ארכיון קטגוריה: מדיני

ובנתיים בשטחים

מדי פעם שומעים טרוניות מצד מתנחלים על כך שהיושבים בתחומי הקו הירוק אינם מודעים להיקף הטרור בשטחים ועם מה הם צריכים להתמודד. ויש בזה משהו. אבל הנתונים מפוזרים בין דוחות שבועיים ואתרי חדשות, וזו עבודה סיזיפית לנסות ולגבש תמונה מסודרת. לכן שמחתי לקבל הפנייה לעבודה כזו של נחמיה גרשוני-איילהו, שעשה את מלאכת האיסוף הזו עבור 3 חודשים בסוף 2015. אמנם זה רק 3 חודשים, והתקופה היא תחילת "אינתיפדת הסכינים" אז סיכוי טוב שזה לא לגמרי מייצג תקופות אחרות, אבל בכל זאת זה משהו.

הנתונים שהוא אסף הם רשימה של 3778 אירועים לאורך כל 2015.  ב-9 החודשים הראשונים המקור היחיד הוא הודעות של משטרת ישראל.  יש מעט כאלה.  אז הרוב הם משלושת החודשים האחרונים, שמנצלים בנוסף להודעות משטרתיות גם פרסומים בעיתונות, כולל בחשבונות טוויטר של כתבים שונים וכו', ובעיקר קציר מסיבי של מבזקים מאתר "הקול היהודי", שהוא אתר חדשות שמנוהל על ידי עמותה מהתנחלות יצהר.  אני התמקדתי ב-3660 האירועים של התקופה הזו.  הגרף הבא מראה אותם בחתך שבועי, תוך סיווג לפי סוג האירוע, היכן הוא קרה, ומי דיווח עליו.  (המספרים לא זהים כי לא תמיד יש את כל פרטי המידע.)

events-all

אז מה רואים כאן?

  • רוב האירועים הם זריקות אבנים, התפרעויות, וזריקת בקבוקי תבערה. יש מעל 100 כאלה בשבוע, כל שבוע.
  • אבל אכן אנחנו לא שומעים עליהם, כי רובם המכריע לא מדווח בעיתונות הרגילה.  אפשר לטעון שזה מוצדק ולא צריך לדווח על כל זריקת אבנים, אבל גם אין דיון בסיכומים לאורך זמן, ובסופו של דבר ההתעלמות הזו משפיעה על תמונת העולם שנראה יותר שקט ממה שהוא באמת.
  • אחת הסיבות לכך שלא שומעים על הרוב המכריע של האירועים היא שהם קורים בשטחים, כולל מזרח ירושלים.  ירושלים היא דה-פקטו עיר מחולקת ודינו של מה שקורה בצד המזרחי (פרט אולי למקרים בודדים בעיר העתיקה עצמה) כדין השטחים.  ומה שקורה בשטחים ולא בישראל עצמה מודחק.
  • התמונה שעולה היא של התנגדות מתמשכת ועיקשת (וגם אלימה) של הפלסטינים לישראל ולכיבוש.  אירוני שמי שמפרגן להם את זה הם המתנחלים.

מקורות

הנתונים נגישים ברשת.  הם נאספו ונערכו על ידי נחמיה גרשוני-איילהו ובעזרת JudgeDan48@ שעזר במיפוי, גדעון אריאל, וגאי זומר (שהפנה אותי לנתונים האלה).  הנתונים המקוריים כאמור ברובם מהקול היהודי.  ניכר שנעשה מאמץ לטייב את הנתונים, כלומר להביא אותם לפורמט אחיד ומפורט.  במקרים שבהם אין סיווג של מקום האירוע השלמתי לפי התיאור המילולי.  יש אפשרות של דיווח כפול, למשל אם היו שני מבזקים דומים בהפרש זמן לא גדול (דוגמה: ידוי אבנים בקרית ארבע ב-17.9.15 בשעות 17:25 ו-18:57), אבל זה די נדיר, או כשיש דיווח נפרד על תקרית ועל מעצר בעקבותיה, אבל גם דיווחים על מעצרים די נדירים.  וכמובן יתכן גם שיש הרבה תקריות שאינן מדווחות כאן.

מודעות פרסומת

פליטים

בעית הפליטים הפלסטינים היא אחת מאבני הנגף הקשות ביותר העומדות בפני כל ניסיון לישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.  אז שווה לברר קצת נתונים על מה מדובר.  בגדול, ההערכות הן שב-1948 כ-711,000 פלסטינים הפכו לפליטים, וב-1967 עוד כ-240,000, וכיום יש 5-7 מיליון. אבל כדי להבין את המספר הזה צריך לישב שתי בעיות: ראשית, איך מגדירים מיהו פליט, ובפרט אחרי כמעט 70 שנה? ושנית, איך משיגים נתונים?

פתרון חלקי לשתי הבעיות ניתן על ידי אונרא (UNRWA), הארגון של האו"ם שנותן שירותים לפליטים פלסטינים.  [זה לא אומר שלדעתי זה פתרון טוב, אבל ככל הנראה זה מה שהעולם משתמש בו.]  לפי ההגדרה שלהם, פליט פלסטיני הוא מי שגר בפלשתינה בין יוני 1946 למאי 1948, ואיבד את מקום מגוריו ואמצעי מחיתו כתוצאה מהמלחמה ב-1948, וכן צאצאים לפליטים מצד האב.  (במקור ההגדרה התיחסה לפליטים בפלשתינה, וכללה הן ערבים והן יהודים, ואונרא אפילו טיפלה בכמה אלפי יהודים בשנותיה הראשונות, אבל מאז 1952 הם מטפלים רק בערבים פלסטינים.)  בנוסף, כדי לקבל שירות מאונרא צריך להרשם, וכך יש רישום די מסודר לפחות של אותם הפליטים שמקבלים שירות במסגרת הזו, והם ללא ספק הרוב.  אז המספרים של אונרא מספקים בסיס.

אונרא התחילה לתפקד ב-1950, אבל באתר של אונרא מצאתי נתונים רק מאז שנת 2000.  מי שמשלים את הפער הוא ארגון פלסטיני בשם בָּדיל שמקום מושבו בבית לחם, וממצב את עצמו כמקור נתונים בנושא פליטים וזכויותיהם.  מטבע הדברים הם פחות אוביקטיביים ממה שהם מתיימרים להיות, ובכל זאת זהו המקור היחיד שמצאתי שמנסה לשרטט תמונה שלמה לאורך זמן.  התמונה הזו, המוצגת בגרף הבא, כוללת שלושה רכיבים:

  • הפליטים הרשומים באונרא
  • הערכה של פליטים נוספים שאינם רשומים וכנראה אינם מקבלים שרותים מאונרא
  • הערכה של פליטים בעקבות מלחמת ששת הימים (שאינם רשומים באונרא, כי ההגדרה של אונרא מתיחסת רק ל-1948, אבל למרות זאת יכולים לקבל שרותים מאונרא)

 

pal-ref

כמה הערות:

  • הנתונים של בדיל מראים ירידה לא מוסברת בין 2010 ל-2011.  השוואה עם נתוני אונרא המקוריים מראים שזה מתי שהם התחילו לדווח בנפרד על פליטים רשומים ואנשים שאינם פליטים ובכל זאת רשומים.  האנשים הנוספים האלה יכולים בחלקם להחשב לפליטים למרות שהם לא עומדים בהגדרה הרשמית (למשל צאצאים מצד האם במקום מצד האב), וחלקם אכן אינם פליטים אלא סתם נדכאים שהחליטו לאפשר להם לקבל שירות מסיבות הומניטריות (למשל עניים מירושלים ועזה).  מספרם גדל אבל עדיין פחות מ-10%.
  • הנתונים מראים גם עלייה תלולה באופן חריג בין השנים 1990-1995.  לא מצאתי הסבר למה שקרה שם.
  • הנתונים על פליטים לא רשומים הם הערכה גסה שמתבססת על משפט סתום בדוח של אונרא שאומר שלהערכתם כשלושה רבעים מהפליטים רשומים.  מזה משתמע שיש עוד רבע שאינו רשום, אבל בסקר מ-2007 הסתבר שבשטחים רק 1.43% אינם רשומים.  אז בדיל יצרו שילוב של 1.43% נוספים בשטחים ורבע נוסף בארצות השכנות (ירדן, לבנון, וסוריה).
  • הנתונים על פליטי 1967 הם הערכה גסה שמתחילה מנתון של 240,000 ומגדילה את המספר מאז לפי הערכות של קצב הגידול הטבעי.  ההערכה התחילה עם גידול של  3.5% בשנה ובשנים האחרונות עומדת על 2.88% בשנה.
  • אונרא פועלת בחמישה אזורים: הגדה המערבית, עזה, ירדן, לבנון, וסוריה.  יש גם פליטים במדינות ערב האחרות ובשאר העולם, והם לא בטיפול אונרא אלא "שייכים" לנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR).  לפי נתוני הנציבות לפליטים מספרם נמוך — כ-100,000 כיום.

הסיבה לגידול העצום במספר הפליטים היא כמובן הגידול הטבעי שלהם, בצרוף העובדה שאין צורה להפסיק להיות פליט.  האו"ם מכיר בצאצאים של פליטים כפליטים בעצמם עד שמעמדם מוסדר.  בעיקרון יש שלוש אפשרויות להסדרה:

  • חזרה לארץ המוצא כשהתנאים מאפשרים זאת, מה שנחשב לאפשרות המועדפת
  • השתקעות בארץ המארחת (הארץ שבה הפליט נרשם וקיבל מעמד פליט)
  • השתקעות בארץ אחרת

נציבות הפליטים של האו"ם אמורה לפעול כדי להגיע להסדרה כזו, אבל באופן מעשי זה לא ממש קורה.  למשל לפי נתוני האו"ם בשנת 2016 היו 22 מיליון פליטים בעולם (כולל 5.3 מיליון פלסטינים), ורק כ-550,000 חזרו לארצם ופחות מ-200,000 זכו לישוב מחדש, שזה פחות מ-3.5%.  אונרא אפילו לא אמורה לפעול לשם ישוב הפליטים מחדש — היא רק מספקת להם שירותים, בעיקר חינוך ובריאות.  ובתקנון של אונרא הצורה היחידה למחוק רישום של פליט היא אם הוא מת או אם הוכח שהרישום כפול או כוזב.  כך גם אם מצאת עבודה ומגורים וקבלת אזרחות — כמו למשל רוב הפליטים הפלסטינים בירדן, שהם כיום 39% מאלה שמטופלים על ידי אונרא — אתה עדיין פליט.  (ואגב, גם במדינות אחרות שבהן לא נותנים אזרחות כמו בירדן רק שליש עדיין גרים במחנות פליטים.)  מצד שני, יתכן כי המיעוט היחסי של פליטים מוכרים המטופלים על ידי נציבות הפליטים נובעת מכך שאלה שהשתקעו בארצות אחרות אכן אינם נספרים יותר.

מקורות

הנתונים של אונרא מהאתר שלהם. חיפוש של "UNRWA in figures" הוביל ליבול של 26 דוחות בהפרשים של 6 או 12 חודשים, מהשנים 2000-2017.

הנתונים של בדיל מהדוח הדו-שנתי לשנים 2013-2015, שהוא הדוח השמיני שהם מוציאים.  הנתונים המוצגים הם מטבלה 2.1, וההסברים מהנספח בסוף פרק 2.  עד שנת 2005 זה ברזולוציה של 5 שנים, ומאז כל שנה.

יחס הערבים למדינה

אחד הפוסטים הקודמים עסק ביחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינה.  הפוסט הנוכחי מנצל את אותו מסד הנתונים – סקר מדד הדמוקרטיה – כדי להשלים את התמונה, ולצייר את היחס של המיעוט הערבי למדינה שהם חיים בה.  בגרפים הבאים (פרט לאחרון) ירוק מציין באופן קונסיסטנטי יחס חיובי למדינה, ואדום יחס שלילי למדינה.

אחת השאלות החוזרות בתחילת כל סקר היא "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?".  השאלה נשאלת אמנם מאז 2003, אבל רק מאז 2011 פורסמו הנתונים עבור יהודים וערבים בנפרד.  מעבר לכך ב-2014 שינו את סולם התשובות האפשריות, וביטלו את התשובה האמצעית שהייתה "במידה מסוימת".  בכל מקרה, הנתונים שיש הם כדלהלן:

arab-il-prob

אז נראה שבשנתיים האחרונות יש ירידה ברמת ההזדהות עם המדינה "במידה רבה מאוד", ואולי גם באופן כללי, אבל זה פחות ברור כי קיום התשובה האמצעית מיסך את היחס בין "במידה די רבה" ל"במידה די מעטה" עד 2013.

שאלה קשורה היא "עד כמה אתה גאה בהיותך ישראלי?".  התשובות של הערבים חיוביות באופן מפתיע, והגאווה שלהם אולי אפילו עלתה בשנים האחרונות:

arab-il-pride

עם זאת, הערבים סובלים מתחושת קיפוח חריפה, שהתעצמה בשנתיים האחרונות.  (אצל היהודים בערך חצי מסכימים עם הקביעה שהערבים מקופחים, ורק 20% במידה רבה.)

arab-unpriv-arab

ומה המיעוט הערבי חושב על מהות המדינה וההשתתפות שלו בה?  שתי שאלות חושפות רגשות עמוקים ושליליים.  שאלה אחת הייתה על מידת ההסכמה עם האמירה "לישראל יש זכות להיות מוגדרת מדינת העם היהודי".  בקיצור, הם לא מסכימים.  השאלה השנייה הייתה אופרטיבית יותר: באיזו מידה מסכימים עם האמירה "יש לחייב את כל הצעירים הערבים אזרחי ישראל בגיל 18 בשירות כלשהו, אזרחי או צבאי, לפי בחירתם".  שוב, בגדול הם לא מסכימים, אם כי יש כבר מיעוט משמעותי יותר שחושב שזה נחוץ.  למותר לציין שליהודים יש דעה אחרת: כמעט 3/4 חושבים שגם ערבים צריכים לשרת, מתוכם 51% במידה רבה.

jewish-state

 

ולסיום, איך הערבים רואים את עצמם.  השאלה הייתה "מהי הזהות הכי חשובה שלך?".  השאלה הזו נשאלה רק פעם אחת בעבר, והתשובות שניתנו בשני המקרים הן כלהלן:

arab-id

השינוי מ-2008 ל-2016 הוא דרמטי.  יש עלייה של 50% באלה שמזדהים כישראלים, אבל הרבה יותר משמעותית היא הירידה פי 2 באלה שמזדהים עם הלאום (פלסטיני או ערבי), והעלייה כמעט פי 4 באלה שמזדהים עם הדת (מוסלמי, דרוזי, או נוצרי, אבל כיוון שהרוב המכריע הם מוסלמים הרשתי לעצמי לכתוב "מוסלמי" בגרף).  אני מניח שהירידה בהזדהות הלאומית נובעת ממה שעבר על העולם הערבי שסביבנו ב-8 השנים האלה, ובפרט ההפיכה של האביב הערבי לשורה של מלחמות אזרחים ומדינות כושלות, והבעיות בין הרשות הפלסטינית והחמאס.  ואז הדת (וקצת גם הישראליות) ממלאת את הוואקום שנוצר.  אבל זה רק ניחוש.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 ושנים קודמות.

מהתנחלויות למאחזים

לא מזמן נתקלתי בקובץ נתונים של שלום עכשיו על ההתנחלויות, ועברו כ-40 שנה מהפריצה הגדולה של גוש אמונים, אז נראה שזה זמן טוב לבדוק את העובדות: האם הימין צודק בתלונותיו על הקפאות ועיכובים, או השמאל בטענותיו על תנופת בניה?  כרגיל מסתבר שיש פנים לכאן ולכאן.

יש שלוש צורות לכמת את ההתנחלויות: כמה התנחלויות יש, כמה בתים יש בהן, וכמה אנשים גרים בבתים האלה.  נתחיל בהתנחלויות עצמן.  הראשונה היתה כפר עציון, שחזרו לישב אותו כבר ב-1967. הגרף הבא מראה כמה התנחלויות נוסדו כל שנה, ואיפה.

 

new-yr

ממשלות אשכול/גולדה/רבין (הראשונה) פעלו ברוח תכנית אלון, ובנו התנחלויות בגוש עציון ובבקעה עם חריגים בודדים (למשל קרית ארבע ליד חברון).  אבל באמצע שנות ה-70 גוש אמונים החל להפעיל לחץ למען ישוב השומרון, וזכה להישגים ראשונים בתמיכת שר הבטחון דאז שמעון פרס.  זה הפך למבול אחרי המהפך, וממשלת בגין אחראית במידה רבה למפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת לנו עד היום (פרט שחסר בפוסט על מורשת בגין כי אז עוד לא אספתי את הנתונים האלה).  בפרט, הדגש עבר לבנית התנחלויות בעומק השטח בין ישובים ערביים.  אבל באמצע שנות ה-80 התנופה נבלמה, ובסוף שנות ה-90 בנית התנחלויות הוחלפה בבנית מאחזים, בעיקר בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה וממשלת שרון הראשונה.  בתחילת שנות ה-2000 גם זה רוסן, או ליתר דיוק במקום לבנות מאחזים חדשים הורסים ובונים מחדש את אותם המאחזים פעם אחר פעם.  אבל המידע על מאחזים הוא בערבון מוגבל.

אז לא בונים יותר התנחלויות.  אבל מה עושים במסגרת ההתנחלויות הקיימות?  את זה רואים בגרף הבא, שמתאר את מספר הדירות בהתנחלויות שבניתן התחילה כל שנה.  אלה נתוני למ"ס, בלי פרוט לאזורים, ויש להניח שאינם כוללים קרוונים ושאר מבנים שכאלה.  שימו לב שזה אמיתי — התחלות בניה ולא הצהרות ואישורים.

apps-yosh

אז נכון שיש פלקטואציות שונות, אבל בגדול (ובפרט בכ-12 השנים האחרונות) קצב הבניה די יציב ועומד על כ-2000 דירות בשנה, וזה היה בערך גם הממוצע בתקופת בגין.  השיא של כל הזמנים שייך לממשלת הימין הצרה של שמיר אחרי התרגיל המסריח והגיע כמעט ל-8000 דירות בשנה.

ונסיים במתנחלים עצמם.  הגרף הבא מראה את מספר התושבים בשטחים, בלי מזרח ירושלים (השכונות רמות, גילה, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב, נווה יעקב, תלפיות מזרח, והר חומה), מסודרים בערך לפי רמת הקונצנזוס אודות מקום מגוריהם.

pop-yr

בסך הכל זה מגיע כבר קרוב ל-400,000 נפש (מספרי 2014), אבל מתוכם רק קצת יותר משליש בהתנחלויות "ממש" ובערים (אריאל, קרני שומרון, קרית ארבע, וכוכב יעקב) ממזרח לגדר ההפרדה.  7% נמצאים באזורים המקוריים של הבקעה וגוש עציון, וכמעט שליש הם חרדים בערים מודיעין עילית וביתר עילית שנמצאות על הקו הירוק.  עוד שישית נמצאת בפרוורים של ירושלים (מעלה אדומים, אזור גבעון, וגם הר אדר והר גילה).  אשר לקצב הגידול, פרט להאטות קצרות בשלהי ממשלות רבין ואולמרט מה שבולט הוא הגידול המתמיד והאחיד ב-25 השנים האחרונות שבולט במיוחד בערים החרדיות אבל קיים גם בכל שאר האזורים.

מקורות

רוב הנתונים מקובץ אקסל מפורט של שלום עכשיו.   גרסה עם נתונים עד 2011 נמצאת באתר הארגון, אבל בבקשה במייל קיבלתי גרסה מעודכנת יותר שמגיעה עד 2014 וצפויה להתפרסם בקרוב.  המידע על המאחזים לא שלם, והשלמתי אותו חלקית מתוך רשימת מאחזים מוויקיפדיה.  מקור פוטנציאלי נוסף הוא דו"ח המאחזים של טליה ששון, אבל בדו"ח עצמו אין נתונים מסודרים ואת החוברת המלווה שאמורה להכיל אותם לא מצאתי באינטרנט.

נתוני הדירות מפרסום 1506 של הלמ"ס משנת 2011 בתוספת השלמות מהשנתונים הסטטיסטיים האחרונים.

מדד השלום

כרגיל אני מתרחק מסקרי דעת קהל ומעדיף להתמקד בנתונים "אמיתיים", שבעולם אידיאלי היו צריכים להיות בבסיס של עיצוב דעת הקהל.  אבל כשנתקלתי בנתונים של "מדד השלום" לא עמדתי בפיתוי.

מדד השלום הוא סקר חודשי שמבוצע מאז 1994 על ידי פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן במסגרת תכנית אוונס באוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה.  בכל חודש הם שואלים מגוון שאלות הנוגעות לדמוקרטיה ולסכסוך היהודי ערבי, אבל תמיד  זה כולל שאלה על תמיכה בתהליך השלום ושאלה על אמון שאכן הוא יוביל לשלום בשנים הקרובות. הגרף הבא מראה את התשובות שהתקבלו לשאלה הראשונה מנשאלים יהודים (פרטים בסעיף המקורות בסוף).  אבל מסיבה בלתי ברורה הניסוח המדויק של השאלה השתנה במרץ 2003: עד אז היא היתה "באופן כללי, האם אתה מגדיר את עצמך כמי שתומך או מתנגד לתהליך השלום בין ישראל לערבים?", והתשובות היו על סקלה של 5 אפשרויות בין "מתנגד מאוד" ל"תומך מאוד", כשהערך האמצעי הוא "ככה ככה, באמצע" (בנוסף היתה גם אפשרות של "לא יודעים", כמקובל).  במרץ 2003 השאלה השתנתה ל"מה עמדתך לגבי ניהול משא מתן לשלום בין ישראל לרשות הפלסטינית?", והתשובות צומצמו לסקלה של 4 אפשרויות בין "מאוד בעד" ל"מאוד נגד", בלי תשובה ניטראלית באמצע.  כפי שניתן לראות, זה לא השפיע על התומכים בשלום, אבל רוב מוחלט של המתלבטים הפכו למתנגדים:

shalom

אז ניתן לומר שהיהודים בישראל תומכים בתהליך השלום באופן גורף — בין 60% ל-80% בשנים שונות, ומתוכם כחצי אפילו תומכים מאוד. באופן אירוני משהו השנים שבהן היתה התמיכה הגבוהה ביותר וההתנגדות הנמוכה ביותר הן שנות ממשלת נתניהו הראשונה, ורבין היה חולם על תמיכה כזו. עליה קלה בהתנגדות התחוללה רק בזמן ממשלת ברק, אבל לפני כשלון שיחות קמפ דיויד ולפני פרוץ האינתיפדה השניה.

הקו האדום באמצע הוא "מדד השלום". למיטב הבנתי זה מחושב כממוצע של התשובות לגבי תמיכה בתהליך והתשובות לגבי אמונה שהוא אכן יוביל לשלום. העובדה שהמדד נמוך יותר מאחוז התומכים מצביע על כך שהאמון שאכן יהיה שלום הוא נמוך למדי.  ובאופן גס ניתן לראות שמדד השלום ירד מרמה ממוצעת של כ65% בשנות ה-90 לכ-45% כיום.  למרות שהנתונים קצת רועשים, ניתן לטעון שזה משקף מגמת ירידה בתמיכה ועליה בהתנגדות לתהליך השלום.

בנוסף למדד השלום היה גם מדד אוסלו עד שנת 2008 — בעקרון אותו דבר אבל מבוסס על השאלה "מהי עמדתך לגבי ההסכם שנחתם באוסלו בין ישראל לאש"פ (הסכם העקרונות)?" בסקלה של 5 אפשרויות (ושאלה משלימה האם אתה מאמין שההסכם אכן יוביל לשלום). התוצאות ניתנות בגרף הבא:

oslo

כאן התמונה די שונה: התמיכה היתה רק באיזור ה-40% בשנות ה-90, וירדה לאזור ה-25% בשנות האלפיים, ושוב הירידה מתחילה עוד לפני האינתיפדה השניה.  באופן מפתיע מדד אוסלו גבוה יותר מאחוז התמיכה, מה שמשקף אמונה שההסכם יביא שלום גם בקרב חלק מאלה שאינם תומכים בו.

ושתי הבחנות נוספות:

    • התוצאות של שני המדדים די יציבות לאורך זמן, והשינויים בהם איטיים ולא מושפעים באופן חד מאירועי השעה.  רצח רבין אולי גרם לשינוי קטן שנשמר למשך כמה שנים, אבל ארועי טרור גדולים לא: רוב הירידה בתמיכה באוסלו בזמן ממשלת ברק קרתה לפני פרוץ האינתיפדה השניה, ולקראת סוף האינתיפדה אפילו נרשמה עליה קטנה בתמיכה.  ההתנתקות והתשלטות החמאס על עזה גם לא באו לידי ביטוי בגרפים האלה.
    • ההפרש בין התמיכה בשלום לתמיכה בהסכם אוסלו ניכר.  עושה רושם שהישראלים תומכים בעיקרון של שלום, אבל לא בפעולה קונקרטית שבצידה מחיר שיש לשלם. הטיעון הזה מתבסס לא רק על הפער בין מדד השלום למדד אוסלו, אלא גם על מגוון שאלות אחרות שמופיעות בסקר מדי פעם ומתיחסות לאפשרויות השונות. למשל בסקר של יולי 2013 היו שאלות אודות תמיכה במהלכים שונים בתמורה להסכם שלום קבע שכולל הסדרי ביטחון, מדינה פלסטינית בלי צבא, ערבויות בינלאומיות, והצהרה על סיום הסכסוך.  62% המשיכו להתנגד לנסיגה לקוי 67 תוך חילופי שטחים, 50% התנגדו להעברת השכונות הערביות בירושלים לידי הרשות הפלסטינית, ו-58% התנגדו לפינוי התנחלויות למעט הגושים הגדולים של אריאל, מעלה אדומים, וגוש עציון — כל זאת למרות ש-61% הביעו תמיכה במשא ומתן לשלום.

מקורות

הנתונים כאמור מהדוחות החודשיים של מדד השלום.  כן, יש קובץ נפרד לכל סקר חודשי על פני עשרים שנה, כלומר כ-240 קבצים שצריך להוריד ולקרוא (אם כי יש כמה חורים ברצף).  באופן כללי פרט לבעיה של שינוי השאלה ב-2003 איכות הנתונים נראית טובה, ויפה גם לראות את הפלקטואציות הקטנות בין חודשים עוקבים שמייצגים את טעות הדגימה.

בשנים הראשונות של הסקר הוא כלל יהודים בלבד, ואחר כך נתונים עבור יהודים ועבור כלל האוכלוסיה. בשנים האחרונות יש גם נתונים עבור ערבים בנפרד.  אני בחרתי להתמקד בנתונים על יהודים משתי סיבות: ראשית, זו סדרת הנתונים הארוכה והמלאה ביותר, ושנית נראה לי שבהקשר הזה יותר מעניין לראות את התוצאות עבור יהודים וערבים בנפרד ולא לערבב אותם, כי בחלק משמעותי של המקרים התשובות של שתי תת-האוכלוסיות האלה שונות בתכלית.

מורשת רבין — אפשר גם אחרת

עשרים שנה לרצח רבין.  אוי איך שהזמן רץ כשנהנים…

בכל אופן, עשרים שנה נותנות מספיק פרספקטיבה להשוות את תקופת ממשלת רבין (השניה) למה שבא אחריה וגם למה שהיה לפניה, תוך שימוש בנתונים שנאספו כאן בבלוג בשנים האחרונות (עם עדכונים לשנים האחרונות).  כל ההתייחסויות בתקשורת לרבין הן כמובן בהקשר של תהליך השלום והסכמי אוסלו.  אבל הנתונים שיש לי כוללים בעיקר היבטים חברתיים-כלכליים.  ההבחנה המיידית היא שתקופת רבין היא חריג בולט ב-40 שנות שלטון הליכוד וספיחיו, עם סדרי עדיפות אחרים וביצועים אחרים.  לגבי אוסלו וכו' אין לי הרבה מה לומר, כי קשה למצוא נתונים אמינים על מה שלא היה (נשמע כמעט כמו ניסוח של יוגי ברה ז"ל).  אבל תהיה גם התיחסות קצרה להיבט המדיני בסוף.

tak-rev-govנתחיל בענייני תקציב, ובפרט תקציבים חברתיים.  כך נראית התפתחות התקציב של משרד הרווחה בתקופתה של כל אחת מהממשלות האחרונות, אלה שיש עבורן נתונים באתר התקציב הפתוח (כלומר, מאז 1992).  נקודת ההתחלה (100% בזמן 0) היא התקציב של השנה שהממשלה התחילה את כהונתה, שהוא כרגיל התקציב האחרון שנקבע על ידי הממשלה הקודמת.  ערכים מעל 100 מראים על עליה בתקציב יחסית לזה, וערכים מתחת ל-100 מצביעים על ירידה.  הנתונים הם לא התקציב המקורי שאושר בכנסת אלא הביצוע בפועל, וכל הערכים מתוקנים לאינפלציה ולגודל האוכלוסיה.  כתוצאה אנחנו בעצם מסתכלים כאן על השינויים בהוצאה הריאלית בפועל לנפש.  ניתן להבחין שהעליה בתקופת ממשלת רבין היתה הגבוהה ביותר יחסית לממשלות אחרות, אם כי רצף ממשלות נתניהו הנוכחי לא הרבה מאחוריו, אולי חלקית בגלל המחאה החברתית.  מהירידה הגדולה בזמן שרון צריך להתעלם, כי היא נבעה בעצם מהעברה של שרות התעסוקה וההכשרה המקצועית למשרד התעשיה.

tak-ed-gov-bizuaהבא הוא תקציב החינוך.  כאן רואים את ההבדל המובהק בין סדר העדיפויות של ממשלת רבין לעומת כל האחרות — עליה ראלית בפועל של 45% בתקציב החינוך לנפש תוך 4 שנים.  הרצף הנוכחי של ממשלות נתניהו גם מימש עליה יפה, אבל פחות מחצי ממה שרבין עשה, ובמקרה הזה העליה הזו היא באופן מובהק תוצאה של המחאה החברתית ולא מדיניות יזומה (רואים את זה הרבה יותר טוב בנתוני התקציב המקורי, שם יש עליה תלולה ביותר אחרי 2011, אבל כפי שרואים בגרף הזה רק חלק מהעליה הזו מומש בסופו של דבר).

briut-gov-bizuaעוד יותר חריג הוא תקציב הבריאות, ובעצם חקיקת חוק בריאות ממלכתי שהביאה לעליה בתקציב הזה.  החוק חוקק בידי ממשלת רבין בשנת 1994, בהובלת חיים רמון, והעניק ביטוח בריאות לכמיליון תושבים (מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון), רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא היה להם ביטוח בריאות קודם לכן.  כתוצאה עלתה ההוצאה הממשלתית על בריאות כמעט פי 2 בתקופת ממשלת רבין (תזכורת — זו הוצאה ריאלית בפועל לנפש).  ממשלת נתניהו הראשונה "זכתה" להכפיל את ההוצאה הזו עוד פעם בשנת 1997, כשהתחיל המימון הרציני של סל הבריאות, כך שגם את העליה הזו צריך בעצם לזקוף לזכות ממשלת רבין. תיקון: זה כי נתניהו ביטל את המס המקביל, שהיה חלק משמעותי מהמימון של קופות החולים, ולקח את האחריות למימון סל הבריאות על ממשלה.  וגם כאן ניתן לראות שממשלות נתניהו הנוכחיות העלו קצת את תקציב הבריאות אחרי המחאה החברתית.

נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הוא ההשקעה בדיור ובתשתיות — בין היתר בגלל השילוב ביניהם וההבנה הדי טריוואלית שכשבונים דירות צריך גם כבישים ומים וביוב. או אולי זה לא כל כך טריוויאלי, כי עובדה שמנהל התכנון תחת הממשלות הנוכחיות לא מבין את זה. בכל אופן, כשמסתכלים על בנית דירות אחרי המהפך של 1977 מתקבלת התמונה הבאה: היתה רק תקופה אחת שבה התחילו יותר דירות מאשר בתקופת ממשלת רבין, וזה היה כששרון (בתפקידו כשר השיכון) בנה כמויות גדולות של דירות קטנות במחוז הדרום עבור העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90. אצל רבין לא היו פשרות כאלה, ורוב התוספת היתה כתוצאה מפעילות של המגזר הפרטי ולא בניה ישירה של הממשלה. מה שמראה שניתן להשיג תוצאות על ידי יצירת תנאים מתאימים, וזה יותר יעיל מדיבורים.  בפרט זה היה הרבה יותר יעיל מהוד"לים והותמ"לים של הממשלות הנוכחיות שלא ממש שינו שום דבר.

rate-app-rabin

כשמסתכלים על סלילת כבישים ועל הנחת צינורות, התמונות הן כאלה.  לגבי כבישים, השיא הבלתי מעורער שייך לממשלת רבין:

roads-rabin

לגבי צינורות, זה יותר מעניין.  בתקופת ממשלת בגין הניחו הרבה יותר צינורות מים.  אבל הפלא ופלא, באותה תקופה הניחו הרבה פחות צינורות ביוב!  היחוד של ממשלת רבין הוא בצמצום הפער בין אספקת מים לפינוי ביוב, עוד אחד מהדברים האלה שצריכים להיות מובנים מאליהם.  לזכותה של הממשלה האחרונה, בשנים האחרונות עושה רושם שהפער ממש חוסל.

pipes-rabin

ומה היתה ההשלכה של כל הפעילות הממשלתית הזו וההוצאות החברתיות הגבוהות? בטח זה גרם לירידה בצמיחה ועליה באבטלה, נכון? אז זהו, שלא.  הנה הנתונים על הצמיחה.  בתקופת ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, הכי גבוה מאז המהפך פרט לשנה אחת בתקופת בועת הדוט-קום וממשלת ברק.  בשנים האחרונות, עם המדיניות הכלכלית מכוונת המגזר העסקי לכאורה, הצמיחה היא חצי מזה.

growth-rabin

ובאותו הזמן, האבטלה ירדה בצורה חדה, מיותר מ-11% לאזור ה-7%.  הירידה החדה ביותר שהייתה כאן חוץ מהירידה באבטלה שהייתה אחרי המיתון של שנות 1966-7.  במקביל, התעסוקה גדלה ובפרט גדל מספר המועסקים במשרה מלאה.

unemp-rabin

ולסיום תהליך אוסלו והשלכותיו.  הגרף הבא הוא גרסא נוספת של גרף שכבר ציירתי פעם או פעמיים, שמנסה להמחיש את היחסים בין מאורעות שונים לאורך 60+ השנים האחרונות, על רקע המצב הבינלאומי של ישראל והפלסטינאים כפי שהוא משתקף בהכרה מצד מדינות העולם.  מספר המדינות החברות באו"ם מצויין גם הוא בתור נקודת יחוס.  פעולות של ישראל בירוק, של הפלסטינאים בשחור, של האו"ם בחום, ותהליך השלום בכחול.

diprec-rabin

אז הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים".  מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינאים אוטונומיה תוך 5 שנים, הוא כמובן בגין בקמפ דיוויד.  מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים (אמנם במסגרת המשלחת הירדנית) היה שמיר בועידת מדריד.  שניהם הנהיגו ממשלות ימין מובהקות.  הסיבות לועידת מדריד כללו את האינתיפדה הראשונה ואת מעמדה הלא משהו של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שערפאת הכריז על עצמאות ב-1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפולמטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה של ישראל, אבל היתרון הזה בהכרה הבינלאומית הלך לאיבוד בשנים האחרונות עם הקיפאון המדיני והקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם.  אגב, בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא.  מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של אמריקה כבת ברית מובהקת של ישראל).  שרון קיבל את מתווה בוש ובכך הכיר גם הוא באופן לא ישיר בשאיפה למדינה פלסטינית.  לגבי נפגעי טרור עוד אין לי נתונים, כי קשה לאסוף אותם (ניתן למצוא נתונים מאוד כלליים או מאוד מפורטים שקשה לארגן אותם).  אבל גם בלי נתונים מפורטים ברור שהתקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השניה, שאותה ניתן ליחס לתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו לא פחות (ולדעתי יותר) ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם.  ממשלת רבין והסכמי אוסלו היו ונותרו הפעם היחידה שנתנו כאן צ'אנס אמיתי לתהליך השלום, וניסו להתניע דינמיקה חיובית שתוכל להביא שיפור במצב.  למרבה הצער הקיצוניים משני הצדדים הצליחו להפוך אותה לדינמיקה של פחד ואלימות.

זאת לא התמונה כולה כי ניהול מדינה הוא עניין מסובך.  אבל אפשר לומר שבהרבה מאוד מדדים ממשלת רבין, למרות שכיהנה רק 3 ומשהו שנים, הגיעה להישגים טובים בהרבה מכל ממשלה אחרת בכ-40 השנים האחרונות בתחומי החברה, הכלכלה, והמדיניות הבינלאומית.

יגאל עמיר: 1.
עם ישראל: 0.

מקורות

נתוני התקציב מאתר התקציב הפתוח (בגרסה הישנה, שממנה קל יותר לחלץ מספרים)

נתוני הבינוי של דירות, כבישים, וצינורות מהלמ"ס, משנתונים סטטיסטיים ופרסומים על הבינוי בישראל.

נתוני צמיחה ואבטלה גם מהשנתון הסטטיסטי.

הנתונים על מדינות המקיימות קשרים עם ישראל ו/או מכירות בפלסטין מוויקיפדיה האנגלית, מס' המדינות באו"ם מאתר האו"ם.

כמה פלסטינים נהרגו במאה השנים האחרונות?

בתחילת החודש חבר הכנסת ג'מאל זחלקה נזכר שהוא לא אוהב יהודים, ובפרט לא את מפלגת העבודה.  הסיבה העיקרית שהוא נתן לזה היא שסתיו שפיר היא גזענית — עובדה, היא לא מחייכת אליו ולא אומרת לו שלום במסדרונות הכנסת, בניגול לחברי כנסת מהימין הקיצוני שהם ממש סבבה.  בנוסף הוא אמר שמפלגת העבודה הרגה עשרות אלפי פלסטינים.  כיוון שאין (למיטב ידיעתי) נתונים סטטיסטיים על חיוכים בכנסת, אני אנסה להאיר את העניין השני.  השורה התחתונה היא שככל שמתרחקים אחורה בזמן וככל שמתרחקים מישראל והשטחים איכות הנתונים יורדת באופן דרסטי, עד כדי כך שסיכום כולל יכול לטעות באלפים רבים.

נתוני מוות של ערבים במסגרת הססכסוך הישראלי-ערבי כיכבו כבר באחד הפוסטים הראשונים שלי מלפני 3 שנים, אבל שם לא הייתה התמקדות בפלסטינים.  אז התחלתי מאותם נתונים שאספתי אז מוויקיפדיה האנגלית, עדכנתי אותם כדי לשקף את מה שכתוב בוויקיפדיה היום, ומצאתי עוד כמה שפספסתי אז.  כמו בפוסט הקודם, הגרף הבא נותן תאור סכמטי של מספר הפלסטינים שנהרגו בעימותים אלימים כל שנה, כאשר ההרוגים בעימותים שנמשכו יותר משנה (למשל האינתיפדות) מחולקים באופן שווה בין שנות העימות.

pal-dead-wiki

המספר הכולל משנות ה-20 של המאה הקודמת עד עכשיו הוא באיזור ה-54 אלף, מתוכם כ-30 אלף בעימותים עם ישראל וכ-23.5 אלף בעימותים עם שלטונות המנדט, במדינות ערב, ובסיכסוכים פנימיים.  אבל כל המספרים האלה הם בערבון מוגבל מאוד, כי ברוב המקרים אין מידע אמין אלא הערכות, וההערכות יכולות להיות שונות מאוד זו מזו.  מעבר לכך, חלק מההערכות (בפרט במלחמת לבנון) לא מתיחסות במקור לפלסטינים דווקא אלא באופן כללי להרוגים מכמה קבוצות, ובמקרים כאלה חילקתי אותם באופן שווה בין הקבוצות בלית ברירה. המספרים ששימשו בגרף ובסיכומים לעיל הם ממוצעים של הערכות כאלה, ובהחלט יתכן שהמספרים האמיתיים סוטים מהם באופן ניכר ואי אפשר לדעת על זה.

כדי להדגים את ממדי הבעיה, השוותי את ההערכות כפי שהצלחתי לחלץ אותן עכשיו עם ההערכות שחילצתי לפני 3 שנים.  היו שם שלושה שינויים בולטים: הערכת הפסלטינים שנהרגו במלחמת השחרור קפצה מכ-3400 לכ-8000, הערכת אלה שנהרגו במלחמת לבנון ב-1982 עלתה מ-4898 ל-6504, והערכת ההרוגים במלחמת המחנות בלבנון (מאבק פנימי במחנות הפליטים) הוכפל מ-1890 ל-3890.  וכמובן כל המספרים האלה — גם הישנים מלפני 3 שנים וגם החדשים מעכשיו — חשודים בחוסר דיוק רב כפי שהוסבר לעיל.

המצב הזה מחזק את הטוענים נגד וויקיפדיה שהיא לא מקור אמין, ואכן יתכן שחלק מההערכות שמצוטטות שם פחות אמינות מאחרות, ולא ראוי להתיחס אליהן באותה רצינות.  מצד שני יכול להיות גם שבחלק מהמקרים אני לא קראתי בעיון מספיק את הערכים, ועכשיו שמתי לב לפרט שלא שמתי אליו לב בעבר.  בכל מקרה, בתור ביקורת ניסיתי לבדוק באופן פרטני שני מקורות ראשוניים שנחשבים אמינים יחסית: האו"ם ובצלם.  באתר של בצלם מצאתי נתונים משנת 1988 עד היום.  לאו"ם יש המון אתרי מידע שונים, ואני השתמשתי בזה של המשלחת בירושלים שכל עיסוקה מעקב אחרי המצב ההומניטרי של הפלסטינים בשטחים, מתוך הנחה שהם הקרובים ביותר למקור ולכן הנתונים שלהם יהיו האמינים ביותר.  הבעיה היא שהם ניתנים בתור דוחות שבועיים מפורטים (מאז 2002), ולא היה לי מרץ להוריד ולקרוא מאות דוחות כאלה.  למרבה המזל יש דוח מסכם של 2005-2008, ובשנים האחרונות הדוח השבועי האחרון של כל שנה כולל גם סיכום שנתי, כך שבסופו של דבר השגתי נתונים מ-2005 עד היום.  אני מציג את שניהם באותה סקלה כדי להקל על ההשוואה.

pal-dead-betselempal-dead-un

ראשית הסתייגות.  שני המקורות האלה מתמקדים בשטחים ובישראל, ואינם כוללים למשל את הפלסטינים שנהרגו בלבנון או במלחמת האזרחים בסוריה.  בנוסף, ברוב השנים הם מדווחים רק על פלסטינים שנהרגו על ידי ישראל, ולא על פלסטינים שנהרגו בסיכסוכים פנימיים או ב"תאונות עבודה" עם מטעני חבלה.  אבל בכל זאת ניתן לראות את הדברים הבאים:

  • התמונה הכללית המצטיירת היא דומה בשני המקורות.
  • אבל למרות הקרבה והנתונים הפרטניים, יש חילוקי דעות שיכולים להגיע לכ-20% לגבי מספר ההרוגים.
  • הנתונים בוויקיפדיה גם הם די דומים, לפחות עבור המבצעים האחרונים.  יש להניח שזה נובע מכך שוויקיפדיה מסתמכת במידה רבה על האו"ם ובצלם במקרים רלוונטיים.
  • מצד שני, יש גם הבדל ניכר.  וויקיפדיה היא אנציקלופדיה, ומטבע הדברים מתמקדת במאורעות משמעותיים ולא בהתנהלות יומיומית.  כתוצאה יש שם נתונים על מבצעים, אבל לא על ההרוגים במגוון התקלויות קטנות שקורות באופן רציף.  בהקשר הזה בצלם והאו"ם מוסיפים מידע שחסר בוויקיפדיה.

מקורות

הנתונים מוויקיפדיה האנגלית באים ממגוון ערכים כפי שמפורט בטבלה הבאה.

2015 2012 by isr. to from source
48 1921 1921 wiki/Jaffa_riots
116 116 1929 1929 wiki/1929_Palestine_riots
5108 5108 1939 1936 wiki/1936-1939_Arab_revolt_in_Palestine
991 991 yes 1948 1947 wiki/1947-1948_Civil_War_in_Mandatory_Palestine
8000 3400 yes 1949 1948 wiki/1948_Arab-Israeli_War
3850 3850 yes 1956 1949 wiki/Reprisal_operations
1828 1828 yes 1970 1967 wiki/War_of_Attrition
4200 4200 1971 1970 wiki/Black_September_in_Jordan
56 yes 1973 1973 wiki/1973_Israeli_raid_on_Lebanon
3430 1976 1975 wiki/Lebanese_Civil_War
775 yes 1978 1978 wiki/1978_South_Lebanon_conflict
4524 4898 yes 1982 1982 wiki/1982_Lebanon_War
1980
3890 1890 1988 1985 wiki/War_of_the_Camps
1162 1162 yes 1993 1987 wiki/First_Intifada
882 1000
609 609 2005 2000 wiki/Second_Intifada
4907 4907 yes
402 yes 2006 2006 wiki/Operation_Summer_Rains
346 346 2007 2007 wiki/Fatah-Hamas_conflict
1325 1210 yes 2009 2009 wiki/Gaza_War_(2008-09)
112 yes 2009 2009 wiki/Operation_Hot_Winter
2933 2015 2011 wiki/Casualties_of_the_Syrian_Civil_War
168 yes 2012 2012 wiki/Operation_Pillar_of_Defense
8
2060 yes 2014 2014 wiki/2014_Israel-Gaza_conflict

הנתונים של בצלם מטבע הדברים מאתר בצלם.

הנתונים של האו"ם מאתר המשלחת בירושלים, ובפרט כוללים דו"ח מסכם יחודי לשנים 2005-2008.

מורשת בגין: מהפך!

אפשר היה לפספס את הרגע ההיסטורי הזה, אבל החודש מלאו 100 שנים להולדתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין.  ואחרי קצת יותר משנה של איסוף נתונים אפשר לנצל אותם לראות מה המורשת שלו, מבחינת מה שהוא עשה למדינה תוך כוונה תחילה ומה היו הערכים שלאורם התנהל ואותם ביקש להנחיל.  מה שעולה מהנתונים ומההיסטוריה הוא לא פחות ממהפך — ולא רק במובן הפוליטי.

האירוע המרכזי שבזכותו זוכרים את בגין הוא כמובן השלום עם מצרים.  בגין החליט, בניגוד לעמדת מפלגתו ובוחריו, שהשלום חשוב יותר משלמות הארץ — ויתרה מזאת, היה מסוגל לממש את ההחלטה הזאת.  בכך ויתר על ריבונות (אם כי לא ממש בארץ ישראל) ופינה ישובים שהיו בלב הקונצנזוס.  אהבה גדולה אין פה, אבל באופן מפתיע אולי הסכם השלום הזה מתגלה כאחד הדברים היותר יציבים במזרח התיכון.  הוא התחיל תהליך ארוך ורב תהפוכות, רובן שליליות, שעוד לא הגיע לכדי מיצוי, אבל אפילו רק קיום התהליך גרם לשינוי מהותי במצב.

ההחלטה לחתום על הסכם השלום, ולהשלים את הנסיגה ופינוי הישובים גם לאחר רציחתו של סאדאת, מיוחדת בכך שהתקבלה כנראה מתוך שיקולים שהיו אמוציונאליים לפחות באותה מידה, ואולי אף יותר, ממה שהיו רציונאליים.  בגין שמע את משק כנפי ההיסטוריה באופן חד ברור, והשמירה על "עתיד ילדנו" היתה נר לרגליו.  שיקולים דומים עמדו מאחורי ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני שנבנה בעיראק.  הרגשנות הזו הייתה חלק ממנו וממורשתו.  היא משתלבת עם הצניעות שלו, ומוכיחה שבאמת היה אכפת לו מהעם והמדינה.  בגדול, במקרה שלו, נראה שזה הוכיח את עצמו.

השינוי המיידי והברור ביותר עם עליתו של בגין לשלטון ב-1977 היה הליברליזציה בכלכלה מבית מדרשו של שר האוצר שמחה ארליך.  התכנית הזו הובילה בסופו של דבר לאינפלציה שהגיעה בשיאה ליותר מ-400% בשנה ("הכלכלה הנכונה" המטיבה עם העם של שר האוצר יורם ארידור), ומאוחר יותר לתכנית הייצוב הכלכלית של 1985, ובהמשכה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת עד היום, כולל המאפיינים של הגבלת הוצאות, קידוש התחרות, וההפרטות, וכל זאת על חשבון הסוציאליזם והפטרנליזם.  זה טוב אולי לשמירה על האינפלציה, אבל מוביל גם להקטנת שרותים ולעלית פערים, ואחרי אפקט מצטבר של 25 שנה, למחאה חברתית.

inf-begin

תוצאה אפשרית של המהפך בגישה הכלכלית הוא השינוי בצמיחה.  עד תחילת שנות ה-70 הצמיחה היתה לרוב בטווח של 7-15% לשנה.  אמנם לא תמיד — היו מיתונים עמוקים בשנים 1953-4 ו-1966-7, אבל אחריהם הצמיחה התחדשה ובגדול.  אבל מהמיתון שהתחיל ב-1973 לא הייתה התאוששות כזו (ואולי זה תרם גם לנצחונו של בגין בבחירות), ומאז נדיר שהצמיחה מגיעה לכדי 7% בשנה (ובדי הרבה מקרים היא קרובה לקצב גידול האוכלוסיה, כך שאין בעצם צמיחה לנפש).  הדגש עבר מהשקעה ארוכת-טווח בבנית המדינה לאמון בשוק החופשי, שמטבע הדברים מתאפיין בראיה קצרת-טווח יותר ובהתמקדות בעשית רווחים.

growth-begin

בניגוד לצמיחה שירדה, מה שעלה הוא הפטורים מגיוס לחרדים.  בגין הכניס את החרדים לממשלה וביטל את ההגבלה על מספר הפטורים, וכתוצאה יצר מצב בו החרדים עזבו את שוק העבודה ואת ההשתלבות בחברה כדי להסתגר בישיבות ולהתחמק מגיוס.  במקביל גיוס בנות הדרדר לחלוטין (הגרף הוא רק על בנים).  שנות דור מאוחר יותר קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לסובב לאחור את התהליך ההרסני הזה.

torato-pct-begin

עדכון: עוד דבר שבגין אולי לא יזם אבל נתן לו דחיפה משמעותית הוא מבצע ההתנחלויות.  בדיעבד ניתן לומר שמפת ההתנחלויות כפי שהיא מוכרת כיום עוצבה במידה רבה על ידי ממשלת בגין.  את הנתונים ניתן לראות בפוסט הזה.

ונסיים בעוד רכיב מהותי במורשת בגין, שמתייחד בעיקר בכך שממשיכי דרכו נוטים להתעלם ממנו ואפילו לפעול באופן בוטה כנגדו.  בגין ראה במדינה ערך עליון.  הוא היה דמוקרט בנשמתו, האמין בכנסת, בבתי המשפט, ובבוחרים, והתנגד באופן נחרץ לאלימות נגד המדינה או לפגיעה במוסדותיה.  הוא היה בעצם שותף לבן-גוריון בהקמת המדינה, בכך שלא איפשר לשום ניצוץ (או אפילו פיצוץ, כמו בפרשת אלטלנה) לגרום להתלקחות מלחמת אחים.  הוא שרת באופוזיציה במשך 29 שנים, לעיתים תוך מחלוקות קשות ביותר ואפילו שנאה למפא"י ולמדיניות הממשלה, אבל תמיד במסגרת הדיון הפרלמנטרי.  אם יש משהו במורשת בגין שראוי במיוחד להעלות על נס כיום, זה הדבר.  חבל שזה לא מובן מאליו.

יהודית ודמוקרטית

באופן כללי אני מעדיף נתונים "קשים" ולא סקרי דעת קהל, אבל הפעם אחרוג ממנהגי.  המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה (מאז 2003) חוברת בשם "מדד הדמוקרטיה הישראלית" ובה מגוון נתונים המבוססים על סקרי דעת קהל ועל השוואות בינלאומיות.  במדד הדמוקרטיה של 2012 נכללה השאלה

איזה חלק מההגדרה "יהודית ודמוקרטית" חשוב לך יותר?

התוצאות, כולל פילוח על פי קבוצות אוכלוסיה, מוצגות בגרף הבא.  כל קבוצה מיוצגת על ידי פס אופקי שהעובי שלו פרופורציוני לגודל הקבוצה — למשל החילונים הם 46% מהאוכלוסיה, בעוד החרדים הם 6% והחרד"לים 2% (הסיווג לקבוצות הוא סיווג עצמי על ידי העונים על הסקר).  הציר האופקי מייצג חלוקה של כל קבוצת אוכלוסיה לשלוש: אלה שענו כי "דמוקרטית" חשוב יותר משמאל, אלה שענו כי "יהודית" חשוב יותר מימין, ואלה שענו כי שתי ההגדרות חשובות באותה מידה באמצע.  אלה שלא ענו מיוצגים על ידי השטח האפור מימין המשלים ל-100%.

jewdem

אז מה אפשר לראות כאן?

  • כפי שניתן לצפות, יש קורלציה בין רמת דתיות לבין האחוז שמעדיף את ההגדרה "יהודית".  אצל החרדים זה מגיע ל-80% שעבורם "יהודית" חשוב יותר, ו-0% שעבורם "דמוקרטית" חשוב יותר.
  • מצד שני, אצל החילונים יש פלורליזם: 35% אומרים ש"דמוקרטית" חשוב יותר, ולא פחות מ-21% טוענים ש"יהודית" חשוב יותר למרות שאינם דתיים.

אם מסכמים את כל קבוצות האוכלוסיה מקבלים שעבור 34% "יהודית" חשוב יותר, עבור 22% "דמוקרטית" חשוב יותר, ועבור 42% שתי ההגדרות חשובות באותה מידה.  או, אם משמיטים את המילה "יותר", ל-76% מהאוכלוסיה "יהודית" חשוב ורק ל-64% "דמוקרטית" חשוב.  אבל מצד שני, אם שואלים על ההסכמה עם האמירה שדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר, כ-80% מסכימים.  כנראה גם כמה מאלה שלא חושבים שזה חשוב מבינים שזה רצוי.

dem

מקורות

מדדי הדמוקרטיה נגישים מהאתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.  השתמשתי באלה מ-2003, 2011, ו-2012.

כ"ט בנובמבר – עידכון

עדכון לרשומה מלפני כמה חודשים אודות הפניה של מחמוד עבאס לאו"ם, בעקבות ההצבעה שאישרה את קבלתה של פלסטין כמדינה משקיפה.  ההיסטוריה כמובן לא השתנתה, אבל שווה בכל זאת לעדכן את הגרף עם ההתפתחויות האחרונות:

pal_diprec

נקודה חשובה היא כמה מדינות בעצם תומכות בפלסטין.  תוצאות ההצבעה היו 138 בעד, 41 נמנעות, 9 נגד, ו-5 שלא השתתפו.  אבל בגרף שלנו סך התומכות בפלסטין מגיע לכדי 157.  מה פשר ההבדל? ומה מהספר הנכון?

אז ככה.  הגרף מציין את כל המדינות שהצהירו על הכרה במדינה פלסטינית לאורך השנים, ובנוסף אלה שהצביעו בעד קבלת פלסטין כמדינה משקיפה בהצבעה הנוכחית.  ההצבעה הזאת מדגימה תמיכה גורפת מצד מדינות אירופה שלא היתה קיימת קודם.  בפרט, 25 המדינות שנוספו לרשימה הן ארמניה, אוסטריה, בלגיה, אריתריאה, פינלנד, צרפת, יוון, גרנדה, אירלנד, איטליה, ג'מיקה, יפן, ליכטנשטיין, לוקסמבורג, מקסיקו, מיאנמר, ניו-זילנד, נורווגיה, פורטוגל, איי שלמה, דרום סודן, ספרד, שבדיה, שוויצריה, טרינידד-טובאגו, וטובאלו.  מצד שני, היו מדינות שהביעו בעבר הכרה בפלסטין, אבל נמנעו בהצבעה משיקולים שונים, למשל חוסר תמיכה בצעד חד-צדדי העלול לפגוע בתהליך השלום.  היתה גם מדינה אחת — צכיה — שהביעה תמיכה בפלסטין אבל הצביעה נגד.

המנעויות כתוצאה מהסתיגות מצעד חד-צדדי של הפלסטינים יכולה להחשב כהצלחה מסוימת של ישראל.  אבל אין להתעלם מהסחף המשמעותי בתמיכה בעמדת ישראל, כשכיום כבר 81% ממדינות העולם תומכות ומכירות בפלסטין, כולל רוב מכריע של מדינות המערב.  החלק העצוב במיוחד הוא שישראל נגררת בתגובות בטן אחרי האירועים, במקום לנסות למנף אותם כדי לבסס הכרה בעמדות הישראליות.  מזה זמן רב ברור שהתמיכה הבינלאומית בפלסטינים גוברת, ויש להניח שגם הכרה בהם כמדינה חברה מלאה באו"ם אינה רחוקה (או לפחות נסיון להכרה כזו, שעלול להתקל בווטו אמריקאי).  ברור גם שההצהרות הישראליות על צעדי ענישה כגון הגברת הבניה בהתנחלויות אינן זוכות לאהדה בלשון המעטה.  התוצאה היא שהפלסטינים מקבלים הכרה בינלאומית במדינתם מבלי שידרשו לתת משהו בתמורה.  יש מקום להניח שקיום משא ומתן אמיתי בשנות ה-90 המאוחרות, במקום התמקדות במיסמוס הסכמי אוסלו, היה מצליח לחלץ ויתורים ממשים בתמורה להכרה שהם מקבלים כעת בחינם.

ומה בעצם כתוב בהחלטה עצמה? הנוסח המלא קצת ארוך, אבל הנה כמה נקודות.

  • יש כשלושה עמודי מבוא המפרטים את הרקע, ולאחריהם סעיפי ההחלטה עצמם.  במסגרת המבוא יש איזכור של רשימה ארוכה של החלטות קודמות, אבל היא לא כוללת את החלטה 194 שעוסקת בחזרת הפליטים באופן ישיר אלא רק דרך התיחסות אליה בהחלטות אחרות.
  • הסעיף הראשון בהחלטה עצמה מציין את הזכות של הפלסטינים להקים מדינה עצמאית בשטחים הכבושים מאז 1967. ניתן לפרש זאת כמדינה המוגבלת לשטחים אלה אך לא בהכרח מכסה את כל השטח.
  • סעיף 3 מביע תקווה שמועצת הביטחון של האו"ם תתיחס בחיוב לבקשה הפלסטינית להתקבל כחברה מלאה.  משמעות הדבר שכל המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, כולל מדינות אירופה, אכן תומכות בהכרה מלאה במדינת פלסטין ולא רק במעמד המשקיפה.
  • סעיף 4 מציין בפירוש שהפתרון הרצוי הוא שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום ובטחון.  הגלולה המרה מבחינת ישראל היא הציון המפורש שהמדינה הפלסטינית צריכה להיות רציפה, כלומר לא מחולקת לשני חלקים שאין קשר ישיר בינהם.  מצד שני ישראל יכולה לשמוח על כך שאין חיוב של קוי 1967 כמו שהם, אלה רק קביעה שהם יהיו הבסיס לגבול.
  • בניגוד להחלטות קודמות רבות המצוטטות במבוא, בהחלטה הזו אין התיחסות להתנחלויות, ובפרט אין התיחסות ספציפית לכך שגם הבניה במזרח ירושלים נחשבת התנחלות ואינה מוכרת.
  • בתור קוריוז ניתן להזכיר שהצעת ההחלטה פותחת בהדגשת החשיבות של זכויות האדם והאפשרות להגדרה עצמית —  מתאים מאוד לחלק לא קטן מהמדינות הרשומות כמגישות ההצעה, למשל אירן, עירק, סוריה, וטורקיה הידועות בתמיכתן בזכות ההגדרה העצמית של הכורדים, או אפגניסטן, ערב הסעודית, פקיסטן, תימן ועוד המובילות את העולם בהקשר של זכויות נשים.

מקורות

רוב הנתונים זהים לרשומה הקודמת.

תוצאות ההצבעה באו"ם והנוסח המלא של ההחלטה מאתר האו"ם.

על צבועים וכופרים

בפסגת המדינות הבלתי מזדהות בטהרן ראינו הרבה מפגשים בין מנהיגים שככל הידוע לא ממש אוהבים אחד את השני — ובכל זאת התכנסו יחד, התחבקו, התנשקו, והאשימו את ישראל.  אחד הפרשנים העריך שרמת הצביעות באולם הגיעה לשיאים חדשים שעוד לא נראו כמותם.  כדי לכמת את זה, בדקתי מה גודלו היחסי של הנושא הפלסטיני בין שלל המלחמות במזרח התיכון.  המדד הוא כמה הרוגים היו במלחמות ישראל לעומת ההרוגים במלחמות ומאבקים בין ערבים ומוסלמים (לא לשכוח את אירן וטורקיה) לבין עצמם.

כמה מילים על הגרף. הציר האופקי הוא זמן, והאנכי הוא הרוגים לשנה. ארועים קצרים מיוחסים לשנה בה קרו — למשל מלחמת ששת הימים מתבטאת בעמודה של שנת 1967.  לגבי ארועים ארוכים יותר מספר ההרוגים הכולל חולק במספר השנים, ומספר ההרוגים הממוצע נוסף לכל שנה בטווח. כתוצאה מספר ההרוגים הכולל ניתן על ידי השטח הצבוע (בהגדלה מתאימה, כל פיקסל מייצג הרוג). הנתונים אינם תמיד ידועים בוודאות (עפ"י המקורות המצוטטים בויקיפדיה האנגלית), אבל בכל זאת ניתן לצייר תמונה ברורה למדי.

hypo-3

התמונה המצטיירת היא שהסכסוך הישראלי ערבי הוא אכן שולי לעומת סכסוכים אחרים במזרח היכון — והחלק הישראלי פלסטיני שלו קטן עוד יותר (רוב ההרוגים הערבים הם ממצרים וסוריה במלחמות ששת הימים ויום כיפור). המלחמה המדממת ביותר בהפרש ניכר היא מלחמת אירן-עיראק (כ-900,000 הרוגים), ואחריה הטבח בדארפור (מעל 300,000). מעניין להשוות כמה מלחמות שאף אחד לא זוכר שהתקיימו בכלל עם מלחמות מפורסמות יותר כגון מלחמת ויאטנאם (בצד האמריקאי — אבדות הויאטנמים היו גדולות הרבה יותר). המלחמה הכורדית-עיראקית הראשונה גרמה לאבדות דומות לאבדות האמריקאיות במלחמת ויאטנאם, הן מבחינת האורך והן מבחינת ההרוגים לשנה בממוצע. מלחמת האזרחים בצפון תימן בשנות השישים גם היתה באורך דומה, אבל מספר ההרוגים הממוצע לשנה היה כפול. בין היתר נהרגו שם פי 2 יותר חיילים מצרים מאשר במלחמת ששת הימים. מלחמת האזרחים בלבנון היתה בערך פי 2 יותר ארוכה ממלחמת ויאטנאם, וגם מספר ההרוגים לשנה בממוצע היה כמעט כפול.  ואגב, מספר הסורים שנהרגו בטבח בחאמה ובמלחמת האזרחים הנוכחית (עד סוף 2012) הוא יותר מפי 6 מהמספר שנהרגו בכל המלחמות עם ישראל.

במיוחד מעניין להשוות את המאבק הלאומי הפלסטיני לזה הכורדי.  מתחילת המאה העשרים נהרגו במאבק הזה בהערכה גסה כ-275,000 כורדים, ועוד כמה עשרות אלפים במאבקים פנימיים. מהצד השני נהרגו כמה עשרות אלפי עיראקים וטורקים, ומספרים קטנים יותר של אירנים וסורים.  באותה תקופה נהרגו כ-22,000 פלסטינים במסגרת המאבק עם ישראל (פחות מעשירית ממספר הכורדים ההרוגים), ועוד כמה אלפים במאבקים פנימיים ועם מדינות "מארחות". בפרט, שני האירועים בהם נהרגו הכי הרבה פלסטינים לא קשורים בישראל: אירועי ספטמבר השחור בירדן ומלחמת האזרחים בלבנון.

אז למה הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא מוקד לכל כך הרבה דיבורים והתנצחויות ולאף אחד לא אכפת מהכורדים? כאן אנחנו חוזרים לשיאי הצביעות של מנהיגי המדינות הבלתי מזדהות, ובעיקר הערביות והמוסלמיות. במשך עשרות שנים וגם כיום נוח לכולם לשמר את הסכסוך הזה בתור השעיר לעזאזל שאשם בכל — אפילו בתקיפת תיירים בשארם אל-שייח על ידי כרישים. מה שמעלה את השאלה שצריך לשאול את שמאלני העולם שקוראים לחרמות שונים על ישראל: נניח שישראל אכן תעלם מעל המפה. האם זה אכן יביא לפתרון בעיות זכויות האדם בעולם הערבי? לבעיות הכלכלה והתשתיות? לבעיות ההשכלה? לבעיות השחיתות?  האפשרות הסבירה יותר היא שהעיסוק האובססיבי בעניין הפלסטיני בעצם מאפשר את המשך קיומן של כל הבעיות האלה, שמשפיעות על מאות מליוני אנשים, בכך שהוא מסיט את תשומת הלב מהן.  והוא גם לא בדיוק מביא לפתרון הבעיה הפלסטינית, אלא רק גורם לשני הצדדים להתחפר בעמדותיהם.

ואם בפרספקטיבות עסקינן, אי אפשר בלי להשוות גם לשואה (שימו לב — 6 מיליון על פני 5 שנים זה 1.2 מיליון לשנה בממוצע):

hypo-4

ואגב, גם השואה היא רק חלק קטן מכלל ההרוגים במלחמת העולם השניה.

עדכון: הגרפים הוחלפו כדי לשקף את העליה במספר ההרוגים במלחמת האזרחים בסוריה עד סוף 2012.

מקורות

הנתונים לעיל נלקחו מוויקיפדיה האנגלית, מרשימה ארוכה של ערכים.  בהרבה מקרים מספר ההרוגים המדויק אינו ידוע, ומצויין טווח כמו למשל 15000-20000. במקרים כאלה השתמשתי בנקודת האמצע של הטווח, במקרה הזה 17500. במקרים בהם ניתן רק מספר ההרוגים הכללי, חילקתי אותם שוה בשוה בין הניצים. הערכים שמהם נלקחו הנתונים הם:

by Isr. killed country to from source
8000 saudia 1932 1902 wiki/Unification_of_Saudi_Arabia
1800 egypt 1919 1919 wiki/Egyptian_Revolution_of_1919
5000 iran 1922 1919 wiki/Simko_Shikak_revolt
36000 turkey 1923 1919 wiki/Turkish_War_of_Independence
42335 greece
5000 syria 1920 1920 wiki/Franco-Syrian_War
700 uk 1920 1920 wiki/Iraqi_revolt_against_the_British
7500 iraq
6000 syria 1927 1925 wiki/Great_Syrian_Revolt
17500 kurds 1925 1925 wiki/Sheikh_Said_rebellion
25750 kurds 1930 1927 wiki/Ararat_rebellion
116 palestine 1929 1929 wiki/1929_Palestine_riots
133 israel
1800 iraq 1933 1933 wiki/Simele_massacre
1050 yemen 1934 1934 wiki/Saudi-Yemeni_War
1050 saudia
200 kurds 1935 1935 wiki/1935_Yazidi_revolt
500 iraq 1936 1935 wiki/1935–1936_Iraqi_Shia_revolts
5108 palestine 1939 1936 wiki/1936–1939_Arab_revolt_in_Palestine
262 uk
304 israel
40000 turkey 1938 1937 wiki/Dersim_Rebellion
5900000 jews 1945 1941 wiki/Holocaust
2000 iran 1946 1945 wiki/Iran_crisis_of_1946
yes 991 palestine 1948 1947 wiki/1947–1948_Civil_War_in_Mandatory_Palestine
895 israel
5000 yemen 1948 1947 wiki/Yahia_clan_coup
yes 3400 palestine 1949 1948 wiki/1948_Arab–Israeli_War
wiki/Palestinian_casualties_of_war
6400 israel
yes 3143 egypt
yes 1571 jordan
yes 1571 syria
350 iraq 1948 1948 wiki/Al-Wathbah_uprising
400 israel 1956 1949 wiki/Retribution_operations
yes 3850 palestine
1257 uk 1953 1950 wiki/Korean_war
40677 usa
550 iran 1953 1953 wiki/1953_Iranian_coup_d'état
363 oman 1959 1954 wiki/Jebel_Akhdar_War
yes 3325 egypt 1956 1956 wiki/Sinai_War
231 israel
3000 iraq 1958 1958 wiki/14_July_Revolution
1650 lebanon 1958 1958 wiki/1958_Lebanon_crisis
10000 iraq 1970 1961 wiki/First_Kurdish_Iraqi_War
80000 kurds
10000 oman 1976 1962 wiki/Dhofar_Rebellion
26000 egypt 1970 1962 wiki/North_Yemen_Civil_War
1000 saudia
123000 yemen
840 syria 1963 1963 wiki/8_March_Revolution
2028 yemen 1967 1963 wiki/Aden_Emergency
5000 iraq 1963 1963 wiki/February_1963_Iraqi_coup_d'état
58220 usa 1973 1965 wiki/Vietnam_War
yes 12500 egypt 1967 1967 wiki/Six_Day_War
yes 6000 jordan
880 israel
yes 2500 syria
yes 84 jordan 1970 1967 wiki/War_of_Attrition
yes 6441 egypt
yes 1828 palestine
1136 israel
600 syria 1971 1970 wiki/Black_September_in_Jordan
4200 palestine
82 jordan
yes 10000 egypt 1973 1973 wiki/Yom_Kippur_War
2660 israel
yes 3250 syria
7000 iraq 1975 1974 wiki/Second_Kurdish_Iraqi_War
2000 kurds
800 turkey 1974 1974 wiki/Turkish_invasion_of_Cyprus
7250 greece
190000 lebanon 1990 1975 wiki/Lebanese_Civil_War
800 kurds 1979 1976 wiki/PUK_insurgency
5000 turkey 1979 1976 wiki/Political_violence_in_Turkey,_1970s
15653 turkey 2012 1978 wiki/Kurdish–Turkish_conflict
27000 kurds
10000 kurds 1983 1979 wiki/1979_Kurdish_rebellion_in_Iran
312 saudia 1979 1979 wiki/Grand_Mosque_Seizure
31582 iran 1979 1979 wiki/Iranian_revolution
570000 iran 1988 1980 wiki/Iran-Iraq_War
312500 iraq
826 syria 1980 1980 wiki/Tadmor_Prison_massacre
yes 4898 palestine 1982 1982 wiki/1982_Lebanon_War
657 israel
yes 6500 lebanon
yes 4898 syria
25000 syria 1982 1982 wiki/Hama_massacre
110000 kurds 1988 1983 wiki/Kurdish_Rebellion_of_1983
1890 palestine 1988 1985 wiki/War_of_the_Camps
1890 lebanon
7000 yemen 1986 1986 wiki/South_Yemen_Civil_War
402 saudia 1987 1987 wiki/1987_Mecca_Massacre
160 israel 1993 1987 wiki/First_Intifada
yes 1162 palestine
1000 palestine
4482 iran 1988 1988 wiki/1988_executions_of_Iranian_political_prisoners
2200 kuwait 1991 1990 wiki/Gulf_War
31164 iraq
248 usa
110000 iraq 1991 1991 wiki/1991_uprisings_in_Iraq
150000 algeria 2002 1992 wiki/Algerian_civil_war
7444 yemen 1994 1994 wiki/1994_civil_war_in_Yemen
5000 kurds 1997 1994 wiki/Iraqi_Kurdish_Civil_War
1063 israel 2005 2000 wiki/Second_Intifada
yes 4907 palestine
609 palestine
425 uk 2011 2001 wiki/Afganistan_War
23886 afganistan
3148 usa
2996 usa 2001 2001 wiki/September_11_attacks
171620 iraq 2011 2003 wiki/Iraq_War
6359 usa
319995 sudan 2009 2003 wiki/War_in_Darfur
667 kurds 2012 2004 wiki/Iran–Party_for_a_Free_Life_in_Kurdistan_conflict
7400 yemen 2011 2004 wiki/Sa'dah_insurgency
165 israel 2006 2006 wiki/2006_Lebanon_War
yes 1246 lebanon
346 palestine 2007 2006 wiki/Fatah–Hamas_conflict
472 lebanon 2007 2007 wiki/2007_Lebanon_conflict
yes 1210 palestine 2009 2009 wiki/Gaza_War
13 israel
1554 yemen 2012 2009 wiki/South_Yemen_Insurgency
338 tunisia 2011 2010 wiki/Tunisian_revolution
1640 yemen 2012 2010 wiki/Yemeni_al-Qaeda_crackdown
1146 egypt 2011 2011 wiki/2011_Egyptian_revolution
2000 yemen 2012 2011 wiki/2011_Yemeni_revolution
56296 syria 2012 2011 wiki/Casualties_of_the_Syrian_civil_war
27500 libya 2011 2011 wiki/Libyan_civil_war

הכרה בישראל

בהקשר של המאמץ הפלסטיני לזכות בהכרה בינלאומית, מעניין גם לעקוב אחרי ההכרה בישראל.  המדד הפשוט ביותר הוא מספר המדינות בעולם המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

רוב המדינות שהיו חברות באו"ם באותה תקופה מיסדו יחסים דיפלומטיים על ישראל סמוך להקמתה ב-1948.  עליה נוספת במספר המדינות המקיימות יחסים עם ישראל נרשמה בשנות ה-60, ומשקפת מאמץ של משרד החוץ לרקום קשרים עם מדינות אפריקה המשתחררות.  אבל קשרים אלה אבדו במידה רבה בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 ועוד יותר מכך מלחמת יום כיפור ב-1973.  סמוך לאחר מכך העביר האו"ם את ההחלטה המשווה את הציונות עם גזענות. הקשרים הדיפלומטיים שנותקו התחדשו רק עם התקדמות תהליך השלום, ובפרט וועידת מדריד ב-1991 והסכם אוסלו ב-1993.  מאז לא נרשמו עוד שינויים משמעותיים במספר המדינות בעולם המקיימות יחסים עם ישראל.

מדד אפשרי נוסף הוא מספר המדינות המכירות בירושלים כבירת ישראל, כפי שהוא משתקף במספר השגרירויות הנמצאות בירושלים.  מספר זה היה תמיד נמוך ביותר, ואפילו מעט השגרירויות שהיו בעיר עזבו אותה בעקבות העברת חוק ירושלים בשנת 1980.

היבט מעניין במיוחד הוא כמובן הקשר בין ישראל לעולם הערבי.  ב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, התקיימה וועידת חרטום שבין החלטותיה שללה שלום עם ישראל, הכרה בישראל, ומשא ומתן עם ישראל.  אך ב-1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים, ב-1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן סמוך לאחר חתימת הסכם אוסלו, וב-2002 פורסמה יזמת השלום הסעודית המציעה סיום כולל לסכסוך ושלום עם כל מדינות ערב.  כמו כן התקיימו קשרי מסחר גלויים עם כמה מנסיכויות המפרץ.

מנגד, קיימות אינדיקציות לערעור מעמדה הבינלאומי של ישראל שעדיין לא באות לידי ביטוי ברמה של יחסים דיפלומטיים — בעיקר בהיבטים של דעת קהל שלילית ופעולות חרם שונות.  היבטים אלה מחייבים איסוף נתונים נפרד.

מקורות

הנתונים אודות מדינות המקיימות קשרים עם ישראל באים בעיקר מוויקיפדיה, ובפרט  http://en.wikipedia.org/wiki/Foreign_Relations_of_Israel  ו- http://en.wikipedia.org/wiki/International_recognition_of_Israel.

הנתונים על עזיבת שגרירויות את ירושלים מוויקיפדיה  http://en.wikipedia.org/wiki/Positions_on_Jerusalem.  לגבי הקמת השגרירויות בירושלים, ההנחה היא שהן הוקמו מיד עם כינון הקשרים הדיפלומטיים בין המדינות.

הנתונים אודות מספר המדינות החברות באו"ם מאתר האו"ם  http://www.un.org/en/members/index.shtml.

הנתונים אודות ממשלות ישראל מאתר הכנסת.

מחמוד עבאס והאו"ם

ב-23.9.2011 פנה מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, למזכ"ל האו"ם בבקשה לקבל הכרה במדינת פלסטין.  עוד לפני כן החלו מדינות שונות להצהיר על תמיכתן במהלך הזה ועל הכרתן בפלסטין.  אבל עד כמה ההכרה הזו גורפת?

הכרה במדינת פלסטין

ראשית, תזכורת טריוויאלית: האו"ם החליט כבר על הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל במסגרת תכנית החלוקה שהתקבלה ב-29.11.1947 (החלטה 181 של העצרת הכללית).  המדינה הזו לא הוקמה כי הערבים היו עסוקים מדי בלנסות מנוע את הקמת מדינת ישראל.  מאז 1948 מספר המדינות החברות באו"ם גדל פי יותר מ-3.  עד מלחמת ששת הימים ב-1967 שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה היו בשליטה ערבית, אבל לא הוקמה בהם מדינה פלסטינית.

עוד תזכורת: ערפאת הכריז כבר על מדינה פלסטינית ב-15.11.1988, בזמן האינתיפדה הראשונה.  לאחר הכרזה זו, יותר ממחצית המדינות החברות באו"ם — 91 בסך הכל — הכירו במדינת פלסטין.

בתקופה 1990 עד 2009 עוד 21 מדינות הכירו במדינת פלסטין.  בגל האחרון הקשור לבקשת ההכרה של עבאס התווספו עוד 20 מדינות המכירות בפלסטין, וכיום 68% מהמדינות החברות באו"ם מכירות בפלסטין.  המרווח הקבוע בין גרף המדינות המכירות בפלסטין והגרף של מדינות המכירות גם בישראל מצביע על כך שהגידול הוא במדינות שמכירות גם בישראל.  כמעט כל המדינות שלא מכירות בישראל הכירו בפלסטין כבר ב-1988.  היוצאות מהכלל הן לבנון וסוריה, שהכירו בפלסטין רק ב-2008 ו-2011, בהתאמה.

התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית גדלה עם השנים בלי קשר לויתורים כלשהם מצד הפלסטינים כלפי ישראל.  בהסכם קמפ-דיוויד ב-1978 הוסכם על שאיפה לכונן אוטונומיה פלסטינית תוך 5 שנים.  באותה תקופה הקמת מדינה פלסטינית עוד לא היתה מובנת מאליה בזירה הבינלאומית, ולגדה המערבית היה קשר עם ירדן שנותק רק ב-1980.  שיחות מדריד ב-1991 כבר נערכו לאחר הצהרת העצמאות של ערפאת, כשיותר מחצי מהחברות באו"ם כבר הצהירו על תמיכתן במדינה פלסטינית.  הסכם אוסלו מ-1993 כלל הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף והוביל לכינון הרשות הפלסטינית, אבל לא ציין מפורשות את ההקמה של מדינה פלסטינית כחלק מפתרון הקבע של הסכסוך.  הכרה במדינה פלסטינית כחלק מפתרון הקבע לסכסוך כלולה במתווה בוש מ-2002.  קבלת מתווה בוש ע"י ראש הממשלה שרון מעידה אם כן על הכרה במשתמע ברעיון של מדינה פלסטינית גם מצד ישראל, ושרון גם אמר זאת במפורש למשל בעת הדיון על ההתנתקות מרצועת עזה.  החזון של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל מוזכר גם בהחלטה 1397 של מועצת הבטחון של האו"ם בנוגע לאינתיפדה השניה.  כיום התפיסה שמדינה פלסטינית תהיה חלק אינטגראלי מסיום הסכסוך מקובלת על כל הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות שעוד לא הצהירו על הכרה במדינת פלסטין.

מקורות

הנתונים אודות תאריכי ההכרה בפלסטין נלקחו ברובם מוויקיפדיה  http://en.wikipedia.org  /wiki/International_recognition_of_the_State_of_Palestine

הנתונים אודות חברות באו"ם נלקחו מאתר האו"ם  http://www.un.org/en/members/index.shtml

הנתונים על ממשלות ישראל מאתר הכנסת.

%d בלוגרים אהבו את זה: