ארכיון תג: או"ם

כ"ט בנובמבר – עידכון

עדכון לרשומה מלפני כמה חודשים אודות הפניה של מחמוד עבאס לאו"ם, בעקבות ההצבעה שאישרה את קבלתה של פלסטין כמדינה משקיפה.  ההיסטוריה כמובן לא השתנתה, אבל שווה בכל זאת לעדכן את הגרף עם ההתפתחויות האחרונות:

pal_diprec

נקודה חשובה היא כמה מדינות בעצם תומכות בפלסטין.  תוצאות ההצבעה היו 138 בעד, 41 נמנעות, 9 נגד, ו-5 שלא השתתפו.  אבל בגרף שלנו סך התומכות בפלסטין מגיע לכדי 157.  מה פשר ההבדל? ומה מהספר הנכון?

אז ככה.  הגרף מציין את כל המדינות שהצהירו על הכרה במדינה פלסטינית לאורך השנים, ובנוסף אלה שהצביעו בעד קבלת פלסטין כמדינה משקיפה בהצבעה הנוכחית.  ההצבעה הזאת מדגימה תמיכה גורפת מצד מדינות אירופה שלא היתה קיימת קודם.  בפרט, 25 המדינות שנוספו לרשימה הן ארמניה, אוסטריה, בלגיה, אריתריאה, פינלנד, צרפת, יוון, גרנדה, אירלנד, איטליה, ג'מיקה, יפן, ליכטנשטיין, לוקסמבורג, מקסיקו, מיאנמר, ניו-זילנד, נורווגיה, פורטוגל, איי שלמה, דרום סודן, ספרד, שבדיה, שוויצריה, טרינידד-טובאגו, וטובאלו.  מצד שני, היו מדינות שהביעו בעבר הכרה בפלסטין, אבל נמנעו בהצבעה משיקולים שונים, למשל חוסר תמיכה בצעד חד-צדדי העלול לפגוע בתהליך השלום.  היתה גם מדינה אחת — צכיה — שהביעה תמיכה בפלסטין אבל הצביעה נגד.

המנעויות כתוצאה מהסתיגות מצעד חד-צדדי של הפלסטינים יכולה להחשב כהצלחה מסוימת של ישראל.  אבל אין להתעלם מהסחף המשמעותי בתמיכה בעמדת ישראל, כשכיום כבר 81% ממדינות העולם תומכות ומכירות בפלסטין, כולל רוב מכריע של מדינות המערב.  החלק העצוב במיוחד הוא שישראל נגררת בתגובות בטן אחרי האירועים, במקום לנסות למנף אותם כדי לבסס הכרה בעמדות הישראליות.  מזה זמן רב ברור שהתמיכה הבינלאומית בפלסטינים גוברת, ויש להניח שגם הכרה בהם כמדינה חברה מלאה באו"ם אינה רחוקה (או לפחות נסיון להכרה כזו, שעלול להתקל בווטו אמריקאי).  ברור גם שההצהרות הישראליות על צעדי ענישה כגון הגברת הבניה בהתנחלויות אינן זוכות לאהדה בלשון המעטה.  התוצאה היא שהפלסטינים מקבלים הכרה בינלאומית במדינתם מבלי שידרשו לתת משהו בתמורה.  יש מקום להניח שקיום משא ומתן אמיתי בשנות ה-90 המאוחרות, במקום התמקדות במיסמוס הסכמי אוסלו, היה מצליח לחלץ ויתורים ממשים בתמורה להכרה שהם מקבלים כעת בחינם.

ומה בעצם כתוב בהחלטה עצמה? הנוסח המלא קצת ארוך, אבל הנה כמה נקודות.

  • יש כשלושה עמודי מבוא המפרטים את הרקע, ולאחריהם סעיפי ההחלטה עצמם.  במסגרת המבוא יש איזכור של רשימה ארוכה של החלטות קודמות, אבל היא לא כוללת את החלטה 194 שעוסקת בחזרת הפליטים באופן ישיר אלא רק דרך התיחסות אליה בהחלטות אחרות.
  • הסעיף הראשון בהחלטה עצמה מציין את הזכות של הפלסטינים להקים מדינה עצמאית בשטחים הכבושים מאז 1967. ניתן לפרש זאת כמדינה המוגבלת לשטחים אלה אך לא בהכרח מכסה את כל השטח.
  • סעיף 3 מביע תקווה שמועצת הביטחון של האו"ם תתיחס בחיוב לבקשה הפלסטינית להתקבל כחברה מלאה.  משמעות הדבר שכל המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, כולל מדינות אירופה, אכן תומכות בהכרה מלאה במדינת פלסטין ולא רק במעמד המשקיפה.
  • סעיף 4 מציין בפירוש שהפתרון הרצוי הוא שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום ובטחון.  הגלולה המרה מבחינת ישראל היא הציון המפורש שהמדינה הפלסטינית צריכה להיות רציפה, כלומר לא מחולקת לשני חלקים שאין קשר ישיר בינהם.  מצד שני ישראל יכולה לשמוח על כך שאין חיוב של קוי 1967 כמו שהם, אלה רק קביעה שהם יהיו הבסיס לגבול.
  • בניגוד להחלטות קודמות רבות המצוטטות במבוא, בהחלטה הזו אין התיחסות להתנחלויות, ובפרט אין התיחסות ספציפית לכך שגם הבניה במזרח ירושלים נחשבת התנחלות ואינה מוכרת.
  • בתור קוריוז ניתן להזכיר שהצעת ההחלטה פותחת בהדגשת החשיבות של זכויות האדם והאפשרות להגדרה עצמית —  מתאים מאוד לחלק לא קטן מהמדינות הרשומות כמגישות ההצעה, למשל אירן, עירק, סוריה, וטורקיה הידועות בתמיכתן בזכות ההגדרה העצמית של הכורדים, או אפגניסטן, ערב הסעודית, פקיסטן, תימן ועוד המובילות את העולם בהקשר של זכויות נשים.

מקורות

רוב הנתונים זהים לרשומה הקודמת.

תוצאות ההצבעה באו"ם והנוסח המלא של ההחלטה מאתר האו"ם.

מודעות פרסומת

הכרה בישראל

בהקשר של המאמץ הפלסטיני לזכות בהכרה בינלאומית, מעניין גם לעקוב אחרי ההכרה בישראל.  המדד הפשוט ביותר הוא מספר המדינות בעולם המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

רוב המדינות שהיו חברות באו"ם באותה תקופה מיסדו יחסים דיפלומטיים על ישראל סמוך להקמתה ב-1948.  עליה נוספת במספר המדינות המקיימות יחסים עם ישראל נרשמה בשנות ה-60, ומשקפת מאמץ של משרד החוץ לרקום קשרים עם מדינות אפריקה המשתחררות.  אבל קשרים אלה אבדו במידה רבה בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 ועוד יותר מכך מלחמת יום כיפור ב-1973.  סמוך לאחר מכך העביר האו"ם את ההחלטה המשווה את הציונות עם גזענות. הקשרים הדיפלומטיים שנותקו התחדשו רק עם התקדמות תהליך השלום, ובפרט וועידת מדריד ב-1991 והסכם אוסלו ב-1993.  מאז לא נרשמו עוד שינויים משמעותיים במספר המדינות בעולם המקיימות יחסים עם ישראל.

מדד אפשרי נוסף הוא מספר המדינות המכירות בירושלים כבירת ישראל, כפי שהוא משתקף במספר השגרירויות הנמצאות בירושלים.  מספר זה היה תמיד נמוך ביותר, ואפילו מעט השגרירויות שהיו בעיר עזבו אותה בעקבות העברת חוק ירושלים בשנת 1980.

היבט מעניין במיוחד הוא כמובן הקשר בין ישראל לעולם הערבי.  ב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, התקיימה וועידת חרטום שבין החלטותיה שללה שלום עם ישראל, הכרה בישראל, ומשא ומתן עם ישראל.  אך ב-1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים, ב-1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן סמוך לאחר חתימת הסכם אוסלו, וב-2002 פורסמה יזמת השלום הסעודית המציעה סיום כולל לסכסוך ושלום עם כל מדינות ערב.  כמו כן התקיימו קשרי מסחר גלויים עם כמה מנסיכויות המפרץ.

מנגד, קיימות אינדיקציות לערעור מעמדה הבינלאומי של ישראל שעדיין לא באות לידי ביטוי ברמה של יחסים דיפלומטיים — בעיקר בהיבטים של דעת קהל שלילית ופעולות חרם שונות.  היבטים אלה מחייבים איסוף נתונים נפרד.

מקורות

הנתונים אודות מדינות המקיימות קשרים עם ישראל באים בעיקר מוויקיפדיה, ובפרט  http://en.wikipedia.org/wiki/Foreign_Relations_of_Israel  ו- http://en.wikipedia.org/wiki/International_recognition_of_Israel.

הנתונים על עזיבת שגרירויות את ירושלים מוויקיפדיה  http://en.wikipedia.org/wiki/Positions_on_Jerusalem.  לגבי הקמת השגרירויות בירושלים, ההנחה היא שהן הוקמו מיד עם כינון הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות.

הנתונים אודות מספר המדינות החברות באו"ם מאתר האו"ם  http://www.un.org/en/members/index.shtml.

הנתונים אודות ממשלות ישראל מאתר הכנסת.

מחמוד עבאס והאו"ם

ב-23.9.2011 פנה מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, למזכ"ל האו"ם בבקשה לקבל הכרה במדינת פלסטין.  עוד לפני כן החלו מדינות שונות להצהיר על תמיכתן במהלך הזה ועל הכרתן בפלסטין.  אבל עד כמה ההכרה הזו גורפת?

הכרה במדינת פלסטין

ראשית, תזכורת טריוויאלית: האו"ם החליט כבר על הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל במסגרת תכנית החלוקה שהתקבלה ב-29.11.1947 (החלטה 181 של העצרת הכללית).  המדינה הזו לא הוקמה כי הערבים היו עסוקים מדי בלנסות מנוע את הקמת מדינת ישראל.  מאז 1948 מספר המדינות החברות באו"ם גדל פי יותר מ-3.  עד מלחמת ששת הימים ב-1967 שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה היו בשליטה ערבית, אבל לא הוקמה בהם מדינה פלסטינית.

עוד תזכורת: ערפאת הכריז כבר על מדינה פלסטינית ב-15.11.1988, בזמן האינתיפדה הראשונה.  לאחר הכרזה זו, יותר ממחצית המדינות החברות באו"ם — 91 בסך הכל — הכירו במדינת פלסטין.

בתקופה 1990 עד 2009 עוד 21 מדינות הכירו במדינת פלסטין.  בגל האחרון הקשור לבקשת ההכרה של עבאס התווספו עוד 20 מדינות המכירות בפלסטין, וכיום 68% מהמדינות החברות באו"ם מכירות בפלסטין.  המרווח הקבוע בין גרף המדינות המכירות בפלסטין והגרף של מדינות המכירות גם בישראל מצביע על כך שהגידול הוא במדינות שמכירות גם בישראל.  כמעט כל המדינות שלא מכירות בישראל הכירו בפלסטין כבר ב-1988.  היוצאות מהכלל הן לבנון וסוריה, שהכירו בפלסטין רק ב-2008 ו-2011, בהתאמה.

התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית גדלה עם השנים בלי קשר לויתורים כלשהם מצד הפלסטינים כלפי ישראל.  בהסכם קמפ-דיוויד ב-1978 הוסכם על שאיפה לכונן אוטונומיה פלסטינית תוך 5 שנים.  באותה תקופה הקמת מדינה פלסטינית עוד לא היתה מובנת מאליה בזירה הבינלאומית, ולגדה המערבית היה קשר עם ירדן שנותק רק ב-1980.  שיחות מדריד ב-1991 כבר נערכו לאחר הצהרת העצמאות של ערפאת, כשיותר מחצי מהחברות באו"ם כבר הצהירו על תמיכתן במדינה פלסטינית.  הסכם אוסלו מ-1993 כלל הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף והוביל לכינון הרשות הפלסטינית, אבל לא ציין מפורשות את ההקמה של מדינה פלסטינית כחלק מפתרון הקבע של הסכסוך.  הכרה במדינה פלסטינית כחלק מפתרון הקבע לסכסוך כלולה במתווה בוש מ-2002.  קבלת מתווה בוש ע"י ראש הממשלה שרון מעידה אם כן על הכרה במשתמע ברעיון של מדינה פלסטינית גם מצד ישראל, ושרון גם אמר זאת במפורש למשל בעת הדיון על ההתנתקות מרצועת עזה.  החזון של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל מוזכר גם בהחלטה 1397 של מועצת הבטחון של האו"ם בנוגע לאינתיפדה השניה.  כיום התפיסה שמדינה פלסטינית תהיה חלק אינטגראלי מסיום הסכסוך מקובלת על כל הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות שעוד לא הצהירו על הכרה במדינת פלסטין.

מקורות

הנתונים אודות תאריכי ההכרה בפלסטין נלקחו ברובם מוויקיפדיה  http://en.wikipedia.org  /wiki/International_recognition_of_the_State_of_Palestine

הנתונים אודות חברות באו"ם נלקחו מאתר האו"ם  http://www.un.org/en/members/index.shtml

הנתונים על ממשלות ישראל מאתר הכנסת.