ארכיון קטגוריה: תאורי

החיים והזבל

ארגון אדם טבע ודין פרסם את דו"ח הפסולת, עם נתונים על הזבל שלנו תוך פירוט של ערים ורשויות מקומיות.  הנתונים באים ברובם מפרופילים של הרשויות המקומיות של הלמ"ס.  אז הלכתי לנבור בנתונים ולצייר מהם גרפים.

הגרף הראשון בודק את הקשר בין יצור זבל לבין עושר.  ההנחה היא שמקומות יותר עשירים מייצרים יותר זבל, אבל בדו"ח של אדם טבע ודין אומרים שזה לא תמיד כך כי במקומות יותר עשירים יש גם יותר מיחזור ומודעות לסביבה, מה שגורם לצמצום כמות הזבל.  אז מה משפיע יותר?

הציר האופקי בגרף מראה הכנסה ממוצעת, תוך שקלול ההכנסות של שכירים ועצמאים בכל עיר.  הציר האנכי מראה את כמות הזבל הממוצעת לתושב, בק"ג ליום.  כל עיר מיוצגת על ידי דיסקית.  הגודל של הדיסקית משקף את כמות הזבל הכוללת שמייצרים בעיר בכל יום בטונות.  זה המכפלה של הזבל לתושב כפול מספר התושבים. החלק הירוק בהיר מייצג את מה שממחזרים.

trash-pp

אז הנתונים אכן מראים צרוף של שני אפקטים: בחלק השמאלי, בטווח של הכנסות ממוצעות של 4,000-10,000 שקלים, יש מתאם בין עלייה בהכנסות לעלייה ביצור הזבל.  אבל בחלק הימני, כשההכנסה הממוצעת גבוהה מ-11,000 שקלים, יש מגמה הפוכה: ככל שההכנסות גבוהות יותר, יצור הזבל יורד.  מבחינת הפחתת כמות הזבל, המקומות שהכי כדאי להשקיע בהם הם תל-אביב ואילת.  בתל-אביב מייצרים המון זבל, צרוף של אוכלוסייה גדולה שכל אחד מהם מייצר די הרבה זבל.  באילת האוכלוסייה כמובן הרבה יותר קטנה, אבל קצב יצור הזבל עצום.  עדכון: בשני המקרים הנתונים קצת מטעים — האוכלוסייה האפקטיבית שמייצרת זבל הרבה יותר גדולה מהאוכלוסייה הרשומה שגרה בעיר. בשתי הערים יש המון תיירים, ובתל-אביב גם אנשים שעובדים בעיר וגרים בערים מסביב.

הגרף הבא מראה את הקשר בין הכנסה למיחזור: האם מי שעשירים יותר גם ממחזרים יותר?  התשובה היא שיש פיזור גדול מאוד של הערים השונות.  אמנם יש מתאם בין הכנסה למיחזור, אבל הוא חלש.  ובפרט, אחת הערים שבהן ממחזרים הכי הרבה היא לא אחרת מאשר ירושלים.  וזה במיוחד משמעותי כי זו העיר הכי גדולה.  גם בערים החרדיות העניות מודיעין עילית ובני-ברק ממחזרים יחסית הרבה.

recyc

מקורות

הנתונים באים מגליון אקסל גדול של הלמ"ס שמספק נתונים על מגוון גדול של מאפיינים של רשויות מקומיות. אני השתמשתי כאן רק בנתונים על עיריות, ולא כללתי רשויות מיקומיות ואיזוריות.  הנתונים לגרפים הם נתוני פסולת מוצקה (פסולת ביתית, פסולת מסחרית, וגזם), נתוני שכר, ונתוני אוכלוסייה.

מודעות פרסומת

אפשר ללמוד לשתף פעולה?

מבחני פיזה מפורסמים במדידת יכולת הקריאה, היכולת המתמטית, וההבנה במדעים.  עשרות אלפי תלמידים מעשרות מדינות נבחנים בנושאים האלה כל 3 שנים.  את התוצאות של תלמידי ישראל במבחנים האלה סקרתי בעבר (התוצאות של המבחן האחרון, ב-2018, עוד לא פורסמו).

אבל בכל מבחן יש גם נושא נוסף שמתחלף כל פעם.  ב-2012 הנושא הנוסף היה "פתרון בעיות".  הכוונה לא הייתה לפתרון בעיות אבסטרקטיות, אלא יותר לכישורי חיים.  למשל לתכנן מסלול נסיעה בעזרת מפה, או לקנות כרטיסי רכבת ממכונה אוטומטית.  גם על זה כבר כתבתי בעבר.

הנושא הנוסף במבחן של 2015 היה המשך של נושא פתרון הבעיות: הוא היה פתרון בעיות שמחייבות שיתוף פעולה. לזה מוקדש הפוסט הנוכחי.

איך בכלל אפשר למדוד שיתוף פעולה?  הרי בהגדרה שיתוף פעולה מחייב יותר מאדם אחד, אבל רוצים להגדיר מבחן הוגן שבו כל תלמיד נבחן בנפרד.  הפתרון שאנשי פיזה הגו הוא לספק סביבת עבודה ממוחשבת, שבה כל תלמיד מנהל אינטראקציה עם 2 סוכנים ממוחשבים (בוטים) שמדמים תלמידים אחרים.  הסוכנים הממוחשבים מתנהגים תמיד באותה צורה, ובאופן כללי המצבים ששלושתם מגיעים אליהם הם גם תמיד זהים, וכך אפשר לראות איך כל תלמיד בפני עצמו מגיב ומה הוא מנסה לעשות עם ה"שותפים" שלו.

תסריט לדוגמה הוא שיש קבוצות של 3 תלמידים שמשתתפים בתחרות ידע.  התחרות מתבצעת באמצעות מערכת ממוחשבת, שבה ניתן למצוא מידע, לענות על שאלות, ולתקשר אחד עם השני.  ההוראות הראשוניות הן שהתחרות תתחיל עוד מעט, ובינתיים התלמידים יכולים לתקשר בצ'אט דרך המחשב.  מכאן מתחילה מסכת של אינטראקציות, שבה שני ה"שותפים" מביעים דעות על המצב או מה אפשר לעשות ולתלמיד הנבחן יש בכל פעם 4 אפשרויות תגובה.  המבחן הוא בעצם עד כמה הוא בוחר בתגובות שמקדמות שיתוף פעולה — להציע שהם ידברו על איך להצליח במשימות, להציע לחלק את השאלות ביניהם, לפשר בין שני האחרים כשהם "מתווכחים", להסכים להתפשר בעצמו, לנסות לגרום להם לעשות מה שהסכימו עליו, וכו'.  לתשובות על שאלות הידע עצמן אין משמעות ומתעלמים מהן.

כמו במבחני פיזה האחרים, גם כאן יש ניקוד לכל בחירה והגדרה של רמת הצלחה כפונקציה של הניקוד המצטבר.  בסך הכל יש 4+1 רמות:

  • תלמידים ברמה 4 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות שמחייבות שיתוף פעולה הדוק.  הם מודעים לדינמיקה הקבוצתית ונוקטים בפעולות כדי לודא שכולם מבצעים את חלקם כפי שסוכם מראש.  הם מבינים מכשולים ונוקטים ביוזמה כדי להתגבר עליהם כקבוצה.
  • תלמידים ברמה 3 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות, שפתרונן מחייב אינטגרציה של ידע לאורך מספר שלבים.  הם מסוגלים לארגן את הקבוצה ולבקש מידע מחברי קבוצה שונים, ולעזור בישוב חילוקי דעות.
  • תלמידים ברמה 2 יכולים לתרום לפתרון משותף של בעיות ברמה בינונית.  הם מתקשרים עם חברי קבוצה אחרים בנוגע ללתכנית הפעולה, ומנדבים מידע שנמצא ברשותם.  הם עוזרים לקבוצה ככלל לגבש תמונה של מי יודע מה ואיך להתקדם.
  • תלמידים ברמה 1 יכולים לפתור בעיות פשוטות שלא מחייבות הרבה שיתוף פעולה.  הם נוטים להתמקד בחלק שלהם של הבעיה, ויכולים לספק מידע מבוקש.
  • תלמידים ברמה 1> הם כאלה שאין להם שום נטיה לשיתוף פעולה.  זה כולל למשל את אלה שבכלל לא נכנסו לצ'אט מלכתחילה.

ההשוואה בין המדינות השונות היא השוואה של התפלגות התלמידים בין הרמות האלה, כפי שמוצג בגרף הבא.  כל מדינה מיוצגת על ידי עמודה אופקית המחולקת ל-5 מקטעים, לפי אחוז התלמידים בכל רמה.  העמודות מיושרות לפי הגבול בין רמה 1 לרמה 2.  כך ניתן לראות בקלות את אחוז התלמידים ברמה 1 ומטה ולעומתם את אחוז התלמידים ברמה 2 ומעלה.  האורך הכולל של כל עמודה הוא כמובן 100%.

pisa-collab-prob-solv

המדינה המובילה היא יפן, עם 10% ברמה 1 ומטה ולא פחות מ-90% ברמה 2 ומעלה.  בקצה השני תוניסיה סוגרת את הרשימה עם 84% מזעזעים ברמה 1 ומטה ורק 16% ברמה 2 ומעלה.  ישראל בתחתית המדינות המערביות, עם 42% ברמה 1 ומטה (מתוכם 11% ברמה 1>) ו-58% ברמה 2 ומעלה (מתוכם רק 5% ברמה 4) — דומה ליוון, באופן משמעותי מעל טורקיה, אבל מתחת לרוסיה, איטליה, צרפת, ספרד, ובכלל באופן משמעותי מתחת לממוצע מדינות ה-OECD.

מעבר להשוואה הבסיסית בין מדינות, דו"ח התוצאות מספק עוד מגוון גדול של ניתוחים ונתונים.  אולי המעניין ביותר הוא הפער בין בנים לבנות.  בכל הארצות שנבדקו בנות קיבלו ציונים גבוהים באופן מובהק מהציונים של הבנים.  ההפרש בישראל הוא קצת יותר קטן מהממוצע, אבל עדיין משמעותי.  בקיצור, בנות אכן נוטות יותר לתקשר ולשתף פעולה מבנים.

תחום אחד שבו ישראל מובילה בהפרש גדול על כל המדינות האחרות הוא בשונות, כלומר בפערים בין התוצאות שהתקבלו בבתי ספר שונים.  באופן כללי, רוב השונות בין תוצאות של תלמידים במדינות ה-OECD היא בין תלמידים שונים באותם בתי ספר (75% מהשונות), ורק חלק קטן יותר ניתן ליחס להבדלים בין בתי ספר (24%).  בישראל השונות בין תלמידים באותו בית ספר היא קצת יותר נמוכה (כ-69% מהשונות הכללית ב-OECD), אבל השונות בין בתי ספר הרבה יותר גדולה (כ-53% מהשונות הכללית).  לתוצאה הזו יש קורלציה גבוהה עם השונות בציונים במבחני הקריאה, המתמטיקה, והמדעים.  במילים אחרות, חלק גדול מהשונות מוסבר על ידי השונות בציונים במבחנים האלה, והוא לא יחודי לנושא שיתוף הפעולה בפתרון בעיות.

עוד נושא שעליו יש נתונים הוא הקשר בין הביצועים לבין מצב סוציו-אקונומי.  כפי שניתן לצפות, ככל שהמצב הסוציו-אקונומי יותר נמוך יש יותר תלמידים ברמות 1> או 1, ופחות ברמה 4.  אבל בישראל התוצאות האלה הרבה יותר קיצוניות מאשר בממוצע ה-OECD.  במיוחד מדאיג שאפילו ברבעון העליון אצלנו יש כ-30% שרמת שיתוף הפעולה שלהם היא ברמות 1> או 1 — כמעט כפול מהממוצע ב-OECD.  אז התירוץ המקובל שבניכוי חרדים וערבים מצבנו יופי לא מתקבל כאן.

collab-socioecon

מקורות

כרך V של תוצאות מבחן פיזה 2015, טבלאות V.3.1, V.4.1, V.4.3, ו-V.4.8.

עידכונים מהכנסת

הבחירות האחרונות מצדיקות עידכון של כמה גרפים שפורסמו פה בעבר.  המקורות כמו בפוסטים המקוריים (בקישורים).

  1. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת נפל בבחירות של 2001, וב-2015 נראה היה שהוא במגמת התאוששות. הבחירות האחרונות מראות שלא היא.
    vote
  2. המפלגות החרדיות הגדילו את כוחן יחסית לכנסת הקודמת. אבל כלל המפלגות הדתיות ביחד קיבלו בדיוק אותו מספר כסאות. זה כמובן מושפע מכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה הפעם, ושיחד לא עברה את אחוז החסימה בפעם שעברה.
    haredi-mk
  3. מספר חברי הכנסת הערבים ירד באופן משמעותי יחסית לשיא שנרשם בכנסת הקודמת. יש להניח שזה קשור לאחוז ההצבעה הנמוך במגזר.
    arab-mk
  4. עכשיו זה רשמי וסופי: בכנסת ה-20 היו בהפרש ניכר הכי הרבה הצעות חוק, שאין בינן לבין חוקים ולא כלום.
    prop-law
  5. לכאורה לא קשור אבל לדעתי בעצם מאוד קשור: החשיפה לעיתונות ממשיכה במסלול התרסקות. בשנתיים הקודמות זה היה רק ישראל היום וידיעות; עכשיו זה כל העיתונים בלי יוצא מהכלל.
    exp-tot

 

חרדים להשכלה

[גרסה ארוכה יותר של הפוסט הזה, עם רקע היסטורי, הופיעה בבלוג בדה-מרקר. הרקע הופיע כבר בפוסטים קודמים כאן, ונוגע לתעסוקת חרדים וללימודים וקבלת תעודת בגרות.]

דוח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר כולל פרק על התכניות של ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה) למשוך חרדים ללימודים אקדמיים.  הרעיון הוא שלימודים אקדמיים מבטיחים תעסוקה מתגמלת יותר, אז אם הרבה חרדים ילמדו הם יחלצו ממעגל העוני, וגם ישתלבו בחברה הכללית.  בינתיים התכניות האלה לא ממש ממריאות כפי שהות"ת קיוותה.  ויש גם התנגדות מצד אקדמאים שלא מוכנים ללימודים בהפרדה מגדרית.  (גילוי נאות: גם אני הייתי מעורב במאבק הזה.)

המבקר ממקד את הביקורת שלו במימוש עד כה של תכנית מיוחדת לשילוב חרדים בהשכלה הגבוהה, שנועדה לפעול בשנים 2011-2022  בתקציב של 1.7 מיליארד שקלים.  זה כולל תכנית חומש ראשונה בשנים 2011-2016, ותכנית שנייה שאמורה הייתה להתבסס על תוצאות התכנית הראשונה ופועלת כעת.

הדו"ח לא כולל הרבה נתונים, ובכל זאת היו כאלה שתפסו את עיני.  ראשית, היו שם כמה נתונים על נשירה. רציתי לצייר גרף שימחיש את אחוז הנשירה, אבל להערכתי זה פשוט לא יהיה אחראי. אחד מממצאי הביקורת הוא שמל"ג ו-ות"ת לא דואגות לאיסוף נתונים מסודר וכתוצאה גם לא מבססות את התכניות שלהן על נתונים סדורים. דו"ח המבקר מצטט לכן כמה נתונים ספורדיים שנמצאו, שמתייחסים לשנים שונות ומסגרות שונות ופלחי אוכלוסייה שונים, אבל אי אפשר באמת לתת תמונה מלאה.  ובכל זאת הנה שלוש דוגמאות להמחשה:

  • אצל החרדים 46% מהגברים ו-28% מהנשים שהתחילו ללמוד ב-2009 לא סיימו עד 2016. אצל יהודים לא חרדים המספרים הם 20% ו-12% – פחות מחצי.
  • הנשירה של תלמידים חרדים בשנים 2012-2015 מהמכינות שנועדו להכין אותם ללימודים אקדמיים הייתה 55% אצל הגברים ו-35% אצל הנשים.  לפני הפעלת התכניות לעידוד השתלבות החרדים בהשכלה הגבוהה המספרים היו 48% אצל הגברים ו-39% אצל הנשים – התכניות לא גרמו להבדל מהותי, ולאו דווקא הועילו בכלל.
  • כ-24% מהחרדים שלמדו לתואר ראשון בשנת התשע"ה נשרו במעבר לשנה הבאה, לעומת כ-8% אצל  יהודים לא-חרדים.

המבקר מונה שלוש בעיות הגורמות לאחוז הנשירה הגבוה:

  • חוסר רקע, המתבטא בחוסר לימודי ליבה וקבלה בלי סינון (בגרות או פסיכומטרי).
  • חוסר הרגלי למידה מתאימים. לימודי הקודש החרדים אינם כוללים הגשת עבודות או עמידה בבחינות.
  • הגעה ללימודים בגיל גבוה יותר כשצריך כבר לטפל במשפחה עם ילדים.

התגובה של הות"ת לבעיות האלה מאלפת.  תכנית החומש הראשונה כללה יעדים מוגדרים לעלייה של מספר הסטודנטים החרדים. אבל היעדים האלה לא מולאו. בטיוטת התכנית השנייה לא נקבו ביעדים מספריים מוגדרים, אבל לאחר שנשמעה על כך ביקורת נקבע יעד שאפתני של 19,000 סטודנטים חרדים לשנת תשפ"ב. כדי להתקרב ליעד הזה ות"ת נקטה באמצעים שונים כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, אפילו אם הצעדים האלה סתרו את המדיניות המומלצת.

דו"ח מבקר המדינה מספק דוגמה מרשימה לכך.  בין ההמלצות החשובות של הצוות המקצועי הייתה ההמלצה לשים דגש על הכשרת מורים חרדים גברים למקצועות ליבה, כי יש מחסור במורים כאלה באותם מוסדות שכן מלמדים לימודי ליבה. נשים אינן יכולות ללמד את הבנים החרדים, ומורות יש די והותר, ולכן הומלץ לא לעודד נשים ללמוד הוראה.  אבל ות"ת הפכה את ההמלצה ואיפשרה לנשים לקבל מלגות שקודם לכן יועדו רק לגברים.  בנוסף, הופנו מלגות לעידוד לימודי השלמה: תכנית מקוצרת שבה מי שקבלו תעודת הוראה מסמינר מקבלים תואר אקדמי.  המהלכים האלה הגדילו את מספר החרדיות שלמדו הוראה.  אבל כשהן סיימו ללמוד, לא הייתה להן עבודה: כפי שהגרף הבא מראה, רק 14% מהחרדים בוגרי המוסדות להכשרת עובדי הוראה (לא רק מכללות אקדמיות אלא גם סמינרים לא אקדמיים) מצאו עבודה בהוראה, לעומת יותר מ-50% במגזרים אחרים. במילים אחרות, כדי לנסות לעמוד במדד של ייצור יותר בוגרים, שילמו מחיר של חוסר יעילות קיצוני ויצירת בוגרים שאין להם אופק תעסוקתי – בניגוד גמור למטרה המקורית של כל התכנית.  וחלק מזה היה על חשבון עידוד גברים להיות מורים למקצועות ליבה, שהם החסם האמיתי ובהם יש חוסר.

seminars-work

הרוחב של העמודות בגרף משקף את מספר הלומדים בכל זרם חינוכי, וזו לא טעות: המספר הגדול ביותר הוא בזרם החרדי.  והשטח האפור בהיר, שמייצג את אלה שלא מצאו עבודה בהוראה שנתיים אחרי סיום הלימודים, מייצג לא פחות מ-24,416 בוגרים.  לפי הנתונים שמבקר המדינה אסף, בכל שנה יש 6500 חרדיות שמסיימות את לימודי ההוראה, למרות שמערכת החינוך החרדית צריכה לא יותר מ-1500 מורות חדשות.

דו"ח המבקר מכיל גם סעיפים על כשלים נוספים של מל"ג ו-ות"ת בניהול ופיקוח על התכניות לעידוד השכלה גבוהה לחרדים.  אחד מהם עוסק בחוסר הפיקוח המספיק על איכות התכניות. מסתבר שבמשך 12 השנים הראשונות של הפעלת מסלולים מיוחדים לחרדים איכות התכניות לא נבדקה כלל.  עד סיום הביקורת של המבקר נבדקו 4 תכניות מתוך 35 קיימות.  בבדיקות נמצאו ליקויים באיכות האקדמית, ולגבי אחת מהן הומלץ לא לאשר הענקת תארים אקדמיים למי שסיימו את הלימודים.

נושא בוער שהמבקר לא נדרש אליו בדו"ח הנוכחי הוא נושא ההפרדה המגדרית במהלך הלימודים.  לפי הביצועים של מל"ג ו-ות"ת כפי שהם משתקפים בדו"ח הנוכחי, וידיעת המהלכים להגברת ההפרדה שננקטו בשנים האחרונות, יש למה לצפות.

מקורות

דוח מבקר המדינה 69ב, הנגשת ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי, 6.5.2019.

התגובה שלי לתכנית שהוגשה למל"ג במאי 2016, והקלטת השימוע (חלק 1, דקה 20).

על התאבדויות וניסיונות

יום הזיכרון מזכיר לי את המאמרים של אישתון מלפני כמה שנים, שהתחקו אחרי חללי צה"ל והפנו זרקור לאחוז הגבוה של התאבדויות ותאונות.  וזה משתלב עם מסמך של משרד הבריאות שנתקלתי בו לפני כמה חודשים, שמספק נתונים מפורטים על אובדנות בישראל.

מה שעניין אותי הוא שיעור ההתאבדויות לפי גיל, והאם רואים השפעה של השירות הצבאי.  אפשר להסתכל על זה בשני חתכים.  הגרף הראשון מראה איך שיעור ההתאבדויות בקבוצות גיל שונות משתנה עם השנים.  הנתונים די רועשים כי יש די מעט התאבדויות בכל קבוצה ותנודות משנה לשנה, אז מה שהגרף מראה הוא ממוצע נע של חלון של 3 שנים. ועדיין זה די רועש.

הדבר הבולט ביותר שרואים הוא ירידה בשיעור ההתאבדויות של זקנים, בעיקר בשנות ה-90 של המאה הקודמת.  לגבי גילאי הצבא, בשנים האחרונות שעבורן יש נתונים הערכים הם הנמוכים ביותר מאז סוף שנות ה-80. הייתה עלייה בתחילת שנות ה-90 ובתקופת האינתיפדה השנייה, ולשנים ספורות שיעור המתאבדים בגילים האלה היה גבוה יותר מבכל הגילים האחרים.  אבל מאז 2005 יש ירידה של כ-60%.  במקביל יש גם ירידה בשיעור ההתאבדויות של בני נוער.

suicide-rate

החתך השני הוא להסתכל יותר בפירוט על ההבדל בין גילאים שונים.  הגרף הבא מראה את זה עבור חלון הזמן של 2012-2016.  התוצאה מתאימה לגרף הקודם: יש עלייה משמעותית בין גיל 16 לגיל 18, עלייה מתונה יותר עד גיל 50, ואחרי זה השיעור די יציב עם עלייה חדה רק עבור זקנים.  גילאי הצבא לא נראים חריגים בתמונה הכללית.

הבהרה: כל הערכים כאן הם שיעורים מתוך 100,000 נפש. זה עבור כל קבוצת גיל בנפרד, לא עבור 100,000 נפש באוכלוסייה.  במילים אחרות, על כל 100,000 צעירים בגילים 18-19 יש 4.4 התאבדויות, ועל כל 100,000 זקנים בגילים +85 יש 14.6 התאבדויות. כיוון שיש יותר צעירים מאשר זקנים הפער במספר המתאבדים (54 צעירים לעומת 84 זקנים בטווחי הגילים האלה) יותר קטן מהפער בשיעורים.

suicide-rate-by-age

אבל המסמך של משרד הבריאות מכיל גם נתונים על ניסיונות התאבדות שלא צלחו. כאן כבר רואים תמונה אחרת לגמרי: בגילאי הצבא יש זינוק אדיר במספר ניסיונות ההתאבדות.  הנתונים האלה הם גם לשנים 2012-2016.

attempts-rate-by-age-sex

מעניין במיוחד ההבדל בין בנים לבנות.  אצל בנים יש עלייה הדרגתית בשיעור ניסיונות ההתאבדות החל מגיל 10, כשהזינוק בגילאי הצבא הוא בערך פי 6 יותר ממה שהיינו מצפים לפי הגילים הסמוכים.  אצל בנות, לעומת זאת, יש עלייה משמעותית בכל קשת הגילים מ-10 עד 25 — נערות מנסות להתאבד פי 4-6 יותר מנערים.  כתוצאה העלייה בגילאי הצבא היא "רק" פי 2 ממה שהיה צפוי לפי הגילים הסמוכים.

אז נראה שהמודעות לבעיית ההתאבדויות גדלה ושבשנים האחרונות יש התקדמות בטיפול בה.  אבל מספר ניסיונות ההתאבדות בצבא מעיד על מצוקה משמעותית, וגם נערות ובחורות צעירות צריכות כנראה יותר טיפול.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון הועתקו ישירות מהמסמך אובדנות בישראל: התאבדויות 1981-2015 וניסיונות התאבדות 2004-2016, משרד הבריאות, יולי 2018, עמ' 20 ו-24.

את הנתונים לגרף השני קיבלתי במייל כי במסמך לא היו נתונים ברמת הפירוט שרציתי.

הגרף השלישי הוא ציור מחדש של גרף שמופיע במסמך בעמ' 75. החלק לגבי נערות טיפה מטעה כי נתונים לחלון זמן קודם, של 2009–2011, היו פחות סימטרים: השיעור עבור נערות היה עוד יותר גבוה, ועבור בחורות צעירות יותר נמוך.

לגבי כל הנתונים צריך לסייג ולומר שיש רגישות לנושא מסיבות משפחתיות ודתיות, ולכן יתכן שלא כל המקרים מדווחים. הנתונים על ניסיונות התאבדות מבוססים על רישום בחדרי מיון של בתי חולים, אז מקרים שלא הגיעו לבית חולים לא כלולים.

מאוחדת לנצח

מאוחר מדי בשביל הספר, אבל הנה נתונים יפים שהיו צריכים להיות שם: פילוח האוכלוסייה של ירושלים מאז מיפקדי האוכלוסין של הבריטים בתקופת המנדט. שימו לב שזה לא מתייחס לאותו שטח בכל השנים:

  • בתקופת המנדט זה תחומי העיר כפי שהייתה מוגדרת אז
  • בשנים 1949-1966 זה העיר המערבית בלבד, בלי ירושלים הירדנית
  • בשנים מאז סיפוח מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 זה כולל את כל השטח שסופח, שרובו המכריע לא היה חלק מהעיר הירדנית.

סיפוח מזרח ירושלים בשנת 1967 כמעט שילש את שטח העיר, וגם הוסיף לה כ-68 אלף תושבים ערבים.  לא הרבה אחרי זה התחילו לבנות שכונות יהודיות חדשות במזרח העיר, בין השכונות הערביות.  במקביל גם האוכלוסייה הערבית גדלה ורבתה.  כתוצאה מזרח העיר גדל הרבה יותר ממערבה.  כיום מזרח העיר מכיל 61% מהתושבים, ומערב העיר רק 39%. ברגע שרואים את זה זה הגיוני, אבל בכל זאת הפער בין העיר המערבית (מה שנמצא בתחומי הקו הירוק) והמזרחית (עם כל השכונות שנבנו שם לאורך השנים) הפתיע אותי.

pop-abs

(הערה: הגרף קצת משקר, כי יש כמה אלפי ערבים בעיר המערבית, ואני מציג את זה כאילו כולם בעיר המזרחית.  אבל הם רק בערך 2%.)

והנה אותו דבר באחוזים.  כאן בולטות ההשלכות של סיפוח מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים מבחינת האחוז הגדל של ערבים בעיר — קצב הריבוי שלהם פשוט גדול יותר.

pop-pct

מקורות

מירב הנתונים ממיכל קורח ומאיה חושן, על נתוניך ירושלים 2018, מכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הנתונים על האוכלוסייה היהודית בשנים 1949-1966 מויקיפדיה העברית.

 

שלא נדע

כשמתעסקים עם נתונים על כל היבטי החיים מגיעים גם להיבטים לא כל כך נעימים ולא כל כך חיים — והיום מדובר בתמותת תינוקות.

לידה היא תהליך רגיש ומורכב, שבו גם האם וגם הילוד מצויים בסכנה. מעבר לכך גם שנות החיים הראשונות מחייבות טיפול מסור. לכן אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחום הבריאות במאה השנים האחרונות נוגעת להקטנה דרמטית של תמותת תינוקות.

המדד המקובל לתמותת תינוקות הוא כמה מתים עד גיל שנה אחת מתוך כל 1000 לידות חי. בשנות החמישים המצב בישראל היה לא כל כך טוב, עם כ-40 תינוקות מתוך כל אלף שמתו לפני שהגיעו לגיל שנה (כלומר 4%). אבל השיעור הזה ירד בהתמדה, וכיום תמותת התינוקות עומדת על רק 3 מתוך כל 1000 לידות (שזה 0.3%). השיעור הזה דומה למה שיש למשל ברוב מדינות אירופה, וטוב מהממוצע של מדינות ה-OECD (שכולל גם את טורקיה ומקסיקו שבהן השיעור גבוה מזה של ישראל פי 3 או 4). כפי שניתן לראות בגרף הבא, הוא הרבה יותר טוב מהממוצע העולמי, שכולל גם מדינות אפריקאיות שעד היום לא הגיעו לרמה שישראל הייתה בה בשנות ה-50 של המאה הקודמת.  המצב במדינות ערב בממוצע קצת יותר טוב מהממוצע העולמי.

inf-dead

אבל הגרף הזה קצת מטעה.  מה שהוא מראה זה ממוצע עבור כל אוכלוסיית המדינה. אבל הממוצע הזה מסתירים פער ניכר בין האוכלוסייה היהודית והערבית.  את זה אפשר לראות בגרף הבא.

inf-dead-bygrp

החדשות הרעות הן שתמותת התינוקות אצל מוסלמים פחות או יותר כפולה מאשר אצל יהודים. החדשות הטובות הן שהיא גם יורדת באותו הקצב.

מקורות

הנתונים עבור ישראל (כולל ההבחנה בין יהודים ומוסלמים) מלוח 3.1 של השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס, והתקבלו על ידי חלוקת מספר התינוקות שמתו במספר הלידות.  שימו לב שבגרף השני ההשוואה היא למוסלמים, כלומר זה לא כולל ערבים נוצרים ודרוזים.

הנתונים עבור העולם ואזורים שונים בגרף הראשון מאתר הבנק העולמי.

האיש השמן

זה התחיל מדיון משפחתי אם המגזר הציבורי התחיל להצטמצם כבר ב-1973 אחרי מלחמת יום כיפור ואמברגו הנפט, או שרק ב-1985 כתוצאה מתכנית היצוב הכלכלית.  אז הלכתי לבדוק את הנתונים.  ספוילר: מסתבר ששנינו טעינו.

הנתונים במקרה זה הם מהלמ"ס, ובפרט טבלאות בשנתון הסטטיסטי עם הכותרת "עובדי מדינה, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר".  כמו שקורה הרבה פעמים בכל שנתון יש מידע רק לכמה שנים, והמיקום והמספר של טבלה משתנה, אבל אם משקיעים בזה ניתן לאסוף מידע מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת עד היום.  הטבלאות מספקות פירוט על די הרבה משרדים ממשלתיים וגופים אחרים, אבל בהתחלה חשבתי שיספיק להסתכל על הסך הכל של המשרדים מצד אחד והמשטרה (בתוספת השב"ס) מצד שני.  הנה התוצאה.

medina-parts

הדבר הראשון שרואים הוא שמספר עובדי המדינה עלה ברציפות עד המהפך, התקבע בתקופת ממשלת בגין, ואז התחיל לצלול ב-1983.  המספר המשיך לרדת עד סוף שנות ה-80, ומאז הוא שוב במגמת עלייה.  לא נראה שיש לזה קשר משמעותי עם מאורעות שונים שקרו לאורך השנים.

צורה נוספת להסתכל על הנתונים האלה היא להשוות את הגודל של המגזר הממשלתי לגודל האוכלוסייה.  האם הממשלה גודלת כמו האוכלוסייה, יותר מהר, או יותר לאט?  מראש לא לגמרי ברור למה לצפות, כי יש חלקים בממשלה שעוסקים בשירות ישיר לציבור ולכן צפויים לגדול בדומה לגדילת האוכלוסייה, אבל יש גם חלקים שעוסקים בניהול המדינה באופן כללי ולא תלויים בגודל האוכלוסייה.  ובנוסף יש שינויי דגש שנובעים מעדיפויות ומדיניות.  בכל אופן, כשמנרמלים לפי גודל האוכלוסייה מתקבל הגרף הבא:

medina-parts-pop

עכשיו רואים שלפני המהפך הממשלה גדלה בממוצע קצת יותר מהר מהאוכלוסייה, ומיד כשבגין עלה לשלטון המגמה התהפכה.  התופעה הבולטת ביותר היא הירידה החדה בין 1983-1990, שאחריה המשיכה ירידה קלה בלבד, ובשנים האחרונות יש יציבות ואולי אפילו טיפה עלייה.

מה שעוד מעניין הוא שהשינויים המשמעותיים קרו רק לגבי עובדי המשרדים הממשלתיים.  אצל שוטרים וסוהרים יש עלייה רציפה, דומה לקצב גידול האוכלוסייה,  בלי הנפילה של שנות ה-80.  מה שמעלה את השאלה מה באמת קרה שם, ולמה דוקא ב-1983.  בשביל זה כדאי להסתכל על המשרדים ביתר פירוט (מה שחִייב לחזור לשנתונים ולהעתיק עוד נתונים).  התוצאה לפניכם.

medina-min

עכשיו אפשר לראות שהתופעות שראינו קשורות בעצם לשני משרדים: משרד הבריאות ומשרד התקשורת.  משרד הבריאות הוא כיום המשרד עם הכי הרבה עובדי מדינה, כנראה כי עובדי בתי החולים הממשלתיים נחשבים עובדי מדינה.  מורים בבתי ספר, לעומת זאת, הם עובדים של הרשויות המקומיות, ולכן לא נספרים בתור עובדי מדינה (אפילו אם משרד החינוך משלם את השכר שלהם).  גם חיילים ואנשי קבע הם לא עובדי מדינה, ולכן משרד הביטחון הוא בעצם די קטן יחסית.

העלייה התלולה עד המהפך והנפילה של שנות ה-80 קשורות למשרד התקשורת, שהתחיל את דרכו כמשרד הדואר.  המשרד הזה היה אחראי על אספקת שירותי דואר וטלפוניה, על כל המשתמע מכך – דוורים, ממייני דואר, מרכזניות, טכנאים, וכו'.  כשהמדינה גדלה היה צריך להגדיל את כוח האדם הזה, וברוב השנים משרד הדואר היה המשרד הגדול ביותר.   אבל אצל בגין אחרי המהפך הגידול הזה נפסק.  ואז ב-1984 התחילה לפעול חברת בזק, וכל פעילות הטלפוניה הועברה אליה, והעובדים הפסיקו להיות עובדי מדינה.  ב-1989 גם הדואר הפך לרשות עצמאית, וגם עובדיו הפסיקו להיות עובדי מדינה.  כך משרד התקשורת הפך ממשרד שבשיאו (ב-1975) העסיק יותר מ-16,000 עובדים למשרד עם פחות מ-200 עובדים.

וכמה הערות על משרדים אחרים:

  • משרד האוצר מראה יציבות מרשימה בכל שנות המדינה.
  • משרד החינוך גדל לפני המהפך, ומאז שומר פחות או יותר על אותו הגודל.
  • משרד החקלאות גם גדל עד המהפך, ואחריו הצטמצם קצת.
  • משרד השיכון גדל בצורה דרמטית מיד אחרי המהפך – כנראה בקשר לפרויקט שיקום שכונות של בגין.
  • משרד העבודה התאחד עם הרווחה בלי שינוי משמעותי בגודל, ואחר כך נבלע במשרד התעשייה והמסחר ונעלם.
  • העלייה במשרד הבריאות דומה באופן גס לגידול באוכלוסייה ולגידול במספר השוטרים.

ולכותרת הפוסט.  בשנת 2003 שר האוצר נתניהו השתמש בדימוי האיש השמן והאיש הרזה, ופתח בקמפיין לצמצום המגזר הציבורי.  אתם מוזמנים לחפש עדויות לכך בנתונים.  כל מה שאני מצאתי הוא הקטנה מינורית במספר השוטרים.

מקורות

טבלאות על עובדי המדינה מהרבה שנתונים סטטיסטיים של הלמ"ס.  בשנים האחרונות זה לוח 10.13.  בעבר זה היה בפרק 20, ולפני זה בפרק 17 ופרק 11.

תוצאות פיזה

מבחן פיזה הוא מבחן בינלאומי בהיקף ענק שמאורגן על ידי ה-OECD, ארגון שיתוף הפעולה הכלכלי. הוא כולל את המדינות החברות ב-OECD, אבל גם מדינות אחרות. המטרה היא לבחון מדגם גדול מבני ה-15 בכל המדינות: בשנת 2015 נבחנו 540,000 תלמידים מתוך אוכלוסייה של כ-29 מיליון ב-72 ארצות — 6598 מהם מישראל. כתוצאה מהמספר העצום של נבחנים, אפשר לעשות ניתוח סטטיסטי מפורט של ההשפעה של המון משתנים. את כל זה עושים פעם ב-3 שנים, ואז לוקח שנה שנתיים לנתח את התוצאות ולפרסם אותן. בסוף 2017 התפרסמו התוצאות של בחינות 2015, בחמישה כרכים עבי כרס.

הבחינות העיקריות נועדו לבחון אורינות בקריאה, אורינות מתמטית, ואורינות מדעית. לכל שאלה מיוחסת רמת קושי, ולפי התשובות לשאלות מעריכים את הרמה של כל תלמיד. הסקלה המקורית הייתה 6 רמות, מ-1 הנמוכה ביותר עד 6 הגבוהה ביותר, ובנוסף רמה של "פחות מ-1" עבור אלה שהישגיהם היו נמוכים עד כדי כך שקשה לכמת אותם. בהמשך שינו את השם של רמה 1 ל-1a, והוסיפו רמה 1b על חשבון מה שקודם היה 1>. השינוי הזה קרה במבחן הקריאה ב-2009 ובמבחן המדעים ב-2015, ועוד לא קרה במבחן המתמטיקה. כתוצאה במתמטיקה יש כיום הרבה יותר כאלה שמסווגים כבעלי רמה בלתי מספקת.

הפרשנות של הרמות היא שרמה 2 היא הרמה הנדרשת הבסיסית ביותר, רמה 3 זה כבר סביר, ורמות 5 ו-6 הם מצטיינים. רמה 1 נחשב בעייתי ומצביע על צפי לקשיים בהשגת עבודה ובכלל בהתמודדות עם העולם המודרני. כדי להדגיש את ההבדל בין רמה 1 לרמות האחרות התצוגה המקובלת מראה את התפלגות התלמידים בין הרמות, וההשוואה בין מדינות שונות נעשית יחסית לגבול בין רמה 1 לרמה 2. כך ניתן בקלות לראות את האחוז שהם ברמה 2 ומעלה (צד ימין של הגרף) והאחוז שהם ברמה 1 ומטה (צד שמאל של הגרף). אני משתמש באותה שיטה, אבל בחרתי לשים את הגבול בין רמה 2 לרמה 3. תצוגה כזו מעלה את הרף של מי נחשבים במצב טוב.

אז אחרי כל ההקדמות האלה, הנה התוצאות עבור מדינות נבחרות (קצת יותר מחצי מהשתתפות) במבחן המתמטיקה של 2015.  המדינות ממוינות לפי אחוז התלמידים ברמות 3 ומעלה.  כפי שניתן לראות, את המקומות העליונים תופסות מדינות המזרח הרחוק, וישראל ממוקמת קרוב לסוף מדינות המערב (ומתחת לממוצע ה-OECD).  כמה מדינות עולם שלישי במצב על הפנים.
pisa-math

התוצאות במבחן הקריאה דומות באופן כללי, אבל אין יתרון כזה בולט למדינות המזרח הרחוק, וגם אין הרבה תלמידים ברמה של אי-עמידה במינימום בגלל ההגדרה של רמת 1b.  לגבי ישראל, מבחן הקריאה הוא היחיד שבו יותר מחצי התלמידים הם ברמה 3 ומעלה.

pisa-read

וגם התוצאות במבחן המדעים דומות:

pisa-sci

בקיצור, בכל שלושת המבחנים מערכת החינוך שלנו די מגמגמת ולא מצליחה לתת הכשרה שמתחרה בזאת של מדינות המערב והמזרח הרחוק.  אנחנו אמנם במצב הרבה יותר טוב מברזיל, קולומביה, מקסיקו, טורקיה, ירדן, תוניסיה, וכו', אבל אלה לא קבוצת ההתייחסות שלנו.

מצד שני, יש מגמה מסוימת של שיפור מאז שהתחלנו להשתתף במבחני פיזה ב-2006.  שלושת הגרפים הבאים מראים את התוצאות של ישראל במבחנים של 2006, 2009, 2012, ו-2015, לצד הממוצע של כל מדינות ה-OECD.  שיפור מסוים ניכר במבחן במתמטיקה (הגרף הראשון).  בקריאה (השני) הייתה קפיצה בין 2006 ו-2009 ומאז אנחנו די קרובים לממוצע.  במדעים (הגרף האחרון) השיפור קטן.  אבל בקריאה ומדעים התוצאות ב-2015 קצת פחות טובות משל 2012.

israel-math

israel-read

israel-sci

בנוסף לתוצאות האלה יש גם כל מיני ניתוחים מעמיקים, שגם אותם משווים בין המדינות השונות.  כמה הבחנות לגבי ישראל הן:

  • פערי יכולת נמדדים על ידי השוואה של האחוזון ה-90 בהתפלגות הציונים עם האחוזון ה-10.  הפערים בישראל בכל התחומים הם בין הגבוהים ביותר מכל המדינות שמשתתפות בבחינה.
  • בנים כרגיל מקבלים ציונים קצת גבוהים יותר, במיוחד במדע.  הפערים בין בנים ובנות אצלנו דומים לממוצע ב-OECD.
  • רקע סוציואקונומי נמוך מוביל לירידה בציונים.  הירידה כתוצאה מרקע סוציואקונומי בישראל ממוצעת.  מצד שני השיעור של תלמידים שמצליחים למרות שבאו מרקע נחות הוא נמוך מאוד יחסית.
  • הפער בין מהגרים לותיקים בישראל נמוך.  ניתן להניח שזה בגלל שאצלנו "מהגרים" זה בעצם "עולים".
  • הרווחה של תלמידים בישראל (מבחינת הרגשת קהילה בבית הספר ויחסים עם תלמידים אחרים ועם מורים) היא מתחת לממוצע.

קריאה נוספת

בצירוף מקרים דן בן-דוד פרסם השבוע סקירה על הכישלון המתמשך של מערכת החינוך בישראל, שגם היא מתבססת חלקית על תוצאות מבחני פיזה.

בעבר כתבתי על המבחן בפתרון בעיות שנערך ב-2012.  אז זה היה באופן מפורש אחרי שדן בן-דוד כתב על זה.

[תוספת] עוד צרוף מקרים מעניין — רביב דרוקר על מה נתניהו הבטיח בנוגע למבחני פיזה לפני שנבחר לראשות הממשלה.

מקורות

את כל הדוחות של מבחני פיזה ניתן להוריד מהאתר שלהם.  בנוסף יש שם דוחות על נושאים נוספים, למשל מה בתי ספר צריכים לעשות כדי להצליח.

אוויר לנשימה

זיהום אוויר קורה כתוצאה מפליטה של מגוון חומרים כימיים או של חלקיקים קטנים (כמו אבק, נקרא בעגה המקצועית SPM – suspended particulate matter). זהו סוג הזיהום המזיק ביותר כי אין איך להתחמק ממנו – החומרים המזהמים מתערבבים באוויר שכולנו נושמים. לפי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2010 היו בישראל כ-2500 מקרי מוות מוקדם כתוצאה מזיהום אוויר.

לחומרים שונים יש מקורות שונים, כמו מפעלי תעשייה, תחנות כוח לייצור חשמל, מנועי מכוניות, ושריפת זבל או פסולת צמחית. הפליטות של כמה מזהמים מוכרים כתוצאה משריפת דלקים מתוארות בגרף הבא.  מעניין לראות איך מקורות שונים אחראים לסוגי מזהמים שונים.  הזיהום הרב ביותר נוצר ע"י כלי רכב (בעיקר פחמן חד-חמצני, CO) וע"י תחנות כוח לחשמל (גופרית דו-חמצנית SO2, תחמוצות חנקן NOx, ובמידה פחותה גם פחמן דו-חמצני CO2).  כפי שניתן לראות, בחלק אבל לא בכל המקרים יש לאורך השנים מגמה של הפחתה ניכרת בזיהום למרות העלייה בנסועה ובהפקת החשמל.

pollutants

המזהם עם יחסי הציבור הגרועים ביותר הוא פחמן דו-חמצני, שהוא גז חממה ומעורב כנראה בהתחממות הגלובלית.  מבחינת כמות, פליטות הפחמן הדו-חמצני נמוכות יחסית למזהמים אחרים, אבל בניגוד לאחרים יש כאן מגמת עלייה קטנה עם הזמן.

מקורות

לוח 27.6 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.

שיח שנאה

אחת התוצאות של עליית האינטרנט בכלל והמדיה החברתית בפרט היא מתן אפשרות ביטוי פומבי בתפוצה רחבה לכל מי שרוצה.  ומסתבר שיש הרבה שרוצים, ובפרט יש הרבה שרוצים לנצל את הבמה הזו כדי לקלל.  יש מי שמנצלים את המצב הזה לטובתם, למשל כדי להרוויח הון פוליטי.  יש מי שסופקים כפיים ומבכים את ריבוי ביטויי השנאה רידוד השיח הציבורי.  ויש מי שאוספים על זה נתונים.  הפוסט הזה מתבסס על נתוני דוח השנאה של קרן ברל כצנלסון.

איך זה עובד?  הדוח מבוסס על נתונים שנאספים על ידי חברת Vigo.  החברה מנטרת את התעבורה באינטרנט ובמדיה החברתית בעברית, כולל סטטוסים ותגובות בפייסבוק, ציוצים בטוויטר, טוקבקים באתרי חדשות, וכו'.  מזה מוציאים פריטים שכוללים מגוון מילות מפתח וביטויים שמצביעים על שיח שנאה.  הדוחות של הקרן כוללים בפרט נתונים על המילים זונה, פוסטמה, זין, חרא, לך תזדיין, פרזיט, פשיסט, חלאה, נבלה, מניאק, אני אהרוג, אני אזיין, ימח שמו, כוס אמק, מטומטם, שתמות, שתיחנק, שתישרף, נאצי, בוגד, ערס, פרחה.

בנוסף יש ניסיון לזהות כנגד מי השיח הפוגעני מופנה, כנראה גם על ידי מילות מפתח שמופיעות שם.  כך ניתן לראות את מי שונאים הכי הרבה, ואיך זה משתנה בהתאמה למה שקורה בחדשות.  ולבסוף, יש גם אפשרות חלקית לזהות את המקור של חלק מהאמירות, ולסווג אותן כשייכות לפרופילים ימנים, שמאליים, או לא מזוהים.  אבל צריך להבין ששני הסיווגים האלה (קורבנות ומקורות) אינם אפשריים לרוב השיח, ולכן הנתונים עליהם חלקיים.

אז הנה חלק ממה שרואים בדוחות.  ראשית התפלגות השנאה הכללית.  הגרף הבא מראה את החלוקה של השיח הפוגעני בין מגזרים שונים עבור 4 השנים שיש להן נתונים, ברזולוציה חודשית.

sectors-pct

באופן כללי אין שינויים דרמטיים לאורך הזמן, וגם קשה לראות השפעות משמעותיות של אירועים חדשותיים.  הערבים הם השנואים ביותר, וזוכים בממוצע לכ-37% מהשיח הפוגעני.  השמאל והמגזרים המזוהים איתו (להט"ב ומבקשי מקלט) מקבלים ביחד עוד כ-30%.  אז ביחד הערבים השמאל מקבלים בערך שני שליש.  הימין והמתנחלים, לעומת זאת, משתרכים הרחק מאחור עם בסך הכל קצת יותר מ-6% בממוצע, ואפילו אם מוסיפים אליהם את החרדים זה מגיע ביחד רק לכ-17.5%.  בין לבין יש שנאה עדתית (מזרחים, אשכנזים, רוסים, ואתיופים, בסך הכל כ-16.5%), כשהמובילים הם המזרחים עם 8.7%.

הגרף הבא מראה את הזרימה בין שונאים (מיוצגים על ידי המלבנים בצד השמאלי) לשנואים (המלבנים בצד הימני) בהקשר של מוסדות המדינה.  כפי שניתן לראות רוב השינאה מקורה בימין, והגורם השנוא ביותר הוא מערכת המשפט (הנתונים כוללים כנראה גם את מערכת בתי המשפט ככלל וגם שופטים שונים ששנואים באופן אישי).  רק המשטרה זוכה לקצת יותר שנאה משמאל מאשר מימין.  המספרים הם כמה ביטויי שנאה היו בין נובמבר 2016 לנובמבר 2017.

hate-flow

לבסוף, מקרה יחודי של שיח שנאה שניתן ליחס די בוודאות לאירוע חדשותי (או פייק ניוזי) ספציפי.  המדובר בעלייה הדרמטית בשיח הפוגעני כנגד מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך אחרי שנתניהו פרסם פוסט שהאשים אותו ואת המשטרה בהדלפות מהחקירות שלו וברדיפה באוקטובר 2017.  אלשייך "זכה" גם לנאצות — ש-75% מהן באו מהשמאל — כשדבר מנויו פורסם, אבל זה דעך תוך זמן קצר.  גל הנאצות החדש מקורו בעיקר מימין — 81%.

mafkal

מקורות

כל הנתונים כאמור מדוח השנאה של קרן ברל כצנלסון על בסיס נתוני חברת ויגו.

הנתונים על החתך המגזרי מבוססים על הניתוח החודשי כפי שחברת ויגו מספקת אותו (הצגת הדוחות באתר חלקית יותר עם אחוזים מעוגלים).

הנתונים על שנאה מוסדית מדוח מיוחד (יש גם בקובץ pdf).

הנתונים על אלשייך גם ממחקר מיוחד.

 

נפילה חופשית

קצת יותר משנה מאז שפירסמתי את הגרף הזה במקור, והעדכון די מדהים.  נתוני החשיפה של ישראל היום וידיעות אחרונות בנפילה חופשית.  ניחוש סביר הוא שזה קשור בעיקר לשערוריות הקשורות  אליהם (בעיקר תיק 2000, השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס) ולהבנה שמתחילה לחלחל בציבור שאי אפשר להאמין למה שהם כותבים כי יש שם יותר מדי אינטרסים ופחות מדי עיתונות.  החדשות הטובות הן שהעיתונים האחרים שומרים על יציבות.  החדשות הרעות הן שהעיתונים האחרים שומרים על יציבות: הקוראים שעוזבים את ישראל היום וידיעות אחרונות לא עוברים אליהם, וסך קריאת העיתונים המודפסים יורדת בחדות.  זאת בניגוד לעיתונים המובילים בעולם, שהתפוצה שלהם גדלה בשנתיים האחרונות בתגובה להתגברות הפייק ניוז במקורות אלטרנטיביים.

[עדכון: הוספתי את הסך הכל כדי להדגים זאת.  הסך הכל אינו פשוט סכום החשיפות של העיתונים השונים, כי יש אנשים שקוראים יותר מעיתון אחד וצריך לספור אותם רק פעם אחת.  הנתונים על הסך הכל פחות שלמים, לכן לא הראיתי אותם בעבר, אבל ניתן לראות בבירור ירידה כוללת בחשיפה לעיתון יומי מודפס כלשהו, וכיום בפעם הראשונה זה פחות מ-50% מהאוכלוסיה של יהודים מעל גיל 18.]

 

exp-tot

מקורות

סקרי TGI שהתפרסמו לאורך השנים כפי שמפורט בפוסט הקודם בנושא.

מיהו חרדי

נתונים שונים על החברה החרדית מככבים פה מפעם לפעם, כי זה מגזר יחודי, מעניין, ומשפיע.  אבל אף פעם לא היה פוסט על כמה חרדים יש.  זה לא מקרי – פשוט אין נתונים על זה.  הסיבה שלא אוספים על זה נתונים היא כנראה בגלל הרגישות הפוליטית, ואם זה נכון, זו אינדיקציה חזקה לכך שבעצם הנתונים חשובים ונחוצים.  מכל מקום, הכי קרוב שיש הוא הסקר החברתי של הלמ"ס, שמאז 2002 מספק פילוח של בני 20 ומעלה לפי הגדרה עצמית של רמת הדתיות:

rama

הנתונים מראים ששיעור החילונים באוכלוסייה יציב כמעט לחלוטין מראשית המאה באזור ה-43-44%. מספר החרדים והדתיים, לעומת זאת, גדל כל הזמן.  בנוסף יש להניח ששיעורם באוכלוסייה בעצם גבוהה ממה שהנתונים האלה מראים (במיוחד עבור החרדים), כי במגזרים האלה יש ילודה גבוהה ולכן מספר גבוה יחסית של ילדים, שלא נספרים כאן. הגידול של החרדים והדתיים בא על חשבון המסורתיים הלא דתיים, ששיעורם באוכלוסייה קטֵן.

הלמ"ס, אגב, מודעים לחוסר בנתונים, ומשקיעים מאמצים בזיהוי בדיעבד של חרדים כדי לפצות על כך שלא אוספים עליהם נתונים מפורשים.  עם השנים זה הוביל להמצאת מגוון שיטות:

תפרוסת גיאוגרפית ודפוסי הצבעה. שיטה זו יוצאת מהנחה כי חרדים גרים בריכוזים, ומזהה ריכוזים כאלה על סמך תוצאות הבחירות לכנסת. היחידה הבסיסית היא אזור סטטיסטי, ובכל אזור נבדק אחוז ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס. על סמך נתוני הבחירות סווגו האזורים ל-12 רמות של הומוגניות חרדית. אזורים שבהם המפלגות החרדיות קיבלו פחות מ-25% מהקולות הוגדרו כלא חרדיים.

בית ספר אחרון. שיטה זו בצורתה המקורית מגדירה משק בית כחרדי אם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה שאינה ישיבה תיכונית. שיטה זו קלה לביצוע כיוון ששאלה על מוסד הלימודים האחרון נכללת בסקרי כוח אדם והכנסות. מאוחר יותר שוכללה השיטה באופן הבא:

  • מתחילים מרשימת כל משקי הבית שבהם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה כנ"ל.
  • מנפים מהרשימה את משקי הבית שיש בהם לפחות אשה אחת או שני גברים ששרתו בצבא.
  • מוסיפים ומנפים את משקי הבית בהם הפער בין מספר הגברים בגיל 15 ומעלה למספר תלמידי הישיבה הוא 2 או יותר. צעד זה נועד לנפות משקי בית דתיים לאומיים שמישהו מהם הלך לישיבה.
  • אחרי הניפויים האלה מוסיפים את כל תושבי "אזורי הגרעין" החרדיים. אזורי גרעין מוגדרים להיות ישובים שבהם יש אחוז גבוה של משקי בית עם תלמיד ישיבה. זוהו שני ישובים כאלה: מודיעין עילית וביתר עילית.

הגדרה עצמית. שיטה זו משמשת כאמור בסקר החברתי. הבעיה היא שבסקר זה משתתפים רק בני 20 ומעלה.

זיקה למוסדות חינוך לפי סוג פיקוח. שיטה זו מצליבה נתונים מקבצים מנהליים בתחום החינוך. כך כל הילדים במוסדות לימוד עם פיקוח חרדי מוגדרים כחרדים, וגם ההורים שלהם. כל תלמידי הישיבות הגבוהות מוגדרים להיות חרדים, וגם הילדים שלהם. גם מורים במוסדות חרדיים ותלמידים במכללות למורים חרדיות וילדיהם מוגדרים כחרדים. לבסוף כל הנתונים האלה משולבים ונוצר סיווג שיכול להיות מוחלט (אם הנתונים תואמים) או מסויג (אם יש נתונים שסותרים זה את זה).

למרבה הצער, כשמשווים את ההערכות על גודל האוכלוסייה החרדית המתקבלות בארבעת השיטות האלה מקבלים תוצאות ששונות אחת מהשנייה בעשרות אחוזים. באופן כללי הזיהוי לפי בית ספר אחרון מוביל לזיהוי מספר נמוך יותר של חרדים באופן משמעותי.

הלמ"ס לא לבד.  גם גופים אחרים התחבטו בשאלה.  בנק ישראל למשל פיתח שיטה שמבוססת על שתי השיטות הראשונות של הלמ"ס, ומוסיף משקי בית עם נשים שנולדו להן 3 ילדים או יותר עד גיל 25, או שנולדו להן 6 ילדים או יותר והן עצמן אינן ילידות אסיה או אפריקה.  איתן רגב ממכון טאוב השתמש בשיטה שמבוססת על הומוגניות בבחירות, ואז ניפוי משקי בית שיש להם טלוויזיה.

ואגב, גם על הקצה השני של סקלת הדתיות אין נתונים.  הכוונה לזרמים הלא אורתודוקסיים של היהדות – הרפורמים והקונסרבטיבים – שבשאר העולם הם הרוב.  בישראל הם מיעוט, אבל מסקרים ספורדים שנעשו בשנים האחרונות נראה שמיעוט פחות זניח משחשבתי.  הגרף הבא מראה תוצאות של סקרים ששאלו עם איזה זרם אתה מזדהה.  אצל הרפורמים נראה שיש מגמת גידול, אבל הנתונים באים מסקרים נפרדים ובלתי תלויים, שנעשו על ידי גופים שונים, ואינם בהכרח ברי השוואה.  בנוסף צריך להסתייג ולומר שהזדהות עם זרם לא אומר שממש פעילים מבחינה דתית בזרם הזה – כנראה יש מקרים רבים שזה משקף רק הסתייגות מהרבנות הראשית.

zerem

מקורות

נתוני הגרף הראשון מהסקר החברתי של הלמ"ס.

על זיהוי חרדים: ישראלה פרידמן, נאוה שאול-מנע, ניר פוגל, דמיטרי רומנוב, דן עמדי, מרק פלדמן, רות סחייק, גוסטבו שיפריס, וחיים פורטנוי, שיטות מדידה ואמידת גודלה של האוכלוסייה החרדית בישראל, הלמ"ס, מרץ 2011.

לגבי הגרף השני, נתוני 2009 מסקר של מכון גוטמן עבור קרן אבי חי. הנתונים אינם מוזכרים בדוח עצמו, אבל מופיעים בנספח עם התשובות לכל השאלות בסקר (שאלה 157). מה זה "אחר" לא ברור. נתוני 2013 מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. נתוני 2015 מסקר שנערך בערוץ הכנסת. נתוני 2017 מסקר של התנועה הרפורמית. לשנת 2009 יש גם נתונים של הלמ"ס בסקר החברתי, אבל הם לא משכנעים – 78.7% לא שייכים לאף זרם.

עבודה זרה

הדוחות השנתיים של בנק ישראל הם מקור לנתונים באיכות טובה לאורך זמן, על מגוון נושאים כלכליים ומשקיים.  ובנספח הסטטיסטי של הדוח של 2017 מצאתי נתונים על העובדים בישראל מאז 1969, ובפרט סיווג לפי מגזר ציבורי ועיסקי ולפי ישראלים, פלסטינים, וזרים.  זה מעניין בין היתר כי הנתונים הרגילים על תעסוקה כוללים ישראלים בלבד ומתעלמים מעובדים לא ישראלים, למרות שיש לא מעט כאלה.  הנה מה שרואים.

emp-div

  • הגודל היחסי של המגזר הציבורי מתוך כלל העובדים נשאר קבוע מאז סוף שנות ה-70, באזור ה-27-28%.  הקפיצה ב-2012 היא תוצאה של שינוי מתודולוגי, ובפרט שהלמ"ס התחילה לספור חיילים בתור מועסקים (ועברה לדבר על כוח העבודה בכללותו במקום כוח העבודה האזרחי).
  • בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת פלסטינים היו פחות מ-10% מהמגזר העיסקי. זה ירד בתחילת שנות ה-90 (תגובה מאוחרת לאינתיפדה האראשונה?) ושוב בתחילת שנות ה-2000 (האינתיפדה השנייה).  ב-15 השנים האחרונות יש עלייה איטית אבל עדיין שיעורם נמוך בהרבה משהיה.
  • במקביל לירידה בעובדים פלסטיניים הייתה עלייה בעובדים זרים, ואולי יבוא העובדים הזרים הוא שאיפשר את הירידה בעובדים פלסטינים בשנות ה-90.  בשיא (סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית) כלל העובדים הלא ישראלים היוו כשישית מהמגזר העיסקי (מעל 16%).  אחר כך זה ירד וכיום הם כתשיעית (בערך 11%).  אבל שימו לב שהירידה היא יחסית ולא אבסולוטית — המספר של הלא ישראלים כיום קרוב למה שהיה בשיא, אבל סך מספר העובדים במשק גדל.

מקורות

לוח ה'-נ'-3 של הנספח הסטטיסי של דוח בנק ישראל לשנת 2017.

זרימה בין זרמים

נושא האכלוסייה החרדית הוא נושא חוזר, בין היתר כי אין באמת נתונים טובים.  ואחד הדברים שעליהם יש הכי מעט נתונים הוא המעבר בין קבוצות דתיות שונות.  הנתנונים היחידים שמצאתי עד עכשיו היו מהסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שמסכם מגוון פרטים על בני 20 ומעלה.  בין היתר היו שם נתונים על רמת הדתיות בהווה, ועל רמת הדתיות בבית ההורים בגיל 15, לפי דיווח עצמי.  זה איפשר הבחנה בשינויים ברמת הדתיות בין בית הנעורים ל-2009.

עכשיו אלכס וינרב ונחום בלס ממרכז טאוב פרסמו מחקר שמשתמש בנתונים של משרד החינוך על מספרי התלמידים בזרמים חינוכיים שונים.  הם עושים בנתונים האלה שני שימושים.

ראשית, הם משווים את מספר התלמידים בכל זרם בפועל עם המספר הצפוי לפי נתוני העבר וקצב גידול האוכלוסייה.  במילים אחרות, מספר תלמידי כיתה א' בזרם חינוכי מסוים צפוי להתאים למספר התינוקות שנולדו לאימהות מהזרם הזה 6 שנים קודם.  את זה ניתן להעריך לפי גודל האוכלוסייה (מספר האימהות) והפיריון שלהן (ואכן יש נתונים על פיריון לבנות מגזרים שונים).  כמובן זה לא לגמרי פשוט, כי יש גם תמותת תינוקות, והגירה, והורים ששולחים את הילדים שלהם לבתי ספר של זרם שונה מזה שהם עצמם שייכים אליו, וילדים שנשארים כיתה או קופצים כיתה.  אבל אפשר לקחת את הדברים האלה בחשבון (והם טוענים שהם עושים את זה).

מה שיוצא הוא שבזרם הממלכתי-דתי מספר התלמידים מתאים לצפי.  בזרם החרדי גם מספר התלמידים מתאים לצפי, פרט לשנים האחרונות שבהן יש קצת פחות תלמידים מהצפוי.  לעומת זאת בזרם הממלכתי יש יותר תלמידים מהצפוי בפער ניכר מהזרמים האחרים.  ההסבר שהם נותנים הוא צרוף של ילדים ערבים וילדי עובדים זרים (בערך 30% מהעודף), ילדים של נשים עולות מרוסיה (בערך 50% מהעודף), ומעבר בין זרמים, כלומר ילדים של נשים דתיות יותר (בערך 20% מהעודף).  הגורם השלישי מצביע על שינוי ברמת דתיות.

שנית, הם משתמשים בנתונים פרטניים של משרד החינוך על המסלול החינוכי של כל תלמיד ותלמיד, מה שמאפשר לזהות תלמידים שעברו ממוסד ששייך לזרם אחד למוסד ששייך לזרם אחר במהלך הלימודים.  בפרט, הם עקבו אחרי כ-1.15 מיליון תלמידים שנולדו בין 1992-2003, והשוו את הזרם החינוכי שאליו השתייכו בכיתה א' עם הזרם שאליו השתייכו בכיתה ח'.  התרשים הבא הוא דיאגרמת sankey שמראה את המעברים בין הזרמים (כולל כאלה שנשארו באותו הזרם, שהם הרוב).  המלבנים בצדדים מייצגים את מספר התלמידים בכל זרם בכיתה א' משמאל ובכיתה ח' מימין.  המספרים הם באלפים.  הסרטים שמקשרים את שמאל וימין מייצגים מעבר בין הזרמים, כשרוחב הסרט משקף את מספר התלמידים שעברו (או נשארו).

taub-both-sankey.png

אז כאמור הרוב לא עוברים, ובכל זאת אפשר לראות שתי תופעות:

  • יש יותר מעברים לכיוון של זרם פחות דתי.  יותר ילדים שהתחילו במוסדות חרדים עברו לזרמים האחרים מאשר בני זרמים אחרים שעברו למוסדות חרדים, ויותר תלמידים ממוסדות ממלכתיים-דתיים עברו לממלכתיים מאשר ההיפך.
  • בנים עברו יותר מאשר בנות.  זה לא סביר אם מדובר בשינוי הזהות הדתית של המשפחה. לכן יתכן שלפחות חלק מהמעברים משקפים למשל מצב של שליחת הבנים לבית ספר דתי יותר מתוך כוונה שיקבל "חינוך יהודי", ולאחר מכן ויתור על הכוונה הזו כשמסתבר שהמסגרת הדתית יותר אינה מתאימה לו.

השלכה חשובה של כל זה היא שזה משפיע על תחזיות של הרכב האוכלוסייה.  התחזיות לטווח ארוך של הלמ"ס מבוססות על סימולציה של גדילת האוכלוסייה בכל תת-אוכלוסיה בנפרד — ערבים לפי הפריון של ערבים, חרדים לפי הפריון של חרדים, ויהודים לא חרדים לפי הפריון שלהם.  יש שם הנחה מובלעת שאין מעברים בין הקבוצות.  אבל אם יש מעברים זה יכול להשפיע באופן משמעותי על תוצאת התחזית לטווח ארוך.  וינרב ובלס טוענים שעל פני 50 שנים מספר החרדים יהיה נמוך בכ-15% ממה שהלמ"ס מניחה כתוצאה מחרדים שהפכו לסתם דתיים או אפילו יצאו בשאלה, ולכן אחוז החרדים באוכלוסייה יגדל הרבה פחות ממה שהלמ"ס צופה.

מקורות

אלכס וינרב ונחום בלס, מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית, מרכז טאוב, מאי 2018.  למרבה הצער הם לא נותנים טבלאות נתונים מלאות, אז כדי לצייר את הגרפים הייתי צריך לשחזר את המספרים מתוך מה שמופיע.  כך השתמשתי בתרשים 3 כדי לשחזר כמה תלמידים דתיים וחרדים יש, והחסרתי אותם מהסך הכל כדי לקבל את הממלכתיים, ואת המספרים האלה הכפלתי בנתוני האחוזים של לוח 2 כדי לקבל את המספר שעובר מכל זרם לזרם אחר.

הגרפים צויירו באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

מי רוב ומי מיעוט

לפני כשבועיים בישרו כותרות בכל כלי התקשורת על פרסום נתונים של המינהל האזרחי (חלק ממנגנון מתאם פעולות הממשלה בשטחים) לפיהם בשטחים יש כ-5 מיליון פלסטינים.  בצרוף עם ערביי ישראל נובע מכך שבין הירדן לים כבר אין רוב יהודי.  זו לא הפעם הראשונה שנשמעת טענה כזו, ומטבע הדברים הנושא הזה מעורר מהומה כל פעם שהוא עולה.  אז מה אנחנו באמת יודעים על הרכב האוכלוסייה בארץ ישראל כולה?

באופן כללי המקור הטבעי לנתוני אוכלוסייה הוא הלמ"ס.  נתונים אמינים על האוכלוסייה היהודית (בישראל ובשטחים) ועל ערביי ישראל ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטיים. אבל נתוני הלמ"ס על אוכלוסיית המדינה הם אנומליים כי אין חפיפה מלאה בין שטח המדינה לשטח שבו מתגוררים התושבים שסופרים אותם. ההבדל נובע מתושבי ההתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967: תושבי ההתנחלויות היהודים נספרים כאילו היו תושבי ישראל, אבל שכניהם הערבים לא.  אז צריך לחפש מקורות אחרים.

מקור אפשרי הוא 4 מִפקדי אוכלוסין שנערכו בשטחים. מִפקד אחד נערך בשנת 1967 על ידי ישראל, מיד אחרי המלחמה. ישראל נשארה אחראית על מרשם האוכלוסין בשטחים עד הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, ונתוני אוכלוסייה מהשטחים פורסמו בשנים האלה בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס. שלושה מִפקדים נוספים נערכו על ידי הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017 בפיקוח ממשלת נורווגיה. בנוסף למפקדים יש נתונים על לידות, פטירות, והגירה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. על בסיס כל הנתונים האלה ותוך שימוש במודלים של התפתחות האוכלוסייה ניתן לחשב אומדן של גודל האוכלוסייה בכל שנה שרוצים. אלא שיש חילוקי דעות על הנתונים ועל המודלים, וכתוצאה מכך גם אומדנים שונים.

המקורות שנראים לי הראויים ביותר לבדיקה והשוואה הם הבאים:

  • הלמ"ס, שפרסמה כאמור הערכות על האוכלוסייה הערבית בשטחים בין השנים 1967-1994, בהסתמך על המִפקד שנערך אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 ועל מרשם האוכלוסין.
  • נתונים ספורדיים של המנהל האזרחי משנים שונות, שמסתמכים על רישום האוכלוסין הפלסטיני, ובפרט דף נתונים על אוכלוסיית הגדה המערבית בשנים 2000-2012 שפורסם בהארץ.
  • נתוני המִפקדים של הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017. מהמספרים האלה צריך להפחית את תושבי ירושלים המזרחית (אזור J1 במפקדים) כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל.
  • נתונים של הבנק העולמי מאז 1990. הנתונים הם על האוכלוסייה הכוללת בשטחים, כלומר כולל יהודים. כדי לקבל את מספר הערבים החסרתי את ההערכות על מספר המתנחלים לפי שלום עכשיו.
  • הערכות של הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה כפי שפורסמו בסדרת מאמרים שנתיים על האוכלוסייה היהודית בעולם מאז 2003.

כל אלה ביחד מוצגים בגרף הבא.

 

pal-pop

תוצאה בולטת היא שהמפקד הפלסטיני של 1997 חורג במידה ניכרת מההערכות של הלמ"ס הישראלי כמה שנים קודם, בעיקר עבור הגדה המערבית. נתוני המנהל מתבססים כנראה על המפקד הזה, וגבוהים אפילו מהמפקד של 2007.  זה פוגע עוד באמינות שלהם, ומוביל למסקנה שההערכה אודות 5 מיליון פלסטינים בשטחים היא אכן מוגזמת.  נתוני הבנק העולמי דומים מאוד לנתוני המפקדים הפלסטינים לפני התיקון של החסרת מספר המתנחלים, וגם הם גבוהים מהערכות הלמ"ס. הנתונים של דלה-פרגולה די מתאימים לשני המפקדים האחרונים. הערך של 2004 (ובמידה מועטה גם זה של 2005) חריג ותוקן בהמשך.  הערכה סבירה של מספר הפלסטינית בשטחים כיום היא באזור ה-4.4 מיליון.

כיוון שיש הערכות שונות של מספר הפלסטינים בשטחים אי אפשר להגיע למסקנה מדויקת על היחס בין יהודים לערבים. מצד שני ההפרשים בין ההערכות השונות הם של אחוזים בודדים. הגרף הבא מראה את הרכב האוכלוסייה בין הירדן לים תוך שימוש בהערכה שונה לכל תקופה: הערכת הלמ"ס, הערכת דלה-פרגולה, והערכת הבנק העולמי. לפי המקורות האלה הרוב היהודי הצטמצם עם הזמן וכיום כבר אין רוב יהודי "ממש". אם כוללים ביחד עם היהודים את העולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים, יש רוב קטן.  אבל שימו לב שכל מעבר מסדרת נתונים אחת לבאה אחריה כולל קפיצה קטנה, והקפיצות האלה הן בדיוק מה שמבטל את הרוב היהודי.

pop-pct

בנוסף לנתונים הסטטיסטיים ולהתבטאויות של המנהל האזרחי, יש עדויות עקיפות כמו למשל המקרה הבא. בשנת 2005 הועבר תיקון לחוק לעידוד השקעות הון שקובע כי הטבת מס תינתן למפעל ש"25% או יותר מכלל הכנסתו הן ממכירות בשוק מסוים המונה 12 מיליון תושבים לפחות". הסיבה לקריטריון המשונה הזה הייתה הרצון ליחד מפעלים מייצאים בניגוד למפעלים הפועלים בשוק המקומי, בלי לומר זאת במפורש כדי לא לסתור הסכמי סחר בינלאומיים. אלא שבשנת 2012 מפעלים שונים התחילו לדרוש את ההטבה בטענה שהשוק המקומי של ישראל והרשות הפלסטינית הגיע לגודל של 12 מיליון נפש. בתגובה משרד האוצר הזדרז לתקן את החוק כך שהסף יהיה 14 מיליון והוא יגדל באופן אוטומטי כדי לפצות על גידול האוכלוסייה. אבל באותה שנה מספר היהודים בישראל היה טיפה פחות מ-6 מיליון לפי הלמ"ס, מה שמוביל למסקנה שיהודים כבר לא היו רוב.

החשיבות של כל זה היא בהקשר של הדיון על האפשרות של סיפוח השטחים.  ניתוח נתונים והערכות נכון ל-1.1.2014, על ידי הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה, מוביל לתמונה שמוצגת בגרף הבא. הניתוח מבחין בין 5 אזורים גאוגרפיים שעברו שינויי ריבונות שונים:

  • ישראל מלפני מלחמת ששת הימים (בקווי 5.6.1967).
  • אזור מזרח ירושלים, שסופח לישראל מיד אחרי המלחמה, כולל כפרים ערביים ושכונות יהודיות חדשות שהוקמו בו.
  • רמת הגולן, שהחוק הישראלי הוחל עליה בשנת 1981.
  • הגדה המערבית / יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות באזור זה.
  • רצועת עזה, שבה כבר אין נוכחות יהודית.

בכל אזור כזה מתייחסים ל-4 קבוצות אוכלוסייה: יהודים, אחרים (בעיקר עולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים), ערבים, וזרים (עובדים זרים ומבקשי מקלט מאפריקה). הזרים נכללים בחישוב כדי לאפשר מענה על השאלה הבסיסית "האם יש רוב יהודי באוכלוסייה", כשמתייחסים לכלל האוכלוסייה שנמצאת כאן. הגרף מציג את חלוקת האוכלוסייה בכל אזור בין 4 הקבוצות האלה. הרוחב של כל עמודה משקף את הגודל היחסי של האוכלוסייה באזור הזה. כך מתקבל שהשטח הצבוע מייצג את מספר האנשים בכל קבוצת אוכלוסייה בכל אזור.

delapergola

המשמעות הפוליטית של הנתונים האלה מובהרת על ידי תרשימי העוגה הבאים. כפי שניתן לראות, בישראל עצמה (כולל ירושלים המזרחית ורמת הגולן, אבל בלי ההתנחלויות) יש ליהודים רוב ברור של 71.4%. הרוב הזה גדל ל-75.7% אם כוללים גם את ה"אחרים". שימו לב שהנתון הזה הוא בלי היהודים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון. אם כוללים גם אותם (אבל לא את הערבים הגרים שם) מספר היהודים גדל עוד קצת ומגיע לרוב של 76.7%. אבל זה יהיה אמיתי רק אם ישראל תספח את ההתנחלויות בלי שאר השטח, או אם כל המתנחלים יעברו לגור בתחומי ישראל.

 

delapergola-pies

מצד שני, אם מסתכלים על כל התושבים בכל השטח בין הירדן לים, מתקבלת תמונה די מאוזנת. יהודים ממש הם פחות מחצי: 49.1%. אם מוסיפים עליהם את האחרים מקבלים קצת יותר מחצי: 51.9%. אם מתעלמים מקבוצות האוכלוסייה הקטנות, מספר הערבים ב-2014 היה קצת יותר נמוך ממספר היהודים – 5.70 מיליון לעומת 6.10 מיליון (או 6.45 אם כוללים את האחרים).

אבל יש גם דעות אחרות.  בפרט, גורמי ימין טוענים שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מונה רק 1.6-1.7 מיליון, מה שמגדיל כמובן את הרוב היהודי. פעילים בולטים בהקשר זה הם יעקב פייטלסון (לשעבר ראש עירית אריאל) שכתב ניתוח מקיף על תהליכים דמוגרפיים, ויורם אטינגר (לשעבר דיפלומט ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית) שמפיץ דו"ח בשם "פער המיליון". הטיעונים הם שהמספרים מהרשות הפלסטינית כוללים לידות של פלסטינים בחו"ל, מחסירים פטירות, וגם מחסירים הגירה של פלסטינים לחו"ל, ושהמודלים מניחים פיריון בילודה גבוה ממה שקורה כיום בפועל. בנוסף יש הטוענים שאחרי ההתנתקות לא צריך יותר לכלול את הפלסטינים ברצועת עזה בחשבון.

בצד השני נשמעות טענות שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מגיעה ל-2.7-2.9 מיליון. המחנה הזה מיוצג על ידי הגיאוגרף ארנון סופר ועל ידי המִנהָל האזרחי.  סופר כתב דו"ח בשם "תעתועי פער המיליון" שמפריך את הטענות של אטינגר, ומאשים אותם בחוסר מקצועיות.  דלה-פרגולה תומך במידה רבה בעמדתו של סופר, אבל טוען שהמספר הנכון הוא בערך 2.5 מיליון.

 

מקורות

נתוני הלמ"ס בגרף הראשון מלוח 27/1 של שנתונים סטטיסטיים משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. נתוני רצועת עזה כוללים את צפון סיני עד שהשטח הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום; כך אל-עריש נכללה עד 1979, ורפיח עד 1982. מפקדי האוכלוסין של הרשות הפלסטינית נמצאים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (לחפש את המפקדים בתפריט הקטגוריות). נתוני הבנק העולמי מאתר הבנק העולמי. נתוני המינהל האזרחי הוצגו במאמר בעיתון הארץ מה-30.6.2013. הנתונים של דלה-פרגולה עבור השנים 2003-2008 הופיעו בפרקים אודות האוכלוסייה היהודית בעולם ב-American Jewish Year Book (בהערת שולים לטבלה על אסיה). פרקים דומים הופיעו בשנים 2010 ו-2012-2017 במקומות אחרים וקיבלתי אותם במייל. הנתונים של 2014 הופיעו גם במאמר באתר מידה.

אותם מקורות שימשו לאוכלוסיית השטחים בגרף השני (בלי נתוני דלה-פרגולה לשנים 2004-2005). אוכלוסיית ישראל (יהודים, ערבים, ואחרים) מהלמ"ס.

נתוני שני הגרפים על הפילוח של דלה-פרגולה מטבלה במאמר של דלה-פרגולה שפורסם באתר מידה.

הסיפור על התיקון לחוק השקעות הון ממאמר של עקיבא אלדר, הממשלה מודה: אין כבר רוב יהודי בין הירדן לים, הארץ 16.10.2012.

דוגמאות לסערות פוליטיות בעקבות הצגת נתונים של המנהל האזרחי: גדעון אלון, המינהל האזרחי: יותר ערבים מיהודים בין הירדן לים, ישראל היום 26.3.2018; שבתי בנדט, כמה פלסטינים חיים ביהודה ושומרון? דיון סוער בוועדת הכנסת, וואלה 7.6.2016; ניר חסון, בניגוד לטענות בימין: מסמך רשמי מראה כי 2.6 מיליון פלסטינים מתגוררים בגדה, הארץ 30.6.2013.

נסתר וגלוי

לפני כמה שנים הצגתי את הגרף הבא, שמתאר את הנחת צינורות מים וביוב בישראל לאורך השנים.  מה שבולט בו הוא העלייה העצומה בהנחת צינורות מים אחרי המהפך בימי ממשלת בגין, שלוותה באופן מפתיע בירידה בהנחת צינורות ביוב.  ההנחה הייתה שזה משקף חיבור נקודות ישוב מבודדות שצריך להביא אליהן מים אבל הביוב יכול לזרום לו במורד הואדי.  ברקע הייתה האפשרות שנקודות הישוב המבודדות האלה הן התנחלויות בשטחים, אבל זה לא נאמר כי לא היו נתונים כדי לגבות את זה.

 pipes

הבעיה בנתונים היא שהשנתונים של הלמ"ס כוללים פרוט של צינורות במחוזות השונים רק עבור 3 שנים כל פעם, אז צריך לעבור על המון שנתונים כדי ללקט נתונים.  ב-2015, כשכתבתי את הפוסט ההוא, היו נתונים ברשת רק מ-1996 והלאה, וכדי להשלים את הישנים יותר היה צריך ללכת לספריה הלאומית או משהו כזה.  כיום יש כבר את כל השנתונים מאז הראשון ברשת, אז יכולתי לבלות יום של העתקת מספרים בחיק חדר העבודה שלי.

כמובן שזה בכל זאת לא היה כל כך פשוט.  בטבלאות על פרוט הצינורות במחוזות השונים יש סך הכל כללי, ואחריו פרוט של המחוזות.  בנתונים עד שנת 1980 הם מתאימים זה לזה, ובשנים המאוחרות יותר יש הערת שוליים שאומרת שהם לא כוללים עבודות ברמת הגולן, ביהודה ושומרון, בחבל עזה, ובסיני.  אבל החל מהשנתון של 1985 יש הערת שוליים נוספת שמפנה להערת שוליים בלוח אחר שבה כתוב שנתוני הסך הכל כן כוללים את האזורים הנוספים האלה, למרות שבפרוט הם לא מופיעים — ויתרה מכך, בטבלה של סיכום הנתונים (בלי פרוט מחוזות) זה כך החל משנת 1976.  אז חישבתי את הפער בין הסך הכל לבין סכום המחוזות (ואכן יש פער), ויחסתי את זה לשטחים.  התוצאות לפניכם.

pipes-ayosh

אז עכשיו זה רשמי.  זה התחיל בקטן עוד בימי המערך, אבל אחרי המהפך בא השיטפון וקרוב לחצי מצנרת המים שהונחה במדינה לא הייתה במדינה אלא בשטחים.  ובמקביל הנחת קווי ביוב בכל המחוזות ירדה לפחות מחצי מה שהייתה, ומחוז הדרום די נמחק.  פיצוי על קווי הביוב החסרים בתחום המדינה ניתן בשלהי ממשלת שמיר ובתקופת ממשלת רבין.  קווי ביוב בשטחים כנראה חסרים עד היום.

מקורות

הנתונים כאמור מהלוחות בנושאי "הנחת צינורות מים לפי מחוז" ו"הנחת צינורות ביוב ותיעול לפי מחוז", בשנתונים שונים.  בתקופה המדוברת הלוחות האלה מופיעים בסוף פרק ט"ז שעוסק בבינוי. ולמי שבספק — רק במקרה אני מפרסם את זה באחד באפריל. זה הכל אמיתי לגמרי.

חדי העין אולי ישימו לב לכך שהפרופיל הכולל אינו זהה בגרף הראשון והשני.  הסיבה היא שהגרף הראשון מראה סיום של הנחת צינורות, שזה משקף את מה שאכן קורה בפועל, ואילו הגרף השני מראה התחלות של הנחת צינורות, שזה משקף יותר טוב את הכוונות של הממשלה הנוכחית בכל שנה.  בפוסט הקודם, אגב, הראיתי את הממוצע של ההתחלות והסיומים — ובעצם הם די דומים אחד לשני.

נשארנו מאחור

ישראל היא ארץ שטופת שמש, ומתיימרת להיות חדשנית מבחינה טכנולוגית. לכן היה צפוי כי נהיה בין המובילים בעולם בפיתוח שיטות לשימוש באנרגיה סולרית מתחדשת. הנתונים, לעומת זאת, מראים שישראל נשארה מאחור וכושר היצור שלנו של חשמל מאנרגיה סולרית הוא מזערי. בכמה וכמה מדינות שבהן יש פחות שמש או שאינן מפותחות במיוחד מבחינה טכנולוגית ניתן להפיק הרבה יותר חשמל מאנרגיה סולרית.  ובאופן כללי, ההשקעה בהפקת חשמל מהשמש עולה באופן חד בשנים האחרונות, אבל בישראל לא כל כך, כפי שרואים בגרף הבא.

sol-power

הערה חשובה – הנתונים האלה הם על כושר יצור בטכנולוגיה של תאים פוטו-וולטאיים: זה המשטחים השחורים על גגות או בשדות שיוצא מהם חשמל ישר.  יש גם טכנולוגיה תרמו-סולרית, שבה מחממים שמן ומייצרים חשמל עם טורבינות.  לא ברור לי מה הסטטוס המדויק של התחנות התרמו-סולריות שמקימים באתר אשלים בנגב, אני חושב שהן עוד לא פעילות.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים האלה היא לבדוק איזה אחוז מכלל החשמל במדינה מיוצר מאנרגיה סולרית. בעולם כולו זה היה כ-1.3% בשנת 2016. בישראל זה היה 2.4%, שזה לא רע בהשוואה לרוב מדינות העולם, אבל הרבה פחות ממדינות דרום אירופה — יוון עם 7.6%, איטליה עם 8.0%, ספרד עם 5.0% — שהן דומות לנו בהיותן מדינות מפותחות שטופות שמש. וגם בכמה מדינות שיש להן הרבה פחות שמש השימוש באנרגיה סולרית יותר גבוה, כמו למשל בגרמניה (5.9%), בלגיה (3.5%), ובריטניה (3.0%).

אבל אנרגיה סולרית הוא רק סוג אחד של אנרגיה מתחדשת – יש גם אנרגיה הידרואלקטרית (מים וסכרים, כמו בתחנת הכוח ההיסטורית בנהריים), אנרגית רוח, ואנרגיה גיאותרמית (חום שיוצא מהאדמה באזורים געשיים). בישראל משתמשים רק באנרגיה סולרית, אבל בשאר העולם משתמשים הרבה יותר בשיטות אחרות, במיוחד אנרגיה הידרואלקטרית. אם מסתכלים על כלל השימוש באנרגיות מתחדשות, ישראל נשרכת הרחק מאחור.  ובאופן אירוני דווקא כמה מדינות די נחשלות באפריקה מובילות את הדירוג — אין להן הרבה חשמל, אבל מה שיש הוא הידרואלקטרי.

renew-pct

אגב, ב-29.1.2009 התקבלה החלטת ממשלה מס' 4450 שקובעת יעד של יצור 10% מהחשמל מאנרגיה מתחדשת עד 2020, עם יעד ביניים של 5% בשנת 2014.  אני סקפטי שנעמוד בזה (ואת יעד הביניים כמובן כבר פספסנו בפער גדול).  בכל אופן בינתיים שימוש באנרגיה מתחדשת מצטרף למגוון דוגמאות אחרות של יכולת ביצוע נמוכה של הממשלה.

מקורות

כל הנתונים מקובץ אקסל שנלווה ל-BP Statistical Review of World Energy שפורסם ביוני 2017.  הקובץ מכיל נתונים על כל סוגי האנרגיה לאורך שנים.  הגרף הראשון מראה את נתוני המתקנים הפוטו-וולטאיים להפקת חשמל.  השני מראה את היחס בין הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת לסך הפקת החשמל מכל המקורות ביחד עבור השנה האחרונה שיש עליה נתונים, שהיא 2016.  באקסל סולרית נכלל במתחדשות והידרו נספר בנפרד מסיבה כלשהי.  החלק שמוצג בתור גיאו+רוח הוא בעצם ההפרש בין סך היצור מאנרגיות מחדשות לבין היצור מאנרגיה סולרית.

ציונים בדמוקרטיה

יש כל מיני גופים בינלאומיים שמודדים כל מיני דברים, אבל הרבה שנים לא היה מדד רציני שניסה לכמת עד כמה מדינות העולם הן דמוקרטיות. עד שהמגזין אקונומיסט יסד מדד כזה בשנת 2006. המדד הזה מבוסס על סדרה של 60 שאלות שמחולקות ל-5 תחומים שונים:

  • תהליך הבחירות ופלורליזם. האם הבחירות חופשיות והוגנות? האם יש זכות בחירה לכל? האם יש איומים על הבוחרים? האם לאופוזיציה יש סיכוי בכלל?
  • תפקוד הממשלה. האם לרשות המחוקקת יש מעמד עליון? האם הממשלה חופשית מהשפעות חיצוניות, למשל של הצבא או גופים כלכליים ודתיים? האם יש שחיתות? האם יש שקיפות?
  • מעורבות פוליטית של הציבור. מהו אחוז ההצבעה? האם יש נכונות להשתתף בהפגנות?
  • התרבות הפוליטית. עד כמה יש תמיכה בדמוקרטיה? כמה מהציבור שואפים למנהיג חזק שיכול לעקוף מנגנונים דמוקרטיים?
  • חירויות אזרחיות. האם יש חופש ביטוי והפגנה? האם יש חופש דתי? האם יש שוויון בפני החוק?

הנתונים נאספים מחוות דעת של מומחים ומסקרי דעת קהל. כל שאלה יכולה לתת נקודה אחת אם המצב טוב, חצי נקודה אם ככה ככה, או אפס אם המצב רע. בכל תחום מסכמים את הנקודות ומנרמלים לטווח של 0 עד 10 (כי בתחומים שונים יש מספר שאלות שונה). המדד הסופי הוא ממוצע פשוט של הציונים ב-5 התחומים. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא.

democ-eiu-isr

כפי שניתן לראות ישראל מסווגת כ"דמוקרטיה פגומה", אבל הציון שלה נמצא במגמת עלייה איטית והיא קרובה לסף של "דמוקרטיה מלאה". הציונים עבור תהליך הבחירות והמעורבות הפוליטית של הציבור הם גבוהים יחסית. הציון עבור החירויות האזרחיות נמוך למדי, אבל גם הוא במגמת שיפור מסוימת.

השוואה של ציוני 2017 עם 40 המדינות העליונות בדירוג (מתוך 167) מוצגת בגרף הבא.

 

democ-eiu-cmp

הרוב המכריע של מדינות המערב מדורגות מעל ישראל (שנמצאת במקום ה-30, תיקו עם אסטוניה).  מה שמעניין הוא הצרוף של ציונים בתחומים השונים שמוביל למדד הכללי. בכל המדינות האחרות (פרט לנורבגיה) הציון בסעיף החירויות האזרחיות מושך כלפי מעלה, ואילו הציון בסעיף המעורבות הציבורית מושך כלפי מטה.  בישראל זה הפוך.  רק למדינה אחת יש ציון גבוה יותר מאיתנו במעורבות, ואין אף אחת שאפילו מתקרבת לציון נמוך כמו שלנו בחירויות (אם כי כמובן בהמשך הרשימה יש כאלה עם ציונים יותר נמוכים).

מקורות

את הדוחות של מדד הדמוקרטיה אפשר להוריד מאתר The Economist Intelligence Unit (צריך להרשם).

לקט חרדים

החברה החרדית מספיק שונה משאר אזרחי ישראל, ומספיק גדולה מבחינת מספר אנשיה, כדי להשפיע על מגוון סטטיסטיקות לאומיות.  כתוצאה צריך בהרבה מקרים להתייחס אליה בנפרד, כי התייחסות לכלל האוכלוסייה כגוף אחד מטשטשת את ההבדלים ומובילה לממוצעים שלא באמת מייצגים אף מגזר.  ויש לה גם כל מיני תכונות יחודיות.  הנה כמה דוגמאות, מבוססות על שנתון החברה החרדית שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הדוגמה הראשונה היא הרכב הגילים, שנגזר מהפיריון בילודה.  אצל החרדים הילודה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מגזר אחר, כולל הערבים.  זה מוביל למבנה גילים מוטה באופן קיצוני כלפי גילים צעירים.  בספק אם יש עוד משהו כזה בארצות מפותחות בכל העולם.  נובע מכך שלמגזר החרדי יש גם את קצב הגידול הגבוה ביותר.

ages

דוגמה נוספת היא רמת העוני.  ככלל החברה החרדית היא עניה.  מצב זה נובע מצרוף של שלושה גורמים עיקריים:

  • רמת תעסוקה נמוכה כתוצאה מהעדפה של לימודי תורה על עבודה אצל גברים (ובפרט כיוון שהמשך לימודים מקנה פטור מגיוס). גם אלה שרוצים לעבוד סובלים מאפשרויות מוגבלות לתעסוקה מחוץ למגזר.
  • משכורות נמוכות כתוצאה מחוסר הכשרה, הן ברמה של לימודים בבית הספר (חוסר לימודי ליבה, ובפרט מתמטיקה ואנגלית) והן ברמה של לימודים אקדמיים.
  • משפחות מרובות ילדים וההוצאות הנובעות מכך.

הגרף הבא מתאר את רמת העוני של קבוצות שונות באוכלוסייה, על ידי המדד של האחוז שנמצאים מתחת לקו העוני.  כיוון שבקבוצות אוכלוסייה שונות יש משפחות בגדלים שונים, יש הבדל אם מחשבים את אחוז המשפחות מתחת לקו העוני, אחוז הנפשות מתחת לקו העוני, או אחוז הילדים מתחת לקו העוני.  אבל בכל שלושת המקרים האחוז עבור החרדים גבוה בהרבה מאשר עבור קבוצות אוכלוסייה אחרות או עבור הממוצע הארצי.  בסביבות חצי מהמשפחות החרדיות הן עניות, וכיוון שמשפחות עם הרבה מאוד ילדים נוטות להיות עניות יותר, מתקבל שבערך שני שלישים מהילדים החרדים הם עניים.  זה די יציב לאורך 10 השנים האחרונות ויותר.

poor

דוגמה מפורסמת היא נתוני הגיוס.  בשנים האחרונות דווקא יש עליה בגיוס, והוא אפילו לא רחוק מהיעדים שנקבעו.  מצד שני לא ברור עד כמה הגיוס הזה הוא באמת תוספת על מה שהיה קודם, כלומר עד כמה הוא משקף גיוס של חרדים שאחרת היו נשארים בישיבה לעומת גיוס של חרדים שנפלטו מהישיבה או יצאו בשאלה, או בכלל דתיים סתם שרוצים להינות מתנאי שירות משופרים.  במקביל, ההתנדבות לשירות אזרחי ירדה ממה שהייתה שפני כמה שנים ולכן היעד הכולל מתרחק והולך.  ובכל מקרה זה עדיין אחוז לא גבוה מהגודל של כל מחזור גיוס.

 

haredim

בניגוד לתמונה המצטיירת מהגרף, נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס מצביעים על כך שכ-30% מהחרדים דווקא כן שרתו בצבא. יש כמה הסברים להפרש הזה. אחד מהם הוא שכ-20% מהחרדים הם חוזרים בתשובה, ושרתו בצבא לפני שהפכו לחרדים. הסבר נוסף הוא שבעבר רבים התגייסו לשרות מקוצר (שנקרא שלב ב') שכלל כמה חודשי אימונים בלבד והפנייה לכוחות המילואים.

אמרתי כאן כמה פעמים שההתבדלות של החברה החרדית וההסתגרות בישיבות נובעת במידה רבה מהרצון להתחמק מגיוס.  אבל יש נתונים שמראים שזה טיעון פשטני מדי שחוטא לאמת.  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  [רקע דרוש: שלבי החינוך החרדי הם לימוד בתלמוד תורה 8 שנים עד גיל 13, 3 שנים נוספות בישיבה קטנה, המשך לימודים בישיבה גדולה מגיל 17 עד הנישואין, ואז מעבר לכולל לתקופה בלתי מוגבלת. הלומדים בכולל נקראים אברכים.  הסדר תורתו אומנותו חל על תלמידי ישיבות גדולות ואברכים.]

malach-yeshiva

מהנתונים האלה אפשר ללמוד על עוד שני גורמים חשובים המשפיעים על הלימוד בישיבה:

  • בין אברכי הכוללים אחוז הולך וגדל – החל מ-61% בשנת 2012 וכלה ב-70% בשנת 2016 – כבר קיבלו פטור משירות צבאי. לכן המשך הלימודים שלהם בכולל משקף שאיפה כנה להתמיד בלימודים ו/או לחץ חברתי ואינו תלוי ברצון להתחמק מגיוס.
  • יש לעיתים שינויים משמעותיים במספר התלמידים משנה לשנה – בפרט ירידה בשנים 2013-2014 ואז עלייה בחזרה. השנים האלה הן השנים שבהן המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, והתמיכה הכלכלית באברכים קוצצה. הקיצוץ הזה הוביל לירידה לא רק במספר האברכים הפטורים משירות צבאי, אלא גם במספר אלה המצויים בדחיית שירות במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ירידה חדה במיוחד התרחשה בתלמידים מחו"ל. מכאן שלתמיכה הממשלתית יש השפעה מידית על היקף הלימודים – כשאין ברירה, הם מתפשרים.

מקורות

כל הנתונים האלה הם מלוחות המלווים את שנתון החברה החרדית 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

נתוני הגילים מלוח א/3.

נתוני העוני מלוח ג/2.

נתוני הגיוס מלוח ה/2.  מכסות המטרה הם ממצגת על גיוס חרדים שהוצגה בכנסת.

נתוני הלימוד בישיבות גדולות וכוללים מלוח ב/10.  החלק האפור בגרף נובע מפער בין מספר האברכים הכולל לבין מספר אלה המסווגים כדחויי שירות צבאי או בעלי פטור משירות צבאי — ככל הנראה אלה "אברכי חצי יום" שלומדים או בבוקר או בערב.

תודה לגלעד מלאך על עזרתו בנתונים.

זרמים בחינוך

חוק לימוד חובה מ-1949 מאפשר להורים לבחור את הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. במקור היה מדובר בזרמים מפלגתיים – הזרם הכללי זוהה עם הציונים הכלליים, זרם העובדים עם מוסדות ההסתדרות ומפא"י, זרם המזרחי עם תנועת המזרחי הדתית-לאומית, וזרם אגודת ישראל של החרדים. בחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 נקבע שהזרמים האלה יבוטלו ובמקומם יבואו החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי. באופן מעשי התווסף אליהם החינוך העצמאי, של מוסדות שאינם ממלכתיים. אלה כרגיל מוסדות דתיים. החלק הארי של המוסדות העצמאיים הם חרדיים.

החינוך הערבי, אגב, הוא חלק מהחינוך הממלכתי, ואין לא מעמד עצמאי נפרד. זאת למרות שחוק החינוך הממלכתי מנוסח באופן מובהק בצורה שמתייחסת רק לחינוך יהודי. כך למשל החוק מגדיר את אחת ממטרות החינוך להיות "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". ההתייחסות היחידה לערבים בחוק היא המטרה "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל".

מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים וחלוקתם לזרמים השונים מתוארים בגרף הבא. כפי שניתן לראות היה גידול מהיר במיוחד במספר התלמידים בשנות המדינה הראשונות ומאז תחילת המאה. עיקר הגידול מאז תחילת המאה הוא בחינוך החרדי.

zerem

מעניין גם להשוות את הגודל של כל מגזר בנפרד.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, יש גידול בעיקר אצל החרדים וממידה מסוימת גם אצל הערבים — בשני גלים.  החינוך הממלכתי-דתי שומר על יציבות כמעט מושלמת כבר 50 שנה.  בחינוך הממלכתי, לעומת זאת, הייתה ירידה במספר האבסולוטי בעשור 1995-2005, והתאוששות בשנים האחרונות.

zerem-cmp

כדי לראות טוב יותר את החלוקה בין זרמי החינוך השונים, הגרף הבא מציג את החלוקה הזו באחוזים. כפי שניתן לראות באופן בולט חלקם של הזרמים הציוניים (הממלכתי והממלכתי-דתי) ירד מ-85% באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת לרק 52% אחוזים כיום. יש שתי סיבות לירידה היחסית הזו. האחת היא העלייה המשמעותית בחינוך הערבי בסוף שנות ה-60, אולי חלקית כתוצאה מסיפוח מזרח ירושלים. השנייה היא העלייה הדרמטית במספר הילדים החרדים ב-20 השנים האחרונות. חלק קטן מהעלייה הזו ניתן ליחס להתחלת הספירה של ילדי תלמודי התורה ב-1999.

zerem-pct-sweep

אם מסתכלים לא על כל תלמידי בתי הספר היסודיים אלא רק על כיתה א' המצב עוד יותר קיצוני, והזרמים הממלכתיים הם כבר פחות מחצי.  וזה בלי לספח את השטחים.

מקורות

התחלתי את איסוף הנתונים מלוחות 8.5 ו-8.7 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017, והמשכתי עם השלמות מייגעות מלוחות דומים במספר גדול של שנתונים קודמים, אבל לא כולם, ולכן נשארו פערים.

הנתונים כוללים את מספר התלמידים בחינוך העברי והערבי, ואת החלוקה באחוזים בין הזרמים בחינוך העברי.  אז צריך לחשב את האחוזים מתוך הסך הכל כולל הערבים. ברוב השנים יש נתונים על מספר התלמידים בכל בתי הספר היסודיים תוך הבחנה בין רגילים למיוחדים, אבל יש שנים עם רק נתון אחד ולא תמיד ברור אם הוא מתייחס לכלל או רק לבתי הספר הרגילים (ולוח 8.7 לא קונסיסטנטי והמספרים שבו חלקם עם וחלקם בלי לפי לוח 8.5). לכן במקרים שבהם ניתנים שני הנתונים בנפרד השתמשתי בממוצע שלהם. קורה גם שיש שנים עבורן יש פרוט של אחוזי הזרמים השונים אבל אין מספר אבסולוטי. במקרים כאלה ביצעתי אינטרפולציה משנים שכנות.

החל מ-1999 הנתונים כוללים תלמודי תורה ולפני כן לא, מה שמוביל לספירת חסר של מספר התלמידים הכולל ושל החלק החרדי.  אבל ההפרש הוא קטן למדי (לפי גודל הקפיצה בנתונים ב-1999).

נמוך מים המלח

מה יותר נמוך מים המלח?  ים המלח בשנה הבאה.  בניגוד לכנרת, שהיא המאמי הלאומי וכולם דואגים לה (אם כי לא תמיד בהצלחה יתרה), ים המלח הוא ילד חורג שלא מתייחסים אליו יותר מדי.  וגם חלק מהטיפול בכנרת בא על חשבון ים המלח – כל מ"ק שנשאר בכנרת או משמש לצריכה הוא מ"ק שלא זורם בירדן ולא מגיע לים המלח.  בעצם ים המלח כבר כמעט לא מקבל מים מעבר לגשם שיורד ישירות באגן הניקוז שלו, שרובו מדבר.  כתוצאה המפלס שלו יורד בהתמדה, וקצב הירידה מתגבר והולך.  כיום זו ירידה של יותר ממטר כל שנה, ושינוי לא נראה באופק.

miflas-dead

הגרף מציין גם כל מיני פעולות שהשפיעו על מפלס ים המלח. באופן כללי הן מתחלקות לשני סוגים:

  • הטית מים מתוקים לשימוש בחקלאות וצריכה ביתית.  בצד הישראלי זה כולל את המוביל הארצי ששואב מים מהכנרת, ובצד הירדני את תעלת הע'ור שמטה מים מנהר הירמוך ומפעלים נוספים שתופסים מים שזורמים בנחלים אחרים.  ביחד זה מקטין את המים המגיעים לים המלח – בירדן זורם בערך אחוז אחד (!) ממה שזרם בו בעבר, וגם זה לא מהכנרת אלא ממעיינות מלוחים וממפעל טיהור שהפכים של טבריה.  סכר דגניה אגב נבנה במקור לא כדי לנצל את הכנרת למי שתיה וחקלאות אלא כדי לוסת את זרימת המים למפעל החשמל ההידרואלקטרי של רוטנברג בנהרים.
  • יבוש מוגבר של ים המלח כדי להפיק אשלג ומינרלים אחרים.  גם כאן יש פעילות גם בצד הישראלי וגם בצד הירדני.  ברכות האידוי מגדילות את השטח האפקטיבי של הים (בלעדיהן האגן הדרומי כבר היה יבש לגמרי מזמן), וכך יותר מים אובדים כתוצאה מאידוי.

הסיכוי היחיד להוסיף מים לים המלח הוא כנראה באמצעות מפעל "תעלת ימים" הידרואלקטרי/התפלה בשיתוף ירדן.  הגרסה הנוכחית שמדברים עליה היא ממפרץ אילת, כי הירדנים לא רוצים להיות תלויים במפעל ישראלי מהים התיכון.  בינתיים בעיות פוליטיות מעכבות ומקשות יותר מבעיות טכניות/כלכליות/סביבתיות.  גיא שחר אסף נקודות מבט שונות על מה שאולי יקרה ולמה.

מקורות

המדידות המסודרות של מפלס ים המלח התחילו כנראה עם פעילות הקרן לחקירת פלשתינה (Palestine Exploration Fund – PEF) בשנת 1900.  תוצאות המדידות שלהם מובאות בסוף הדפסה חוזרת של המאמר  "שינויי מפלס ים המלח", מאת ציפורה קליין, שפורסמה בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן.  יש חור במדידות בין 1913-1930.

כיום המפלס נמדד באופן שוטף ומפורסם באתר רשות המים.  יש שם נתונים מאז סוף 1976.

את האמצע (מ-1933 עד 1976) השלמתי מגרף של שינויי המפלס שמופיע כאיור ד 4 בספר ים המלח מאת אלי רז, רשות שמורות הטבע והמועצה האזורית תמר, 1993.  יש פער של יותר מ-3 מטרים בין הנתונים של רז לנתונים של ה-PEF בשנת 1933.   בגרף שמתחיל בשנת 1800 שמצאתי באינטרנט ומופיע בסוף המאמר המקורי של קליין (בטבע וארץ כרך י"א חוברת ג') המפלס ב-30 השנים הראשונות של המאה ה-20 יותר גבוה מה-PEF, בסביבות 390-.  בגרף אחר המפלס אחרי שנות ה-30 יותר נמוך מאצל רז, באיזור 395-.  צריך כנראה לנסוע אחורה בזמן כדי לברר מי צודק.

בנוסף, מסתבר שבתקופות היסטוריות רחוקות יותר היו תנודות חזקות במפלס הים, אם כי הוא אף פעם לא ירד נמוך כמו שהוא ב-15 השנים האחרונות.  יש טענות שירידות חדות במפלס קשורות לתהפוכות מזג אויר שמצידן קשורות להעלמות תרבויות.

שנה חדשה

סיום שנה זה תמיד זמן טוב לסכם נתונים.

ומה יותר מתאים לבלוג על נתונים מאשר נתונים על נתונים?

אז הנה דרוג מדינות העולם לפי ה-Global Open Data Index, מדד שמתיימר למדוד עד כמה כל מדינה מספקת נתונים חופשיים למי שמתעניין.  המדד מורכב מבדיקה של נגישות לנתונים על מגוון נושאים (תקציב המדינה, סטטיסטיקה לאומית, תוצאות בחירות, תחזיות מזג אויר, רישום חברות, ועוד כל מיני דברים).  לגבי כל נושא בודקים אם הנתונים חפשיים, מעודכנים, בפורמט נוח לעיבוד ממוחשב, וחינם.  את כל זה מסכמים למספר אחד שמיצג את האחוז מהניקוד המקסימלי האפשרי.  ישראל מקבלת ציון של 41%, שבצרוף מקרים נאה גם מביא אותה למקום ה-41 בדרוג.  מבין המדינות המערביות המפותחות רק שתיים מדורגות נמוך יותר (פורטוגל ושוויצריה).  מדינות כמו הודו, אוקראינה, ורוסיה מעלינו.  בגרף החצי העליון של המדינות המדורגות מוצג במלואו, ומהשאר רק כמה דוגמאות (הדרוג של כל מדינה ניתן בסוגריים).  מדינות ה-OECD בירוק.

open-data

וכמה הערות על זה:

  1. אני חושב שחלק מהציונים שלהם לא מדויקים. למשל באתר מצוין שעבור תוצאות בחירות או חוקי המדינה אי אפשר להוריד את מה שרוצים בבת אחת ומיד.  מנסיוני זה אפשרי.
  2. מצד שני אנחנו באמת בפיגור רציני בכל מה שנוגע לנגישות מידע.  באתר data.gov.il יש 482 מאגרי מידע, חלקם חופפים דברים שאפשר למצוא במקומות אחרים, ורבים מהם לא באמת מאגרים נפרדים אלא סדרות נתונים (למשל תקציב או שערי חליפין) עבור תקופות שונות.  חלק מהמידע הוא בכלל תוצאות של סקרים על איזה מאגרי מידע יש, לפי החלטת ממשלה שב-2017 סוף סוף ימפו את זה בצורה מסודרת.  בינתיים באתר המקביל של ממשלת ארה"ב יש 228 אלף, בבריטניה 40 אלף, ובצרפת 33 אלף.
  3. דוגמה לנתונים שאי אפשר למצוא כאן (לפחות אני עוד לא מצאתי אותם, אם אתם מכירים אשמח לשמוע) הם נתונים בסיסיים על אי שוויון, ובפרט למשל איזה אחוז מההכנסה מגיע למאיון העליון לעומת החצי התחתון באוכלוסייה.  זה סוג הנתונים שנמצא בבסיס הספר של פיקטי על קפיטאל במאה ה-21, עם סדרות נתונים מכל העולם.  אבל גם לו אין נתונים מישראל.
  4. בתור אספן נתונים אני יכול גם להעיד על שני מאפיינים מעצבנים של הנתונים שכן אפשר למצוא בארץ.  ראשית, בהרבה מקרים אין מספיק רקע היסטורי אלא רק נתונים מתקופה קצרה יחסית.  זה נובע מכך שרק עכשיו מתחילים לאסוף ולהנגיש נתונים בכל מיני נושאים, ונתונים מהעבר גם אם נאספו לא נשמרו או לא הועלו לרשת (דוגמה – נתוני גיוס, שבטוח שנאספו כל שנה).  שנית, בחלק מהמקרים הנתונים חלקיים ולא מעודכנים באופן מזעזע.  הדוגמה הבולטת ביותר היא נתוני הביצוע של תקציב המדינה.  אפשר למצוא כל מיני אקסלים חלקיים באתר של החשב הכללי, כרגיל באיחור אופנתי.  אבל למה כל התקציב לא מגיע בצורה מסודרת ואמינה למפתח התקציב??

עניין של אמון

אמון הוא ערך יסוד בדמוקרטיות. בלי אמון במוסדות המדינה הכל מתפרק (כפי שמודגם בלא מעט מדינות בעולם), וקשה מאוד להחזיר אמון שאבד.  אז מעניין לראות מה רמת האמון של האזרחים במדינת ישראל.

נתונים כאלה אפשר למצוא בדוח מדד הדמוקרטיה הישראלית, שמהדורת 2017 שלו פורסמה זה עתה.  כרגיל אני לא מחבב סקרי דעת קהל, אבל כשדפדפתי בדוח תפסה את עיני הטבלה על מידת האמון בתקשורת, ובפרט שהייתה עלייה משמעותית באמון אחרי 2011, ואחרי כמה שנים ירידה.  זה נראה לי מעניין בגלל האפשרות של קורלציה עם המחאה החברתית ועם ההתקפות על התקשורת בשנים האחרונות, אז העתקתי את הנתונים וציירתי גרף שיכול לתמוך בכאלה ספקולציות.

trust

ואז החלטתי לצייר גרפים כאלה גם עבור הנתונים של מוסדות השלטון העיקריים, ובפרט אלה שקשורים באופן אופרטיבי לניהול ענייני המדינה באופן יומיומי — הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון, והמשטרה.  כדי לחסוך פיקסלים אני מציג אותם בהקטנה ביחד.

all

זה כבר מתחיל להראות חשוד.  לא רק התקשורת זכתה בעלייה נכבדת באמון ב-2011, גם הממשלה, הכנסת, בית המשפט, והמשטרה!  ובאופן כללי, מסתבר שיש קורלציה די חזקה בין מדדי האמון של כל המוסדות בכל השנים.  המקרה היחיד שבו יש סטייה ניכרת מהקו הכללי הוא הירידה החדה באמון בנשיא בימי פרשת קצב.

בדוח יש גם גרפים שמראים בנפרד את האמון במוסדות מצד יהודים ומצד ערבים.  כמו שליהודים היה היי והם האמינו בכולם בשנים 2011-2013, מסתבר שלערבים היה דיכי והם לא האמינו באף אחד בשנים 2008-2010.  ודווקא בעקבות אירועי אוקטובר 2000 האמון שלהם במערכות השלטון חזר.

המסקנה שלי מכל זה היא שאכן סקרי דעת קהל הם בעייתיים, וקשה ליחס משמעות לעליות וירידות — או שזה משקף תופעות פסיכולוגיות משונות שסותרות את ההגיון, או שזה רעש.  מה שנשאר הוא הדרוג בין המוסדות, שהוא די קונסיסטנטי, אז אולי הוא באמת אומר משהו (ועבור הגרפים דלעיל, בית המשפט העליון זוכה באמון הרב ביותר, המשטרה פחות, והממשלה והכנסת עוד פחות).

מקורות

מדד הדמוקרטיה הישראלית 2017 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הגרפים של אמון מצד יהודים וערבים הם בעמ' 125-126.  טבלאות הנתונים בנספח אינן מכילות את ההבחנה הזו.

העתקתי

דן בן-דוד התראיין לאחרונה בדה מרקר וסיפק להם את הגרף הבא: מספר חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות (מרצים ופרופסורים) מנורמל לפי גודל האוכלוסייה.  לבקשתי הוא העביר אלי את הנתונים, וציירתי אותם מחדש בצורה טיפה יותר מפורטת:

prof-pop

בגדול רואים שתי פאזות ברורות: גידול מסיבי של האקדמיה באמצע שנות ה-60, בעיקר בתקופת ממשלת אשכול, וירידה רצופה מ-1973 ועד היום.  התקופה של לבנת אמנם הניבה ירידה חדה טיפה יותר מקודם, אבל בגדול היא לא מתבלטת בכלל אלא משתלבת במגמה הכללית.  כיום מספר הפרופסורים יחסית לאוכלוסיה הוא פחות מחצי ממה שהיה בשיא.

הסתייגות חשובה: הנתונים האלה הם עבור האוניברסיטאות בלבד (ולא כולל את האוניברסיטה הפתוחה ואת אריאל).  אין כאן את חברי הסגל של המכללות.  אבל לפי מה שבן-דוד אמר בראיון, שיעור חברי הסגל באוכלוסייה ירד גם אם כוללים את המכללות.

לפרטים נוספים כמו למשל הירידה בהוצאה לסטודנט והשוואה בינלאומית ראו בראיון המקורי.

מקורות

כאמור קיבלתי את הנתונים כמו שהם מדן בן-דוד.  הוא אסף אותם מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס (נתונים מפורטים על סטודנטים וחברי סגל נמצאים בשנתונים של 20+ השנים הראשונות, אבל כל אחד רק לשנתיים שלוש) ומדוחות של הות"ת (שאותם לא מצאתי).   הקו הכפול בשנים 2012-2013 נובע משינוי מתודולוגי וסדרת נתונים חדשה.

%d בלוגרים אהבו את זה: