ארכיון קטגוריה: כלכלי

מאורגנים

במסגרת הניסיון לכסות את כל מה שחשוב במדינה, אחד האתגרים היה לאסוף נתונים על העבודה המאורגנת.  כמה באמת היו חברים בהסתדרות בשיאה?  כמה זה ירד בעקבות ההפרדה מקופת חולים ב-1995?  מה היחס בין ההסתדרות לבין אירגונים אחרים כיום?  לכאורה נושאים אזרחיים בסיסיים, שצריך להיות מידע עליהם.  אבל לא.  מסתבר שזה אחד הדברים הסודיים ביותר שיש.

ליתר דיוק צריך באמת להבדיל בין התקופה שלפני 1995, שבה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שלטה בכיפה, לבין התקופה אחרי זה, שבה ההסתדרות החדשה היא עדיין הארגון הגדול ביותר, אבל אין מה להשוות למה שהיה קודם.  אז נתחיל עם ההיסטוריה.

ההסתדרות הוקמה כבר ב-1920. מטרת הארגון הייתה לא רק לייצג את העובדים, אלא גם להשתתף בבניין הארץ ולטפח תרבות. באופן מעשי ההסתדרות שילבה כוחות עם הסוכנות היהודית בהקמת מוסדות המדינה שבדרך.  עם קום המדינה ההסתדרות הייתה מעין מיני-מדינה שבבעלותה כמה וכמה מפעלים מרכזיים במשק (מה שנקרא חברת העובדים, כולל המשביר, בנק הפועלים, חברת הביטוח הסנה, תנובה, סולל בונה, מקורות, כור, צים, ועוד). כך ההסתדרות לא הייתה רק ארגון עובדים, אלא גם מעסיק גדול. מצב זה הוביל לשיתוף פעולה מוגבר עם הממשלה ומעסיקים אחרים, והביא לריסון דרישות של העובדים. במקביל הייתה להסתדרות מערכת יחסים כמעט סימביוטית עם הממשלה, כיוון שגם ההסתדרות וגם הממשלה נשלטו על ידי תנועת העבודה (ובפרט מפלגת מפא"י). כתוצאה הממשלה העדיפה להפקיד פרויקטים לאומיים בידי מפעלים וחברות של ההסתדרות, ובמקביל ההסתדרות גייסה את חבריה לתמוך בממשלה.

כוחה של ההסתדרות לא נבע מכך שהיא יצגה עובדים בפני מעסיקים. ההסתדרות גם סיפקה לחבריה שירותים ממלכתיים חשובים, ובפרט קרן פנסיה וקופת חולים. כיוון שקופת החולים של ההסתדרות קיבלה עולים חדשים כחברים מיד עם עלייתם ובלי שום תנאים, נוצר מצב שבו ההסתדרות שלטה בשוק הבריאות. וכל מי שהצטרף לקופת החולים היה אוטומטית גם חבר הסתדרות. כתוצאה אחוז גבוה מאוכלוסיית המדינה היה חבר בהסתדרות, אפילו אם לא עבדו או לא היו זקוקים לייצוג. ניתן לכן לסווג את חברי ההסתדרות בשנות המדינה הראשונות לכמה מקורות:

  • עובדים במנהל הציבורי, כולל הממשלה, מערכת החינוך, ואפילו עובדי ההסתדרות עצמה.
  • עובדים שכירים בחברות שונות במשק, הן כאלה שהן חלק מחברת העובדים של ההסתדרות והן כאלה ששייכות לבעלי הון. ההסתדרות טיפלה גם באופן מיוחד בבני ובנות הנוער העובד.
  • חברי קיבוצים ומושבים.
  • עקרות בית ואחרים שהיו חברים בקופת חולים וכתוצאה גם בהסתדרות למרות שבאופן פורמלי אינם חלק מכוח העבודה בכלל.
  • בני משפחה (בני זוג וילדים) של חברי הסתדרות.

כתוצאה מכל זה, כשמוצאים נתונים על מספר חברי ההסתדרות לא תמיד ברור בדיוק על מי מדובר. הנתונים המוצגים בגרף הבא באים בעיקר מדוחות ישנים של ההסתדרות, שמכילים מספרים שונים ומינוחים שונים. המספר הכולל (הקו העליון בגרף) נשק ל-60% מכלל אוכלוסיית המדינה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

hist

כפי שרואים הנתונים מגיעים רק עד סוף התקופה של ההסתדרות המקורית, וגם זאת באופן חלקי.  לגבי ההסתדרות החדשה לא מצאתי שום נתונים שהם פרסמו בעצמם.  ההדרדרות במעמדה של ההסתדרות התחילה עם המהפך של 1977, שניתק את הקשר בינה לבין הממשלה.  הצטרפו לזה תהליכי גלובליזציה שקורים בכל העולם.  ואז בא חיים רמון.  בתור שר הבריאות רמון העביר את חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנכנס לתוקף בשנת 1995.  החוק ניתק בין קופת חולים להסתדרות.  כשהייתה אפשרות להיות חבר בקופת חולים בלי להיות חבר הסתדרות, רבים מאוד עזבו את ההסתדרות.  במקביל, רמון נבחר ליו"ר ההסתדרות, והוביל מהלך לפירוק חברת העובדים ולהפיכת ההסתדרות לארגון עובדים בלבד.  כתוצאה קמה "ההסתדרות החדשה".

כיום מדרג העובדים במשק מבחינת מעמדם הארגוני כולל 5 רמות, או בעצם 4 רמות של שכירים ומעמד נפרד של עצמאים:

  • שכירים שהם חברי הסתדרות או ארגון מקצועי אחר. חברים בארגון משלמים דמי חבר ויכולים לבחור את ראשי הארגון ואת מוסדותיו.
  • שכירים המיוצגים על ידי ארגון ומשלמים לו דמי טיפול למרות שאינם חברים בארגון. מצב זה נוצר בעקבות חתימת הסכם קיבוצי בין ההסתדרות (או ארגון עובדים אחר) לבין מעסיקים, וההסכם חל על כל העובדים במקום גם אם אינם חברים בארגון שניהל את המשא ומתן. דמי הטיפול נמוכים בקצת מדמי חברות (בהסתדרות הם 0.8% מהשכר במקום 0.9%).
  • שכירים שאינם חברים בארגון עובדים ואינם מכוסים על ידי הסכם קיבוצי. זה המצב של כל אלה שיש להם חוזים אישיים.
  • עובדי קבלן המועסקים באופן בלתי ישיר באמצעות חברה שמספקת שרותים למעסיק האמיתי, מה שנקרא גם מיקור חוץ. כתוצאה אין להם יחסי עובד-מעסיק עם מקום העבודה, וכרגיל הזכויות הסוציאליות שלהם נפגעות.
  • עצמאים, כולל פרילנסרים שעובדים באופן מזדמן במקום להיות שכירים של מעסיק מסוים.

כשמדברים על עובדים מאורגנים, מתכוונים לשתי הקבוצות הראשונות. וכשרוצים למדוד את שיעור העובדים המאורגנים, הכוונה היא לשיעור הקבוצות האלה מתוך השכירים. בישראל קשה לזקק נתונים היסטוריים על זה, כי אין נתונים ברורים על מי מתוך חברי ההסתדרות צריך לספור, כי רבים היו חברי הסתדרות כדי לקבל שירותים מקופת חולים למרות שלא היו בכלל שכירים או עובדים. ההערכה המקובלת היא שבשנות ה-70 וה-80 כ-80-85% מהשכירים היו חברי ארגונים מקצועיים ו/או מכוסים על ידי הסכם קיבוצי.  כיום שיעור החברים הוא כ-27%. הירידה בשיעור החברים בארגוני עובדים מתוארת בגרף הבא. הירידה בשיעור המכוסים על ידי הסכם קיבוצי מתונה יותר.

all-members

בהשוואה בינלאומית, עד שנות ה-80 של המאה הקודמת שיעור העובדים המאורגנים בישראל היה דומה לזה בארצות סוציאליסטיות באירופה כמו ארצות סקנדינביה. מאז תחילת המאה שיעור העובדים המאורגנים דומה יותר לזה בארצות אחרות, כמו בריטניה וקנדה. יש הרבה ארצות, כולל גרמניה, ארצות הברית, וקוריאה, שבהן שיעור העובדים המאורגנים נמוך עוד הרבה יותר.

לפי הסקר החברתי של 2012, בשנה זו ל-25.6% מהעובדים היה הסכם קבוצי. ל-50.3% נוספים היה חוזה עבודה אישי, ול-20.4 לא היה חוזה כלל. אבל המספרים האלה הם ממוצעים. כשמסתכלים על הפרטים (בגרף הבא), רואים שעובדים יהודים מאורגנים יותר טוב, ואילו אצל ערבים ל-42.8% אין בכלל חוזה העסקה. באופן דומה, ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר כך תנאי העבודה טובים יותר. אצל מי שלא סיימו תיכון ל-42.9% אין חוזה העסקה, בעוד שאצל בעלי השכלה אקדמית רק ל-6.6% אין. בעלי השכלה אקדמית הם גם בעלי השיעור הגבוה ביותר של העובדים המכוסים על ידי הסכם קיבוצי: 34.7%.

contracts

עם כל חשיבותה של ההסתדרות, היא אינה ארגון העובדים היחידי. לצידה של ההסתדרות הוקמו ארגונים כלליים אחרים. כמיטב המסורת, המבדיל בניהם היה בעיקר האוריינטציה הפוליטית: הפועל המזרחי הוקם ב-1922 כדי לייצג פועלים דתיים ומסורתיים, והסתדרות העובדים הלאומית הוקמה ב-1934 על ידי התנועה הרוויזיוניסטית מהימין. בשנים האחרונות יש שוב עלייה בעניין בהתארגנויות עובדים, ובשנת 2007 הוקם ארגון כוח לעובדים שאינו פוליטי.

בנוסף יש ארגוני עובדים עבור סקטורים נפרדים במשק. הגדול והוותיק ביותר הוא הסתדרות המורים שהוקמה כבר ב-1903. ארגון זה מאגד כיום בעיקר מורים בבתי הספר היסודיים וגננות. מורי התיכונים מאוגדים ברובם בארגון המורים העל-יסודיים, שפרש מהסתדרות המורים בשנת 1958. כמו כן יש ארגונים נפרדים לרופאים, לסגל אקדמי ומנהלי באוניברסיטאות, לעיתונאים, ועוד. עם זאת, בעבר היה נפוץ שעובדים יהיו מסונפים גם להסתדרות וגם לאיגוד מקצועי אחר. הסיבה הייתה שחברות בהסתדרות העניקה חברות בקופת חולים.

כתוצאה מהפרדת קופת חולים מההסתדרות, חלקה של ההסתדרות בקרב העובדים המאורגנים הולך ויורד. בשנת 1990 כ-95% מהעובדים המאורגנים היו חברי הסתדרות. בשנת 2000 השיעור היה כבר פחות מ-70%, ב-2012 היה 61%, וב-2016 רק 54%. חלוקת העובדים המאורגנים בין הארגונים השונים לפי הסקר החברתי של שנת 2016 מתוארת בגרף הבא.

 

orgs

מקורות

בגרף הראשון, נתוני הלמ"ס משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת מלוחות בנושא בשנתונים סטטיסטיים מוקדמים.  שתי הנקודות הנוספות מסקרי העומק בסקר החברתי של השנים 2012 ו-2016. נתוני ההסתדרות ממגוון דוחות של הוועד הפועל שנמצאים באוסף הספרייה הלאומית, ומהספר "שנת שלושים" מ-1951 לערך שמכיל מידע רב על ראשית ההסתדרות. הנתונים לשנת 2001 מדיווח בגלובס.

רוב הנתונים לגרף על ירידת מספר החברים מהמאמר Y. Cohen, Y. Haberfeld, T. Kristal, and G. Mundlak, The state of organized labor in Israel, J. Labor Research XXVIII(2), pp. 255-273, Spring 2007. שתי הנקודות האחרונות שוב מהסקר החברתי של הלמ"ס.

גם שני הגרפים האחרונים מתבססים על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס.

מודעות פרסומת

חוק זה חוק

אחד החוקים הפחות מוכרים והיותר משפיעים הוא "חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית", שנחקק בשלהי ממשלת שמיר בשנת 1992, ומאז מתוקן כמעט כל שנה. החוק הזה קובע כללים פיסקליים שהממשלה לוקחת על עצמה, ובפרט את "כלל ההוצאה" שקובע שתי מגבלות על תקציב המדינה:

  • הגירעון בתקציב לא יכול לעבור סף מסוים, המבוטא כאחוז מהתמ"ג. לכן אם לא צפויות מספיק הכנסות צריך לקצץ את התקציב.
  • מֵעבר למגבלה הזו, יש גם מגבלה ישירה על הגדלת התקציב יחסית לשנה הקודמת.  בהתחלה זה היה לא יותר מ-1% בשנה באופן ריאלי (כלומר מעל למדד המחירים לצרכן), ואז לא יותר מ-1.7% בשנה. כיוון שהגידול באוכלוסית ישראל ובתמ"ג (ברוב השנים) גדולים יותר, נובע שהתקציב לנפש והתקציב יחסית לתמ"ג ירדו.  מאז 2010 הגידול המקסימלי אינו קבוע, וחושב כל שנה על ידי נוסחה שמטרתה להגיע תוך כמה שנים לחוב שהוא 60% מהתוצר תוך התחשבות מסוימת בגידול האוכלוסייה. בשנת 2015, כשהתקרבו למימוש המטרה הזו, עדכנו את היעד להיות חוב שהוא רק 50% מהתוצר.  (עמר כהן הסביר את כל זה יפה בדבר ראשון.)

ביחד המגבלות האלה כובלות את ידיה של הממשלה ולא מאפשרות לה להעלות את התקציב כרצונה. הסיבה לחקיקת החוק בשנת 1991-1992 הייתה הרצון להעביר מסר ברור לסקטור העסקי על כך שהממשלה אינה מתכוונת להגדיל את התקציב ולהעלות מיסים כדי לממן את קליטת גל העלייה הגדול מרוסיה. סיבה זו כמובן אינה רלוונטית יותר, אבל החוק נשאר, והמגבלות על התקציב קיבלו חשיבות משל עצמן, כי יש להן השפעה על גיוס ההון. בפרט מקובל לחשוב שאם הממשלה חורגת מהמגבלות האלה זה עשוי להצביע על חוסר שליטה בהוצאות, ולכן על סיכון שבעתיד לא תוכל להחזיר חובות. סיכון כזה מתרגם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.

אחת הבעיות בחוק הגבלת התקציב היא שהוא מזיק ליכולת של הממשלה לפעול במצבי חירום כלכליים. המונח המקצועי לכך הוא שזה חוק "פרו-מחזורי". משמעות הדבר שהחוק גורם למחזוריות שקיימת במשק להיות קיצונית יותר, ואינו מאפשר לממשלה לנסות ולרסן את התנודות במשק. כך בתקופות גאות כשהמשק צומח ההוצאות יכולות לגדול בהתאם מבלי לחרוג מהכללים, מה שמוביל ליתר פעילות כלכלית ולצמיחה חזקה עוד יותר. אבל בתקופות שפל התמ"ג קטֵן, ההכנסות קטנות, וכתוצאה גם התקציב חייב לקטון, מה שמקטין עוד יותר את הפעילות הכלכלית וגורם למיתון עמוק עוד יותר.

אבל למרות המגבלות שהכללים הפיסקליים האלה מטילים, יתכן שהשפעתם המעשית אינה כה רבה כפי שניתן היה לחשוש. המגבלות מוטלות הרי מכוח חוק שעבר בכנסת, ומטבע הדברים חוק ניתן לשנות (במיוחד אם אתה משרד האוצר). ואכן חוק הגבלת התקציב מעודכן לעיתים קרובות לפי צרכי הממשלה, למשל כאשר הסכמים קואליציוניים גורמים לצפי להוצאות רבות שעלולות לגרום לחריגה ממגבלת התקציב. מה שמשעשע בתיקונים האלה הוא שהם מתווים את הגירעון והתקציב לכמה שנים בעתיד, ותמיד בשנה הנוכחית יש סיבות להעלאת הגירעון, אבל בשנים העתידיות מבטיחים להוריד אותו בחזרה.  הגרף הבא מראה את מגבלת התקציב כפי שהיא מופיעה בחוק הנוכחי, ובמקביל את המגבלות שהותוו בחלק מהגרסאות הקודמות של החוק.

hagbala

מסתבר שהגרסה המקורית מ-1992 הייתה אופטימית במיוחד, ודרשה שהגירעון ירד ל-0 תוך 4 שנים.  מאז משרד האוצר יותר מרוסן, ומתיימר רק לירידות לטווח שבין 1-2%.  כשזה לא קורה, מעדכנים את החוק שוב.

אם משווים את מגבלת הגירעון עם הגירעון בפועל, מתקבלת התמונה של הגרף הבא.  בגדול אפשר לראות שמשרד האוצר מתואם עם עצמו, והגירעון המתוכנן בתקציב של כל שנה הוא פחות מהמגבלה.  לפחות בחלק מהמקרים זה כי מעדכנים את המגבלה במקביל לאישור התקציב.  מה שקורה בפועל זה לפעמים סיפור אחר.  להבנתי זה לא מהווה עבירה על החוק, כי החוק מתייחס לתכנון התקציב ולא לביצועו.

deficit-gdp-hagbala

השורה התחתונה: במבט ראשון נראה שהאוצר סתם משחקים וכל נושא תכנון התקציב לא רציני.  אבל במבט שני הם לא טיפשים.  להיפך.  הם המציאו מנגנון נפלא: מצד אחד אפשר תמיד לנופף במגבלת התקציב כדי למנוע תיקצוב של מה שלא רוצים לתקצב וכדי להכתיב קיצוצים.  אבל מצד שני אפשר אחר כך לשנות את המגבלה בלי שישימו לב ולהעביר כספים לאן שרוצים באמת.

מקורות

מגבלת התקציב לכל שנה מופיעה מפורשות בחוק, אז פשוט העתקתי אותה משם.  את הגרסאות הקודמות ניתן למצוא בספרי החוקים מהשנים השונות — יש קישורים לכל התיקונים בסוף החוק כפי שהוא כיום.

נתוני הגירעון המתוכנן ובפועל מפוסט קודם על הנושא הזה.

הרבה או מעט?

כידוע המשרד הממשלתי עם התקציב הכי גדול הוא משרד הביטחון (היה עליו פוסט לפני קצת יותר משנה).  מצד שני החלק שלו בתקציב נמצא במגמת ירידה קלה, ויחסית לתמ"ג הירידה שלו יותר משמעותית – מעל 9% מהתמ"ג בשנת 1992, ופחות מ-5% כיום.  ראשי הצבא כמובן תמיד מתלוננים שזה לא מספיק, ושהקיצוצים פוגעים בביטחון המדינה.  אז ה-50-60 מיליארד שהולכים לביטחון זה הרבה או מעט?

אחת הצורות לקבל איזשהו מושג הוא על ידי השוואה בינלאומית: כמה ארצות אחרות מוציאות יחסית למה שיש להן?  השוואה ישירה היא כמובן לא משמעותית, כי לכל מדינה יש את התנאים שלה, אבל אולי זה יכול לתת קנה מידה.  אז הנה שני גרפים שמראים את ההוצאה על ביטחון כאחוז מהתמ"ג עבור ארצות נבחרות בעולם.  הראשון מראה את ההיסטוריה מאז שנות ה-60 לפי נתונים מהבנק העולמי, במגבלה שלא תמיד יש מידע לכל השנים.  אבל מסתבר שבנתונים לכל המדינות יש חור גדול בנתונים על ישראל.  אז השלמתי את זה מנתוני הלמ"ס מפוסט קודם. (הקו הכחול העבה הוא נתוני הבנק העולמי, והמקווקוו הוא נתוני הלמ"ס)

cmp-time

הגרף מאוד רועש, אבל בכל זאת אפשר לראות כמה דברים.  ברמה העולמית ההוצאה היחסית על ביטחון הייתה במגמת ירידה כללית ב-40 השנים האחרונות של המאה הקודמת, ומאז שנת 2000 יש יציבות (הקו השחור העבה).  זה משקף גם את המדינות המפותחות (הקווים הכתומים).  בשכונה שלנו ההוצאה על ביטחון באופן כללי יותר גבוהה משאר העולם, והייתה גבוהה במיוחד בתקופה מסוף שנות ה-60 (מלחמת ששת הימים) ועד סוף שנות ה-80 (קווים ירוקים).  בשיא התקופה הזו, ההוצאות היחסיות של ישראל (הקו הכחול) היו ככל הנראה הגבוהות ביותר בעולם, והגיעו ל-30% מהתמ"ג באמצע שנות ה-70 – כמעט פי 2 ממדינות ערב באותן שנים.

הגרף השני מתמקד בקצה הימני של הסקלה, כלומר בהשוואה כיום.  כאן ניתן לראות יותר בבירור השוואה של הוצאות הביטחון של מדינות נבחרות ברחבי העולם, בדגש על מדינות ערב (השכונה הגאוגרפית שלנו) ומדינות מערביות מתפתחות (קבוצת ההתייחסות שלנו). ניתן לראות בו שההוצאות של ישראל גבוהות יחסית לאלה של מדינות המערב, ואפילו קצת יותר מההוצאות של רוסיה.  לשם השוואה, נאט"ו דורשת מהמדינות החברות בה להשקיע 2% מהתמ"ג בביטחון, ורובן לא עומדות אפילו בדרישה הזו.  מצד שני, ההוצאות הממוצעות של מדינות ערב כיום גבוהות עוד יותר, בעיקר בגלל סעודיה ועומן.  זה לא בהכרח מופנה נגדנו, אבל בכל זאת ההשקעה הכוללת של מדינות שעויינות לישראל היא מקור לדאגה.

cmp-now

אגב, צריך לזכור שזה במונחים של אחוז מהתמ"ג, ולא בערכים כספיים.  השוואה במונחים כספיים שרטטתי לפני כמה שנים מנתוני 2012-2013.

מקורות

כל הנתונים מגליון אקסל מאתר הבנק העולמי, עם השלמה עבור ישראל מהלמ"ס.

הכנסה בשוליים

לפני שנה הלמ"ס הוציאו את פרסום 1677, שעניינו הכנסות והוצאות של משקי בית לפי סקר משנת 2015.  מתוכו בחרתי להסתכל על נתוני ההכנסה של מגזרים בשוליים של החברה הישראלית — הערבים והחרדים.  צריך לעשות את זה מדי פעם כדי להיזכר שממוצעים לא בהכרח משקפים את כולם.  יש הרבה שונוּת / אי-שוויון.

נתחיל עם הערבים.  הגרף הבא מציג את רמת ההכנסה נטו של משקי בית ערבים לעומת יהודים.  הציר האופקי הוא הגודל של משק הבית (מספר נפשות; הנקודה האחרונה משקפת את הגודל הממוצע של משקי בית עם 6 נפשות או יותר).  מהנתונים רואים שעבור כל גודל של משק בית, ההכנסה נטו של ערבים היא פחות מחצי מזו של יהודים. החריג היחיד הוא משקי הבית הגדולים ביותר, שאצל יהודים הם בעיקר משקי בית חרדים, אבל אפילו במקרה הזה ההכנסה של יהודים גבוהה פי 1.76.  הפער הזה הוא בחלקו בגלל רמת תעסוקה נמוכה יותר, ובחלקו בגלל שכר ממוצע נמוך יותר.

sz-income

שטחי העיגולים משקפים את מספר משקי הבית מכל גודל.  זה מצביע על הבדל מעניין נוסף: אצל יהודים מספר משקי הבית קטֵן ככל שיש בהם יותר נפשות, ואצל ערבים ההיפך – משקי בית גדולים הם הנפוצים יותר.  ובמשקי בית גדולים ההכנסה לנפש נמוכה יותר.  משקי הבית הקטנים (1-2 נפשות) הם בעיקר של קשישים.

ועכשיו לחרדים.  הגרף הבא משווה את הרכב ההכנסות של חרדים עם זה של מגזרים יהודים אחרים בשנת 2015.  משק בית חרדי מכניס בערך חצי ממה שמשק בית יהודי אחר מכניס מעבודה.  בנוסף, לחרדים אין הכנסות משמעותיות מהון, פנסיות, וקופות גמל.  לעומת זאת יש להם הכנסות גבוהות משל מגזרים אחרים מהקצבות ותמיכות יחודיות (בניגוד לקצבאות הביטוח הלאומי, שדומות עבור כל המגזרים).

income-sources

מקורות

הכנסות והוצאות משק הבית: נתונים מסקר הוצאות משק הבית 2015.  פרסום 1677 של הלמ"ס, 13.7.2017.  הנתונים על משקי הבית בגדלים השונים של ערבים לעומת יהודים מלוח 6.  הנתונים על הרכב ההכנסות של משקי בית יהודים ברמת דתיות שונה מלוח ב' במבוא.

היה תקציב?

מכל משרדי הממשלה שהסתכלתי על תקציבם עד כה, משרד השיכון הוא היחיד שהתקציב שלו יורד.  והוא גם המשרד שעבורו הכי חבל שנתוני התקציב הנגישים מתחילים רק ב-1992, בגלל הגידול המטאורי בבנייה ציבורית החל מ-1990 במסגרת המאמצים לספק דיור לגל העלייה הגדול מרוסיה.  בכל אופן, הנה מה שיש.

נתחיל בתקציב כולו.  הגרף הבא מראה את תקציב השיכון (משרד השיכון, בנייה ציבורית, מענקים והלוואות — ראו במקורות בסוף הפוסט) מנורמל לגודל האוכלוסייה.  הסיבה לנירמול היא שמדובר בשירות ישיר לציבור, אז סביר שהתקציב יגדל עם האוכלוסייה, ומה שמעניין הוא אם הוא גדל יותר או פחות מהאוכלוסייה.  אבל במקרה הזה מסתבר שזה לא ממש משנה — התקציב יורד באופן חד במונחים אבסולוטיים, ויורד באופן דומה גם יחסית  לגודל האוכלוסייה.  כל הערכים מתוקנים לאינפלציה, כלומר במחירים עכשוויים.

shikun-total-pop

הירידה הדרמטית ביותר חלה בתחילת הנתונים, בראשית שנות ה-90.  יש להניח שהסיבה היא סיום גל הבנייה הציבורית הענק שיזם שר השיכון דאז אריאל שרון בשנים 1990-1992 (וכאמור חבל מאוד שאין נתונים מכל התקופה הזו ומה שהיה לפניה — יש עדויות שבשיא תקציב השיכון היה גבוה מתקציב הביטחון).  עוד דבר מעניין הוא שבעצם היה גל בנייה גדול נוסף בשלהי ממשלת רבין.  אבל לא רואים את זה בתקציב, כך שגל הבנייה השני לא היה תלוי בתקציב ממשלתי, ואכן רובו היה בבנייה פרטית. [ראו פוסט קודם על היקף הבנייה לאורך השנים]

עוד דבר שאפשר לראות הוא שביצוע התקציב נמוך בכל השנים מההקצאה המקורית.

צורה אחרת להסתכל על אותם נתונים היא לפצל אותם לפי ממשלות, ולעקוב אחרי השינוי היחסי בתקופתה של כל ממשלה.  הנה מה שרואים עבור ביצוע התקציב בפועל, מנורמל לפי גודל האוכלוסייה ומתוקן לאינפלציה.  מעניין שאצל כולם חוץ מאולמרט הירידה החדה ביותר היא בשנה הראשונה.

shikun-total-gov

מעבר לסך הכל מעניין גם להסתכל על איך התקציב הזה מחולק בין הסעיפים העיקריים שלו.  כמו במשרדים אחרים בתקציב המדינה יש סעיף אחד למטה המשרד, ועוד סעיפים לפעולות שלו.  אני הסתכלתי גם על כמה תת-סעיפים כדי לקבל את הפירוט הבא (פרטים במקורות בסוף הפוסט).  הערכים כאן מתוקנים לאינפלציה אבל לא מנורמלים לגודל האוכלוסייה, כלומר זה התקציב כולו כפי שבוצע בפועל.

shikun-parts

התקציב של מטה המשרד קטן יחסית.  מה שמעניין הוא שגם החלק שמוקדש בפועל לשיכון היה רק 40% בשנת 1992 וירד להרבה פחות מזה מיד אחר כך.  רוב התקציב משמש למענקים ולהלוואות, כלומר מעבירים את הכסף לגופים שעוסקים בשיכון או ישירות לזכאים.  לא מצאתי שום התייחסות להחזרות של ההלוואות האלה.  התקציבים האלה ירדו באופן משמעותי בשנים 2003-2010, וכיום כמעט שאין יותר הלוואות כלל.

דבר מעניין נוסף הוא שיש סעיפים עם ערכים שליליים.  זה מתקשר לשני סעיפים קטנים יחסית אבל מעניינים, שהם הסעיפים הסוציאליים באופן המובהק ביותר בתקציב השיכון — שיקום שכונות והדיור הציבורי.  הסעיפים האלה (סכום כולל מתוקן לאינפלציה) מוצגים בגרף הבא.  שימו לב שהסקלה כאן היא מיליונים ולא מיליארדים כמו בגרפים הקודמים.

social

שיקום שכונות היה תכנית הדגל של ממשלת בגין, ושוב חבל שאין נתונים מהתקופה ההיא להשוואה.  כיום נראה שלא נשאר ממנה הרבה.  הדיור הציבורי גם עובר צמצום מתמשך כל הזמן.  ובחלק מהשנים הממשלה ממש רוצה להשקיע בו, אבל לא יוצא לה, ובטעות היא מרוויחה ממנו.  זה כמובן תוצאה של מכירת דירות בהנחה ניכרת למי שמתגורר בהן, אבל אז לא משקיעים את הכסף הזה בקניית דירות חדשות.  כתוצאה הסעיף נשאר במינוס, שבמקרה הזה משמעו הכנסה במקום הוצאה.  רק איזה מאה-מאתיים מיליון שקלים.

מקורות

הנתונים מדפי האקסל של ביצוע תקציב המדינה מאתר החשב הכללי.  הסעיפים הם:

משרד הבינוי והשיכון – סעיף 29.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את סעיף 290814 או 290201 ששייך כנראה לשיקום שכונות.

מענקים לבינוי ושיכון – סעיף 42.

שיכון – סעיף 70.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את 7009-7011 שעוסקים בהלוואות, את 700301, 706903 או 706801 (זה משתנה בשנים שונות) ששייך לשיקום שכונות, ואת 7069 שהוחלף ב-7005 שעניינים דיור ציבורי.

לפי משרד האוצר גם סעיף 43, מרכז מיפוי ישראל, "שייך" למשרד השיכון. אני לא כללתי אותו כאן.

חרדים לעבודה

גברים חרדים הם הקבוצה השנייה באוכלוסייה שידוע שהתעסוקה שלהם נמוכה ביותר, ביחד עם הנשים הערביות.  אבל יותר קשה להשיג עליהם נתונים, כי הלמ"ס נוהג לפלח את אוכלוסיית המדינה לפי לאום או דת (יהודים/ערבים/מוסלמים וכו'), אבל לא לפי רמת דתיות, ויש בעיה אמיתית להגדיר מיהו חרדי ולזהות אותם בסקרים ומיפקדים.

מי שנכנסו בעובי הקורה היו דן בן-דוד ואיתן רגב ממרכז טאוב, שאספו נתוני תעסוקה על חרדים מאז סוף שנות ה-70 בשביל דו"ח מצב המדינה של 2011-2012.  לא לגמרי ברור לי איך הם הפיקו את הנתונים, אבל התוצאה מגניבה.  בגרף הבא (שהוא העתק ישיר של הגרף שלהם) הם משווים את התעסוקה של חרדים עם התעסוקה של יהודים לא חרדים ושל ערבים, מתוך מחקר קודם שבדק את התעסוקה כפונקציה של השכלה.  כאן הם מתמקדים בשני הקצוות: אלה שיש להם רק השכלה מינימלית (0-4 שנות לימוד), ואלה שיש להם השכלה אקדמית (16+ שנות לימוד).  הנתונים הם עבור קבוצת הגיל 35-54, שזה גילי העבודה העיקריים של אחרי סיום הלימודים האקדמיים (אם היו). כפי שניתן לראות, ההשכלה המעשית של החרדים — מבחינת ההכנה שהיא מספקת לשוק העבודה —  שקולה ל-0-4 שנות לימוד.  ובעולם המודרני זה פשוט לא מספיק.

regev-work

מקור נוסף לנתונים הוא הדוחות השנתיים של בנק ישראל, ובפרט פרק ח' שכותרתו "סוגיות ברווחה".  התוכן של הפרק הזה אינו קבוע, אבל לעיתים מזומנות הוא כולל נתוני תעסוקה, גם של חרדים.  בפרט בדוח של שנת 2017 הופיע גרף עם נתוני תעסוקה של גברים ונשים יהודים לא חרדים, חרדים, ערבים, וגם של יהודים וערבים מבוגרים.  הנתונים הכלליים הם לגילי העבודה העיקריים, שמוגדרים להיות 25-54, ואילו הנתונים על מבוגרים הם לגילים 55-64 לגברים ו-55-59 לנשים.

bank-work

אז גם כאן אפשר לראות עד כמה נתוני התעסוקה של החרדים נמוכים יחסית לשאר האוכלוסייה, פרט לנשים הערביות.  וגם כאן ניתן לעשות אנלוגיות: מסתבר שתעסוקת גברים חרדים דומה לשל גברים ערבים מבוגרים, ואילו תעסוקת נשים חרדיות דומה לשל נשים יהודיות מבוגרות.  אבל פחות ברור מה האנלוגיה הזו אומרת.

אם מצרפים את נתוני התעסוקה של החרדים משני המקרות הנ"ל, מקבלים גרף אחוד שמתאר כמעט 40 שנים של התפתחות התעסוקה החרדית.  אני לא מצאתי רצף כזה בשום מקום יחיד:

both

מזה ומהגרפים הקודמים ניתן לנסח כמה הבחנות:

  • בסוף שנות ה-70, מיד אחרי המהפך, התעסוקה של גברים חרדים הייתה דומה לשל גברים יהודים לא חרדים וערבים, באזור ה-80%.
  • במשך כעשרים שנים אחרי המהפך תעסוקת הגברים החרדים הדרדה לחצי, ובעשור 2000-2010 היא עמדה על כ-40%.  הסיבות הן כנראה צירוף של השכלה לא מתאימה לשוק העבודה המשתנה והישארות בישיבות וכוללים כדי להתחמק מגיוס.
  • מאז 2010 יש התחלה של עלייה בתעסוקת הגברים החרדים.  סביר להניח שזו תוצאה של מצוקה כלכלית, ולא קשור למאמצים ממשלתיים כמו חוק טל (שהיה בתוקף כבר מ-2002, ובוטל ב-2012).
  • במקביל יש עלייה בתעסוקה של נשים חרדיות לפחות מתחילת המאה (ואולי קודם, אבל על זה לא מצאתי נתונים).

מקורות

הגרף הראשון הופיע בדו"ח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב, בפרק "מדינת הסטארט-אפ והאיום מבית" שכתב דן בן-דוד, בתור תרשים 18 בעמ' 45.  בתרשים עצמו כתוב שאיתן רגב השתתף בהכנתו, וממנו קיבלתי בתודה את הנתונים עצמם (שאיפשרו לי לצייר אותו מחדש).

הגרף השני מבוסס על איור ח'-3 מעמ' 187 של דוח בנק ישראל לשנת 2017 (שבו נתוני הגברים והנשים מצוירים בנפרד).  את הנתונים עצמם קיבלתי בתודה מדניאל רוזנמן מהחטיבה למידע ולסטטיסטיקה.  אגב הלמ"ס ערכו שינוי מתודולוגי ברישום נתוני תעסוקה בשנת 2012, ובעיקרון הנתונים לפני שנה זו אינם ברי השוואה לנתונים החל משנה זו.  בבנק ישראל הדגישו את זה על ידי פער באמצע הגרף, וגם מרכז המחקר של הכנסת שאסף נתונים דומים והשווה כמה שיטות לזיהוי חרדים צייר גרפים נפרדים לטווחי השנים השונים.  אבל לא ברור לי עד כמה השינוי האמור אכן משנה באופן מעשי.

עבודה ערבית (אבל לא רק)

ידוע שנשים ערביות הן המגזר עם שיעור התעסוקה הנמוך ביותר, אבל זמן רב לא מצאתי מקור לנתונים מפורטים על כך.  למזלי איתן רגב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ליקט את הנתונים משנתונים של הלמ"ס.  גם הוא טוען שזה לא היה טריוויאלי — בין היתר היתה תקופה שבה הנתונים לא פורסמו באופן מפורש, והוא חישב אותם בתור ההפרש בין הנתונים לכלל המשק לבין הנתונים עבור יהודים.  בכל אופן, הנה מה שהוא מצא, עבור גברים ונשים יהודים וערבים:

emp-rate

אז עכשיו זה רשמי — תעסוקת הנשים הערביות התנדנדה באזור ה-10% עד תחילת שנות ה-90, ואז התחילה לעלות, אבל היא עדיין הרבה יותר נמוכה מכל מגזר אחר.

אבל מעניין גם לראות את המגמות של המגזרים האחרים.  נתחיל עם הנשים היהודיות.  רמת התעסוקה שלהן הייתה בערך 20% בתחילת הנתונים ב-1954, שמרה על רמה של כ-30% בשנות ה-60 של המאה הקודמת, והתחילה לעלות באופן רציף בערך מאז 1970.  כיום (ובעצם בערך מאז 2010) היא כבר נושקת לרמת התעסוקה של הגברים, קצת מעל 60%.

אבל הקירבה הזו היא לא רק בזכות הנשים — מסתבר שרמת התעסוקה של הגברים, גם יהודים וגם ערבים, ירדה באופן ניכר ממעל 75% בראשית שנות ה-60 לפחות מ-55% בתחילת שנות ה-2000.  בסביבות 2002-2003 התהפכה המגמה, וכיום יש עליה קלה. [הקפיצה אצל יהודים ב-2012 לא נחשבת — היא כי הלמ"ס התחילה לכלול חיילים בספירה.]

תופעה מעניינית היא שכשלוקחים את הכל ביחד, מקבלים שרמת התעסוקה הכללית בישראל הייתה יציבה באופן מדהים עשרות שנים, על קצת פחות מ-50%.  רק ב-2003 התחילה עלייה קלה.  בכל התקופה הזו היו רק שני יוצאי דופן: הירידה בתעסוקה במיתון הגדול באמצע שנות ה-60, והעלייה בתעסוקה בימי ממשלת רבין.  אבל כפי שראינו לעיל, היציבות הממוצעת הזו מסתירה בתוכה מגמות סותרות של מגזרים שונים.

מעבר לנתונים עצמם, אפשר להפליג בספקולציות על מה הסיבות לשינויים האלה.  הכי מפתיעה היא הירידה בתעסוקה של הגברים.  רגב מציע שזה חלקית בגלל העלייה בתעסוקה של נשים, שמצד אחד סיפקה פרנסה אלטרנטיבית ומצד שני היוותה תחרות והקשתה על מציאת עבודה במקצועות מסויימים.  אבל זה לא כל כך משכנע כי אצל הערבים לא הייתה עלייה כזו, וגם כי זה לא מתיישב את ההיפוך והעלייה בתעסוקת גברים החל מ-2003.  הסבר יותר משכנע שהוא מציע הוא שהכל קשור ברמת החינוך וההשכלה יחסית לדרישות השוק.  עם השנים נהייה יותר ויותר קשה למצוא עבודה בלי השכלה מינימאלית.  [חיזוק לזה יהיה גם בפוסט הבא על תעסוקה של חרדים.]  גם את העלייה בתעסוקה של נשים ערביות ניתן לקשר להקמת המכללות.

החלק הכי מעניין במאמר של רגב הוא האפשרויות שהוא רואה לגבי העתיד.  במקום לקוות שהגברים הערבים ישתלבו באקדמיזציה של שוק התעסוקה, הוא מציע שעדיף להשקיע בהשכלה והכשרה מקצועית.  זה יאפשר להם להשתלב בתעשייה בתור עובדים מיומנים, במקום בתור עובדים בלתי מיומנים.  זה יהיה מצוין לתעשייה, שמשוועת לעובדים מיומנים (סטף וורטהיימר טוען כך כבר שנים), וגם יאפשר עלייה בתעסוקה ובעיקר בשכר של העובדים הערבים.  הבעיה היחידה בתסריט הזה היא שהוא תלוי בכך שהממשלה תשקיע בחינוך מקצועי.

מקורות

איתן רגב, גברים ערבים – נוכחים נפקדים בשוק העבודה הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה 16.4.2018.  הנתונים במקורם מהלמ"ס, וכוללים כמה שינויים מתודולוגיים עם השנים.   אחד מהם הוא שב-1980 עברו מהגדרה שגיל העבודה הוא 14 להגדרה שהוא 15.  שינוי יותר משמעותי הוא ההכללה של החיילים ב-2012.

עבודה זרה

הדוחות השנתיים של בנק ישראל הם מקור לנתונים באיכות טובה לאורך זמן, על מגוון נושאים כלכליים ומשקיים.  ובנספח הסטטיסטי של הדוח של 2017 מצאתי נתונים על העובדים בישראל מאז 1969, ובפרט סיווג לפי מגזר ציבורי ועיסקי ולפי ישראלים, פלסטינים, וזרים.  זה מעניין בין היתר כי הנתונים הרגילים על תעסוקה כוללים ישראלים בלבד ומתעלמים מעובדים לא ישראלים, למרות שיש לא מעט כאלה.  הנה מה שרואים.

emp-div

  • הגודל היחסי של המגזר הציבורי מתוך כלל העובדים נשאר קבוע מאז סוף שנות ה-70, באזור ה-27-28%.  הקפיצה ב-2012 היא תוצאה של שינוי מתודולוגי, ובפרט שהלמ"ס התחילה לספור חיילים בתור מועסקים (ועברה לדבר על כוח העבודה בכללותו במקום כוח העבודה האזרחי).
  • בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת פלסטינים היו פחות מ-10% מהמגזר העיסקי. זה ירד בתחילת שנות ה-90 (תגובה מאוחרת לאינתיפדה האראשונה?) ושוב בתחילת שנות ה-2000 (האינתיפדה השנייה).  ב-15 השנים האחרונות יש עלייה איטית אבל עדיין שיעורם נמוך בהרבה משהיה.
  • במקביל לירידה בעובדים פלסטיניים הייתה עלייה בעובדים זרים, ואולי יבוא העובדים הזרים הוא שאיפשר את הירידה בעובדים פלסטינים בשנות ה-90.  בשיא (סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית) כלל העובדים הלא ישראלים היוו כשישית מהמגזר העיסקי (מעל 16%).  אחר כך זה ירד וכיום הם כתשיעית (בערך 11%).  אבל שימו לב שהירידה היא יחסית ולא אבסולוטית — המספר של הלא ישראלים כיום קרוב למה שהיה בשיא, אבל סך מספר העובדים במשק גדל.

מקורות

לוח ה'-נ'-3 של הנספח הסטטיסי של דוח בנק ישראל לשנת 2017.

כל הכבוד לבנק!

אחד הדברים המתסכלים בנוגע לכתיבה על תקציב המדינה הוא שבאתר מפתח התקציב ובאתר החשב הכללי יש נתונים רק מאז 1992.  זה אמנם 25 שנים, ומספק רקע יפה לרוב מה שקורה כיום, אבל זה לא מאפשר מבט היסטורי על תקופת האינפלציה של שנות ה-80 או השוואה עם מה שהיה לפני המהפך ב-1977.

דוגמה קונקרטית היא ההשוואה בין ההוצאה הציבורית לתמ"ג.  בכל מיני סקירות היסטוריות מספרים שההוצאה הגיעה למעל 70% מהתמ"ג אחרי מלחמת יום כיפור, והיה גירעון עצום, וזה היה אחד מהגורמים למשבר הכלכלי ולאינפלציה המטורפת.  אבל אני רוצה לראות את זה בעיניים, והנתונים שהיו לי התחילו כאמור בשנת 1992 כשהתקציב היה 50-60% מהתמ"ג ובמגמת ירידה.

אבל מסתבר שבדוחות השנתיים של בנק ישראל יש נתונים שהולכים אחורה עד שנות ה-60.  וזה מאפשר סוף-סוף לצייר את הגרף הבא:  הכנסות, הוצאות, וההפרש ביניהם שמשקף גירעון (או עודף).  הערכים מתייחסים ל"ממשלה הרחבה", כלומר לא רק הממשלה אלא גם הרשויות המקומיות, ביטוח לאומי, מוסדות לאומיים כמו הקק"ל, ומוסדות ללא כוונת רווח שמקבלים מימון רב מהמדינה כמו האוניברסיטאות וקופות החולים.

gov-exp-gdp

אז אכן ההוצאות גדלו והגיעו בשיאן עד 80% מהתמ"ג, ואכן הגירעון היה באזור ה-10-15% מהתמ"ג מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80, ואפילו הגיע ל-20% מהתמ"ג (!) בשנת  1975, ואכן הוא נעלם באיבחה אחת עם תכנית היצוב הכלכלי של 1985.  וגם אפשר לראות איך הפעילות הציבורית ממשיכה לרדת ברציפות מאז ועד השנים האחרונות, אם כי אולי יש התייצבות מאז 2010 על כ-40% מהתמ"ג.

הפרחים לבנק ישראל. תודה.

מקורות

דוח בנק ישראל לשנת 2017 נמצא באתר בנק ישראל.

פרק ו' עוסק במגזר הציבורי ומימונו, והגרף לעיל מבוסס על לוחות ו'-נ'-1 ו-ו'-נ'-2 בנספחים הסטטיסטיים, שכל אחד מהם מחולק לשני חלקים (לפני ואחרי 1980).

עידכוני בריאות

אחת התלונות הקבועות של ארגונים חברתיים היא שיש שחיקה מתמדת בתמיכה הממשלתית בהוצאות חברתיות שונות.  אז הנה הדגמה של זה בהקשר של בריאות.

הגרף הראשון מראה פשוט את החלק של הממשלה במימון הוצאות הבריאות בישראל לאורך השנים.  ההוצאות של משקי הבית כוללות את דמי החבר בקופות חולים בעבר ואת מס הבריאות כיום, וכן תשלומים אחרים כמו השתתפות עצמית ורפואה פרטית.  הוצאות הממשלה כוללות את המס המקביל שבעצם המעסיקים שילמו בין 1973-1996.  בשנים האלה הממשלה חייבה את המעסיקים להשתתף בתשלום בשיעור שגדל עד כדי חצי ממה שמתואר בגרף, אבל לא מצאתי נתונים מפורטים עליו לכל השנים.  ב-1997 ממשלת נתניהו ביטלה את המס הזה כדי להקל על המעסיקים, והגדילה את ההשתתפות הממשלתית כדי לפצות על כך.  אבל בהמשך הממשלה הקטינה את ההשתתפות שלה שוב בצורה שחייבה את משקי הבית להוציא יותר.  המינימום היה ב-2007, ומאז יש עלייה קטנה בחזרה.

health-fund-pct

חלק מאיך שזה קרה מתואר בגרף הבא.  זהו ניתוח של מרכז אדוה על העלות של סל הבריאות שקופות החולים מחוייבות לספק במסגרת חוק הבריאות הממלכתי.  החוק הגדיר סל בריאות מסוים שהיה תקף לשנת 1995.  מאז כל שנה יש ועדה ממשלתית שמחליטה איך לעדכן את הסל, וזה משית הוצאות נוספות על הממשלה.  בעיקרון, עדכון התקציב למימון הסל צריך לקחת בחשבון שלושה גורמים:

  • גידול האוכלוסייה במדינה וההזדקנות של האוכלוסייה, מה שגורם ליותר אנשים שצריך לטפל בהם.
  • עליית תשומות הבריאות, כלומר העלייה במחירים של ימי אישפוז, במשכורות רופאים, וכו'.
  • התפתחות הרפואה, כלומר ההיצע של תרופות וטיפולים חדשים.  חידושים כאלה נוטים להיות יקרים, בגלל העלויות לפתח אותם ולוודא שהם בטוחים.

ועדת סל הבריאות אחראית רק על הרכיב האחרון. פתרון סביר לשני הראשונים הוא להצמיד אותם למדד רלוונטי.

 

sal-update

הקו האדום (העליון) בגרף מתאר את ההתפתחות הרצויה של מחיר סל הבריאות המקורי אם לוקחים את שלושת הגורמים האלה בחשבון.  זה מניח עלייה של 2.46% בממוצע בשנה באוכלוסיית המבוטחים, עלייה של 3.64% בשנה בממוצע בתשומות הבריאות, ועלייה של 2% בשנה בממוצע כדי להכניס חידושים רפואיים.  אבל הממשלה מניחה מספרים יותר נמוכים, וכתוצאה העלייה בפועל של תקציב סל הבריאות יותר נמוכה (הקו הירוק (התחתון)) ונוצר פער הולך וגדל.  ומה שמעניין הוא שאם מסתכלים על תשלומים של משקי הבית לקופות החולים, במשך כמה שנים הם די השלימו את הפער, אבל מאז 2004 בערך הם לא מספיקים.

מקורות

הגרף הראשון מתבסס על נתונים אודות ההוצאה הלאומית על בריאות כפי שהתפרסמו בשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס: נתוני 1973-83 מלוח 24.3 בשנתון 1989 (אבל אין שם נתונים על משקי הבית), נתוני 1984-9 מלוח 24.3 בשנתון 1996, והנתונים מאז 1990 מלוח 6.3 בשנתון 2017.

הגרף השני הופיע בפרסום של מרכז אדוה בשם תקציב משרד הבריאות: יעדים לשנים הבאות, מאת ברברה סבירסקי, מינואר 2013, ועודכן בדוח תמונת המצב החברתית של 2014 מינואר 2015.  הסכומים הם במחירים שוטפים, בלי תיקון לאינפלציה, כי חלק מההשואה נוגע לתיקון הזה.

מגמת שיפור?

בפרק 2 של "מגש הכסף", סדרת התעודה שהופקה לקראת בחירות 2015, ירון זליכה (החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר) מצולם מרצה בפני קבוצות אזרחים על מצב הכלכלה.  הוא מרצה מצויין וסוחף — שווה לראות.  והוא גם מספק נתונים.  בפרט, בדקה ה-31 הוא מדבר על ריכוזיות, ומספר שישראל מדורגת במקום ה-141 מתוך 148 מדינות בריכוזיות.  במקביל אנחנו רק במקום 109 במאבק נגד מונופולים.  ואלה הסיבות לחוסר התחרותיות של השוק ולמחירים הגבוהים.

כשמישהו מציג נתונים כאלה אני רוצה לחפור בהם קצת יותר.  איך מודדים ריכוזיות במדינות שונות?  איך מודדים מאבק במונופולים?  מה ההתפלגות של הציונים שמדינות אחרות מקבלות?  ואיך כל זה משתנה עם הזמן?

אז שאלתי, ומסתבר שהנתונים האלה באים מהפורום הכלכלי העולמי (World Economic Forum), ארגון שויצרי ללא כוונת רווח שמפורסם בעיקר בזכות הכינוס השנתי בדאבוס שבו מנהיגי העולם ובכירי הכלכלה מתחככים זה בזה.  אבל הארגון עושה עוד דברים, ובין היתר הוא גם מפרסם דוח שנתי על תחרותיות בכלכלה העולמית.  הנתונים שזליכה ציטט באים ממהדורת 2013 של הדוח הזה.  הדוחות האלה מתבססים במידה רבה על סקר של אנשי עסקים בכירים במדינות שונות, שבו הם מתבקשים לחוות את דעתם על היבטים שונים של הכלכלה.  ב-2013 נסקרו קרוב ל-14000 אנשי עסקים מ-148 מדינות תוך שימוש ב-41 שפות.

הסקר כולל עשרות שאלות ב-12 תחומים.  ברוב השאלות התשובות הן בסקלה מ-1 עד 7. הנתונים הספציפיים שצוטטו הם משאלה 6.02:

In your country, how would you characterize corporate activity?
[1 = dominated by a few business groups; 7 = spread among many firms]

ומשאלה 6.03:

In your country, to what extent does anti-monopoly policy promote competition?
[1 = does not promote competition; 7 = effectively promotes competition]

 

אחר כך יש מגוון עיבודים סטטיסטיים כדי לוודא שהתוצאות סבירות, בין היתר על ידי השוואה עם התוצאות בשנים קודמות.  אבל בשורה התחתונה, זה לא ניסיון להעריך מדדים מוגדרים באופן אובייקטיבי, אלא סקר דעת קהל (אם כי קהל נבחר), עם מדגם של כמה עשרות משיבים בלבד.

מספיק הקדמות.  בחיפוש באתר של הפורום מצאתי את הדוחות מאז שנת 2007, ומהם שלפתי את התוצאות עבור ישראל ומדינות אחרות.  הגרף הבא מראה את הציון הממוצע (כזכור בסקלה של 1 עד 7) של השאלה על מידת הריכוזיות.

rikuz

אז כפי שניתן לראות הדעות עלינו לא משהו, והציונים שאנחנו מקבלים הם כמו אלה של מיני מדינות עולם שלישי ונמוכים משמעותית ממדינות מערביות.  אבל גם אפשר לראות ששנת 2014 היא לא בהכרח מייצגת, אלא מהווה מינימום.  וזה בעצם הגיוני, כי זו השנה שבה נושא הריכוזיות היה חם במיוחד — ועדת הריכוזיות, חוק הריכוזיות, המפולת של נוחי דנקנר והפירמידה שלו, וכו'.

מאז 2014 יש מגמת עלייה שנמשכת כבר 3 שנים.  איך העלייה הזו משפיעה על הדירוג?  הגרף הבא מראה את הדירוג עבור שתי השאלות.  הטווח הוא מ-1 (המדינה המדורגת עליונה, כלומר שבה המצב הטוב ביותר) עד מספר המדינות המשתתפות בדירוג, שמשתנה משנה לשנה.

 

ranks

אז כפי שניתן לראות השינוי בדירוג חד הרבה יותר מהשינוי בציון, כי יש הרבה מדינות עולם שלישי עם ציונים לא משהו, ואפילו עלייה מתונה בציון מיתרגמת לקפיצה מעל המון מדינות ועלייה משמעותית בדירוג.

עד כאן הנתונים.  אבל צריך לזכור שהנתונים האלה הם לא ממש "נתונים".  הם סיכום של דעות.  וכמו בכל סקר דעת קהל, דעת הקהל מושפעת מהשיח הכללי והיא לא מדד אוביקטיבי.  אז יש מקום לחשוב שבשנים 2013-2015 לא באמת היינו כל כך גרועים, ושהשיפור מאז הוא לא באמת כל כך דרמטי.  ובכל זאת, אפשר גם להיות קצת אופטימיים ולהאמין שהריכוזיות אכן ירדה בשנים האחרונות, אפילו אם עוד לא הגיעה לסטנדרטים של מדינות מערביות.

מקורות

את דוחות התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי ניתן למצוא באתר של הפורום (צריך לדפדף קצת בתוצאות החיפוש).

דיור וציבור

דיור ציבורי הוא מאגר דירות המושכרות לאוכלוסייה מעוטת יכולת במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק. זה חלק ממנגנוני מדינת הרווחה, והיה פעילות מרכזית של משרד השיכון בשנות המדינה הראשונות.  אבל הדיור הציבורי צומצם במידה משמעותית בשנים מאז המהפך.  כיום נשאר ממנו מעט, והניהול שלו מככב בדוחות מבקר המדינה.

(במאמר מוסגר, צריך להבחין בין דיור ציבורי לבין בנייה ציבורית. בנייה ציבורית היא בנייה ביוזמה ממשלתית, בניגוד לבנייה פרטית. דירות בבנייה ציבורית יכולות להישאר ברשות הממשלה ולשמש לדיור ציבורי, או שניתן למכור אותן במחיר מסובסד למי שזכאי לכך על פי קריטריונים שונים, או שניתן למכור אותן בשוק החופשי. מצד שני ניתן גם לרכוש דירות בשוק החופשי ולהשתמש בהן לצורך דיור ציבורי.)

הזכאות לדיור ציבורי נקבעת לפי קריטריונים של הכנסה וגודל משפחה. בנוסף גם לעולים חדשים יש זכות לדיור ציבורי למשך 10-15 שנים אחרי שעלו ארצה. ניהול מאגר הדירות ואיכלוסן נעשים על ידי חברות מנהלות. החברה הגדולה ביותר היא עמידר, הכפופה למשרד השיכון. חברה גדולה נוספת היא עמיגור, השייכת לסוכנות היהודית. בנוסף יש כמה חברות עירוניות. החברות אחראיות גם על תחזוקת הדירות, ובנושא זה נרשמות תדיר תלונות רבות.  הבעלות על הדירות מתחלקת בין המדינה לבין החברות, ויש מקרים של חילוקי דעות למי הדירות בעצם שייכות.  במקרה של עמיגור חלק מהדירות שייכות לסוכנות.  זה חשוב בהקשר של מכירת הדירות לדיירים, ומה עושים עם הכסף שהתקבל מהמכירה.

נושא הדיור הציבורי מהווה זירת מאבק מתמשכת בין הימין לשמאל. מיפוי גס של האינטרסים העיקריים הוא כלהלן:

  • ממשלות השמאל (לפני המהפך וגם ממשלת רבין בראשית שנות ה-90) הדגישו את הצורך לספק דיור לזכאים. כדי ליצור מלאי דירות השתמשו בבנייה הציבורית והתנגדו למכירת דירות. כך כשדירות מתפנות הן משמשות לזכאים אחרים.
  • חברי כנסת וארגוני שמאל עודדו מכירת דירות בהנחה ניכרת לדיירים, כדי להפוך אותם לבעלי רכוש ולאפשר להם להוריש את הדירות לילדיהם. התמורה עבור הדירות צריכה להיות מושקעת בקניית או בניית דירות חדשות לזכאים אחרים. אבל כיוון שהדירות נמכרות בהנחה, יש צורך בהשקעות נוספות.
  • ממשלות הימין (מאז המהפך, אבל בעיקר בממשלות נתניהו כולל כשהיה שר האוצר) הדגישו את השימוש במנגנוני השוק החופשי. כך העדיפו לתת עזרה בשכר דירה במקום להשכיר דירות באופן ישיר, ופעלו להפרטת החברות המשכנות או להוצאת שירותי הדיור הציבורי למכרז. כתוצאה יש ירידה מתמשכת בתמיכה הממשלתית בדיור לזכאים, כי מלאי הדירות הפיזיות הומר בתמיכות תקציביות שניתן לקצץ.

ירידות משמעותיות במלאי הדיור הציבורי התחילו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, בעקבות מיבצע מכירת דירות לדיירים ביוזמת שר השיכון דוד לוי.  ירידות נוספות במצבת הדיור הציבורי קשורות לחוק הדיור הציבורי משנת 1988 של רן כהן.  מטרת החוק הייתה לאפשר לדיירים לרכוש את דירתם בהנחה ניכרת, ומנגד להשתמש בכסף שמתקבל מהמכירות כדי לרכוש דירות חדשות. החוק נועד להכנס לתוקף ב-1.1.2001, אבל נדחה שוב ושוב בחוק ההסדרים ונכנס לתוקף לבסוף רק ב-1.1.2013.  מה שקרה בפועל בינתיים היה שדירות רבות אכן נמכרו לדיירים בתקופה שהחוק היה מושעה, והכניסו 2.75 מיליארד שקלים, אבל רק 205 מיליון שקלים מהסכום הזה שימשו לרכישת דירות חדשות (לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת). רוב הכסף הועבר למשרד האוצר לשימושים אחרים.

אחד השימושים האחרים קשור לדירות ששייכות לסוכנות היהודית.  כדי להחיל את החלטת הממשלה למכור דירות גם על דירות של הסוכנות, משרד האוצר הסכים לשלם לסוכנות פיצוי על חלק (חצי או יותר) מההנחה שניתנה לדיירים.  בנוסף, האוצר גם הסכים לקנות את שאר הדירות שהיו בבעלות הסוכנות ולהעביר אותן לבעלות ממשלתית.  כתוצאה חלק גדול מההכנסות ממכירת הדירות הועברו לסוכנות במקום לשמש לקניית דירות חדשות.  נושא הבעלות על הדירות והרווחים ממכירתן גרם גם למאבקים קשים בין החברות המשכנות (שרוצות לקנות דירות חדשות ולהצדיק את קיומן) לבין משרד האוצר (שרוצה לסגור את החברות).

למרבה הצער נתונים על היבטים שונים של הדיור הציבורי אינם מפורסמים בצורה מסודרת בשום מקום.  בנוסף, במקרים שונים לא לגמרי ברור למה הנתונים מתייחסים.  להבנתי יש 5 קבוצות דיירים רלוונטיות:

  1. זכאים לדיור ציבורי לפי הקריטריונים הרגילים של משרד השיכון.  אלה הם הרוב.
  2. עולים זכאים, באחריות של משרד הקליטה.
  3. קשישים בדיור מוגן.
  4. נכים שעבורם רוכשים דירות מותאמות במיוחד, מה שנקרא נ"ר (נכסי רכישה).  יש מעט כאלה.
  5. עולים קשישים בודדים, באחריות של משרד הקליטה, שגרים ב"מקבצי דיור".  אלה מבנים כמו בתי מלון לשעבר שבהם מספר גדול של דירות קטנות, 10-20 מ"ר, שאינן עומדות בסטנדרט הרגיל של דירה.  בניגוד ל-4 הקבוצות הקודמות, מקבצי הדיור לא נחשבים חלק מהדיור הציבורי.

כשסופרים את הדירות בדיור הציבורי יש שתי צורות לספור: הגדרה בסיסית שכוללת זכאים משתי הקבוצות הראשונות, והגדרה מרחיבה שכוללת גם את דיירי הדיור המוגן (בעיקרון גם דירות נ"ר נכללות, אבל מספרן קטן).  מספר הדירות לפי ההגדרות האלה מוצג בגרף הבא. [עודכן עם עוד קצת נתונים יחסית לפוסט המקורי]

tot-apps

העמודות עם הנתונים על החלוקה בין חברות משכנות שונות באים בעיקר מדוחות שנתיים שלהן.  הקוים של הסך הכל הם בעיקר מדוחות של מבקר המדינה ומרכז המחקר של הכנסת.  הנתון על כך שהיו 206,000 דירות בסוף שנות ה-60 מוויקיפדיה, והנתון של עמידר מ-1962 מהאתר שלהם.  כפי שניתן לראות הנתונים חלקיים ומקוטעים, אבל אפשר להבחין בקלות במגמה מתמשכת של ירידה במצבת הדירות.

אחת הסיבות למיעוט הנתונים על מצבת הדירות היא שרוב הדיונים בהקשר של הדיור הציבורי הם על היבטים שונים של ניהול.  זה כולל את הדברים הבאים

  • מספר הזכאים הממתינים לדיור ציבורי שאין להם דירות מתאימות.  רובם הם זכאים חדשים, אבל יש גם דיירים שמחכים לעבור לדירה אחרת.  בין היתר יש גם דיווחים על מספר גדול של דיירים שנשארים בדירות יותר גדולות ממה שהם צריכים (למשל זוגות מבוגרים אחרי שהילדים עזבו את הבית), מה שמשקף חוסר יעילות בשימוש בדירות.
  • מספר הדירות הפנויות.  חלקן של הדירות האלה אינו ראוי למגורים כלל, חלקן זקוק לשיפוצים ולפעמים אלה מתעכבים למשך זמן רב, וחלקן קטנות וממוקמות באיזורים שאין להם ביקוש — ולכן קשה לאכלס או למכור אותן.
  • מספר הדירות ששייכות למאגר הדיור הציבורי אבל אינן משמשות למגורי זכאים.  כך מסתבר שיש מעל אלפיים דירות שהמתגוררים בהן אינם זכאים או שהן משמשות רשויות מקומיות או בתי כנסת.  ככל הנראה הקצאת הדירות האלה נעשתה מזמן ולכן מספרן יציב.
  • מספר הדירות שניקנו ונמכרו, וההשלכות על מצבת הדירות הכוללת.

נתונים חלקיים שמצאתי על הדברים האלה מוצגים בגרף הבא.  מעניין לראות שקצב האיכלוס ומספר הממתינים די דומים.  בנוסף עושה רושם שמספר הדירות הריקות היה במגמת ירידה, אבל אין על זה נתונים עדכניים.

app-use

עדכון: נתקלתי בנתונים על סוגי דיור בארצות שונות, שמראים שכיום ישראל היא בין המדינות שבהן הדיור הציבורי מספק רק חלק קטן ביותר מפתרונות הדיור, כ-2%.

ownership

מקורות

הרבה מהפוסטים בבלוג הזה היו תוצאה של מציאת נתונים מעניינים והרצון להציג אותם.  הפוסט הזה, לעומת זאת, הוא יזום: רציתי לכסות את נושא הדיור הציבורי בספר.  מסתמן שזה הנושא שבו הכי קשה למצוא נתונים מכל מה שעסקתי בו עד כה.  המקורות שמצאתי הם:

דוחות של מבקר המדינה על נושאים שונים בדיור הציבורי, שכרגיל כוללים גם קצת נתוני רקע.  כך דוח 53ב לשנת 2002 על ההסכם עם הסוכנות, דוחות 59ב לשנת 2008 ו-65ג לשנת 2014 על הקצאת דירות וההמתנה להן, דוח 60ב לשנת 2009 על ליקויים בתחזוקה, ודוח 64א לשנת 2013 על דירות שהושכרו שלא לזכאים.

דוח על מכירת דירות של מרכז המחקר של הכנסת משנת 2006 ודוח נוסף משנת 2011.

דוחות כספיים של חלק מהחברות המשכנות באתר רשות החברות הממשלתיות (צריך לחפש לפי שם החברה — עמידר, פרזות, חלמיש, ושקמונה).  באופן די מדהים נתוני הדיור בחלק מהדוחות של עמידר מושחרים — היה מי שחשב שהם יותר סודיים מהנתונים הכספיים!  כמה דוחות של פרזות הם הכי בוטים בנוגע לתלונות על האוצר שלא מאפשר לחברה למלא את יעודה.

דפי נתונים חודשיים של משרד השיכון, שכללו בין המון נתונים אחרים גם נתוני מכירת דירות ודירות פנויות של שיכון ציבורי.  זה כנראה היה יוזמה של רחל הולנדר, שהייתה מנהלת אגף בכירה של מידע וניתוח כלכלי, ובמשך שנים רבות הדוחות שלה היו מקור למידע נרחב ששימש את כל העוסקים בבינוי בארץ.  אבל אין ארכיון מסודר שלהם, וכשהיא פרשה לפנסיה המחליפים שלה לא עמדו במשימה.

תודות לחיים פיאלקוף, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון, שעזר לי להבין את הקטגוריות השונות של דיירים ואת הקשר לחברות המשכנות.

עדכון: נתונים נוספים על הדיור הציבורי בשנת 1997 מאליה ורצברגר, הפרטת השיכון הציבורי, מרכז טאוב 2007.

ההשוואה הבינלאומית משלמה סיברסקי וירון הופמן-דישון, האופציה הציבורית בדיור, מרכז אדוה 11.2017, עם תוספות מהמקור שלהם, Social housing in the UNECE region, האו"ם 2015. הטעויות בסיכום ל-100% במקור.

הכל יחסי

לפני שנה כתבתי פוסט על הוצאות הבריאות בישראל.  עכשיו נתקלתי בטבלת נתונים משווים על ההוצאה על בריאות במדינות ה-OECD.  הנה זה בתצוגה גרפית, כך שאפשר באמת לראות מה קורה שם.  הנתונים האלה לשנת 2010.

intl-funding

אז כידוע ההוצאה בארצות הברית הרבה יותר גבוהה מבכל מקום אחר — 17.6% מהתמ"ג.  במדינות אחרות זה בין 6-12%.  לגבי ישראל, אפשר לראות שני דברים: ההוצאה הכוללת היא בין הנמוכות, והאחוז של ההוצאה הציבורית מתוך זה הוא גם בין הנמוכים (כולל הוצאה ממשלתית ומס בריאות).  כתוצאה ההוצאה הפרטית — ביטוח פרטי + השתתפות עצמית — היא יחסית גבוהה.  ויש די הרבה מדינות שבהן בכלל אין שימוש בביטוח פרטי.

מקורות

רחל קיי, "סקירה בינלאומית", מתוך ביטוחי הבריאות בישראל: התפתחויות, קשרי גומלין, בעיות ומתווים לפתרון, עמ' 66.

לקט גז

הבלוג הזה מתיימר להציג נתונים על נושאים מעניינים מענייני דיומא, אבל לרוב הוא עוסק בנתונים שאני מקווה וחושב שהם מעניינים, אבל העניין בהם הוא כללי ולאו דווקא אקטואלי.  ואחד הכשלונות הגדולים הוא בנושא מתווה הגז, שהיה אולי האירוע הכלכלי המשמעותי ביותר ב-30 שנה (מאז תכנית היצוב הכלכלית של 1985), וגם המזיק ביותר, אבל לא זכה אפילו לאיזכור קטן.  זה חלקית כי הנתונים חסרים או מבלבלים, וחלקית כי מדובר בשיקולי מדיניות מורכבים שנתונים הם לא בהכרח הדבר המשפיע ביותר עליהם.  בכל מקרה, הנה מה שמצאתי, באיחור קל.

נתחיל עם תגליות הגז עצמן, בתור רקע.  תגליות הגז התחילו ב-1999, וההפקה התחילה ב-2004.  מה שיש לנו עד היום נתון בטבלה הבאה.  יש שצופים שיהיו עוד תגליות בהמשך, אבל הקונצנזוס הוא שהרוב המכריע כבר נמצא.  היחידות של כמות הגז במאגרים היא BCM, שזה מיליארד מטרים מעוקבים.  כל הערכים הם הערכות שמבוססות על קידוחי ניסיון וניתוח נתונים גיאולוגיים, ויכולים להשתנות (כפי שכבר קרה במספר מקרים).

קידוח

כמות

תאריכים

סטטוס

נועה
(ים תטיס)

3.5 BCM

גילוי: 1999
הפקה: 6.2012 – 12.2013

פותח באופן מהיר כדי לפצות על פער בין הגז ממצרים לפיתוח מאגר תמר; הופקו BCM 1.2, השאר אינו נגיש

מרי בי
(ים תטיס)

32 BCM

גילוי: 2000
הפקה: 2004 – 2012

שימש מקור ראשי לחברת חשמל והופקו כ-25 BCM, קרס בשל תפעול לא נכון ו/או שאיבה מוגברת אחרי הפסקת האספקה ממצרים

תמר

320 BCM

גילוי: 1.2009
הפקה: מאז 4.2013

המקור העיקרי של גז טבעי בישראל כיום, עם הפקה של כ-BCM 10 לשנה

דלית

7.6 BCM

גילוי: 3.2009

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

לויתן

540-622 BCM

גילוי: 6.2010

מועמד לפיתוח, במוקד מתווה הגז בין הממשלה לחברות דלק ונובל אנרג'י

תנין

14-31 BCM

גילוי: 2.2012

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

שמשון

5.2 BCM

גילוי: 3.2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

דולפין

3 BCM

גילוי: 2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

כריש

30-50 BCM

גילוי: 5.2013

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

אפרודיטה (ישי)

7-10 BCM

גילוי: 2013

קידוח במים הטריטוריאליים של קפריסין; גודל המאגר כ-125 BCM, מתוכו חלק קטן גולש למים של ישראל

הגרף הבא מתאר את ההיסטוריה של הפקת הגז מהמאגרים שפותחו.  בשנים 2011-2012 היו פגיעות באספקת הגז ממצרים, ואז היא הופסקה כליל.  כדי לפצות על כך הוגברה השאיבה ממאגר ים תטיס, והוא קרס.  באופן זמני בוצע יבוא יקר של גז נוזלי דרך מצוף ימי, אבל זה היה רק בנפח מועט, ואז מאגר תמר נכנס לפעולה.

supply

אחת השאלות הגדולות בהקשר של מתווה הגז נגעה ליצוא גז.  כדי להחליט מינו את ועדת צמח, שהעריכה שמספיק לשמור בערך חצי מעתודות הגז לשימוש מקומי וליצא את החצי השני, בנפח של כ-500 BCM (בהנחה שסך העתודות אכן באזור ה-1000 BCM, מה שאי אפשר באמת לדעת בפרט לפני שמפתחיםאת לויתן).  זה התבסס בין היתר על התחזית הבאה של שימוש עתידי בגז בישראל, שמוצגת כאן ביחד עם נתוני השימוש בפועל עד היום:

zemach-pred

השימוש כיום קצת פחות מהתחזית, חלקית בגלל קיבולת מוגבלת של הצינור היחיד מהמאגרים לחוף.  מה שיותר מדאיג לגבי התחזית הזו שהיא נפסקת אחרי 25 שנה כשרמת השימוש היא כ-25 BCM לשנה.  ומה אז?  אם ימשיכו להשתמש בגז, מאיפה הוא יבוא וכמה הוא יעלה?  ואם לא, מתי ואיך יעברו למקור אנרגיה אחר?  בנוסף, יתכן שזו הערכת חסר, בשל השימוש הנמוך יחסית בגז לתעשיה ולתחבורה.  בארה"ב, למשל, רק בערך שליש מהגז משמש לחשמל, ולא 2/3 כמו כאן.

השאלה הבאמת גדולה היא אם זה שווה.  במילים אחרות, מה באמת סך ההוצאות וההכנסות על הגז? התשובה היא שעל הרוב אנחנו לא יודעים — או שאין נתונים נגישים, או שמדובר בדברים שרק יקרו בעתיד וכל מה שיש כיום הן הערכות.  דוגמה אחת לזה היא "מס ששינסקי" — ההיטל על רווחי יתר של מונופול הגז, שיתחילו לגבות אותו רק אחרי שהרווחים יעלו על כפליים ההשקעות.  הדבר היחיד שיש עליו נתונים ברורים הוא החלקים שקשורים לתקציב המדינה.  זה כולל הוצאות על אדמיניסטרציה (רשות הגז), הוצאות על תכנון ותמיכה בחיבור לגז, והכנסות מתמלוגים, ונראה כך:

takziv-inout

אז התמלוגים מגיעים למאות מיליוני שקלים, וזה הרבה יותר מההוצאות.  אבל כאמור זה לא כולל את כל ההוצאות.  למשל הממשלה הבטיחה להשתתף בחצי מהוצאות האבטחה של האסדות בים, וזה יכול להגיע למיליארדים.  גם התשלום העודף של חברת חשמל על הגז שהיא מקבלת נמדד במיליארדים.  הסיפור שם הוא שחברת חשמל חתמה על חוזה בלחץ בשיא המשבר של הגז ממצרים, והסכימה למחיר בסיס של $5.04 ליחידת חום (BTU), מוצמד לדולר.  כיוון שבארה"ב יש אינפלציה ממוצעת של 2.1%, המחיר יכול רק לעלות (אמנם במתינות).  בינתים בשאר העולם המחיר יורד בשנים האחרונות:

price-cmp

אפילו במדינות שמתבססות על יבוא גז נוזלי ממרחקים, כמו יפן וגרמניה, המחירים כיום דומים לאלה שחברת חשמל משלמת על גז שמופק במרחק כמה עשרות קילומטרים מהחוף.  בארה"ב וקנדה למשל המחיר פחות מחצי מזה.

אם מסכמים,

  • מחיר הגז בישראל היה בהתחלה זול אבל עכשיו הוא גבוה יחסית,
  • מאזן ההוצאות וההכנסות ברמת המשק כולו לא ברור, ויתכן שההוצאות יאכלו את כל ההכנסות מתלוגים ומיסים,
  • היצוא עלול לבוא על חשבון שימוש עתידי בארץ,
  • ואת כל זה קיבלנו בזכות התנהלות בלתי תקינה בעליל שכללה את התפטרות הממונה על ההגבלים העסקיים, שימוש תקדימי בסעיף 52, פיטורי ראשת רשות החשמל, פטור גורף מרגולציה על המונופול, ומניפולציות של מידע ודעת הקהל.

קריאה נוספת

כל הנ"ל הוא בעצם תקציר מתומצת של מה שמופיע בגרסה האחרונה של הספר, עמ' 102-109, שכולל הרחבה ניכרת על השיקולים והאינטרסים הסותרים ועל מתווה הגז עצמו.  וגם זה תקציר מתומצת של החומר שמסתובב על הנושא הזה ברשת.

מקורות

טבלת תגליות הגז: צרוף נתונים מוויקיפדיה ומגוון מקורות אחרים באינטרנט.

היסטורית ההפקה: סקירת ההתפתחויות במשק הגז הטבעי במהלך שנת 2014 ותחילת 2015 של רשות הגז הטבעי, והשלמות מדוחות הכנסות של מנהל אוצרות טבע.

תחזית השימוש בגז בישראל עד 2040: מדוח ועדת צמח. נתוני השימוש בפועל מהגרף הקודם.

נתוני תקציב ותמלוגים: נתוני התקציב מאקסלים של תקציב המדינה וביצועו מאתר החשב הכללי. האדמיניסטרציה היא מנהלת הגז במשרד התשתיות עד 2002 (סעיפים 34130125 או 3405) ורשות הגז מ-2002 (סעיף 5431 או 5405). פרויקטים כוללים השקעות שונות ורזרבה (סעיפים 83040109-83040124) ותמיכות (סעיפים 38190302, 38400231). נתוני התמלוגים מדוחות שנתיים של מנהל אוצרות טבע כנ"ל.

מחירי הגז בעולם: הנתונים על המחירים בישראל מסיכום של אמנון פורטוגלי, שמתבסס בעיקר על דוחות של נובל אנרג'י, ומנתונים ספורדיים אחרים שמצאתי. הנתונים על ארצות אחרות מ-http://tools.bp.com/energy-charting-tool (לשונית Natural gas prices למטה), ומ-https://knoema.com/ncszerf/natural-gas-prices-forecast-long-term-2017-to-2030-data-and-charts.

ביצועיזם במיטבו

שמירה על הסביבה זה חשוב.  ובפוסט על סעיפי התקציב גילינו שהשימוש בתקציב המשרד להגנת הסביבה הוא נמוך.  אז ראוי להסתכל על זה ביתר עיון.

אז הנה התקציב של המשרד להגנת הסביבה לאורך השנים מאז 1992 (שזו כזכור השנה בה מתחילים הנתונים הנגישים ברשת).  התקציב מתוקן לאינפלציה, אבל לא מנורמל לגודל האוכלוסייה, כי הגנת הסביבה זה משהו כללי ברמת המדינה ולא שירות לאוכלוסייה כמו בריאות או חינוך.

sviva

כפי שניתן לראות התקציב המקורי כמו שהוא מאושר בכנסת בחוק התקציב לא התשנה כמעט מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת.  אבל מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש עלייה דרמטית בתקציב המשרד המעודכן.  המשמעות היא שבמהלך השנה מעבירים עוד המון כסף למשרד להגנת הסביבה, ובשנת 2016 התקציב המעודכן עבר את נקודת 2 מיליארד השקלים.  למרבה הצער זה לא מלווה בביצוע: שוב מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש פער הולך וגדל בין התקציב המקורי לבין הביצוע, שהולך וקטן משנה לשנה.  השיא היה בשנת 2015, שבו ביצוע התקציב היה 100- מיליון (במילים: מינוס מאה מיליון שקלים).  כלומר באותה השנה המדינה לא השקיעה בהגנה על הסביבה, אלא הרוויחה מזה.

איך זה אפשרי בכלל??  כדי להבין את זה צריך להיכנס קצת לסעיפים של התקציב הזה.  מסתבר שחלק משמעותי של תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא ניהול אוסף של קרנות ייעודיות, כמו קרן למניעת זיהום הים וקרן לשיקום מחצבות.  לקרנות האלה יש תקציב פנימי מאוזן — יש להן מקורות הכנסה, והן משתמשות בהכנסות האלה כדי לממן פעולות.  לכן בתקציב המקורי הסך הכל שלהן הוא כרגיל 0.  הקרן הגדולה ביותר והבעייתית ביותר היא הקרן לשמירת ניקיון, שהסעיף התקציבי שלה מתואר בגרף הבא:

nikayon

ההכנסה העיקרית של הקרן הזו באה לה מהיטל הטמנה, שהומצא בשנת 2007.  זה היטל שמוטל על כל טון של זבל או פסולת ש"מוטמן" במזבלות.  בנוסף, הממשלה נותנת לקרן הזו תוספות הולכות וגדלות שהגיעו לכדי 1.3 מיליארד שקלים בשנת 2016.  אבל הביצוע שלה עלוב, והיא לא מצליחה להוציא אפילו את מה שהיא מקבלת מהיטל ההטמנה, שלא לדבר על כל התוספות שמרעיפים עליה במהלך השנה.

הנה כמה דוגמאות מתת-סעיפים של הקרן הזו משנת 2016:

  • לפעולות מקצועיות הוקצו במקור 50 מיליון שקלים, שעלו במהלך השנה ל-116 מיליון.  הביצוע בפועל היה רק 18 מיליון.
  • לתמיכות (כנראה תמיכה בפעולות לצמצום זבל שמבוצעות על ידי גופים אחרים) הוקצו 186 מיליון, שגדלו פי 6 והגיעו ל-1.1 מיליארד.  הביצוע היה 89 מיליון, קצת פחות מחצי מההקצאה המקורית, ורק 8% מההקצאה המוגדלת.
  • לשטחים יש סעיף נפרד.  התקציב לתמיכות ביהודה ושומרון היה 24 מיליון, והוא גדל פי 8 ל-200 מיליון במהלך השנה.  הביצוע היה פתטי במיוחד: רק 726 אלף, שהם 3% מהתקציב המקורי או כשליש האחוז (0.36%) מההקצאה הסופית.

הקרנות האחרות, אגב, לא יותר טובות, אלא רק יותר קטנות.  ב-2016 לקרן למניעת זיהום הים בשמן היה תקציב פעולות מקצועיות של 22 מיליון שקלים, שעלה במהלך השנה ל-92 מיליון, אבל הביצוע היה רק 6.1 מיליון.

אז למי שזה מנחם אותו, לפחות יש לממשלה כוונות טובות.  האחרים מוזמנים לכעוס.  מאוד.

מקורות

הנתונים מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי כמו בפוסטים הקודמים.  המשרד להגנת הסביבה הוא סעיף תקציבי 26.  הקרן לשמירת ניקיון היא סעיף 2613, והחלק שקשור להיטל הטמנה שהוצג כאן הוא 261301.

עדכוני תקציב III

אחרי שני פוסטים שעסקו בעדכונים על התקציב בכללותו, הגיע הזמן להסתכל על איך סעיפי התקציב מתעדכנים במהלך שנת התקציב.  כל סעיף תקציבי מתחיל עם סכום מסוים בחוק התקציב.  שני דברים יכולים לקרות לו בהמשך:

  • ההקצבה לסעיף יכולה לגדול או לקטון כתוצאה משינוי שעבר בוועדת הכספים של הכנסת.  זה ההבדל בין התקציב המקורי לתקציב על שינוייו.
  • בביצוע הפעולות המכוסות על ידי הסעיף הזה אפשר להוציא יותר ממה שהוקצב או פחות ממה שהוקצב.  זה ההבדל בין התכנית לביצוע.

תקציב המדינה מורכב מכמה עשרות סעיפים, שבכל אחד מהם יש תת-סעיפים, תת-תת-סעיפים, ותת-תת-תת-סעיפים.  הגרף הבא מראה את השינויים שעברו על הסעיפים ברמה העליונה בלבד, בשנת 2016.  השינויים המוצגים הם יחסית לתקציב המקורי.  כך, אם לא היה שינוי, לא יוצג כלום.  עלייה יחסית לתקציב המקורי מוצגת כעמודה עם ערך חיובי, וירידה יחסית לתקציב המקורי מוצגת כעמודה עם ערך שלילי.  הערך הוא השינוי באחוזים יחסית לתקציב המקורי: למשל 13- משמעו ירידה של 13%.  עמודות מקווקוות מייצגות את השינוי בתקציב על שינוייו יחסית לתקציב המקורי.  עמודות מלאות מייצגות את השינוי בביצוע יחסית לתקציב המקורי (שימו לב — לא יחסית לתקציב על שינוייו).

changes-2016-eq

הדבר הבולט ביותר הוא השונות.  בפוסט הקודם ראינו שהתקציב בכללותו משתנה רק באחוזים בודדים: התקציב על שינוייו גדול ב-4-6% מהתקציב המקורי, והביצוע הוא כרגיל בסופו של דבר די דומה לתקציב המקורי.  אבל בסעיפים יש הבדלים עצומים:

  • לא פחות מ-13 סעיפים מתוך 56 גדלו (על הנייר) ביותר מ-50%.
  • מתוכם 3 סעיפים גדלו במאות אחוזים: משרד התיירות (סעיף 37) גדל ב-247%, פעולות שיכון (סעיף 70) ב-370%, והמשרד להגנת הסביבה (סעיף 26) גדל ב-485%.  מדהים.
  • במקביל 4 ירדו בכ-50% או יותר.  [זה כולל את סעיף 47 שירד בכ-99%, אבל במקרה הזה זה בעצם בסדר.  סעיף 47 הוא הרזרבה הכללית, וכל מהותו של הכסף בסעיף הזה לעבור לסעיפים אחרים במהלך השנה לפי הצורך.]
  • כמעט כל התוספות המרשימות לסעיפים השונים נותרו על הנייר בלבד, ולא הגיעו לכדי ביצוע.  בולטים לטובה משרד התיירות (סעיף 37, ביצוע גבוה ב-84% מהתקציב המקורי, אם כי עדיין לא מתקרב להקצאה המוגדלת שלו) ומשרד הבריאות (סעיף 67, ביצוע גבוה ב-54% מהתקציב המקורי).
  • במקביל, ב-7 סעיפים הביצוע היה פחות מ-50% מהתקציב המקורי [שוב כולל הרזרבה הכללית].  בולטים לרעה סעיפים 53 (בתי משפט) שניצלו רק כ-20% מהתקציב, והמשרד להגנת הסביבה שניצל רק 29% מהתקציב המקורי שלו (שזה רק 5% מהתקציב המוגדל שהוא קיבל!!!)

מכל זה אפשר להסיק שתי מסקנות.  ראשית, עם כל כך הרבה שינויים כל כך גדולים, ועם כאלה פערים בין התכנון לביצוע, קשה לקחת את כל נושא התכנון התקציבי ברצינות.  שנית, הממשלה סובלת (או בעצם אנחנו סובלים) מיכולת ביצוע נמוכה באופן כללי.

אבל המסקנות האלה אולי קצת נמהרות.  יש שתי בעיות בהסתמכות על הגרף דלעיל.  בעיה אחת היא שמדובר רק בשנה אחת — אולי שנים אחרות היו טובות יותר?  בעיה שניה היא שמדובר על שינויים באחוזים ולא על סכומים.  סעיף בתי המשפט, למשל, הוא סעיף מזערי בתקציב.  אז זה שניצלו רק 20% ממנו זה אולי רע לבתי המשפט, אבל לא משמעותי בכלל ברמת תקציב המדינה.

הגרף הבא עונה על הבעיות האלה.  המענה לבעיה הראשונה הוא להציג הרבה שנים.  כדי לא להעמיס יותר מדי בחרתי להציג כאן נתונים מתחילת המאה בקפיצות של שנתיים.  [בסוף הפוסט יש קישורים לגרפים שמציגים נתונים לכל השנים מאז 1992.]  המענה לבעיה השנייה הוא להשתמש ברוחב של העמודות כדי לשקף את גודל התקציב המקורי.  כך השטח של העמודות משקף את כמות הכסף שזזה ממקום למקום, כאשר שוב עמודות חיוביות משקפות כסף שנכנס לסעיף מסוים, ועמודות שליליות משקפות כסף שנגרע מהסעיף.  [שימו לב — כיוון שהתקציבים משתנים משנה לשנה, גם רוחב העמודות משתנה, ולכן העמודות שמייצגות סעיף מסוים לא תמיד בדיוק אחת מעל השנייה.]

changes-all

אז אכן יש הרבה שינויים כל שנה, ורוב התוספות התקציביות נשארות על הנייר בלבד.  2016 היא לא חריגה.

הדבר הכי עקבי הוא כמובן שתמיד מנצלים את הרזרבה עד תום (קרי מעבירים את הכסף לסעיפים אחרים).

הדבר השני הכי עקבי הוא שמשרד הביטחון (סעיף 15 הגדול משמאל) תמיד מקבל יותר ממה שהוקצה לו במקור.  מעבר לכך, הפער הולך וגדל עם השנים, כפי שכבר ראינו כשניתחנו את תקציב משרד הביטחון.

דבר שלישי הוא שכמעט כל הסעיפים שבהם יש שינויים דרמטיים של גדילה או קיטון ביותר מ-50% הם סעיפים קטנים.  יש שם שינויים גדולים, אבל יחסית מעט כסף.

שינויים משמעותיים בסעיפים שבהם יש הרבה כסף נוטים להיות ספורדיים — בכל שנה מדובר בסעיפים אחרים.  חריג מכך הוא סעיף 13, שכותרתו "הוצאות שונות".  זה סעיף גדול יחסית (3.9 מיליארד שקל ב-2016) שבעשור האחרון יותר מחצי ממנו הולך לטייל למקומות אחרים כל שנה וברוב תת-הסעיפים שלו הביצוע הוא 0.  זה נראה חשוד, ושווה לבדוק מה עושים עם הכסף הזה.

עדכון: לא עברו שבועיים ומבקר המדינה פרסם את דו"ח 68ב ובו פרק על אגף התקציבים והרזרבות בתקציב המדינה, כולל ירידה על סעיף 13 וחוסר השקיפות המגולם בשימוש בו.

מקורות

הנתונים מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי כמו בשני הפוסטים הקודמים, עם אותן הסתייגויות.

פרטים נוספים

למי שמתעניין, הנה גרפים עם נתונים לכל השנים מ-1992 עד 2016:

גרסה ראשונה עם עמודות שוות שרק מראות את השינוי באחוזים

גרסה שנייה עם עמודות ברוחב משתנה שגם מראות בכמה כסף מדובר

רשימת סעיפי התקציב כפי שהיו בשנת 2016 :

        0001 – נשיא המדינה ולשכתו
        0002 – הכנסת
        0004 – משרד ראש הממשלה
        0005 – משרד האוצר
        0006 – משרד הפנים
        0007 – משרד לביטחון פנים
        0008 – משרד המשפטים
        0009 – משרד החוץ
        0010 – מטה לביטחון לאומי
        0011 – מבקר המדינה
        0012 – גמלאות ופיצויים
        0013 – הוצאות שונות
        0014 – בחירות ומימון מפלגות
        0015 – משרד הבטחון
        0016 – הוצאות חירום אזרחיות
        0017 – תאום הפעולות בשטחים
        0018 – רשויות מקומיות
        0019 – משרד המדע והחלל, התרבות
        0020 – משרד החינוך
        0021 – השכלה גבוהה
        0022 – המשרד לשירותי דת
        0023 – משרד הרווחה והשירותים
        0024 – משרד הבריאות
        0025 – תגמולים לנכים
        0026 – המשרד להגנת הסביבה
        0027 – ביטוח לאומי
        0029 – משרד הבינוי והשיכון
        0030 – המשרד לקליטת העליה
        0033 – משרד החקלאות
        0034 – משרד האנרגיה והמים
        0035 – הועדה לאנרגיה אטומית
        0036 – משרד הכלכלה
        0037 – משרד התיירות
        0038 – תמיכות בענפי המשק
        0039 – משרד התקשורת
        0040 – משרד התחבורה והבטיחות בדרכים
        0041 – רשות ממשלתית למים ולביוב
        0042 – מענקי בינוי ושיכון
        0043 – המרכז למיפוי ישראל
        0045 – תשלום ריבית ועמלות
        0046 – חוק חיילים משוחררים
        0047 – רזרבה כללית
        0051 – דיור ממשלתי
        0052 – פיתוח המשרד לביטחון- פנים
        0053 – משפטים ובתי משפט
        0054 – רשויות פיקוח
        0060 – חינוך
        0067 – משרד הבריאות
        0068 – רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול
        0070 – שיכון
        0073 – מפעלי מים
        0076 – תעשיה
        0078 – פיתוח תיירות
        0079 – פיתוח התחבורה
        0083 – הוצאות פיתוח אחרות
        0084 – תשלום חובות
        0089 – מפעלי משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר
        0091 – פיתוח לאומי
        0093 – בתי חולים פסיכיאטרים וגריאטרים
        0094 – בתי חולים ממשלתים
        0095 – נמל חדרה
        0098 – הוצאות מינהל מקרקעי

עידכוני תקציב II

כידוע יש שלוש גרסאות של התקציב לכל שנה:

  • התקציב המקורי, כפי שאושר בחוק התקציב בכנסת
  • התקציב על שינוייו, שזה מה שנשאר בסוף השנה אחרי כל השינויים וההעברות בין הסעיפים כפי שאושרו בוועדת הכספים
  • ביצוע התקציב, שזה מה שבוצע בפועל

אם לא היו שינויים והיו מבצעים מה שתכננו מראש לא היו הבדלים וזה לא היה מעניין.  במציאות יש הבדלים וזה מעניין.  בפוסט הזה נסתכל על השינויים בהיקף התקציב כולו.  בפוסט הבא נפרוט את השינויים לסעיפי התקציב השונים.

הגרף הבא משתמש בתקציב המקורי בתור נקודת יחוס (עם ערך 100), ומראה את התקציב על שינוייו ואת הביצוע יחסית אליו בכל שנה (כך ערך של 105 מצביע על עלייה של 5%, וערך של 95 על ירידה של 5%).  כפי שניתן לראות במהלך כל שנה מגדילים את התקציב ב-4-6%.  ובכל השנים הביצוע הוא נמוך יותר, וברוב השנים אפילו נמוך יותר מהתקציב המקורי לפני שהגדילו אותו.  ההפרש הגדול ביותר היה ב-2004, שבה הפער בין התקציב המעודכן לבין הביצוע בפועל  היה שקול לקיצוץ עצום של 9.6% — הרבה יותר מכל קיצוץ שאי פעם דנו בו בכנסת.

 

gap

הסתייגות אפשרית מהנתונים האלה היא שהם כוללים את כל התקציב, כולל כל הנושא של מלוות והחזר חובות, וגם פעולות פיננסיות כמו אשראי.  אולי יותר נכון להסתכל רק על הפעולות של הממשלה, כלומר ביטחון, חינוך, בריאות, וכו'.  למרבה המזל באתר החשב הכללי יש גם נתונים על זה, בדפי אקסל בנושא הגירעון ומימונו (כי הגירעון נמדד רק בפעולות, והמלוות והחזר החובות הם הצורה שבה מממנים את הגירעון).  התוצאה של שימוש בנתונים האלה, בלי מלוות והחזרי חובות וגם בלי פעולות אשראי, בגרף הבא.

 

gap-chashav

השורה התחתונה היא שלמרות שהסכומים הרבה יותר נמוכים (כי מלוות והחזר חובות הם מעל 20% מהתקציב), ולמרות שיש כל מיני הבדלים בפרטים, היחס בין התקציב המקורי למעודכן ולביצוע בעצם די דומה.

מקורות

נתוני התקציב המלא כולל שינויים וביצוע מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי, עם אותן הסתייגויות ותיקונים כמו בפוסט הקודם.  נתוני התקציב בלי מלוות וחובות מגליונות אקסל במקום אחר באתר החשב הכללי.

עידכוני תקציב I

מן המפורסמות היא שהתקציב מתעדכן במהלך השנה.  זה ההבדל בין מה שמשרד האוצר מכנה "התקציב המקורי" — מה שאושר בכנסת בחוק התקציב — לבין "התקציב על שינוייו" — שכולל את כל השינויים שעברו במהלך השנה בוועדת הכספים.  בנוסף יש את ביצוע התקציב בפועל, שלא תמיד תואם את מה שתוכנן.  אבל הפוסט הזה עוסק בעניין אחר: עידכון נתוני התקציב כפי שהם נגישים לי.  בשנים האחרונות נהיה קשה להשתמש באתר מפתח התקציב בגלל הדגש על כל מיני וויזואליזציות וחוסר תמיכה טובה (לפחות באמצעים שנוח לי איתם) בגישה לנתונים עצמם (כולל הבדלים מבלבלים בין אפשרויות גישה שונות).  אבל לאחרונה גיליתי שהחשב הכללי במשרד האוצר העלה אקסלים עם כל פרטי כל התקציבים מאז 1992, וזה אמנם מחייב לעיתים קצת חפירה, אבל הכל שם.

אז הנה מבט מעודכן על תקציב המדינה בכללותו.  הגרף הראשון הוא התקציב כולו, מתוקן לאינפלציה.  באופן כללי התקציב גדל רוב הזמן, ובולטת העלייה חדה (בינתיים בעיקר מתוכננת, צריך לחכות לנתוני ביצוע) בתקופת כחלון.  הקיצוצים הגדולים היו כשנתניהו היה שר האוצר ב-2004 ובשלהי תקופת לפיד.  הפער בין התכנון לביצוע קטן יחסית למה שחשבתי בעבר.

takziv

מה שאולי יותר מעניין הוא התקציב לנפש, שמשקף בצורה גסה את רמת השרותים שהממשלה נותנת לאזרחי המדינה.  מסתבר שזה די יציב לאורך השנים, עם אותם שינויים נקודתיים שצויינו לעיל.

takziv-pop

לבסוף, שווה גם להסתכל על התקציב יחסית לתמ"ג.  אם יש צמיחה והתמ"ג גדל זה נותן לממשלה הזדמנות להגדיל את הפעילות שלה אם היא רוצה.  מסתבר שהיא לא רוצה.  יש מגמת ירידה די רציפה שמצביעה על כך שהממשלה אחראית לחלק קטן והולך מהפעילות במשק.  הירידה החדה ביותר הייתה בתקופת נתניהו כשר האוצר.  בשנים האחרונות יש יציבות יחסית בערך של כ-37% מהתוצר.

takziv-norm

המסקנה: הכותרת המקורית מהפוסט הראשון על התקציב מלפני יותר מ-5 שנים עדיין בתוקף: הוא גדל אבל מצטמק.

מקורות

הנתונים מגליונות אקסל של התקציב מאתר החשב הכללי.  נתוני האוכלוסייה והתמ"ג מהלמ"ס.

לגבי נתוני התקציב, לא כללתי כמובן את סעיף 0000, שמייצג את הכנסות המדינה.  בנוסף לא כללתי את הסעיפים בטווח 0085-0098 בתקציב המקורי, אבל כן בביצוע.  הסיבה היא שאלה סעיפים שמייצגים מפעלים עסקיים שיש להם תקציב עצמאי סגור, כלומר ההכנסות שלהם לא באות מתקציב המדינה (דוגמאות: בתי החולים הממשלתיים, נמל חדרה, מנהל מקרקעי ישראל).  ואכן הסעיפים האלה מכילים הכנסות בצד הוצאות. אבל בשנים עד 2007 יש שגיאה בנתונים, וההכנסות לא מסומנות בסימן -, וכתוצאה הן לא מבטלות את ההוצאות אלא מכפילות אותן, מה שלא נכון.  בנתוני הביצוע, לעומת זאת, הנתונים נכונים, והנטו הוא קטן ומשקף מה שהממשלה עשתה כדי לפצות על (או להרוויח מ) חוסר איזון נקודתי.

סע לשלום

תחבורה זה חשוב. וזה אחד התחומים שבו לממשלה, האחראית על הקמת תשתיות, יש תפקיד מכריע. מקובל בספרות הכלכלית שתשתיות תחבורה יעילות הן צורך קריטי עבור משק יעיל ותמ"ג גבוה. אבל בישראל לא הייתה השקעה מספקת בתחבורה במשך שנים רבות, וכתוצאה התחבורה הציבורית אינה יעילה, אין עדיין מערכות הסעת המונים אפקטיביות בערים הגדולות, וכבישים רבים אינם באיכות גבוהה וסובלים מגודש.

ההשקעה הממשלתית בתחבורה מחולקת על פני מספר גדול יחסית של סעיפים תקציביים. רק חלק קטן הוא תקציב משרד התחבורה. הסעיף הגדול ביותר הוא סעיף הפיתוח. בנוסף יש סעיף גדול של סובסידיות. ההוצאה הכוללת על כל הסעיפים הקשורים לתחבורה ביחד מוצגת בגרף הבא. כיוון שתחבורה היא שירות שניתן לתושבים, סביר שצריך יותר שירותי תחבורה עבור אוכלוסייה יותר גדולה. לכן הערכים כאן מתוקנים לאינפלציה וגם מנורמלים לפי גודל האוכלוסייה.

tachbura-total-pop

כפי שניתן לראות, יש עלייה רציפה למדי בתקציב התחבורה אפילו אחרי נירמול לגודל האוכלוסייה. ניתן לראות את זה יותר טוב בגרף הבא, שמראה את הגידול היחסי בביצוע התקציב בתקופה של כל ממשלה בנפרד.  בכל הממשלות האחרונות, שעבורן יש לנו נתונים, אכן היה גידול נטו בסופו של דבר. זאת בניגוד לתקציבי הבריאות והחינוך לנפש למשל, שנוטים להישאר קבועים ברוב הממשלות. מצד שני זה לא תמיד היה רציף, ולפעמים היו גם תקופות של קיצוץ במהלך כהונת ממשלה מסוימת.  בפרט, אצל כץ ב-8 השנים האחרונות הנטו לאורך זמן לא מי יודע מה, למרות הניסיונות שלו לשדר ביצועיזם והצלחות.

tachbura-total-gov-bizua

הגרף השלישי מראה איך ההוצאה הכוללת על תחבורה מתחלקת בין סעיפים שונים.  שימו לב שכאן זה הסכום כולו, לא מנורמל לגודל האוכלוסייה. התקציב של משרד התחבורה עצמו, שעוסק באדמיניסטרציה, הוא אחוז קטן בלבד מהסך הכל. רוב התקציב מתחלק בין פיתוח ותחזוקה של כבישים מצד אחד, לפיתוח ותמיכה בתחבורה ציבורית מצד שני. בשנות ה-90 שני שליש הלכו לכבישים.  בשנים האחרונות, מאז 2011 לערך, החלק של התחבורה הציבורית הולך וגדל בקצב מזורז, וכיום הוא יותר מכפול התקציב של הכבישים. חלק קטן מההשקעות מופנה לעניינים אחרים, כגון הרשות לבטיחות בדרכים, ספנות, ותעופה.

tachbura-parts

ולסיום, את ההשקעה בתחבורה ציבורית גם אפשר לפרט לסעיפי משנה. פרוט כזה מוצג בגרף הרביעי. החלק הגדול ביותר הולך לסובסידיות, והוא גם גדל בשנים האחרונות. אלה כספים שמועברים לחברות אוטובוסים ולרכבת ישראל, בעיקר כדי להוריד את מחירי כרטיסי הנסיעה. יש גם תמיכה ברכישת אוטובוסים, אבל זה חלק קטן מהסכום.

עיקר ההשקעה הישירה של הממשלה היא בתשתית מסילות הברזל של רכבת ישראל.  זה הרבה כסף, אבל כולם אוהבים להשקיע ברכבת.  השאלה היא אם זו באמת הצורה היעילה ביותר לממש תחבורה ציבורית בקווים לא מאוד עמוסים כמו לבית שאן או מאשקלון לבאר שבע.

ההשקעה בהסעת המונים היא בעיקר בתכנון ואז בביצוע הרכבות הקלות של ירושלים ותל-אביב, אבל שימו לב שעיקר תקציב הביצוע הוא על חשבון הזכיינים במכרז. כתוצאה כל הנתונים שמובאים כאן לא משקפים את כלל ההשקעה בתחבורה, אלא רק את ההשקעה הממשלתית. ההשקעה באוטובוסים היא קטנה יחסית וכוללת דברים כמו הקמת נתיבי תחבורה ציבורית בערים ובכבישים בין-עירוניים.

tachbura-public

מקורות

כל הנתונים מגליונות אקסל של כל התקציבים בין 1992-2016 מאתר החשב הכללי.  יש שם את כל 4 רמות הסעיפים, אז זה די נוח כדי לראות מה בדיוק התת-סעיפים בכל סעיף.  ובמקרה של תחבורה צריך את זה, כי יש סעיפים "מעורבבים" שמכילים למשל גם כבישים וגם רכבת.  בנוסף יש כל מיני שינויים במבנה התקציב עם השנים, וסעיפים שעוברים ממקום למקום.  זה היה די כאב ראש.

הסך הכל (גרף ראשון) הוא סכום של הרכיבים הבאים:

  • תקציב משרד התחבורה (סעיף 40 בתקציב)
  • פיתוח תחבורה (סעיף 79)
  • סעיף כבישים, שמאוחר יותר הפך לכבישים ומסילות ברזל, שהיה קיים עד שנת 2000 ואחר כך נבלע בסעיף הפיתוח (סעיף 80)
  • סעיף אחזקת כבישים על ידי מע"צ, שגם הוא נבלע בסעיף הפיתוח, אבל בשנת 2005 (סעיף 28)
  • תת-תת-סעיף שעוסק בתמיכה ברכבת ישראל שהיה חלק מסעיף הוצאות פיתוח אחרות בין השנים 2003-2012 (סעיף 830602)
  • סעיף תמיכות בתחבורה, קרי סובסידיות, שהיה קיים עד 2014, ואז גם הוא עבר לסעיףהפיתוח (סעיף 3208 ואחר כך 3220)

הגרף השלישי מחלק את התת-סעיפים של סעיף הפיתוח (סעיף 79 ובשנים מסוימות גם סעיף 80) בין סעיפים שקשורים לפיתוח ואחזקת כבישים לסעיפים שקשורים לתחבורה ציבורית.  סעיף מע"צ משוייך כולו לכבישים.  סעיפי הסובסידיות והרכבת משוייכים לתחבורה ציבורית.  תקציב משרד התחבורה הוא סעיף נפרד מראש.  ה"אחרים" הם ההפרש בין כל הפרוט הזה לבין הסך הכל.

הגרף האחרון מחלק את תת-סעיפי התחבורה הציבורית מתוך סעיף הפיתוח לפי סוג התחבורה הציבורית שבה מדובר.  לפעמים זה מחייב לרדת לרמת תת-תת-תת-סעיפים.  לרכבת נוספים תת-הסעיפים רלוונטיים מסעיפים 80 ו-83 בשנים מסוימות.  סובסידיות הם כאמור סעיף נפרד מראש.

חובות צריך להחזיר

הסעיף הגדול ביותר בתקציב המדינה הוא החזר חובות.  הסיבה לקיומו של הסעיף הזה היא שהתקציב הוא תמיד גירעוני — יש יותר הוצאות מאשר הכנסות.  זה לא ייחודי לישראל, אלא מאפיין את התקציבים של כל ממשלות העולם.  כדי לגשר על הפער הממשלה לוקחת הלוואות בצורה של אגרות חוב (אג"ח).  כשאנחנו קונים אג"ח של המדינה אנחנו בעצם נותנים לממשלה הלוואה, שהיא צריכה לפרוע אחרי מספר שנים בתוספת ריבית מסוימת.  ככלל אג"ח לתקופה ארוכה יותר נושאים ריבית גבוהה יותר.

הבעיה היא שהסעיף הזה בתקציב הוא מאוד לא גמיש — אם הממשלה לא תפרע את החוב בזמן דירוג האשראי של המדינה ידרדר, ואז הממשלה תצטרך להציע ריבית עוד יותר גבוהה כדי למשוך משקיעים, ויהיה עוד יותר קשה להחזיר את זה.  אז מעניין לראות איך החזר החוב משתנה עם הזמן.  התשובה בגרף שלפניכם.  הגרף מציג שני סעיפים בתקציב: תשלום חובות, ותשלום ריבית ועמלות.  הסכומים מתוקנים לאינפלציה, כלומר במחירים של עכשיו.

tak-both

ראשית וידוי קטן: אני לא מבין למה יש הבדל בין התקציב המקורי לביצוע.  פחות או יותר בכל סעיפי התקציב האחרים יכולות להיות הפתעות, ותכניות לא תמיד יוצאות אל הפועל כמו שחשבנו מראש.  אבל בהחזר חובות ותשלום ריבית לכאורה ידוע בדיוק מה צריך להחזיר ולשלם כל שנה.  בכל אופן, עושה רושם שסעיף החזר החובות הולך וגדל עם השנים [פרט לירידה חריגה בשנת 2015; שאלתי את ירון זליכה על זה והוא אמר שההנפקות הן פשוט לא אחידות בשנות פירעון, כלומר קורה שיש שנים שבהן יותר או פחות אג"ח מגיעות לפירעון וצריך להחזיר את הכסף].  תשלומי הריבית לעומת זאת עולים רק במעט בעבר, ובעשור האחרון נראים די קבועים.

אבל צריך לזכור גם שכל התקציב גדל עם השנים.  אז מה שבאמת חשוב זה האם הסעיפים האלה גדלים יחסית לכל התקציב.  את זה רואים בגרף הבא.

both-pct-tak

אז לגבי החזר חובות ברוב התקופה שעבורה יש נתונים היתה מגמת עלייה, מכ-18% מהתקציב בשנת 1992 לכ-25% בשנת 2014.  בשלושת השנים האחרונות יש ירידה משמעותית, אבל זה כי ההחזרים נשארו בערך אותו דבר (כפי שראינו בגרף הקודם) בעוד התקציב כולו זינק.  בסעיף הריבית, לעומת זאת, יש מגמת ירידה מתונה כבר מאז 2004.

מקורות

נתוני תקציב המדינה מאתר מפתח התקציב או מהחשב הכללי, סעיפים 84 (החזר חובות) ו-45 (תשלום ריבית ועמלות).

חזרה בזמן

די בתחילת הבלוג הזה כתבתי על הצמיחה והתמ"ג לנפש.  מאז נוספו כמה שנים של נתונים, וכשחזרתי לגרף שמתי לב לכך שקצב הגדילה של התמ"ג לנפש בשנים האחרונות, כ-1800 שקלים לשנה, נופל בדיוק על אותו הקו כמו בעשור סביב 1960:

per-capita

זה פותח פתח לספקולציות אודות הגורמים לתנודות סביב הקו הקבוע הזה, שהם לא בהכרח רק גורמים כלכליים:

  • ירידות נגרמות כנראה על ידי משברים כלכליים: המיתון של 1966, האינתיפדה השנייה, והמשבר העולמי ב-2008.
  • עליות בקצב חריג הן תוצאה של אופוריה (בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, פעמי השלום של ממשלת רבין) או ריבאונד אחרי מפולת (שנות ה-2000 אחרי האינתיפדה השנייה).
  • עלייה נמוכה מהממוצע היא תוצאה של דיכאון קולקטיבי, כפי שמודגם בתקופה המתחילה אחרי מלחמת יום כיפור ונמשכת למשבר האינפלציה של שנות ה-80.

מקורות

לוחות 14.1 ו-14.2 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.

זה שעולה וזה שיורד

שני משרדים ממשלתיים חשובים שעדיין לא הסתכלתי על התקציב שלהם הם משרד התחבורה ומשרד השיכון.  אז התחלתי לאסוף את הנתונים, וכל אחד מהם יזכה לפוסט בעניינו בקרוב.  אבל בדרך חשבתי שיהיה מעניין להשוות אותם עם כל המשרדים האחרים שכבר טיפלתי בהם, ולראות את השינוי היחסי בתקציבים לאורך השנים.

כדי לראות שינוי יחסי מנרמלים את התקציב בנקודת ההתחלה ל-100, כדי שכולם יתחילו באותה הנקודה, ואת התקציב בנקודות זמן אחרות לפי היחס שלו לתקציב בנקודת ההתחלה. כך למשל אם תקציב משרד מסוים עלה מ-2.5 מיליארד שקלים ל-5 מיליארד זה יוצג בתור עלייה מ-100 ל-200, ואילו במשרד אחר שבו התקציב עלה מ-10 מיליארד שקלים ל-15 מיליארד זה יוצג כעלייה מ-100 ל-150, כי למרות שהעלייה הייתה יותר גדולה (5 מיליארד שקלים נוספים) באופן יחסי היא יותר קטנה.

ברגע שמבינים את הפרינציפ ברור שנקודת היחוס, זו שמנרמלים ל-100, לא חייבת להיות הנקודה הראשונה.  אפשר לקחת כל נקודת זמן ולהתייחס אליה בתור נקודת הייחוס.  בגרפים הבאים בחרתי את שנת 2009 בתור נקודת הייחוס, כי זו הנקודה שבה נתניהו חזר לראשות הממשלה.  שינויים מימין לנקודה הזו מראים הבדלים בעדיפויות של ממשלות נתניהו, כפי שעדיפויות משוקפות בשינויי תיקצוב.  הבדלים משמאל לה מראים מה קרה בממשלות קודמות.

אז הנה הגרפים שמראים את השינוי היחסי בתקציבי המשרדים.  הגרף הראשון מראה את השינוי בתקציב נטו כפי שאושר בכנסת בחוק התקציב.  השני מראה את הביצוע בפועל לפי נתוני החשב הכללי.  כל הסכומים מותאמים לאינפלציה לפני חישובי השינוי היחסי.  לשם השוואה כללתי גם את השינוי היחסי בתשלום חובות, שהוא הסעיף הגדול ביותר בתקציב ואין בו גמישות.

cmp-cumul-plan

cmp-cumul-do

נתחיל מאלה שכבר ראינו בעבר.  קל לראות שתקציב הביטחון עלה (באופן יחסי) הכי מעט, בעוד התקציבים החברתיים (חינוך, בריאות, ורווחה) עולים הרבה יותר.  גם בהשוואה עם ממשלות קודמות (חוץ מרבין) נתניהו יוצא כמי שהגדיל יחסית הרבה את התקציבים החברתיים.  [אבל צריך להתעלם מהמדרגה בתקציב הבריאות בממשלת נתניהו הראשונה ב-1997 — זו לא הייתה עלייה אמיתית בתקציב אלא תוצאה של ביטול המס המקביל.]

לגבי שני החדשים, מסתבר שהם המשרדים שבהם היה השינוי הגדול ביותר.  משרד השיכון היה בנפילה חופשית הרבה שנים, שנעצרה כנראה רק לאחרונה — כמה שנים טובות אחרי פרוץ משבר הדיור.  בעצם הירידה שלו עוד יותר חדה ממה שרואים, כי הוא התחיל עוד יותר גבוה ואני פשוט לא מראה את זה בגרף.  משרד התחבורה, לעומתו, טיפס יותר מכל משרד אחר, ובביצוע ההפרש לטובתו גדול אפילו יותר מההפרש המתוכנן.  פרטים כאמור בפוסט עתידי.

מקורות

הנתונים במקור מאתר מפתח התקציב, אבל גיליתי לאחרונה שהם מופיעים גם ישירות באתר החשב הכללי כולל נתוני ביצוע מעודכנים יותר.  מה שנכלל הוא לא רק תקציב המשרדים עצמם אלא גם סעיפים תקציביים נוספים הקשורים לפעילות שלהם.  פירוט הסעיפים הוא כדלקמן:

תחבורה: משרד התחבורה (סעיף 40 בתקציב), פיתוח תחבורה (סעיף 79), וגם סעיפי כבישים ומסילות ברזל ומע"צ שהיו קיימים בשנות ה-90 ואחר כך נכללו בסעיף הפיתוח (80 ו-28).

בריאות: משרד הבריאות (סעיף 24) וסעיף בריאות נוסף שעניינו בנייה ותשתיות (סעיף 67).

חינוך: משרד החינוך (סעיף 20) ותקציב הפיתוח שלו (סעיף 60).  לא נכללה ההשכלה הגבוהה.

רווחה: משרד הרווחה (סעיף 23), הקצאות לנכים ניצולי שואה (סעיף 25), והעברות לביטוח הלאומי (סעיף 27, לא קשור לניהול קרן הביטוח הלאומי ולמה שהופיע לאחרונה בחדשות על כך שהממשלה "משתלטת" על כספי הביטוח הלאומי).

ביטחון: רק משרד הביטחון (סעיף 15), בלי הוצאות חירום אזרחיות, תאום הפעולות בשטחים / המנהל האזרחי, וחוק חיילים משוחררים (שבלאו הכי לא היו משנים הרבה כי הם סעיפים הרבה יותר קטנים).

שיכון: משרד השיכון (סעיף 29), סעיף שיכון נוסף (70) שכולל כנראה את הבנייה הציבורית, ומענקים לבינוי ושיכון (סעיף 42).

חובות: תשלום חובות (סעיף 84) וריבית (סעיף 45).

השקעה ותיסכול

אחד הדברים המעצבנים בנתוני הלמ"ס הוא שהרבה פעמים יש דגש על הנתונים האחרונים, ואילו אני מעדיף סדרות ארוכות עם נתונים מלאים מראשית ימי המדינה.  אז שמחתי כשמצאתי באתר בנק ישראל נתונים על "השקעה גולמית" לאורך זמן.  בפרט היו שם סדרות נתונים על ההשקעה של המגזר העסקי מאז 1910(!).  זה מעניין כי נתקלתי בהשוואות בינלאומיות שדיברו על כך שההשקעה בישראל נמוכה יחסית, וכאן היה מדובר בפעילות של המגזר העיסקי שהוא די מוזנח בבלוג הזה, כי לרוב יותר קל למצוא נתונים על פעילות הממשלה (היו גם סדרות על "ענפי המשק", שזה המגזר הפרטי + הציבורי, ועל בניה למגורים, שזו גם השקעה משמעותית אבל מסוג אחר).  בקיצור, הנה מה שהיה שם לתקופת המדינה, מעודכן קלות למחירים נוכחיים (המקור היה במחירי 2010):

invest-iski

כפי שניתן לראות ההשקעה הכוללת מחולקת לשלושה סעיפים – מבנים שאינם למגורים, ציוד ונכסים בלתי מוחשיים, וכלי תחבורה.  מה שהכי מרשים הוא הזינוק הענק בחצי הראשון של שנות ה-90.  אבל במבט שני הוא נראה קצת מוגזם — בפרט המדרגה הענקית שהכפילה את ההשקעה בציוד בערך פי 3 בשנת 1995.  לא זוכר שראיתי מתישהו זינוק מקביל בתעסוקה או בצמיחה.

כיוון שצוין שמקור הנתונים מהלמ"ס, פניתי לעיין בשנתונים.  ואכן הם כוללים מידע על השקעות של הסקטור העיסקי.  כל פעם לתקופה של כ-10 שנים.  למזלי השנתון של שנת 2002 כולל מידע מ-1988 עד 2001, שזה כולל בדיוק את התקופה החשודה.  זה הספיק כדי לראות שלא הייתה שום קפיצה חריגה ב-1995 — למרות שבדיוק ב-1995 עברו משיטת סיווג אחת לאחרת (מ-SNA 1968 ל-SNA 1993).

אז החלטתי להשקיע מאמץ ולאסוף נתונים מכמה שנתונים כדי לשחזר את הסדרה כולה.  אבל משום מה בלוח הזה הלמ"ס נותנים את ההשקעות במחירים קבועים, כשכל שנתון משתמש במחירים של שנה אחרת.  וחוץ מזה כל סעיף משורשר בנפרד (כלומר יש לו מקדמי אינפלציה משלו, ולא משתמשים במדד המחירים לצרכן), אז הם גדלים בקצב שונה אחד יחסית לשני לאורך הזמן.  כתוצאה יש הפרשים ענקיים בין הנתונים של שנתונים שונים.  למשל לפי שנתון 2007 ההשקעה בנכסים בלתי מוחשיים בשנת 2006 הייתה 8245 מיליון ש"ח במחירי 2005, ואילו לפי שנתון 2017 היא הייתה 31553 מיליון ש"ח במחירי 2015; לעומת זאת ההשקעה בכלי תחבורה הייתה 10129 ו-10456 בהתאמה.  אפשר להשתגע.

אבל בכל שנתון נותנים גם את השנה האחרונה במחירים שוטפים.  בלית ברירה השתמשתי בנתונים האלה (בקפיצות של שנתיים-שלוש) כדי לשחזר סדרה שמראה איך ההשקעה כולה התפצלה בין הרכיבים השונים במונחים ריאליים (מותאמים לאינפלציה, קרי למדד המחירים לצרכן). זה יוצא כך:

invest-lamas

אז עדיין יש עלייה משמעותית בשנות ה-90, אבל לא קפיצה חדה כמו בנתוני בנק ישראל.  ומעניין גם לראות את ההבחנה בין ציוד לבין נכסים בלתי מוחשיים (בעיקר תוכנה אבל גם דברים כמו חיפושי נפט וגז).  מסתבר שהם מה שאחראי לחלק ניכר מהגידול בעשור האחרון.

השאלה היא עד כמה העליות בהשקעה הן עליות ממשיות, או שהן נובעות ומשקפות עלייה בגודל האוכלוסייה והמשק.  בשביל זה צריך לנרמל את הנתונים לגודל האוכלוסייה או לתמ"ג.  מסתבר שאכן העלייה משקפת במידה רבה את הגורמים האלה.  במילים אחרות, זו השקעה כדי לשמור על מצב של עסקים כרגיל, לא כדי לגדול.

invest-lamas-gdpinvest-lamas-pop

מקורות

לוח אקסל מאתר בנק ישראל – לשונית סטטיסטיקה, מאגר סדרות, חיפוש "השקעה גולמית".

לוח 14.16 מהשנתון הסטטיסטי לישראל 2017 (השקעה מקומית גולמית, לפי סוג נכס וענף כלכלי) ולוחות מקבילים בשנתונים קודמים.

לקט חרדים

החברה החרדית מספיק שונה משאר אזרחי ישראל, ומספיק גדולה מבחינת מספר אנשיה, כדי להשפיע על מגוון סטטיסטיקות לאומיות.  כתוצאה צריך בהרבה מקרים להתייחס אליה בנפרד, כי התייחסות לכלל האוכלוסייה כגוף אחד מטשטשת את ההבדלים ומובילה לממוצעים שלא באמת מייצגים אף מגזר.  ויש לה גם כל מיני תכונות יחודיות.  הנה כמה דוגמאות, מבוססות על שנתון החברה החרדית שפורסם לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הדוגמה הראשונה היא הרכב הגילים, שנגזר מהפיריון בילודה.  אצל החרדים הילודה הרבה הרבה יותר גבוהה מכל מגזר אחר, כולל הערבים.  זה מוביל למבנה גילים מוטה באופן קיצוני כלפי גילים צעירים.  בספק אם יש עוד משהו כזה בארצות מפותחות בכל העולם.  נובע מכך שלמגזר החרדי יש גם את קצב הגידול הגבוה ביותר.

ages

דוגמה נוספת היא רמת העוני.  ככלל החברה החרדית היא עניה.  מצב זה נובע מצרוף של שלושה גורמים עיקריים:

  • רמת תעסוקה נמוכה כתוצאה מהעדפה של לימודי תורה על עבודה אצל גברים (ובפרט כיוון שהמשך לימודים מקנה פטור מגיוס). גם אלה שרוצים לעבוד סובלים מאפשרויות מוגבלות לתעסוקה מחוץ למגזר.
  • משכורות נמוכות כתוצאה מחוסר הכשרה, הן ברמה של לימודים בבית הספר (חוסר לימודי ליבה, ובפרט מתמטיקה ואנגלית) והן ברמה של לימודים אקדמיים.
  • משפחות מרובות ילדים וההוצאות הנובעות מכך.

הגרף הבא מתאר את רמת העוני של קבוצות שונות באוכלוסייה, על ידי המדד של האחוז שנמצאים מתחת לקו העוני.  כיוון שבקבוצות אוכלוסייה שונות יש משפחות בגדלים שונים, יש הבדל אם מחשבים את אחוז המשפחות מתחת לקו העוני, אחוז הנפשות מתחת לקו העוני, או אחוז הילדים מתחת לקו העוני.  אבל בכל שלושת המקרים האחוז עבור החרדים גבוה בהרבה מאשר עבור קבוצות אוכלוסייה אחרות או עבור הממוצע הארצי.  בסביבות חצי מהמשפחות החרדיות הן עניות, וכיוון שמשפחות עם הרבה מאוד ילדים נוטות להיות עניות יותר, מתקבל שבערך שני שלישים מהילדים החרדים הם עניים.  זה די יציב לאורך 10 השנים האחרונות ויותר.

poor

דוגמה מפורסמת היא נתוני הגיוס.  בשנים האחרונות דווקא יש עליה בגיוס, והוא אפילו לא רחוק מהיעדים שנקבעו.  מצד שני לא ברור עד כמה הגיוס הזה הוא באמת תוספת על מה שהיה קודם, כלומר עד כמה הוא משקף גיוס של חרדים שאחרת היו נשארים בישיבה לעומת גיוס של חרדים שנפלטו מהישיבה או יצאו בשאלה, או בכלל דתיים סתם שרוצים להינות מתנאי שירות משופרים.  במקביל, ההתנדבות לשירות אזרחי ירדה ממה שהייתה שפני כמה שנים ולכן היעד הכולל מתרחק והולך.  ובכל מקרה זה עדיין אחוז לא גבוה מהגודל של כל מחזור גיוס.

 

haredim

בניגוד לתמונה המצטיירת מהגרף, נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס מצביעים על כך שכ-30% מהחרדים דווקא כן שרתו בצבא. יש כמה הסברים להפרש הזה. אחד מהם הוא שכ-20% מהחרדים הם חוזרים בתשובה, ושרתו בצבא לפני שהפכו לחרדים. הסבר נוסף הוא שבעבר רבים התגייסו לשרות מקוצר (שנקרא שלב ב') שכלל כמה חודשי אימונים בלבד והפנייה לכוחות המילואים.

אמרתי כאן כמה פעמים שההתבדלות של החברה החרדית וההסתגרות בישיבות נובעת במידה רבה מהרצון להתחמק מגיוס.  אבל יש נתונים שמראים שזה טיעון פשטני מדי שחוטא לאמת.  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  [רקע דרוש: שלבי החינוך החרדי הם לימוד בתלמוד תורה 8 שנים עד גיל 13, 3 שנים נוספות בישיבה קטנה, המשך לימודים בישיבה גדולה מגיל 17 עד הנישואין, ואז מעבר לכולל לתקופה בלתי מוגבלת. הלומדים בכולל נקראים אברכים.  הסדר תורתו אומנותו חל על תלמידי ישיבות גדולות ואברכים.]

malach-yeshiva

מהנתונים האלה אפשר ללמוד על עוד שני גורמים חשובים המשפיעים על הלימוד בישיבה:

  • בין אברכי הכוללים אחוז הולך וגדל – החל מ-61% בשנת 2012 וכלה ב-70% בשנת 2016 – כבר קיבלו פטור משירות צבאי. לכן המשך הלימודים שלהם בכולל משקף שאיפה כנה להתמיד בלימודים ו/או לחץ חברתי ואינו תלוי ברצון להתחמק מגיוס.
  • יש לעיתים שינויים משמעותיים במספר התלמידים משנה לשנה – בפרט ירידה בשנים 2013-2014 ואז עלייה בחזרה. השנים האלה הן השנים שבהן המפלגות החרדיות היו מחוץ לקואליציה, והתמיכה הכלכלית באברכים קוצצה. הקיצוץ הזה הוביל לירידה לא רק במספר האברכים הפטורים משירות צבאי, אלא גם במספר אלה המצויים בדחיית שירות במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ירידה חדה במיוחד התרחשה בתלמידים מחו"ל. מכאן שלתמיכה הממשלתית יש השפעה מידית על היקף הלימודים – כשאין ברירה, הם מתפשרים.

מקורות

כל הנתונים האלה הם מלוחות המלווים את שנתון החברה החרדית 2017 של המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ירושלים למחקרי מדיניות.

נתוני הגילים מלוח א/3.

נתוני העוני מלוח ג/2.

נתוני הגיוס מלוח ה/2.  מכסות המטרה הם ממצגת על גיוס חרדים שהוצגה בכנסת.

נתוני הלימוד בישיבות גדולות וכוללים מלוח ב/10.  החלק האפור בגרף נובע מפער בין מספר האברכים הכולל לבין מספר אלה המסווגים כדחויי שירות צבאי או בעלי פטור משירות צבאי — ככל הנראה אלה "אברכי חצי יום" שלומדים או בבוקר או בערב.

תודה לגלעד מלאך על עזרתו בנתונים.

סעיפי רווחה

מזמן לא טיילתי בסעיפי התקציב.  אז במסגרת טיול להשלמת פערים שמתי לב שבתקציב יש לא פחות משלושה סעיפים שכנים שעניינם רווחה.  הראשון והברור ביותר הוא פשוט תקציב משרד הרווחה, שעליו כבר כתבתי לפני כמה שנים.  השני הוא סעיף יעודי שמיועד לתגמולים לנכים ניצולי שואה שמקורו בחוקים לתמיכה בהם עוד משנות ה-50.  השלישי הוא העברות לביטוח הלאומי.  מסתבר שחלק ניכר מתקציב הביטוח הלאומי (כ-45%) הוא לא מגביית דמי ביטוח לאומי אלא העברה ישירה מהממשלה.  זה קורה כי יש כל מיני קצבאות שהן לא "מבוטחות" אלא נובעות מחוקים שונים ומהחלטות ממשלה, כמו למשל הבטחת הכנסה, ולכן הממשלה משלמת עליהן.  הגרף הבא מראה את שלושת הסעיפים ביחד, מתוקנים לאינפלציה ומנורמלים לגודל האוכלוסייה.  ההעברות לביטוח לאומי הן העיקר, סדר גודל של 30-40 מיליארד שקלים בשנה בשנים האחרונות.

tak-all

מעבר להבדלים בין הסעיפים יש גם הבדלים בדינמיקה שלהם, כלומר איך הם משתנים עם הזמן.  את זה רואים יותר טוב אם מסתכלים על כל סעיף בנפרד, ומציירים גרף של השינוי היחסי בתקופה של כל ממשלה בנפרד.  הגרפים האלה כולם מתחילים ב-100, שמייצג את התקציב האחרון לפני הממשלה הזו.  עלייה ל-120 למשל מצביעה על עלייה של 20% בתקציב.  ירידה ל-90 היא קיצוץ של 10%.

נתחיל מנתוני הביצוע של סעיף התקציב של משרד הרווחה, שמייצג את המנגנון הביורוקרטי.  כפי שניתן לראות, זה עלה בעיקר בממשלת רבין וברצף ממשלות נתניהו הנוכחיות.  מהירידה הדרמטית בתקופת ממשלת שרון צריך להתעלם — זה לא קיצוץ אלא העברה של שרות התעסוקה למשרד אחר.

tak-rev-gov

הכסף הגדול הוא כזכור בהעברות לביטוח הלאומי.  כאן רואים עלייה משמעותית רק בתקופת ממשלות רבין וברק (העלייה בשנים האחרונות בגרף הראשון לא באה לידי ביטוי כי היא בנתוני התכנון ואין עדיין נתוני ביצוע).  ממשלת נתניהו הראשונה, שבאה מיד אחרי רבין, קיצצה את התוספת של רבין בחזרה ואפילו יותר מכך.  ממשלת שרון קיצצה את התוספת של ממשלת ברק.

tak-bl-gov

הרגש שייך כמובן לנכים.  זה סעיף שקשה לא להעלות אותו — רבין, אולמרט, ונתניהו (בשנים האחרונות) כולם העלו אותו ביותר מ-30% (בין אם בצורה של העלאת התגמול או בצורה של הגדלת מספר הזכאים).  היחיד שהוריד אותו היה שרון — כשנתניהו היה שר האוצר.

tak-nechim-gov

מקורות

אתר מפתח התקציב, סעיפים 23, 25, ו-27 בתקציב.

%d בלוגרים אהבו את זה: