ארכיון קטגוריה: תאורי

עבודה זרה

הדוחות השנתיים של בנק ישראל הם מקור לנתונים באיכות טובה לאורך זמן, על מגוון נושאים כלכליים ומשקיים.  ובנספח הסטטיסטי של הדוח של 2017 מצאתי נתונים על העובדים בישראל מאז 1969, ובפרט סיווג לפי מגזר ציבורי ועיסקי ולפי ישראלים, פלסטינים, וזרים.  זה מעניין בין היתר כי הנתונים הרגילים על תעסוקה כוללים ישראלים בלבד ומתעלמים מעובדים לא ישראלים, למרות שיש לא מעט כאלה.  הנה מה שרואים.

emp-div

  • הגודל היחסי של המגזר הציבורי מתוך כלל העובדים נשאר קבוע מאז סוף שנות ה-70, באזור ה-27-28%.  הקפיצה ב-2012 היא תוצאה של שינוי מתודולוגי, ובפרט שהלמ"ס התחילה לספור חיילים בתור מועסקים (ועברה לדבר על כוח העבודה בכללותו במקום כוח העבודה האזרחי).
  • בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת פלסטינים היו פחות מ-10% מהמגזר העיסקי. זה ירד בתחילת שנות ה-90 (תגובה מאוחרת לאינתיפדה האראשונה?) ושוב בתחילת שנות ה-2000 (האינתיפדה השנייה).  ב-15 השנים האחרונות יש עלייה איטית אבל עדיין שיעורם נמוך בהרבה משהיה.
  • במקביל לירידה בעובדים פלסטיניים הייתה עלייה בעובדים זרים, ואולי יבוא העובדים הזרים הוא שאיפשר את הירידה בעובדים פלסטינים בשנות ה-90.  בשיא (סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית) כלל העובדים הלא ישראלים היוו כשישית מהמגזר העיסקי (מעל 16%).  אחר כך זה ירד וכיום הם כתשיעית (בערך 11%).  אבל שימו לב שהירידה היא יחסית ולא אבסולוטית — המספר של הלא ישראלים כיום קרוב למה שהיה בשיא, אבל סך מספר העובדים במשק גדל.

מקורות

לוח ה'-נ'-3 של הנספח הסטטיסי של דוח בנק ישראל לשנת 2017.

מודעות פרסומת

זרימה בין זרמים

נושא האכלוסייה החרדית הוא נושא חוזר, בין היתר כי אין באמת נתונים טובים.  ואחד הדברים שעליהם יש הכי מעט נתונים הוא המעבר בין קבוצות דתיות שונות.  הנתנונים היחידים שמצאתי עד עכשיו היו מהסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שמסכם מגוון פרטים על בני 20 ומעלה.  בין היתר היו שם נתונים על רמת הדתיות בהווה, ועל רמת הדתיות בבית ההורים בגיל 15, לפי דיווח עצמי.  זה איפשר הבחנה בשינויים ברמת הדתיות בין בית הנעורים ל-2009.

עכשיו אלכס וינרב ונחום בלס ממרכז טאוב פרסמו מחקר שמשתמש בנתונים של משרד החינוך על מספרי התלמידים בזרמים חינוכיים שונים.  הם עושים בנתונים האלה שני שימושים.

ראשית, הם משווים את מספר התלמידים בכל זרם בפועל עם המספר הצפוי לפי נתוני העבר וקצב גידול האוכלוסייה.  במילים אחרות, מספר תלמידי כיתה א' בזרם חינוכי מסוים צפוי להתאים למספר התינוקות שנולדו לאימהות מהזרם הזה 6 שנים קודם.  את זה ניתן להעריך לפי גודל האוכלוסייה (מספר האימהות) והפיריון שלהן (ואכן יש נתונים על פיריון לבנות מגזרים שונים).  כמובן זה לא לגמרי פשוט, כי יש גם תמותת תינוקות, והגירה, והורים ששולחים את הילדים שלהם לבתי ספר של זרם שונה מזה שהם עצמם שייכים אליו, וילדים שנשארים כיתה או קופצים כיתה.  אבל אפשר לקחת את הדברים האלה בחשבון (והם טוענים שהם עושים את זה).

מה שיוצא הוא שבזרם הממלכתי-דתי מספר התלמידים מתאים לצפי.  בזרם החרדי גם מספר התלמידים מתאים לצפי, פרט לשנים האחרונות שבהן יש קצת פחות תלמידים מהצפוי.  לעומת זאת בזרם הממלכתי יש יותר תלמידים מהצפוי בפער ניכר מהזרמים האחרים.  ההסבר שהם נותנים הוא צרוף של ילדים ערבים וילדי עובדים זרים (בערך 30% מהעודף), ילדים של נשים עולות מרוסיה (בערך 50% מהעודף), ומעבר בין זרמים, כלומר ילדים של נשים דתיות יותר (בערך 20% מהעודף).  הגורם השלישי מצביע על שינוי ברמת דתיות.

שנית, הם משתמשים בנתונים פרטניים של משרד החינוך על המסלול החינוכי של כל תלמיד ותלמיד, מה שמאפשר לזהות תלמידים שעברו ממוסד ששייך לזרם אחד למוסד ששייך לזרם אחר במהלך הלימודים.  בפרט, הם עקבו אחרי כ-1.15 מיליון תלמידים שנולדו בין 1992-2003, והשוו את הזרם החינוכי שאליו השתייכו בכיתה א' עם הזרם שאליו השתייכו בכיתה ח'.  התרשים הבא הוא דיאגרמת sankey שמראה את המעברים בין הזרמים (כולל כאלה שנשארו באותו הזרם, שהם הרוב).  המלבנים בצדדים מייצגים את מספר התלמידים בכל זרם בכיתה א' משמאל ובכיתה ח' מימין.  המספרים הם באלפים.  הסרטים שמקשרים את שמאל וימין מייצגים מעבר בין הזרמים, כשרוחב הסרט משקף את מספר התלמידים שעברו (או נשארו).

taub-both-sankey.png

אז כאמור הרוב לא עוברים, ובכל זאת אפשר לראות שתי תופעות:

  • יש יותר מעברים לכיוון של זרם פחות דתי.  יותר ילדים שהתחילו במוסדות חרדים עברו לזרמים האחרים מאשר בני זרמים אחרים שעברו למוסדות חרדים, ויותר תלמידים ממוסדות ממלכתיים-דתיים עברו לממלכתיים מאשר ההיפך.
  • בנים עברו יותר מאשר בנות.  זה לא סביר אם מדובר בשינוי הזהות הדתית של המשפחה. לכן יתכן שלפחות חלק מהמעברים משקפים למשל מצב של שליחת הבנים לבית ספר דתי יותר מתוך כוונה שיקבל "חינוך יהודי", ולאחר מכן ויתור על הכוונה הזו כשמסתבר שהמסגרת הדתית יותר אינה מתאימה לו.

השלכה חשובה של כל זה היא שזה משפיע על תחזיות של הרכב האוכלוסייה.  התחזיות לטווח ארוך של הלמ"ס מבוססות על סימולציה של גדילת האוכלוסייה בכל תת-אוכלוסיה בנפרד — ערבים לפי הפריון של ערבים, חרדים לפי הפריון של חרדים, ויהודים לא חרדים לפי הפריון שלהם.  יש שם הנחה מובלעת שאין מעברים בין הקבוצות.  אבל אם יש מעברים זה יכול להשפיע באופן משמעותי על תוצאת התחזית לטווח ארוך.  וינרב ובלס טוענים שעל פני 50 שנים מספר החרדים יהיה נמוך בכ-15% ממה שהלמ"ס מניחה כתוצאה מחרדים שהפכו לסתם דתיים או אפילו יצאו בשאלה, ולכן אחוז החרדים באוכלוסייה יגדל הרבה פחות ממה שהלמ"ס צופה.

מקורות

אלכס וינרב ונחום בלס, מגמות שינוי ברמת הדתיות בחברה היהודית, מרכז טאוב, מאי 2018.  למרבה הצער הם לא נותנים טבלאות נתונים מלאות, אז כדי לצייר את הגרפים הייתי צריך לשחזר את המספרים מתוך מה שמופיע.  כך השתמשתי בתרשים 3 כדי לשחזר כמה תלמידים דתיים וחרדים יש, והחסרתי אותם מהסך הכל כדי לקבל את הממלכתיים, ואת המספרים האלה הכפלתי בנתוני האחוזים של לוח 2 כדי לקבל את המספר שעובר מכל זרם לזרם אחר.

הגרפים צויירו באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

מי רוב ומי מיעוט

לפני כשבועיים בישרו כותרות בכל כלי התקשורת על פרסום נתונים של המינהל האזרחי (חלק ממנגנון מתאם פעולות הממשלה בשטחים) לפיהם בשטחים יש כ-5 מיליון פלסטינים.  בצרוף עם ערביי ישראל נובע מכך שבין הירדן לים כבר אין רוב יהודי.  זו לא הפעם הראשונה שנשמעת טענה כזו, ומטבע הדברים הנושא הזה מעורר מהומה כל פעם שהוא עולה.  אז מה אנחנו באמת יודעים על הרכב האוכלוסייה בארץ ישראל כולה?

באופן כללי המקור הטבעי לנתוני אוכלוסייה הוא הלמ"ס.  נתונים אמינים על האוכלוסייה היהודית (בישראל ובשטחים) ועל ערביי ישראל ניתן למצוא בשנתונים הסטטיסטיים. אבל נתוני הלמ"ס על אוכלוסיית המדינה הם אנומליים כי אין חפיפה מלאה בין שטח המדינה לשטח שבו מתגוררים התושבים שסופרים אותם. ההבדל נובע מתושבי ההתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967: תושבי ההתנחלויות היהודים נספרים כאילו היו תושבי ישראל, אבל שכניהם הערבים לא.  אז צריך לחפש מקורות אחרים.

מקור אפשרי הוא 4 מִפקדי אוכלוסין שנערכו בשטחים. מִפקד אחד נערך בשנת 1967 על ידי ישראל, מיד אחרי המלחמה. ישראל נשארה אחראית על מרשם האוכלוסין בשטחים עד הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, ונתוני אוכלוסייה מהשטחים פורסמו בשנים האלה בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס. שלושה מִפקדים נוספים נערכו על ידי הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017 בפיקוח ממשלת נורווגיה. בנוסף למפקדים יש נתונים על לידות, פטירות, והגירה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. על בסיס כל הנתונים האלה ותוך שימוש במודלים של התפתחות האוכלוסייה ניתן לחשב אומדן של גודל האוכלוסייה בכל שנה שרוצים. אלא שיש חילוקי דעות על הנתונים ועל המודלים, וכתוצאה מכך גם אומדנים שונים.

המקורות שנראים לי הראויים ביותר לבדיקה והשוואה הם הבאים:

  • הלמ"ס, שפרסמה כאמור הערכות על האוכלוסייה הערבית בשטחים בין השנים 1967-1994, בהסתמך על המִפקד שנערך אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 ועל מרשם האוכלוסין.
  • נתונים ספורדיים של המנהל האזרחי משנים שונות, שמסתמכים על רישום האוכלוסין הפלסטיני, ובפרט דף נתונים על אוכלוסיית הגדה המערבית בשנים 2000-2012 שפורסם בהארץ.
  • נתוני המִפקדים של הרשות הפלסטינית בשנים 1997, 2007, ו-2017. מהמספרים האלה צריך להפחית את תושבי ירושלים המזרחית (אזור J1 במפקדים) כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל.
  • נתונים של הבנק העולמי מאז 1990. הנתונים הם על האוכלוסייה הכוללת בשטחים, כלומר כולל יהודים. כדי לקבל את מספר הערבים החסרתי את ההערכות על מספר המתנחלים לפי שלום עכשיו.
  • הערכות של הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה כפי שפורסמו בסדרת מאמרים שנתיים על האוכלוסייה היהודית בעולם מאז 2003.

כל אלה ביחד מוצגים בגרף הבא.

 

pal-pop

תוצאה בולטת היא שהמפקד הפלסטיני של 1997 חורג במידה ניכרת מההערכות של הלמ"ס הישראלי כמה שנים קודם, בעיקר עבור הגדה המערבית. נתוני המנהל מתבססים כנראה על המפקד הזה, וגבוהים אפילו מהמפקד של 2007.  זה פוגע עוד באמינות שלהם, ומוביל למסקנה שההערכה אודות 5 מיליון פלסטינים בשטחים היא אכן מוגזמת.  נתוני הבנק העולמי דומים מאוד לנתוני המפקדים הפלסטינים לפני התיקון של החסרת מספר המתנחלים, וגם הם גבוהים מהערכות הלמ"ס. הנתונים של דלה-פרגולה די מתאימים לשני המפקדים האחרונים. הערך של 2004 (ובמידה מועטה גם זה של 2005) חריג ותוקן בהמשך.  הערכה סבירה של מספר הפלסטינית בשטחים כיום היא באזור ה-4.4 מיליון.

כיוון שיש הערכות שונות של מספר הפלסטינים בשטחים אי אפשר להגיע למסקנה מדויקת על היחס בין יהודים לערבים. מצד שני ההפרשים בין ההערכות השונות הם של אחוזים בודדים. הגרף הבא מראה את הרכב האוכלוסייה בין הירדן לים תוך שימוש בהערכה שונה לכל תקופה: הערכת הלמ"ס, הערכת דלה-פרגולה, והערכת הבנק העולמי. לפי המקורות האלה הרוב היהודי הצטמצם עם הזמן וכיום כבר אין רוב יהודי "ממש". אם כוללים ביחד עם היהודים את העולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים, יש רוב קטן.  אבל שימו לב שכל מעבר מסדרת נתונים אחת לבאה אחריה כולל קפיצה קטנה, והקפיצות האלה הן בדיוק מה שמבטל את הרוב היהודי.

pop-pct

בנוסף לנתונים הסטטיסטיים ולהתבטאויות של המנהל האזרחי, יש עדויות עקיפות כמו למשל המקרה הבא. בשנת 2005 הועבר תיקון לחוק לעידוד השקעות הון שקובע כי הטבת מס תינתן למפעל ש"25% או יותר מכלל הכנסתו הן ממכירות בשוק מסוים המונה 12 מיליון תושבים לפחות". הסיבה לקריטריון המשונה הזה הייתה הרצון ליחד מפעלים מייצאים בניגוד למפעלים הפועלים בשוק המקומי, בלי לומר זאת במפורש כדי לא לסתור הסכמי סחר בינלאומיים. אלא שבשנת 2012 מפעלים שונים התחילו לדרוש את ההטבה בטענה שהשוק המקומי של ישראל והרשות הפלסטינית הגיע לגודל של 12 מיליון נפש. בתגובה משרד האוצר הזדרז לתקן את החוק כך שהסף יהיה 14 מיליון והוא יגדל באופן אוטומטי כדי לפצות על גידול האוכלוסייה. אבל באותה שנה מספר היהודים בישראל היה טיפה פחות מ-6 מיליון לפי הלמ"ס, מה שמוביל למסקנה שיהודים כבר לא היו רוב.

החשיבות של כל זה היא בהקשר של הדיון על האפשרות של סיפוח השטחים.  ניתוח נתונים והערכות נכון ל-1.1.2014, על ידי הדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה, מוביל לתמונה שמוצגת בגרף הבא. הניתוח מבחין בין 5 אזורים גאוגרפיים שעברו שינויי ריבונות שונים:

  • ישראל מלפני מלחמת ששת הימים (בקווי 5.6.1967).
  • אזור מזרח ירושלים, שסופח לישראל מיד אחרי המלחמה, כולל כפרים ערביים ושכונות יהודיות חדשות שהוקמו בו.
  • רמת הגולן, שהחוק הישראלי הוחל עליה בשנת 1981.
  • הגדה המערבית / יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות באזור זה.
  • רצועת עזה, שבה כבר אין נוכחות יהודית.

בכל אזור כזה מתייחסים ל-4 קבוצות אוכלוסייה: יהודים, אחרים (בעיקר עולים מרוסיה שאינם מוכרים כיהודים), ערבים, וזרים (עובדים זרים ומבקשי מקלט מאפריקה). הזרים נכללים בחישוב כדי לאפשר מענה על השאלה הבסיסית "האם יש רוב יהודי באוכלוסייה", כשמתייחסים לכלל האוכלוסייה שנמצאת כאן. הגרף מציג את חלוקת האוכלוסייה בכל אזור בין 4 הקבוצות האלה. הרוחב של כל עמודה משקף את הגודל היחסי של האוכלוסייה באזור הזה. כך מתקבל שהשטח הצבוע מייצג את מספר האנשים בכל קבוצת אוכלוסייה בכל אזור.

delapergola

המשמעות הפוליטית של הנתונים האלה מובהרת על ידי תרשימי העוגה הבאים. כפי שניתן לראות, בישראל עצמה (כולל ירושלים המזרחית ורמת הגולן, אבל בלי ההתנחלויות) יש ליהודים רוב ברור של 71.4%. הרוב הזה גדל ל-75.7% אם כוללים גם את ה"אחרים". שימו לב שהנתון הזה הוא בלי היהודים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון. אם כוללים גם אותם (אבל לא את הערבים הגרים שם) מספר היהודים גדל עוד קצת ומגיע לרוב של 76.7%. אבל זה יהיה אמיתי רק אם ישראל תספח את ההתנחלויות בלי שאר השטח, או אם כל המתנחלים יעברו לגור בתחומי ישראל.

 

delapergola-pies

מצד שני, אם מסתכלים על כל התושבים בכל השטח בין הירדן לים, מתקבלת תמונה די מאוזנת. יהודים ממש הם פחות מחצי: 49.1%. אם מוסיפים עליהם את האחרים מקבלים קצת יותר מחצי: 51.9%. אם מתעלמים מקבוצות האוכלוסייה הקטנות, מספר הערבים ב-2014 היה קצת יותר נמוך ממספר היהודים – 5.70 מיליון לעומת 6.10 מיליון (או 6.45 אם כוללים את האחרים).

אבל יש גם דעות אחרות.  בפרט, גורמי ימין טוענים שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מונה רק 1.6-1.7 מיליון, מה שמגדיל כמובן את הרוב היהודי. פעילים בולטים בהקשר זה הם יעקב פייטלסון (לשעבר ראש עירית אריאל) שכתב ניתוח מקיף על תהליכים דמוגרפיים, ויורם אטינגר (לשעבר דיפלומט ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית) שמפיץ דו"ח בשם "פער המיליון". הטיעונים הם שהמספרים מהרשות הפלסטינית כוללים לידות של פלסטינים בחו"ל, מחסירים פטירות, וגם מחסירים הגירה של פלסטינים לחו"ל, ושהמודלים מניחים פיריון בילודה גבוה ממה שקורה כיום בפועל. בנוסף יש הטוענים שאחרי ההתנתקות לא צריך יותר לכלול את הפלסטינים ברצועת עזה בחשבון.

בצד השני נשמעות טענות שהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית מגיעה ל-2.7-2.9 מיליון. המחנה הזה מיוצג על ידי הגיאוגרף ארנון סופר ועל ידי המִנהָל האזרחי.  סופר כתב דו"ח בשם "תעתועי פער המיליון" שמפריך את הטענות של אטינגר, ומאשים אותם בחוסר מקצועיות.  דלה-פרגולה תומך במידה רבה בעמדתו של סופר, אבל טוען שהמספר הנכון הוא בערך 2.5 מיליון.

 

מקורות

נתוני הלמ"ס בגרף הראשון מלוח 27/1 של שנתונים סטטיסטיים משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. נתוני רצועת עזה כוללים את צפון סיני עד שהשטח הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום; כך אל-עריש נכללה עד 1979, ורפיח עד 1982. מפקדי האוכלוסין של הרשות הפלסטינית נמצאים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (לחפש את המפקדים בתפריט הקטגוריות). נתוני הבנק העולמי מאתר הבנק העולמי. נתוני המינהל האזרחי הוצגו במאמר בעיתון הארץ מה-30.6.2013. הנתונים של דלה-פרגולה עבור השנים 2003-2008 הופיעו בפרקים אודות האוכלוסייה היהודית בעולם ב-American Jewish Year Book (בהערת שולים לטבלה על אסיה). פרקים דומים הופיעו בשנים 2010 ו-2012-2017 במקומות אחרים וקיבלתי אותם במייל. הנתונים של 2014 הופיעו גם במאמר באתר מידה.

אותם מקורות שימשו לאוכלוסיית השטחים בגרף השני (בלי נתוני דלה-פרגולה לשנים 2004-2005). אוכלוסיית ישראל (יהודים, ערבים, ואחרים) מהלמ"ס.

נתוני שני הגרפים על הפילוח של דלה-פרגולה מטבלה במאמר של דלה-פרגולה שפורסם באתר מידה.

הסיפור על התיקון לחוק השקעות הון ממאמר של עקיבא אלדר, הממשלה מודה: אין כבר רוב יהודי בין הירדן לים, הארץ 16.10.2012.

דוגמאות לסערות פוליטיות בעקבות הצגת נתונים של המנהל האזרחי: גדעון אלון, המינהל האזרחי: יותר ערבים מיהודים בין הירדן לים, ישראל היום 26.3.2018; שבתי בנדט, כמה פלסטינים חיים ביהודה ושומרון? דיון סוער בוועדת הכנסת, וואלה 7.6.2016; ניר חסון, בניגוד לטענות בימין: מסמך רשמי מראה כי 2.6 מיליון פלסטינים מתגוררים בגדה, הארץ 30.6.2013.

נסתר וגלוי

לפני כמה שנים הצגתי את הגרף הבא, שמתאר את הנחת צינורות מים וביוב בישראל לאורך השנים.  מה שבולט בו הוא העלייה העצומה בהנחת צינורות מים אחרי המהפך בימי ממשלת בגין, שלוותה באופן מפתיע בירידה בהנחת צינורות ביוב.  ההנחה הייתה שזה משקף חיבור נקודות ישוב מבודדות שצריך להביא אליהן מים אבל הביוב יכול לזרום לו במורד הואדי.  ברקע הייתה האפשרות שנקודות הישוב המבודדות האלה הן התנחלויות בשטחים, אבל זה לא נאמר כי לא היו נתונים כדי לגבות את זה.

 pipes

הבעיה בנתונים היא שהשנתונים של הלמ"ס כוללים פרוט של צינורות במחוזות השונים רק עבור 3 שנים כל פעם, אז צריך לעבור על המון שנתונים כדי ללקט נתונים.  ב-2015, כשכתבתי את הפוסט ההוא, היו נתונים ברשת רק מ-1996 והלאה, וכדי להשלים את הישנים יותר היה צריך ללכת לספריה הלאומית או משהו כזה.  כיום יש כבר את כל השנתונים מאז הראשון ברשת, אז יכולתי לבלות יום של העתקת מספרים בחיק חדר העבודה שלי.

כמובן שזה בכל זאת לא היה כל כך פשוט.  בטבלאות על פרוט הצינורות במחוזות השונים יש סך הכל כללי, ואחריו פרוט של המחוזות.  בנתונים עד שנת 1980 הם מתאימים זה לזה, ובשנים המאוחרות יותר יש הערת שוליים שאומרת שהם לא כוללים עבודות ברמת הגולן, ביהודה ושומרון, בחבל עזה, ובסיני.  אבל החל מהשנתון של 1985 יש הערת שוליים נוספת שמפנה להערת שוליים בלוח אחר שבה כתוב שנתוני הסך הכל כן כוללים את האזורים הנוספים האלה, למרות שבפרוט הם לא מופיעים — ויתרה מכך, בטבלה של סיכום הנתונים (בלי פרוט מחוזות) זה כך החל משנת 1976.  אז חישבתי את הפער בין הסך הכל לבין סכום המחוזות (ואכן יש פער), ויחסתי את זה לשטחים.  התוצאות לפניכם.

pipes-ayosh

אז עכשיו זה רשמי.  זה התחיל בקטן עוד בימי המערך, אבל אחרי המהפך בא השיטפון וקרוב לחצי מצנרת המים שהונחה במדינה לא הייתה במדינה אלא בשטחים.  ובמקביל הנחת קווי ביוב בכל המחוזות ירדה לפחות מחצי מה שהייתה, ומחוז הדרום די נמחק.  פיצוי על קווי הביוב החסרים בתחום המדינה ניתן בשלהי ממשלת שמיר ובתקופת ממשלת רבין.  קווי ביוב בשטחים כנראה חסרים עד היום.

מקורות

הנתונים כאמור מהלוחות בנושאי "הנחת צינורות מים לפי מחוז" ו"הנחת צינורות ביוב ותיעול לפי מחוז", בשנתונים שונים.  בתקופה המדוברת הלוחות האלה מופיעים בסוף פרק ט"ז שעוסק בבינוי. ולמי שבספק — רק במקרה אני מפרסם את זה באחד באפריל. זה הכל אמיתי לגמרי.

חדי העין אולי ישימו לב לכך שהפרופיל הכולל אינו זהה בגרף הראשון והשני.  הסיבה היא שהגרף הראשון מראה סיום של הנחת צינורות, שזה משקף את מה שאכן קורה בפועל, ואילו הגרף השני מראה התחלות של הנחת צינורות, שזה משקף יותר טוב את הכוונות של הממשלה הנוכחית בכל שנה.  בפוסט הקודם, אגב, הראיתי את הממוצע של ההתחלות והסיומים — ובעצם הם די דומים אחד לשני.

נשארנו מאחור

ישראל היא ארץ שטופת שמש, ומתיימרת להיות חדשנית מבחינה טכנולוגית. לכן היה צפוי כי נהיה בין המובילים בעולם בפיתוח שיטות לשימוש באנרגיה סולרית מתחדשת. הנתונים, לעומת זאת, מראים שישראל נשארה מאחור וכושר היצור שלנו של חשמל מאנרגיה סולרית הוא מזערי. בכמה וכמה מדינות שבהן יש פחות שמש או שאינן מפותחות במיוחד מבחינה טכנולוגית ניתן להפיק הרבה יותר חשמל מאנרגיה סולרית.  ובאופן כללי, ההשקעה בהפקת חשמל מהשמש עולה באופן חד בשנים האחרונות, אבל בישראל לא כל כך, כפי שרואים בגרף הבא.

sol-power

הערה חשובה – הנתונים האלה הם על כושר יצור בטכנולוגיה של תאים פוטו-וולטאיים: זה המשטחים השחורים על גגות או בשדות שיוצא מהם חשמל ישר.  יש גם טכנולוגיה תרמו-סולרית, שבה מחממים שמן ומייצרים חשמל עם טורבינות.  לא ברור לי מה הסטטוס המדויק של התחנות התרמו-סולריות שמקימים באתר אשלים בנגב, אני חושב שהן עוד לא פעילות.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים האלה היא לבדוק איזה אחוז מכלל החשמל במדינה מיוצר מאנרגיה סולרית. בעולם כולו זה היה כ-1.3% בשנת 2016. בישראל זה היה 2.4%, שזה לא רע בהשוואה לרוב מדינות העולם, אבל הרבה פחות ממדינות דרום אירופה — יוון עם 7.6%, איטליה עם 8.0%, ספרד עם 5.0% — שהן דומות לנו בהיותן מדינות מפותחות שטופות שמש. וגם בכמה מדינות שיש להן הרבה פחות שמש השימוש באנרגיה סולרית יותר גבוה, כמו למשל בגרמניה (5.9%), בלגיה (3.5%), ובריטניה (3.0%).

אבל אנרגיה סולרית הוא רק סוג אחד של אנרגיה מתחדשת – יש גם אנרגיה הידרואלקטרית (מים וסכרים, כמו בתחנת הכוח ההיסטורית בנהריים), אנרגית רוח, ואנרגיה גיאותרמית (חום שיוצא מהאדמה באזורים געשיים). בישראל משתמשים רק באנרגיה סולרית, אבל בשאר העולם משתמשים הרבה יותר בשיטות אחרות, במיוחד אנרגיה הידרואלקטרית. אם מסתכלים על כלל השימוש באנרגיות מתחדשות, ישראל נשרכת הרחק מאחור.  ובאופן אירוני דווקא כמה מדינות די נחשלות באפריקה מובילות את הדירוג — אין להן הרבה חשמל, אבל מה שיש הוא הידרואלקטרי.

renew-pct

אגב, ב-29.1.2009 התקבלה החלטת ממשלה מס' 4450 שקובעת יעד של יצור 10% מהחשמל מאנרגיה מתחדשת עד 2020, עם יעד ביניים של 5% בשנת 2014.  אני סקפטי שנעמוד בזה (ואת יעד הביניים כמובן כבר פספסנו בפער גדול).  בכל אופן בינתיים שימוש באנרגיה מתחדשת מצטרף למגוון דוגמאות אחרות של יכולת ביצוע נמוכה של הממשלה.

מקורות

כל הנתונים מקובץ אקסל שנלווה ל-BP Statistical Review of World Energy שפורסם ביוני 2017.  הקובץ מכיל נתונים על כל סוגי האנרגיה לאורך שנים.  הגרף הראשון מראה את נתוני המתקנים הפוטו-וולטאיים להפקת חשמל.  השני מראה את היחס בין הפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת לסך הפקת החשמל מכל המקורות ביחד עבור השנה האחרונה שיש עליה נתונים, שהיא 2016.  באקסל סולרית נכלל במתחדשות והידרו נספר בנפרד מסיבה כלשהי.  החלק שמוצג בתור גיאו+רוח הוא בעצם ההפרש בין סך היצור מאנרגיות מחדשות לבין היצור מאנרגיה סולרית.

ציונים בדמוקרטיה

יש כל מיני גופים בינלאומיים שמודדים כל מיני דברים, אבל הרבה שנים לא היה מדד רציני שניסה לכמת עד כמה מדינות העולם הן דמוקרטיות. עד שהמגזין אקונומיסט יסד מדד כזה בשנת 2006. המדד הזה מבוסס על סדרה של 60 שאלות שמחולקות ל-5 תחומים שונים:

  • תהליך הבחירות ופלורליזם. האם הבחירות חופשיות והוגנות? האם יש זכות בחירה לכל? האם יש איומים על הבוחרים? האם לאופוזיציה יש סיכוי בכלל?
  • תפקוד הממשלה. האם לרשות המחוקקת יש מעמד עליון? האם הממשלה חופשית מהשפעות חיצוניות, למשל של הצבא או גופים כלכליים ודתיים? האם יש שחיתות? האם יש שקיפות?
  • מעורבות פוליטית של הציבור. מהו אחוז ההצבעה? האם יש נכונות להשתתף בהפגנות?
  • התרבות הפוליטית. עד כמה יש תמיכה בדמוקרטיה? כמה מהציבור שואפים למנהיג חזק שיכול לעקוף מנגנונים דמוקרטיים?
  • חירויות אזרחיות. האם יש חופש ביטוי והפגנה? האם יש חופש דתי? האם יש שוויון בפני החוק?

הנתונים נאספים מחוות דעת של מומחים ומסקרי דעת קהל. כל שאלה יכולה לתת נקודה אחת אם המצב טוב, חצי נקודה אם ככה ככה, או אפס אם המצב רע. בכל תחום מסכמים את הנקודות ומנרמלים לטווח של 0 עד 10 (כי בתחומים שונים יש מספר שאלות שונה). המדד הסופי הוא ממוצע פשוט של הציונים ב-5 התחומים. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא.

democ-eiu-isr

כפי שניתן לראות ישראל מסווגת כ"דמוקרטיה פגומה", אבל הציון שלה נמצא במגמת עלייה איטית והיא קרובה לסף של "דמוקרטיה מלאה". הציונים עבור תהליך הבחירות והמעורבות הפוליטית של הציבור הם גבוהים יחסית. הציון עבור החירויות האזרחיות נמוך למדי, אבל גם הוא במגמת שיפור מסוימת.

השוואה של ציוני 2017 עם 40 המדינות העליונות בדירוג (מתוך 167) מוצגת בגרף הבא.

 

democ-eiu-cmp

הרוב המכריע של מדינות המערב מדורגות מעל ישראל (שנמצאת במקום ה-30, תיקו עם אסטוניה).  מה שמעניין הוא הצרוף של ציונים בתחומים השונים שמוביל למדד הכללי. בכל המדינות האחרות (פרט לנורבגיה) הציון בסעיף החירויות האזרחיות מושך כלפי מעלה, ואילו הציון בסעיף המעורבות הציבורית מושך כלפי מטה.  בישראל זה הפוך.  רק למדינה אחת יש ציון גבוה יותר מאיתנו במעורבות, ואין אף אחת שאפילו מתקרבת לציון נמוך כמו שלנו בחירויות (אם כי כמובן בהמשך הרשימה יש כאלה עם ציונים יותר נמוכים).

מקורות

את הדוחות של מדד הדמוקרטיה אפשר להוריד מאתר The Economist Intelligence Unit (צריך להרשם).

לקט חרדים

החברה החרדית מספיק שונה משאר אזרחי ישראל, ומספיק גדולה מבחינת מספר אנשיה, כדי להשפיע על מגוון סטטיסטיקות לאומיות.  כתוצאה צריך בהרבה מקרים להתייחס אליה בנפרד, כי התייחסות לכלל האוכלוסייה כגוף אחד מטשטשת את ההבדלים ומובילה לממוצעים שלא באמת מייצגים אף מגזר.  ויש לה גם כל מיני תכונות יחודיות.  הנה כמה דוגמאות, מבוססות על שנתון החברה החרדית שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הדוגמה הראשונה היא הרכב הגילים, שנגזר מהפיריון בילודה.  אצל החרדים הילודה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מגזר אחר, כולל הערבים.  זה מוביל למבנה גילים מוטה באופן קיצוני כלפי גילים צעירים.  בספק אם יש עוד משהו כזה בארצות מפותחות בכל העולם.  נובע מכך שלמגזר החרדי יש גם את קצב הגידול הגבוה ביותר.

ages

דוגמה נוספת היא רמת העוני.  ככלל החברה החרדית היא עניה.  מצב זה נובע מצרוף של שלושה גורמים עיקריים:

  • רמת תעסוקה נמוכה כתוצאה מהעדפה של לימודי תורה על עבודה אצל גברים (ובפרט כיוון שהמשך לימודים מקנה פטור מגיוס). גם אלה שרוצים לעבוד סובלים מאפשרויות מוגבלות לתעסוקה מחוץ למגזר.
  • משכורות נמוכות כתוצאה מחוסר הכשרה, הן ברמה של לימודים בבית הספר (חוסר לימודי ליבה, ובפרט מתמטיקה ואנגלית) והן ברמה של לימודים אקדמיים.
  • משפחות מרובות ילדים וההוצאות הנובעות מכך.

הגרף הבא מתאר את רמת העוני של קבוצות שונות באוכלוסייה, על ידי המדד של האחוז שנמצאים מתחת לקו העוני.  כיוון שבקבוצות אוכלוסייה שונות יש משפחות בגדלים שונים, יש הבדל אם מחשבים את אחוז המשפחות מתחת לקו העוני, אחוז הנפשות מתחת לקו העוני, או אחוז הילדים מתחת לקו העוני.  אבל בכל שלושת המקרים האחוז עבור החרדים גבוה בהרבה מאשר עבור קבוצות אוכלוסייה אחרות או עבור הממוצע הארצי.  בסביבות חצי מהמשפחות החרדיות הן עניות, וכיוון שמשפחות עם הרבה מאוד ילדים נוטות להיות עניות יותר, מתקבל שבערך שני שלישים מהילדים החרדים הם עניים.  זה די יציב לאורך 10 השנים האחרונות ויותר.

poor

דוגמה מפורסמת היא נתוני הגיוס.  בשנים האחרונות דווקא יש עליה בגיוס, והוא אפילו לא רחוק מהיעדים שנקבעו.  מצד שני לא ברור עד כמה הגיוס הזה הוא באמת תוספת על מה שהיה קודם, כלומר עד כמה הוא משקף גיוס של חרדים שאחרת היו נשארים בישיבה לעומת גיוס של חרדים שנפלטו מהישיבה או יצאו בשאלה, או בכלל דתיים סתם שרוצים להינות מתנאי שירות משופרים.  במקביל, ההתנדבות לשירות אזרחי ירדה ממה שהייתה שפני כמה שנים ולכן היעד הכולל מתרחק והולך.  ובכל מקרה זה עדיין אחוז לא גבוה מהגודל של כל מחזור גיוס.

 

haredim

בניגוד לתמונה המצטיירת מהגרף, נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס מצביעים על כך שכ-30% מהחרדים דווקא כן שרתו בצבא. יש כמה הסברים להפרש הזה. אחד מהם הוא שכ-20% מהחרדים הם חוזרים בתשובה, ושרתו בצבא לפני שהפכו לחרדים. הסבר נוסף הוא שבעבר רבים התגייסו לשרות מקוצר (שנקרא שלב ב') שכלל כמה חודשי אימונים בלבד והפנייה לכוחות המילואים.

אמרתי כאן כמה פעמים שההתבדלות של החברה החרדית וההסתגרות בישיבות נובעת במידה רבה מהרצון להתחמק מגיוס.  אבל יש נתונים שמראים שזה טיעון פשטני מדי שחוטא לאמת.  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  [רקע דרוש: שלבי החינוך החרדי הם לימוד בתלמוד תורה 8 שנים עד גיל 13, 3 שנים נוספות בישיבה קטנה, המשך לימודים בישיבה גדולה מגיל 17 עד הנישואין, ואז מעבר לכולל לתקופה בלתי מוגבלת. הלומדים בכולל נקראים אברכים.  הסדר תורתו אומנותו חל על תלמידי ישיבות גדולות ואברכים.]

malach-yeshiva

מהנתונים האלה אפשר ללמוד על עוד שני גורמים חשובים המשפיעים על הלימוד בישיבה:

  • בין אברכי הכוללים אחוז הולך וגדל – החל מ-61% בשנת 2012 וכלה ב-70% בשנת 2016 – כבר קיבלו פטור משירות צבאי. לכן המשך הלימודים שלהם בכולל משקף שאיפה כנה להתמיד בלימודים ואינו תלוי ברצון להתחמק מגיוס.
  • יש לעיתים שינויים משמעותיים במספר התלמידים משנה לשנה – בפרט ירידה בשנים 2013-2014 ואז עלייה בחזרה. השנים האלה הן השנים שבהן המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, והתמיכה הכלכלית באברכים קוצצה. הקיצוץ הזה הוביל לירידה לא רק במספר האברכים הפטורים משירות צבאי, אלא גם במספר אלה המצויים בדחיית שירות במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ירידה חדה במיוחד התרחשה בתלמידים מחו"ל. מכאן שלתמיכה הממשלתית יש השפעה מידית על היקף הלימודים – כשאין ברירה, הם מתפשרים.

מקורות

כל הנתונים האלה הם מלוחות המלווים את שנתון החברה החרדית 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

נתוני הגילים מלוח א/3.

נתוני העוני מלוח ג/2.

נתוני הגיוס מלוח ה/2.  מכסות המטרה הם ממצגת על גיוס חרדים שהוצגה בכנסת.

נתוני הלימוד בישיבות גדולות וכוללים מלוח ב/10.  החלק האפור בגרף נובע מפער בין מספר האברכים הכולל לבין מספר אלה המסווגים כדחויי שירות צבאי או בעלי פטור משירות צבאי — ככל הנראה אלה "אברכי חצי יום" שלומדים או בבוקר או בערב.

תודה לגלעד מלאך על עזרתו בנתונים.

זרמים בחינוך

חוק לימוד חובה מ-1949 מאפשר להורים לבחור את הזרם החינוכי שבו ילמדו ילדיהם. במקור היה מדובר בזרמים מפלגתיים – הזרם הכללי זוהה עם הציונים הכלליים, זרם העובדים עם מוסדות ההסתדרות ומפא"י, זרם המזרחי עם תנועת המזרחי הדתית-לאומית, וזרם אגודת ישראל של החרדים. בחוק החינוך הממלכתי משנת 1953 נקבע שהזרמים האלה יבוטלו ובמקומם יבואו החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי. באופן מעשי התווסף אליהם החינוך העצמאי, של מוסדות שאינם ממלכתיים. אלה כרגיל מוסדות דתיים. החלק הארי של המוסדות העצמאיים הם חרדיים.

החינוך הערבי, אגב, הוא חלק מהחינוך הממלכתי, ואין לא מעמד עצמאי נפרד. זאת למרות שחוק החינוך הממלכתי מנוסח באופן מובהק בצורה שמתייחסת רק לחינוך יהודי. כך למשל החוק מגדיר את אחת ממטרות החינוך להיות "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". ההתייחסות היחידה לערבים בחוק היא המטרה "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל".

מספר התלמידים בבתי הספר היסודיים וחלוקתם לזרמים השונים מתוארים בגרף הבא. כפי שניתן לראות היה גידול מהיר במיוחד במספר התלמידים בשנות המדינה הראשונות ומאז תחילת המאה. עיקר הגידול מאז תחילת המאה הוא בחינוך החרדי.

zerem

מעניין גם להשוות את הגודל של כל מגזר בנפרד.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, יש גידול בעיקר אצל החרדים וממידה מסוימת גם אצל הערבים — בשני גלים.  החינוך הממלכתי-דתי שומר על יציבות כמעט מושלמת כבר 50 שנה.  בחינוך הממלכתי, לעומת זאת, הייתה ירידה במספר האבסולוטי בעשור 1995-2005, והתאוששות בשנים האחרונות.

zerem-cmp

כדי לראות טוב יותר את החלוקה בין זרמי החינוך השונים, הגרף הבא מציג את החלוקה הזו באחוזים. כפי שניתן לראות באופן בולט חלקם של הזרמים הציוניים (הממלכתי והממלכתי-דתי) ירד מ-85% באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת לרק 52% אחוזים כיום. יש שתי סיבות לירידה היחסית הזו. האחת היא העלייה המשמעותית בחינוך הערבי בסוף שנות ה-60, אולי חלקית כתוצאה מסיפוח מזרח ירושלים. השנייה היא העלייה הדרמטית במספר הילדים החרדים ב-20 השנים האחרונות. חלק קטן מהעלייה הזו ניתן ליחס להתחלת הספירה של ילדי תלמודי התורה ב-1999.

zerem-pct-sweep

אם מסתכלים לא על כל תלמידי בתי הספר היסודיים אלא רק על כיתה א' המצב עוד יותר קיצוני, והזרמים הממלכתיים הם כבר פחות מחצי.  וזה בלי לספח את השטחים.

מקורות

התחלתי את איסוף הנתונים מלוחות 8.5 ו-8.7 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017, והמשכתי עם השלמות מייגעות מלוחות דומים במספר גדול של שנתונים קודמים, אבל לא כולם, ולכן נשארו פערים.

הנתונים כוללים את מספר התלמידים בחינוך העברי והערבי, ואת החלוקה באחוזים בין הזרמים בחינוך העברי.  אז צריך לחשב את האחוזים מתוך הסך הכל כולל הערבים. ברוב השנים יש נתונים על מספר התלמידים בכל בתי הספר היסודיים תוך הבחנה בין רגילים למיוחדים, אבל יש שנים עם רק נתון אחד ולא תמיד ברור אם הוא מתייחס לכלל או רק לבתי הספר הרגילים (ולוח 8.7 לא קונסיסטנטי והמספרים שבו חלקם עם וחלקם בלי לפי לוח 8.5). לכן במקרים שבהם ניתנים שני הנתונים בנפרד השתמשתי בממוצע שלהם. קורה גם שיש שנים עבורן יש פרוט של אחוזי הזרמים השונים אבל אין מספר אבסולוטי. במקרים כאלה ביצעתי אינטרפולציה משנים שכנות.

החל מ-1999 הנתונים כוללים תלמודי תורה ולפני כן לא, מה שמוביל לספירת חסר של מספר התלמידים הכולל ושל החלק החרדי.  אבל ההפרש הוא קטן למדי (לפי גודל הקפיצה בנתונים ב-1999).

נמוך מים המלח

מה יותר נמוך מים המלח?  ים המלח בשנה הבאה.  בניגוד לכנרת, שהיא המאמי הלאומי וכולם דואגים לה (אם כי לא תמיד בהצלחה יתרה), ים המלח הוא ילד חורג שלא מתייחסים אליו יותר מדי.  וגם חלק מהטיפול בכנרת בא על חשבון ים המלח – כל מ"ק שנשאר בכנרת או משמש לצריכה הוא מ"ק שלא זורם בירדן ולא מגיע לים המלח.  בעצם ים המלח כבר כמעט לא מקבל מים מעבר לגשם שיורד ישירות באגן הניקוז שלו, שרובו מדבר.  כתוצאה המפלס שלו יורד בהתמדה, וקצב הירידה מתגבר והולך.  כיום זו ירידה של יותר ממטר כל שנה, ושינוי לא נראה באופק.

miflas-dead

הגרף מציין גם כל מיני פעולות שהשפיעו על מפלס ים המלח. באופן כללי הן מתחלקות לשני סוגים:

  • הטית מים מתוקים לשימוש בחקלאות וצריכה ביתית.  בצד הישראלי זה כולל את המוביל הארצי ששואב מים מהכנרת, ובצד הירדני את תעלת הע'ור שמטה מים מנהר הירמוך ומפעלים נוספים שתופסים מים שזורמים בנחלים אחרים.  ביחד זה מקטין את המים המגיעים לים המלח – בירדן זורם בערך אחוז אחד (!) ממה שזרם בו בעבר, וגם זה לא מהכנרת אלא ממעיינות מלוחים וממפעל טיהור שהפכים של טבריה.  סכר דגניה אגב נבנה במקור לא כדי לנצל את הכנרת למי שתיה וחקלאות אלא כדי לוסת את זרימת המים למפעל החשמל ההידרואלקטרי של רוטנברג בנהרים.
  • יבוש מוגבר של ים המלח כדי להפיק אשלג ומינרלים אחרים.  גם כאן יש פעילות גם בצד הישראלי וגם בצד הירדני.  ברכות האידוי מגדילות את השטח האפקטיבי של הים (בלעדיהן האגן הדרומי כבר היה יבש לגמרי מזמן), וכך יותר מים אובדים כתוצאה מאידוי.

הסיכוי היחיד להוסיף מים לים המלח הוא כנראה באמצעות מפעל "תעלת ימים" הידרואלקטרי/התפלה בשיתוף ירדן.  הגרסה הנוכחית שמדברים עליה היא ממפרץ אילת, כי הירדנים לא רוצים להיות תלויים במפעל ישראלי מהים התיכון.  בינתיים בעיות פוליטיות מעכבות ומקשות יותר מבעיות טכניות/כלכליות/סביבתיות.  גיא שחר אסף נקודות מבט שונות על מה שאולי יקרה ולמה.

מקורות

המדידות המסודרות של מפלס ים המלח התחילו כנראה עם פעילות הקרן לחקירת פלשתינה (Palestine Exploration Fund – PEF) בשנת 1900.  תוצאות המדידות שלהם מובאות בסוף הדפסה חוזרת של המאמר  "שינויי מפלס ים המלח", מאת ציפורה קליין, שפורסמה בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן.  יש חור במדידות בין 1913-1930.

כיום המפלס נמדד באופן שוטף ומפורסם באתר רשות המים.  יש שם נתונים מאז סוף 1976.

את האמצע (מ-1933 עד 1976) השלמתי מגרף של שינויי המפלס שמופיע כאיור ד 4 בספר ים המלח מאת אלי רז, רשות שמורות הטבע והמועצה האזורית תמר, 1993.  יש פער של יותר מ-3 מטרים בין הנתונים של רז לנתונים של ה-PEF בשנת 1933.   בגרף שמתחיל בשנת 1800 שמצאתי באינטרנט ומופיע בסוף המאמר המקורי של קליין (בטבע וארץ כרך י"א חוברת ג') המפלס ב-30 השנים הראשונות של המאה ה-20 יותר גבוה מה-PEF, בסביבות 390-.  בגרף אחר המפלס אחרי שנות ה-30 יותר נמוך מאצל רז, באיזור 395-.  צריך כנראה לנסוע אחורה בזמן כדי לברר מי צודק.

בנוסף, מסתבר שבתקופות היסטוריות רחוקות יותר היו תנודות חזקות במפלס הים, אם כי הוא אף פעם לא ירד נמוך כמו שהוא ב-15 השנים האחרונות.  יש טענות שירידות חדות במפלס קשורות לתהפוכות מזג אויר שמצידן קשורות להעלמות תרבויות.

שנה חדשה

סיום שנה זה תמיד זמן טוב לסכם נתונים.

ומה יותר מתאים לבלוג על נתונים מאשר נתונים על נתונים?

אז הנה דרוג מדינות העולם לפי ה-Global Open Data Index, מדד שמתיימר למדוד עד כמה כל מדינה מספקת נתונים חופשיים למי שמתעניין.  המדד מורכב מבדיקה של נגישות לנתונים על מגוון נושאים (תקציב המדינה, סטטיסטיקה לאומית, תוצאות בחירות, תחזיות מזג אויר, רישום חברות, ועוד כל מיני דברים).  לגבי כל נושא בודקים אם הנתונים חפשיים, מעודכנים, בפורמט נוח לעיבוד ממוחשב, וחינם.  את כל זה מסכמים למספר אחד שמיצג את האחוז מהניקוד המקסימלי האפשרי.  ישראל מקבלת ציון של 41%, שבצרוף מקרים נאה גם מביא אותה למקום ה-41 בדרוג.  מבין המדינות המערביות המפותחות רק שתיים מדורגות נמוך יותר (פורטוגל ושוויצריה).  מדינות כמו הודו, אוקראינה, ורוסיה מעלינו.  בגרף החצי העליון של המדינות המדורגות מוצג במלואו, ומהשאר רק כמה דוגמאות (הדרוג של כל מדינה ניתן בסוגריים).  מדינות ה-OECD בירוק.

open-data

וכמה הערות על זה:

  1. אני חושב שחלק מהציונים שלהם לא מדויקים. למשל באתר מצוין שעבור תוצאות בחירות או חוקי המדינה אי אפשר להוריד את מה שרוצים בבת אחת ומיד.  מנסיוני זה אפשרי.
  2. מצד שני אנחנו באמת בפיגור רציני בכל מה שנוגע לנגישות מידע.  באתר data.gov.il יש 482 מאגרי מידע, חלקם חופפים דברים שאפשר למצוא במקומות אחרים, ורבים מהם לא באמת מאגרים נפרדים אלא סדרות נתונים (למשל תקציב או שערי חליפין) עבור תקופות שונות.  חלק מהמידע הוא בכלל תוצאות של סקרים על איזה מאגרי מידע יש, לפי החלטת ממשלה שב-2017 סוף סוף ימפו את זה בצורה מסודרת.  בינתיים באתר המקביל של ממשלת ארה"ב יש 228 אלף, בבריטניה 40 אלף, ובצרפת 33 אלף.
  3. דוגמה לנתונים שאי אפשר למצוא כאן (לפחות אני עוד לא מצאתי אותם, אם אתם מכירים אשמח לשמוע) הם נתונים בסיסיים על אי שוויון, ובפרט למשל איזה אחוז מההכנסה מגיע למאיון העליון לעומת החצי התחתון באוכלוסייה.  זה סוג הנתונים שנמצא בבסיס הספר של פיקטי על קפיטאל במאה ה-21, עם סדרות נתונים מכל העולם.  אבל גם לו אין נתונים מישראל.
  4. בתור אספן נתונים אני יכול גם להעיד על שני מאפיינים מעצבנים של הנתונים שכן אפשר למצוא בארץ.  ראשית, בהרבה מקרים אין מספיק רקע היסטורי אלא רק נתונים מתקופה קצרה יחסית.  זה נובע מכך שרק עכשיו מתחילים לאסוף ולהנגיש נתונים בכל מיני נושאים, ונתונים מהעבר גם אם נאספו לא נשמרו או לא הועלו לרשת (דוגמה – נתוני גיוס, שבטוח שנאספו כל שנה).  שנית, בחלק מהמקרים הנתונים חלקיים ולא מעודכנים באופן מזעזע.  הדוגמה הבולטת ביותר היא נתוני הביצוע של תקציב המדינה.  אפשר למצוא כל מיני אקסלים חלקיים באתר של החשב הכללי, כרגיל באיחור אופנתי.  אבל למה כל התקציב לא מגיע בצורה מסודרת ואמינה למפתח התקציב??

עניין של אמון

אמון הוא ערך יסוד בדמוקרטיות. בלי אמון במוסדות המדינה הכל מתפרק (כפי שמודגם בלא מעט מדינות בעולם), וקשה מאוד להחזיר אמון שאבד.  אז מעניין לראות מה רמת האמון של האזרחים במדינת ישראל.

נתונים כאלה אפשר למצוא בדוח מדד הדמוקרטיה הישראלית, שמהדורת 2017 שלו פורסמה זה עתה.  כרגיל אני לא מחבב סקרי דעת קהל, אבל כשדפדפתי בדוח תפסה את עיני הטבלה על מידת האמון בתקשורת, ובפרט שהייתה עלייה משמעותית באמון אחרי 2011, ואחרי כמה שנים ירידה.  זה נראה לי מעניין בגלל האפשרות של קורלציה עם המחאה החברתית ועם ההתקפות על התקשורת בשנים האחרונות, אז העתקתי את הנתונים וציירתי גרף שיכול לתמוך בכאלה ספקולציות.

trust

ואז החלטתי לצייר גרפים כאלה גם עבור הנתונים של מוסדות השלטון העיקריים, ובפרט אלה שקשורים באופן אופרטיבי לניהול ענייני המדינה באופן יומיומי — הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון, והמשטרה.  כדי לחסוך פיקסלים אני מציג אותם בהקטנה ביחד.

all

זה כבר מתחיל להראות חשוד.  לא רק התקשורת זכתה בעלייה נכבדת באמון ב-2011, גם הממשלה, הכנסת, בית המשפט, והמשטרה!  ובאופן כללי, מסתבר שיש קורלציה די חזקה בין מדדי האמון של כל המוסדות בכל השנים.  המקרה היחיד שבו יש סטייה ניכרת מהקו הכללי הוא הירידה החדה באמון בנשיא בימי פרשת קצב.

בדוח יש גם גרפים שמראים בנפרד את האמון במוסדות מצד יהודים ומצד ערבים.  כמו שליהודים היה היי והם האמינו בכולם בשנים 2011-2013, מסתבר שלערבים היה דיכי והם לא האמינו באף אחד בשנים 2008-2010.  ודווקא בעקבות אירועי אוקטובר 2000 האמון שלהם במערכות השלטון חזר.

המסקנה שלי מכל זה היא שאכן סקרי דעת קהל הם בעייתיים, וקשה ליחס משמעות לעליות וירידות — או שזה משקף תופעות פסיכולוגיות משונות שסותרות את ההגיון, או שזה רעש.  מה שנשאר הוא הדרוג בין המוסדות, שהוא די קונסיסטנטי, אז אולי הוא באמת אומר משהו (ועבור הגרפים דלעיל, בית המשפט העליון זוכה באמון הרב ביותר, המשטרה פחות, והממשלה והכנסת עוד פחות).

מקורות

מדד הדמוקרטיה הישראלית 2017 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הגרפים של אמון מצד יהודים וערבים הם בעמ' 125-126.  טבלאות הנתונים בנספח אינן מכילות את ההבחנה הזו.

העתקתי

דן בן-דוד התראיין לאחרונה בדה מרקר וסיפק להם את הגרף הבא: מספר חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות (מרצים ופרופסורים) מנורמל לפי גודל האוכלוסייה.  לבקשתי הוא העביר אלי את הנתונים, וציירתי אותם מחדש בצורה טיפה יותר מפורטת:

prof-pop

בגדול רואים שתי פאזות ברורות: גידול מסיבי של האקדמיה באמצע שנות ה-60, בעיקר בתקופת ממשלת אשכול, וירידה רצופה מ-1973 ועד היום.  התקופה של לבנת אמנם הניבה ירידה חדה טיפה יותר מקודם, אבל בגדול היא לא מתבלטת בכלל אלא משתלבת במגמה הכללית.  כיום מספר הפרופסורים יחסית לאוכלוסיה הוא פחות מחצי ממה שהיה בשיא.

הסתייגות חשובה: הנתונים האלה הם עבור האוניברסיטאות בלבד (ולא כולל את האוניברסיטה הפתוחה ואת אריאל).  אין כאן את חברי הסגל של המכללות.  אבל לפי מה שבן-דוד אמר בראיון, שיעור חברי הסגל באוכלוסייה ירד גם אם כוללים את המכללות.

לפרטים נוספים כמו למשל הירידה בהוצאה לסטודנט והשוואה בינלאומית ראו בראיון המקורי.

מקורות

כאמור קיבלתי את הנתונים כמו שהם מדן בן-דוד.  הוא אסף אותם מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס (נתונים מפורטים על סטודנטים וחברי סגל נמצאים בשנתונים של 20+ השנים הראשונות, אבל כל אחד רק לשנתיים שלוש) ומדוחות של הות"ת (שאותם לא מצאתי).   הקו הכפול בשנים 2012-2013 נובע משינוי מתודולוגי וסדרת נתונים חדשה.

המפלס

אחד המאפיינים של הנפש הישראלית (לפחות בדור שלי) הוא הדאגה למפלס הכנרת.  איפה עוד מדווחים בשמחה בחדשות על עלייה של 3 סנטימטר, או חלילה מתאבלים על אובדן של כמה?  אבל לאורך הזמן הסנטימטרים האלה מצטברים לתנודות גדולות.  הנה מבט כולל על מפלס הכנרת כפי שהוא מתועד באתר רשות המים:

miflas

הקו האדום עליון (208.8-) הוא המפלס שמעליו יש סכנת הצפה בישובים מסביב לכנרת, ולכן אם מגיעים אליו פותחים את סכר דגניה.  זה קרה ב-2004 ולפני כן ב-1992.  החל מ-2013 מאפשרים זרימה מבוקרת מהכנרת לירדן למרות שהמפלס נמוך יותר, במסגרת תכנית לשיקום נהר הירדן.

הקו האדום התחתון יותר דינאמי.  בסוף שנות ה-60 הוא הוגדר כ-212-, אבל בתחילת שנות ה-80 הורידו אותו בעוד מטר ל-213-.  החל משנת 1999, כשהיה ברור שהמפלס הולך לרדת אל מתחת לקו האדום, פורסמו שורה של צווים שהורידו אותו עוד ועוד, עד שהמונח "קו אדום" איבד את כל משמעותו.  ב-2001 פשוט קבעו את הקו האדום להיות 215.5-, שמתחתיו באמת אי אפשר לשאוב יותר כי זה הפתח של המשאבות של חברת מקורות באתר ספיר. האמת היא שזה שלא הגענו למינימום הזה זה חלקית עניין של מזל: חורף 2003 היה מדהים, מפלס הכנרת עלה ב-4.70 מ', והיא התמלאה כמעט לגמרי. גם החורף של 1992 היה כזה, עם עלייה של 4.00 מ'. למרבה הצעה התופעה לא חזרה על עצמה יותר.

בזכות מילוי הכנרת ב-2003 ניתן היה לתת לצו הקובע את הורדת הקו האדום לפוג, והקו חזר ל-213-. מאז מתייחסים אליו לא כקו שאסור לעבור, אלא שכשעוברים אותו עדיף לא לשאוב יותר. הערך הנמוך ביותר שהכנרת הגיעה אליו, 214.87- בנובמבר 2001, נקבע להיות הקו השחור שמעבר אליו ממש ממש אסור להגיע.

המחזור השנתי של הכנרת הוא עלייה בין דצמבר לאפריל בערך, ואז ירידה ממאי עד נובמבר — הרבה בגלל שאיבה, אבל גם בגלל אידוי ישיר.  הגרף הבא משווה את העלייה והירידה של כל שנה:

diffs

ניתן לראות שיש הרבה יותר שונות בעליות, שתלויות לחלוטין בתהפוכות מזג האויר. הירידות יותר אחידות, אבל אפשר לראות שירידות חריגות נוטות לקרות בשנים שבהן העלייה הייתה קטנה במיוחד, כלומר שנים שבהן ירד מעט מאוד גשם.

אבל עם כל הכבוד לכנרת, בעצם היא מספקת רק חלק קטן מתצרוכת המים של המדינה.  הנה הנתונים על הפקת מים. לפני 1990 אין פרוט לגבי חברת מקורות, אלא רק לגבי הספקה עצמית.  מהפער בין שני צדי הגרף ניתן להסיק בערך כמה מקורות מפיקה מבארות וממי נגר עילי (כנראה מעיינות ונחלים). [הנתונים ל-2015 חלקיים אז אפשר להתעלם מהירידות מימין.]

water-prod

מי קולחין (ביוב מטוהר) נכנסו לשימוש בשנות ה-80 לערך, והשימוש בהם (לחקלאות) גדל עם השנים.  התפלה זה משהו הרבה יותר חדש, שנכנס לשימוש רק ב-2007.  ביחד הם כבר מגיעים לכ-40%, אבל לקח המון זמן להגיע לרמה הזו, ולפי הדרדרות הכנרת בשנים האחרונות גם זה לא מספיק.  בשנים האחרונות הכנרת (דרך המוביל הארצי) מספקת רק כ-10% מכלל הספקת המים.

ומה אנחנו עושים עם המים האלה?  חלוקת השימוש בין חקלאות, תעשיה, וצריכה ביתית מתוארת בגרף הבא:

water-use

כפי שניתן לראות הרוב עדיין הולך לחקלאות, אם כי יש מגמת ירידה קלה מהשיא של אמצע שנות ה-80.  בנוסף בולט הקיצוץ בהקצאה לחקלאות בשנים הרעות 1986 ו-1991.  אבל כשהכנרת ירדה אל מתחת לקו האדום בשנים 2001-2002 ושוב ב-2009-2010 לא היה קיצוץ כזה חד.

לגבי הצריכה הביתית, ניתן לראות שהיא עלתה באופן משמעותי עם השנים.  אבל זה צפוי בגלל גידול האוכלוסייה.  מעניין לכן הסתכל על הצריכה הביתית לנפש.  מסתבר שמשנות ה-60 עד 1990 הייתה עלייה מתונה.  בשנים 1991-1994 ושוב מאז 2007 הייתה ירידה, ובין התקופות האלה הצריכה הייתה יציבה באזור ה-100 מ"ק לנפש לשנה.  המסקנה היא שהישראלים אכן נוטים לחסוך במים, וב-25 השנים האחרונות צריכת המים אינה עולה עם רמת החיים.

water-use-pop

מקורות

נתונים מפורטים על מפלס הכנרת מאתר רשות המים, הרוב ברזולוציה יומית.

נתונים על שינויים בקו האדום מערן פייטלסון, צפריר גזית, ואיתי פישהנדלר, תפקיד הקו האדום בשמירה על מפלסים גבוהים בכנרת, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005.

הנתונים על הפקת מים והשימוש במים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  בכל השנים יש טבלה על מים, אבל המיקום שלה והתוכן שלה משתנים, ובכל מקרה הטבלאות האלה מכילות מידע רק על כמה שנים.  כתוצאה צריך לאסוף נתונים מהרבה שנתונים.  מעבר לכך, עד 1957 ומאז 2015 אין הבחנה בין צריכה ביתית ותעשייתית.

נפט, פחם, גז

התקלה בצינור ממאגר תמר וההשפעה של (אי) הזרמת הגז על מחיר החשמל מציפה את השאלה מאיפה החשמל שלנו בא.  הנה התשובה.

elect-src

אז עד תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת כמעט כל החשמל יוצר ממזוט (אחת מרמות הזיקוק של נפט).  בגלל משבר הנפט של שנות ה-70 החליטו שבטוח יותר לגוון ולהשתמש גם בפחם, והתחילו לבנות את תחנת הכוח בחדרה.  כתוצאה באמצע שנות ה-80 כבר חצי מהחשמל נוצר מפחם. השימוש במזוט המשיך לרדת וכיום כבר לא משתמשים יותר בנפט כמעט בכלל.

בעקבות גילוי שדות גז טבעי בים מול חופי ישראל בתחילת שנות האלפיים התחילו להשתמש גם בגז.  המאגר הישראלי הראשון היה מאגר ים תטיס, אבל זהו מאגר קטן שלא סיפק את כל הדרישה.  במקביל נרכש גז טבעי ממצרים.  בעקבות המהפיכה במצרים ב-2011 היו פגיעות בצינור הגז שעובר דרך סיני, ואספקת הגז ממצרים נפסקה ב-2012.  ב-2013 התחילו להשתמש בגז ממאגר תמר.

שיקול אחד לבחירת דלק הוא המחיר.  בשיקול זה מחיר הפחם הוא הנמוך ביותר, ומחיר הנפט הגבוה ביותר.  למרות המחיר, יש כמה סיבות להעדיף גז על פחם: הוא מקומי, שריפתו גורמת לפחות זיהום אויר, והוא יעיל יותר (חלק גדול יותר מהאנרגיה הופך לחשמל).  היעילות של המקורות השונים בשנת 2016 הייתה:

מזוט 24.7%
סולר 37.3%
פחם 38.3%
גז 51.4%

לכן המגמה היא להמשיך במעבר לשימוש בגז, בפרט עם פיתוח מאגר לויתן.  מה שמקשה על זה הוא המחיר הגבוה יחסית של הגז המקומי בעקבות מתווה הגז.

מקורות

דף האנרגיה באתר הלמ"ס.  הנתונים עד 2009 מסדרה שהופקה באתר, נתונים מאוחרים יותר מהודעה לעיתונות על מאזן האנרגיה של ישראל לשנת 2015.  לא לגמרי בטוח שזה המשך של אותה הסדרה, אני מנסה לברר.  (הבעיה היא שחלוקת מקורות לפי האנרגיה שיש בהם שונה מחלוקה לפי האנרגיה שהופקה מהם, כי לכל סוג דלק יש יעילות שונה.)

זרמי אנרגיה

דיאגרמות Sankey הומצאו כדי לתאר זרימת אנרגיה במנוע קיטור, וגם כיום הגירסאות הכי מפורסמות של הדיאגרמות האלה משמשות לתיאור זרימת אנרגיה.  אבל במקום מערכת מכנית, מתארים את זרימת האנרגיה במשק לאומי: מה מקורות האנרגיה, איך משתמשים באנרגיה, ועד כמה זה יעיל.

דיאגרמה כזו מורכבת ממלבנים אנכיים וסרטים ביניהם.  כל מלבן מייצג משהו, למשל את הנפט הגולמי המיובא לארץ, כשהגובה של המלבן מייצג את הכמות.  הסרטים בין המלבנים מייצגים מעבר אנרגיה.  למשל הסרט בין מלבן "מוצרי נפט" לבין מלבן "תעשיה" מייצג את הדלקים שבהם התעשיה משתמשת, והרוחב של הסרט מייצג את הכמות שבה מדובר.  מלבנים יכולים לייצג גם רעיונות שאין להם מקבילה ממשית.  כך למשל המלבנים בצד שמאל להלן מייצגים את סך כל האנרגיה המיובאת לעומת סך כל האנרגיה ממקורות מקומיים, והמלבנים בצד ימין מייצגים אנרגיה שנעשה בה שימוש יעיל לעומת אנרגיה מבוזבזת שהלכה לאיבוד.

הדיאגרמה הבאה מייצגת כמיטב יכולתי את נתוני הלמ"ס על מאזן האנרגיה של ישראל בשנת 2014 (לפרטים על הנתונים ראו למטה בסוף הפוסט).  אזהרה מראש: לא קל להבין את הנתונים ומה הופך למה, אז בהחלט יתכן שפישלתי במשהו, ויתכנו תיקונים בעתיד.  היחידות הן אלפי שעט"ן, שזה "שווה ערך לטון נפט", או 10 מיליון קילו-קלוריות.  הזרימה היא משמאל לימין.

flow2014

נתחיל משמאל.  ישראל מייבאת יותר מפי 3 אנרגיה ממה שהיא מפיקה באופן מקומי, כאשר היבוא הוא בערך 70% נפט ו-30% פחם. נקדים את המאוחר ונציין שיותר מחצי מהנפט הזה מיוצא בחזרה אחרי שהוא מזוקק.  במילים אחרות, יותר מחצי מהפעילות בבתי הזיקוק (והזיהום שזה גורם) היא לא בגלל צרכים של המשק אלא פשוט פעילות עסקית בשוק הבינלאומי.  היצוא המסיבי הזה הוא יחסית חדש, ראו בקריאה הנוספת בסוף הפוסט.

ההפקה המקומית היא בעיקר גז, שמספק אנרגיה בכמות שדומה לזו של הפחם המיובא.  שימו לב שאלה נתונים מ-2014, כך שכבר אז האיומים של נתניהו שאם לא נאשר את מתווה הגז אז הגז ישאר באדמה היו שקר גס.  מצד שני אין עדיין שום שימוש משמעותי בגז בתעשייה, והגז משמש לרק חצי מיצור החשמל, אז יש המון לאן לגדול.

מה שבולט בהמשך הוא שכיום יש במשק הישראלי שני מסלולי אנרגיה נפרדים: זה של הנפט וזה של החשמל.  הנפט מזוקק, ומה שלא מיוצא בחזרה משמש בעיקר לתחבורה, וגם לתעשיה וקצת למשקי הבית (בעיקר גז לבישול).  חלק קטן מהנפט הופך לנפטא, שהוא חומר גלם לתעשיה (למשל פלסטיק וצבעים) שלא קשור לתכולה האנרגטית שלו.

חשמל לעומת זאת מייצרים מפחם וגז, ומשתמשים בו בחלקים דומים בתעשיה, בבתים, וב"אחר" (לא יודע מה זה).  בעבר (וגם כשהיו בעיות באספקת הגז ממצרים) יצרו חשמל גם ממזוט, שהוא אחד ממוצרי הנפט, אבל כיום זה נפסק.  הפקת חשמל היא תהליך בזבזני, ויותר מחצי האנרגיה הולכת לאיבוד ולא הופכת לחשמל.  גז הוא יותר יעיל מפחם, אז מעבר לגז גם מקטין את הזיהום וגם מעלה את היעילות.

אנרגית שמש מתחדשת היא חלק זניח במשק האנרגיה, ורובה מיוחסת לדודי שמש על גגות הבתים לחימום מים.

בקצה הימני יש סיכום של יעילות השימוש באנרגיה בתחבורה, בתעשיה, ובבתים.  ההנחה היא שבתחבורה 25% מהאנרגיה היא יעילה ומזיזה דברים, ואילו ה-75% האחרים הולכים לאיבוד בצורה של חום.  בבתים ותעשיה המטרה היא הרבה פעמים לחמם, ולכן מניחים ש-80% זה יעיל ורק 20% הולכים לאיבוד.  עם ההנחות האלה מקבלים שבערך שליש מהאנרגיה שאנחנו משתמשים בה היא יעילה, ובערך שני שליש מבוזבזים, ויכול להיות שזו הערכה אופטימית (ראו מקורות).  כחצי מהביזבוז קורה בתהליך יצור החשמל.  אני לא כולל את "אחר" בחשבון כי לא ברור מה זה.

קריאה נוספת

ניתוח מגמות של תעשית זיקוק הנפט בישראל, ובפרט היצוא של תזקיקי נפט, מצוות המחקר של מגמה ירוקה.

מקורות

המקור העיקרי לנתונים הוא לוח 21.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.  לא כל המספרים בלוח מסתכמים כצפוי, וגם בתרשים שלי לא, אבל ההפרשים קטנים יחסית לערכים.

מקור נוסף שעזר לכמה השלמות (כמו למשל הנתון על הנפטא) הוא הודעה לתקשורת על המאזן האנרגטי של ישראל לשנת 2015, שכוללת גם נתונים לשנה שנתיים קודם.

אגב, בדיעבד גיליתי שסוכנות האנרגיה הבינלאומית אוספת נתונים על מאזן האנרגיה של כל המדינות כולל ישראל, ומציג את זה בעזרת דיאגרמות Sankey באתר שלה.  באופן טבעי זו של ישראל די דומה לשלי.

ההנחות על היעילות של שימוש באנרגיה בסקטורים שונים באים מדיאגרמות Sankey של מעבדות Lawrence Livermore בארה"ב.  יש להם אתר עם דיאגרמות לכל אחת מהמדינות בנפרד וגם לארה"ב כולה.  המספרים שציטטתי הם מדיאגרמה מ-2008 שבמקרה הייתה הראשונה שנתקלתי בה.  בדיעבד הסתבר שההערכות שלהם כיום הן שיש עוד יותר ביזבוז, אבל בכל מקרה נראה שזו הערכה גסה.

השד ה(ע)דתי

כולם יודעים שהליכוד הוא המפלגה של עדות המזרח, ומפלגת העבודה היא מפלגה אשכנזית (בלי קשר לעובדה שלליכוד מעולם לא היה מנהיג מעדות המזרח, ולמפלגת העבודה היה ויש). וחלק קבוע מכל מערכת בחירות הוא התעוררות תקופתית של השד העדתי, כולל האשמות באפליה עוד מימי מפא"י והבטחות שעכשיו סוף סוף תחזור עטרה ליושנה.  אבל אף פעם לא ראיתי נתונים משמעותיים על זה, וגם אצל הלמ"ס סיווג לפי עדות פשוט לא קיים בהרבה מקרים.  אז מאוד עניין אותי לקרוא טור קצר של אריאל איילון בהארץ מלפני כמה חודשים שבו הוא טען שהגורם המשפיע על הצבעה בבחירות הוא בכלל לא העדה אלא רמת  הדתיות.

ד"ר איילון הוא האדם מאחורי אתר פאנל פרויקט המדגם, שמספק תשתית למחקרים מבוססי סקר באינטרנט.  כל מי שרוצה להשתתף בסקרים יכול להרשם באתר.  לקוחות שרוצים לבצע סקר מגדירים את קהל היעד המבוקש ומעבירים את שאלות הסקר.  האתר מזמין משתתפים רשומים שמתאימים לסקר להשתתף בו, ומעביר להם חלק מהתשלום שמתקבל מהלקוח.

הנקודה הקריטית היא שבעת הרישום לאתר צריך למלא שאלון דמוגרפי, כדי לאפשר לאתר להתאים את המשתתפים לדרישות של הסקרים.  זה כולל מידע כמו גיל, השכלה, ארץ לידה שלך ושל ההורים, רמת דתיות, והצבעה בכנסת.  את המידע הדמוגרפי הזה ניתן לנצל לניתוח סטטיסטי, וזה בדיוק מה שאיילון עשה.  אבל בטור בהארץ הוא לא נתן את כל הפרטים, אז ביקשתי ממנו את המידע הגולמי כדי שאוכל לנתח אותו בעצמי ולצייר גרפים.  עוד באותו ערב קיבלתי קובץ אקסל עם נתונים של 43091 אנשים (בלי שום פרטים מזהים כמובן).  פרטים על העיבוד שעשיתי ובמה השתמשתי בסוף הפוסט.

נתחיל מהטענה הפשטנית שהעדה קובעת איך מצביעים.  הגרף הבא מראה את דגם ההצבעה העדתי למפלגות, כשהרוחב של כל עמודה משקף את מספר הקולות שהמפלגה קיבלה במדגם. 8 המפלגות הראשונות מסודרות מלמטה כלפי מעלה לפי הצבעה גבוהה יותר של מזרחים (יוצאי אסיה ואפריקה, AS-AF בגרף) ונמוכה יותר של אשכנזים (יוצאי אירופה ואמריקה, EUR-AM).  יוצאי בריה"מ לשעבר (USSR) מוצגים בנפרד באמצע.  הגרף לא מראה את אלה שהם ישראלים דור שני, שהם בערך חצי בכל המקרים (חוץ מישראל ביתנו), כדי להדגיש את ההבדלים העדתיים.  יתכן ואולי סביר שחלק מהם גם מזדהים עם עדה מסוימת, אבל על זה אין נתונים.

 

party-by-orig

מה שרואים זה כצפוי שסידור לפי הצבעה של מזרחים/אשכנזים אכן קרוב לסידור משמאל לימין. כולנו אולי יותר גבוה/ימין מהצפוי, אבל זה כי היא במידה מסוימת גם מפלגה סקטוריאלית של מזרחים.  רוסים גם נוטים להצביע יותר לימין.  ש"ס היא כבר מפלגה סקטוריאלית ממש, וכך גם שתי המפלגות העליונות שמוצגות מחוץ לסדר: ישראל ביתנו של הרוסים, ויהדות התורה של (חרדים) אשכנזים.

אבל יש עוד צורה לפלח את ההצבעות: לפי רמת דתיות.  כשעושים את זה מתקבלת תוצאה הרבה יותר מובהקת.  למפלגות השמאל והמרכז מצביעים כמעט רק חילונים, אולי עם קצת מסורתים.  בליכוד זה בערך חצי-חצי, עם קצת דתיים.  רוב הדתיים וכמעט כל החרדים מצביעים למפלגות דתיות במובהק (שהן גם ימניות).

party-by-rel

ההברקה של איילון היתה לשלב את הסיווג לפי עדות עם הסיווג לפי רמת דתיות.  השילוב הזה הראה שהתמונה שלפיה אחוז גבוה של חילונים הצביעו למרכז-שמאל, אבל רק אחוז זעום של דתיים, היא אכן תקפה גם למזרחים וגם לאשכנזים.  הגרף הבא מראה את הנתונים בפירוט.  אוכלוסיית המדגם מחולקת ל-16 קבוצות, שמייצגות את כל הצירופים של מוצא (ישראל, אסיה ואפריקה, אירופה ואמריקה, בריה"מ לשעבר) עם רמת דתיות (חילוני, מסורתי, דתי, חרדי).  כל קבוצה כזו מיוצגת על ידי עמודה.  הרוחב של העמודה מייצג את הגודל של הקבוצה במדגם, והצבעים לאורך העמודה מייצגים את ההצבעה של חברי הקבוצה למחנות פוליטיים שונים.

vote-by-group

השאלה היא איך לקבץ את העמודות האלה.  הגרף לעיל עושה את זה בשתי צורות אלטרנטיביות (כלומר מה שיש משמאל ומה שיש מימין זה בדיוק אותו הדבר, רק בסדר שונה).  משמאל הקיבוץ הוא לפי מוצא, ולכל מוצא אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בעלי רמת דתיות שונה.  כמו שאפשר לראות בקלות אין דימיון: כל רביעיה של עמודות מכילה עמודות עם צבעים שונים לגמרי.  אין קשר בין דגם ההצבעה של בעלי דתיות שונה מאותה עדה.

מימין הקיבוץ הוא לפי רמת דתיות, ולכל רמת דתיות אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בני מוצא שונה.  כאן רואים בקלות שיש דימיון בין העמודות: החרדים מכל העדות מצביעים בעיקר למפלגות חרדיות, הדתיים מכל העדות מצביעים בעיקר לימין, המסורתיים מכל העדות גם לימין אבל במידה מסוימת גם למרכז, והחילונים מכל העדות בעיקר לשמאל ולמרכז.

מצד שני אפשר לראות שיש גם השפעה מסוימת לעדה: אצל המסורתים והחילונים (שהם הרוב המכריע) אפשר לראות שיוצאי בריה"מ לשעבר הם הימנים ביותר, ויוצאי אירופה ואמריקה השמאלנים ביותר.  המזרחיים וישראלים דור שני באמצע (ושוב, יתכן שישראלים דור שני [שהם הקבוצה הכי גדולה] הם בעצם ממוצע שכולל גם אנשים נוספים שמזדהים עם הקבוצות המובחנות יותר, אבל אין על זה נתונים).  האפקט הזה של העדה הוא בתוך רמת דתיות מסוימת, כלומר זו תוספת להשפעה של רמת הדתיות.  אבל זה אפקט משני יחסית לרמת הדתיות.

אז איילון צודק לגמרי בטענה שלו.  אם לצטט את מה שהוא כתב ישירות:

המוצא העדתי משפיע – ה"מזרחים" מעט יותר ימנים מאשר יוצאי אירופה או אמריקה, והקהל הימני ביותר הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. אך מה שחשוב הרבה יותר: המשתנה שקובע באמת את ההצבעה הוא הנטייה הדתית. בקרב חילונים – השמאל-מרכז היה מנצח בגדול וזה לא משנה באיזה עדה היתה נערכת ההצבעה. השמאל-מרכז מובס בקרב מסורתיים, ופשוט לא קיים בקרב דתיים וחרדים.

הנתונים

קובץ הנתונים מכיל כאמור מידע על 43091 אנשים.  זה קצת פחות מחצי מכל הרשומים לפאנל (מעל 90000), כשלשאר אין עדכון של ההצבעה ב-2015. דבר ראשון ניפיתי ממנו את אלה שלא רלוונטים לי, ואת אלה שיש בעיות בנתונים שלהם.  בסך הכל נופו כך  24.8% מהרשומות, ונשארתי עם 32400.  הניפויים כללו:

  • מי שאינם יהודים (כי אני מתמקד בהשפעה היחסית של דתיות ועדה בין יהודים)
  • מי שהיה מתחת לגיל 18 ב-2015 (כי הם לא יכולים לבחור)
  • מי שאין נתונים לגבי המוצא שלו
  • מי שיש לו סתירה בנתונים לגבי עליה, למשל שנת עליה לפני שנת לידה, או לידה בישראל ובנוסף שנת עליה (כי זה מחשיד גם את הנתונים האחרים)

הסיווג לעדות נעשה בדומה לצורה המקובלת לפי מקום לידה.  מקום הלידה ניתן בתור קוד ארץ, והשתמשתי בסיווג של איילון.  בפרט AS-AF כלל את אסיה, ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון, ואפריקה; EUR-AM כלל את מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום אמריקה, מזרח אירופה, מערב אירופה, ואושיאניה.

השיטה המקובלת היא להשתמש במקום הלידה של האדם או של אביו, ולהבחין בין אסיה ואפריקה לבין אירופה ואמריקה, מה שמשאיר קבוצה שלישית של אלה שהם לפחות שני דורות בישראל.  אני שיניתי את זה קצת, והתיחסתי באופן שיוויוני לשני ההורים.  כך סיווגתי לפי מקום הלידה של האדם עצמו, ואם הוא נולד בישראל אז לפי מקום הלידה של האב או של האם אם הם לא נולדו בישראל.  במקרים ששניהם לא נולדו בישראל אבל הסיווג שלהם שונה זה מזה סיווגתי את האדם המדובר כשייך לקבוצת הישראלים.  כל זה לא גרם לשינוי משמעותי לעומת סיווג לפי האב בלבד כמקובל.  בנוסף הוספתי סיווג של יוצאי ברית המועצות לשעבר (בלי לסייג את שנת העלייה, כלומר לא רק מאז 1990).

נקודה חשובה היא שהמדגם הזה, למרות גודלו (הרבה יותר מה-500-1000 בסקרי בחירות רגילים), הוא לא מדגם מייצג של אוכלוסיית המדינה (וגם לא של היהודים מעל גיל 18).  יש כאן נתונים של מי שנרשם לאתר פאנל פרויקט המדגם.  מסתבר שצעירים וחילונים נוטים להרשם הרבה יותר ממה שצפוי לפי שיעורם באוכלוסייה.  כשמזמינים סקר מהאתר ומבקשים מדגם מייצג, הסקר ישלח לתת קבוצה שכן מייצגת – למשל ישלחו להרבה מהחרדים הרשומים, אבל רק לחלק קטן יותר מהחילונים, כי לפצות על הרישום המוטה.  בהקשר של התוצאות שלנו אין חשיבות לגדלים היחסיים של הקבוצות, אז זה לא משנה.  אבל בנוסף לכך שיש יותר מדי חילונים, עושה רושם שגם יש יותר מדי מצביעים – שיעור ההשתתפות בבחירות 2015 היה 72%, ובכל הקבוצות שלנו שיעור ההשתתפות המדווח הוא מעל 80%.  יתכן שאנשים שלא בחרו נטו לא להרשם, ויתכן שיש הטיה קלה בדגם הבחירה של אלה שכן נרשמו.  לחילופין יתכן שזה משקף את הנטיה של אנשים לדווח באופן שונה ממה שעשו באמת.  לפי איילון בבדיקות חוזרות של המדגם רואים שינויים כאלה ב-5-10% מהדיווחים.

סיווג המפלגות הוא כלהלן: שמאל כולל את מרצ, העבודה, ועלה ירוק.  מרכז זה כולנו ויש עתיד.  ימין כולל את הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו, ויחד.  חרדים זה ש"ס ויהדות התורה.  יש גם קולות בודדים לרשימה המשותפת שנספרים בנפרד.  בנוסף יש הבחנה בין אלה שאמרו שלא הצביעו לאלה שלא ענו כלל.

זרימה

אחד מתהליכי הרקע בחברה הישראלית נוגע לדת — חזרה בתשובה מצד אחד ויציאה לשאלה מצד שני.  והבוקר נתקלתי במקרה בטבלה ששופכת קצת אור על מה שקורה ברמת המאקרו של כלל האוכלוסיה.  זה לוח ג מתוך סקירת הממצאים העיקריים של הסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שהתמקד בנושאי דתיות ומסורת (כל שנה הסקר כולל גרעין קבוע והרחבה על נושא מסוים).  הנה הוא:

luach gimel 2009

מה שיש כאן הוא נתונים על איך הנסקרים (יהודים בני 20 ומעלה) מגדירים את יהדותם כיום ואיך הייתה בעבר.  מטבע הדברים קשה לראות בדיוק מה הולך כאן כשזה רק אוסף מספרים בטבלה, ובפרט שהלמ"ס החליטו להציג אחוזים של כל שורה במקום מספרים אבסולוטיים (למשל, ה-3% של החילונים שהתחילו בתור דתיים זה יותר או פחות מה-6% של דתיים שהיו בעבר חילונים?).  אז החלטתי להציג את זה בדיאגרמת sankey.  זו דיאגרמה שבאמצעותה אפשר לתאר זרימה בין קבוצות שונות ואת הגדלים היחסיים של הקבוצות והזרימות.  במקרה שלנו הקבוצות הן לפי רמת דתיות באוכלוסייה, והזרימות מייצגות שינויים ברמת הדתיות בין הבית שבו אנשים גדלו לבין מה שהם כיום (או ליתר דיוק היו ב-2009).  התוצאה נראית כך (המספרים באלפים, וזה לא יוצא מדויק כי האחוזים מעוגלים).  מצד ימין קבוצות האוכלוסייה כיום, כשהגובה מייצג את גודל הקבוצה.  מצד שמאל השיוך לאותן הקבוצות כפי שהיה בגיל 15.  העובי של הסרטים שמקשרים בין שמאל לימין מייצג את המספר שעברו מקבוצה לקבוצה, והם צבועים לפי הצבע של הקבוצה שעברו אליה.

sankey

עכשיו אפשר לראות שיש מגמה מעורבת: מצד אחד קצת התחרדות, שבמספרים אבסולוטיים היא בעצם די קטנה (רוב הגידול של החרדים הוא מילודה), וגם מידה מסוימת של "התחזקות";  ומצד שני התפקרות: הקבוצות של דתיים ומסורתים-דתיים קטנות, ואלה של מסורתיים-לא-דתיים וחילונים גדלות.  למשל בין מי שגדלו כדתיים פחות מחצי נשארו דתיים: קצת התחרדו, קצת התחלנו, וקבוצה גדולה הפכה למסורתיים.

עכשיו רק צריך לחכות 10-20 שנים כדי לראות אם המאמצים של בנט והעמותות השונות יצליחו להפוך את המגמה ולגרום לילדים של היום להיות יותר דתיים.

מקורות

הנתונים כאמור מהסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2009.  בעצם השתמשתי בנתונים כפי שהם בלוח 15, שבו האחוזים ניתנים עם נקודה עשרונית.

את הגרף ציירתי באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

מישהו אמר שחיתות?

קשה למדוד שחיתות, בין היתר כיוון שסביר להניח שחלק ואולי רוב מעשי השחיתות אינם ידועים לנו, ואין איסוף מסודר של מה שכן ידוע. מה שנשאר הוא סקרים אודות תחושה של שחיתות. ברוב המקרים אני מסתייג משימוש בסקרים של תחושות ומעדיף נתונים מדידים. אבל במקרה של שחיתות תחושת הציבור היא בעצם מדד חשוב לא פחות מהשחיתות עצמה, כי התחושה הזו היא שפוגעת בהזדהות של האזרחים עם המדינה ובסופו של דבר בדמוקרטיה.

מקור אחד לנתונים הוא מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זהו סקר שנתי המתקיים מאז 2003 וכולל שאלות שונות בנושאים הקשורים לדמוקרטיה. בשנים 2003-2011 הסקר כלל שאלה אודות הסכמה עם האמירה "כדי להגיע היום לצמרת הפוליטית בישראל צריך להיות מושחת". בשנים 2014-2016 הייתה שאלה שונה, "איזה ציון אתה נותן להנהגת ישראל כיום בנושא השחיתות?" כשהתשובות האפשריות נעות בין "מאוד מושחתת" ל"בכלל לא מושחתת". התוצאות לשתי השאלות האלה מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש רוב לאלה שחושבים שצריך להיות מושחת, ורוב גדול וגדל לאלה שחושבים שההנהגה מושחתת.

dem

מקור שני לנתונים הוא המדד של הארגון הבינלאומי Transparency International. המדד הזה הוא ממוצע של עד 13 מדדים ממקורות שונים, למשל הבנק העולמי ומכוני מחקר בינלאומיים (לא כולם מכסים את כל המדינות, ולכן לכל מדינה יכול להיות מספר מקורות שונה). המדדים אמורים לשקף דעת מומחים רבים מתחומים שונים, ולהיות יותר אמינים מסקר דעת קהל. את המדדים האלה מנרמלים לסקלה משותפת לפני המיצוע. הסקלה היא 0-100 כאשר 100 מציין חוסר שחיתות; אני הפכתי את הסקלה בגרף כך שמדד גבוה יותר מייצג שחיתות גבוהה יותר. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא ביחד עם מבחר מדינות אחרות להשוואה. התופעות הבולטות הן העלייה הרצופה בשחיתות בתקופת ממשלת שרון, והיציבות מאז ועד היום (עם אפשרות לירידה קלה לאחרונה – צריך לחכות לראות שזו לא תנודה זמנית).  יחסית למדינות אחרות אנחנו קרוב לקצה היותר מושחת של המדינות המערביות, אבל במצב יותר טוב מרוב העולם.

cpi

עד כאן הנתונים והגרפים.  אבל צריך להודות שהם לא מספרים את כל הסיפור.  חלק מזה הוא פרק הזמן המצומצם יחסית שהם מכסים.  אבל יותר חמור הוא שהנתונים האלה נובעים מסקרים ששואלים על איך המצב נראה כרגע.  כתוצאה הם אינם יכולים לתת תמונה של שינויים שקרו צעד אחרי צעד בשיטת הסלאמי.  כששינוים קורים לאט ומתרגלים אליהם אחד אחד, אנשים לא שמים לב לאפקט המצטבר.

מי שכן עושה השוואה ארוכת טווח הוא משה נגבי במאמר מ-2008 (עמ' 69-74 בחוברת שחיתות שלטונית בישראל, עיונים בביטחון לאומי מס' 9, ששווה לקרוא גם חלקים אחרים ממנה).  בין היתר הוא כותב "מדהים לראות את ההידרדרות לאורך שלושים השנים. 'פרשת רבין', לדוגמה, נראית היום כמו לקוחה מעולם המדע הבדיוני: לא להאמין שבגלל חשבון הדולרים שניהלה אישתו, ראש ממשלה בישראל עזב את תפקידו."  ובעצם הדוגמה הזו כוללת שני חלקים:

  • כאמור רבין התפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון דולרים שהחזיקה אשתו.  לא אמרו לו להתפטר, והוא לא היה חייב להתפטר, הוא בחר להתפטר.
  • אפשר היה להתחמק מהתיק הפלילי נגד לאה רבין אם המפקח על מטבע החוץ היה מחליט להטיל כופר, ולשם כך הוא לא היה צריך אישור מהיועץ המשפטי.  במילים אחרות, באופן חוקי לגמרי אפשר היה לעקוף את היועץ המשפטי ברק ולמנוע משפט. אבל ברק איים שהוא עצמו יעתור לבג"ץ נגד התנהלות כזו, שפוגעת בשוויון.

עברו 40 שנה עם סדרת חקירות נגד ראשי ממשלה (ואחד שנכנס לכלא), ועם סדרה של מריחות וסגירות תיקים מצד יועצים משפטיים.  ואכן כיום התנהגות כזו של ראש ממשלה או יועץ משפטי נראית פחות סבירה מזה שחללית תנחת על הכנסת ותצא ממנה משלחת של אנשים ירוקים קטנים.

מקורות

לגרף הראשון, נתונים לשנים 2003-2011 יש בתרשים 62 של מדד הדמוקרטיה לשנת 2011, אבל לפרוט המלא של 3 השנים האחרונות צריך להסתכל בנספחים של המדדים לשנים אלה. הנתונים לשנים 2014-2016 מהתשובות לשאלה 49 בנספח 4 בסוף מדד 2016.

הנתונים לגרף השני מהאתר של Transparency International. יש לציין שלפי תיאור המתודולוגיה באתר אין להשוות נתונים של שנים מלפני 2012 כיוון שהן לא הותאמו לאותה התפלגות, אבל התוצאות דווקא נראות לגמרי סבירות. מצד שני להבנתי המתודולוגיה החדשה שבה מתאימים את התוצאות להתפלגות של 2012 מונעת אפשרות של שינוי כללי, למשל שיפור כללי במצב ברחבי העולם.  ובעצם באופן כללי השיטה של נירמול הנתונים ממקורות שונים לא מאפשרת שינוי כזה, כי לכולם יש שלב ביניים שבו הם מותאמים להתלפגות עם ממוצע 0 וסטית תקן 1.  כתוצאה כל התוצאות למדינה מסוימת (כמו ישראל) הן לא אבסולוטיות אלא יחסית לשאר העולם – בניגוד לנאמר באתר עצמו, שמציג את הסקלה כטווח בין "נקי לגמרי" לבין "מאוד מושחת".

יחס הערבים למדינה

אחד הפוסטים הקודמים עסק ביחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינה.  הפוסט הנוכחי מנצל את אותו מסד הנתונים – סקר מדד הדמוקרטיה – כדי להשלים את התמונה, ולצייר את היחס של המיעוט הערבי למדינה שהם חיים בה.  בגרפים הבאים (פרט לאחרון) ירוק מציין באופן קונסיסטנטי יחס חיובי למדינה, ואדום יחס שלילי למדינה.

אחת השאלות החוזרות בתחילת כל סקר היא "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?".  השאלה נשאלת אמנם מאז 2003, אבל רק מאז 2011 פורסמו הנתונים עבור יהודים וערבים בנפרד.  מעבר לכך ב-2014 שינו את סולם התשובות האפשריות, וביטלו את התשובה האמצעית שהייתה "במידה מסוימת".  בכל מקרה, הנתונים שיש הם כדלהלן:

arab-il-prob

אז נראה שבשנתיים האחרונות יש ירידה ברמת ההזדהות עם המדינה "במידה רבה מאוד", ואולי גם באופן כללי, אבל זה פחות ברור כי קיום התשובה האמצעית מיסך את היחס בין "במידה די רבה" ל"במידה די מעטה" עד 2013.

שאלה קשורה היא "עד כמה אתה גאה בהיותך ישראלי?".  התשובות של הערבים חיוביות באופן מפתיע, והגאווה שלהם אולי אפילו עלתה בשנים האחרונות:

arab-il-pride

עם זאת, הערבים סובלים מתחושת קיפוח חריפה, שהתעצמה בשנתיים האחרונות.  (אצל היהודים בערך חצי מסכימים עם הקביעה שהערבים מקופחים, ורק 20% במידה רבה.)

arab-unpriv-arab

ומה המיעוט הערבי חושב על מהות המדינה וההשתתפות שלו בה?  שתי שאלות חושפות רגשות עמוקים ושליליים.  שאלה אחת הייתה על מידת ההסכמה עם האמירה "לישראל יש זכות להיות מוגדרת מדינת העם היהודי".  בקיצור, הם לא מסכימים.  השאלה השנייה הייתה אופרטיבית יותר: באיזו מידה מסכימים עם האמירה "יש לחייב את כל הצעירים הערבים אזרחי ישראל בגיל 18 בשירות כלשהו, אזרחי או צבאי, לפי בחירתם".  שוב, בגדול הם לא מסכימים, אם כי יש כבר מיעוט משמעותי יותר שחושב שזה נחוץ.  למותר לציין שליהודים יש דעה אחרת: כמעט 3/4 חושבים שגם ערבים צריכים לשרת, מתוכם 51% במידה רבה.

jewish-state

 

ולסיום, איך הערבים רואים את עצמם.  השאלה הייתה "מהי הזהות הכי חשובה שלך?".  השאלה הזו נשאלה רק פעם אחת בעבר, והתשובות שניתנו בשני המקרים הן כלהלן:

arab-id

השינוי מ-2008 ל-2016 הוא דרמטי.  יש עלייה של 50% באלה שמזדהים כישראלים, אבל הרבה יותר משמעותית היא הירידה פי 2 באלה שמזדהים עם הלאום (פלסטיני או ערבי), והעלייה כמעט פי 4 באלה שמזדהים עם הדת (מוסלמי, דרוזי, או נוצרי, אבל כיוון שהרוב המכריע הם מוסלמים הרשתי לעצמי לכתוב "מוסלמי" בגרף).  אני מניח שהירידה בהזדהות הלאומית נובעת ממה שעבר על העולם הערבי שסביבנו ב-8 השנים האלה, ובפרט ההפיכה של האביב הערבי לשורה של מלחמות אזרחים ומדינות כושלות, והבעיות בין הרשות הפלסטינית והחמאס.  ואז הדת (וקצת גם הישראליות) ממלאת את הוואקום שנוצר.  אבל זה רק ניחוש.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 ושנים קודמות.

היחס לערבים

המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה את מדד הדמוקרטיה הישראלית.  זהו דו"ח מקיף (הדו"ח של 2016 מחזיק 300 עמודים) המבוסס על סקר שבו משתתפים כ-1500 נשאלים המייצגים את כל חלקי הציבור הישראלי.  הנתונים המוצגים כאן מתבססים בעיקר על טבלאות מסוף הדו"ח של 2016 שמכילות פרטים על כל התשובות או משוות את התוצאות האחרונות עם תוצאות של שאלות דומות שנשאלו בעבר.  הסקר מקיף מגוון גדול של נושאים, אני מתמקד כאן בשאלת היחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי, שאמורים להיות אזרחים שווי זכויות.  השאלות מנוסחות בצורות שונות, אז בגרפים הבאים ירוק מייצג באופן קונסיסטנטי יחס טוב לערבים, ואדום יחס רע לערבים.

שאלה אחת שמופיעה בסקר מתייחסת לקשרים אישיים ואחרים, ובפרט באיזה מקרים תסכים לקבל ערבי (התשובות כאן הן לשאלה שהופנתה ליהודים; שאלה דומה הופנתה לערבים. השאלה לגבי רופאים שונה, ושאלה האם תעדיף רופא יהודי או ערבי או שלא משנה – הנחתי שאם תעדיף או שזה לא משנה אז אתה מקבל).  התוצאות לפניכם:

 

arab-accept

אז חוץ מבמקרה של נישואין הרוב מוכנים לקבל ערבים כחברים או שכנים (בערך שני שליש), כמורים (שלושת רבעים) או כקולגות בעבודה (מעל 80%).  אבל יש גם 15% שלא מוכנים שערבים יהיו אזרחים, ו-13% שאפילו לא מוכנים לקבל ערבים בתור תיירים.

שאלה נוספת הייתה על מידת ההסכמה עם ההיגד "החלטות גורליות למדינה בנושאי שיטת הממשל ומבנה הכלכלה והחברה צריכות להתקבל ברוב יהודי".  שימו לב שלא שואלים כאן על הדברים הבאמת בעייתיים כמו שטחים תמורת שלום או מעמד ירושלים או פליטים, אלא על ניהול המדינה פנימה.  ובכל זאת התוצאות כאלה:

 

jew-power

אז בכל שנה מעל חצי היהודים חושבים שהם צריכים להחליט, והערבים צריכים לקבל את מה שהחליטו.  עושה רושם שיש מגמת שיפור קלה, ובכל מקרה שנת 2011 הייתה חריגה עם כמעט 70% שחשבו כך.

באופן דומה, רוב יציב של האזרחים היהודים לא רוצה לראות מפלגות ערביות או שרים ערבים בממשלה.  (הערה – אני די בטוח שהנתונים של 2003-2010 הם ליהודים ולא כלל המדגם, אבל זה לא לגמרי ברור בדו"ח.)

 

arab-gov

אחרי כל ההקדמות האלה מגיע התכלס בלי כחל וסרק – דעות כמו שמרגישים אותן בבטן.  שאלה אחת הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "האזרחים הערבים הם סיכון ביטחוני לישראל".  השנייה הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  בשני המקרים לא ערבים באופן כללי, אזרחים. הנה התוצאות.  יש שתי שנים, אני חושב שזה מדגים טעות דגימה יותר מאשר מראה מגמה.

 

arab-danger

האופטימיים יגידו שלפחות יותר מחצי מהיהודים חושבים שהערבים כנראה בסדר.  אבל מצד שני חמישית או יותר חושבים שהם סכנה למדינה ותומכים בחיסולה (ברמה של "מאוד מסכים").  תזכורת: חמישית מהאוכלוסייה היהודית זה יותר ממיליון איש.  נס שיש כל כך מעט אלימות נגד ערבים במדינה.  בדו"ח יש גם פילוח של אלה שדי מסכימים או מאוד מסכימים לפי מאפיינים.  מסתבר שב-2016 הרואים בערבים סכנה מהווים 63% מהימין, 64% מהדתיים-לאומיים, ולא פחות מ-80% מהחרדים.

אגב, בדוח של 2015 יש גם בנפרד תשובות של ערבים על הסכמה עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  יש בזה עניין כי זה עליהם אז הם אמורים לדעת.  אז 52% לגמרי לא מסכימים, ועוד 18% די לא מסכימים, ס"ה 70%.  מצד שני 13% ו-11% די מסכימים ומאוד מסכימים – לא רוב, אבל גם לא זניח.

וסלטה לסיום, באופן מפתיע משהו יש בשנתיים האחרונות עלייה בשיעור היהודים שמוכנים לפרגן לערבים ולהודות שהם מקופחים:

arab-unpriv-jew

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, דנה בובליל, ופאדי עומר / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  הסעיפים על רופאים ומורים בגרף הראשון מהדוח הקודם, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015.  הנתונים על קיפוח האזרחים הערבים מדוחות של שנים שונות.

הסתה

עוד פוסט קצר, בהמשך לקודם, עם נתון נקודתי מתוך מדד הדמוקרטיה הישראלית ששופך אור על משהו שכרגיל לא ברור איך למדוד אותו.  והפעם ההסתה נגד השמאל בכלל ונגד עמותות השמאל בפרט.  למי שחושב שזה קורה רק בשנה-שנתיים האחרונות, זה לא: החבר'ה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הבחינו בזה כבר לפני כמה שנים טובות, וכללו שאלה על זה בסקר של 2010.  ומאז השאלה חזרה עוד 3 פעמים.  השאלה היא:

האם אתה מסכים או לא מסכים עם האמירה ארגוני זכויות האדם והאזרח, כמו "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם", גורמים נזק למדינה.

אז הנה התוצאות.  שלא באופן מפתיע, בעיקר בשנים האחרונות יש הבדל ניכר בתשובות של יהודים וערבים.  אז אם מסתכלים על הכל ביחד זה מטשטש את התמונה.  אני מתמקד כאן בתשובות של יהודים (חוץ מהדוח של 2010, שבו לא נותנים את התוצאות בנפרד אבל כן מצוין שההתפלגות הייתה דומה).  ושימו לב שבעצם אין לנו נקודת אפס, כי ב-2010 כבר הייתה הסתה נגד אירגונים כאלה, אחרת הם לא היו חושבים להכניס את השאלה לסקר.

btzelem

אז המצב כיום הוא שלא פחות מ-71% מהיהודים מסכימים עם הקביעה שארגוני זכויות אדם זה רע, ו-50% אפילו מסכימים מאוד.  ודי בולט איך האחוז הזה גדל עם השנים, ובעיקר בשנה האחרונה.  יש להניח שזה מושפע במידה רבה מכך ש"בצלם" המשוקץ ניתן בתור דוגמה.  התגובה האקדמית היא שיהיה מעניין לתת את השאלה עם דוגמאות שונות ולראות מה ההבדל בתוצאות, כדי להבחין אם ההתנגדות היא לארגונים ספציפיים או באמת לזכויות האזרח באופן כללי.  התגובה האזרחית היא שהכתובת על הקיר, וזה לא יגמר בטוב.

מקורות

פרסומי מדד הדמוקרטיה בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קיטוב

לפני ארבע וחצי שנים השתמשתי בנתונים של מדד הדמוקרטיה כדי לכתוב על תפיסת הציבור את אופי המדינה, ובפרט בהקשר של השאלה הטעונה האם היא יותר יהודית או דמוקרטית.  הנתונים ההם הראו פילוח של התשובות לפי רמת דתיות, והתוצאות היו כמצופה: היותר דתיים הדגישו יותר את הפן היהודי.

עכשיו נתקלתי בנתונים כלליים יותר (בלי פילוח כזה), אבל לאורך שנים.  הנה הם.  הניסוח המדויק של השאלה היה "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?", והיא הוצגה לנסקרים יהודים בלבד.  החלק האפור למעלה הוא אלה שלא ענו או אמרו שלא זה ולא זה.

jewdem-years

מה שרואים כאן הוא עדות מרשימה לעלייה הגוברת של הקיטוב בעם: תוך בסך הכל 5 שנים יש עלייה קלה באלה שמעדיפים "יהודית", הכפלה של אלה שמעדיפים "דמוקרטית", וחציה של אלה שחושבים ששתי התכונות חשובות באותה מידה.  במילים אחרות, הרבה מאוד מאלה שתמכו בצרוף החליטו לבחור צד, ורובם בחרו בצד הדמוקרטי – מה שכנראה מרמז שמראש היו יותר פלורליסטים מאשר דתיים שהצהירו ששתי התכונות חשובות באותה המידה.  המצב עכשיו הוא תיקו.

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, וגנה בובליל / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015, טבלה 8 בעמ' 186.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  בשנת 2016 כנראה לא כללו את השאלה הזו.

חופש העיתונות

איך מודדים חופש עיתונות?  למרבה המזל לא צריך להמציא שיטות לבד, יש כבר מי שעושה את זה מאז 1979: ארגון בשם Freedom House שבסיסו בוושינגטון.  המדד שלהם מתבסס (כיום, היו שינויים מתודולוגיים במשך השנים) על 23 שאלות שמחולקות ל-3 נושאים:

  • המצב המשפטי.  האם יש חוקים המגנים על חופש העיתונות וחופש הביטוי, והאם אוכפים אותם? לחילופין, האם יש חוקים שמגבילים דיווח והאם משתמשים בהם כדי להעניש עיתונאים או בלוגרים? האם אפשר להקים ערוצי מדיה עצמאיים? האם יש חוק חופש המידע?
  • הסביבה הפוליטית.  באיזו מידה החדשות מוכתבות על ידי הממשלה או אינטרסים מפלגתיים? האם יש צנזורה רשמית? האם עיתונאים מבצעים צנזורה עצמית? האם מופעלת אלימות כנגד עיתונאים?
  • המימד הכלכלי.  באיזו מידה המדיה שייכת לממשלה? באיזו מידה השליטה במדיה מרוכזת בידי מעטים, והאם זה משפיע על מגוון הדעות המבוטאות בה? האם המדינה מנסה להשפיע על העיתונות על ידי הקצאת תקציבי פרסום?

לכל שאלה מוקצות מספר נקודות, כאשר ככל שהניקוד גבוה יותר המצב רע יותר.  סך הנקודות על כל השאלות מסתכם למספר בין 0 ל-100, שהוא אינדקס חופש העיתונות של המדינה.  אם הסך הוא עד 30 העיתונות נחשבת חופשית, אם עד 60 היא חופשית באופן חלקי, ואם 61 ומעלה העיתונות אינה חופשית.

מהאתר של האירגון אפשר להוריד גליון אקסל עם כל התוצאות לכל מדינות העולם מאז 1979.  בשנים עד 1992 זה כולל רק את הסיווג הסופי, ובכל השנים האלה יצא שהעיתונות בישראל חופשית.  מאז 1993 יש פרוט של התוצאות ב-3 הנושאים לעיל, וגם הסיכום הסופי.  בשנים 1993-2000 היה גם נושא רביעי, שהוא פעולות קונקרטיות שמדכאות את חופש העיתונות, והייתה גם הבחנה בין עיתונות כתובה למשודרת.  אני לקחתי את כל התוצאות האלה ונירמלתי אותן לטווח 0-10, כאשר 0 הוא חוסר חופש ו-10 הוא חופש מלא (כלומר הפכתי את הסקלה).  למשל, אם המשקל של המצב המשפטי הוא 30, חילקתי את הציון ב-3 ואת התוצאה החסרתי מ-10.  כך ניתן להציג ביחד את כל הנושאים ואת המדד הסופי.  התוצאה (עבור ישראל) לפניכם.

free-press-isr

אפשר לראות שישראל נמצאת כל הזמן קרוב לסף שבין חופשי לחופשי באופן חלקי.  היא ירדה לדרגה של חופשי באופן חלקי בלבד ב-2008, 2012, 2015, ו-2016.  כשמסתכלים על הנושאים בנפרד, רואים שהמצב החוקי בסדר (לפחות מאז 2001), ההיבט הכלכלי גבולי עם תנודות לכאן ולכאן, וההשפעה הפוליטית באופן קונסיסטנטי בתחום של חופשי רק באופן חלקי.  לפני שנת 2000 המתודולוגיה הייתה שונה והייתה שונות הרבה יותר גדולה בציונים השונים.  כיוון שיש באקסל רק תוצאות בלי הסברים, אני לא יודע איך הם הגיעו למספרים שמצוטטים שם.

מקורות

כאמור הנתונים מהאתר של Freedom House.  יש שם דף שמתאר את המתודולוגיה (כולל כל השאלות וכמה נקודות כל אחת שווה), וגליון אקסל של כל התוצאות (אבל ברמה של נושאים, לא שאלות בודדות).

הדינמיקה של גודש

מקור הנתונים

במסגרת איסוף הנתונים לפוסטים הקודמים בנושא תחבורה נתקלתי באתר של מתת – מרכז תכנון תחבורה בע"מ, שהיא חברת יעוץ ותכנון בתחום התחבורה.  מעבר לפרסום עצמי יש שם גם אוסף מצגות ועבודות שהם כתבו, וביניהם מצגת על כך שהתנועה בנתיבי איילון נמצאת במגמת ירידה קלה מאז 2008, שכללה דיאגרמת נפח-מהירות שמצאה חן בעיני. אז ביקשתי מהם את הנתונים שמאחורי זה, ותוך יום נחת בתיבת המייל שלי קובץ אקסל בגודל 14MB שמקורו ביחידת הניטור של נתיבי איילון.

הניתוח להלן מתבסס על חלק קטן מזה – התנועה בקטע בין מחלפי ארלוזורוב והשלום (בקובץ כולו יש מידע על הרבה קטעים אחרים וגם על כניסות ויציאות).  הנתונים הם ברזולוציה של 5 דקות, עבור שמונה ימים במאי 2013 (ראשון עד ראשון).  לכל 5 דקות יש את מספר המכוניות שעברו בכביש, המהירות הממוצעת שלהן, והצפיפות שלהן (איזה אחוז מאורך הכביש היה מתחת למכונית בממוצע).  יש נתונים נפרדים לכיוון דרום ולכיוון צפון.

מבט כללי

נתחיל ממבט כללי על הנתונים הבסיסיים.  הגרף הבא מראה את המהירות הממוצעת ונפח התנועה (מספר כלי הרכב) לכל התקופה בכיוון דרום.  אפשר לראות בבירור את המחזור היומי, עם מספר קטן מאוד של כלי רכב שנוסעים מהר בין חצות ל-6 בבוקר, ואז את הירידה במהירות בשעות העומס של הבוקר ועוד יותר מכך אחרי הצהרים.  אפשר גם לראות שיום שישי שונה ויש בו רק תקופת עומס אחת בשעות הצהרים, ובשבת אין עומס בכלל.  ויש גם חסימה של הכביש לצורך עבודות בלילה בין ה-20 ל-21 בחודש.

flow-speed-S

כיוון שזה קצת עמוס, הנה הגדלה של יום אחד מתוך זה – יום רביעי.  כאן אפשר לראות ביתר בהירות את הירידה במהירות הנסיעה בשעות העומס של הבוקר ועוד יותר מזה בעומס של אחרי הצהרים.  אבל מה שמעניין יותר הוא שזה מלווה, בעיקר אחרי הצהרים, גם בירידה במספר המכוניות שעוברות בכביש!  במילים אחרות, בשעות 15-21 מספר הרכבים שעוברים בכביש יורד לכ-400-600 כל 5 דקות, הרבה פחות מה-700-800 שהיו קודם, כלומר לכאורה פחות עומס, אבל במקום שמהירות הנסיעה תעלה היא נופלת לזחילה של 20-30 קמ"ש.

flow-speed-wed-S

המסקנה היא שפקק תנועה זה משהו מעניין ולא טריוויאלי.  הבסיס הוא לכאורה פשוט: יש יותר מכוניות שמנסות לעבור בקטע כביש ממה שהקיבולת של הכביש מאפשרת, אז הן נתקעות וצריכות לחכות אחת לשנייה. אבל בעצם זה לא כל כך פשוט, כי הקיבולת היא לא תכונה קבועה של הכביש אלא תלויה במהירות הנסיעה. כשנוסעים יותר מהר גם המרווחים בין המכוניות יותר גדולים, ולחילופין כשהמרווחים קטנים בגלל הגודש גם המהירות יורדת. אם היה מתקיים יחס ישר בין המהירות למרווחים הקיבולת הייתה נשארת קבועה. אבל עובדה שזה לא כך.

דיאגרמת נפח-מהירות

ניתן להתחקות אחרי הדינמיקה של הגודש באמצעות דיאגרמת נפחמהירות.  זה בעצם גרף פיזור שמראה את הקשר בין שני המשתנים האלה.  בציר האופקי מציגים את נפח התנועה, במקרה שלנו מכוניות ל-5 דקות.  בציר האנכי מציגים את המהירות.  כל דגימה היא נקודה שנמצאת בצירוף המתאים של נפח ומהירות.  אם ניקח את כל הדגימות של כל ימות השבוע (בלי שישי ושבת, שהם כזכור שונים) בכיוון דרום נקבל את הדיאגרמה הבאה.  (הנקודות לאורך הציר משמאל הן מההשבתה ביום שני בלילה, ואפשר להתעלם מהן.)

scat-hours-S

הצבעים של הנקודות מציינים את השעות שהן מייצגות.  הקצה השמאלי העליון מכיל את השעות הקטנות של הלילה. בשעות האלה יש מעט תנועה, עד 200 כלי רכב ב-5 דקות, והם טסים במהירות ממוצעת של מעל 90 קמ"ש.  בשעות הבוקר המוקדמות, 6-7,  יש יותר ויותר כלי רכב, והמהירות הממוצעת קטנה במקצת.  זה מיוצג על ידי נקודות שנמצאות יותר ויותר ימינה על המקטע העליון.  הקצה הימני ביותר מייצג את הזמן בדיוק לפני שעת השיא של הבוקר, כשנפח התנועה בפועל מקסימלי (עד 900 כלי רכב ב-5 דקות), והמהירות עדיין סבירה (60-80 קמ"ש). אבל אז העומס ממשיך לגדול, והצפיפות גדלה, והמהירות יורדת, וכתוצאה פחות כלי רכב מצליחים לעבור. כך נוצר הענף התחתון של הקשת.  בשעת שיא בוקר יש ירידה לנפח של כ-600 מכוניות ומהירות של כ-40 קמ"ש.  אחרי שעת השיא המצב משתפר (חזרה למעלה ל-80 קמ"ש), ואז מדרדר שוב בשעת השיא של אחרי הצהריםהקצה השמאלי התחתון מייצג את שיא העומס – מהירות הנסיעה הממוצעת מדרדרת ל-20-30 קמ"ש, ובמקרה הגרוע ביותר פחות מ-400 כלי רכב מצליחים לעבור ב-5 דקות, שזה פחות מחצי מהמקסימום שהיה מוקדם יותר.  המצב משתפר חזרה רק בשעות הערב.

התופעה המעניינת שרואים פה היא שיש שתי פאזות אפשריות אל תנועה.  עבור אותו נפח תנועה, למשל 500 מכונית ב-5 דקות, יש מקרים שהן נוסעות במהירות 20 קמ"ש ויש מקרים שהן נוסעות במהירות 80 או 90 קמ"ש.  ההבדל הוא בצפיפות.  הקשר בין צפיפות למהירות מוצג בגרף הבא.  צפיפות היא האחוז מהכביש שמכוסה במכוניות.  צפיפות אפסית משמעה שיש רווחים גדולים בין המכוניות, כך שבאופן אפקטיבי אין מגבלות על הנהיגה.  בצפיפות גבוהה עד 50% מהכביש מכוסה מכוניות, כלומר הרווח בין מכוניות שווה בערך לאורך של מכונית אחת, ואז הנטיה היא לנהוג הרבה יותר לאט.

speed-occ-S

מעברי פאזות

כפי שהוסבר לעיל יש שתי פאזות של תנועה – מהירה ומרווחת מצד אחד, ואיטית וצפופה מצד שני.  מה שמעניין הוא שהמעבר ביניהן יכול להיות מהיר מאוד, בקפיצה גדולה.  רגע אחד הכל צפוף ונוסעים לאט, ורגע אחר כך פתאום הכל מסתדר.  הנה דוגמה.  הגרף הזה הוא דיאגרמת נפח-מהירות של יום רביעי בכיוון צפון.  אבל בנוסף יש קו שמחבר נקודות עוקבות בזמן.  אז אפשר לראות את המעבר המהיר יחסית אבל רציף מתנועה סבירה בצהרים לתנועה הבעייתית יותר בעומס של אחרי הצהרים (רצף נקודות ירוקות יורדות מימין), ואת הקפיצה — תוך 5 דקות — כשהעומס נגמר ועוברים לפאזה של הערב (מסומן).  שימו לב גם שאחרי הקפיצה נפח התנועה עולה שוב, אבל המהירות נשארת גבוהה, כי עברנו כבר לפאזה הפחות צפופה.

scat-hours-wed

עוד סוג של מעברי פאזות אפשר לראות בגרף הבא.  זה שוב תאור של הקשר בין צפיפות למהירות הנסיעה, הפעם תוך שימוש בנתונים של כיוון צפון.  ומסתבר שברוב הזמן תקף אותו קשר שראינו בנתונים של כיוון דרום, אבל לפעמים יש קפיצות לפאזה אחרת שבה הכל מוסט לנפחי תנועה גדולים יותר — איכשהו הכל הסתדר לרגע ואז כולם נוסעים יותר מהר למרות הצפיפות.  לא יודע למה זה לא קרה בכיוון השני.

speed-occ

השלכות

צורה אחרת להסתכל על זה היא להתיחס בנפרד לשני ענפי הקשת בדיאגרמת הנפח-מהירות. הענף העליון מייצג מעין שקלול תועלות (trade-off): כשמתקדמים משמאל לימין אנחנו מקבלים יותר נפח, כלומר יותר מכוניות מצליחות לעבור ולהגיע למחוז חפצן, אבל המחיר הוא שהמהירות הממוצעת יורדת במקצת. אפשר לשנות את השקלול הזה על ידי השקעה נוספת בתשתיות: אם נוסיף נתיב לכביש הקיבולת שלו תגדל, ונוכל להעביר יותר מכוניות ואולי גם קצת יותר מהר.

הענף התחתון, לעומת זאת, משקף כשל. כשמתקדמים מימין לשמאל המצב נהיה יותר ויותר גרוע. הפתרון היחיד הוא לדאוג לא להיכנס למצב הזה בכלל, על ידי הקטנת הביקוש (והצפיפות) בשעות העומס.

הנקודה הקריטית היא שאם מקטינים מספיק את עודף הביקוש בשעת העומס, מקבלים בתור בונוס מעבר פאזה.  הצפיפות נשארת יותר נמוכה, והתנועה בכביש נשארת בפאזה המהירה והיעילה במקום לעבור לפאזת העומס, וכתוצאה הקיבולת האפקטיבית של הכביש נשארת גבוהה.  במילים אחרות, אם פחות מכוניות ינסו להידחס פנימה בבת אחת, הכביש יוכל בעצם לספק נסיעה באיכות יותר טובה ליותר רכבים.  מה שמוביל לרעיון של מערכת רמזורים חכמה שמווסתת את הכניסה לאיילון לפי ניתוח בזמן אמת של העומס, כדי למנוע מעבר לפאזה הצפופה.  בפרט, צריך לעכב כל מכונית בפני עצמה למשך כמה שניות, כדי ליצור רווחים ולמנוע צפיפות.  זה ההיפך ממה שקורה כיום, כשאור ירוק ברמזור גורם לדבוקה של מכוניות לנסות להיכנס בבת אחת.  זה לא רעיון חדש — יש רמזורים כאלה בכניסות לכבישים מהירים ברחבי העולם.  ניסוי שנערך במינאפוליס שבארה"ב בשנת 2000, שבו כיבו את כל 433 הרמזורים האלה שהיו קיימים אז למשך 8 שבועות, הראה שכתוצאה קיבולת הכבישים המהירים ירדה ב-9%, מהירות הנסיעה הממוצעת בכבישים המהירים ירדה ב-7% וזמן הנסיעה הכולל עלה ב-22%, ומספר התאונות עלה ב-26%.  ועדיין הרמזורים האלה לא פופולריים, כי אנשים לא אוהבים להתעכב אפילו אם מוכח שזה בעצם לטובתם.

קצת על תחבורה ציבורית

רקע

העלייה המתמשכת ברכישת מכוניות יוצרת גודש ופקקים. הפתרון לכאורה הוא סלילת עוד כבישים, אלא שידוע וברור שזה פתרון גרוע לבעיה הלא נכונה:

  • הפתרון גרוע כי סלילת עוד כבישים מעודדת רכישת עוד מכוניות, וכך נוצר משוב חיובי שגורם לפקקים עוד יותר גדולים. מקובל בכל העולם שאי אפשר לפתור את בעיית הגודש בכבישים על ידי סלילת עוד כבישים. העלאת רמת המינוע גם מוסיפה לזיהום האוויר ופוגעת בחיי העיר כי היא מחייבת הקצאת עוד ועוד שטחים לכבישים ולחניה על חשבון שימושים אחרים.

  • זו הבעיה הלא נכונה כי המטרה האמיתית היא לא לאפשר תנועה של מכוניות אלא לאפשר תנועה של בני אדם ממקום למקום. ואת זה אפשר ועדיף לעשות באמצעים אחרים, כמו תחבורה ציבורית, אופניים, או הליכה ברגל, בתנאי שמשקיעים בחוכמה בתשתיות מתאימות.

הטענות האלה אינן חדשות או חתרניות, ומקובלות בעיקרון גם על גופי התכנון. בתור דוגמה, מסמך מדיניות פיתוח התחבורה היבשתית למדינת ישראל של משרד התחבורה הבחין בין שני תרחישי פיתוח אפשריים. התרחיש הראשון הוא תרחיש "העסקים כרגיל" (או "הבכיה לדורות"), שבו ממשיכים לפתח את הארץ ואת רשת הכבישים כפי שהיה מקובל עד אז, ובפרט מנסים לתת פתרון לבעיות התחבורה על ידי סלילת כבישים נוספים. התרחיש השני הוא תרחיש הפיתוח הרציונלי (או "סוף מעשה במחשבה תחילה"), שבו שמים דגש חזק ציפוף הערים ועל התחבורה הציבורית, לפחות בכל שטח רצועת החוף ובפרוזדור מזרחה לירושלים. כפי שהשמות שניתנו לתרחישים מרמזים, מסמך המדיניות מעדיף באופן מובהק את התרחיש השני.

עם זאת, נראה שמסמך המדיניות לא השפיע במידה מספקת על פעולותיו של משרד התחבורה עצמו. רמת ההשקעה בפועל בתחבורה ציבורית בארץ היא עדיין נמוכה יחסית לעולם, ורמת ההשקעה בתשתיות לרכב פרטי היא גבוהה. במסמך של מרכז המחקר של הכנסת מצאתי את הטבלה הבאה המכילה נתונים משנת 2012 ומדגימה זאת:

קטגוריה

מדד

ממוצע עולמי

מטרופולין תלאביב

ת ח ב ו ר ה

צ י ב ו ר י ת

רמת שירות

ק"מ שירות של תחבורה ציבורית לתושב לשנה

100 ק"מ

49 ק"מ

מהירות ממוצעת של שירותי תחבורה ציבורית

25 קמ"ש

16 קמ"ש

רמת שימוש

מספר השימושים באמצעי תחבורה ציבורית לתושב לשנה

250

133

פיצול הנסיעות במטרופולין – אחוז הנסיעות שנעשות בתחבורה ציבורית

38%

23%

רמת השקעה

השקעות בתשתית תחבורה ציבורית לתושב

10000 אירו

1400 אירו

אורך נתיבים בלעדיים ל-1000 תושבים

150 מטר

14 מטר

השקעה ברכב פרטי

השקעות בתשתית כבישים לתושב

$185

$234

מקומות חניה במרכז עסקי לכל 1000 מועסקים

198

467

פיצול נסיעות

ועכשיו קצת נתונים. רמת השימוש בתחבורה ציבורית נמדדת על ידי פיצול הנסיעות: איזה אחוז מהן נעשה בתחבורה הציבורית ואיזה במכוניות פרטיות. למרבה הצער אין נתונים בדוקים ורציפים אודות המדד החשוב הזה. אבל מסתבר שהלמ"ס כן אוספת נתונים על הנסועה הכוללת של כלי רכב ממונעים, ועל הנסועה של אוטובוסים בקווים קבועים. זה לא יכול לשמש בתור קרוב לפיצול הנסיעות, כי כל אוטובוס משרת מטבע הדברים נוסעים רבים, ובלי לדעת מה התפוסה הממוצעת של אוטובוס ומה התחלופה של הנוסעים בו אי אפשר להעריך כמה נסיעות הוא מייצג. אבל ניתן אולי להשתמש בשינוי באחוז הנסועה של האוטובוסים כדי ללמוד על השינוי בשימוש היחסי בתחבורה ציבורית.  התוצאות לפניכם.

bus-pct

כפי שניתן לראות בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת האוטובוסים יצגו כ-6% מהנסועה. מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90 חלה ירידה חדה, וב-20 השנים האחרונות המצב יציב והאוטובוסים מיצגים כ-1% מהנסועה.

נתונים נוספים אודות השימוש בתחבורה ציבורית שכן נאספים נוגעים לנסיעות ברכבת. אלה מוצגים בגרף הבא. כפי שניתן לראות, במשך שנים רבות חלה הדרדרות קשה בשימוש ברכבת (או ליתר דיוק, מספר הנוסעים ברכבת היה פחות או יותר יציב כשהאוכלוסייה גדלה פי כמה). אבל מאז תחילת המאה חלה עלייה דרמטית במספר הנוסעים ברכבת.

train-psgrs

אבל למרות העלייה בשימוש ברכבת, באופן אבסולוטי השימוש בה עדיין נמוך מאוד – פחות מ-7 נסיעות לשנה לתושב.  הגרף הבא מראה את הפיצול בין שיטות שונות להגיע לעבודה, לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2008. כפי שניתן לראות יותר מחצי מהעובדים משתמשים ברכב פרטי, ורק קצת יותר מרבע משתמשים בתחבורה ציבורית או הסעות.  שביעית לא משתמשים באמצעים מנועיים כלל, כולל כאלה שעובדים מהבית.

pizul

מה לעשות / מה הסיכוי

לתחבורה ציבורית יש חיסרון מובנה יחסית לרכב הפרטי. תמיד יותר נוח להיכנס למכונית ולנסוע לאן שאתה רוצה, במקום ללכת לתחנת האוטובוס ולחכות שהוא יגיע. כדי לגרום לציבור להשתמש יותר בתחבורה ציבורית צריך לנקוט במדיניות של "העדפה מתקנת". מדיניות כזו צריכה לכלול מגוון אמצעים, שחלקם כבר מיושמים, אבל לרוב לא באופן מספיק:

  • הקצאת נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית (נת"צ) כדי לאפשר לאוטובוסים לעקוף את הפקקים.
  • הפעלת התחבורה הציבורית בשבת כדי לאפשר וויתור על הרכב הפרטי. כל עוד אין תחבורה ציבורית בשבת רבים מרגישים הכרח להחזיק ברכב פרטי, ואז משתמשים בו גם במהלך השבוע. (קראתי איפושהו את הניסוח היפה "ללא תחבורה ציבורית בשבתות וחגים לא תקום ולא תהיה בישראל תחבורה ציבורית כהלכה", אבל לצערי לא רשמתי את מראה המקום.)
  • שימוש באגרות גודש (תשלום על הכניסה ברכב למרכזי הערים) והקטנת תקני החניה כדי להקטין את האטרקטיביות של הרכב הפרטי.
  • מתן תמריצים לעובדים להעדיף בתחבורה ציבורית, למשל על ידי תשלום החזר הוצאות תחבורה ציבורית במקום החזר הוצאות רכב.
  • מיקום תחנות רכבת בתוך ערים במקום מחוץ לעיר כדי להגביר את הנגישות שלהן, ותאום בין אמצעי התחבורה הציבורית השונים, למשל אוטובוסים המגיעים לתחנות הרכבת ומאפשרים איסוף ופיזור של הנוסעים.
  • שימוש בכלי הנכון במקום הנכון. למשל רכבת כדאית רק אם מדובר במרחק גדול וצורך בקיבולת גבוהה, ומיניבוסים יכולים להספיק בקווים פריפריאליים. לדוגמה קו הרכבת לבית שאן הוא בזבוז של מיליארדים.
  • שילוב התחבורה הציבורית בתכנון שכונות חדשות ומניעת תכנון שכונות המבוססות על ניידות באמצעות רכב פרטי. בנוסף ניתן להקטין את הצורך בנסיעות על ידי עירוב שימושים, כלומר מניעת ההפרדה בין אזורי מגורים ואזורי עבודה. לדוגמה ערי שינה כמו מודיעין שרוב התושבים שלהן עובדים מחוץ לעיר הן רעיון רע.

גם אם כל זה יבוצע אין לצפות לכך שהרכב הפרטי יעלם וכולם יסעו בתחבורה ציבורית.  אבל בהחלט יש צורך ואפשרות לשנות את הפיצול.  העקרונות די ברורים, הבעיה היא הפוליטיקה וכושר הביצוע.

מקורות

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, תכנית אב ארצית לתחבורה יבשתית, מדיניות פיתוח התחבורה היבשתית למדינת ישראל, מהדורה שנייה, פברואר 2008.

ד"ר יניב רונן, השקעות בתחבורה ציבורית בישראל ובעולם, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מאי 2013. הממוצע העולמי מחושב מנתוני 23 מטרופולינים.

נתוני הנסועה של האוטובוסים והנוסעים ברכבת מלוח 24.1 של השנתון הסטטיסטי.

מקור הנתונים על הגעה לעבודה ממפקד האוכלוסין של 2008 של הלמ"ס. הנתונים כאן הועתקו מנייר עבודה מרחקי היוממות ופיצול הנסיעות לעבודה בין אמצעי התחבורה של מתת – מרכז תכנון תחבורה בע"מ.

%d בלוגרים אהבו את זה: