ארכיון קטגוריה: פוליטי

לא לתת

אחת התוצאות הלא צפויות של הבחירות היא קמפיין "לא לתת" שפשט ברשת וזכה גם לכיסוי עיתונאי.  בגדול הטענה היא שנתניהו והליכוד קיבלו תמיכה חזקה במיוחד מהשכבות החלשות באוכלוסיה, למרות שהמדיניות שלהם היא שפוגעת בשכבות האלה, ולכן אין מקום לתמוך כלכלית במי שבמו מעשיהם מעצימים את מי שפוגעים בהם.  תוצאה צפויה של הקמפיין הזה היא השילוב בין הזעזוע המוצהר מצד כל מיני גורמים פוליטיים, והטוקבקים המתלהמים מצד ליכודניקים שונאי סמול.  מה שעוד לא ראיתי הוא הצגה של הנתונים.  אז הנה הם.

prof-likud

מה שיש כאן הוא השוואה בין המצב הכלכלי לבין אחוז הצבעה לליכוד בכל הישובים בארץ עם יותר מ-20,000 תושבים.  כל ישוב כזה מיוצג על ידי דיסקית, שהגודל שלה מייצג את מספר התושבים והצבעים שלה את החלוקה שלהם ליהודים, חרדים, וערבים.  המיקום האופקי של הדיסקית נקבע לפי השכר הממוצע, כפי שהוא מופיע בפרופיל היישוב לשנים 2005-2009 של הלמ"ס.  (בעצם זה לא בדיוק השכר הממוצע — זה הממוצע של השכר הממוצע של גברים והשכר הממוצע של נשים, כי זה מה שיש בנתונים של הלמ"ס.)  המיקום האנכי הוא פשוט אחוז המצביעים לליכוד, מתוך הקולות הכשרים שנספרו באותו יישוב.

אז קודם כל ברור לגמרי שלא כל העניים העדיפו את הליכוד — להיפך, העניים ביותר הם כמובן הערבים והחרדים, והם נתנו את קולותיהם באופן גורף למפלגות אחרות ולא לליכוד.  אבל בישובים יהודיים (לא חרדיים) אכן מתקיים מתאם הפוך חזק בין שכר ממוצע לבין הצבעה לליכוד.  "הפוך" אומר שככל שהשכר עולה, התמיכה בליכוד יורדת.  אז אכן יש בסיס לטיעון שהשכבות החלשות הן שנתנו את הניצחון לליכוד.

עד כאן הנתונים.  נשארת השאלה מה עושים איתם.  ההתנגדויות היותר ענייניות לקמפיין יוצאות נגד ההענשה הקולקטיבית של הפריפריה, ונגד הפגיעה בסולידאריות.  ממה שראיתי, ואני מודה שלא קראתי את הכל, זה די לא רלוונטי.  למשל לא ראיתי שום קריאות להפסיק סיוע ממשלתי לפריפריה או משהו כזה, אלא רק להפסיק תרומות פרטיות, ואכן כפי שכל אזרח רשאי להחליט למען מי הוא מצביע (ולנסות לשכנע אחרים לעשות כמותו) כל אזרח רשאי גם להחליט למי הוא רוצה או לא רוצה לתרום (ולנסות לשכנע אחרים לעשות כמותו).  וכפי שכמה מהכותבים אומרים במפורש, אם כי זה נוטה לטבוע בים המלל וההתלהמות, העניין הוא יותר עמוק ועקרוני, ונוגע לדמות המדינה בהיבט של אחריות המדינה לאזרחים.  בהיבט הזה, הסיבה להפסיק לתרום לעמותות שמחלקות מזון ועוזרות לחולים וכו' היא שאלה צריכות להיות פעולות ממלכתיות שנעשות על ידי הממשלה, ולא להיות תלויות בעמותות ותרומות, ויתרה מזאת, המשך התרומות מאפשר לממשלה להמשיך להתנער מהאחריות שלה.  הפסקת התרומות היא אם כן לא עונש לאומללים, ואפילו לא בהכרח נסיון "לחנך" אותם, אלא החלטה כואבת להפסיק לשמש עלה תאנה לממשלה שלא מאמינים בה ובדרכה.

אז מה עושים עם "עודף" הכסף שנשאר לנו?  הנה רעיון: אפשר לתרום אותו לעמותות שפועלות לשיפור המערכת במקום לעמותות שמנציחות את המצב הקיים.  למשל האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, המשמר החברתי, התנועה לחופש המידע, התנועה לאיכות השלטון, ה.ל.ל., חדו"ש, או אדם טבע ודין.  ויש עוד הרבה.

מקורות

הנתונים על היישובים כאמור מהפרופילים של הלמ"ס שהשתמשתי בהם כבר בעבר.

תוצאות הבחירות בישובים השונים מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

 

מודעות פרסומת

נתניהו – נתונים במקום ספינים

בתקופת בחירות מרבים להתווכח בלהט על הצלחותיהם וכישלונותיהם של המועמדים.  למרבה הצער זה כרגיל מבוסס על שמועות ועל תחושות, והרבה מהשיח הוא בעצם ספינים ותגובות על ספינים שנועדו להסיח את הדעת וליצור תמונה מוטה לצד זה או אחר.  רק לפעמים מנסים להציג נתונים ומציירים גרף של מדד כלשהו בשנים האחרונות כדי להוכיח טיעון. אבל הרבה יותר מעניין ומלמד לבחון מספר מדדים שונים ולהשוות אותם לאורך זמן: לא רק מה קרה בתקופת נתניהו, אלא גם איך זה משתווה לאולמרט, שרון, רבין, בגין, ואולי אפילו לתקופה שלפני המהפך. אז הנה כמה השוואות כאלה, לפי נתונים הנגישים לכל מהלמ"ס ואתר התקציב הפתוח. זה לא מתיימר להיות מקיף, אבל כן כולל מגוון היבטים מתוך מה שנאסף בבלוג הזה בשנות קיומו.  זה יצא די הרבה, אתם מוזמנים לשתף.

שנות הליכוד: מבגין עד ביבי

נתניהו מייצג גישה של "ימין כלכלי" שמרני שמאפיינת במידה רבה את כל תקופת שלטון הליכוד מאז המהפך. בתור רקע להשתלטות הגישה הזו צריך להתחיל באינפלציה. כיום היא נמוכה, ויש שיאמרו נמוכה מידי. אבל לא תמיד זה היה כך, ורבים מהבוחרים הצעירים לא זוכרים או לא יודעים כלל על האינפלציה של תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. אז ככה זה נראה:

inf-begin

האינפלציה הזו , שהגיעה לשיא של 444%, הייתה תוצאה ישירה של הרפורמה הכלכלית שהונהגה על ידי ראש הממשלה בגין ושר האוצר שלו ארליך בעקבות המהפך של 1977 – בתוספת מזל רע של משבר נפט עולמי. הכלכלה התייצבה לבסוף כתוצאה מהתכנית הכלכלית של ראש הממשלה פרס ושר האוצר מודעי, במסגרת ממשלת אחדות לאומית, ובעזרת ירידה עולמית של מחירי הנפט וסיוע נדיב מארצות הברית. בסקלה הזו נראה שהבעיה היחידה הייתה בתקופת בגין, אבל בעצם האינפלציה נשארה באזור ה-20% לשנה עמוק לתוך שנות ה-90. ובכל מקרה, האירוע הזה מטיל את צלו על ניהול הכלכלה מאז ועד היום, כשהשיקול המכריע בהרבה מההחלטות הכלכליות הוא להימנע מלחצים אינפלציוניים כלשהם, לרוב על ידי צמצומים והגבלות על פעילות ממשלתית. זה משתלב עם תפיסה אידיאולוגית הדוגלת בהפרטות והקטנת הקצבות, מתוך חשש עמוק מגרעון בתקציב, כי גרעון מקטין את היכולת לגייס אשראי (חוב גבוה => דירוג אשראי נמוך => ריבית גבוהה על הלוואות וקושי לגייס אשראי). נתניהו הוא מייצג מובהק של הגישה השמרנית הזו, אבל ממש לא ייחודי בכך. התוצאה המצטברת היא כדלקמן:

takziv-norm

מה שרואים כאן זה את התקציב כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). בתחילת שנות ה-90 הוא ירד מהערכים הגבוהים שהיה קודם לכן, ונשאר יציב במשך כעשור על רמה של כ-50% מהתמ"ג. אבל החל מ-2003, כשנתניהו היה שר האוצר, החלה ירידה נוספת עד פחות מ-40% מהתוצר. כלומר הממשלה עושה פחות יחסית לשאר המשק.

הקשר אולי לא ישיר, אבל ההתנהלות הזו משפיעה על הצמיחה, שהיא המדד המקובל ביותר למצב המשק. צמיחה היא העלייה באחוזים משנה לשנה של התוצר המקומי הגולמי. נתוני הצמיחה הריאליים (כלומר צמיחה מעבר לאינפלציה) של מדינת ישראל נראים כך:

growth-begin

אז לפני המהפך של 1977 הצמיחה הייתה לרוב גבוהה, וירדה אל מתחת ל-7% רק בתקופות המיתון הקשות של תחילת שנות ה-50, שנת 1966, ואחרי מלחמת יום כיפור. מהמיתון אחרי מלחמת יום כיפור הצמיחה כבר לא התאוששה, ואחרי המהפך היא נשארה כמעט תמיד מתחת ל-7%, ועלתה מעל זה רק פעם אחת, בתקופת הבועה של חברות האינטרנט בשנת 2000. עם זאת הצמיחה של המשק לרוב גבוהה מקצב גידול האוכלוסייה, וזה מה שחשוב כדי שתהיה פרנסה. בתקופת נתניהו הצמיחה סבירה, אבל בהשוואה ארוכת טווח היא ממש לא מרשימה.

אבל מה הפרנסה הזו שווה? הנה הנתונים על השינוי במשכורת הממוצעת של שכירים בישראל יחסית לאינפלציה, כלומר מה המשכורת שווה באופן ריאלי, יחסית לשנת 1977 (שהיא השנה הראשונה שעבורה יש נתונים נגישים):

wages-inf-ratio

בגלל מנגנוני ההצמדה שהיו בפועל האינפלציה הגבוהה של שנות ה-80 כמעט לא השפיעה על מצב השכירים, אבל הם נאלצו לעשות ויתור קצר-טווח משמעותי במסגרת תכנית ההבראה. למרות זאת, לאורך כל הרבע האחרון של המאה הקודמת הייתה מגמת עליה ברורה, שהסתכמה בעליה של יותר מ-50% במשכורת הממוצעת לעומת האינפלציה. ואילו מאז תחילת המאה ה-21 יש סטגנציה: המשכורת הממוצעת פחות או יותר עוקבת אחרי האינפלציה, אבל העליות המצטברות מבוטלות כל פעם שיש משבר, ולא הייתה עדיין חזרה על השיא שהושג בשנת 2001. בתקופת נתניהו הייתה עליה איטית הקשורה ליציאה מהמשבר העולמי של שנת 2008.

מעניין גם להשוות את הסטגנציה במשכורות עם המשך העלייה בתמ"ג (איור 3), שרוב הזמן היא באופן משמעותי יותר גבוהה מהעלייה בגודל האוכלוסייה. כיוון שרוב העובדים במשק הם שכירים והשכר שלהם לא עולה באופן ריאלי, נובע מכאן שהעלייה בתפוקת המשק בכלל לא משפרת את מצבם של העובדים, אלא מתרכזת בידי בעלי ההון. זאת עדות עקיפה לעלייה באי השוויון ב-15 השנים האחרונות. ולמה לא לצייר גרף שמראה את אי השוויון באופן ישיר? כי אין בנמצא נתונים נגישים ומפורטים על התפלגות ההון במדינה לפי שנים.

מה שלא סבל מסטגנציה היה מחירי הדירות. הנתונים נגישים מאז שנת 1993. השוואה של מחירי הדירות מאז 1993, האינפלציה, והמשכורות מובאת בגרף הבא. כפי שניתן לראות המשכורות עלו יותר מהאינפלציה כמעט כל הזמן. אבל מחירי הדירות הרבה יותר פרועים. בשנות ה-90 הם עלו יותר מהאינפלציה ומהמשכורות, בתקופה מ-2000 עד 2008 הם ירדו קצת או שמרו על יציבות, בעוד האינפלציה והמשכורות ממשיכות לעלות, ואילו מאז 2008 מחירי הדירות עולים שוב באופן חד, והרבה יותר מאשר המשכורות או האינפלציה.

diyur

כדי לראות יותר טוב את המשמעות, הנה הצגה אחרת של אותם הנתונים. לכל אחת משלושת התקופות הגרף הזה מראה את השינוי ביחס בין מחירי דירות למשכורות יחסית לתחילת התקופה. במילים אחרות, ניתן לראות איך מחירי הדירות משתנים בכל תקופה, כאשר המחיר נקוב במספר המשכורות הממוצעות שצריך להשקיע כדי לקנות דירה. בשנות ה-90 (מצויר בחום) הייתה עליה של עד 20% ואז ירידה חזרה. מ-1999 עד 2008 הייתה ירידה של 25% (ירוק). אבל מאז 2008 – ובפרט בתקופת נתניהו – יש עליה חדה ביותר (אדום). כך שהמחאה החברתית לא פרצה במקרה דווקא בתקופה הזו, ובעצם מאז 2011 המצב נהיה עוד הרבה יותר גרוע.

diyur-wages-gov

עם הנתונים אודות עליית מחירי הדירות קשה להתווכח. אבל אפשר גם אפשר להתווכח על הסיבות למצב הזה. דבר אחד ששווה לבדוק הוא קצב בנית הדירות. אבל הקצב עצמו לא באמת מעניין – מה שחשוב הוא היחס בין קצב בנית הדירות לבין גודל האוכלוסייה, כי כשהאוכלוסייה גדלה צריך יותר דירות. אז הנה הנתונים על בנית דירות מנורמלים לגודל האוכלוסייה:

rate-app

וראה זה פלא, זה דומה לדגם שראינו באיור 3 בהקשר של הצמיחה במשק. עד המהפך ב-1977 הקצב האופייני של בנית דירות (חוץ מאשר בתקופות של מיתון קשה) היה בערך פי 3 מהקצב האופייני אחרי המהפך. שתי האנומליות היחידות אחרי המהפך הן בתחילת שנות ה-90, כששר השיכון שרון יזם בניה מסיבית לצורך שיכון העלייה מרוסיה, ולאחר מכן בתקופת ממשלת רבין. האפקט המצטבר של בניה בקצב נמוך יותר יוצרת חוסר, ומכאן עליית המחירים. יפה גם לראות שהתקופה של ירידת מחירים (איורים 5 ו-6, משנת 1999 עד 2008) באה בעקבות סיום הבניה של הדירות שהותחלו בתקופת ממשלת רבין. מבצע הדיור של שרון לא יצר אפקט כזה כי הוא היה מוגבל לדירות קטנות יחסית (3 חדרים, ראה איור 8) במחוז הדרום.

אבל קצב בנית הדירות הוא לא כל הסיפור. השאלה היא גם איזה דירות בונים. לזוגות צעירים יש מטבע הדברים אמצעים מוגבלים, ומצד שני גם הצרכים שלהם צנועים יותר. הם צריכים לכן בשלב ראשון דיור בר השגה, כלומר דירות בגודל סביר ובמחירים נוחים. יותר מאוחר, עם התבססות הקריירה וגדילת המשפחה, יוכלו לעבור לדירות גדולות יותר. המסקנה היא שאחוז סביר מהדירות צריכות להיות של דיור בר השגה, וזו אכן הייתה הדרישה של המחאה החברתית. אבל מה שקורה בפועל מתואר בגרף הבא:

app-sz

אם אתם אופטימיים ניתן לראות כאן אוטופיה: בשנות נתניהו הגענו למצב שבו מעל 55% מהדירות החדשות הן של 5 או 6 חדרים, והקונים אותן גרים יש להניח ברווחה רבה. אבל מצד שני בשנים האחרונות רק 5% עד 8% מהדירות הן בגדלים של עד 3 חדרים, שיכולים להיחשב כדיור בר השגה. בהינתן מבנה הגילים הצעיר של האוכלוסייה בישראל יש להניח שזה לא מספיק. המסקנה היא שיש כאן סימנים לכשל שוק: למרות הביקוש הרב לדיור בר השגה, ענף הבניה בונה לנו דירות פאר גדולות. הסיבה היא שאפשר להרוויח עליהן יותר, ולעזאזל עם הזוגות הצעירים. וזה מתיישב יפה גם עם ההעדפות של הרשויות המקומיות, שמקבלות יותר ארנונה על דירות גדולות (וצריכות לספק פחות שירותים כשהדיירים מבוססים וכבר אין להם ילדים קטנים).

פעולות של נתניהו

עד כאן רוב התהליכים שתוארו היו קיימים במידה רבה גם לפני תקופת נתניהו, והמצב הנוכחי הוא תוצאה מצטברת של מדיניות שנמשכת כבר עשרות שנים. אבל יש גם דברים ספציפיים שניתן ליחס לנתניהו עצמו באופן מובהק, כמו ההקטנה של התקציב יחסית לתמ"ג בתחילת כהונתו של נתניהו כשר אוצר (איור 2).

בחודשים האחרונים התעורר דיון ציבורי (בעקבות פועלה של חברת הכנסת סתיו שפיר) על ההבדל בין התקציב שעליו דנים בתחילת כל שנה לבין התקציב הסופי שנוצר כתוצאה מתוספות והעברות שונות ומשונות במהלך השנה. אבל זה רק חלק מהסיפור, ואפילו לא העיקר. כפי שראינו, בתקופת נתניהו כשר אוצר התחילה מגמה של ירידה משמעותית בהיקף הפעילות הציבורית כאחוז מהתוצר הגולמי. החלק הגלוי בירידה הזאת היה הקטנת תקציב המדינה כפי שהוא מאושר בכנסת (מה שרואים באיור 2). אבל נלווה לכך גם קיצוץ סמוי, שנבע מהגדלת חוסר הביצוע של התקציב שכבר אושר (איור 9). במילים אחרות, נתניהו היה אחראי על קיצוץ ענק בתקציב, יותר גדול מכל הקיצוצים ששומעים עליהם בחדשות, והוא עשה את זה בלי שמישהו ישים לב ובלי לקבל שום אישור מגורמים אחרים, למשל וועדת הכספים. אפשר לייחס את זה לנתניהו כי הדגם חוזר על עצמו: יש ירידה בביצוע כשנתניהו התמנה לראש ממשלה בפעם הראשונה, ירידה נוספת כשהוא מתמנה לשר אוצר, ושוב ירידה כשהוא מתמנה לראש ממשלה בפעם השנייה – בכל המקרים יחסית למה שהיה לפניו. עלייה בביצוע יש רק אחרי המחאה החברתית של 2011.

מה זה בעצם "חוסר ביצוע"? מן המפורסמות הוא שהדיונים על התקציב ועל קיצוצים בו הם מהסוערים ביותר בכנסת, ומקור למגוון עסקאות קואליציוניות. אבל אפילו אם שר האוצר מסכים בסוף להקצות כסף בתקציב, זה לא אומר שהכסף יגיע ליעדו בפועל – זה תלוי בכך שהאוצר אכן יבצע את חוק התקציב. ומסתבר שזה לגמרי לא מובן מאליו. וכך, בתוקף תפקידו כשר האוצר, נתניהו הגיע לשיא בחוסר ביצוע של התקציב, בסיועו של החשב הכללי דאז ירון זליכה. חוסר ביצוע כזה משמעו קיצוץ גדול בתקציב בפועל, שאינו מתוכנן ואינו מאושר לא על ידי מליאת הכנסת ואפילו לא על ידי ועדת הכספים. בשנים 2003-2004 הקיצוץ בפועל הזה הגיע ללא פחות מ-12% מהתקציב המקורי – הרבה יותר עמוק מכל הקיצוצים שדנים בהם בכנסת ובתקשורת.

gap

ברגע שמבינים את עומק חוסר הביצוע של התקציב זה מעמיד באור אחר לגמרי כל מיני טיעונים ששומעים מהאוצר ומפוליטיקאים שמתנגדים לרעיון של מדינת רווחה. בפרט כל הטיעונים על סכנת גרעון ועל מחסור במשאבים לביצוע תכניות חברתיות הם מטעים ולא מדויקים. כדי להדגיש, הגרף לעיל (איור 9) מראה את הביצוע יחסית לתקציב המקורי, כפי שאושר בחוק התקציב – לפני תוספות שמתווספות אליו במהלך השנה. ובכל השנים שיש עבורן נתונים פרט לאחת הביצוע היה קטן יותר מהתקציב המקורי הזה. משמעות הדבר שכל התוספות שנעשו במהלך השנה לא נוצלו והעיסוק בהן היה לסרק (או לחילופין ניצלו את התוספת, אבל התעלמו מחלק יותר גדול מהתקציב המקורי, ואז הדיון המקורי היה לסרק).

נתניהו רואה עצמו כמר כלכלה, ומעבר לריסון התקציבי נקט בעוד מספר פעולות. אחת הפעולות הבולטות שלו הייתה בנושא הפנסיות. נתניהו היה שר האוצר ש"פתר" את בעיית החובות האקטואריים של קופות הפנסיה (התחייבויות לתשלומים עתידיים לכשהחוסכים ייצאו לפנסיה, שהיו יותר גבוהות מהסכומים שנצברו בקופות). לא לטעות – זו הייתה (ובמידה מסוימת לפחות עודנה) בעיה קריטית שמחייבת מציאת פתרון. אבל הפתרון של נתניהו היה להעביר את הכסף לשוק ההון, מתוך הנחה שהתשואה שם תהיה מספיק גבוהה. בבדיקת תשואות לאורך זמן רואים שאכן לטווח מספיק ארוך (מעל 10 שנים) זה כנראה די נכון, והתשואה מספיק גבוהה. אבל הבעיה היא אחרת. קופות הפנסיה מחזיקות מאות מיליארדי שקלים. כשכל הכסף הזה נשפך כמעט בבת אחת על שוק ההון, השתנו כללי המשחק: בשוק הון מתפקד, חברות מגייסות כסף שהן צריכות כדי לגדול ולהתבסס, והן משלמות בריבית (במקרה של אגרות חוב) או בחלק מהבעלות עליהן (במקרה של מניות) כדי לפצות את המשקיעים על הסיכון שהם לוקחים (כי לפעמים ההשקעות לא מניבות את הפרות המצופים). אבל כשיש כל כך הרבה כסף שמחפש אפיק השקעה החברות לא צריכות להתאמץ, ויתרה מכך, הן מתפתות לקחת כסף שהן לא באמת צריכות מתוך הנחה שהן תמצאנה מה לעשות אתו. קוראים לזה בועה, ובמשבר העולמי של 2008 היא איבדה אויר והתחלנו לראות תספורות. אז מה עשו קופות הפנסיה? כיוון שהשוק בארץ קטן על כמות הכסף שיש להן, הן משקיעות חלק מהכסף בחו"ל. וכך הכסף של הפנסיות בארץ מסתכן בשווקים בלתי מוכרים, ואגב כך תורם לצמיחה של מדינות שונות ברחבי העולם במקום לתרום למשק הישראלי. האלטרנטיבה, אגב, היא להשתמש באג"ח מדינה ייעודיות – אבל זה נוגד את ההשקפה של ממשלה קטנה שאינה אחראית לאזרחיה. חלק מהסיפור הזה מודגם בגרף הבא, שמראה את העלייה הדרמטית ואחר כך את הירידה בהשקעות בשוק ההון המקומי.

giyus

היבט אחר לגמרי של נתניהו הוא בהקשר של פעילות פרלמנטרית וניהול ענייני המדינה. מדינת ישראל היא דמוקרטיה צעירה יחסית, ואין לה חוקה. אמנם להלכה יש בה רשויות שלטון נפרדות, אבל למעשה הרשות המבצעת (הממשלה) מהווה חלק דומיננטי מתוך הרשות המחוקקת (הכנסת), עד כדי כך שהיא יכולה לקבוע לחלוטין את סדר היום של הכנסת, להעביר או לחסום חוקים, ובאופן כללי להתחמק לגמרי מביקורת של נבחרי הציבור. זאת בניגוד למשל לארצות הברית, שבה יש הפרדה מוחלטת כמעט בין הרשות המבצעת והמחוקקת, וגם הקונגרס עצמו מחולק לשני בתים כדי להגביר את הבלמים והאיזונים.

כיוון שבישראל אין איזונים ובלמים כאלה, מעמד הכנסת נקבע בעצם על ידי הרצון הטוב של ראש הממשלה. ובשנים האחרונות עושה רושם שיש נטייה גוברת והולכת של הרוב לכפות את דעתו ולאיין מתוכן את הדיון הפרלמנטרי. אבל לפעמים אפילו זה לא מספיק. דוגמה מוחשית לכך ניתן למצוא בשימוש בחוק ההסדרים. חוק זה בא לעולם כחלק מתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ואיפשר לממשלה להעביר באבחה אחת אוסף של רפורמות שהיו נחוצות לצורך מימוש התכנית. בשנים שלאחר מכן המשיכו להשתמש בחוק כזה כל שנה, לרוב בצמוד לאישור תקציב המדינה, כדי להעביר רפורמות נוספות ולדחות את ביצוען של אחרות. אבל היקף השימוש היה מוגבל: אורך החוק מעולם לא עלה על 13 עמודים, כפי שמתואר בצד שמאל של הגרף הבא:

hesder

העליות בשימוש בחוק ההסדרים מאז 1997 דומות לעליות באי ביצוע התקציב (איור 9). קפיצת המדרגה הראשונה בשימוש בחוק ההסדרים הייתה כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה. כאמור, לפני זה החוק מעולם לא עבר את 13 העמודים. אחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16 עמודים. קפיצת המדרגה השנייה הייתה כשנתניהו התמנה לשר האוצר בממשלת שרון. החוק הגיע ללא פחות מ-118 עמודים (111 בחוק המקורי ועוד תיקון של 7 עמודים) – יותר מכפול השיא הקודם. אבל הביקורת על השימוש המופרז בכלי הזה עוררה את היועצת המשפטית של הכנסת לנסח כללי חקיקה ראויים בשנת 2006, במטרה למנוע שימוש לרעה שאינו קשור ישירות לתקציב. ואכן בשנים שלאחר מכך (כשנתניהו היה באופוזיציה) נפח החוק הלך וירד. אבל אז הוא חזר, והביא אתו את השיא של כל הזמנים: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.

אחת הסיבות לירידה במעמד הכנסת היא שכל כך הרבה חברי כנסת משרתים בממשלה ולכן לא תורמים ולרוב גם מקשים על פעילות הביקורת החיונית של הכנסת. גם בתחום הזה נתניהו מחזיק במספר שיאים לאומיים. ממשלת נתניהו השנייה (שכיהנה בשנים 2009-2013) החזיקה בשיא מספר השרים (הגיע ל-30 כולל ראש הממשלה עצמו), שיא מספר המשרדים (28, כולל פנינים כמו מודיעין, אסטרטגיה, הגנת העורף, ושת"פ אזורי), ושיא מספר סגני ראש הממשלה (6 רוב הזמן, אבל לתקופה קצרה 7). בממשלה הנוכחית מספר השרים וסגני ראש הממשלה הוקטן, אבל דווקא מספר המשרדים עלה ל-29 (החזרה לפעילות של המשרד לענייני ירושלים).

מעבר לפן הכלכלי, יש (או ליתר דיוק, אין) לנתניהו גם פעילות מדינית. צורה אחת למדוד את התוצאות של (חוסר) הפעילות הזו היא על ידי מספר המדינות החברות באו"ם התומכות בהקמת מדינה פלסטינית, דבר שנתניהו טוען שהוא פועל לסכלו. די ברור שהוא לא ממש מצליח, ובתקופתו כראש ממשלה עם ליברמן כשר חוץ הפלסטינים חוו עלייה מרשימה בתמיכה בהם, שמקיפה כיום את הרוב המכריע של מדינות האו"ם – ומגיעה קרוב מאוד למספר שמכיר בישראל. יתרה מזאת, ההקבלה בין שני הקווים החומים בגרף (אלה שמכירים בפלסטין ואלה שמכירים גם בפלסטין וגם בישראל) מראה שהתוספת באה מקבוצת המדינות שקודם לכן הכירו בישראל אבל לא בפלסטין. מעניין גם שבמקביל בתקופת נתניהו בעצם בונים הרבה פחות בשטחים מאשר קודם, אבל הוא לא משכיל לנצל את הקיצוץ הזה לצורך ביסוס התמיכה הבינלאומית בעמדת ישראל אלא להיפך – המעט שכן בונים גורם לביקורת גוברת על ישראל.

pal_diprec

ולמרות שזה ממש ממש לא העיקר, אי אפשר לצאת פטור בלי שום התייחסות לפן האישי – ובפרט להוצאות המדוברות של מעון ראש הממשלה. למרבה המזל תקצוב מעון ראש הממשלה נעשה בסעיף נפרד של תקציב המדינה, כך שקל לעקוב אחריו. ואם עושים זאת מגלים שאכן ההוצאות בשנים האחרונות עלו בהרבה על ההקצאה (אפילו אחרי שהעלו את ההקצאה) ועל ההוצאות של קודמיו בתפקיד (ככל שיש נתונים נגישים באתר התקציב הפתוח). אבל מסתבר שהיה ראש ממשלה קודם אחד שגם אצלו הייתה עליה דומה בהוצאות. באופן לא מפתיע, גם לו קראו נתניהו…

house

אפשר גם אחרת

כפי שניתן לראות מכמה מהתיאורים לעיל, נתניהו מיישם משנה סדורה של ימין כלכלי ומדיני. בשדה המדיני הוא לא מאמין בהסדר עם הפלסטינים ומנסה למשוך זמן. בשדה הכלכלי הוא מאמין בשוק חופשי, ממשלה קטנה, וכתוצאה מכך בקיצוץ ההוצאות הציבוריות, ומצד שני אינו מאמין במדינת הרווחה ובאחריות המדינה לאזרחים. הטענה מאחורי מדיניות כזו היא שמדינת הרווחה "פשטה את הרגל" ואי אפשר לקיים אותה, כיוון שהוצאות הרווחה עולות והמשק אינו יכול לעמוד בהן.

למרבה המזל ניתן להעמיד את הטענה הזאת במבחן המציאות. באמצע התקופה הארוכה שבה הימין הפוליטי והכלכלי נותן את הטון בישראל (37 השנים מאז המהפך של 1977) הייתה תקופה קצרה של 3 שנים שבה התהפכו היוצרות וסדר העדיפויות השתנה באופן מהותי. המדובר כמובן בתקופת ממשלת רבין. הנה גרף אחד שמדגים את ההבדל: השינוי המצטבר בתקציב החינוך לאורך שנות הממשלה, עבור כל הממשלות מאז 1992 (השנה הראשונה עבורה יש נתונים באתר התקציב הפתוח), ובפרט העלייה המשמעותית בתקופת רבין.

tak-ed-gov

בממשלת נתניהו השנייה הייתה בהתחלה גם עלייה קטנה, כתוצאה מהרפורמה שהם ירשו מיולי תמיר, ואז ב-2013 הייתה עלייה גדולה, כתוצאה מהמחאה החברתית. אבל אין מה להשוות עם מה שרבין עשה בתור מדיניות.

אבל ממשלת רבין לא השקיעה רק בחינוך. בתקופת ממשלה זו עלה גם תקציב הרווחה, נסללו יותר כבישים, הונחו יותר צינורות ביוב, נבנו יותר דירות (איור 7, הרבה מהן ביוזמה ממשלתית), ועוד מגוון פעולות לטובת הציבור. במקביל הועלה החלק היחסי של מיסים ישירים פרוגרסיביים בהכנסות המדינה, וירד חלקם של המיסים העקיפים הרגרסיביים כמו מע"מ. ומה קרה עם המשק כתוצאה מכל זה?

  • האבטלה ירדה מכ-11% לכ-7% — אולי הירידה התלולה ביותר בתולדות המדינה, וגדל מספר המועסקים במשרה מלאה.
  • הצמיחה הייתה בסדר גמור (איור 3).
  • האינפלציה לא הרימה ראש, והמשכורות עלו קצת יותר מהאינפלציה בכל מקרה.

והיה גם כמובן תהליך אוסלו, שהשרה אווירה כללית של תקווה ואופטימיות באוויר. לפחות עד שהכל נקטע וקבלנו את נתניהו.

קריאה נוספת

יש מגוון נושאים שאין לי עליהם חומר בבלוג.  הנה כמה מצביעים.

 

ראש ממשלתנו היקר

השבוע צפוי מבקר המדינה לפרסם דו"ח על הוצאות מעון ראש הממשלה, שיעשה סדר באופן רשמי בדיווחים העיתונאיים והרכילותיים של השנים האחרונות בנוגע לגלידה, נרות ריחניים, יין, ועוד.  אבל במקביל מעניין לראות את ההוצאות הכוללות של משפחת נתניהו לעומת ראשי ממשלה קודמים (ואפילו לשכת ראש הממשלה דורשת לפעמים "לחקור את כולם").  בעצם קל מצוא את זה בתקציב המדינה, בסעיף המיוחד שנקרא "הוצאות בית ראש הממשלה".  אז הנה מה שיש שם, מאתר התקציב הפתוח, שמחזיק מידע החל משנת 1992.  הנתונים מתואמים לאינפלציה, כלומר כולם במחירי היום.

house

קודם כל ראוי להבחין בין התקציב המקורי כפי שאושר לתקציב ההוצאות כפי שנעשו בפועל.  מה שמעניין (או משעשע) הוא שנראה שהתקציב מנסה לעקוב אחרי ההוצאות, ולא שההוצאות מתאימות את עצמן לתקציב.  התקציב המקורי (מצוייר בקו ירוק) נוטה להשאר קבוע לאורך שנים (והרבה פעמים זה ממש אותו מספר, והירידה הקלה שנראית בגרף היא כתוצאה מהתיקון לאינפלציה).  אבל אז מישהו שם לב שההוצאות בפועל (מצוייר באדום) עלו באופן משמעותי לעומת ההקצאה, ומעדכנים את ההקצאה במדרגה חדה.  שתי המדרגות העיקריות שרואים בנתונים הם בשנים 1999 ו-2010.  ובשני המקרים ראש הממשלה שבתקופתו ההוצאות עלו ועלו עד שהיה צריך לעדכן את ההקצאה היה נתניהו.  השיא של כל הזמנים הושג בשנת 2012, שבה ההוצאות הגיעו לכדי 3.3 מליון שקלים, ב-50% יותר מההקצאה שהיתה 2.2 מיליון שקלים.  היתה גם מדרגה אחת פחות חדה כלפי מטה, בשנת 2001 אצל ברק.

ואם כבר מסתכלים על הוצאות ראש הממשלה, עוד סעיף שזכה לכותרות בשנים האחרונות היה סעיף הטיסות.  גם זה סעיף נפרד בתקציב, וההיסטוריה שלו מתוארת בגרף הבא.  שימו לב לסקאלה: יחסית לטיסות, ההוצאות על מעון ראש הממשלה נראות כמו כסף קטן.

flights

אז בגדול זו אותה תמונה: הקצאה די קבועה, הוצאות שעולות עד כדי הרבה יותר מההקצאה, ומדרגות שמעדכנות את ההקצאה.  הבדל אחד הוא שבשנת 1999 לא עשו מדרגה גדולה מספיק, והיה צריך להשלים אותה ב-2001.  הבדל נוסף הוא שאולמרט נתן פייט רציני והגיע להוצאות שעוברות את של נתניהו בממשלתו הראשונה — אבל אז נתניהו חזר והגיע לשיא מדהים של 34 מיליון שקלים בשנת 2011 (יותר מפי 2 מההקצאה, שהיתה 15 מיליון).

מצד שני יתכן שיש השפעה לביקורת הציבורית — בשנתיים האחרונות שעבורן יש נתוני ביצוע חלה ירידה דרמטית בהוצאות.  (ירידה יותר קטנה, בשנה האחרונה, נראית גם בנתוני המעון לעיל.)  ובאופן אירוני השערוריה שפרצה בעיתונים אודות התקנת המיטה הזוגית בטיסה ללונדון באפריל 2013, בעלות של חצי מיליון שקלים, היא בשנה שבה הוצאות הטיסות של נתניהו היו הנמוכות ביותר בכל שנותיו כראש ממשלה.

מקורות

הנתנוים כאמור מאתר התקציב הפתוח.  אבל מדובר בתת-תת-תת סעיפים, והמיקום שלהם גם השתנה.

לגבי מעון ראש הממשלה, עד שנת 2012 הסעיף הרלוונטי היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / בית ראש הממשלה.  יש גם סעיף נפרד של אבטחת בית ראש הממשלה (לפחות בחלק מהשנים) שאותו לא כללתי. משנת 2013 הסעיף הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / הוצאות בית ראש הממשלה.

לגבי טיסות, עד 2012 הסעיף היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / נסיעות לחו"ל.  משנת 2013 הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / נסיעות ראש הממשלה לחוץ לארץ.  יש גם סעיף של השתתפות גורמי חוץ בנסיעות לחו"ל, שמופיע בסימן מינוס, כלומר זו בעצם הכנסה שמשקפת תקצוב נסיעות על ידי גורמים שונים, שחוסכים כסף לתקציב המדינה.  זה כנראה הסעיף שאולמרט לא ממש דייק בו לפי הפרשות שנקשרו בשמו.  בכל אופן, הנתונים בגרף ההוצאות בפועל לעיל כוללים הפחתה של העלות על פי הנתון בסעיף הזה.

מסדרים אותנו

חוק ההסדרים שוב על השולחן, אז שווה להיזכר מאיפה התועבה הזו נפלה עלינו.

זה התחיל מהאינפלציה התלת-ספרתית (444% בשנה) מבית היוצר של בגין, ארליך, וארידור, שרצו ליברליזציה של המשק ולהיטיב עם העם.  מי שבסופו של דבר הצליח להחזיר את המשק לפסים היו פרס ומודעי עם תכנית הייצוב של 1985, שהתבססה על שלושה חוקים:

  • חוק הקפאת המחירים של מוצרים ושרותים, שמנע עלית מחירים נוספת, והכניס את מחירי רוב המוצרים הבסיסיים לפיקוח ממשלתי. במקביל היתה גם הקפאת שכר כללית בתאום עם ההסתדרות והתעשיינים.
  • חוק לביצוע תיאומים לתנאי אינפלציה למס הכנסה, שהחליף את החוק למיסוי בתנאי אינפלציה שנחקק כבר ב-1981 והיה סבוך יותר. החוק הזה דרש הגשת דוחות מתואמים לאינפלציה ונתן הגנה על הון עצמי שנשחק בגלל האינפלציה.
  • חוק ההסדרים, שאיפשר לממשלה להעביר החלטות ותקנות שונות שיאפשרו לה לעמוד ביעדי ייצוב המשק.

בנוסף, התכנית נהנתה מסיוע אמריקאי מיוחד ומירידת מחירי הנפט בעולם.

כשהתכנית לייצוב המשק הצליחה והאינפלציה ירדה התחילו להוציא מוצרים מפיקוח, וחוק התיאומים לתנאי אינפלציה גם נהיה פחות רלוונטי כשהאינפלציה ירדה, והוא בוטל ב-2008.  מה שנשאר לנו הוא חוק ההסדרים, והוא דוקא עולה ופורח.  הגרף הבא מראה את האורך של החוק בעמודים בשנים השונות.  בחרתי בעמודים ולא בסעיפים, כי יש שונות רבה באורכי הסעיפים משורה אחת ועד עמודים רבים, כך שעמודים נותנים תמונה טובה יותר על היקף החומר.  צריך לציין שהעברת החוק בשנים שונות היא לא תמיד אותו דבר: לרוב זה צמוד לתקציב אבל לפעמים לא; לרוב זה נעשה במקשה אחת אבל לפעמים בחלקים או תוך תיקונים; לרוב זה נקרא חוק ההסדרים אבל לפעמים בשמות אחרים.  הגרף מראה את הסכום של החלקים בכל שנה אם היו כאלה, פרט ל-2003 שאז היו שלושה חוקים מלאים ברצף תוך טיפה יותר משנה.

hesder

אני תמיד האשמתי את פרס בחוק ההסדרים, אבל מהגרף ברור שמי שהפך אותו למפלצת דורסנית הוא נתניהו (יש להניח שבשיתוף פעולה של משרד האוצר).  ההשתוללות התחילה כשנתניהו נהיה ראש הממשלה בפעם הראשונה — לפני זה החוק מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים, ואחרי זה הוא מעולם לא ירד אל מתחת ל-16.  קפיצת המדרגה השניה היתה כשנתניהו מונה לשר האוצר: חוק של 111 עמודים ותיקון של עוד 7.  השיא של כל הזמנים היה כשנתניהו הגיע לראשות הממשלה בפעם השניה: 126 עמודים + כמה תיקונים קטנים.  זה קרה פחות מ-3 שנים אחרי שהיועצת המשפטית לכנסת פירסמה הנחיות אודות הליך החקיקה הראוי, כדי למנוע שימוש לרעה לצרכים שאינם קשורים לתקציב.  ואכן בשנתיים הבאות, שבהן נתניהו לא היה בתמונה, היקף חוק ההסדרים ירד באופן משמעותי (19 עמודים ב-2008).  אבל אז הוא חזר.

אחת ההנחיות של היועצת היתה שהחוק אמור להכיל רק עניינים הקשורים ישירות לתקציב המדינה באותה שנה.  בעזרת הנתונים אפשר לראות שזה לא מתקיים.  בגרף, תיקונים לחוק שהתקבלו באותה שנה כמו החוק נכללים כרגיל עם החוק עצמו.  ואם כל חוק מתייחס רק לתקציב אותה שנה, כל התיקונים אמורים להיות כאלה.  אבל מסתבר שיש גם תיקונים לחוקי הסדרים מלפני שנים רבות; למשל התיקון האחרון, שהתקבל ב-14.7.2014, הוא תיקון לחוק של 1989!  זה קורה כמובן כי החוק כלל הוראות שאינן קשורות כלל לתקציב, במקרה הזה בקשר ליחסים בין צרכני גז לבין ספקי גז, ומאז מאריכים את התקנות האלה כל כמה שנים.  הפעם האריכו אותן עד 2019.  כך שכשהחוק יהיה כבר בן 30 אנחנו צפויים לעוד תיקון והארכה נוספת.

היה רצוי לעבור על כל החוקים ולראות איזה אחוז מהסעיפים באמת עומדים בקריטריונים של היועצת.  אבל יש שם מאות עמודים, ובהרבה מקרים קשה להבין על מה מדובר כי בעצם כל מה שיש שם זה שינויים של חוקים אחרים, בלי פרוט של החוק כולו.

עדכון: כמה שנים מאוחר יותר, החוק רק גדל.

מקורות

באתר הכנסת אפשר למצוא את כל החוקים שהועברו ופורסמו בספר החוקים.  אז עברתי על כולם וניסיתי לזהות את כל אלה שהם ואריאציה של חוק הסדרים או תיקון שלו.  אגב, מסתבר שהצעות החוק הרבה יותר ארוכות מהחוק שמתקבל לאו דוקא כי מורידים סעיפים — פשוט הצעות החוק מכילות דברי הסבר מפורטים שמאפשרים להבין במה מדובר ומה ההקשר, ואילו החוק הסופי לא.

הצבעת מחאה

נתחיל בהיבט אישי — במעל 30 שנה שאני משתתף בהצבעות, מעולם לא שמתי פתק לבן.  עד הבחירות האחרונות לראשות העיריה בירושלים, בהן הבחירה היתה בין ליכוד+חרדים לבין ליכוד+חרדים.  לזכותם, שני המועמדים הזדרזו להצדיק את חוסר האמון שנתתי בהם: ברקת פנה ישר לבנית קואליציה עם כל מי שהתנגד לו, מתוך הנחה שלחילונים שתמכו בו ממילא אין ברירה, ואילו לאון נתפס עם בגדי יוקרה שלא הצהיר עליהם במכס.

למרבה הצער הכללים הנהוגים במדינת ישראל רואים בפתק לבן הצבעה פסולה, ולכן אין ספירה של הצבעות מחאה.  אבל ניתן בעצם לקבל הערכה על סמך מספר ההצבעות הפסולות.  בנוסף על פתקים לבנים, הצבעות פסולות כוללות מעטפות ריקות, מקרים של יותר משני פתקים זהים, או צרוף של פתקים שונים.  חלק מהמקרים האלה הם טעות אמיתית, וחלק גם הם סוג של הצבעת מחאה (למשל קשה לראות איך ניתן לערבב פתקים שונים בטעות).  אם נניח שההסתברות לטעות היא די קבועה, שינויים במספר ההצבעות הפסולות יכולים לשמש מדד לשינויים במספר הצבעות המחאה.  התוצאות לפניכם.

 

vote-not

יש כאן כמה תופעות מעניינות, ובעיקר הרבה ספקולציות.

  • בשנות ה-50 וה-60 היתה עליה דרמטית באחוז ההצבעות הפסולות.  יתכן שזה משקף חוסר שביעות רצון הולך וגדל משלטון מפא"י.
  • דווקא בבחירות שאחרי מלחמת יום כיפור היתה ירידה משמעותית בהצבעות המחאה.  אולי החלטה שבמצב קיצוני הצבעת מחאה היא לוקסוס מסוכן.  והרמות של שנות ה-60 וה-70 לא חזרו אחרי המהפך.
  • האחוז הנמוך ביותר של הצבעות פסולות נרשם בשנות ה-80, ועמד על פחות מ-1%.  אלה השנים של המאבק האמיתי ביותר על השלטון בין הימין לשמאל.  זה יכול לשמש הערכה מקסימלית לכמות ההצבעות הפסולות כתוצאה מטעויות.
  • בבחירות 1996, אחרי רצח רבין, אחוז ההצבעות הפסולות יותר מהוכפל.  יתרה מזאת, אחוז ההצבעות הפסולות לראשות הממשלה התקרב ל-5%.  אם רק רבע מהם היו בוחרים בפרס הוא היה גובר על נתניהו — הפער בינהם היה 1% מהקולות.
  • בבחירות הישירות לראש הממשלה נרשמו הצבעות פסולות רבות במיוחד — כנראה שימוש בהפרדה מהבחירות לכנסת כדי להפגין חוסר שביעות רצון מהמועמדים.  זה מרשים במיוחד בבחירות המיוחדות של 2001, בהן 3% מהבוחרים טרחו לבוא במיוחד כדי לא להצביע (או לפחות 2% אם מניחים שעד 1% הם טעויות אמיתיות).

ומה עם הבחירות לעיריה?  על זה צריך למצוא נתונים.

מקורות

כרגיל אתר הכנסת מספק נתונים חלקיים ברוב המקרים.  נתונים יותר טובים יש בויקיפדיה, אבל במקרה הזה היה לי יותר נוח להשתמש בנתונים כפי שהם מאורגנים באתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.  מספר ההצבעות הפסולות חושב כהפרש בין מספר המצביעים למספר הקולות הכשרים.

לגבי הבחירות הישירות לראשי ממשלה, השתמשתי בנתוני ויקיפדיה.  לבחירות של 1996 ו-1999 לא ניתן מספר המצביעים, אלא רק מספר הקולות שניתנו למועמדים.  אז השתמשתי במספר המצביעים לכנסת בתור הערכה של מספר המצביעים גם לראשות הממשלה.  וגם אם הם באו להצביע לכנסת ולא הצביעו בכלל לראשות הממשלה זה בסדר, כי אכן נראה סביר לספור התנהגות כזאת כהצבעת מחאה השקולה לפתק לבן.

מורשת בגין: מהפך!

אפשר היה לפספס את הרגע ההיסטורי הזה, אבל החודש מלאו 100 שנים להולדתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.  ואחרי קצת יותר משנה של איסוף נתונים אפשר לנצל אותם לראות מה המורשת שלו, מבחינת מה שהוא עשה למדינה תוך כוונה תחילה ומה היו הערכים שלאורם התנהל ואותם ביקש להנחיל.  מה שעולה מהנתונים ומההיסטוריה הוא לא פחות ממהפך — ולא רק במובן הפוליטי.

האירוע המרכזי שבזכותו זוכרים את בגין הוא כמובן השלום עם מצרים.  בגין החליט, בניגוד לעמדת מפלגתו ובוחריו, שהשלום חשוב יותר משלמות הארץ — ויתרה מזאת, היה מסוגל לממש את ההחלטה הזאת.  בכך ויתר על ריבונות (אם כי לא ממש בארץ ישראל) ופינה ישובים שהיו בלב הקונצנזוס.  אהבה גדולה אין פה, אבל באופן מפתיע אולי הסכם השלום הזה מתגלה כאחד הדברים היותר יציבים במזרח התיכון.  הוא התחיל תהליך ארוך ורב תהפוכות, רובן שליליות, שעוד לא הגיע לכדי מיצוי, אבל אפילו רק קיום התהליך גרם לשינוי מהותי במצב.

ההחלטה לחתום על הסכם השלום, ולהשלים את הנסיגה ופינוי הישובים גם לאחר רציחתו של סאדאת, מיוחדת בכך שהתקבלה כנראה מתוך שיקולים שהיו אמוציונאליים לפחות באותה מידה, ואולי אף יותר, ממה שהיו רציונאליים.  בגין שמע את משק כנפי ההיסטוריה באופן חד ברור, והשמירה על "עתיד ילדנו" היתה נר לרגליו.  שיקולים דומים עמדו מאחורי ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני שנבנה בעיראק.  הרגשנות הזו הייתה חלק ממנו וממורשתו.  היא משתלבת עם הצניעות שלו, ומוכיחה שבאמת היה אכפת לו מהעם והמדינה.  בגדול, במקרה שלו, נראה שזה הוכיח את עצמו.

השינוי המיידי והברור ביותר עם עליתו של בגין לשלטון ב-1977 היה הליברליזציה בכלכלה מבית מדרשו של שר האוצר שמחה ארליך.  התכנית הזו הובילה בסופו של דבר לאינפלציה שהגיעה בשיאה ליותר מ-400% בשנה ("הכלכלה הנכונה" המטיבה עם העם של שר האוצר יורם ארידור), ומאוחר יותר לתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ובהמשכה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת עד היום, כולל המאפיינים של הגבלת הוצאות, קידוש התחרות, וההפרטות, וכל זאת על חשבון הסוציאליזם והפטרנליזם.  זה טוב אולי לשמירה על האינפלציה, אבל מוביל גם להקטנת שרותים ולעלית פערים, ואחרי אפקט מצטבר של 25 שנה, למחאה חברתית.

inf-begin

תוצאה אפשרית של המהפך בגישה הכלכלית הוא השינוי בצמיחה.  עד תחילת שנות ה-70 הצמיחה היתה לרוב בטווח של 7-15% לשנה.  אמנם לא תמיד — היו מיתונים עמוקים בשנים 1953-4 ו-1966-7, אבל אחריהם הצמיחה התחדשה ובגדול.  אבל מהמיתון שהתחיל ב-1973 לא הייתה התאוששות כזו (ואולי זה תרם גם לנצחונו של בגין בבחירות), ומאז נדיר שהצמיחה מגיעה לכדי 7% בשנה (ובדי הרבה מקרים היא קרובה לקצב גידול האוכלוסיה, כך שאין בעצם צמיחה לנפש).  הדגש עבר מהשקעה ארוכת-טווח בבנית המדינה לאמון בשוק החופשי, שמטבע הדברים מתאפיין בראיה קצרת-טווח יותר ובהתמקדות בעשית רווחים.

growth-begin

בניגוד לצמיחה שירדה, מה שעלה הוא הפטורים מגיוס לחרדים.  בגין הכניס את החרדים לממשלה וביטל את ההגבלה על מספר הפטורים, וכתוצאה יצר מצב בו החרדים עזבו את שוק העבודה ואת ההשתלבות בחברה כדי להסתגר בישיבות ולהתחמק מגיוס.  במקביל גיוס בנות הדרדר לחלוטין (הגרף הוא רק על בנים).  שנות דור מאוחר יותר קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לסובב לאחור את התהליך ההרסני הזה.

torato-pct-begin

עדכון: עוד דבר שבגין אולי לא יזם אבל נתן לו דחיפה משמעותית הוא מבצע ההתנחלויות.  בדיעבד ניתן לומר שמפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת כיום עוצבה במידה רבה על ידי ממשלת בגין.  את הנתונים ניתן לראות בפוסט הזה.

ונסיים בעוד רכיב מהותי במורשת בגין, שמתייחד בעיקר בכך שממשיכי דרכו נוטים להתעלם ממנו ואפילו לפעול באופן בוטה כנגדו.  בגין ראה במדינה ערך עליון.  הוא היה דמוקרט בנשמתו, האמין בכנסת, בבתי המשפט, ובבוחרים, והתנגד באופן נחרץ לאלימות נגד המדינה או לפגיעה במוסדותיה.  הוא היה בעצם שותף לבן-גוריון בהקמת המדינה, בכך שלא איפשר לשום ניצוץ (או אפילו פיצוץ, כמו בפרשת אלטלנה) לגרום להתלקחות מלחמת אחים.  הוא שרת באופוזיציה במשך 29 שנים, לעיתים תוך מחלוקות קשות ביותר ואפילו שנאה למפא"י ולמדיניות הממשלה, אבל תמיד במסגרת הדיון הפרלמנטרי.  אם יש משהו במורשת בגין שראוי במיוחד להעלות על נס כיום, זה הדבר.  חבל שזה לא מובן מאליו.

מי ביקש משרד ולא קיבל?

עוד ספיח להקמת הממשלה החדשה ולמשא ומתן הקואליציוני, והפעם: ההיסטוריה של משרדי הממשלה השונים. המטרה היא לראות אם באמת צריך את כל המשרדים האלה, ולנסות להבין מה השרים וראשי הממשלה השונים עצמם חושבים על כך.  האמצעי: אם משרד מאוייש ברציפות על ידי שרים שזה כל עיסוקם, כנראה הוא באמת חשוב ומצדיק זאת.  לעומת זאת אם יש תחלופה גבוהה ותקופות רבות בהן אין שר שזה כל עיסוקו, אולי באמת לא צריך משרד כזה בתור ישות נפרדת ברמה המיניסטריאלית.
הגרף מראה קו עבור כל משרד ממשלתי. הצבע מציין אם המשרד מוחזק על ידי ראש הממשלה, או יש לו שר במשרה מלאה, או שר שמחלק את זמנו בין שני משרדים או יותר; במקרים בודדים משרד הופקד גם בידי סגן שר. הפסקות ברציפות הקו מצביעות על ביטול המשרד והקמתו מחדש מאוחר יותר. שינויי שמות מצויינים בתנאי שלא היו תכופים מידי. שינויים במיקום הקו מצביעים על איחוד עם משרד אחר.
govmin

כיוון שכידוע יש מאבקים קשים על משרות שרים, מפתיע אולי לראות עד כמה יש מצבים שבהם משרדים "מבוזבזים" ונותנים לאותו שר לאייש מספר תפקידים, או שלא נותנים אותם לאף שר והם ממולאים על ידי ראש הממשלה עצמו.  על פי חוק משרד שאינו מאוייש הוא באחריותו של ראש הממשלה, ולכן תקופות קצרות שבהן ראש הממשלה מחזיק במשרד אחד או יותר מצביעות כרגיל על חילופי שרים ועל תהפוכות פוליטיות (הכנסתי לגרף רק תקופות כאלה שאורכן יותר מחודש).  החריג היחיד אולי הוא משרד הבטחון, שראשי ממשלה שונים בחרו להחזיק בו בגלל חשיבותו ולא בגלל בעיות איוש.

תופעות מעניינות וראויות לציון הן:

  • כמעט עד המהפך משרד העבודה היה היחיד שתמיד אויש על ידי שר במשרה מלאה, כפי שניתן אולי לצפות מממשלות שמקורן בתנועת העבודה.  בגין איחד אותו עם משרד הסעד, ואצל שרון הנושא הזה עבר למשרד התעשיה והמסחר.
  • הריקוד המתמשך בין חינוך, תרבות, ומדע: במשך שנים תחום התרבות עבר מצימוד לחינוך למדע וחזרה, עד שאצל נתניהו הוחלט לנצל אותו למתן תפקיד נוסף והוקם משרד נפרד לתרבות וספורט.
  • קשה לבטל משרדים.  המשרד היחיד שבאמת בוטל לגמרי הוא משרד הקיצוב מתקופת הצנע.  משרד קליטת העליה שבוטל דוקא בתחילת שנות ה-50 הוקם מחדש בסוף שנות ה-60, וממשיך לתפקד גם כיום כשזרם העליה דעך קשות.  משרד המשטרה שבוטל על ידי בגין מטעמים אידיאולוגיים הוקם מחדש בממשלת פרס-שמיר.
  • הדבר נכון במיוחד במשרדים הקיקיוניים המוקמים לצרכים קואליציוניים: הסברה ותפוצות, ירושלים, ושיתוף-פעולה אזורי כולם בוטלו וחזרו, לעיתים יותר מפעם אחת.
  • ולמי שהספיק איכשהו לשכוח: לא פחות מ-7 משרדים הוקמו או שוקמו ב-4 השנים האחרונות, תחת שרביטו של נתניהו הדוגל בממשלה קטנה, קיצוצים, והפרטה (ועוד 3 אצל אולמרט לפניו).  ובהחלט אפשר ללמוד מהם משהו על תחומי העניין והפיתוח של ממשלות נתניהו, אם כי בחלק מהמקרים מדובר כנראה בחוש מפותח לאירוניה: תרבות, הסברה, מודיעין, אסטרטגיה, ירושלים, שיתוף-פעולה אזורי, ואחרון חביב הגנת העורף.

ונקודה לסיום: הגרף הזה לא משקף את כל התהפוכות שמשרד יכול לעבור.  ניתן להניח שכדי להיות אפקטיבי שר צריך ללמוד את החומר, ואם שרים מתחלפים בתכיפות רבה זו אינדיקציה נוספת לחוסר חשיבות שמיחסים למשרד.  אבל אם החילופין הם בין שרים באותו סטטוס (למשל שניהם מחזיקים בו זמנית במשרד נוסף) לא נראה אותם בגרף.  למשל, זה המצב עם משרד הדתות בממשלת נתניהו הראשונה: הוא הוחזק בידי ראש הממשלה במשך חודש וחצי לאחר הקמת הממשלה, הועבר לשר אלי סויסה למשך שנה, לשר זבולון המר למשך כחצי שנה (עד פטירתו), ליצחק לוי לחצי שנה הוספת, ולבסוף חזרה לאלי סויסה. כל השרים האלה החזיקו במשרד נוסף בו זמנית.

מקורות

הנתונים לוקטו בידי עמל מדפי ממשלות ישראל בויקיפדיה ובאתר הכנסת.  בחלק מהמקרים, בעיקר בעשר-עשרים השנים האחרונות, קשה לפעמים לדעת מה הם המשרדים הממשלתיים (עד כמה שזה נשמע מוזר).  המדובר במקרים ששר מוכרז כאחראי על נושא מסויים, למשל ירושלים, ולפעמים ממש מקימים משרד לצורך העניין אבל בפעמים אחרות האחריות הזו אינה מלווה בהקמת משרד ממשלתי.  ניסיתי לברר, אבל יתכנו טעויות.

על שמות וייצוגיות

כשמבלים ימים רבים בספירה של שרים בממשלות השונות, קשה לא לשים לב לכך שרובם גברים.  אבל זה יותר מכך.  הם כנראה גם באים מרקע דומה.  בכל אופן, ההורים שלהם נטו לבחור להם את אותם השמות.  ואכן רק פעם אחת היתה ממשלה שבה לכל השרים היו שמות שונים זה מזה.  לרוב היו שמות שחזרו פעמיים או שלוש פעמים, ואפילו היו מקרים של ארבעה או חמישה שרים עם אותו השם.

names

השם הבולט הראשון הוא יוסף.  בממשלה הרביעית שרתו יוסף ספיר, יוסף בורג, יוסף סרלין — וגם דב יוסף.

לממשלה השביעית באו זוגות זוגות: ישראל ברזילי וישראל בר-יהודה, פנחס ספיר ופנחס רוזן, מרדכי נמיר ומרדכי בנטוב, משה שרת ומשה כרמל (היה גם חיים משה שפירא, אבל אצלו המשה היה שם שני).

בממשלה השלוש-עשרה כבר היו שלשות, ולא סתם שלשות, אלא שלשות משורשרות: משה כרמל, משה דיין, ומשה שרת חלקו שם עם חיים משה שפירא, שקישר אותם עם חיים גבתי וחיים יוסף צדוק, שמצידו קישר אל יוסף בורג, יוסף ספיר, ויוסף אלמוגי.  רק ישראל ברזילי, ישראל גלילי, וישראל ישעיהו נותרו כשלישיה בילתי מקושרת.

הרביעיה הראשונה הופיעה בממשלה ה-15: חיים גבתי, חיים בר-לב, חיים משה שפירא, וחיים לנדאו.  שתי ממשלות מאוחר יותר הופיעה השלישיה אהרון יריב, אהרון ידלין, ואהרון אוזן.

השיא שמור ללא עוררין לממשלת הרוטציה של שמיר ופרס.  כאן היו לא פחות מחמישה יצחקים (שמיר, רבין, נבון, מודעי, ופרץ) וארבעה מושים (ניסים, שחל, קצב, וארנס).

בממשלת רבין השניה ניתן הכבוד דוקא לפרס: הצטרף אליו שמעון שיטרית.  זוג נוסף היו יוסי שריד ויוסי ביילין.  שימו לב להמרה של יוסף הגלותי ביוסי הצברי.

בנימין נתניהו גם לא נותר חייב, והצטרפו אליו בממשלות שונות בנימין בן-אליעזר, בנימין אלון, ובנימין זאב בגין (אבל לא יותר משניים מהם בו זמנית).

וכך הגענו לממשלה הנוכחית, עם מגוון גדול יחסית ורק שני שמות חוזרים: יאיר ואורי.  שמות מודרניים שלא הופיעו בעבר, ואגב מבוססים על אותם צלילים.

ומתי נגיע לממשלה עם שמות חוזרים עוד יותר מודרניים, כמו ניצן וסתיו?

מקורות

הספירה מתבססת על דפי וויקיפדיה של הממשלות השונות.  לכל ממשלה ספרתי את כל מי שהיו חברים בה בזמן כלשהו, בלי לחייב שאכן תהיה חפיפה בין כל אלה שיש להם אותו השם.  זה גורם לערך חריג מבחינת גודל הממשלה הכולל בממשלת שרון, כיוון שהייתה תחלופה גדולה במבנה הקואליציה על רקע תכנית ההתנתקות.

שרים, תיקים, וסגנים

נושא מרכזי במשא ומתן הקואליציוני להקמת הממשלה ה-33 היה גודל הממשלה.  מצד אחד קיים רצון (או צורך?) לתגמל חברי קואליציה רבים ככל האפשר.  מצד שני יש רצון (ושוב, יש שיאמרו צורך) להקטין את הבזבוז ולהגדיל את היעילות של עבודת הממשלה.  מעניין לכן להסתכל על השינויים בגודל הממשלה ובפרט על שרים ללא תיק, סגני שרים, וסגנים לראש הממשלה, כפי שהיו בממשלות קודמות.  בפוסט קודם כבר ערכתי גרף כזה, אבל ברמת פרוט נמוכה — כל ממשלה יוצגה על ידי גודל "מאפיין", בלי לעקוב אחרי השינויים במהלך הקדנציה.  הפעם החלטתי להתחקות אחרי כל הפרטים.  זה היה (הרבה) יותר עבודה ממה שצפיתי.  התוצאה לפניכם.

govsz

"חברי הממשלה" כולל את כולם: ראש הממשלה, סגניו למיניהם, והשרים, כולל אלה בלי תיק.  זוהי ספירה של אישים, כך שאם מישהו החזיק במספר תפקידים הוא נספר רק פעם אחת.

"סגני ראש הממשלה" כולל גם ממלאי מקום ומשנים לראש הממשלה במידה והיו כאלה, אבל לא "שרים במשרד ראש הממשלה".  "שר במשרד ראש הממשלה" נספר כשר בלי תיק, כיוון שלא היה ממונה על משרד ביצועי.

"משרדים" סופר את המשרדים הביצועיים, בין אם היה להם שר ממונה או אם היו מופקדים בידי ראש הממשלה.

הדברים שניתן ללמוד מהתרגיל הזה הם:

  • בהרבה ממשלות היו שינויים תכופים באיוש המשרות, בניגוד לתדמית שנוצרה מהשימוש בערך מאפיין בגרף הקודם.  כשמסתכלים על כל תולדות המדינה, נראה שכל הזמן שרים מתפטרים, מפוטרים, או נפטרים, ומצד שני אחרים ממונים, בין כתוספת ובין כתחליף לאלה שעזבו.  במספר ממשלות, בפרט אלו של ברק ושרון, היו תהפוכות של ממש באמצע הקדנציה.
  • מספר השרים עולה בממשלות אחדות, כי כצפוי יש יותר אינטרסנטים שצריכים לקבל תפקידים. כיוון שמספר המשרדים כרגיל לא עולה, לפחות לא באותה מידה, עולה מספר השרים ללא תיק.  מספר סגני השרים דוקא לא מגיע תמיד לערכים חריגים בממשלות אחדות.
  • הממשלה הקודמת (הממשלה ה-32 בראשות נתניהו) היתה חריגה במספר השרים, ועוד יותר מכך, במספר המשרדים החדשים שהומצאו בשבילם.  על התהפוכות בהגדרת משרדים אנסה לכתוב בפעם אחרת.
  • הממשלה הנוכחית (ה-33) אכן מהווה הקטנה משמעותית ביותר מבחינת מספר השרים, חזרה לקצה העליון של הטווח שהיה מקובל לממשלות שאינן ממשלות אחדות בכל התקופה מסוף שנות ה-60 עד תחילת שנות ה-2000.  אבל לא היתה ירידה תואמת במספר המשרדים, כך שלא ברור כלל אם באמת יהיה כאן חיסכון כלשהו, שכן המנגנון הבירוקרטי של המשרדים עלול להשאר בעינו גם אם השר עצמו משותף עם משרד אחר.  לגבי סגני שרים, הממשלה הזו היא במקום טוב באמצע בהשוואה לממשלות קודמות.

מקורות

שני המקורות העיקריים הם אתר הכנסת וויקיפדיה.  באתר הכנסת יש דף על כל ממשלה מאורגן לפי משרדים, כשבכל אחד מצויינים השרים וסגני השרים שכיהנו בו.  בויקיפדיה גם יש דף על כל ממשלה, אבל הארגון הוא פרסונלי: לכל שר וסגן שר מצויינים התפקידים בהם נשא ומתי התחיל וסיים כל תפקיד.  משני אלה ניתן להרכיב את התמונה שבגרף לעיל.

במספר קטן של מקרים היו סתירות בין הנתונים בשני המקורות, בעיקר לגבי זמני התחלה וסיום של תפקידים.  ניסיתי לפתור אותן על ידי חיפוש מקור שלישי או שימוש בשכל ישר, תוך העדפה מסויימת לאתר הרשמי של הכנסת.  מקרים בהם שר הוגדר כממונה על תחום מסוים מבלי שיהיה לו משרד (למשל "ממונה על ענייני ירושלים" או "ממונה על קשר עם התפוצות"), וכן "שרים במשרד ראש הממשלה", נספרו כשרים ללא תיק.  מקרים מיוחדים ואנומליות ראויות לציון כללו את המקרים הבאים:

  • ממשלת האחדות של שמיר (23) נפלה בעקבות "התרגיל המסריח" ופרישת חברי המערך ב-15.3.90.  עם זאת המקורות טוענים שדווקא יוסי ביילין נשאר לכהן כסגן שר האוצר עד סיום כהונת הממשלה ב-11.6.90.  אני מניח שזו טעות ושהוא פרש עם האחרים.
    [עדכון: בבירור איתו אישר שאכן זו טעות, והוסיף כי על פי חוק יסוד הממשלה סגן שר מסיים את תפקידו עם התפטרות השר שהוא משמש כסגנו. אז תיקנתי את הכתוב בוויקיפדיה, אבל אתר הכנסת נשאר בטעותו.]
  • בממשלת נתניהו הראשונה (27) סילבן שלום כיהן כסגן שר הבטחון, ולאחר מכן מונה לשר המדע והטכנולוגיה.  אבל לא מצויין שהמינוי כסגן שר הבטחון נפסק.  אני הנחתי שהמינוי הכפול כשר וסגן שר אינו סביר, ושהמינוי לסגן שר הבטחון אכן הופסק.
    [עדכון: לאחר בירור קיבלתי אישור מלשכתו שאכן כך היה.]
  • בממשלת ברק (28) חיים רמון היה שר במשרד ראש הממשלה, ומונה לאחר מכן גם לשר הפנים.  עם מינוי זה הפסקתי לספור אותו כשר בלי תיק.

לגבי משרדי הממשלה, הנחתי המשכיות גם כאשר לא היה שר ממונה על משרד מסויים והמקורות לא ציינו במפורש שהוא היה מופקד בידי ראש הממשלה.

שבר בשמאל

עם התקרב הבחירות שומעים דיבורים על אחוז המצביעים היורד. אבל שווה להסתכל על הנתונים בגרף, לא בטבלה ובלי מלל מיותר:

vote

אז כן, עד בחירות 1999 היתה ירידה הדרגתית קלה ביותר באחוז ההצבעה, אבל בלי שום תנודות דרמטיות.  לא מלחמת יום כיפור, לא מלחמת לבנון, לא רצח רבין, כלום לא השפיע בצורה רצינית.

עד ההתמודדות בין ברק לשרון בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001.  בחירות שהורידו את אחוז ההצבעה מאיזור ה-79% לפניהן לאיזור ה-65% אחריהן — ירידה של 14% במכה.  סדר גודל של 20 מנדטים שהחליטו לא להשתתף במשחק יותר, ומתמידים בהחלטה הזו כבר ארבע מערכות בחירות.  האם זה שבר בדמוקרטיה הישראלית?

התיאוריות העיקריות למה שקרה ב-2001 הן

  • כיוון שהבחירות היו לראשות הממשלה בלבד (ללא השפעה על יצוג מפלגות שונות בכנסת), והסקרים הראו יתרון מוחץ לשרון, היה חוסר עניין בבחירות.  הסבר זה אינו סביר בהנתן שהירידה באחוז המצביעים נשמרה גם בבחירות נוספות שהיו מאז.
  • המנעות מסיבית מהצבעה של ערביי ישראל כתגובה על אירועי אוקטובר 2000.  הסבר זה מסביר חלק קטן בלבד מהירידה, כי המפלגות הערביות קיבלו 10 מנדטים בבחירות 1999 ו-8 מנדטים ב-2003 — ירידה של 2 מנדטים בלבד.
  • שבר בגוש השמאל, כתוצאה מכישלון שיחות קמפ דיויד ופריצת האינתיפדה השניה.  הסבר זה נראה סביר עבור חלק גדול מהירידה, לאור ההבדלים בין הגדלים היחסיים של הגושים בין בחירות 1999 ו-2003.

כדי לבסס זאת צריך להסתכל במספר המצביעים למפלגות בגושים השונים, תוך התחשבות בגידול אוכלוסיה של כ-9% בין 1999 ל-2003 (בהנחה שהגידול באוכלוסיה מתחלק בין המפלגות באותן פרופורציות).  התוצאות מסוכמות בטבלה הבאה (כל המספרים הם באלפים):

מפלגה קולות 1999 +9% קולות 2003 הפרש גוש
מערך 670 730 455 275- 348-
מר"צ 254 277 164 113-
עם אחד 64 70 87 17+
מרכז 166 181 387 23+
שינוי 168 183
ליכוד 468 510 925 415+ 24+
ישראל ביתנו 86 94 174 40-
איחוד לאומי 110 120
ישראל בעליה 172 188 68 119-
ש"ס 431 470 259 211-
מפד"ל 140 153 132 21-

המסקנה: העליה הדרמטית בכוחו של הליכוד מוסברת כמעט לחלוטין על ידי מעברי מצביעים בין מפלגות הגוש ועל ידי גידול האוכלוסיה. לעומת זאת מצביעי המערך ומר"צ החסרים עברו רק באופן חלקי ביותר למפלגות אחרות, ורובם המכריע ככל הנראה פשוט הפסיקו להצביע.

עדכון: בבחירות 2013 נרשמה עליה קלה, אבל עדיין לא משהו שאפילו מתקרב לחזרה למה שהיה לפני 2001.

מקורות

אחוזי ההצבעה הם מאתר הכנסת, בעיקר מהדף על אחוזי הצבעה היסטוריים.

למרבה הצער יש חוסר התאמה בין דף זה ודפים אחרים בנוגע לשנים האחרונות, ואין בו את הבחירות האחרונות. לפיכך הנתון עבור שלושת מערכות הבחירות האחרונות חושב ישירות מתוך נתוני בעלי זכות ההצבעה והמצביעים בפועל כפי שהם מופיעים במסמכי הסיכום המפורטים של הבחירות וחלוקת המנדטים (למשל עבור בחירות 2009).

הנתונים אודות מספר הקולות שניתנו למפלגות השונות בבחירות הם מויקיפדיה.

ההערכה של גידול אוכלוסיה של 9% מתבסס על הנתונים מפוסט קודם, ובעקיפין על נתוני אוכלוסיה של הלמ"ס.

קישורים

המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם מחקר אודות השתתפות בבחירות והירידה בשיעור ההצבעה בישראל בשנת 2008, הכולל תוצאות סקר בחירות המראה גם הוא שמי שלא משתתפים בבחירות משוייכים באופן מוטה למעמד הבינוני (68%), חילוניים (54%), צעירים (48% בני 35 ומטה), ומרכז המפה הפוליטית (38%).  אבל הסיבה העיקרית היא חוסר אמון בכנסת (81%) ובמפלגות (93%).

הגודל לא קובע

ועוד בנושא גדילה — והפעם על גודלה של הממשלה.  מין המפורסמות הוא שראש הממשלה נתניהו מחזיק בדעה שעל הממשלה להיות קטנה. באותה מידה מין המפורסמות הוא שהממשלה הנוכחית היא הגדולה בממשלות ישראל.  עד כמה?  נצלול ישר לנתונים:

ראשית מעניין לציין את חוסר ההתאמה בין מספר השרים למספר המשרדים.  ברוב שנות המדינה היו יותר שרים ממשרדים שבהם ניתן להעסיק אותם, וכך קרה שכמה נשארו ללא תיק (וזאת מבלי להכנס לדיון על נחיצותם ומשמעותם של מיני תיקים שהומצאו לצורך השעה).  מאידך היו גם מקרים בהם שרים נאלצו לשאת בעול של יותר מתיק אחד.

אשר לגודל הממשלה, ממשלת נתניהו השניה היא אכן גדולה באופן ניכר מהממשלות שקדמו לה — הן מבחינת מספר השרים והן מבחינת מספר המשרדים.  גם מספר סגני ומשני ומממלאי מקום ראש הממשלה הגיע לשיא מרשים.  הפרמטר היחיד שבו הממשלה הזו אינה מחזיקה בשיא הוא מספר סגני השרים.  מעניין גם לראות את הקפיצות במספר השרים לצורך הקמת ממשלות אחדות הנשענות על קואליציות רחבות.  אלא שלממשלה הנוכחית לא עומד תרוץ זה.

מקורות

הנתונים מתבססים על אתר הכנסת בהסתייגויות הבאות:

  • מספר השרים בממשלה כולל גם את ראש הממשלה, בין אם החזיק בתיק כלשהו ובין אם לאו.
  • ברוב המקרים הגרף מציג את גודלה של כל ממשלה על ידי מספר שרים "מייצג", בלי לעקוב אחרי כל הפלקטואציות של הוספות ועזיבות שרים.
  • הגרף של סגני ראש הממשלה כולל גם משנים לראש הממשלה וממלאי מקום לראש הממשלה.
%d בלוגרים אהבו את זה: