ארכיון קטגוריה: תאורי

רוח צה"ל

[גרסה מורחבת במקצת של טור שפורסם בבלוג בדה-מרקר]

במלחמות הורגים אנשים. אבל יש מוסכמות לגבי איך מותר ואסור להרוג. בפרט אסור להרוג אזרחים שאינם משתתפים בלחימה, ואם עושים זאת זה נחשב לפשע מלחמה ובמקרים קיצוניים אף לפשע נגד האנושות – ויש בית דין בינלאומי מיוחד בהאג שנועד לשפוט מקרים כאלה.

אצלנו הדברים באים לידי ביטוי בקוד האתי של צה"ל, שמנוסח במסמך הקרוי רוח צה"ל. המסמך כולל שלושה ערכי יסוד (הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה; אהבת המולדת ונאמנות למדינה; כבוד האדם) ועשרה ערכים פרטניים (דבקות במשימה וחתירה לניצחון; אחריות; אמינות; דוגמה אישית; חיי אדם; טוהר הנשק; מקצועיות; משמעת; רעות; שליחות). לכל ערך מוצמד גם הסבר קצר. כך למשל הערך של חיי אדם מוגדר "החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה." במילים אחרות, זה מתייחס לחיי החיילים שצריך לשמור עליהם. אבל מיד אחריו בא הערך של טוהר הנשק, שהוא "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."

כמה מזה מחלחל אל חיילי צה"ל בפעילותם המבצעית? המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם לפני כמה שבועות סקר מיוחד שנערך על ידי עידית שפרן גיטלמן. הסקר עוסק בערכים של חיילים המשרתים בתפקידי לחימה, והקיף 504 חיילים שרובם כבר השתחררו מצה"ל. חלק חשוב בסקר עסק בקונפליקט שבין ערכי מוסר לבין פעילות מבצעית, ובפרט בשאלה האם החשש מהסתבכות משפטית משפיע על הפעילות המבצעית.

אבל אותי עניין יותר סולם הערכים של החיילים כפי שהוא בא לידי ביטוי בסקר. לוחמים שהשתתפו בסקר התבקשו לבחור את שלושת הערכים (מתוך עשרת הערכים של רוח צה"ל) שלדעתם הם החשובים ביותר. הגרף הבא מפלח את התוצאות לפי השיוך הפוליטי של החיילים למחנות השמאל, המרכז, והימין.

values-lr

התוצאות הן שעל חלק מהערכים יש הסכמה, ובעיקר הסכמה שהם לא כל כך חשובים: ערכים כמו אמינות, דוגמה אישית, משמעת, ושליחות. גם על החשיבות של מקצועיות יש הסכמה, ברמה גבוהה יותר מארבעת הערכים הקודמים. אבל לגבי כמה ערכים יש חוסר הסכמה משמעותי. כך חיי אדם וטוהר הנשק הם באופן מובהק ערכים של השמאל, ולא כל כך מעניינים חיילים שמזדהים עם הימין. דבקות במשימה ורעות, לעומת זאת, הם ערכים שמדברים יותר לימין. גם אחריות זכתה ליותר אהדה בימין, אבל ברמת התמיכה נמוכה יחסית.

פילוח של התוצאות לפי רמת דתיות הוביל לתוצאות צפויות אם כי פחות מובהקות. דבקות במשימה היה הערך היחיד שהבדיל באופן גורף בין חיילים דתיים יותר לחיילים דתיים פחות וחילונים. שיא התמיכה ברעות שייך דווקא למסורתיים-דתיים, וטיפה פחות אצל דתיים. מנגד שיא התמיכה בחיי אדם ובטוהר הנשק שייך למסורתיים לא דתיים, וטיפה פחות אצל חילונים. מכל מקום הפערים היו קטנים מהפערים בין ימין ושמאל.

values-dat

סדרת שאלות נוספת שהדגימה את נושא הערכים עסקה בעמדה כלפי העמדה לדין של חייל שביצע פעולה מסוימת. הפעולות שהוזכרו יצגו מנעד רחב ביותר: לקיחת מזכרת כמו מאפרה מחיפוש בבית פלסטיני, הפעלת כוח רב נגד פלסטיני שלא פגע בחיילים, הריגת אזרח פלסטיני מתקרב שלא נשמע להוראה לעצור, וירי בחשוד שניסה לבצע פיגוע אבל כבר נוטרל.

indict-det

דווקא השאלה הראשונה, על לקיחת מאפרה בעת חיפוש, הניבה את ההסכמה הרחבה ביותר בין חיילים ממחנה הימין וחיילים ממחנה השמאל: 71-76% מהמשיבים חשבו שיש להעמיד חייל כזה לדין.

בשאלות שנגעו לפגיעה בפלסטינים לא הייתה הסכמה כזו. למשל במקרה של הפעלת כוח רב כנגד פלסטיני שלא פגע בחיילים, 82% מהחיילים שמזדהים על השמאל חשבו שיש מקום להעמדה לדין, אבל רק 53.5% מחיילים המזדהים עם הימין חשבו כך.  כשחיילים בתפקידי לחימה נשאלו אם צריך להעמיד לדין חייל שהרג אזרח פלסטיני שהתקרב אליו ולא נשמע להוראה לעצור, 72.5% ו-66% מהחיילים המשתייכים למחנות הימין והמרכז בהתאמה חשבו שלא צריך להעמיד אותו לדין. בשמאל חשבו כך רק 40%.

בשאלה האחרונה, בנוגע לירי על מחבל מנוטרל, 61% מהחיילים המזדהים עם הימין חשבו שלא צריך להעמיד לדין, לעומת 35% שחשבו שכן. במרכז ובשמאל היחס היה דומה אבל בכיוון ההפוך: 63% ו-70.5% בהתאמה חשבו שצריך להעמיד לדין מי שירה במחבל מנוטרל. קצת פחות מאלה שחשבו שצריך להעמיד לדין על גניבת מאפרה.

מקורות

כאמור המקור לנתונים הוא סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בחזרה לפיזה

סופסוף פורסמו תוצאות מבחנו פיזה של 2018. היה שווה לחכות. [הדברים הבאים פורסמו גם בבלוג בדה מרקר, בשני חלקים.]

התוצאות לא החמיאו לישראל, ואפילו צוין כי הייתה הידרדרות בתוצאות (שלא היו כל כך טובות מלכתחילה). אבל כדי לגבש דעה יותר מבוססת צריך לעשות שני דברים. האחד, להשוות את התוצאות מכל השנים בישראל ובמדינות ה-OECD, כדי לראות מה המגמות באמת. ושניים, להסתכל בציונים עצמם ובחיתוכים השונים של התוצאות. החדשות הטובות הן שלא כל המגמות גרועות כמו שהן נראות במבט ראשון, כפי שיפורט בהמשך. החדשות הרעות הן שמצב התלמידים החלשים אצלנו הרבה יותר גרוע ממה שהוא נראה במבט ראשון.  אבל מצד שני אולי זה לא באמת כל כך משמעותי.

נתחיל בתוצאות מבחן הקריאה, שהן הטובות ביותר. אבל ראשית, צריך להבין איך מציגים את הנתונים. תזכורת: לכל שאלה במבחן מיוחסת רמת קושי, ולפי התשובות לשאלות מעריכים את הרמה של כל תלמיד. הסקלה הבסיסית היא של 6 רמות, מ-1 הנמוכה ביותר עד 6 הגבוהה ביותר, ובנוסף רמה של "פחות מ-1" עבור אלה שהישגיהם היו נמוכים עד כדי כך שקשה לכמת אותם.  הפרשנות של הרמות היא שרמה 2 היא הרמה הנדרשת הבסיסית ביותר, רמה 3 זה כבר סביר, ורמות 5 ו-6 הם מצטיינים. רמה 1 נחשבת בעייתית ומצביעה על צפי לקשיים בהשגת עבודה ובכלל בהתמודדות עם העולם המודרני. במשך השנים חילקו אותה לתת רמות (1b, 1a, ו-1c). הרמה של פחות מ-1 כמובן עוד יותר גרועה.

כדי להראות בצורה נוחה את שיעור התלמידים ברמות גבוהות לעומת נמוכות, התצוגה הגרפית מראה את התפלגות התלמידים בין הרמות יחסית לגבול בין רמה 1 לרמה 2. כך ניתן בקלות לראות את האחוז שהם ברמה 2 ומעלה (צד ימין של הגרף) והאחוז שהם ברמה 1 ומטה (צד שמאל של הגרף). הסך הכל של שני הצדדים הוא כמובן 100%.

israel-read

התוצאות של ישראל במבחן הראשון שהשתתפה בו, בשנת 2006, היו גרועות ביותר. אבל בשלושת המבחנים הבאים היו תוצאות די טובות, עם 73-76% מהתלמידים ברמות 2 ומעלה. במבחן האחרון, זה של 2018, שיעור התלמידים ברמות האלה ירד אל מתחת לרף 70%, בהמשך למגמת ירידה מהשיא של 2012. אבל השוואה לתוצאות הממוצעות בכל מדינות ה-OECD מראה שמגמת ירידה קיימת גם שם ואינה ייחודית לישראל. ההבדל הוא רק ברמת הציונים, שאצלנו הם קצת יותר נמוכים.

דגם התוצאות במבחנים במתמטיקה שונה במקצת.  כאן ניתן לראות שיש הידרדרות קלה אך עקבית בתוצאות הממוצעות של מדינות ה-OECD.  התוצאות של תלמידי ישראל, לעומת זאת, היו במגמת השתפרות עד המבחן הקודם ב-2015. אבל במבחן של שנת 2018 התוצאות ירדו בחזרה לרמה קרובה למה שהיו בשנת 2012. וגם בשיא, התוצאות היו נמוכות לעומת ממוצע ה-OECD.

israel-math

ולבסוף, התוצאות במבחן במדעים.  הדגם הכללי במקרה הזה די דומה לזה בקריאה, פרט לכך שההפרש בין התוצאות בישראל לבין הממוצע של מדינות ה-OECD יותר גדול.  התוצאות בישראל היו במגמת שיפור מ-2006 ל-2012, והם במגמת ירידה בשני המבחנים שנערכו מאז. ירידה נרשמה גם בממוצע של ה-OECD, בעיקר מ-2012 ל-2015.

israel-sci

אז מה כל זה אומר לנו? באופן כללי, אם מסתכלים בכל תקופת המבחנים מאז 2006, יש מגמת שיפור בציונים של התלמידים הישראלים. הרמות הגבוהות ביותר התקבלו בשנת 2012 (בקריאה ומדעים) או 2015 (במתמטיקה). תוצאות המבחן האחרון פחות טובות משל הקודם או שני הקודמים, אבל מגמת ירידה כזו מאפיינת גם את הממוצע של כל מדינות ה-OECD.

מצד שני, למרות מגמת השיפור היחסי (או לחילופין ההידרדרות ביחד עם אחרים), הציונים של התלמידים הישראלים עדיין נמוכים ביחס לרוב מדינות ה-OECD האחרות. הבעיה העיקרית היא בפערים ובציונים העגומים של התלמידים החלשים ביותר.

נתונים מפורטים על התפלגות הציונים אינם מתפרסמים, אבל יש נתונים חלקיים. זה מה שמוצג בגרף הבא. אבל כדי להעריך אותם צריך קודם כל להבין איך הם מוצגים. הציון הממוצע הוא רק מספר אחד, שמשקלל את כל הציונים. אבל מה שמעניין אותנו הוא הפיזור של הציונים סביב הממוצע. מבחינה סטטיסטית אפשר לאפיין את הפיזור על ידי גודל שנקרא "סטיית התקן", שהוא בעצם הממוצע של עד כמה הציונים של תלמידים שונים רחוקים מהממוצע הכללי של כל הציונים. אבל זה שוב רק מספר אחד, שלא מאפשר הבחנה בפרטים. במקום זה התוצאות של מבחני פיזה מספקות נתונים על אחוזונים נבחרים של התפלגות הציונים.

במקרה שלנו, במבחן פיזה של שנת 2018 נבחנו בישראל 6623 תלמידים. אז יש לנו ערימה של 6623 ציונים. נסדר אותם מהציון הנמוך ביותר לציון הגבוה ביותר. בהינתן סדר כזה, נסמן למשל את הציון ה-662 בסדר, שהיה 296 נקודות במבחן הקריאה. זה האחוזון העשירי: 10% מהציונים קטנים ממנו, ו-90% גדולים ממנו. באופן דומה, הציון ה-1656 בסדר, שהיה 381 נקודות, הוא האחוזון ה-25, כי 25% מהציונים קטנים ממנו. הציון ה-3312 הוא החציון, או האחוזון ה-50: חצי מהציונים קטנים ממנו, וחצי גדולים ממנו.

הנתונים של מבחני פיזה כוללים את האחוזונים ה-5, 10, 25, 50, 75, 90, ו-95 של התפלגות הציונים. אני מציג אותם באופן הבא. הטווח מהציון של האחוזון ה-25 עד הציון של האחוזון ה-75, שזה האמצע של ההתפלגות ("גוף" ההתפלגות), מיוצג על ידי מלבן. בתוך המלבן הזה יש קו שמציין את הציון החציוני, ועיגול שמציין את הציון הממוצע. ה"זנבות" של ההתפלגות משני הצדדים מיוצגים על ידי קו בין האחוזונים ה-5 וה-25 משמאל, ובין האחוזונים ה-75 וה-95 מימין. על הקווים האלה מצוין המקום של האחוזונים ה-10 וה-90 בהתאמה. השוואה עם ציר הציונים מאפשר לקבל תמונה של התפלגות הציונים במבחן, ובפרט להשוות את ההתפלגות במדינות שונות.

pisa-read-2018-score-example-DM

הגרף מראה את התפלגות הציונים במדינות נבחרות במבחן הקריאה (התוצאות במבחנים במתמטיקה ובמדעים דומות). הוא כולל את רוב מדינות ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה כלכלי, ובפרט את מדינות מערב אירופה ואת ארה"ב. בנוסף הוא כולל חלק מהמדינות האחרות שהשתתפו במבחן פיזה, ובפרט את סינגפור (נציגת מדינות המזרח הרחוק שמככבות במבחן פיזה) וכמה מדינות מהמזרח התיכון (ירדן, קטאר, ואיחוד האמירויות).  כל המדינות מסודרות לפי הציון הממוצע.

pisa-read-2018-scores

מה שרואים בגרף הוא שיש שתי קבוצות של מדינות. בחלק העליון של הגרף נמצאות המדינות שתלמידיהן קיבלו ציונים טובים יחסית. האחוזון ה-5 בהתפלגות הציונים של המדינות האלה גבוה מציון 300, והאחוזון ה-95 הוא באזור ציון 650. בחלק התחתון של הגרף, לעומת זאת, התפלגות הציונים מוסטת לערכים נמוכים יותר: האחוזון ה-5 הוא בערך בציון 250, והאחוזון ה-95 הוא מתחת ל-600.

ישראל נמצאת באזור הגבול בין שתי הקבוצות. אם מסתכלים על הצד הימני של הגרף, נראה שהיא שייכת לקבוצת המדינות עם הציונים הגבוהים. האחוזון ה-90 בהתפלגות הציונים אצלנו שווה לזה של יפן, והאחוזון ה-95 שווה לזה של אירלנד, בריטניה, וגרמניה. באופן כללי, הציונים של התלמידים הטובים בישראל הם במקום טוב באמצע בין התלמידים הטובים של מדינות מערב אירופה, וגבוהים מממוצע ה-OECD.

אבל אם מסתכלים על הצד השמאלי של הגרף, נראה שישראל שייכת לקבוצת המדינות עם הציונים הנמוכים. האחוזון ה-5 אצלנו דומה לזה של ברזיל, וה-10 דומה לזה של רומניה; שניהם נמוכים מהאחוזונים המקבילים בירדן, ונמוכים דרמטית מממוצע ה-OECD.

אין אף מדינה אחרת שהמרחק בין האחוזון ה-5 לאחוזון ה-95 בהתפלגות הציונים שלה כל כך גדול. בהתאם, רוב הפרסומים על תוצאות מבחני פיזה אכן מציינים שהמדד שבו ישראל מצטיינת במיוחד הוא הפערים בין התלמידים הטובים והגרועים. מיחסים את זה לכך שהתלמידים הטובים הם היהודים, והחלשים הם הערבים. החרדים (ובפרט הבנים החרדים) לא משתתפים במבחן פיזה.  ההנחה הרווחת היא שאם הם היו משתתפים הציונים שלהם היו נמוכים עוד יותר.

מבחן פיזה אמור לבדוק מדגם מייצג של בני 15. כדי לוודא את זה הם סופרים כמה בתי ספר ותלמידים נופו מהמבחן למרות שעלו במדגם. ישראל מובילה בניפוי בתי ספר, אחרי ש-8.26% נופו (זה ערך מאוד חריג: במקום השני הולנד עם ניפוי של 5.05%). אנחנו במקום השני בניפוי תלמידים – 10.21%. בהערה בדו"ח פיזה מצויין השיעור הניפוי הגבוה נובע "מחוסר השתתפות של סוג מסוים של בתי ספר לבנים". לא ברור שהם מבינים באיזה סוג מדובר וכמה זה משפיע.

אבל מסתבר שפערים וניפוי הם לא המדדים היחידים שבהם ישראל חריגה.

בניגוד לשנים קודמות, השנה רוב המדינות ביצעו את מבחן פיזה באמצעות מחשב. דבר זה איפשר לאסוף נתונים שאי אפשר לאסוף עם שאלון נייר, כמו למשל הזמן שהושקע במילוי התשובות לשאלות. התפלגות הזמנים במדינות השונות מוצגת הגרף הבא. במקרה הזה הנתונים כוללים רק את האחוזונים 10, 50, ו-90, והם מוצגים על ידי קו שנמתח מהאחוזון ה-10 עד האחוזון ה-90, עם סימון של האחוזון ה-50 (החציון).

pisa-2018-time

מה שרואים הוא שהתפלגות הזמנים די דומה בכל העולם, ואין קשר חזק בין הזמן שהתלמידים משקיעים במתן התשובות לבין הציון שהם מקבלים. ברוב המדינות האחוזון ה-10 של ההתפלגות הוא באזור 30 הדקות. אבל יש כמה מדינות שבהן שיעור לא מבוטל של התלמידים הסתפקו בפחות זמן. בקטאר האחוזון ה-10 עמד על 20 דקות. בקוריאה 19 דקות. השיא, בהפרש ניכר, מוחזק בידי תלמידי ישראל, ש-10% מהם הסתפקו בפחות מ-8 דקות כדי לסיים את השאלון.

אם אתם אופטימיים חסרי תקנה, אפשר לפרש את זה בתור נתון שמשקף את יכולותיהם המופלאות של תלמידינו הטובים ביותר. אבל יותר סביר להניח שזה משקף אחוז גבוה יחסית של תלמידים שפשוט לא בא להם על המבחן הזה, ולא השקיעו בו מאמץ. הנתונים בדו"ח לא נותנים את הקורלציה בין השקעת הזמן והציון כך שאי אפשר לדעת. אבל אם באמת הציונים הנמוכים שייכים לאלה שלא השקיעו, אולי בעצם מצבם לא עד כדי כך גרוע.

עד כמה צריך לקחת את התוצאות האלה ברצינות, ומה צריך לעשות? פרסום תוצאות פיזה מספק הזדמנות מצוינת לעיתונים להעלות את נושא החינוך לכותרות ולדרוש פעולה כדי לשפר את הציונים. אבל צריך לזכור שהמטרה של מערכת החינוך היא לא לקבל ציונים גבוהים במבחני פיזה. המטרה של מערכת החינוך היא להעניק חינוך – לעזור לבוגרי העתיד לנהל את חייהם בצורה מושכלת, להכין אותם להשתלבות מוצלחת בעולם המודרני, להעניק להם ערכים, וכן, גם לצייד אותם בידע כללי. מבחני פיזה יכולים לשמש כתמרור שנותן סימן כלשהוא לגבי ביצועי המערכת. הסימן שאנחנו מקבלים הוא שבהחלט יש מקום לשיפור. אבל צריך להיזהר ולהשקיע בשיפור החינוך, לא בשיפור העמידה במבחנים.

מקורות

כרך I של תוצאות מבחני פיזה לשנת 2018.

הנתונים על תוצאות מבחן הקריאה מטבלה I.B1.1, תוצאות המתמטיקה מטבלה I.B1.2, ותוצאות המדעים מטבלה I.B1.3. הטבלאות האלה נותנות את החלוקה לרמות.

התוצאות על התפלגות הציונים במבחן הקריאה מטבלה I.B1.4.

נתונים על ההשתתפות והניפוי מטבלה I.A2.1.

נתונים על זמן התגובה מטבלה I.A8.15 (לא מופיעה בספר, נגיש בנפרד ברשת).

אז לאן נוסעים?

כמויות הנתונים שהלמ"ס אוספת הן בלתי נתפסות — הרים על גבי הרים של מספרים שמפרטים מה קורה בהמון נושאים ובכל מיני חיתוכים שונים. הבלוג הזה כמובן אפילו לא מגרד את פני השטח, ומסתפק כרגיל בהצגת המתווה הכללי בלבד. אבל מדי פעם שווה להסתכל על נתונים טיפה יתר מפורטים.

הדוגמה הנוכחית היא בנושא כלי רכב ונסועה, בהמשך לפוסטים קודמים. מסתבר שהלמ"ס מפרסמת בשנים האחרונות דו"ח שנתי שלם על נסועה, וטבלה 9 בו כוללת מידע מפורט ברמת העיר. אז התחלתי לחשוב על כך שבערים המרכזיות לא צריך לנסוע הרבה, כי הכל יחסית קרוב, וגם יש תחבורה ציבורית, אבל יש להניח שכמה שמתרחקים מהמרכז יש צורך ביותר נסיעות. טבלה 9 איפשרה לבדוק את זה.

הניסיון הראשון, לשרטט את כמות הנסועה לרכב כפונקציה של המרחק הפיזי מהמרכז (בנתוני הרשויות המקומיות של הלמ"ס יש נתון של מרחק מגבול מחוז תל-אביב), לא עלה יפה. אבל הניסיון השני, שהתבסס על מדד הפריפריאליות, הניב את הגרף הבא. מדד הפריפריאליות הוא סכום משוקלל של שני רכיבים. אחד מהם הוא המרחק ממחוז תל-אביב, ומשקלו 1/3. השני הוא מרחק משוקלל מכל הישובים האחרים, כאשר השקלול של כל ישוב נקבע לפי גודל האוכלוסייה שלו; המרחק המשוקלל הזה מקבל משקל של 2/3 בחישוב מדד הפריפריאליות.  מסתבר שבמדד הזה העיר המרכזית ביותר היא גבעתיים, ותל-אביב עצמה היא רק במקום השני. העיר הפריפריאלית ביותר היא אילת.

drive-periph

מה שרואים הוא מתאם שלילי מובהק בין פריפריאליות לנסועה (מקדם מתאם של 0.58-, ואם מתעלמים מהחריגים אילת, רהט, וכפר קאסם הוא עולה ל-0.69-). בערים המרכזיות ביותר — גבעתיים, תל-אביב, ורמת גן — הנסועה הממוצעת לרכב היא סביב 12,000 ק"מ לשנה.  באזור גוש דן זה 13-15 אלף ק"מ.  במחוזות הדרום והצפון זה 15-18 אלף.  שיא הנסועה שייך לרכבי רהט, שעושים בממוצע קרוב ל-22,000 ק"מ בשנה. אילת, שהיא שיאנית הפריפריאליות, היא חריג: הנסועה יחסית נמוכה (פחות מ-14,000), כי העיר די קטנה ובעצם אין לאן לנסוע בסביבה.

אז פריפריאליות אכן משפיעה — אנשים צריכים לנסוע יותר כדי לפצות על זה שהם מתחילים ממקום יותר נידח. אבל יש עוד דברים שיכולים להשפיע. למשל הכנסה: האם יותר כסף אומר גם יותר נסיעות? או אולי ההיפך? ומה עם כמות הרכבים? האם במקומות שיש בהם הרבה מכוניות גם נוסעים יותר, או שדווקא ריבוי המכוניות גורם לכך שכל אחת נוסעת פחות? כדי לבדוק את הגורמים האלה ציירתי עוד גרף, שבו הציר האופקי מייצג את ההכנסה הממוצעת בכל עיר, והציר האנכי את הנסועה לנפש — המכפלה של הנסועה לרכב כפול מספר הרכבים ל-1000 נפש. מה שיצא הוא הגרף הבא.

drive-money

באופן מפתיע משהו, הבחירה הזו של צירים גרמה להבחנה בין שלושת הצבירים העיקריים של ערים בישראל. ערים יהודיות ומעורבות נמצאות בצביר הגדול באמצע. כמות הנסועה בהן היא בטווח של 4000-6000 ק"מ לנפש לשנה, וזה לא תלוי ברמת ההכנסה. בערים החרדיות הנסועה היא 1000-2500 ק"מ לנפש.  זה כי מספר הרכבים לנפש נמוך יחסית, אז למרות שהנסועה לרכב  לא בהכרח נמוכה (ראו את מודיעין עילית, ביתר עילית, ובית שמש בגרף הקודם), כשמחלקים את זה בגודל האוכלוסייה הממוצע יוצא נמוך. אצל הערבים, לעומת זאת, הנסועה לנפש גבוהה יחסית — 6000-8000 ק"מ לנפש לשנה. אני מניח שזה משקף הצטלבות של שני גורמים: שירות גרוע של תחבורה ציבורית, וריבוי יחסי של רכבים לנפש (בין היתר כי אין תחבורה ציבורית טובה).

עדכון: ניתוח מעניין על הגעה לעבודה, שכולל את ההשפעה של פריפריליות ונגישות לתחבורה ציבורית, פורסם על ידי מחלקת המחקר של בנק ישראל בתחילת השנה: טניה סוחוי ויותם סופר, איך מגיעים לעבודה בישראל? מאפייני יישוב וגורמי פרט, פברואר 2019.

מקורות

נתוני הנסועה ומספר המכוניות לנפש בערים השונות מלוח 9 בפרסום 1772 של הלמ"ס, נסועה של כלי רכב (קילומטרז') 2018, שמכיל נתונים עבור 2017.

נתוני הערים עצמן (אוכלוסייה, פריפריאליות, הכנסה) מהפרופילים של הרשויות המקומיות.

שינוי מגמה

במסגרת שיטוטי בשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2019, שפורסם לאחרונה ע"י הלמ"ס, הגעתי לעדכון נתונים בנושא הדיור. בפרט הסתבר שמעניין לעדכן את הגרף שמציג נתונים על השכיחות היחסית של דירות בגדלים שונים, כי בפעם הראשונה יש נתונים על דירות של 7 ו-8 חדרים. 8 חדרים זה די נדיר, אבל מסתבר ש-7 יש בעצם די הרבה כבר מזה שנים רבות. בגרף הם מוצגים ביחד.  נקודה לתשומת לב: דירות 7 חדרים לא הופיעו פתאום יש מאין בשנת 1995.  זו פשוט השנה שבה מתחילה סדרת הנתונים החדשה שבה הן מופיעות.  לפני זה הן נכללות יחד עם דירות ה-6 חדרים.

app-sz

כשמסתכלים על הנתונים נראה שהמגמה לדירות יותר ויותר גדולות נבלמה בשנים האחרונות, וזה לא סתם תנודה אלא ממש שינוי מגמה. רואים את זה עוד יותר טוב אם מחשבים את גודל הדירה הממוצע — סך שטח הבנייה לדיור מחולק במספר הדירות שבנייתן הושלמה.  גודל הדירה הממוצע נשק ל-200 מ"ר בשנת 2012 (ברוטו, כולל שטחים משותפים), ומאז הוא יורד.

app-avgsz

בשני הגרפים רואים גם את התופעה ההיסטורית של בניית הרבה דירות קטנות יחסית (של 3 חדרים) בראשית שנות ה-90, במסגרת המאמצים לשכן את גל העלייה הגדול מרוסיה.  היו כל כך הרבה דירות כאלה שהגודל הממוצע ירד בכמה עשרות מ"ר.

מקורות

הנתונים ההיסטוריים על גדלי דירות הם אלה שכבר הראתי בעבר, ומקורם בלוח 8 של פרסום 1506 של הלמ"ס (הבינוי בישראל 2011). הנתונים החדשים מלוח 20.9 של שנתון 2019.

הנתונים ששימשו לחישוב גודל הדירה הממוצע באים משני מקורות. מספר הדירות ניתן בלוח 20.1 (בינוי – נתונים נבחרים). בלוח הזה יש גם נתונים על שטח הבנייה, אבל זה שטח הבנייה הכולל, ולא רק בנייה למגורים. את שטח הבנייה למגורים אפשר למצוא בלוח 20.6, אבל יש בו מידע רק לכמה שנים, אז צריך לעיין בלוחות המקבילים גם בשנתונים קודמים.

על פקקים וכבישים

[גם זה הופיע במקביל בבלוג בדה-מרקר]

פקקים הם תוצאה של יותר מדי מכוניות על פחות מדי כביש. לפני שנתיים כתבתי על איך מספר המכוניות לנפש גדל בהתמדה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לפני יותר מ-4 שנים כתבתי על סלילת כבישים.  אז הגיע זמן לעדכן את זה וגם להוסיף נתונים שלא הצגתי בעבר.

הגישה הפשטנית היא, כמו שכתוב לעיל, שפקקים נובעים מעלייה ביחס בין מכוניות לכבישים — מספר המכוניות גדל יותר מהר מקצב הגדילה של כבישים.  לכן כדי לפתור את בעית הפקקים צריך לסלול עוד כבישים. ואכן בכל מקום שמסתכלים נראה שיש עבודות פיתוח לסלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים. זה לא מספיק?

התשובה הקצרה היא שלא. אבל גם שזו בכלל לא השאלה הנכונה.

נתחיל בסלילת כבישים חדשים. הגרף הבא מעדכן את הנתונים על כמה קילומטרים של כבישים חדשים נסללו בכל שנה כמעט מאז ראשית ימי המדינה. מסתבר שסלילת כבישים חדשים היא עניין לא עקבי באופן מפתיע.  שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: מאמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר כשבן-גוריון היה ראש הממשלה), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר).  מצד שני ממשלת אשכול, ממשלת בגין, וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים. לגבי שתי האחרונות זה מתאים לתפיסה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשירותים, אבל לא ליומרות לעזור למשק.

roads

אבל הגרף הזה לא מראה את כל התמונה. מה שחסר הוא ההשקעה בתחזוקה (סלילה מחדש) ובהרחבה של כבישים קיימים.  הגרף הבא מראה את החלוקה בין כבישים קיימים וכבישים חדשים בכל שנה. הוא גם משתמש במדד אחר: לא האורך של הכבישים, אלא השטח שלהם. זה סופר בצורה יותר נכונה את "כמות" הכביש החדש או המחודש שעומד לרשות המכוניות, כולל מקרים של כבישים עם מספר נתיבים.

לא מצאתי נתונים על השטח שנסלל ברוב התקופה של סלילת כבישים חדשים בימי בן-גוריון. אבל את משך הזמן מאמצע שנות ה-60 עד היום ניתן לחלק בבירור לשניים. עד תחילת שנות ה-90 טופלו כל שנה כ-2 מיליון מ"ר של שטח כביש, עם מגמת ירידה קלה משנות ה-60 לשנות ה-80. מאז תחילת שנות ה-90 זה עומד על כ-6 מיליון מ"ר בשנה, עם תנודות בין 5-7 מיליון ואולי מגמת עלייה מסוימת.  בנוסף ניתן לראות שהשטח של כבישים חדשים הולך וקטן, והשטח של התחזוקה הולך וגדל. באמצע שנות ה-90 כ-60% היה חדש, וכיום רק כ-25%.

roads-area

כיוון שמספר המכוניות גדל כל הזמן, ושטח הכבישים גדל הרבה פחות, מתקבל שהצפיפות של המכוניות על הכביש עולה – ולכאורה זה מקור הפקקים. אבל צפיפות ממוצעת (מה שמקבלים אם מחלקים את מספר המכוניות הכולל בשטח הכבישים הכולל) היא לא מדד לשום דבר.  יש שונות עצומה בשימוש בכבישים, הן בממד המרחב והן בממד הזמן. מבחינה מרחבית, יש כבישים ארוכים באזורים פריפריאליים וכבישים צדדיים בערים שנוסעים בהם מעט מאוד באופן יחסי, ורק חלק קטן יחסי של הכבישים הם עמוסים ונוצרים בהם פקקים.  וגם בכבישים העמוסים, יש הבדלים בין שעות היום.  הבעיות קורות בעיקר בשעות העומס, בגלל הדינמיקה שנוצרת כשיותר מדי מכוניות מנסות לעבור בכביש באותו הזמן.

מעבר לכך, התפיסה שניתן לפתור את בעיית הפקקים על ידי סלילת כבישים נוספים גם היא לא נכונה.  בכל העולם, סלילת כבישים גורמת לעלייה בנסועה (אנשים קונים יותר מכוניות ונוסעים יותר), והפקקים חוזרים אחרי זמן קצר.  מה שצריך הוא להבין שהמטרה האמיתית היא בכלל לא להיפטר מהפקקים אלא לאפשר לאנשים להגיע למחוז חפצם.  ואז אפשר להפעיל מגוון פתרונות אלטרנטיביים שאינם תלויים ברכב פרטי — למשל תחבורה ציבורית —  ובעיית הפקקים נהיית פחות רלוונטית.

מקורות

הגרף הראשון ישירות מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס של 2019, לוח 20.1 (בינוי – נתונים נבחרים).

השני גם מהשנתונים הסטטיסטיים, אבל הצריך איסוף מהרבה מהם.  משנת 1990 עד השנה שעברה הנתונים של כל שנה מופיעים בלוחות 22.15 (סלילת כבישים) ו-22.16 (הרחבת ושיקום כבישים). בשנתון 2019 זה עבר איחוד בלוח 20.21. הנתונים הישנים יותר משנתון 1981 לוח 16.16, שנתון 1990 לוח 16.17, ושנתון 1992 לוח 16.20. בגלל עידכונים אחרי הפרסום ניסיתי להשתמש בנתון העדכני ביותר שמצאתי עבור כל שנה.

המרוץ לתחתית

[פוסט שפורסם גם בבלוג בדה-מרקר, בהבדל שהם צינזרו כל התיחסות לגלובס]

בשיטה הדמוקרטית מוסדות המדינה הם המייצגים את המדינה. כוחם בא להם לא מכוח הנשק או מהטלת אימה, אלא מהאמון שהציבור רוחש להם. אם הציבור מואס במוסדות השלטון, הדמוקרטיה בסכנה.

העיתון גלובס פרסם בשבוע שעבר סדרת כתבות במסגרת פרויקט מיוחד על אמון הציבור במוסדות שלטון החוק. במרכז הפרויקט עמד סקר שהראה שלאחוז גדול בציבור אין אמון במערכת המשפט ובמשטרה, ושרמת האמון נמצאת במגמת ירידה. לזכותם של כותבי ועורכי גלובס, הם גם פרסמו את הסקר המלא כולל פילוחים שונים של התוצאות.

אבל בו בזמן, הסקר והדיון בו סובלים מחוסר הקשר. אחת התוצאות, למשל, הייתה של-43% מהציבור יש אמון נמוך במשטרה. אבל איך זה משתווה לרמת האמון במוסדות אחרים לא פחות חשובים, כמו למשל הממשלה והכנסת? ואיך זה משתווה לרמת האמון לפני שנה או שנתיים או עשר שנים? בלי השוואות כאלה קשה לדעת מה באמת המשמעות של אותם 43% עם אמון נמוך.

סקר נקודתי שנעשה בהזמנת עיתון לא יכול לספק את הנתונים החסרים. אבל למרבה המזל המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז גוטמן אוספים מידע כזה מאז 2003. הגרפים הבאים מציגים מבחר מתוך הנתונים שלהם.

נתחיל מהנתונים שפורסמו במדד הדמוקרטיה הישראלית של 2018 (האחרון שפורסם). כמו בכל שנה, המדד כלל שאלות על רמת האמון בכמה אישים ומוסדות שלטוניים. שמונה מהם מוצגים בגרף. ניתן להבחין בחלוקה ל-3 קבוצות.

trust-2018

בראש נמצא צה"ל, בקבוצה בפני עצמו. הצבא זוכה באמון של כמעט 80% מהציבור, ומעל 50% אפילו נותנים בו אמון רב מאוד. אף מוסד אחר לא מתקרב לרמת אמון כזו.

בקבוצה השנייה נמצאים נציגי שלטון החוק: בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, והמשטרה. בערך חצי מהציבור מאמין בגופים האלה, וחצי לא (יש קצת שונות: קצת יותר מחצי מאמינים בבית המשפט העליון, וקצת יותר מחצי לא מאמינים במשטרה).

הקבוצה השלישית היא המערכת הפוליטית, שזוכה בחוסר אמון גורף. כ-70% מהציבור אינם מאמינים בממשלה ובכנסת, ולכ-80% אין אמון במפלגות. בנוסף גם התקשורת נמצאת בקבוצה הזו, ופרופיל האמון בה כמעט זהה לפרופיל האמון בממשלה.

המסקנה מההשוואה הזו היא שאמנם האמון במערכת המשפט אינו גבוה, אבל האמון במערכת הפוליטית – שהיא כיום היריבה העיקרית של מערכת המשפט – נמוך הרבה יותר. בנוסף העיתונאים שמפרסמים את הדברים צריכים להיות מודעים לכך שגם בהם לא נותנים אמון.

הסקר של גלובס מצא גם שאצל 44% מהנסקרים האמון במערכת המשפט ירד בשנה האחרונה. עד כמה זה משמעותי? הגרף הבא מציג את התנודות בממצאי האמון שהתפרסמו במדד הדמוקרטיה לאורך השנים. [עדכון: הוספתי את תוצאות המדד של 2019, שפורסם כמה שבועות אחרי הפוסט המקורי]

 

trust1

הממצא הבולט ביותר בגרף הוא הקשר בין רמת האמון בגופים השונים. הדרוג היחסי של כל הגופים נשמר בכל השנים (פרט ליחס בין הממשלה והכנסת, שרמת האמון בהן כמעט תמיד מאוד דומה). אין כאן מצב של מאבק כוחות, כשהאמון בגוף אחד בא על חשבון גוף אחר. במקום זאת יש תאום כמעט מלא. כשהאמון בבית המשפט העליון ובמשטרה יורד, גם האמון בממשלה ובכנסת יורדים, ולהיפך.

בפרט, הממצא של גלובס אודות ירידה באמון במערכת המשפט כנראה אינו מאוד משמעותי. אכן האמון בבית המשפט העליון ירד באופן ניכר מהשיא של שנת 2012. אבל כך גם האמון במשטרה, בממשלה, בכנסת, ובמפלגות הפוליטיות. מצד שני, הדמיון באמון במשטרה ובבית המשפט העליון כפי שהיה ב-2018 הוא די נדיר – לרוב יש פער ניכר לטובת בית המשפט העליון. (על היועץ המשפטי לממשלה אין נתונים מכל השנים, אז אי אפשר להשוות.)

הגוף היחיד שמציג התנהגות שונה הוא הצבא, ששומר על אמון גבוה כל השנים. הירידה היחידה הייתה בימי ממשלת אולמרט (2007-2008), בנראה בעקבות התחקירים על מלחמת לבנון השנייה. מצד שני המתקפה מצד הימין הדתי בשנים האחרונות ("להציל" את צה"ל מגיוס בנות ופרשת אלאור אזריה) כמעט שלא השפיעה. חריגה בולטת נוספת היא הירידה באמון בכנסת בשנת 2005, אולי בהקשר של תכנית ההתנתקות.

התפקיד הציבורי שהדגים את השינוי החד ביותר באמון הוא נשיא המדינה. בשנת 2007 רמת האמון בנשיא צנחה לשפל חסר תקדים, כתוצאה מהאשמתו ובסופו של דבר הרשעתו של הנשיא קצב באונס. שנתיים מאוחר יותר שוקם האמון במוסד הנשיאות, ומאז הוא זוכה לאמון שנע בין זה של בית המשפט העליון לזה של הצבא.

 

trust2

השוואה מעניינת נוספת עוסקת ביחס בין האמון בתקשורת לבין האמון במערכת הפוליטית – שהיא כרגיל אחד ממושאי הסיקור העיקריים של התקשורת. לפי הסקרים, בתקופת ממשלות שרון ואולמרט (2004-2008) התקשורת זכתה באמון גבוה במקצת מהממשלה והכנסת. אבל בתקופת נתניהו (מאז 2009) התקשורת זוכה לאותה רמת אמון כמו הממשלה והכנסת, ולעיתים אפילו טיפה פחות. רק ב-2019 האמון בתקשורת עלה טיפה מעל האמון בממשלה.

בסופו של דבר, למרות האפשרות להפליג בהסברים על הסיבות לשינויים ברמת האמון, צריך לזכור שדעת הקהל היא דבר הפכפך. למשל, לא באמת ברור למה האמון בכל מוסדות המדינה זינק דווקא ב-2011, בערך בזמן שבו פרצה המחאה החברתית. מצד שני הדרוג היחסי נשאר די קבוע, אז סביר להניח שהוא אכן משקף. מכל מקום, אני אישית מעדיף לעסוק בנתונים שאמורים אולי לסייע בעיצוב דעת קהל, ולא בסקרים של דעת קהל.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובפרט מדד הדמוקרטיה הישראלית בשנים שונות, וכן מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן.

על תאונות דרכים ואינתיפדה

בסך הכל רציתי לעיין בקצרה בשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2019 שפורסם לאחרונה, ולהתעדכן לגבי כמה נתונים על תחבורה. זה מופיע בלוח הראשון של הפרק על תחבורה, לוח 19.1 (היה שינוי מבנה בשנתון, בעבר זה היה לוח 24.1). אז העתקתי את שלושת השורות האחרונות בלוח והשוויתי עם הנתונים שכבר יש לי משנים קודמות כדי לבדוק שהכל בסדר.

ואז הסתבר שהנתונים על הרוגים בתאונות דרכים, שגם מצוטטים בלוח הזה, השתנו. לא רק עדכון קטן של נתוני השנה האחרונה, אלא תיקון משמעותי של כל הנתונים שנים רבות אחורה. ובלי שום סימון של תיקון (כשמתקנים נתון קודם כרגיל מציינים את זה עם R שצמוד לנתון המתוקן).

ההסבר התחבא באותיות הקטנות. בהערה ללוח היה כתוב שהנתונים כוללים תאונות באזור יהודה ושומרון. השוואה עם הלוח המקביל בשנתון הקודם הראתה ששם היה כתוב שהלוח הוא ללא אזור יהודה ושומרון. אז ממש התבקש לצייר גרף שמשווה בין שתי סדרות הנתונים. ציפיתי שתאונות הדרכים תלויות בגודל האוכלוסייה, ולכן יהיה פער הולך וגדל בין הנתונים עם ובלי השטחים שמשקף את הגידול באוכלוסיית השטחים. מה שבאמת קרה מוצג בגרף הבא.

 

dead-area

אז הפער לא הולך וגדל — להיפך, בשנים האחרונות הוא הרבה יותר קטן ממה שהיה בשנות ה-80 וה-90. אם מסתכלים על זה יותר בפירוט, רואים שיש שתי תקופות. מתחילת הנתונים המעודכנים ב-1975 עד שנת 2000 הפער היה גדול יחסית והתנדנד סביב ממוצע של 100 הרוגים נוספים בשנה. מאז שנת 2000 הפער קטן יותר, סביב ממוצע של 33. אני מנחש שהשינוי בשנת 2000 הוא בגלל פריצת האינתיפדה השנייה. לפני זה ישראלים רבים נסעו בכבישים הלא משהו של הגדה. כשהם הפסיקו לנסוע שם, ירד מספר ההרוגים בתאונות.

אם זה נכון, אז באופן אירוני האינתיפדה השנייה (שבה נהרגו כ-1000 ישראלים) הצילה כבר בערך 1200 ישראלים.

מקורות

הנתונים על הרוגים בתאונות דרכים בישראל בלי השטחים מלוח 24.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2018.

הנתונים על הרוגים בתאונות דרכים בישראל ובשטחים מלוח 19.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2019. יש להניח שהם לא באמת מתכוונים שזה כולל את כל התאונות בשטחים, אלא רק את התאונות שבהן מעורבים ישראלים.

 

היו זמנים, היו (או לא היו) רופאים

משרד הבריאות פרסם סוף סוף את דו"ח כוח אדם במקצועות הבריאות של שנת 2018.  למי שלא עוקב, הדו"ח הקודם היה לשנת 2015, כך שהייתה כבר תחושה של חוסר סבלנות בין חובבי הז'אנר.  לפני זה הם פרסמו דו"ח כל שנה, החל מ-2008.

הדו"חות האלה מאוד מפורטים – הרבה נתונים בחתכים שונים, וגם חגיגה לעיניים מבחינת השימוש בגרפים.  יש נתונים על רופאים, חופאים מומחים, רופאי שיניים, פסיכולוגים, אחיות, התפלגויות הגילים שלהם, איפה הם למדו, היחס בין גברים לנשים, ועוד ועוד.  מתוך כל הטוב הזה אני מציג את שיעור הרופאים והאחרים לנפש לאורך השנים.  הנתונים מתבססים על רישיונות לעבוד ברפואה.  זה בעייתי כי יתכן שחלק מהרופאים המורשים בעצם לא עובדים כרופאים. לכן מה שאני מציג הם הנתונים על הרופאים, האחיות, וכו', עד גיל 67, שזה ניסיון לנפות את אלה שכבר יצאו לפנסיה.  יש גם נתונים של ה-OECD בתור השוואה (יש להניח שגם הם מגיעים איכשהו ממשרד הבריאות/הלמ"ס).  כל הנתונים מנורמלים לגודל האוכלוסייה.

personel

הגרף הזה הוא עדכון קל בלבד של מה שפרסמתי לפני כמה שנים, ובשביל זה לא הייתי מעלה עוד פוסט.  הסיבה האמיתית היא שלא ברור עד כמה הנתונים האלה אמינים.  סימפטום לכך אפשר לראות בצד שמאל של הגרף.  הנתונים המפורטים מתחילים רק ב-1990.  בדו"חות קודמים היו נתונים מפורטים שהתחילו ב-1970.  אבל אי אפשר להשלים מהם, כי יש הבדלים משמעותיים בין הנתונים החופפים בדו"חות השונים.  זה שדו"חות סטטיסטיים כוללים תיקונים של דו"חות קודמים זה מקובל לגמרי.  אבל כאן נראה שכל דו"ח ממש משכתב את ההיסטוריה.  הנה השוואה בין מספר הרופאים ל-1000 נפש כפי שהוא הופיע בשלושה דו"חות.  באופן מפתיע, הפער גדל ככל שמעמיקים בהיסטוריה, ומגיע ל-100% ב-1970:

data-change

אז מסתבר שאם אתם רוצים שיהיו הרבה רופאים, כדאי לכם לעיין בדו"ח של 2008.  אם אתם רוצים לקטר על התמוטטות מערכת הבריאות, פנו לדו"ח של 2015.  הדו"ח של 2018 מסתמן כדו"ח פרווה שהוא בין לבין, עם נטיה קלה לאופטימיות בשנים האחרונות (לפחות יחסית לדו"ח 2015).

עדכון: עברו כמה שבועות ומשרד הבריאות פרסם לוח נתונים מלא, והסביר שהייתה טעות במערכת המחשוב שהצריכה תיקון בדו"ח החדש.

מקורות

הדו"חות ניתנים להורדה מאתר משרד הבריאות.  בדו"ח האחרון טווח הגילים שמתמקדים בו הוא עד גיל 67, לפני כן זה היה עד גיל 65.  כתוצאה הנתונים של הדו"ח האחרון צפויים להיות קצת גבוהים יותר, אבל קשה לי להאמין ששני השנתונים האלה מצדיקים את ההבדל מהדו"ח של 2015.  והדו"ח של 2008 (שהנתונים שלו ממשיכים עד 2012) כאמור בכלל יותר גבוה.

מורשת נתניהו — הגרסה המאויירת

שוב יש בחירות, ושוב נתניהו הוא המועמד המוביל, אז שוב ראוי לסכם מה אנחנו יודעים עליו.  לאו דוקא מבחינת שחיתות וחקירות פליליות, אלא איך הוא בתור ראש ממשלה ולאן הוא לוקח את המדינה.  למרות שהרעיון שנתונים הם מה שחשוב הוא, איך לומר, קצת נאיבי.  הפעם, אגב, אפשר להיתלות בעוד תירוץ: לפני חודש בערך הוא חגג שיא ישראלי בתור ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן באופן מצטבר.

ההישג הזה הוא גם מקור לבעיה: נתניהו נמצא פה כל כך הרבה זמן שפחות או יותר כל מה שקורה קשור אליו, ולו רק בגלל שהוא ראש הממשלה כבר 10 שנים ברציפות.  אם אני אכתוב על הכל זה יצא ספר.  במקום זה נסתפק בראשי פרקים מלווים בגרפים.  לחצו על הגרפים להגיע לפוסט המקורי, שכולל גם הפניה למקור הנתונים.  אבל הגרפים כאן ברובם יותר מעודכנים.

מדדים כלכליים

  • האינפלציה אפסית כבר 20 שנה. אולי היא אפילו נמוכה מדי: יעד האינפלציה הוא 1-3% לשנה, וב-5 השנים האחרונות היא הייתה נמוכה יותר ואפילו שלילית.
    inf
  • מצד שני יוקר המחיה בישראל יחסית לשאר מדינות העולם עולה. בשנת 2009 יוקר המחיה כאן היה כמו הממוצע של מדינות ה-OECD, וב-2018 הוא היה גבוה ב-18%.
    pli-intl
  • החוב הממשלתי יורד ועומד כיום על כ-61% מהתמ"ג, פחות מברוב מדינות המערב. הישג למדיניות הקיצוצים של נתניהו.
    debt-gdp
  • הצמיחה כ-3-5%, לא רע יחסית למערב, אבל פחות מבעבר. וחלק מזה נובע מגידול האוכלוסייה (1.8% בשנה).
    growth

    • אגב, העברת הפנסיות לשוק ההון על ידי נתניהו (כשהיה שר אוצר) הביאה השקעות של 150 מיליארד שקלים במגזר העיסקי תוך כמה שנים. זה לא הגדיל את הצמיחה.
      corp-agach-cmp
    • ועוד אגב, משבר הדיור המתמשך גרם להכפלת החוב של משקי בית על משכנתאות. החזרי המשכנתא באים על חשבון צריכה.  צריכה היא המנוע העיקרי לצמיחה, אבל במקום זה הכסף ילך לבנקים.
      households
  • האבטלה נמוכה ובמגמת ירידה.
    unemp
  • ירושלים, בירת הנצח, הידרדרה לאשכול 2 מתוך 10 בדירוג הכלכלי-חברתי של הלמ"ס. ערים גדולות אחרות שומרות על מעמדן. תל-אביב באשכול 8.
    ranks

אירועים כלכליים דרמטיים

  • מציאת והפקת גז טבעי בכמויות מסחריות מול חופי ישראל: פוטנציאל לעצמאות אנרגטית וירידה ביוקר המחיה.
    • השימוש בגז הוא טיפה פחות מהתחזית. קצת מזה מיובא בגלל מגבלת קיבולת של הצינור מתמר.  במתווה הגז ויתרו על פריסת צינור נוסף.
      pred-use-DM
    • דיון נרחב במתווה הגז עצמו — מה הוא כולל ומה נתניהו עשה כדי להעביר אותו — מופיע בספר "עידן הימין" בעמ' 147-149. בין הפעולות שנתניהו נקט בהן: שינוי הרכב הממשלה כדי לאפשר התגברות על שיקול מקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים ולהעביר את המתווה כמו שמונופול הגז רצה.
    • המחיר שחברת החשמל משלמת כיום גבוה עד כדי כך שעדיף לה ליבא גז מנוזל ולא להשתמש בגז מקומי.
      price-cmp
  • משבר הדיור: המחירים עולים בתלילות כבר מעל 10 שנים.
    • מחירי הדירות הוכפלו ויותר מאז 2007. הרבה הרבה יותר מעליית השכר ומדד המחירים.  (ב-2019 הם שוב עולים אחרי התיצבות ב-2018.)
      diyur
    • ממשלות קודמות הצליחו להגדיל את קצב הבנייה כשהיה צריך, למשל כדי לקלוט את גל העליה ב-1990-91. ממשלות נתניהו נכשלו בכך.
      rate-app
    • תכנית "מחיר למשתכן" עולה מיליארדים (הממשלה בעצם מסבסדת רוכשי דירות) ולא עצרה את עליית המחירים.
    • בנוסף הקימו את הועדה למתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) שגורמת לתכנון יתר עצום מימדים: ב-2018 תכננו פי 3 יותר ממה שהתחילו לבנות, והתחלות הבנייה בכלל ירדו. המטרה היחידה היא שיראה כאילו עושים משהו.
      plan-vs-start
    • עליית המחירים משעבדת את משקי הבית למשכנתא (גרף חובות משקי הבית לעיל).

ביטחון והסכסוך הישראלי-ערבי

  • למרות הרטוריקה נגד אירן, חיזבאללה, והחמאס, בתקופת נתניהו לא היו מלחמות והיו רק שני מבצעים מוגבלים בעזה.
  • בתקופת נתניהו היו יחסית מעט הרוגים מטרור. דומה לשנות ה-80 והאינתיפדה הראשונה.
    killed-yr-all
  • בתקופת נתניהו היו כמה שנים כמעט בלי שום ירי רקטות מעזה, אבל בשנתיים האחרונות ה"טיפטוף" חזר. השיא היה בשנת 2014 (כולל מבצע צוק איתן): 3205 רקטות ו-1740 פצצות מרגמה. בנוסף יש את עפיפוני התבערה.
    rockets-shabak+
  • תופעת המאחזים התחילה בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, וחודשה בשנת 2012 אחרי הפסקה של כמה שנים.
    new-yr-all
  • הנשיא הפלסטיני אבו מאזן הפעיל מתקפה דיפלומטית באו"ם בשנים האחרונות, ומספר המדינות שתומכות בפלסטינים גדל באופן ניכר. ישראל לא הצליחה למנוע את ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה באו"ם ב-2012.
    diprec-clean
  • ממשלות נתניהו פועלות להחלשת הרשות הפלסטינית, איתה יש שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, מבלי לפרט מה יבוא במקומה אם תתמוטט.  במקביל הן מנהלות יחסים עקיפים עם החמאס, שקורא להמשך המאבק המזויין, ומסייעות לכך שלא יתמוטט. הן גם לא מסרו תגובה ישראלית ליוזמת השלום הסעודית מ-2002.
  • בינתיים הרוב היהודי בין הירדן לים נשחק, וכיום יש בקירוב מספר שווה של יהודים וערבים. למרות זאת יש בממשלה הקוראים לסיפוח כל השטחים.
    pop-pct

פעולות משרדי הממשלה

  • חינוך: המשרד שאחראי על עתיד ההון האנושי של המדינה.
    • הזרם הממלכתי בחינוך מצטמק. הזרם החרדי גדל, וגם הערבי.
      zerem-pct-sweep
    • הישגי בני 15 ישראלים במבחני פיז"ה מעמידים אותם בתחתית המדינות המפותחות.
    • הם היו בתחתית גם במבחן ב"פתרון בעיות", שזה בעצם כישורי חיים למאה ה-21, שנערך ב-2012.
      pisa-prob-solv
    • בשנים האחרונות יש פוליטיזציה גוברת של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג), והתייחסות לא עניינית שכוללת העדפה של מדדים מספריים על חשבון איכות המערכת.  דוגמה אחת היא בנושא ההשכלה האקדמית לחרדים.
      seminars-work
  • "העיקר בריאות" זה לא קלישאה, זה באמת כך.
    • שיעור מיטות האישפוז יחסית לאוכלוסייה נמצא בירידה מאז המהפך ב-1977.  לפני זה ממשלות מפא"י בנו בתי חולים בקצב שבו האוכלוסייה גדלה. התפוסה היא 94%, מה שמצביע על  חוסר אפשרות להכיל שינויים עונתיים או אקראיים וצורך אמיתי ביותר מיטות.
      beds-klali-per-pop-mahapach
    • סיבה אפשרית למחסור במיטות היא שהוספת מיטות תחייב גם תקנים לרופאים ואחיות. שיעור האחיות לנפש כיום נמוך משהיה ב-2002.
      personel
    • למרות הבעיות האלה מערכת הבריאות בישראל מצוינת. תוחלת החיים היא בין הגבוהות בעולם, ותמותת תינוקות בין הנמוכות.
  • תחבורה
    • קצב סלילת הכבישים פחות מחצי מה שהיה בשנות ה-90, למרות הפעלתנות של השר כ"ץ. חוסר תשתיות הוא אחד החסמים לבנייה למגורים.
      roads
    • מספר ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים ירד ברציפות לפחות מאז שנת 2000 (שיא ההרוגים והפצועים קשה יחסית לגודל האוכלוסייה היה בשנות ה-70). אבל הירידה נבלמה בשנים האחרונות.
      inj-pop
  • שיכון
    • מלאי דירות השיכון הציבורי בירידה מתמשכת.
      tot-apps
  • הגנת הסביבה וקיימות
    • כתוצאה מצורת ניהול משק המים מפלס ים המלח יורד בכ-1.3 מ' בשנה, וכיום אין אפילו תכנית לייצוב המצב. אחת התוצאות היא תופעת הבולענים, ויש גם השפעות קשות על התיירות ומפעלי ים-המלח.
      miflas-dead
    • ישראל היא מדינה שטופת שמש ומתקדמת טכנולוגית. זה צרוף שהיה אמור לשים אותנו בחזית מבחינת השימוש באנרגיה סולרית.  המצב האמיתי הוא שאנחנו משתרכים הרחק מאחור.
      sol-power
    • הקרן לניקיון הוקמה כדי לעודד מיחזור ולהקטין את הטמנת הזבל במזבלות. אבל הכסף מצטבר ולא עושים בו שימוש (חוץ מחלק שמשמש לסתימת חורים בתקציב; משרד האוצר טוען שזה יוחזר).
      nikayon
    • לא הכל שלילי: לאחר שנים רבות של הזרמת בוצה ממכוני טיהור ביוב לים, הנוהל הזה הופסק בשנתיים האחרונות והבוצה הופכת לדשן.
      sludge

משילות והתנהלות

  • חוק ההסדרים משמש את הממשלה (ואת משרד האוצר) להעביר רפורמות במקשה אחת בלי דיון מעמיק בכנסת, וגם לדחות את הביצוע של חוקים שהכנסת העבירה.  כל פעם שנתניהו נכנס לתפקיד חדש נפח השימוש בחוק ההסדרים גדל.
    hesder-bibi
  • אחת השיטות של נתניהו להכפיף נושאי משרות בכירות בשירות הציבורי לרצונו היא לא למנות אותם אלא להשאיר אותם במעמד של ממלאי מקום. אם הם רוצים במינוי קבע, הם יודעים מה מצופה מהם.
    appoint

    • חלק מהמינויים שכן מתבצעים מעלים תהיות אם הם מבינים את המשמעות המילולית של צרוף המילים "השירות הציבורי".  כך למשל היועץ המשפטי לממשלה לא חושב שבחירות הן סיבה לזרז את החקירות וההחלטות בנוגע למועמד הראשי, אלא להיפך, אפשר לדחות הכל לאחרי הבחירות.  במילים אחרות, הוא לא רואה למה השאלה האם המועמד הוא פושע או לא רלוונטית לבחירתו. ורק לאחרונה מונה מבקר שכנראה חושב שהתפקיד שלו קשור לביקורים, לא לביקורת.
  • בראיה לאחור מהעתיד, יתכן שהמורשת המשמעותית ביותר של נתניהו תהיה ההסתה והפצת השנאה בין מגזרים באוכלוסייה.  מעמדו הפוליטי נבנה על שנאת ערבים ושנאת שמאל לא פחות ואולי יותר מאשר על אידאולוגיה ימנית.
    • העדות הישירה ביותר להפצת שנאה על ידי נתניהו באופן אישי היא ממעקב של דוח השנאה אחרי שיח השנאה נגד מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, שעלה מכ-1000 התבטאויות בשבוע לכ-5000 בעקבות התגוללות נגד המשטרה שנתניהו פרסם בפייסבוק.
      mafkal
    • דוח השנאה של קרן כצנלסון מראה גם שהימין מייצר פי 5 יותר שנאה מהשמאל. במדגם הזה, רוב השנאה מופנית לבתי משפט ולשופטים.  הא-סימטריה הרבה ביותר היא בשנאה לצבא: אחוז נכבד ממנה בא מימין, ורק חלק מזערי משמאל.
      hate-flow
    • לסיום, במדד הדמוקרטיה נכללה שאלה על איזה רכיב בהגדרת המדינה חשוב יותר, שהיא יהודית או שהיא דמוקרטית. בהתחלה חצי ענו ששני הרכיבים חשובים באותה מידה. תוך כמה שנות נתניהו רבים מהם החליטו לבחור צד, והמצדדים בשני הגורמים נותרו במיעוט.
      jewdem-years
    • בינתיים ההוצאות על טיסות של ראש הממשלה מרקיעות שחקים. 62.6 מיליון שקלים ב-2018, כשהתקציב המקורי היה 7.3 מיליון. יכול להיות שהוא לא אוהב להיות פה?
      flights

 

אז כמה מיטות בעצם צריך?

אחד הגרפים היותר מרשימים שציירתי היה על הירידה בשיעור מיטות אישפוז לנפש מאז המהפך.  הגרף המקורי היה קצת רועש כי הוא הכיל מידע על סוגי מיטות שונים.  הגרסה הנקייה יותר התמקדה באישפוז כללי.  רואים בבירור שמקום המדינה עד סוף שנות ה-70 המספר הזה היה בטווח של 3-3.3 מיטות לנפש.  במילים אחרות, תוך כדי העלייה ההמונית ממשלות מפא"י בנו בתי חולים בקצב שהעולים הגיעו.  אחרי המהפך הוא התחיל לרדת ברציפות, ועד עכשיו הצטברה כבר ירידה של כ-45%.

beds-klali-per-pop-mahapach

אבל מסתבר שזה לא ממש יחודי לישראל.  בכל העולם שיעור מיטות האישפוז לנפש במגמת ירידה (אם כי לא תמיד ניתן לזהות נקודת זמן מדויקת שבה זה התחיל).  בנוסף, מסתבר שיש שונות עצומה בעולם: במקסיקו, למשל, יש 1.5 מיטות לאלף נפש, וביפן יש 13.2.  אנחנו אמנם קרוב לקצה התחתון של הסקלה, אבל אולי בעצם לא צריך יותר?

כל מי שדן בנושא מיטות בתי החולים נגרר לוויכוח הזה, אבל אין תשובה ברורה.  זה תלוי בהמון דברים, למשל מבנה הגילים באוכלוסייה (זקנים מתאשפזים יותר), ותמיד יתכן שיש עוד גורמים ששכחנו לקחת בחשבון.  אז אני רוצה להשתמש בטיעון סטטיסטי שמתייחס לתפוסה של המיטות האלה.

נתחיל עם הנתונים.  הגרף הבא מראה השוואה בינלאומית בשני צירים.  הציר האופקי הוא מיטות לנפש.  הציר האנכי הוא תפוסה.  אנחנו בפינה השמאלית עליונה יחד עם אירלנד — מעט מיטות (במקור הנתונים הזה טוענים שיש לנו 3.0 לאלף נפש), והרבה תפוסה (תפוסה ממוצעת של 94%).  הממוצע של ה-OECD הוא 4.7 מיטות ותפוסה של 76%.  באופן כללי יש אולי מגמה מסוימת של פחות תפוסה כשיש יותר מיטות, אבל זו מגמה חלשה (מקדם מתאם של 0.3-).

intl-bed-occ

הטיעון שאני רוצה להעלות הוא שתפוסה של 94% היא גבוהה מדי.  לכאורה זה טיעון מופרך: תפוסה של  94% מראה שמנצלים את המשאבים נהדר, והמערכת מאוד יעילה, בניגוד למדינות אחרות שמבזבזות רבע מהמשאבים שלהן בממוצע.

אבל זה נכון רק אם השונות אפסית.

במציאות יש שני מקורות לשונות בדרישות לאישפוז:

  1. שינויים עונתיים.  בכל שנה בחורף יש מגפת שפעת וצריך לאשפז יותר.
  2. בלת"מים.  מה אם יש פתאום אסון טבע או מלחמה חס וחלילה?  או סתם צירוף מקרים שכמה צרכים שונים קורים באותו הזמן?

כתוצאה יש שינויים בדרישות האישפוז לאורך זמן.  לפעמים צריך יותר ולפעמים צריך פחות.  חלק ניתן לחזות מראש, וחלק לא.  מערכת שאחראית על החיים של הלקוחות שלה צריכה מרווח ביטחון נדיב של עודף משאבים, כדי להתמודד עם הדרישה המקסימלית שעלולה לנחות עליה בלי לקרוס.  למערכת בתפוסה של 94% אין את מרווח הביטחון הזה.

אם התפוסה היא 94%, המסקנה היא שעבור התנאים בארץ — הצרוף של התפלגות הגילים והנהלים הרפואיים ועוד המון גורמים שאני בכלל לא יודע עליהם — כמות המיטות שיש לנו היא רק קצת יותר ממה שדרוש בתקופות של מינימום צורך.  היא לא יכולה להספיק בתקופות של צורך מוגבר, אלא אם כן ההפרש בין המינימום למוגבר הוא מזערי.  לפי הזקנה במסדרון וכתבות החדשות השנתיות בתחילת החורף זה לא נמצב.

מקורות

נתוני המיטות מהפרסום מוסדות האשפוז והיחידות לאשפוז יום בישראל של משרד הבריאות, והשלמות מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס. הנירמול לגודל האוכלוסייה גם מתבסס על נתוני הלמ"ס.

נתוני התפוסה מפרסום Health at a Glance 2017 של ארגון ה-OECD, עמ' 173.  הנתונים מתייחסים לשנת 2015 (או לשנה הקרובה ביותר עבורה יש נתונים מכל מדינה).

 

ראוי לפירגון

הרבה מהנתונים שאני נתקל בהם וכותב עליהם מדגימים כישלונות של גופי ממשל בטיפול בבעיות ובניהול המדינה.  אבל לפעמים נתקלים גם בנתונים שמצדיקים פירגון גדול.  דוגמה אחת היא הדו"ח אודות סילוק בוצה ממכוני טיהור השפכים העירוניים, שפורסם על ידי המשרד להגנת הסביבה לפני כמה ימים.

המצב כיום בארץ הוא שכמעט כל הביוב מטופל במכוני טיהור שפכים. מקבלים מזה מי קולחין שמשמשים בעיקר לחקלאות.  אבל יש עוד תוצאה. פירוק החומר האורגני בביוב נעשה על ידי חיידקים. בעצם מה שקורה הוא שהחיידקים האלה אוכלים את החומר האורגני. אז אוכלוסיית החיידקים גדלה, ונוצרים משקעים במיכלים ובבריכות של מכוני הטיהור. המשקעים האלה נקראים בּוּצה. חלק מעורבב בחזרה עם הביוב שנכנס למכון, כדי לספק חיידקים לתהליך הפירוק (מה שנקרא "בוצה משופעלת"). אבל צריך להיפטר מהבוצה העודפת.

sludge

הפתרון הפשוט במשך הרבה שנים היה להזרים את הבוצה לים.  מכון הטיהור הגדול ביותר הוא השפד"ן, שמטפל בכל השפכים של גוש דן.  הבוצה העודפת מהשפד"ן הוזרמה על ידי צינור באורך 5 ק"מ לעומק הים.  זה היה מוקד הזיהום הגדול ביותר בחופי מדינת ישראל.  פתרון אחר היה להכריז על זה שזה דשן. אבל בעצם זה לא כך, והבוצה חייבת לעבור טיפול נוסף לפני שהיא הופכת לדשן איכותי.

אחת הפעולות הברוכות של המשרד להגנת הסביבה היא לנהל מבצע לשידרוג מכוני טיהור, ולשיפור הטיפול בבוצה. כתוצאה נפסק היצור של דשן ברמה נמוכה, ובשנה שעברה גם נפסק הנוהג של הזרמת הבוצה לים. כך הגענו למצב שכמעט כל הבוצה הפכה לדשן לחקלאות ברמה א', שמאפשר שימוש ללא הגבלות, וזיהום הים נפסק.

ועל זה ראוי לברך את המשרד ועובדיו, ולקוות שחדשות טובות כאלה ירבו.

מקורות

כאמור דו"ח סילוק בוצות מכוני טיהור עירוניים – 2018, המשרד להגנת הסביבה, יולי 2019. לא רק הנתונים אלא גם הגרף בא ישירות משם.

צפריר רינת כתב על זה בהארץ.

עדכון חשיפה

לא מזמן ציינתי את ההידרדרות המתמשכת בחשיפה לעיתונות.  החשיפה הכוללת לעיתונים בימי חול ירדה ב-2018 לראשונה אל מתחת ל-50% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת (זה מה שמודדים בסקר TGI).  ישראל היום וידיעות אחרונות היו במגמת ירידה מאז 2016, והעיתונים האחרים הצטרפו אליהם שנתיים מאוחר יותר.

אבל לפני כמה ימים פורסם הסקר החצי-שנתי החדש, שמכסה את ינואר עד יוני 2019. התוצאות  הפעם הן שהחשיפה של כל העיתונים עלתה.  עוד מוקדם לומר אם זה אכן היפוך מגמה, אבל לפחות ניתן לומר שההידרדרות נבלמה.  נחכה עוד חצי שנה ונראה מה יגיד הסקר הבא.

exp-tot

מקורות

נתונים חצי-שנתיים מסקרי TGI שצוטטו במקמות שונים או שקיבלתי במייל מקנטר מדיה (החברה שעורכת את הסקר).

החיים והזבל

ארגון אדם טבע ודין פרסם את דו"ח הפסולת, עם נתונים על הזבל שלנו תוך פירוט של ערים ורשויות מקומיות.  הנתונים באים ברובם מפרופילים של הרשויות המקומיות של הלמ"ס.  אז הלכתי לנבור בנתונים ולצייר מהם גרפים.

הגרף הראשון בודק את הקשר בין יצור זבל לבין עושר.  ההנחה היא שמקומות יותר עשירים מייצרים יותר זבל, אבל בדו"ח של אדם טבע ודין אומרים שזה לא תמיד כך כי במקומות יותר עשירים יש גם יותר מיחזור ומודעות לסביבה, מה שגורם לצמצום כמות הזבל.  אז מה משפיע יותר?

הציר האופקי בגרף מראה הכנסה ממוצעת, תוך שקלול ההכנסות של שכירים ועצמאים בכל עיר.  הציר האנכי מראה את כמות הזבל הממוצעת לתושב, בק"ג ליום.  כל עיר מיוצגת על ידי דיסקית.  הגודל של הדיסקית משקף את כמות הזבל הכוללת שמייצרים בעיר בכל יום בטונות.  זה המכפלה של הזבל לתושב כפול מספר התושבים. החלק הירוק בהיר מייצג את מה שממחזרים.

trash-pp

אז הנתונים אכן מראים צרוף של שני אפקטים: בחלק השמאלי, בטווח של הכנסות ממוצעות של 4,000-10,000 שקלים, יש מתאם בין עלייה בהכנסות לעלייה ביצור הזבל.  אבל בחלק הימני, כשההכנסה הממוצעת גבוהה מ-11,000 שקלים, יש מגמה הפוכה: ככל שההכנסות גבוהות יותר, יצור הזבל יורד.  מבחינת הפחתת כמות הזבל, המקומות שהכי כדאי להשקיע בהם הם תל-אביב ואילת.  בתל-אביב מייצרים המון זבל, צרוף של אוכלוסייה גדולה שכל אחד מהם מייצר די הרבה זבל.  באילת האוכלוסייה כמובן הרבה יותר קטנה, אבל קצב יצור הזבל עצום.  עדכון: בשני המקרים הנתונים קצת מטעים — האוכלוסייה האפקטיבית שמייצרת זבל הרבה יותר גדולה מהאוכלוסייה הרשומה שגרה בעיר. בשתי הערים יש המון תיירים, ובתל-אביב גם אנשים שעובדים בעיר וגרים בערים מסביב.

הגרף הבא מראה את הקשר בין הכנסה למיחזור: האם מי שעשירים יותר גם ממחזרים יותר?  התשובה היא שיש פיזור גדול מאוד של הערים השונות.  אמנם יש מתאם בין הכנסה למיחזור, אבל הוא חלש.  ובפרט, אחת הערים שבהן ממחזרים הכי הרבה היא לא אחרת מאשר ירושלים.  וזה במיוחד משמעותי כי זו העיר הכי גדולה.  גם בערים החרדיות העניות מודיעין עילית ובני-ברק ממחזרים יחסית הרבה.

recyc

מקורות

הנתונים באים מגליון אקסל גדול של הלמ"ס שמספק נתונים על מגוון גדול של מאפיינים של רשויות מקומיות. אני השתמשתי כאן רק בנתונים על עיריות, ולא כללתי רשויות מיקומיות ואיזוריות.  הנתונים לגרפים הם נתוני פסולת מוצקה (פסולת ביתית, פסולת מסחרית, וגזם), נתוני שכר, ונתוני אוכלוסייה.

אפשר ללמוד לשתף פעולה?

מבחני פיזה מפורסמים במדידת יכולת הקריאה, היכולת המתמטית, וההבנה במדעים.  עשרות אלפי תלמידים מעשרות מדינות נבחנים בנושאים האלה כל 3 שנים.  את התוצאות של תלמידי ישראל במבחנים האלה סקרתי בעבר (התוצאות של המבחן האחרון, ב-2018, עוד לא פורסמו).

אבל בכל מבחן יש גם נושא נוסף שמתחלף כל פעם.  ב-2012 הנושא הנוסף היה "פתרון בעיות".  הכוונה לא הייתה לפתרון בעיות אבסטרקטיות, אלא יותר לכישורי חיים.  למשל לתכנן מסלול נסיעה בעזרת מפה, או לקנות כרטיסי רכבת ממכונה אוטומטית.  גם על זה כבר כתבתי בעבר.

הנושא הנוסף במבחן של 2015 היה המשך של נושא פתרון הבעיות: הוא היה פתרון בעיות שמחייבות שיתוף פעולה. לזה מוקדש הפוסט הנוכחי.

איך בכלל אפשר למדוד שיתוף פעולה?  הרי בהגדרה שיתוף פעולה מחייב יותר מאדם אחד, אבל רוצים להגדיר מבחן הוגן שבו כל תלמיד נבחן בנפרד.  הפתרון שאנשי פיזה הגו הוא לספק סביבת עבודה ממוחשבת, שבה כל תלמיד מנהל אינטראקציה עם 2 סוכנים ממוחשבים (בוטים) שמדמים תלמידים אחרים.  הסוכנים הממוחשבים מתנהגים תמיד באותה צורה, ובאופן כללי המצבים ששלושתם מגיעים אליהם הם גם תמיד זהים, וכך אפשר לראות איך כל תלמיד בפני עצמו מגיב ומה הוא מנסה לעשות עם ה"שותפים" שלו.

תסריט לדוגמה הוא שיש קבוצות של 3 תלמידים שמשתתפים בתחרות ידע.  התחרות מתבצעת באמצעות מערכת ממוחשבת, שבה ניתן למצוא מידע, לענות על שאלות, ולתקשר אחד עם השני.  ההוראות הראשוניות הן שהתחרות תתחיל עוד מעט, ובינתיים התלמידים יכולים לתקשר בצ'אט דרך המחשב.  מכאן מתחילה מסכת של אינטראקציות, שבה שני ה"שותפים" מביעים דעות על המצב או מה אפשר לעשות ולתלמיד הנבחן יש בכל פעם 4 אפשרויות תגובה.  המבחן הוא בעצם עד כמה הוא בוחר בתגובות שמקדמות שיתוף פעולה — להציע שהם ידברו על איך להצליח במשימות, להציע לחלק את השאלות ביניהם, לפשר בין שני האחרים כשהם "מתווכחים", להסכים להתפשר בעצמו, לנסות לגרום להם לעשות מה שהסכימו עליו, וכו'.  לתשובות על שאלות הידע עצמן אין משמעות ומתעלמים מהן.

כמו במבחני פיזה האחרים, גם כאן יש ניקוד לכל בחירה והגדרה של רמת הצלחה כפונקציה של הניקוד המצטבר.  בסך הכל יש 4+1 רמות:

  • תלמידים ברמה 4 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות שמחייבות שיתוף פעולה הדוק.  הם מודעים לדינמיקה הקבוצתית ונוקטים בפעולות כדי לודא שכולם מבצעים את חלקם כפי שסוכם מראש.  הם מבינים מכשולים ונוקטים ביוזמה כדי להתגבר עליהם כקבוצה.
  • תלמידים ברמה 3 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות, שפתרונן מחייב אינטגרציה של ידע לאורך מספר שלבים.  הם מסוגלים לארגן את הקבוצה ולבקש מידע מחברי קבוצה שונים, ולעזור בישוב חילוקי דעות.
  • תלמידים ברמה 2 יכולים לתרום לפתרון משותף של בעיות ברמה בינונית.  הם מתקשרים עם חברי קבוצה אחרים בנוגע ללתכנית הפעולה, ומנדבים מידע שנמצא ברשותם.  הם עוזרים לקבוצה ככלל לגבש תמונה של מי יודע מה ואיך להתקדם.
  • תלמידים ברמה 1 יכולים לפתור בעיות פשוטות שלא מחייבות הרבה שיתוף פעולה.  הם נוטים להתמקד בחלק שלהם של הבעיה, ויכולים לספק מידע מבוקש.
  • תלמידים ברמה 1> הם כאלה שאין להם שום נטיה לשיתוף פעולה.  זה כולל למשל את אלה שבכלל לא נכנסו לצ'אט מלכתחילה.

ההשוואה בין המדינות השונות היא השוואה של התפלגות התלמידים בין הרמות האלה, כפי שמוצג בגרף הבא.  כל מדינה מיוצגת על ידי עמודה אופקית המחולקת ל-5 מקטעים, לפי אחוז התלמידים בכל רמה.  העמודות מיושרות לפי הגבול בין רמה 1 לרמה 2.  כך ניתן לראות בקלות את אחוז התלמידים ברמה 1 ומטה ולעומתם את אחוז התלמידים ברמה 2 ומעלה.  האורך הכולל של כל עמודה הוא כמובן 100%.

pisa-collab-prob-solv

המדינה המובילה היא יפן, עם 10% ברמה 1 ומטה ולא פחות מ-90% ברמה 2 ומעלה.  בקצה השני תוניסיה סוגרת את הרשימה עם 84% מזעזעים ברמה 1 ומטה ורק 16% ברמה 2 ומעלה.  ישראל בתחתית המדינות המערביות, עם 42% ברמה 1 ומטה (מתוכם 11% ברמה 1>) ו-58% ברמה 2 ומעלה (מתוכם רק 5% ברמה 4) — דומה ליוון, באופן משמעותי מעל טורקיה, אבל מתחת לרוסיה, איטליה, צרפת, ספרד, ובכלל באופן משמעותי מתחת לממוצע מדינות ה-OECD.

מעבר להשוואה הבסיסית בין מדינות, דו"ח התוצאות מספק עוד מגוון גדול של ניתוחים ונתונים.  אולי המעניין ביותר הוא הפער בין בנים לבנות.  בכל הארצות שנבדקו בנות קיבלו ציונים גבוהים באופן מובהק מהציונים של הבנים.  ההפרש בישראל הוא קצת יותר קטן מהממוצע, אבל עדיין משמעותי.  בקיצור, בנות אכן נוטות יותר לתקשר ולשתף פעולה מבנים.

תחום אחד שבו ישראל מובילה בהפרש גדול על כל המדינות האחרות הוא בשונות, כלומר בפערים בין התוצאות שהתקבלו בבתי ספר שונים.  באופן כללי, רוב השונות בין תוצאות של תלמידים במדינות ה-OECD היא בין תלמידים שונים באותם בתי ספר (75% מהשונות), ורק חלק קטן יותר ניתן ליחס להבדלים בין בתי ספר (24%).  בישראל השונות בין תלמידים באותו בית ספר היא קצת יותר נמוכה (כ-69% מהשונות הכללית ב-OECD), אבל השונות בין בתי ספר הרבה יותר גדולה (כ-53% מהשונות הכללית).  לתוצאה הזו יש קורלציה גבוהה עם השונות בציונים במבחני הקריאה, המתמטיקה, והמדעים.  במילים אחרות, חלק גדול מהשונות מוסבר על ידי השונות בציונים במבחנים האלה, והוא לא יחודי לנושא שיתוף הפעולה בפתרון בעיות.

עוד נושא שעליו יש נתונים הוא הקשר בין הביצועים לבין מצב סוציו-אקונומי.  כפי שניתן לצפות, ככל שהמצב הסוציו-אקונומי יותר נמוך יש יותר תלמידים ברמות 1> או 1, ופחות ברמה 4.  אבל בישראל התוצאות האלה הרבה יותר קיצוניות מאשר בממוצע ה-OECD.  במיוחד מדאיג שאפילו ברבעון העליון אצלנו יש כ-30% שרמת שיתוף הפעולה שלהם היא ברמות 1> או 1 — כמעט כפול מהממוצע ב-OECD.  אז התירוץ המקובל שבניכוי חרדים וערבים מצבנו יופי לא מתקבל כאן.

collab-socioecon

מקורות

כרך V של תוצאות מבחן פיזה 2015, טבלאות V.3.1, V.4.1, V.4.3, ו-V.4.8.

עידכונים מהכנסת

הבחירות האחרונות מצדיקות עידכון של כמה גרפים שפורסמו פה בעבר.  המקורות כמו בפוסטים המקוריים (בקישורים).

  1. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת נפל בבחירות של 2001, וב-2015 נראה היה שהוא במגמת התאוששות. הבחירות האחרונות מראות שלא היא.
    vote
  2. המפלגות החרדיות הגדילו את כוחן יחסית לכנסת הקודמת. אבל כלל המפלגות הדתיות ביחד קיבלו בדיוק אותו מספר כסאות. זה כמובן מושפע מכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה הפעם, ושיחד לא עברה את אחוז החסימה בפעם שעברה.
    haredi-mk
  3. מספר חברי הכנסת הערבים ירד באופן משמעותי יחסית לשיא שנרשם בכנסת הקודמת. יש להניח שזה קשור לאחוז ההצבעה הנמוך במגזר.
    arab-mk
  4. עכשיו זה רשמי וסופי: בכנסת ה-20 היו בהפרש ניכר הכי הרבה הצעות חוק, שאין בינן לבין חוקים ולא כלום.
    prop-law
  5. לכאורה לא קשור אבל לדעתי בעצם מאוד קשור: החשיפה לעיתונות ממשיכה במסלול התרסקות. בשנתיים הקודמות זה היה רק ישראל היום וידיעות; עכשיו זה כל העיתונים בלי יוצא מהכלל.
    exp-tot

 

חרדים להשכלה

[גרסה ארוכה יותר של הפוסט הזה, עם רקע היסטורי, הופיעה בבלוג בדה-מרקר. הרקע הופיע כבר בפוסטים קודמים כאן, ונוגע לתעסוקת חרדים וללימודים וקבלת תעודת בגרות.]

דוח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר כולל פרק על התכניות של ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה) למשוך חרדים ללימודים אקדמיים.  הרעיון הוא שלימודים אקדמיים מבטיחים תעסוקה מתגמלת יותר, אז אם הרבה חרדים ילמדו הם יחלצו ממעגל העוני, וגם ישתלבו בחברה הכללית.  בינתיים התכניות האלה לא ממש ממריאות כפי שהות"ת קיוותה.  ויש גם התנגדות מצד אקדמאים שלא מוכנים ללימודים בהפרדה מגדרית.  (גילוי נאות: גם אני הייתי מעורב במאבק הזה.)

המבקר ממקד את הביקורת שלו במימוש עד כה של תכנית מיוחדת לשילוב חרדים בהשכלה הגבוהה, שנועדה לפעול בשנים 2011-2022  בתקציב של 1.7 מיליארד שקלים.  זה כולל תכנית חומש ראשונה בשנים 2011-2016, ותכנית שנייה שאמורה הייתה להתבסס על תוצאות התכנית הראשונה ופועלת כעת.

הדו"ח לא כולל הרבה נתונים, ובכל זאת היו כאלה שתפסו את עיני.  ראשית, היו שם כמה נתונים על נשירה. רציתי לצייר גרף שימחיש את אחוז הנשירה, אבל להערכתי זה פשוט לא יהיה אחראי. אחד מממצאי הביקורת הוא שמל"ג ו-ות"ת לא דואגות לאיסוף נתונים מסודר וכתוצאה גם לא מבססות את התכניות שלהן על נתונים סדורים. דו"ח המבקר מצטט לכן כמה נתונים ספורדיים שנמצאו, שמתייחסים לשנים שונות ומסגרות שונות ופלחי אוכלוסייה שונים, אבל אי אפשר באמת לתת תמונה מלאה.  ובכל זאת הנה שלוש דוגמאות להמחשה:

  • אצל החרדים 46% מהגברים ו-28% מהנשים שהתחילו ללמוד ב-2009 לא סיימו עד 2016. אצל יהודים לא חרדים המספרים הם 20% ו-12% – פחות מחצי.
  • הנשירה של תלמידים חרדים בשנים 2012-2015 מהמכינות שנועדו להכין אותם ללימודים אקדמיים הייתה 55% אצל הגברים ו-35% אצל הנשים.  לפני הפעלת התכניות לעידוד השתלבות החרדים בהשכלה הגבוהה המספרים היו 48% אצל הגברים ו-39% אצל הנשים – התכניות לא גרמו להבדל מהותי, ולאו דווקא הועילו בכלל.
  • כ-24% מהחרדים שלמדו לתואר ראשון בשנת התשע"ה נשרו במעבר לשנה הבאה, לעומת כ-8% אצל  יהודים לא-חרדים.

המבקר מונה שלוש בעיות הגורמות לאחוז הנשירה הגבוה:

  • חוסר רקע, המתבטא בחוסר לימודי ליבה וקבלה בלי סינון (בגרות או פסיכומטרי).
  • חוסר הרגלי למידה מתאימים. לימודי הקודש החרדים אינם כוללים הגשת עבודות או עמידה בבחינות.
  • הגעה ללימודים בגיל גבוה יותר כשצריך כבר לטפל במשפחה עם ילדים.

התגובה של הות"ת לבעיות האלה מאלפת.  תכנית החומש הראשונה כללה יעדים מוגדרים לעלייה של מספר הסטודנטים החרדים. אבל היעדים האלה לא מולאו. בטיוטת התכנית השנייה לא נקבו ביעדים מספריים מוגדרים, אבל לאחר שנשמעה על כך ביקורת נקבע יעד שאפתני של 19,000 סטודנטים חרדים לשנת תשפ"ב. כדי להתקרב ליעד הזה ות"ת נקטה באמצעים שונים כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, אפילו אם הצעדים האלה סתרו את המדיניות המומלצת.

דו"ח מבקר המדינה מספק דוגמה מרשימה לכך.  בין ההמלצות החשובות של הצוות המקצועי הייתה ההמלצה לשים דגש על הכשרת מורים חרדים גברים למקצועות ליבה, כי יש מחסור במורים כאלה באותם מוסדות שכן מלמדים לימודי ליבה. נשים אינן יכולות ללמד את הבנים החרדים, ומורות יש די והותר, ולכן הומלץ לא לעודד נשים ללמוד הוראה.  אבל ות"ת הפכה את ההמלצה ואיפשרה לנשים לקבל מלגות שקודם לכן יועדו רק לגברים.  בנוסף, הופנו מלגות לעידוד לימודי השלמה: תכנית מקוצרת שבה מי שקבלו תעודת הוראה מסמינר מקבלים תואר אקדמי.  המהלכים האלה הגדילו את מספר החרדיות שלמדו הוראה.  אבל כשהן סיימו ללמוד, לא הייתה להן עבודה: כפי שהגרף הבא מראה, רק 14% מהחרדים בוגרי המוסדות להכשרת עובדי הוראה (לא רק מכללות אקדמיות אלא גם סמינרים לא אקדמיים) מצאו עבודה בהוראה, לעומת יותר מ-50% במגזרים אחרים. במילים אחרות, כדי לנסות לעמוד במדד של ייצור יותר בוגרים, שילמו מחיר של חוסר יעילות קיצוני ויצירת בוגרים שאין להם אופק תעסוקתי – בניגוד גמור למטרה המקורית של כל התכנית.  וחלק מזה היה על חשבון עידוד גברים להיות מורים למקצועות ליבה, שהם החסם האמיתי ובהם יש חוסר.

seminars-work

הרוחב של העמודות בגרף משקף את מספר הלומדים בכל זרם חינוכי, וזו לא טעות: המספר הגדול ביותר הוא בזרם החרדי.  והשטח האפור בהיר, שמייצג את אלה שלא מצאו עבודה בהוראה שנתיים אחרי סיום הלימודים, מייצג לא פחות מ-24,416 בוגרים.  לפי הנתונים שמבקר המדינה אסף, בכל שנה יש 6500 חרדיות שמסיימות את לימודי ההוראה, למרות שמערכת החינוך החרדית צריכה לא יותר מ-1500 מורות חדשות.

דו"ח המבקר מכיל גם סעיפים על כשלים נוספים של מל"ג ו-ות"ת בניהול ופיקוח על התכניות לעידוד השכלה גבוהה לחרדים.  אחד מהם עוסק בחוסר הפיקוח המספיק על איכות התכניות. מסתבר שבמשך 12 השנים הראשונות של הפעלת מסלולים מיוחדים לחרדים איכות התכניות לא נבדקה כלל.  עד סיום הביקורת של המבקר נבדקו 4 תכניות מתוך 35 קיימות.  בבדיקות נמצאו ליקויים באיכות האקדמית, ולגבי אחת מהן הומלץ לא לאשר הענקת תארים אקדמיים למי שסיימו את הלימודים.

נושא בוער שהמבקר לא נדרש אליו בדו"ח הנוכחי הוא נושא ההפרדה המגדרית במהלך הלימודים.  לפי הביצועים של מל"ג ו-ות"ת כפי שהם משתקפים בדו"ח הנוכחי, וידיעת המהלכים להגברת ההפרדה שננקטו בשנים האחרונות, יש למה לצפות.

מקורות

דוח מבקר המדינה 69ב, הנגשת ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי, 6.5.2019.

התגובה שלי לתכנית שהוגשה למל"ג במאי 2016, והקלטת השימוע (חלק 1, דקה 20).

על התאבדויות וניסיונות

יום הזיכרון מזכיר לי את המאמרים של אישתון מלפני כמה שנים, שהתחקו אחרי חללי צה"ל והפנו זרקור לאחוז הגבוה של התאבדויות ותאונות.  וזה משתלב עם מסמך של משרד הבריאות שנתקלתי בו לפני כמה חודשים, שמספק נתונים מפורטים על אובדנות בישראל.

מה שעניין אותי הוא שיעור ההתאבדויות לפי גיל, והאם רואים השפעה של השירות הצבאי.  אפשר להסתכל על זה בשני חתכים.  הגרף הראשון מראה איך שיעור ההתאבדויות בקבוצות גיל שונות משתנה עם השנים.  הנתונים די רועשים כי יש די מעט התאבדויות בכל קבוצה ותנודות משנה לשנה, אז מה שהגרף מראה הוא ממוצע נע של חלון של 3 שנים. ועדיין זה די רועש.

הדבר הבולט ביותר שרואים הוא ירידה בשיעור ההתאבדויות של זקנים, בעיקר בשנות ה-90 של המאה הקודמת.  לגבי גילאי הצבא, בשנים האחרונות שעבורן יש נתונים הערכים הם הנמוכים ביותר מאז סוף שנות ה-80. הייתה עלייה בתחילת שנות ה-90 ובתקופת האינתיפדה השנייה, ולשנים ספורות שיעור המתאבדים בגילים האלה היה גבוה יותר מבכל הגילים האחרים.  אבל מאז 2005 יש ירידה של כ-60%.  במקביל יש גם ירידה בשיעור ההתאבדויות של בני נוער.

suicide-rate

החתך השני הוא להסתכל יותר בפירוט על ההבדל בין גילאים שונים.  הגרף הבא מראה את זה עבור חלון הזמן של 2012-2016.  התוצאה מתאימה לגרף הקודם: יש עלייה משמעותית בין גיל 16 לגיל 18, עלייה מתונה יותר עד גיל 50, ואחרי זה השיעור די יציב עם עלייה חדה רק עבור זקנים.  גילאי הצבא לא נראים חריגים בתמונה הכללית.

הבהרה: כל הערכים כאן הם שיעורים מתוך 100,000 נפש. זה עבור כל קבוצת גיל בנפרד, לא עבור 100,000 נפש באוכלוסייה.  במילים אחרות, על כל 100,000 צעירים בגילים 18-19 יש 4.4 התאבדויות, ועל כל 100,000 זקנים בגילים +85 יש 14.6 התאבדויות. כיוון שיש יותר צעירים מאשר זקנים הפער במספר המתאבדים (54 צעירים לעומת 84 זקנים בטווחי הגילים האלה) יותר קטן מהפער בשיעורים.

suicide-rate-by-age

אבל המסמך של משרד הבריאות מכיל גם נתונים על ניסיונות התאבדות שלא צלחו. כאן כבר רואים תמונה אחרת לגמרי: בגילאי הצבא יש זינוק אדיר במספר ניסיונות ההתאבדות.  הנתונים האלה הם גם לשנים 2012-2016.

attempts-rate-by-age-sex

מעניין במיוחד ההבדל בין בנים לבנות.  אצל בנים יש עלייה הדרגתית בשיעור ניסיונות ההתאבדות החל מגיל 10, כשהזינוק בגילאי הצבא הוא בערך פי 6 יותר ממה שהיינו מצפים לפי הגילים הסמוכים.  אצל בנות, לעומת זאת, יש עלייה משמעותית בכל קשת הגילים מ-10 עד 25 — נערות מנסות להתאבד פי 4-6 יותר מנערים.  כתוצאה העלייה בגילאי הצבא היא "רק" פי 2 ממה שהיה צפוי לפי הגילים הסמוכים.

אז נראה שהמודעות לבעיית ההתאבדויות גדלה ושבשנים האחרונות יש התקדמות בטיפול בה.  אבל מספר ניסיונות ההתאבדות בצבא מעיד על מצוקה משמעותית, וגם נערות ובחורות צעירות צריכות כנראה יותר טיפול.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון הועתקו ישירות מהמסמך אובדנות בישראל: התאבדויות 1981-2015 וניסיונות התאבדות 2004-2016, משרד הבריאות, יולי 2018, עמ' 20 ו-24.

את הנתונים לגרף השני קיבלתי במייל כי במסמך לא היו נתונים ברמת הפירוט שרציתי.

הגרף השלישי הוא ציור מחדש של גרף שמופיע במסמך בעמ' 75. החלק לגבי נערות טיפה מטעה כי נתונים לחלון זמן קודם, של 2009–2011, היו פחות סימטרים: השיעור עבור נערות היה עוד יותר גבוה, ועבור בחורות צעירות יותר נמוך.

לגבי כל הנתונים צריך לסייג ולומר שיש רגישות לנושא מסיבות משפחתיות ודתיות, ולכן יתכן שלא כל המקרים מדווחים. הנתונים על ניסיונות התאבדות מבוססים על רישום בחדרי מיון של בתי חולים, אז מקרים שלא הגיעו לבית חולים לא כלולים.

מאוחדת לנצח

מאוחר מדי בשביל הספר, אבל הנה נתונים יפים שהיו צריכים להיות שם: פילוח האוכלוסייה של ירושלים מאז מיפקדי האוכלוסין של הבריטים בתקופת המנדט. שימו לב שזה לא מתייחס לאותו שטח בכל השנים:

  • בתקופת המנדט זה תחומי העיר כפי שהייתה מוגדרת אז
  • בשנים 1949-1966 זה העיר המערבית בלבד, בלי ירושלים הירדנית
  • בשנים מאז סיפוח מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 זה כולל את כל השטח שסופח, שרובו המכריע לא היה חלק מהעיר הירדנית.

סיפוח מזרח ירושלים בשנת 1967 כמעט שילש את שטח העיר, וגם הוסיף לה כ-68 אלף תושבים ערבים.  לא הרבה אחרי זה התחילו לבנות שכונות יהודיות חדשות במזרח העיר, בין השכונות הערביות.  במקביל גם האוכלוסייה הערבית גדלה ורבתה.  כתוצאה מזרח העיר גדל הרבה יותר ממערבה.  כיום מזרח העיר מכיל 61% מהתושבים, ומערב העיר רק 39%. ברגע שרואים את זה זה הגיוני, אבל בכל זאת הפער בין העיר המערבית (מה שנמצא בתחומי הקו הירוק) והמזרחית (עם כל השכונות שנבנו שם לאורך השנים) הפתיע אותי.

pop-abs

(הערה: הגרף קצת משקר, כי יש כמה אלפי ערבים בעיר המערבית, ואני מציג את זה כאילו כולם בעיר המזרחית.  אבל הם רק בערך 2%.)

והנה אותו דבר באחוזים.  כאן בולטות ההשלכות של סיפוח מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים מבחינת האחוז הגדל של ערבים בעיר — קצב הריבוי שלהם פשוט גדול יותר.

pop-pct

מקורות

מירב הנתונים ממיכל קורח ומאיה חושן, על נתוניך ירושלים 2018, מכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הנתונים על האוכלוסייה היהודית בשנים 1949-1966 מויקיפדיה העברית.

 

שלא נדע

כשמתעסקים עם נתונים על כל היבטי החיים מגיעים גם להיבטים לא כל כך נעימים ולא כל כך חיים — והיום מדובר בתמותת תינוקות.

לידה היא תהליך רגיש ומורכב, שבו גם האם וגם הילוד מצויים בסכנה. מעבר לכך גם שנות החיים הראשונות מחייבות טיפול מסור. לכן אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחום הבריאות במאה השנים האחרונות נוגעת להקטנה דרמטית של תמותת תינוקות.

המדד המקובל לתמותת תינוקות הוא כמה מתים עד גיל שנה אחת מתוך כל 1000 לידות חי. בשנות החמישים המצב בישראל היה לא כל כך טוב, עם כ-40 תינוקות מתוך כל אלף שמתו לפני שהגיעו לגיל שנה (כלומר 4%). אבל השיעור הזה ירד בהתמדה, וכיום תמותת התינוקות עומדת על רק 3 מתוך כל 1000 לידות (שזה 0.3%). השיעור הזה דומה למה שיש למשל ברוב מדינות אירופה, וטוב מהממוצע של מדינות ה-OECD (שכולל גם את טורקיה ומקסיקו שבהן השיעור גבוה מזה של ישראל פי 3 או 4). כפי שניתן לראות בגרף הבא, הוא הרבה יותר טוב מהממוצע העולמי, שכולל גם מדינות אפריקאיות שעד היום לא הגיעו לרמה שישראל הייתה בה בשנות ה-50 של המאה הקודמת.  המצב במדינות ערב בממוצע קצת יותר טוב מהממוצע העולמי.

inf-dead

אבל הגרף הזה קצת מטעה.  מה שהוא מראה זה ממוצע עבור כל אוכלוסיית המדינה. אבל הממוצע הזה מסתירים פער ניכר בין האוכלוסייה היהודית והערבית.  את זה אפשר לראות בגרף הבא.

inf-dead-bygrp

החדשות הרעות הן שתמותת התינוקות אצל מוסלמים פחות או יותר כפולה מאשר אצל יהודים. החדשות הטובות הן שהיא גם יורדת באותו הקצב.

מקורות

הנתונים עבור ישראל (כולל ההבחנה בין יהודים ומוסלמים) מלוח 3.1 של השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס, והתקבלו על ידי חלוקת מספר התינוקות שמתו במספר הלידות.  שימו לב שבגרף השני ההשוואה היא למוסלמים, כלומר זה לא כולל ערבים נוצרים ודרוזים.

הנתונים עבור העולם ואזורים שונים בגרף הראשון מאתר הבנק העולמי.

האיש השמן

זה התחיל מדיון משפחתי אם המגזר הציבורי התחיל להצטמצם כבר ב-1973 אחרי מלחמת יום כיפור ואמברגו הנפט, או שרק ב-1985 כתוצאה מתכנית היצוב הכלכלית.  אז הלכתי לבדוק את הנתונים.  ספוילר: מסתבר ששנינו טעינו.

הנתונים במקרה זה הם מהלמ"ס, ובפרט טבלאות בשנתון הסטטיסטי עם הכותרת "עובדי מדינה, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר".  כמו שקורה הרבה פעמים בכל שנתון יש מידע רק לכמה שנים, והמיקום והמספר של טבלה משתנה, אבל אם משקיעים בזה ניתן לאסוף מידע מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת עד היום.  הטבלאות מספקות פירוט על די הרבה משרדים ממשלתיים וגופים אחרים, אבל בהתחלה חשבתי שיספיק להסתכל על הסך הכל של המשרדים מצד אחד והמשטרה (בתוספת השב"ס) מצד שני.  הנה התוצאה.

medina-parts

הדבר הראשון שרואים הוא שמספר עובדי המדינה עלה ברציפות עד המהפך, התקבע בתקופת ממשלת בגין, ואז התחיל לצלול ב-1983.  המספר המשיך לרדת עד סוף שנות ה-80, ומאז הוא שוב במגמת עלייה.  לא נראה שיש לזה קשר משמעותי עם מאורעות שונים שקרו לאורך השנים.

צורה נוספת להסתכל על הנתונים האלה היא להשוות את הגודל של המגזר הממשלתי לגודל האוכלוסייה.  האם הממשלה גודלת כמו האוכלוסייה, יותר מהר, או יותר לאט?  מראש לא לגמרי ברור למה לצפות, כי יש חלקים בממשלה שעוסקים בשירות ישיר לציבור ולכן צפויים לגדול בדומה לגדילת האוכלוסייה, אבל יש גם חלקים שעוסקים בניהול המדינה באופן כללי ולא תלויים בגודל האוכלוסייה.  ובנוסף יש שינויי דגש שנובעים מעדיפויות ומדיניות.  בכל אופן, כשמנרמלים לפי גודל האוכלוסייה מתקבל הגרף הבא:

medina-parts-pop

עכשיו רואים שלפני המהפך הממשלה גדלה בממוצע קצת יותר מהר מהאוכלוסייה, ומיד כשבגין עלה לשלטון המגמה התהפכה.  התופעה הבולטת ביותר היא הירידה החדה בין 1983-1990, שאחריה המשיכה ירידה קלה בלבד, ובשנים האחרונות יש יציבות ואולי אפילו טיפה עלייה.

מה שעוד מעניין הוא שהשינויים המשמעותיים קרו רק לגבי עובדי המשרדים הממשלתיים.  אצל שוטרים וסוהרים יש עלייה רציפה, דומה לקצב גידול האוכלוסייה,  בלי הנפילה של שנות ה-80.  מה שמעלה את השאלה מה באמת קרה שם, ולמה דוקא ב-1983.  בשביל זה כדאי להסתכל על המשרדים ביתר פירוט (מה שחִייב לחזור לשנתונים ולהעתיק עוד נתונים).  התוצאה לפניכם.

medina-min

עכשיו אפשר לראות שהתופעות שראינו קשורות בעצם לשני משרדים: משרד הבריאות ומשרד התקשורת.  משרד הבריאות הוא כיום המשרד עם הכי הרבה עובדי מדינה, כנראה כי עובדי בתי החולים הממשלתיים נחשבים עובדי מדינה.  מורים בבתי ספר, לעומת זאת, הם עובדים של הרשויות המקומיות, ולכן לא נספרים בתור עובדי מדינה (אפילו אם משרד החינוך משלם את השכר שלהם).  גם חיילים ואנשי קבע הם לא עובדי מדינה, ולכן משרד הביטחון הוא בעצם די קטן יחסית.

העלייה התלולה עד המהפך והנפילה של שנות ה-80 קשורות למשרד התקשורת, שהתחיל את דרכו כמשרד הדואר.  המשרד הזה היה אחראי על אספקת שירותי דואר וטלפוניה, על כל המשתמע מכך – דוורים, ממייני דואר, מרכזניות, טכנאים, וכו'.  כשהמדינה גדלה היה צריך להגדיל את כוח האדם הזה, וברוב השנים משרד הדואר היה המשרד הגדול ביותר.   אבל אצל בגין אחרי המהפך הגידול הזה נפסק.  ואז ב-1984 התחילה לפעול חברת בזק, וכל פעילות הטלפוניה הועברה אליה, והעובדים הפסיקו להיות עובדי מדינה.  ב-1989 גם הדואר הפך לרשות עצמאית, וגם עובדיו הפסיקו להיות עובדי מדינה.  כך משרד התקשורת הפך ממשרד שבשיאו (ב-1975) העסיק יותר מ-16,000 עובדים למשרד עם פחות מ-200 עובדים.

וכמה הערות על משרדים אחרים:

  • משרד האוצר מראה יציבות מרשימה בכל שנות המדינה.
  • משרד החינוך גדל לפני המהפך, ומאז שומר פחות או יותר על אותו הגודל.
  • משרד החקלאות גם גדל עד המהפך, ואחריו הצטמצם קצת.
  • משרד השיכון גדל בצורה דרמטית מיד אחרי המהפך – כנראה בקשר לפרויקט שיקום שכונות של בגין.
  • משרד העבודה התאחד עם הרווחה בלי שינוי משמעותי בגודל, ואחר כך נבלע במשרד התעשייה והמסחר ונעלם.
  • העלייה במשרד הבריאות דומה באופן גס לגידול באוכלוסייה ולגידול במספר השוטרים.

ולכותרת הפוסט.  בשנת 2003 שר האוצר נתניהו השתמש בדימוי האיש השמן והאיש הרזה, ופתח בקמפיין לצמצום המגזר הציבורי.  אתם מוזמנים לחפש עדויות לכך בנתונים.  כל מה שאני מצאתי הוא הקטנה מינורית במספר השוטרים.

מקורות

טבלאות על עובדי המדינה מהרבה שנתונים סטטיסטיים של הלמ"ס.  בשנים האחרונות זה לוח 10.13.  בעבר זה היה בפרק 20, ולפני זה בפרק 17 ופרק 11.

תוצאות פיזה

מבחן פיזה הוא מבחן בינלאומי בהיקף ענק שמאורגן על ידי ה-OECD, ארגון שיתוף הפעולה הכלכלי. הוא כולל את המדינות החברות ב-OECD, אבל גם מדינות אחרות. המטרה היא לבחון מדגם גדול מבני ה-15 בכל המדינות: בשנת 2015 נבחנו 540,000 תלמידים מתוך אוכלוסייה של כ-29 מיליון ב-72 ארצות — 6598 מהם מישראל. כתוצאה מהמספר העצום של נבחנים, אפשר לעשות ניתוח סטטיסטי מפורט של ההשפעה של המון משתנים. את כל זה עושים פעם ב-3 שנים, ואז לוקח שנה שנתיים לנתח את התוצאות ולפרסם אותן. בסוף 2017 התפרסמו התוצאות של בחינות 2015, בחמישה כרכים עבי כרס.

הבחינות העיקריות נועדו לבחון אורינות בקריאה, אורינות מתמטית, ואורינות מדעית. לכל שאלה מיוחסת רמת קושי, ולפי התשובות לשאלות מעריכים את הרמה של כל תלמיד. הסקלה המקורית הייתה 6 רמות, מ-1 הנמוכה ביותר עד 6 הגבוהה ביותר, ובנוסף רמה של "פחות מ-1" עבור אלה שהישגיהם היו נמוכים עד כדי כך שקשה לכמת אותם. בהמשך שינו את השם של רמה 1 ל-1a, והוסיפו רמה 1b על חשבון מה שקודם היה 1>. השינוי הזה קרה במבחן הקריאה ב-2009 ובמבחן המדעים ב-2015, ועוד לא קרה במבחן המתמטיקה. כתוצאה במתמטיקה יש כיום הרבה יותר כאלה שמסווגים כבעלי רמה בלתי מספקת.

הפרשנות של הרמות היא שרמה 2 היא הרמה הנדרשת הבסיסית ביותר, רמה 3 זה כבר סביר, ורמות 5 ו-6 הם מצטיינים. רמה 1 נחשב בעייתי ומצביע על צפי לקשיים בהשגת עבודה ובכלל בהתמודדות עם העולם המודרני. כדי להדגיש את ההבדל בין רמה 1 לרמות האחרות התצוגה המקובלת מראה את התפלגות התלמידים בין הרמות, וההשוואה בין מדינות שונות נעשית יחסית לגבול בין רמה 1 לרמה 2. כך ניתן בקלות לראות את האחוז שהם ברמה 2 ומעלה (צד ימין של הגרף) והאחוז שהם ברמה 1 ומטה (צד שמאל של הגרף). אני משתמש באותה שיטה, אבל בחרתי לשים את הגבול בין רמה 2 לרמה 3. תצוגה כזו מעלה את הרף של מי נחשבים במצב טוב.

אז אחרי כל ההקדמות האלה, הנה התוצאות עבור מדינות נבחרות (קצת יותר מחצי מהשתתפות) במבחן המתמטיקה של 2015.  המדינות ממוינות לפי אחוז התלמידים ברמות 3 ומעלה.  כפי שניתן לראות, את המקומות העליונים תופסות מדינות המזרח הרחוק, וישראל ממוקמת קרוב לסוף מדינות המערב (ומתחת לממוצע ה-OECD).  כמה מדינות עולם שלישי במצב על הפנים.
pisa-math

התוצאות במבחן הקריאה דומות באופן כללי, אבל אין יתרון כזה בולט למדינות המזרח הרחוק, וגם אין הרבה תלמידים ברמה של אי-עמידה במינימום בגלל ההגדרה של רמת 1b.  לגבי ישראל, מבחן הקריאה הוא היחיד שבו יותר מחצי התלמידים הם ברמה 3 ומעלה.

pisa-read

וגם התוצאות במבחן המדעים דומות:

pisa-sci

בקיצור, בכל שלושת המבחנים מערכת החינוך שלנו די מגמגמת ולא מצליחה לתת הכשרה שמתחרה בזאת של מדינות המערב והמזרח הרחוק.  אנחנו אמנם במצב הרבה יותר טוב מברזיל, קולומביה, מקסיקו, טורקיה, ירדן, תוניסיה, וכו', אבל אלה לא קבוצת ההתייחסות שלנו.

מצד שני, יש מגמה מסוימת של שיפור מאז שהתחלנו להשתתף במבחני פיזה ב-2006.  שלושת הגרפים הבאים מראים את התוצאות של ישראל במבחנים של 2006, 2009, 2012, ו-2015, לצד הממוצע של כל מדינות ה-OECD.  שיפור מסוים ניכר במבחן במתמטיקה (הגרף הראשון).  בקריאה (השני) הייתה קפיצה בין 2006 ו-2009 ומאז אנחנו די קרובים לממוצע.  במדעים (הגרף האחרון) השיפור קטן.  אבל בקריאה ומדעים התוצאות ב-2015 קצת פחות טובות משל 2012.

israel-math

israel-read

israel-sci

בנוסף לתוצאות האלה יש גם כל מיני ניתוחים מעמיקים, שגם אותם משווים בין המדינות השונות.  כמה הבחנות לגבי ישראל הן:

  • פערי יכולת נמדדים על ידי השוואה של האחוזון ה-90 בהתפלגות הציונים עם האחוזון ה-10.  הפערים בישראל בכל התחומים הם בין הגבוהים ביותר מכל המדינות שמשתתפות בבחינה.
  • בנים כרגיל מקבלים ציונים קצת גבוהים יותר, במיוחד במדע.  הפערים בין בנים ובנות אצלנו דומים לממוצע ב-OECD.
  • רקע סוציואקונומי נמוך מוביל לירידה בציונים.  הירידה כתוצאה מרקע סוציואקונומי בישראל ממוצעת.  מצד שני השיעור של תלמידים שמצליחים למרות שבאו מרקע נחות הוא נמוך מאוד יחסית.
  • הפער בין מהגרים לותיקים בישראל נמוך.  ניתן להניח שזה בגלל שאצלנו "מהגרים" זה בעצם "עולים".
  • הרווחה של תלמידים בישראל (מבחינת הרגשת קהילה בבית הספר ויחסים עם תלמידים אחרים ועם מורים) היא מתחת לממוצע.

קריאה נוספת

בצירוף מקרים דן בן-דוד פרסם השבוע סקירה על הכישלון המתמשך של מערכת החינוך בישראל, שגם היא מתבססת חלקית על תוצאות מבחני פיזה.

בעבר כתבתי על המבחן בפתרון בעיות שנערך ב-2012.  אז זה היה באופן מפורש אחרי שדן בן-דוד כתב על זה.

[תוספת] עוד צרוף מקרים מעניין — רביב דרוקר על מה נתניהו הבטיח בנוגע למבחני פיזה לפני שנבחר לראשות הממשלה.

מקורות

את כל הדוחות של מבחני פיזה ניתן להוריד מהאתר שלהם.  בנוסף יש שם דוחות על נושאים נוספים, למשל מה בתי ספר צריכים לעשות כדי להצליח.

אוויר לנשימה

זיהום אוויר קורה כתוצאה מפליטה של מגוון חומרים כימיים או של חלקיקים קטנים (כמו אבק, נקרא בעגה המקצועית SPM – suspended particulate matter). זהו סוג הזיהום המזיק ביותר כי אין איך להתחמק ממנו – החומרים המזהמים מתערבבים באוויר שכולנו נושמים. לפי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2010 היו בישראל כ-2500 מקרי מוות מוקדם כתוצאה מזיהום אוויר.

לחומרים שונים יש מקורות שונים, כמו מפעלי תעשייה, תחנות כוח לייצור חשמל, מנועי מכוניות, ושריפת זבל או פסולת צמחית. הפליטות של כמה מזהמים מוכרים כתוצאה משריפת דלקים מתוארות בגרף הבא.  מעניין לראות איך מקורות שונים אחראים לסוגי מזהמים שונים.  הזיהום הרב ביותר נוצר ע"י כלי רכב (בעיקר פחמן חד-חמצני, CO) וע"י תחנות כוח לחשמל (גופרית דו-חמצנית SO2, תחמוצות חנקן NOx, ובמידה פחותה גם פחמן דו-חמצני CO2).  כפי שניתן לראות, בחלק אבל לא בכל המקרים יש לאורך השנים מגמה של הפחתה ניכרת בזיהום למרות העלייה בנסועה ובהפקת החשמל.

pollutants

המזהם עם יחסי הציבור הגרועים ביותר הוא פחמן דו-חמצני, שהוא גז חממה ומעורב כנראה בהתחממות הגלובלית.  מבחינת כמות, פליטות הפחמן הדו-חמצני נמוכות יחסית למזהמים אחרים, אבל בניגוד לאחרים יש כאן מגמת עלייה קטנה עם הזמן.

מקורות

לוח 27.6 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.

שיח שנאה

אחת התוצאות של עליית האינטרנט בכלל והמדיה החברתית בפרט היא מתן אפשרות ביטוי פומבי בתפוצה רחבה לכל מי שרוצה.  ומסתבר שיש הרבה שרוצים, ובפרט יש הרבה שרוצים לנצל את הבמה הזו כדי לקלל.  יש מי שמנצלים את המצב הזה לטובתם, למשל כדי להרוויח הון פוליטי.  יש מי שסופקים כפיים ומבכים את ריבוי ביטויי השנאה רידוד השיח הציבורי.  ויש מי שאוספים על זה נתונים.  הפוסט הזה מתבסס על נתוני דוח השנאה של קרן ברל כצנלסון.

איך זה עובד?  הדוח מבוסס על נתונים שנאספים על ידי חברת Vigo.  החברה מנטרת את התעבורה באינטרנט ובמדיה החברתית בעברית, כולל סטטוסים ותגובות בפייסבוק, ציוצים בטוויטר, טוקבקים באתרי חדשות, וכו'.  מזה מוציאים פריטים שכוללים מגוון מילות מפתח וביטויים שמצביעים על שיח שנאה.  הדוחות של הקרן כוללים בפרט נתונים על המילים זונה, פוסטמה, זין, חרא, לך תזדיין, פרזיט, פשיסט, חלאה, נבלה, מניאק, אני אהרוג, אני אזיין, ימח שמו, כוס אמק, מטומטם, שתמות, שתיחנק, שתישרף, נאצי, בוגד, ערס, פרחה.

בנוסף יש ניסיון לזהות כנגד מי השיח הפוגעני מופנה, כנראה גם על ידי מילות מפתח שמופיעות שם.  כך ניתן לראות את מי שונאים הכי הרבה, ואיך זה משתנה בהתאמה למה שקורה בחדשות.  ולבסוף, יש גם אפשרות חלקית לזהות את המקור של חלק מהאמירות, ולסווג אותן כשייכות לפרופילים ימנים, שמאליים, או לא מזוהים.  אבל צריך להבין ששני הסיווגים האלה (קורבנות ומקורות) אינם אפשריים לרוב השיח, ולכן הנתונים עליהם חלקיים.

אז הנה חלק ממה שרואים בדוחות.  ראשית התפלגות השנאה הכללית.  הגרף הבא מראה את החלוקה של השיח הפוגעני בין מגזרים שונים עבור 4 השנים שיש להן נתונים, ברזולוציה חודשית.

sectors-pct

באופן כללי אין שינויים דרמטיים לאורך הזמן, וגם קשה לראות השפעות משמעותיות של אירועים חדשותיים.  הערבים הם השנואים ביותר, וזוכים בממוצע לכ-37% מהשיח הפוגעני.  השמאל והמגזרים המזוהים איתו (להט"ב ומבקשי מקלט) מקבלים ביחד עוד כ-30%.  אז ביחד הערבים השמאל מקבלים בערך שני שליש.  הימין והמתנחלים, לעומת זאת, משתרכים הרחק מאחור עם בסך הכל קצת יותר מ-6% בממוצע, ואפילו אם מוסיפים אליהם את החרדים זה מגיע ביחד רק לכ-17.5%.  בין לבין יש שנאה עדתית (מזרחים, אשכנזים, רוסים, ואתיופים, בסך הכל כ-16.5%), כשהמובילים הם המזרחים עם 8.7%.

הגרף הבא מראה את הזרימה בין שונאים (מיוצגים על ידי המלבנים בצד השמאלי) לשנואים (המלבנים בצד הימני) בהקשר של מוסדות המדינה.  כפי שניתן לראות רוב השינאה מקורה בימין, והגורם השנוא ביותר הוא מערכת המשפט (הנתונים כוללים כנראה גם את מערכת בתי המשפט ככלל וגם שופטים שונים ששנואים באופן אישי).  רק המשטרה זוכה לקצת יותר שנאה משמאל מאשר מימין.  המספרים הם כמה ביטויי שנאה היו בין נובמבר 2016 לנובמבר 2017.

hate-flow

לבסוף, מקרה יחודי של שיח שנאה שניתן ליחס די בוודאות לאירוע חדשותי (או פייק ניוזי) ספציפי.  המדובר בעלייה הדרמטית בשיח הפוגעני כנגד מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך אחרי שנתניהו פרסם פוסט שהאשים אותו ואת המשטרה בהדלפות מהחקירות שלו וברדיפה באוקטובר 2017.  אלשייך "זכה" גם לנאצות — ש-75% מהן באו מהשמאל — כשדבר מנויו פורסם, אבל זה דעך תוך זמן קצר.  גל הנאצות החדש מקורו בעיקר מימין — 81%.

mafkal

מקורות

כל הנתונים כאמור מדוח השנאה של קרן ברל כצנלסון על בסיס נתוני חברת ויגו.

הנתונים על החתך המגזרי מבוססים על הניתוח החודשי כפי שחברת ויגו מספקת אותו (הצגת הדוחות באתר חלקית יותר עם אחוזים מעוגלים).

הנתונים על שנאה מוסדית מדוח מיוחד (יש גם בקובץ pdf).

הנתונים על אלשייך גם ממחקר מיוחד.

 

נפילה חופשית

קצת יותר משנה מאז שפירסמתי את הגרף הזה במקור, והעדכון די מדהים.  נתוני החשיפה של ישראל היום וידיעות אחרונות בנפילה חופשית.  ניחוש סביר הוא שזה קשור בעיקר לשערוריות הקשורות  אליהם (בעיקר תיק 2000, השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס) ולהבנה שמתחילה לחלחל בציבור שאי אפשר להאמין למה שהם כותבים כי יש שם יותר מדי אינטרסים ופחות מדי עיתונות.  החדשות הטובות הן שהעיתונים האחרים שומרים על יציבות.  החדשות הרעות הן שהעיתונים האחרים שומרים על יציבות: הקוראים שעוזבים את ישראל היום וידיעות אחרונות לא עוברים אליהם, וסך קריאת העיתונים המודפסים יורדת בחדות.  זאת בניגוד לעיתונים המובילים בעולם, שהתפוצה שלהם גדלה בשנתיים האחרונות בתגובה להתגברות הפייק ניוז במקורות אלטרנטיביים.

[עדכון: הוספתי את הסך הכל כדי להדגים זאת.  הסך הכל אינו פשוט סכום החשיפות של העיתונים השונים, כי יש אנשים שקוראים יותר מעיתון אחד וצריך לספור אותם רק פעם אחת.  הנתונים על הסך הכל פחות שלמים, לכן לא הראיתי אותם בעבר, אבל ניתן לראות בבירור ירידה כוללת בחשיפה לעיתון יומי מודפס כלשהו, וכיום בפעם הראשונה זה פחות מ-50% מהאוכלוסיה של יהודים מעל גיל 18.]

 

exp-tot

מקורות

סקרי TGI שהתפרסמו לאורך השנים כפי שמפורט בפוסט הקודם בנושא.

מיהו חרדי

נתונים שונים על החברה החרדית מככבים פה מפעם לפעם, כי זה מגזר יחודי, מעניין, ומשפיע.  אבל אף פעם לא היה פוסט על כמה חרדים יש.  זה לא מקרי – פשוט אין נתונים על זה.  הסיבה שלא אוספים על זה נתונים היא כנראה בגלל הרגישות הפוליטית, ואם זה נכון, זו אינדיקציה חזקה לכך שבעצם הנתונים חשובים ונחוצים.  מכל מקום, הכי קרוב שיש הוא הסקר החברתי של הלמ"ס, שמאז 2002 מספק פילוח של בני 20 ומעלה לפי הגדרה עצמית של רמת הדתיות:

rama

הנתונים מראים ששיעור החילונים באוכלוסייה יציב כמעט לחלוטין מראשית המאה באזור ה-43-44%. מספר החרדים והדתיים, לעומת זאת, גדל כל הזמן.  בנוסף יש להניח ששיעורם באוכלוסייה בעצם גבוהה ממה שהנתונים האלה מראים (במיוחד עבור החרדים), כי במגזרים האלה יש ילודה גבוהה ולכן מספר גבוה יחסית של ילדים, שלא נספרים כאן. הגידול של החרדים והדתיים בא על חשבון המסורתיים הלא דתיים, ששיעורם באוכלוסייה קטֵן.

הלמ"ס, אגב, מודעים לחוסר בנתונים, ומשקיעים מאמצים בזיהוי בדיעבד של חרדים כדי לפצות על כך שלא אוספים עליהם נתונים מפורשים.  עם השנים זה הוביל להמצאת מגוון שיטות:

תפרוסת גיאוגרפית ודפוסי הצבעה. שיטה זו יוצאת מהנחה כי חרדים גרים בריכוזים, ומזהה ריכוזים כאלה על סמך תוצאות הבחירות לכנסת. היחידה הבסיסית היא אזור סטטיסטי, ובכל אזור נבדק אחוז ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס. על סמך נתוני הבחירות סווגו האזורים ל-12 רמות של הומוגניות חרדית. אזורים שבהם המפלגות החרדיות קיבלו פחות מ-25% מהקולות הוגדרו כלא חרדיים.

בית ספר אחרון. שיטה זו בצורתה המקורית מגדירה משק בית כחרדי אם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה שאינה ישיבה תיכונית. שיטה זו קלה לביצוע כיוון ששאלה על מוסד הלימודים האחרון נכללת בסקרי כוח אדם והכנסות. מאוחר יותר שוכללה השיטה באופן הבא:

  • מתחילים מרשימת כל משקי הבית שבהם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה כנ"ל.
  • מנפים מהרשימה את משקי הבית שיש בהם לפחות אשה אחת או שני גברים ששרתו בצבא.
  • מוסיפים ומנפים את משקי הבית בהם הפער בין מספר הגברים בגיל 15 ומעלה למספר תלמידי הישיבה הוא 2 או יותר. צעד זה נועד לנפות משקי בית דתיים לאומיים שמישהו מהם הלך לישיבה.
  • אחרי הניפויים האלה מוסיפים את כל תושבי "אזורי הגרעין" החרדיים. אזורי גרעין מוגדרים להיות ישובים שבהם יש אחוז גבוה של משקי בית עם תלמיד ישיבה. זוהו שני ישובים כאלה: מודיעין עילית וביתר עילית.

הגדרה עצמית. שיטה זו משמשת כאמור בסקר החברתי. הבעיה היא שבסקר זה משתתפים רק בני 20 ומעלה.

זיקה למוסדות חינוך לפי סוג פיקוח. שיטה זו מצליבה נתונים מקבצים מנהליים בתחום החינוך. כך כל הילדים במוסדות לימוד עם פיקוח חרדי מוגדרים כחרדים, וגם ההורים שלהם. כל תלמידי הישיבות הגבוהות מוגדרים להיות חרדים, וגם הילדים שלהם. גם מורים במוסדות חרדיים ותלמידים במכללות למורים חרדיות וילדיהם מוגדרים כחרדים. לבסוף כל הנתונים האלה משולבים ונוצר סיווג שיכול להיות מוחלט (אם הנתונים תואמים) או מסויג (אם יש נתונים שסותרים זה את זה).

למרבה הצער, כשמשווים את ההערכות על גודל האוכלוסייה החרדית המתקבלות בארבעת השיטות האלה מקבלים תוצאות ששונות אחת מהשנייה בעשרות אחוזים. באופן כללי הזיהוי לפי בית ספר אחרון מוביל לזיהוי מספר נמוך יותר של חרדים באופן משמעותי.

הלמ"ס לא לבד.  גם גופים אחרים התחבטו בשאלה.  בנק ישראל למשל פיתח שיטה שמבוססת על שתי השיטות הראשונות של הלמ"ס, ומוסיף משקי בית עם נשים שנולדו להן 3 ילדים או יותר עד גיל 25, או שנולדו להן 6 ילדים או יותר והן עצמן אינן ילידות אסיה או אפריקה.  איתן רגב ממכון טאוב השתמש בשיטה שמבוססת על הומוגניות בבחירות, ואז ניפוי משקי בית שיש להם טלוויזיה.

ואגב, גם על הקצה השני של סקלת הדתיות אין נתונים.  הכוונה לזרמים הלא אורתודוקסיים של היהדות – הרפורמים והקונסרבטיבים – שבשאר העולם הם הרוב.  בישראל הם מיעוט, אבל מסקרים ספורדים שנעשו בשנים האחרונות נראה שמיעוט פחות זניח משחשבתי.  הגרף הבא מראה תוצאות של סקרים ששאלו עם איזה זרם אתה מזדהה.  אצל הרפורמים נראה שיש מגמת גידול, אבל הנתונים באים מסקרים נפרדים ובלתי תלויים, שנעשו על ידי גופים שונים, ואינם בהכרח ברי השוואה.  בנוסף צריך להסתייג ולומר שהזדהות עם זרם לא אומר שממש פעילים מבחינה דתית בזרם הזה – כנראה יש מקרים רבים שזה משקף רק הסתייגות מהרבנות הראשית.

zerem

מקורות

נתוני הגרף הראשון מהסקר החברתי של הלמ"ס.

על זיהוי חרדים: ישראלה פרידמן, נאוה שאול-מנע, ניר פוגל, דמיטרי רומנוב, דן עמדי, מרק פלדמן, רות סחייק, גוסטבו שיפריס, וחיים פורטנוי, שיטות מדידה ואמידת גודלה של האוכלוסייה החרדית בישראל, הלמ"ס, מרץ 2011.

לגבי הגרף השני, נתוני 2009 מסקר של מכון גוטמן עבור קרן אבי חי. הנתונים אינם מוזכרים בדוח עצמו, אבל מופיעים בנספח עם התשובות לכל השאלות בסקר (שאלה 157). מה זה "אחר" לא ברור. נתוני 2013 מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. נתוני 2015 מסקר שנערך בערוץ הכנסת. נתוני 2017 מסקר של התנועה הרפורמית. לשנת 2009 יש גם נתונים של הלמ"ס בסקר החברתי, אבל הם לא משכנעים – 78.7% לא שייכים לאף זרם.

%d בלוגרים אהבו את זה: