסקר ביצעו גם.

מקורות

לזר-תלם, יונתן ואלקיים שלם, חגי (2019). הסקר השקוף [קובץ נתונים ומדריך קידוד]. זמין בגרסה אינטרנטית: http://bit.ly/transpolldata

סקרים

אני לא אוהב סקרים, ובפרט לא סקרי בחירות.  ראשית, הם חלק משמעותי מהפיכת כל נושא הבחירות לתכנית ריאליטי, וזה נושא חשוב מדי להתייחס אליו כך. ושנית, הם פשוט לא אמינים מספיק, ובכל זאת משפיעים הרבה יותר ממה שראוי. אבל לאור המצב הנוכחי רציתי לראות מה בכל זאת ניתן לומר על הסיכוי של גנץ להחליף את נתניהו.

הגרף פשוט למדי. הוא מראה את המנדטים הצפויים לכחול-לבן (גנץ) ולליכוד (נתניהו) בכל הסקרים של החודש האחרון. בנוסף יש סיכום של "גוש הימין" (כל מפלגות הימין והחרדים, בתוספת ישראל ביתנו, כולנו, וגשר) ושל "גוש המרכז-שמאל" (כחול-לבן, העבודה, מרצ, והמפלגות הערביות). החלוקה הזו מתעלמת מהמאפיינים הימניים של כחול-לבן, ומקבלת את המיצוב שלה בתור "מרכז".

LR-time-heb

לגבי המפלגות, אפילו הגדולות, יש הרבה רעש. פחות או יותר כל התוצאות הן בתחום השגיאה הסטטיסטית. לפעמים נראה שהליכוד מוביל, ולפעמים שכחול-לבן, אבל אין לזה שום משמעות. וגם אין שום מגמה קונסיסטנטית לאורך זמן.

לגבי גושים גם אין מגמה. אבל כן יש הסכמה גורפת של כל הסקרים. בלי יוצא מן הכלל, הקו של 60 מנדטים הוא קו מפריד. גוש הימין לא קיבל פחות מ-61 באף סקר, ולרוב מקבל 64-65. גוש המרכז-שמאל לא קיבל מעל 59 באף סקר, ולרוב מקבל 55-56.  אז נכון שעדיין יש מרווח טעות גדול, ועדיין סקרים הם לא מהיימנים, והרבה יכול לקרות בימים האחרונים, אבל בכל זאת זה נראה מדאיג לגבי האפשרות שגנץ יקים ממשלה.

מעבר לכך, זה מצביע על מה מפלגת כחול-לבן השיגה ומה לא. הם לא הצליחו להעביר קולות מגוש הימין למרכז. הם הצליחו בגדול להעביר קולות מהשמאל למרכז-ימין. במקביל נראה שאין עלייה באחוז ההצבעה, שהוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר של השמאל מאז תחילת שנות ה-2000.

מקורות

ריכוז תוצאות הסקרים באתר "הארץ".

דת ופוליטיקה

בהמשך לפוסט על הייצוג של ערבים בכנסת, מעניין גם להסתכל על חרדים ודתיים בכלל.  הדעה הרווחת היא שלחרדים יש ייצוג יתר.  אבל מה המספרים אומרים?

הגרף הבא הוא הרחבה של גרף שצוייר כבר על ידי חובב דרור לפני שנתיים.  ההבדל הוא שהוספתי גם את המפלגות הדתיות, במקום להתמקד רק בחרדיות.

haredi-mk

הנחה שנראית סבירה היא שמספר המנדטים הכולל של מפלגות חרדיות מתבדלות, כמו אגודת ישראל, דגל התורה, יהדות התורה, וכו', יהיה די קבוע עם מגמת עלייה שמשקפת את גידול האוכלוסייה הזו. באופן מפתיע זה לא ממש כך. המספרים לא גדלים, ויש בהם תנודות. הדינמיקה הזו מראה שההתייחסות למצביעים החרדים כאל מקשה אחת שמצביעה באופן אוטומטי למפלגה מזוהה היא פשטנית ולא משקפת.  [חריג בולט במיוחד הוא התוצאה של 7 מנדטים ב-1988, בנוסף ל-6 של ש"ס.  מה קרה שם?]

המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בתחום הפוליטיקה הדתית הייתה הקמת מפלגת ש"ס לקראת בחירות 1984. בניגוד למפלגות חרדיות אחרות, המפלגה הזו הצליחה לקבל קולות גם מחוץ למגזר החרדי (ראו את דגם ההצבעה לש"ס בפוסט על בחירות 2015). אבל כפי שניתן לראות בגרף, הקולות של ש"ס באו לפחות חלקית על חשבון מפלגות דתיות אחרות.

מעניין גם שבבחירות האחרונות יש שונות גדולה במספר המנדטים הכולל של מפלגות דתיות וחרדיות.  זה יכול להיות קשור למאבקי כוחות וטשטוש גבולות בתוך הימין (הצבעה לליכוד כדי "להציל את שלטון הימין", הצבה של איילת שקד החילונית בצמרת מפלגת הבית היהודי) או להתלכדות אל מול קמפיינים אנטי-דתיים כמו למשל זה של יאיר לפיד ב-2013.

מקורות

ספירת המנדטים של מפלגות שונות מדף הבחירות לכנסת בוויקיפדיה.

הערבים נוהרים

הציטוט המפורסם ביותר מהבחירות האחרונות הוא מהסרטון של נתניהו בבוקר יום הבחירות, בו הוא אומר "הבוחרים הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".  זה כמובן היה שקר.  אבל בכל זאת מעניין לדעת עד כמה הערבים מנצלים את כוחם האלקטורלי.  וברקע יש גם את נושא סיפוח השטחים שמקודם על ידי בנט ואחרים בימין.

אז הנה המספרים, עבור כל הכנסות מאז קום המדינה.  העמודות מראות את מספר חברי הכנסת הערבים בכל כנסת, עם הבחנה בין חברי כנסת שכיהנו במפלגות ערביות לבין אלה שהיו מטעם מפלגות יהודיות.  מפלגות מעורבות כמו רק"ח סיווגתי לפי הרכב חברי הכנסת שנכנסו: אם היה רוב לערבים סיווגתי את המפלגה כערבית, ואם היה מספר שווה או רוב ליהודים אז לא.  רוב חברי הכנסת הערבים במפלגות יהודיות הם דרוזים.

arab-mk

הגרף מראה גם את מספר חברי הכנסת הצפוי לפי שיעור הערבים באוכלוסייה.  זה מחייב עדינות מסויימת, כי הרכב הגילים של ערבים שונה מזה של יהודים.  לערבים יש הרבה יותר ילדים, ולכן חלקם בין המבוגרים מגיל 18 ומעלה קטן יותר מחלקם הכולל באוכלוסיית המדינה.  אבל נתונים מפורטים על התפלגות הגילים יש רק מתחילת שנות ה-80.  לפני זה הנתונים שיש פחות מפורטים, אז נאלצתי לחשב את שיעור הערבים באוכלוסייה בגיל 20 ומעלה במקום 18 ומעלה.

אז בגדול הנתונים מראים שהערבים לא נוהרים ולא ממצים את הכוח האלקטורלי שלהם.  הפער הגדול ביותר היה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת.  מאז סוף שנות ה-90 מספר חברי הכנסת הערבים נמצא במגמת עלייה, אבל בבחירות האחרונות הוא עדיין היה נמוך בכ-5 מנדטים לעומת הצפוי לפי הדמוגרפיה: 17 במקום 22.  וגם זה כלל את איוב קרא מהליכוד ואת חמד עמאר מישראל ביתנו.

מפתה להסביר את הפער בכך שאחוז ההצבעה הוא פחות מ-100% (וזה נכון אצל כולם, אפילו אצל החרדים).  אבל אם אחוז ההצבעה של כל המגזרים היה אותו הדבר, זה היה מתקזז.  בבחירות האחרונות ב-2015 אחוז ההצבעה הכללי היה 72.5%, ואחוז ההצבעה בערים הערביות היה בטווח 55-75%.  קצת יותר נמוך מבערים יהודיות, אבל לא הרבה פחות.  זה כנראה מסביר חלק מהפער.  בנוסף, אחוזים בודדים מהערבים הצביעו למפלגות יהודיות, בעיקר למרצ.

עדכון: יש גם את ערביי מזרח ירושלים, שנספרים בנתוני האוכלוסייה, אבל הם בעצם תושבים ולא אזרחים.  כתוצאה הם לא יכולים להצביע לכנסת, ולכן המספרים הצפויים לעיל הם מנופחים.  אבל כדי לחשב את המספרים האמיתיים צריך נתונים על מספר הערבים במזרח ירושלים שאינם אזרחים וחתך הגילים שלהם.  אם אמצא נתונים כאלה אשלים.  לחילופין, אפשר לטעון שהצפי שמצוייר בגרף מתאים למצב שבו הם יקבלו אזרחות.  (ותודה ל-benjilachkar שעלה על הנקודה החשובה הזו.)

מקורות

מספר חברי הכנסת במפלגות השונות נלקח מדף ויקיפדיה על הבחירות בישראל.  כדי לברר כמה מחברי הכנסת הם ערבים צריך לעבור על רשימת השמות של חברי הכנסת מכל מפלגה.  הגרף מראה את המספר בתחילת הקדנציה של כל כנסת.  לפעמים היו שינויים קלים בהמשך, כתוצאה מפרישה של חברי כנסת וכניסה של אחרים במקומם.

המספר הצפוי של חברי כנסת מחושב לפי אחוז הערבים באוכלוסייה, ולפי אחוז הערבים באוכלוסייה מגיל 18 (או 20) ומעלה.  הנתונים מלוחות האוכלוסייה לפי קבוצת אוכלוסייה, דת, מין וגיל.  בשנתונים האחרונים זה לוח 2.3, בשנתונים קודמים אלה לוחות אחרים ולפעמים אין את כל המידע וצריך לחשב חלק ממנו (למשל מספר הערבים הוא האוכלוסייה הכוללת פחות היהודים). לפני 1980 המידע על גילים הוא עבור קבוצות גיל של 5 שנים, אז אי אפשר לדייק לגבי גיל 18.  לגבי שתי מערכות הבחירות הראשונות אין בכלל פירוט גילים עבור האוכלוסייה הערבית.

המהפך

בחגיגות 40 שנה למהפך הצגתי כמה גרפים שמראים איך דברים השתנו מאז.  אבל הניתוח של הבחירות האחרונות (בחירות 2015) שהראה שדגם ההצבעה נקבע לפי רמת דתיות ולא לפי מוצא העלה את השאלה האם כך היה גם ב-1977.  למרבה המזל יש נתונים!  (אמנם לא באיכות מי יודע מה, אבל בכל זאת משהו.)

זה התחיל בשנת 1969, כשפרופ' אשר אריאן ז"ל מאוניברסיטת תל-אביב ערך סקר בחירות.  מאז קבוצת המחקר הזו, כיום בראשות פרופ' מיכל שמיר, עורכת סקר אחד או יותר בכל מערכת בחירות.  וכל הנתונים הגולמיים מכל הסקרים האלה נמצאים באתר שלהם ברשת.  לצערי הם מתעניינים יותר בהלכי רוח בחברה ובשיקולים של אנשים לפני הבחירות, אבל בכמה מקרים הם ערכו גם סקר אחרי הבחירות, שכולל שאלה למי הצבעת.  וב-1977, לכבוד המהפך, זה כלל גם שאלה על ההצבעה ב-1973.  כך אפשר לשרטט גרף זרימה של מצביעים בין המפלגות.

(למי שהגרף לא ברור לו: המלבנים בצד שמאל מייצגים את המפלגות בבחירות 1973, כשגובה כל מלבן יחסי למספר הקולות שהמפלגה קיבלה בסקר.  אותו דבר לגבי בחירות 1977, שמיוצגות בצד ימין.  המספרים מציינים כמה נסקרים הצביעו לכל מפלגה, מתוך 465 ס"ה.  הסרטים מראים מעבר של נסקרים ממפלגה אחת ב-1973 לאחרת ב-1977, או לחילופין השארות והצבעה לאותה מפלגה שוב.)

mahapach-flow

לכאורה מה שהגרף מראה זה איך הליכוד וד"ש (מפלגת המרכז הראשונה שבאמת עשתה משהו, ואז התפרקה לרסיסים תוך כדי הקדנציה) שתו מנדטים למערך וקצת גם למפלגות אחרות, וכך הליכוד היה יכול להקים קואליציה.  ד"ש הצטרפה אחרי זמן קצר וכך שילטון הליכוד התבסס.  אבל למי שמסתכל בנתוני הבחירות האמיתיים יש כאן עוד סיפור: סיפור של מדגם בעייתי או קטן מדי (ראו פרטים על הנתונים בסוף).  חוסר ההתאמה הבולט ביותר הוא בקשר לליכוד:  הליכוד בעצם רק עלה מ-39 מנדטים ל-43, עליה צנועה של 10%, ולא עליה דרמטית של 50% כמו שנתוני הסקר מראים.  ובמציאות המערך ירד ב-37%, לא ב-52% כמו בגרף.  וגם לא הייתה ירידה לחצי של האחוז שלא הצביעו.  בקיצור הגרף יפה והסיפור בגדול נכון, אבל הנתונים אינם משקפים במדויק את מה שקרה.

ובכל זאת, אלה למיטב ידיעתי הנתונים היחידים שיש, אז נשתמש בהם כדי לנתח גם את פילוח הבוחרים.  כמו בכל סקר, גם הסקר הזה כלל שאלות דמוגרפיות על מוצא, רמת דתיות, והכנסה.  אם משרטטים את ההצבעה לגושים השונים בבחירות 1977 מתקבל הגרף הבא.  יש כאן 12 עמודות, שמייצגות את כל הצרופים של מוצא (אסיה ואפריקה [AS-AF], אירופה ואמריקה [EUR-AM], וישראלים דור שני [IL]) עם רמת דתיות (פרשנות שלי: מקיים הלכות דת באופן יסודי = דתי/חרדי, במידה רבה = מסורתי-דתי, במידה מועטה = מסורתי-לא-דתי, ולא מקיים כלל = חילוני).  רוחב כל עמודה מייצג את מספר הנסקרים ששייכים לצירוף הזה.

vote77-by-orig-rel

העמודות מקובצות לפי מוצא.  כך ניתן לראות שכל בני עדות המזרח הצביעו באותו אופן, בלי קשר לרמת דתיות: רוב לימין (לליכוד), קצת לשמאל (מערך), ומעט למרכז (ד"ש).  זאת בניגוד למצב כיום, כשרמת הדתיות ולא המוצא קובעת את דגם ההצבעה.  אבל אצל אשכנזים הדתיים, ואצל בני דור שני בישראל גם המסורתים, אכן הצביעו אחרת כבר ב-1977 – לימין ולמפלגות חרדיות, בניגוד לחילונים ולמסורתים הלא-דתיים שאצלם היה יותר איזון בין ימין ושמאל.  מעניין אגב גם להיזכר עד כמה ב-1977 ניתן היה לסווג את הרוב לפי המוצא, בניגוד למצב כיום שבו חצי מהאוכלוסייה הם כבר ישראלים דור שני.

גורם נוסף שעשוי להשפיע על תוצאת הבחירות הוא רמת הכנסה. אז הנה גרף שמחלק את האוכלוסיות לא לפי רמת דתיות אלא לפי הכנסה.  הכנסה נמוכה זה עד 2000 לירות לחודש, בינונית זה 2000-4000, וגבוהה זה מעל 4000.  היו זמנים.  בכל אופן אפשר לראות שחוץ מעניים ישראלים דור שני אין לרמת ההכנסה שום השפעה משמעותית, וההבדלים בדגם ההצבעה נובעים בעיקר מהמוצא.

vote77-by-orig-income

אז המזרחים הצביעו יותר לליכוד.  אבל האם הם הגורם לניצחון הליכוד? בשביל זה צריך להסתכל על המאפיינים של אלה שהצביעו למערך ב-1973 אבל לליכוד או ד"ש ב-1977, כי המעבר שלהם הוא שעשה את ההבדל.  הגרף הבא מתאר את דגם ההצבעה ב-1977 של אוכלוסיית מצביעי המערך ב-1973.  כפי שניתן לראות אצל האשכנזים יותר מחצי המשיכו להצביע למערך (לשמאל) גם ב-1977, כשהאחרים מעדיפים את ד"ש על פני הליכוד ביחס של 2:1.  אבל אצל המזרחיים רק שליש נשארו במערך, וכ-40% עברו לליכוד.

vote77-change

אז השורה התחתונה היא שכן: המהפך כנראה אכן נבע משינוי דגם הצבעה עדתי.  אבל זה כלל שני מרכיבים עיקריים:

  • בני עדות המזרח שעברו מהמערך לליכוד ובכך תרמו ישירות למהפך (חיזקו את הליכוד על חשבון המערך).
  • אשכנזים שעברו מהמערך לד"ש ובכך החלישו את המערך עוד יותר.

הנתונים

החוקרים מתל-אביב ערכו 4 סקרים ב-1977, מתוכם 3 לפני הבחירות. אני השתמשתי רק ברביעי, שנערך בסוף יוני (הבחירות היו ב-17 במאי).  אוכלוסיית הסקר הייתה 465 יהודים בוגרים (בני 20+) מהערים הגדולות בלבד (מטרופולין תל-אביב, ירושלים, חיפה, ובאר שבע).  זה אולי מסביר לפחות חלק מההבדלים בין תוצאות הסקר לתוצאות האמת.

הנתונים ניתנים בצורה של קובצי SPSS בצרוף קובץ שמפרט את הקודים המשמשים לייצוג התשובות של כל נסקר לכל שאלה.  כיוון שאין לי תוכנת SPSS הייתה לי בעיה עם הפורמט הזה, עד שמצאתי מי שיבצע עבורי המרה לאקסל (תודה שרה!), שממנו עברתי ל-CSV, ועם זה אני כבר מסתדר.

השד ה(ע)דתי

כולם יודעים שהליכוד הוא המפלגה של עדות המזרח, ומפלגת העבודה היא מפלגה אשכנזית (בלי קשר לעובדה שלליכוד מעולם לא היה מנהיג מעדות המזרח, ולמפלגת העבודה היה ויש). וחלק קבוע מכל מערכת בחירות הוא התעוררות תקופתית של השד העדתי, כולל האשמות באפליה עוד מימי מפא"י והבטחות שעכשיו סוף סוף תחזור עטרה ליושנה.  אבל אף פעם לא ראיתי נתונים משמעותיים על זה, וגם אצל הלמ"ס סיווג לפי עדות פשוט לא קיים בהרבה מקרים.  אז מאוד עניין אותי לקרוא טור קצר של אריאל איילון בהארץ מלפני כמה חודשים שבו הוא טען שהגורם המשפיע על הצבעה בבחירות הוא בכלל לא העדה אלא רמת  הדתיות.

ד"ר איילון הוא האדם מאחורי אתר פאנל פרויקט המדגם, שמספק תשתית למחקרים מבוססי סקר באינטרנט.  כל מי שרוצה להשתתף בסקרים יכול להרשם באתר.  לקוחות שרוצים לבצע סקר מגדירים את קהל היעד המבוקש ומעבירים את שאלות הסקר.  האתר מזמין משתתפים רשומים שמתאימים לסקר להשתתף בו, ומעביר להם חלק מהתשלום שמתקבל מהלקוח.

הנקודה הקריטית היא שבעת הרישום לאתר צריך למלא שאלון דמוגרפי, כדי לאפשר לאתר להתאים את המשתתפים לדרישות של הסקרים.  זה כולל מידע כמו גיל, השכלה, ארץ לידה שלך ושל ההורים, רמת דתיות, והצבעה בכנסת.  את המידע הדמוגרפי הזה ניתן לנצל לניתוח סטטיסטי, וזה בדיוק מה שאיילון עשה.  אבל בטור בהארץ הוא לא נתן את כל הפרטים, אז ביקשתי ממנו את המידע הגולמי כדי שאוכל לנתח אותו בעצמי ולצייר גרפים.  עוד באותו ערב קיבלתי קובץ אקסל עם נתונים של 43091 אנשים (בלי שום פרטים מזהים כמובן).  פרטים על העיבוד שעשיתי ובמה השתמשתי בסוף הפוסט.

נתחיל מהטענה הפשטנית שהעדה קובעת איך מצביעים.  הגרף הבא מראה את דגם ההצבעה העדתי למפלגות, כשהרוחב של כל עמודה משקף את מספר הקולות שהמפלגה קיבלה במדגם. 8 המפלגות הראשונות מסודרות מלמטה כלפי מעלה לפי הצבעה גבוהה יותר של מזרחים (יוצאי אסיה ואפריקה, AS-AF בגרף) ונמוכה יותר של אשכנזים (יוצאי אירופה ואמריקה, EUR-AM).  יוצאי בריה"מ לשעבר (USSR) מוצגים בנפרד באמצע.  הגרף לא מראה את אלה שהם ישראלים דור שני, שהם בערך חצי בכל המקרים (חוץ מישראל ביתנו), כדי להדגיש את ההבדלים העדתיים.  יתכן ואולי סביר שחלק מהם גם מזדהים עם עדה מסוימת, אבל על זה אין נתונים.

 

party-by-orig

מה שרואים זה כצפוי שסידור לפי הצבעה של מזרחים/אשכנזים אכן קרוב לסידור משמאל לימין. כולנו אולי יותר גבוה/ימין מהצפוי, אבל זה כי היא במידה מסוימת גם מפלגה סקטוריאלית של מזרחים.  רוסים גם נוטים להצביע יותר לימין.  ש"ס היא כבר מפלגה סקטוריאלית ממש, וכך גם שתי המפלגות העליונות שמוצגות מחוץ לסדר: ישראל ביתנו של הרוסים, ויהדות התורה של (חרדים) אשכנזים.

אבל יש עוד צורה לפלח את ההצבעות: לפי רמת דתיות.  כשעושים את זה מתקבלת תוצאה הרבה יותר מובהקת.  למפלגות השמאל והמרכז מצביעים כמעט רק חילונים, אולי עם קצת מסורתים.  בליכוד זה בערך חצי-חצי, עם קצת דתיים.  רוב הדתיים וכמעט כל החרדים מצביעים למפלגות דתיות במובהק (שהן גם ימניות).

party-by-rel

ההברקה של איילון היתה לשלב את הסיווג לפי עדות עם הסיווג לפי רמת דתיות.  השילוב הזה הראה שהתמונה שלפיה אחוז גבוה של חילונים הצביעו למרכז-שמאל, אבל רק אחוז זעום של דתיים, היא אכן תקפה גם למזרחים וגם לאשכנזים.  הגרף הבא מראה את הנתונים בפירוט.  אוכלוסיית המדגם מחולקת ל-16 קבוצות, שמייצגות את כל הצירופים של מוצא (ישראל, אסיה ואפריקה, אירופה ואמריקה, בריה"מ לשעבר) עם רמת דתיות (חילוני, מסורתי, דתי, חרדי).  כל קבוצה כזו מיוצגת על ידי עמודה.  הרוחב של העמודה מייצג את הגודל של הקבוצה במדגם, והצבעים לאורך העמודה מייצגים את ההצבעה של חברי הקבוצה למחנות פוליטיים שונים.

vote-by-group

השאלה היא איך לקבץ את העמודות האלה.  הגרף לעיל עושה את זה בשתי צורות אלטרנטיביות (כלומר מה שיש משמאל ומה שיש מימין זה בדיוק אותו הדבר, רק בסדר שונה).  משמאל הקיבוץ הוא לפי מוצא, ולכל מוצא אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בעלי רמת דתיות שונה.  כמו שאפשר לראות בקלות אין דימיון: כל רביעיה של עמודות מכילה עמודות עם צבעים שונים לגמרי.  אין קשר בין דגם ההצבעה של בעלי דתיות שונה מאותה עדה.

מימין הקיבוץ הוא לפי רמת דתיות, ולכל רמת דתיות אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בני מוצא שונה.  כאן רואים בקלות שיש דימיון בין העמודות: החרדים מכל העדות מצביעים בעיקר למפלגות חרדיות, הדתיים מכל העדות מצביעים בעיקר לימין, המסורתיים מכל העדות גם לימין אבל במידה מסוימת גם למרכז, והחילונים מכל העדות בעיקר לשמאל ולמרכז.

מצד שני אפשר לראות שיש גם השפעה מסוימת לעדה: אצל המסורתים והחילונים (שהם הרוב המכריע) אפשר לראות שיוצאי בריה"מ לשעבר הם הימנים ביותר, ויוצאי אירופה ואמריקה השמאלנים ביותר.  המזרחיים וישראלים דור שני באמצע (ושוב, יתכן שישראלים דור שני [שהם הקבוצה הכי גדולה] הם בעצם ממוצע שכולל גם אנשים נוספים שמזדהים עם הקבוצות המובחנות יותר, אבל אין על זה נתונים).  האפקט הזה של העדה הוא בתוך רמת דתיות מסוימת, כלומר זו תוספת להשפעה של רמת הדתיות.  אבל זה אפקט משני יחסית לרמת הדתיות.

אז איילון צודק לגמרי בטענה שלו.  אם לצטט את מה שהוא כתב ישירות:

המוצא העדתי משפיע – ה"מזרחים" מעט יותר ימנים מאשר יוצאי אירופה או אמריקה, והקהל הימני ביותר הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. אך מה שחשוב הרבה יותר: המשתנה שקובע באמת את ההצבעה הוא הנטייה הדתית. בקרב חילונים – השמאל-מרכז היה מנצח בגדול וזה לא משנה באיזה עדה היתה נערכת ההצבעה. השמאל-מרכז מובס בקרב מסורתיים, ופשוט לא קיים בקרב דתיים וחרדים.

עדכון: יהודה נוריאל כתב על הניתוח הזה במוסף ידיעות.

הנתונים

קובץ הנתונים מכיל כאמור מידע על 43091 אנשים.  זה קצת פחות מחצי מכל הרשומים לפאנל (מעל 90000), כשלשאר אין עדכון של ההצבעה ב-2015. דבר ראשון ניפיתי ממנו את אלה שלא רלוונטים לי, ואת אלה שיש בעיות בנתונים שלהם.  בסך הכל נופו כך  24.8% מהרשומות, ונשארתי עם 32400.  הניפויים כללו:

  • מי שאינם יהודים (כי אני מתמקד בהשפעה היחסית של דתיות ועדה בין יהודים)
  • מי שהיה מתחת לגיל 18 ב-2015 (כי הם לא יכולים לבחור)
  • מי שאין נתונים לגבי המוצא שלו
  • מי שיש לו סתירה בנתונים לגבי עליה, למשל שנת עליה לפני שנת לידה, או לידה בישראל ובנוסף שנת עליה (כי זה מחשיד גם את הנתונים האחרים)

הסיווג לעדות נעשה בדומה לצורה המקובלת לפי מקום לידה.  מקום הלידה ניתן בתור קוד ארץ, והשתמשתי בסיווג של איילון.  בפרט AS-AF כלל את אסיה, ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון, ואפריקה; EUR-AM כלל את מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום אמריקה, מזרח אירופה, מערב אירופה, ואושיאניה.

השיטה המקובלת היא להשתמש במקום הלידה של האדם או של אביו, ולהבחין בין אסיה ואפריקה לבין אירופה ואמריקה, מה שמשאיר קבוצה שלישית של אלה שהם לפחות שני דורות בישראל.  אני שיניתי את זה קצת, והתיחסתי באופן שיוויוני לשני ההורים.  כך סיווגתי לפי מקום הלידה של האדם עצמו, ואם הוא נולד בישראל אז לפי מקום הלידה של האב או של האם אם הם לא נולדו בישראל.  במקרים ששניהם לא נולדו בישראל אבל הסיווג שלהם שונה זה מזה סיווגתי את האדם המדובר כשייך לקבוצת הישראלים.  כל זה לא גרם לשינוי משמעותי לעומת סיווג לפי האב בלבד כמקובל.  בנוסף הוספתי סיווג של יוצאי ברית המועצות לשעבר (בלי לסייג את שנת העלייה, כלומר לא רק מאז 1990).

נקודה חשובה היא שהמדגם הזה, למרות גודלו (הרבה יותר מה-500-1000 בסקרי בחירות רגילים), הוא לא מדגם מייצג של אוכלוסיית המדינה (וגם לא של היהודים מעל גיל 18).  יש כאן נתונים של מי שנרשם לאתר פאנל פרויקט המדגם.  מסתבר שצעירים וחילונים נוטים להרשם הרבה יותר ממה שצפוי לפי שיעורם באוכלוסייה.  כשמזמינים סקר מהאתר ומבקשים מדגם מייצג, הסקר ישלח לתת קבוצה שכן מייצגת – למשל ישלחו להרבה מהחרדים הרשומים, אבל רק לחלק קטן יותר מהחילונים, כי לפצות על הרישום המוטה.  בהקשר של התוצאות שלנו אין חשיבות לגדלים היחסיים של הקבוצות, אז זה לא משנה.  אבל בנוסף לכך שיש יותר מדי חילונים, עושה רושם שגם יש יותר מדי מצביעים – שיעור ההשתתפות בבחירות 2015 היה 72%, ובכל הקבוצות שלנו שיעור ההשתתפות המדווח הוא מעל 80%.  יתכן שאנשים שלא בחרו נטו לא להרשם, ויתכן שיש הטיה קלה בדגם הבחירה של אלה שכן נרשמו.  לחילופין יתכן שזה משקף את הנטיה של אנשים לדווח באופן שונה ממה שעשו באמת.  לפי איילון בבדיקות חוזרות של המדגם רואים שינויים כאלה ב-5-10% מהדיווחים.

סיווג המפלגות הוא כלהלן: שמאל כולל את מרצ, העבודה, ועלה ירוק.  מרכז זה כולנו ויש עתיד.  ימין כולל את הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו, ויחד.  חרדים זה ש"ס ויהדות התורה.  יש גם קולות בודדים לרשימה המשותפת שנספרים בנפרד.  בנוסף יש הבחנה בין אלה שאמרו שלא הצביעו לאלה שלא ענו כלל.

כמה מפלגות צריך?

בישראל נהוגה שיטת בחירות פרופורציונאליות כלל ארציות. משמעות הדבר שמספר המושבים בכנסת משקף בצורה קרובה את מספר הקולות להן זכתה כל מפלגה. הסייג העיקרי לשיקוף מושלם הוא אחוז החסימה, שמונע ממפלגות קטנות מלהיכנס לכנסת.

ידוע כי שיטה פרופורציונאלית כזו מעודדת יצירה של מפלגות סקטוריאליות, ואכן בישראל יש מספר גדול של מפלגות המייצגות פלחים שונים באוכלוסייה. מספר המפלגות בכל בחירות מוצג בגרף הבא, יחד עם מספר המפלגות שנכשלו ולא הצליחו לקבל ייצוג בכנסת ואחוז הקולות שבוזבזו כתוצאה מכך.

parties

כפי שניתן לראות לפני המהפך התמודדו פחות מפלגות, ורק מיעוטן נשארו מחוץ לכנסת. מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90 היו יותר מפלגות ובערך חציין נשארו בחוץ. מאז בחירות 1999 יש עוד עלייה במספר המפלגות, וכעת רובן אינן מצליחות להיכנס לכנסת. עם זאת מדובר במפלגות קטנות, ומספר הקולות הכולל שהולך לאיבוד הוא נמוך ונע בטווח 3-5% (אם כי יתכן שהוא במגמת עלייה מסוימת). השיא היה בבחירות 2013, אז 268,797 קולות שהם 7% בוזבזו.  אז לכאורה לפחות בחצי ממערכות הבחירות האחרונות יותר מ-95% מהבוחרים באו על סיפוקם.

אבל האם הם באמת בחרו מה שהם רצו?  מדידה ישירה יותר של ייצוגיות (או ליתר דיוק חוסר ייצוגיות) ניתן למצוא בסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית. זהו סקר שנתי הנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובשני מקרים הוא כלל את השאלה "האם יש היום במדינת ישראל מפלגה שמייצגת את השקפותיך בצורה טובה?". התוצאות שהתקבלו מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות המצב עגום. למרות ריבוי המפלגות המתחרות על קולו של הבוחר, ב-2012 רוב מובהק טענו שאין מפלגה שמייצגת אותם. ב-2016 היה רוב קטן בין היהודים שאמרו שיש מפלגה כזו, אבל אצל האזרחים הערבים נשארו כמעט שני שלישים שטענו שאין.

parties-rep

מקורות

לגרף הראשון: נתוני ההצבעה כפי שהם מרוכזים באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לגרף השני: מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 , עמ' 232 שאלה 41, ומדד הדמוקרטיה הישראלית 2012 , עמ' 231 שאלה 22.

לתת בהם סימנים

אחרי שהשתעשענו בגרפים של דגם ההצבעה עבור המפלגות השונות, אפשר לעלות מדרגה ולאפיין דגם כללי יותר.  מה שיצא הוא סיווג של הערים בישראל לפי שני צירים.

אבל נתחיל בהתחלה.  ההנחה שלי היתה שיש קיטוב בעם, ולכן יש מקומות שנוטים באופן מובהק לימין ואחרים (אולי) שנוטים לשמאל.  אז ניסיתי לבדוק זאת בצורה הבאה.  לכל עיר (מתוך הערים עם 20,000 תושבים ומעלה, כמו בפוסטים הקודמים) סיכמתי את כלל הקולות שניתנו למפלגות הימין וכלל הקולות שניתנו למפלגות השמאל.  מפלגות הימין הוגדרו לצורך העניין כליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, ויחד.  מפלגות השמאל הוגדרו כמחנה הציוני (העבודה) ומרצ.  המפלגות יש עתיד וכולנו הוגדרו כמרכז ולא נלקחו בחשבון כאן.  בהנתן הקולות לימין ולשמאל יצרתי גרף פיזור של הערים, כשהציר האופקי מיצג את אחוז הקולות לימין מתוך כלל הקולות הכשרים בעיר, והציר האנכי מייצג את אחוז הקולות לשמאל מתוך כלל הקולות הכשרים.  התוצאה לפניכם:

left-right

מהגרף נובע שההנחה היתה שגויה: במקום ריכוז של ערים ימניות וריכוז של ערים שמאלניות, יש ספקטרום רציף לרוחב הסקלה משמאל לימין.  יתרה מזאת, הערים השונות ממש מסתדרות על קו אלכסוני ישר מצד שמאל למעלה לצד ימין למטה.  וזה נתן לי את הרעיון להגדיר את הצירים הבאים:

  1. המיקום לאורך האלכסון הזה משקף את האוריינטציה הפוליטית: צד שמאל למעלה מייצג את השמאל, וצד ימין למטה את הימין.
  2. האלכסון הנ"ל יכול להקרא "החזית הציונית".  הציר השני המאונך לו הוא המרחק מראשית הצירים, ומייצג את מידת הציונות, כאשר קירבה לראשית (ערים ערביות וחרדיות) משמעה חוסר תמיכה בציונות.

כדי להבליט את זה אפשר לסמן גריד לפי הצירים החדשים האלה:

markings

קוי הגריד לאורך הציר הציוני נקבעו בהפרשים של 20%.  כך עד 20% קולות למפלגות ציוניות נחשב לא ציוני, 20-40% נחשב קצת ציוני, 40-60% נחשב די ציוני, ומעל 60% זה כבר ציוני.  המספרים הנמוכים מטעים: בעצם יש להניח שהערים על "החזית הציוונית" נתנו מעל 80% מהקולות למפלגות ציוניות, אבל כזכור מפלגות המרכז לא נכללות כאן.

קוי הגריד לאורך הציר ימין-שמאל לקבעו לפי יחס הקולות.  4 קולות או יותר לשמאל על כל קול לימין זה שמאלני, ולהיפך: 4 קולות או יותר לימין על כל קול לשמאל זה ימני.  הפרש של 2 לימין על 3 לשמאל וההיפך או פחות נחשב למאוזן.  בין לבין יש את הנוטים לשמאל (מ-1.5 עד 4 קולות לשמאל על כל קול לימין) והנוטים לימין (בין 1.5 ל-4 קולות לימין על כל קול לשמאל).

וכעת אפשר לסכם מה רואים:

  • עיר הבירה ירושלים היא לא עיר ציונית אלא רק די ציונית.  ברגע שאומרים את זה בקול רם זה די מובן מאליו, אבל בכל זאת זה גם די מביך.  ואגב, זה כשהערבים כמעט ולא מצביעים ולכן לא באים לידי ביטוי.
  • אין דבר כזה עיר שמאלנית.
  • יש ויש ערים ימניות, ואפילו מאוד ימניות, ודי הרבה מהן.  בפרט זה המקום של הפריפריה, כולל ערים מעורבות עם אחוז לא מבוטל של ערבים.
  • ערים ערביות וחרדיות הן לא ציוניות ודי לא במשחק של ימין ושמאל.  אפשר לומר שציר הציונות מבחין בין ציונות בקצה אחד למגזריות בקצה השני, ובציר הזה כן יש קיטוב חזק: הערים הערביות והחרדיות הן ערים של מגזר, ומופרדות באופן מובהק מהערים הציוניות.
  • הדרוזים הם די ציונים; בכפרים מעורבים (מע'אר ושפרעם) רמת הציונות משקפת בערך באופן גס את אחוז הדרוזים באוכלוסיה.

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים, תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, והנתונים על אוכלוסיות הערים מהפרופילים העירוניים באתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: האוסף

אז אחרי שראינו את דגם הבחירות בליכוד, במחנה הציוני, בכולנו, ובישראל ביתנו, מה עם כל שאר המפלגות? האמת שאת רובן מעניין לראות, אז הנה האוסף (שמשלים את כל אלה שעברו את אחוז החסימה).

נתחיל מהזנוחים ביותר, כלומר הערבים.  למרבה המזל (והפרחים לליברמן) הערבים התאחדו לרשימה אחת, אז קל יחסית לשרטט את זה (אם כי כמובן ההבחנות הפנימיות בינהם הולכות לאיבוד).  אין כאן הפתעות גדולות — יהודים לא מצביעים לערבים, אבל בחלק מהמקומות (בעיקר כשחלק או רוב האוכלוסיה דרוזית) גם ערבים לא ב-100%.  יפה גם לראות איך הגרף מפריד את הערים המעורבות מהיהודיות — חוץ מירושלים, שם כנראה הערבים פשוט לא מצביעים.

prof-arab

הגרף הבא מתאר את ההצבעה למרץ.  הדגם כאן יותר מורכב מאחרים שראינו.  מצד אחד מרץ היא מפלגה של עשירים, וכמו במקרה של מפלגת העבודה כל יומרות ליצוג השכבות החלשות מתנפצות על קרקע המציאות: הם מעדיפים יצוג אחר, כמו הליכוד (ראה פוסט קודם) וש"ס (להלן).  מצד שני, מרץ היא במובהק מפלגה של הערים הגדולות — קודם כל תל אביב, אבל גם באופן מפתיע ירושלים, וקצת פחות חיפה.  והנקודה השלישית: מרץ מצליחה לחדור קצת לרחוב הערבי.  אבל רק קצת.  חוץ מכפר קאסם, שהוא במקרה או שלא במקרה מקום מושבו של חבר הכנסת ממרץ פריג' עיסאוי.

prof-meretz

הבא בתור הוא לפיד, הפרזנטור של מפלגת "יש עתיד".  הדגם דומה במקצת לזה של המחנה הציוני, ואחוז ההצבעה ללפיד עולה ככל שההכנסה עולה.  אבל זה לא קשר ישר לאורך כל הסקלה של ההכנסות כמו שהיה במחנה הציוני, והעליה מתמתנת ואולי אפילו נפסקת כשההכנסה הממוצעת עוברת את רף ה-10,000 שקלים.  אחד ממכרי שראה זאת ציין שאולי זה מראה שבכל זאת יש קשר בין אינטליגנציה להכנסה…

prof-lapid

ואם הסתכלנו על אח אחד, הנה האח השני בנט (כלומר הם היו אחים בממשלה הקודמת, ומאז הם התגרשו).  אז בנט דומה לכחלון ונבחר באופן דומה על ידי כל שדרות הציבור.  אבל, שוב בדומה לכחלון, יש חריג בולט שנמצא לגמרי מחוץ לסקלה.  במקרה הזה המקום החריג הוא גבעת שמואל, שהיא כנראה העיר היחידה שמשלבת הכנסה גבוהה עם ימניות קיצונית.

prof-benet

ולסיום החרדים.  נתחיל עם ש"ס.  התוצאות מראות שש"ס היא מפלגה של הפריפריה, עם אחוזי הצבעה גבוהים יחסית במקומות שלא מככבים בגרפים האחרים, כמו נתיבות, אופקים, ואור יהודה.  מתלווה לזה קשר הפוך בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז ההצבעה למפלגה.  [למי שלא אוהב מתמטיקה — לקפוץ מכאן ישר למסקנה במשפט האחרון בפסקה!]  אבל זה לא קשר לינארי כמו שראינו בכמה גרפים קודמים, אלא נראה יותר כמו דעיכה אקספוננציאלית.  ואכן, אם משרטטים את אותם נתונים עם ציר אנכי לוגריתמי, הטרנספורמציה הזו גורמת לערים השונות להסתדר על קו די ישר.  ומהשיפוע של הישר אפשר למצוא את מקדם הדעיכה.  [לקפוץ לכאן:]  מסתבר שכל פעם שההכנסה הממוצעת עולה ב-2000 שקלים התמיכה בש"ס יורדת לחצי ממה שהיתה.

prof-shas

והגרף האחרון: אגודת ישראל.  כמו אצל הערבים גם כאן אין הפתעות גדולות — רק חרדים מצביעים אגודה, ויש הפרדה יפה של ערים מעורבות מערים בלי חרדים.  אבל יפה גם לראות את תמונת הראי בתמיכה באגודה וש"ס בערים החרדיות: אלעד היא עיר של ש"ס, בעוד מודיעין עילית היא עיר של האגודה, כשבני ברק וביתר עילית באמצע.

prof-gimel

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים בסדרה: תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, ונתוני האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: ליברמן סקטוריאלי?

ישראל ביתנו רצה בבחירות 2015 בנפרד מהליכוד.  בהתחלה עשה רושם שליברמן מנסה לכוון למרכז המפה הפוליטית.  אחר כך הוא התחרה במרץ על הימין הקיצוני — מה שמזכיר לכולנו שגם "זיגזג" היא מילה.  אבל מדבר אחד הוא התרחק בעיקביות — מתוית המפלגה הרוסית הסקטוריאלית.

אם מסתכלים על דגם הערים שבחרו ליברמן ברמות שונות, כשהן מסודרות לפי רמת הכנסה כמו שעשינו בגרפים אחרים, לא רואים הרבה.  הדבר הבולט היחידי אולי הוא שעם הכנסה ממוצעת של 9500 שקלים ומעלה לא בוחרים ליברמן.  מעבר לכך הפיזור נראה, נו, פשוט מפוזר.

prof-liberman

אבל בפרופילי הערים והרשויות המקומיות של הלמ"ס יש גם נתונים על אחוז העולים משנת 1990 והלאה בקרב האוכלוסיה.  זה מאפשר להשוות בצורה ישירה את אחוז העולים באוכלוסיה עם אחוז המצביעים לליברמן.  התוצאות מאלפות: מתאם הדוק ביותר, עם מקדם מתאם (מחושב בניכוי הישובים הערביים שבהם מטבע הדברים אין עולים מרוסיה) של לא פחות מ-0.92, ומדד R2 של 0.85.  השיפוע של הקו המותאם לנתונים הוא 0.53, מה שאומר שבממוצע קצת יותר מחצי מהעולים הצביעו עבור ליברמן.

liberman-olim

עוד פן מעניין של דגם הבחירות בליברמן קשור לישובים ערביים.  בראיון עם אורן פרסיקו מהעין השביעית, שנערך לפני הבחירות, מספר מנהל מרכז מוסאוא, ג'עפר פרח, על פעילות של מפלגות הימין במגזר הערבי, תוך האשמות בהפעלת לחץ לא ממש תקין ו"שימוש בכלים של המדינה".  על ליברמן ספציפית הוא מספר על כנס בחירות בכפר ראמה, ואומר "כל כתב ממוצע שמכסה את הבחירות, כשמגיעה אליו ידיעה שליברמן עושה כנס בחירות ביום שישי בראמה, יגיד, 'ראבאק, מה קורה שם?'. זכות הציבור היהודי לדעת מה ליברמן, שקורא לעשות טרנספר לערבים, עושה בראמה".  אז הבחירות עברו, ואפשר לבדוק מה ליברמן עשה בראמה.  מסתבר שלא נורא הרבה — הוא קיבל שם 143 קולות.  השיגו אותו ש"ס עם 183 קולות, מר"צ עם 189, הליכוד עם 195,  כחלון עם 261, והמחנה הציוני עם לא פחות מ-505 קולות.  הרשימה הערבית המאוחדת קיבלה 1891, שזה היה רק 56% מהקולות הכשרים.  אז אכן מעניין לנסות להבין את הגורמים להצבעה המאוד לא סקטוריאלית במגזר הערבי, אבל הליכוד, ש"ס, ואחרים לא פחות מעניינים בהקשר הזה מליברמן (אם כי ההצלחה שלו בשפרעם ובכלל אצל הדרוזים מרשימה).  ראמה אגב לא מופיעה בגרפים שלי כי אני מתמקד בישובים עם 20,000 תושבים ומעלה בלבד.

מקורות

נתוני תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

נתוני האוכלוסיה וההכנסה בערים ובמועצות מקומיות מאתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: עשירים, עניים, וכולנו

אחרי הבחירות, בעקבות קמפיין "לא לתת", בדקתי אם אכן השכבות החלשות הן שנתנו את הנצחון לליכוד.  אבל למה לא לבדוק את דגם ההצבעה גם למפלגות אחרות?  אז הנה הנגלה הראשונה של תוצאות; יהיו עוד בהמשך.

ראשית, לשם תזכורת, הנה דגם ההצבעה לליכוד.  כל דיסקית צבעונית מיצגת עיר אחרת, וכל הערים עם מעל 20,000 תושבים מיוצגות בגרף.  הצבעים מציינים את התפלגות האוכלוסיה בעיר, וגודל הדסקית משקף את גודל האוכלוסיה.  המיקום האופקי הוא ההכנסה הממוצעת בעיר, והמיקום האנכי הוא אחוז המצביעים לליכוד מתוך הקולות הכשרים בעיר.  הגרף לא זהה לזה שפרסמתי קודם כי מצאתי נתונים מדוייקים יותר על הכנסה, אבל ההבדלים קטנים.  ניתן לראות בבירור שעבור האוכלוסיה היהודית ציונית מתקיים מתאם הפוך בין הכנסה להצבעה לליכוד: ככל שההכנסה הממוצעת בעיר גבוהה יותר, אחוז המצביעים לליכוד נמוך יותר.  וכפי שניתן לצפות, ערבים ובמידה רבה גם חרדים לא מצביעים לליכוד.

prof-likud

ומה עם המחנה הציוני (והמרכיב המרכזי שלו, מפלגת העבודה)? הנה הגרף — המראה תמונה הפוכה לגמרי.  במקרה הזה, יש מתאם חיובי חזק ומובהק ביותר: ככל שההכנסה הממוצעת גבוהה יותר, כן גם אחוז ההצבעה למחנה הציוני גבוה יותר.  ערבים וחרדים, מסתבר, לא מצביעים גם למחנה הציוני (פרט לכפרי דרוזים), אבל במקרה הזה זה לא נראה כמו חריגה בולטת כי הם גם עניים וזה משתלב בטרנד הכללי.  בכל אופן, במידה שהמפלגה מתיימרת להיות סוציאליסטית ולייצג את השכבות החלשות, עושה רושם שזה כשלון חרוץ, והם מעדיפים ייצוג אחר.

prof-avoda

שווה לציין שהמתאם במקרה של המחנה הציוני חזק יותר באופן משמעותי לעומת המתאם עבור הליכוד.  לחובבי סטטיסטיקה, ניתן לכמת זאת על ידי מקדם המתאם, שיוצא 0.66- עבור הליכוד (בניכוי ישובים ערביים וחרדיים) ולא פחות מ-0.90 עבור המחנה הציוני [מקדם המתאם יכול לקבל ערכים בין 1- ל-1, כאשר 1 משמעו מתאם מלא, 1- משמעו מתאם הפוך, ו-0 משמעו חוסר מתאם].  את המידה שבה הנקודות קרובות לקו ישר אחד מכמתים על ידי מדד R2, והתוצאות של מדד זה הן רק 0.44 עבור הליכוד ו-0.82 למחנה הציוני [מדד זה מקבל ערכים בין 0 ל-1, כאשר 0 משמעו פיזור רחב ו-1 משמעו שכל הנקודות על אותו קו ישר].  יתרה מזאת, השיפוע של הקו המתאים ביותר במקרה של המחנה הציוני כפול מזה של הליכוד (שינוי של 4.5% בהצבעה לכל שינוי של 1000 שקל בהכנסה הממוצעת לעומת שינוי של 2.3% בהצבעה לכל 1000 שקל שינוי בהכנסה).  אז באופן מובהק ההצבעה למחנה הציוני מושפעת מהכנסה (וניתן לסווג אותה כסקטוריאלית) יותר מאשר ההצבעה לליכוד.  מה שמעורר מחשבות לגבי קמפיין "לא לתת".

ולסיום הסדרה הזאת, המפלגה החדשה והמסקרנת של כחלון.  כאן הדבר העיקרי שרואים הוא חוסר מתאם — כחלון מדבר אל כל שכבות הציבור במידה דומה, פרט לערבים ולחרדים.  החריג היחיד (והבולט ביותר) הוא כפרי הדרוזים בכרמל, דאליה ועספיא (המופיעים תחת השם המנהלי "עיר הכרמל").  ההצלחה של כחלון בכפרים האלה היא מחוץ לסקלה, מה שכנראה מצביע על ארגון מקומי מוצלח במיוחד ולאו דוקא משקף.

prof-kulanu

מקורות

הנתונים על תוצאות הבחירות בערים השונות מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

הנתונים על האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס, ובפרט פרסום מס' 1573 אודות הרשויות המקומיות ב-2012 (זה פורסם ביולי 2014 ואלה הנתונים העדכניים ביותר שיש).  בניגוד לפרסום קודם שהשתמשתי בו, כאן יש מידע על השכר הממוצע של שכירים, על ההכנסה הממוצעת של עצמאיים, וגם כמה שכירים וכמה עצמאיים יש.  בהתבסס על כל זה חישבתי את ההכנסה הממוצעת של כולם.

פילוח האוכלוסיה ליהודים וערבים הוא גם מהלמ"ס. אבל אין שם שום נתונים לגבי חרדים. אז הנתונים על חרדים הם מאומדנים שהתפרסמו באופן אקראי בעיתונות בשנים האחרונות.

הנתונים בגרף כוללים את כל הערים והמועצות המקומיות עם 20,000 תושבים או יותר.  "עיר הכרמל" היה השם של איחוד של שני כפרי הדרוזים בכרמל שהיה בתוקף בין 2003 ל-2008, והחלטתי לשמר אותו כדי להציג את הנתונים שלהם למרות שבכל כפר בפני עצמו יש פחות מ-20,000 תושבים.

לא לתת

אחת התוצאות הלא צפויות של הבחירות היא קמפיין "לא לתת" שפשט ברשת וזכה גם לכיסוי עיתונאי.  בגדול הטענה היא שנתניהו והליכוד קיבלו תמיכה חזקה במיוחד מהשכבות החלשות באוכלוסיה, למרות שהמדיניות שלהם היא שפוגעת בשכבות האלה, ולכן אין מקום לתמוך כלכלית במי שבמו מעשיהם מעצימים את מי שפוגעים בהם.  תוצאה צפויה של הקמפיין הזה היא השילוב בין הזעזוע המוצהר מצד כל מיני גורמים פוליטיים, והטוקבקים המתלהמים מצד ליכודניקים שונאי סמול.  מה שעוד לא ראיתי הוא הצגה של הנתונים.  אז הנה הם.

prof-likud

מה שיש כאן הוא השוואה בין המצב הכלכלי לבין אחוז הצבעה לליכוד בכל הישובים בארץ עם יותר מ-20,000 תושבים.  כל ישוב כזה מיוצג על ידי דיסקית, שהגודל שלה מייצג את מספר התושבים והצבעים שלה את החלוקה שלהם ליהודים, חרדים, וערבים.  המיקום האופקי של הדיסקית נקבע לפי השכר הממוצע, כפי שהוא מופיע בפרופיל היישוב לשנים 2005-2009 של הלמ"ס.  (בעצם זה לא בדיוק השכר הממוצע — זה הממוצע של השכר הממוצע של גברים והשכר הממוצע של נשים, כי זה מה שיש בנתונים של הלמ"ס.)  המיקום האנכי הוא פשוט אחוז המצביעים לליכוד, מתוך הקולות הכשרים שנספרו באותו יישוב.

אז קודם כל ברור לגמרי שלא כל העניים העדיפו את הליכוד — להיפך, העניים ביותר הם כמובן הערבים והחרדים, והם נתנו את קולותיהם באופן גורף למפלגות אחרות ולא לליכוד.  אבל בישובים יהודיים (לא חרדיים) אכן מתקיים מתאם הפוך חזק בין שכר ממוצע לבין הצבעה לליכוד.  "הפוך" אומר שככל שהשכר עולה, התמיכה בליכוד יורדת.  אז אכן יש בסיס לטיעון שהשכבות החלשות הן שנתנו את הניצחון לליכוד.

עד כאן הנתונים.  נשארת השאלה מה עושים איתם.  ההתנגדויות היותר ענייניות לקמפיין יוצאות נגד ההענשה הקולקטיבית של הפריפריה, ונגד הפגיעה בסולידאריות.  ממה שראיתי, ואני מודה שלא קראתי את הכל, זה די לא רלוונטי.  למשל לא ראיתי שום קריאות להפסיק סיוע ממשלתי לפריפריה או משהו כזה, אלא רק להפסיק תרומות פרטיות, ואכן כפי שכל אזרח רשאי להחליט למען מי הוא מצביע (ולנסות לשכנע אחרים לעשות כמותו) כל אזרח רשאי גם להחליט למי הוא רוצה או לא רוצה לתרום (ולנסות לשכנע אחרים לעשות כמותו).  וכפי שכמה מהכותבים אומרים במפורש, אם כי זה נוטה לטבוע בים המלל וההתלהמות, העניין הוא יותר עמוק ועקרוני, ונוגע לדמות המדינה בהיבט של אחריות המדינה לאזרחים.  בהיבט הזה, הסיבה להפסיק לתרום לעמותות שמחלקות מזון ועוזרות לחולים וכו' היא שאלה צריכות להיות פעולות ממלכתיות שנעשות על ידי הממשלה, ולא להיות תלויות בעמותות ותרומות, ויתרה מזאת, המשך התרומות מאפשר לממשלה להמשיך להתנער מהאחריות שלה.  הפסקת התרומות היא אם כן לא עונש לאומללים, ואפילו לא בהכרח נסיון "לחנך" אותם, אלא החלטה כואבת להפסיק לשמש עלה תאנה לממשלה שלא מאמינים בה ובדרכה.

אז מה עושים עם "עודף" הכסף שנשאר לנו?  הנה רעיון: אפשר לתרום אותו לעמותות שפועלות לשיפור המערכת במקום לעמותות שמנציחות את המצב הקיים.  למשל האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, המשמר החברתי, התנועה לחופש המידע, התנועה לאיכות השלטון, ה.ל.ל., חדו"ש, או אדם טבע ודין.  ויש עוד הרבה.

מקורות

הנתונים על היישובים כאמור מהפרופילים של הלמ"ס שהשתמשתי בהם כבר בעבר.

תוצאות הבחירות בישובים השונים מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

 

הצבעת מחאה

נתחיל בהיבט אישי — במעל 30 שנה שאני משתתף בהצבעות, מעולם לא שמתי פתק לבן.  עד הבחירות האחרונות לראשות העיריה בירושלים, בהן הבחירה היתה בין ליכוד+חרדים לבין ליכוד+חרדים.  לזכותם, שני המועמדים הזדרזו להצדיק את חוסר האמון שנתתי בהם: ברקת פנה ישר לבנית קואליציה עם כל מי שהתנגד לו, מתוך הנחה שלחילונים שתמכו בו ממילא אין ברירה, ואילו לאון נתפס עם בגדי יוקרה שלא הצהיר עליהם במכס.

למרבה הצער הכללים הנהוגים במדינת ישראל רואים בפתק לבן הצבעה פסולה, ולכן אין ספירה של הצבעות מחאה.  אבל ניתן בעצם לקבל הערכה על סמך מספר ההצבעות הפסולות.  בנוסף על פתקים לבנים, הצבעות פסולות כוללות מעטפות ריקות, מקרים של יותר משני פתקים זהים, או צרוף של פתקים שונים.  חלק מהמקרים האלה הם טעות אמיתית, וחלק גם הם סוג של הצבעת מחאה (למשל קשה לראות איך ניתן לערבב פתקים שונים בטעות).  אם נניח שההסתברות לטעות היא די קבועה, שינויים במספר ההצבעות הפסולות יכולים לשמש מדד לשינויים במספר הצבעות המחאה.  התוצאות לפניכם.

 

vote-not

יש כאן כמה תופעות מעניינות, ובעיקר הרבה ספקולציות.

  • בשנות ה-50 וה-60 היתה עליה דרמטית באחוז ההצבעות הפסולות.  יתכן שזה משקף חוסר שביעות רצון הולך וגדל משלטון מפא"י.
  • דווקא בבחירות שאחרי מלחמת יום כיפור היתה ירידה משמעותית בהצבעות המחאה.  אולי החלטה שבמצב קיצוני הצבעת מחאה היא לוקסוס מסוכן.  והרמות של שנות ה-60 וה-70 לא חזרו אחרי המהפך.
  • האחוז הנמוך ביותר של הצבעות פסולות נרשם בשנות ה-80, ועמד על פחות מ-1%.  אלה השנים של המאבק האמיתי ביותר על השלטון בין הימין לשמאל.  זה יכול לשמש הערכה מקסימלית לכמות ההצבעות הפסולות כתוצאה מטעויות.
  • בבחירות 1996, אחרי רצח רבין, אחוז ההצבעות הפסולות יותר מהוכפל.  יתרה מזאת, אחוז ההצבעות הפסולות לראשות הממשלה התקרב ל-5%.  אם רק רבע מהם היו בוחרים בפרס הוא היה גובר על נתניהו — הפער בינהם היה 1% מהקולות.
  • בבחירות הישירות לראש הממשלה נרשמו הצבעות פסולות רבות במיוחד — כנראה שימוש בהפרדה מהבחירות לכנסת כדי להפגין חוסר שביעות רצון מהמועמדים.  זה מרשים במיוחד בבחירות המיוחדות של 2001, בהן 3% מהבוחרים טרחו לבוא במיוחד כדי לא להצביע (או לפחות 2% אם מניחים שעד 1% הם טעויות אמיתיות).

ומה עם הבחירות לעיריה?  על זה צריך למצוא נתונים.

מקורות

כרגיל אתר הכנסת מספק נתונים חלקיים ברוב המקרים.  נתונים יותר טובים יש בויקיפדיה, אבל במקרה הזה היה לי יותר נוח להשתמש בנתונים כפי שהם מאורגנים באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.  מספר ההצבעות הפסולות חושב כהפרש בין מספר המצביעים למספר הקולות הכשרים.

לגבי הבחירות הישירות לראשי ממשלה, השתמשתי בנתוני ויקיפדיה.  לבחירות של 1996 ו-1999 לא ניתן מספר המצביעים, אלא רק מספר הקולות שניתנו למועמדים.  אז השתמשתי במספר המצביעים לכנסת בתור הערכה של מספר המצביעים גם לראשות הממשלה.  וגם אם הם באו להצביע לכנסת ולא הצביעו בכלל לראשות הממשלה זה בסדר, כי אכן נראה סביר לספור התנהגות כזאת כהצבעת מחאה השקולה לפתק לבן.

שבר בשמאל

עם התקרב הבחירות שומעים דיבורים על אחוז המצביעים היורד. אבל שווה להסתכל על הנתונים בגרף, לא בטבלה ובלי מלל מיותר:

vote

אז כן, עד בחירות 1999 היתה ירידה הדרגתית קלה ביותר באחוז ההצבעה, אבל בלי שום תנודות דרמטיות.  לא מלחמת יום כיפור, לא מלחמת לבנון, לא רצח רבין, כלום לא השפיע בצורה רצינית.

עד ההתמודדות בין ברק לשרון בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001.  בחירות שהורידו את אחוז ההצבעה מאיזור ה-79% לפניהן לאיזור ה-65% אחריהן — ירידה של 14% במכה.  סדר גודל של 20 מנדטים שהחליטו לא להשתתף במשחק יותר, ומתמידים בהחלטה הזו כבר ארבע מערכות בחירות.  האם זה שבר בדמוקרטיה הישראלית?

התיאוריות העיקריות למה שקרה ב-2001 הן

  • כיוון שהבחירות היו לראשות הממשלה בלבד (ללא השפעה על יצוג מפלגות שונות בכנסת), והסקרים הראו יתרון מוחץ לשרון, היה חוסר עניין בבחירות.  הסבר זה אינו סביר בהנתן שהירידה באחוז המצביעים נשמרה גם בבחירות נוספות שהיו מאז.
  • המנעות מסיבית מהצבעה של ערביי ישראל כתגובה על אירועי אוקטובר 2000.  הסבר זה מסביר חלק קטן בלבד מהירידה, כי המפלגות הערביות קיבלו 10 מנדטים בבחירות 1999 ו-8 מנדטים ב-2003 — ירידה של 2 מנדטים בלבד.
  • שבר בגוש השמאל, כתוצאה מכישלון שיחות קמפ דיויד ופריצת האינתיפדה השניה.  הסבר זה נראה סביר עבור חלק גדול מהירידה, לאור ההבדלים בין הגדלים היחסיים של הגושים בין בחירות 1999 ו-2003.

כדי לבסס זאת צריך להסתכל במספר המצביעים למפלגות בגושים השונים, תוך התחשבות בגידול אוכלוסיה של כ-9% בין 1999 ל-2003 (בהנחה שהגידול באוכלוסיה מתחלק בין המפלגות באותן פרופורציות).  התוצאות מסוכמות בטבלה הבאה (כל המספרים הם באלפים):

מפלגה קולות 1999 +9% קולות 2003 הפרש גוש
מערך 670 730 455 275- 348-
מר"צ 254 277 164 113-
עם אחד 64 70 87 17+
מרכז 166 181 387 23+
שינוי 168 183
ליכוד 468 510 925 415+ 24+
ישראל ביתנו 86 94 174 40-
איחוד לאומי 110 120
ישראל בעליה 172 188 68 119-
ש"ס 431 470 259 211-
מפד"ל 140 153 132 21-

המסקנה: העליה הדרמטית בכוחו של הליכוד מוסברת כמעט לחלוטין על ידי מעברי מצביעים בין מפלגות הגוש ועל ידי גידול האוכלוסיה. לעומת זאת מצביעי המערך ומר"צ החסרים עברו רק באופן חלקי ביותר למפלגות אחרות, ורובם המכריע ככל הנראה פשוט הפסיקו להצביע.

עדכון: בבחירות 2013 נרשמה עליה קלה, אבל עדיין לא משהו שאפילו מתקרב לחזרה למה שהיה לפני 2001.

מקורות

אחוזי ההצבעה הם מאתר הכנסת, בעיקר מהדף על אחוזי הצבעה היסטוריים.

למרבה הצער יש חוסר התאמה בין דף זה ודפים אחרים בנוגע לשנים האחרונות, ואין בו את הבחירות האחרונות. לפיכך הנתון עבור שלושת מערכות הבחירות האחרונות חושב ישירות מתוך נתוני בעלי זכות ההצבעה והמצביעים בפועל כפי שהם מופיעים במסמכי הסיכום המפורטים של הבחירות וחלוקת המנדטים (למשל עבור בחירות 2009).

הנתונים אודות מספר הקולות שניתנו למפלגות השונות בבחירות הם מויקיפדיה.

ההערכה של גידול אוכלוסיה של 9% מתבסס על הנתונים מפוסט קודם, ובעקיפין על נתוני אוכלוסיה של הלמ"ס.

קישורים

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם מחקר אודות השתתפות בבחירות והירידה בשיעור ההצבעה בישראל בשנת 2008, הכולל תוצאות סקר בחירות המראה גם הוא שמי שלא משתתפים בבחירות משוייכים באופן מוטה למעמד הבינוני (68%), חילוניים (54%), צעירים (48% בני 35 ומטה), ומרכז המפה הפוליטית (38%).  אבל הסיבה העיקרית היא חוסר אמון בכנסת (81%) ובמפלגות (93%).

%d בלוגרים אהבו את זה: