ארכיון קטגוריה: פוליטי

היה מפכ"ל?

[טור שהופיע היום בבלוג בדה-מרקר]

מחאת יוצאי אתיופיה אחרי הריגתו של סלומון טקה מילאה את ערוצי הטלוויזיה אתמול בתמונות שאנחנו רגילים לראות בחדשות של ארצות אחרות – הפגנות אלימות עם הבערת צמיגים בכבישים ראשיים וכאוס בכל רחבי המדינה.  מפקד משטרת זבולון, שאצלו התחיל הבלאגן, הפעיל כוחות יס"מ ורימוני הלם.  משטרת תל-אביב החליטה להכיל את ההפגנות ולנסות להימנע מעימותים.

וממי לא שמענו כלום?  מהמפכ"ל.  אולי כי אין מפכ"ל.

וזו לא הפעם הראשונה.  למי שלא זוכר, כהונתו של מפכ"ל המשטרה הקודם קודם יוחנן דנינו הסתיימה ב-30.6.2015.  מחליפו רוני אלשיך נכנס לתפקיד רק ב-3.12.2015, חמישה חודשים מאוחר יותר.  כשאלשיך פרש אחרי 3 שנים ב-3.12.2018 עדיין לא מונה לו מחליף.  זה המצב כבר 7 חודשים, ובגלל ממשלת המעבר הוא ישאר כך עוד כמה חודשים לפחות.  בשני המקרים סיום הכהונה היה ידוע מראש, והיה מספיק זמן לחפש ולמנות מחליף.  אבל זה לא נעשה.  יוסי לוי, יועץ התקשורת לשעבר של נתניהו, בראיון לרותם שטרקמן, כינה את זה תרגיל גאוני: "אין מפכ"ל משטרה. יש ממלא מקום. מי שרוצה להתמנות יודע מי ממנה, אז לא צריך להיות גאון כדי להבין איך להתנהג."

תפקיד מפכ"ל המשטרה לא לבד.  כפי שהתרשים הבא מראה, בעשרת השנים שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה מגוון תפקידים בכירים נשארו בידי ממלאי מקום לתקופות של בין כמה חודשים ליותר משנה.  ואלה לא סתם תפקידים – אלה תפקידים שחשובים לצורך תפקוד מלא ויעיל של המדינה.

appoint

נגיד בנק ישראל סטנלי פישר סיים את תפקידו ב-30.6.2013.  מחליפתו קרנית פלוג נכנסה לתפקיד באופן רשמי רק ב-13.11.2013 – לפני כן הייתה במעמד של ממלאת מקום במשך ארבעה וחצי חודשים.  וגם כשהיא פרשה עדיין לא מונה לה מחליף, ואמיר ירון נכנס לתפקיד רק יותר מחודש מאוחר יותר.  למותר לציין שנגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי לממשלה, ואחראי על המדיניות המוניטרית (שערי הריבית), ניהול יתרות מטבע חוץ, רישוי בנקים, ועוד.  זהו התפקיד הכלכלי העצמאי הבכיר ביותר.  כנראה שיש מי שלא חשוב לו שהוא באמת יהיה עצמאי.

זוכרים את הריכוזיות במשק, עם הטייקונים, הפירמידות, והתספורות? זוכרים את המחיר הגבוה שחברת החשמל משלמת למונופול הגז?  ראש רשות ההגבלים העסקיים דיויד גילה וראשת רשות החשמל אורית פרקש הכהן שניהם פרשו או הופרשו מתפקידם בהקשר של התנגדותם למתווה הגז.  במילים אחרות, הם ביצעו את התפקיד שאליו מונו.  הפרישה שלהם לא הייתה מתוכננת מראש, אבל עדיין היה זמן למצוא מחליף לפני שהיא נכנסה לתוקף.  זה לא נעשה.  כנראה שיש מי שלא באמת חשוב לו שיהיו רגולטורים אפקטיביים.

מודאגים מאיסוף מידע אישי עליכם ומפגיעה בפרטיות? מודאגים מדליפת מידע ממאגרי נתונים? בשביל זה הקימו את הרשות להגנת הפרטיות.  אבל מאז ינואר אין לה מנהל.  שהפקידים יסתדרו לבד.  זו לא הפעם הראשונה: מאוגוסט 2012 עד אוקטובר 2013 גם לא היה מנהל (אם כי בחלק מהתקופה היה "מינוי בפועל").  אנחנו מעצמת סייבר, אז בטח הכל יהיה בסדר.

נתקעים בפקקים ומקטרים על התחבורה הציבורית שלא מתפקדת? תשמחו לשמוע שכבר בשנת 2007 ועדת סדן המליצה על הקמת רשות ארצית לתחבורה ציבורית, וצ'יק-צ'אק הקימו אותה בשנת 2013 (אחרי זירוז קטן מהמחאה החברתית וועדת טרכטנברג).  רק חבל שאחרי שראש הרשות הראשון סיים את תפקידו בסוף נובמבר 2017, לקח יותר משנה – עד ינואר 2019 – למנות לו מחליף.  כנראה היה מי שלא חשב שתחבורה ציבורית זה דחוף.

מינוי בכירים הוא לא עניין פשוט, וגם בעבר היו מקרים בודדים שבהם תפקיד נשאר לא מאויש כמה חודשים.  אבל אחד התפקידים של הממשלה הוא למנות אנשים ראויים לתפקידים שונים. זה חלק מניהול המדינה. מי שלא עושה את זה מועל בתפקידו.  אולי זה לא הנושא הבוער ביותר שעל הפרק, אבל אם אין מי שאחראים על ביצוע העבודה בתחומים שונים המדינה נפגעת.  במיוחד אם יש פתאום משבר כמו בימים האחרונים.  וגם זה משהו שראוי לשקול בבחירות הבאות.

מודעות פרסומת

עידכונים מהכנסת

הבחירות האחרונות מצדיקות עידכון של כמה גרפים שפורסמו פה בעבר.  המקורות כמו בפוסטים המקוריים (בקישורים).

  1. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת נפל בבחירות של 2001, וב-2015 נראה היה שהוא במגמת התאוששות. הבחירות האחרונות מראות שלא היא.
    vote
  2. המפלגות החרדיות הגדילו את כוחן יחסית לכנסת הקודמת. אבל כלל המפלגות הדתיות ביחד קיבלו בדיוק אותו מספר כסאות. זה כמובן מושפע מכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה הפעם, ושיחד לא עברה את אחוז החסימה בפעם שעברה.
    haredi-mk
  3. מספר חברי הכנסת הערבים ירד באופן משמעותי יחסית לשיא שנרשם בכנסת הקודמת. יש להניח שזה קשור לאחוז ההצבעה הנמוך במגזר.
    arab-mk
  4. עכשיו זה רשמי וסופי: בכנסת ה-20 היו בהפרש ניכר הכי הרבה הצעות חוק, שאין בינן לבין חוקים ולא כלום.
    prop-law
  5. לכאורה לא קשור אבל לדעתי בעצם מאוד קשור: החשיפה לעיתונות ממשיכה במסלול התרסקות. בשנתיים הקודמות זה היה רק ישראל היום וידיעות; עכשיו זה כל העיתונים בלי יוצא מהכלל.
    exp-tot

 

מנדטים, אחוזי הצבעה, וספקולציות

אחת התוצאות בבחירות האחרונות הייתה אחוז ההצבעה הנמוך של הערבים — רק כ-50%.  נלוו לזה ספקולציות על איך הכל היה יכול להיות שונה אם הם היו טורחים לצאת להצביע.  אבל מה אם גם אחרים היו מצביעים יותר?  ומה בכלל היו אחוזי ההצבעה של תומכי המפלגות השונות?

תשובות לשאלות האלה אפשר לקבל על ידי הניתוח הבא.

אבל ראשית צריך להבהיר על מה מדברים.  כשאחוז ההצבעה של מגזר מסוים משתנה, גם מספר הקולות הכולל משתנה, ואיתו הסף של אחוז החסימה והמודד של מספר הקולות הנחוץ לכל מנדט.  אז שימוש יצירתי בספקולציות על הבדלים בין המגזרים מאפשר כל תוצאה שתרצו.  כדי להמנע מזה, אני מתמקד בתרחיש מוגדר היטב: מה היה קורה אם כולם היו מצביעים — כל בעלי זכות הבחירה מכל המגזרים.  זה תרחיש מעניין כי הוא מתיימר לשקף את מה שהציבור כולו באמת רוצה, תוך נטרול אפקטים של עצלות וציניות (אבל עדיין כפוף ל"הצבעה אסטרטגית").  ובעצם זו גם התוצאה שתתקבל עבור כל מקרה שבו אחוז ההצבעה של תומכי כל המפלגות הוא זהה.

בעלי זכות הבחירה מתחלקים לאלה שהצביעו ואלה שלא הצביעו.  כדי לברר מה היה קורה אם כולם היו מצביעים צריך לשערך את דגם ההצבעה של מי שלא הצביעו.  אם לא יודעים עליהם כלום, המודל הסביר ביותר הוא שהם היו מצביעים כמו האחרים.  הפעלת מודל כזה באופן גלובאלי יגדיל את מספר הקולות לכל מפלגה, אבל יחסי הכוחות ישארו בדיוק אותו הדבר.  שום דבר לא ישתנה בתוצאות.

אבל בעצם אנחנו כן יודעים עליהם משהו.  אנחנו יודעים איפה הם מצביעים. ואפשר לנצל את זה.  (אנחנו לא יודעים את זה עבור קולות החיילים — ראו הערה בסוף)

הטריק הוא להפעיל את מודל שימור דגם ההצבעה ברמת הקלפי הבודדת במקום ברמה הארצית.  ידוע וברור שדגם ההצבעה בערים שונות הוא שונה.  למשל בערים חרדיות ההצבעה נוטה באופן גורף למפלגות החרדיות, בערים הערביות למפלגות הערביות, בתל-אביב לשמאל ובירושלים לימין.  אותה תופעה קורה גם בקלפיות, כי לא רק לערים אלא גם לעיירות, שכונות, ומושבים יש מאפיינים שונים.  אז מה שאני עושה הוא להניח שמי שלא הצביעו בקלפי מסוים היו מצביעים כמו האחרים באותה הקלפי.  למשל בקלפי עם 55% הצבעה שמהם 80% הצביעו לרשימות ערביות, אני מניח שגם 80% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים למפלגות ערביות.  בקלפי עם 70% הצבעה שמתוכם 33% הצביעו מרצ אני מניח שגם 33% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים מרצ.  וכך הלאה.  כיוון שבקלפיות שונות יש אחוזי הצבעה שונים, שערוך מקומי כזה כן משנה את התוצאות הכלליות.

מבחינה מתמטית החישוב הוא פשוט.  נסמן את מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי ב-r, ואת מספר הבוחרים בפועל ב-v.  שיעור ההצבעה בקלפי הוא v/r.  ההופכי שלו, כלומר r/v, הוא הגורם שבו צריך להכפיל את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה.  כדי לקבל את התוצאות הכלליות, מסכמים את המספרים המתוקנים האלה מכל הקלפיות.

עכשיו יש לי את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה בפועל, ושיערוך של מספר הקולות שהיא הייתה מקבלת אם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים.  השיערוך הזה הוא סך התומכים במפלגה.  על ידי חלוקת המצביעים בפועל בתומכים אפשר להעריך את אחוז ההצבעה בין תומכי המפלגה הזו.  כשמחשבים את זה לכל המפלגות מקבלים את התמונה הבאה:

vote-pct

אז אכן אצל הערבים אחוז ההצבעה עמד על כ-50%. אצל ליברמן והמפלגות הקטנות שלא עברו את אחוז החסימה 60%. בשמאל מרכז באזור 71%.  אחוז ההצבעה בימין הקיצוני היה הגבוה ביותר, ועמד על 76%.  בניגוד לתדמית, אצל החרדים הוא היה נמוך יותר.

ואיך השיערוך הזה מתרגם למנדטים?  זה מחייב לעבור את כל התהליך של חישוב אחוז החסימה, המודד, חלוקה ראשונית, וחלוקת המנדטים הנותרים לפי נוסחת חוק באדר-עופר.  קצת מייגע אבל לא נורא.  התוצאה הסופית היא שאין כמעט שום השפעה, בטח ברמת הגושים.  כך זה נראה:

results-cmp-heb

  • אותן מפלגות עוברות את אחוז החסימה ואותן מפלגות לא עוברות. אבל הפערים משתנים: הימין החדש (שאחוז ההצבעה אליו היה גבוה) מתרחק באופן משמעותי מסף אחוז החסימה, ואיחוד הימין רק טיפה מעליו.
  • ההבדל העיקרי הוא כצפוי אצל הערבים: עולים מ-10 ל-14 מנדטים. זה עדיין פחות מחלקם באוכלוסייה, כי חלקם הצביעו למפלגות אחרות.
  • 3 מתוכם באים על חשבון כחול-לבן. אחוז ההצבעה לכחול לבן היה מעל הממוצע, אז אם מניחים שכולם מצביעים הם מפסידים ומי שהיה מתחת לממוצע מרוויח.
  • עוד שינוי בתוך גוש השמאל הוא מעבר של מנדט אחד מהעבודה למרצ.
  • בין הגושים יש רק מעבר של מנדט אחד מהימין-חרדים לשמאל-מרכז-ערבים. 64-56 במקום 65-55.
  • בימין יש גם מעבר של מנדט אחד מאיחוד הימין ליברמן.
  • החרדים (יהדות התורה) מפסידים מנדט אחד. אבל עדיין זה יותר מחלקם באוכלוסייה, במיוחד אם מתחשבים במבנה הגילים המוטה שלהם (יש המון ילדים, אז חלקם באוכלוסיית בני 18 ומעלה קטן מחלקם באוכלוסייה כולה).

השורה התחתונה: תוצאות הבחירות כנראה משקפות במידה סבירה (בהסתייגויות שהימין איבד יותר בגלל אחוז החסימה, ושמה שהן משקפות זה את התוצאה של שטיפת מוח, הסתה, התייחסות כללית לבחירות כאל תכנית ריאליטי, ו"שיקולים אסטרטגיים", ולא העדפות אידאולוגיות). הישועה לא תבוא מאיחודים למיניהם בתוך הגוש או מהערבים.

מקורות ופרטים

תוצאות הבחירות ברמת הקלפי מקובץ csv (אקסל) מאתר ועדת הבחירות.

תיאור חישוב המנדטים על כל שלביו מדוח באתר ועדת הבחירות.  אני שחזרתי את התהליך עבור המספרים המעודכנים.  הנה אקסל שמטפל בשלב הראשון של החישוב.  את תיקוני באדר-עופר עשיתי ידנית.

הבעיה עם כל הניתוח הזה היא ההנחה הבסיסית שדגם ההצבעה של מי שלא מצביע זהה לזה של מי שכן מצביע.  אם יש קשר בין נטיה פוליטית לבין ההחלטה לא להצביע ההנחה הזו שגויה, ואז התוצאות לא נכונות.  אבל בהיעדר נתונים אחרים זו נראית לי ההנחה הסבירה ביותר.

מקרה קונקרטי בעייתי הוא קולות החיילים. חיילים רשומים להצביע בקלפיות לפי מקום מגוריהם, אבל מצביעים בקלפיות ניידות בצבא.  לקלפיות האלה אין שיוך של בעלי זכות בחירה, ואי אפשר לדעת לאיזו קלפי רגילה הם שייכים.  אז בניתוח אני מתעלם מקלפיות החיילים, וכולל אותם בין הלא מצביעים בקלפיות הבית שלהם.  יש להניח שזה מכניס טעות, כי חיילים הם קבוצה מאובחנת שסביר שדגם ההצבעה שלה שונה לפחות במידת מה מזה של שאר התושבים באזור.

בחירות שיא

הצלחתו של נתניהו, כשלונו של גנץ, וההתמוטטות של השמאל הם כמובן הכותרות הגדולות של הבחירות האחרונות.  אבל הבחירות האלה גם שברו שני שיאים "טכניים": בקולות הפסולים ובקולות המבוזבזים.  בשני המקרים מדובר במגמות שנמשכות כבר כעשרים שנה.

הנה הנתונים.

waste

נתחיל עם הקולות הפסולים.  שיעור הקולות הפסולים נמצא בירידה רציפה מאז הבחירות של 1996.  הפעם הוא היה רק 0.71%, משמעותית פחות מהשיא הקודם של 0.80% בשנת 1992.  באופן כללי בכל הבחירות בין 1981-1992 היה אחוז נמוך במיוחד של הצבעות פסולות, מה שניתן לפרשן כתוצאה של מאבק אמיתי בין הגושים הגדולים והקטנת מספר הצבעות המחאה.  הפעם זה עוד יותר נמוך.  אחת המשמעויות היא שכנראה שיעור הטעויות בהצבעות הוא לא יותר מכ-0.7%, וכל מה שמעל זה הוא בטוח הצבעת מחאה.

מצד שני, שיעור הקולות המבוזבזים נמצא במגמת עלייה, אם כי בזיגזגים פרועים.  בבחירות האלה היו הכי הרבה מפלגות, וגם הכי הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.  בסך הכל 366,236 קולות שהם 8.44% מהקולות הכשרים הלכו לאיבוד.  אבל החלוקה לא אחידה: היו 3 מפלגות משמעותיות (הימין החדש, זהות, וגשר), ועוד סדרה ארוכה של מפלגות זניחות לחלוטין.  הפער בין גשר (74,701) לבין המפלגה הבאה אחריה (בטחון חברתי, עם 4,618 קולות) הוא יותר מסדר גודל.

אם מחברים את הכל ביחד, בדיוק 397,000 קולות שהם 9.15% מהמצביעים לא מקבלים ייצוג בכנסת (שווה ערך ל-11 מנדטים).  גם זה שיא.

מקורות

הנתונים הקדומים יותר מסיכום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז 1999 מאתר הכנסת ומוועדת הבחירות המרכזית.

זרימת הקולות

[פוסט שעלה מוקדם יותר היום בבלוג האח בדה-מרקר]

הבחירות הנוכחיות מעניינות בין היתר בגלל ריבוי התהפוכות בנוף המפלגתי – מצד אחד מפלגות שמתפצלות, ומצד שני מפלגות חדשות שמנסות לפתות מי שבעבר בחרו מפלגות אחרות.  בסקרים מנסים לנחש מה יהיו התוצאות הסופיות.  אותי יותר מעניין להסתכל אחורה ולראות איך דגמי הצבעה משתנים.  למשל, האם כחול לבן מצליחה לקחת קולות מהימין, או שהיא רק שותה אותם מהעבודה?  על זה כרגיל לא מספקים נתונים.

אבל בשבוע שעבר פורסם הסקר השקוף.  "שקוף" הוא גוף תקשורת ציבורי במימון המונים שהוקם ביוזמת העיתונאי תומר אביטל.  את הסקר ערכו חגי אלקיים שלם ויונתן לזר-תלם.  ומה שמיוחד בו הוא שכל הנתונים פתוחים לציבור, ושהם מסבירים את התהליך מאיסוף הנתונים דרך העיבוד שלהם ועד התוצאות.  מומלץ לקרוא וללמוד על איך סקרים עובדים מבפנים.

למזלי, בשאלות הסקר נכללה לא רק השאלה לאיזו מפלגה את/ה מתכוון להצביע, אלא גם למי הצבעת בבחירות הקודמות.  זה מאפשר לעקוב אחרי מעברים מתמיכה במפלגה אחת לתמיכה במפלגה אחרת.  וזה גם מספק במה להראות איך אפשר להציג את כל המעברים האלה ביחד במבט אחד.

הגרף הנבחר נקרא דיאגרמת Sankey.  זו מעין דיאגרמת זרימה.  המלבנים בצד ימין מייצגים קבוצות בוחרים שתמכו במפלגות השונות בבחירות הקודמות.  הגובה של כל מלבן מייצג את מספר הבוחרים במדגם שאמרו שבחרו במפלגה הזו.  בנוסף יש מלבן שמייצג את אלה שהם בוחרים חדשים ולא בחרו בבחירות הקודמות.  באופן דומה, המלבנים משמאל מייצגים קבוצות של בוחרים שאמרו שיצביעו למפלגות השונות בבחירות הנוכחיות.  הסרטים מימין לשמאל מייצגים מעבר ממפלגה למפלגה (או התמדה ובחירה חוזרת באותה מפלגה).  הם צבועים לפי הבחירה הנוכחית, מה שמאפשר לראות איך הבוחרים בבחירות הקודמות התפזרו בין המפלגות בבחירות האלה.  בכוונה לא ניסיתי לנחש מה המתלבטים יבחרו, כמו שעושים בניתוח רגיל של סקרים, אלא השארתי אותם בתור מתלבטים.  זה מאפשר לראות מאיפה המתלבטים באים.

shakuf-sankey-heb

אז מה אפשר לראות כאן?

  • המפלגה המסקרנת ביותר היא כחול-לבן. מסתבר שכחול-לבן מקבלת בערך חצי מהקולות שלה מיש עתיד ומהמחנה הציוני.  אבל בנוסף היא מקבלת לא מעט קולות מהליכוד, מכולנו, וממצביעים חדשים.
  • רק שני שליש בערך ממצביעי יש עתיד עברו ישירות לכחול-לבן. האחרים מתלבטים או עברו למפלגות אחרות.
  • מצביעים חדשים מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: לימין, לליכוד, לכחול-לבן, ולמתלבטים. מעטים הולכים לשמאל.
  • יש הרבה מתלבטים (הנתונים נאספו בין 27-31.3), וביחד הם יכלו להיות המפלגה השלישית בגודלה. כמעט כל המתלבטים באים משורות הקואליציה – בשמאל אין כמעט בכלל. בנוסף יש הרבה מתלבטים בין מצביעי המפלגות שנכשלו בבחירות הקודמות.
  • בוחרי הבית היהודי מתפצלים בין איחוד הימין, הימין החדש, וזהות. איחוד הימין מקבל גם את בוחרי יחד מהבחירות הקודמות.  בימין החדש וזהות מקבלים הרבה בוחרים ממפלגות אחרות וגם בוחרים חדשים.
  • כצפוי, הבחירה ביהדות התורה די יציבה. בש"ס פחות, והיא מאבדת יותר בוחרים משהיא מקבלת.
  • מצביעי כולנו מתפזרים לכל רוח. מצד שני כולנו וגשר אוספות מצביעים מכל הקשת הפוליטית, אבל במספרים די קטנים.
  • המחנה הציוני מאבד יותר מחצי מבוחריו לכחול-לבן, אבל מפלגת העבודה גם מקבלת בוחרים ממגוון מקורות.
  • מצביעי הרשימה המשותפת ממשיכים ברובם לחד"ש תע"ל. מצד שני יש כמה שמרחיקים לכת עד כדי הצבעה לש"ס, ויש כמה מצביעי ש"ס ויחד שעוברים לחד"ש תע"ל. לך תבין.

כל זה מעניין, אבל צריך להיות מודע לכך שזה לא מדויק ולא ודאי.  הסקר לא מספיק גדול בשביל פירוט כזה, וגם לא לגמרי מייצג.  עורכי הסקר מסבירים את הבעיות יחד עם הצגת התוצאות שלהם.  למי שמתעניין, העיבודים שאני הפעלתי הם (1) תיקון המגדם לפי קבוצות אוכלוסייה, ו-(2) מתן משקל נמוך יותר לנסקרים שאמרו שהם לא בטוחים שיצביעו.  בשני המקרים אלה אותם תיקונים שעורכי הסקר ביצעו גם.

מקורות

לזר-תלם, יונתן ואלקיים שלם, חגי (2019). הסקר השקוף [קובץ נתונים ומדריך קידוד]. זמין בגרסה אינטרנטית: http://bit.ly/transpolldata

סקרים

אני לא אוהב סקרים, ובפרט לא סקרי בחירות.  ראשית, הם חלק משמעותי מהפיכת כל נושא הבחירות לתכנית ריאליטי, וזה נושא חשוב מדי להתייחס אליו כך. ושנית, הם פשוט לא אמינים מספיק, ובכל זאת משפיעים הרבה יותר ממה שראוי. אבל לאור המצב הנוכחי רציתי לראות מה בכל זאת ניתן לומר על הסיכוי של גנץ להחליף את נתניהו.

הגרף פשוט למדי. הוא מראה את המנדטים הצפויים לכחול-לבן (גנץ) ולליכוד (נתניהו) בכל הסקרים של החודש האחרון. בנוסף יש סיכום של "גוש הימין" (כל מפלגות הימין והחרדים, בתוספת ישראל ביתנו, כולנו, וגשר) ושל "גוש המרכז-שמאל" (כחול-לבן, העבודה, מרצ, והמפלגות הערביות). החלוקה הזו מתעלמת מהמאפיינים הימניים של כחול-לבן, ומקבלת את המיצוב שלה בתור "מרכז".

LR-time-heb

לגבי המפלגות, אפילו הגדולות, יש הרבה רעש. פחות או יותר כל התוצאות הן בתחום השגיאה הסטטיסטית. לפעמים נראה שהליכוד מוביל, ולפעמים שכחול-לבן, אבל אין לזה שום משמעות. וגם אין שום מגמה קונסיסטנטית לאורך זמן.

לגבי גושים גם אין מגמה. אבל כן יש הסכמה גורפת של כל הסקרים. בלי יוצא מן הכלל, הקו של 60 מנדטים הוא קו מפריד. גוש הימין לא קיבל פחות מ-61 באף סקר, ולרוב מקבל 64-65. גוש המרכז-שמאל לא קיבל מעל 59 באף סקר, ולרוב מקבל 55-56.  אז נכון שעדיין יש מרווח טעות גדול, ועדיין סקרים הם לא מהיימנים, והרבה יכול לקרות בימים האחרונים, אבל בכל זאת זה נראה מדאיג לגבי האפשרות שגנץ יקים ממשלה.

מעבר לכך, זה מצביע על מה מפלגת כחול-לבן השיגה ומה לא. הם לא הצליחו להעביר קולות מגוש הימין למרכז. הם הצליחו בגדול להעביר קולות מהשמאל למרכז-ימין. במקביל נראה שאין עלייה באחוז ההצבעה, שהוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר של השמאל מאז תחילת שנות ה-2000.

מקורות

ריכוז תוצאות הסקרים באתר "הארץ".

מורשת נתניהו

שוב בחירות, וזה זמן טוב לבדוק מה נתניהו עשה כאן.  אבל הוא איתנו כבר המון זמן, אז שווה להסתכל על כל פועלו ב-10 השנים מאז חזר לכס ראש הממשלה, ואפילו לפני זה.  בגלל הדומיננטיות של נתניהו ב-25 השנים האחרונות, הצטבר לי המון חומר עליו, אז זה יהיה ארוך.  מאוד ארוך.  סורי.  ראשי הפרקים יהיו:

  • נושאים כלכליים-חברתיים — בעיקר הקיצוץ המתמשך בתקציב, ושלושת האירועים הכלכליים המשמעותיים ביותר שנתניהו קשור אליהם בקשר הדוק: המעבר לפנסיה צוברת המושקעת בשוק ההון, חתימת מתווה הגז, ומשבר הדיור.
  • נושאים מדיניים-ביטחוניים — המצב הביטחוני ואיום הטרור, והמצב המדיני הבינלאומי.
  • פגיעה בדמוקרטיה — השימוש בחוק ההסדרים להעברת רפורמות ועקיפת הכנסת, הסתה ודירדור הממלכתיות.

הדגש הוא על נתונים קונקרטיים ומה שקרה בשטח, אבל פה ושם תהיה גלישה גם להבחנות ודעות שאי אפשר לבסס ישירות.  בכל מקרה, אף מילה על שחיתות וחקירות.  זה חשוב, אבל על זה כולם מדברים.  המטרה שלי היא להראות את הדברים שפחות מדברים עליהם.  והם מספיקים כדי לראות שנתניהו היה ראש ממשלה לא משהו, בלשון המעטה, אפילו בלי השחיתות.

הקליקו על הגרפים כדי להגיע לפרטים נוספים בפוסט המקורי בכל נושא, ובפרט למקורות לנתונים.

נושאים כלכליים-חברתיים

נתחיל כאמור בנושאים בעלי הקשר כלכלי.  האמת, רוב האנשים לא מתעניינים בזה יותר מדי.  ובפרט הם לא מצביעים לפי זה.  חבל.  לנושאים כלכליים יש מטבע הדברים השפעה עצומה על חיי היומיום.  בנוסף יש להם גם השפעה עצומה על הביטחון, כי כלכלה פורחת מספקת משאבים לביטחון.

מה שמאפיין את ההתנהלות הכלכלית של נתניהו הוא נסיגה מאחריות של הממשלה.  נתניהו נמנה עם אלה המאמינים שהממשלה צריכה להיות קטנה ככל האפשר, ושהצורה הטובה ביותר לנהל את הכלכלה היא לא לנהל אותה אלא לתת לכוחות השוק לפעול.  זה בא לידי ביטוי בסיסמה על האיש הרזה (המגזר העסקי היצרני) שנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי המנופח והבזבזני).  נתניהו בא להפוך את המצב הזה.  אבל כפי שנראה בנתונים, יש הרבה מקרים שזה מוביל לכשל שוק: כוחות השוק מושכים לכיוונים שטובים עבורם, והתוצאה היא לא באמת טובה לציבור.

המורשת של נתניהו בהיבט הכלכלי אינה מוגבלת לתקופתו כראש ממשלה – עיקרה מבוסס דווקא על השנתיים שבהן כיהן כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. דיווח ממקור ראשון על השקפתו ופועלו בתקופה זו ניתן על ידי ראש אגף התקציבים באוצר באותן שנים, אורי יוגב. בראיון לרגל פרישתו מספר יוגב בגאווה על הישגיהם המשותפים:

"הבעיה הכי קשה בתקציב כל שנה היא הטייס האוטומטי. אותו רכיב של גידול אוטומטי בתקציב משנה לשנה בגלל הצמדות וגידול של האוכלוסייה. עיקרנו את זה מהשורש. עברנו לתקציב נומינלי, שאין בו יותר הצמדות למדד. שינינו את שיטת ההצמדה של הקצבאות למדד במקום לשכר הממוצע. הורדנו את קצבאות הילדים לאורך שנים, העברנו את עובדי המדינה – לרבות מערכת הביטחון – מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, דבר שיקטין לנו לאורך שנים את ההפרשות לפנסיה. העלנו את גיל הפרישה. ביטלנו את הגידול הטבעי במערכת החינוך ובמשרד הבריאות. קיצצנו בעובדי המגזר הציבורי. כל הדברים האלה עצרו למעשה את הגידול בטייס האוטומטי, ולכן גם יהיה קל ליישם את המעבר לחוק ההוצאה הפוחתת המגביל אותנו לגידול של 1% בלבד בהוצאה כל שנה."

ועכשיו התרגום לעברית.  יש שתי מערכות שיקולים שעליהן אפשר לבסס משנה כלכלית.  הגישה הניאוליברלית של נתניהו ויוגב מקדשת את השיפור של מדדים מקרו-כלכליים – דברים כמו אינפלציה, אבטלה, גירעון, חוב, צמיחה, ופריון.  הגישה הסוציאליסטית המתחרה, שמיוצגת למשל על ידי שלי יחימוביץ', מקדשת את רווחת האזרחים – דברים כמו שכר הוגן, פנסיה מובטחת, ושירותי בריאות וחינוך.  הציטוט לעיל משקף את המתח בין שתי מערכות השיקולים האלה.  מה שיוגב אומר הוא שבהחלטה מודעת בחרו לא רק שלא לשפר את השירותים לציבור, אלא לפגוע בהם.  ההשקפה הייתה שהדבר הכי חשוב הוא להקטין את הגירעון.  ובשביל זה היו מוכנים להקריב את החינוך, הבריאות, והפנסיות.  כמה שנים מאוחר יותר, במחאה החברתית של 2011, אמרו על זה בצדק "זו לא טעות, זו מדיניות!"

קיצוץ התקציב

הגרף הבא מראה את ההצלחה של המדיניות הזו.  מה שרואים הוא ירידה מתמשכת של תקציב המדינה יחסית לתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), שנובעת מהפעלה של מדיניות ניאוליברלית מאז תכנית הייצוב הכלכלי של 1985.  נתניהו הוא התומך הנלהב ביותר של המדיניות הזו, ואכן הירידה החדה ביותר התרחשה כשהוא מונה להיות שר האוצר בשנת 2003.  התוצר הוא הצורה המקובלת למדוד את הגודל של כלכלת המדינה.  אין תשובה מוסכמת על השאלה מה הגודל ה"נכון" של תקציב הממשלה יחסית לתוצר.  מצד אחד, אם התוצר גדל, זה נותן לממשלה הזדמנות לעשות יותר – למשל להשקיע יותר בפיתוח תשתיות, מה שיאפשר לתוצר לגדול עוד יותר בהמשך.  מצד שני, לא רצוי שהממשלה תנסה לשלוט על הכל.  הקטנה של התקציב יחסית לתוצר הייתה נכונה בשנת 1985.  אבל רבים חושבים שכיום, כשהתקציב הוא רק כ-36% מהתוצר, הלכנו כבר רחוק מדי.  קרנית פלוג, למשל, נגידת בנק ישראל לשעבר, התבטאה כמה פעמים על כך שיש צורך בהגדלה דרמטית בהוצאות האזרחיות של הממשלה.

takziv-norm

המנגנון שעוזר לאוצר לקצץ בתקציב הוא כלל ההוצאה (מה שיוגב קורא "חוק ההוצאה הפוחתת").  כלל ההוצאה הוא אחד מכמה כללים פיסקאליים שהממשלה מקבלת על עצמה.  במילים פשוטות, הממשלה מתחייבת לא להגדיל את התקציב משנה לשנה יותר מבמידה מסוימת.  ההשפעה של כלל ההוצאה טמונה בחשש שאם הממשלה תחרוג מהמגבלה הזו זה מצביע על חוסר שליטה בהוצאות, וסיכון שבעתיד הממשלה לא תוכל להחזיר את החובות שלה.  סיכון כזה גורם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.  סוכני צמצום התקציב (האוצר ונתניהו) משתמשים באיום הזה כדי להצדיק צמצומים ולהתנגד לתוספות תקציביות, בלי קשר למהות של התוספות המוצעות.

אבל זה שקר. כלל ההוצאה הוא בסך הכל חוק.  וכמו כל חוק אחר ניתן לשנות אותו, ומסתבר שאכן משנים אותו כמעט כל שנה.  כשבאמת צריכים – כמו למשל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 – העלו את המגבלה באופן ניכר (ובמאמר מוסגר, בדיעבד אנחנו יודעים שהשמיים לא נפלו).  מה שמשעשע הוא שכשמעלים את המגבלה כמעט תמיד מבטיחים במקביל להוריד אותה בעתיד.  כך יצרו כלי נפלא.  מצד אחד, לכל דרישה תקציבית ניתן לסרב בגלל המגבלה התקציבית והסיכון אם מסגרת התקציב תיפרץ.  מצד שני ברגע האמת מעלים את מסגרת התקציב ומבטיחים לקצץ בעתיד, לא עכשיו.

כפי שניתן לראות בגרף, בממשלות של העשור האחרון כמעט לא היה יותר שינוי בתקציב הכולל יחסית לתמ"ג.  כן היו שינויים בהרכב התקציב.  מצד אחד יש ירידה יחסית בתקציב הביטחון.  מצד שני, מאז המחאה החברתית של 2011, דוקא יש עלייה בתקציבי החינוך, הבריאות, והרווחה.  יש פרשנים שרואים בזה סימן לכך שנתניהו איבד עניין בכלכלה, ולכן גם נתן לשותפים קואליציונים את משרד האוצר.  הנושא היחיד שבו הוא התערב באופן אישי היה מתווה הגז, כפי שנראה בהמשך.

העברות תקציביות

מעבר לתקציב כולו, בתקופת הימין בכלל ונתניהו בפרט יש גם כל מיני תופעות משונות שקורות בתקציב, שעניינן כנראה משחקים בהעברות כספים.  המקרה המדהים ביותר שנתקלתי בו הוא תקציב המשרד להגנת הסביבה.

הנורה האדומה נדלקה כשגיליתי שיש פער עצום בין התקציב של המשרד לביצוע התקציב בפועל.  כפי שניתן לראות בגרף התקציב המקורי כמו שהוא מאושר בכנסת בחוק התקציב לא השתנה כמעט מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל מאז תחילת רצף הממשלות של נתניהו בשנת 2009 יש עלייה דרמטית בתקציב המשרד המעודכן. המשמעות היא שבמהלך השנה מעבירים בוועדת הכספים של הכנסת עוד המון כסף למשרד להגנת הסביבה.  משנת 2016 התקציב המעודכן עובר את סף 2 מיליארד השקלים. למרבה הצער זה לא מלווה בביצוע: שוב מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש פער הולך וגדל בין התקציב המקורי לבין הביצוע, שהולך וקטן משנה לשנה. השיא היה בשנת 2015, שבה ביצוע התקציב היה 100- מיליון (במילים: מינוס מאה מיליון שקלים). כלומר באותה השנה המדינה לא השקיעה בהגנה על הסביבה, אלא הרוויחה מזה.

sviva

איך זה אפשרי בכלל?? כדי להבין את זה צריך להיכנס קצת לסעיפים של התקציב הזה. מסתבר שחלק משמעותי של תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא ניהול אוסף של קרנות ייעודיות, כמו הקרן לשמירת ניקיון. לקרנות האלה יש תקציב פנימי מאוזן — יש להן מקורות הכנסה, והן משתמשות בהכנסות האלה כדי לממן פעולות. לכן בתקציב המקורי הסך הכל שלהן הוא כרגיל 0.  ההכנסה העיקרית של הקרן לשמירת ניקיון באה לה מהיטל הטמנה, שהומצא בשנת 2007.  זה היטל שמוטל על כל טון של זבל או פסולת ש"מוטמן" במזבלות.  בנוסף, הממשלה נותנת לקרן הזו תוספות הולכות וגדלות שהגיעו לכדי 1.3 מיליארד שקלים בשנת 2016.  אבל הביצוע שלה עלוב, והיא לא מצליחה להוציא אפילו את מה שהיא מקבלת מהיטל ההטמנה, שלא לדבר על כל התוספות שמרעיפים עליה במהלך השנה.

אגב, השנה היחידה שבה היה היפוך מגמה והתחילו לנצל יותר טוב את התקציב הייתה כשאבי גבאי היה השר הממונה.  אבל אז הוא התפטר.

המעבר לפנסיה צוברת

אחת הרפורמות הדרמטיות ביותר שהועברו על ידי נתניהו (בחוק ההסדרים, עליו נדבר בהמשך) הייתה המעבר לפנסיה צוברת.  ההצדקה למעבר הזה הייתה הצורך להציל את קרנות הפנסיה מגירעונות אקטואריים — מצב שבו אין להן מספיק כסף כדי לשלם את הגמלאות שהן צריכות לשלם.  זה נכון, ומהבחינה הזו זה עבד, אבל יש לזה השלכות.  רק את חלקן כבר ראינו.

רוב בני האדם לא טובים בתכנון לטווח ארוך, וכתוצאה מלחצי הקיום נוטים שלא לחשוב על מה יהיה מצבם כשיזדקנו ולא יוכלו לעבוד יותר.  רמז: קצבת זקנה של הביטוח הלאומי כנראה לא תספיק.  לכן החוק המחייב הפרשה לפנסיה הוא חוק סוציאלי חשוב.  אבל הבטחת תשלומי הפנסיה בעתיד היא בעיה קשה.  הפתרון שהיה נהוג בעשורים הראשונים של המדינה התבסס בין היתר על אגרות חוב יעודיות של הממשלה, שהבטיחו לקרנות הפנסיה תשואה יפה.  במילים פשוטות, הכסף שנאסף על ידי קרנות הפנסיה בתקופת העבודה הופקד בידי הממשלה.  הממשלה יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, ובפרט לפתח את המשק.  אבל כשהעובדים מגיעים לגיל הפרישה, הממשלה צריכה להחזיר את הכסף עם ריבית.

כל עוד האוכלוסייה צעירה ויש הרבה עובדים ומעט פנסיונרים זה עובד יפה.  אבל כשהאוכלוסייה מזדקנת החזר כספי הפנסיה מטיל עול כבד על תקציב המדינה. התרומה של נתניהו לשוק הפנסיה הייתה להקטין את העול הזה, ויחד איתו את האחריות של הממשלה לכך שלאזרחים תובטח פנסיה סבירה, ולהעביר את האחריות לשוק ההון.  הוא עשה זאת על ידי צמצום היצע אגרות החוב הממשלתיות כשהיה שר האוצר בשנת 2003.  ההחלטה הזו לא לתמוך בפנסיות על ידי אגרות חוב ייעודיות ולעודד השקעות בשוק ההון משקפת שילוב של שתי תפיסות:

  • המדינה לא אחראית לרווחתם של האזרחים. הגופים המוסדיים אמורים להיות מסוגלים להשיג תשואה יותר טובה, ואם לא זו אחריות שלהם.
  • המדינה לא יודעת איך להשקיע ולגרום לצמיחה למען העתיד. לכן בסדר לנתק את הקשר בין השאת תשואה על כספי הפנסיה המופקדים לבין פיתוח המשק הישראלי, ואין מקום למינוף הכספים האדירים האלה דווקא לצורך פיתוח מקומי.

התוצאה הייתה שהגופים המוסדיים – מי שמנהלים עבורנו את קרנות הפנסיה – היו צריכים לחפש מקומות אחרים להשקיע את הכסף.  אחד הפתרונות היה לקנות מניות ואגרות חוב קונצרניות, של חברות גדולות במשק.  בעיני נתניהו זה היה פתרון מצוין, שסיפק כסף למגזר העסקי בלי צורך במעורבות ממשלתית.  ואכן ההון זרם לחברות העסקיות בקצב חסר תקדים, כפי שרואים בגרף הבא.  עשרות מיליארדי שקלים הושקעו במניות, ומאות מיליארדים באג"ח קונצרניות, הרבה הרבה יותר ממה שהושקע בהם אי פעם בעבר.  במקביל ההשקעות באג"ח מדינה ירדו.

corp-agach-cmp

הבעיה היא שכל הכסף הזה היה גדול על המשק הישראלי.  כך נוצר שוק השקעות אנומלי: במקום שהכוח המניע יהיה חברות שמחפשות השקעות מתי שהן באמת צריכות את זה כדי להתפתח, הכוח המניע היה גופים מוסדיים עם עודפי כסף שחיפשו מישהו להשקיע בו.  מנקודת מבט של החברות זה מצב נפלא שבו הכסף זול, כלומר הן לא צריכות להבטיח ריבית גבוהה כדי לקבל השקעות – הכסף פשוט בא בעצמו.  אז הן הסכימו לקבל השקעות, מתוך הנחה שימצאו כבר מה לעשות עם הכסף.

כשרואים את גודל ההשקעות שהחברות ספגו טבעי לצפות שתהייה לזה השפעה.  למשל, הצמיחה צריכה לגדול באופן משמעותי.  אבל אם מסתכלים על הצמיחה בישראל לאורך השנים לא רואים משהו בולט במיוחד.  נכון שהמשק יצא מהמיתון הקשה של האינתיפדה השנייה (שבו הצמיחה ירדה ל-0), אבל זה היה לפני שהכסף הגדול הגיע. בשנים 2004-2007 הצמיחה הייתה רק 4-6%, ואחר כך היא ירדה שוב.  לשם השוואה, בתקופת הסכמי אוסלו של רבין (1994-1996) הצמיחה הייתה 6-7% בלי השקעות כאלה, ובזמן בועת האינטרנט של שנת 2000 היא הגיעה ל-8.8%.

אז אם ההר של הכסף הזה לא השפיע בצורה דרמטית על המשק, מה בעצם עשו איתו?  בחלק מהמקרים זה היה להשקיע אותו במיזמי נדל"ן מפוקפקים במזרח אירופה.  ובחלק מהמקרים זה הוביל להסתבכויות ותספורות.  למזלנו התספורות האלה היו רק על חלק מזערי מההשקעות, כך שלא באמת הייתה פגיעה בפנסיות העתידיות.  בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 המוסדיים התחילו להיזהר יותר, וקצב ההשקעות קטן, אבל בשנים האחרונות הוא עולה שוב.

בתור תרגיל מחשבתי, מעניין לפנטז על מה הממשלה הייתה יכולה לעשות עם הכסף הזה אם היא לא הייתה עסוקה בלקצץ.  דברים כמו להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה בחינוך כדי שלא נהיה אחת המדינות האחרונות במערב במבחני פיזה.  או הגדלת התקנים של רופאים ואחיות בבתי חולים כדי שחולים לא ירגישו זנוחים ולא ישכבו במסדרונות.  או פיתוח יעיל ומהיר יותר של תחבורה ציבורית אפקטיבית, כולל רשת מטרו במטרופולין תל-אביב, כדי להקל על בעיית הפקקים.  או האצה של בניית מתקני התפלה למים, כך שהכנרת לא הייתה מתייבשת ומפלס ים המלח לא היה יורד בצורה שהורסת את כל סביבתו.  או הובלה בהקמת מערכות אנרגיה סולרית, במקום שישראל תשתרך אחרי כמה ממדינות אירופה שבהן יש הרבה פחות שמש מאצלנו.  הוצאת כספים על הדברים האלה זה לא חוסר אחריות תקציבית.  לגמרי להיפך, הוצאות מושכלות כאלה הן מה שיכול לתת זריקת עידוד למשק ולהגדיל את הצמיחה.  כך למשל בנו את המוביל הארצי בשנות ה-50.  אצל נתניהו זה לא היה קורה.

מתווה הגז

מדיניות כלכלית ניאוליברלית כוללת כרגיל שני ענפים: קיצוץ בפעילות הממשלה והגברת התחרות.  אצל נתניהו מתקיים בעצם רק הענף הראשון.  הוא מדבר גם על תחרות, אבל מעשיו דווקא תומכים בבעלי ההון כדי לבנות מונופולים ולמנוע תחרות.  כך מקבלים את הרע מכל העולמות: לא מדינת רווחה סוציאליסטית אבל גם לא שוק חופשי ותחרותי.

הדוגמה הכי בוטה להתנהלות הזו היא התמיכה של נתניהו במונופול הגז של תשובה ונובל אנרג'י.  מאגרי גז טבעי מסחריים התחילו להתגלות מול חופי הארץ בשנת 1999, ואספקת גז מהמאגרים האלה התחילה בשנת 2004.  מאז עברו כבר 15 שנים נוספות, והגז הטבעי מספק עדיין רק כשליש מצריכת האנרגיה של ישראל.  השאר זה יבוא של נפט ופחם שהם פחות יעילים ויותר מזהמים.

הסיבה לעיכוב בשימוש נרחב בגז היא מאבקי הכוחות בין החברות שגילו את הגז לבין הממשלה.  הנושאים העיקריים במחלוקת היו האפשרות לייצא גז (מתי וכמה) והצורך לפרוס תשתית שתביא את הגז לחופי הארץ.  הממשלה מתייחסת לחברות הגז כאילו הגז שייך להן והן יכולות לקחת אותו למקום אחר.  המצב האמיתי הוא שהן קיבלו זיכיון לחפש ולפתח שדות גז, ואפשר לקחת מהן את הזיכיון הזה אם הן לא עומדות בתנאים (והן לא).  בנוסף יש בעיות ועיכובים בפריסת רשת הולכת הגז בתוך הארץ, מה שמקשה על מפעלי תעשייה שרוצים בכך לקבל אספקה סדירה של גז.

האמת חייבת להיאמר שיש שיקולים רבים וסותרים בכל הנוגע לפיתוח שוק הגז הטבעי.  בנוסף יש חוסר וודאות עצום לגבי מה צופן העתיד ואיך זה ישפיע על שוק הגז.  לדוגמה, רק כ-2% מהחשמל בעולם מיוצר כיום מאנרגיה סולרית, אבל במקביל יש מגמה של עלייה עצומה בשימוש באנרגיה סולרית לייצור חשמל.  יש כבר מקומות שבהם חשמל סולרי יותר זול מחשמל ממקורות אחרים.  אם עוד 20 שנה רוב ייצור החשמל בעולם יהיה מאנרגיה סולרית, כדאי לייצא כמה שיותר גז עכשיו כי בעתיד הביקוש לגז יהיה נמוך.  אבל אם זה לא יקרה, כדאי לשמור את הגז לשימוש עתידי של המשק הישראלי.  הבעיה שאין צורה לדעת מה ילד יום.

בהינתן המצב הזה, לא  ניכנס כאן לדיון מעמיק על מתווה הגז לגופו.  נסתפק ברשימה של פעולות שננקטו על ידי נתניהו כדי להעביר אותו ולהביא לחתימתו:

  • יש מי שהתפקיד שלו לשמור על האינטרסים של הציבור כנגד מונופולים. בתקופה האמורה זה היה הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה.  גילה רצה לפרק את מונופול הגז, ובפרט לחייב את השותפות במאגרי תמר ולויתן למכור גז בנפרד ולהתחרות זו בזו.  עמדתו לא התקבלה.  הממשלה הקימה צוות בראשות יוג'ין קנדל (ראש המועצה הלאומית לכלכלה) כדי לגבש מתווה אלטרנטיבי.  גילה לא הסכים למתווה זה והתפטר מתפקידו.
  • זה לא הספיק, כי לפי החוק אפשר לעקוף את השיקול המקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים רק משיקולים של יחסי חוץ או ביטחון. זה סעיף בחוק שאף פעם לא הופעל.  שר הכלכלה אריה דרעי, שהוא היה מי שמוסמך להפעיל אותו, סירב לעשות זאת.  אז נתניהו העביר את דרעי לתפקיד שר הפנים, והפעיל את הסעיף בעצמו מתוקף היותו ממלא מקום שר הכלכלה.  במילים אחרות – שינו את מבנה הממשלה כדי לעקוף שיקול מקצועי כדי להעביר הסכם שמונופול הגז רצה.
  • נגד ההסכם עם המונופול הוגשו עתירות לבג"ץ. ראש הממשלה עצמו הופיע באופן תקדימי בפני בג"ץ כדי לטעון בפני השופטים נגד העתירה.  כרגיל אנשי הפרקליטות הם המייצגים את הממשלה בבג"ץ, ובמקרים חשובים במיוחד היועץ המשפטי לממשלה עושה זאת.
  • חברת החשמל חתמה על חוזה חריג עם חברות הגז לפיו המחיר רק עולה (על כך להלן). יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן הצביעה על המחדל הזה, וביקשה לפתוח את החוזה מחדש במסגרת מתווה הגז.  אז פיטרו אותה.
  • כדי לקדם את מתווה הגז היו הבטחות שהמתווה יביא להכנסות של מאות מיליארדי שקלים שיופנו לתכניות חברתיות.  הערכות שקולות יותר אחרי שהמתווה נחתם מדברות על עשרות מיליארדים בודדים.  אחת הסיבות להפרש היא שהמתווה כלל דחייה בגביית היטל ששינסקי.
  • המתווה עצמו כלל ויתור לא מוסבר על סעיפים בחוזים מול הזכיינים כמו למשל החובה לפרוס צינור אספקה נוסף שיהווה גיבוי לצינור היחיד מקידוח תמר. זה חשוב לא רק לגיבוי.  מזה כמה שנים אספקת הגז למשק הישראלי נמוכה מהתחזיות, בגלל ההספק המוגבל של הצינור הקיים.

התוצאה בינתיים היא שמחיר הגז בישראל גבוה בהשוואה לעולם.  הגרף הבא מתאר את מחיר הגז שמשלמת חברת החשמל, שהיא הצרכן הגדול ביותר של גז טבעי בישראל.  בשנים הראשונות המחיר כאן היה נמוך יחסית.  אבל החוזה שחברת החשמל חתמה עם מפיקות הגז בשנת 2011, בלחץ של הפסקת אספקת הגז ממצרים, מבטיח שהמחיר יעלה באופן איטי ולא יעקוב אחרי מחירי הגז בעולם.  כשמחירי הגז בעולם עלו זה היה סביר.  בשנים האחרונות הם יורדים בצורה חדה, אבל בהתאם לחוזה המחירים כאן ממשיכים לעלות.  כתוצאה הם מגיעים לרמות של מדינות שמייבאות גז מנוזל ממרחקים (כמו יפן וגרמניה), שזה יותר מכפול המחיר במדינות שמפיקות גז בעצמן (כמו ארה"ב וקנדה).  לפי דוח של מבקר המדינה, העלות העודפת למשק הישראלי היא 8 מיליארד שקלים.

price-cmp

משבר הדיור

אולי הנושא הכלכלי היחיד המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא משבר הדיור.  משבר הדיור מלווה את נתניהו כמו צל מאז שנבחר בשנית לראשות הממשלה.  מחירי הדיור התחילו לעלות לקראת סוף תקופת ממשלת אולמרט, וכשנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009 כבר היו במגמת עלייה ברורה.  מאז 2010 ממשלות נתניהו (ובפרט שרי האוצר לפיד וכחלון) מקדמות תכניות רבות ושונות כדי לפתור את המשבר ולהביא לריסון אם לא ירידה של מחירי הדירות. אבל המחירים ממשיכים לעלות.

העמדה הבסיסית של נתניהו, לפיד, וכחלון הייתה שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  לפחות זה מה שהם אמרו.  כדי להגדיל את ההיצע צריך לבנות יותר.  כדי לבנות יותר צריך לתכנן יותר.  אז זה מה שהם עשו.  נראה בהמשך שכל זה לא נכון.  אבל בכל מקרה, זה גם נכשל.  הממשלה לא הצליחה לגרום לעלייה משמעותית בבנייה, והמחירים לא ירדו.

את החלק הראשון רואים בגרף הבא.  הגרף מראה את קצב בניית הדירות במדינה מאז שנות ה-50.  כיוון שאוכלוסייה גדולה יותר צריכה יותר דירות, ולאורך שנות המדינה האוכלוסייה גדלה פי כמה, הגרף מראה את קצב הבנייה יחסית לגודל האוכלוסייה.  בשנות המדינה הראשונות עד המהפך (פרט לירידה במיתון של אמצע שנות ה-60) הייתה בנייה בקצב גבוה, כדי לקלוט את העלייה ההמונית.  אחרי המהפך הייתה ירידה דרמטית בקצב הבנייה, והקצב הנמוך נמשך עד היום למרות מאמצי הממשלה להגביר את קצב הבנייה.  החריגות היחידות היו העליות בבנייה בתחילת שנות ה-90, כדי לענות על האתגר של גל העלייה הענק ממדינות חבר העמים.  תוך שנתיים הגיעו לארץ כ-400,000 עולים, והיה צריך לספק להם מגורים.  זה קרה בשני גלים: הגל הראשון הונע על ידי אריק שרון שהיה שר השיכון בממשלת שמיר, ויזם בנייה ממשלתית מסיבית של דירות, רובן דירות קטנות במחוז הדרום.  כמה שנים מאוחר יותר, ממשלת רבין הצליחה להניע תנופת בנייה בכל הארץ, שרובה הייתה בנייה פרטית של דירות במגוון גדלים.  הצורה שרבין עשה את זה הייתה בין היתר להשקיע בפיתוח תשתיות כמו כבישים, מחלפים, צינורות מים, מפעלי טיהור ביוב, וכל מה שצריך מעבר לדירות עצמן.

rate-app

שלוש הממשלות האחרונות של נתניהו נכשלו בהגדלת קצב הבנייה כפי שממשלות קודמות הצליחו לעשות.  אבל זו לא באמת הבעיה.  קצב הבנייה כיום די מתאים לצרכים כשאין גל עלייה גדול – עובדה, אין אלפי הומלסים שמתגלגלים ברחובות ובגנים הציבוריים.  הבעיה היא המחירים הגבוהים שמונעים מאנשים את האפשרות לממש את הרצון לקנות דירה.  והסיבה למחירים הגבוהים היא לא חוסר בדירות, אלא הריבית הנמוכה אחרי המשבר העולמי של 2008.

מה הקשר לריבית?  לא רק שיש קשר, אלא שיש שני קשרים שמחזקים זה את זה.  אם יש לך עודף מזומנים (ויש אנשים כאלה), והריבית במשק נמוכה, לא כדאי לך להשקיע את הכסף בבנק.  הוא לא "יעבוד" בשבילך שם.  עדיף להשקיע אותו בדירה ולהשכיר אותה.  מעבר לכך, אם הריבית נמוכה, אתה יכול לבצע השקעה כזו אפילו אם אין לך יותר מדי עודף כסף – פשוט תיקח הלוואה ותשתמש בה כדי לממן את רכישת הדירה.  ההכנסה מהשכרת הדירה תממן ביתר את הריבית על ההלוואה.

שוק הדירות הוא לכן שוק כפול: מצד אחד דירות הן מוצר שמשמש למגורים, אבל מצד שני יש מי שקונים דירות לשם השקעה.  אם המחירים היו נקבעים רק לפי ביקוש למגורים, עליית מחירים הייתה גוררת ירידה בביקוש עד שנוצר שיווי משקל חדש.  העלייה המתמשכת במחירים מצביעה שזה לא המצב.  הסיבה העיקרית שהמחירים עלו הייתה נהירה של משקיעים.  זה התחיל כתוצאה מהירידה של שיעורי הריבית במשק אחרי המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בעקבות המשבר בנק ישראל הוריד את הריבית כדי שיהיה פחות כדאי לחסוך ואנשים יוציאו כסף ויתמרצו את הכלכלה.  אבל חלק מהאנשים בחרו להשקיע בדירות. ומשקיעים מתנהגים אחרת מקונים רגילים: ככל שהמחירים עולים כך ערך ההשקעה עולה, ולכן יותר משקיעים מבקשים לקנות דירות.  זה הפוך מחוקי הביקוש וההיצע הרגילים, ולכן המשק לא מגיע לשיווי משקל חדש, והמחירים ממשיכים לעלות.  כך מתנפחת לה בועת נדל"ן.

בנוסף, כיוון שהשוק מכוון את עצמו למשקיעים, הוא גם מעדיף לייצר דירות יוקרה ולא דיור בר השגה.  התפלגות הדירות שנבנות כיום בישראל מוטה באופן קיצוני: יותר מחצי הן דירות 5 חדרים ומעלה, עוד כ-40% הן דירות 4 חדרים, ורק פחות מ-7% הן דירות 3 חדרים ומטה.  בו בזמן, 42% ממשקי הבית הם של 1-2 נפשות.  כך גם מי שמחפש דירה קטנה (למשל אחרי שהילדים עזבו את הבית) יאלץ לקנות דירה גדולה ויקרה יותר.

אבל הממשלות בראשות נתניהו העדיפו לטעון שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  מכאן נבעה המסקנה שניתן יהיה לפתור את המשבר על ידי הגברת קצב התכנון של דירות חדשות.  כדי לעשות זאת הקימו ועדות תכנון מיוחדות (וד"ל וותמ"ל) שבסמכותן לחרוג מתכניות מתאר מאושרות ולפגוע בשטחים פתוחים, כל זאת כדי לזרז את תהליך התכנון.  אבל זה לא עבד: תכננו המון, אבל היזמים והקבלנים כמעט לא בנו יותר.  הגרף הבא מדגים את הפער.  בשנים האחרונות הצטבר עודף תכנון מדהים שמגיע ל-300,000 דירות – פי 6 ממספר הדירות שמתחילים לבנות כאן כל שנה.

plan-vs-start

השורה התחתונה היא שכבר 10 שנים הממשלה לא מצליחה לתמרץ את השוק בצורה נכונה כדי שיבנו יותר ויורידו מחירים.  זה לא נורא מפתיע בהינתן שראש הממשלה מאמין שהממשלה לא אמורה להתערב בכוחות השוק.  בו בזמן, ההתמקדות בתכנון מונעת דיון מעמיק במה הממשלה בכל זאת יכולה לעשות, למשל צורות אלטרנטיביות להמריץ את הכלכלה שיאפשרו להפסיק את הורדת הריבית.

מעבר לחוסר ההצלחה בפתרון משבר הדיור, ה"פתרונות" שממשלות נתניהו מקדמות גורמים נזק של ממש.  אחד הפתרונות המזיקים הוא הגרלות מחיר למשתכן (תכנית הדגל של כחלון).  ההגרלות מהוות בעצם סובסידיה ענקית של הממשלה לרוכשי הדירות, מה שמעודד אותם לקנות דירות גם אם לא התכוונו לעשות זאת וגם במקומות שבהם הם לא רוצים לגור.  במילים אחרות, מעודדים אותם לקנות דירות להשקעה.  מעבר לכך מכרזים שמעדיפים מחירים נמוכים גוררים הורדה של איכות הבנייה, וכבר מתחילות להצטבר תלונות של זוכים על הדירות שזכו בהן.

החתימה על הסכמי גג עם רשויות מקומיות שונות, בעיקר רשויות חלשות מהפריפריה, גם היא בעייתית.  בהסכמים אלה הרשויות מאשרות תכניות בנייה מסיביות שעשויות להכפיל את מספר התושבים בשטחן בתמורה לסיוע ממשרד האוצר בפיתוח תשתיות.  הבעיה היא שלא ברור שיהיה מספיק ביקוש לדירות באזורים אלה.  מעבר לכך, ברוב המקרים אין השקעה מקבילה בפיתוח מקורות תעסוקה, והשכונות החדשות מתוכננות בשולי הערים ומסיטות את מרכז הכובד מהעיר הקיימת.  אז ההוצאות העתידיות על מתן שירותים לתושבים החדשים עלולות להכביד על הרשויות הרבה יותר ממה שהתמריצים הזמניים מסייעים להן.

נזק חמור עוד יותר הוא הפגיעה במערך התכנון.  כפי שראינו לעיל בשנים האחרונות תוכננו מאות אלפי דירות יותר ממה שנבנה.  חלק לא מבוטל מהתכנון הזה נעשה בוועדות מיוחדות, לעיתים בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות.  תכניות המתאר האלה היו תוצאה של תהליך תכנון מבוקר, שנועד לקחת את כל השיקולים החשבון ולהגיע לפשרות מיטביות.  הוועדות המיוחדות, לעומת זאת, נועדו בהגדרה להקריב את שיקולי התכנון הרגילים על מזבח הוספת דירות במהירות.  התוצאה היא תכניות בעייתיות, למשל בגלל היעדר קידום מקביל של אמצעי תחבורה ופתרונות תעסוקה.  חלק גדול מהתכניות האלה לא יקרמו עור וגידים בשנים הקרובות, אבל הן תשארנה על המדף ותפגענה במימוש העתידי של תכניות המתאר.  הילדים והנכדים שלנו עוד יסבלו מזה.

לבסוף, העלייה הדרמטית במחירי הדירות כבר 10 שנים צפויה לגרום לפגיעה בצמיחה בעשורים הקרובים.  הסיבה היא שמי שבכל זאת קונה דירה צריך משכנתא יותר גדולה, ולכן גם החזרי החובות שלו יהיו יותר גדולים.  הכסף הזה שישולם לבנקים למשכנתאות הוא כסף שלא ישתמשו בו לצריכה, וצריכה פרטית היא אולי המנוע המשמעותי ביותר של הצמיחה.  הסיבה שבנק ישראל הוריד את הריבית אחרי המשבר של 2008 הייתה כדי להקטין את הכדאיות של השקעות ולעודד את הצריכה באופן מיידי.  אירוני שזה הוביל בסופו של דבר לעליית מחירי הדירות, עליית החזרי המשכנתא, ולכן להורדת הצריכה לאורך זמן.  חובות משקי הבית בישראל מתוארים בגרף הבא.  בולטת לעין הגדילה בחובות המשכנתא בתיאום עם עליית מחירי הדירות אחרי 2008.

households
נושאים מדיניים-ביטחוניים

באופן מסורתי הנושאים החשובים ביותר לבוחרים בישראל הם נושאי הביטחון ויחסי החוץ.  הנושאים האלה נתפסים כבסיס לקיום המדינה.  ומתוך הנושאים האלה, הביטחוני הוא המוביל.  ונתניהו ממצב את עצמו כ"מר ביטחון", שאם לא נבחר בו הטרור ישתולל.

הטרור

קשה לכמת ביטחון כי ביטחון הוא קודם כל תחושה.  ביטחון נמדד בכך שלא קורה כלום.  אז המדד הוא חריגות מזה.  בפרט, כשאין מלחמה של ממש, המדדים הנהוגים הם הרוגים מטרור, ובשנים האחרונות גם התקפות רקטות ומרגמות אפילו אם לא היו נפגעים.

אז הנה הנתונים.  הגרף הראשון מראה את מספר ההרוגים מטרור כל שנה, ומספק השוואה לתאונות דרכים ופרספקטיבה מאז ימי טרום המדינה.  באופן מובהק התקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השנייה, אבל גם בה היו הרבה פחות הרוגים מבמלחמות הגדולות.  מעבר לכך טרור היה תמיד, אם כי בגלים.  גל הפיגועים בעקבות הסכמי אוסלו היה דומה לגל הפיגועים בשנות ה-70.  גל הפיגועים של אינתיפדת הבודדים בתקופת נתניהו דומה למה שהיה באינתיפדה הראשונה.  באופן כללי ברוב התקופות היו יותר פיגועים מאשר בתקופת נתניהו, אבל היו גם תקופות עם קצת פחות.

killed-yr-all

ראוי גם לציין שההתמקדות בהרוגי הטרור היא פרס לטרור – הטרור עובד רק כי הוא מפחיד.  אבל ההרוגים מטרור בטלים בשישים לעומת סיבות מוות אחרות.  אפילו בשנת 2002, השנה הנוראית ביותר של האינתיפדה השנייה, היו יותר מתאבדים, יותר הרוגים בתאונות דרכים, ויותר הרוגים בתאונות אחרות.  רק 19% מהמתים מסיבות לא טבעיות היו נרצחי האינתיפדה.  בשנים אחרות ההרוגים מטרור הם לרוב פחות מאחוז מהמתים מסיבות לא טבעיות אחרות.

הגרף השני מציג את מספר השיגורים של רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל.  הוא מראה את העלייה בשיגורי רקטות אחרי ההתנתקות, עד מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008.  הוא גם מראה שבתקופת נתניהו לא היו הרבה פחות שיגורים, אלא בעיקר שהם היו מרוכזים יותר סביב המבצעים הגדולים – עמוד ענן וצוק איתן.  הנתונים האלה לא כוללים את בלוני התבערה שמיררו את חיי תושבי העוטף בשנה האחרונה.

rockets-wiki

הטיעון השגור של תומכי נתניהו בהקשר של ביטחון וטרור הוא שהכל באשמת הסכמי אוסלו.  על כך אפשר להציע כמה הבחנות:

  • הסכם אוסלו נחתם עם ארגון פתח, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהדיסטים.  די מוסכם שהמטרה שלהם הייתה לסכל את האפשרות שפתח יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר זה היה חלק ממאבק כוחות פנים פלסטיני.  השאלה מה עושים עם זה: אפשר לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידיים של הרוצחים.  בהתנגדות להסכמי אוסלו הימין הישראלי בעצם מיישר קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר מבין אויבנו.
  • הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי.  הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים.  בשנת 1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו כ-180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים).  פחות מחצי שנה אחרי החתימה על ההסכם ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, בו רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 נוספים.  הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם הם, כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות.  לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.
  • מקרה אחד שברור במיוחד הוא סדרת הפיגועים בפברואר ומרץ 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן והכין את המטענים לרבים מהפיגועים בשנים הקודמות.  השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולארי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה מדבר בו.  סדרת פיגועי הנקמה של החמאס הייתה הרצחנית ביותר בכל התקופה הזו ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.
  • האינתיפדה השנייה התחילה 7 שנים אחרי הסכמי אוסלו, אחרי יותר משנה של שקט יחסי. אפשר לתלות אותה בתסכול כתוצאה מהמיסמוס והעצירה של הסכם אוסלו לפחות באותה מידה (ובעצם יותר) מאשר בהסכם עצמו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית.  לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, לפיגועי החמאס, להריגת עיאש, לפיגועי 96', ולהפסד של פרס בבחירות ועלייתו של נתניהו —  ובהמשך חיסול תהליך אוסלו.  ענף נוסף של הרצף הזה הוא רצח רבין, שיגאל עמיר לפי עדותו התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין וקיבל ממנו השראה.  באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום.  אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

תהליך השלום

הפן ההפוך מטרור והתקפות הוא האפשרות של שלום.  נתניהו מאמין ככל הנראה שישראל חייבת להגן על עצמה בכוח הזרוע ושאין לשלום שום סיכוי. הוא אמנם הצהיר יותר מפעם אחת על תמיכה בפתרון שתי המדינות, אבל היו עוד יותר הצהרות סותרות לכך.  אז כדי לגבש דעה עדיף להסתכל על מה הוא עשה בפועל כשהייתה הזדמנות.

נתניהו היה ראש האופוזיציה כשיצחק רבין היה ראש הממשלה.  בתפקיד זה הוביל את ההתנגדות להסכם אוסלו, והשתתף בפעולות שונות נגד ההסכם.  האירוע המפורסם ביותר היה הופעתו על מרפסת הנואמים בהפגנה בכיכר ציון בירושלים באוקטובר 1995, בדיוק חודש לפני שרבין נרצח.  הקהל בהפגנה קרא קריאות "רבין בוגד".

נתניהו נבחר בפעם הראשונה, בשנת 1996, תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח".  במשך הקדנציה שלו הייתה תמיכה גורפת בציבור בתהליך השלום, כנראה מתוך רגשות אשם על רצח רבין.  אבל עיקר העשייה שלו היה לפרוט את התהליך לחלקים יותר ויותר קטנים, ולדחות את ביצועם.  מאז שחזר לראשות הממשלה בפעם השנייה היו כמה יוזמות שאת כולן דחה:

  • יוזמת השלום הסעודית הוצעה לראשונה בשנת 2002, אומצה על ידי הליגה הערבית, ונתמכת על ידי ארגון המדינות האסלאמיות. המטרה של היוזמה הזו היא להביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהביא לנורמליזציה בין ישראל לכל מדינות ערב.  לשם כך היא קראה לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים, בלי להזכיר את זכות השיבה.  היוזמה הזו נותרה ללא תשובה ישראלית רשמית עד היום.  נתניהו, במקרים הספורים שהתייחס ליוזמה בכלל, שלל אותה.
  • שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי הציע מתווה לשלום בפגישת פסגה סודית בעקבה שבירדן בהשתתפות נתניהו, עבדאללה מלך ירדן, וא-סיסי נשיא מצרים, בפברואר 2016. לפי דיווחים שפורסמו מאוחר יותר נתניהו היה המסויג ביותר, אבל כן ניהל משא ומתן עם המחנה הציוני על כניסה לקואליציה כדי לקדם את היוזמה.  אלא שבסופו של דבר נתניהו הכניס את ליברמן לקואליציה במקום, מה שקבר את הרעיון סופית.
  • במרץ 2017 התפרסם שמדינות המפרץ הציעו צעדי נורמליזציה (קווי תקשורת ישירים, אפשרות לטוס במרחב האווירי, ויזות לספורטאים) בתמורה להקלות על עזה. לא דווח על שום תגובה ישראלית.

במקביל, טענה נפוצה של נתניהו ותומכיו היא שאין לנהל משא ומתן תחת טרור ושהערבים מבינים רק כוח.  אלא שהתקופה האחרונה בה נתניהו הוא ראש הממשלה במקביל לכהונתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס בעזה חושפת שאולי המצב הפוך.  עבאס כמובן אינו ציוני חובב ישראל, אבל ניהל מדיניות תקיפה נגד התנגדות חמושה לכיבוש והצהיר שאינו מצפה לחזור לבית משפחתו בצפת.  התיאום הביטחוני בין צה"ל למנגנוני הביטחון של הרשות בגדה המערבית הדוק, ושוטרי הרשות מנעו הרבה פעולות טרור.  אבל הממשלות בראשות נתניהו לא יזמו שום פעולה שתמנף את המצב הזה, ולהפך: הם מתבטאים תדיר על השאיפה למוטט את הרשות.  מצד שני נתניהו ונציגיו מנהלים משא ומתן עם החמאס (אפילו אם באופן עקיף), מגיעים איתו להסדרה אחרי מבצעים צבאיים, ומספקים לו הישגים בזירה הפלסטינית, כמו למשל שחרור 1027 מחבלים בעסקת שליט והעברת מזוודות עם עשרות מיליוני דולרים מקטאר.

יחסי חוץ – ישראל והאו"ם

אחרי הביטחון, נושא חשוב שני הוא יחסי חוץ.  מדינת ישראל קמה בזכות פעילות דיפלומטית נמרצת ואפקטיבית בזירה הבינלאומית ובמסדרונות האו"ם.  והיא חשופה ללחצים בינלאומיים, בעיקר בהקשר של הסוגיה הפלסטינית.

מדד כמותי ישיר למצב הבינלאומי של המדינה הוא פשוט כמה מדינות בעולם מקיימות קשרים עם ישראל, וכמה מכירות ב"מדינת פלסטין".  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  לא נעים להיזכר, אבל תקופה ארוכה אחרי מלחמת יום כיפור חצי מהמדינות באו"ם לא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.  מעבר לכך, כשיאסר ערפאת הכריז על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, מספר המדינות שהכירו  במדינה הזו – למרות שלא הייתה לה שום אחיזה בשטח – היה שווה למספר המדינות שקיימו קשרים עם ישראל.  מה ששיפר את מעמדה של ישראל היה התקדמות בתהליך השלום: קודם כל ועידת מדריד, ואז הסכם אוסלו.  תוך שנים ספורות הגענו למצב שבו הרוב המכריע של המדינות באו"ם מקיימות קשרים עם ישראל, ורק חצי בערך מכירות בפלסטין.

הצמצום של היתרון הזה הוא הכישלון הבולט ביותר של נתניהו בזירה הבינלאומית.  זה קרה בעקבות הקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם בשנת 2011, שנתניהו לא הצליח למצוא לו מענה.  השיא היה בהצבעה שנערכה באו"ם ב-29.11.2012, ושנתנה מעמד של מדינה למשלחת אש"ף.  מספר המדינות שתמכו בכך שהפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה היה נמוך רק בטיפה ממספר המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וכלל גם את רוב מדינות אירופה ואפילו מדינות שאינן מכירות במדינת פלסטין בעצמן.  זאת למרות ההתנגדות של ישראל.  נתניהו טוען שמעמדם של הפלסטינים יקבע בעתיד במשא ומתן בלבד.  רוב העולם כבר החליט.

diprec-clean

פגיעה בדמוקרטיה

הסעיפים הקודמים הדגימו שנתניהו לא בהכרח שיפר את הביטחון, ושהוא גרם לפגיעות משמעותיות בכלכלה.  אבל אלה דברים שאפשר לתקן.  ראש ממשלה ענייני שמוכן להפעיל את הכוח של הממשלה יוכל להעלות את המשק על פסים חיוביים די מהר.  מה שהרבה יותר גרוע הוא הפגיעה של נתניהו בדמוקרטיה, בממלכתיות, ובלכידות החברתית.  בראייה היסטורית יתכן שליבוי השנאה והפגיעה בממלכתיות יהיו הגורמים המשמעותיים ביותר במורשת נתניהו, שיגרמו לנזק הרב ביותר למדינה בטווח הארוך. זו לא רק הסכנה המיידית של שפיכות דמים, אלא
הפגיעה בלכידות החברתית והפיכתה לפילוג שאי אפשר יהיה לגשר עליו בחזרה. אבל בזמן אמת קשה למצוא נתונים כמותיים על זה
.

חוק ההסדרים

מדינת ישראל הוקמה על ידי תנועת העבודה כמדינת רווחה.  הפיכתה למדינה ניאוליברלית בהתאם לחזונו של נתניהו מחייבת צרוף של כמה רפורמות גדולות והמון רפורמות קטנות.  את כל זה צריך להעביר בחוקים של הכנסת.

כלי שלטוני שנתניהו מרבה להשתמש בו לצורך כך הוא חוק ההסדרים.  חוק ההסדרים הוא חוק שמועבר כל שנה בצמוד לחוק התקציב, וכולל מגוון גדול של תיקונים לחוקים אחרים ולפעמים גם דברים חדשים.  נתניהו לא המציא את חוק ההסדרים.  הוא נחקק לראשונה בשנת 1985, כחלק מהתכנית לייצוב המשק אחרי האינפלציה המטורפת של "הכלכלה הנכונה" מבית מדרשם של בגין וארידור (שהגיעה לרמה של 445% בשנת 1984).  החוק הזה איפשר לממשלה לתקן בבת אחת כמה חוקים שהיה צריך להתאים אותם לתכנית הייצוב.  בשנים אחרי זה המשיכו לנצל אותו לתיקונים נוספים, בקנה מידה קטן.

הסיבה להסתייגות מהשימוש בחוק ההסדרים היא שהוא חוק לא דמוקרטי במהותו.  חוקים אמורים לעבור בכנסת אחרי דיון רציני, וכל חוק אמור לטפל בנושא אחד.  חוק ההסדרים הוא מעין גיבוב של דברים לא קשורים, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא הרצון להעביר אותם מהר בלי ביקורת.  זה מתאפשר כי הקואליציה שולטת בכנסת, וכי כורכים את חוק ההסדרים בחוק התקציב בצורה שאם לא יעבור הממשלה תיפול.

למרות שנתניהו לא המציא את חוק ההסדרים, הוא ללא ספק מי שהפך אותו לכלי מרכזי בעבודת הממשלה.  לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, חוק ההסדרים מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים.  כפי שרואים בגרף הבא, נתניהו הקפיץ אותו ל-46 עמודים.  קפיצה נוספת בנפח החוק קרתה כשנתניהו מונה להיות שר האוצר בממשלת שרון (111 עמודים), ועוד אחת כשנבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה (126 עמודים).  ראוי לציין שזה היה שנים ספורות אחרי פרסום הנחיות של היועצת המשפטית של הכנסת שנועדו למנוע שימוש לרעה בחוק לצרכים שאינם קשורים לתקציב, ואכן הובילו לירידה משמעותית בשימוש בחוק.  שווה לציין שגם לשרי האוצר הייתה השפעה: לפיד ניסה לרסן את השימוש בחוק ההסדרים, בעוד כחלון אימץ אותו בשמחה והגיע לשיא של כל הזמנים (עד כה): 266 עמודים.

hesderim

 מינויי בכירים

חוק ההסדרים הוא הדוגמה הבולטת ביותר כל שנה של זלזול בנהלי השלטון ופגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה.  אבל מעבר לכך, כל ניהול ענייני המדינה על ידי נתניהו ולשכתו הוא בעייתי. רותם שטרקמן, במאמר מפרגן באופן כללי על מורשתו הכלכלית של נתניהו, מסכם זאת כך:

"אבל הקטע הכי קשה של נתניהו, ומה שאולי [..] יותיר [אותו] עם מורשת איומה ונוראה, הוא השחיתות ואופן המשילות המזעזע שלו. נתניהו החליש את הדרגים המקצועיים, פגע ברגולטורים ובשומרי הסף, זילזל בתהליכים ובכללי ממשל תקין ובשקיפות מינימלית, מינה נאמנים חסרי מקצועיות לתפקידים חשובים, הדיח אחרים שהפריעו לו בדרך והתנקם במי שהפגין עצמאות. בנאומים הוא מדבר על תחרות בתקשורת אבל בפועל הוא ביקש להשתלט עליה ולהחלישה."

דוגמאות קונקרטיות לפגיעה בשומרי הסף ראינו כבר בהקשר של מתווה הגז.  בנוסף היו כמה מקרים של עיכוב בלתי סביר במינויים לתפקידים בכירים, למרות שהיה ידוע מראש שהתפקיד הולך להתפנות.  הדוגמאות החריגות ביותר היו הפער של מעל 4 חודשים בין סיום כהונתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר למינויה הרשמי של קרנית פלוג, הפער של 6 חודשים בין דיויד גילה ומיכל הלפרין כממונים על הגבלים עסקיים, והפער של 5 חודשים בין סיום כהונתו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו לכניסתו לתפקיד של רוני אלשיך.  לאלשיך גם עדיין לא מונה מחליף, למרות שפרש לפני יותר מ-3 חודשים.  לרשות הארצית לתחבורה ציבורית לא היה מנהל מסוף 2017 עד תחילת 2019.

הפצת שנאה והסתה

באופן מדהים למדי, נתניהו – שהוא כזכור ראש הממשלה כבר כמעט 10 שנים ברציפות – משתתף באופן פעיל בהסתה נגד חלק מאזרחי המדינה שהוא מנהיג.  עיקר ההסתה מופנה כנגד האזרחים הערבים, השמאל, והתקשורת.  בנוסף נתניהו ומקורביו מתבטאים אפילו כנגד גופי ממשל.  במיוחד מפורסמות ההתבטאויות נגד הפרקליטות ש"רודפת אותו", נגד המשטרה ש"מדליפה מחקירות", וגם נגד בית המשפט העליון ש"מתערב בשלטון".  במקרה או לא, אלה הגופים האמונים על חקירות השחיתות המתנהלות נגדו.  אבל כרגיל קשה לכמת את ההשפעה של התנהלות כזו.

תיעוד נדיר להשפעה ישירה של הסתה של נתניהו עצמו ניתן למצוא בניטור לאורך זמן של השיח במדיה החברתית בנוגע למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך.  אלשיך ספג התייחסויות פוגעניות רבות עם בחירתו לתפקיד.  75% מהן באו מהשמאל, אבל הן דעכו עד כניסתו לתפקיד.  אבל כפי שרואים בגרף הבא, באוקטובר 2017 נרשמה פתאום עלייה דרמטית בהתבטאויות השנאה נגד אלשיך, מכ-1000 בחודש לכ-5000 בחודש.  העלייה הזו באה מיד אחרי פרסום פוסט של נתניהו בו הוא מאשים את אלשיך והמשטרה במסע צייד כנגדו ובהדלפות לא חוקיות.  81% מההתייחסויות הפוגעניות כלפי אלשיך אחרי ההאשמות של נתניהו באו מהימין.

mafkal

התבטאויות כאלה של נתניהו הן חלק משיח שנאה והסתה גובר באופן כללי, חלקו בעידוד חברי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה.  באופן מפתיע משהו, להתנהלות כזו יש השפעה מדידה על הקיטוב בעם.  המדד לקיטוב הזה הוא בלקיחת צד בוויכוח אם יותר חשוב שישראל תהייה יהודית או דמוקרטית, כפי שרואים בגרף הבא.  תוך שנים ספורות כמעט רבע מהנסקרים ויתרו על העמדה המכילה שחשוב להם שהמדינה תהייה גם יהודית וגם דמוקרטית באותה מידה.  במקום זאת הם החליטו שאחד המאפיינים יותר חשוב מהשני.

jewdem-years

סיכום

אז כשמנסים לסכם את מורשתו של נתניהו, מה בעצם הוא עשה כאן?

בהיבט המדיני והביטחוני נתניהו לא עשה הרבה.  הוא לא הדביר את הטרור, אם כי רמת הטרור בתקופת שלטונו נמוכה יחסית לרוב התקופות בעבר.  לא היו מלחמות גדולות מעבר למבצע צוק איתן.  מצד שני גם אין שום חזון לעתיד, אלא רק שאיפה להמשיך "לנהל את הסכסוך" על אש קטנה.  זה מסוג הדברים שקשה להעריך בזמן אמת.  יש סכנה שמתחת לפני השטח מצטברים לחצים שיפרצו בצורה אלימה בעתיד, כמו שקרה באינתיפדה השנייה.  המצב בעזה הוא ככל הנראה כזה.  בדומה, גם את תוצאות ההתנהלות מול אירן ניתן יהיה לשפוט רק בדיעבד.  בינתיים ניתן לומר שמעמדה הבינלאומי של ישראל לא משהו, והיא תלויה במידה רבה בגיבוי שהיא מקבלת מארה"ב.  נתניהו שם את כל הקלפים על טראמפ.  קשה לדמיין משהו פחות יציב.

כשמסתכלים על הכלכלה התמונה תלויה במידה רבה בהשקפת העולם.  מצד אחד היו לנתניהו הישגים לא מבוטלים בקידום האג'נדה הניאוליברלית, ובהמשך פירוק מדינת הרווחה.  התקציב הולך ופוחת יחסית לתוצר.  החוב הממשלתי מצטמק.  חברות ממשלתיות הופרטו.  באופן כללי, יש שיפור של כמה מדדים מקרו-כלכליים.  אבל זה לא בהכרח מצדיק את המדיניות שנתניהו מוביל: לפי כמה מדדים התקופה של ממשלת רבין, שסדר העדיפויות שלה היה שונה בתכלית, הייתה טובה יותר מבחינה כלכלית.

חלק מהשיפורים במדדים באו על חשבון האחריות של המדינה לאזרחים.  בנוסף יש מגוון תהליכים שמקפלים בחובם סכנה לעתיד.  היומרה לקידום התחרות במשק מסווה תמיכה בפועל בבעלי הון ובמונופולים, מה שמקטין את התחרות.  השקעות עתק במגזר העסקי לא הניבו שינוי משמעותי.  המשק אמנם צומח, אבל לאט יחסית לפוטנציאל הצמיחה שלו.  הפריון נשאר נמוך. קצב הבנייה נשאר נמוך ומחירי הדירות ממשיכים לעלות.  מצב מערכת הבריאות ממשיך להידרדר, עם יותר צפיפות ופחות מיטות יחסית לגודל האוכלוסייה. החברה החרדית גדלה אבל בו בזמן שיעור ההשכלה הכללית שלה צונח ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עדיין נמוךהמחלוקת בנושא אי-השוויון המגולם בפטור מגיוס קורעת את העם. מפלס ים המלח ממשיך לרדת ביותר ממטר כל שנה, בלי שום תכנית שתביא לייצוב או עלייה.

מעבר לכל זה, תקופת נתניהו ובעיקר הקדנציה האחרונה מתאפיינים בהידרדרות חברתית וממלכתית קשה.  יש פגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה, במסווה של צורך במשילות.  יש הסתה נגד התקשורת, בית המשפט העליון, ובעיקר הערבים והשמאל.  לצורך העניין, השמאל כולל אפילו אנשי ארץ ישראל השלמה כמו הנשיא רובי ריבלין.  גופים שבעבר היו בקונצנזוס, כמו הצבא, נשאבו למערבולת הפוליטית, למשל במקרה אלאור אזריה.

נתניהו עומד עכשיו לבחירות פעם נוספת.  יש להניח שימשיך לפי אותם קווים שלפיהם התנהל בעבר.  כמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הליכוד לא טרח לפרסם מצע.  כנראה אין לו כוונה להציע משהו חדש.  אם הכל נפלא, אפשר להסתפק בשימור הסטטוס קוו, לא?

העשירים

אחד המדדים הפשוטים והאינטואיטיביים ביותר לאי-שוויון הוא "כמה יש למאון* העליון".  זה מניח שיש לנו נתונים על התפלגות העושר, ואנחנו יכולים לראות כמה מהעושר הכולל במדינה נמצא בידי המאון העליון, כלומר אותו אחוז בודד מהאוכלוסייה שהם העשירים ביותר.

(*יש ויכוח אם האחוז העליון בהתפלגות צריך להיקרא "מאון" או "מאיון". אני דוגל ב"מאון", בדומה ל"עשירון", אך בשונה מ"אלפיון", מתוך הנחה שזה כי "אלפון" כבר היה תפוס.)

במוסד המחקר Ipsos אספו נתונים על זה בחתך בינלאומי.  אבל בנוסף לנתוני האמת הם גם סקרו תושבים בארצות השונות כדי למפות מה התפיסה של הציבור לגבי המדד הזה.  התוצאה המעניינת לפניכם.

top1pct-intl

אז קודם כל יש פער עצום ברמות אי-השוויון בארצות שונות.  בבלגיה וניו-זילנד המאון העליון מחזיק רק 18% מהעושר.  ברוסיה הוא מחזיק 70%.  ישראל, עם 39%, היא קצת מעל האמצע.

אבל יותר מעניין מה הציבור חושב.  מסתבר שבכל המדינות התושבים חושבים בממוצע שהמאון העשיר מחזיק ב-40-60% מהעושר הכולל, וזה לא היה קשור בכלל למצב האמיתי במדינה (וברובן זה הרבה יותר ממה שיש לעשירים באמת).  במקביל, התושבים חשבו שסביר שהמאון העליון יחזיק בכ-20-30% מהעושר – בערך חצי ממה שהם חשבו שיש לו, וגם זה לא היה קשור למצב.  ישראל נמצאת בקצה התחתון של הסקלה: הציבור חושב שהמאון העליון מחזיק 32% מהעושר, ושמה שסביר הוא רק 14%.  המציאות, כאמור, היא 39%.

איך מגיעים לזה שהמאון העליון מחזיק כל כך הרבה מהעושר?  בצורה פשטנית נהוג לומר ש"כסף הולך לכסף", כלומר למי שיש כבר הרבה יותר קל להשיג עוד.  בצורה מפורטת יותר, יש שילוב של שני דברים:

  1. כשההכנסה היא (הרבה) יותר ממה שצריך באופן שוטף, לא מוציאים את הכל, ואז העודף מצטבר עם השנים.  אצל העניים מוציאים את כל מה שיש ולא מצטבר שום עושר (ולפעמים אפילו מוציאים יותר ממה שיש, ונכנסים לחובות).
  2. אפשר לנצל את עודפי הכסף כדי לרכוש השפעה פוליטית ולנצל אותה כדי ליצור תנאים שנותנים עדיפות לעשירים על חשבון העניים – והכוונה היא אכן באופן מילולי לרכישת השפעה באמצעות כסף.  זה מה שנקרא יחסי הון-שלטון.  דוגמאות קונקרטיות שנפוצות בכל מדינות המערב הדמוקרטיות הן
    • תרומות למסעות הבחירות של פוליטיקאים ולמוסדות הקרובים לליבם. העברות כספים כאלה נותנות לבעלי הון גישה לנושאי תפקידים ממלכתיים, ולנושאי התפקידים יש הרגשת מחויבות כלפי בעלי ההון. כתוצאה נקבעת מדיניות הנוטה להטיב עם בעלי ההון. לא נדיר גם שבזמן מערכת בחירות בעלי הון תורמים למתמודדים משני עברי המתרס, כדי לוודא שיהיו להם קשרים עם מי שינצח.
    • שכירת לוביסטים שעובדים מול רשויות השלטון, ובפרט מול מחוקקים ורגולטורים, כדי לקדם את ענייניהם של בעלי ההון.  לעניים אין לוביסטים שייצגו את האינטרסים שלהם (אבל בישראל יש את לובי 99).
    • קניית אמצעי תקשורת (למשל עיתונים וערוצי טלוויזיה) ושימוש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל ועל פוליטיקאים, מה שמוביל להרחבת המונח המתחרז להון-שלטון-עיתון.

אחד הנושאים הבולטים שבהם יחסי הון-שלטון יכולים לעבוד לטובת בעלי ההון הוא מיסוי רנטות לעומת מיסוי עבודה. רנטה היא הכנסה שלא מעבודה. למשל בעל נדל"ן המשכיר את הנדל"ן שלו מקבל הכנסה קבועה מבלי שיעשה דבר. באופן דומה, גם מי שמשקיע כספים בשוק ההון יכול לקבל דיבידנד או רווחים מבלי להשקיע עבודה – הכסף "עובד" בשבילו.  כפי שהגרף הבא מראה, הכנסות מרנטות נפוצות בעיקר בעשירון העליון, ומהוות יותר מ-60% מההכנסות במאון העליון.  בעשירונים האחרים ההכנסות נובעות משכר או עסק.  הגרף הזה הוא עבור עצמאים, לכן הרוב מעסק.

azmaim-income

השאלה היא כמה מיסים לגבות מהרווחים האלה.  כיוון שעשירים מקבלים חלק ניכר מהכנסתם מרנטות, כדאי להם שהמיסים על רנטות יהיו נמוכים.  מתרצים את זה בכך שזה ימריץ את העשירים להשקיע בפיתוח חברות חדשות (מה שלא תמיד עומד במבחן המציאות — לפעמים הם מעדיפים להשקיע ביאכטות או בחו"ל).  ואכן המצב כיום ברוב מדינות המערב ובישראל הוא שהמיסים על רנטות נמוכים מהמיסים על עבודה, כמו מס הכנסה: מס רווחי הון הוא לכל היותר 25%, ומס על השכרת עד 5 דירות למגורים הוא 10%, בעוד מדרגת מס הכנסה הגבוהה ביותר היא 47%.  כיוון שעשירים מקבלים כאמור אחוז גבוה מההכנסה שלהם מרנטות, נוצר מצב של מיסוי רגרסיבי אפילו אם כל מס בפני עצמו הוא פרוגרסיבי: העשירים משלמים פחות מיסים באופן יחסי להכנסה שלהם.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון ממחקר של מוסד Ipsos, כפי שפורסם במאמר באתר ה-BBC.

הנתונים לגרף השני מדוח הכנסות המדינה לשנים 2015-2016, לוח ה-3.

לקריאה נוספת: נעמה סיקולר והדר קנה, החיים הטובים של המאיון העליון, כלכליסט 22.8.2011.

זהירות סכנה!

הסכנה הגדולה ביותר למשטר דמוקרטי היא לא מהפכה צבאית אלא אובדן אמון של הציבור, עד כדי העדפה של ויתור על הזכות להשמיע את קולו ולבחור את הממשלה. במדד הדמוקרטיה נשאלה מספר פעמים שאלה ישירה האם כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל צריך מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת (בשנתיים הראשונות השאלה הייתה על חוסר התחשבות בכנסת ובבחירות, ואחר כך על חוסר התחשבות בכנסת, בתקשורת, ובדעת הקהל). התוצאות בגרף הבא. כפי שניתן לראות בשנים האחרונות יש רק רוב דחוק שעומד על הצורך בדמוקרטיה ומתנגד ל"מנהיג חזק" כזה. אבל בערך רבע תומכים מאוד במנהיג עוקף כנסת, וטיפה פחות די תומכים. בתחילת העשור התמיכה במנהיג כזה הייתה יותר נמוכה, אבל עדיין משמעותית.

strong-leader

מצד שני, אם שואלים באופן ישיר שמא משטר דמוקרטי אינו מתאים לישראל בגלל בעיותיה המיוחדות, מסתבר שיש התנגדות די רבה לאמירה הזו. זה מצביע על אחת הבעיות בסקרי דעת קהל: לא מעט משיבים רוצים גם מנהיג חזק וגם דמוקרטיה, ולא מודעים לסתירה בין התשובות. ובכל זאת כ-22% מביעים הסכמה ולו חלקית עם חוסר ההתאמה של הדמוקרטיה.  אאוץ.

היבט אחר של סכנה לדמוקרטיה שנחקר בסקרים שונים נוגע לקבלת מרות, ובפרט מרות צבאית. כשיש פילוג קשה בעם, יתכן שחיילים יקלעו למצב שבו הם נדרשים לקחת חלק בפעולות שהם מתנגדים להן. מימין מקרה הבוחן הוא הצורך לפנות ישובים יהודיים בשטחים. משמאל מקרה הבוחן הוא הצורך לשרת בשטחים. השאלה היא האם במקרים כאלה מותר לחיילים לסרב לקחת חלק בפעילות האמורה?

שאלות כאלה נשאלו בסקרי ביטחון לאומי ודעת קהל ובסקרי מדד הדמוקרטיה, ובחלק מהמקרים שתי השאלות נכללו באותו סקר. התשובות נגישות מאתר דאטה ישראל של מכון גוטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ומוצגות להלן. כמעט תמיד יש רוב לשוללים זכות סירוב לחיילים, אבל בשני הסקרים האחרונים (מ-2013) לא היה רוב לשוללים זכות סירוב מימין. ניסוח השאלות שונה בסקרים מסדרות שונות, וכתוצאה השוואה של התוצאות היא לא תמיד תקפה. אבל ברור שבשנים האחרונות יש אחוז גבוה באוכלוסייה שמצדיק סירוב פקודה על ידי חיילים מסיבות אידאולוגיות, קצת יותר מימין מאשר משמאל.

seruv

בנוסף לשאלות האלה, סקרים מ-2012 ו-2016 הכילו שאלה למי חיילים דתיים צריכים לציית אם יש סתירה בין פקודות הצבא לפסיקת רבנים. במקרים האלה רק 12-15% ענו שצריך לציית לרבנים, ואילו 71-72% ענו שצריך לציית לפקודות הצבא. השאר לא ידעו לענות או חשבו שכל אחד צריך לפעול לפי צו מצפונו.

מקורות

הגרף הראשון ממדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, דוחות של שנים שונות.

הגרף השני מנתונים של סקרי ביטחון לאומי ודעת קהל וממדד הדמוקרטיה.

כל התוצאות האלה נגישות באתר דאטה ישראל, מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה.

תורת דחיית שירותו – אומנותו

דבר אחד שצריך להודות בו הוא שהחרדים העלו את תימרוּן המערכת הפוליטית — ובפרט בנוגע לפטור מגיוס — לדרגת אומנות.  כתבתי על זה בפעם הראשונה כבר בתחילת הבלוג בשנת 2012.  כתבתי על זה שוב לפני 5 חודשים, בהקשר של פסק הדין של בג"ץ שביטל את התיקונים האחרונים לחוק שירות הביטחון (מה שהספין הממשלתי קרא "חוק השיוויון בנטל").  אבל לפני שהתיקונים האלה בוטלו הם היו בתוקף כמה שנים, והתוו את הכיוון של השתמטות-בעידן-שאחרי-חוק-טל.

בעיה שנתקלתי בה בפוסט הקודם הייתה שלא מצאתי נתונים על דחויי השירות החדשים אחרי הביטול של חוק טל.  אז הגשתי לצה"ל בקשת חופש מידע בנושא.  זה לקח 5 חודשים ו-3 תזכורות, אבל לפני שבוע קיבלתי תשובה.  (בדיעבד מסתבר שגם שחר אילן השיג מידע דומה וכתב עליו בכלכליסט.)  לא הכל ולא תמיד בדיוק מה שביקשתי.  בין היתר, משעשע (או ליתר דיוק, עצוב) לקרוא ש"אין בידי רשויות הצבא נתונים אודות שילובם בשירות של בוגרי ישיבות […] מלפני שנת 2012 בשל החלפה של מערכות תיעוד אלקטרוניות בשנה זו", כלומר החליפו מחשב ומסד הנתונים הקודם אבוד.  אבל החלק החשוב שם.

אז הנה הגרף המעודכן שמכיל את הנתונים החדשים.  הם נמצאים בפינה הימנית התחתונה:

torato-tot

הנתונים החדשים מראים שני דברים:

  • בעקבות ביטול חוק טל המערכת לא ידעה מה לעשות.  אז היא לא החילה עליהם את חוק הגיוס (מעבר לאלה שרצו להתגייס בלאו הכי), אבל גם לא נתנה להם אישור דחיית שירות.  כך ב-2013 מספר דחויי השירות החדשים היה 0.  כשהעבירו את התיקון שהסדיר את השרץ ב-2014, נתנו אישור לכל אלה שהתעכבו.  לכן מספר האישורים בשנה הזו כפול.  זה מסביר את הזיגזג בגרף.
  • מבחינת המספר הכולל של חרדים במעמד של דחויי דירות, יש שני תהליכים הפוכים שקורים במקביל.  מצד אחד ממשיך תהליך "ריקון המאגר" שבו נותנים פטור סופי מגיוס (בניגוד לדחיית שירות שצריך להאריך כל פעם) כבר בגיל 24 או 26, מה שמוציא מהספירה את כל אותם חרדים שהגיעו לפרקם וקיבלו דחיית שירות בימים העליזים של חוק טל.  אלה נתונים שכבר היו לי קודם.  ב-2017 עוד היו קרוב ל-22 אלף כאלה, אבל סביר שגם הם יקבלו פטור בקרוב.  אבל במקביל לזה הנתונים החדשים מראים שנוצר מלאי חדש של דחויי שירות בזכות התיקונים החדשים (מה שנקרא פרק ג'1 בחוק הגיוס).  תוך בסך הכל 4 שנים הם הגיעו כבר לכמעט 34 אלף, שזה יותר מחצי מהשיא של כל הזמנים לפי החוקים הקודמים (62.5 אלף בשנת 2010).  אם מסכמים את הישנים עם החדשים, היו ב-2017 כ-55.7 אלף דחויי שירות.  ואולי זה בעצם יותר — הנתונים ששחר אילן קיבל גבוהים יותר מאלה שאני קיבלתי, ואצלו החדשים כבר מגיעים ליותר מ-37 אלף.
  • שימו לב לכך שבאופן מצטבר לא פחות מ-47 אלף חרדים קיבלו דחיית שירות ב-4 השנים האלה, אבל בסופו של דבר יש רק 33.9 אלף דחויי שירות חדשים.  זה כי 21.2 אלף כבר הספיקו לקבל פטור סופי אחרי שקודם קיבלו דחיית שירות לפי פרק ג'1.  כן, אני יודע שהמספרים לא מסתכמים (33.9 + 21.2 = 55.1, לא 47).  לצה"ל הפתרונים.
  • ואגב, בנוסף יש 500+ כל שנה שהם אפקטיבית עריקים: באו לצו ראשון, לא קיבלו דחיית שירות, אבל לא התגייסו.  להבנתי הם לא נספרים בגרף כי כאמור לא קיבלו דחיית שירות.

שאלה מעניינת היא מה יקרה עכשיו כשהתיקונים של 2014 בוטלו.  חוק הגיוס החדש שאמור היה להחליף אותם לכל המאוחר בספטמבר עוד לא אושר בכנסת.  ואם הוא יאושר אין ספק שגם הוא יפול בבג"ץ, כי הוא עוד פחות שיוויוני מהגרסאות הקודמות שנפסלו בגלל פגיעה בעקרון השיוויון.  מה שמסתמן כעת הוא שזה יהיה חלק מהבלגן של הקדמת הבחירות, וכל העסק ידחה שוב בעוד שנה ויעבור לטיפול הממשלה הבאה.

מקורות

הנתונים החדשים כאמור מהתשובה לבקשת חופש מידע שהגשתי.

שאר הנתונים כמו שהיו בפוסטים הקודמים (כאן וכאן).

נתונים חדשים אלטרנטיביים (גבוהים מאלה שאני קיבלתי בכמה אלפים) בכתבה של שחר אילן.

תיאור לא רע של כל ההיסטוריה של גיוס חרדים בדף גיוס בני ישיבות בוויקיפדיה.

דת ופוליטיקה

בהמשך לפוסט על הייצוג של ערבים בכנסת, מעניין גם להסתכל על חרדים ודתיים בכלל.  הדעה הרווחת היא שלחרדים יש ייצוג יתר.  אבל מה המספרים אומרים?

הגרף הבא הוא הרחבה של גרף שצוייר כבר על ידי חובב דרור לפני שנתיים.  ההבדל הוא שהוספתי גם את המפלגות הדתיות, במקום להתמקד רק בחרדיות.

haredi-mk

הנחה שנראית סבירה היא שמספר המנדטים הכולל של מפלגות חרדיות מתבדלות, כמו אגודת ישראל, דגל התורה, יהדות התורה, וכו', יהיה די קבוע עם מגמת עלייה שמשקפת את גידול האוכלוסייה הזו. באופן מפתיע זה לא ממש כך. המספרים לא גדלים, ויש בהם תנודות. הדינמיקה הזו מראה שההתייחסות למצביעים החרדים כאל מקשה אחת שמצביעה באופן אוטומטי למפלגה מזוהה היא פשטנית ולא משקפת.  [חריג בולט במיוחד הוא התוצאה של 7 מנדטים ב-1988, בנוסף ל-6 של ש"ס.  מה קרה שם?]

המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בתחום הפוליטיקה הדתית הייתה הקמת מפלגת ש"ס לקראת בחירות 1984. בניגוד למפלגות חרדיות אחרות, המפלגה הזו הצליחה לקבל קולות גם מחוץ למגזר החרדי (ראו את דגם ההצבעה לש"ס בפוסט על בחירות 2015). אבל כפי שניתן לראות בגרף, הקולות של ש"ס באו לפחות חלקית על חשבון מפלגות דתיות אחרות.

מעניין גם שבבחירות האחרונות יש שונות גדולה במספר המנדטים הכולל של מפלגות דתיות וחרדיות.  זה יכול להיות קשור למאבקי כוחות וטשטוש גבולות בתוך הימין (הצבעה לליכוד כדי "להציל את שלטון הימין", הצבה של איילת שקד החילונית בצמרת מפלגת הבית היהודי) או להתלכדות אל מול קמפיינים אנטי-דתיים כמו למשל זה של יאיר לפיד ב-2013.

מקורות

ספירת המנדטים של מפלגות שונות מדף הבחירות לכנסת בוויקיפדיה.

הערבים נוהרים

הציטוט המפורסם ביותר מהבחירות האחרונות הוא מהסרטון של נתניהו בבוקר יום הבחירות, בו הוא אומר "הבוחרים הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".  זה כמובן היה שקר.  אבל בכל זאת מעניין לדעת עד כמה הערבים מנצלים את כוחם האלקטורלי.  וברקע יש גם את נושא סיפוח השטחים שמקודם על ידי בנט ואחרים בימין.

אז הנה המספרים, עבור כל הכנסות מאז קום המדינה.  העמודות מראות את מספר חברי הכנסת הערבים בכל כנסת, עם הבחנה בין חברי כנסת שכיהנו במפלגות ערביות לבין אלה שהיו מטעם מפלגות יהודיות.  מפלגות מעורבות כמו רק"ח סיווגתי לפי הרכב חברי הכנסת שנכנסו: אם היה רוב לערבים סיווגתי את המפלגה כערבית, ואם היה מספר שווה או רוב ליהודים אז לא.  רוב חברי הכנסת הערבים במפלגות יהודיות הם דרוזים.

arab-mk

הגרף מראה גם את מספר חברי הכנסת הצפוי לפי שיעור הערבים באוכלוסייה.  זה מחייב עדינות מסויימת, כי הרכב הגילים של ערבים שונה מזה של יהודים.  לערבים יש הרבה יותר ילדים, ולכן חלקם בין המבוגרים מגיל 18 ומעלה קטן יותר מחלקם הכולל באוכלוסיית המדינה.  אבל נתונים מפורטים על התפלגות הגילים יש רק מתחילת שנות ה-80.  לפני זה הנתונים שיש פחות מפורטים, אז נאלצתי לחשב את שיעור הערבים באוכלוסייה בגיל 20 ומעלה במקום 18 ומעלה.

אז בגדול הנתונים מראים שהערבים לא נוהרים ולא ממצים את הכוח האלקטורלי שלהם.  הפער הגדול ביותר היה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת.  מאז סוף שנות ה-90 מספר חברי הכנסת הערבים נמצא במגמת עלייה, אבל בבחירות האחרונות הוא עדיין היה נמוך בכ-5 מנדטים לעומת הצפוי לפי הדמוגרפיה: 17 במקום 22.  וגם זה כלל את איוב קרא מהליכוד ואת חמד עמאר מישראל ביתנו.

מפתה להסביר את הפער בכך שאחוז ההצבעה הוא פחות מ-100% (וזה נכון אצל כולם, אפילו אצל החרדים).  אבל אם אחוז ההצבעה של כל המגזרים היה אותו הדבר, זה היה מתקזז.  בבחירות האחרונות ב-2015 אחוז ההצבעה הכללי היה 72.5%, ואחוז ההצבעה בערים הערביות היה בטווח 55-75%.  קצת יותר נמוך מבערים יהודיות, אבל לא הרבה פחות.  זה כנראה מסביר חלק מהפער.  בנוסף, אחוזים בודדים מהערבים הצביעו למפלגות יהודיות, בעיקר למרצ.

עדכון: יש גם את ערביי מזרח ירושלים, שנספרים בנתוני האוכלוסייה, אבל הם בעצם תושבים ולא אזרחים.  כתוצאה הם לא יכולים להצביע לכנסת, ולכן המספרים הצפויים לעיל הם מנופחים.  אבל כדי לחשב את המספרים האמיתיים צריך נתונים על מספר הערבים במזרח ירושלים שאינם אזרחים וחתך הגילים שלהם.  אם אמצא נתונים כאלה אשלים.  לחילופין, אפשר לטעון שהצפי שמצוייר בגרף מתאים למצב שבו הם יקבלו אזרחות.  (ותודה ל-benjilachkar שעלה על הנקודה החשובה הזו.)

מקורות

מספר חברי הכנסת במפלגות השונות נלקח מדף ויקיפדיה על הבחירות בישראל.  כדי לברר כמה מחברי הכנסת הם ערבים צריך לעבור על רשימת השמות של חברי הכנסת מכל מפלגה.  הגרף מראה את המספר בתחילת הקדנציה של כל כנסת.  לפעמים היו שינויים קלים בהמשך, כתוצאה מפרישה של חברי כנסת וכניסה של אחרים במקומם.

המספר הצפוי של חברי כנסת מחושב לפי אחוז הערבים באוכלוסייה, ולפי אחוז הערבים באוכלוסייה מגיל 18 (או 20) ומעלה.  הנתונים מלוחות האוכלוסייה לפי קבוצת אוכלוסייה, דת, מין וגיל.  בשנתונים האחרונים זה לוח 2.3, בשנתונים קודמים אלה לוחות אחרים ולפעמים אין את כל המידע וצריך לחשב חלק ממנו (למשל מספר הערבים הוא האוכלוסייה הכוללת פחות היהודים). לפני 1980 המידע על גילים הוא עבור קבוצות גיל של 5 שנים, אז אי אפשר לדייק לגבי גיל 18.  לגבי שתי מערכות הבחירות הראשונות אין בכלל פירוט גילים עבור האוכלוסייה הערבית.

דבר אחר

נתונים זה כרגיל מספרים, ובפרט הרבה מספרים, והדגמים המופיעים בהם והקשרים ביניהם.  אבל לפעמים שווה להסתכל גם בטקסט.  וטקסטים שלא רבים קוראים בהם הם פסקי דין של בית המשפט העליון.  חבל.  אלה טקסטים שנכתבים על ידי אנשים חכמים עם ידע נרחב ויכולת ניתוח וניסוח חריגה.  וחלקם גם חשובים ומייצגים אבני דרך מהותיות בחיים שלנו כאן.

אז הנה כמה ציטוטים נבחרים מפסק הדין בעתירות בג"ץ 1877/14, בג"ץ 1937/14, בג"ץ 8017/15, ובג"ץ 2260/14, שניתן ב-12.9.2017 (פסק הדין משותף כי החליטו לאחד את הדיון בכל ארבעת העתירות).  למי שלא זוכר או לא ידע בכלל, זה פסק הדין שביטל את הגרסה הנוכחית של חוק אי הגיוס לחרדים.  הדיון נערך בפני לא פחות מתשעה שופטים. הנשיאה נאור כתבה את פסק הדין המרכזי על פני כ-60 עמודים, באופן יבש וענייני.  אבל כל האחרים ראו צורך להוסיף על דבריה, וכך קיבלנו מסמך שאורכו הכולל 147 עמודים (כרגיל השופטים הנוספים בהרכב מסתפקים בציון הסכמתם לדברי השופט שכתב את פסק הדין).  אני מודה שלא קראתי את הכל.  אבל כמה קטעים שנתקלתי בהם שווים שיהיו מוכרים יותר.

נתחיל בדברי השופט יצחק עמית, שמתאר את החוק עצמו כך: "מי שמהלך בשבילי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 לאחר תיקון 19 ותיקון 21, נדמה עליו כמהלך בלבירינת, במבוך של סעיפים שהקורא מתקשה למצוא את דרכו לאורכם ולרוחבם."  (תיקון 19 הוא ה"תיקון" של יש עתיד מהכנסת הקודמת, ותיקון 21 הוא ה"תיקון" של החרדים מהכנסת הנוכחית.)  ואכן החוק, ובפרט סעיף 26 שלו על עשרות תת-סעיפיו ותת-תת-סעיפיו, מפותל בצורה שראויה לסאטירה יותר מאשר לחוק.  אבל ידוע שבמחוזותינו הסאטירה מתקשה לעמוד בקצב של המציאות.  והמציאות, בניסוחו של עמית, היא זו: "ייאמר מיד. החוק פוגע קשות בזכות לשוויון, בצדק ובהגינות שהם שם נרדף לעקרון השוויון. החוק מפלה בין אדם לאדם, בין דם לדם ובין דמים לדמים. לצעיר החרדי יש אפשרות שלא להתגייס כלל אם נתמלאה המכסה, יש לו אפשרות לדחות את גיוסו והוא יכול לבחור בשירות אזרחי חלף השירות הצבאי. הצעיר החרדי לא נדרש לסכן את חייו, כביכול דמו סומק טפי מדמו של צעיר אחר שאינו בן ישיבה. ואם בחר הצעיר החרדי להתגייס בגיל 21 לאחר שכבר הקים משפחה, משכורתו הצבאית גדולה בהרבה מזו של חברו ליחידה שאינו נשוי. תיקוני החוק, נודעו בציבור כחוק השוויון בנטל, אך הלכה למעשה, קיבעו ועיגנו בחוק את אי השוויון בנטל. על כך קשה לחלוק."

(והערת אגב בנוגע לשוויון: סעיף 26כה של החוק הוא "לא ייפגע מעמדה ושילובה של יוצא צבא אישה בשירות ביטחון בשל שירותם של בוגרי ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים בשירות ביטחון לפי פרק זה.")

עמית הוא שופט צעיר יחסית, אז הוא אופטימי.  מי שנמצא שם כבר הרבה זמן, וכשפסק הדין פורסם כבר פרש בעצם לגמלאות, הוא המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין.  וכך הוא פותח את דבריו: "יאוש. אין בפי מלה אחרת באשר לנושא דנא. הגיחוך – חוכא ואיטלולא – שנוצר בגלגולי ה"פינג פונג" בין הרשויות בעניין היורד לשורש השויון וההגינות האנושית הבסיסית, בעוד אין נפגע לימוד התורה החשוב כל כך כהוא זה, מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים."

ולסיום, הנה פסקת הסיום של הנשיאה נאור: "בשלב זה, ולאחר עשרות שנים של ניסוי וטעייה, ברור כי לא ניתן להסתפק עוד בהסדרים בלתי מחייבים ובלתי אכיפים שסופם לא ידוע. כל הסדר שיקבע המחוקק בסוגיה זו חייב להציב מטרה ברורה של קידום השוויון בנטל הגיוס ולהתוות מסלול ברור וישים להגשמתה. החברה הישראלית ניצבת אפוא בפתחו של מאמץ חברתי מחודש לפתרון בעיית הגיוס. לשם כך לא די בסיסמאות או בקביעתם של הסדרים הדוחים את הקץ.  נדרשים מעשים של ממש."  השופטים נתנו לכנסת שנה שלמה לפני שתוקפו של החוק הנוכחי יבוטל.  יש להם עוד חודשיים.

הייתי מפסיק כאן, אבל (א) זה עשוי ליצור רושם שלתיקונים האמורים לחוק לא הייתה השפעה, ו-(ב) כידוע יש לי חולשה למספרים.  אז הנה עדכון קטן של גרף שכבר פרסמתי של מספר החרדים בדחיית שירות בזכות הסדר תורתו-אומנותו.  החידוש הוא בירידה הדרמטית במספר הכולל בשנתיים האחרונות, כתוצאה מה"תיקונים" שמאפשרים בין היתר לכל מקבלי דחיית השירות מתקופת חוק טל לקבל פטור סופי כבר בגיל 26.  אלה שהגיעו לגיל גיוס אחרי ביטול חוק טל אפילו לא צריכים לחכות לגיל המופלג הזה – הם מקבלים פטור מלא בגיל 24. כך עשרות אלפים דחויי שירות כבר אינם דחויי שירות יותר, מה שנקרא בפי מי שמתעסקים בזה "ריקון המאגר".

torato-tot

ומה לגבי מספר הנדחים כל שנה? על זה לא מצאתי מספרים מהשנים האחרונות.  אני חושב שהמספר הרבה יותר קטן משהיה, בגלל שתי תופעות סותרות:  קרוב ל-3000 מתגייסים (אם כי יש ויכוחים אם כולם באמת חרדים מהסוג שבעבר קיבלו דחיית שירות), ואחרים פשוט לא מתייצבים בכלל ולכן לא מקבלים את דחיית השירות.

מקורות

הציטוטים מפסק הדין של בג"ץ.

הנתונים החדשים על מספר דחויי השירות מתשובה של דובר צה"ל על בקשת חופש מידע.

עבודת המחוקקים

תפקידה של הכנסת לחוקק חוקים.  אבל חלק ניכר מהחוקים הם בעצם חוקים שהממשלה יוזמת, ובשנים האחרונות שומעים הרבה על ועדת שרים לחקיקה ועל הצורה שבה הוועדה הזו לא מאפשרת מעבר של חוקים שאינם נושאים חן בעיני הממשלה.  מצד שני שומעים על ההצפה של הצעות חוק שלפעמים אפילו מי שהציע אותן לא תומך בהן.  אז הנה קצת נתונים על מה שקורה.

הגרף הראשון מראה את מספר החוקים שעברו בכל כנסת מאז קום המדינה, ואת מספר הצעות החוק שלא עברו בסופו של דבר.  מסתבר שמספר החוקים שעוברים (כולל כמובן תיקונים לחוקים קיימים) הוא די קבוע ועומד על כ-300-500 בכל כנסת, אולי עם מגמת עליה קלה, ופחות מזה בכנסות שכיהנו זמן קצר יחסית.  החלק המפתיע הוא שבעוד שבעשורים הראשונים אכן הרוב המכריע של החוקים היו ביוזמת הממשלה, ב-25 השנים האחרונות אחוז ניכר הם חוקים פרטיים.  יש גם חוקים ביוזמת וועדות הכנסת, אבל הם די נדירים.

prop-law

מה שהכי בולט כמובן הוא העלייה העצומה בהצעות חוק פרטיות, שרובן המכריע אינן מבשילות לכדי חוקים ממש.  מה שקצת מפתיע הוא שגם אצל הממשלה יש עליה ניכרת במספר הצעות החוק שאינן הופכות לחוקים בסופו של דבר.  הגרף הבא מציג את הנתונים האלה באופן ברור יותר.

success

הקו הסגול מראה איך אחוז החוקים שעברו ביוזמת הממשלה ירד באיטיות מ-100% בכנסת הראשונה לקצת פחות מ-80% בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, ואז ירד בתלילות לפחות מ-45% באמצע שנות ה-90.  בעשרים השנים האחרונות הוא שוב במגמת עליה, וכיום הוא נושק ל-60% (לא סופי, יש עוד הרבה חוקים בתהליך עבודה בכנסת הנוכחית).

אחוז ההצלחה של הממשלה היה באיזור ה-90% ויותר עד אחרי המהפך, ואז ירד לאזור ה-80%.  בימי ממשלת שרון בתחילת שנות האלפיים הוא צנח קשות ומאז הוא באזור ה-50-60% (הנתונים לכנסת הנוכחית לא בהכרח משקפים כי יש הרבה ההצעות שעוד לא ברור מה יעלה בגורלן).  לא ברור אם זה משקף אי-קומפטנטיות או בעיות קואליציוניות אחרות שבגללן מתחילים לקדם כל מיני חוקים אבל בצורה שלא תאפשר להם להשלים את התהליך.

אשר להצעות חוק פרטיות, ההצלחה הגדולה ביותר שלהן הייתה בכנסת השלישית אבל בעצם מדובר במספר מזערי.  משנות ה-60 רק כ-20% מההצעות האלה עברו, וקצת אחרי המהפך זה ירד לפּחות מ-10%, והמשיך להדרדר עד פחות מ-4% בכנסת הקודמת.  הנתונים לכנסת הנוכחית שוב כנראה לא משקפים.

שאלה מעניינת היא כמובן האם הצעות החוק הפרטיות האלה הן ביוזמה של הקואליציה או האופוזיציה, או אולי שילוב כוחות של סיעות משני הצדדים.  על זה לא מצאתי נתונים קיימים, ולחלץ אותם לבד זה יותר מדי עבודה (צריך לעבור על ההצעות אחת אחת, ולברר את השיוך של חברי הכנסת החתומים עליהן).

מקורות

מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת.  בלשונית "הצעות חוק" אפשר לסנן לפי איזו כנסת, הסוג (ממשלתי/ועדה/פרטי), והמצב (בעבודה/נעצר/הושלם).  הנתונים הם מספר הצעות החוק שנמצאו בכל צרוף של הגורמים האלה.

המהפך

בחגיגות 40 שנה למהפך הצגתי כמה גרפים שמראים איך דברים השתנו מאז.  אבל הניתוח של הבחירות האחרונות (בחירות 2015) שהראה שדגם ההצבעה נקבע לפי רמת דתיות ולא לפי מוצא העלה את השאלה האם כך היה גם ב-1977.  למרבה המזל יש נתונים!  (אמנם לא באיכות מי יודע מה, אבל בכל זאת משהו.)

זה התחיל בשנת 1969, כשפרופ' אשר אריאן ז"ל מאוניברסיטת תל-אביב ערך סקר בחירות.  מאז קבוצת המחקר הזו, כיום בראשות פרופ' מיכל שמיר, עורכת סקר אחד או יותר בכל מערכת בחירות.  וכל הנתונים הגולמיים מכל הסקרים האלה נמצאים באתר שלהם ברשת.  לצערי הם מתעניינים יותר בהלכי רוח בחברה ובשיקולים של אנשים לפני הבחירות, אבל בכמה מקרים הם ערכו גם סקר אחרי הבחירות, שכולל שאלה למי הצבעת.  וב-1977, לכבוד המהפך, זה כלל גם שאלה על ההצבעה ב-1973.  כך אפשר לשרטט גרף זרימה של מצביעים בין המפלגות.

(למי שהגרף לא ברור לו: המלבנים בצד שמאל מייצגים את המפלגות בבחירות 1973, כשגובה כל מלבן יחסי למספר הקולות שהמפלגה קיבלה בסקר.  אותו דבר לגבי בחירות 1977, שמיוצגות בצד ימין.  המספרים מציינים כמה נסקרים הצביעו לכל מפלגה, מתוך 465 ס"ה.  הסרטים מראים מעבר של נסקרים ממפלגה אחת ב-1973 לאחרת ב-1977, או לחילופין השארות והצבעה לאותה מפלגה שוב.)

mahapach-flow

לכאורה מה שהגרף מראה זה איך הליכוד וד"ש (מפלגת המרכז הראשונה שבאמת עשתה משהו, ואז התפרקה לרסיסים תוך כדי הקדנציה) שתו מנדטים למערך וקצת גם למפלגות אחרות, וכך הליכוד היה יכול להקים קואליציה.  ד"ש הצטרפה אחרי זמן קצר וכך שילטון הליכוד התבסס.  אבל למי שמסתכל בנתוני הבחירות האמיתיים יש כאן עוד סיפור: סיפור של מדגם בעייתי או קטן מדי (ראו פרטים על הנתונים בסוף).  חוסר ההתאמה הבולט ביותר הוא בקשר לליכוד:  הליכוד בעצם רק עלה מ-39 מנדטים ל-43, עליה צנועה של 10%, ולא עליה דרמטית של 50% כמו שנתוני הסקר מראים.  ובמציאות המערך ירד ב-37%, לא ב-52% כמו בגרף.  וגם לא הייתה ירידה לחצי של האחוז שלא הצביעו.  בקיצור הגרף יפה והסיפור בגדול נכון, אבל הנתונים אינם משקפים במדויק את מה שקרה.

ובכל זאת, אלה למיטב ידיעתי הנתונים היחידים שיש, אז נשתמש בהם כדי לנתח גם את פילוח הבוחרים.  כמו בכל סקר, גם הסקר הזה כלל שאלות דמוגרפיות על מוצא, רמת דתיות, והכנסה.  אם משרטטים את ההצבעה לגושים השונים בבחירות 1977 מתקבל הגרף הבא.  יש כאן 12 עמודות, שמייצגות את כל הצרופים של מוצא (אסיה ואפריקה [AS-AF], אירופה ואמריקה [EUR-AM], וישראלים דור שני [IL]) עם רמת דתיות (פרשנות שלי: מקיים הלכות דת באופן יסודי = דתי/חרדי, במידה רבה = מסורתי-דתי, במידה מועטה = מסורתי-לא-דתי, ולא מקיים כלל = חילוני).  רוחב כל עמודה מייצג את מספר הנסקרים ששייכים לצירוף הזה.

vote77-by-orig-rel

העמודות מקובצות לפי מוצא.  כך ניתן לראות שכל בני עדות המזרח הצביעו באותו אופן, בלי קשר לרמת דתיות: רוב לימין (לליכוד), קצת לשמאל (מערך), ומעט למרכז (ד"ש).  זאת בניגוד למצב כיום, כשרמת הדתיות ולא המוצא קובעת את דגם ההצבעה.  אבל אצל אשכנזים הדתיים, ואצל בני דור שני בישראל גם המסורתים, אכן הצביעו אחרת כבר ב-1977 – לימין ולמפלגות חרדיות, בניגוד לחילונים ולמסורתים הלא-דתיים שאצלם היה יותר איזון בין ימין ושמאל.  מעניין אגב גם להיזכר עד כמה ב-1977 ניתן היה לסווג את הרוב לפי המוצא, בניגוד למצב כיום שבו חצי מהאוכלוסייה הם כבר ישראלים דור שני.

גורם נוסף שעשוי להשפיע על תוצאת הבחירות הוא רמת הכנסה. אז הנה גרף שמחלק את האוכלוסיות לא לפי רמת דתיות אלא לפי הכנסה.  הכנסה נמוכה זה עד 2000 לירות לחודש, בינונית זה 2000-4000, וגבוהה זה מעל 4000.  היו זמנים.  בכל אופן אפשר לראות שחוץ מעניים ישראלים דור שני אין לרמת ההכנסה שום השפעה משמעותית, וההבדלים בדגם ההצבעה נובעים בעיקר מהמוצא.

vote77-by-orig-income

אז המזרחים הצביעו יותר לליכוד.  אבל האם הם הגורם לניצחון הליכוד? בשביל זה צריך להסתכל על המאפיינים של אלה שהצביעו למערך ב-1973 אבל לליכוד או ד"ש ב-1977, כי המעבר שלהם הוא שעשה את ההבדל.  הגרף הבא מתאר את דגם ההצבעה ב-1977 של אוכלוסיית מצביעי המערך ב-1973.  כפי שניתן לראות אצל האשכנזים יותר מחצי המשיכו להצביע למערך (לשמאל) גם ב-1977, כשהאחרים מעדיפים את ד"ש על פני הליכוד ביחס של 2:1.  אבל אצל המזרחיים רק שליש נשארו במערך, וכ-40% עברו לליכוד.

vote77-change

אז השורה התחתונה היא שכן: המהפך כנראה אכן נבע משינוי דגם הצבעה עדתי.  אבל זה כלל שני מרכיבים עיקריים:

  • בני עדות המזרח שעברו מהמערך לליכוד ובכך תרמו ישירות למהפך (חיזקו את הליכוד על חשבון המערך).
  • אשכנזים שעברו מהמערך לד"ש ובכך החלישו את המערך עוד יותר.

הנתונים

החוקרים מתל-אביב ערכו 4 סקרים ב-1977, מתוכם 3 לפני הבחירות. אני השתמשתי רק ברביעי, שנערך בסוף יוני (הבחירות היו ב-17 במאי).  אוכלוסיית הסקר הייתה 465 יהודים בוגרים (בני 20+) מהערים הגדולות בלבד (מטרופולין תל-אביב, ירושלים, חיפה, ובאר שבע).  זה אולי מסביר לפחות חלק מההבדלים בין תוצאות הסקר לתוצאות האמת.

הנתונים ניתנים בצורה של קובצי SPSS בצרוף קובץ שמפרט את הקודים המשמשים לייצוג התשובות של כל נסקר לכל שאלה.  כיוון שאין לי תוכנת SPSS הייתה לי בעיה עם הפורמט הזה, עד שמצאתי מי שיבצע עבורי המרה לאקסל (תודה שרה!), שממנו עברתי ל-CSV, ועם זה אני כבר מסתדר.

כמה מפלגות צריך?

בישראל נהוגה שיטת בחירות פרופורציונאליות כלל ארציות. משמעות הדבר שמספר המושבים בכנסת משקף בצורה קרובה את מספר הקולות להן זכתה כל מפלגה. הסייג העיקרי לשיקוף מושלם הוא אחוז החסימה, שמונע ממפלגות קטנות מלהיכנס לכנסת.

ידוע כי שיטה פרופורציונאלית כזו מעודדת יצירה של מפלגות סקטוריאליות, ואכן בישראל יש מספר גדול של מפלגות המייצגות פלחים שונים באוכלוסייה. מספר המפלגות בכל בחירות מוצג בגרף הבא, יחד עם מספר המפלגות שנכשלו ולא הצליחו לקבל ייצוג בכנסת ואחוז הקולות שבוזבזו כתוצאה מכך.

parties

כפי שניתן לראות לפני המהפך התמודדו פחות מפלגות, ורק מיעוטן נשארו מחוץ לכנסת. מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90 היו יותר מפלגות ובערך חציין נשארו בחוץ. מאז בחירות 1999 יש עוד עלייה במספר המפלגות, וכעת רובן אינן מצליחות להיכנס לכנסת. עם זאת מדובר במפלגות קטנות, ומספר הקולות הכולל שהולך לאיבוד הוא נמוך ונע בטווח 3-5% (אם כי יתכן שהוא במגמת עלייה מסוימת). השיא היה בבחירות 2013, אז 268,797 קולות שהם 7% בוזבזו.  אז לכאורה לפחות בחצי ממערכות הבחירות האחרונות יותר מ-95% מהבוחרים באו על סיפוקם.

אבל האם הם באמת בחרו מה שהם רצו?  מדידה ישירה יותר של ייצוגיות (או ליתר דיוק חוסר ייצוגיות) ניתן למצוא בסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית. זהו סקר שנתי הנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובשני מקרים הוא כלל את השאלה "האם יש היום במדינת ישראל מפלגה שמייצגת את השקפותיך בצורה טובה?". התוצאות שהתקבלו מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות המצב עגום. למרות ריבוי המפלגות המתחרות על קולו של הבוחר, ב-2012 רוב מובהק טענו שאין מפלגה שמייצגת אותם. ב-2016 היה רוב קטן בין היהודים שאמרו שיש מפלגה כזו, אבל אצל האזרחים הערבים נשארו כמעט שני שלישים שטענו שאין.

parties-rep

מקורות

לגרף הראשון: נתוני ההצבעה כפי שהם מרוכזים באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לגרף השני: מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 , עמ' 232 שאלה 41, ומדד הדמוקרטיה הישראלית 2012 , עמ' 231 שאלה 22.

מישהו אמר שחיתות?

קשה למדוד שחיתות, בין היתר כיוון שסביר להניח שחלק ואולי רוב מעשי השחיתות אינם ידועים לנו, ואין איסוף מסודר של מה שכן ידוע. מה שנשאר הוא סקרים אודות תחושה של שחיתות. ברוב המקרים אני מסתייג משימוש בסקרים של תחושות ומעדיף נתונים מדידים. אבל במקרה של שחיתות תחושת הציבור היא בעצם מדד חשוב לא פחות מהשחיתות עצמה, כי התחושה הזו היא שפוגעת בהזדהות של האזרחים עם המדינה ובסופו של דבר בדמוקרטיה.

מקור אחד לנתונים הוא מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זהו סקר שנתי המתקיים מאז 2003 וכולל שאלות שונות בנושאים הקשורים לדמוקרטיה. בשנים 2003-2011 הסקר כלל שאלה אודות הסכמה עם האמירה "כדי להגיע היום לצמרת הפוליטית בישראל צריך להיות מושחת". בשנים 2014-2016 הייתה שאלה שונה, "איזה ציון אתה נותן להנהגת ישראל כיום בנושא השחיתות?" כשהתשובות האפשריות נעות בין "מאוד מושחתת" ל"בכלל לא מושחתת". התוצאות לשתי השאלות האלה מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש רוב לאלה שחושבים שצריך להיות מושחת, ורוב גדול וגדל לאלה שחושבים שההנהגה מושחתת.

dem

מקור שני לנתונים הוא המדד של הארגון הבינלאומי Transparency International. המדד הזה הוא ממוצע של עד 13 מדדים ממקורות שונים, למשל הבנק העולמי ומכוני מחקר בינלאומיים (לא כולם מכסים את כל המדינות, ולכן לכל מדינה יכול להיות מספר מקורות שונה). המדדים אמורים לשקף דעת מומחים רבים מתחומים שונים, ולהיות יותר אמינים מסקר דעת קהל. את המדדים האלה מנרמלים לסקלה משותפת לפני המיצוע. הסקלה היא 0-100 כאשר 100 מציין חוסר שחיתות; אני הפכתי את הסקלה בגרף כך שמדד גבוה יותר מייצג שחיתות גבוהה יותר. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא ביחד עם מבחר מדינות אחרות להשוואה. התופעות הבולטות הן העלייה הרצופה בשחיתות בתקופת ממשלת שרון, והיציבות מאז ועד היום (עם אפשרות לירידה קלה לאחרונה – צריך לחכות לראות שזו לא תנודה זמנית).  יחסית למדינות אחרות אנחנו קרוב לקצה היותר מושחת של המדינות המערביות, אבל במצב יותר טוב מרוב העולם.

cpi

עד כאן הנתונים והגרפים.  אבל צריך להודות שהם לא מספרים את כל הסיפור.  חלק מזה הוא פרק הזמן המצומצם יחסית שהם מכסים.  אבל יותר חמור הוא שהנתונים האלה נובעים מסקרים ששואלים על איך המצב נראה כרגע.  כתוצאה הם אינם יכולים לתת תמונה של שינויים שקרו צעד אחרי צעד בשיטת הסלאמי.  כששינוים קורים לאט ומתרגלים אליהם אחד אחד, אנשים לא שמים לב לאפקט המצטבר.

מי שכן עושה השוואה ארוכת טווח הוא משה נגבי במאמר מ-2008 (עמ' 69-74 בחוברת שחיתות שלטונית בישראל, עיונים בביטחון לאומי מס' 9, ששווה לקרוא גם חלקים אחרים ממנה).  בין היתר הוא כותב "מדהים לראות את ההידרדרות לאורך שלושים השנים. 'פרשת רבין', לדוגמה, נראית היום כמו לקוחה מעולם המדע הבדיוני: לא להאמין שבגלל חשבון הדולרים שניהלה אישתו, ראש ממשלה בישראל עזב את תפקידו."  ובעצם הדוגמה הזו כוללת שני חלקים:

  • כאמור רבין התפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון דולרים שהחזיקה אשתו.  לא אמרו לו להתפטר, והוא לא היה חייב להתפטר, הוא בחר להתפטר.
  • אפשר היה להתחמק מהתיק הפלילי נגד לאה רבין אם המפקח על מטבע החוץ היה מחליט להטיל כופר, ולשם כך הוא לא היה צריך אישור מהיועץ המשפטי.  במילים אחרות, באופן חוקי לגמרי אפשר היה לעקוף את היועץ המשפטי ברק ולמנוע משפט. אבל ברק איים שהוא עצמו יעתור לבג"ץ נגד התנהלות כזו, שפוגעת בשוויון.

עברו 40 שנה עם סדרת חקירות נגד ראשי ממשלה (ואחד שנכנס לכלא), ועם סדרה של מריחות וסגירות תיקים מצד יועצים משפטיים.  ואכן כיום התנהגות כזו של ראש ממשלה או יועץ משפטי נראית פחות סבירה מזה שחללית תנחת על הכנסת ותצא ממנה משלחת של אנשים ירוקים קטנים.

מקורות

לגרף הראשון, נתונים לשנים 2003-2011 יש בתרשים 62 של מדד הדמוקרטיה לשנת 2011, אבל לפרוט המלא של 3 השנים האחרונות צריך להסתכל בנספחים של המדדים לשנים אלה. הנתונים לשנים 2014-2016 מהתשובות לשאלה 49 בנספח 4 בסוף מדד 2016.

הנתונים לגרף השני מהאתר של Transparency International. יש לציין שלפי תיאור המתודולוגיה באתר אין להשוות נתונים של שנים מלפני 2012 כיוון שהן לא הותאמו לאותה התפלגות, אבל התוצאות דווקא נראות לגמרי סבירות. מצד שני להבנתי המתודולוגיה החדשה שבה מתאימים את התוצאות להתפלגות של 2012 מונעת אפשרות של שינוי כללי, למשל שיפור כללי במצב ברחבי העולם.  ובעצם באופן כללי השיטה של נירמול הנתונים ממקורות שונים לא מאפשרת שינוי כזה, כי לכולם יש שלב ביניים שבו הם מותאמים להתלפגות עם ממוצע 0 וסטית תקן 1.  כתוצאה כל התוצאות למדינה מסוימת (כמו ישראל) הן לא אבסולוטיות אלא יחסית לשאר העולם – בניגוד לנאמר באתר עצמו, שמציג את הסקלה כטווח בין "נקי לגמרי" לבין "מאוד מושחת".

40 שנה למהפך

אתמול מלאו 40 שנה לכינונה של ממשלת בגין הראשונה והתחלת עידן הימין.  ובחמש השנים שהבלוג הזה קיים, היו כמה מקרים שבהם הנתונים הראו שהמהפך היה לא רק מהפך פוליטי אלא גם נקודת מפנה במשהו אחר לגמרי.  הנה חזרה אל הדוגמאות הבולטות ביותר.  מטבע הדברים, זה מוגבל לאותם מקרים שבהם יש נתונים מראשית ימי המדינה.

מיטות בבתי חולים:  עד המהפך מספר המיטות לנפש בבתי החולים הכלליים נשאר פחות או יותר קבוע, למרות העלייה הדרמטית באוכלוסייה כתוצאה מגלי העלייה של שנות ה-50 וה-60.  מאז המהפך מספר המיטות לנפש ירד ב-44%.

 

beds-per-pop

בניית דירות חדשות:  לפני המהפך קצב בניית הדירות מנורמל לגודל האוכלוסייה (כלומר כמה דירות חדשות בונים לכל 100 נפש בשנה) היה בערך 1.5 פרט לתקופות מיתון.  אחרי המהפך זה ירד לבערך 0.5 – שליש ממה שהיה קודם, פרט לשני יוצאים מהכלל: המבצע של שרון בתור שר השיכון בתחילת גל העלייה הגדולה מרוסיה ב-1990 לבנות המון דירות 3 חדרים במחוז הדרום, והתקופה של ממשלת רבין.  סדרת הממשלות של נתניהו לא הצליחו להגדיל את קצב הבנייה מאז תחילת משבר הדיור ב-2008.

rate-app.png

הצמיחה במשק: אמנם במקרה הזה נקודת המפנה לא הייתה בדיוק במהפך אלא 4 שנים קודם, אבל עדיין במבט על כל שנות המדינה זה מאוד קרוב.  לפני זה הצמיחה ירדה אל מתחת ל-7% רק בשנים של מיתון עמוק, אחרי זה היא עברה את ה-7% רק בשיא בועת הדוט-קום.

growth

ולסיום, הפטור מגיוס לחרדים שאכן קשור באופן ישיר וברור למהפך.  בגין הכריז על פטור לכל מי שלומד בישיבה, אז החברה החרדית ועסקניה החליטו שעדיף ללמוד ולא לעבוד, מה שהוביל להתבדלות גוברת ונתק מהחברה הכללית שעכשיו לא ברור איך לתקן אותו.

torato-pct

הסתה

עוד פוסט קצר, בהמשך לקודם, עם נתון נקודתי מתוך מדד הדמוקרטיה הישראלית ששופך אור על משהו שכרגיל לא ברור איך למדוד אותו.  והפעם ההסתה נגד השמאל בכלל ונגד עמותות השמאל בפרט.  למי שחושב שזה קורה רק בשנה-שנתיים האחרונות, זה לא: החבר'ה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הבחינו בזה כבר לפני כמה שנים טובות, וכללו שאלה על זה בסקר של 2010.  ומאז השאלה חזרה עוד 3 פעמים.  השאלה היא:

האם אתה מסכים או לא מסכים עם האמירה ארגוני זכויות האדם והאזרח, כמו "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם", גורמים נזק למדינה.

אז הנה התוצאות.  שלא באופן מפתיע, בעיקר בשנים האחרונות יש הבדל ניכר בתשובות של יהודים וערבים.  אז אם מסתכלים על הכל ביחד זה מטשטש את התמונה.  אני מתמקד כאן בתשובות של יהודים (חוץ מהדוח של 2010, שבו לא נותנים את התוצאות בנפרד אבל כן מצוין שההתפלגות הייתה דומה).  ושימו לב שבעצם אין לנו נקודת אפס, כי ב-2010 כבר הייתה הסתה נגד אירגונים כאלה, אחרת הם לא היו חושבים להכניס את השאלה לסקר.

btzelem

אז המצב כיום הוא שלא פחות מ-71% מהיהודים מסכימים עם הקביעה שארגוני זכויות אדם זה רע, ו-50% אפילו מסכימים מאוד.  ודי בולט איך האחוז הזה גדל עם השנים, ובעיקר בשנה האחרונה.  יש להניח שזה מושפע במידה רבה מכך ש"בצלם" המשוקץ ניתן בתור דוגמה.  התגובה האקדמית היא שיהיה מעניין לתת את השאלה עם דוגמאות שונות ולראות מה ההבדל בתוצאות, כדי להבחין אם ההתנגדות היא לארגונים ספציפיים או באמת לזכויות האזרח באופן כללי.  התגובה האזרחית היא שהכתובת על הקיר, וזה לא יגמר בטוב.

מקורות

פרסומי מדד הדמוקרטיה בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

המפתח לקואליציה

לפני איזה שבועיים נתקלתי במאמר תיאורטי במדעי המדינה — לא תחום שאני קורא בו אי פעם — שהפתיע אותי.  המאמר עסק בתהליך יצירת קואליציות, ובפרט בשאלה מהו המנגנון של משא ומתן בין המפלגות וכיצד קורה שבאופן אמפירי רואים שכמעט תמיד הוא מוביל לחלוקת תיקים שיוויונית לפי מספר חברי הפרלמנט שיש לכל מפלגה.  אותם זה הפתיע שנוצרת חלוקה שווה כזו, ואותי זה הפתיע שאותם זה הפתיע, כי הייתי תחת הרושם שהמפתח של יחס בין תיקים לחברי פרלמנט הוא במידה רבה נקודת הפתיחה של המשא ומתן הקואליציוני, או בכל אופן שאף מפלגה לא תסכים שמפלגה אחרת תקבל יותר ממנה.

בכל אופן זה סיקרן אותי מספיק כדי לבדוק מה קורה בארצנו הקטנטונת (המאמר התבסס על נתונים מאירופה).  אז אספתי נתונים על מספר חברי הכנסת והשרים של כל מפלגות הקואליציה בכל ממשלות ישראל, כולל אחרי שינוים מז'וריים שהתחוללו במהלך כהונת הממשלה, והרי התוצאות לפניכם.  הציר האנכי מציין את היחס בין שרים לחברי כנסת, כך שיותר גבוה משמעו יותר שרים יחסית לחברי הכנסת.  הקו הירוק לרוחב כל שנות המדינה מראה את היחס הכולל של שרים לחברי כנסת בכל קואליציה — כלומר סך השרים בממשלה חלקי סך חברי הכנסת בקואליציה.  הנקודות שמפוזרות אחת מעל השניה בנקודת הזמן של תחילת כהונתה של ממשלה חדשה מראות את היחס הזה עבור על אחת מהמפלגות שמרכיבות את הקואליציה, עם אינדיקציה לגודל המפלגה.

 

coa-key

אפשר לראות כאן מגוון דברים מעניינים:

  • התופעה הבולטת ביותר היא הנטיה כלפי מעלה עם השנים.  בשנות ה-50 כל 5-6 חברי כנסת הניבו שר אחד.  מאז תחילת המאה כ-3 חברי כנסת מספיקים כדי לקבל שר, עם הבלחות לכיוון 2.  זה קשור כמובן לעליה במספר השרים.
  • יש הרבה מפלגות שקיבלו 0 שרים למרות שהיו בקואליציה. בתקופת ממשלות מפא"י (מי שהפכה מאוחר יותר למפלגת העבודה ולמערך) בשנות ה-50 וה-60 אלא היו מפלגות ערביות קטנות (היו 3 כאלה, כל אחת עם 1-2 חברי כנסת) שנחשבו ל"מפלגות לויין" של מפא"י.  מאז המהפך אלה המפלגות החרדיות שלא רוצות שרים כי הן לא ממש מכירות במדינה.
  • יש כמה מפלגות קטנות שאצלן היחס הוא 1:1.  אלה הן בעצם סיעות יחיד שבהן הח"כ היחיד כיהן כשר.  המפורסם ביותר הוא דיין שעזב את המערך כדי לכהן כשר החוץ של בגין.
  • שאלה מעניינת היא האם מפלגת ראש הממשלה נוטה לקבל יותר שרים ממה שמגיע לה או פחות.  נראה שבשנות מפא"י החלוקה הייתה די שיוויונית, אבל לאחרונה יש נטיה די ברורה לתעדף את מפלגת השלטון.  לתשומת לב הליכודניקים המקטרים: בממשלת בגין הראשונה הם אכן קיבלו פחות מהשותפים העיקריים בקואליציה, אבל שרון, אולמרט, ונתניהו דווקא צ'יפרו אותם רוב הזמן ולפעמים בפער משמעותי.

עוד דבר שאפשר לראות הוא שהפיזור הולך וגדל עם הזמן.  בממשלות מפא"י החריגים היו מועטים ונבעו מסיעות קטנות (2, 3, או 4 ח"כים) שבכל זאת קיבלו שר אחד.  במאה הנוכחית גם מפלגות גדולות מקבלות שרים לפי מפתחות שונים למדי.  הגרף הבא מראה את ממדי אי-השיוויון, כפי שהוא משתקף ביחס בין המפתח הגבוה ביותר לנמוך ביותר בקואליציה, אבל בניכוי סיעות שאין להן שר וסיעות עם רק 1-2 חברי כנסת.

 

ratio

אז אכן בתקופת מפא"י זה היה די הוגן, פרט לממשלת החרום הלאומית שהוקמה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים שבה גח"ל (מה שהפך אחר כך לליכוד) ורפי קיבלו רק שרים בודדים.  השיא של כל הזמנים שייך לנתניהו, שהצליח להכניס את קדימה של מופז לממשלה לתקופה קצרה עם שר אחד על 28 חברי כנסת, כשמצד שני תנועת עצמאות (ברק וחברים שפרשו מהעבודה) קיבלה 4 שרים על 5 חברי כנסת.

מקורות

הנתונים לוקטו מוויקיפדיה, מהדפים המוקדשים לממשלות השונות, עם קצת בדיקות והשוואות עם אתר הכנסת.  שרים שלא כיהנו כחברי כנסת אבל היו קשורים באופן מובהק למפלגה מסויימת נספרו כשרי אותה מפלגה; מקרים בודדים בהם לא היה קשר מובהק לא נספרו.  הגרפים לא כוללים את כל השינויים בהרכבי הממשלות — כללתי את ההרכב ההתחלתי של כל ממשלה, ועידכונים כשמפלגה משמעותית הצטרפה, אבל לא כשמפלגה עזבה, כי זה כמעט אף פעם לא גרר שום שינוי במפתח חלוקת משרות השרים בין המפלגות הנותרות.

מורשת רבין — אפשר גם אחרת

עשרים שנה לרצח רבין.  אוי איך שהזמן רץ כשנהנים…

בכל אופן, עשרים שנה נותנות מספיק פרספקטיבה להשוות את תקופת ממשלת רבין (השניה) למה שבא אחריה וגם למה שהיה לפניה, תוך שימוש בנתונים שנאספו כאן בבלוג בשנים האחרונות (עם עדכונים לשנים האחרונות).  כל ההתייחסויות בתקשורת לרבין הן כמובן בהקשר של תהליך השלום והסכמי אוסלו.  אבל הנתונים שיש לי כוללים בעיקר היבטים חברתיים-כלכליים.  ההבחנה המיידית היא שתקופת רבין היא חריג בולט ב-40 שנות שלטון הליכוד וספיחיו, עם סדרי עדיפות אחרים וביצועים אחרים.  לגבי אוסלו וכו' אין לי הרבה מה לומר, כי קשה למצוא נתונים אמינים על מה שלא היה (נשמע כמעט כמו ניסוח של יוגי ברה ז"ל).  אבל תהיה גם התיחסות קצרה להיבט המדיני בסוף.

tak-rev-govנתחיל בענייני תקציב, ובפרט תקציבים חברתיים.  כך נראית התפתחות התקציב של משרד הרווחה בתקופתה של כל אחת מהממשלות האחרונות, אלה שיש עבורן נתונים באתר התקציב הפתוח (כלומר, מאז 1992).  נקודת ההתחלה (100% בזמן 0) היא התקציב של השנה שהממשלה התחילה את כהונתה, שהוא כרגיל התקציב האחרון שנקבע על ידי הממשלה הקודמת.  ערכים מעל 100 מראים על עליה בתקציב יחסית לזה, וערכים מתחת ל-100 מצביעים על ירידה.  הנתונים הם לא התקציב המקורי שאושר בכנסת אלא הביצוע בפועל, וכל הערכים מתוקנים לאינפלציה ולגודל האוכלוסיה.  כתוצאה אנחנו בעצם מסתכלים כאן על השינויים בהוצאה הריאלית בפועל לנפש.  ניתן להבחין שהעליה בתקופת ממשלת רבין היתה הגבוהה ביותר יחסית לממשלות אחרות, אם כי רצף ממשלות נתניהו הנוכחי לא הרבה מאחוריו, אולי חלקית בגלל המחאה החברתית.  מהירידה הגדולה בזמן שרון צריך להתעלם, כי היא נבעה בעצם מהעברה של שרות התעסוקה וההכשרה המקצועית למשרד התעשיה.

tak-ed-gov-bizuaהבא הוא תקציב החינוך.  כאן רואים את ההבדל המובהק בין סדר העדיפויות של ממשלת רבין לעומת כל האחרות — עליה ראלית בפועל של 45% בתקציב החינוך לנפש תוך 4 שנים.  הרצף הנוכחי של ממשלות נתניהו גם מימש עליה יפה, אבל פחות מחצי ממה שרבין עשה, ובמקרה הזה העליה הזו היא באופן מובהק תוצאה של המחאה החברתית ולא מדיניות יזומה (רואים את זה הרבה יותר טוב בנתוני התקציב המקורי, שם יש עליה תלולה ביותר אחרי 2011, אבל כפי שרואים בגרף הזה רק חלק מהעליה הזו מומש בסופו של דבר).

briut-gov-bizuaעוד יותר חריג הוא תקציב הבריאות, ובעצם חקיקת חוק בריאות ממלכתי שהביאה לעליה בתקציב הזה.  החוק חוקק בידי ממשלת רבין בשנת 1994, בהובלת חיים רמון, והעניק ביטוח בריאות לכמיליון תושבים (מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון), רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא היה להם ביטוח בריאות קודם לכן.  כתוצאה עלתה ההוצאה הממשלתית על בריאות כמעט פי 2 בתקופת ממשלת רבין (תזכורת — זו הוצאה ריאלית בפועל לנפש).  ממשלת נתניהו הראשונה "זכתה" להכפיל את ההוצאה הזו עוד פעם בשנת 1997, כשהתחיל המימון הרציני של סל הבריאות, כך שגם את העליה הזו צריך בעצם לזקוף לזכות ממשלת רבין. תיקון: זה כי נתניהו ביטל את המס המקביל, שהיה חלק משמעותי מהמימון של קופות החולים, ולקח את האחריות למימון סל הבריאות על ממשלה.  וגם כאן ניתן לראות שממשלות נתניהו הנוכחיות העלו קצת את תקציב הבריאות אחרי המחאה החברתית.

נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הוא ההשקעה בדיור ובתשתיות — בין היתר בגלל השילוב ביניהם וההבנה הדי טריוואלית שכשבונים דירות צריך גם כבישים ומים וביוב. או אולי זה לא כל כך טריוויאלי, כי עובדה שמנהל התכנון תחת הממשלות הנוכחיות לא מבין את זה. בכל אופן, כשמסתכלים על בנית דירות אחרי המהפך של 1977 מתקבלת התמונה הבאה: היתה רק תקופה אחת שבה התחילו יותר דירות מאשר בתקופת ממשלת רבין, וזה היה כששרון (בתפקידו כשר השיכון) בנה כמויות גדולות של דירות קטנות במחוז הדרום עבור העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90. אצל רבין לא היו פשרות כאלה, ורוב התוספת היתה כתוצאה מפעילות של המגזר הפרטי ולא בניה ישירה של הממשלה. מה שמראה שניתן להשיג תוצאות על ידי יצירת תנאים מתאימים, וזה יותר יעיל מדיבורים.  בפרט זה היה הרבה יותר יעיל מהוד"לים והותמ"לים של הממשלות הנוכחיות שלא ממש שינו שום דבר.

rate-app-rabin

כשמסתכלים על סלילת כבישים ועל הנחת צינורות, התמונות הן כאלה.  לגבי כבישים, השיא הבלתי מעורער שייך לממשלת רבין:

roads-rabin

לגבי צינורות, זה יותר מעניין.  בתקופת ממשלת בגין הניחו הרבה יותר צינורות מים.  אבל הפלא ופלא, באותה תקופה הניחו הרבה פחות צינורות ביוב!  היחוד של ממשלת רבין הוא בצמצום הפער בין אספקת מים לפינוי ביוב, עוד אחד מהדברים האלה שצריכים להיות מובנים מאליהם.  לזכותה של הממשלה האחרונה, בשנים האחרונות עושה רושם שהפער ממש חוסל.

pipes-rabin

ומה היתה ההשלכה של כל הפעילות הממשלתית הזו וההוצאות החברתיות הגבוהות? בטח זה גרם לירידה בצמיחה ועליה באבטלה, נכון? אז זהו, שלא.  הנה הנתונים על הצמיחה.  בתקופת ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, הכי גבוה מאז המהפך פרט לשנה אחת בתקופת בועת הדוט-קום וממשלת ברק.  בשנים האחרונות, עם המדיניות הכלכלית מכוונת המגזר העסקי לכאורה, הצמיחה היא חצי מזה.

growth-rabin

ובאותו הזמן, האבטלה ירדה בצורה חדה, מיותר מ-11% לאזור ה-7%.  הירידה החדה ביותר שהייתה כאן חוץ מהירידה באבטלה שהייתה אחרי המיתון של שנות 1966-7.  במקביל, התעסוקה גדלה ובפרט גדל מספר המועסקים במשרה מלאה.

unemp-rabin

ולסיום תהליך אוסלו והשלכותיו.  הגרף הבא הוא גרסא נוספת של גרף שכבר ציירתי פעם או פעמיים, שמנסה להמחיש את היחסים בין מאורעות שונים לאורך 60+ השנים האחרונות, על רקע המצב הבינלאומי של ישראל והפלסטינאים כפי שהוא משתקף בהכרה מצד מדינות העולם.  מספר המדינות החברות באו"ם מצויין גם הוא בתור נקודת יחוס.  פעולות של ישראל בירוק, של הפלסטינאים בשחור, של האו"ם בחום, ותהליך השלום בכחול.

diprec-rabin

אז הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים".  מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינאים אוטונומיה תוך 5 שנים, הוא כמובן בגין בקמפ דיוויד.  מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים (אמנם במסגרת המשלחת הירדנית) היה שמיר בועידת מדריד.  שניהם הנהיגו ממשלות ימין מובהקות.  הסיבות לועידת מדריד כללו את האינתיפדה הראשונה ואת מעמדה הלא משהו של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שערפאת הכריז על עצמאות ב-1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפולמטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה של ישראל, אבל היתרון הזה בהכרה הבינלאומית הלך לאיבוד בשנים האחרונות עם הקיפאון המדיני והקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם.  אגב, בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא.  מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של אמריקה כבת ברית מובהקת של ישראל).  שרון קיבל את מתווה בוש ובכך הכיר גם הוא באופן לא ישיר בשאיפה למדינה פלסטינית.  לגבי נפגעי טרור עוד אין לי נתונים, כי קשה לאסוף אותם (ניתן למצוא נתונים מאוד כלליים או מאוד מפורטים שקשה לארגן אותם).  אבל גם בלי נתונים מפורטים ברור שהתקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השניה, שאותה ניתן ליחס לתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו לא פחות (ולדעתי יותר) ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם.  ממשלת רבין והסכמי אוסלו היו ונותרו הפעם היחידה שנתנו כאן צ'אנס אמיתי לתהליך השלום, וניסו להתניע דינמיקה חיובית שתוכל להביא שיפור במצב.  למרבה הצער הקיצוניים משני הצדדים הצליחו להפוך אותה לדינמיקה של פחד ואלימות.

זאת לא התמונה כולה כי ניהול מדינה הוא עניין מסובך.  אבל אפשר לומר שבהרבה מאוד מדדים ממשלת רבין, למרות שכיהנה רק 3 ומשהו שנים, הגיעה להישגים טובים בהרבה מכל ממשלה אחרת בכ-40 השנים האחרונות בתחומי החברה, הכלכלה, והמדיניות הבינלאומית.

יגאל עמיר: 1.
עם ישראל: 0.

מקורות

נתוני התקציב מאתר התקציב הפתוח (בגרסה הישנה, שממנה קל יותר לחלץ מספרים)

נתוני הבינוי של דירות, כבישים, וצינורות מהלמ"ס, משנתונים סטטיסטיים ופרסומים על הבינוי בישראל.

נתוני צמיחה ואבטלה גם מהשנתון הסטטיסטי.

הנתונים על מדינות המקיימות קשרים עם ישראל ו/או מכירות בפלסטין מוויקיפדיה האנגלית, מס' המדינות באו"ם מאתר האו"ם.

לתת בהם סימנים

אחרי שהשתעשענו בגרפים של דגם ההצבעה עבור המפלגות השונות, אפשר לעלות מדרגה ולאפיין דגם כללי יותר.  מה שיצא הוא סיווג של הערים בישראל לפי שני צירים.

אבל נתחיל בהתחלה.  ההנחה שלי היתה שיש קיטוב בעם, ולכן יש מקומות שנוטים באופן מובהק לימין ואחרים (אולי) שנוטים לשמאל.  אז ניסיתי לבדוק זאת בצורה הבאה.  לכל עיר (מתוך הערים עם 20,000 תושבים ומעלה, כמו בפוסטים הקודמים) סיכמתי את כלל הקולות שניתנו למפלגות הימין וכלל הקולות שניתנו למפלגות השמאל.  מפלגות הימין הוגדרו לצורך העניין כליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, ויחד.  מפלגות השמאל הוגדרו כמחנה הציוני (העבודה) ומרצ.  המפלגות יש עתיד וכולנו הוגדרו כמרכז ולא נלקחו בחשבון כאן.  בהנתן הקולות לימין ולשמאל יצרתי גרף פיזור של הערים, כשהציר האופקי מיצג את אחוז הקולות לימין מתוך כלל הקולות הכשרים בעיר, והציר האנכי מייצג את אחוז הקולות לשמאל מתוך כלל הקולות הכשרים.  התוצאה לפניכם:

left-right

מהגרף נובע שההנחה היתה שגויה: במקום ריכוז של ערים ימניות וריכוז של ערים שמאלניות, יש ספקטרום רציף לרוחב הסקלה משמאל לימין.  יתרה מזאת, הערים השונות ממש מסתדרות על קו אלכסוני ישר מצד שמאל למעלה לצד ימין למטה.  וזה נתן לי את הרעיון להגדיר את הצירים הבאים:

  1. המיקום לאורך האלכסון הזה משקף את האוריינטציה הפוליטית: צד שמאל למעלה מייצג את השמאל, וצד ימין למטה את הימין.
  2. האלכסון הנ"ל יכול להקרא "החזית הציונית".  הציר השני המאונך לו הוא המרחק מראשית הצירים, ומייצג את מידת הציונות, כאשר קירבה לראשית (ערים ערביות וחרדיות) משמעה חוסר תמיכה בציונות.

כדי להבליט את זה אפשר לסמן גריד לפי הצירים החדשים האלה:

markings

קוי הגריד לאורך הציר הציוני נקבעו בהפרשים של 20%.  כך עד 20% קולות למפלגות ציוניות נחשב לא ציוני, 20-40% נחשב קצת ציוני, 40-60% נחשב די ציוני, ומעל 60% זה כבר ציוני.  המספרים הנמוכים מטעים: בעצם יש להניח שהערים על "החזית הציוונית" נתנו מעל 80% מהקולות למפלגות ציוניות, אבל כזכור מפלגות המרכז לא נכללות כאן.

קוי הגריד לאורך הציר ימין-שמאל לקבעו לפי יחס הקולות.  4 קולות או יותר לשמאל על כל קול לימין זה שמאלני, ולהיפך: 4 קולות או יותר לימין על כל קול לשמאל זה ימני.  הפרש של 2 לימין על 3 לשמאל וההיפך או פחות נחשב למאוזן.  בין לבין יש את הנוטים לשמאל (מ-1.5 עד 4 קולות לשמאל על כל קול לימין) והנוטים לימין (בין 1.5 ל-4 קולות לימין על כל קול לשמאל).

וכעת אפשר לסכם מה רואים:

  • עיר הבירה ירושלים היא לא עיר ציונית אלא רק די ציונית.  ברגע שאומרים את זה בקול רם זה די מובן מאליו, אבל בכל זאת זה גם די מביך.  ואגב, זה כשהערבים כמעט ולא מצביעים ולכן לא באים לידי ביטוי.
  • אין דבר כזה עיר שמאלנית.
  • יש ויש ערים ימניות, ואפילו מאוד ימניות, ודי הרבה מהן.  בפרט זה המקום של הפריפריה, כולל ערים מעורבות עם אחוז לא מבוטל של ערבים.
  • ערים ערביות וחרדיות הן לא ציוניות ודי לא במשחק של ימין ושמאל.  אפשר לומר שציר הציונות מבחין בין ציונות בקצה אחד למגזריות בקצה השני, ובציר הזה כן יש קיטוב חזק: הערים הערביות והחרדיות הן ערים של מגזר, ומופרדות באופן מובהק מהערים הציוניות.
  • הדרוזים הם די ציונים; בכפרים מעורבים (מע'אר ושפרעם) רמת הציונות משקפת בערך באופן גס את אחוז הדרוזים באוכלוסיה.

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים, תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, והנתונים על אוכלוסיות הערים מהפרופילים העירוניים באתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: האוסף

אז אחרי שראינו את דגם הבחירות בליכוד, במחנה הציוני, בכולנו, ובישראל ביתנו, מה עם כל שאר המפלגות? האמת שאת רובן מעניין לראות, אז הנה האוסף (שמשלים את כל אלה שעברו את אחוז החסימה).

נתחיל מהזנוחים ביותר, כלומר הערבים.  למרבה המזל (והפרחים לליברמן) הערבים התאחדו לרשימה אחת, אז קל יחסית לשרטט את זה (אם כי כמובן ההבחנות הפנימיות בינהם הולכות לאיבוד).  אין כאן הפתעות גדולות — יהודים לא מצביעים לערבים, אבל בחלק מהמקומות (בעיקר כשחלק או רוב האוכלוסיה דרוזית) גם ערבים לא ב-100%.  יפה גם לראות איך הגרף מפריד את הערים המעורבות מהיהודיות — חוץ מירושלים, שם כנראה הערבים פשוט לא מצביעים.

prof-arab

הגרף הבא מתאר את ההצבעה למרץ.  הדגם כאן יותר מורכב מאחרים שראינו.  מצד אחד מרץ היא מפלגה של עשירים, וכמו במקרה של מפלגת העבודה כל יומרות ליצוג השכבות החלשות מתנפצות על קרקע המציאות: הם מעדיפים יצוג אחר, כמו הליכוד (ראה פוסט קודם) וש"ס (להלן).  מצד שני, מרץ היא במובהק מפלגה של הערים הגדולות — קודם כל תל אביב, אבל גם באופן מפתיע ירושלים, וקצת פחות חיפה.  והנקודה השלישית: מרץ מצליחה לחדור קצת לרחוב הערבי.  אבל רק קצת.  חוץ מכפר קאסם, שהוא במקרה או שלא במקרה מקום מושבו של חבר הכנסת ממרץ פריג' עיסאוי.

prof-meretz

הבא בתור הוא לפיד, הפרזנטור של מפלגת "יש עתיד".  הדגם דומה במקצת לזה של המחנה הציוני, ואחוז ההצבעה ללפיד עולה ככל שההכנסה עולה.  אבל זה לא קשר ישר לאורך כל הסקלה של ההכנסות כמו שהיה במחנה הציוני, והעליה מתמתנת ואולי אפילו נפסקת כשההכנסה הממוצעת עוברת את רף ה-10,000 שקלים.  אחד ממכרי שראה זאת ציין שאולי זה מראה שבכל זאת יש קשר בין אינטליגנציה להכנסה…

prof-lapid

ואם הסתכלנו על אח אחד, הנה האח השני בנט (כלומר הם היו אחים בממשלה הקודמת, ומאז הם התגרשו).  אז בנט דומה לכחלון ונבחר באופן דומה על ידי כל שדרות הציבור.  אבל, שוב בדומה לכחלון, יש חריג בולט שנמצא לגמרי מחוץ לסקלה.  במקרה הזה המקום החריג הוא גבעת שמואל, שהיא כנראה העיר היחידה שמשלבת הכנסה גבוהה עם ימניות קיצונית.

prof-benet

ולסיום החרדים.  נתחיל עם ש"ס.  התוצאות מראות שש"ס היא מפלגה של הפריפריה, עם אחוזי הצבעה גבוהים יחסית במקומות שלא מככבים בגרפים האחרים, כמו נתיבות, אופקים, ואור יהודה.  מתלווה לזה קשר הפוך בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז ההצבעה למפלגה.  [למי שלא אוהב מתמטיקה — לקפוץ מכאן ישר למסקנה במשפט האחרון בפסקה!]  אבל זה לא קשר לינארי כמו שראינו בכמה גרפים קודמים, אלא נראה יותר כמו דעיכה אקספוננציאלית.  ואכן, אם משרטטים את אותם נתונים עם ציר אנכי לוגריתמי, הטרנספורמציה הזו גורמת לערים השונות להסתדר על קו די ישר.  ומהשיפוע של הישר אפשר למצוא את מקדם הדעיכה.  [לקפוץ לכאן:]  מסתבר שכל פעם שההכנסה הממוצעת עולה ב-2000 שקלים התמיכה בש"ס יורדת לחצי ממה שהיתה.

prof-shas

והגרף האחרון: אגודת ישראל.  כמו אצל הערבים גם כאן אין הפתעות גדולות — רק חרדים מצביעים אגודה, ויש הפרדה יפה של ערים מעורבות מערים בלי חרדים.  אבל יפה גם לראות את תמונת הראי בתמיכה באגודה וש"ס בערים החרדיות: אלעד היא עיר של ש"ס, בעוד מודיעין עילית היא עיר של האגודה, כשבני ברק וביתר עילית באמצע.

prof-gimel

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים בסדרה: תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית, ונתוני האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: ליברמן סקטוריאלי?

ישראל ביתנו רצה בבחירות 2015 בנפרד מהליכוד.  בהתחלה עשה רושם שליברמן מנסה לכוון למרכז המפה הפוליטית.  אחר כך הוא התחרה במרץ על הימין הקיצוני — מה שמזכיר לכולנו שגם "זיגזג" היא מילה.  אבל מדבר אחד הוא התרחק בעיקביות — מתוית המפלגה הרוסית הסקטוריאלית.

אם מסתכלים על דגם הערים שבחרו ליברמן ברמות שונות, כשהן מסודרות לפי רמת הכנסה כמו שעשינו בגרפים אחרים, לא רואים הרבה.  הדבר הבולט היחידי אולי הוא שעם הכנסה ממוצעת של 9500 שקלים ומעלה לא בוחרים ליברמן.  מעבר לכך הפיזור נראה, נו, פשוט מפוזר.

prof-liberman

אבל בפרופילי הערים והרשויות המקומיות של הלמ"ס יש גם נתונים על אחוז העולים משנת 1990 והלאה בקרב האוכלוסיה.  זה מאפשר להשוות בצורה ישירה את אחוז העולים באוכלוסיה עם אחוז המצביעים לליברמן.  התוצאות מאלפות: מתאם הדוק ביותר, עם מקדם מתאם (מחושב בניכוי הישובים הערביים שבהם מטבע הדברים אין עולים מרוסיה) של לא פחות מ-0.92, ומדד R2 של 0.85.  השיפוע של הקו המותאם לנתונים הוא 0.53, מה שאומר שבממוצע קצת יותר מחצי מהעולים הצביעו עבור ליברמן.

liberman-olim

עוד פן מעניין של דגם הבחירות בליברמן קשור לישובים ערביים.  בראיון עם אורן פרסיקו מהעין השביעית, שנערך לפני הבחירות, מספר מנהל מרכז מוסאוא, ג'עפר פרח, על פעילות של מפלגות הימין במגזר הערבי, תוך האשמות בהפעלת לחץ לא ממש תקין ו"שימוש בכלים של המדינה".  על ליברמן ספציפית הוא מספר על כנס בחירות בכפר ראמה, ואומר "כל כתב ממוצע שמכסה את הבחירות, כשמגיעה אליו ידיעה שליברמן עושה כנס בחירות ביום שישי בראמה, יגיד, 'ראבאק, מה קורה שם?'. זכות הציבור היהודי לדעת מה ליברמן, שקורא לעשות טרנספר לערבים, עושה בראמה".  אז הבחירות עברו, ואפשר לבדוק מה ליברמן עשה בראמה.  מסתבר שלא נורא הרבה — הוא קיבל שם 143 קולות.  השיגו אותו ש"ס עם 183 קולות, מר"צ עם 189, הליכוד עם 195,  כחלון עם 261, והמחנה הציוני עם לא פחות מ-505 קולות.  הרשימה הערבית המאוחדת קיבלה 1891, שזה היה רק 56% מהקולות הכשרים.  אז אכן מעניין לנסות להבין את הגורמים להצבעה המאוד לא סקטוריאלית במגזר הערבי, אבל הליכוד, ש"ס, ואחרים לא פחות מעניינים בהקשר הזה מליברמן (אם כי ההצלחה שלו בשפרעם ובכלל אצל הדרוזים מרשימה).  ראמה אגב לא מופיעה בגרפים שלי כי אני מתמקד בישובים עם 20,000 תושבים ומעלה בלבד.

מקורות

נתוני תוצאות הבחירות מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

נתוני האוכלוסיה וההכנסה בערים ובמועצות מקומיות מאתר הלמ"ס.

דגמי בחירות: עשירים, עניים, וכולנו

אחרי הבחירות, בעקבות קמפיין "לא לתת", בדקתי אם אכן השכבות החלשות הן שנתנו את הנצחון לליכוד.  אבל למה לא לבדוק את דגם ההצבעה גם למפלגות אחרות?  אז הנה הנגלה הראשונה של תוצאות; יהיו עוד בהמשך.

ראשית, לשם תזכורת, הנה דגם ההצבעה לליכוד.  כל דיסקית צבעונית מיצגת עיר אחרת, וכל הערים עם מעל 20,000 תושבים מיוצגות בגרף.  הצבעים מציינים את התפלגות האוכלוסיה בעיר, וגודל הדסקית משקף את גודל האוכלוסיה.  המיקום האופקי הוא ההכנסה הממוצעת בעיר, והמיקום האנכי הוא אחוז המצביעים לליכוד מתוך הקולות הכשרים בעיר.  הגרף לא זהה לזה שפרסמתי קודם כי מצאתי נתונים מדוייקים יותר על הכנסה, אבל ההבדלים קטנים.  ניתן לראות בבירור שעבור האוכלוסיה היהודית ציונית מתקיים מתאם הפוך בין הכנסה להצבעה לליכוד: ככל שההכנסה הממוצעת בעיר גבוהה יותר, אחוז המצביעים לליכוד נמוך יותר.  וכפי שניתן לצפות, ערבים ובמידה רבה גם חרדים לא מצביעים לליכוד.

prof-likud

ומה עם המחנה הציוני (והמרכיב המרכזי שלו, מפלגת העבודה)? הנה הגרף — המראה תמונה הפוכה לגמרי.  במקרה הזה, יש מתאם חיובי חזק ומובהק ביותר: ככל שההכנסה הממוצעת גבוהה יותר, כן גם אחוז ההצבעה למחנה הציוני גבוה יותר.  ערבים וחרדים, מסתבר, לא מצביעים גם למחנה הציוני (פרט לכפרי דרוזים), אבל במקרה הזה זה לא נראה כמו חריגה בולטת כי הם גם עניים וזה משתלב בטרנד הכללי.  בכל אופן, במידה שהמפלגה מתיימרת להיות סוציאליסטית ולייצג את השכבות החלשות, עושה רושם שזה כשלון חרוץ, והם מעדיפים ייצוג אחר.

prof-avoda

שווה לציין שהמתאם במקרה של המחנה הציוני חזק יותר באופן משמעותי לעומת המתאם עבור הליכוד.  לחובבי סטטיסטיקה, ניתן לכמת זאת על ידי מקדם המתאם, שיוצא 0.66- עבור הליכוד (בניכוי ישובים ערביים וחרדיים) ולא פחות מ-0.90 עבור המחנה הציוני [מקדם המתאם יכול לקבל ערכים בין 1- ל-1, כאשר 1 משמעו מתאם מלא, 1- משמעו מתאם הפוך, ו-0 משמעו חוסר מתאם].  את המידה שבה הנקודות קרובות לקו ישר אחד מכמתים על ידי מדד R2, והתוצאות של מדד זה הן רק 0.44 עבור הליכוד ו-0.82 למחנה הציוני [מדד זה מקבל ערכים בין 0 ל-1, כאשר 0 משמעו פיזור רחב ו-1 משמעו שכל הנקודות על אותו קו ישר].  יתרה מזאת, השיפוע של הקו המתאים ביותר במקרה של המחנה הציוני כפול מזה של הליכוד (שינוי של 4.5% בהצבעה לכל שינוי של 1000 שקל בהכנסה הממוצעת לעומת שינוי של 2.3% בהצבעה לכל 1000 שקל שינוי בהכנסה).  אז באופן מובהק ההצבעה למחנה הציוני מושפעת מהכנסה (וניתן לסווג אותה כסקטוריאלית) יותר מאשר ההצבעה לליכוד.  מה שמעורר מחשבות לגבי קמפיין "לא לתת".

ולסיום הסדרה הזאת, המפלגה החדשה והמסקרנת של כחלון.  כאן הדבר העיקרי שרואים הוא חוסר מתאם — כחלון מדבר אל כל שכבות הציבור במידה דומה, פרט לערבים ולחרדים.  החריג היחיד (והבולט ביותר) הוא כפרי הדרוזים בכרמל, דאליה ועספיא (המופיעים תחת השם המנהלי "עיר הכרמל").  ההצלחה של כחלון בכפרים האלה היא מחוץ לסקלה, מה שכנראה מצביע על ארגון מקומי מוצלח במיוחד ולאו דוקא משקף.

prof-kulanu

מקורות

הנתונים על תוצאות הבחירות בערים השונות מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

הנתונים על האוכלוסיה וההכנסה מאתר הלמ"ס, ובפרט פרסום מס' 1573 אודות הרשויות המקומיות ב-2012 (זה פורסם ביולי 2014 ואלה הנתונים העדכניים ביותר שיש).  בניגוד לפרסום קודם שהשתמשתי בו, כאן יש מידע על השכר הממוצע של שכירים, על ההכנסה הממוצעת של עצמאיים, וגם כמה שכירים וכמה עצמאיים יש.  בהתבסס על כל זה חישבתי את ההכנסה הממוצעת של כולם.

פילוח האוכלוסיה ליהודים וערבים הוא גם מהלמ"ס. אבל אין שם שום נתונים לגבי חרדים. אז הנתונים על חרדים הם מאומדנים שהתפרסמו באופן אקראי בעיתונות בשנים האחרונות.

הנתונים בגרף כוללים את כל הערים והמועצות המקומיות עם 20,000 תושבים או יותר.  "עיר הכרמל" היה השם של איחוד של שני כפרי הדרוזים בכרמל שהיה בתוקף בין 2003 ל-2008, והחלטתי לשמר אותו כדי להציג את הנתונים שלהם למרות שבכל כפר בפני עצמו יש פחות מ-20,000 תושבים.

%d בלוגרים אהבו את זה: