ארכיון תג: בגין

חברת הלומדים

החרדים אוהבים להתהדר בהיותם "חברת לומדים" שבה כל הגברים מקדישים את חייהם ללימוד, ולו על חשבון העבודה.  את זה משאירים לנשים.  אבל נעזוב רגע את הפן המגדרי, ונתמקד בלימוד.  אם מסתכלים על לימוד כללי ולא על לימוד תורה, מדובר לא בחברת לומדים אלא בחברת בורים.

הבעיה עם דיון בנושראים כאלה הוא החוסר בנתונים.  בפרט, הלמ"ס אינה אוספת נתונים על חרדים ומתקשה להגדיר מיהו חרדי.  הנתונים שאציג כאן מקורם במחקר של איתן רגב ממרכז טאוב בנושא "השכלה ותעסוקה במגזר החרדי".  המחקר הזה מתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008, וכולל שתי הברקות מתודולוגיות:

  • דבר ראשון צריך לזהות מי מהנפקדים הם חרדים.  את זה עושים בשני שלבים.  ראשית, כוללים את כל התושבים הבוגרים המתגוררים באזורים בהם הייתה הצבעה חזקה למפלגות חרדיות בבחירות לכנסת.  שנית, מחריגים את משקי הבית שיש בהם טלוויזיה.  הצרוף נותן זיהוי טוב של חרדים שאינו מתבסס על מוסד לימודים (כגון ישיבה) כמו שיטות אחרות.  כתוצאה ניתן לזהות גם חרדים שלמדו לימודים אקדמיים.
  • כדי לקבל מידע על שינויים לאורך זמן, חילקו את האוכלוסייה החרדית לפי גילים.  כך אלה שהיו בני 45-54 בשנת 2008 הם מי שנולדו בין השנים 1954-1963, ומייצגים את החינוך האופייני לחרדים בשנות ה-60 המאוחרות וה-70 של המאה הקודמת.  מי שהיו בני 35-44 נולדו בין השנים 1964-1973, ומייצגים את המגמות החינוכיות של שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80.  וכך הלאה.

regev-eduבמחקר של רגב יש מגוון תוצאות על התעסוקה, ההכנסה, והלימודים של החרדים.  אני מתמקד בלימודים ומסתפק בשני גרפים שמדגימים לדעתי את העיקר.  הראשון הוא השינוי בלימודים כלליים בבתי הספר.  הגרף מראה את אחוז החרדים שהסתפקו בסיום בית ספר יסודי, האחוז שקיבלו תעודה מבית ספר על-יסודי, והאחוז שעמדו בבחינות בגרות.  אצל אלה שנולדו סביב 1960, כ-40% הסתפקו בבית-ספר יסודי, ולכ-40% הייתה תעודת בגרות.  30 שנה מאוחר יותר כמעט 70% הסתפקו ביסודי, ורק ל-5% הייתה תעודת בגרות.

regev-acad

הגרף השני משווה את החרדים לקבוצות אחרות באוכלוסייה מבחינת לימודים אקדמיים.  עבור כל קבוצה, תוך הבחנה בין גברים לנשים, אנחנו רואים כאן את האחוז שהיה להם תואר אקדמי בין אלה שנולדו בשנים 1944-1963 ובין אלה שנולדו 20 שנה מאוחר יותר, בשנים 1964-1983.  בכל קבוצות האוכלוסיה רואים מגמת עלייה בלימודים האקדמיים, בעיקר אצל נשים.  הקבוצה היחידה שאצלה יש נסיגה בלימודים האקדמיים היא החרדים.  בפרט רואים היפוך בין החרדים לערבים: אצל הערבים, ובעיקר הנשים הערביות, יש עליה דרמטית, בעוד אצל החרדים, ובפרט הגברים החרדים, יש נסיגה, וביחד התוצאה היא שהערבים עקפו את החרדים.

מה שמדהים הוא שכל זה הוא סיפור של 40 השנים האחרונות, מאז המהפך.  לפני זה חרדים למדו וגם עבדו — לפי רגב שיעור התעסוקה של חרדים לפני 1980 היה מעל 80%.  לא הייתה חברת לומדים של כלל הגברים, וזו לא מסורת ארוכת ימים.  אבל אז בא בגין ופטר אותם מגיוס בתנאי שילמדו בישיבה.  אז זה מה שהם עשו.  ובמצב הפוליטי הנוכחי, במקום לפעול לפתרון הבעיה (גיוס ולימודי ליבה) מרחיבים אותה (דרישה מהאוניברסיטאות ללמד בהפרדה מגדרית).

מקורות

איתן רגב, השכלה ותעסוקה במגזר החרדי, מרכז טאוב, 2013. מבוסס על נתוני הלמ"ס ממפקד אוכלוסין 2008.

מהתנחלויות למאחזים

לא מזמן נתקלתי בקובץ נתונים של שלום עכשיו על ההתנחלויות, ועברו כ-40 שנה מהפריצה הגדולה של גוש אמונים, אז נראה שזה זמן טוב לבדוק את העובדות: האם הימין צודק בתלונותיו על הקפאות ועיכובים, או השמאל בטענותיו על תנופת בניה?  כרגיל מסתבר שיש פנים לכאן ולכאן.

יש שלוש צורות לכמת את ההתנחלויות: כמה התנחלויות יש, כמה בתים יש בהן, וכמה אנשים גרים בבתים האלה.  נתחיל בהתנחלויות עצמן.  הראשונה היתה כפר עציון, שחזרו לישב אותו כבר ב-1967. הגרף הבא מראה כמה התנחלויות נוסדו כל שנה, ואיפה.

 

new-yr

ממשלות אשכול/גולדה/רבין (הראשונה) פעלו ברוח תכנית אלון, ובנו התנחלויות בגוש עציון ובבקעה עם חריגים בודדים (למשל קרית ארבע ליד חברון).  אבל באמצע שנות ה-70 גוש אמונים החל להפעיל לחץ למען ישוב השומרון, וזכה להישגים ראשונים בתמיכת שר הבטחון דאז שמעון פרס.  זה הפך למבול אחרי המהפך, וממשלת בגין אחראית במידה רבה למפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת לנו עד היום (פרט שחסר בפוסט על מורשת בגין כי אז עוד לא אספתי את הנתונים האלה).  בפרט, הדגש עבר לבנית התנחלויות בעומק השטח בין ישובים ערביים.  אבל באמצע שנות ה-80 התנופה נבלמה, ובסוף שנות ה-90 בנית התנחלויות הוחלפה בבנית מאחזים, בעיקר בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה וממשלת שרון הראשונה.  בתחילת שנות ה-2000 גם זה רוסן, או ליתר דיוק במקום לבנות מאחזים חדשים הורסים ובונים מחדש את אותם המאחזים פעם אחר פעם.  אבל המידע על מאחזים הוא בערבון מוגבל.

אז לא בונים יותר התנחלויות.  אבל מה עושים במסגרת ההתנחלויות הקיימות?  את זה רואים בגרף הבא, שמתאר את מספר הדירות בהתנחלויות שבניתן התחילה כל שנה.  אלה נתוני למ"ס, בלי פרוט לאזורים, ויש להניח שאינם כוללים קרוונים ושאר מבנים שכאלה.  שימו לב שזה אמיתי — התחלות בניה ולא הצהרות ואישורים.

apps-yosh

אז נכון שיש פלקטואציות שונות, אבל בגדול (ובפרט בכ-12 השנים האחרונות) קצב הבניה די יציב ועומד על כ-2000 דירות בשנה, וזה היה בערך גם הממוצע בתקופת בגין.  השיא של כל הזמנים שייך לממשלת הימין הצרה של שמיר אחרי התרגיל המסריח והגיע כמעט ל-8000 דירות בשנה.

ונסיים במתנחלים עצמם.  הגרף הבא מראה את מספר התושבים בשטחים, בלי מזרח ירושלים (השכונות רמות, גילה, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב, נווה יעקב, תלפיות מזרח, והר חומה), מסודרים בערך לפי רמת הקונצנזוס אודות מקום מגוריהם.

pop-yr

בסך הכל זה מגיע כבר קרוב ל-400,000 נפש (מספרי 2014), אבל מתוכם רק קצת יותר משליש בהתנחלויות "ממש" ובערים (אריאל, קרני שומרון, קרית ארבע, וכוכב יעקב) ממזרח לגדר ההפרדה.  7% נמצאים באזורים המקוריים של הבקעה וגוש עציון, וכמעט שליש הם חרדים בערים מודיעין עילית וביתר עילית שנמצאות על הקו הירוק.  עוד שישית נמצאת בפרוורים של ירושלים (מעלה אדומים, אזור גבעון, וגם הר אדר והר גילה).  אשר לקצב הגידול, פרט להאטות קצרות בשלהי ממשלות רבין ואולמרט מה שבולט הוא הגידול המתמיד והאחיד ב-25 השנים האחרונות שבולט במיוחד בערים החרדיות אבל קיים גם בכל שאר האזורים.

מקורות

רוב הנתונים מקובץ אקסל מפורט של שלום עכשיו.   גרסה עם נתונים עד 2011 נמצאת באתר הארגון, אבל בבקשה במייל קיבלתי גרסה מעודכנת יותר שמגיעה עד 2014 וצפויה להתפרסם בקרוב.  המידע על המאחזים לא שלם, והשלמתי אותו חלקית מתוך רשימת מאחזים מוויקיפדיה.  מקור פוטנציאלי נוסף הוא דו"ח המאחזים של טליה ששון, אבל בדו"ח עצמו אין נתונים מסודרים ואת החוברת המלווה שאמורה להכיל אותם לא מצאתי באינטרנט.

נתוני הדירות מפרסום 1506 של הלמ"ס משנת 2011 בתוספת השלמות מהשנתונים הסטטיסטיים האחרונים.

כביש דו-דבשתי

באותו מקום שיש נתונים על צינורות יש גם על כבישים.  פחות מרתק, אבל כיוון שכבר הסתכלתי על זה למה לא לשתף.  אז הנה הנתונים של הלמ"ס.

roads

החלק המפתיע הוא השוני העצום בהשקעה בתשתיות לאורך השנים.  שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: אמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר בן-גוריון), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר).  מצד שני ממשלת בגין וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים, מה שמתאים לתפיסה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשרותים, אבל לא עם היומרות לעזור למשק.

צריך לציין גם שזה רק חלק מהתמונה, כי נכללים רק כבישים חדשים ולא הרחבה או שיקום של כבישים קיימים.  עד 1999 סלילת כבישים חדשים אכן היתה הרוב.  מאז שנת 2000 יש יותר דגש על הרחבות ושיקום על חשבון סלילת הכבישים החדשים.

מקורות

גם זה מלוח 22.1 בשנתון הסטטיסטי לשנת 2014.

האנומליה של שנות ה-80

הלמ"ס אוספת מתוקף תפקידה שלל נתונים אודות היבטים שונים של ניהול המדינה, וחלק ניכר מהם משמימים ביותר.  למשל מה יכול להיות משמים יותר ממספר הקילומטרים של צינורות חדשים שהונחו ברחבי המדינה כל שנה?  תתפלאו.  זה הרבה יותר מעניין ממה שזה נשמע.  נתחיל מהנתונים הגלמיים.  כפי שנהוג לומר, לא נגענו.

pipes

אז מה אנחנו רואים פה?

  • בשנות המדינה הראשונות הניחו המון צינורות.  צריך היה להביא מים לכל מקום.  אבל כנראה פחות חשוב היה לפנות את הביוב.  הפער בין כמות צינורות המים לצינורות הביוב נשמר עד סוף שנות ה-70.
  • כשבגין עלה לשלטון היה מהפך: כמות צינורות המים הוכפלה, וכמות צינורות הביוב ירדה לחצי.  אפשר להסביר את זה בניתוק גובר בין רוח החזון של להפריח את השממה לבין קרקע המציאות של לפנות את החרא.  או אולי זה נובע מחיבור של כל מיני נקודות ישוב נידחות לרשת המים, והסתפקות בצינור שיוצא אל מוץ לגבולות הישוב כדי לפנות את הביוב, ואחר כך הוא יסתדר כבר לבד בואדי.  אבל כדי להסביר את הירידה בבנית צנרת ביוב צריך להניח גם שחלק הארי של המשאבים הופנה לאותן נקודות ישוב נידחות, על חשבון ירידה בפיתוח של נקודות ישוב גדולות ומבוססות.  בשנתונים הנוכחיים יש חלוקה למחוזות שהיתה מאפשרת אולי לבדוק זאת, אבל רק ל-3 השנים האחרונות.  אני לא יודע אם בשנתונים של שנות ה-80 היו נתונים דומים — הם לא נגישים ברשת.
  • הממשלה הראשונה ששמה לב שיש פיגור בתשתית הביוב וצריך לנסות להשלים אותה היא (כמובן) ממשלת רבין.  אבל המאמץ הזה הופסק במידה רבה על ידי ממשלת נתניהו הראשונה.
  • מתאם בין פיתוח רשת המים לפיתוח רשת הביוב קיים רק בשנים האחרונות — בזמן ממשלת נתניהו השניה.

האמת שהנתונים של הלמ"ס קצת יותר מפורטים: לכל שנה, הם מפרטים כמה ק"מ צנרת התחילו להניח, וכמה ק"מ צנרת סיימו להניח.  הגרף לעיל תיאר את הממוצע של שני המספרים לכל שנה, וברוב השנים ההפרש בינהם אכן קטן.  אבל, מעשה שטן, החלטתי לבדוק גם את המספרים המצטברים.  במילים אחרות, האם כל הקילומטרים שהותחלו גם הסתיימו?  ואחרי כמה זמן?  אז הנה התוצאות:

pipes-acc

אז סך הכל הונחו כאן כ-40,000 ק"מ צנרת מים, בערך מספיק כדי להקיף את כדור הארץ.  ויש גם פער הולך וגדל בהשלמת צינורות — באופן מצטבר כבר 2500 ק"מ (!) של צינורות מים ו-1000 ק"מ של ביוב שהתחילו להניח ומאז הם בדרך.

עדכון: בגרסה המקורית של הפוסט כתבתי שאם אין ללמ"ס טעות בנתונים (וכבר היו מקרים מעולם) אז בשנת 1983 התחילו לבנות 1213 ק"מ, בדומה לשנים שכנות, אבל סיימו רק 72 ק"מ, בניגוד לשנים שכנות, והפער הזה נמשר עד היום.  אז במקום אחר מצאתי שאכן היתה להם טעות, והמספר הנכון הוא כנראה 972 ולא 72, וזה כבר סביר.  הגרף לעיל כבר מתוקן.

ועוד עדכון: בפוסט המקורי כתבתי גם שבאופן מצטבר על פני 4 השנים הראשונות של הנתונים, כלומר עד 1959, התחילו לבנות 4592 ק"מ של צינורות מים, אבל השלימו לא פחות מ-5321 ק"מ, ואת זה רק בן-גוריון יכול, או עוד טעות ברישום של הלמ"ס.  אז בררתי איתם ואכן גם זו היתה טעות ברישום.  וכתוצאה מהתיקון גדל הפער המצטבר בין ההתחלות לסיום.

מקורות

הנתונים האלה באים מלוח 22.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2014.

התיקון מפרסום בנושא בינוי לשנת 2011 ועוד אחד לשנת 2013.

מורשת בגין: מהפך!

אפשר היה לפספס את הרגע ההיסטורי הזה, אבל החודש מלאו 100 שנים להולדתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.  ואחרי קצת יותר משנה של איסוף נתונים אפשר לנצל אותם לראות מה המורשת שלו, מבחינת מה שהוא עשה למדינה תוך כוונה תחילה ומה היו הערכים שלאורם התנהל ואותם ביקש להנחיל.  מה שעולה מהנתונים ומההיסטוריה הוא לא פחות ממהפך — ולא רק במובן הפוליטי.

האירוע המרכזי שבזכותו זוכרים את בגין הוא כמובן השלום עם מצרים.  בגין החליט, בניגוד לעמדת מפלגתו ובוחריו, שהשלום חשוב יותר משלמות הארץ — ויתרה מזאת, היה מסוגל לממש את ההחלטה הזאת.  בכך ויתר על ריבונות (אם כי לא ממש בארץ ישראל) ופינה ישובים שהיו בלב הקונצנזוס.  אהבה גדולה אין פה, אבל באופן מפתיע אולי הסכם השלום הזה מתגלה כאחד הדברים היותר יציבים במזרח התיכון.  הוא התחיל תהליך ארוך ורב תהפוכות, רובן שליליות, שעוד לא הגיע לכדי מיצוי, אבל אפילו רק קיום התהליך גרם לשינוי מהותי במצב.

ההחלטה לחתום על הסכם השלום, ולהשלים את הנסיגה ופינוי הישובים גם לאחר רציחתו של סאדאת, מיוחדת בכך שהתקבלה כנראה מתוך שיקולים שהיו אמוציונאליים לפחות באותה מידה, ואולי אף יותר, ממה שהיו רציונאליים.  בגין שמע את משק כנפי ההיסטוריה באופן חד ברור, והשמירה על "עתיד ילדנו" היתה נר לרגליו.  שיקולים דומים עמדו מאחורי ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני שנבנה בעיראק.  הרגשנות הזו הייתה חלק ממנו וממורשתו.  היא משתלבת עם הצניעות שלו, ומוכיחה שבאמת היה אכפת לו מהעם והמדינה.  בגדול, במקרה שלו, נראה שזה הוכיח את עצמו.

השינוי המיידי והברור ביותר עם עליתו של בגין לשלטון ב-1977 היה הליברליזציה בכלכלה מבית מדרשו של שר האוצר שמחה ארליך.  התכנית הזו הובילה בסופו של דבר לאינפלציה שהגיעה בשיאה ליותר מ-400% בשנה ("הכלכלה הנכונה" המטיבה עם העם של שר האוצר יורם ארידור), ומאוחר יותר לתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ובהמשכה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת עד היום, כולל המאפיינים של הגבלת הוצאות, קידוש התחרות, וההפרטות, וכל זאת על חשבון הסוציאליזם והפטרנליזם.  זה טוב אולי לשמירה על האינפלציה, אבל מוביל גם להקטנת שרותים ולעלית פערים, ואחרי אפקט מצטבר של 25 שנה, למחאה חברתית.

inf-begin

תוצאה אפשרית של המהפך בגישה הכלכלית הוא השינוי בצמיחה.  עד תחילת שנות ה-70 הצמיחה היתה לרוב בטווח של 7-15% לשנה.  אמנם לא תמיד — היו מיתונים עמוקים בשנים 1953-4 ו-1966-7, אבל אחריהם הצמיחה התחדשה ובגדול.  אבל מהמיתון שהתחיל ב-1973 לא הייתה התאוששות כזו (ואולי זה תרם גם לנצחונו של בגין בבחירות), ומאז נדיר שהצמיחה מגיעה לכדי 7% בשנה (ובדי הרבה מקרים היא קרובה לקצב גידול האוכלוסיה, כך שאין בעצם צמיחה לנפש).  הדגש עבר מהשקעה ארוכת-טווח בבנית המדינה לאמון בשוק החופשי, שמטבע הדברים מתאפיין בראיה קצרת-טווח יותר ובהתמקדות בעשית רווחים.

growth-begin

בניגוד לצמיחה שירדה, מה שעלה הוא הפטורים מגיוס לחרדים.  בגין הכניס את החרדים לממשלה וביטל את ההגבלה על מספר הפטורים, וכתוצאה יצר מצב בו החרדים עזבו את שוק העבודה ואת ההשתלבות בחברה כדי להסתגר בישיבות ולהתחמק מגיוס.  במקביל גיוס בנות הדרדר לחלוטין (הגרף הוא רק על בנים).  שנות דור מאוחר יותר קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לסובב לאחור את התהליך ההרסני הזה.

torato-pct-begin

עדכון: עוד דבר שבגין אולי לא יזם אבל נתן לו דחיפה משמעותית הוא מבצע ההתנחלויות.  בדיעבד ניתן לומר שמפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת כיום עוצבה במידה רבה על ידי ממשלת בגין.  את הנתונים ניתן לראות בפוסט הזה.

ונסיים בעוד רכיב מהותי במורשת בגין, שמתייחד בעיקר בכך שממשיכי דרכו נוטים להתעלם ממנו ואפילו לפעול באופן בוטה כנגדו.  בגין ראה במדינה ערך עליון.  הוא היה דמוקרט בנשמתו, האמין בכנסת, בבתי המשפט, ובבוחרים, והתנגד באופן נחרץ לאלימות נגד המדינה או לפגיעה במוסדותיה.  הוא היה בעצם שותף לבן-גוריון בהקמת המדינה, בכך שלא איפשר לשום ניצוץ (או אפילו פיצוץ, כמו בפרשת אלטלנה) לגרום להתלקחות מלחמת אחים.  הוא שרת באופוזיציה במשך 29 שנים, לעיתים תוך מחלוקות קשות ביותר ואפילו שנאה למפא"י ולמדיניות הממשלה, אבל תמיד במסגרת הדיון הפרלמנטרי.  אם יש משהו במורשת בגין שראוי במיוחד להעלות על נס כיום, זה הדבר.  חבל שזה לא מובן מאליו.

אינפלציה

כדי להבין את האובססיה של קברניטי המשק עם האינפלציה, צריך להכיר את ההיסטוריה.

inf

כשהליכוד עלה לשלטון ב-1977, הוא כלל את התנועה הליברלית.  שר האוצר ארליך, ביחד עם ראש הממשלה בגין, הנהיג רפורמה כלכלית מקפת מתוך אמונה בכלכלת שוק חופשית.  מעבר לוויכוח הבסיסי על רמת המעורבות הממשלתית הרצויה במשק, המהלך סבל ממזל רע: משבר הנפט העולמי כתוצאה מהמהפכה באירן, מלחמת לבנון, ומשבר וויסות מניות הבנקים כולם תרמו לרמת אינפלציה שהגיעה בשיאה ליותר מ-400% בשנה.  כלכלת הבחירות שהונהגה על ידי שר האוצר יורם ארידור תחת השם "כלכלה נכונה" התבססה על הסרת מגבלות נוספת, והחמירה את המצב.

האינפלציה הדוהרת נבלמה לבסוף על ידי שר האוצר מודעי וראש הממשלה פרס שהפעילו תכנית לייצוב המשק שבבסיסה פיקוח קפדני על המחירים.  ירידת מחירי הנפט בעולם סייעה למהלך.

מאז, כל ממשלות ישראל מנהלות מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שאחת ממטרותיה העיקריות לצמצם את האינפלציה.  בפרט ניתן לראות הצלחה בשמירה על אינפלציה נמוכה למרות עלית מחיר הנפט בשנים האחרונות.

מקורות

נתוני האינפלציה מבוססים על חישוב השינוי היחסי של מדד המחירים לצרכן המפורסם ע"י הלמ"ס — לוחות 13.2 ו-13.3 בשנתון הסטטיסטי לישראל 2011.

מחירי הנפט הם מתוקנים לאינפלציה ונלקחו מ http://inflationdata.com/inflation/inflation_rate/historical_oil_prices_table.asp

נתונים על ממשלות ישראל מאתר הכנסת.

עדכון: החלפתי את נתוני האינפלציה על פי ממוצעים שנתיים לנתוני אינפלציה מדצמבר של שנה אחת עד דצמבר של הבאה, כי אלה הנתונים המקובלים יותר.

%d בלוגרים אהבו את זה: