ארכיון קטגוריה: פוליטי

חפירה ביסודות החוקה

חוקי היסוד נועדו להוות בסיס לחוקה. משכך הם אמורים להיות קבועים. סימן סימלי לכך הוא שבחוקי יסוד, בניגוד לחוקים אחרים, לא מציינים את שנת החקיקה בשם החוק. כך למשל כל ענייני התכנון והבנייה מוסדרים ב"חוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1965", ואילו סמכויות הכנסת מוגדרות ב"חוק יסוד: הכנסת", בלי שנה.

אבל בחיים האמיתיים חוקי יסוד עוברים שינויים. בהחלט יכול להיות שהיה פגם בחוק המקורי, או שהנסיבות בכל זאת השתנו, וראוי לשנות את החוק. אבל יש גם סכנה של שימוש בשינויים כדי לחתור תחת כוונת החוק המקורי, ובעצם ריקון המושג של חוק יסוד מכל תוכן. השאלה היא לכן אם מספר ואופי השינויים לא מצטברים לכדי זילות בכל המהות של חוקי היסוד, ולזלזול בפן החוקתי שלהם. בהקשר של השינויים בחוקי היסוד שנעשו כדי לאפשר את "ממשלת החילופים" שלנו, השאלה היא עד כמה שינויים כאלה נפוצים?

אז הנה הנתונים על שינויים בכל חוקי היסוד של מדינת ישראל. הציר האופקי הוא ציר הזמן הרגיל. כל חוק יסוד שנחקק מיוצג על ידי עיגול צהוב בשנה שבה נחקק. אם היו לו שינויים וגרסאות נוספות, הם משורשרים בקו שהולך ועולה לכיוון ימין. הגובה של כל נקודה הוא פשוט המספר הסידורי של השינוי בחוק. כפי שאפשר לראות, החוק שעבר את המספר הגדול ביותר של שינויים הוא חוק יסוד הכנסת, שכבר עבר 48 תיקונים. לחוק שלא עבר שינויים, כמו חוק יסוד הצבא או חוק הלאום, אין קו כזה בכלל.

changes

אז רוב חוקי היסוד עברו שינויים בודדים אם בכלל. הבולטים לרעה הם חוקי היסוד הנוגעים לכנסת ולממשלה. זה כבר סימן רע, כי אלה החוקים שנוגעים למחוקקים עצמם.

המקרים הבוטים ביותר של זילות הם מקרים של הוראת שעה. יש סעיף בחוק היסוד שאומר משהו, אבל לממשלה (ולעושי דברה בכנסת) הסעיף הזה לא נוח כרגע, אז מעבירים תיקון לחוק שבאופן זמני מותר להם להתעלם מהסעיף הזה. כלומר באופן מפורש וגלוי מדובר בשינוי סדרי ממשל בשל קונסטלציה פוליטית ולא מתוך מחשבה שהשינוי הזה ראוי ורצוי באופן כללי. למשל התיקון לחוק יסוד הממשלה שהועבר ב-13.5.2015, שלשונו בלי כחל וסרק "הוראות סעיפים 5(ו) ו–25(ד) לחוק היסוד לא יחולו על ממשלה שכוננה בתקופת כהונתה של הכנסת ה–20". הלכתי לבדוק, ומסתבר שאלה הסעיפים שהגבילו את מספר השרים וסגרי השרים. מקרים הזויים במיוחד הם חוק יסוד תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010 (ששמו שונה אחר כך לשנים 2009 עד 2016) וחוק יסוד תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018, שכל כולם הוראת שעה אחת גדולה שכל מטרתה לעשות פוילשטיק בתקציב המדינה — ובעיקר להפוך אותו לדו-שנתי, בניגוד לחוק יסוד משק המדינה שקובע שהתקציב יוגש כל שנה.

המקרה המעניין ביותר לדעתי הוא חוק יסוד: הממשלה. פעמיים הוא נכתב ממש מחדש: פעם בשנת 1992, כדי לעבור לשיטת הבחירות הישירות של ראש הממשלה, ושוב בשנת 2001, כדי לחזור לשיטה הקודמת. כל אחת מהגרסאות עברה בנוסף גם כל מיני שינויים נקודתיים.

בניגוד לבכיות של נתניהו ושותפיו על חוסר משילות, הרוב המכריע של השינויים בחוק לאורך השנים היו בכיוון של מתן כוח רב יותר לממשלה ובעיקר לעומד בראשה. כבר השינוי הראשון לחוק היה כזה, ודרש תקופת צינון של 100 ימים משופטים, דיינים, וקצינים לפני שיוכלו להתמנות למשרת שר – ובכך הקטין את התחרות הפוטנציאלית למי שכבר נמצא בעולם הפוליטי. שינויים נוספים אפשרו לראש הממשלה לפטר שרים וסגני שרים (קודם הזכות הזו הייתה שמורה לשר שמינה אותם או לממשלה כולה). שינוי אחר נוגע לצורך באישור הכנסת למינוי שרים. אם כהונתו של שר הופסקה, מותר כיום לראש הממשלה למנות לו מחליף לתקופה של שנה גם בלי אישור כזה.

שינויים נוספים נועדו להקל על שותפים קואליציוניים שונים. אולי הראשון היה הגדרת התפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה בממשלת הרוטציה הראשונה. שינוי שהוכנס בגרסה השלישית של החוק הסיר את המגבלה על מספר הסגנים של ראש הממשלה. לאחר מכן הוסרה גם ההגבלה על מספר השרים וסגני השרים.

האמצעי שנתן הכי הרבה כוח נוסף לראש הממשלה היה המעבר לבחירה ישירה וחזרה. כשראש הממשלה נבחר באופן ישיר בנפרד מהכנסת, סביר לתת לו זכויות מיוחדות שמשקפות זאת. כך למשל הגרסה השנייה של החוק נתנה לראש הממשלה את הזכות לפזר את הכנסת בהסכמת הנשיא. בנוסף ניתן לראש הממשלה בעצמו להקים, לאחד, לפרק, ולבטל משרדים. אלא שחלק מהזכויות האלה נשמרו גם כשהבחירה הישירה בוטלה – למשל הזכות לפזר את הכנסת בהסכמת הנשיא.

פיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה הוא חלק ממאזן כוחות: כשם שהכנסת יכולה להעביר ראש ממשלה מתפקידו, כך ראש הממשלה יכול להביא לפיזור הכנסת. זה היה נחוץ בתקופת הבחירה הישירה בראש הממשלה כי התפטרות ראש הממשלה לא הביאה באופן אוטומטי לבחירות חדשות לכנסת – אלא רק לבחירות מיוחדות לראש הממשלה. אבל מרגע שבוטלה הבחירה הישירה בראש הממשלה אין בזה צורך יותר, כי ראש הממשלה יכול פשוט להתפטר ולגרום לבחירות חדשות.

חשוב לציין גם שלא כל השינויים היו "חשודים" – היו גם שינויים שנועדו לחזק את טוהר המידות. חלקם נראים מובנים מאליהם, אבל כנראה היה צורך לקודד אותם בחוק כי לא תמיד פעלו כך. למשל השינוי שמחייב פרסום של הסכמים קואליציוניים, או הדרישה שראש הממשלה, השרים, וסגני השרים לא יעסקו בפעילות ציבורית או כלכלית במקביל לתפקידם. כיום עושה רושם שיש עוד דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם אבל מסתבר שהם לא, וכנראה צריך להכניס אותם לחוק.

והיו גם הרבה שינויים שהם סתם תיקונים, חלקם זוטים לגמרי, חלקם יותר מהותיים, אבל באופן כללי דברים ענייניים וסבירים. השאלה למה היה צריך אותם ואיך כל זה משתלב ברעיון של חוקי יסוד. לדעתי הבעיה היא שהחוק נכנס הרבה יותר מדי לפרטים. ההבדל בין חוקה (או חוקי יסוד) לחוקים רגילים הוא שחוקה נועדה להגדיר ערכים ועקרונות יסוד, ואילו חוקים נועדו לפרט נהלים ומה יהיה העונש על פעולות שונות. כך חוק יסוד צריך לנסח את כללי היסוד, לא את הפרטים הטכניים. ואכן הנושא של בחירות וכנסת וממשלה לא מוגדרים במלואם בשני חוקי היסוד, חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: הכנסת. יש עוד מערך שלם של חוקים שקשורים לנושא:

  • חוק הבחירות לכנסת
  • חוק הבחירות (דרכי תעמולה)
  • חוק הממשלה — שבו מוגדרים היבטים מעשיים של עבודת הממשלה, כולל דברים שכתוב לגביהם בחוק היסוד שהם "יקבעו בחוק"
  • חוק הכנסת — שבו מוגדרים היבטים שונים של פעולת הכנסת, למשל הרכב הוועדות ומינוי היועץ המשפטי לכנסת
  • חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם
  • חוק שכר חברי הכנסת
  • חוק מימון מפלגות

בהנתן כל המערך הזה, נראה שלפחות חלק מהדברים שנמצאים בחוקי היסוד היה ראוי להם להיות בחוקים הנלווים במקום בחוק היסוד. בחלק מהמקרים אכן יש כפילויות כאלה, ואולי סעיפים שעברו בין חוקי היסוק לחוק הממשלה ולחוק הכנסת וההיפך.

מקורות

חוקי היסוד על כל תיקוניהם נגישים באתר הכנסת.

למי שרוצה להיכנס לפרטים, הכנתי טבלה שמתמצתת את כל השינויים בחוק יסוד הממשלה.

ראש ממשלה נאשם

כרגיל אני עוסק במספרים והצגתם. אבל לפעמים אין מספרים שיכולים לספר את הסיפור, וצריך לפנות למילים. מי שלא מתעניין במה שיש לי לומר על הממשלה החדשה מוזמן לדלג. לאחרים, מתנצל על האורך, אבל יש נושאים שהם מורכבים במידה שראוי לא לקצר בהם.

[עודכן 23.6.2020]

השבעת הממשלה ה-35 הביאה לסופה סאגה שנמשכה כמעט שנה וחצי (מאז פיזור הכנסת ה-20 ב-26.12.2018) שבה ממשלת מעבר המשיכה לשלוט ללא אמון הכנסת למרות שתי מערכות בחירות. אבל מעבר לזאת, הממשלה החדשה הוקמה כשבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים. רבים שואלים את עצמם איך יתכן מצב כזה, ומה צריך לעשות כדי להימנע מפיאסקו כזה בעתיד.

לפני הבחירות האחרונות כתבתי שאסור לתת לנתניהו לעמוד לבחירה, ושאם החוק לא אומר משהו מפורש בעניין צריך לפרש את זה כלקונה, ולא כהשמטה מדעת. במילים אחרות, טענתי שהמחוקק פשוט לא העלה בדעתו מצב כזה של מועמד לראשות הממשלה שמואשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים, ופועל נגד רשויות החוק, ולכן לא אסר על כך. אבל עושה רושם שטעיתי. מקריאה מקיפה יותר בחוק ובעיקר בגרסאות ובתיקונים השונים, ומעיון בפרוטוקולים של ועדת חוקה, חוק, ומשפט, שבה דנו בניסוח הגרסאות השונות של חוק יסוד: הממשלה, מתקבל הרושם שהמחוקקים בהחלט היו מודעים לאפשרויות האלה, לפחות בקווים כלליים. אבל הם החליטו לגזור דין אחר לראש הממשלה לעומת כל נבחר אחר.

מפרוטוקול ועדת חוקה חוק ומשפט, 11.12.1990:

יצחק לוי: אני עובר לסעיף קטן (ד) האומר "התקיים האמור בסעיף קטן (א), (ב) ו-(ג)" – כלומר, הורשע בעבירה שיש עימה קלון – "רשאית הכנסת…". מה פירוש "רשאית הכנסת"?

היו"ר א’ לין: הכנסת אינה חייבת להעביר את ראש הממשלה מכהונתו. אולי היא רוצה איש פלילי כראש ממשלה.

יצחק לוי: אני לא מבין איך אפשר. רבותי, אני המום. מדובר בעבירה שיש עימה קלון.

א’ רובינשטיין: זה גם המצב היום.

יצחק לוי: אבל אנחנו הולכים לתקן את המצב הקיים בחוק יסוד. זה לא מובן לי.

א’ רובינשטיין: קודם כל זה הדבר המקובל בכל הפרלמנטים בעולם שבהם יש משטר נשיאותי ותהליך של הדחה. (…) אבל אתן לך ראיה על דרך השלילה. נניח שאנחנו נכתוב כאן שהכנסת חייבת להדיח את ראש הממשלה במקרה הנדון.

יצחק לוי: לא, צריך לומר שבמקרה כזה הוא מודח מאליו.

א’ רובינשטיין: כלומר, בלי תהליך של הדחה על ידי הכנסת? אין דבר כזה בשום מקום בעולם.

היו"ר א’ לין: חבר-הכנסת לוי, אתה יודע מה פירוש הדבר להדיח את ראש הממשלה באופן אוטומטי?

התשובה הראויה הייתה צריכה להיות "כבוד היו"ר לין, אתה יודע מה פירוש הדבר לתת לפושע שליטה בכל מנגנוני המדינה?". אבל זה לא נאמר. הדיונים בוועדת החוקה התמקדו בעיקר בשיטת המשטר – במעבר לבחירה ישירה של ראש הממשלה כשעבדו על הגרסה השנייה של החוק, ובביטול הבחירה הישירה כשעבדו על הגרסה השלישית (שהיא התקפה עד היום). וכיוון שכך המוקד היה על יחסי הכוחות בין ראש הממשלה לבין הכנסת. מצד אחד הייתה שאיפה לאפשר לראש הממשלה הנבחר למשול. מצד שני הייתה שאיפה לתת לכנסת לפקח עליו. הבעיה הייתה איך להגיע לאיזון ראוי, ועל כך דנו שעות ארוכות.

הסעיפים הנוגעים להאשמת ראש הממשלה בפלילים ולמה שעושים אם הוא מורשע זכו לתשומת לב פחותה. התפיסה הבסיסית הייתה שהעם הוא הריבון, וצריך להקטין למינימום את ההתערבות באפשרויות הבחירה. אשר למקרה של ראש ממשלה נאשם בפלילים, הנושא המרכזי שנידון היה איך להגן על ראש הממשלה מפני האשמות שווא. החשש היה שאם יהיו כללים שמונעים מנחקר או מנאשם לכהן, ובפרט אם הכללים יחייבו הפסקת כהונה באופן אוטומטי, יהיו מי שינצלו את זה לרעה על ידי פתיחה בחקירות אינסופיות. כדי לחזק את היציבות השלטונית ואת המשילות היה נראה עדיף להשאיר את שיקול הדעת בידי הכנסת.

השיקולים וההחלטות האלה משקפים את המצב שהיה בזמנו. חוק הבחירה הישירה נחקק שנים ספורות אחרי התרגיל המסריח, שבו שמעון פרס גרם להפלת ממשלת האחדות עם יצחק שמיר, מתוך כוונה (שנכשלה) להקים ממשלה חלופית בראשותו. חלק מהדיונים על הגרסה השלישית של החוק נעשו בעצם הימים שבהם הוקמה ממשלת אריאל שרון, לאחר שניצח את אהוד ברק בבחירות המיוחדות של 2001. בדיונים השתתף רובי ריבלין, שהיה מועמד להיות שר המשפטים, ונאלץ לוותר על התפקיד לאחר שנחקר במשך שעות ארוכות באשמת קשרי שחיתות עם הקבלן דודי אפל – חקירה שבסופו של דבר לא הובילה לכדי כלום, אבל פגעה בשמו הטוב של ריבלין.

אבל עכשיו שנת 2020, והמאורעות שנמצאים ברקע הדיון על מעמד ראש הממשלה שונים בתכלית. כשעבדו על ניסוח חוק יסוד: הממשלה, עלתה האפשרות שהתהליך המשפטי יקח זמן, והחשש היה מפני פגיעה בראש הממשלה כתוצאה מכך. אבל הם לא דנו בסכנה שהיועץ המשפטי לממשלה יהסס לפתוח בחקירה כנגד ראש הממשלה מלכתחילה. הם לא חשבו על האפשרות שראש ממשלה שנחשד בפלילים יקשה על המשטרה לקבוע זמנים שבהם תוכל לחקור אותו. למרות התקדים של פרשת בר-און/חברון, הם לא חשבו על הבעייתיות הכרוכה בכך שראש ממשלה שנתון בחקירות יהיה מעורב במינוי מפכ"ל המשטרה. הם לא נתנו דעתם לאפשרות שעורכי דינו של ראש הממשלה החשוד יגישו בקשה אחרי בקשה לדחיית המשפט בתואנות שונות. הם ממש לא צפו מצב שבו ראש ממשלה שמחכה למשפט ינצל את הזמן הזה לניהול מערכת הסתה כנגד הפרקליטות ומערכת המשפט. הם לא העלו בדעתם מצב שבו ראש ממשלה ממנה שר משפטים לעומתי שנראה שכל מטרתו היא להרוס את המערכת שעליה הוא מופקד.

הדבר היחיד שהיה בחוק הוא האפשרות להדיח ראש ממשלה שהורשע בעבירה שיש עימה קלון. אבל התיוג של "קלון" הוא כללי מדי ולא בהכרח מתאים. אנחנו בני אדם, וגם ראש הממשלה בן אדם, ואנשים עושים לפעמים דברים לא ראויים, אבל זה לא בדרגה שמצדיקה להפוך את ההליך הדמוקרטי על פניו. דוגמה שעלתה בדיון היא עבירה על חוקי מטבע חוץ כמו זו שבגללה רבין התפטר. הטענה הייתה שאפילו אם יחליטו שבהקשר מסוים יש בכך קלון, ולמרות הפגיעה בדרישה שכל האזרחים יצייתו לחוקים כאלה, לא בהכרח ירצו להדיח את ראש הממשלה. לא בגלל שהיה מדובר ברבין, אגב. זה היה בשנת 1990, שנתיים לפני שנבחר שוב לראשות הממשלה ו-3 שנים לפני אוסלו, והמותג "רבין" לא היה קיים עדיין כמו שהוא כיום.

אבל מצד שני יש שני מקרים שבהם נראה לי שבהחלט יש מקום להדיח ראש ממשלה באופן אוטומטי בלי שיקול דעת, כי זה לא סתם קלון אלא פגיעה ממשית בדמוקרטיה.

המקרה הראשון הוא כשמדובר בפגם מוסרי עמוק ובלתי נסבל, בקצה הרחוק של הסקלה של "קלון". מקרה כזה מקרין על כל שיטת המשטר ועל המושג המופשט של שלטון החוק. זה כבר לא סתם חוסר שוויון פורמלי בפני החוק, אלא משהו שגורם לתחושת מיאוס קיצונית ואובדן אמון בסיסי. משהו שיכול לגרום לאזרחים לומר שאינם מזדהים עם המדינה יותר. אני חושב שבשנת 1990 התייחסו לזה כאל אפשרות תאורטית שאין סכנה אמיתית שתתרחש, אז לא נתנו לה את המשקל הראוי. אבל בשנת 2020 אנחנו כבר אחרי שהיה לנו נשיא אנס. ואני חושב שיש הסכמה רחבה על כך שטוב עשו כשהעמידו אותו לדין, כשנקבעה לו נבצרות, ולבסוף כשהתפטר.

השאלה הגדולה היא כמובן מה לכלול בקטגוריה הזו של "קלון קיצוני". מתבקש לכלול דברים כמו אונס ורצח. אבל אין שום צורה סבירה לקבוע גבול מדויק. ככל הנראה לא יהיה מנוס מלהטיל את זה על בית המשפט, כמו ההכרעה על תגית של "קלון" רגיל כיום. בעיקרון היה עדיף להטיל את זה על הכנסת, אבל במצב עריצות הרוב הקואליציוני של היום מרב הסיכויים שהכנסת לא תעמוד בזה בכבוד.

המקרה השני הוא כשמדובר בפגיעה ישירה במשטר ובמדינה. למשל אם ראש הממשלה – לאו דווקא בעצמו, אלא באמצעות שליח – מביא לרציחת יריב פוליטי. או מסתבר שהוא סוכן חשאי של מדינה זרה. מקרים כאלה עוד לא קרו, אבל אוי לנו אם נאפשר להם להיות כלולים בסחר-מכר הפוליטי.

המקרה של נתניהו הוא בכיוון הזה, ויש ויכוח אם הוא עובר את הסף. לדעתי האישית ללא ספק כן. הוא אמנם לא פעל באלימות פיזית ישירה נגד מתנגדיו, אבל הוא ללא ספק מסית נגדם ויש לזה השפעה אפילו אם זה עדיין לא נגמר בדם. אבל מעבר לכך יש את עיוות רצון הבוחרים על ידי חתירה תחת התהליך הדמוקרטי.

מתוך תכנית "המקור" בערוץ 13, צוטט בהארץ 26.10.2019:

מוזס: אני, אני, תראה אני מסתכל לך בעיניים, ואמרתי בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, תהיה פה כמה זמן שתרצה. אני אמרתי לך את זה, ואני חוזר ומסתכל לך בעיניים ואומר לך את זה… אני אומר לרון (עורך "ידיעות") ביום ראשון

נתניהו: אבל תסובב את הספינה, אתה יודע.

מוזס: אני אומר לרון ביום ראשון שארי (הרו) מדבר איתו… תראה היו כמה דברים קטנים, אחד או שניים שהוא ביקש, לא, זה קרה.

(…)

מוזס: תראה, תהיה פה רעידת אדמה, אתה מבין, זה יהיה פה משהו שאנחנו צריכים להיות חכמים איך עושים את זה… ביבי, תשמע, יש שלושה חודשים וחצי (עד הבחירות), יהיו מיליון אלמנטים בדרך. אני לא סתם אומר שאני רוצה שהוא (נציג נתניהו) ידבר. ניהלנו את זה ב-2009, ואתה שכחת אותה. אבל זה נוהל טוב.

נתניהו: לא שכחתי בכלל.

מוזס: עשינו את זה. כבר היינו בסרט הזה. אתה יודע, זאת מערכת הבחירות הרביעית שלנו. לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו.

(…)

נתניהו: ב-96' הייתי…

מוזס: אתה רק נהיית ראש ממשלה בגלל הכותרת הזאת.

נתניהו: הייתי ראש ממשלה גם בלי.

מוזס: בוודאי, אבל אפשר לא לתת כותרת "ביבי ניצח בעימות". שזה נתן לך בדיוק את ה-0.3 או 0.5. אתה יודע שאני הייתי בשלושה חודשים האלה העורך בפועל?

האישום הפורמלי בתיק 2000, בעקבות השיחה הזו ואחרות, היה הפרת אמונים, ויש לא מעטים שחושבים שהיה צריך להיות שוחד. אבל מעבר לכך שמוזס נותן לנתניהו תמיכה בתמורה לעזרה עסקית, מה שהם עושים ביחד זה לחתור תחת המהות של בחירות שוות וחופשיות. הם מעצבים את המידע שמגיע לציבור, בצורה שמתמודדים אחרים לא יכולים לעשות. זה לא רק שוחד, זה במקביל גם תרומה אסורה למפלגה, במסווה של תמיכה בעומד בראשה.

וזה לא המקרה היחיד. אני מקווה שכולם יסכימו שאם מועמד שוכר מיליון בריונים שיתפרסו ברחבי הארץ ויאיימו על בוחרים פוטנציאלים עם סכין כדי שיבחרו בו – הרי מדובר בפגיעה קשה בתהליך הדמוקרטי. אבל מה אם במקום איום פיזי משתמשים בשטיפת מוח קולקטיבית שניתנת בחינם ונמשכת מעל 10 שנים? זה מה ששלדון אדלסון עשה באופן אפקטיבי כשהקים את ישראל היום לשם תמיכה בנתניהו. בניגוד למקרה מוזס זו תרומה אסורה שמעולם לא נחקרה. ההערכות הן שאין לעיתון בסיס עסקי ושהוא הפסיד מאז היווסדו כמיליארד שקלים – בערך פי 10,000 יותר ממה שמותר לתרום.

אז מה לעשות?

המערכת הפוליטית הישראלית כשלה בהקמת ממשלה שתשקף את רצון הבוחרים. ממשלת מעבר כיהנה שנה וחצי ללא אמון הכנסת. שלוש מערכות בחירות לא הביאו להכרעה, כאשר רוב חברי הכנסת מתנגדים להמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה, אבל אינם מצליחים להקים קואליציה חלופית. הממשלה החדשה התאפשרה רק "בזכות" שלושה חברי כנסת שחצו את הקווים ופעלו באופן מנוגד לחלוטין להבטחות הבחירות של המפלגות שבשמן נבחרו.

אבל מה האלטרנטיבה? האם ניתן היה לעצב את המערכת הפוליטית כך שלא תיקלע למבוי סתום כפי שקרה? לדעתי התשובה חיובית. אבל זה מחייב זיהוי של הבעיות הבסיסיות בשיטה הקיימת, ופתרון במקביל של כולן. הפסקאות הבאות מציעות איך אפשר אולי לעשות זאת. ברור שלכל אחת מההצעות יש בעיות משל עצמה, וחלקן כבר הוצעו ונידונו בהרחבה בעבר – ולא התקבלו. אבל הטענה היא שהמכלול ביחד יכול להיות עדיף על המצב הקיים.

בעיה 1: תלות הממשלה בראש הממשלה

שורש הבעיה בחוק יסוד: הממשלה מראשיתו הוא המעמד המיוחד שניתן לראש הממשלה. לפי החוק, הפסקת כהונתו של ראש הממשלה נחשבת להתפטרות הממשלה כולה, ומובילה לבחירות חדשות. זאת למרות שהבחירות כלל אינן – לפחות באופן פורמלי – בחירות של ראש הממשלה, אלא בחירות של רשימות מועמדים. היו אולי סיבות טובות למתן המעמד הזה לראש הממשלה. אבל כיום נראה שזה גורם יותר נזק מתועלת.

פתרון: עם הקמת ממשלה ימונה לראש הממשלה ממלא מקום קבוע ויחיד, שייקח את מקומו אם כהונת ראש הממשלה תפסק מסיבה כלשהי (וגם באופן שוטף למשל כשהוא נוסע לחו"ל). ניתן לעשות זאת באחד משני אופנים:

  1. אמון הכנסת ניתן מראש לממשלה, לראש הממשלה, ולממלא המקום, ולכן החלפת ראש הממשלה בממלא המקום אינה מחייבת הצבעת אמון חדשה. אבל במקרה זה יש למנות ממלא מקום חדש, ומינוי זה חייב לקבל את אמון הכנסת. מתווה זה עדיף מבחינת רציפות השלטון.
  2. תפיסת מקומו של ראש הממשלה על ידי ממלא המקום ומינוי ממלא מקום חדש נעשים באמצעות הצבעת אמון חדשה של הכנסת. מתווה זה מעלה את השאלה מה לעשות במקרה שממלא המקום לא זוכה באמון. מצד שני הוא מאפשר לכנסת להביע את עמדתה שהתמיכה בממשלה תלויה בזהות ראש הממשלה בפועל.

בכל מקרה תהיה הבחנה בין ממלא המקום לסגני ראש הממשלה. לסגנים אין תפקיד מוגדר בפעילות הממשלה.

בעיה 2: האפשרות שפושע יעמוד בראש הממשלה

מצב זה אפשרי לפי החוק, וברמת העיקרון יש הטוענים שמהות הדמוקרטיה כוללת את האפשרות של העם לבחור פושע כמנהיג אם רצונו בכך. מנגד עומדים העקרונות של טוהר המידות ושוויון בפני החוק, ודוגמאות היסטוריות של מי שפירקו את הדמוקרטיה לאחר שנבחרו.

פתרון: לא לאפשר כהונה של פושעים. להצעה זו כמה חלקים:

  1. הגדרה מהו פשע חמור מספיק לצורך קביעה זו. ההצעה היא שזה יהיה פשע שמשקף פגם מוסרי עמוק (למשל רצח או אונס) או פגיעה מהותית בסדרי השלטון הדמוקרטי (חתירה תחת שיטת הבחירות, פגיעה ביריבים פוליטיים, מתן או קבלת שוחד). לא כל "קלון" נכנס בהכרח לרשימה.
  2. ראש ממשלה שנחקר בחשד לביצוע פשע כזה יהיה מנוע מכל מעורבות במערכת החקירה (משטרה) ובמערכת המשפטית (פרקליטות ושופטים). בפרט כשמדובר במינוי בכירים. התערבות כזו תחשב גם היא פגיעה מהותית בדמוקרטיה, וחשד בעניין יחייב חקירה בנושא.
  3. ראש ממשלה שמואשם בפשע כזה יצא לנבצרות מרגע הגשת כתב האישום עד שהעניין יתברר באופן סופי. יקבעו נהלים לזירוז ההליך המשפטי. בינתיים ממלא המקום ימלא את מקומו של ראש הממשלה. נבצרות משמעה שראש הממשלה יהיה מנוע מכל מעורבות בניהול המדינה. חשד שעשה כך יחייב חקירה בנושא.
  4. מי שהורשע בפשע כזה יפסיק להיות ראש הממשלה. בנוסף הוא יהיה מנוע מלעמוד לבחירה מחדש, בלי תקופת התיישנות.
  5. אותם כללי יחולו גם על שרים, בהבדל ששרי ביטחון פנים ומשפטים יצאו לנבצרות כבר עם התחלת חקירה בעניינם.
  6. כדי להקטין את הסכנה של ניצול לרעה, אם חקירה תעלה שלא היו דברים מעולם, תפתח חקירה נגדית של התלונה שהובילה לחקירה המקורית.

במקרה הייחודי של הגשת כתב אישום במהלך מערכת בחירות או בזמן תהליך הרכבת ממשלה, המועמד יוכל להמשיך להרכיב את הממשלה אבל מיד לכשתורכב יצא לנבצרות כנ"ל.

בעיה 3: הסמכות לחקור ולהעמיד לדין ראש ממשלה מכהן

הטענה העיקרית של תומכי ראש הממשלה נתניהו היא שאסור לאפשר לפקיד (היועץ המשפטי לממשלה) לבטל את רצון הבוחרים. פורמלית, טענה זו אינה נכונה כי כאמור ראש הממשלה לא נבחר באופן ישיר. אבל באופן מעשי הזהות של ראש הרשימה היא גורם מכריע בבחירות, ואין להתעלם מכך שהפסקת כהונתו של ראש ממשלה היא צעד דרמטי בעל השלכות נרחבות. אכן לא ראוי שזה יקרה כתוצאה מ"החלטה של פקיד".

פתרון: יש להפריד בין חקירה לבין העמדה לדין. מטעמים של טוהר המידות חובה על היועץ המשפטי לממשלה להורות על חקירת חשדות נגד ראש הממשלה או כל בכיר אחר מיד כשהן עולות. אבל אל לו להיות גורם יחיד המחליט על העמדה לדין. ההצעה היא שהחלטה כזו תתקבל רק באישור של פנל משפטי מיוחד שיורכב אד-הוק כדי לבחון את תוצאות החקירה, וכדי להחליט אם ראוי להביא את העניין להכרעה שיפוטית.

הפנל יורכב מנשיאי בתי המשפט המחוזיים מכל המחוזות פרט למחוז ירושלים. הסיבה לכך היא הרצון להפריד את ההחלטה על העמדה לדין ממי שעשויים לשבת בדין במשפט עצמו. לכן גם לא רצוי לכלול בפנל שופטים מבית המשפט העליון.

יודגש שמטרת הפנל לא לנהל משפט זוטא, ולכן הוא לא יערוך שימוע, ואין לראות בהחלטתו הבעת דעה לגבי האישום. מטרתו היחידה להכריע אם הצטברו מספיק ראיות כדי להצדיק את העמדת העניין להכרעה שיפוטית ותו לא. במידה שכן, ראש הממשלה יצא לנבצרות ויוכל להקדיש את זמנו להוכחת חפותו. במקביל הממשלה תמשיך לכהן בראשות ממלא המקום. אם ראש הממשלה יזוכה הוא יחזור לתפקידו. בסידור כזה יש לכולם אינטרס לזרז את ההליכים ולהגיע להכרעה סופית בהקדם האפשרי.

יודגש גם הצורך בהכרעה שיפוטית. ראש ממשלה שיעדיף הסדר טיעון יוכל לעשות זאת רק במחיר התפטרות מתפקידו ומניעה מעמידה לבחירה שוב בעתיד.

בעיה 4: הפרדת רשויות וחולשת הכנסת בפני הממשלה

שיטת הממשל בישראל שבה הממשלה מוקמת מתוך הכנסת גרמה עם השנים להחלשה ניכרת של הכנסת כרשות עצמאית ובפרט ספקות שביכולתה לפקח על הממשלה.

פתרון: ההצעות הבאות נועדו להחזיר לכנסת את מעמדה וכוחה כדי להביא לאיזון ראוי בין הרשויות.

  1. הגבלת קדנציות של ראש הממשלה כדי למנוע צבירת כוח מופרזת ושחיתות. מוצע לחזור למתווה שהיה בחוק הבחירה הישירה לראש הממשלה: מי שכיהן 7 שנים ברציפות לא יוכל להיות ראש הממשלה בפעם הבאה.
  2. הגדרת משרדי הממשלה והגבלת מספר השרים. באופן עקרוני עדיף לתת לממשלה לקבוע את נהלי עבודתה, כולל למשל הגדרת משרדים. אבל ניסיון השנים האחרונות (ובפרט הממשלה החדשה), בהן הוקמו לא מעט משרדים לצרכים קואליציוניים, שאוחדו, פורקו, בוטלו, והוקמו מחדש לפי שינויי המצב הפוליטי, מראה שיש צורך להגביל את הממשלה בהקשר זה.
    1. אפשר להגדיר באופן מפורט מספר משרדי ליבה, ולהגביל את מספר המשרדים הנוספים.
    2. רק לשרים במשרדים חשובים (חינוך, בריאות, פנים, חוץ, ביטחון, אוצר) יכול להיות סגן שר.
    3. שינויים במבנה הממשלה יכנסו לתוקף רק בממשלה הבאה.
  3. הגבלת מספר חברי הכנסת שהם שרים (כולל ראש הממשלה) או סגני שרים ל-1/6 מכלל חברי הכנסת (כלומר 20 חברי כנסת). זאת כדי להפריד בין הממשלה לכנסת, ולהשאיר מספיק חברי כנסת מהקואליציה כדי שהכנסת תוכל לתפקד.
    1. לשר שהוא חבר כנסת יכול להיות רק סגן שאינו חבר כנסת.
    2. לשר שאינו חבר כנסת יכול להיות סגן שהוא חבר כנסת.
  4. הצבעת אי אמון בממשלה לא חייבת להיות קונסטרוקטיבית, ולא חייבת להביא לפיזור הכנסת. יש לאפשר זמן להקמת ממשלה חדשה כפי שניתן להקמת הממשלה המקורית שהופלה – כולל האפשרות לאמון מחודש באותה ממשלה. לחילופין הכנסת יכולה להחליט על פיזורה ועל הליכה לבחירות.
  5. הגבלת הפעולות של ממשלת מעבר שאינה מכהנת מתוקף אמון הכנסת – כלומר ממשלה שהופלה בהצעת אי אמון או ממשלה שמכהנת אחרי בחירות עד הקמת הממשלה החדשה. בפרט בממשלות כאלה אסור יהיה לבצע שום חילופי תפקידים והן תהיינה מנועות מלבצע שינויים מהותיים במשטר ובמדינה, כולל העברת תקציב חדש.
  6. איסור על שינוי חוקי יסוד מרגע הכרזה על בחירות (או במקרה של בחירות המתקיימות במועדן, מ-3 חודשים לפני הבחירות) עד 3 חודשים אחרי הקמת הממשלה החדשה. בנוסף איסור על התחייבות לשנות חוקי יסוד בהסכמים קואליציוניים. יצוין שאין בכך למנוע שינוי של חוקי יסוד: אם כל רכיבי הקואליציה או רוב אחר בכנסת אכן תמימי דעים שיש לשנות משהו, ביכולתם לעשות זאת. האיסור נועד למנוע מצב שזה יעשה כחלק מהסחר-מכר הפוליטי.
  7. שינוי חוקי יסוד רק ברוב מיוחס, של לפחות 70 חברי כנסת.

בעיה 5: הקמת ממשלה כשאין הכרעה ברורה בבחירות

אחת הסיבות לחוק הנוכחי הקובע שהצבעת אי אמון תהיה קונסטרוקטיבית היא הרצון למנוע מצב כפי שקרה מאז סיום כהונת הכנסת ה-20, שבו רוב חברי הכנסת מסכימים שהם לא רוצים ראש ממשלה אחד, אבל לא מצליחים להסכים על מי שיחליף אותו. המצב הזה נשמר בשלושת מערכות הבחירות האחרונות, תוך גרימת שחיקה משמעותית באמון הציבור ובשלטון החוק במדינה.

פתרון: יש צורך להגביל את הזמן שבו אין הכרעה, ולהוריד את הרף במקרה הצורך – אבל רק במקרה הצורך. פתרון זה כולל את הרכיבים הבאים:

  1. בהתקיים בחירות יש למצות את האפשרות להקים ממשלה. המנגנון הקיים לכך כיום ראוי ומספיק:
    ‏א.     הטלת הרכבת הממשלה על מועמד שסיעות הכנסת המליצו עליו
    ב.      אם נכשל, הטלת המשימה על מועמד אחר
    ג.      אם גם זה נכשל, אפשרות לרוב חברי הכנסת להציע מועמד שלישי
    הסייג הוא שיש לאפשר למהלך למצות את עצמו. לשם כך יש לאסור על פיזור הכנסת בזמן התהליך הזה.
  2. אם כל התהליך שתואר לעיל לא צלח, יתקיימו בחירות חדשות, אבל פעם אחת בלבד.
  3. בעקבות הבחירות השניות יתקיים התהליך כולו פעם נוספת.
  4. אם גם בפעם השנייה התהליך נכשל ולא הוקמה ממשלה רגילה, תוקם ממשלת מיעוט בתהליך מיוחד כלהלן:
    ‏א.     כל סיעה תוכל להציע ממשלה בעצמה או בשיתוף עם סיעות אחרות.
    ב.      כל ההצעות האלה יועלו להצבעה במליאת הכנסת, כאשר ההצבעה היא בעד או נגד כל הצבעה בנפרד. ההצבעות תהיינה חשאיות, והתוצאות ימסרו רק לאחר השלמת התהליך כולו ולא בסיום כל הצבעה.
    ג.      ההצעה שתקבל את התמיכה הגבוהה ביותר היא שתיבחר. אם יהיה תיקו תערך הצבעת ראש בראש בין ההצעות המובילות. אם ישמר התיקו יכריע נשיא המדינה בהטלת מטבע. מטרת ההצעה הזו להגדיל את המחיר של אי הכרעה, כדי לעודד את חברי הכנסת להחליט על הקמת ממשלה בלי להגיע לשלב הזה.

ממשלה שהוקמה בתהליך הזה תהיה חסינה מפני הצבעת אי אמון רגילה למשך שנתיים. ממשלה כזו ניתן יהיה להחליף רק בהצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית.


האם כל זה יעזור? האם אפשר בכלל לקודד חוקים שיסדירו את מנגנוני השלטון באופן מוחלט וראוי? חלק ממה שהוצע כאן בעייתי. היה הרבה יותר טוב אם פוליטיקאים היו שמים את טובת העם והמדינה בראש מעייניהם, בלי ניגודי עניינים ובלי ציניות. היה הרבה יותר טוב אם היה אמון בין העם לנבחריו ובין פוליטיקאים לבין עצמם. היה הרבה יותר טוב אם השיקולים היו תמיד ענייניים, ולא מושפעים על ידי בעלי אינטרסים ובעלי הון. למרבה הצער זה לא המצב.

כל מערכת חוקים עוברת הידרדרות עם הזמן. מצד אחד, נחשפים פגמים ומי שרוצה בכך לומד לנצל אותם לטובתו. מצד שני מוסיפים תוספות טלאי על טלאי בצורה שפוגעת במתווה הכולל. אז מפעם לפעם צריך לנסות לתקן ולבצע שיפור מערכתי כללי. עכשיו זה זמן כזה. האתגר מונח לרגלי חברי הכנסת, פעילים חברתיים, אנשי משפט, ואנשי אקדמיה לשתף פעולה ולנסח הסכמות שיכולות להביא לשיפור על המצב הקיים. או זה, או שנמשיך להידרדר.

על נתונים והחלטות

אלה ימים דרמטיים. הממשלה צריכה להחליט אם להכריז על סגר מלא, או שמא להקל את ההגבלות על הציבור. על כף המאזניים הסכנה של התפשטות מגפה קטלנית מצד אחד, או מיטוט הכלכלה מצד שני.

בואו נתעלם לרגע מהמצב הערכי והפוליטי, שבו הממשלה היא ממשלת מעבר שלא זכתה לאמון של שלוש כנסות רצופות, ראש הממשלה נאשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים ומשפטו נדחה שוב רק בשבוע שעבר, ושר הבריאות חשוד בשוחד ובהדחת עדים בניסיון להגן על פדופילית.  בואו נניח שהם באמת חושבים רק על טובת הציבור, ומנסים להגיע להחלטה הטובה ביותר. האם יש להם את המידע הנחוץ לשם כך?

התשובה היא כמובן שלא. אבל זה מתחלק לשניים. אנחנו ניצבים בפני מצב חדש ולא מוכר, אז יש כל מיני דברים שבאמת לא ידועים. והיבט חשוב של עבודת הממשלה הוא לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות. אבל מצד שני יש גם נתונים חשובים שאנחנו פשוט לא אוספים, או לפחות לא מציגים אותם נכון. וחלק מעבודת הממשלה צריך להיות לזהות מה חסר ולדרוש את הנתונים. הנה כמה דוגמאות ומה ההשלכות שלהן.

  • הדבר הכי טריוויאלי הוא חוסר סדר בדיווח נתוני התחלואה בקורונה.  באופן לא ראוי משרד הבריאות מפרסם עידכונים בצורה לא סדורה. בתחילת שבוע שעבר היו 3 ימים שבהם הנתונים היו סדורים: שני דיווחים ביום, ב-8 בבוקר וב-9 בערב. ביום רביעי היה רק אחד, ב-8:30 בערב. לא נורא. בחמישי גם היה אחד, ב-1:30 בצהרים. אז המספר הזה לא באמת משקף את כל מה שקרה ביום חמישי, אלא בערך חצי. ביום שישי גם היה רק אחד, אבל ב-8 בבוקר. אז המספר הזה לא משקף את יום שישי בכלל — הוא בעצם משקף את מה שהיה בחמישי.  איבדנו יום וחישובי קצב העלייה של התחלואה אינם מדויקים.
    כשרוצים לבסס החלטה על שינוי אפשרי של קצב התחלואה, זה יכול להיות משמעותי.  במקרה הזה עושה רושם שקצב התחלואה יורד גם אחרי שמתקנים את יחוס המספרים לימים, אבל אנחנו לא צריכים להיות במצב שהשאלה הזו עולה בכלל.  צריך להיות דיווח אמין ומסודר של המצב בסוף כל יום. גם בשישי.
  • חוסר דיווח על מדיניות הבדיקות. למרות התראה של כמה שבועות בין אבחון הקורונה בסין להגעתה לארץ, היה מחסור בערכות בדיקה. כתוצאה היה צריך להחליט את מי לבדוק ואת מי לא. זה כמובן משפיע על התוצאה של מספר החולים המאובחנים. אבל לא היה דיווח שוטף על המדיניות ועל מספר הבדיקות, ולכן אי אפשר להעריך עד כמה המספרים שמדווחים משקפים את היקף התחלואה או לחילופין רק את היקף הבדיקות. יכול להיות שיש עוד המון חולים שאנחנו לא יודעים עליהם פשוט כי הם לא אובחנו. ואם מדיניות הבדיקה משתנה, צריך לדעת על זה ולקחת את זה בחשבון כשמעריכים כמה מקרים יש.
  • מדי פעם משרד הבריאות משחרר גם נתונים על בידוד ו/או תחלואה של אנשי צוות רפואי. מה שאני ראיתי בערוץ הטלגרם שלהם היה די ספורדי, לא מספיק כדי לעקוב ולנתח איך זה משתנה עם הזמן. יותר מזה, הם נותנים מספרים של כמה רופאים ואחיות בבידוד, אבל (א) לא ברור אם זה מהמחלקות הרלוונטיות לקורונה או באופן כללי, ו-(ב) אין נתונים על מספר הרופאים הכולל שממנו נגרעים אלה שמבודדים.
    נתונים על אחוז אנשי הצוות במחלקות הרלווטיות שמבודדים או חולים הם קריטיים כדי להעריך את כושר העמידה של מערכת הבריאות — אם יש למשל מספיק מכונות הנשמה אבל אין מי שיפעיל אותן צריך לנקוט אמצעים קיצוניים יותר להפחית את ההידבקות. מעבר לכך, הצורך בנתונים האלה משפיע גם על מדיניות הקצאת הבדיקות, וזיהוי אנשי צוות חולים והעברתם לבידוד היא קריטית כדי להקטין את התחלואה בין אנשי הצוות ולאפשר התמודדות טובה יותר לאורך זמן. להגן על אנשי הצוות הרפואי זה הבסיס לכל ההתמודדות עם המגפה.

    מקרה מיוחד שמקשר את שני הסעיפים האחרונים הוא המקרה של בתי האבות.  מסתבר שמשרד הבריאות החליט לא לכלול רופאים של בתי אבות ודיור מוגן במסגרת הבדיקות של צוות רפואי.  במילים אחרות, רופאים שמטפלים באוכלוסיית הסיכון המובהקת ביותר, שמרוכזת במקום אחד עם סכנת הדבקה גבוהה זה מזה, הלכו לעבודה בלי יכולת להיבדק. מה שמתבקש הוא בדיוק ההיפך: להגן ככל האפשר על הצוות בבתי אבות, כדי להגן על הדיירים.

  • דיווח חלקי של פרטים על חולים מאובחנים. בשבועות הראשונים משרד הבריאות דיווח על מקומות שחולים שהו בהם, וכלל גם נתונים דמוגרפיים חלקיים כמו "חזר מברצלונה" ו"חולה בשנות ה-20 לחייה". את זה אפשר היה לאסוף בעבודה סיזיפית ולקבל תמונה מסוימת של התלות של התחלואה במין וגיל, וכמה מהחולים נדבקו כאן. כיום מיפוי המסלולים של חולים מעודכן באפליקצית המגן, וזה הרבה יותר טוב מרשימות אינסופיות של מקומות חשודים. אבל אין יותר דיווח על נתונים דמוגרפיים. כמו בסעיפים האחרים, זה מונע אפשרות להעריך בצורה יותר מדויקת את הסכנה מהמגפה.
  • בהמשך לסעיף הקודם, חסר מידע על שיוך חולים לאוכלוסיות ספציפיות — למשל קשישים בבתי אבות, או קהילות סגורות אחרות כמו חרדים. הסיבה שזה חשוב היא שהתפשטות הנגיף בתוך קהילות כאלה שונה מהתפשטות באוכלוסייה הכללית, וזה משפיע על מודל ההתפשטות ועל איך צריך לפרש את מספרי המקרים.  למקרי תחלואה בקהילות שנוטות להיות מבודדות משאר האוכלוסייה יש השפעה רבה בתוך הקהילה שלהם, אבל השפעה מוקטנת בחוץ, וזה דבר שצריך להילקח בחשבון בתחזיות הכלליות.  לסכם את הכל ביחד נותן ממוצע שבעצם לא משקף את המצב לאמיתו.

כל הבעיות האלה מקרינות ישירות על השאלה העיקרית שעומדת לפתחנו — עד כמה זו באמת מגפה קשה. בארץ מחלת הקורונה בכלל לא עומדת בהגדרה של מגפה: היא עוד לא נפוצה ולא גרמה למקרי מוות רבים. יש מי שטוענים שהיא גם לא כל כך מסוכנת, ועדיף לאפשר לרוב האוכלוסייה (כל מי שבריא ועד גיל 60 בערך) להידבק.  רק את מי שנמצא בסיכון צריך לבודד באופן הגנתי.  אבל אם זה לא נכון המחיר יהיה גבוה. וקשה להעריך בלי נתונים מקיפים.

מגפת הקורונה היא כבר המגפה ה"יחודית" הקשה ביותר במאה ה-21, עם קרוב ל-30 אלף מתים.  מגפת שפעת החזירים לפני עשור גרמה לכ-18 אלף מתים, ומגפת הכולרה בהאיטי אחרי רעידת האדמה שם לכעשרת אלפים.  מצד שני היא קטנה בסדר גודל ממגפת השפעת השנתית, שגורמת לפי הערכות ל290-650 אלף מתים בשנה.  לאור ההיסטריה העולמית וההצלחה בבלימת המגפה בסין ובקוריאה, ההימור שלי הוא שהיא לא תעבור את השפעת הרגילה.  וצריך גם לזכור שלא מדובר בהכרח בתוספת גדולה של מתים — לא מופרך לחשוב שלפחות חלק מאלה שמתים מקורונה היו מתים משפעת, ואז לא היינו מתעניינים בהם.  גם על זה אין נתונים.

השמאל בשרות נתניהו; ליברמן בשרות השמאל

אחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג, לקראת סוף 2012, עסק באחוז ההצבעה.  במוקד הייתה הנפילה באחוז ההצבעה אחרי הבחירות של 1999.  כי הירידה באחוז ההצבעה בישראל היא לא הדרגתית כמו במקומות אחרים, אלא באה במכה אחת.  הניתוח שלי הראה שהנפילה הזו היא לא נפילה באחוז ההצבעה.  היא נפילה באחוז ההצבעה של השמאל.

vote

אבל מאז עבר קצת זמן, והיו קצת תנודות באחוז ההצבעה.  ולמרות שחזרתי על הטיעון לפני הבחירות האחרונות, זה לא היה לגמרי מבוסס.  אז החלטתי שהגיע הזמן לוודא: האם מי שהפסיקו להצביע הם בוחרי שמאל, והאם הם באמת ממשיכים בזה עד עכשיו?

התשובה הקצרה היא כן.  בוחרי שמאל מאוכזבים הם מי שמחזיקים את נתניהו בשלטון בכך שהם נמנעים מהצבעה.

אבל שמאלנים הם שמאלנים, ואפילו בלתחזק את נתניהו הם נכשלים.  ומי שממרר לנתניהו את החיים (ועושה את העבודה שהשמאל היה אמור לעשות) הוא כמובן ליברמן.  ליברמן אחראי למשבר הפוליטי המתמשך לא רק כי הוא מסרב לחבור לנתניהו ולחרדים, אלא בעיקר בגלל יוזמתו להעלות את אחוז החסימה.  הימין איבד בבחירות אפריל 2019 לא פחות מ-331,330 קולות על בנט+שקד, פייגלין, ואורלי לוי (שעכשיו כולנו יודעים שהיא ימין), ובעצם קצת יותר אם כוללים גם זנבות כמו אורן חזן.  זה 10 מנדטים, שהיו מאפשרים לנתניהו להקים ממשלה יציבה גם בלי ליברמן.

אבל בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בשמאל.

הניתוח להלן הוא די פשוט.  מה שעשיתי הוא לבדוק את אחוז המצביעים לגושים שונים של מפלגות מתוך כלל בעלי זכות הבחירה.  זה שונה מהבדיקות הרגילות, שבהן מסתכלים על אחוזים מתוך המצביעים בפועל (או ליתר דיוק, מתוך הקולות הכשרים).  אבל אני לא מתעניין רק במנדטים כרגע.  אני מתעניין גם באלה שהחליטו לא להצביע.

הבעיה היא שמצביעי השמאל של שנות ה-90 התחלקו לשלוש קבוצות:

  • חלקם הפסיקו להצביע אחרי בחירות 1999 (הבחירות לכנסת ה-15)
  • חלקם החליטו להיות אסטרטגים ולהצביע ל"מרכז"
  • חלקם המשיכו למרות הכל להצביע לשמאל

אז בגרף הבא אני לא מסתכל על השמאל, אלא על המרכז-שמאל (לא כולל ערבים), כדי להפריד בין הקבוצה הראשונה לשתי האחרות.  הצרוף הזה די מקובל כיום.

אבל גם זה בעייתי, כי במרכז יכולים להיות גם מצביעי ימין.  הגרף הבא מראה את הניתוח שלי למה שקרה במערכות הבחירות השונות.

vote-left-right-lines-focus

הקו הצהוב העבה מייצג לדעתי את הצבעת מצביעי השמאל המסורתיים (שכיום רובם עברו להצביע למרכז).  עד 1999 הם היו 34% מבעלי זכות הבחירה.  החל מ-2003 הם 24%.  10% מבעלי זכות הבחירה, מהשמאל, כנראה הפסיקו להצביע.  על הנייר מדובר ב-12 מנדטים.  בעצם זה יותר, כי גם במחנות אחרים לא כל בעלי זכות ההצבעה מצביעים.

אבל תוצאות ההצבעה למרכז-שמאל כוללות כמה סטיות מהקו הזה, וצריך להסביר אותן.  אני מציע את ההסברים הבאים, שמראים איך הנתונים מסתדרים עם הטענה על מצביעי השמאל שהפסיקו להצביע.

בבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1999, ברק הביס את נתניהו.  נתניהו הפסיד בגדול כי המצביעים שלו נטשו אותו.  בערך שני שליש מהם הלכו לחרדים, ונתנו  לדרעי את הישג השיא של ש"ס: 17 מנדטים.  שליש הלכו למפלגת המרכז ולשינוי.  הם נספרים תחת "מרכז-שמאל" וגורמים לעלייה קלה.

בבחירות לכנסת ה-17, בשנת 2006, אולמרט הביס את נתניהו.  אולמרט החליף את שרון בראשות רשימת קדימה, שהתפצלה מהליכוד.  והוא הצליח למשוך הרבה בוחרי ליכוד ל"מרכז".  אבל זה לא המרכז של ה"מרכז-שמאל" של היום, אלא מרכז-ימין של קדימה.  בכל אופן, בבחירות הבאות, בשנת 2009, הם חזרו לליכוד.  ציפי ליבני לא הצליחה למשוך אותם כמו שאולמרט הצליח.

המקרה השלישי הוא הבחירות בשנת 2015 לכנסת ה-20.  הרצוג וליבני רצו בראשות המחנה הציוני, והיה נראה שאו-טו-טו הם מצליחים להחליף את נתניהו.  זה גרם לבערך שליש ממצביעי השמאל הסרבנים להתרצות ולחזור להצביע, והוביל לאחוז ההצבעה הגבוה ביותר מאז 1999: 72.3%.  אם גם שני השלישים האחרים היו באים, הם היו מצליחים.  כיוון שהם נשארו בבית המהלך כשל, ואלה שניסו התייאשו שוב, ולא באו להצביע בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.

מה שמאפשר לנתניהו להאחז בכסא ולגרור את המדינה כולה לעברי פי פחת.

מקורות

תוצאות ההצבעות במערכות בחירות שונות.  היה לי נוח לשלוף אותן מוויקיפדיה.

ולמי שרוצה, הנה התמונה המלאה של שני הגושים, כולל הפרדה של המרכז-שמאל למרכז ושמאל, הערבים, הקולות האבודים, וההשפעה של ליברמן בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.

vote-left-right-lines

 

מי שלא מצביע – משפיע!

[הפוסט האחרון לקראת הבחירות, מבוסס על פוסטים מעבר הרחוק]

הבחירות השלישיות תוך שנה בפתח, ויש מי שכבר מדברים על בחירות רביעיות. הגורם שעומד במרכז מערכת הבחירות הזו, כמו גם בשתי הקודמות, הוא מעמדו ועתידו של בנימין נתניהו. פחות או יותר אף אחד לא מעלה טיעונים ענייניים ומבוססים.  הליכוד אפילו לא פרסם מצע מאז שנת 2009.  מה שנותר הוא להלהיב את הבייס ולנסות להגדיל את אחוז ההצבעה.  והאמת – הם צודקים.  כבר פעמיים בעבר השמאל נתן לימין את השלטון בכך שבחר לא להצביע למועמדים שלו.

הפעם הראשונה הייתה בבחירות 1996, שבהן נתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה. הבחירות האלה, בסך הכל חצי שנה אחרי רצח רבין, היו אמורות להיות בכיס של פרס.  אבל סדרת פיגועי טרור קשים בתוספת חוסר האטרקטיביות של פרס איפשרו לנתניהו לנצח בפער מזערי של אחוז אחד מהקולות: 50.5% לנתניהו מול 49.5% לפרס בבחירות הישירות לראשות הממשלה. (בשנים 1996 ו-1999 ראש הממשלה נבחר בנפרד באופן ישיר, במקביל לבחירות לכנסת, וב-2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלי בחירות לכנסת.)

מה שהופך את הסיפור לעוד יותר מעניין הוא ניתוח של הקולות הפסולים. בישראל אין ספירה של הצבעות מחאה כמו שימוש בפתק לבן. אבל יש נתונים על מספר המצביעים הכולל ועל מספר הקולות הפסולים. קולות פסולים כוללים פתקים לבנים, ערבוב של פתקים של מפלגות שונות, יותר משני פתקים לאותה מפלגה, וכו'. חלק מהמקרים יכול להיות תוצאה של טעות, אבל האחרים משקפים בעצם הצבעת מחאה. אז על ידי חישוב אחוז הקולות הפסולים ניתן להעריך את עצמת המחאה ואיך היא משתנה ממערכת בחיות אחת לשנייה. (לששת קוראי שבאמת מסתכלים על מספרים, יש כאן הרבה דברים מעניינים, אבל אני אתמקד בנקודה אחת.)

תוצאות החישוב הזה עבור בחירות 1996 מאלפות. בבחירות הקודמות, בשנת 1992, נרשם השיעור הנמוך ביותר עד אז של קולות פסולים: רק 0.8% מהקולות.  לעומת זאת, בבחירות 1996 שיעור הקולות הפסולים זינק ל-2.2% מהקולות – כמעט פי 3.  בהנחה שמספר הטעויות לא משתנה כל כך, סביר שרוב הגידול משקף בוחרים שהחליטו לא לבחור. מעבר לכך, שיעור הקולות הפסולים בבחירות לראשות הממשלה הגיע ללא פחות מ-4.7%!  כשזוכרים שההפרש בין נתניהו לפרס היה רק 1%, הנתון הזה דרמטי.

vote-not

אם כל מי שהצביעו לכנסת היו מצביעים גם לראשות הממשלה יש סיכוי שפרס היה גובר על נתניהו וההיסטוריה הייתה שונה.  קריאות לשים פתק לבן נשמעו מהשמאל הקיצוני, שטען שפרס לא עשה די למען הפלסטינים, וממנהיגים ערבים, שכעסו על אירוע כפר כנא במבצע "ענבי זעם".  התוצאה הייתה כאמור שנתניהו נהייה ראש הממשלה, מה שהזניק קריירה שנמשכת עד היום והוביל לביטול דה-פקטו של הסכם אוסלו.

המקרה השני היה בבחירות המיוחדות לראש הממשלה בשנת 2001. עד הבחירות האלה אחוז ההצבעה בארץ היה די גבוה, באזור ה-80%.  ב-2001 אחוז ההצבעה צנח בבת אחת ל-65%, מה ששקול לאובדן של כ-18 מנדטים!  מאז אחוז ההצבעה מדשדש בטווח 65-72%. הניתוח להלן מתבסס על השוואה עם הבחירות לכנסת ב-2003, כי בהן ניתן לראות פילוח של הצבעה למפלגות השונות.

vote

השאלה הגדולה היא מי הם אלה שהפסיקו להצביע, ולמה.  התשובה היא שזה קשור לשתי תופעות, ששתיהן קשורות לפריצת האינתיפדה השנייה. ביחד הן מראות שהשמאל והערבים הם שהגשימו את נבואתו של אורי דן, "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל, קיבל אותו כשר ביטחון; מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה."

  • התופעה הראשונה היא ירידה בהצבעה של ערביי ישראל. בחירות 2001 נערכו כמה חודשים אחרי אירועי אוקטובר 2000.  בחודש זה נערכו הפגנות הזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים בשטחים. ההפגנות הידרדרו במהירות להתנגשויות אלימות בין המפגינים למשטרה שבמהלכן נהרגו 12 ערבים אזרחי המדינה. אבל ההסבר הזה מסביר חלק קטן בלבד מהירידה, כי המפלגות הערביות קיבלו 10מנדטים בבחירות 1999 ו- 8 מנדטים ב-2003 – ירידה של 2 מנדטים בלבד.
  • התופעה השנייה היא שבר בגוש השמאל אחרי כישלון שיחות קמפ דיויד ופריצת האינתיפדה. ההסבר הזה נתמך על ידי השוואת מספר הקולות שקיבלו גוש הימין וגוש השמאל בבחירות 1999 ו-2003. גוש הימין נשאר בערך באותו הגודל מבחינת שיעור התמיכה בו באוכלוסייה. העלייה הדרמטית בכוחו של הליכוד, מ-19 מנדטים ב-1999 ל-38 ב-2003, מוסברת כמעט לחלוטין על ידי מעבר מצביעים בין מפלגות בגוש ועל ידי גידול האוכלוסייה.  מצד שני גוש השמאל-מרכז הצטמק בכ-24%.  מצביעי המערך ומר"צ החסרים עברו רק באופן חלקי ביותר למפלגות אחרות, ורובם המכריע ככל הנראה פשוט לא באו להצביע.

הצבעת מחאה, או הצבעה "אסטרטגית", או החלטה לא להצביע בכלל – לדברים האלה יכולה להיות השפעה דרמטית ועמוקה על התוצאות.  לרוב לא בכיוון שהמוחים והאסטרטגים התכוונו אליו. הרי בסופו של דבר מישהו ייבָּחר, וישפיע על חיינו ארבע שנים ולפעמים אפילו יותר, ועדיף שזה יהיה מישהו שקרוב אליך – אפילו אם הוא לא ממש מושלם – ולא מישהו שמקדם אג'נדה הפוכה בתכלית. הרצון "לחנך" את מנהיגי המפלגה עלול להשאיר מחוץ לכנסת דווקא מועמדים אחרים, וגם את האג'נדות שהם מנסים לקדם.  הפסימיזם לפיו כולם אותו דבר ואף אחד לא ראוי הוא נבואה המגשימה את עצמה.  אבל גם החלטה לתמוך במי שהכי קרוב להשקפת עולמך ואולי יפתיע לטובה יכולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה.  שווה לפחות לנסות.

מקורות

נתוני הצבעה היסטוריים כפי שהם מרוכזים באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שינוי מגמה?

כמדי חצי שנה התפרסם לפני שבוע סקר TGI על חשיפה לעיתונות ולרדיו.  מעבר לעניין הכללי על מצב העיתונות, הסקר הזה מעניין דווקא עכשיו משתי סיבות נקודתיות:

  • הגשת כתב האישום נגד נתניהו ומוזס בתיק 2000. איך אם בכלל  זה ישפיע על מעמדו של ידיעות אחרונות? ועל ישראל היום?
  • בשנים 2016-2018 הייתה צניחה משמעותית בחשיפה של ישראל היום וידיעות אחרונות, וב-2018 החשיפה הכוללת לעיתונות ירדה בפעם הראשונה אל מתחת ל-50%. בסקר של לפני חצי שנה היה נראה שהמגמה התהפכה, ועכשיו אפשר לראות אם זה אמיתי.

אז הנה הנתונים החדשים, יחד עם נתונים היסטוריים מיותר מעשרים שנה אחורה:

exp-tot

אז עושה רושם שבאמת היה שינוי מגמה, והעלייה בחשיפה נמשכת. יתכן שזה קשור לשנה הפוליטית האינטנסיבית שעברה עלינו, עם שתי מערכות בחירות, ומודעות גוברת לבעיה של פייק ניוז במקורות אלטרנטיביים.  בהנחה שהמערכת הפוליטית תתיצב מתישהו, נוכל לראות מה יקרה לעיתונות בתנאים יותר נורמלים.

אשר לידיעות, עוד מוקדם לומר. החשיפה לעיתון גדלה במקצת יחסית ללפני חצי שנה. אבל יש להניח שההשפעה של מצבו המשפטי של מוזס עוד לא באה לידי ביטוי.  והשאלה היותר גדולה היא מה יקרה אם וכאשר הוא יעזוב. לזה נצטרך לחכות לסקרים הבאים.

מקורות

סקרי TGI כפי שהם מצוטטים בעיתונות. (מה שהופך את זה לנתונים רקורסיביים על עצמם 🙂

 

התהום העמוקה ביותר

באופן כללי אני לא אוהב סקרי דעת קהל, ומעדיף להתמקד במה שקורה באמת ולא במה שאנשים חושבים על זה. אבל יש מקרים שבהם מה אנשים חושבים הוא העיקר. דוגמה בולטת היא כל מה שקשור ליחס של בני אדם אחד לשני או למדינה. ומקור מצוין של מידע על זה הוא מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמפורסם כל שנה מאז 2003.

מתוך המדד של 2019 שפורסם לאחרונה בחרתי נושא אחד שלא עסקתי בו עד כה: מה הדבר הכי בעייתי במדינה (או בניסוח של הסקר, "איזה מתח הכי חזק היום בעיניך בחברה הישראלית?"). יש רשימה עשירה לבחור ממנה: יחסי מזרחים-אשכנזים, יחסי חילונים-דתיים, ימין לעומת שמאל, עשירים-עניים, או המאבק יהודים-ערבים.  השאלה הזו נשאלה כבר 5 פעמים, והתוצאות לפניכם.  אלה התשובות של נסקרים יהודים בלבד, כי נראה לי לא מעניין מה הערבים חושבים על יחסי מזרחים-אשכנזים או חילונים-דתיים, וגם צפוי שתהייה להם נטיה להתמקד בנושא היהודים-ערבים.

tension

אפשר לתת כל מיני פירושים למה שרואים.  למשל אפשר לטעון שהנושא העדתי די מת, ושהעניין בנושא פערי העושר דועך עם הזמן מאז המחאה החברתית של 2011.  אבל לדעתי מה שיותר מעניין זה התנודות ביחס לנושא החילונים-דתיים, הירידה הדרמטית במעמדו של המאבק היהודי-ערבי, ובמקביל העלייה העקבית בדגש ששמים על המתח בין ימין לשמאל.  ואני חושב שיותר מכל זה משקף לא את מה שהעם חושב שחשוב, אלא את המצב הפוליטי ואת מה שהמערכת הפוליטית מחליטה לנצל.

אף אחד חוץ מש"ס לא מנסה לנצל את השד העדתי, וגם אצלם הוא משני לענייני דת. אף אחד חוץ ממרצ לא באמת מעוניין לשנות את סדר היום הכלכלי.  אבל מאבקים בנושא חוק הגיוס טובים לפוליטיקאים משני צידי המתרס, שמשתמשים בנושא לליבוי הבוחרים שלהם. ולאחרונה הערבים, שבמשך שנים שימשו שעיר לעזאזל נוח לימין והלהיבו את האלקטורט, נאלצו לפנות את מקומם לטובת שטן גדול יותר: השמאל הבוגדני שמתעקש לנסות להחליף את נתניהו ומוכן אפילו להשתמש בנסיבות משפטיות לשם כך.

הסקר האחרון נערך בחודש מאי, אחרי הבחירות של אפריל אבל לפני שנודע שיהיו בחירות שניות ואף שלישיות. אני מעז לנחש שבסקר של 2020 (בהנחה שהשאלה הזו תִשאל) נגלה שיותר מ-50% חושבים שהמתח בין ימין לשמאל הוא החזק ביותר.  וזה אפילו יהיה נכון, כי כבר שנה זה תוקע אותנו ומונע טיפול בדברים אחרים.  אבל מצד שני לא מדובר באמת במתח אידיאולוגי בין ימין ושמאל, אלא במתח סביב מצבו האישי והתנהלותו של ראש הממשלה נתניהו.

מקורות

דוחות מדד הדמוקרטיה הישראלית מהשנים השונות.

לא יעלה על הדעת

השאלה אם נתניהו יכול או לא להרכיב ממשלה חדשה כשעומדים נגדו כתבי אישום היא חומר נפץ פוליטי. זו לא מטפורה – יש כבר אנשים שמסתובבים עם אבטחה כדי לאפשר להם לבצע את תפקידם. גורלם ומעמדם של נתניהו, היועץ המשפטי, ובית המשפט העליון עשוי להשתנות באופן דרמטי, וכמובן גם גורל הבחירות הקרובות.

אני רוצה להעלות שיקול לא משפטי לשאלה האם אכן אין מניעה משפטית.

אחת הבעיות הגדולות בפרויקטים של פיתוח מערכות תוכנה היא להגדיר באופן מלא את הדרישות מהמערכת. מה בדיוק היא צריכה לעשות בכל מצב. באופן טבעי, קשה לנו לדמיין את כל מה שיכול להשתבש. לכן גם קשה לנו להגדיר את התגובה הראויה לכל שיבוש. אבל מערכת תוכנה קיימת, שנתקלת במצב לא צפוי, בכל זאת תעשה משהו לפי איך שהיא מתוכנתת. או שהיא פשוט תקרוס.

מצבים כאלה שבהם המערכת לא יודעת להתמודד הם מצבי תקלה – מה שנקרא באגים. ואפשר לנצל אותם לרעה. זה מה שהאקרים עושים כשהם פורצים למערכת מחשבים. הם מזהים חולשות של המערכת, כלומר מצבים שבהם המערכת לא תתמודד נכון עם מה שקורה סביבה, ומתמרנים את המערכת למצב שרצוי להם, שבו הם יכולים לגנוב מידע או לגרום לנזק אחר.

דבר דומה קורה כעת במערכת המשפט. חוקי המדינה הם ניסיון להכתיב מה צריך לעשות בכל מצב. אבל יש בהם חורים – מצבים שאף אחד לא העלה בדעתו, ולכן אף אחד לא הגדיר מה צריך לעשות בהם. בהבדל ממערכות תוכנה, במערכת המשפט כשיש מצב לא צפוי זה מגיע לפתחו של בן אדם מסוים. למשל היועץ המשפטי לממשלה, או שופט. הוא זה שצריך להחליט מה לעשות, על סמך הבנתו המקצועית וניסיון העבר.

באנלוגיה למערכות מחשב, אחד השיקולים יכול להיות ההבנה שלאקונה בחוק מאפשרת ניצול לרעה. זה מה שעושים הטוענים שאם משהו אינו אסור באופן מפורש כנראה שהמחוקק החליט שלא צריך לאסור אותו, ולכן "אין מניעה משפטית" והוא מותר. זה לא נכון. המחוקק לא חשב על זה והחליט שזה בסדר. יכול להיות שהמחוקק פשוט לא העלה על דעתו שנידרדר עד כדי כך שזה יהיה רלוונטי.

והתגובה הנכונה למצב שלא יעלה על הדעת היא שהוא פסול מיסודו. הוא כל כך פסול, שאף אחד לא חשב שצריך לומר את זה. זה מובן מאליו. לכן למרות שזה לא נאמר במפורש בחוק, זה אסור.

המקרה של האפשרות להטיל על נתניהו להרכיב ממשלה חדשה ייחודי מעוד סיבה. נתניהו מואשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים, כשהמטרה הסופית (בתיקים 2000 ו-4000) היא להטות את דעת הציבור כדי להבטיח את הישארותו שלו בשלטון. במילים אחרות, הוא בעצם נאשם בחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה ותחת תהליך הבחירות. אז התגובה היא לתת לו לרוץ בבחירות? כדי לראות אם הוא הצליח להטות אותן?

נכון שיש בעיה עצומה בהפסקת הכהונה של ראש ממשלה (וכתוצאה מכך הממשלה כולה) בשלב של אישום שעוד לא הגיע לכדי פסק דין. אבל הטענה שנאשם יכול לעמוד לבחירה ושהציבור יחליט היא לא יותר מדמגוגיה. נאשמים לא נשפטים בכיכר העיר, אלא בהליך סדור בפני שופט מקצועי. על אחת כמה וכמה כשהאשמה היא בעצם הטיית והטעיית הציבור. למה הדבר דומה? יומיים לפני גמר הגביע מתגלה שאחת הקבוצות שיחדה את השופט. אבל במקום לפסוק הפסד טכני, מחליטים לשחק את המשחק בפני אותו שופט משוחד כי "רק הכדורגל יקבע". לא יעלה על הדעת.

אותו שיקול תקף, אגב, גם לגבי שאלת החסינות. חסינות מהעמדה לדין ניתנת לחברי כנסת כדי שיוכלו למלא את תפקידם. קבלת שוחד וביצוע פעולות של מרמה והפרת אמונים הן ההפך הגמור ממילוי תפקידו של חבר כנסת, ועומדות בסתירה לשבועת האמונים של חברי הכנסת. לא יעלה על הדעת שתינתן חסינות למי שעשה כך.

כשיש מתקפה של האקרים על מערכת מחשב המפעילים של המערכת נכנסים לפעולה ונוקטים בצעדי נגד. הם עובדים קשה כדי שהמערכת לא תקרוס וכדי שהבאגים יתוקנו. מערכת המשפט נמצאת כעת תחת מתקפה כזו. קווי ההגנה האחרונים הם היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון. המשימה הראשונה במעלה שלהם היא לדאוג לכך שהמערכת לא תקרוס. והצורה לעשות את זה היא קודם כל למנוע גישה מהמפגעים.

המרוץ לתחתית

[פוסט שפורסם גם בבלוג בדה-מרקר, בהבדל שהם צינזרו כל התיחסות לגלובס]

בשיטה הדמוקרטית מוסדות המדינה הם המייצגים את המדינה. כוחם בא להם לא מכוח הנשק או מהטלת אימה, אלא מהאמון שהציבור רוחש להם. אם הציבור מואס במוסדות השלטון, הדמוקרטיה בסכנה.

העיתון גלובס פרסם בשבוע שעבר סדרת כתבות במסגרת פרויקט מיוחד על אמון הציבור במוסדות שלטון החוק. במרכז הפרויקט עמד סקר שהראה שלאחוז גדול בציבור אין אמון במערכת המשפט ובמשטרה, ושרמת האמון נמצאת במגמת ירידה. לזכותם של כותבי ועורכי גלובס, הם גם פרסמו את הסקר המלא כולל פילוחים שונים של התוצאות.

אבל בו בזמן, הסקר והדיון בו סובלים מחוסר הקשר. אחת התוצאות, למשל, הייתה של-43% מהציבור יש אמון נמוך במשטרה. אבל איך זה משתווה לרמת האמון במוסדות אחרים לא פחות חשובים, כמו למשל הממשלה והכנסת? ואיך זה משתווה לרמת האמון לפני שנה או שנתיים או עשר שנים? בלי השוואות כאלה קשה לדעת מה באמת המשמעות של אותם 43% עם אמון נמוך.

סקר נקודתי שנעשה בהזמנת עיתון לא יכול לספק את הנתונים החסרים. אבל למרבה המזל המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז גוטמן אוספים מידע כזה מאז 2003. הגרפים הבאים מציגים מבחר מתוך הנתונים שלהם.

נתחיל מהנתונים שפורסמו במדד הדמוקרטיה הישראלית של 2018 (האחרון שפורסם). כמו בכל שנה, המדד כלל שאלות על רמת האמון בכמה אישים ומוסדות שלטוניים. שמונה מהם מוצגים בגרף. ניתן להבחין בחלוקה ל-3 קבוצות.

trust-2018

בראש נמצא צה"ל, בקבוצה בפני עצמו. הצבא זוכה באמון של כמעט 80% מהציבור, ומעל 50% אפילו נותנים בו אמון רב מאוד. אף מוסד אחר לא מתקרב לרמת אמון כזו.

בקבוצה השנייה נמצאים נציגי שלטון החוק: בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, והמשטרה. בערך חצי מהציבור מאמין בגופים האלה, וחצי לא (יש קצת שונות: קצת יותר מחצי מאמינים בבית המשפט העליון, וקצת יותר מחצי לא מאמינים במשטרה).

הקבוצה השלישית היא המערכת הפוליטית, שזוכה בחוסר אמון גורף. כ-70% מהציבור אינם מאמינים בממשלה ובכנסת, ולכ-80% אין אמון במפלגות. בנוסף גם התקשורת נמצאת בקבוצה הזו, ופרופיל האמון בה כמעט זהה לפרופיל האמון בממשלה.

המסקנה מההשוואה הזו היא שאמנם האמון במערכת המשפט אינו גבוה, אבל האמון במערכת הפוליטית – שהיא כיום היריבה העיקרית של מערכת המשפט – נמוך הרבה יותר. בנוסף העיתונאים שמפרסמים את הדברים צריכים להיות מודעים לכך שגם בהם לא נותנים אמון.

הסקר של גלובס מצא גם שאצל 44% מהנסקרים האמון במערכת המשפט ירד בשנה האחרונה. עד כמה זה משמעותי? הגרף הבא מציג את התנודות בממצאי האמון שהתפרסמו במדד הדמוקרטיה לאורך השנים. [עדכון: הוספתי את תוצאות המדד של 2019, שפורסם כמה שבועות אחרי הפוסט המקורי]

 

trust1

הממצא הבולט ביותר בגרף הוא הקשר בין רמת האמון בגופים השונים. הדרוג היחסי של כל הגופים נשמר בכל השנים (פרט ליחס בין הממשלה והכנסת, שרמת האמון בהן כמעט תמיד מאוד דומה). אין כאן מצב של מאבק כוחות, כשהאמון בגוף אחד בא על חשבון גוף אחר. במקום זאת יש תאום כמעט מלא. כשהאמון בבית המשפט העליון ובמשטרה יורד, גם האמון בממשלה ובכנסת יורדים, ולהיפך.

בפרט, הממצא של גלובס אודות ירידה באמון במערכת המשפט כנראה אינו מאוד משמעותי. אכן האמון בבית המשפט העליון ירד באופן ניכר מהשיא של שנת 2012. אבל כך גם האמון במשטרה, בממשלה, בכנסת, ובמפלגות הפוליטיות. מצד שני, הדמיון באמון במשטרה ובבית המשפט העליון כפי שהיה ב-2018 הוא די נדיר – לרוב יש פער ניכר לטובת בית המשפט העליון. (על היועץ המשפטי לממשלה אין נתונים מכל השנים, אז אי אפשר להשוות.)

הגוף היחיד שמציג התנהגות שונה הוא הצבא, ששומר על אמון גבוה כל השנים. הירידה היחידה הייתה בימי ממשלת אולמרט (2007-2008), בנראה בעקבות התחקירים על מלחמת לבנון השנייה. מצד שני המתקפה מצד הימין הדתי בשנים האחרונות ("להציל" את צה"ל מגיוס בנות ופרשת אלאור אזריה) כמעט שלא השפיעה. חריגה בולטת נוספת היא הירידה באמון בכנסת בשנת 2005, אולי בהקשר של תכנית ההתנתקות.

התפקיד הציבורי שהדגים את השינוי החד ביותר באמון הוא נשיא המדינה. בשנת 2007 רמת האמון בנשיא צנחה לשפל חסר תקדים, כתוצאה מהאשמתו ובסופו של דבר הרשעתו של הנשיא קצב באונס. שנתיים מאוחר יותר שוקם האמון במוסד הנשיאות, ומאז הוא זוכה לאמון שנע בין זה של בית המשפט העליון לזה של הצבא.

 

trust2

השוואה מעניינת נוספת עוסקת ביחס בין האמון בתקשורת לבין האמון במערכת הפוליטית – שהיא כרגיל אחד ממושאי הסיקור העיקריים של התקשורת. לפי הסקרים, בתקופת ממשלות שרון ואולמרט (2004-2008) התקשורת זכתה באמון גבוה במקצת מהממשלה והכנסת. אבל בתקופת נתניהו (מאז 2009) התקשורת זוכה לאותה רמת אמון כמו הממשלה והכנסת, ולעיתים אפילו טיפה פחות. רק ב-2019 האמון בתקשורת עלה טיפה מעל האמון בממשלה.

בסופו של דבר, למרות האפשרות להפליג בהסברים על הסיבות לשינויים ברמת האמון, צריך לזכור שדעת הקהל היא דבר הפכפך. למשל, לא באמת ברור למה האמון בכל מוסדות המדינה זינק דווקא ב-2011, בערך בזמן שבו פרצה המחאה החברתית. מצד שני הדרוג היחסי נשאר די קבוע, אז סביר להניח שהוא אכן משקף. מכל מקום, אני אישית מעדיף לעסוק בנתונים שאמורים אולי לסייע בעיצוב דעת קהל, ולא בסקרים של דעת קהל.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובפרט מדד הדמוקרטיה הישראלית בשנים שונות, וכן מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן.

עדיין איתנו

אחד הנושאים שעולים לדיון מדי כמה שנים הוא העלות הכלכלית של הכיבוש ו/או ההתנחלויות.  זה נושא בעייתי כי התקציבים הנוגעים לדבר אינם מפורטים בצורה שקופה, ומפוזרים בין מגוון גופים ממשלתיים ואחרים.

אבל מסתבר שלמרות שקשה לגלות כמה עולה להקים ולתחזק התנחלויות, יחסית קל לגלות כמה עולה לפרק אותן. תכנית ההתנתקות מומנה באמצעות סעיפים יעודיים בתקציב. והם חיים וקיימים עד היום, למרות שעברו כבר 14 שנים. הנה הפרוט במחירים נוכחיים (כלומר מתוקנים לאינפלציה).

takziv-hitnatkut

בהתנתקות עצמה עיקר התקציב נועד לפעולות משרדי הממשלה השונים שהיו קשורות לביצוע התנתקות. אבל הסעיפים האלה ממשיכים עד היום, וכוללים בעיקר העברות כספים לרשויות מקומיות קולטות (בעבר היו גם העברות למשרד השיכון, למשרד הרווחה, להסעות תלמידים, ועוד). הסעיף השני בגודלו היה סיוע לפרטים ולעסקים, ובחלק מהשנים שמאז זה הפך לסעיף הגדול ביותר. בנוסף היה קצת יותר מאוחר סעיף קטן יחסית של הנחות במחירי קרקע, ועוד יותר מאוחר עוד סעיף נפרד של שיכון (או ליתר דיוק פיתוח תשתיות לישובי ההתנתקות).

בסך הכל מדובר עד היום בכ-11 מיליארד שקלים באופן מצטבר (מתוקן לאינפלציה, כלומר במחירים נוכחיים). זאת כדי לפנות 17 התנחלויות שבהן היו קצת פחות מ-9000 מתנחלים. וזה עוד לא נגמר. ההוצאות אמנם במגמת ירידה, אבל בשנת 2018 עדיין היה מדובר ב-147 מיליון שקלים.

מקורות

דפי ביצוע התקציב של החשב הכללי. הסעיף העיקרי הוא 0406, שזה חלק מתקציב משרד ראש הממשלה. אחד התת סעיפים בסעיף הזה הוא מימון פעולות של משרדי ממשלה אחרים. ואכן במקומות אחרים בתקציב הוצאות על ההתנתקות לרוב מובאות ביחד עם העברות מהסעיף הזה.  אבל בנוסף היו בשנים שונות סעיפים שהם באמת תוספת, בעיקר שיכון (706909, 706722, 7071, 7006) ורשות מקרקעי ישראל (980603).

קישוש קולות

פוסט נוסף (ואחרון?) על הבחירות, ובפרט דגמי הצבעה. זה התחיל מניסיון לראות אם יש קשר בין הצבעה למפלגות שונות לבין שינוי באחוז ההצבעה, אבל בסוף מה שיצא הוא הבחנה מעניינת על ההבדל בין יהדות התורה לבין ש"ס מבחינת איך הם מקוששים את הקולות שלהם.

הגרף הבא מדגים את ההבדל. יש כאן נתונים על כל הקולות ששתי המפלגות החרדיות קיבלו בכל הקלפיות במדינה. הציר האופקי הוא אחוז ההצבעה למפלגות החרדיות בקלפי. למשל בעמודה של 30 יש את כל הקולות בכל הקלפיות שבהן שתי המפלגות החרדיות ביחד קיבלו 30% מהקולות הכשרים. הציר האנכי הוא פשוט מספר הקולות.

rikuz-haredim

זה גרף קצת לא שגרתי, אז שווה להסביר מה אנחנו רואים.  לגרף יש צורת U מובהקת. באמצע, בטווח של 30-80, הוא נמוך. זה אומר שכמעט אין קלפיות שבהן החרדים מקבלים בין 30-80 אחוזים מהקולות: או שהם מקבלים ממש מעט, פחות מ-30%, או שהם מקבלים ממש הרבה – 80% ומעלה.

אבל יש הבדל בין המקרים שהם מקבלים ממש מעט וממש הרבה.

מסתבר שהמקרים של קבלת 80-100% מהקולות בקלפי הם במידה רבה קלפיות שנשלטות על ידי החרדים האשכנזים – יהדות התורה, אגודת ישראל, ודגל התורה (שהם כולם כיום מפלגה שמחה אחת).

לעומת זאת, במקרים שבהם החרדים מקבלים ממש מעט קולות, הרוב המכריע של הקולות האלה הולכים לש"ס.  כך ש"ס הצליחה לגרד 665 קולות מקלפיות שבהן החרדים קיבלו פחות מ-1% מכלל הקולות. היא קיבלה 3612 קולות בקלפיות שבהן החרדים השיגו בין 1-2% מהקולות. 5331 קולות בקלפיות של 2-3%. וכך הלאה וכך הלאה. בכל קלפי כזו ש"ס קיבלה ממש מעט, אבל יש המון קלפיות כאלה, וביחד זה מצטבר.

בקיצור, בעוד יהדות התורה משתלטת לגמרי על מספר קטן יחסית של קלפיות, ש"ס מקוששת את הקולות שלה אחד לאחד מאלפי קלפיות, כשבכל אחת היא מקבלת אחוזים ספורים, בטווח של 1-30%.

כיוון שכבר היה לי סקריפט שייצר גרף כזה, הפעלתי אותו גם על קבוצות פוליטיות אחרות. התוצאות עבור הימין די משעממות: רוב הקולות של כל המפלגות באים מקלפיות שבהן הימין מקבל בין 30-75% מהקולות. החריג שבכל זאת מכניס קצת עניין לסיפור הוא הימין הדתי/קיצוני, שמשתלט על מספר קטן יחסית של קלפיות שבהן הימין מקבל 85-97%. זה מה שמעלה את אחוז ההצבעה שלהם יחסית למפלגות האחרות. זה חלק לא זניח של הכוח שלהם, אבל הם מקבלים לא מעט גם מהקלפיות האחרות.

rikuz-right

השמאל-מרכז עוד יותר משעמם – בגדול התפלגות רחבה בלי תופעות מיוחדות. רוב הקולות של כל המפלגות באים מקלפיות שבהן השמאל-מרכז מקבל 15-85% מהקולות. למרצ יש עדיפות יחסית בקלפיות בקצה העליון של הטווח, כלומר היא חזקה בעיקר במעוזים של השמאל.

rikuz-ctr-left

אם מפרידים את זה ומסתכלים רק על שתי מפלגות השמאל, התמונה עגומה. פשוט אין דבר כזה קלפי שבה לשמאל יש רוב – כחול לבן שתו להם את רוב הקולות ממש בכל מקום. מה שנותר הוא לקושש קולות מועטים מהרבה קלפיות, כמו ש"ס. אבל לש"ס יש גם קלפיות שבהן היא מקבלת רוב, ולשמאל אין.

rikuz-left

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים, תוצאות ההחירות לכנסת ה-22 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

עוד אחר צהרים

עכשיו שהבחירות מאחורינו אפשר לעשות פולו-אפ לפוסט בנושא הזיופים מלפני כמה שבועות.  הרעיון פשוט: לבדוק אם היו שינויים משמעותיים (וחשודים) בין שתי מערכות הבחירות של 2019.

הגרף הפעם קצת שונה מהקודם.  זה שוב גרף פיזור של כל עשרת אלפי הקלפיות.  הציר האופקי הוא ההבדל במספר המצביעים בין 2015 ל-2019א.  הציר האנכי הוא ההבדל בין 2019א ל-2019ב.  קלפי שאין בה שינויים משמעותיים צפויה להיות קרוב לראשית הצירים.  קלפיות רחוקות משם יכולות להיות חשודות.  הקלפיות צבועות לפי הגוש שאצלו היה השינוי הגדול ביותר, בתנאי שהשינוי הזה הוא יותר מ-100 קולות.  הנה התוצאה.

kalpi-pct-change-b

  • הענן הבז' האופקי הוא קלפיות שבהן לא היה שינוי משמעותי בין שתי מערכות הבחירות האחרונות, ובפרט לא היה שינוי משמעותי באף גוש בפני עצמו.  הן הרוב, ובניתוח הזה הן לא חשודות.
  • הענן הירוק למעלה משמאל הן קלפיות ערביות שבהן הייתה ירידה בהצבעה בין 2015 ל-2019א, ואז עלייה בין 2019א ל-2019ב.  זה היה הדגם הנפוץ במגזר הערבי.
  • הקו הירוק האנכי ב-0 הוא קלפיות חדשות שלא היו קיימות ב-2015.
  • הקלפיות הצבועות לאורך האלכסון כלפי ימין למטה הן החשודות: אלה קלפיות שהייתה בהן עלייה בין 2015 ל-2019א, וירידה חזרה בין 2019א ל-2019ב, מה שיכול לשקף זיוף ב-2019א ואז המנעות מלחזור על זה כתוצאה מהפיקוח והפרסומים בנושא.

דבר ראשון שאפשר לראות הוא שיש די מעט קלפיות חשודות.  אז אפשר לבדוק אותן אחת אחת. התוצאה היא שזה מזהה את אותם מקרים חשודים כמו בפעם הקודמת:

  • בכסרא-סמיע היו כמה קלפיות עם עלייה חשודה בהצבעה לימין (ליכוד ובמידה מסוימת גם ליברמן), ועכשיו הימין כמעט נעלם שם. זה התבטא גם באחוז ההבצעה: בקלפי 5 למשל האחוזים היו 75% ב-2015, עלו ל-94% ב-2019א, וצנחו ל-9% ב-2019ב. (האחוז הלא מבוטל ב-2015 מצביע אולי על כך שהיו זיופים גם לפני 2019א.)
  • בפוריידיס היו 4 קלפיות עם עלייה חשודה למרצ שנעלמה בסיבוב השני.
  • בירכא הייתה עלייה חשודה לימין בכל הישוב, על חשבון המפלגות הערביות,  וזה נשאר במידה מסוימת גם ב-2019ב.  היייתה גם קלפי אחת עם הצבעה גבוהה לש"ס.

עלו בחכה גם כמה דברים אחרים שאולי שווה לבדוק, כמו למשל מגמה הפוכה של עלייה באחוז ההצבעה ב-2019א וירידה ב-2019ב בכמה קלפיות באום אל-פחם, סחנין, ערערה בנגב, וג'סר א-זרקא.  בקלפי בג'סר בפרט ניתן היה להבחין בהצבעה גבוהה לש"ס ב-2019א.  (בהערת אגב, היו גם קלפיות בערים יהודיות עם דגם כזה, אבל שם זה פחות חריג לעומת הסביבה, אז זה פחות חשוד.)

אבל חלק ניכר מהחשודים התגלו כסבירים.  למשל הקלפי בבאר גנים, המיוצגת על ידי הנקודה הכחולה הקיצונית ביותר בצד ימין.  בין 2015 ל-2019א הייתה שם עלייה של לא פחות מ-576 קולות, ואז ב-2019ב הייתה ירידה של 316.  ההסבר הוא שזה ישוב של מפוני גוש קטיף שהיה בשלבי איכלוס, ולכן גדל, ואז הקלפי פוצלה לשניים ולכן קטנה.  גם מקומות אחרים ניתן להסביר בגדילה או שינוי של הקלפי.

השורה התחתונה היא שוב שככל הנראה אין ולא היו הרבה זיופים, והסיכוי שהם השפיעו על התוצאות זניח.

מקורות

תוצאות הבחירות לכנסת ה-20, תוצאות ההחירות לכנסת ה-21, ותוצאות ההחירות לכנסת ה-22 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

מי בעצם הצביע ליברמן?

בחירות מועד ב' של 2019 רשומות על שם אביגדור ליברמן.  הוא היה לשון המאזניים בבחירות באפריל ומנע מנתניהו להקים ממשלה המבוססת על שותפות עם הימין הדתי והחרדים.  לעמדה הזו מייחסים גם את העלייה שלו מ-5 מנדטים בבחירות ההן ל-8 מנדטים כעת — העלייה היחסית הגדולה ביותר בין כל המפלגות.  הכותרות מדווחות על כך שהוא כבש את החילונים של תל-אביב.  אבל מי באמת הצביע ליברמן בבחירות?

אחרי בחירות 2015 פרסמתי סדרת פוסטים על דגמי הצבעה בערים השונות למפלגות השונות.  אחד מהם התייחס לישראל ביתנו.  התוצאה המרשימה ביותר הייתה מתאם חזק ביותר בין שיעור העולים באוכלוסייה של עיר לבין שיעור ההצבעה לליברמן.  כל הערים הסתדרו פחות או יותר על קו ישר בשיפוע 0.5, שמרמז שההצבעה עבורו סקטוריאלית ושבערך חצי מהעולים הצביעו עבורו.  מקדם המתאם היה יותר מ-0.9.  זה מתאם ממש ממש טוב.  במדעי החברה כמעט אף פעם לא רואים רמת מתאם כל כך גבוהה.

(מקדם המתאם — Pearson correlation coefficient — הוא מדד לכמה שתי סדרות של מספרים מתואמות: אם המספר הראשון בסדרה אחת הוא יחסית גבוה אז גם הראשון בסדרה השנייה יהיה יחסית גבוה, וכך הלאה. מתאם של 1 הוא מתאם מושלם. מתאם של 0 הוא חוסר מתאם: אין קשר בין המספרים בסדרה הראשונה והשנייה.  במקרה שלנו הסדרות הן נתונים על שיעור העולים וההצבעה לליברמן עבור ערים שונות.)

אבל עכשיו נראה שאולי ליברמן הצליח לפרוץ מעבר לגבולות הסקטור של עולי חבר המדינות.  כדי לבדוק זאת ציירתי את אותו הגרף מחדש עם הנתונים החדשים.  אבל כדי לברר עד כמה זה שונה ממקרים קודמים, ציירתי גרפים כאלה לכל הבחירות שבהן ישראל ביתנו רצה באופן עצמאי והייתה המייצגת המובהקת של הקהל הרוסי — בחירות 2006, 2009, 2015, ושתי המערכות האחרונות ב-2019.  התוצאות לפניכם.  בגרפים האלה כל עיר מיוצגת על ידי דסקית, שהשטח שלה משקף את גודל האוכלוסייה בעיר. המיקום האופקי של הדיסקית מייצג את אחוז העולים באוכלוסיית העיר, והמיקום האנכי את אחוז הקולות הכשרים שהלכו לליברמן. העיר הגדולה ביותר היא ירושלים, ויש בה כ-9% עולים. השנייה היא תל-אביב עם כ-14%. העיר עם הכי הרבה עולים היא נצרת עילית. הגרפים מציגים את 64-65 הערים הגדולות שאינן ערים ערביות.

 

liberman-olim-all

אז מסתבר שבכל מערכות הבחירות הדגם הבסיסי דומה — קו אלכסוני ישר שמצביע על מתאם חזק בין שיעור העולים לשיעור המצביעים לישראל ביתנו, כולל בבחירות לפני שבוע. כיוון שזה הדגם ניתן לשרטט קו מגמה, שהוא בעצם מודל להצבעה של עולי 1990 והלאה: בהינתן אחוז העולים באוכלוסיית העיר, אפשר לנחש בוודאות גבוהה את אחוז הקולות שליברמן יקבל.  הנתונים של קו מגמה כה מוצגים עבור כל גרף לפי הנוסחה y=a*x+b, כלומר a הוא השיפוע ו-b הוא נקודת החיתוך עם הציר האנכי.  מקדם המתאם מצוין ע"י r ונע בתחום 0.90-0.93.

יתרון נוסף של שרטוט גרפים לכל מערכות הבחירות הוא שפתאום רואים שיש הבדל בשיפוע של הקו בגרפים השונים. ציירתי את כל הגרפים תוך שימוש בדיוק באותם צירים כדי להדגיש זאת. זה אומר שבכל מערכת בחירות אכן ניתן להגדיר מודל כפי שצוין לעיל, אבל המודל יהיה שונה כל פעם.  זה כבר יותר מעניין.  יש לנו שילוב של שתי תופעות:

  • מצד אחד מתאם גבוה בין שיעור העולים בעיר לשיעור המצביעים לישראל ביתנו: אם בעיר אחת שיעור העולים כפול מבעיר אחרת, גם שיעור ההצבעה לישראל ביתנו יהיה כפול.
  • מצד שני הבדלים בין שיעורי ההצבעה בקרב הרוסים לישראל ביתנו במערכות בחירות שונות.

ההבדלים בביצועים של ליברמן במערכות בחירות שונות נובעים מהתופעה השנייה.  הביצועים הטובים ביותר שלו היו בשנת 2009, אז קו המגמה במודל הצביע על כך שכ-85% מהעולים הצביעו לישראל ביתנו. כתוצאה הוא קיבל 15 מנדטים והיה המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. ב-2015 זה היה רק כ-52%, ובאפריל רק כ-50%, שהספיקו ל-5 מנדטים.  בשבוע שעבר זה עלה לכדי 63% ו-8 מנדטים.

אבל רגע. אולי אני נסחף? זה שלמשל 63% מהעולים הצביעו ליברמן לא אומר שאין רבים אחרים שאינם עולים שגם הם הצביעו ליברמן, ובפרט בערים קטנות יותר שלא מופיעות בגרפים.  מה שחסר הוא להדגים שהעולים הם פחות או יותר כל מי שמצביע ליברמן. בהינתן המודלים שיש לנו עבור דגם ההצבעה של העולים בכל פעם, אפשר לבדוק.  הבדיקה היא כזו: ניקח את אחוז העולים באוכלוסיית המדינה, ונכניס לנוסחה. זה יתן לנו תחזית של איזה אחוז מהקולות בבחירות ילך לליברמן בזכות העולים בלבד. אם התחזית הזו מתאימה לכלל הקולות שליברמן קיבל, זה מצביע על כך שאכן כל מה שהוא קיבל בא מעולים ולא מאף אחד אחר.  התוצאה של הבדיקה הזו מוצגת בגרף הבא.  הציר האופקי הן התחזיות, והאנכי מייצג את תוצאות האמת.

model

אז כמו שקל לראות, המודלים של הצבעת העולים חוזים כמעט במדויק את מספר הקולות שליברמן קיבל בסך הכל. מצד שני מה שהוא מקבל זה כרגיל טיפה יותר מהתחזית, ובבחירות של שבוע שעבר ההפרש הזה טיפה יותר גדול מבבחירות קודמות. אז העלייה של ליברמן מ-5 ל-8 מנדטים היא בעיקרה בגלל חזרה של מצביעים רוסים שלא הצביעו עבורו בבחירות הקודמות, עם תוספת אפשרית של כ-32,500 קולות מחוץ למגזר — שקול ל-0.9 מנדט.

במילים אחרות, למרות הטענות להשתלבות ולייצוג הימין החילוני, ישראל ביתנו הייתה ונשארה במובהק מפלגה סקטוריאלית של עולי חבר המדינות. התנודות במנדטים שלה נובעים משינויים בתמיכה שהיא מקבלת בתוך הסקטור. תופעה כזו קיימת גם בסקטורים אחרים — למשל העלייה המשמעותית במנדטים של הרשימה המשותפת כתוצאה מהעלייה באחוז ההצבעה במגזר הערבי.

מקורות

תוצאות הבחירות לפי ישובים במערכות הבחירות השונות הם כפי שפורסמו על ידי ועדת הבחירות המרכזית (האתרים של 2015, 2019א, ו-2019ב נגישים ברשת, תוצאות קודמות אפשר למצוא באתר מידע לעם של הסדנא לידע ציבורי).

שיעור העולים (וגודל האוכלוסייה) בערים השונות מהפרופילים של הרשויות המקומיות שפרסמה הלמ"ס.  לפני 2008 זה לא כלל נתונים על עולי 1990 והלאה, אז השתמשתי בנתוני 2008 עבור הגרף של בחירות 2006. הנתונים העדכניים ביותר הם מ-2017, אז בהם השתמשתי לגרפים של בחירות 2019.

היה מפכ"ל?

[טור שהופיע היום בבלוג בדה-מרקר]

מחאת יוצאי אתיופיה אחרי הריגתו של סלומון טקה מילאה את ערוצי הטלוויזיה אתמול בתמונות שאנחנו רגילים לראות בחדשות של ארצות אחרות – הפגנות אלימות עם הבערת צמיגים בכבישים ראשיים וכאוס בכל רחבי המדינה.  מפקד משטרת זבולון, שאצלו התחיל הבלאגן, הפעיל כוחות יס"מ ורימוני הלם.  משטרת תל-אביב החליטה להכיל את ההפגנות ולנסות להימנע מעימותים.

וממי לא שמענו כלום?  מהמפכ"ל.  אולי כי אין מפכ"ל.

וזו לא הפעם הראשונה.  למי שלא זוכר, כהונתו של מפכ"ל המשטרה הקודם קודם יוחנן דנינו הסתיימה ב-30.6.2015.  מחליפו רוני אלשיך נכנס לתפקיד רק ב-3.12.2015, חמישה חודשים מאוחר יותר.  כשאלשיך פרש אחרי 3 שנים ב-3.12.2018 עדיין לא מונה לו מחליף.  זה המצב כבר 7 חודשים, ובגלל ממשלת המעבר הוא ישאר כך עוד כמה חודשים לפחות.  בשני המקרים סיום הכהונה היה ידוע מראש, והיה מספיק זמן לחפש ולמנות מחליף.  אבל זה לא נעשה.  יוסי לוי, יועץ התקשורת לשעבר של נתניהו, בראיון לרותם שטרקמן, כינה את זה תרגיל גאוני: "אין מפכ"ל משטרה. יש ממלא מקום. מי שרוצה להתמנות יודע מי ממנה, אז לא צריך להיות גאון כדי להבין איך להתנהג."

תפקיד מפכ"ל המשטרה לא לבד.  כפי שהתרשים הבא מראה, בעשרת השנים שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה מגוון תפקידים בכירים נשארו בידי ממלאי מקום לתקופות של בין כמה חודשים ליותר משנה.  ואלה לא סתם תפקידים – אלה תפקידים שחשובים לצורך תפקוד מלא ויעיל של המדינה.

appoint

[עדכון: מסתבר שגם נציב שירות המדינה, אז הוספתי אותו]

[עוד עדכון: מסתבר שבעצם עוד הרבה. אז כתבתי פוסט חדש.]

נגיד בנק ישראל סטנלי פישר סיים את תפקידו ב-30.6.2013.  מחליפתו קרנית פלוג נכנסה לתפקיד באופן רשמי רק ב-13.11.2013 – לפני כן הייתה במעמד של ממלאת מקום במשך ארבעה וחצי חודשים.  וגם כשהיא פרשה עדיין לא מונה לה מחליף, ואמיר ירון נכנס לתפקיד רק יותר מחודש מאוחר יותר.  למותר לציין שנגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי לממשלה, ואחראי על המדיניות המוניטרית (שערי הריבית), ניהול יתרות מטבע חוץ, רישוי בנקים, ועוד.  זהו התפקיד הכלכלי העצמאי הבכיר ביותר.  כנראה שיש מי שלא חשוב לו שהוא באמת יהיה עצמאי.

זוכרים את הריכוזיות במשק, עם הטייקונים, הפירמידות, והתספורות? זוכרים את המחיר הגבוה שחברת החשמל משלמת למונופול הגז?  ראש רשות ההגבלים העסקיים דיויד גילה וראשת רשות החשמל אורית פרקש הכהן שניהם פרשו או הופרשו מתפקידם בהקשר של התנגדותם למתווה הגז.  במילים אחרות, הם ביצעו את התפקיד שאליו מונו.  הפרישה שלהם לא הייתה מתוכננת מראש, אבל עדיין היה זמן למצוא מחליף לפני שהיא נכנסה לתוקף.  זה לא נעשה.  כנראה שיש מי שלא באמת חשוב לו שיהיו רגולטורים אפקטיביים.

מודאגים מאיסוף מידע אישי עליכם ומפגיעה בפרטיות? מודאגים מדליפת מידע ממאגרי נתונים? בשביל זה הקימו את הרשות להגנת הפרטיות.  אבל מאז ינואר אין לה מנהל.  שהפקידים יסתדרו לבד.  זו לא הפעם הראשונה: מאוגוסט 2012 עד אוקטובר 2013 גם לא היה מנהל (אם כי בחלק מהתקופה היה "מינוי בפועל").  אנחנו מעצמת סייבר, אז בטח הכל יהיה בסדר.

נתקעים בפקקים ומקטרים על התחבורה הציבורית שלא מתפקדת? תשמחו לשמוע שכבר בשנת 2007 ועדת סדן המליצה על הקמת רשות ארצית לתחבורה ציבורית, וצ'יק-צ'אק הקימו אותה בשנת 2013 (אחרי זירוז קטן מהמחאה החברתית וועדת טרכטנברג).  רק חבל שאחרי שראש הרשות הראשון סיים את תפקידו בסוף נובמבר 2017, לקח יותר משנה – עד ינואר 2019 – למנות לו מחליף.  כנראה היה מי שלא חשב שתחבורה ציבורית זה דחוף.

מינוי בכירים הוא לא עניין פשוט, וגם בעבר היו מקרים בודדים שבהם תפקיד נשאר לא מאויש כמה חודשים.  אבל אחד התפקידים של הממשלה הוא למנות אנשים ראויים לתפקידים שונים. זה חלק מניהול המדינה. מי שלא עושה את זה מועל בתפקידו.  אולי זה לא הנושא הבוער ביותר שעל הפרק, אבל אם אין מי שאחראים על ביצוע העבודה בתחומים שונים המדינה נפגעת.  במיוחד אם יש פתאום משבר כמו בימים האחרונים.  וגם זה משהו שראוי לשקול בבחירות הבאות.

עידכונים מהכנסת

הבחירות האחרונות מצדיקות עידכון של כמה גרפים שפורסמו פה בעבר.  המקורות כמו בפוסטים המקוריים (בקישורים).

  1. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת נפל בבחירות של 2001, וב-2015 נראה היה שהוא במגמת התאוששות. הבחירות האחרונות מראות שלא היא.
    vote
  2. המפלגות החרדיות הגדילו את כוחן יחסית לכנסת הקודמת. אבל כלל המפלגות הדתיות ביחד קיבלו בדיוק אותו מספר כסאות. זה כמובן מושפע מכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה הפעם, ושיחד לא עברה את אחוז החסימה בפעם שעברה.
    haredi-mk
  3. מספר חברי הכנסת הערבים ירד באופן משמעותי יחסית לשיא שנרשם בכנסת הקודמת. יש להניח שזה קשור לאחוז ההצבעה הנמוך במגזר.
    arab-mk
  4. עכשיו זה רשמי וסופי: בכנסת ה-20 היו בהפרש ניכר הכי הרבה הצעות חוק, שאין בינן לבין חוקים ולא כלום.
    prop-law
  5. לכאורה לא קשור אבל לדעתי בעצם מאוד קשור: החשיפה לעיתונות ממשיכה במסלול התרסקות. בשנתיים הקודמות זה היה רק ישראל היום וידיעות; עכשיו זה כל העיתונים בלי יוצא מהכלל.
    exp-tot

 

מנדטים, אחוזי הצבעה, וספקולציות

אחת התוצאות בבחירות האחרונות הייתה אחוז ההצבעה הנמוך של הערבים — רק כ-50%.  נלוו לזה ספקולציות על איך הכל היה יכול להיות שונה אם הם היו טורחים לצאת להצביע.  אבל מה אם גם אחרים היו מצביעים יותר?  ומה בכלל היו אחוזי ההצבעה של תומכי המפלגות השונות?

תשובות לשאלות האלה אפשר לקבל על ידי הניתוח הבא.

אבל ראשית צריך להבהיר על מה מדברים.  כשאחוז ההצבעה של מגזר מסוים משתנה, גם מספר הקולות הכולל משתנה, ואיתו הסף של אחוז החסימה והמודד של מספר הקולות הנחוץ לכל מנדט.  אז שימוש יצירתי בספקולציות על הבדלים בין המגזרים מאפשר כל תוצאה שתרצו.  כדי להמנע מזה, אני מתמקד בתרחיש מוגדר היטב: מה היה קורה אם כולם היו מצביעים — כל בעלי זכות הבחירה מכל המגזרים.  זה תרחיש מעניין כי הוא מתיימר לשקף את מה שהציבור כולו באמת רוצה, תוך נטרול אפקטים של עצלות וציניות (אבל עדיין כפוף ל"הצבעה אסטרטגית").  ובעצם זו גם התוצאה שתתקבל עבור כל מקרה שבו אחוז ההצבעה של תומכי כל המפלגות הוא זהה.

בעלי זכות הבחירה מתחלקים לאלה שהצביעו ואלה שלא הצביעו.  כדי לברר מה היה קורה אם כולם היו מצביעים צריך לשערך את דגם ההצבעה של מי שלא הצביעו.  אם לא יודעים עליהם כלום, המודל הסביר ביותר הוא שהם היו מצביעים כמו האחרים.  הפעלת מודל כזה באופן גלובאלי יגדיל את מספר הקולות לכל מפלגה, אבל יחסי הכוחות ישארו בדיוק אותו הדבר.  שום דבר לא ישתנה בתוצאות.

אבל בעצם אנחנו כן יודעים עליהם משהו.  אנחנו יודעים איפה הם מצביעים. ואפשר לנצל את זה.  (אנחנו לא יודעים את זה עבור קולות החיילים — ראו הערה בסוף)

הטריק הוא להפעיל את מודל שימור דגם ההצבעה ברמת הקלפי הבודדת במקום ברמה הארצית.  ידוע וברור שדגם ההצבעה בערים שונות הוא שונה.  למשל בערים חרדיות ההצבעה נוטה באופן גורף למפלגות החרדיות, בערים הערביות למפלגות הערביות, בתל-אביב לשמאל ובירושלים לימין.  אותה תופעה קורה גם בקלפיות, כי לא רק לערים אלא גם לעיירות, שכונות, ומושבים יש מאפיינים שונים.  אז מה שאני עושה הוא להניח שמי שלא הצביעו בקלפי מסוים היו מצביעים כמו האחרים באותה הקלפי.  למשל בקלפי עם 55% הצבעה שמהם 80% הצביעו לרשימות ערביות, אני מניח שגם 80% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים למפלגות ערביות.  בקלפי עם 70% הצבעה שמתוכם 33% הצביעו מרצ אני מניח שגם 33% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים מרצ.  וכך הלאה.  כיוון שבקלפיות שונות יש אחוזי הצבעה שונים, שערוך מקומי כזה כן משנה את התוצאות הכלליות.

מבחינה מתמטית החישוב הוא פשוט.  נסמן את מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי ב-r, ואת מספר הבוחרים בפועל ב-v.  שיעור ההצבעה בקלפי הוא v/r.  ההופכי שלו, כלומר r/v, הוא הגורם שבו צריך להכפיל את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה.  כדי לקבל את התוצאות הכלליות, מסכמים את המספרים המתוקנים האלה מכל הקלפיות.

עכשיו יש לי את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה בפועל, ושיערוך של מספר הקולות שהיא הייתה מקבלת אם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים.  השיערוך הזה הוא סך התומכים במפלגה.  על ידי חלוקת המצביעים בפועל בתומכים אפשר להעריך את אחוז ההצבעה בין תומכי המפלגה הזו.  כשמחשבים את זה לכל המפלגות מקבלים את התמונה הבאה:

vote-pct

אז אכן אצל הערבים אחוז ההצבעה עמד על כ-50%. אצל ליברמן והמפלגות הקטנות שלא עברו את אחוז החסימה 60%. בשמאל מרכז באזור 71%.  אחוז ההצבעה בימין הקיצוני היה הגבוה ביותר, ועמד על 76%.  בניגוד לתדמית, אצל החרדים הוא היה נמוך יותר.

ואיך השיערוך הזה מתרגם למנדטים?  זה מחייב לעבור את כל התהליך של חישוב אחוז החסימה, המודד, חלוקה ראשונית, וחלוקת המנדטים הנותרים לפי נוסחת חוק באדר-עופר.  קצת מייגע אבל לא נורא.  התוצאה הסופית היא שאין כמעט שום השפעה, בטח ברמת הגושים.  כך זה נראה:

results-cmp-heb

  • אותן מפלגות עוברות את אחוז החסימה ואותן מפלגות לא עוברות. אבל הפערים משתנים: הימין החדש (שאחוז ההצבעה אליו היה גבוה) מתרחק באופן משמעותי מסף אחוז החסימה, ואיחוד הימין רק טיפה מעליו.
  • ההבדל העיקרי הוא כצפוי אצל הערבים: עולים מ-10 ל-14 מנדטים. זה עדיין פחות מחלקם באוכלוסייה, כי חלקם הצביעו למפלגות אחרות.
  • 3 מתוכם באים על חשבון כחול-לבן. אחוז ההצבעה לכחול לבן היה מעל הממוצע, אז אם מניחים שכולם מצביעים הם מפסידים ומי שהיה מתחת לממוצע מרוויח.
  • עוד שינוי בתוך גוש השמאל הוא מעבר של מנדט אחד מהעבודה למרצ.
  • בין הגושים יש רק מעבר של מנדט אחד מהימין-חרדים לשמאל-מרכז-ערבים. 64-56 במקום 65-55.
  • בימין יש גם מעבר של מנדט אחד מאיחוד הימין ליברמן.
  • החרדים (יהדות התורה) מפסידים מנדט אחד. אבל עדיין זה יותר מחלקם באוכלוסייה, במיוחד אם מתחשבים במבנה הגילים המוטה שלהם (יש המון ילדים, אז חלקם באוכלוסיית בני 18 ומעלה קטן מחלקם באוכלוסייה כולה).

השורה התחתונה: תוצאות הבחירות כנראה משקפות במידה סבירה (בהסתייגויות שהימין איבד יותר בגלל אחוז החסימה, ושמה שהן משקפות זה את התוצאה של שטיפת מוח, הסתה, התייחסות כללית לבחירות כאל תכנית ריאליטי, ו"שיקולים אסטרטגיים", ולא העדפות אידאולוגיות). הישועה לא תבוא מאיחודים למיניהם בתוך הגוש או מהערבים.

מקורות ופרטים

תוצאות הבחירות ברמת הקלפי מקובץ csv (אקסל) מאתר ועדת הבחירות.

תיאור חישוב המנדטים על כל שלביו מדוח באתר ועדת הבחירות.  אני שחזרתי את התהליך עבור המספרים המעודכנים.  הנה אקסל שמטפל בשלב הראשון של החישוב.  את תיקוני באדר-עופר עשיתי ידנית.

הבעיה עם כל הניתוח הזה היא ההנחה הבסיסית שדגם ההצבעה של מי שלא מצביע זהה לזה של מי שכן מצביע.  אם יש קשר בין נטיה פוליטית לבין ההחלטה לא להצביע ההנחה הזו שגויה, ואז התוצאות לא נכונות.  אבל בהיעדר נתונים אחרים זו נראית לי ההנחה הסבירה ביותר.

מקרה קונקרטי בעייתי הוא קולות החיילים. חיילים רשומים להצביע בקלפיות לפי מקום מגוריהם, אבל מצביעים בקלפיות ניידות בצבא.  לקלפיות האלה אין שיוך של בעלי זכות בחירה, ואי אפשר לדעת לאיזו קלפי רגילה הם שייכים.  אז בניתוח אני מתעלם מקלפיות החיילים, וכולל אותם בין הלא מצביעים בקלפיות הבית שלהם.  יש להניח שזה מכניס טעות, כי חיילים הם קבוצה מאובחנת שסביר שדגם ההצבעה שלה שונה לפחות במידת מה מזה של שאר התושבים באזור.

בחירות שיא

הצלחתו של נתניהו, כשלונו של גנץ, וההתמוטטות של השמאל הם כמובן הכותרות הגדולות של הבחירות האחרונות.  אבל הבחירות האלה גם שברו שני שיאים "טכניים": בקולות הפסולים ובקולות המבוזבזים.  בשני המקרים מדובר במגמות שנמשכות כבר כעשרים שנה.

הנה הנתונים.

waste

נתחיל עם הקולות הפסולים.  שיעור הקולות הפסולים נמצא בירידה רציפה מאז הבחירות של 1996.  הפעם הוא היה רק 0.71%, משמעותית פחות מהשיא הקודם של 0.80% בשנת 1992.  באופן כללי בכל הבחירות בין 1981-1992 היה אחוז נמוך במיוחד של הצבעות פסולות, מה שניתן לפרשן כתוצאה של מאבק אמיתי בין הגושים הגדולים והקטנת מספר הצבעות המחאה.  הפעם זה עוד יותר נמוך.  אחת המשמעויות היא שכנראה שיעור הטעויות בהצבעות הוא לא יותר מכ-0.7%, וכל מה שמעל זה הוא בטוח הצבעת מחאה.

מצד שני, שיעור הקולות המבוזבזים נמצא במגמת עלייה, אם כי בזיגזגים פרועים.  בבחירות האלה היו הכי הרבה מפלגות, וגם הכי הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.  בסך הכל 366,236 קולות שהם 8.44% מהקולות הכשרים הלכו לאיבוד.  אבל החלוקה לא אחידה: היו 3 מפלגות משמעותיות (הימין החדש, זהות, וגשר), ועוד סדרה ארוכה של מפלגות זניחות לחלוטין.  הפער בין גשר (74,701) לבין המפלגה הבאה אחריה (בטחון חברתי, עם 4,618 קולות) הוא יותר מסדר גודל.

אם מחברים את הכל ביחד, בדיוק 397,000 קולות שהם 9.15% מהמצביעים לא מקבלים ייצוג בכנסת (שווה ערך ל-11 מנדטים).  גם זה שיא.

מקורות

הנתונים הקדומים יותר מסיכום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז 1999 מאתר הכנסת ומוועדת הבחירות המרכזית.

זרימת הקולות

[פוסט שעלה מוקדם יותר היום בבלוג האח בדה-מרקר]

הבחירות הנוכחיות מעניינות בין היתר בגלל ריבוי התהפוכות בנוף המפלגתי – מצד אחד מפלגות שמתפצלות, ומצד שני מפלגות חדשות שמנסות לפתות מי שבעבר בחרו מפלגות אחרות.  בסקרים מנסים לנחש מה יהיו התוצאות הסופיות.  אותי יותר מעניין להסתכל אחורה ולראות איך דגמי הצבעה משתנים.  למשל, האם כחול לבן מצליחה לקחת קולות מהימין, או שהיא רק שותה אותם מהעבודה?  על זה כרגיל לא מספקים נתונים.

אבל בשבוע שעבר פורסם הסקר השקוף.  "שקוף" הוא גוף תקשורת ציבורי במימון המונים שהוקם ביוזמת העיתונאי תומר אביטל.  את הסקר ערכו חגי אלקיים שלם ויונתן לזר-תלם.  ומה שמיוחד בו הוא שכל הנתונים פתוחים לציבור, ושהם מסבירים את התהליך מאיסוף הנתונים דרך העיבוד שלהם ועד התוצאות.  מומלץ לקרוא וללמוד על איך סקרים עובדים מבפנים.

למזלי, בשאלות הסקר נכללה לא רק השאלה לאיזו מפלגה את/ה מתכוון להצביע, אלא גם למי הצבעת בבחירות הקודמות.  זה מאפשר לעקוב אחרי מעברים מתמיכה במפלגה אחת לתמיכה במפלגה אחרת.  וזה גם מספק במה להראות איך אפשר להציג את כל המעברים האלה ביחד במבט אחד.

הגרף הנבחר נקרא דיאגרמת Sankey.  זו מעין דיאגרמת זרימה.  המלבנים בצד ימין מייצגים קבוצות בוחרים שתמכו במפלגות השונות בבחירות הקודמות.  הגובה של כל מלבן מייצג את מספר הבוחרים במדגם שאמרו שבחרו במפלגה הזו.  בנוסף יש מלבן שמייצג את אלה שהם בוחרים חדשים ולא בחרו בבחירות הקודמות.  באופן דומה, המלבנים משמאל מייצגים קבוצות של בוחרים שאמרו שיצביעו למפלגות השונות בבחירות הנוכחיות.  הסרטים מימין לשמאל מייצגים מעבר ממפלגה למפלגה (או התמדה ובחירה חוזרת באותה מפלגה).  הם צבועים לפי הבחירה הנוכחית, מה שמאפשר לראות איך הבוחרים בבחירות הקודמות התפזרו בין המפלגות בבחירות האלה.  בכוונה לא ניסיתי לנחש מה המתלבטים יבחרו, כמו שעושים בניתוח רגיל של סקרים, אלא השארתי אותם בתור מתלבטים.  זה מאפשר לראות מאיפה המתלבטים באים.

shakuf-sankey-heb

אז מה אפשר לראות כאן?

  • המפלגה המסקרנת ביותר היא כחול-לבן. מסתבר שכחול-לבן מקבלת בערך חצי מהקולות שלה מיש עתיד ומהמחנה הציוני.  אבל בנוסף היא מקבלת לא מעט קולות מהליכוד, מכולנו, וממצביעים חדשים.
  • רק שני שליש בערך ממצביעי יש עתיד עברו ישירות לכחול-לבן. האחרים מתלבטים או עברו למפלגות אחרות.
  • מצביעים חדשים מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: לימין, לליכוד, לכחול-לבן, ולמתלבטים. מעטים הולכים לשמאל.
  • יש הרבה מתלבטים (הנתונים נאספו בין 27-31.3), וביחד הם יכלו להיות המפלגה השלישית בגודלה. כמעט כל המתלבטים באים משורות הקואליציה – בשמאל אין כמעט בכלל. בנוסף יש הרבה מתלבטים בין מצביעי המפלגות שנכשלו בבחירות הקודמות.
  • בוחרי הבית היהודי מתפצלים בין איחוד הימין, הימין החדש, וזהות. איחוד הימין מקבל גם את בוחרי יחד מהבחירות הקודמות.  בימין החדש וזהות מקבלים הרבה בוחרים ממפלגות אחרות וגם בוחרים חדשים.
  • כצפוי, הבחירה ביהדות התורה די יציבה. בש"ס פחות, והיא מאבדת יותר בוחרים משהיא מקבלת.
  • מצביעי כולנו מתפזרים לכל רוח. מצד שני כולנו וגשר אוספות מצביעים מכל הקשת הפוליטית, אבל במספרים די קטנים.
  • המחנה הציוני מאבד יותר מחצי מבוחריו לכחול-לבן, אבל מפלגת העבודה גם מקבלת בוחרים ממגוון מקורות.
  • מצביעי הרשימה המשותפת ממשיכים ברובם לחד"ש תע"ל. מצד שני יש כמה שמרחיקים לכת עד כדי הצבעה לש"ס, ויש כמה מצביעי ש"ס ויחד שעוברים לחד"ש תע"ל. לך תבין.

כל זה מעניין, אבל צריך להיות מודע לכך שזה לא מדויק ולא ודאי.  הסקר לא מספיק גדול בשביל פירוט כזה, וגם לא לגמרי מייצג.  עורכי הסקר מסבירים את הבעיות יחד עם הצגת התוצאות שלהם.  למי שמתעניין, העיבודים שאני הפעלתי הם (1) תיקון המגדם לפי קבוצות אוכלוסייה, ו-(2) מתן משקל נמוך יותר לנסקרים שאמרו שהם לא בטוחים שיצביעו.  בשני המקרים אלה אותם תיקונים שעורכי הסקר ביצעו גם.

מקורות

לזר-תלם, יונתן ואלקיים שלם, חגי (2019). הסקר השקוף [קובץ נתונים ומדריך קידוד]. זמין בגרסה אינטרנטית: http://bit.ly/transpolldata

סקרים

אני לא אוהב סקרים, ובפרט לא סקרי בחירות.  ראשית, הם חלק משמעותי מהפיכת כל נושא הבחירות לתכנית ריאליטי, וזה נושא חשוב מדי להתייחס אליו כך. ושנית, הם פשוט לא אמינים מספיק, ובכל זאת משפיעים הרבה יותר ממה שראוי. אבל לאור המצב הנוכחי רציתי לראות מה בכל זאת ניתן לומר על הסיכוי של גנץ להחליף את נתניהו.

הגרף פשוט למדי. הוא מראה את המנדטים הצפויים לכחול-לבן (גנץ) ולליכוד (נתניהו) בכל הסקרים של החודש האחרון. בנוסף יש סיכום של "גוש הימין" (כל מפלגות הימין והחרדים, בתוספת ישראל ביתנו, כולנו, וגשר) ושל "גוש המרכז-שמאל" (כחול-לבן, העבודה, מרצ, והמפלגות הערביות). החלוקה הזו מתעלמת מהמאפיינים הימניים של כחול-לבן, ומקבלת את המיצוב שלה בתור "מרכז".

LR-time-heb

לגבי המפלגות, אפילו הגדולות, יש הרבה רעש. פחות או יותר כל התוצאות הן בתחום השגיאה הסטטיסטית. לפעמים נראה שהליכוד מוביל, ולפעמים שכחול-לבן, אבל אין לזה שום משמעות. וגם אין שום מגמה קונסיסטנטית לאורך זמן.

לגבי גושים גם אין מגמה. אבל כן יש הסכמה גורפת של כל הסקרים. בלי יוצא מן הכלל, הקו של 60 מנדטים הוא קו מפריד. גוש הימין לא קיבל פחות מ-61 באף סקר, ולרוב מקבל 64-65. גוש המרכז-שמאל לא קיבל מעל 59 באף סקר, ולרוב מקבל 55-56.  אז נכון שעדיין יש מרווח טעות גדול, ועדיין סקרים הם לא מהיימנים, והרבה יכול לקרות בימים האחרונים, אבל בכל זאת זה נראה מדאיג לגבי האפשרות שגנץ יקים ממשלה.

מעבר לכך, זה מצביע על מה מפלגת כחול-לבן השיגה ומה לא. הם לא הצליחו להעביר קולות מגוש הימין למרכז. הם הצליחו בגדול להעביר קולות מהשמאל למרכז-ימין. במקביל נראה שאין עלייה באחוז ההצבעה, שהוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר של השמאל מאז תחילת שנות ה-2000.

מקורות

ריכוז תוצאות הסקרים באתר "הארץ".

מורשת נתניהו

שוב בחירות, וזה זמן טוב לבדוק מה נתניהו עשה כאן.  אבל הוא איתנו כבר המון זמן, אז שווה להסתכל על כל פועלו ב-10 השנים מאז חזר לכס ראש הממשלה, ואפילו לפני זה.  בגלל הדומיננטיות של נתניהו ב-25 השנים האחרונות, הצטבר לי המון חומר עליו, אז זה יהיה ארוך.  מאוד ארוך.  סורי.  ראשי הפרקים יהיו:

  • נושאים כלכליים-חברתיים — בעיקר הקיצוץ המתמשך בתקציב, ושלושת האירועים הכלכליים המשמעותיים ביותר שנתניהו קשור אליהם בקשר הדוק: המעבר לפנסיה צוברת המושקעת בשוק ההון, חתימת מתווה הגז, ומשבר הדיור.
  • נושאים מדיניים-ביטחוניים — המצב הביטחוני ואיום הטרור, והמצב המדיני הבינלאומי.
  • פגיעה בדמוקרטיה — השימוש בחוק ההסדרים להעברת רפורמות ועקיפת הכנסת, הסתה ודירדור הממלכתיות.

הדגש הוא על נתונים קונקרטיים ומה שקרה בשטח, אבל פה ושם תהיה גלישה גם להבחנות ודעות שאי אפשר לבסס ישירות.  בכל מקרה, אף מילה על שחיתות וחקירות.  זה חשוב, אבל על זה כולם מדברים.  המטרה שלי היא להראות את הדברים שפחות מדברים עליהם.  והם מספיקים כדי לראות שנתניהו היה ראש ממשלה לא משהו, בלשון המעטה, אפילו בלי השחיתות.

הקליקו על הגרפים כדי להגיע לפרטים נוספים בפוסט המקורי בכל נושא, ובפרט למקורות לנתונים.

נושאים כלכליים-חברתיים

נתחיל כאמור בנושאים בעלי הקשר כלכלי.  האמת, רוב האנשים לא מתעניינים בזה יותר מדי.  ובפרט הם לא מצביעים לפי זה.  חבל.  לנושאים כלכליים יש מטבע הדברים השפעה עצומה על חיי היומיום.  בנוסף יש להם גם השפעה עצומה על הביטחון, כי כלכלה פורחת מספקת משאבים לביטחון.

מה שמאפיין את ההתנהלות הכלכלית של נתניהו הוא נסיגה מאחריות של הממשלה.  נתניהו נמנה עם אלה המאמינים שהממשלה צריכה להיות קטנה ככל האפשר, ושהצורה הטובה ביותר לנהל את הכלכלה היא לא לנהל אותה אלא לתת לכוחות השוק לפעול.  זה בא לידי ביטוי בסיסמה על האיש הרזה (המגזר העסקי היצרני) שנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי המנופח והבזבזני).  נתניהו בא להפוך את המצב הזה.  אבל כפי שנראה בנתונים, יש הרבה מקרים שזה מוביל לכשל שוק: כוחות השוק מושכים לכיוונים שטובים עבורם, והתוצאה היא לא באמת טובה לציבור.

המורשת של נתניהו בהיבט הכלכלי אינה מוגבלת לתקופתו כראש ממשלה – עיקרה מבוסס דווקא על השנתיים שבהן כיהן כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. דיווח ממקור ראשון על השקפתו ופועלו בתקופה זו ניתן על ידי ראש אגף התקציבים באוצר באותן שנים, אורי יוגב. בראיון לרגל פרישתו מספר יוגב בגאווה על הישגיהם המשותפים:

"הבעיה הכי קשה בתקציב כל שנה היא הטייס האוטומטי. אותו רכיב של גידול אוטומטי בתקציב משנה לשנה בגלל הצמדות וגידול של האוכלוסייה. עיקרנו את זה מהשורש. עברנו לתקציב נומינלי, שאין בו יותר הצמדות למדד. שינינו את שיטת ההצמדה של הקצבאות למדד במקום לשכר הממוצע. הורדנו את קצבאות הילדים לאורך שנים, העברנו את עובדי המדינה – לרבות מערכת הביטחון – מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, דבר שיקטין לנו לאורך שנים את ההפרשות לפנסיה. העלנו את גיל הפרישה. ביטלנו את הגידול הטבעי במערכת החינוך ובמשרד הבריאות. קיצצנו בעובדי המגזר הציבורי. כל הדברים האלה עצרו למעשה את הגידול בטייס האוטומטי, ולכן גם יהיה קל ליישם את המעבר לחוק ההוצאה הפוחתת המגביל אותנו לגידול של 1% בלבד בהוצאה כל שנה."

ועכשיו התרגום לעברית.  יש שתי מערכות שיקולים שעליהן אפשר לבסס משנה כלכלית.  הגישה הניאוליברלית של נתניהו ויוגב מקדשת את השיפור של מדדים מקרו-כלכליים – דברים כמו אינפלציה, אבטלה, גירעון, חוב, צמיחה, ופריון.  הגישה הסוציאליסטית המתחרה, שמיוצגת למשל על ידי שלי יחימוביץ', מקדשת את רווחת האזרחים – דברים כמו שכר הוגן, פנסיה מובטחת, ושירותי בריאות וחינוך.  הציטוט לעיל משקף את המתח בין שתי מערכות השיקולים האלה.  מה שיוגב אומר הוא שבהחלטה מודעת בחרו לא רק שלא לשפר את השירותים לציבור, אלא לפגוע בהם.  ההשקפה הייתה שהדבר הכי חשוב הוא להקטין את הגירעון.  ובשביל זה היו מוכנים להקריב את החינוך, הבריאות, והפנסיות.  כמה שנים מאוחר יותר, במחאה החברתית של 2011, אמרו על זה בצדק "זו לא טעות, זו מדיניות!"

קיצוץ התקציב

הגרף הבא מראה את ההצלחה של המדיניות הזו.  מה שרואים הוא ירידה מתמשכת של תקציב המדינה יחסית לתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), שנובעת מהפעלה של מדיניות ניאוליברלית מאז תכנית הייצוב הכלכלי של 1985.  נתניהו הוא התומך הנלהב ביותר של המדיניות הזו, ואכן הירידה החדה ביותר התרחשה כשהוא מונה להיות שר האוצר בשנת 2003.  התוצר הוא הצורה המקובלת למדוד את הגודל של כלכלת המדינה.  אין תשובה מוסכמת על השאלה מה הגודל ה"נכון" של תקציב הממשלה יחסית לתוצר.  מצד אחד, אם התוצר גדל, זה נותן לממשלה הזדמנות לעשות יותר – למשל להשקיע יותר בפיתוח תשתיות, מה שיאפשר לתוצר לגדול עוד יותר בהמשך.  מצד שני, לא רצוי שהממשלה תנסה לשלוט על הכל.  הקטנה של התקציב יחסית לתוצר הייתה נכונה בשנת 1985.  אבל רבים חושבים שכיום, כשהתקציב הוא רק כ-36% מהתוצר, הלכנו כבר רחוק מדי.  קרנית פלוג, למשל, נגידת בנק ישראל לשעבר, התבטאה כמה פעמים על כך שיש צורך בהגדלה דרמטית בהוצאות האזרחיות של הממשלה.

takziv-norm

המנגנון שעוזר לאוצר לקצץ בתקציב הוא כלל ההוצאה (מה שיוגב קורא "חוק ההוצאה הפוחתת").  כלל ההוצאה הוא אחד מכמה כללים פיסקאליים שהממשלה מקבלת על עצמה.  במילים פשוטות, הממשלה מתחייבת לא להגדיל את התקציב משנה לשנה יותר מבמידה מסוימת.  ההשפעה של כלל ההוצאה טמונה בחשש שאם הממשלה תחרוג מהמגבלה הזו זה מצביע על חוסר שליטה בהוצאות, וסיכון שבעתיד הממשלה לא תוכל להחזיר את החובות שלה.  סיכון כזה גורם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.  סוכני צמצום התקציב (האוצר ונתניהו) משתמשים באיום הזה כדי להצדיק צמצומים ולהתנגד לתוספות תקציביות, בלי קשר למהות של התוספות המוצעות.

אבל זה שקר. כלל ההוצאה הוא בסך הכל חוק.  וכמו כל חוק אחר ניתן לשנות אותו, ומסתבר שאכן משנים אותו כמעט כל שנה.  כשבאמת צריכים – כמו למשל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 – העלו את המגבלה באופן ניכר (ובמאמר מוסגר, בדיעבד אנחנו יודעים שהשמיים לא נפלו).  מה שמשעשע הוא שכשמעלים את המגבלה כמעט תמיד מבטיחים במקביל להוריד אותה בעתיד.  כך יצרו כלי נפלא.  מצד אחד, לכל דרישה תקציבית ניתן לסרב בגלל המגבלה התקציבית והסיכון אם מסגרת התקציב תיפרץ.  מצד שני ברגע האמת מעלים את מסגרת התקציב ומבטיחים לקצץ בעתיד, לא עכשיו.

כפי שניתן לראות בגרף, בממשלות של העשור האחרון כמעט לא היה יותר שינוי בתקציב הכולל יחסית לתמ"ג.  כן היו שינויים בהרכב התקציב.  מצד אחד יש ירידה יחסית בתקציב הביטחון.  מצד שני, מאז המחאה החברתית של 2011, דוקא יש עלייה בתקציבי החינוך, הבריאות, והרווחה.  יש פרשנים שרואים בזה סימן לכך שנתניהו איבד עניין בכלכלה, ולכן גם נתן לשותפים קואליציונים את משרד האוצר.  הנושא היחיד שבו הוא התערב באופן אישי היה מתווה הגז, כפי שנראה בהמשך.

העברות תקציביות

מעבר לתקציב כולו, בתקופת הימין בכלל ונתניהו בפרט יש גם כל מיני תופעות משונות שקורות בתקציב, שעניינן כנראה משחקים בהעברות כספים.  המקרה המדהים ביותר שנתקלתי בו הוא תקציב המשרד להגנת הסביבה.

הנורה האדומה נדלקה כשגיליתי שיש פער עצום בין התקציב של המשרד לביצוע התקציב בפועל.  כפי שניתן לראות בגרף התקציב המקורי כמו שהוא מאושר בכנסת בחוק התקציב לא השתנה כמעט מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל מאז תחילת רצף הממשלות של נתניהו בשנת 2009 יש עלייה דרמטית בתקציב המשרד המעודכן. המשמעות היא שבמהלך השנה מעבירים בוועדת הכספים של הכנסת עוד המון כסף למשרד להגנת הסביבה.  משנת 2016 התקציב המעודכן עובר את סף 2 מיליארד השקלים. למרבה הצער זה לא מלווה בביצוע: שוב מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש פער הולך וגדל בין התקציב המקורי לבין הביצוע, שהולך וקטן משנה לשנה. השיא היה בשנת 2015, שבה ביצוע התקציב היה 100- מיליון (במילים: מינוס מאה מיליון שקלים). כלומר באותה השנה המדינה לא השקיעה בהגנה על הסביבה, אלא הרוויחה מזה.

sviva

איך זה אפשרי בכלל?? כדי להבין את זה צריך להיכנס קצת לסעיפים של התקציב הזה. מסתבר שחלק משמעותי של תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא ניהול אוסף של קרנות ייעודיות, כמו הקרן לשמירת ניקיון. לקרנות האלה יש תקציב פנימי מאוזן — יש להן מקורות הכנסה, והן משתמשות בהכנסות האלה כדי לממן פעולות. לכן בתקציב המקורי הסך הכל שלהן הוא כרגיל 0.  ההכנסה העיקרית של הקרן לשמירת ניקיון באה לה מהיטל הטמנה, שהומצא בשנת 2007.  זה היטל שמוטל על כל טון של זבל או פסולת ש"מוטמן" במזבלות.  בנוסף, הממשלה נותנת לקרן הזו תוספות הולכות וגדלות שהגיעו לכדי 1.3 מיליארד שקלים בשנת 2016.  אבל הביצוע שלה עלוב, והיא לא מצליחה להוציא אפילו את מה שהיא מקבלת מהיטל ההטמנה, שלא לדבר על כל התוספות שמרעיפים עליה במהלך השנה.

אגב, השנה היחידה שבה היה היפוך מגמה והתחילו לנצל יותר טוב את התקציב הייתה כשאבי גבאי היה השר הממונה.  אבל אז הוא התפטר.

המעבר לפנסיה צוברת

אחת הרפורמות הדרמטיות ביותר שהועברו על ידי נתניהו (בחוק ההסדרים, עליו נדבר בהמשך) הייתה המעבר לפנסיה צוברת.  ההצדקה למעבר הזה הייתה הצורך להציל את קרנות הפנסיה מגירעונות אקטואריים — מצב שבו אין להן מספיק כסף כדי לשלם את הגמלאות שהן צריכות לשלם.  זה נכון, ומהבחינה הזו זה עבד, אבל יש לזה השלכות.  רק את חלקן כבר ראינו.

רוב בני האדם לא טובים בתכנון לטווח ארוך, וכתוצאה מלחצי הקיום נוטים שלא לחשוב על מה יהיה מצבם כשיזדקנו ולא יוכלו לעבוד יותר.  רמז: קצבת זקנה של הביטוח הלאומי כנראה לא תספיק.  לכן החוק המחייב הפרשה לפנסיה הוא חוק סוציאלי חשוב.  אבל הבטחת תשלומי הפנסיה בעתיד היא בעיה קשה.  הפתרון שהיה נהוג בעשורים הראשונים של המדינה התבסס בין היתר על אגרות חוב יעודיות של הממשלה, שהבטיחו לקרנות הפנסיה תשואה יפה.  במילים פשוטות, הכסף שנאסף על ידי קרנות הפנסיה בתקופת העבודה הופקד בידי הממשלה.  הממשלה יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, ובפרט לפתח את המשק.  אבל כשהעובדים מגיעים לגיל הפרישה, הממשלה צריכה להחזיר את הכסף עם ריבית.

כל עוד האוכלוסייה צעירה ויש הרבה עובדים ומעט פנסיונרים זה עובד יפה.  אבל כשהאוכלוסייה מזדקנת החזר כספי הפנסיה מטיל עול כבד על תקציב המדינה. התרומה של נתניהו לשוק הפנסיה הייתה להקטין את העול הזה, ויחד איתו את האחריות של הממשלה לכך שלאזרחים תובטח פנסיה סבירה, ולהעביר את האחריות לשוק ההון.  הוא עשה זאת על ידי צמצום היצע אגרות החוב הממשלתיות כשהיה שר האוצר בשנת 2003.  ההחלטה הזו לא לתמוך בפנסיות על ידי אגרות חוב ייעודיות ולעודד השקעות בשוק ההון משקפת שילוב של שתי תפיסות:

  • המדינה לא אחראית לרווחתם של האזרחים. הגופים המוסדיים אמורים להיות מסוגלים להשיג תשואה יותר טובה, ואם לא זו אחריות שלהם.
  • המדינה לא יודעת איך להשקיע ולגרום לצמיחה למען העתיד. לכן בסדר לנתק את הקשר בין השאת תשואה על כספי הפנסיה המופקדים לבין פיתוח המשק הישראלי, ואין מקום למינוף הכספים האדירים האלה דווקא לצורך פיתוח מקומי.

התוצאה הייתה שהגופים המוסדיים – מי שמנהלים עבורנו את קרנות הפנסיה – היו צריכים לחפש מקומות אחרים להשקיע את הכסף.  אחד הפתרונות היה לקנות מניות ואגרות חוב קונצרניות, של חברות גדולות במשק.  בעיני נתניהו זה היה פתרון מצוין, שסיפק כסף למגזר העסקי בלי צורך במעורבות ממשלתית.  ואכן ההון זרם לחברות העסקיות בקצב חסר תקדים, כפי שרואים בגרף הבא.  עשרות מיליארדי שקלים הושקעו במניות, ומאות מיליארדים באג"ח קונצרניות, הרבה הרבה יותר ממה שהושקע בהם אי פעם בעבר.  במקביל ההשקעות באג"ח מדינה ירדו.

corp-agach-cmp

הבעיה היא שכל הכסף הזה היה גדול על המשק הישראלי.  כך נוצר שוק השקעות אנומלי: במקום שהכוח המניע יהיה חברות שמחפשות השקעות מתי שהן באמת צריכות את זה כדי להתפתח, הכוח המניע היה גופים מוסדיים עם עודפי כסף שחיפשו מישהו להשקיע בו.  מנקודת מבט של החברות זה מצב נפלא שבו הכסף זול, כלומר הן לא צריכות להבטיח ריבית גבוהה כדי לקבל השקעות – הכסף פשוט בא בעצמו.  אז הן הסכימו לקבל השקעות, מתוך הנחה שימצאו כבר מה לעשות עם הכסף.

כשרואים את גודל ההשקעות שהחברות ספגו טבעי לצפות שתהייה לזה השפעה.  למשל, הצמיחה צריכה לגדול באופן משמעותי.  אבל אם מסתכלים על הצמיחה בישראל לאורך השנים לא רואים משהו בולט במיוחד.  נכון שהמשק יצא מהמיתון הקשה של האינתיפדה השנייה (שבו הצמיחה ירדה ל-0), אבל זה היה לפני שהכסף הגדול הגיע. בשנים 2004-2007 הצמיחה הייתה רק 4-6%, ואחר כך היא ירדה שוב.  לשם השוואה, בתקופת הסכמי אוסלו של רבין (1994-1996) הצמיחה הייתה 6-7% בלי השקעות כאלה, ובזמן בועת האינטרנט של שנת 2000 היא הגיעה ל-8.8%.

אז אם ההר של הכסף הזה לא השפיע בצורה דרמטית על המשק, מה בעצם עשו איתו?  בחלק מהמקרים זה היה להשקיע אותו במיזמי נדל"ן מפוקפקים במזרח אירופה.  ובחלק מהמקרים זה הוביל להסתבכויות ותספורות.  למזלנו התספורות האלה היו רק על חלק מזערי מההשקעות, כך שלא באמת הייתה פגיעה בפנסיות העתידיות.  בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 המוסדיים התחילו להיזהר יותר, וקצב ההשקעות קטן, אבל בשנים האחרונות הוא עולה שוב.

בתור תרגיל מחשבתי, מעניין לפנטז על מה הממשלה הייתה יכולה לעשות עם הכסף הזה אם היא לא הייתה עסוקה בלקצץ.  דברים כמו להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה בחינוך כדי שלא נהיה אחת המדינות האחרונות במערב במבחני פיזה.  או הגדלת התקנים של רופאים ואחיות בבתי חולים כדי שחולים לא ירגישו זנוחים ולא ישכבו במסדרונות.  או פיתוח יעיל ומהיר יותר של תחבורה ציבורית אפקטיבית, כולל רשת מטרו במטרופולין תל-אביב, כדי להקל על בעיית הפקקים.  או האצה של בניית מתקני התפלה למים, כך שהכנרת לא הייתה מתייבשת ומפלס ים המלח לא היה יורד בצורה שהורסת את כל סביבתו.  או הובלה בהקמת מערכות אנרגיה סולרית, במקום שישראל תשתרך אחרי כמה ממדינות אירופה שבהן יש הרבה פחות שמש מאצלנו.  הוצאת כספים על הדברים האלה זה לא חוסר אחריות תקציבית.  לגמרי להיפך, הוצאות מושכלות כאלה הן מה שיכול לתת זריקת עידוד למשק ולהגדיל את הצמיחה.  כך למשל בנו את המוביל הארצי בשנות ה-50.  אצל נתניהו זה לא היה קורה.

מתווה הגז

מדיניות כלכלית ניאוליברלית כוללת כרגיל שני ענפים: קיצוץ בפעילות הממשלה והגברת התחרות.  אצל נתניהו מתקיים בעצם רק הענף הראשון.  הוא מדבר גם על תחרות, אבל מעשיו דווקא תומכים בבעלי ההון כדי לבנות מונופולים ולמנוע תחרות.  כך מקבלים את הרע מכל העולמות: לא מדינת רווחה סוציאליסטית אבל גם לא שוק חופשי ותחרותי.

הדוגמה הכי בוטה להתנהלות הזו היא התמיכה של נתניהו במונופול הגז של תשובה ונובל אנרג'י.  מאגרי גז טבעי מסחריים התחילו להתגלות מול חופי הארץ בשנת 1999, ואספקת גז מהמאגרים האלה התחילה בשנת 2004.  מאז עברו כבר 15 שנים נוספות, והגז הטבעי מספק עדיין רק כשליש מצריכת האנרגיה של ישראל.  השאר זה יבוא של נפט ופחם שהם פחות יעילים ויותר מזהמים.

הסיבה לעיכוב בשימוש נרחב בגז היא מאבקי הכוחות בין החברות שגילו את הגז לבין הממשלה.  הנושאים העיקריים במחלוקת היו האפשרות לייצא גז (מתי וכמה) והצורך לפרוס תשתית שתביא את הגז לחופי הארץ.  הממשלה מתייחסת לחברות הגז כאילו הגז שייך להן והן יכולות לקחת אותו למקום אחר.  המצב האמיתי הוא שהן קיבלו זיכיון לחפש ולפתח שדות גז, ואפשר לקחת מהן את הזיכיון הזה אם הן לא עומדות בתנאים (והן לא).  בנוסף יש בעיות ועיכובים בפריסת רשת הולכת הגז בתוך הארץ, מה שמקשה על מפעלי תעשייה שרוצים בכך לקבל אספקה סדירה של גז.

האמת חייבת להיאמר שיש שיקולים רבים וסותרים בכל הנוגע לפיתוח שוק הגז הטבעי.  בנוסף יש חוסר וודאות עצום לגבי מה צופן העתיד ואיך זה ישפיע על שוק הגז.  לדוגמה, רק כ-2% מהחשמל בעולם מיוצר כיום מאנרגיה סולרית, אבל במקביל יש מגמה של עלייה עצומה בשימוש באנרגיה סולרית לייצור חשמל.  יש כבר מקומות שבהם חשמל סולרי יותר זול מחשמל ממקורות אחרים.  אם עוד 20 שנה רוב ייצור החשמל בעולם יהיה מאנרגיה סולרית, כדאי לייצא כמה שיותר גז עכשיו כי בעתיד הביקוש לגז יהיה נמוך.  אבל אם זה לא יקרה, כדאי לשמור את הגז לשימוש עתידי של המשק הישראלי.  הבעיה שאין צורה לדעת מה ילד יום.

בהינתן המצב הזה, לא  ניכנס כאן לדיון מעמיק על מתווה הגז לגופו.  נסתפק ברשימה של פעולות שננקטו על ידי נתניהו כדי להעביר אותו ולהביא לחתימתו:

  • יש מי שהתפקיד שלו לשמור על האינטרסים של הציבור כנגד מונופולים. בתקופה האמורה זה היה הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה.  גילה רצה לפרק את מונופול הגז, ובפרט לחייב את השותפות במאגרי תמר ולויתן למכור גז בנפרד ולהתחרות זו בזו.  עמדתו לא התקבלה.  הממשלה הקימה צוות בראשות יוג'ין קנדל (ראש המועצה הלאומית לכלכלה) כדי לגבש מתווה אלטרנטיבי.  גילה לא הסכים למתווה זה והתפטר מתפקידו.
  • זה לא הספיק, כי לפי החוק אפשר לעקוף את השיקול המקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים רק משיקולים של יחסי חוץ או ביטחון. זה סעיף בחוק שאף פעם לא הופעל.  שר הכלכלה אריה דרעי, שהוא היה מי שמוסמך להפעיל אותו, סירב לעשות זאת.  אז נתניהו העביר את דרעי לתפקיד שר הפנים, והפעיל את הסעיף בעצמו מתוקף היותו ממלא מקום שר הכלכלה.  במילים אחרות – שינו את מבנה הממשלה כדי לעקוף שיקול מקצועי כדי להעביר הסכם שמונופול הגז רצה.
  • נגד ההסכם עם המונופול הוגשו עתירות לבג"ץ. ראש הממשלה עצמו הופיע באופן תקדימי בפני בג"ץ כדי לטעון בפני השופטים נגד העתירה.  כרגיל אנשי הפרקליטות הם המייצגים את הממשלה בבג"ץ, ובמקרים חשובים במיוחד היועץ המשפטי לממשלה עושה זאת.
  • חברת החשמל חתמה על חוזה חריג עם חברות הגז לפיו המחיר רק עולה (על כך להלן). יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן הצביעה על המחדל הזה, וביקשה לפתוח את החוזה מחדש במסגרת מתווה הגז.  אז פיטרו אותה.
  • כדי לקדם את מתווה הגז היו הבטחות שהמתווה יביא להכנסות של מאות מיליארדי שקלים שיופנו לתכניות חברתיות.  הערכות שקולות יותר אחרי שהמתווה נחתם מדברות על עשרות מיליארדים בודדים.  אחת הסיבות להפרש היא שהמתווה כלל דחייה בגביית היטל ששינסקי.
  • המתווה עצמו כלל ויתור לא מוסבר על סעיפים בחוזים מול הזכיינים כמו למשל החובה לפרוס צינור אספקה נוסף שיהווה גיבוי לצינור היחיד מקידוח תמר. זה חשוב לא רק לגיבוי.  מזה כמה שנים אספקת הגז למשק הישראלי נמוכה מהתחזיות, בגלל ההספק המוגבל של הצינור הקיים.

התוצאה בינתיים היא שמחיר הגז בישראל גבוה בהשוואה לעולם.  הגרף הבא מתאר את מחיר הגז שמשלמת חברת החשמל, שהיא הצרכן הגדול ביותר של גז טבעי בישראל.  בשנים הראשונות המחיר כאן היה נמוך יחסית.  אבל החוזה שחברת החשמל חתמה עם מפיקות הגז בשנת 2011, בלחץ של הפסקת אספקת הגז ממצרים, מבטיח שהמחיר יעלה באופן איטי ולא יעקוב אחרי מחירי הגז בעולם.  כשמחירי הגז בעולם עלו זה היה סביר.  בשנים האחרונות הם יורדים בצורה חדה, אבל בהתאם לחוזה המחירים כאן ממשיכים לעלות.  כתוצאה הם מגיעים לרמות של מדינות שמייבאות גז מנוזל ממרחקים (כמו יפן וגרמניה), שזה יותר מכפול המחיר במדינות שמפיקות גז בעצמן (כמו ארה"ב וקנדה).  לפי דוח של מבקר המדינה, העלות העודפת למשק הישראלי היא 8 מיליארד שקלים.

price-cmp

משבר הדיור

אולי הנושא הכלכלי היחיד המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא משבר הדיור.  משבר הדיור מלווה את נתניהו כמו צל מאז שנבחר בשנית לראשות הממשלה.  מחירי הדיור התחילו לעלות לקראת סוף תקופת ממשלת אולמרט, וכשנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009 כבר היו במגמת עלייה ברורה.  מאז 2010 ממשלות נתניהו (ובפרט שרי האוצר לפיד וכחלון) מקדמות תכניות רבות ושונות כדי לפתור את המשבר ולהביא לריסון אם לא ירידה של מחירי הדירות. אבל המחירים ממשיכים לעלות.

העמדה הבסיסית של נתניהו, לפיד, וכחלון הייתה שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  לפחות זה מה שהם אמרו.  כדי להגדיל את ההיצע צריך לבנות יותר.  כדי לבנות יותר צריך לתכנן יותר.  אז זה מה שהם עשו.  נראה בהמשך שכל זה לא נכון.  אבל בכל מקרה, זה גם נכשל.  הממשלה לא הצליחה לגרום לעלייה משמעותית בבנייה, והמחירים לא ירדו.

את החלק הראשון רואים בגרף הבא.  הגרף מראה את קצב בניית הדירות במדינה מאז שנות ה-50.  כיוון שאוכלוסייה גדולה יותר צריכה יותר דירות, ולאורך שנות המדינה האוכלוסייה גדלה פי כמה, הגרף מראה את קצב הבנייה יחסית לגודל האוכלוסייה.  בשנות המדינה הראשונות עד המהפך (פרט לירידה במיתון של אמצע שנות ה-60) הייתה בנייה בקצב גבוה, כדי לקלוט את העלייה ההמונית.  אחרי המהפך הייתה ירידה דרמטית בקצב הבנייה, והקצב הנמוך נמשך עד היום למרות מאמצי הממשלה להגביר את קצב הבנייה.  החריגות היחידות היו העליות בבנייה בתחילת שנות ה-90, כדי לענות על האתגר של גל העלייה הענק ממדינות חבר העמים.  תוך שנתיים הגיעו לארץ כ-400,000 עולים, והיה צריך לספק להם מגורים.  זה קרה בשני גלים: הגל הראשון הונע על ידי אריק שרון שהיה שר השיכון בממשלת שמיר, ויזם בנייה ממשלתית מסיבית של דירות, רובן דירות קטנות במחוז הדרום.  כמה שנים מאוחר יותר, ממשלת רבין הצליחה להניע תנופת בנייה בכל הארץ, שרובה הייתה בנייה פרטית של דירות במגוון גדלים.  הצורה שרבין עשה את זה הייתה בין היתר להשקיע בפיתוח תשתיות כמו כבישים, מחלפים, צינורות מים, מפעלי טיהור ביוב, וכל מה שצריך מעבר לדירות עצמן.

rate-app

שלוש הממשלות האחרונות של נתניהו נכשלו בהגדלת קצב הבנייה כפי שממשלות קודמות הצליחו לעשות.  אבל זו לא באמת הבעיה.  קצב הבנייה כיום די מתאים לצרכים כשאין גל עלייה גדול – עובדה, אין אלפי הומלסים שמתגלגלים ברחובות ובגנים הציבוריים.  הבעיה היא המחירים הגבוהים שמונעים מאנשים את האפשרות לממש את הרצון לקנות דירה.  והסיבה למחירים הגבוהים היא לא חוסר בדירות, אלא הריבית הנמוכה אחרי המשבר העולמי של 2008.

מה הקשר לריבית?  לא רק שיש קשר, אלא שיש שני קשרים שמחזקים זה את זה.  אם יש לך עודף מזומנים (ויש אנשים כאלה), והריבית במשק נמוכה, לא כדאי לך להשקיע את הכסף בבנק.  הוא לא "יעבוד" בשבילך שם.  עדיף להשקיע אותו בדירה ולהשכיר אותה.  מעבר לכך, אם הריבית נמוכה, אתה יכול לבצע השקעה כזו אפילו אם אין לך יותר מדי עודף כסף – פשוט תיקח הלוואה ותשתמש בה כדי לממן את רכישת הדירה.  ההכנסה מהשכרת הדירה תממן ביתר את הריבית על ההלוואה.

שוק הדירות הוא לכן שוק כפול: מצד אחד דירות הן מוצר שמשמש למגורים, אבל מצד שני יש מי שקונים דירות לשם השקעה.  אם המחירים היו נקבעים רק לפי ביקוש למגורים, עליית מחירים הייתה גוררת ירידה בביקוש עד שנוצר שיווי משקל חדש.  העלייה המתמשכת במחירים מצביעה שזה לא המצב.  הסיבה העיקרית שהמחירים עלו הייתה נהירה של משקיעים.  זה התחיל כתוצאה מהירידה של שיעורי הריבית במשק אחרי המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בעקבות המשבר בנק ישראל הוריד את הריבית כדי שיהיה פחות כדאי לחסוך ואנשים יוציאו כסף ויתמרצו את הכלכלה.  אבל חלק מהאנשים בחרו להשקיע בדירות. ומשקיעים מתנהגים אחרת מקונים רגילים: ככל שהמחירים עולים כך ערך ההשקעה עולה, ולכן יותר משקיעים מבקשים לקנות דירות.  זה הפוך מחוקי הביקוש וההיצע הרגילים, ולכן המשק לא מגיע לשיווי משקל חדש, והמחירים ממשיכים לעלות.  כך מתנפחת לה בועת נדל"ן.

בנוסף, כיוון שהשוק מכוון את עצמו למשקיעים, הוא גם מעדיף לייצר דירות יוקרה ולא דיור בר השגה.  התפלגות הדירות שנבנות כיום בישראל מוטה באופן קיצוני: יותר מחצי הן דירות 5 חדרים ומעלה, עוד כ-40% הן דירות 4 חדרים, ורק פחות מ-7% הן דירות 3 חדרים ומטה.  בו בזמן, 42% ממשקי הבית הם של 1-2 נפשות.  כך גם מי שמחפש דירה קטנה (למשל אחרי שהילדים עזבו את הבית) יאלץ לקנות דירה גדולה ויקרה יותר.

אבל הממשלות בראשות נתניהו העדיפו לטעון שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  מכאן נבעה המסקנה שניתן יהיה לפתור את המשבר על ידי הגברת קצב התכנון של דירות חדשות.  כדי לעשות זאת הקימו ועדות תכנון מיוחדות (וד"ל וותמ"ל) שבסמכותן לחרוג מתכניות מתאר מאושרות ולפגוע בשטחים פתוחים, כל זאת כדי לזרז את תהליך התכנון.  אבל זה לא עבד: תכננו המון, אבל היזמים והקבלנים כמעט לא בנו יותר.  הגרף הבא מדגים את הפער.  בשנים האחרונות הצטבר עודף תכנון מדהים שמגיע ל-300,000 דירות – פי 6 ממספר הדירות שמתחילים לבנות כאן כל שנה.

plan-vs-start

השורה התחתונה היא שכבר 10 שנים הממשלה לא מצליחה לתמרץ את השוק בצורה נכונה כדי שיבנו יותר ויורידו מחירים.  זה לא נורא מפתיע בהינתן שראש הממשלה מאמין שהממשלה לא אמורה להתערב בכוחות השוק.  בו בזמן, ההתמקדות בתכנון מונעת דיון מעמיק במה הממשלה בכל זאת יכולה לעשות, למשל צורות אלטרנטיביות להמריץ את הכלכלה שיאפשרו להפסיק את הורדת הריבית.

מעבר לחוסר ההצלחה בפתרון משבר הדיור, ה"פתרונות" שממשלות נתניהו מקדמות גורמים נזק של ממש.  אחד הפתרונות המזיקים הוא הגרלות מחיר למשתכן (תכנית הדגל של כחלון).  ההגרלות מהוות בעצם סובסידיה ענקית של הממשלה לרוכשי הדירות, מה שמעודד אותם לקנות דירות גם אם לא התכוונו לעשות זאת וגם במקומות שבהם הם לא רוצים לגור.  במילים אחרות, מעודדים אותם לקנות דירות להשקעה.  מעבר לכך מכרזים שמעדיפים מחירים נמוכים גוררים הורדה של איכות הבנייה, וכבר מתחילות להצטבר תלונות של זוכים על הדירות שזכו בהן.

החתימה על הסכמי גג עם רשויות מקומיות שונות, בעיקר רשויות חלשות מהפריפריה, גם היא בעייתית.  בהסכמים אלה הרשויות מאשרות תכניות בנייה מסיביות שעשויות להכפיל את מספר התושבים בשטחן בתמורה לסיוע ממשרד האוצר בפיתוח תשתיות.  הבעיה היא שלא ברור שיהיה מספיק ביקוש לדירות באזורים אלה.  מעבר לכך, ברוב המקרים אין השקעה מקבילה בפיתוח מקורות תעסוקה, והשכונות החדשות מתוכננות בשולי הערים ומסיטות את מרכז הכובד מהעיר הקיימת.  אז ההוצאות העתידיות על מתן שירותים לתושבים החדשים עלולות להכביד על הרשויות הרבה יותר ממה שהתמריצים הזמניים מסייעים להן.

נזק חמור עוד יותר הוא הפגיעה במערך התכנון.  כפי שראינו לעיל בשנים האחרונות תוכננו מאות אלפי דירות יותר ממה שנבנה.  חלק לא מבוטל מהתכנון הזה נעשה בוועדות מיוחדות, לעיתים בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות.  תכניות המתאר האלה היו תוצאה של תהליך תכנון מבוקר, שנועד לקחת את כל השיקולים החשבון ולהגיע לפשרות מיטביות.  הוועדות המיוחדות, לעומת זאת, נועדו בהגדרה להקריב את שיקולי התכנון הרגילים על מזבח הוספת דירות במהירות.  התוצאה היא תכניות בעייתיות, למשל בגלל היעדר קידום מקביל של אמצעי תחבורה ופתרונות תעסוקה.  חלק גדול מהתכניות האלה לא יקרמו עור וגידים בשנים הקרובות, אבל הן תשארנה על המדף ותפגענה במימוש העתידי של תכניות המתאר.  הילדים והנכדים שלנו עוד יסבלו מזה.

לבסוף, העלייה הדרמטית במחירי הדירות כבר 10 שנים צפויה לגרום לפגיעה בצמיחה בעשורים הקרובים.  הסיבה היא שמי שבכל זאת קונה דירה צריך משכנתא יותר גדולה, ולכן גם החזרי החובות שלו יהיו יותר גדולים.  הכסף הזה שישולם לבנקים למשכנתאות הוא כסף שלא ישתמשו בו לצריכה, וצריכה פרטית היא אולי המנוע המשמעותי ביותר של הצמיחה.  הסיבה שבנק ישראל הוריד את הריבית אחרי המשבר של 2008 הייתה כדי להקטין את הכדאיות של השקעות ולעודד את הצריכה באופן מיידי.  אירוני שזה הוביל בסופו של דבר לעליית מחירי הדירות, עליית החזרי המשכנתא, ולכן להורדת הצריכה לאורך זמן.  חובות משקי הבית בישראל מתוארים בגרף הבא.  בולטת לעין הגדילה בחובות המשכנתא בתיאום עם עליית מחירי הדירות אחרי 2008.

households
נושאים מדיניים-ביטחוניים

באופן מסורתי הנושאים החשובים ביותר לבוחרים בישראל הם נושאי הביטחון ויחסי החוץ.  הנושאים האלה נתפסים כבסיס לקיום המדינה.  ומתוך הנושאים האלה, הביטחוני הוא המוביל.  ונתניהו ממצב את עצמו כ"מר ביטחון", שאם לא נבחר בו הטרור ישתולל.

הטרור

קשה לכמת ביטחון כי ביטחון הוא קודם כל תחושה.  ביטחון נמדד בכך שלא קורה כלום.  אז המדד הוא חריגות מזה.  בפרט, כשאין מלחמה של ממש, המדדים הנהוגים הם הרוגים מטרור, ובשנים האחרונות גם התקפות רקטות ומרגמות אפילו אם לא היו נפגעים.

אז הנה הנתונים.  הגרף הראשון מראה את מספר ההרוגים מטרור כל שנה, ומספק השוואה לתאונות דרכים ופרספקטיבה מאז ימי טרום המדינה.  באופן מובהק התקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השנייה, אבל גם בה היו הרבה פחות הרוגים מבמלחמות הגדולות.  מעבר לכך טרור היה תמיד, אם כי בגלים.  גל הפיגועים בעקבות הסכמי אוסלו היה דומה לגל הפיגועים בשנות ה-70.  גל הפיגועים של אינתיפדת הבודדים בתקופת נתניהו דומה למה שהיה באינתיפדה הראשונה.  באופן כללי ברוב התקופות היו יותר פיגועים מאשר בתקופת נתניהו, אבל היו גם תקופות עם קצת פחות.

killed-yr-all

ראוי גם לציין שההתמקדות בהרוגי הטרור היא פרס לטרור – הטרור עובד רק כי הוא מפחיד.  אבל ההרוגים מטרור בטלים בשישים לעומת סיבות מוות אחרות.  אפילו בשנת 2002, השנה הנוראית ביותר של האינתיפדה השנייה, היו יותר מתאבדים, יותר הרוגים בתאונות דרכים, ויותר הרוגים בתאונות אחרות.  רק 19% מהמתים מסיבות לא טבעיות היו נרצחי האינתיפדה.  בשנים אחרות ההרוגים מטרור הם לרוב פחות מאחוז מהמתים מסיבות לא טבעיות אחרות.

הגרף השני מציג את מספר השיגורים של רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל.  הוא מראה את העלייה בשיגורי רקטות אחרי ההתנתקות, עד מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008.  הוא גם מראה שבתקופת נתניהו לא היו הרבה פחות שיגורים, אלא בעיקר שהם היו מרוכזים יותר סביב המבצעים הגדולים – עמוד ענן וצוק איתן.  הנתונים האלה לא כוללים את בלוני התבערה שמיררו את חיי תושבי העוטף בשנה האחרונה.

rockets-wiki

הטיעון השגור של תומכי נתניהו בהקשר של ביטחון וטרור הוא שהכל באשמת הסכמי אוסלו.  על כך אפשר להציע כמה הבחנות:

  • הסכם אוסלו נחתם עם ארגון פתח, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהדיסטים.  די מוסכם שהמטרה שלהם הייתה לסכל את האפשרות שפתח יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר זה היה חלק ממאבק כוחות פנים פלסטיני.  השאלה מה עושים עם זה: אפשר לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידיים של הרוצחים.  בהתנגדות להסכמי אוסלו הימין הישראלי בעצם מיישר קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר מבין אויבנו.
  • הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי.  הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים.  בשנת 1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו כ-180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים).  פחות מחצי שנה אחרי החתימה על ההסכם ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, בו רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 נוספים.  הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם הם, כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות.  לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.
  • מקרה אחד שברור במיוחד הוא סדרת הפיגועים בפברואר ומרץ 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן והכין את המטענים לרבים מהפיגועים בשנים הקודמות.  השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולארי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה מדבר בו.  סדרת פיגועי הנקמה של החמאס הייתה הרצחנית ביותר בכל התקופה הזו ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.
  • האינתיפדה השנייה התחילה 7 שנים אחרי הסכמי אוסלו, אחרי יותר משנה של שקט יחסי. אפשר לתלות אותה בתסכול כתוצאה מהמיסמוס והעצירה של הסכם אוסלו לפחות באותה מידה (ובעצם יותר) מאשר בהסכם עצמו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית.  לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, לפיגועי החמאס, להריגת עיאש, לפיגועי 96', ולהפסד של פרס בבחירות ועלייתו של נתניהו —  ובהמשך חיסול תהליך אוסלו.  ענף נוסף של הרצף הזה הוא רצח רבין, שיגאל עמיר לפי עדותו התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין וקיבל ממנו השראה.  באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום.  אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

תהליך השלום

הפן ההפוך מטרור והתקפות הוא האפשרות של שלום.  נתניהו מאמין ככל הנראה שישראל חייבת להגן על עצמה בכוח הזרוע ושאין לשלום שום סיכוי. הוא אמנם הצהיר יותר מפעם אחת על תמיכה בפתרון שתי המדינות, אבל היו עוד יותר הצהרות סותרות לכך.  אז כדי לגבש דעה עדיף להסתכל על מה הוא עשה בפועל כשהייתה הזדמנות.

נתניהו היה ראש האופוזיציה כשיצחק רבין היה ראש הממשלה.  בתפקיד זה הוביל את ההתנגדות להסכם אוסלו, והשתתף בפעולות שונות נגד ההסכם.  האירוע המפורסם ביותר היה הופעתו על מרפסת הנואמים בהפגנה בכיכר ציון בירושלים באוקטובר 1995, בדיוק חודש לפני שרבין נרצח.  הקהל בהפגנה קרא קריאות "רבין בוגד".

נתניהו נבחר בפעם הראשונה, בשנת 1996, תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח".  במשך הקדנציה שלו הייתה תמיכה גורפת בציבור בתהליך השלום, כנראה מתוך רגשות אשם על רצח רבין.  אבל עיקר העשייה שלו היה לפרוט את התהליך לחלקים יותר ויותר קטנים, ולדחות את ביצועם.  מאז שחזר לראשות הממשלה בפעם השנייה היו כמה יוזמות שאת כולן דחה:

  • יוזמת השלום הסעודית הוצעה לראשונה בשנת 2002, אומצה על ידי הליגה הערבית, ונתמכת על ידי ארגון המדינות האסלאמיות. המטרה של היוזמה הזו היא להביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהביא לנורמליזציה בין ישראל לכל מדינות ערב.  לשם כך היא קראה לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים, בלי להזכיר את זכות השיבה.  היוזמה הזו נותרה ללא תשובה ישראלית רשמית עד היום.  נתניהו, במקרים הספורים שהתייחס ליוזמה בכלל, שלל אותה.
  • שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי הציע מתווה לשלום בפגישת פסגה סודית בעקבה שבירדן בהשתתפות נתניהו, עבדאללה מלך ירדן, וא-סיסי נשיא מצרים, בפברואר 2016. לפי דיווחים שפורסמו מאוחר יותר נתניהו היה המסויג ביותר, אבל כן ניהל משא ומתן עם המחנה הציוני על כניסה לקואליציה כדי לקדם את היוזמה.  אלא שבסופו של דבר נתניהו הכניס את ליברמן לקואליציה במקום, מה שקבר את הרעיון סופית.
  • במרץ 2017 התפרסם שמדינות המפרץ הציעו צעדי נורמליזציה (קווי תקשורת ישירים, אפשרות לטוס במרחב האווירי, ויזות לספורטאים) בתמורה להקלות על עזה. לא דווח על שום תגובה ישראלית.

במקביל, טענה נפוצה של נתניהו ותומכיו היא שאין לנהל משא ומתן תחת טרור ושהערבים מבינים רק כוח.  אלא שהתקופה האחרונה בה נתניהו הוא ראש הממשלה במקביל לכהונתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס בעזה חושפת שאולי המצב הפוך.  עבאס כמובן אינו ציוני חובב ישראל, אבל ניהל מדיניות תקיפה נגד התנגדות חמושה לכיבוש והצהיר שאינו מצפה לחזור לבית משפחתו בצפת.  התיאום הביטחוני בין צה"ל למנגנוני הביטחון של הרשות בגדה המערבית הדוק, ושוטרי הרשות מנעו הרבה פעולות טרור.  אבל הממשלות בראשות נתניהו לא יזמו שום פעולה שתמנף את המצב הזה, ולהפך: הם מתבטאים תדיר על השאיפה למוטט את הרשות.  מצד שני נתניהו ונציגיו מנהלים משא ומתן עם החמאס (אפילו אם באופן עקיף), מגיעים איתו להסדרה אחרי מבצעים צבאיים, ומספקים לו הישגים בזירה הפלסטינית, כמו למשל שחרור 1027 מחבלים בעסקת שליט והעברת מזוודות עם עשרות מיליוני דולרים מקטאר.

יחסי חוץ – ישראל והאו"ם

אחרי הביטחון, נושא חשוב שני הוא יחסי חוץ.  מדינת ישראל קמה בזכות פעילות דיפלומטית נמרצת ואפקטיבית בזירה הבינלאומית ובמסדרונות האו"ם.  והיא חשופה ללחצים בינלאומיים, בעיקר בהקשר של הסוגיה הפלסטינית.

מדד כמותי ישיר למצב הבינלאומי של המדינה הוא פשוט כמה מדינות בעולם מקיימות קשרים עם ישראל, וכמה מכירות ב"מדינת פלסטין".  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  לא נעים להיזכר, אבל תקופה ארוכה אחרי מלחמת יום כיפור חצי מהמדינות באו"ם לא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.  מעבר לכך, כשיאסר ערפאת הכריז על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, מספר המדינות שהכירו  במדינה הזו – למרות שלא הייתה לה שום אחיזה בשטח – היה שווה למספר המדינות שקיימו קשרים עם ישראל.  מה ששיפר את מעמדה של ישראל היה התקדמות בתהליך השלום: קודם כל ועידת מדריד, ואז הסכם אוסלו.  תוך שנים ספורות הגענו למצב שבו הרוב המכריע של המדינות באו"ם מקיימות קשרים עם ישראל, ורק חצי בערך מכירות בפלסטין.

הצמצום של היתרון הזה הוא הכישלון הבולט ביותר של נתניהו בזירה הבינלאומית.  זה קרה בעקבות הקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם בשנת 2011, שנתניהו לא הצליח למצוא לו מענה.  השיא היה בהצבעה שנערכה באו"ם ב-29.11.2012, ושנתנה מעמד של מדינה למשלחת אש"ף.  מספר המדינות שתמכו בכך שהפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה היה נמוך רק בטיפה ממספר המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וכלל גם את רוב מדינות אירופה ואפילו מדינות שאינן מכירות במדינת פלסטין בעצמן.  זאת למרות ההתנגדות של ישראל.  נתניהו טוען שמעמדם של הפלסטינים יקבע בעתיד במשא ומתן בלבד.  רוב העולם כבר החליט.

diprec-clean

פגיעה בדמוקרטיה

הסעיפים הקודמים הדגימו שנתניהו לא בהכרח שיפר את הביטחון, ושהוא גרם לפגיעות משמעותיות בכלכלה.  אבל אלה דברים שאפשר לתקן.  ראש ממשלה ענייני שמוכן להפעיל את הכוח של הממשלה יוכל להעלות את המשק על פסים חיוביים די מהר.  מה שהרבה יותר גרוע הוא הפגיעה של נתניהו בדמוקרטיה, בממלכתיות, ובלכידות החברתית.  בראייה היסטורית יתכן שליבוי השנאה והפגיעה בממלכתיות יהיו הגורמים המשמעותיים ביותר במורשת נתניהו, שיגרמו לנזק הרב ביותר למדינה בטווח הארוך. זו לא רק הסכנה המיידית של שפיכות דמים, אלא
הפגיעה בלכידות החברתית והפיכתה לפילוג שאי אפשר יהיה לגשר עליו בחזרה. אבל בזמן אמת קשה למצוא נתונים כמותיים על זה
.

חוק ההסדרים

מדינת ישראל הוקמה על ידי תנועת העבודה כמדינת רווחה.  הפיכתה למדינה ניאוליברלית בהתאם לחזונו של נתניהו מחייבת צרוף של כמה רפורמות גדולות והמון רפורמות קטנות.  את כל זה צריך להעביר בחוקים של הכנסת.

כלי שלטוני שנתניהו מרבה להשתמש בו לצורך כך הוא חוק ההסדרים.  חוק ההסדרים הוא חוק שמועבר כל שנה בצמוד לחוק התקציב, וכולל מגוון גדול של תיקונים לחוקים אחרים ולפעמים גם דברים חדשים.  נתניהו לא המציא את חוק ההסדרים.  הוא נחקק לראשונה בשנת 1985, כחלק מהתכנית לייצוב המשק אחרי האינפלציה המטורפת של "הכלכלה הנכונה" מבית מדרשם של בגין וארידור (שהגיעה לרמה של 445% בשנת 1984).  החוק הזה איפשר לממשלה לתקן בבת אחת כמה חוקים שהיה צריך להתאים אותם לתכנית הייצוב.  בשנים אחרי זה המשיכו לנצל אותו לתיקונים נוספים, בקנה מידה קטן.

הסיבה להסתייגות מהשימוש בחוק ההסדרים היא שהוא חוק לא דמוקרטי במהותו.  חוקים אמורים לעבור בכנסת אחרי דיון רציני, וכל חוק אמור לטפל בנושא אחד.  חוק ההסדרים הוא מעין גיבוב של דברים לא קשורים, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא הרצון להעביר אותם מהר בלי ביקורת.  זה מתאפשר כי הקואליציה שולטת בכנסת, וכי כורכים את חוק ההסדרים בחוק התקציב בצורה שאם לא יעבור הממשלה תיפול.

למרות שנתניהו לא המציא את חוק ההסדרים, הוא ללא ספק מי שהפך אותו לכלי מרכזי בעבודת הממשלה.  לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, חוק ההסדרים מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים.  כפי שרואים בגרף הבא, נתניהו הקפיץ אותו ל-46 עמודים.  קפיצה נוספת בנפח החוק קרתה כשנתניהו מונה להיות שר האוצר בממשלת שרון (111 עמודים), ועוד אחת כשנבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה (126 עמודים).  ראוי לציין שזה היה שנים ספורות אחרי פרסום הנחיות של היועצת המשפטית של הכנסת שנועדו למנוע שימוש לרעה בחוק לצרכים שאינם קשורים לתקציב, ואכן הובילו לירידה משמעותית בשימוש בחוק.  שווה לציין שגם לשרי האוצר הייתה השפעה: לפיד ניסה לרסן את השימוש בחוק ההסדרים, בעוד כחלון אימץ אותו בשמחה והגיע לשיא של כל הזמנים (עד כה): 266 עמודים.

hesderim

 מינויי בכירים

חוק ההסדרים הוא הדוגמה הבולטת ביותר כל שנה של זלזול בנהלי השלטון ופגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה.  אבל מעבר לכך, כל ניהול ענייני המדינה על ידי נתניהו ולשכתו הוא בעייתי. רותם שטרקמן, במאמר מפרגן באופן כללי על מורשתו הכלכלית של נתניהו, מסכם זאת כך:

"אבל הקטע הכי קשה של נתניהו, ומה שאולי [..] יותיר [אותו] עם מורשת איומה ונוראה, הוא השחיתות ואופן המשילות המזעזע שלו. נתניהו החליש את הדרגים המקצועיים, פגע ברגולטורים ובשומרי הסף, זילזל בתהליכים ובכללי ממשל תקין ובשקיפות מינימלית, מינה נאמנים חסרי מקצועיות לתפקידים חשובים, הדיח אחרים שהפריעו לו בדרך והתנקם במי שהפגין עצמאות. בנאומים הוא מדבר על תחרות בתקשורת אבל בפועל הוא ביקש להשתלט עליה ולהחלישה."

דוגמאות קונקרטיות לפגיעה בשומרי הסף ראינו כבר בהקשר של מתווה הגז.  בנוסף היו כמה מקרים של עיכוב בלתי סביר במינויים לתפקידים בכירים, למרות שהיה ידוע מראש שהתפקיד הולך להתפנות.  הדוגמאות החריגות ביותר היו הפער של מעל 4 חודשים בין סיום כהונתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר למינויה הרשמי של קרנית פלוג, הפער של 6 חודשים בין דיויד גילה ומיכל הלפרין כממונים על הגבלים עסקיים, והפער של 5 חודשים בין סיום כהונתו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו לכניסתו לתפקיד של רוני אלשיך.  לאלשיך גם עדיין לא מונה מחליף, למרות שפרש לפני יותר מ-3 חודשים.  לרשות הארצית לתחבורה ציבורית לא היה מנהל מסוף 2017 עד תחילת 2019.

הפצת שנאה והסתה

באופן מדהים למדי, נתניהו – שהוא כזכור ראש הממשלה כבר כמעט 10 שנים ברציפות – משתתף באופן פעיל בהסתה נגד חלק מאזרחי המדינה שהוא מנהיג.  עיקר ההסתה מופנה כנגד האזרחים הערבים, השמאל, והתקשורת.  בנוסף נתניהו ומקורביו מתבטאים אפילו כנגד גופי ממשל.  במיוחד מפורסמות ההתבטאויות נגד הפרקליטות ש"רודפת אותו", נגד המשטרה ש"מדליפה מחקירות", וגם נגד בית המשפט העליון ש"מתערב בשלטון".  במקרה או לא, אלה הגופים האמונים על חקירות השחיתות המתנהלות נגדו.  אבל כרגיל קשה לכמת את ההשפעה של התנהלות כזו.

תיעוד נדיר להשפעה ישירה של הסתה של נתניהו עצמו ניתן למצוא בניטור לאורך זמן של השיח במדיה החברתית בנוגע למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך.  אלשיך ספג התייחסויות פוגעניות רבות עם בחירתו לתפקיד.  75% מהן באו מהשמאל, אבל הן דעכו עד כניסתו לתפקיד.  אבל כפי שרואים בגרף הבא, באוקטובר 2017 נרשמה פתאום עלייה דרמטית בהתבטאויות השנאה נגד אלשיך, מכ-1000 בחודש לכ-5000 בחודש.  העלייה הזו באה מיד אחרי פרסום פוסט של נתניהו בו הוא מאשים את אלשיך והמשטרה במסע צייד כנגדו ובהדלפות לא חוקיות.  81% מההתייחסויות הפוגעניות כלפי אלשיך אחרי ההאשמות של נתניהו באו מהימין.

mafkal

התבטאויות כאלה של נתניהו הן חלק משיח שנאה והסתה גובר באופן כללי, חלקו בעידוד חברי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה.  באופן מפתיע משהו, להתנהלות כזו יש השפעה מדידה על הקיטוב בעם.  המדד לקיטוב הזה הוא בלקיחת צד בוויכוח אם יותר חשוב שישראל תהייה יהודית או דמוקרטית, כפי שרואים בגרף הבא.  תוך שנים ספורות כמעט רבע מהנסקרים ויתרו על העמדה המכילה שחשוב להם שהמדינה תהייה גם יהודית וגם דמוקרטית באותה מידה.  במקום זאת הם החליטו שאחד המאפיינים יותר חשוב מהשני.

jewdem-years

סיכום

אז כשמנסים לסכם את מורשתו של נתניהו, מה בעצם הוא עשה כאן?

בהיבט המדיני והביטחוני נתניהו לא עשה הרבה.  הוא לא הדביר את הטרור, אם כי רמת הטרור בתקופת שלטונו נמוכה יחסית לרוב התקופות בעבר.  לא היו מלחמות גדולות מעבר למבצע צוק איתן.  מצד שני גם אין שום חזון לעתיד, אלא רק שאיפה להמשיך "לנהל את הסכסוך" על אש קטנה.  זה מסוג הדברים שקשה להעריך בזמן אמת.  יש סכנה שמתחת לפני השטח מצטברים לחצים שיפרצו בצורה אלימה בעתיד, כמו שקרה באינתיפדה השנייה.  המצב בעזה הוא ככל הנראה כזה.  בדומה, גם את תוצאות ההתנהלות מול אירן ניתן יהיה לשפוט רק בדיעבד.  בינתיים ניתן לומר שמעמדה הבינלאומי של ישראל לא משהו, והיא תלויה במידה רבה בגיבוי שהיא מקבלת מארה"ב.  נתניהו שם את כל הקלפים על טראמפ.  קשה לדמיין משהו פחות יציב.

כשמסתכלים על הכלכלה התמונה תלויה במידה רבה בהשקפת העולם.  מצד אחד היו לנתניהו הישגים לא מבוטלים בקידום האג'נדה הניאוליברלית, ובהמשך פירוק מדינת הרווחה.  התקציב הולך ופוחת יחסית לתוצר.  החוב הממשלתי מצטמק.  חברות ממשלתיות הופרטו.  באופן כללי, יש שיפור של כמה מדדים מקרו-כלכליים.  אבל זה לא בהכרח מצדיק את המדיניות שנתניהו מוביל: לפי כמה מדדים התקופה של ממשלת רבין, שסדר העדיפויות שלה היה שונה בתכלית, הייתה טובה יותר מבחינה כלכלית.

חלק מהשיפורים במדדים באו על חשבון האחריות של המדינה לאזרחים.  בנוסף יש מגוון תהליכים שמקפלים בחובם סכנה לעתיד.  היומרה לקידום התחרות במשק מסווה תמיכה בפועל בבעלי הון ובמונופולים, מה שמקטין את התחרות.  השקעות עתק במגזר העסקי לא הניבו שינוי משמעותי.  המשק אמנם צומח, אבל לאט יחסית לפוטנציאל הצמיחה שלו.  הפריון נשאר נמוך. קצב הבנייה נשאר נמוך ומחירי הדירות ממשיכים לעלות.  מצב מערכת הבריאות ממשיך להידרדר, עם יותר צפיפות ופחות מיטות יחסית לגודל האוכלוסייה. החברה החרדית גדלה אבל בו בזמן שיעור ההשכלה הכללית שלה צונח ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עדיין נמוךהמחלוקת בנושא אי-השוויון המגולם בפטור מגיוס קורעת את העם. מפלס ים המלח ממשיך לרדת ביותר ממטר כל שנה, בלי שום תכנית שתביא לייצוב או עלייה.

מעבר לכל זה, תקופת נתניהו ובעיקר הקדנציה האחרונה מתאפיינים בהידרדרות חברתית וממלכתית קשה.  יש פגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה, במסווה של צורך במשילות.  יש הסתה נגד התקשורת, בית המשפט העליון, ובעיקר הערבים והשמאל.  לצורך העניין, השמאל כולל אפילו אנשי ארץ ישראל השלמה כמו הנשיא רובי ריבלין.  גופים שבעבר היו בקונצנזוס, כמו הצבא, נשאבו למערבולת הפוליטית, למשל במקרה אלאור אזריה.

נתניהו עומד עכשיו לבחירות פעם נוספת.  יש להניח שימשיך לפי אותם קווים שלפיהם התנהל בעבר.  כמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הליכוד לא טרח לפרסם מצע.  כנראה אין לו כוונה להציע משהו חדש.  אם הכל נפלא, אפשר להסתפק בשימור הסטטוס קוו, לא?

העשירים

אחד המדדים הפשוטים והאינטואיטיביים ביותר לאי-שוויון הוא "כמה יש למאון* העליון".  זה מניח שיש לנו נתונים על התפלגות העושר, ואנחנו יכולים לראות כמה מהעושר הכולל במדינה נמצא בידי המאון העליון, כלומר אותו אחוז בודד מהאוכלוסייה שהם העשירים ביותר.

(*יש ויכוח אם האחוז העליון בהתפלגות צריך להיקרא "מאון" או "מאיון". אני דוגל ב"מאון", בדומה ל"עשירון", אך בשונה מ"אלפיון", מתוך הנחה שזה כי "אלפון" כבר היה תפוס.)

במוסד המחקר Ipsos אספו נתונים על זה בחתך בינלאומי.  אבל בנוסף לנתוני האמת הם גם סקרו תושבים בארצות השונות כדי למפות מה התפיסה של הציבור לגבי המדד הזה.  התוצאה המעניינת לפניכם.

top1pct-intl

אז קודם כל יש פער עצום ברמות אי-השוויון בארצות שונות.  בבלגיה וניו-זילנד המאון העליון מחזיק רק 18% מהעושר.  ברוסיה הוא מחזיק 70%.  ישראל, עם 39%, היא קצת מעל האמצע.

אבל יותר מעניין מה הציבור חושב.  מסתבר שבכל המדינות התושבים חושבים בממוצע שהמאון העשיר מחזיק ב-40-60% מהעושר הכולל, וזה לא היה קשור בכלל למצב האמיתי במדינה (וברובן זה הרבה יותר ממה שיש לעשירים באמת).  במקביל, התושבים חשבו שסביר שהמאון העליון יחזיק בכ-20-30% מהעושר – בערך חצי ממה שהם חשבו שיש לו, וגם זה לא היה קשור למצב.  ישראל נמצאת בקצה התחתון של הסקלה: הציבור חושב שהמאון העליון מחזיק 32% מהעושר, ושמה שסביר הוא רק 14%.  המציאות, כאמור, היא 39%.

איך מגיעים לזה שהמאון העליון מחזיק כל כך הרבה מהעושר?  בצורה פשטנית נהוג לומר ש"כסף הולך לכסף", כלומר למי שיש כבר הרבה יותר קל להשיג עוד.  בצורה מפורטת יותר, יש שילוב של שני דברים:

  1. כשההכנסה היא (הרבה) יותר ממה שצריך באופן שוטף, לא מוציאים את הכל, ואז העודף מצטבר עם השנים.  אצל העניים מוציאים את כל מה שיש ולא מצטבר שום עושר (ולפעמים אפילו מוציאים יותר ממה שיש, ונכנסים לחובות).
  2. אפשר לנצל את עודפי הכסף כדי לרכוש השפעה פוליטית ולנצל אותה כדי ליצור תנאים שנותנים עדיפות לעשירים על חשבון העניים – והכוונה היא אכן באופן מילולי לרכישת השפעה באמצעות כסף.  זה מה שנקרא יחסי הון-שלטון.  דוגמאות קונקרטיות שנפוצות בכל מדינות המערב הדמוקרטיות הן
    • תרומות למסעות הבחירות של פוליטיקאים ולמוסדות הקרובים לליבם. העברות כספים כאלה נותנות לבעלי הון גישה לנושאי תפקידים ממלכתיים, ולנושאי התפקידים יש הרגשת מחויבות כלפי בעלי ההון. כתוצאה נקבעת מדיניות הנוטה להטיב עם בעלי ההון. לא נדיר גם שבזמן מערכת בחירות בעלי הון תורמים למתמודדים משני עברי המתרס, כדי לוודא שיהיו להם קשרים עם מי שינצח.
    • שכירת לוביסטים שעובדים מול רשויות השלטון, ובפרט מול מחוקקים ורגולטורים, כדי לקדם את ענייניהם של בעלי ההון.  לעניים אין לוביסטים שייצגו את האינטרסים שלהם (אבל בישראל יש את לובי 99).
    • קניית אמצעי תקשורת (למשל עיתונים וערוצי טלוויזיה) ושימוש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל ועל פוליטיקאים, מה שמוביל להרחבת המונח המתחרז להון-שלטון-עיתון.

אחד הנושאים הבולטים שבהם יחסי הון-שלטון יכולים לעבוד לטובת בעלי ההון הוא מיסוי רנטות לעומת מיסוי עבודה. רנטה היא הכנסה שלא מעבודה. למשל בעל נדל"ן המשכיר את הנדל"ן שלו מקבל הכנסה קבועה מבלי שיעשה דבר. באופן דומה, גם מי שמשקיע כספים בשוק ההון יכול לקבל דיבידנד או רווחים מבלי להשקיע עבודה – הכסף "עובד" בשבילו.  כפי שהגרף הבא מראה, הכנסות מרנטות נפוצות בעיקר בעשירון העליון, ומהוות יותר מ-60% מההכנסות במאון העליון.  בעשירונים האחרים ההכנסות נובעות משכר או עסק.  הגרף הזה הוא עבור עצמאים, לכן הרוב מעסק.

azmaim-income

השאלה היא כמה מיסים לגבות מהרווחים האלה.  כיוון שעשירים מקבלים חלק ניכר מהכנסתם מרנטות, כדאי להם שהמיסים על רנטות יהיו נמוכים.  מתרצים את זה בכך שזה ימריץ את העשירים להשקיע בפיתוח חברות חדשות (מה שלא תמיד עומד במבחן המציאות — לפעמים הם מעדיפים להשקיע ביאכטות או בחו"ל).  ואכן המצב כיום ברוב מדינות המערב ובישראל הוא שהמיסים על רנטות נמוכים מהמיסים על עבודה, כמו מס הכנסה: מס רווחי הון הוא לכל היותר 25%, ומס על השכרת עד 5 דירות למגורים הוא 10%, בעוד מדרגת מס הכנסה הגבוהה ביותר היא 47%.  כיוון שעשירים מקבלים כאמור אחוז גבוה מההכנסה שלהם מרנטות, נוצר מצב של מיסוי רגרסיבי אפילו אם כל מס בפני עצמו הוא פרוגרסיבי: העשירים משלמים פחות מיסים באופן יחסי להכנסה שלהם.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון ממחקר של מוסד Ipsos, כפי שפורסם במאמר באתר ה-BBC.

הנתונים לגרף השני מדוח הכנסות המדינה לשנים 2015-2016, לוח ה-3.

לקריאה נוספת: נעמה סיקולר והדר קנה, החיים הטובים של המאיון העליון, כלכליסט 22.8.2011.

זהירות סכנה!

הסכנה הגדולה ביותר למשטר דמוקרטי היא לא מהפכה צבאית אלא אובדן אמון של הציבור, עד כדי העדפה של ויתור על הזכות להשמיע את קולו ולבחור את הממשלה. במדד הדמוקרטיה נשאלה מספר פעמים שאלה ישירה האם כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל צריך מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת (בשנתיים הראשונות השאלה הייתה על חוסר התחשבות בכנסת ובבחירות, ואחר כך על חוסר התחשבות בכנסת, בתקשורת, ובדעת הקהל). התוצאות בגרף הבא. כפי שניתן לראות בשנים האחרונות יש רק רוב דחוק שעומד על הצורך בדמוקרטיה ומתנגד ל"מנהיג חזק" כזה. אבל בערך רבע תומכים מאוד במנהיג עוקף כנסת, וטיפה פחות די תומכים. בתחילת העשור התמיכה במנהיג כזה הייתה יותר נמוכה, אבל עדיין משמעותית.

strong-leader

מצד שני, אם שואלים באופן ישיר שמא משטר דמוקרטי אינו מתאים לישראל בגלל בעיותיה המיוחדות, מסתבר שיש התנגדות די רבה לאמירה הזו. זה מצביע על אחת הבעיות בסקרי דעת קהל: לא מעט משיבים רוצים גם מנהיג חזק וגם דמוקרטיה, ולא מודעים לסתירה בין התשובות. ובכל זאת כ-22% מביעים הסכמה ולו חלקית עם חוסר ההתאמה של הדמוקרטיה.  אאוץ.

היבט אחר של סכנה לדמוקרטיה שנחקר בסקרים שונים נוגע לקבלת מרות, ובפרט מרות צבאית. כשיש פילוג קשה בעם, יתכן שחיילים יקלעו למצב שבו הם נדרשים לקחת חלק בפעולות שהם מתנגדים להן. מימין מקרה הבוחן הוא הצורך לפנות ישובים יהודיים בשטחים. משמאל מקרה הבוחן הוא הצורך לשרת בשטחים. השאלה היא האם במקרים כאלה מותר לחיילים לסרב לקחת חלק בפעילות האמורה?

שאלות כאלה נשאלו בסקרי ביטחון לאומי ודעת קהל ובסקרי מדד הדמוקרטיה, ובחלק מהמקרים שתי השאלות נכללו באותו סקר. התשובות נגישות מאתר דאטה ישראל של מכון גוטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ומוצגות להלן. כמעט תמיד יש רוב לשוללים זכות סירוב לחיילים, אבל בשני הסקרים האחרונים (מ-2013) לא היה רוב לשוללים זכות סירוב מימין. ניסוח השאלות שונה בסקרים מסדרות שונות, וכתוצאה השוואה של התוצאות היא לא תמיד תקפה. אבל ברור שבשנים האחרונות יש אחוז גבוה באוכלוסייה שמצדיק סירוב פקודה על ידי חיילים מסיבות אידאולוגיות, קצת יותר מימין מאשר משמאל.

seruv

בנוסף לשאלות האלה, סקרים מ-2012 ו-2016 הכילו שאלה למי חיילים דתיים צריכים לציית אם יש סתירה בין פקודות הצבא לפסיקת רבנים. במקרים האלה רק 12-15% ענו שצריך לציית לרבנים, ואילו 71-72% ענו שצריך לציית לפקודות הצבא. השאר לא ידעו לענות או חשבו שכל אחד צריך לפעול לפי צו מצפונו.

מקורות

הגרף הראשון ממדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, דוחות של שנים שונות.

הגרף השני מנתונים של סקרי ביטחון לאומי ודעת קהל וממדד הדמוקרטיה.

כל התוצאות האלה נגישות באתר דאטה ישראל, מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה.

תורת דחיית שירותו – אומנותו

דבר אחד שצריך להודות בו הוא שהחרדים העלו את תימרוּן המערכת הפוליטית — ובפרט בנוגע לפטור מגיוס — לדרגת אומנות.  כתבתי על זה בפעם הראשונה כבר בתחילת הבלוג בשנת 2012.  כתבתי על זה שוב לפני 5 חודשים, בהקשר של פסק הדין של בג"ץ שביטל את התיקונים האחרונים לחוק שירות הביטחון (מה שהספין הממשלתי קרא "חוק השיוויון בנטל").  אבל לפני שהתיקונים האלה בוטלו הם היו בתוקף כמה שנים, והתוו את הכיוון של השתמטות-בעידן-שאחרי-חוק-טל.

בעיה שנתקלתי בה בפוסט הקודם הייתה שלא מצאתי נתונים על דחויי השירות החדשים אחרי הביטול של חוק טל.  אז הגשתי לצה"ל בקשת חופש מידע בנושא.  זה לקח 5 חודשים ו-3 תזכורות, אבל לפני שבוע קיבלתי תשובה.  (בדיעבד מסתבר שגם שחר אילן השיג מידע דומה וכתב עליו בכלכליסט.)  לא הכל ולא תמיד בדיוק מה שביקשתי.  בין היתר, משעשע (או ליתר דיוק, עצוב) לקרוא ש"אין בידי רשויות הצבא נתונים אודות שילובם בשירות של בוגרי ישיבות […] מלפני שנת 2012 בשל החלפה של מערכות תיעוד אלקטרוניות בשנה זו", כלומר החליפו מחשב ומסד הנתונים הקודם אבוד.  אבל החלק החשוב שם.

אז הנה הגרף המעודכן שמכיל את הנתונים החדשים.  הם נמצאים בפינה הימנית התחתונה:

torato-tot

הנתונים החדשים מראים שני דברים:

  • בעקבות ביטול חוק טל המערכת לא ידעה מה לעשות.  אז היא לא החילה עליהם את חוק הגיוס (מעבר לאלה שרצו להתגייס בלאו הכי), אבל גם לא נתנה להם אישור דחיית שירות.  כך ב-2013 מספר דחויי השירות החדשים היה 0.  כשהעבירו את התיקון שהסדיר את השרץ ב-2014, נתנו אישור לכל אלה שהתעכבו.  לכן מספר האישורים בשנה הזו כפול.  זה מסביר את הזיגזג בגרף.
  • מבחינת המספר הכולל של חרדים במעמד של דחויי דירות, יש שני תהליכים הפוכים שקורים במקביל.  מצד אחד ממשיך תהליך "ריקון המאגר" שבו נותנים פטור סופי מגיוס (בניגוד לדחיית שירות שצריך להאריך כל פעם) כבר בגיל 24 או 26, מה שמוציא מהספירה את כל אותם חרדים שהגיעו לפרקם וקיבלו דחיית שירות בימים העליזים של חוק טל.  אלה נתונים שכבר היו לי קודם.  ב-2017 עוד היו קרוב ל-22 אלף כאלה, אבל סביר שגם הם יקבלו פטור בקרוב.  אבל במקביל לזה הנתונים החדשים מראים שנוצר מלאי חדש של דחויי שירות בזכות התיקונים החדשים (מה שנקרא פרק ג'1 בחוק הגיוס).  תוך בסך הכל 4 שנים הם הגיעו כבר לכמעט 34 אלף, שזה יותר מחצי מהשיא של כל הזמנים לפי החוקים הקודמים (62.5 אלף בשנת 2010).  אם מסכמים את הישנים עם החדשים, היו ב-2017 כ-55.7 אלף דחויי שירות.  ואולי זה בעצם יותר — הנתונים ששחר אילן קיבל גבוהים יותר מאלה שאני קיבלתי, ואצלו החדשים כבר מגיעים ליותר מ-37 אלף.
  • שימו לב לכך שבאופן מצטבר לא פחות מ-47 אלף חרדים קיבלו דחיית שירות ב-4 השנים האלה, אבל בסופו של דבר יש רק 33.9 אלף דחויי שירות חדשים.  זה כי 21.2 אלף כבר הספיקו לקבל פטור סופי אחרי שקודם קיבלו דחיית שירות לפי פרק ג'1.  כן, אני יודע שהמספרים לא מסתכמים (33.9 + 21.2 = 55.1, לא 47).  לצה"ל הפתרונים.
  • ואגב, בנוסף יש 500+ כל שנה שהם אפקטיבית עריקים: באו לצו ראשון, לא קיבלו דחיית שירות, אבל לא התגייסו.  להבנתי הם לא נספרים בגרף כי כאמור לא קיבלו דחיית שירות.

שאלה מעניינת היא מה יקרה עכשיו כשהתיקונים של 2014 בוטלו.  חוק הגיוס החדש שאמור היה להחליף אותם לכל המאוחר בספטמבר עוד לא אושר בכנסת.  ואם הוא יאושר אין ספק שגם הוא יפול בבג"ץ, כי הוא עוד פחות שיוויוני מהגרסאות הקודמות שנפסלו בגלל פגיעה בעקרון השיוויון.  מה שמסתמן כעת הוא שזה יהיה חלק מהבלגן של הקדמת הבחירות, וכל העסק ידחה שוב בעוד שנה ויעבור לטיפול הממשלה הבאה.

מקורות

הנתונים החדשים כאמור מהתשובה לבקשת חופש מידע שהגשתי.

שאר הנתונים כמו שהיו בפוסטים הקודמים (כאן וכאן).

נתונים חדשים אלטרנטיביים (גבוהים מאלה שאני קיבלתי בכמה אלפים) בכתבה של שחר אילן.

תיאור לא רע של כל ההיסטוריה של גיוס חרדים בדף גיוס בני ישיבות בוויקיפדיה.

דת ופוליטיקה

בהמשך לפוסט על הייצוג של ערבים בכנסת, מעניין גם להסתכל על חרדים ודתיים בכלל.  הדעה הרווחת היא שלחרדים יש ייצוג יתר.  אבל מה המספרים אומרים?

הגרף הבא הוא הרחבה של גרף שצוייר כבר על ידי חובב דרור לפני שנתיים.  ההבדל הוא שהוספתי גם את המפלגות הדתיות, במקום להתמקד רק בחרדיות.

haredi-mk

הנחה שנראית סבירה היא שמספר המנדטים הכולל של מפלגות חרדיות מתבדלות, כמו אגודת ישראל, דגל התורה, יהדות התורה, וכו', יהיה די קבוע עם מגמת עלייה שמשקפת את גידול האוכלוסייה הזו. באופן מפתיע זה לא ממש כך. המספרים לא גדלים, ויש בהם תנודות. הדינמיקה הזו מראה שההתייחסות למצביעים החרדים כאל מקשה אחת שמצביעה באופן אוטומטי למפלגה מזוהה היא פשטנית ולא משקפת.  [חריג בולט במיוחד הוא התוצאה של 7 מנדטים ב-1988, בנוסף ל-6 של ש"ס.  מה קרה שם?]

המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בתחום הפוליטיקה הדתית הייתה הקמת מפלגת ש"ס לקראת בחירות 1984. בניגוד למפלגות חרדיות אחרות, המפלגה הזו הצליחה לקבל קולות גם מחוץ למגזר החרדי (ראו את דגם ההצבעה לש"ס בפוסט על בחירות 2015). אבל כפי שניתן לראות בגרף, הקולות של ש"ס באו לפחות חלקית על חשבון מפלגות דתיות אחרות.

מעניין גם שבבחירות האחרונות יש שונות גדולה במספר המנדטים הכולל של מפלגות דתיות וחרדיות.  זה יכול להיות קשור למאבקי כוחות וטשטוש גבולות בתוך הימין (הצבעה לליכוד כדי "להציל את שלטון הימין", הצבה של איילת שקד החילונית בצמרת מפלגת הבית היהודי) או להתלכדות אל מול קמפיינים אנטי-דתיים כמו למשל זה של יאיר לפיד ב-2013.

מקורות

ספירת המנדטים של מפלגות שונות מדף הבחירות לכנסת בוויקיפדיה.

הערבים נוהרים

הציטוט המפורסם ביותר מהבחירות האחרונות הוא מהסרטון של נתניהו בבוקר יום הבחירות, בו הוא אומר "הבוחרים הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".  זה כמובן היה שקר.  אבל בכל זאת מעניין לדעת עד כמה הערבים מנצלים את כוחם האלקטורלי.  וברקע יש גם את נושא סיפוח השטחים שמקודם על ידי בנט ואחרים בימין.

אז הנה המספרים, עבור כל הכנסות מאז קום המדינה.  העמודות מראות את מספר חברי הכנסת הערבים בכל כנסת, עם הבחנה בין חברי כנסת שכיהנו במפלגות ערביות לבין אלה שהיו מטעם מפלגות יהודיות.  מפלגות מעורבות כמו רק"ח סיווגתי לפי הרכב חברי הכנסת שנכנסו: אם היה רוב לערבים סיווגתי את המפלגה כערבית, ואם היה מספר שווה או רוב ליהודים אז לא.  רוב חברי הכנסת הערבים במפלגות יהודיות הם דרוזים.

arab-mk

הגרף מראה גם את מספר חברי הכנסת הצפוי לפי שיעור הערבים באוכלוסייה.  זה מחייב עדינות מסויימת, כי הרכב הגילים של ערבים שונה מזה של יהודים.  לערבים יש הרבה יותר ילדים, ולכן חלקם בין המבוגרים מגיל 18 ומעלה קטן יותר מחלקם הכולל באוכלוסיית המדינה.  אבל נתונים מפורטים על התפלגות הגילים יש רק מתחילת שנות ה-80.  לפני זה הנתונים שיש פחות מפורטים, אז נאלצתי לחשב את שיעור הערבים באוכלוסייה בגיל 20 ומעלה במקום 18 ומעלה.

אז בגדול הנתונים מראים שהערבים לא נוהרים ולא ממצים את הכוח האלקטורלי שלהם.  הפער הגדול ביותר היה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת.  מאז סוף שנות ה-90 מספר חברי הכנסת הערבים נמצא במגמת עלייה, אבל בבחירות האחרונות הוא עדיין היה נמוך בכ-5 מנדטים לעומת הצפוי לפי הדמוגרפיה: 17 במקום 22.  וגם זה כלל את איוב קרא מהליכוד ואת חמד עמאר מישראל ביתנו.

מפתה להסביר את הפער בכך שאחוז ההצבעה הוא פחות מ-100% (וזה נכון אצל כולם, אפילו אצל החרדים).  אבל אם אחוז ההצבעה של כל המגזרים היה אותו הדבר, זה היה מתקזז.  בבחירות האחרונות ב-2015 אחוז ההצבעה הכללי היה 72.5%, ואחוז ההצבעה בערים הערביות היה בטווח 55-75%.  קצת יותר נמוך מבערים יהודיות, אבל לא הרבה פחות.  זה כנראה מסביר חלק מהפער.  בנוסף, אחוזים בודדים מהערבים הצביעו למפלגות יהודיות, בעיקר למרצ.

עדכון: יש גם את ערביי מזרח ירושלים, שנספרים בנתוני האוכלוסייה, אבל הם בעצם תושבים ולא אזרחים.  כתוצאה הם לא יכולים להצביע לכנסת, ולכן המספרים הצפויים לעיל הם מנופחים.  אבל כדי לחשב את המספרים האמיתיים צריך נתונים על מספר הערבים במזרח ירושלים שאינם אזרחים וחתך הגילים שלהם.  אם אמצא נתונים כאלה אשלים.  לחילופין, אפשר לטעון שהצפי שמצוייר בגרף מתאים למצב שבו הם יקבלו אזרחות.  (ותודה ל-benjilachkar שעלה על הנקודה החשובה הזו.)

מקורות

מספר חברי הכנסת במפלגות השונות נלקח מדף ויקיפדיה על הבחירות בישראל.  כדי לברר כמה מחברי הכנסת הם ערבים צריך לעבור על רשימת השמות של חברי הכנסת מכל מפלגה.  הגרף מראה את המספר בתחילת הקדנציה של כל כנסת.  לפעמים היו שינויים קלים בהמשך, כתוצאה מפרישה של חברי כנסת וכניסה של אחרים במקומם.

המספר הצפוי של חברי כנסת מחושב לפי אחוז הערבים באוכלוסייה, ולפי אחוז הערבים באוכלוסייה מגיל 18 (או 20) ומעלה.  הנתונים מלוחות האוכלוסייה לפי קבוצת אוכלוסייה, דת, מין וגיל.  בשנתונים האחרונים זה לוח 2.3, בשנתונים קודמים אלה לוחות אחרים ולפעמים אין את כל המידע וצריך לחשב חלק ממנו (למשל מספר הערבים הוא האוכלוסייה הכוללת פחות היהודים). לפני 1980 המידע על גילים הוא עבור קבוצות גיל של 5 שנים, אז אי אפשר לדייק לגבי גיל 18.  לגבי שתי מערכות הבחירות הראשונות אין בכלל פירוט גילים עבור האוכלוסייה הערבית.

%d בלוגרים אהבו את זה: