ארכיון קטגוריה: כלכלי

סגירת חוב

הגירעון הממשלתי שעליו כתבתי בפוסט הקודם מגיע תדיר לחדשות, כי הוא משקף את מאבקי התקציב כל שנה.  אבל מה שעוד יותר חשוב בעצם הוא החוב הממשלתי.  החוב הוא האפקט המצטבר של כל הגירעונות האלה: אם כל שנה יש גירעון נוסף, ולוקחים הלוואות כדי לכסות אותו, החוב הכולל הוא ההצטברות של ההתחייבויות להחזיר את כל ההלוואות.  והגודל של החוב חשוב לא פחות מהגירעון בשנה מסוימת, כי הוא משפיע על דירוג האשראי של המדינה.

כמו הגירעון, נהוג לכמת גם את החוב בהשוואה לתמ"ג, או במילים אחרות בהשוואה לגודל כלכלת המדינה. באיחוד האירופי נקבע כי החוב צריך להיות לא יותר מ-60% מהתמ"ג (חלק מאמנת מסטריכט), אם כי יש מדינות שאינן עומדות בקריטריון הזה.

החוב הממשלתי בישראל מוצג בגרף הבא. כיוון שהחוב נובע בעצם מההצטברות של הגירעון, בתקופות שיש גירעון גבוה החוב עולה. אבל באופן כללי החוב (יחסית לתמ"ג) במגמת ירידה מאז 2003, וכיום הוא רק כ-60%  מהתוצר. מגמת הירידה הזו היא נדירה בעולם, כאשר ברוב המדינות החוב במגמת עלייה מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008.  הירידה משקפת הצלחה של נתניהו והאוצר לממש את המדיניות הרצויה לדעתם.

debt-gdp

צורה נוספת לכמת את החוב היא יחסית לגודל האוכלוסייה. משמעות הדבר שמחלקים את סכום החוב בגודל האוכלוסייה כל שנה. למספר המתקבל אין משמעות כלכלית, כיוון שהאזרחים אינם אחראים באופן ישיר לחוב הממשלתי. אבל שינויים במדד הזה יכולים להצביע על מגמות מדאיגות של גידול החוב. בכל אופן בישראל החוב לנפש די יציב, ועומד על כ-85000 שקל בשנים האחרונות.

debt-pop

מקורות

הנתונים מאתר בנק ישראל, בקישור  http://www.boi.org.il/he/DataAndStatistics/Lists/BoiTablesAndGraphs/f_18.xls

הגרעון

לפני כמה שנים כשהתחלתי לצייר גרפים של התקציב המדינה אחת המטרות הייתה להציג גם את הגרעון.  חשבתי שזה יהיה פשוט: אם יודעים מה ההכנסות ומה ההוצאות ההפרש הוא הגרעון.  זה היה נאיבי בלשון המעטה.  בסופו של דבר כתבתי פוסט על למה זה מסובך יותר, ולא כתבתי על הגרעון עצמו, כי לא היה ברור איך לעשות את החישוב הנכון מתוך הנתונים של אתר התקציב הפתוח.

אלא שיש עוד אופציה: אתר החשב הכללי מפרסם גם הוא מגוון נתונים על תקציב המדינה, כולל נתונים ישירים על הגרעון.  כמובן גם זה לא לגמרי פשוט, כי יש לא פחות מ-4 מתחרים על התואר.  ראשית יש להבחין בין "הגרעון ללא מתן אשראי נטו" לבין "הגרעון למימון" (זה חלק ממה שכתבתי עליו אז, וכנראה הגרעון ללא אשראי הוא המשקף יותר את פעולות הממשלה).  שנית, לכל אחד מהם צריך לבחור בין נתוני התקציב המקורי לנתוני הביצוע.  אבל במקום לבחור אפשר גם להציג את כולם ביחד.  יש נתונים נגישים ל-20 שנה.

deficit

אז מה אנחנו רואים כאן:

  • הפער בין הגרעון ללא מתן אשראי לבין הגרעון למימון קטן, אז לא צריך להתעמק בזה, ואפשר להתעלם מהקווים המקווקווים.
  • הפערים בין הגרעון כפי שהוא מוצע בחוק התקציב (הקו הסגול) לבין הגרעון בפועל בסופו של דבר (הקו האדום) הם עצומים.  בשנים בודדות אין פער, אבל ברוב יש, והוא יכול להגיע ל-20 מיליארד שקל.
  • יתרה מזאת, הצורות של הגרפים שונות לגמרי, ויש שנים שבהן קו אחד יורד והשני עולה, ואפילו בתלילות. מה שאומר שאין אפילו יכולת אמיתית לחזות מגמות.
  • עליות חדות בגרעון קורות בעקבות משברים כלכליים.

הגרף הנ"ל מראה את הגרעון בשקלים (מתוקן לאינפלציה).  אבל יותר מעניין לראות איך זה יחסית לדברים אחרים.  למשל, לבן אדם מן הישוב 20 מיליארד שקלים נראה המון, אבל מה זה בשביל מדינה שלמה?

נרמול אפשרי אחד הוא להסתכל על הגרעון לעומת כלל התקציב.  הגרף יוצא ממש ממש דומה, כאשר השיא (בשנת 2009) הוא גרעון של כ-17% מהתקציב!  לפחות זה היה צפוי בחוק התקציב המקורי (בגלל צעדים שננקטו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי).  אבל היו גם לא מעט שנים אחרות שבהן הגרעון היה 10% מהתקציב ומעלה, מה שמראה על בעיה בהתאמת ההוצאות להכנסות.

נרמול שני מקובל יותר הוא להסתכל על הגרעון יחסית לתמ"ג.  ויש גם נתונים מבנק ישראל על הגרעון כאחוז מהתמ"ג, ליותר שנים ממה שיש אצל החשב הכללי.  כמובן גם שם יש כמה גרסאות, כולל הבחנה בין "גרעון כולל" ל"גרעון שוטף" ובין גרעון הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות ומוסדות ציבוריים שונים) לממשלה בלבד.  הכי דומה (לגרעון האמיתי, כלומר בביצוע התקציב) יצא הגרעון הכולל של הממשלה בלבד.

deficit-gdp

אז גם כאן יש תנודתיות רבה (ובעצם שוב זה כמעט אותו הגרף), עם גרעון שמגיע לעיתים עד כ-5% מהתמ"ג.  וכיוון שהתקציב במגמת ירידה יחסית לתמ"ג, הרושם של עליה מסוימת בגרעון אחרי 2008 בגרף הקודם די נעלם.

המסקנה העיקרית: הויכוחים המתוקשרים בין ראשי האוצר, בנק ישראל, וראש הממשלה על יעד הגרעון (ובאופן מעשי עד כמה צריך לקצץ בתקציב או לא) לפני אישור כל תקציב חדש נראים די מגוחכים.  הרבה פעמים הם מתווכחים על חצי אחוז מהתמ"ג, בזמן שחוסר הוודאות לגבי מה יקרה באמת הרבה יותר גבוה.

מקורות

נתוני ביצוע התקציב (והגרעון) של החשב הכללי

נתוני הגרעון של בנק ישראל

עלית הביביתון

עמוס רגב פרש/הופרש מתפקידו כעורך ישראל היום, וזו הזדמנות להסתכל על ההשפעה של העיתון הזה על מפת העיתונות בישראל.  למרות שמדי פעם זה מוכחש, ברור לכולם שהעיתון שייך לשלדון אדלסון ועושה את דברו, ובפרט תומך בנתניהו במידה שמגיעה לעיתים להאשמות (בינתיים מפי פרשנים שונים, אך עדיין לא מטעם הגורמים המוסמכים) בתרומה אסורה.  אבל מה אפשר לראות מנתונים?

כרגיל, אין הרבה נתונים שאפשר להסתמך עליהם.  מה שמצאתי הוא נתוני חשיפה של העיתונים השונים.  "חשיפה" היא אחוז האוכלוסייה הבוגרת שנחשפת לעיתון, כלומר קראו ממנו משהו, בין אם במסגרת מנוי על העיתון, או שקנו אותו ברחוב, או שקיבלו אותו ממישהו אחר, או נתקלו בו בחדר ההמתנה של רופא השיניים.  זה שונה מ"תפוצה" שהוא מספר העותקים שהופץ, וסביר שבממוצע כל עותק נקרא על ידי יותר מאדם אחד.

נתוני החשיפה חשובים לעולם הפירסום, ולכן יש מי שאוסף אותם.  בפרט מאז 1998 יש חברה שעורכת באופן שוטף סקרי אוכלוסין בנושא צרכנות בכלל, ובין היתר חשיפה למדיה (לא רק עיתונות אלא גם רדיו וטלוויזיה).  זה נקרא סקר TGI (Target Group Index), והוא מתפרסם פעמיים בשנה.  לכל סקר כזה מראיינים 10,000 בני 18 או יותר מהאוכלוסייה היהודית.  לפני 1998 היו סקרים של איגוד המפרסמים.  יש כמובן שפע טענות על הסקר, למשל למה הוא מוגבל ליהודים, ומה הקשר בין חשיפה להשפעה.  אבל כמו בהרבה מקרים אחרים זה מה יש.  הגרף הבא מראה את התוצאות עבור עיתונים יומיים.  עיתוני סוף השבוע זוכים כרגיל לחשיפה גבוהה יותר.

exp-daily

 

אז ישראל היום הפך לעיתון הנחשף ביותר תוך 6 שנים מהופעתו, שזה ללא ספק הישג.  אבל אי אפשר להאשים אותו בירידה שחוו העיתונים האחרים, ובפרט ידיעות ומעריב.  שניהם הדרדרו ברציפות כבר 20 שנים לפני שהוא נוסד, כנראה בעיקר בגלל המעבר של חלקים בציבור לצריכת חדשות וידיעות אחרות ברשת האינטרנט.  לפני ההדרדרות, אגב, ידיעות הוכרז כמונופול בשנת 1995 כי התפוצה שלו עברה את 50% (ההכרזה בוטלה ב-2010).  ההדרדרות של ידיעות דווקא נפסקה מאז 2010 בערך, ומאז ידיעות וישראל היום די יציבים עם פער קטן לטובת ישראל היום. מעריב המשיך להדרדר ובפרט נפל קשות בסוף 2012, אחרי שנמכר לאחר כמה שנים בבעלות נוחי דנקנר.  העלייה של כלכליסט ב-2010 כנראה כתוצאה מהשקת המוסף שלו (שיוצא ביום חמישי, ולכן נספר במסגרת העיתונים היומיים ולא במסגרת עיתוני סוף השבוע).

מה שחסר כאן הוא ההשפעה של ישראל היום על שוק הפרסום, ובפרט על מחירי הפרסומות בעיתונים ומכאן על הכנסותיהם.  לפי פרסומים שונים ישראל היום מכר פרסומות במחירי הפסד ובכך גרם לירידת מחירים כללית ולהתמוטטות המודל העסקי של העיתונים האחרים.  על ישראל היום עצמו זה לא השפיע כי כנראה מעולם לא היה לו מודל עסקי.

מקורות

סקר TGI מתפרסם אמנם פעמיים בשנה, אבל לא מצאתי שום מקור שמכיל את כל המידע ההיסטורי.  הנתונים לגרף לוקטו אם כן מידיעות שפורסמו בעיתונים שונים (ידיעות, הארץ, דהמרקר, העין השביעית, ועוד) לאורך השנים כל פעם שיצא סקר חדש.  הנתונים על פוסט מאוחדים עם נתוני מעריב הבוקר מהסקרים האחרונים.  עדכון: קיבלתי גם נתונים על השנים 2006-2010 ישירות מחברת קנטר מדיה שעורכת את הסקר, וזה עזר להשלים כמה נקודות חסרות.

העברות

במדינת ישראל מופעלים מספר מנגנונים שנועדו לצמצם את איהשוויון.

  • שכר מינימום. זהו השכר המינימאלי ברוטו שמעסיק חייב לשלם לעובד עבור חודש עבודה במשרה מלאה, וממנו נגזרים שכר המינימום לנוער ושכר המינימום ליום עבודה ולשעת עבודה. חוק שכר מינימום קיים מאז 1987, כשלפני זה הייתה התייחסות לשכר מינימום בהסכמים הקיבוציים בין ההסתדרות למעסיקים.

  • מסים פרוגרסיביים. מסים ישירים כמו מס הכנסה והתשלומים לביטוח לאומי הם פרוגרסיביים, כלומר האחוז מההכנסה שצריך לשלם אינו קבוע אלא גדל עם ההכנסה. בפרט, יש סף תחתון, וכתוצאה ממנו חצי מהעובדים אינם משלמים מס הכנסה כלל. תוצאת לואי, אגב, היא שקיצוץ במסים בעצם מגדיל פערים, כי מי שנהנים ממנו הם העשירים יותר שמשלמים מיסים ואחרי הקיצוץ משלמים פחות. מי שלא משלם לא נהנה מהקיצוץ.

  • מס הכנסה שלילי. זוהי תמיכה שניתנת על ידי המדינה, מאז 2008, באמצעות רשות המיסים, למי שהכנסתם מעבודה נמוכה ולפיכך הם אינם משלמים מס הכנסה.

  • הבטחת הכנסה. זוהי גמלה של המוסד לביטוח לאומי הקיימת מאז 1982, וניתנת למי שאין לו הכנסה כלל. בנוסף יש גמלת השלמת הכנסה למי שיש לו הכנסה אבל היא נמוכה ולא מספיקה לקיום סביר.

ההשפעה של כל המנגנונים האלה מודגמת בגרף הבא.  מה שרואים כאן הוא חלוקת ההכנסה ברוטו בין העשירונים השונים: העשירון התחתון מקבל רק 0.2% מההכנסה הכוללת, העשירון השני 2%, וכך הלאה עד העשירון העליון שמקבל לא פחות מ-32.2%. אבל אחרי מיסים ותשלומי העברה הפערים מצטמצמים במקצת: העשירון התחתון למשל עולה ל-2%, והעליון יורד ל-26.2%. אז עדיין יש פערים משמעותיים, אבל איהשוויון קטן במקצת.

asironim-mod

ניתן לכמת את איהשוויון וכמה הוא השתנה על ידי מדד ג’יני. התוצאה מוצגת בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש ירידה משמעותית במדד לאחר תשלום מסים וביצוע תשלומי ההעברה כמו הגמלאות של הביטוח הלאומי (הם נקראים תשלומי העברה כי מדובר בהעברת כספים מחשבון לחשבון ללא תמורה). כמו כן ניתן לראות שמדד ג’יני של ההכנסה ברוטו נמצא במגמת ירידה קלה מאז ראשית המאה, אבל מדד ג’יני של ההכנסה הפנויה (אחרי ההעברות) הוא יותר יציב.

gini-mod

מקורות

דוח ממדי העוני והפערים החברתיים 2015 של המוסד לביטוח לאומי.

ממוצע וחציון

אחד המוטיבים החוזרים בענייני כספים (למשל משכורות ועושר) הוא התפלגויות מוטות, או בשם אחר התפלגויות עם "זנב כבד".  ולפני חודשיים כשעדכנתי פוסט על מחירי הדירות ביחס למשכורת הממוצעת א.ד. הפנה את תשומת ליבי לכך שיש נתונים על המשכורת החציונית באתר של הביטוח הלאומי.  אז זו הזדמנות להסביר את ההבדל ולמה הוא חשוב.

כשאנחנו מדברים על משכורות אנחנו מדברים בעצם על התפלגות שלמה: מנהל בנק משתכר יותר מנהג הסעות, ונהג משתכר יותר מעובד ניקיון. ובכל זאת אנחנו רוצים מספר אחד שמייצג "משכורת אופיינית", מה שיאפשר לנו לראות איך משכורת אופיינית משתנה עם הזמן.

הבעיה היא שהתפלגות ההכנסות (ועוד יותר מכך התפלגות העושר) היא התפלגות מוטה. זה אומר שההתפלגות היא לא סימטרית. לשם השוואה, תחשבו על התפלגות הגובה של בני אדם: הגובה הממוצע של בנים הוא בערך 1.76, וכמעט כולם נמצאים בין 1.55 לבין 1.99. הפיזור נראה כמו עקומת פעמון, והיא סימטרית משני הצדדים של הממוצע. לעומת זאת התפלגות ההכנסות ממשכורת נראית כמו פעמון שחתכו אותו מצד שמאל (המשכורות הנמוכות) ומשכו את הקצה שלו מצד ימין (המשכורות הגבוהות). ההכנסות של העשירונים הנמוכים הן קטנות ודומות זו לזו, אבל העשירונים הגבוהים מקבלים יותר ויותר, והעשירון העליון (ובעיקר המאיון העליון) מקבל ממש הרבה יותר.

כשההתפלגות היא סימטרית, כמו התפלגות הגובה, הגובה הממוצע נמצא באמצע וניתן לומר שהוא מאפיין את ההתפלגות: כשנלך ברחוב נראה הרבה אנשים שהגובה שלהם קרוב לממוצע, ומעטים שרחוקים ממנו. אבל במקרה של התפלגות מוטה כמו התפלגות ההכנסות זה לא המצב. הממוצע הוא שקלול של ההכנסה הנמוכה של העשירונים התחתונים עם ההכנסה הגבוהה העשירון העליון, ובסופו של דבר הוא לא מייצג לא את העניים (הוא גבוה מדי) ולא את העשירים (הוא נמוך מדי).  אז כשנלך ברחוב, רוב האנשים שנפגוש משתכרים הרבה פחות מהממוצע.

לכן במקרה של התפלגות מוטה עדיף להשתמש בחציון כדי לאפיין את ההתפלגות. החציון הוא הערך שנמצא באמצע ההתפלגות: חצי מהערכים נמוכים ממנו וחצי גבוהים ממנו. בהתפלגות הגבהים הסימטרית החציון הוא אותו הדבר כמו הממוצע. אבל בהתפלגות ההכנסות הלא סימטרית הם רחוקים זה מזה: החציון הוא הגבול בין העשירון החמישי לעשירון השישי, כי חצי מקבלים פחות מזה וחצי יותר מזה. הממוצע הרבה יותר גבוה כי הוא נמשך למעלה על ידי ההכנסות הגבוהות מאוד של העשירון העליון.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, הפער משמעותי.

salary

הקו הירוק באמצע הוא השכר החציוני לפי נתוני הביטוח הלאומי. יש נתונים חלקיים בלבד, רק לשנים 2000-2014. הטענה היא שהשכר החציוני הוא מאפיין סביר של רוב האוכלוסייה, לפחות העניים יותר ועד מעמד הביניים, כי הוא נמצא באזור ה"צפוף" של ההתפלגות.  המחיר הוא שהוא מקריב לשם כך את האיפיון של העשירים.

שני הקווים העליונים בגרף הם גרסאות שונות של השכר הממוצע. ההבדל נובע כנראה מכך שנתוני הביטוח הלאומי מתייחסים לממוצע שכר חודש עבודה (ומתעלמים מחודשים שבהם האדם לא עבד), ואילו נתוני הלמ"ס לשכר חודשי ממוצע (כלומר סך המשכורת בשנה חלקי 12, בין אם עבדו בכל החודשים בשנה ובין אם לא). נתוני הלמ"ס משקפים אם כן בצורה יותר נכונה את ההכנסה המעשית של השכירים, ונתוני הביטוח הלאומי את מה שמשלמים על עבודה.  לשם השוואה ציירתי גם את השינוי היחסי של המדד, מה שמראה שכל גרסאות השכר עלו ברוב התקופה הזו יותר מהמדד.

מה שעוד אפשר לראות הוא שהקווים של השכר החציוני והממוצע של הביטוח הלאומי דומים זה לזה.  אז אם יש ביניהם יחס קבוע אפשר אולי להסיק מה השכר החציוני מהממוצע.  הגרף הבא מראה את היחס, ומסתבר שהוא לא קבוע, אלא משתנה קלות עם אפשרות למגמה של ירידה.  המגמה הזו מצביעה אולי על הקטנה קלה באי השוויון.

avg-med-ratio

מקורות

נתוני הביטוח הלאומי מפרסום תקופתי 279 על שכר והכנסות מעבודה.  נתוני הלמ"ס מהשנתון הסטטיסטי.

ילדים וזקנים

הביטוח הלאומי הוא המנגנון למימוש ביטחון סוציאלי בישראל.  וזה חתיכת מנגנון.  התקציב הכולל של הביטוח הלאומי בשנת 2016 היה 75 מיליארד שקל (זה הפעילות של הביטוח הלאומי עצמו, לא כולל גבית מס בריאות והעברתו לקופות החולים).  להשוואה תקציב משרד הביטחון  היה 56 מיליארד.

רוב התקציב הזה משמש לקצבאות שונות.  עקרון בסיסי של הביטוח הלאומי הוא שהתשלומים האלה הם אוניברסליים — כולם מקבלים אותם, בלי תלות במצב כלכלי.  גם העשירים ביותר וגם העניים ביותר מקבלים אותה קצבת זיקנה ואותה קצבת ילדים.  אבל יש הבדל מסוים בצד הגביה, שהיא פרוגרסיבית, ועשירים משלמים יותר דמי ביטוח לאומי מעניים.

הגרף הבא מראה את החלוקה של התקציב לגמלאות השונות ואיך זה השתנה לאורך השנים.  כיוון שמאז שנות ה-50 האוכלוסייה גדלה פי כמה, הסכומים כאן מנורמלים לגודל האוכלוסייה.  עד 1980 זה ברזולוציה של 5 שנים, ומאז יש נתונים (כמעט) לכל שנה.  כל הסכומים בשקלים של היום, מתוקנים לאינפלציה.

gimlaot

כמו שניתן לראות הרכיב הגדול ביותר הוא קצבת זיקנה, שמשולמת לכל מי שהגיע לגיל הפרישה.  השני הוא קצבת נכות כללית, וביחד שתי הגמלאות האלה מהוות חצי מכלל ההוצאות של הביטוח הלאומי.  כל הגמלאות, חוץ מקצבת ילדים, נמצאות במגמת עליה.  עם זאת היו גם תקופות של ירידות, כשהבולטת שבהן הייתה בתקופת ממשלת שרון.

אם מסכמים הכל ביחד, הביטוח הלאומי מוציא כ-8700 שקלים לשנה בממוצע על כל תושב בישראל (75 מיליארד מחולק לכ-8.6 מיליון תושבים).  אבל ברור שהכסף לא מתחלק שווה בשווה בין כל התושבים.  הגרף הבא מראה את מספר הנהנים מכל קצבה.  יצויין שהנתונים לא בהכרח מלאים: למשל קצבת אבטלה יש מאז שנות ה-70, אבל הנתונים שמצאתי באתר הביטוח הלאומי מתחילים ב-1991.

recipients

שוב, כיוון שכמובן אוכלוסיית המדינה גדלה פי כמה לאורך השנים, מה שמוצג פה הוא לא מספרים אבסולוטיים אלא האחוז מהאוכלוסייה.  אז מתחילת המאה כ-20% מהאוכלוסייה הם "לקוחות" של הביטוח הלאומי, בלי הילדים.  אם מחשיבים ילדים (כלומר מייחסים את קצבת הילדים להם ולא להוריהם) אז זה 50% מהאוכלוסייה. באופן כללי היה גידול באחוז הנתמכים בשנות ה-60 וה-70 ושוב בשנות ה-90.  בראשית שנות ה-2000 הייתה ירידה מסוימת.

בהינתן כמה כסף מושקע בכל קצבה וכמה אנשים מקבלים אותה, אפשר לחשב את גודל הקצבה הממוצעת.  שוב רואים מגמת עלייה כללית, אבל גם קטעים ארוכים של עמידה במקום, בעיקר בעשור הראשון של המאה.  הערה לגבי קצבת ילדים: מה שרואים פה זו הקיצבה הממוצעת לילד לשנה שלמה — פי 12 יותר מהקיצבה החודשית שהיא המספר שנוהגים לצטט.

avg-gimla

שתי הגמלאות המעניינות ביותר הן קצבת זיקנה וקצבת ילדים.  קצבת זיקנה מעניינת כי היא קשורה באופן ההדוק ביותר ליציבות של הביטוח הלאומי לאורך זמן: עם הזדקנות האוכלוסייה התשלומים לקצבת זיקנה עולים, וזה צפוי להגיע למצב שבו ההכנסות לא יספיקו כדי לכסות את ההוצאות (לפי הדו"ח האקטוארי האחרון של הביטוח הלאומי, המוסד לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו בערך ב-2045).  הגרף הבא מראה את האחוז מהאוכלוסיה שהם זקנים, ואת הסך הכולל המשולם כקצבאות זיקנה מחולק לגודל האוכלוסייה.  כפי שניתן לראות מספר מקבלי קיצבת זיקנה משקף את אחוז האוכלוסיה שהוא בין גיל של מעל 65 למעל 70.  אבל הסכום המשולם להם עולה יותר מהר מהמספר שלהם, אם כי לא ברציפות: תקופות של עליה היו בתחילת ממשלת הרוטציה, בתקופה ממשלת רבין עד ממשלת ברק, ובעשור האחרון.  שתי תופעות נוספות ששווה לשים לב אליהן: הייתה ירידה קלה במספר היחסי של מקבלי הקיצבה אחרי העלאת גיל הפרישה ב-2004, ולאחרונה יש עליה במספר מקבלי הקיצבה כנראה כתוצאה מהעליה באחוז הזקנים כשדור הבייבי-בום של ילידי שנות ה-50 התחילו לצאת לפנסיה.

old

קצבת ילדים מעניינית בגלל התהפוכות שהיא עברה וההקשרים הפוליטיים שלה.  כפי שניתן לראות בגרף הבא החלק היחסי של ילדים באוכלוסיה נמצא במגמת ירידה (אם כי נראה שהתייצב מאז 2010), ומספר הילדים שעבורם משולמת קצבת ילדים עוקב אחרי מספר זה בתקופות של כיסוי מלא.  אבל הכיסוי לא התחיל כמלא: ב-1959 הוא היה רק לילד הרביעי ואילך, ורק עד גיל 14.  ב-1965 הכיסוי הועלה לגיל 18, וב-1975 הורחב לכל הילדים.  בהמשך, הקצבה לילד הראשון בוטלה ב-1985 ולשני ב-1990, אבל הם הוחזרו על ידי ממשלת רבין ב-1993.

yeladim

במקביל, היו שינויים רבים בגובה הקצבאות.  עד ראשית שנות ה-90 היו צירופים שונים של התניית הקיצבה בשרות צבאי של ההורים או בעבודה כשכירים.  מאז הפרמטר העיקרי הוא מספר הילדים.  בנובמבר 2000 הועבר חוק הלפרט שהעלה מאוד את הקיצבה החל מהילד ה-5, לגובה 855 שקלים (פי 5 מהקיצבה לילד הראשון).  ב-2003 הוחזר הגלגל, ההעדפה של ילדים רבים צומצמה מאוד, ולגבי ילדים שנולדו מאותה נקודה והלאה נקבעה שוב קיצבה אחידה יותר.  כתוצאה סך התשלומים ירד באופן חד, וכיום כמעט לא נשארו עוד ילדים המקבלים קצבה גבוהה יותר.  יש הטוענים כי כתוצאה מירידת הקיצבאות ירדה הילודה במגזרים החרדי והמוסלמי.  לגבי ערבים נתוני הלמ"ס מראים שאכן יש קורלציה כזו, לגבי החרדים לא מוכרים לי נתונים נגישים שמאפשרים בדיקה.

מקורות

הנתונים מאתר הביטוח הלאומי, ובפרט מהדפים של הירחון הסטטיסטי שכוללים פירוט של הגמלאות השונות ומי שמקבלים אותן.  הדוחו"ת האקטואריים גם נמצאים באתר, והאחרון הוא לשנת 2013.

נתוני האוכלוסייה ששימשו לנירמול הם מהלמ"ס.

שחיקה

בצרוף מקרים יפה כמה ימים אחרי הפוסט הקודם נתקלתי בנתונים שהתנועה לחופש המידע קיבלה ממשרד החינוך על פרישה של מורים.  זה קשור בגלל השאלה מה הם מקצועות שוחקים.  אז מסתבר שבשנת תשע"ד (2013/4) פרשו 2153 מורים, אבל רק 165 מהם, שזה פחות מ-8%, כי הם הגיעו לגיל הפרישה.  הסיבות האחרות בגרף.  הרוב (50%) פרשו פרישה מוקדמת, מה שמותר להם כבר מגיל 50.  30% נוספים חתמו על פרישה מרצון, שמתאפשרת מגיל 60.  בהנחה שרוב המורים הן בעצם מורות, זה כבר קרוב לגיל הפרישה שהוא 62.  העסקת 30 מורים (1.4%) הוקפאה. 9 פוטרו.  השאר סיבות רעות כמו בעיות בריאות ופטירה.

ret14

מקורות

מהאתר של התנועה לחופש המידע.

חשבון פשוט

לי יש קביעות ופנסיה מובטחת, אבל לילדים שלי יהיה יותר קשה.  וכיוון שצעירים מטבע הדברים לא נוטים לתכנן לטווח של 40 שנים קדימה — מה שמתנגש עם העובדה שדווקא השקעה ארוכת טווח בחיסכון פנסיוני היא היעילה ביותר — החלטנו לפתוח להם קרן פנסיה. למרבה המזל הסטטיסטי יש לנו בן ובת, מה שאיפשר השוואה בין התנאים שהם קיבלו.  התוצאה: עבור אותה השקעה ראשונית, אותן הפקדות, ובהנחה של אותה הריבית, הוא יקבל קצבה חודשית גדולה יותר ב-16% ממנה.

כדי להבין למה צריך להבין את הרעיון הבסיסי של ביטוח.  זה בסך הכל חישוב סטטיסטי של סיכון: סיכום הפרמיות שמשלמים כולם ביחד צריך להיות גבוה מסכום התשלומים שצפוי שישולמו לכולם ביחד בסופו של דבר.  במקרה של פנסיה צוברת זה די פשוט: חישוב הקצבה החודשית הצפוייה הוא בסך הכל חלוקה של הכסף הצבור במספר חודשי הפנסיה הצפויים.  הכסף הצבור זה מה שהפקדנו פלוס הריבית ומינוס דמי הניהול (שהם בעצם הרווח של חברת הביטוח).  את חודשי הפנסיה יודעים בממוצע מנתוני תוחלת החיים.  כמובן יהיו כאלה שיחיו יותר, וחברת הביטוח תפסיד עליהם, אבל יהיו גם כאלה שיחיו פחות, ובממוצע זה יסתדר.

אז ממה נובע ההבדל בין גברים ונשים?  יש לו שני חלקים.

הראשון הוא גיל הפרישה.  בישראל (ובעוד מספר קטן של ארצות) יש פער ניכר בין הגיל שבו גברים יוצאים לפנסיה, שהוא כיום 67, לבין הגיל שבו נשים יוצאות לפנסיה, שהוא כיום 62.  אז לגברים יש 5 שנים יותר של צבירה ו-5 שנים פחות של תשלומים, כלומר כשהם פורשים יש להם יותר כסף שצריך להתחלק על פחות זמן.

השני הוא ההבדל בתוחלת החיים: נשים חיות כ-4 שנים יותר בממוצע, וחברות הביטוח יודעות את זה ולוקחות גם את זה בחשבון.  גם זה מצטרף לכך שאצל נשים צריך לחלק את הכסף שנצבר על יותר זמן, ולכן הקצבה כל חודש עוד יותר נמוכה.

הגרף הבא מדגים זאת.  נניח שמישהו ומישהי מתחילים  לחסוך לפנסיה בגיל 25.  אז לגבר יש 42 שנות חיסכון, והפרות צריכים להספיק לקצבה לתקופה של 13.1 שנים בממוצע (לפי נתוני תוחלת החיים כיום).  אצל האישה, לעומת זאת, יש רק 37 שנות חיסכון, וזה צריך להספיק ל-22.1 שנות פנסיה.  אז פלא שההפרש שקיבלנו הוא רק 16% — נראה שהוא צריך להיות גדול יותר…

ret-age

 

הגרף גם מדגים את משבר הפנסיה המאיים עלינו: תוחלת החיים הולכת וגדלה כל הזמן, וכתוצאה יש יותר שנות פנסיה שצריך לשלם בהן קצבה.  אם הקצבה היא סכום קבוע (כמו שהיא אצל וותיקים כמוני) העלייה בתוחלת החיים מעמיסה על התקציב של המשלם, ועלולה לגרום להתמוטטות.  הפתרון שהופעל במשק בשנים האחרונות הוא לעבור לפנסיה צוברת עם "מקדם קצבה שאינו מובטח".  זה אומר שהקצבה לא מובטחת מראש, והיא תמשיך לרדת ככל שתוחלת החיים תעלה.  כתוצאה המבטחים לא יתמוטטו, אבל הפנסיונרים יהיו עניים.

הממשלה רוצה גם להעלות את גיל הפרישה ולסגור את הפער בין גברים ונשים. העלאת גיל הפרישה באופן שמשקף אל העלייה בתוחלת החיים תאפשר יותר שנות הפקדה ופחות שנות קצבה, ואז הקצבאות יהיו יותר גבוהות, והפנסיונרים לא ידרדררו לעוני.  צעד קטן בכיוון הזה היה העלאת גיל הפרישה בשנתיים ב-2004.  סגירת הפער בין גילי הפרישה של גברים ונשים יקטין את הפער בין הקצבאות, אבל לא יסגור אותו, כי עדיין יש פער בתוחלת החיים.  כיום יש חקיקה (שנתונה לדיונים וויכוחים) שתעלה את גיל הפרישה לנשים בשנתיים, ל-64, באופן מדורג לאורך כמה שנים.

הן העלאת גיל הפרישה והן סגירת הפער בין נשים לגברים נתקלות בהתנגדות, כי הרבה אנשים לא ממש נהנים מהעבודה שלהם ורוצים לפרוש.  הדבר נכון במיוחד במה שנקרא "עבודות שוחקות", ואכן נתנו לעובדים בעבודות שוחקות הקלות.  אבל מסתבר שכשהגדירו מה זה עבודה שוחקת, כללו רק עבודות גבריות (כמו למשל הרמת משאות כבדים, עבודה פיזית בתנאי מזג אוויר קשים, וכו').  נשים כנראה לא יכולות להישחק.

מקורות

נתוני תוחלת חיים מהלמ"ס.

עולה אבל יורד

לפני יותר מ-4 שנים כתבתי על תקציב הביטחון, אז הגיע הזמן לעדכון.  הפוסט הקודם התחיל מהשינוי בתקציב הביטחון משנה לשנה.  בעדכון להיום זה נראה כך.  (באופן מביך גם החלק הישן יותר לא זהה למה שיצא לי בפעם הקודמת, ולא הצלחתי לברר למה… אבל העיקרון דומה.)

tak-bit-chng

אז יש פלקטואציות, ולפחות חלק מהעליות החדות יותר קשורות למבצעים צבאיים גדולים.  מצד שני אחרי העליות האלה באים קיצוצים.  אם מסתכלים על התקציב עצמו, במקום על השינוי, רואים שזה לא באמת קיצוץ אלא בסך הכל חזרה למצב הרגיל:

tak-bit

עוד דבר שאפשר לראות הוא שתקציב הביטחון (מתוקן לאינפלציה) גדל בערך עד 2004, ומאז הוא די קבוע פרט לאותן עליות זמניות אחרי מבצעים גדולים.  אבל זה לא כל הסיפור.  הגרפים האלה מראים את תקציב משרד הביטחון כפי שהוא מופיע בחוק התקציב.  על הבסיס הזה באות תוספות: קודם כל יש העברות שונות במהלך השנה, ואז יש את מה שבאמת עושים.  הגרף הבא מראה את הפער בין ביצוע התקציב לבין התקציב המקורי.  התופעה שזוהתה כבר לפני 4 שנים ממשיכה במרץ: יש מגמה ברורה של עליה, ובשנים האחרונות הביצוע עולה על האישור המקורי בקרוב ל-20%.  בכל משרדי הממשלה האחרים הביצוע הוא כרגיל נמוך מהתקציב המקורי.

tak-bit-over

עד כאן תקציב הביטחון בפני עצמו.  אבל מעניין גם להשוות אותו לדברים אחרים.  כשמשווים לתמ"ג, מסתבר שתקציב הביטחון הוא אחוז קטן והולך מהתמ"ג: הוא היה מעל 9% בשנת 1992, וכיום הוא פחות מ-5%.  אבל זה קשור לכך שכל התקציב הוא אחוז קטן והולך מהתמ"ג.  מה שמעניין הוא שגם יחסית לשאר התקציב החלק של משרד הביטחון הולך ויורד, לפחות בשנים האחרונות.  יתרה מזאת, אפילו ביצוע התקציב של משרד הביטחון הוא חלק קטן והולך מביצוע התקציב כולו, למרות שהביצוע הולך וגדל יחסית לתיכנון.  הירידה הזו התחילה ב-2007, אז אולי זה קשור להמלצות של וועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון.  נחכה עוד כמה שנים ונראה מה יקרה כתוצאה מוועדת לוקר.

tak-bit-pct

מקורות:

אתר מפתח התקציב.  הנרמול לתמ"ג מתבסס על נתוני הלמ"ס.

הוצאות בריאות

מפעם לפעם נתקלים בשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס בלוח שיש בה את כל מה שצריך — כל הנתונים על נושא מסויים לאורך הרבה שנים, ולא צרי לחפש השלמות ותוספות.  לוח 6.1 בשנתון של 2016 הוא כזה.  יש בו את ההוצאה הלאומית על בריאות מאז 1972 (אם כי למרבה הצער רק עד 2013), מחולקת לפי סוג ההוצאה.  הנתונים הם במחירי 2010, ומשקפים הוצאה כוללת.  כיוון שההוצאה הזו נועדה לספק בריאות לכל תושבי המדינה יותר מעניין לראות את ההוצאה לנפש, אז נירמלתי את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה בכל שנה.  באותה הזדמנות גם עדכנתי למחירים נוכחיים.  כשמציירים את התוצאה בגרף זה יוצא כך.  הערה: הקפיצה ב-1984 נובעת משינוי בחשבונאות (התחילו לקחת בחשבון פנסיה תקציבית ובלאי) ולא משקפת שינוי אמיתי.

health-exp-pop

אז ההוצאה לנפש על בריאות הכפילה את עצמה ב-40 השנים האלה, ובאופן כללי עלתה די ברציפות פרט לתקופת ממשלת בגין ,ירידה קלה לא מוסברת בתחילת שנות ה-90, ועוד ירידה קטנה באינתיפדה השנייה.  מעניין גם להסתכל על כל רכיב בפני עצמו:

  • הוצאות אדמיניסטרטיביות התחילו לגדול רק בשנות ה-90, וגדלו פי 3 במהלך התקופה, אבל עדיין נמוכות.
  • ההוצאות לנפש על בתי חולים ומחקר הן די יציבות במהלך התקופה מאז המהפך.  בעבר הן היו בערך חצי מההוצאה הכוללת, כיום פחות משליש.
  • הגידול המשמעותי ביותר באופן אבסולוטי הוא בהוצאות על מרפאות ורפואה מונעת, שגדלו פי 2.6 וכיום הן הרכיב הגדול ביותר.
  • ההוצאות על ריפוי שיניים גדלו פי 2.4.
  • הוצאות פרטיות הן חלק קטן מההוצאות הכלליות, אבל הן רשמו את הגידול הגבוה ביותר.  ההוצאה על רופאים פרטיים גדלה פי 3.5, וההוצאה על רכישה פרטית של תרופות ואספקה רפואית גדלה פי 7.2.  ביחד מדובר כיום על הוצאה ממוצעת של כ-770 שקל לאדם לשנה.  ב-1973 זה היה כ-167 שקלים (במחירים של היום).
  • הרכיב היחידי שבו הייתה הקטנה הוא ההשקעה בתשתיות וציוד קבוע.  לאורך כל התקופה הייתה ירידה של כ-14%, אבל זה לא רציף.  ההקטנה המשמעותית הייתה מיד אחרי המהפך, כאשר ההשקעה ב-1982 הייתה פחות מחצי מזו של 1975.  בשלושים השנים מאז 1982 הייתה עלייה של 40%, אבל כאמור זה עדיין לא מפצה על הירידה ההיא.

לוח 6.3 גם מעניין כי הוא תופס רגע של שינוי מהפכני באיך שכל זה ממומן.  הכוונה להשפעות של חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקודם על ידי חיים רמון כשהיה שר הבריאות בממשלת רבין.  החוק הזה החליף את דמי החבר בקופות החולים (שנכללים בהוצאות משקי הבית לפני 1995) במס בריאות פרוגרסיבי שנגבה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כשהממשלה אחראית להשלמת התקציב הדרוש למימון סל הבריאות.  כמה שנים לאחר מכן נעשה צעד נוסף על ידי ראש הממשלה נתניהו, שהחליט על ביטול המס המקביל (כמובן בחוק ההסדרים).  המס המקביל היה מס על מעסיקים שהיו חייבים להכפיל את תשלומי הבריאות של העובדים שלהם (על כל שקל שעובד שילם לקופת החולים, המעביד הוסיף עוד שקל).  נתניהו ביטל אותו בטענה שזה יקטין את עלות ההעסקה ובכך יאפשר למעסיקים להעסיק יותר עובדים.  מאידך נטען שאין צורך בהכנסה מסומנת למנגנון הבריאות כי בלאו הכי הממשלה מחוייבת לכסות את עלות סל הבריאות.  אלא שלפי ניתוח של משרד הבריאות סעיפים אחרים הועברו למסגרת התקציב הרגילה ולכן חשופים לקיצוצים תקציביים שקורים מפעם לפעם, וההוצאה הציבורית על בריאות הולכת ונשחקת.  אם המס המקביל היה נשאר, הוא היה מכסה את כל ההוצאה הממשלתית על בריאות ואפילו משאיר עודף.

health-funding

קריאה נוספת

טוביה חורב וניר קידר, אור וצל בהתפתחותו ויישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, משרד הבריאות, פברואר 2010.

מקורות

כאמור לוחות 6.3 ו-6.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של 2016.  לוח 6.3 מתחיל רק ב-1990.  יש לוחות דומים גם בשנתונים קודמים, אבל הם אינם מכילים אותה רמת פירוט ובפרט אינם כוללים נתונים על המס המקביל.

כחלון

נכון שעוד לא עבר מספיק זמן מאז שכחלון נכנס למשרד האוצר, ובכל זאת שני עדכונים של נתונים מהעבר ואיך שהם נראים כיום.

נושא בולט על סדר היום ממשיך להיות מחירי הדירות.  אז הנה מחירי הדירות בהשוואה לאינפלציה ולמשכורות מאז 1993.  האמת, אין לי מה לחדש על מה שאומרים בכל העיתונים: מחירי הדירות פשוט ממשיכים לעלות, למרות כל מאמצי הממשלה וכחלון לעצור אותם.  המחירים ב-2016 גבוהים ב-116% (שזה אומר שהם גבוהים פי 2.16) ממה שהם היו ב-2007.  אבל חלק (קטן) מזה הוא בגלל האינפלציה.  אפשר כמובן לתקן לאינפלציה, אבל בעצם מה שיותר מעניין הוא המחירים יחסית למשכורות.  אם המשכורות היו עולות באותה מידה, לא היית בעיה.  אבל המשכורות עלו הרבה פחות.  לכן מחירי הדירות ב-2016 גבוהים ב-69% ממה שהיו ב-2007 יחסית למשכורת ממוצעת.  (הפוסט הקודם מראה גרפים שמדגימים את היחס זה עד 2014).

diyur

הנושא השני כרגיל עובר מתחת לראדאר, כי יש דברים יותר מעניינים באותו הזמן.  מדובר בחוק ההסדרים, אותו חוק כלבו שהומצא אחרי משבר האינפלציה של שנות ה-80 ומאפשר לממשלה (ובעיקר למשרד האוצר) לדחות חוקים אחרים ולהעביר כל מיני רפורמות שאחרת הם לא היו יכולים להעביר בכנסת.  משבר האינפלציה מזמן מאחרנו, אבל חוק ההסדרים רק גדל.  בפעם הקודמת תיעדתי איך נתניהו השתמש בו כדי לעקוף את הכנסת, והגדיל אותו כשנבחר לראשות הממשלה וכשמונה לשר האוצר (עוד פרטים בפוסט הקודם).  לפיד עשה צרות וניסה לצמצם את החוק הלא דמוקרטי הזה.  כחלון לעומתו אימץ את החוק בהתלהבות, והגיע לשיאים חדשים שמשאירים את השיאן הקודם שטייניץ הרחק הרחק מאחור, ואת הדמוקרטיה והכנסת עוד יותר מאחור.  הגרף מראה את אורך החוקים בדפים, שזה יותר משקף מאשר סעיפים, כי יש סעיפים של שורות ספורות ויש סעיפים של עמודים רבים.  (שתי שיטות הספירה לא יודעות להבחין בחשיבות של הנושאים המועברים ובהשפעה שלהם — בשביל זה צריך לקרוא את כל החומר ולהבין את ההקשר, וזה עבודה לדוקטורט, לא לבלוג שהוא תחביב.)  ב-2007 היועצת המשפטית של הכנסת ניסחה הנחיות על מה ראוי שיהיה או לא יהיה כלול בחוקים האלה.  מאז שנתניהו חזר לראשות הממשלה מצפצפים עליה.

hesder

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים באותם נושאים — מחירי דירות, משכורות ואינפלציה מהלמ"ס.  מס' העמודים בחוקי ההסדרים למיניהם פשוט מעיון בחוקים כפי שהם מתפרסמים באתר הכנסת.  אבל בחלק מהמקרים זה לא נקרא בשם חוק ההסדרים אלא בשם אחר, ובשנתיים האחרונות זה מפוצל לשני חוקים שמועברים באותו היום.

על עניים ועשירים

אי שיוויון — ובעיקר אי שיוויון כלכלי בין עניים ועשירים — הוא נושא חם בשנים האחרונות, שמרבים לדון בו ולציין אותו בתור גורם חשוב בכלכלה ובפוליטיקה העולמית.  אבל עדיין קשה למצוא נתונים עליו.  בישראל עד לא מזמן לא היו בכלל נתונים רשמיים על עושר, אלא רק על הכנסות.  ואי השיוויון בהכנסות הוא לא אותו הדבר כמו אי השיוויון בעושר, כי הכנסות יכולות להשתנות בכל רגע אבל עושר מצטבר לאורך זמן וגם יכול לעבור בירושה.

לכן מעניין במיוחד מסמך עם הכותרת "אי שיוויון בישראל: כיצד מתחלק העושר?" שנכתב על ידי מאור מילגרום וגלעד בר-לבב מהמכון לרפורמות מבניות לפני שנה.  החלק המדליק הוא המתודולוגיה שלהם, שפרוט טכני שלה מופיע בנספח למסמך.  הבסיס הוא סקר נכסים של הלמ"ס שנערך לראשונה ב-2013, שבו שאלו מדגם מייצג של האוכלוסיה על הנכסים שלהם.  אבל יש עם זה שתי בעיות: מדגם כזה כרגיל מפספס את העשירים ביותר, ולכן הוא לא באמת מייצג, ובנוסף לרוב אי אפשר לקבל נתונים מהימנים על כל הנכסים.

למה מפספסים את העשירים ביותר?  הלמ"ס ערכו מדגם ענק של 4621 משקי בית.  אבל בישראל יש כ-2.5 מיליון משקי בית.  כך שכל אחד שעולה במדגם מייצג כ-540 משקי בית.  אז קל להבין שנראה לכל היותר אחד מה-500 העשירים ביותר, ואפילו אם נראה אחד מהם, אין שום סיכוי שנראה מדגם טוב שלהם.

ולמה זה חשוב לא לפספס את העשירים ביותר?  הסיבה היא שידוע (מאז העבודה החלוצית של פארטו בסוף המאה ה-19) שלהתפלגות העושר יש "זנב כבד".  זו תכונה סטטיסטית שאומרת שחלק ניכר מההתפלגות נמצא בזנב, כלומר בערכים הגדולים ביותר.  והתפלגות העושר היא צורה טובה להדגים את זה באופן אינטואיטיבי: העובדה שהתפלגות העושר היא התפלגות עם זנב כבד אומרת שרוב האנשים אינם עשירים (הם ב"גוף" ההתפלגות ולא ב"זנב" ההתפלגות, כלומר לא בקצה שלה, ויש להם רמת עושר "ממוצעת"), אבל רוב הכסף דווקא כן נמצא בזנב — כלומר כל הכסף של העניים ומעמד הביניים ביחד, למרות שמדובר בהמון אנשים, אינו משתווה לכסף של הבודדים העשירים ביותר.  במילים אחרות, אם תבחר אדם אקראי מכל אוכלוסית ישראל, תגלה שהוא לא עשיר.  אבל אם תבחר שקל אקראי מכל הכסף שיש בישראל, תגלה קרוב לוודאי שהוא שייך לשרי אריסון או אחד מחבריה.

אז אם רוצים לאפיין את התפלגות העושר, צריך מידע מפורט על העשירים ביותר וגם על העשירים למדי, ואת זה לא מקבלים ממדגם אקראי.

אז איך בכל זאת נקבל מידע אמין על התפלגות העושר?  הטריק שמילגרום ובר-לבב השתמשו בו מכיל שלושה רכיבים.  את הראשון כבר פגשנו: זה מדגם כללי של האוכלוסיה, שמספק מידע סביר על גוף ההתפלגות.  הרכיב השני הוא רשימות כמו "500 העשירים ביותר" שמתפרסמות מדי שנה במגזינים כלכליים, ובמקרה שלנו רשימה כזו שפורסמה על ידי דה מרקר (הם השתמשו ברשימה של 2013 — אותה שנה כמו הסקר).  זה נותן מידע פרטני ומלא למדי על הקצה הרחוק ביותר של הזנב של ההתפלגות.  הרכיב השלישי משלים את התמונה על ידי מילוי טווח הביניים בין גוף ההתפלגות לבין קצה הזנב.  את זה עושים בצורה שתתאים לצורה הכללית של ההתפלגות הצפויה, שנקראת התפלגות פארטו (על שם אותו פארטו שמצא אותה).

כדי שזה יעבוד צריך שהנתונים במדגם והנתונים על העשירים ביותר יהיו אמינים.  לגבי העשירים, אין לנו ברירה אלא להסתמך על דה מרקר.  לגבי המדגם, יש שלל סיבוכים שצריך להתייחס אליהם.  מילגרום ובר-לבב מפרטים את זה במסמך שלהם, החל מההגדרה שעושר כולל נכסים ריאליים (בעיקר דירות) ונכסים פיננסיים (השקעות הון ופנסיה צפויה), וכלה בהשוואות בין התוצאות של המדגם לבין נתונים כלכליים כלליים של הלמ"ס כדי לראות אם זה מתאים.  המסקנה היא שיש להניח שהתוצאות לא ממש מדויקות, אבל עדיין הן הרבה יותר טובות מחוסר ידע מוחלט.

כיוון שכל התהליך הזה סבוך ומורכב לא רציתי לחזור עליו, וביקשתי את הנתונים הסופיים (כלומר ההערכה של התפלגות העושר) ממאור מילגרום.  הגרפים הבאים מציגים את מה שקיבלתי ממנו.

הגרף הראשון מדגים את תהליך בנית ההתפלגות על שלושת חלקיה. ההסבר קצת טכני אז מי שלא מתעניין מוזמן לקפוץ לפסקה על מדד ג'יני.

llcd

כיוון שהתפלגויות עם זנב כבד מתאפיינות בערכים מאוד מאוד גדולים שיש להם הסתברות מאוד מאוד קטנה, הצורות הרגילות לצייר התפלגות לא עובדות.  אז מה שצריך לעשות הוא "להסתכל על ההתפלגות המשלימה בצירים לוגריתמיים".  בואו נסביר את זה.  ההתפלגות המשלימה מוגדרת להיות ההסתברות לראות ערך יותר גדול, כלומר לכל ערך x נתאים את ההסתברות שדגימה מקרית X תהיה גדולה יותר: S(x) = Pr(X > x).  ההסתברות הזו תלויה באיזו התפלגות מדובר.  במקרה של התפלגות פארטו הביטוי המתמטי של זה הוא S(x) = x -a.  אם מוציאים מזה לוג מקבלים:

log(S(x)) = -a log(x)

ולכן אם מציירים את זה כפונקציה של log(x) אמור להתקבל קו ישר שיורד בשיפוע של a-: מתחיל בצד שמאל למעלה, שמייצג את המדגם שמייצג את גוף ההתפלגות, ויורד לימין למטה, כשהקצה מייצג את העשיר ביותר (28 מיליארד שקלים בהסתברות של 1 חלקי 2.5 מיליון, כי יש רק אחד כזה מתוך 2.5 מיליון משקי בית).  החלק באמצע שמתוייג בגרף בתור "זנב מתוקן" הוא החלק שמילגרום ובר-לבב שיפצרו כדי שיקשר בין המדגם לנתונים של דה מרקר עם קו ישר.  מה שהגרף מראה זה שהכל ביחד לא יוצא ממש קו ישר, אבל בשביל נתונים כאלה זה לא רע.  השיפוע של הקו נותן את הפרמטר a של ההתפלגות, וציירתי קו עם שיפוע דומה ליד לשם השוואה.

הגרף הבא מדגים את חישוב מדד ג'יני של העושר.  על מדד ג'יני כבר הסברתי בעבר, אז כאן אני פשוט מראה את הגרף.  כפי שניתן לראות עקומת לורנץ די רחוקה מקו השיוויון, ומדד ג'יני לעושר (השטח הצבוע) יוצא 0.66, הרבה יותר ממדד ג'יני להכנסות.

gini

צורה אחרת להסביר אי שיוויון הוא על ידי ביטויים כמו "האלפיון העליון מחזיק ב-11.5% מכלל העושר במדינה", שזה יותר מפי 100 ממה שהיה להם אם חלוקת העושר הייתה שיוויונית לגמרי.  באופן כללי יותר ניתן להציג את כלל היחסים האלה על ידי הגרף הבא, שמראה שתי התפלגויות ביחד: הקו העליון הוא התפלגות העושר, כלומר כמה עושר יש למשקי הבית השונים, ואילו הקו התחתון הוא התפלגות הכסף, כלומר למי הכסף שייך.

למי שלא מכיר, גרף כזה נקרא cumulative distribution function (CDF).  זה הגרף המקורי שקודם השתמשנו במשלים שלו: הוא מתאר את ההתפלגות על ידי כך שהוא נותן את ההסתברות לראות ערך קטן יותר: לכל x נתאים את ההסתברות שדגימה מקרית X תהיה קטנה מ-x, ובסימנים: F(x) = Pr(X < x).  למשל אפשר לראות שהעושר של ה-25% העניים ביותר באוכלוסיה הוא עד בערך 200,000 שקלים, ושהעושר החציוני הוא בערך מיליון (אם מסתכלים על הנתונים המדוייקים, החציון הוא 1.18 מיליון).  האזור בגרף שבו השיפוע תלול ביותר הוא האזור שבו רוב המסה מרוכזת.  בהתפלגות העושר (הקו העליון) רואים שרוב האוכלוסיה נמצאת בין כ-200,000 שקלים לבין כ-5 מיליון שקלים.  בהתפלגות הכסף (הקו התחתון) רואים שרוב הכסף שייך לאלה שהעושר שלהם בין 2 מיליון ל-20 מיליון.

mass.gif

אבל מה שעוד יותר מעניין הוא להשוות את שתי ההתפלגויות, כפי שמודגם על ידי החיצים.  נתחיל עם ארבעת החיצים המקווקווים, משמאל לימין:

  • החץ השמאלי ביותר מראה שה-30% העניים ביותר ביחד מחזיקים רק 1% מהעושר במדינה.
  • החץ השני משמאל מראה שחצי האוכלוסיה העני מחזיק ביחד רק 8.5% מהעושר.
  • החץ השני מימין מראה שחצי מהכסף מתרכז בידי כ-10% העשירים של האוכלוסיה.
  • החץ הימני ביותר מראה שכ-22% מהכסף מרוכז בידי האחוז (המאיון) העליון.

וכמובן אפשר היה לשרטט עוד חיצים ולאפיין אותם, אבל הגרף נותן את כל התמונה ביחד.

החץ הכפול באמצע מתאר את מה שאני מכנה "היחס המשותף".  זו הנקודה היחודית שבה הסכום של שני הקווים הוא בדיוק 1, ולטעמי הנקודה הזו מייצגת יותר טוב מכל דבר אחר את "האמצע" של התפלגות העושר.  במקרה שלנו זה 2.17 מיליון שקל.  התכונה המיוחדת של הערך הזה היא מעין סימטריה הפוכה: ל-73% מהאוכלוסיה יש פחות עושר, וביחד הם מחזיקים 27% מהעושר במדינה, ובו בזמן ל27% מהאוכלוסיה יש יותר מהערך הזה, וביחד הם מחזיקים ב-73% מהעושר הכולל.

עוד מה שבולט הוא שבעצם התפלגות העושר והתפלגות הכסף לא כל כך רחוקות זו מזו.  בעולם המחשבים שבו אני עוסק כשאני לא כותב בלוגים יש התפלגויות עם זנבות הרבה יותר כבדים, ועם פערים ענקיים בין שני הקוים (למשל יחס משותף של 90 ל-10, וחצי מהמסה שייך לפחות מ-1% מהפרטים).  לטעמי האישי יש שני דברים שהם הצורמים ביותר בהתפלגות העושר.  הראשון הוא בצד שמאל, איפה שהקו העליון מתחיל מערך גבוה יחסית במקום מהקצה התחתון.  המשמעות היא של-20% מהאוכלוסיה ויותר בעצם אין כלום (ואם מדקדקים בנתונים, יש כמה אחוזים שיש להם עושר שלילי, כלומר יותר חובות מנכסים).  השני הוא השפיץ הארוך שהולך רחוק ימינה בקצה העליון.  זה אומר שהבודדים העשירים ביותר אמנם לא מחזיקים אחוז מאוד גדול מכלל העושר, אבל מצד שני העושר שלהם הוא באיזה שלושה סדרי גודל יותר משל אלה שהם סתם נורא עשירים.

יחס תלות

בדה מרקר התפרסם לפני שבוע מאמר שסוקר את דו"ח הבריאות השנתי של ה-OECD.  בין הממצאים המצוטטים שם בהדגשה נאמר "בדו"ח התגלה שבישראל יחס התלות (היחס שבין מספר התושבים מתחת לגיל 15 ומגיל 65 ומעלה, לבין שאר התושבים – בני 15–64) הוא הגבוה ביותר במדינות הארגון. יחס זה מעיד על עומס אדיר על בני 15–64, שנושאים על גבם קבוצה גדולה של ילדים וקשישים".  זה מתקשר כמובן לנושא התפלגות הגילים, אז החלטתי להסתכל על יחס התלות ביתר פרוט — ובפרט דרך העדשה של הערים השונות בישראל (או לפחות כל אלה עם 20,000 תושבים ומעלה).

למה זה מעניין? יחס התלות מתיימר להיות מדד פשוט לעומס הכלכלי שמוטל על העובדים.  ברור שלא כל האוכלוסיה עובדת לפרנסתה: יש ילדים שצעירים מדי מכדי לעבוד, ויש זקנים שכבר הפסיקו לעבוד.  אז יחס התלות מודד כמה כאלה נתמכים בממוצע על ידי כל אחד שכן עובד.  אבל ראשית תיקון קטן — בישראל נהוג כיום לחשב את יחס התלות בצורה קצת שונה: ילדים מוגדרים להיות עד גיל 19 (לא עד 14), והנושאים בעול מוגדרים להיות הטווח 20-64 (לא 15-64).  כלומר הפלח של גילאי 15-19 עבר מ"עובדים" ל"ילדים".  זה נראה לגמרי סביר כיום.

בכל מקרה, בהנתן הפרופילים של הרשויות המקומיות שהלמ"ס מפרסמת, שכוללים מידע על התפלגות הגילים, אפשר לחשב את יחס התלות בכל עיר ועיר.  אז הנה התוצאה הראשונה, שמראה את יחס התלות כפונקציה של רמת ההכנסה.  כפי שניתן היה לנחש, העניים ביותר (חרדים ובמידה מסויימת גם ערבים) הם אלה שסובלים מיחס תלות גבוה במיוחד.  בתל-אביב ואילת היחס נמוך במיוחד, ובשאר הערים הוא די דומה.

tlut-wage

הניחוש המושכל הבא הוא שיחס התלות הגבוה נובע מילדים יותר מאשר מזקנים.  את זה ניתן לבדוק על ידי פרוק יחס התלות לשני המרכיבים האלה.  בגרף הבא הציר האופקי מייצג את יחס התלות כתוצאה מזקנים, כלומר את היחס בין זקנים לעובדים.  הציר האנכי מייצג את יחס התלות כתוצאה מילדים, כלומר את היחס בין ילדים לעובדים.  שימו לב שהסקאלה בשני הצירים שונה לגמרי, כי יש הרבה יותר ילדים (כפי שראינו גם בפוסט הקודם על התפלגות הגילים).  הקרניים שיוצאות מהראשית מייצגות יחסים שונים של ילדים לזקנים (כאמור לפי ההגדרה שילדים זה גילאי 0-19, וזקנים זה 65+).

tlut-parts

אז הנה עוד ביסוס לכך שהאוכלוסיה בישראל צעירה: אין אף עיר שיש בה יותר זקנים מילדים.  בערי המרכז (האזור הכחול מימין למטה) יש בערך עד פי 2 יותר ילדים מזקנים.  בערים הקטנות יותר (העיגולים הכחולים הקטנים יותר במרכז) יש בין פי 3 לפי 6 יותר ילדים מזקנים.  בישובים ערבים זה סביב הפי 10.  ובישובים החרדיים הצעירים, מודיעין וביתר עילית, יש פי 93  ו-83 יותר ילדים מזקנים בהתאמה (אלעד משתרכת לה מאחור עם רק פי 57).

אבל אפילו זה אולי אופטימי מדי.  הרי יחס תלות מנסה לאמוד את הלחץ על העובדים, וידוע שבמגזרים הערבי והחרדי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה נמוך יחסית.  אז קרוב שמתבסס פשוט על גילים יהיה מטעה.  למרבה המזל הפרופילים של הלמ"ס מכילים גם מידע על מספר התושבים בכל עיר, וגם על מספר השכירים והעצמאים (שכבר הסתכלנו עליהם בעבר).  השכירים פלוס העצמאים זה העובדים, אז מההפרש בינם לבין כלל האוכלוסיה בעיר אפשר בעצם לחשב את יחס התלות האמיתי!  הגרף הבא משווה את הקרוב לפי גילים (כמו שעשינו עד כה, בציר האופקי) עם החישוב המדוייק (בציר האנכי).

tlut-real

נתחיל עם החדשות הטובות: עושה רושם שיש קשר ישר למדי בין הקרוב המבוסס גילים לחישוב האמיתי.  זה אומר שיחס התלות האמיתי גבוה יותר מהקרוב, אבל לפחות כשמשווים מקומות שונים הפער הוא בערך באותו היחס.  החדשות הרעות הן שכשמסתכלים על זה יותר בעיון, נראה שיש כאן שתי התנהגויות קצת שונות.  עבור הערים הציוניות והמעורבות (חוץ מירושלים, בית-שמש, וצפת), שמרוכזות בצד שמאל למטה, השיפוע הוא בערך 1.5.  עבור הערים הערביות והחרדיות (וירושלים, בית-שמש, וצפת), קו המגמה מוסט כלפי מעלה והשיפוע שלו בערך 1.8.  כלומר אצל הערבים והחרדים הפער בין יחס התלות האמיתי לבין הקרוב אכן יותר גבוה.

ואגב, גם כאן רואים שירושלים (בירת ישראל הנצחית והמאוחדת) היא בעצם עיר ערבית-חרדית, ואינה דומה לשאר הערים הציוניות במדינה.

מקורות

כל הנתונים מהפרופילים של הרשויות המקומיות בישראל כפי שפורסמו בשנת 2015 (יש גרסה חדשה יותר מ-2016, אבל התעצלתי להעתיק את הכל מחדש), עם נתונים מהשנים 2012-2013.

וועדות, תכנון, ומשבר הדיור

הפוסט הזה נוצר כתוצאה מכתיבת התנגדות לתכנית "מורדות רמות" שאושרה על ידי הותמ"ל (הוועדה למתחמים מועדפים לדיור), שבה מתכוונים לבנות כ-1650 דירות בהרחבה של שכונת רמות לכיוון מצפה נפתוח — בניה שכמעט כולם כולל עיריית ירושלים מתנגדים לה, ושתפגע באחד מהשטחים הטבעיים הערכיים ביותר סביב ירושלים ובעדר צבאים שחי במקום.  אחת השאלות שעלו היא — למה בכלל צריך את הוועדה הזו?

קצת רקע

למי שלא מכיר, ועדות התכנון ה"רגילות" מסודרות בהיררכיה של 3 רמות:

  1. המועצה הארצית לתכנון ובניה היא הוועדה העליונה.  היא אחראית על תכניות מתאר ארציות (למשל תמ"א 3 ההיסטורית שהתוותה את רשת הדרכים הארצית של המדינה) ועל אישור תכניות מתאר מחוזיות.
  2. הוועדות המחוזיות אחראיות על תכניות מתאר לכל מחוז, שאמורות כמובן להתאים לנאמר בתכניות מתאר ארציות, ועל אישור תכניות מקומיות.
  3. הוועדות המקומיות בכל עיר או מועצה מקומית אחראיות על תכניות בניה מפורטות, שאמורות כמובן להתאים לנאמר בתכנית המתאר המחוזית.

המבנה ההיררכי הזה נועד להכניס ראיה כוללת לתהליך התכנון ולאזן את הצרכים המקומיים עם האזוריים והארציים.  כדי לעקוף את כל התכנון המנג'ס הזה הממשלות האחרונות הקימו מערך מקביל שלם שאינו כפוף לתכניות המתאר המחוזיות ואפילו לא לרוב תכניות המתאר הארציות.  זה כולל את הרכיבים הבאים:

  1. הוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) שהוקמה מכח חוק ההסדרים ב-2002.  הוועדה הזו מקבילה למועצה הארצית, ולכן יש לה הסמכות לאשר תכניות שסותרות תכניות מתאר ארציות.  עוסקת בעיקר בפרוייקטי התשתית הבעייתיים ובעלי ההשלכות הנרחבות ביותר — כבישים ארציים, מסילות ברזל, ותחנות כוח — אבל בראיה נקודתית.
  2. הוועדות לדיור לאומי (וד"ל), אחת בכל מחוז, שהוקמו ב-2011 במטרה לאשר 50,000 דירות בשנה, ופעלו עד 2015.  בסמכותן היה גם לחייב בניה של דירות קטנות ברות השגה, אך בפועל לא עשו זאת.
  3. הועדה למתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל), שהוקמה ב-2014 כתחליף לוד"לים.  גם ועדה זו מקבילה למועצה הארצית, והיא נועדה לטפל בתכניות גדולות של לפחות 750 דירות.
  4. מעבר לכל זה, במסגרת "רפורמת הפרגולות" (שהיא בעצם שכתוב מסיבי של כל חוק התכנון והבניה) ניתנה לשר הפנים הזכות לתת פטור מתכנון ופטור מהיתר בניה לפרויקט "חשוב" ו"זמני".  מה שכמובן מונע כלאפשרות של התנגדות לפרויקט כזה, וגם מקשה מאוד על הגשת בג"ץ, כי מה זה חשוב וזמני נתון לשיקול דעתו הבלעדי של השר.

משבר הדיור והתכנון

הסיבה (או התרוץ) להקמת הוד"לים והותמ"ל הוא משבר הדיור שגרם לעלית מחירים היסטרית מאז 2008.  הממשלה שבה ומסבירה כל פעם שהמחירים הגבוהים נובעים מחוסר היצע, וחוסר ההיצע נגרם בגלל תכנון איטי מידי.  מכאן נגזר הפתרון של ועדות שיעבדו יותר מהר ויספקו את הצורך בתכנון דירות, ולו על חשבון שיקולי תכנון וסביבה ותוך הקרבת השטחים הירוקים.

אבל מה הנתונים אומרים?

ראשית, הנה הקשר בין מחירי הדיור לבין התחלות הבניה.  (שימו לב שיש שני צירים אנכיים, כי שתי סדרות הנתונים האלה בסקלות שונות ובלתי קשורות.  כרגיל זה רעיון רע, אבל זה מאפשר להשוות את המגמה הכללית אם שתיהן מתחילות ב-0 ומגיעות בערך לאותו הגובה.)

price-vs-start

מה שרואים הוא שהשוק הגיב לעלית המחירים: כשהמחירים התחילו לעלות מיד התחילו לבנות יותר.  זה אומר שלא היה מחסור בדירות מתוכננות.  בפרט עד 2011 מחירי הדירות עלו בכ-60% יחסית ל-2007, ומספר התחלות הבניה גדל בכ-52% יחסית ל-2007.  אבל מאז 2011 התחלות הבניה נתקעו בערך באותה רמה, בעוד המחירים ממשיכים לטפס (והגיעו ב-2015 לכפליים המחירים שהיו ב-2007).

אז אולי ב-2011 נוצר מחסור בתכנון, והוד"לים והותמ"ל באמת יצילו את המצב?  למרבה המזל מינהל התכנון התחיל לפרסם לפני כמה שנים את שנתון התכנון, שכולל מידע מפורט על מספר הדירות שאושרו בכל וועדות התכנון וגם בחתכים שונים.  אז הנה כמות הדירות שתוכננה, שוב בהשוואה עם התחלות הבניה (הקו הכחול המקווקוו, שהוא בדיוק אותו הקו בגרף הזה ובגרף הקודם).

plan-vs-start

אז מסתבר שאכן בשנים 2007-2011 התחילו לבנות יותר ממה שתכננו, כלומר מלאי התכנון הלך וירד.  אבל דווקא החל מ-2011 יש עליה ניכרת בתכנון, וב-4 השנים האחרונות יש עודף תכנון מדהים של כ-120,000 דירות (כלומר ב-4 שנים אלה תכננו 120,000 יותר דירות ממה שהתחילו לבנות).  והעודף הזה הוא יותר מכפול מהגרעון שנוצר ב-5 השנים הקודמות, כך שבסך הכל בעשור האחרון מלאי התכנון  גדל ביותר מ-62,000 דירות.

המסקנה המיידית היא כמובן שתכנון הוא לא צוואר הבקבוק שמגביל את ההיצע וגורם לעלית המחירים.  מתכננים המון.  ויתרה מכך, הרוב המכריע של התכנון נעשה בוועדות המחוזיות הישנות והטובות, בלי צורך לרמוס שטחים פתוחים בניגוד לתכניות המתאר.  ואגב, כיוון שאישור תכניות בועדות המחוזיות לוקח כ-3 שנים בממוצע, העליה הדרמטית באישור תכניות ב-2011-2012 מצביעה על כך שהוועדות המחוזיות התחילו לעבוד בקצב מוגבר כבר ב-2008-2009, הרבה לפני שהממשלה שמה לב שיש משבר.

ומה עם הוועדות המיוחדות?  הוד"לים, שנועדו לאשר 50,000 דירות בשנה, הגיעו בשיאן ל-13,600 דירות בשנה — פחות משליש מהיעד, בקושי 22% ממה שהועדות המחוזיות הרגילות עשו באותה שנה, ובלי לספק שום דירות במחירים סבירים לזוגות צעירים.  הותמ"ל הגיע ל-25,300 בשנתו הראשונה, טיפה יותר משליש ממה שהוועדות המחוזיות הצליחו לעשות באותה שנה.  אז הוועדות האלה הוסיפו רק מעט יחסית, וגם בלעדיהן היינו מגיעים כבר לעודף תכנון שמפצה על החוסר של 5 השנים הקודמות ויותר מכך.

בועת הנדל"ן

מה שמחזיר אותנו לשאלה — מה גורם למשבר הדיור ולעלית המחירים?  לפי התיאוריה הכלכלית, מנגנוני השוק היו צריכים זה מכבר להביא לאיזון בין ביקוש והיצע.  בפרט, כשההיצע גדל המחירים היו צריכים לרדת או לפחות להתייצב.  אבל בגרף הראשון ראינו שבשנים 2007-2011 המחירים וההיצע עלו בחדווה ביחד.  אני מקווה שאני לא מחדש לאף אחד אם אני טוען שההסבר הוא בריבית.  זה מודגם בגרף הבא (שוב גרף עם שני צירים אנכיים — sorry).

diyur-ribit

מה שחשוב הוא הפער בין הריבית לאינפלציה.  כשהריבית יותר גבוהה מהאינפלציה שווה לשים את הכסף בבנק.  אבל כשהריבית נמוכה יחסית לאינפלציה כסף שנמצא בבנק מאבד את ערכו, ולכן מוציאים אותו משם ומחפשים אפיק השקעה אחר — למשל דירות.  הדינאמיקה הזו באה לידי ביטוי בגרף ב-3 תקופות.  הראשונה הייתה ב-2002, כשהורידו בחדות את הריבית והיתה עליה באינפלציה.  זה גרם לעלייה בביקוש לדירות, ומחירי הדירות הפגינו עליה קלה.  אבל בנק ישראל העלה באופן דרסטי את הריבית, האינפלציה ירדה, ועליית מחירי הדירות נבלמה תוך שנה.  הפעם השניה הייתה ב-2008, כשהאינפלציה עלתה והגיעה לאותה רמה כמו הריבית.  שוב מחירי הדירות התחילו לעלות.  אבל הפעם בנק ישראל הוריד את הריבית בחדות (כדי להתמודד עם המשבר העולמי), ומחירי הדירות זינקו.  זה התחיל להתמתן ב-2011-2012, הפעם השלישית שהריבית עלתה יחסית לאינפלציה, אבל אז הריבית קוצצה שוב ומחירי הדירות חזרו לעלות.

ואגב, כולם יודעים שלריבית יש חלק מרכזי בעליית מחירי הדיור.  למשל בסקר בנק ישראל לשנת 2011 מופיע מאמר של חטיבת המחקר בבנק בו נאמר בין היתר

נמצא כי הגורם העיקרי לעלייה של מחירי הדירות בשנים 2009-2010 הוא הורדתה של הריבית המוניטרית על רקע המשבר העולמי. זו מסבירה כמחצית מהעלייה ב-2010, שהסתכמה ב-13.9 אחוזים. הורדת ריבית של נקודת אחוז אחת העלתה את מחירי הדירות ב-6.5 אחוזים.

גם ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, חוזר ומעלה את הטענה הזו מעל כל במה אפשרית.  במקביל, דוח הוועדה הציבורית לבחינת חסמים ניהוליים וארגוניים בתחום התכנון והבניה של משרד הפנים מדצמבר 2011 מצא כבר אז שהתכנון אינו צוואר הבקבוק, אלא חוסר השקעה של הממשלה והרשויות המקומיות בתשתיות (מים, ביוב, וכבישים — דברים כאלה שצריך בשביל שכונות חדשות).

אז לסיכום

  • הקמת וועדות כמו הוד"לים והותמ"ל זה לכל היותר מסך עשן שנועד לתת הצגה של פעילות שתסווה את חוסר ההצלחה של הממשלה בטיפול במשבר הדיור.  המחיר של המיסוך הזה הוא פגיעה לדורות בהליך התכנון ובשטחים פתוחים.
  • בינתיים משבר הדיור מעמיק ובועת נדל"ן מסוכנת הולכת ומתנפחת כתוצאה מספקולנטים ומשקיעים שמזרימים כסף לשוק הדיור.  כשהבועה תתפוצץ יהיו לזה השלכות קשות על כל המשק ועל הבנקים, כי חלק ניכר מהבועה ממומן על ידי חוב (משכנתאות).
  • פתרון אמיתי יבוא רק כתוצאה מהקטנת כדאיות ההשקעה בדירות (למשל על ידי מיסוי, כל עוד בנק ישראל לא מעלה את הריבית) וחיוב בניית דיור בר-השגה.

ההקשר

כאמור איסוף וניתוח הנתונים האלה נעשו במסגרת כתיבת התנגדות לתכנית "מורדות רמות" שאושרה על ידי הותמ"ל.  לפרטים נוספים וחתימה על התנגדות ראו באתר עמותת רמות למען הסביבה (אפשר להגיש התנגדויות עד אמצע אפריל בערך).

עדכון: אחרי תחילת שמיעת ההתנגדויות לתכנית, הותמ"ל החליטה להעביר את המשך הטיפול בתכנית לועדה המחוזית הרגילה.

מקורות

הניתוח הזה מבוסס במידה רבה על הרצאה בנושא משבר הדיור מכנס על השינויים במערכת התכנון.  יש בהרצאה עוד הרבה ניתוחים נוספים ותובנות על מה נמצא ברקע התהליכים שלא הכנסתי כאן.  גילוי נאות: זה אח שלי.

הנתונים על בינוי דירות, המחירים שלהן, והאינפלציה באים כולם מהלמ"ס.  אלה אותם נתונים שהשתמשתי בהם כבר בהקשרים אחרים.

הנתונים על הריבית מבנק ישראל, וגם אותם כבר הראיתי בעבר.

הנתונים החדשים היחידים הם בעצם נתוני התכנון, שנלקחו מהשנתונים של מינהל התכנון שמתפרסמים מאז 2011.  כשהיו נתונים חופפים השתמשתי בחדשים יותר, כי יש עדכונים (כרגיל כלפי מטה).  השנתון של 2015 מופיע רק באופן חלקי באתר, אין עדיין קובץ שלם להורדה.  הנתונים על הוד"ל מדו"ח הוד"ל מס' 11.

שכירים ועצמאים

הפרופילים של הרשויות המקומיות שמפרסמת הלמ"ס הם מקור לא אכזב למיני נתונים שאינם בראש החדשות ואיך שהם מתפלגים על פני החברה והמדינה.  למשל מה אנחנו עושים, ובפרט האם אנחנו שכירים או עצמאים.  מקובל שיש יותר שכירים, אבל אני לפחות הופתעתי מהפער: מתוך 8.1 התושבים בישראל נכון לשנת 2013, היו 3.28 מיליון שכירים, ורק 246 אלף עצמאים.  חשבון זריז מגלה שמתוך העובדים רק 7% הם עצמאים ו-93% שכירים.

פילוח הנתונים לפי ערים (כמו בפוסטים קודמים, אני מציג את כל הערים עם 20 אלף תושבים ומעלה) מראה את התמונה הבאה.  הציר האופקי הוא האחוז של השכירים מתוך אוכלוסית העיר, והציר האנכי הוא אחוז העצמאים מהאוכלוסיה.  שינו לב שהסקאלה שונה כי כאמור יש הרבה פחות עצמאים.

scat-pct

מה שמיד בולט לעין הוא שחוץ ממספר קטן של חריגים יש 3 צבירים מובהקים: ערים יהודיות, ערים ערביות, וערים חרדיות.  בערים היהודיות יש בין 40% ל-50% שכירים.  אחוז העצמאים, לעומת זאת, הרבה יותר מפוזר, ונע בין 1.5% ל-5.5% — פער של יותר מפי 3.  אצל הערבים הדברים יותר סדורים: השכירים לרוב בטווח בין 25% ל-35%, והעצמאים בין 2.5% ל-3.5%.  אצל החרדים, כצפוי, אחוז העובדים (משני הסוגים) קטן עוד יותר.  החריגה הבולטת היא העיר אילת, שהיא חריג כל כך מובהק שזה מעלה חשד של אולי טעות בנתונים.  מצד שני זו עיר שהיא גם חריגה בגאוגרפיה ובכלכלה שלה, אז אולי חריגה בכוח העבודה משתלבת עם זה.  תל אביב מובילה בגדול באחוז (וכתוצאה גם במספר) העצמאים, מה שמצביע כצפוי על הובלה כלכלית ויזמות.  ירושלים הבירה מתגלה שוב כצרוף של עיר ערבית עם חרדית, ורחוקה מהצביר של הערים היהודיות.  בין הערבים, טירה חריגה באחוז העצמאים ורהט במיעוטם.

אבל מה המשמעות הכלכלית של כל זה?  האם אחוז העצמאים משפיע על ההכנסה הממוצעת למשל? אז הנה גרף פיזור של היחס בין עצמאים לשכירים כפונקציה של רמת ההכנסה הממוצעת בכל עיר.

scat-frac

גם כאן רואים התנהגות שונה בפיזור ערים יהודיות וערביות.  בערים יהודיות יש מתאם ברור בין הכנסה ועצמאים — בערים שבהן ההכנסה הממוצעת (של שכירים ועצמאים ביחד) גבוהה יותר, יש יותר עצמאים יחסית לשכירים.  אצל הערבים אין מתאם כזה: כל הערים הערביות עניות, ובכל זאת יש בהן פיזור ניכר של היחס בין עצמאים לשכירים, ובפרט הרבה יותר עצמאים מבערים יהודיות עניות באותה מידה.

המתאם בין הכנסה ממוצעת לבין אחוז העצמאים (לפחות עבור יהודים) מעלה את ההשערה שאולי העצמאים מרוויחים יותר, והם אלה שמעלים את ההכנסה הממוצעת בעיר.  הגרף הבא בודק את ההשערה הזו, ומציג את היחס בין ההכנסה הממוצעת של שכירים (בציר האופקי) ועצמאים (בציר האנכי) בכל עיר.  הקו האפור הדק הוא קו השיוויון, ואכן נראה שהרוב המכריע של הערים הן מעל הקו הזה, כלומר עצמאים אכן מרוויחים יותר בממוצע.

scat-cmp-wage

אבל יש גם חריגים, כגון מודיעין וזכרון יעקב שבהן שכירים מרוויחים בממוצע הרבה יותר מאשר עצמאים.  יתרה מזאת, קו המגמה (הקו המקווקוו העבה) מראה תופעה מפתיעה: הפער לטובת עצמאים גבוה בעיקר ברמות הכנסה נמוכות, והוא מצטמצם ונעלם ואף מתהפך ככל שהן עולות.  אז נכון שברוב המקרים עצמאים מרוויחים יותר, ונכון שבערים (יהודיות) עשירות יותר יש יותר עצמאים, אבל שני הדברים האלה דווקא אינם קשורים זה לזה: העצמאים לא עושים את הערים העשירות עשירות יותר, אלא את הערים העניות קצת פחות עניות, אבל רק קצת, כי יש רק מעט עצמאים.

מקורות

פרסום מס' 1609 של הלמ"ס: הרשויות המקומיות בישראל 2013.

הגודל כן קובע. או שלא.

תוך כדי עבודה נוספת על תוצאות הבחירות האחרונות והקשר שלהן לכל מיני דברים, עברתי שוב על הפרופילים של הרשויות המקומיות כפי שהם מוצגים באתר הלמ"ס.  בין היתר יש שם נתונים על הצלחה בבחינות הבגרות, שאותם כבר סקרתי בעבר — למי שלא זוכר, באופן לא מפתיע מצאתי שיש קורלציה חזקה בין הכנסה לבין זכאות לבגרות ולימודים באוניברסיטה.

בפרופילים החדשים של הרשויות הנתונים קצת שונים, ובין היתר צד את עיני הנתון על גדלי כיתות.  כבר במבט אקראי אפשר היה לראות שכיתות קטנות בממוצע לא בהכרח מובילות ליותר הצלחה, וההיפך.  אז החלטתי לאסוף את הנתונים האלה ולהסתכל עליהם באופן מסודר.  המשתנים שעליהם הסתכלתי הם:

  • הגודל הממוצע של כיתות בכל ישוב.  יש נתונים על כל הכיתות בישוב, וגם נתונים נפרדים על בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, ותיכונים.  כיוון שאני משווה את זה עם הצלחה בבחינות הבגרות, השתמשתי בגודלי הכיתות בתיכונים.
  • הצלחה בבחינות הבגרות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני מדדים: אחוז הזכאים לתעודת בגרות מתוך תלמידי כיתה י"ב, ואחוז העומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות מתוך תלמידי כיתה י"ב.
  • ההכנסה הממוצעת בישוב.  זה מחושב כממוצע משוקלל של ההכנסה הממוצעת של שכירים ועצמאים.

את המשתנים האלה אספתי עבור כל הישובים שיש בהם 20,000 תושבים ומעלה.  יש 83 ישובים כאלה, אבל ל-5 מהם לא היו נתוני הצלחה בבגרות, כך שרוב התוצאות הן עבור 78 הישובים הנותרים.

מספיק עם ההקדמות.  הנה התוצאות שמראות את הקשר בין שני המדדים להצלחה בבגרות לבין גודל הכיתות הממוצע.  עבור כל גודל ממוצע, אנחנו רואים את ההתפלגות של דרגות ההצלחה על פני כל הישובים שבהם זה היה גודל הכיתות הממוצע.  המלבן הירקרק הוא האמצע של ההתפלגות, מהרבעון הראשון עד השלישי.  במילים אחרות, מה שמתחת לקצה התחתון זה הרבע התחתון של הישובים, מה שמעל הקצה העליון זה הרבע העליון של הישובים, והמלבן מיצג את החצי שבאמצע.  הקו באמצע המלבן הוא החציון.  אם יש רק ישוב אחד עם כיתות בגודל הזה, מצוייר רק קו ואין מלבן בכלל.

sz-bagrutsz-univ

התוצאה: נראה שיש קורלציה חיובית:  ככל שגודלי הכיתות הממוצעים גדולים יותר, יש נטיה קלה לאחוז גבוה יותר של זכאים לתעודת בגרות, ונטיה די ברורה לאחוז גבוה יותר של עומדים בדרישות הקבלה של האוניברסיטאות!  איזה יופי!  נצופף את הכיתות ויהיה יותר טוב לכולם כולל משרד האוצר!

אבל שווה להסתכל על הנתונים האלה יותר בעיון.  למשל, מי הן הערים בהן צפוף וטוב לו?  לשם כך ציירתי גרף פיזור של גדלי הכיתות, כפונקציה של ההכנסה הממוצעת.  זה נראה כך:

scat-wages

אז כמו במקרים קודמים ניתן להבחין בשוני לפי פלחי אוכלוסיה.  חרדים וערבים הם עניים, וגודלי הכיתות אצלם מפוזרים בעיקר בטווח של 24-29 תלמידים בכיתה.  אצל יהודים לא חרדים, לעומת זאת, יש שונות גדולה בהכנסות, וקורלציה ברורה עם גודלי הכיתות: בישובים עניים גודלי הכיתות הן בטווח 20-26, ואילו במבוססים הן בעיקר בטווח 26-29, וביחד מקדם המתאם בין הכנסה לגודל כיתות הוא 0.61.  מה שמעלה את החשד שהתוצאה המבטיחה שראינו קודם לא משקפת באמת קשר בין צפיפות להצלחה, אלא קשר אחד (שניתן להניח שהוא סיבתי) בין כסף להצלחה, ובמקביל קשר אחר (כנראה עקיף) בין כסף לגודל כיתות.

בקיצור, יש לנו כאן שלושה משתנים שכולם קשורים אחד לשני, ואנחנו רוצים לברר איזה "קשורים יותר".  הכלי הסטטיסטי שאפשר להשתמש בו נקרא קורלציה חלקית.  מחשבים את הקורלציה (מקדם המתאם) בין כל זוג משתנים, ואז מחשבים מתוך הקורלציות האלה מה המתאם "האמיתי" בין כל זוג ומה נובע מכך ששניהם מתואמים עם השלישי.  (למי שרוצה, יש הסבר יפה בספר סטטיסטיקה אינטרנטי של ריצ'רד לוורי.)  המתאמים חושבו רק על 62 הערים שאינן חרדיות או ערביות.  התוצאות של התרגיל הזה הן כדלקמן:

  • מקדם המתאם בין הכנסה והצלחה הוא 0.90, ואחרי התיקון כדי להוריד את ההשפעה של גודלי הכיתות הוא נשאר גבוה מאוד: 0.84.
  • מקדם המתאם בין גדלי כיתות והצלחה היה יותר נמוך, 0.57.  אבל אחרי שמורידים ממנו את ההשפעה של ההכנסה, לא נשאר ממנו כלום: 0.07.
  • (אפשר לחשב גם את המקרה השלישי, אבל זה לא הגיוני/מעניין לנקות את ההשפעה של הצלחה מהמתאם בין הכנסה וגודלי כיתות.)

השורה התחתונה: אלף, כנראה בסופו של דבר אין קשר בין גודלי הכיתות והצלחה. ניתן לאשש את המסקנה הזאת גם על ידי השוואה עם רמת ההצלחה בישובים הערביים: היא לא הרבה יותר נמוכה מאשר בישובים היהודיים העניים, למרות שהכיתות גדולות יותר.  כך שנראה שהנסיון לפצות ישובים חלשים על ידי הקטנת הכיתות לא כל כך עובד.

ובית, צריך להיזהר עם מבטים שטחיים על נתונים, ולזכור שקורלציה לא מצביעה על סיבתיות.

מקורות

כל הנתונים האלה כאמור מפרסום 1609 של הלמ"ס, הרשויות המקומיות בישראל 2013.

מורשת רבין — אפשר גם אחרת

עשרים שנה לרצח רבין.  אוי איך שהזמן רץ כשנהנים…

בכל אופן, עשרים שנה נותנות מספיק פרספקטיבה להשוות את תקופת ממשלת רבין (השניה) למה שבא אחריה וגם למה שהיה לפניה, תוך שימוש בנתונים שנאספו כאן בבלוג בשנים האחרונות (עם עדכונים לשנים האחרונות).  כל ההתייחסויות בתקשורת לרבין הן כמובן בהקשר של תהליך השלום והסכמי אוסלו.  אבל הנתונים שיש לי כוללים בעיקר היבטים חברתיים-כלכליים.  ההבחנה המיידית היא שתקופת רבין היא חריג בולט ב-40 שנות שלטון הליכוד וספיחיו, עם סדרי עדיפות אחרים וביצועים אחרים.  לגבי אוסלו וכו' אין לי הרבה מה לומר, כי קשה למצוא נתונים אמינים על מה שלא היה (נשמע כמעט כמו ניסוח של יוגי ברה ז"ל).  אבל תהיה גם התיחסות קצרה להיבט המדיני בסוף.

tak-rev-govנתחיל בענייני תקציב, ובפרט תקציבים חברתיים.  כך נראית התפתחות התקציב של משרד הרווחה בתקופתה של כל אחת מהממשלות האחרונות, אלה שיש עבורן נתונים באתר התקציב הפתוח (כלומר, מאז 1992).  נקודת ההתחלה (100% בזמן 0) היא התקציב של השנה שהממשלה התחילה את כהונתה, שהוא כרגיל התקציב האחרון שנקבע על ידי הממשלה הקודמת.  ערכים מעל 100 מראים על עליה בתקציב יחסית לזה, וערכים מתחת ל-100 מצביעים על ירידה.  הנתונים הם לא התקציב המקורי שאושר בכנסת אלא הביצוע בפועל, וכל הערכים מתוקנים לאינפלציה ולגודל האוכלוסיה.  כתוצאה אנחנו בעצם מסתכלים כאן על השינויים בהוצאה הריאלית בפועל לנפש.  ניתן להבחין שהעליה בתקופת ממשלת רבין היתה הגבוהה ביותר יחסית לממשלות אחרות, אם כי רצף ממשלות נתניהו הנוכחי לא הרבה מאחוריו, אולי חלקית בגלל המחאה החברתית.  מהירידה הגדולה בזמן שרון צריך להתעלם, כי היא נבעה בעצם מהעברה של שרות התעסוקה וההכשרה המקצועית למשרד התעשיה.

tak-ed-gov-bizuaהבא הוא תקציב החינוך.  כאן רואים את ההבדל המובהק בין סדר העדיפויות של ממשלת רבין לעומת כל האחרות — עליה ראלית בפועל של 45% בתקציב החינוך לנפש תוך 4 שנים.  הרצף הנוכחי של ממשלות נתניהו גם מימש עליה יפה, אבל פחות מחצי ממה שרבין עשה, ובמקרה הזה העליה הזו היא באופן מובהק תוצאה של המחאה החברתית ולא מדיניות יזומה (רואים את זה הרבה יותר טוב בנתוני התקציב המקורי, שם יש עליה תלולה ביותר אחרי 2011, אבל כפי שרואים בגרף הזה רק חלק מהעליה הזו מומש בסופו של דבר).

briut-gov-bizuaעוד יותר חריג הוא תקציב הבריאות, ובעצם חקיקת חוק בריאות ממלכתי שהביאה לעליה בתקציב הזה.  החוק חוקק בידי ממשלת רבין בשנת 1994, בהובלת חיים רמון, והעניק ביטוח בריאות לכמיליון תושבים (מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון), רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא היה להם ביטוח בריאות קודם לכן.  כתוצאה עלתה ההוצאה הממשלתית על בריאות כמעט פי 2 בתקופת ממשלת רבין (תזכורת — זו הוצאה ריאלית בפועל לנפש).  ממשלת נתניהו הראשונה "זכתה" להכפיל את ההוצאה הזו עוד פעם בשנת 1997, כשהתחיל המימון הרציני של סל הבריאות, כך שגם את העליה הזו צריך בעצם לזקוף לזכות ממשלת רבין. תיקון: זה כי נתניהו ביטל את המס המקביל, שהיה חלק משמעותי מהמימון של קופות החולים, ולקח את האחריות למימון סל הבריאות על ממשלה.  וגם כאן ניתן לראות שממשלות נתניהו הנוכחיות העלו קצת את תקציב הבריאות אחרי המחאה החברתית.

נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הוא ההשקעה בדיור ובתשתיות — בין היתר בגלל השילוב ביניהם וההבנה הדי טריוואלית שכשבונים דירות צריך גם כבישים ומים וביוב. או אולי זה לא כל כך טריוויאלי, כי עובדה שמנהל התכנון תחת הממשלות הנוכחיות לא מבין את זה. בכל אופן, כשמסתכלים על בנית דירות אחרי המהפך של 1977 מתקבלת התמונה הבאה: היתה רק תקופה אחת שבה התחילו יותר דירות מאשר בתקופת ממשלת רבין, וזה היה כששרון (בתפקידו כשר השיכון) בנה כמויות גדולות של דירות קטנות במחוז הדרום עבור העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90. אצל רבין לא היו פשרות כאלה, ורוב התוספת היתה כתוצאה מפעילות של המגזר הפרטי ולא בניה ישירה של הממשלה. מה שמראה שניתן להשיג תוצאות על ידי יצירת תנאים מתאימים, וזה יותר יעיל מדיבורים.  בפרט זה היה הרבה יותר יעיל מהוד"לים והותמ"לים של הממשלות הנוכחיות שלא ממש שינו שום דבר.

rate-app-rabin

כשמסתכלים על סלילת כבישים ועל הנחת צינורות, התמונות הן כאלה.  לגבי כבישים, השיא הבלתי מעורער שייך לממשלת רבין:

roads-rabin

לגבי צינורות, זה יותר מעניין.  בתקופת ממשלת בגין הניחו הרבה יותר צינורות מים.  אבל הפלא ופלא, באותה תקופה הניחו הרבה פחות צינורות ביוב!  היחוד של ממשלת רבין הוא בצמצום הפער בין אספקת מים לפינוי ביוב, עוד אחד מהדברים האלה שצריכים להיות מובנים מאליהם.  לזכותה של הממשלה האחרונה, בשנים האחרונות עושה רושם שהפער ממש חוסל.

pipes-rabin

ומה היתה ההשלכה של כל הפעילות הממשלתית הזו וההוצאות החברתיות הגבוהות? בטח זה גרם לירידה בצמיחה ועליה באבטלה, נכון? אז זהו, שלא.  הנה הנתונים על הצמיחה.  בתקופת ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, הכי גבוה מאז המהפך פרט לשנה אחת בתקופת בועת הדוט-קום וממשלת ברק.  בשנים האחרונות, עם המדיניות הכלכלית מכוונת המגזר העסקי לכאורה, הצמיחה היא חצי מזה.

growth-rabin

ובאותו הזמן, האבטלה ירדה בצורה חדה, מיותר מ-11% לאזור ה-7%.  הירידה החדה ביותר שהייתה כאן חוץ מהירידה באבטלה שהייתה אחרי המיתון של שנות 1966-7.  במקביל, התעסוקה גדלה ובפרט גדל מספר המועסקים במשרה מלאה.

unemp-rabin

ולסיום תהליך אוסלו והשלכותיו.  הגרף הבא הוא גרסא נוספת של גרף שכבר ציירתי פעם או פעמיים, שמנסה להמחיש את היחסים בין מאורעות שונים לאורך 60+ השנים האחרונות, על רקע המצב הבינלאומי של ישראל והפלסטינאים כפי שהוא משתקף בהכרה מצד מדינות העולם.  מספר המדינות החברות באו"ם מצויין גם הוא בתור נקודת יחוס.  פעולות של ישראל בירוק, של הפלסטינאים בשחור, של האו"ם בחום, ותהליך השלום בכחול.

diprec-rabin

אז הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים".  מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינאים אוטונומיה תוך 5 שנים, הוא כמובן בגין בקמפ דיוויד.  מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים (אמנם במסגרת המשלחת הירדנית) היה שמיר בועידת מדריד.  שניהם הנהיגו ממשלות ימין מובהקות.  הסיבות לועידת מדריד כללו את האינתיפדה הראשונה ואת מעמדה הלא משהו של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שערפאת הכריז על עצמאות ב-1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפולמטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה של ישראל, אבל היתרון הזה בהכרה הבינלאומית הלך לאיבוד בשנים האחרונות עם הקיפאון המדיני והקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם.  אגב, בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא.  מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של אמריקה כבת ברית מובהקת של ישראל).  שרון קיבל את מתווה בוש ובכך הכיר גם הוא באופן לא ישיר בשאיפה למדינה פלסטינית.  לגבי נפגעי טרור עוד אין לי נתונים, כי קשה לאסוף אותם (ניתן למצוא נתונים מאוד כלליים או מאוד מפורטים שקשה לארגן אותם).  אבל גם בלי נתונים מפורטים ברור שהתקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השניה, שאותה ניתן ליחס לתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו לא פחות (ולדעתי יותר) ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם.  ממשלת רבין והסכמי אוסלו היו ונותרו הפעם היחידה שנתנו כאן צ'אנס אמיתי לתהליך השלום, וניסו להתניע דינמיקה חיובית שתוכל להביא שיפור במצב.  למרבה הצער הקיצוניים משני הצדדים הצליחו להפוך אותה לדינמיקה של פחד ואלימות.

זאת לא התמונה כולה כי ניהול מדינה הוא עניין מסובך.  אבל אפשר לומר שבהרבה מאוד מדדים ממשלת רבין, למרות שכיהנה רק 3 ומשהו שנים, הגיעה להישגים טובים בהרבה מכל ממשלה אחרת בכ-40 השנים האחרונות בתחומי החברה, הכלכלה, והמדיניות הבינלאומית.

יגאל עמיר: 1.
עם ישראל: 0.

מקורות

נתוני התקציב מאתר התקציב הפתוח (בגרסה הישנה, שממנה קל יותר לחלץ מספרים)

נתוני הבינוי של דירות, כבישים, וצינורות מהלמ"ס, משנתונים סטטיסטיים ופרסומים על הבינוי בישראל.

נתוני צמיחה ואבטלה גם מהשנתון הסטטיסטי.

הנתונים על מדינות המקיימות קשרים עם ישראל ו/או מכירות בפלסטין מוויקיפדיה האנגלית, מס' המדינות באו"ם מאתר האו"ם.

הגרעון במחזור שנתי

בנוסף לפרסום הדגל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוא השנתון הסטטיסטי לישראל המשמש מקור להרבה מהנתונים שאני מציג כאן, יש עוד מגוון פרסומים בתחומים ממוקדים שונים.  אחד מהם הוא לקט אינדיקטורים כלכליים עקריים, ובו ניתן למצוא בין היתר נתונים על הגרעון הממשלתי (בעקרון יש נתונים על הגרעון גם ישירות באתר החשב הכללי, אבל אלה של הלמ"ס מסודרים ונוחים יותר).  הנתונים האלה ניתנים ברצולוציה של חודשים, כלומר ההפרש בין הכנסות הממשלה להוצאותיה בכל חודש לאורך השנה.  כרגיל אני מעדיף להסתכל על נתונים שנתיים לאורך זמן, ולא על נתונים חודשיים שהם מטבע הדברים רועשים יותר.  אבל כאן צדה את עיני תופעה מעניינת: עשה רושם שהגרעון בדצמבר נוטה להיות גבוה יותר משאר החודשים. האם יתכן שחשבים הם ככל האדם, ונוטים להוציא יותר כסף לקראת סוף שנת התקציב לפני שהכל נגמר?  כדי לבדוק אם זה נכון, שרטטתי את הגרעון לפי חודש בכל השנים שעבורן היו נתונים (מ-1999 עד עכשיו), וגם את הממוצע של כל הנתונים האלה.  התוצאה לפניכם:

months

אז כן, בדצמבר יש אכן גרעון גבוה בהרבה מחודשים אחרים כמעט תמיד.  אבל בנוסף יש גרעון קבוע גם ביוני, ועודף בינואר.  ההסבר הפשוט של הגרעון בדצמבר הוא כאמור הנטיה הטבעית לדקדק פחות בהוצאות ולבזבז את יתרת התקציב בסוף השנה, כי מה שלא יבוזבז יחזור לאוצר ולא תראה אותו יותר.  העודף בינואר כנראה קשור לזה: אחרי הבזבוזים של דצמבר, יש פחות על מה להוציא.  אבל מה קורה ביוני?  כיוון שלא ידעתי שאלתי את ירון זליכה (לשעבר החשב הכללי וכיום במכללת אונו), והוא הסביר שביוני ודצמבר יש תשלומי ריבית גבוהים, ובדצמבר יש בנוסף גם עוד תשלומים חד-פעמיים, וכולם ביחד — כולל בזבוז יתרת התקציב — גורמים לגרעון החריג.

אבל מעיון בגרף רואים שהגרעון בדצמבר הוא לא תמיד חריג, ופעם אחת אפילו היה עודף.  מעבר לכך, עושה רושם שיש שתי רמות גרעון חריגות ונבדלות זו מזו (בגרף רואים שתי קבוצות של קוים צהובים וביניהן יש רווח, תופעה שלא רואים באף חודש אחר).  ומסתבר שאפשר לאפיין אותן בקלות: הגרעונות הגבוהים יותר קרו בשנים מאז 2008, ואילו בשנים קודמות היו גרעונות נמוכים יותר.  את זה רואים ביתר פרוט בגרף הבא, שמראה את גרעונות דצמבר לאורך השנים:

def-dec

אז עד 2008 הגרעון הכי גבוה בדצמבר היה כ-8 מיליארד שקל, ומאז 2008 הכי נמוך היה כ-11 מיליארד.  [הערה: הנתונים האלה במחירים שוטפים, בלי תיקון לאינפלציה.  אבל התמונה די דומה גם אם מתקנים לאינפלציה, ואז הגרעון המקסימלי לפני 2008 היה כ-9 מילארד והמינימום אחרי כ-12 מיליארד.]  הגרף מראה גם מי היה החשב הכללי בכל תקופה, ומעלה את השאלה האם יש כאן מדיניות מכוונת.  זליכה טוען שב-2008 היתה נסיגה בצמיחה (בגלל המשבר העולמי) וכתוצאה ממנה עליה בגרעון ושינוי מדיניות שהתבטא בעליה בתקציב.  אם זה באמת העניין, אז הגרף שלנו מראה שהעליה הזו בתקציב לא נוצלה כראוי, וכתוצאה בזבוזי סוף השנה גדלו בעוד כ-5 מיליארד שקלים מעבר למה שהיו קודם לכן.

מקורות

כאמור הנתונים באים מלקט האינדיקטורים הכלכליים העיקריים של הלמ"ס, טבלה 6 — הכנסות והוצאות של הממשלה כולל אשראי נטו.  כדי להשיג מידע על שנים שונות היה צורך לעיין בלקטים רבים, כי כל אחד מכיל מידע על השנתיים האחרונות בלבד.  במקרים שנתקלתי בנתונים שונים עבור שנה מסויימת השתמשתי בעדכניים יותר.

מחווה לפלייפייר

כל הנושא של גרפיקה סטטיסטית (כלומר הצגת נתונים בגרפים במקום בטבלאות מספרים) הומצא על ידי סקוטי בשם וויליאם פלייפייר (Playfair) בשלהי המאה ה-18.  ביתר פרוט, בשנת 1786 הוא פרסם את האטלס המסחרי-פוליטי, שבניגוד לכל אטלס נורמלי לא הכיל מפות אלא גרפים.  העותק שיש לי הוא מהמהדורה השלישית, שיצאה ב-1801 (לא מקורי אלא מהדורת פקסימיליה שפורסמה לפני עשור וקניתי במבצע).  זה ספר קטן למדי, וכשני שלישים של הגרפים מתארים את מאזן הסחר של בריטניה עם ארצות שונות לאורך כל המאה ה-18, כולל למשל הסחר עם אמריקה ועליתו לא רק לפני אלא גם אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית, הסחר עם צרפת עד המהפכה שסבל ממיסים כבדים והברחות, וסחר העבדים עם אפריקה שמתואר כבלתי מוסרי בעליל ומציג את הארופאים כנבלות.  גרפים נוספים מראים את החוב הלאומי ואת הוצאות הביטחון.  אז כמחווה לפלייפייר, הנה כמה נתונים על מאזן הסחר של ישראל, כפי שהם מתוארים בשנתון הסטטיסטי בפרק 16.

הגרף הראשון הוא פשוט מאזן סחר החוץ הכללי של ישראל לאורך השנים.  אין לי נתונים ל-100 שנים כמו שהיו לפלייפייר, ואפילו לא מקום המדינה, אלא רק מאז 1980 (כשיהיה לי מרץ אולי אנסה להשלים משנתונים ישנים יותר).  הערכים הם מיליונים של דולרים, מתוקנים לאינפלציה, כלומר לפי הערך הנוכחי.  אז באופן כללי סחר החוץ גדל יפה ברוב 30 השנים האחרונות פרט לנפילות כתוצאה מפיצוץ בועת הדוט-קום והאינתיפדה השניה בשנת 2000 והמשבר העולמי של 2008/9, ואין פער גדול בין יבוא ליצוא, אם כי בשנות ה-80 וה-90 היה גרעון מסויים, ובשנים האחרונות יש נטיה לעודף קטן.

trade-tot

(כמה הערות על הנתונים — כמו תמיד, זה לא כל כך פשוט.  ראשית בשנתון יש התיחסות נפרדת לסחורות ושרותים.  לגבי סחורות אפשר להתחיל מהיבוא או היצוא הכוללים (ברוטו).  מזה צריך (אולי) להוריד החזרות של יבוא או יצוא כדי לקבל ערכים נטו.  אבל את הנטו צריך "להתאים למאזן התשלומים", כולל סעיפים כמו הובלה וביטוח של סחורות, תדלוק אוניות ומטוסים בחו"ל,  סחר עם הרשות הפלסטינית, ויבוא בטחוני, שמשום מה לא היו שם קודם.  כיוון שחלק מהם חיוביים וחלק שליליים, בסוף ההבדלים בעצם לא משמעותיים. למשל ב-2013 הברוטו היה 72,000, הנטו היה 71,102, והמותאם 71,286.  הנתונים בגרף מבוססים על המותאמים, בתוספת תיקון לאינפלציה.)

זה נהיה יותר מעניין כשמסתכלים על סחורות ושרותים בנפרד.  מסתבר שבסחורות יש תמיד גרעון — אנחנו מיבאים יותר ממה שאנחנו מיצאים, ולמרבה הפלא ההפרש די קבוע.  אבל בשרותים, לפחות מאז תחילת המאה, אנחנו מיצאים יותר ממה שאנחנו מיבאים, והפער לטובתנו הולך וגדל בשנים האחרונות, והוא זה שגרם למהפך מגרעון בחשבון הכללי לעודף בחשבון הכללי (למרות שהסך הכל של שרותים הוא פחות מחצי הסך הכל של סחורות).  יצוא השרותים גם לא סבל מנפילה משמעותית במשבר העולמי של 2008/9, אם כי הוא נפל בשנת 2000.  למי שתוהה מה זה בעצם יבוא ויצוא שרותים, זה כולל דברים כמו הובלת מטענים, תיירות, שרותי מיחשוב, וגם מחקר ופיתוח, שכולל "יצוא שרותים של חברות הזנק".  כיוון שזה סעיף די גדול חשבתי שאולי זה כולל אקזיטים, אבל מצד שני יותר סביר שאקזיטים ירשמו כהשקעה בארץ ולא כיצוא מהארץ, אז זה נשאר פתוח.

trade-parts

ולסיום, נקודת מבט על איך העולם נראה מכאן.  הגרף הבא מתאר את מקורות יבוא הסחורות שלנו: איפה יצרו את מה שאנחנו מיבאים (שזה שונה, מסתבר, מאיפה קנינו את זה – למשל כמעט חצי ממה שנקנה בשוויץ יוצר במקומות אחרים, ורק חמישית מהיבוא מאוקראינה נקנה ישירות מאוקראינה.  ושימו לב שזה יבוא סחורות בלבד, בלי שרותים).  מסתבר שאירופה היא המקור הגדול ביותר, ובפרט האיחוד הארופי (החלק הבהיר יותר).  ארצות הברית וסין הן שתי המדינות שמהן אנחנו מיבאים הכי הרבה.  מרכז אמריקה ואפריקה הם זניחים, הרבה פחות אפילו מארצות המזרח התיכון אם כוללים את הרשות הפלסטינית (האחרות הן מצרים, ירדן, ומרוקו). החלק המפתיע הוא "המדינות הבלתי מסווגות", שלא ברור בדיוק מה הוא מייצג.  ברור עם הלמ"ס לא הניב תוצאות ברורות, אבל הניחוש הוא שזה קשרי מסחר שלא רוצים להודות בקיומם מסיבות שונות, למשל יבוא נפט כורדי מעיראק.

trade-src

הפן ההפוך הוא לאן הולך היצוא שלנו.  כיוון שיצוא הסחורות קצת יותר קטן מהיבוא, השטח הכללי של המלבן קטן יותר בהתאמה.  אירופה היא עדיין יעד יצוא מרכזי, אבל ארצות הברית וסין נפרדות: לארצות הברית אנחנו מיצאים כפול ממה שאנחנו מיבאים, ולסין אנחנו מיצאים חצי ממה שאנחנו מיבאים.  וכך הונג-קונג עוקפת את סין ונהית יעד היצוא השני בגודלו.  הרשות הפלסטינית מככבת במקום הרביעי, חרם על מוצרים ישראלים או לא.

trade-dest

מקורות

שני הגרפים הראשונים מבוססים על לוח 16.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל של 2014.  הנתונים של הלמ"ס הם בדולרים שוטפים, בלי תיקון לאינפלציה.  התיקון בוצע לפי הנתונים מהאתר inflationdata.com/Inflation/Inflation_Rate/HistoricalInflation.aspx.

ההבחנות על משמעות הנתונים מבוססות על ההתאמות המתוארות בלוח 16.2.

מקורות היבוא הם מלוח 16.9, ויעדי היצוא מלוח 16.5.  שניהם לא כוללים את הרשות הפלסטינית, אז את הנתונים עליה לקחתי מלוח 16.2.

שוק הדיור: מצאי לעומת בניה

בפוסט מלפני הבחירות הסתכלתי על שוק הדיור מבחינת תמהיל הדירות החדשות שנבנות.  המסקנה היתה שלא בונים כמעט בכלל דירות קטנות שיכולות להחשב דיור בר השגה, כי כוחות השוק מעדיפים דירות גדולות של 4, 5, ואפילו 6 חדרים.  אבל עכשיו העירו לי שזו לא כל התמונה, כי צריך גם להסתכל על מלאי הדירות שהצטברו במשך השנים, כשעוד בנו דירות יותר קטנות.  כיוון שהנתונים כבר היו מוכנים היה פשוט מאוד לייצר את הגרפים הבאים.

הראשון מראה את המספר המצטבר של דירות שנבנו בגדלים שונים.  נפתח בכמה הסתייגויות.  ראשית, הנתונים הם נתוני בניית דירות חדשות, ומתחילים משנת 1955.  כך שכל הדירות שהיו כבר בנויות לפני זה לא מופיעות כאן, ולכן יש להניח שצריכות להיות עוד כמה מאות אלפי דירות, רובן קטנות.  שנית, הגרף מניח שכל דירה שנבנתה נשארה באותה תצורה עד היום, כלומר שדירות לא אוחדו או פוצלו, ושבניינים לא נהרסו.  ההנחה הזו כמובן לא נכונה, אבל התקווה היא שהפעולות האלה קורות בהיקף קטן יחסית, ולכן הנתונים נותנים אינדיקציה סבירה על המצב.  ומה שרואים הוא שמאז 1955 נבנו כאן קצת למעלה מ-2 מיליון דירות, ויותר מחצי מהן הן של 4 חדרים ומעלה, אבל עדיין באופן מצטבר הגודל הנפוץ ביותר הוא של 3 חדרים וגודל זה משקף שליש מכל הדירות שנבנו.

app-sz-acc

מצד שני, יכול להיות שהתמונה הזו יותר מידי אופטימית.  כזכור הבניה המסיבית של דירות 3 חדרים היתה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, אז כיום הן בנות 40-50 שנים.  כתוצאה יש להניח שהן יותר קטנות מדירות 3 חדרים שנבנות כיום, ובנוסף שלפחות חלקן, הישנות יותר, כבר לא במצב טוב ואולי מיועדות להריסה.  כדי לבסס זאת, הגרף הבא מציג את הדירות בגדלים השונים לפי שנת בניה, ומכאן לפי גיל.  זה בדיוק אותו דבר כמו הגרף מהפוסט הקודם, אלא ששם נירמלתי את הבניה בכל שנה כדי לראות איזה אחוז מהדירות בכל גודל, ואילו כאן אין נירמול ורואים את מספר הדירות שנבנו בכל גודל.  ואכן, המסה הגדולה של דירות 3 חדרים הן בגילים 37-55, והמסה של דירות 2 חדרים הן בגילים 50-60 — מה שמחזק את הצורך לבנות דירות בנות-השגה חדשות כיום.

app-sz-abs

עוד שני דברים מעניינים שרואים הם (1) שקצב הבניה נשאר די אחיד לאורך כל התקופה מאז 1955 ועד היום, משהו סביב 30,000 דירות לשנה בממוצע, עם פלקטואציות בין 20,000 ל-40,000, ובמקרים מיוחדים (שרון ורבין) עד מעל 60,000.  זאת למרות העליה המשמעותית באוכלוסיה, מה שמדגים שוב את הירידה הדרמטית בבניה לנפש אחרי המהפך ב-1977; ו-(2) שמאז 2008 יש מגמת עליה ברורה בבנית דירות חדשות, מה שמראה שהשוק מגיב לעלית המחירים, כי העליה היא בבניה פרטית יותר מבבניה ממשלתית.  אבל כיוון שהשוק מושפע ממשקיעים שמחפשים תשואה ולא רק ממחפשי דיור, העליה הזו בהיצע לא גורמת לירידת מחירים.

מקורות

אלה בדיוק אותם נתונים כמו הפוסט הקודם, ומקורם בפרסום 1582 של הלמ"ס אודות הבינוי בישראל, בתוספת עדכונים מהשנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2014.

ראש ממשלתנו היקר

השבוע צפוי מבקר המדינה לפרסם דו"ח על הוצאות מעון ראש הממשלה, שיעשה סדר באופן רשמי בדיווחים העיתונאיים והרכילותיים של השנים האחרונות בנוגע לגלידה, נרות ריחניים, יין, ועוד.  אבל במקביל מעניין לראות את ההוצאות הכוללות של משפחת נתניהו לעומת ראשי ממשלה קודמים (ואפילו לשכת ראש הממשלה דורשת לפעמים "לחקור את כולם").  בעצם קל מצוא את זה בתקציב המדינה, בסעיף המיוחד שנקרא "הוצאות בית ראש הממשלה".  אז הנה מה שיש שם, מאתר התקציב הפתוח, שמחזיק מידע החל משנת 1992.  הנתונים מתואמים לאינפלציה, כלומר כולם במחירי היום.

house

קודם כל ראוי להבחין בין התקציב המקורי כפי שאושר לתקציב ההוצאות כפי שנעשו בפועל.  מה שמעניין (או משעשע) הוא שנראה שהתקציב מנסה לעקוב אחרי ההוצאות, ולא שההוצאות מתאימות את עצמן לתקציב.  התקציב המקורי (מצוייר בקו ירוק) נוטה להשאר קבוע לאורך שנים (והרבה פעמים זה ממש אותו מספר, והירידה הקלה שנראית בגרף היא כתוצאה מהתיקון לאינפלציה).  אבל אז מישהו שם לב שההוצאות בפועל (מצוייר באדום) עלו באופן משמעותי לעומת ההקצאה, ומעדכנים את ההקצאה במדרגה חדה.  שתי המדרגות העיקריות שרואים בנתונים הם בשנים 1999 ו-2010.  ובשני המקרים ראש הממשלה שבתקופתו ההוצאות עלו ועלו עד שהיה צריך לעדכן את ההקצאה היה נתניהו.  השיא של כל הזמנים הושג בשנת 2012, שבה ההוצאות הגיעו לכדי 3.3 מליון שקלים, ב-50% יותר מההקצאה שהיתה 2.2 מיליון שקלים.  היתה גם מדרגה אחת פחות חדה כלפי מטה, בשנת 2001 אצל ברק.

ואם כבר מסתכלים על הוצאות ראש הממשלה, עוד סעיף שזכה לכותרות בשנים האחרונות היה סעיף הטיסות.  גם זה סעיף נפרד בתקציב, וההיסטוריה שלו מתוארת בגרף הבא.  שימו לב לסקאלה: יחסית לטיסות, ההוצאות על מעון ראש הממשלה נראות כמו כסף קטן.

flights

אז בגדול זו אותה תמונה: הקצאה די קבועה, הוצאות שעולות עד כדי הרבה יותר מההקצאה, ומדרגות שמעדכנות את ההקצאה.  הבדל אחד הוא שבשנת 1999 לא עשו מדרגה גדולה מספיק, והיה צריך להשלים אותה ב-2001.  הבדל נוסף הוא שאולמרט נתן פייט רציני והגיע להוצאות שעוברות את של נתניהו בממשלתו הראשונה — אבל אז נתניהו חזר והגיע לשיא מדהים של 34 מיליון שקלים בשנת 2011 (יותר מפי 2 מההקצאה, שהיתה 15 מיליון).

מצד שני יתכן שיש השפעה לביקורת הציבורית — בשנתיים האחרונות שעבורן יש נתוני ביצוע חלה ירידה דרמטית בהוצאות.  (ירידה יותר קטנה, בשנה האחרונה, נראית גם בנתוני המעון לעיל.)  ובאופן אירוני השערוריה שפרצה בעיתונים אודות התקנת המיטה הזוגית בטיסה ללונדון באפריל 2013, בעלות של חצי מיליון שקלים, היא בשנה שבה הוצאות הטיסות של נתניהו היו הנמוכות ביותר בכל שנותיו כראש ממשלה.

מקורות

הנתנוים כאמור מאתר התקציב הפתוח.  אבל מדובר בתת-תת-תת סעיפים, והמיקום שלהם גם השתנה.

לגבי מעון ראש הממשלה, עד שנת 2012 הסעיף הרלוונטי היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / בית ראש הממשלה.  יש גם סעיף נפרד של אבטחת בית ראש הממשלה (לפחות בחלק מהשנים) שאותו לא כללתי. משנת 2013 הסעיף הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / הוצאות בית ראש הממשלה.

לגבי טיסות, עד 2012 הסעיף היה משרד ראש הממשלה / ראשות הממשלה / אמרכלות ראשות הממשלה / נסיעות לחו"ל.  משנת 2013 הוא משרד ראש הממשלה / משרד ראשי / מטה המשרד / נסיעות ראש הממשלה לחוץ לארץ.  יש גם סעיף של השתתפות גורמי חוץ בנסיעות לחו"ל, שמופיע בסימן מינוס, כלומר זו בעצם הכנסה שמשקפת תקצוב נסיעות על ידי גורמים שונים, שחוסכים כסף לתקציב המדינה.  זה כנראה הסעיף שאולמרט לא ממש דייק בו לפי הפרשות שנקשרו בשמו.  בכל אופן, הנתונים בגרף ההוצאות בפועל לעיל כוללים הפחתה של העלות על פי הנתון בסעיף הזה.

שוק הדיור: מי, כמה, איפה

נושא הדיור נמצא בקדמת הבמה או לפחות ברקע הדברים מאז המחאה החברתית של 2011.  הבעיה הידועה היא שמחירי הדירות עלו באופן תלול מאז 2007 (על זה יש פוסט נפרד שעדכנתי עם נתונים חדשים).  אבל השאלה היא למה ומה עושים בנדון.  בגדול, כמו כל דבר בכלכלה, זה מצטמצם לביקוש והיצע.  בצד הביקוש יש את הבעיה של דירות שנקנות להשקעה כי הריבית כל כך נמוכה.  בצד ההיצע יש לממשלה אפשרויות שונות, והשאלה היא האם היא מנצלת אותן.

נתחיל מהנתון הבסיסי ביותר: התחלות בניה.  (הנתונים על סיום בניה די דומים, בהסטה של בערך שנתיים.)  ניתן לחלק את זה לפי יוזם הבניה: הממשלה או המגזר הפרטי.  שימו לב שבניה על ידי הממשלה זה לא אותו דבר כמו דיור ציבורי — רוב הבניה הממשלתית לא קשורה למאגר הזה.

app-who

אז עושה רושם שיש אולי עליה קטנה בהתחלות הבניה לאורך השנים, בעיקר על ידי הסקטור הפרטי, ומצד שני הרבה פלקטואציות חדות, בעיקר של הסקטור הציבורי.  השיא הגבוה והחד ביותר היה בתחילת שנות ה-90, בתגובה לגל העליה מרוסיה, כששרון היה שר השיכון.

אבל התמונה הזו מטעה, כי הצורך בדירות תלוי באופן מובהק בגודל האוכלוסיה, והאוכלוסיה גדלה כל הזמן.  אז הנה הגרף של סך כל הבניה מנורמל לפי האוכלוסיה, והפעם כולל התחלות וגם סיומים.  כיוון שוויתרתי על הסיווג לפי יוזם הבניה, יש נתונים שמתחילים יותר מוקדם:

rate-app

כאן כבר רואים תמונה יותר ברורה.  לפני המהפך ב-1977 קצב הבניה היה בערך דירה וחצי לכל 100 תושבים כל שנה.  היה צריך לבנות מדינה ולספק מגורים.  חריגות כלפי מטה נרשמו כתוצאה ממיתונים קשים, שקרו בשנים 1967 ו-1976.  אחרי המהפך קצב הבניה האופייני ירד בשני שליש, ועמד רוב הזמן (ועומד גם כיום) על כחצי דירה לכל 100 תושבים כל שנה.  החריגות כלפי מעלה היו כאמור של שמיר/שרון לאחר העליה הרוסית, וכמה שנים אחרי זה בזמן ממשלת רבין.  בגדול נראה שהסקטור הפרטי בונה קצת פחות מקודם יחסית לגודל האוכלוסיה, והממשלה הרבה פחות מקודם, וביחד זה כנראה פחות מידי, והמחירים עולים (אם כי זה חלקית בגלל ספקולציות של משקיעים).

ולסיום, עוד פרט מעניין הוא התפרוסת של הדירות החדשות האלה.  הגרף הבא מראה את החלוקה של התחלות הבניה לפי מחוזות.

app-loc

מעבר לצבעוניות, אפשר גם לראות כמה תופעות מעניינות:

  • שרון זרק את כל הרוסים למחוז הדרום.
  • איזור המרכז + תל-אביב הוא תמיד בערך חצי מכל שוק הדיור, אם כי בשנות ה-80 זה ירד לכ-40%.  אבל החלוקה הפנימית משתנה: בשנות ה-60 רוב הדירות נבנו בתל-אביב, ואילו מאז שנות ה-90 הרוב נבנות במחוז המרכז.  המעבר הזה משקף את הגידול העצום במטרופולין דן המקיף את תל-אביב ואת הרוויה בתל-אביב גופה.
  • ירושלים זכתה לתנופת בניה משמעותית אחרי מלחמת ששת הימים ועד שנות ה-90, כשכל השכונות החדשות המקיפות את העיר נבנו לראשונה.
  • כמות הדירות הנבנות ביו"ש די מרשים.  תנופות בניה היו בשלהי ממשלת בגין, בשלהי ממשלת שמיר, ובשלהי ממשלת נתניהו הראשונה.  ודווקא בתקופת ממשלת נתניהו השניה הבניה היחסית בשטחים היתה הנמוכה ביותר אי פעם.

מקורות

כל הנתונים האלה באים מהלמ"ס.  רובם מהטבלאות האינסופיות של פרסום 1506: הבינוי בישראל 2011.  מטבע הדברים הפרסום הזה לא כולל נתונים מהשנים האחרונות, אז השלמתי את החסר מהשנתון הסטטיסטי של 2014 טבלה 22.11.

מצאתי באינטרנט גם מסמך עם דיון מפורט בכל הסוגיות הקשורות למצוקת הדיור בישראל, ככל הנראה מאת עו"ד לירון מזרחי-פיליפסון.

הפנסיה והבועה

פנסיה היא נושא גדול, והרבה כותבים עליו.  אבל בהקשר של פנסיה בארץ יש היבט אחד מעניין במיוחד, ושיש עליו גם נתונים אמינים וזמינים.  המדובר ברפורמה הגדולה של נתניהו כשר אוצר ב-2003 (כמובן כחלק מחוק ההסדרים).  זאת לא הייתה הרפורמה היחידה — היו עוד הרבה לפניה.  אבל היא זאת שעשתה שינוי של ממש.

המהות של הרפורמה הזאת היתה ברוח המפקד: להקטין את אחריות המדינה לאזרחיה ולהעביר כספים לשוק החופשי.  בעבר הרחוק המדינה נהגה להנפיק "אגרות חוב מיועדות" שהיו מיועדות אך ורק לחסכון לפנסיה.  זה היה בטוח לגמרי, כי המדינה הבטיחה תשואה של 4-6.2% מעבר למדד (תלוי מתי), וקרנות הפנסיה היו חייבות לקנות כמעט רק את זה (לפחות 93%).  אבל אז האוצר הגיע למסקנה שהם לא יכולים לעמוד בתשלום של תשואה כזאת, וכבר ב-1995 הקטינו את חובת הקניה ל-70%.  ואילו ב-2003 נתניהו הוריד את זה ל-30%, והוריד בהתאמה את כמות אגרות החוב המיועדות שהמדינה מנפיקה.  הרעיון היה ששאר הכסף יושקע בשוק ההון, שם תהיה תשואה גבוהה מספיק כדי לכסות תשלומי פנסיה עתידיים.

אז הוא אכן הושקע, כפי שניתן לראות בגרף הבא.  הגרף הזה מראה נתונים מהבורסה, ובפרט את גיוס ההון, כלומר כמה כסף החברות השונות הצליחו לקבל, מותאם לאינפלציה (כלומר במחירים של היום).  ואכן החל מ-2004 יש עליה משמעותית בגיוס ההון, שהגיע לשיא של 126 מיליארד שקל בשנת 2008.  לשם השוואה, באותה שנה כל תקציב המדינה היה בערך 350 מיליארד שקל (ומתןך זה תקציב המשרדים הכלכליים היה רק כ-2%, כלומר 7 מיליארד). כתוצאה מהמשבר העולמי ב-2008 הייתה ירידה חדה, אבל עדיין הקצב הוא בערך פי 4 ממה שהיה לפני 2003 — סדר גודל של 50 מיליארד שקלים כל שנה.

giyus

האמת, גם התשואה היתה ממש טובה.  כפי שראינו בפוסט קודם, השנים 2003-2007 היו הטובות ביותר בהיסטוריה של הבורסה, ומחירי המניות עלו במאות אחוזים.  אבל צריך גם לשאול למה הם עלו כל כך.  האם התעשיה הישראלית פרחה בצורה מופלאה כתוצאה מהשקעות הענק שהטייקונים קיבלו? האם יצרו אלפי מקומות עבודה והעלו את התוצר באופן משמעותי? לא ממש.  בשנים 2004-2007 היתה צמיחה נאה של 5.4% בממוצע, אחרי המיתון הקשה בתחילת שנות ה-2000, אבל זה לא היה יחודי.  בשנת 2000 למשל היתה צמיחה של 8.7%, ובשנים 1994-1996 היא היתה 6.3% בממוצע.  ההסבר הכי סביר הוא פשוט עניין של ביקוש והיצע: המשקיעים המוסדיים (מי שמנהלים את קרנות הפנסיה) מצאו את עצמם עם עשרות ומאות מיליארדי שקלים על הידים, והיו חייבים להשקיע אותם במשהו.  אז הביקוש למניות היה גבוה, והמחירים שלהן עלו — והרי לכם תשואה גבוהה (ואגב, כתוצאה מעלית המחירים הזו, בשנים עוקבות הקרנות קיבלו פחות מניות עבור השקעות הענק שלהן).  זה נגמר במשבר של 2008, וכמו שניתן לראות מהגרף קנית המניות ירדה לרמה שהיתה לפני 2003.

אז במה משקיעים?  לחברות יש שני אפיקי גיוס הון בבורסה: מניות ואג"ח (אגרות חוב קונצרניות).  מניות אמורות לשמש מקרים שבהם יש צורך בהרבה כסף יחסית להון העצמי של החברה, ולכן יש סיכון גבוה.  אז בעצם החברה מוכרת חלק מעצמה, ומי שקונה את המניה מקבל חלק מהבעלות על החברה והרווחים העתידיים שלה.  אג"ח נועדו למקרים פחות בעיתיים, והם בעצם הלוואה: החברה מבקשת כסף, ומבטיחה להחזיר אותו עם ריבית מסויימת אחרי זמן מסויים.  לחברות עדיף כמובן אג"ח, כי למה לוותר על חלק מהשליטה בחברה?  ואכן רוב הכסף הולך לאג"ח, לא למניות.  הבעיה היא שמאז הרפורמה החברות כבר לא צריכות להתאמץ, כי כאמור יש כל כך הרבה כסף שמחפש השקעה, וקרנות הפנסיה לא כל כך בודקות.  אז החברות לוקחות הלוואות בריבית נמוכה יחסית, גם כשהן לא ממש צריכות את הכסף כדי לפתח את החברה, מתוך אמונה שיצליחו לעשות משהו עם הכסף ולהרוויח יותר ממה שהתחייבו להחזיר.  כיוון שהמשק הישראלי לא כל כך גדול זה מוביל לעיתים לכל מיני פרוייקטים קצת הזויים בנדל"ן במזרח אירופה, ולחברות שבסופו של דבר לא מרוויחות מספיק, ולכן לתספורות שבהן המשקיעים לא מקבלים בחזרה את מה שהובטח להם.

ומזה ברור מה משותף לסיפור המניות ולסיפור האג"ח: הרצון להבטיח תשואה על ידי השקעה בשוק ההון לא לקח בחשבון שמדובר ביותר מידי כסף ופחות מידי שוק.  הגודל של החסכון הפנסיוני המצטבר פשוט גדול על הבורסה של תל-אביב והמשק הישראלי.  אז חלק מהכסף מושקע בכלל בחו"ל, ומה שנשאר כאן יוצר בועה.  נקווה שלא תתפוצץ לנו בפנים, כי כאמור הפנסיה שלנו תלויה בזה.  בכל מקרה, מומלץ למי שמתקרב כדי 10 שנים מהפנסיה לעבור לקרן הסולידית ביותר האפשרית (ובכך לדמות את "המודל הצ'יליאני"), כי כפי שראינו בפוסט קודם בטווח קצר מזה לא צריך שהבועה תתפוצץ: אפילו פלקטואציות רגילות במניות יכולות למחוק את התשואה.

מקורות

אתר הבורסה, קטגוריה גיוס הון לפי סוגי נירות הערך, רב שנתי.  השתמשתי בנתונים של 2000 ו-2014.

מה שחסר הוא פדיונות של האג"ח, מה שיאפשר חישוב של גיוס ההון נטו.

קריאה נוספת

יש כאמור הרבה מקורות על עינייני פנסיה.

  • סדרה של 10 כתבות של שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט, כולל ראיונות עם מנהלי קרנות פנסיה.
  • כתבה של רן לוי על ההיסטוריה של הפנסיה מאז המאה ה-17.
  • אתר פורום החוסכים לפנסיה, עם חדשות עדעניות והרבה מידע רקע.
  • כתבה מדה מרקר מלפני שנתיים על הסיכון מהגדילה המוגזמת של שוק ההון.

על הימורים ותשואות

נהוג לחשוב שהשקעה בבורסה היא הימור, אבל הימור שמשתלם בטווח הארוך: אם רק נחזיק את ההשקעה מספיק זמן, בסוף זה יעלה ויניב תשואה יפה.  הנתונים באתר הבורסה מאפשרים לבדוק זאת.  ראשית הנתון הפשוט ביותר: התשואה השנתית הכוללת בעשרים וחמש השנים האחרונות, שזה הטווח עבורו יש נתונים.  המדובר בתשואה ריאלית, כלומר זה כבר לוקח את האינפלציה בחשבון.

tsuaa

אז ניתן לראות שלפעמים יש תשואה ממש מרשימה (מעל 70% ב-1992 ו-2009), ולפעמים נפילה מרשימה אפילו יותר (ירידה של מעל 40% ב-1994 ו-2008; שימו לב שירידה של 50% היא מקבילה לעליה של 100%), ובכל אופן תנודתיות גדולה, בטח בהשוואה לאינפלציה.  וצריך גם לציין שאלה הנתונים הכוללים של כל הבורסה, וענפים שונים ומניות בודדות מתנהגים כל אחד בדרכו.  למשל בשנת 2000, שבה התשואה הכללית היתה אפסית, האפס הזה כלל בתוכו תשואות של 56% לענף הנפט ו-14% לענף הביטוח, לצד ירידות של 15% בענף הנדל"ן ו-11% בענף המסחר והשרותים.

בכל אופן, מרוב תנודות קשה לראות למה זה מסתכם לאורך זמן.  אז ציירתי את הגרף הבא.  בגרף הזה בכל שנה מתחיל קו חדש, והקו הזה מתאר את התשואה המצטברת לאורך זמן של השקעה שנעשתה בשנה הזו.  במילים אחרות, אם השקעתם למשל 100 שקל בתחילת שנת 1992, עד סוף השנה זה היה עולה ב-75% ומגיעה לסך של 175 שקלים (הקו החום העולה בצד שמאל). בשנה אחרי זה התשואה היתה 27%, וה-175 שקלים היו גדלים ל-222 שקלים, שזה עליה של 122% יחסית ל-100 שקלים המקוריים.  שימו לב שהתשואה השניה באה אחרי הראשונה (כמו חישוב ריבית דריבית), ולכן זה יותר מאשר 75%+27%.  למרבה הצער בשנת 1994 היתה נפילה של 47%, וכך איבדנו 104 מתוך 222 השקלים, ונשארנו עם 118, ולכן התשואה המצטברת אחרי 3 שנים היא רק 18%. וכך הלאה, ואת אותו החישוב עושים עבור התחלה של 100 שקלים בכל שנה.

tsuaa-acc

אז נראה שלאורך זמן אכן מרוויחים: הקווים לפעמים מראים על הפסדים, ועם חוסר מזל מסויים בבחירת נקודת ההתחלה ניתן להשאר בהפסדים לאורך כמה שנים טובות, אבל עבור רוב השנים יש עליות שנראות לא רע.  מצד שני זה גם לא רווח עצום.  למשל אם היינו שומרים את ה-100 שקלים שהשקענו ב-1992 עד 2014, הם היו גדלים ל-436 שקלים, כלומר פי 4.4 ב-23 שנים. בחישוב ריבית דריבית זה שקול לריבית שנתית של בערך 6.6%.  נחמד, אבל לא דרמטי.

החשיבות של זה היא שהבורסה היא איפה שביבי והאוצר חושבים שצריך לשמור את כספי הפנסיה שלנו, כי רק כך אפשר להשיג את התשואה שצריך כדי להבטיח שהמערכת לא תקרוס.  אומרים שמה שצריך זה 4% בשנה.  אז 6.6% זה בהחלט טוב.  השאלה האם זה המצב כרגיל.  כדי לבדוק זאת חישבתי את הריבית השנתית השקולה עבור כל הנקודות על כל הקוים בגרף הקודם.  במילים אחרות, בהנתן התשואה האפקטיבית לכל מספר של שנים אחרי ההתחלה, מה היא הריבית השנתית השקולה שהיתה מביאה לאותה תשואה.  התוצאות בטבלה הבאה.  ירוק אומר שהריבית השקולה אכן מעל 4%, וצהוב שהיא אפילו יותר מ-10%.  כחול הוא פחות מ-4%, אבל לפחות חיובי.  אדום הוא תשואה שלילית, כלומר הפסד.

אז ברוב המקרים זה אכן ירוק וצהוב, אבל לא תמיד. והפיזור של הצבעים מאוד מובהק: בשנים הראשונות זה בעיקר צהוב ואדום, ואחר כך בעיקר ירוק.  כלומר לטווח קצר יש תנודות גדולות ומסוכנות, ואילו בטווח ארוך יש מיצוע ומירב הסיכויים הם אכן לתשואה נאה.  האופק שמבדיל בינהם הוא לפחות 10 שנים.  יתכנו ירידות אל מתחת ל-4% גם אחרי יותר זמן, אבל אחרי יותר מ-10 שנים זה אף פעם לא היה שלילי — לפחות עד עכשיו.

start
year
equivalent compound return rate
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25
1990 -1.5 16.2 33.2 31.6 9.7 8.9 5.9 8.3 6.7 11.3 10.2 8.6 5.5 8.6 9.1 10.3 10 10.5 6.2 8.8 8.8 7.1 6.9 7.1 7.3
1991 37.2 55 44.9 12.7 11.2 7.2 9.8 7.8 12.8 11.5 9.5 6.2 9.5 9.9 11.1 10.8 11.3 6.6 9.3 9.3 7.5 7.3 7.5 7.7
1992 75.2 48.9 5.5 5.5 2.1 5.8 4.1 10.1 8.9 7.1 3.7 7.4 8.1 9.5 9.2 9.8 5 8 8 6.2 6 6.3 6.6
1993 26.6 -18 -10.8 -10.7 -4.3 -4.4 3 2.6 1.4 -1.5 2.8 3.8 5.6 5.6 6.4 1.7 4.9 5.2 3.4 3.4 3.8 4.2
1994 -47 -25.2 -20.6 -10.8 -9.7 -0.4 -0.3 -1.3 -4.2 0.6 2 4 4.2 5.1 0.3 3.7 4 2.3 2.3 2.8 3.2
1995 5.4 -2.8 6 3.1 12.9 10.7 7.8 3 8.1 8.9 10.6 10.2 10.8 4.9 8.5 8.5 6.3 6.1 6.5 6.7
1996 -10.4 6.3 2.3 14.8 11.8 8.2 2.7 8.4 9.3 11.1 10.6 11.3 4.9 8.7 8.7 6.4 6.1 6.5 6.8
1997 26.4 9.5 24.8 18.2 12.4 5.1 11.4 12 13.9 13 13.5 6.3 10.3 10.3 7.6 7.3 7.6 7.8
1998 -5.1 24.1 15.6 9.2 1.3 9.1 10.1 12.4 11.6 12.3 4.6 9.1 9.1 6.4 6.1 6.6 6.8
1999 62.3 27.5 14.4 3 12.2 12.9 15.1 13.9 14.5 5.7 10.5 10.4 7.3 7 7.4 7.6
2000 0.2 -3.8 -11.4 2.4 5 8.7 8.3 9.6 0.8 6.3 6.6 3.7 3.6 4.3 4.7
2001 -7.8 -16.7 3.1 6.2 10.5 9.7 11 0.8 7 7.3 4 3.9 4.6 5.1
2002 -24.8 9.1 11.4 15.7 13.6 14.5 2.2 9 9.1 5.3 5 5.7 6.1
2003 58.3 35.6 33.6 26 24.5 7.5 15 14.3 9.3 8.6 9 9.2
2004 16.1 22.7 16.8 17.3 -0.4 9 9.1 4.3 4.2 5 5.6
2005 29.6 17.1 17.7 -4.2 7.7 8 2.7 2.8 3.9 4.6
2006 5.8 12.1 -13.4 2.8 4.1 -1.1 -0.5 1 2.2
2007 18.7 -21.7 1.8 3.7 -2.4 -1.5 0.4 1.7
2008 -48.4 -5.7 -0.8 -7.1 -5.2 -2.3 -0.4
2009 72.1 37.4 12.9 10.3 10.9 11
2010 9.6 -8.5 -4.8 -0.6 1.7
2011 -23.7 -11.3 -3.8 -0.1
2012 2.8 7.9 9.1
2013 13.2 12.4
2014 11.7

[עדכון מביך במיוחד: בגרסה המקורית של הפוסט הזה לא שמתי לב שהנתונים הם של תשואה ריאלית והנחתי שהם של תשואה נומינלית, וצריך להתאים אותם לאינפלציה. כל החלק הזה היה מיותר ומטעה.  הטבלה הצבעונית מחליפה אותו. אני מקווה שהפעם זה נכון…]

מקורות

נתוני התשואה בבורסה מאתר הבורסה, קטגוריה "מדדי מניות והמירים". כדי לקבל את כל הטווח מ-1990 עד עכשיו השתמשתי בנתונים שפורסמו בשנת 2000 ובשנת 2014.

מלך הביצה

כרגיל כשמדברים על ריכוזיות מדברים על שליטה: למספר קטן של בעלי עניין יש שליטה על חלק גדול ממה שקורה במשק.  אבל יש גם ריכוזיות של השקעות: בגלל שלא כל החברות במשק אותו דבר, ויש כמה שהן הרבה יותר גדולות מאחרות, ההשקעות (והפנסיות) של כולנו תלויות למעשה באותן כמה חברות גדולות.  אם יקרה להן משהו רע, כולנו נאכל אותה.  התאור של זה כולל קצת סטטיסטיקה מייגעת (או מרתקת, תלוי בטעם של כל אחד).  המסקנות במודגש לקראת הסוף.

נקודת ההתחלה היא נתונים של שווי השוק של כל החברות הנסחרות בבורסתנו המקומית, וגם על החזקות הציבור בחברות אלה.  אני מניח שכל מי שמגלה ולו צל של עניין במשק הישראלי לא יופתע לשמוע שהחברה שמרכזת את ההשקעה הגבוהה ביותר היא טבע, ואחריה שמות צפויים פחות או יותר כמו פריגו (אולי מוכר יותר בשם הקודם, אגיס), פועלים, לאומי, כיל, בזק, וכו'.

מה שתפס את עיני במיוחד היה ההפרשים העצומים: הציבור מחזיק 171 מיליארד במניות טבע, כמעט פי 2.5 מה-71 מיליארד של פריגו, שזה יותר מפי 3 מה-21 מיליארד של פועלים (נתוני נובמבר 2014).  זה מצביע על התפלגות מוטה (skewed), כפי שנפוץ בכלכלה, ושונה מאוד מהתפלגויות כמו התפלגות "פעמון" שנתקלים בה בכל מיני מקומות.  בפרט לחשב למשל "החזקה ממוצעת" לא משקף שום דבר, בדיוק כמו שלחשב צפיפות ממוצעת לא משקף שום דבר.

כדי לאפיין את ההתפלגות הזו השתמשתי בגרף הבא, שמראה את ההתפלגות בשתי צורות שונות.  הראשונה, שמיוצגת על ידי הקו העליון (האדום), היא פשוט ההתפלגות של ההחזקות בחברות השונות.  למשל הנקודה (11,0.2) על הגרף הזה משמעה שההחזקות ב-20% מהחברות הן בערך של עד 11 מיליון שקלים.  כשסטטיסטיקאים מדברים על התפלגות, הם מדברים על גרף כזה.

הגרף השני (הקו התחתון, התכול) מראה את ההתפלגות של הערך במקום את ההתפלגות של החברות.  במילים אחרות, לכל רמת החזקות X, לא לאיזה אחוז מהחברות יש החזקות בערך כזה או פחות, אלה מה השווי היחסי הכולל של חברות עם החזקות בערך כזה או פחות.  למשל הנקודה (3000,0.2) על הגרף הזה משמעה שהערך הכולל של החזקות בחברות בהן הציבור מושקע עד 3 מיליארד שקלים הוא 20% מערך החזקות הציבור בבורסה כולה.

shuk-mass

שימו לב ש-20% מהחברות זה כל החברות עד החזקה של 11 מיליון, אבל 20% מההחזקה הכוללת זה כל החברות עד החזקה של 3000 מיליון. ואכן מה שהופך את זה למעניין הוא האפשרות להשוות בין שני הגרפים.  לשם כך ציירתי שלושה חיצים.

החץ הכפול באמצע מראה את "היחס המשותף".  זה כמו הביטויים המוכרים של "כלל ה-90/10" או "כלל ה-80/20", אבל במקום סתם לזרוק ביטוי מקובל בודקים מה המספרים האמיתיים.  במקרה שלנו זה באמת יוצא יחס של 90/10: 10% מהחברות, אלה שהציבור מעדיף, מרכזות ביחד 90% מההחזקות, ואילו 90% החברות האחרות, אלה שהציבור אוהב פחות, מקבלות ביחד רק 10% מסך ההחזקות.

שני החיצים האחרים מייצגים את כלל ה-50/0.  החץ השמאלי מתמקד בחברות הלא פופולאריות.  הוא מראה שחצי מכל החברות, ובפרט הלא פופולאריות, כמעט לא זוכות להשקעות: כל ה-50% האלה ביחד מקבלות פחות מאחוז אחד מכלל החזקות הציבור.  החץ הימני מתמקד בחברות הפופולאריות ביותר.  הוא מראה שחצי מהחזקות הציבור בבורסה כולה מרוכז באחוז קטן ביותר — בערך 0.43% — של החברות.

אז מה כל זה אומר? 0.43% מתוך 463 חברות זה בדיוק 2 חברות: טבע ופריגו.  השתיים האלה מרכזות חצי מכל החזקות הציבור בבורסה, ו-461 חברות אחרות הן החצי השני.  זה קורה כי בורסה היא מקום שבו עקרון העדר שולט, ומשקיעים חדשים נוטים להשקיע במה שכבר הוכיח את עצמו — כלומר משקיעים בחברות הגדולות וגורמים להן לגדול עוד יותר. למצב הזה יש שתי השלכות.  ראשית, הגדולות נהיות נורא גדולות ואנחנו נהיים תלויים בהצלחה שלהן, כפי שכבר נאמר.  ושנית, הקטנות לא יכולות לגייס הרבה כסף כי כאמור הכסף זורם לגדולות.

ותוספת למטיבי לכת.  יש כל מיני התפלגויות מוטות, אבל המפורסמת ביותר היא התפלגות פרטו (Pareto) שיש לה "זנב כבד" שדועך באופן פולינומיאלי, ולא באופן אקספוננציאלי.  ניתן לודא זאת על ידי גרף שנקרא LLCD, ומציג את הדעיכה של הזנב בצירים לוגריתמיים (עוד צורה להסתכל על ההתפלגות).  אם מתקבל קו ישר זו אכן דעיכה פולינומיאלית, והשיפוע של הקו נותן את המעריך.  במקרה שלנו אכן מתקבל קו ישר, עם שיפוע 0.87-, שמצביע על זנב כבד במיוחד.

shuk-llcd

מקורות

נתונים על שווי השוק של כל 463 החברות הנסחרות מפורסמים באתר הבורסה, בקטגוריה "שווי החזקות הציבור במניות".  הגרפים כאן מתבססים על הנתונים של נובמבר 2014.

במקום להסתכל על השווי של החזקות הציבור או בעלי העניין אפשר גם להסתכל על שווי השוק הכולל.  זה יוצא קצת פחות מוטה, עם יחס משותף של 86/14, וצריך 7 חברות מתוך 463 כדי להגיע לחצי מהשווי הכולל.  וגם כאן זו התפלגות פרטו, אבל עם שיפוע 1-.

%d בלוגרים אהבו את זה: