ארכיון קטגוריה: כלכלי

עדיין איתנו

אחד הנושאים שעולים לדיון מדי כמה שנים הוא העלות הכלכלית של הכיבוש ו/או ההתנחלויות.  זה נושא בעייתי כי התקציבים הנוגעים לדבר אינם מפורטים בצורה שקופה, ומפוזרים בין מגוון גופים ממשלתיים ואחרים.

אבל מסתבר שלמרות שקשה לגלות כמה עולה להקים ולתחזק התנחלויות, יחסית קל לגלות כמה עולה לפרק אותן. תכנית ההתנתקות מומנה באמצעות סעיפים יעודיים בתקציב. והם חיים וקיימים עד היום, למרות שעברו כבר 14 שנים. הנה הפרוט במחירים נוכחיים (כלומר מתוקנים לאינפלציה).

takziv-hitnatkut

בהתנתקות עצמה עיקר התקציב נועד לפעולות משרדי הממשלה השונים שהיו קשורות לביצוע התנתקות. אבל הסעיפים האלה ממשיכים עד היום, וכוללים בעיקר העברות כספים לרשויות מקומיות קולטות (בעבר היו גם העברות למשרד השיכון, למשרד הרווחה, להסעות תלמידים, ועוד). הסעיף השני בגודלו היה סיוע לפרטים ולעסקים, ובחלק מהשנים שמאז זה הפך לסעיף הגדול ביותר. בנוסף היה קצת יותר מאוחר סעיף קטן יחסית של הנחות במחירי קרקע, ועוד יותר מאוחר עוד סעיף נפרד של שיכון (או ליתר דיוק פיתוח תשתיות לישובי ההתנתקות).

בסך הכל מדובר עד היום בכ-11 מיליארד שקלים באופן מצטבר (מתוקן לאינפלציה, כלומר במחירים נוכחיים). זאת כדי לפנות 17 התנחלויות שבהן היו קצת פחות מ-9000 מתנחלים. וזה עוד לא נגמר. ההוצאות אמנם במגמת ירידה, אבל בשנת 2018 עדיין היה מדובר ב-147 מיליון שקלים.

מקורות

דפי ביצוע התקציב של החשב הכללי. הסעיף העיקרי הוא 0406, שזה חלק מתקציב משרד ראש הממשלה. אחד התת סעיפים בסעיף הזה הוא מימון פעולות של משרדי ממשלה אחרים. ואכן במקומות אחרים בתקציב הוצאות על ההתנתקות לרוב מובאות ביחד עם העברות מהסעיף הזה.  אבל בנוסף היו בשנים שונות סעיפים שהם באמת תוספת, בעיקר שיכון (706909, 706722, 7071, 7006) ורשות מקרקעי ישראל (980603).

מורשת נתניהו — הגרסה המאויירת

שוב יש בחירות, ושוב נתניהו הוא המועמד המוביל, אז שוב ראוי לסכם מה אנחנו יודעים עליו.  לאו דוקא מבחינת שחיתות וחקירות פליליות, אלא איך הוא בתור ראש ממשלה ולאן הוא לוקח את המדינה.  למרות שהרעיון שנתונים הם מה שחשוב הוא, איך לומר, קצת נאיבי.  הפעם, אגב, אפשר להיתלות בעוד תירוץ: לפני חודש בערך הוא חגג שיא ישראלי בתור ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן באופן מצטבר.

ההישג הזה הוא גם מקור לבעיה: נתניהו נמצא פה כל כך הרבה זמן שפחות או יותר כל מה שקורה קשור אליו, ולו רק בגלל שהוא ראש הממשלה כבר 10 שנים ברציפות.  אם אני אכתוב על הכל זה יצא ספר.  במקום זה נסתפק בראשי פרקים מלווים בגרפים.  לחצו על הגרפים להגיע לפוסט המקורי, שכולל גם הפניה למקור הנתונים.  אבל הגרפים כאן ברובם יותר מעודכנים.

מדדים כלכליים

  • האינפלציה אפסית כבר 20 שנה. אולי היא אפילו נמוכה מדי: יעד האינפלציה הוא 1-3% לשנה, וב-5 השנים האחרונות היא הייתה נמוכה יותר ואפילו שלילית.
    inf
  • מצד שני יוקר המחיה בישראל יחסית לשאר מדינות העולם עולה. בשנת 2009 יוקר המחיה כאן היה כמו הממוצע של מדינות ה-OECD, וב-2018 הוא היה גבוה ב-18%.
    pli-intl
  • החוב הממשלתי יורד ועומד כיום על כ-61% מהתמ"ג, פחות מברוב מדינות המערב. הישג למדיניות הקיצוצים של נתניהו.
    debt-gdp
  • הצמיחה כ-3-5%, לא רע יחסית למערב, אבל פחות מבעבר. וחלק מזה נובע מגידול האוכלוסייה (1.8% בשנה).
    growth

    • אגב, העברת הפנסיות לשוק ההון על ידי נתניהו (כשהיה שר אוצר) הביאה השקעות של 150 מיליארד שקלים במגזר העיסקי תוך כמה שנים. זה לא הגדיל את הצמיחה.
      corp-agach-cmp
    • ועוד אגב, משבר הדיור המתמשך גרם להכפלת החוב של משקי בית על משכנתאות. החזרי המשכנתא באים על חשבון צריכה.  צריכה היא המנוע העיקרי לצמיחה, אבל במקום זה הכסף ילך לבנקים.
      households
  • האבטלה נמוכה ובמגמת ירידה.
    unemp
  • ירושלים, בירת הנצח, הידרדרה לאשכול 2 מתוך 10 בדירוג הכלכלי-חברתי של הלמ"ס. ערים גדולות אחרות שומרות על מעמדן. תל-אביב באשכול 8.
    ranks

אירועים כלכליים דרמטיים

  • מציאת והפקת גז טבעי בכמויות מסחריות מול חופי ישראל: פוטנציאל לעצמאות אנרגטית וירידה ביוקר המחיה.
    • השימוש בגז הוא טיפה פחות מהתחזית. קצת מזה מיובא בגלל מגבלת קיבולת של הצינור מתמר.  במתווה הגז ויתרו על פריסת צינור נוסף.
      pred-use-DM
    • דיון נרחב במתווה הגז עצמו — מה הוא כולל ומה נתניהו עשה כדי להעביר אותו — מופיע בספר "עידן הימין" בעמ' 147-149. בין הפעולות שנתניהו נקט בהן: שינוי הרכב הממשלה כדי לאפשר התגברות על שיקול מקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים ולהעביר את המתווה כמו שמונופול הגז רצה.
    • המחיר שחברת החשמל משלמת כיום גבוה עד כדי כך שעדיף לה ליבא גז מנוזל ולא להשתמש בגז מקומי.
      price-cmp
  • משבר הדיור: המחירים עולים בתלילות כבר מעל 10 שנים.
    • מחירי הדירות הוכפלו ויותר מאז 2007. הרבה הרבה יותר מעליית השכר ומדד המחירים.  (ב-2019 הם שוב עולים אחרי התיצבות ב-2018.)
      diyur
    • ממשלות קודמות הצליחו להגדיל את קצב הבנייה כשהיה צריך, למשל כדי לקלוט את גל העליה ב-1990-91. ממשלות נתניהו נכשלו בכך.
      rate-app
    • תכנית "מחיר למשתכן" עולה מיליארדים (הממשלה בעצם מסבסדת רוכשי דירות) ולא עצרה את עליית המחירים.
    • בנוסף הקימו את הועדה למתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) שגורמת לתכנון יתר עצום מימדים: ב-2018 תכננו פי 3 יותר ממה שהתחילו לבנות, והתחלות הבנייה בכלל ירדו. המטרה היחידה היא שיראה כאילו עושים משהו.
      plan-vs-start
    • עליית המחירים משעבדת את משקי הבית למשכנתא (גרף חובות משקי הבית לעיל).

ביטחון והסכסוך הישראלי-ערבי

  • למרות הרטוריקה נגד אירן, חיזבאללה, והחמאס, בתקופת נתניהו לא היו מלחמות והיו רק שני מבצעים מוגבלים בעזה.
  • בתקופת נתניהו היו יחסית מעט הרוגים מטרור. דומה לשנות ה-80 והאינתיפדה הראשונה.
    killed-yr-all
  • בתקופת נתניהו היו כמה שנים כמעט בלי שום ירי רקטות מעזה, אבל בשנתיים האחרונות ה"טיפטוף" חזר. השיא היה בשנת 2014 (כולל מבצע צוק איתן): 3205 רקטות ו-1740 פצצות מרגמה. בנוסף יש את עפיפוני התבערה.
    rockets-shabak+
  • תופעת המאחזים התחילה בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, וחודשה בשנת 2012 אחרי הפסקה של כמה שנים.
    new-yr-all
  • הנשיא הפלסטיני אבו מאזן הפעיל מתקפה דיפלומטית באו"ם בשנים האחרונות, ומספר המדינות שתומכות בפלסטינים גדל באופן ניכר. ישראל לא הצליחה למנוע את ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה באו"ם ב-2012.
    diprec-clean
  • ממשלות נתניהו פועלות להחלשת הרשות הפלסטינית, איתה יש שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, מבלי לפרט מה יבוא במקומה אם תתמוטט.  במקביל הן מנהלות יחסים עקיפים עם החמאס, שקורא להמשך המאבק המזויין, ומסייעות לכך שלא יתמוטט. הן גם לא מסרו תגובה ישראלית ליוזמת השלום הסעודית מ-2002.
  • בינתיים הרוב היהודי בין הירדן לים נשחק, וכיום יש בקירוב מספר שווה של יהודים וערבים. למרות זאת יש בממשלה הקוראים לסיפוח כל השטחים.
    pop-pct

פעולות משרדי הממשלה

  • חינוך: המשרד שאחראי על עתיד ההון האנושי של המדינה.
    • הזרם הממלכתי בחינוך מצטמק. הזרם החרדי גדל, וגם הערבי.
      zerem-pct-sweep
    • הישגי בני 15 ישראלים במבחני פיז"ה מעמידים אותם בתחתית המדינות המפותחות.
    • הם היו בתחתית גם במבחן ב"פתרון בעיות", שזה בעצם כישורי חיים למאה ה-21, שנערך ב-2012.
      pisa-prob-solv
    • בשנים האחרונות יש פוליטיזציה גוברת של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג), והתייחסות לא עניינית שכוללת העדפה של מדדים מספריים על חשבון איכות המערכת.  דוגמה אחת היא בנושא ההשכלה האקדמית לחרדים.
      seminars-work
  • "העיקר בריאות" זה לא קלישאה, זה באמת כך.
    • שיעור מיטות האישפוז יחסית לאוכלוסייה נמצא בירידה מאז המהפך ב-1977.  לפני זה ממשלות מפא"י בנו בתי חולים בקצב שבו האוכלוסייה גדלה. התפוסה היא 94%, מה שמצביע על  חוסר אפשרות להכיל שינויים עונתיים או אקראיים וצורך אמיתי ביותר מיטות.
      beds-klali-per-pop-mahapach
    • סיבה אפשרית למחסור במיטות היא שהוספת מיטות תחייב גם תקנים לרופאים ואחיות. שיעור האחיות לנפש כיום נמוך משהיה ב-2002.
      personel
    • למרות הבעיות האלה מערכת הבריאות בישראל מצוינת. תוחלת החיים היא בין הגבוהות בעולם, ותמותת תינוקות בין הנמוכות.
  • תחבורה
    • קצב סלילת הכבישים פחות מחצי מה שהיה בשנות ה-90, למרות הפעלתנות של השר כ"ץ. חוסר תשתיות הוא אחד החסמים לבנייה למגורים.
      roads
    • מספר ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים ירד ברציפות לפחות מאז שנת 2000 (שיא ההרוגים והפצועים קשה יחסית לגודל האוכלוסייה היה בשנות ה-70). אבל הירידה נבלמה בשנים האחרונות.
      inj-pop
  • שיכון
    • מלאי דירות השיכון הציבורי בירידה מתמשכת.
      tot-apps
  • הגנת הסביבה וקיימות
    • כתוצאה מצורת ניהול משק המים מפלס ים המלח יורד בכ-1.3 מ' בשנה, וכיום אין אפילו תכנית לייצוב המצב. אחת התוצאות היא תופעת הבולענים, ויש גם השפעות קשות על התיירות ומפעלי ים-המלח.
      miflas-dead
    • ישראל היא מדינה שטופת שמש ומתקדמת טכנולוגית. זה צרוף שהיה אמור לשים אותנו בחזית מבחינת השימוש באנרגיה סולרית.  המצב האמיתי הוא שאנחנו משתרכים הרחק מאחור.
      sol-power
    • הקרן לניקיון הוקמה כדי לעודד מיחזור ולהקטין את הטמנת הזבל במזבלות. אבל הכסף מצטבר ולא עושים בו שימוש (חוץ מחלק שמשמש לסתימת חורים בתקציב; משרד האוצר טוען שזה יוחזר).
      nikayon
    • לא הכל שלילי: לאחר שנים רבות של הזרמת בוצה ממכוני טיהור ביוב לים, הנוהל הזה הופסק בשנתיים האחרונות והבוצה הופכת לדשן.
      sludge

משילות והתנהלות

  • חוק ההסדרים משמש את הממשלה (ואת משרד האוצר) להעביר רפורמות במקשה אחת בלי דיון מעמיק בכנסת, וגם לדחות את הביצוע של חוקים שהכנסת העבירה.  כל פעם שנתניהו נכנס לתפקיד חדש נפח השימוש בחוק ההסדרים גדל.
    hesder-bibi
  • אחת השיטות של נתניהו להכפיף נושאי משרות בכירות בשירות הציבורי לרצונו היא לא למנות אותם אלא להשאיר אותם במעמד של ממלאי מקום. אם הם רוצים במינוי קבע, הם יודעים מה מצופה מהם.
    appoint

    • חלק מהמינויים שכן מתבצעים מעלים תהיות אם הם מבינים את המשמעות המילולית של צרוף המילים "השירות הציבורי".  כך למשל היועץ המשפטי לממשלה לא חושב שבחירות הן סיבה לזרז את החקירות וההחלטות בנוגע למועמד הראשי, אלא להיפך, אפשר לדחות הכל לאחרי הבחירות.  במילים אחרות, הוא לא רואה למה השאלה האם המועמד הוא פושע או לא רלוונטית לבחירתו. ורק לאחרונה מונה מבקר שכנראה חושב שהתפקיד שלו קשור לביקורים, לא לביקורת.
  • בראיה לאחור מהעתיד, יתכן שהמורשת המשמעותית ביותר של נתניהו תהיה ההסתה והפצת השנאה בין מגזרים באוכלוסייה.  מעמדו הפוליטי נבנה על שנאת ערבים ושנאת שמאל לא פחות ואולי יותר מאשר על אידאולוגיה ימנית.
    • העדות הישירה ביותר להפצת שנאה על ידי נתניהו באופן אישי היא ממעקב של דוח השנאה אחרי שיח השנאה נגד מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, שעלה מכ-1000 התבטאויות בשבוע לכ-5000 בעקבות התגוללות נגד המשטרה שנתניהו פרסם בפייסבוק.
      mafkal
    • דוח השנאה של קרן כצנלסון מראה גם שהימין מייצר פי 5 יותר שנאה מהשמאל. במדגם הזה, רוב השנאה מופנית לבתי משפט ולשופטים.  הא-סימטריה הרבה ביותר היא בשנאה לצבא: אחוז נכבד ממנה בא מימין, ורק חלק מזערי משמאל.
      hate-flow
    • לסיום, במדד הדמוקרטיה נכללה שאלה על איזה רכיב בהגדרת המדינה חשוב יותר, שהיא יהודית או שהיא דמוקרטית. בהתחלה חצי ענו ששני הרכיבים חשובים באותה מידה. תוך כמה שנות נתניהו רבים מהם החליטו לבחור צד, והמצדדים בשני הגורמים נותרו במיעוט.
      jewdem-years
    • בינתיים ההוצאות על טיסות של ראש הממשלה מרקיעות שחקים. 62.6 מיליון שקלים ב-2018, כשהתקציב המקורי היה 7.3 מיליון. יכול להיות שהוא לא אוהב להיות פה?
      flights

 

יקר כאן

מקובל שיוקר המחיה בישראל גבוה. אבל הטענה הזו נוטה להסתמך על אנקדוטות אודות מחיר המילקי בגרמניה או מחירי משחות שיניים בפולין. מתי ראיתם נתונים יותר מוסמכים על זה? כשחיפשתי כאלה הסתבר שאין הרבה. זה נובע מכך שקשה לעשות השוואות אמינות.

קודם כל צריך להסכים על סל מוצרים שאת המחירים שלהם בודקים. אז צריך שאותם מוצרים — ממש אותו מותג, או לפחות משהו שקול באותה איכות — יהיו קיימים בשווקים של המדינות שאותן רוצים להשוות.  הרבה פעמים זה לא כך, ובמקומות שונים משתמשים במוצרים שאינם ממש ברי השוואה.

בעיה נוספת היא שבמדינות שונות משתמשים במטבעות שונים, ושער ההמרה בין מטבעות גם משפיע.  למשל כשהשקל מתחזק נהייה יותר זול ליבא, והמחירים יורדים, ולעומת זאת כשהוא נחלש מחירי היבוא בארץ עולים.  המגזין הכלכלי אקונומיסט הגדיר את "אינדקס ביג מק" כדי לאפיין את זה.  ההנחה היא שהמבורגר מסוג ביג מק של מקדונלדס הוא מוצר סטנדרטי לגמרי בכל העולם, ולכן אמור להיות לו אותו המחיר, אבל מסתבר שזה לא כך.

מה שמצאתי בסופו של דבר היא טבלה של אינדקסי רמת מחירים שפורסמה על ידי ארגון ה-OECD (ארגון המדינות המפותחות כלכלית).  המחירים בכל ארץ מוצגים יחסית לממוצע של מדינות ה-OECD. הגרף הבא מראה את הנתונים שיש שם.

pli-intl

זה די רועש כי יש נתונים על הרבה מדינות, אז צבעתי את המעניינות.  מדינות שבהן ההבדל בעשור האחרון (בין 2008 ל-2018) הוא פחות מ-15 נקודות צבועות בצהוב. יש שש מדינות שבהן המחירים ירדו ביותר מ-15 נקודות, והן צבועות בירקרק.  יש גם שש שבהן הם עלו ביותר מ-15 נקודות, וזה בכתום.  אחת מאלה שבהן המחירים עלו היא ישראל: בשנת 2008 המחירים היחסיים אצלנו היו כמעט בדיוק כמו המחיר הממוצע ב-OECD, וב-2018 הם היו 118% מהמחיר הממוצע ב-OECD.

אם מסתכלים על כל הנתונים, ולא רק מאז 2008, רואים שהמחירים כאן במגמת עלייה מאז 2004.  אולי זה קשור לתקופת כהונתם של שני ראשי הממשלה האחרונים, אולמרט ונתניהו, ששמותיהם נקשרו בפרשות שחיתות שונות.  עד אולמרט המחירים כאן היו מתחת לממוצע ב-OECD, ועכשיו הם בהפרש מעל הממוצע.  בפרט בתקופת נתניהו יש עלייה כמעט רציפה.

אבל בעצם המחירים היחסיים לא מספרים את כל הסיפור.  צריך להתחשב גם ברמת ההכנסה האופיינית לכל מדינה.  נתונים כאלה מצאתי באתר שנקרא worlddata.info, שמתוחזק על ידי גרמני חובב נתונים בשם לארס אגליטיס.  הוא יצר טבלה שבה עמודה אחת היא יוקר המחיה יחסית לארה"ב, ועמודה נוספת היא ההכנסה הממוצעת בדולרים.  חלוקה של ההכנסה במדינה בהכנסה בארה"ב נותנת את ההכנסה היחסית. אם מחלקים את זה ביוקר המחיה מקבלים את כמה הכנסה ממוצעת מאפשרת לרכוש בכל מדינה, יחסית לארה"ב. הגרף הבא מראה את יוקר המחיה בציר האופקי, ואת אפשרות הרכישה המחושבת בציר האנכי.

pp-intl-scat

אם לא היה הבדל בהכנסות, היינו מצפים לקורלציה הפוכה: ככל שיוקר המחיה עולה מה שאפשר לרכוש יורד.  אבל מה שרואים הוא קורלציה רגילה, כי במדינות שבהן יוקר המחיה גבוה גם ההכנסה נוטה להיות גבוהה, וההיפך.  כך נוצר פס של מדינות משמאל למטה (זול אבל גם אפשר לקנות מעט כי ההכנסה נמוכה, אופייני למדינות מזרח אירופה) אל ימין למעלה (יקר אבל אפשר לקנות לא מעט כי ההכנסה גבוהה, אופייני למדינות סקנדינביה).  ארה"ב בשוליים העליונים של הפס הזה — אפשר לקנות בה יותר מברוב המקומות האחרים. אנחנו בשוליים התחתונים — קצת יותר יקר מבארה"ב, והמשכורות באופן משמעותי יותר נמוכות, אז אפשר לקנות יחסית מעט.

מקורות

נתוני ה-OECD מאתר הנתונים של הארגון, מדף שמוקדש להשוואות מחירים (Price level indices).

נתוני יוקר המחיה וכוח הקנייה היחסי של משכורות הם מאתר worlddata.info, ובפרט מדף בנושא יוקר המחיה.  אלה נתונים לשנת 2018.  התמקדתי בנתונים של מדינות ה-OECD וכמה שכנים.

תהפוכות התקציב

תקציב המדינה מגיע לכותרות כמעט רק כשהכנסת צריכה לאשר אותו.  זה אמור להיות הזמן שבו נקבעים סדרי עדיפויות.  המציאות היא שזה הזמן של סחר-מכר פוליטי, כספים קואליציוניים, ומאבקי כוחות.

אבל האמת היא שזה לא בהכרח הכי חשוב. בעצם יש שלוש גרסאות שונות של התקציב:

  1. התקציב המקורי שמאושר בכנסת, שעליו שומעים הרבה.
  2. התקציב כפי שהוא בדיעבד, אחרי כל השינויים שנערכים בו במהלך השנה. השינויים האלה נעשים באישור ועדת הכספים, אבל לא דנים בהם במליאה. (המאבק בשינויים העלומים האלה היה אבן הפינה בקריירה הפרלמנטרית של סתיו שפיר)
  3. ביצוע התקציב בפועל, שלא תמיד זהה למה שהוקצה, אפילו אחרי השינויים.

באתר החשב הכללי הופיע לאחרונה פירוט שלושת הגרסאות עבור תקציב שנת 2018, וזו הזדמנות להסתכל על מה קורה לסעיפים תקציביים שונים.  הגרף הבא מראה את השינויים באחוזים בכל אחד מ-57 סעיפי התקציב (זו רק הרמה העליונה של פירוט התקציב. לכל סעיף יש תת-סעיפים, תת-תת-סעיפים, ותת-תת-תת-סעיפים).  כיוון שאני מסתכל על שינויים, 0 מייצג את התקציב המקורי.  אם התווסף כסף לסעיף במהלך השנה זה מיוצג על ידי עמודה מקווקוות חיובית, שמראה כמה אחוזים נוספו. אם נגרע כסף מהסעיף זה מיוצג על ידי עמודה מקווקוות שלילית.  אם הביצוע היה יותר מההקצאה המקורית, תהייה עמודה צבועה בירוק שמראה בכמה אחוזים יותר.  אם היה תת-ביצוע, כלומר לא הוציאו את הסכום שאושר במקור, תהיה עמודה אדמדמה שמראה בכמה אחוזים הביצוע נמוך מההקצאה.  בתור דוגמה, סעיף 06 — שהוא תקציב משרד הפנים, מסומן בחיצים — הוגדל ב-53% במהלך השנה (מ-608 מיליון שקלים ל-929 מיליון), אבל הביצוע היה רק 12% מעל ההקצאה המקורית (678 מיליון).

changes-2018-eq

הסעיף החריג ביותר לכאורה הוא סעיף 47, ש-100% ממנו לא בוצעו. אבל זה מטעה: 47 זה הרזרבה הכללית, והתפקיד של הכסף הזה הוא לעבור לשימושים אחרים לפי הצורך. למרבה הפלא מסתבר שכל שנה אכן יש צורך להשתמש בכולו וכלום לא נשאר.

הסעיף שבו היו הכי פחות שינויים (ולכן לא רואים שום עמודות בכלל) הוא סעיף 31, שכותרתו "הוצאות ביטחוניות שונות". גם בפירוט אין בעצם שום פרטים מה זה.  יש שם כ-8.4 מיליארד שקלים שכנראה הוצאו על מה שתוכנן להוציא אותם.  והיו עוד כמה סעיפים שהשינוים בהם היו קטנים.  אבל ברוב הסעיפים היו שינויים של עשרות אחוזים.  כדי לא להאריך יותר מדי אתאר רק חלק מאלה שהשינויים בהם גדולים.

יש לא מעט סעיפים כמו משרד הפנים, שמוסיפים להם עשרות אחוזים, אבל בסופו של דבר לא משתמשים בזה.  מה שמעניין הוא שזו לא מעידה חד פעמית: ברובם התוספות התקציביות נעשות שנה אחרי שנה, והביצוע נשאר דומה יותר להקצאה המקורית שנה אחרי שנה.  למה משרד האוצר מבצע את ההעברות חסרות התוחלת האלה לא ברור לי.  הנה כמה סעיפים לדוגמה: 01-נשיא המדינה, 02-הכנסת, 04-משרד ראש הממשלה, 05-משרד האוצר, 06-כאמור משרד הפנים, 08-משרד המשפטים, 09-משרד החוץ, 23-משרד הבינוי והשיכון, 30-משרד העלייה, 33-משרד החקלאות, 37-משרד התיירות, 39-משרד התקשורת, 40-משרד התחבורה. (הקו המקווקוו הוא העברות, הקו המלא הוא הביצוע.)

ex-extra

שני משרדים עם פרופיל תקציבי מיוחד, שכבר כתבתי עליו, הם משרד הביטחון (סעיף 15) המשרד להגנת הסביבה (סעיף 26).  משרד הביטחון כמו האחרים זכה במשך שנים רבות לתוספת של 20-30% בהמהלך השנה, אבל בניגוד לאחרים הביצוע שלו הלך וגדל עם השנים, ובשנים 2014-2016 ניצל כמעט את כל התוספת.  כל זה נפסק בשנתיים האחרונות, שבהן אין כמעט תוספת וגם הביצוע קרוב לתקציב המקורי.  במשרד להגנת הסביבה יש מאז 2007 גידול בתוספת, אבל הקטנה בביצוע. אבל הגידול משקף בעצם הצטברות של כספים בקרן לשמירת הניקיון, ולא העברות של ממש.

bit-sviva

נושא חשוב בשנים האחרונות הוא השיכון, בגלל משבר הדיור.  יש שלושה סעיפים תקציביים שקשורים לשיכון: משרד הבינוי והשיכון עצמו, שהתקציב שלו די קטן (סעיף 29, כ-300 מילון שקלים ב-2018), מענקי בינוי שיכון (סעיף 42, כ-3 מיליארד שקלים, חציים סיוע בשכר דירה), והסעיף העיקרי, שנקרא פשוט "שיכון", וכולל פעולות פיתוח שונות (סעיף 70).  הנטו של הסעיף הזה בתקציב 2018 הוא כ-2 מיליארד שקלים, אבל זה מטעה: הוא כולל לא רק הוצאות אלא גם הכנסות בסך כ-2.5-3 מיליארד שקלים, מסובסידיות והיטלי פיתוח, כך שסך ההוצאות הוא בעצם 4.5-5 מיליארד.  אבל מהנתונים ניתן לראות שבשנים האחרונות תיקצבו הרבה הרבה יותר, ופשוט לא ביצעו את זה.  עוד הדגמה לחוסר היעילות של הממשלה בפתרון משבר הדיור.

diyur

זה מתחיל להיות ארוך, אז רק עוד שתי דוגמאות, והפעם של סעיפים בעייתיים.  סעיף 13 נקרא "הוצאות שונות", וחוסר השקיפות בשימוש בו כבר זכה להתייחסות בדוח מבקר המדינה.  תת-הסעיפים שלו נועדו למגוון פעולות שונות ומשונות, אבל כבר שנים רבות שחלק ניכר מהם לא באמת בשימוש: במהלך השנה מעבירים את הכסף לסעיפים אחרים והביצוע נשאר 0. זה נראה חשוד, וכנראה משרד האוצר מנצל את הסעיף בתור מעין רזרבה שמאפשרת להעביר כספים לאן שרוצים בלי יותר מדי פיקוח.

הסעיף האחרון הוא הסעיף הגדול ביותר בתקציב: סעיף 84 תשלום חובות.  זה הסעיף שמייצג החזרת חובות, ובפרט פדיון של אגרות חוב.  בעיקרון זה אמור להיות סעיף שאין בו שינויים, כי כל שנה יודעים בדיוק מה צריך להחזיר, ואם לא מחזירים זה עלול לפגוע בדירוג האשראי שלנו.  אבל מסתבר שלא כך הוא.  אמנם לא עושים העברות במהלך השנה,  אבל הביצוע יכול לחרוג בכמה אחוזים טובים מהתכנון. וכיוון שהסעיף הזה כל כך גדול, כמה אחוזים זה המון כסף.  בשנת 2018 הגיעו לשיא, והביצוע היה 18% פחות מהתכנון, מה שמשקף לא פחות מ-17 מיליארד שקלים שנחסכו לקופת המדינה.  הרבה יותר מהסכומים עליהם דובר בהקשר של מניפולציות של האוצר כדי לעמוד ביעד הגירעון שכחלון התגאה בו לפני הבחירות האחרונות.  איך קורה שאפשר לא להחזיר את החובות האלה בזמן שתוכנן לא ברור לי.

prob

אז מה אפשר ללמוד מכל זה?  ראשית, שיש פערים משמעותיים בין תכנון התקציב למה שקורה בפועל במהלך השנה.  בהינתן הפערים האלה, נראה שהרבה יותר מדי תשומת לב ניתנת לתכנון ולוויכוחים בין משרד האוצר לשרים ולחברי הכנסת, והרבה פחות מדי לביקורת על הביצוע בפועל.

מקורות

קבצי אקסל של פירוט ביצוע התקציב מאתר החשב הכללי.

 

ירושלים: הדירוג

ניר ברקת הולך לכנסת, ואולי אפילו יהיה שר.  זה הזמן לחגוג את פועלו בתור ראש העיריה של ירושלים ב-10 השנים האחרונות.  התקופה פחות או יותר חופפת לכהונתו של נתניהו כראש הממשלה, וברקת אף הציג את הגישה שלו לראש הממשלה כיתרון לעיר.  אבל מה זה נתן באופן מעשי?

קשה כמובן לסכם את כל מה שקורה בעיר במדד פשוט אחד, אבל הלמ"ס מנסה לעשות את זה לפחות לגבי ההיבט החברתי-כלכלי.  זה מתמצה בדירוג של כל הרשויות המקומיות ובחלוקה שלהן לאשכולות מ-1 (הנמוך ביותר) ל-10 (הגבוה ביותר).  הדירוג הזה נעשה אחת לכמה שנים בצורה לא לגמרי אחידה, וגם מספר הרשויות המקומיות המדורגות משתנה.  בכל אופן הנה הדירוג של ירושלים בהשוואה לכמה ערים אחרות:

ranks

התוויות מראות את האשכול שכל עיר שויכה אליו בכל מדרג. מספר הערים משתנה מרשימה לרשימה, ובפרט 55 ערים נוספו ברשימה של 2008, מה שגרם לעלייה סיסטמטית של רוב הערים (בגלל ערים שנוספו יותר נמוך בדירוג).

כפי שניתן לראות, רוב הערים הגדולות שמרו פחות או יותר על הדירוג שלהן לאורך השנים ונשארו באותו האשכול.  לא כך ירושלים, שהדירוג שלה הדרדר באופן רציף (פרט לעלייה הטכנית ב-2008), ובפרט ירדה בשני אשכולות בעשור האחרון.  החדשות הטובות: ירושלים אולי תרד עוד בדירוג, אבל לפחות כנראה לא תרד יותר באשכולות, כי אי אפשר — אשכול 1 שמור למספר קטן של מקומות ממש דפוקים.  שדרות מוצגת בתור דוגמה לעיר שעברה את המסלול ההפוך.

מקורות

הדירוגים הופיעו בפרסומים שונים של הלמ"ס.  את רובם ניתן למצוא כאן באתר.

שינוי כיוון או שינוי זמני?

לצה"ל יש תדמית מצליחנית, במובן שהוא תמיד מקבל עוד ועוד תקציבים.  וכשכתבתי בעבר על תקציב הביטחון אכן הראיתי איך הפער בין התכנון לביצוע הולך וגדל כל הזמן.  אבל במקביל הייתה מגמת ירידה יחסית של תקציב הביטחון לעומת התמ"ג ואפילו לעומת שאר תקציב המדינה.  זה התחיל בסביבות 2007, אולי בהקשר של דו"ח ועדת ברודט.

כל זה היה לפני שנתיים.  כשעדכנתי את הגרפים בשביל הספר, הסתבר שהשנה האחרונה שעבורה יש נתונים היא לא פחות ממהפכנית.  הפער בין התכנון לביצוע כמעט נמחק, במובן שמשרד הביטחון כבר לא מקבל הרבה יותר ממה שהוקצב לו במקור.

tak-bit-over

במקביל, הוצאות הביטחון בפועל שהיו כ-18% מביצוע התקציב עד 2007 ירדו ל-12%.  יחסית לתמ"ג זה היה בסביבות 8% וירד לפחות מ-5%.

tak-bit-pct

השאלה היא כמובן אם זה שינוי שימשיך או תנודה זמנית.  עוד כמה שנים נדע.

מקורות

נתוני תקציב המדינה מאתר התקציב הפתוח ואתר החשב הכללי.

האיש השמן

זה התחיל מדיון משפחתי אם המגזר הציבורי התחיל להצטמצם כבר ב-1973 אחרי מלחמת יום כיפור ואמברגו הנפט, או שרק ב-1985 כתוצאה מתכנית היצוב הכלכלית.  אז הלכתי לבדוק את הנתונים.  ספוילר: מסתבר ששנינו טעינו.

הנתונים במקרה זה הם מהלמ"ס, ובפרט טבלאות בשנתון הסטטיסטי עם הכותרת "עובדי מדינה, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר".  כמו שקורה הרבה פעמים בכל שנתון יש מידע רק לכמה שנים, והמיקום והמספר של טבלה משתנה, אבל אם משקיעים בזה ניתן לאסוף מידע מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת עד היום.  הטבלאות מספקות פירוט על די הרבה משרדים ממשלתיים וגופים אחרים, אבל בהתחלה חשבתי שיספיק להסתכל על הסך הכל של המשרדים מצד אחד והמשטרה (בתוספת השב"ס) מצד שני.  הנה התוצאה.

medina-parts

הדבר הראשון שרואים הוא שמספר עובדי המדינה עלה ברציפות עד המהפך, התקבע בתקופת ממשלת בגין, ואז התחיל לצלול ב-1983.  המספר המשיך לרדת עד סוף שנות ה-80, ומאז הוא שוב במגמת עלייה.  לא נראה שיש לזה קשר משמעותי עם מאורעות שונים שקרו לאורך השנים.

צורה נוספת להסתכל על הנתונים האלה היא להשוות את הגודל של המגזר הממשלתי לגודל האוכלוסייה.  האם הממשלה גודלת כמו האוכלוסייה, יותר מהר, או יותר לאט?  מראש לא לגמרי ברור למה לצפות, כי יש חלקים בממשלה שעוסקים בשירות ישיר לציבור ולכן צפויים לגדול בדומה לגדילת האוכלוסייה, אבל יש גם חלקים שעוסקים בניהול המדינה באופן כללי ולא תלויים בגודל האוכלוסייה.  ובנוסף יש שינויי דגש שנובעים מעדיפויות ומדיניות.  בכל אופן, כשמנרמלים לפי גודל האוכלוסייה מתקבל הגרף הבא:

medina-parts-pop

עכשיו רואים שלפני המהפך הממשלה גדלה בממוצע קצת יותר מהר מהאוכלוסייה, ומיד כשבגין עלה לשלטון המגמה התהפכה.  התופעה הבולטת ביותר היא הירידה החדה בין 1983-1990, שאחריה המשיכה ירידה קלה בלבד, ובשנים האחרונות יש יציבות ואולי אפילו טיפה עלייה.

מה שעוד מעניין הוא שהשינויים המשמעותיים קרו רק לגבי עובדי המשרדים הממשלתיים.  אצל שוטרים וסוהרים יש עלייה רציפה, דומה לקצב גידול האוכלוסייה,  בלי הנפילה של שנות ה-80.  מה שמעלה את השאלה מה באמת קרה שם, ולמה דוקא ב-1983.  בשביל זה כדאי להסתכל על המשרדים ביתר פירוט (מה שחִייב לחזור לשנתונים ולהעתיק עוד נתונים).  התוצאה לפניכם.

medina-min

עכשיו אפשר לראות שהתופעות שראינו קשורות בעצם לשני משרדים: משרד הבריאות ומשרד התקשורת.  משרד הבריאות הוא כיום המשרד עם הכי הרבה עובדי מדינה, כנראה כי עובדי בתי החולים הממשלתיים נחשבים עובדי מדינה.  מורים בבתי ספר, לעומת זאת, הם עובדים של הרשויות המקומיות, ולכן לא נספרים בתור עובדי מדינה (אפילו אם משרד החינוך משלם את השכר שלהם).  גם חיילים ואנשי קבע הם לא עובדי מדינה, ולכן משרד הביטחון הוא בעצם די קטן יחסית.

העלייה התלולה עד המהפך והנפילה של שנות ה-80 קשורות למשרד התקשורת, שהתחיל את דרכו כמשרד הדואר.  המשרד הזה היה אחראי על אספקת שירותי דואר וטלפוניה, על כל המשתמע מכך – דוורים, ממייני דואר, מרכזניות, טכנאים, וכו'.  כשהמדינה גדלה היה צריך להגדיל את כוח האדם הזה, וברוב השנים משרד הדואר היה המשרד הגדול ביותר.   אבל אצל בגין אחרי המהפך הגידול הזה נפסק.  ואז ב-1984 התחילה לפעול חברת בזק, וכל פעילות הטלפוניה הועברה אליה, והעובדים הפסיקו להיות עובדי מדינה.  ב-1989 גם הדואר הפך לרשות עצמאית, וגם עובדיו הפסיקו להיות עובדי מדינה.  כך משרד התקשורת הפך ממשרד שבשיאו (ב-1975) העסיק יותר מ-16,000 עובדים למשרד עם פחות מ-200 עובדים.

וכמה הערות על משרדים אחרים:

  • משרד האוצר מראה יציבות מרשימה בכל שנות המדינה.
  • משרד החינוך גדל לפני המהפך, ומאז שומר פחות או יותר על אותו הגודל.
  • משרד החקלאות גם גדל עד המהפך, ואחריו הצטמצם קצת.
  • משרד השיכון גדל בצורה דרמטית מיד אחרי המהפך – כנראה בקשר לפרויקט שיקום שכונות של בגין.
  • משרד העבודה התאחד עם הרווחה בלי שינוי משמעותי בגודל, ואחר כך נבלע במשרד התעשייה והמסחר ונעלם.
  • העלייה במשרד הבריאות דומה באופן גס לגידול באוכלוסייה ולגידול במספר השוטרים.

ולכותרת הפוסט.  בשנת 2003 שר האוצר נתניהו השתמש בדימוי האיש השמן והאיש הרזה, ופתח בקמפיין לצמצום המגזר הציבורי.  אתם מוזמנים לחפש עדויות לכך בנתונים.  כל מה שאני מצאתי הוא הקטנה מינורית במספר השוטרים.

מקורות

טבלאות על עובדי המדינה מהרבה שנתונים סטטיסטיים של הלמ"ס.  בשנים האחרונות זה לוח 10.13.  בעבר זה היה בפרק 20, ולפני זה בפרק 17 ופרק 11.

חובות

המצב הרצוי הוא שרמת החיים תהייה גבוהה על בסיס ההכנסה מעבודה. אבל בהרבה מקרים אין מספיק כסף מתי שצריך אותו, ולכן לוקחים הלוואה. בזכות ההלוואה ניתן לרכוש את מה שרוצים עכשיו, ולשלם על זה (בתוספת ריבית) בהמשך. דוגמאות נפוצות הן לקיחת משכנתא לרכישת דירה, הלוואה לרכישת רכב, וגם האוברדראפט בחשבון הבנק.

הלוואות הן דבר טוב אם באמת קיימים האמצעים להחזיר אותן בהמשך, ובמיוחד אם הן נועדו לשפר את המצב וליצור אמצעים חדשים (למשל הלוואות למימון לימודים או הקמת עסק). מצד שני הלוואות יכולות להיות דבר בעייתי אם משתמשים בהן למותרות ואז אין איך להחזיר אותן. אם חלק גדול מהאוכלוסייה לוקח הלוואות שלא יוכל להחזיר מדובר בבועת אשראי. זה מסכן את היציבות של הבנקים שנתנו את ההלוואות, וכתוצאה את המשק כולו.

נתונים על החוב הממוצע של משקי הבית בישראל מאז תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת מוצגים בגרף הבא. כפי שניתן לראות החוב עלה באופן תלול יחסית בשנות ה-90 ומאז 2008 לערך, והיה די קבוע בתחילת שנות האלפיים. הדגם הזה די דומה לדגם עליית מחירי הדירות. ואכן, אפשר גם לראות שהחלק בחוב שהשתנה הכי הרבה הוא חוב על הלוואות לרכישת דירות, בין אם אלה משכנתאות מבנקים מסחריים או הלוואות ממשלתיות (במגבלה שאין נתונים על משכנתאות מהשנים הראשונות בטווח המוצג).

households

דבר נוסף שאפשר לראות הוא שכמעט כל ההלוואות הממשלתיות הן לדיור, אבל באופן כללי בעשור האחרון הממשלה קיצצה באופן ניכר את ההלוואות שהיא נותנת. גם החובות על אשראי הם קטנים יחסית. הרוב המכריע של החובות הם על הלוואות מהבנקים.

מקורות

אתר בנק ישראל, נתונים סטטיסטיים על יתרות החוב במשק (בתוך הפעילות הפיננסית – שוק האשראי).  הנתונים שם הם על החוב הכולל של כל משקי הבית.  נרמלתי לפי מספר משקי הבית כל שנה מלוח 5.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל (מכמה שנים).

מאיפה הכסף

פעם בכמה שנים שומעים משהו בחדשות על הסיוע הצבאי מאמריקה.  ואז זה די נשכח.  ובכל זאת מעניין לראות איך זה התפתח.

הגדילה המשמעותית של הסיוע האמריקאי הייתה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהיה צריך לחדש את הציוד והמלאים של הצבא.  הסיוע הזה מימן חלק ניכר מהוצאות הביטחון באותן שנים, שהגיעו בשיא לכ-30% מהתמ"ג.  במקביל ניתן גם סיוע אזרחי, וחלק קטן מהסיוע גם מופנה לעזרה לעולים.  אבל מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת הסיוע האזרחי במגמת ירידה, ובעשור האחרון נותר רק הסיוע הצבאי.  הנתונים בגרף בדולרים, ומתוקנים לאינפלציה של הדולר, כלומר הכל מוצג במחירי 2017.

usaid

נקודה חשובה היא שחלק ניכר מהסיוע הצבאי (יותר מ-70%) מותנה בכך שישמש לרכש מחברות אמריקניות. בכך הסיוע הזה בעצם משמש את הממשל האמריקאי לתמיכה בתעשייה הביטחונית האמריקאית. כדי לסבך את העניין, חלק מהרכישות מאמריקה מחייבות רכש חוזר של החברות האמריקניות בתעשייה הישראלית, כך שגם התעשייה המקומית מרוויחה משהו.

אגב, הנתונים אינם כוללים את ההשתתפות האמריקאית בפיתוח מערכת החץ, שאינה נחשבת לסיוע חוץ, וגם לא את הערבויות שהממשל האמריקאי נתן להלוואות של ממשלת ישראל, כי הן היו רק ערבויות ובסוף הממשל בעצם לא הוציא על זה כסף.

מקורות

טבלת נתונים מה-Jewish Virtual Library, אתר יהודי-אמריקאי שמטרתו לאסוף ולהנגיש מידע בנוגע ליהדות וישראל.

לסקירה קצרה על ההיסטוריה של סיוע החוץ האמריקאי לישראל ראו בדה מרקר 20.3.2013.

עידכוני שכר

אחד הנושאים שנמצאים תמיד במוקד הדיונים על איכות החינוך הוא שכר המורים.  אז הנה שני גרפים שמאירים שתי נקודות, בלי יומרה למצות את הנושא.

שכר המורים נחשב במשך שנים נמוך יחסית למקצועות אחרים. בעשור האחרון נחתמו מספר רפורמות שנועדו לשפר את המצב, בתמורה להגדלת שעות הפעילות בבית הספר – אופק חדש לבתי ספר יסודיים ולחטיבות הביניים ב-2009, ועוז לתמורה לבתי הספר התיכוניים ב-2011. ולפי נתונים של הלמ"ס שכר המורים אכן נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות, ועלה יותר מהשכר של שכירים אחרים במשק, כפי שמודגם בגרף הבא. באופן מפתיע עושה רושם שהעלייה בשכר התחילה עוד לפני מימוש הרפורמות של יולי תמיר, ועוד לפני העלייה בתקציב משרד החינוך. בנוסף, הנתונים מצביעים על שכר גבוה מהממוצע במשק בערך מאז 2010.

 

wages

מצד שני, נתונים על שכר כלל עובדי מגזר החינוך כפי שהם מופיע בשנתון הסטטיסטי לישראל מצביעים על שכר ממוצע נמוך באופן ניכר מהשכר הממוצע של כלל השכירים במשק. ההסבר הוא שהאוכלוסייה הכלולה בממוצע אינה זהה, ובנוסף שבנתוני המורים מדובר על הכנסה כוללת, ואילו בנתוני מגזר החינוך על השכר למשרת שכיר. יש שני הבדלים עיקריים בין המדדים האלה. השכר הממוצע למשרת שכיר מחושב על ידי חלוקת כלל השכר ששולם למספר המשרות, כולל אלה שהן משרות חלקיות בהיקף נמוך ביותר ואפילו רק יום בחודש. כתוצאה מספר המשרות הכולל יכול להיות גבוה ממספר המשרות המשמעותיות, והממוצע נמוך מדי. ושנית, אם מורה עובד ביותר ממשרה אחת ההכנסה שלו גבוהה יותר מהשכר בכל אחת מהמשרות.

למרות העליות בשכר המורים לאחרונה, השוואה בינלאומית מראה ששכר המורים בארץ עדיין נמוך בהשוואה לשכר המורים ברוב הארצות המפותחות.  הגרף הבא מדגים ששכר המורים בישראל גבוה רק מזה במדינות מזרח אירופה.  הנתונים הם לשנת 2017, עבור מורה עם הכשרה טיפוסית לרמת החינוך המדוברת ועם ותק אופייני. ההשוואה היא במונחי PPP, שזה שכר בדולרים מתוקן לכוח הקנייה בכל ארץ.  מצד שני, אפשר לראות שבאופן כללי יש שונות גדולה בין המדינות השונות.

wages-intl

מקורות

הגרף הראשון מבוסס על הודעה לעיתונות של הלמ"ס בנושא מגמות בשכרם של עובדי הוראה, 2014-2003, שהופצה ב-18.12.2016, ועל לוח 12.40 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס (ולוחות מקבילים משנתונים קודמים).

הגרף השני ממערכת החינוך בישראל בראייה השוואתית בינלאומית, לוח 4.2 עמ' 67, משרד החינוך, 2018.

משרות ומורים

במסגרת השלמת חוסרים בספר שמתי לב שאין שם נתונים על מורים.  אז פניתי לשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס כדי לסתום את החור.  ניתן להניח שמספר המורים במדינה גדל עם השנים, כי האוכלוסייה גדלה. הגרף הבא מראה לכן את מספר המורים לכל 100,000 נפש. כפי שניתן לראות עד סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת מספר המורים לנפש עלה באופן תלול יחסית, בעיקר בחינוך העל-יסודי. הנחה אפשרית היא שעלייה זו משקפת הקטנת כיתות והוספת מקצועות לימוד. מאז ראשית שנות ה-80 (אחרי המהפך) עדיין יש עלייה רוב הזמן, אבל בקצב נמוך יותר.

morim

אבל בעצם אני קצת מרמה.  הגרף הזה הוא לא של מורים, הוא של משרות הוראה.  בכל מקצוע נורמלי מספר המשרות ומספר העובדים אמורים להיות אותו דבר.  מסתבר שבהוראה זה לא בדיוק כך.  השנתונים של הלמ"ס במיוחד מבלבלים בהקשר הזה, אז צריך לסכם אותם בזהירות.

הכל מתחיל בזה שכיום יש לא פחות מ-3 מדדים שונים של "כמה מורים יש":

  • משרות הוראה.  לפי ההסבר בשנתון הלמ"ס, זה מתייחס ל"עבודתו של מורה בבית ספר המהווה יחידה ארגונית-מינהלית אחת, כולל את כל השעות שהוא לימד וכל התפקידים שהוא מילא בבית הספר".  בעברית פשוטה, להיות מורה בכיתה ב' בבית ספר כלשהו בתוספת אחריות על הספריה זו משרת הוראה.  זה גם הדבר שספרו בעבר, ומה שמופיע בגרף דלעיל.
  • שווה ערך משרות מלאות.  משרת הוראה כפי שהוגדרה לעיל היא לרוב לא משרה מלאה.  משרה מלאה רגילה בחינוך היסודי היא 30 שעות שבועיות, ולמי ששותף לרפורמת אופק חדש היא 36 שעות.  בחטיבות הביניים זה רק 24 שעות למשרה רגילה, ואותן 36 שעות במקרה של אופק חדש.  בתיכון זה שוב 24 שעות למשרה רגילה, ואילו למי ששותף לרפורמת עוז לתמורה (מי ממציא את השמות האלה???) זה לא פחות מ-40 שעות.  אבל ככל הנראה מורים אמיתיים מלמדים פחות ממספרי השעות האלה.  שווה הערך של משרות מלאות סופר כמה מורי-על שכן היו מלמדים את כל השעות היו מספקים את אותו סך הכל.
  • עובדי הוראה.  עוד סיבוך נובע מכך שיש מורים שעובדים ביתר ממשרת הוראה אחת (כפי שהיא מוגדרת בסעיף הראשון).  אז מספר בני האדם שעובדים בהוראה נמוך ממספר המשרות.

את כל זה הלמ"ס מדווח בנפרד עבור בתי ספר יסודיים, עבור חטיבות ביניים, ועבור תיכונים, בחינוך העברי ובחינוך הערבי.  אז צריך לאסוף את המספרים ולסכם בלי להתבלבל.  ניסיתי, לא מתחייב שאין שום טעויות…

מה שעניין אותי, אבל, היה מדדים שמספרים את המצב של המורים.  אז חישבתי שלושה כאלה:

  • חלקיות משרה ממוצעת.  זה מתקבל מחלוקה של המשרות המלאות שוות הערך במספר משרות ההוראה, ומתאר מה מורה ממוצע עובד במשרה אחת שלו.
  • מספר משרות ממוצע שמורה עובד.  את זה מקבלים מחלוקת מספר המשרות במספר עובדי ההוראה.
  • העומס הכולל על כל מורה בממוצע.  זה המכפלה של חלקיות המשרה כפול מספר המשרות למורה.  צורה אחרת שקולה לחשב אותו דבר היא פשוט מספר המשרות המלאות שוות הערך חלקי מספר עובדי ההוראה.

הגרף הבא מראה את שלושת המדדים האלה על פני כמעט 30 השנים האחרונות:

misrot

אז כמו שניתן לראות אין הרבה שינוי לאורך התקופה הזו.  משרת הוראה היא בעצם משרה חלקית ברמה של בערך 70% ממשרה מלאה.  ב-1990 זה היה טיפה פחות, עד 2010 זה עלה קצת, ואז ירד חזרה.

מספר המשרות שמורה ממוצע לוקח על עצמו נמצא במגמת ירידה קלה.  זה היה טיפה יותר מ-1.1 ב-1990, וכיום זה רק 1.05.  במילים אחרות, כיום רק אחד מ-20 מורים עובד בשתי משרות בממוצע.

כשמסכמים ביחד, המורה הממוצע עובד בערך 75% ממשרה מלאה.  זה היה טיפה יותר ב-2010, ומאז ירד לערך הזה.  רפורמת אופק חדש נחתמה ב-2009, ועוז לתמורה ב-2011.  אז נראה שהן אמנם הגדילו את ההגדרה של משרה מלאה, אבל זה קוזז חלקית על ידי הקטנה מסוימת של אחוז המשרה שמורים עובדים בפועל בממוצע.

מקורות

הגרף השני מבוסס על סיכום נתונים מלוחות 8.35 ו-8.36 של השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2018.  הנתונים הם עבור מורי בתי הספר בלבד, בלי גננות.

הגרף הראשון מבוסס על אותם לוחות בתוספת לוח 8.34, ולוחות מקבילים מכמה וכמה שנתונים קודמים.  אבל התעצלתי לאסוף את הכל, והחלק עד 1979 הוא ברזולוציה של רק אחת ל-10 שנים.  נתונים על גננות מתחילים רק ב-1990, לפני זה הן כנראה כלולות עם היסודי.

מאורגנים

במסגרת הניסיון לכסות את כל מה שחשוב במדינה, אחד האתגרים היה לאסוף נתונים על העבודה המאורגנת.  כמה באמת היו חברים בהסתדרות בשיאה?  כמה זה ירד בעקבות ההפרדה מקופת חולים ב-1995?  מה היחס בין ההסתדרות לבין אירגונים אחרים כיום?  לכאורה נושאים אזרחיים בסיסיים, שצריך להיות מידע עליהם.  אבל לא.  מסתבר שזה אחד הדברים הסודיים ביותר שיש.

ליתר דיוק צריך באמת להבדיל בין התקופה שלפני 1995, שבה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שלטה בכיפה, לבין התקופה אחרי זה, שבה ההסתדרות החדשה היא עדיין הארגון הגדול ביותר, אבל אין מה להשוות למה שהיה קודם.  אז נתחיל עם ההיסטוריה.

ההסתדרות הוקמה כבר ב-1920. מטרת הארגון הייתה לא רק לייצג את העובדים, אלא גם להשתתף בבניין הארץ ולטפח תרבות. באופן מעשי ההסתדרות שילבה כוחות עם הסוכנות היהודית בהקמת מוסדות המדינה שבדרך.  עם קום המדינה ההסתדרות הייתה מעין מיני-מדינה שבבעלותה כמה וכמה מפעלים מרכזיים במשק (מה שנקרא חברת העובדים, כולל המשביר, בנק הפועלים, חברת הביטוח הסנה, תנובה, סולל בונה, מקורות, כור, צים, ועוד). כך ההסתדרות לא הייתה רק ארגון עובדים, אלא גם מעסיק גדול. מצב זה הוביל לשיתוף פעולה מוגבר עם הממשלה ומעסיקים אחרים, והביא לריסון דרישות של העובדים. במקביל הייתה להסתדרות מערכת יחסים כמעט סימביוטית עם הממשלה, כיוון שגם ההסתדרות וגם הממשלה נשלטו על ידי תנועת העבודה (ובפרט מפלגת מפא"י). כתוצאה הממשלה העדיפה להפקיד פרויקטים לאומיים בידי מפעלים וחברות של ההסתדרות, ובמקביל ההסתדרות גייסה את חבריה לתמוך בממשלה.

כוחה של ההסתדרות לא נבע מכך שהיא יצגה עובדים בפני מעסיקים. ההסתדרות גם סיפקה לחבריה שירותים ממלכתיים חשובים, ובפרט קרן פנסיה וקופת חולים. כיוון שקופת החולים של ההסתדרות קיבלה עולים חדשים כחברים מיד עם עלייתם ובלי שום תנאים, נוצר מצב שבו ההסתדרות שלטה בשוק הבריאות. וכל מי שהצטרף לקופת החולים היה אוטומטית גם חבר הסתדרות. כתוצאה אחוז גבוה מאוכלוסיית המדינה היה חבר בהסתדרות, אפילו אם לא עבדו או לא היו זקוקים לייצוג. ניתן לכן לסווג את חברי ההסתדרות בשנות המדינה הראשונות לכמה מקורות:

  • עובדים במנהל הציבורי, כולל הממשלה, מערכת החינוך, ואפילו עובדי ההסתדרות עצמה.
  • עובדים שכירים בחברות שונות במשק, הן כאלה שהן חלק מחברת העובדים של ההסתדרות והן כאלה ששייכות לבעלי הון. ההסתדרות טיפלה גם באופן מיוחד בבני ובנות הנוער העובד.
  • חברי קיבוצים ומושבים.
  • עקרות בית ואחרים שהיו חברים בקופת חולים וכתוצאה גם בהסתדרות למרות שבאופן פורמלי אינם חלק מכוח העבודה בכלל.
  • בני משפחה (בני זוג וילדים) של חברי הסתדרות.

כתוצאה מכל זה, כשמוצאים נתונים על מספר חברי ההסתדרות לא תמיד ברור בדיוק על מי מדובר. הנתונים המוצגים בגרף הבא באים בעיקר מדוחות ישנים של ההסתדרות, שמכילים מספרים שונים ומינוחים שונים. המספר הכולל (הקו העליון בגרף) נשק ל-60% מכלל אוכלוסיית המדינה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

hist

כפי שרואים הנתונים מגיעים רק עד סוף התקופה של ההסתדרות המקורית, וגם זאת באופן חלקי.  לגבי ההסתדרות החדשה לא מצאתי שום נתונים שהם פרסמו בעצמם.  ההדרדרות במעמדה של ההסתדרות התחילה עם המהפך של 1977, שניתק את הקשר בינה לבין הממשלה.  הצטרפו לזה תהליכי גלובליזציה שקורים בכל העולם.  ואז בא חיים רמון.  בתור שר הבריאות רמון העביר את חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנכנס לתוקף בשנת 1995.  החוק ניתק בין קופת חולים להסתדרות.  כשהייתה אפשרות להיות חבר בקופת חולים בלי להיות חבר הסתדרות, רבים מאוד עזבו את ההסתדרות.  במקביל, רמון נבחר ליו"ר ההסתדרות, והוביל מהלך לפירוק חברת העובדים ולהפיכת ההסתדרות לארגון עובדים בלבד.  כתוצאה קמה "ההסתדרות החדשה".

כיום מדרג העובדים במשק מבחינת מעמדם הארגוני כולל 5 רמות, או בעצם 4 רמות של שכירים ומעמד נפרד של עצמאים:

  • שכירים שהם חברי הסתדרות או ארגון מקצועי אחר. חברים בארגון משלמים דמי חבר ויכולים לבחור את ראשי הארגון ואת מוסדותיו.
  • שכירים המיוצגים על ידי ארגון ומשלמים לו דמי טיפול למרות שאינם חברים בארגון. מצב זה נוצר בעקבות חתימת הסכם קיבוצי בין ההסתדרות (או ארגון עובדים אחר) לבין מעסיקים, וההסכם חל על כל העובדים במקום גם אם אינם חברים בארגון שניהל את המשא ומתן. דמי הטיפול נמוכים בקצת מדמי חברות (בהסתדרות הם 0.8% מהשכר במקום 0.9%).
  • שכירים שאינם חברים בארגון עובדים ואינם מכוסים על ידי הסכם קיבוצי. זה המצב של כל אלה שיש להם חוזים אישיים.
  • עובדי קבלן המועסקים באופן בלתי ישיר באמצעות חברה שמספקת שרותים למעסיק האמיתי, מה שנקרא גם מיקור חוץ. כתוצאה אין להם יחסי עובד-מעסיק עם מקום העבודה, וכרגיל הזכויות הסוציאליות שלהם נפגעות.
  • עצמאים, כולל פרילנסרים שעובדים באופן מזדמן במקום להיות שכירים של מעסיק מסוים.

כשמדברים על עובדים מאורגנים, מתכוונים לשתי הקבוצות הראשונות. וכשרוצים למדוד את שיעור העובדים המאורגנים, הכוונה היא לשיעור הקבוצות האלה מתוך השכירים. בישראל קשה לזקק נתונים היסטוריים על זה, כי אין נתונים ברורים על מי מתוך חברי ההסתדרות צריך לספור, כי רבים היו חברי הסתדרות כדי לקבל שירותים מקופת חולים למרות שלא היו בכלל שכירים או עובדים. ההערכה המקובלת היא שבשנות ה-70 וה-80 כ-80-85% מהשכירים היו חברי ארגונים מקצועיים ו/או מכוסים על ידי הסכם קיבוצי.  כיום שיעור החברים הוא כ-27%. הירידה בשיעור החברים בארגוני עובדים מתוארת בגרף הבא. הירידה בשיעור המכוסים על ידי הסכם קיבוצי מתונה יותר.

all-members

בהשוואה בינלאומית, עד שנות ה-80 של המאה הקודמת שיעור העובדים המאורגנים בישראל היה דומה לזה בארצות סוציאליסטיות באירופה כמו ארצות סקנדינביה. מאז תחילת המאה שיעור העובדים המאורגנים דומה יותר לזה בארצות אחרות, כמו בריטניה וקנדה. יש הרבה ארצות, כולל גרמניה, ארצות הברית, וקוריאה, שבהן שיעור העובדים המאורגנים נמוך עוד הרבה יותר.

לפי הסקר החברתי של 2012, בשנה זו ל-25.6% מהעובדים היה הסכם קבוצי. ל-50.3% נוספים היה חוזה עבודה אישי, ול-20.4 לא היה חוזה כלל. אבל המספרים האלה הם ממוצעים. כשמסתכלים על הפרטים (בגרף הבא), רואים שעובדים יהודים מאורגנים יותר טוב, ואילו אצל ערבים ל-42.8% אין בכלל חוזה העסקה. באופן דומה, ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר כך תנאי העבודה טובים יותר. אצל מי שלא סיימו תיכון ל-42.9% אין חוזה העסקה, בעוד שאצל בעלי השכלה אקדמית רק ל-6.6% אין. בעלי השכלה אקדמית הם גם בעלי השיעור הגבוה ביותר של העובדים המכוסים על ידי הסכם קיבוצי: 34.7%.

contracts

עם כל חשיבותה של ההסתדרות, היא אינה ארגון העובדים היחידי. לצידה של ההסתדרות הוקמו ארגונים כלליים אחרים. כמיטב המסורת, המבדיל בניהם היה בעיקר האוריינטציה הפוליטית: הפועל המזרחי הוקם ב-1922 כדי לייצג פועלים דתיים ומסורתיים, והסתדרות העובדים הלאומית הוקמה ב-1934 על ידי התנועה הרוויזיוניסטית מהימין. בשנים האחרונות יש שוב עלייה בעניין בהתארגנויות עובדים, ובשנת 2007 הוקם ארגון כוח לעובדים שאינו פוליטי.

בנוסף יש ארגוני עובדים עבור סקטורים נפרדים במשק. הגדול והוותיק ביותר הוא הסתדרות המורים שהוקמה כבר ב-1903. ארגון זה מאגד כיום בעיקר מורים בבתי הספר היסודיים וגננות. מורי התיכונים מאוגדים ברובם בארגון המורים העל-יסודיים, שפרש מהסתדרות המורים בשנת 1958. כמו כן יש ארגונים נפרדים לרופאים, לסגל אקדמי ומנהלי באוניברסיטאות, לעיתונאים, ועוד. עם זאת, בעבר היה נפוץ שעובדים יהיו מסונפים גם להסתדרות וגם לאיגוד מקצועי אחר. הסיבה הייתה שחברות בהסתדרות העניקה חברות בקופת חולים.

כתוצאה מהפרדת קופת חולים מההסתדרות, חלקה של ההסתדרות בקרב העובדים המאורגנים הולך ויורד. בשנת 1990 כ-95% מהעובדים המאורגנים היו חברי הסתדרות. בשנת 2000 השיעור היה כבר פחות מ-70%, ב-2012 היה 61%, וב-2016 רק 54%. חלוקת העובדים המאורגנים בין הארגונים השונים לפי הסקר החברתי של שנת 2016 מתוארת בגרף הבא.

 

orgs

מקורות

בגרף הראשון, נתוני הלמ"ס משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת מלוחות בנושא בשנתונים סטטיסטיים מוקדמים.  שתי הנקודות הנוספות מסקרי העומק בסקר החברתי של השנים 2012 ו-2016. נתוני ההסתדרות ממגוון דוחות של הוועד הפועל שנמצאים באוסף הספרייה הלאומית, ומהספר "שנת שלושים" מ-1951 לערך שמכיל מידע רב על ראשית ההסתדרות. הנתונים לשנת 2001 מדיווח בגלובס.

רוב הנתונים לגרף על ירידת מספר החברים מהמאמר Y. Cohen, Y. Haberfeld, T. Kristal, and G. Mundlak, The state of organized labor in Israel, J. Labor Research XXVIII(2), pp. 255-273, Spring 2007. שתי הנקודות האחרונות שוב מהסקר החברתי של הלמ"ס.

גם שני הגרפים האחרונים מתבססים על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס.

חוק זה חוק

אחד החוקים הפחות מוכרים והיותר משפיעים הוא "חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית", שנחקק בשלהי ממשלת שמיר בשנת 1992, ומאז מתוקן כמעט כל שנה. החוק הזה קובע כללים פיסקליים שהממשלה לוקחת על עצמה, ובפרט את "כלל ההוצאה" שקובע שתי מגבלות על תקציב המדינה:

  • הגירעון בתקציב לא יכול לעבור סף מסוים, המבוטא כאחוז מהתמ"ג. לכן אם לא צפויות מספיק הכנסות צריך לקצץ את התקציב.
  • מֵעבר למגבלה הזו, יש גם מגבלה ישירה על הגדלת התקציב יחסית לשנה הקודמת.  בהתחלה זה היה לא יותר מ-1% בשנה באופן ריאלי (כלומר מעל למדד המחירים לצרכן), ואז לא יותר מ-1.7% בשנה. כיוון שהגידול באוכלוסית ישראל ובתמ"ג (ברוב השנים) גדולים יותר, נובע שהתקציב לנפש והתקציב יחסית לתמ"ג ירדו.  מאז 2010 הגידול המקסימלי אינו קבוע, וחושב כל שנה על ידי נוסחה שמטרתה להגיע תוך כמה שנים לחוב שהוא 60% מהתוצר תוך התחשבות מסוימת בגידול האוכלוסייה. בשנת 2015, כשהתקרבו למימוש המטרה הזו, עדכנו את היעד להיות חוב שהוא רק 50% מהתוצר.  (עמר כהן הסביר את כל זה יפה בדבר ראשון.)

ביחד המגבלות האלה כובלות את ידיה של הממשלה ולא מאפשרות לה להעלות את התקציב כרצונה. הסיבה לחקיקת החוק בשנת 1991-1992 הייתה הרצון להעביר מסר ברור לסקטור העסקי על כך שהממשלה אינה מתכוונת להגדיל את התקציב ולהעלות מיסים כדי לממן את קליטת גל העלייה הגדול מרוסיה. סיבה זו כמובן אינה רלוונטית יותר, אבל החוק נשאר, והמגבלות על התקציב קיבלו חשיבות משל עצמן, כי יש להן השפעה על גיוס ההון. בפרט מקובל לחשוב שאם הממשלה חורגת מהמגבלות האלה זה עשוי להצביע על חוסר שליטה בהוצאות, ולכן על סיכון שבעתיד לא תוכל להחזיר חובות. סיכון כזה מתרגם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.

אחת הבעיות בחוק הגבלת התקציב היא שהוא מזיק ליכולת של הממשלה לפעול במצבי חירום כלכליים. המונח המקצועי לכך הוא שזה חוק "פרו-מחזורי". משמעות הדבר שהחוק גורם למחזוריות שקיימת במשק להיות קיצונית יותר, ואינו מאפשר לממשלה לנסות ולרסן את התנודות במשק. כך בתקופות גאות כשהמשק צומח ההוצאות יכולות לגדול בהתאם מבלי לחרוג מהכללים, מה שמוביל ליתר פעילות כלכלית ולצמיחה חזקה עוד יותר. אבל בתקופות שפל התמ"ג קטֵן, ההכנסות קטנות, וכתוצאה גם התקציב חייב לקטון, מה שמקטין עוד יותר את הפעילות הכלכלית וגורם למיתון עמוק עוד יותר.

אבל למרות המגבלות שהכללים הפיסקליים האלה מטילים, יתכן שהשפעתם המעשית אינה כה רבה כפי שניתן היה לחשוש. המגבלות מוטלות הרי מכוח חוק שעבר בכנסת, ומטבע הדברים חוק ניתן לשנות (במיוחד אם אתה משרד האוצר). ואכן חוק הגבלת התקציב מעודכן לעיתים קרובות לפי צרכי הממשלה, למשל כאשר הסכמים קואליציוניים גורמים לצפי להוצאות רבות שעלולות לגרום לחריגה ממגבלת התקציב. מה שמשעשע בתיקונים האלה הוא שהם מתווים את הגירעון והתקציב לכמה שנים בעתיד, ותמיד בשנה הנוכחית יש סיבות להעלאת הגירעון, אבל בשנים העתידיות מבטיחים להוריד אותו בחזרה.  הגרף הבא מראה את מגבלת התקציב כפי שהיא מופיעה בחוק הנוכחי, ובמקביל את המגבלות שהותוו בחלק מהגרסאות הקודמות של החוק.

hagbala

מסתבר שהגרסה המקורית מ-1992 הייתה אופטימית במיוחד, ודרשה שהגירעון ירד ל-0 תוך 4 שנים.  מאז משרד האוצר יותר מרוסן, ומתיימר רק לירידות לטווח שבין 1-2%.  כשזה לא קורה, מעדכנים את החוק שוב.

אם משווים את מגבלת הגירעון עם הגירעון בפועל, מתקבלת התמונה של הגרף הבא.  בגדול אפשר לראות שמשרד האוצר מתואם עם עצמו, והגירעון המתוכנן בתקציב של כל שנה הוא פחות מהמגבלה.  לפחות בחלק מהמקרים זה כי מעדכנים את המגבלה במקביל לאישור התקציב.  מה שקורה בפועל זה לפעמים סיפור אחר.  להבנתי זה לא מהווה עבירה על החוק, כי החוק מתייחס לתכנון התקציב ולא לביצועו.

deficit-gdp-hagbala

השורה התחתונה: במבט ראשון נראה שהאוצר סתם משחקים וכל נושא תכנון התקציב לא רציני.  אבל במבט שני הם לא טיפשים.  להיפך.  הם המציאו מנגנון נפלא: מצד אחד אפשר תמיד לנופף במגבלת התקציב כדי למנוע תיקצוב של מה שלא רוצים לתקצב וכדי להכתיב קיצוצים.  אבל מצד שני אפשר אחר כך לשנות את המגבלה בלי שישימו לב ולהעביר כספים לאן שרוצים באמת.

מקורות

מגבלת התקציב לכל שנה מופיעה מפורשות בחוק, אז פשוט העתקתי אותה משם.  את הגרסאות הקודמות ניתן למצוא בספרי החוקים מהשנים השונות — יש קישורים לכל התיקונים בסוף החוק כפי שהוא כיום.

נתוני הגירעון המתוכנן ובפועל מפוסט קודם על הנושא הזה.

הרבה או מעט?

כידוע המשרד הממשלתי עם התקציב הכי גדול הוא משרד הביטחון (היה עליו פוסט לפני קצת יותר משנה).  מצד שני החלק שלו בתקציב נמצא במגמת ירידה קלה, ויחסית לתמ"ג הירידה שלו יותר משמעותית – מעל 9% מהתמ"ג בשנת 1992, ופחות מ-5% כיום.  ראשי הצבא כמובן תמיד מתלוננים שזה לא מספיק, ושהקיצוצים פוגעים בביטחון המדינה.  אז ה-50-60 מיליארד שהולכים לביטחון זה הרבה או מעט?

אחת הצורות לקבל איזשהו מושג הוא על ידי השוואה בינלאומית: כמה ארצות אחרות מוציאות יחסית למה שיש להן?  השוואה ישירה היא כמובן לא משמעותית, כי לכל מדינה יש את התנאים שלה, אבל אולי זה יכול לתת קנה מידה.  אז הנה שני גרפים שמראים את ההוצאה על ביטחון כאחוז מהתמ"ג עבור ארצות נבחרות בעולם.  הראשון מראה את ההיסטוריה מאז שנות ה-60 לפי נתונים מהבנק העולמי, במגבלה שלא תמיד יש מידע לכל השנים.  אבל מסתבר שבנתונים לכל המדינות יש חור גדול בנתונים על ישראל.  אז השלמתי את זה מנתוני הלמ"ס מפוסט קודם. (הקו הכחול העבה הוא נתוני הבנק העולמי, והמקווקוו הוא נתוני הלמ"ס)

cmp-time

הגרף מאוד רועש, אבל בכל זאת אפשר לראות כמה דברים.  ברמה העולמית ההוצאה היחסית על ביטחון הייתה במגמת ירידה כללית ב-40 השנים האחרונות של המאה הקודמת, ומאז שנת 2000 יש יציבות (הקו השחור העבה).  זה משקף גם את המדינות המפותחות (הקווים הכתומים).  בשכונה שלנו ההוצאה על ביטחון באופן כללי יותר גבוהה משאר העולם, והייתה גבוהה במיוחד בתקופה מסוף שנות ה-60 (מלחמת ששת הימים) ועד סוף שנות ה-80 (קווים ירוקים).  בשיא התקופה הזו, ההוצאות היחסיות של ישראל (הקו הכחול) היו ככל הנראה הגבוהות ביותר בעולם, והגיעו ל-30% מהתמ"ג באמצע שנות ה-70 – כמעט פי 2 ממדינות ערב באותן שנים.

הגרף השני מתמקד בקצה הימני של הסקלה, כלומר בהשוואה כיום.  כאן ניתן לראות יותר בבירור השוואה של הוצאות הביטחון של מדינות נבחרות ברחבי העולם, בדגש על מדינות ערב (השכונה הגאוגרפית שלנו) ומדינות מערביות מתפתחות (קבוצת ההתייחסות שלנו). ניתן לראות בו שההוצאות של ישראל גבוהות יחסית לאלה של מדינות המערב, ואפילו קצת יותר מההוצאות של רוסיה.  לשם השוואה, נאט"ו דורשת מהמדינות החברות בה להשקיע 2% מהתמ"ג בביטחון, ורובן לא עומדות אפילו בדרישה הזו.  מצד שני, ההוצאות הממוצעות של מדינות ערב כיום גבוהות עוד יותר, בעיקר בגלל סעודיה ועומן.  זה לא בהכרח מופנה נגדנו, אבל בכל זאת ההשקעה הכוללת של מדינות שעויינות לישראל היא מקור לדאגה.

cmp-now

אגב, צריך לזכור שזה במונחים של אחוז מהתמ"ג, ולא בערכים כספיים.  השוואה במונחים כספיים שרטטתי לפני כמה שנים מנתוני 2012-2013.

מקורות

כל הנתונים מגליון אקסל מאתר הבנק העולמי, עם השלמה עבור ישראל מהלמ"ס.

הכנסה בשוליים

לפני שנה הלמ"ס הוציאו את פרסום 1677, שעניינו הכנסות והוצאות של משקי בית לפי סקר משנת 2015.  מתוכו בחרתי להסתכל על נתוני ההכנסה של מגזרים בשוליים של החברה הישראלית — הערבים והחרדים.  צריך לעשות את זה מדי פעם כדי להיזכר שממוצעים לא בהכרח משקפים את כולם.  יש הרבה שונוּת / אי-שוויון.

נתחיל עם הערבים.  הגרף הבא מציג את רמת ההכנסה נטו של משקי בית ערבים לעומת יהודים.  הציר האופקי הוא הגודל של משק הבית (מספר נפשות; הנקודה האחרונה משקפת את הגודל הממוצע של משקי בית עם 6 נפשות או יותר).  מהנתונים רואים שעבור כל גודל של משק בית, ההכנסה נטו של ערבים היא פחות מחצי מזו של יהודים. החריג היחיד הוא משקי הבית הגדולים ביותר, שאצל יהודים הם בעיקר משקי בית חרדים, אבל אפילו במקרה הזה ההכנסה של יהודים גבוהה פי 1.76.  הפער הזה הוא בחלקו בגלל רמת תעסוקה נמוכה יותר, ובחלקו בגלל שכר ממוצע נמוך יותר.

sz-income

שטחי העיגולים משקפים את מספר משקי הבית מכל גודל.  זה מצביע על הבדל מעניין נוסף: אצל יהודים מספר משקי הבית קטֵן ככל שיש בהם יותר נפשות, ואצל ערבים ההיפך – משקי בית גדולים הם הנפוצים יותר.  ובמשקי בית גדולים ההכנסה לנפש נמוכה יותר.  משקי הבית הקטנים (1-2 נפשות) הם בעיקר של קשישים.

ועכשיו לחרדים.  הגרף הבא משווה את הרכב ההכנסות של חרדים עם זה של מגזרים יהודים אחרים בשנת 2015.  משק בית חרדי מכניס בערך חצי ממה שמשק בית יהודי אחר מכניס מעבודה.  בנוסף, לחרדים אין הכנסות משמעותיות מהון, פנסיות, וקופות גמל.  לעומת זאת יש להם הכנסות גבוהות משל מגזרים אחרים מהקצבות ותמיכות יחודיות (בניגוד לקצבאות הביטוח הלאומי, שדומות עבור כל המגזרים).

income-sources

מקורות

הכנסות והוצאות משק הבית: נתונים מסקר הוצאות משק הבית 2015.  פרסום 1677 של הלמ"ס, 13.7.2017.  הנתונים על משקי הבית בגדלים השונים של ערבים לעומת יהודים מלוח 6.  הנתונים על הרכב ההכנסות של משקי בית יהודים ברמת דתיות שונה מלוח ב' במבוא.

היה תקציב?

מכל משרדי הממשלה שהסתכלתי על תקציבם עד כה, משרד השיכון הוא היחיד שהתקציב שלו יורד.  והוא גם המשרד שעבורו הכי חבל שנתוני התקציב הנגישים מתחילים רק ב-1992, בגלל הגידול המטאורי בבנייה ציבורית החל מ-1990 במסגרת המאמצים לספק דיור לגל העלייה הגדול מרוסיה.  בכל אופן, הנה מה שיש.

נתחיל בתקציב כולו.  הגרף הבא מראה את תקציב השיכון (משרד השיכון, בנייה ציבורית, מענקים והלוואות — ראו במקורות בסוף הפוסט) מנורמל לגודל האוכלוסייה.  הסיבה לנירמול היא שמדובר בשירות ישיר לציבור, אז סביר שהתקציב יגדל עם האוכלוסייה, ומה שמעניין הוא אם הוא גדל יותר או פחות מהאוכלוסייה.  אבל במקרה הזה מסתבר שזה לא ממש משנה — התקציב יורד באופן חד במונחים אבסולוטיים, ויורד באופן דומה גם יחסית  לגודל האוכלוסייה.  כל הערכים מתוקנים לאינפלציה, כלומר במחירים עכשוויים.

shikun-total-pop

הירידה הדרמטית ביותר חלה בתחילת הנתונים, בראשית שנות ה-90.  יש להניח שהסיבה היא סיום גל הבנייה הציבורית הענק שיזם שר השיכון דאז אריאל שרון בשנים 1990-1992 (וכאמור חבל מאוד שאין נתונים מכל התקופה הזו ומה שהיה לפניה — יש עדויות שבשיא תקציב השיכון היה גבוה מתקציב הביטחון).  עוד דבר מעניין הוא שבעצם היה גל בנייה גדול נוסף בשלהי ממשלת רבין.  אבל לא רואים את זה בתקציב, כך שגל הבנייה השני לא היה תלוי בתקציב ממשלתי, ואכן רובו היה בבנייה פרטית. [ראו פוסט קודם על היקף הבנייה לאורך השנים]

עוד דבר שאפשר לראות הוא שביצוע התקציב נמוך בכל השנים מההקצאה המקורית.

צורה אחרת להסתכל על אותם נתונים היא לפצל אותם לפי ממשלות, ולעקוב אחרי השינוי היחסי בתקופתה של כל ממשלה.  הנה מה שרואים עבור ביצוע התקציב בפועל, מנורמל לפי גודל האוכלוסייה ומתוקן לאינפלציה.  מעניין שאצל כולם חוץ מאולמרט הירידה החדה ביותר היא בשנה הראשונה.

shikun-total-gov

מעבר לסך הכל מעניין גם להסתכל על איך התקציב הזה מחולק בין הסעיפים העיקריים שלו.  כמו במשרדים אחרים בתקציב המדינה יש סעיף אחד למטה המשרד, ועוד סעיפים לפעולות שלו.  אני הסתכלתי גם על כמה תת-סעיפים כדי לקבל את הפירוט הבא (פרטים במקורות בסוף הפוסט).  הערכים כאן מתוקנים לאינפלציה אבל לא מנורמלים לגודל האוכלוסייה, כלומר זה התקציב כולו כפי שבוצע בפועל.

shikun-parts

התקציב של מטה המשרד קטן יחסית.  מה שמעניין הוא שגם החלק שמוקדש בפועל לשיכון היה רק 40% בשנת 1992 וירד להרבה פחות מזה מיד אחר כך.  רוב התקציב משמש למענקים ולהלוואות, כלומר מעבירים את הכסף לגופים שעוסקים בשיכון או ישירות לזכאים.  לא מצאתי שום התייחסות להחזרות של ההלוואות האלה.  התקציבים האלה ירדו באופן משמעותי בשנים 2003-2010, וכיום כמעט שאין יותר הלוואות כלל.

דבר מעניין נוסף הוא שיש סעיפים עם ערכים שליליים.  זה מתקשר לשני סעיפים קטנים יחסית אבל מעניינים, שהם הסעיפים הסוציאליים באופן המובהק ביותר בתקציב השיכון — שיקום שכונות והדיור הציבורי.  הסעיפים האלה (סכום כולל מתוקן לאינפלציה) מוצגים בגרף הבא.  שימו לב שהסקלה כאן היא מיליונים ולא מיליארדים כמו בגרפים הקודמים.

social

שיקום שכונות היה תכנית הדגל של ממשלת בגין, ושוב חבל שאין נתונים מהתקופה ההיא להשוואה.  כיום נראה שלא נשאר ממנה הרבה.  הדיור הציבורי גם עובר צמצום מתמשך כל הזמן.  ובחלק מהשנים הממשלה ממש רוצה להשקיע בו, אבל לא יוצא לה, ובטעות היא מרוויחה ממנו.  זה כמובן תוצאה של מכירת דירות בהנחה ניכרת למי שמתגורר בהן, אבל אז לא משקיעים את הכסף הזה בקניית דירות חדשות.  כתוצאה הסעיף נשאר במינוס, שבמקרה הזה משמעו הכנסה במקום הוצאה.  רק איזה מאה-מאתיים מיליון שקלים.

מקורות

הנתונים מדפי האקסל של ביצוע תקציב המדינה מאתר החשב הכללי.  הסעיפים הם:

משרד הבינוי והשיכון – סעיף 29.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את סעיף 290814 או 290201 ששייך כנראה לשיקום שכונות.

מענקים לבינוי ושיכון – סעיף 42.

שיכון – סעיף 70.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את 7009-7011 שעוסקים בהלוואות, את 700301, 706903 או 706801 (זה משתנה בשנים שונות) ששייך לשיקום שכונות, ואת 7069 שהוחלף ב-7005 שעניינים דיור ציבורי.

לפי משרד האוצר גם סעיף 43, מרכז מיפוי ישראל, "שייך" למשרד השיכון. אני לא כללתי אותו כאן.

חרדים לעבודה

גברים חרדים הם הקבוצה השנייה באוכלוסייה שידוע שהתעסוקה שלהם נמוכה ביותר, ביחד עם הנשים הערביות.  אבל יותר קשה להשיג עליהם נתונים, כי הלמ"ס נוהג לפלח את אוכלוסיית המדינה לפי לאום או דת (יהודים/ערבים/מוסלמים וכו'), אבל לא לפי רמת דתיות, ויש בעיה אמיתית להגדיר מיהו חרדי ולזהות אותם בסקרים ומיפקדים.

מי שנכנסו בעובי הקורה היו דן בן-דוד ואיתן רגב ממרכז טאוב, שאספו נתוני תעסוקה על חרדים מאז סוף שנות ה-70 בשביל דו"ח מצב המדינה של 2011-2012.  לא לגמרי ברור לי איך הם הפיקו את הנתונים, אבל התוצאה מגניבה.  בגרף הבא (שהוא העתק ישיר של הגרף שלהם) הם משווים את התעסוקה של חרדים עם התעסוקה של יהודים לא חרדים ושל ערבים, מתוך מחקר קודם שבדק את התעסוקה כפונקציה של השכלה.  כאן הם מתמקדים בשני הקצוות: אלה שיש להם רק השכלה מינימלית (0-4 שנות לימוד), ואלה שיש להם השכלה אקדמית (16+ שנות לימוד).  הנתונים הם עבור קבוצת הגיל 35-54, שזה גילי העבודה העיקריים של אחרי סיום הלימודים האקדמיים (אם היו). כפי שניתן לראות, ההשכלה המעשית של החרדים — מבחינת ההכנה שהיא מספקת לשוק העבודה —  שקולה ל-0-4 שנות לימוד.  ובעולם המודרני זה פשוט לא מספיק.

regev-work

מקור נוסף לנתונים הוא הדוחות השנתיים של בנק ישראל, ובפרט פרק ח' שכותרתו "סוגיות ברווחה".  התוכן של הפרק הזה אינו קבוע, אבל לעיתים מזומנות הוא כולל נתוני תעסוקה, גם של חרדים.  בפרט בדוח של שנת 2017 הופיע גרף עם נתוני תעסוקה של גברים ונשים יהודים לא חרדים, חרדים, ערבים, וגם של יהודים וערבים מבוגרים.  הנתונים הכלליים הם לגילי העבודה העיקריים, שמוגדרים להיות 25-54, ואילו הנתונים על מבוגרים הם לגילים 55-64 לגברים ו-55-59 לנשים.

bank-work

אז גם כאן אפשר לראות עד כמה נתוני התעסוקה של החרדים נמוכים יחסית לשאר האוכלוסייה, פרט לנשים הערביות.  וגם כאן ניתן לעשות אנלוגיות: מסתבר שתעסוקת גברים חרדים דומה לשל גברים ערבים מבוגרים, ואילו תעסוקת נשים חרדיות דומה לשל נשים יהודיות מבוגרות.  אבל פחות ברור מה האנלוגיה הזו אומרת.

אם מצרפים את נתוני התעסוקה של החרדים משני המקרות הנ"ל, מקבלים גרף אחוד שמתאר כמעט 40 שנים של התפתחות התעסוקה החרדית.  אני לא מצאתי רצף כזה בשום מקום יחיד:

both

מזה ומהגרפים הקודמים ניתן לנסח כמה הבחנות:

  • בסוף שנות ה-70, מיד אחרי המהפך, התעסוקה של גברים חרדים הייתה דומה לשל גברים יהודים לא חרדים וערבים, באזור ה-80%.
  • במשך כעשרים שנים אחרי המהפך תעסוקת הגברים החרדים הדרדה לחצי, ובעשור 2000-2010 היא עמדה על כ-40%.  הסיבות הן כנראה צירוף של השכלה לא מתאימה לשוק העבודה המשתנה והישארות בישיבות וכוללים כדי להתחמק מגיוס.
  • מאז 2010 יש התחלה של עלייה בתעסוקת הגברים החרדים.  סביר להניח שזו תוצאה של מצוקה כלכלית, ולא קשור למאמצים ממשלתיים כמו חוק טל (שהיה בתוקף כבר מ-2002, ובוטל ב-2012).
  • במקביל יש עלייה בתעסוקה של נשים חרדיות לפחות מתחילת המאה (ואולי קודם, אבל על זה לא מצאתי נתונים).

מקורות

הגרף הראשון הופיע בדו"ח מצב המדינה 2011-2012 של מרכז טאוב, בפרק "מדינת הסטארט-אפ והאיום מבית" שכתב דן בן-דוד, בתור תרשים 18 בעמ' 45.  בתרשים עצמו כתוב שאיתן רגב השתתף בהכנתו, וממנו קיבלתי בתודה את הנתונים עצמם (שאיפשרו לי לצייר אותו מחדש).

הגרף השני מבוסס על איור ח'-3 מעמ' 187 של דוח בנק ישראל לשנת 2017 (שבו נתוני הגברים והנשים מצוירים בנפרד).  את הנתונים עצמם קיבלתי בתודה מדניאל רוזנמן מהחטיבה למידע ולסטטיסטיקה.  אגב הלמ"ס ערכו שינוי מתודולוגי ברישום נתוני תעסוקה בשנת 2012, ובעיקרון הנתונים לפני שנה זו אינם ברי השוואה לנתונים החל משנה זו.  בבנק ישראל הדגישו את זה על ידי פער באמצע הגרף, וגם מרכז המחקר של הכנסת שאסף נתונים דומים והשווה כמה שיטות לזיהוי חרדים צייר גרפים נפרדים לטווחי השנים השונים.  אבל לא ברור לי עד כמה השינוי האמור אכן משנה באופן מעשי.

עבודה ערבית (אבל לא רק)

ידוע שנשים ערביות הן המגזר עם שיעור התעסוקה הנמוך ביותר, אבל זמן רב לא מצאתי מקור לנתונים מפורטים על כך.  למזלי איתן רגב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ליקט את הנתונים משנתונים של הלמ"ס.  גם הוא טוען שזה לא היה טריוויאלי — בין היתר היתה תקופה שבה הנתונים לא פורסמו באופן מפורש, והוא חישב אותם בתור ההפרש בין הנתונים לכלל המשק לבין הנתונים עבור יהודים.  בכל אופן, הנה מה שהוא מצא, עבור גברים ונשים יהודים וערבים:

emp-rate

אז עכשיו זה רשמי — תעסוקת הנשים הערביות התנדנדה באזור ה-10% עד תחילת שנות ה-90, ואז התחילה לעלות, אבל היא עדיין הרבה יותר נמוכה מכל מגזר אחר.

אבל מעניין גם לראות את המגמות של המגזרים האחרים.  נתחיל עם הנשים היהודיות.  רמת התעסוקה שלהן הייתה בערך 20% בתחילת הנתונים ב-1954, שמרה על רמה של כ-30% בשנות ה-60 של המאה הקודמת, והתחילה לעלות באופן רציף בערך מאז 1970.  כיום (ובעצם בערך מאז 2010) היא כבר נושקת לרמת התעסוקה של הגברים, קצת מעל 60%.

אבל הקירבה הזו היא לא רק בזכות הנשים — מסתבר שרמת התעסוקה של הגברים, גם יהודים וגם ערבים, ירדה באופן ניכר ממעל 75% בראשית שנות ה-60 לפחות מ-55% בתחילת שנות ה-2000.  בסביבות 2002-2003 התהפכה המגמה, וכיום יש עליה קלה. [הקפיצה אצל יהודים ב-2012 לא נחשבת — היא כי הלמ"ס התחילה לכלול חיילים בספירה.]

תופעה מעניינית היא שכשלוקחים את הכל ביחד, מקבלים שרמת התעסוקה הכללית בישראל הייתה יציבה באופן מדהים עשרות שנים, על קצת פחות מ-50%.  רק ב-2003 התחילה עלייה קלה.  בכל התקופה הזו היו רק שני יוצאי דופן: הירידה בתעסוקה במיתון הגדול באמצע שנות ה-60, והעלייה בתעסוקה בימי ממשלת רבין.  אבל כפי שראינו לעיל, היציבות הממוצעת הזו מסתירה בתוכה מגמות סותרות של מגזרים שונים.

מעבר לנתונים עצמם, אפשר להפליג בספקולציות על מה הסיבות לשינויים האלה.  הכי מפתיעה היא הירידה בתעסוקה של הגברים.  רגב מציע שזה חלקית בגלל העלייה בתעסוקה של נשים, שמצד אחד סיפקה פרנסה אלטרנטיבית ומצד שני היוותה תחרות והקשתה על מציאת עבודה במקצועות מסויימים.  אבל זה לא כל כך משכנע כי אצל הערבים לא הייתה עלייה כזו, וגם כי זה לא מתיישב את ההיפוך והעלייה בתעסוקת גברים החל מ-2003.  הסבר יותר משכנע שהוא מציע הוא שהכל קשור ברמת החינוך וההשכלה יחסית לדרישות השוק.  עם השנים נהייה יותר ויותר קשה למצוא עבודה בלי השכלה מינימאלית.  [חיזוק לזה יהיה גם בפוסט הבא על תעסוקה של חרדים.]  גם את העלייה בתעסוקה של נשים ערביות ניתן לקשר להקמת המכללות.

החלק הכי מעניין במאמר של רגב הוא האפשרויות שהוא רואה לגבי העתיד.  במקום לקוות שהגברים הערבים ישתלבו באקדמיזציה של שוק התעסוקה, הוא מציע שעדיף להשקיע בהשכלה והכשרה מקצועית.  זה יאפשר להם להשתלב בתעשייה בתור עובדים מיומנים, במקום בתור עובדים בלתי מיומנים.  זה יהיה מצוין לתעשייה, שמשוועת לעובדים מיומנים (סטף וורטהיימר טוען כך כבר שנים), וגם יאפשר עלייה בתעסוקה ובעיקר בשכר של העובדים הערבים.  הבעיה היחידה בתסריט הזה היא שהוא תלוי בכך שהממשלה תשקיע בחינוך מקצועי.

מקורות

איתן רגב, גברים ערבים – נוכחים נפקדים בשוק העבודה הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה 16.4.2018.  הנתונים במקורם מהלמ"ס, וכוללים כמה שינויים מתודולוגיים עם השנים.   אחד מהם הוא שב-1980 עברו מהגדרה שגיל העבודה הוא 14 להגדרה שהוא 15.  שינוי יותר משמעותי הוא ההכללה של החיילים ב-2012.

עבודה זרה

הדוחות השנתיים של בנק ישראל הם מקור לנתונים באיכות טובה לאורך זמן, על מגוון נושאים כלכליים ומשקיים.  ובנספח הסטטיסטי של הדוח של 2017 מצאתי נתונים על העובדים בישראל מאז 1969, ובפרט סיווג לפי מגזר ציבורי ועיסקי ולפי ישראלים, פלסטינים, וזרים.  זה מעניין בין היתר כי הנתונים הרגילים על תעסוקה כוללים ישראלים בלבד ומתעלמים מעובדים לא ישראלים, למרות שיש לא מעט כאלה.  הנה מה שרואים.

emp-div

  • הגודל היחסי של המגזר הציבורי מתוך כלל העובדים נשאר קבוע מאז סוף שנות ה-70, באזור ה-27-28%.  הקפיצה ב-2012 היא תוצאה של שינוי מתודולוגי, ובפרט שהלמ"ס התחילה לספור חיילים בתור מועסקים (ועברה לדבר על כוח העבודה בכללותו במקום כוח העבודה האזרחי).
  • בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת פלסטינים היו פחות מ-10% מהמגזר העיסקי. זה ירד בתחילת שנות ה-90 (תגובה מאוחרת לאינתיפדה האראשונה?) ושוב בתחילת שנות ה-2000 (האינתיפדה השנייה).  ב-15 השנים האחרונות יש עלייה איטית אבל עדיין שיעורם נמוך בהרבה משהיה.
  • במקביל לירידה בעובדים פלסטיניים הייתה עלייה בעובדים זרים, ואולי יבוא העובדים הזרים הוא שאיפשר את הירידה בעובדים פלסטינים בשנות ה-90.  בשיא (סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית) כלל העובדים הלא ישראלים היוו כשישית מהמגזר העיסקי (מעל 16%).  אחר כך זה ירד וכיום הם כתשיעית (בערך 11%).  אבל שימו לב שהירידה היא יחסית ולא אבסולוטית — המספר של הלא ישראלים כיום קרוב למה שהיה בשיא, אבל סך מספר העובדים במשק גדל.

מקורות

לוח ה'-נ'-3 של הנספח הסטטיסי של דוח בנק ישראל לשנת 2017.

כל הכבוד לבנק!

אחד הדברים המתסכלים בנוגע לכתיבה על תקציב המדינה הוא שבאתר מפתח התקציב ובאתר החשב הכללי יש נתונים רק מאז 1992.  זה אמנם 25 שנים, ומספק רקע יפה לרוב מה שקורה כיום, אבל זה לא מאפשר מבט היסטורי על תקופת האינפלציה של שנות ה-80 או השוואה עם מה שהיה לפני המהפך ב-1977.

דוגמה קונקרטית היא ההשוואה בין ההוצאה הציבורית לתמ"ג.  בכל מיני סקירות היסטוריות מספרים שההוצאה הגיעה למעל 70% מהתמ"ג אחרי מלחמת יום כיפור, והיה גירעון עצום, וזה היה אחד מהגורמים למשבר הכלכלי ולאינפלציה המטורפת.  אבל אני רוצה לראות את זה בעיניים, והנתונים שהיו לי התחילו כאמור בשנת 1992 כשהתקציב היה 50-60% מהתמ"ג ובמגמת ירידה.

אבל מסתבר שבדוחות השנתיים של בנק ישראל יש נתונים שהולכים אחורה עד שנות ה-60.  וזה מאפשר סוף-סוף לצייר את הגרף הבא:  הכנסות, הוצאות, וההפרש ביניהם שמשקף גירעון (או עודף).  הערכים מתייחסים ל"ממשלה הרחבה", כלומר לא רק הממשלה אלא גם הרשויות המקומיות, ביטוח לאומי, מוסדות לאומיים כמו הקק"ל, ומוסדות ללא כוונת רווח שמקבלים מימון רב מהמדינה כמו האוניברסיטאות וקופות החולים.

gov-exp-gdp

אז אכן ההוצאות גדלו והגיעו בשיאן עד 80% מהתמ"ג, ואכן הגירעון היה באזור ה-10-15% מהתמ"ג מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80, ואפילו הגיע ל-20% מהתמ"ג (!) בשנת  1975, ואכן הוא נעלם באיבחה אחת עם תכנית היצוב הכלכלי של 1985.  וגם אפשר לראות איך הפעילות הציבורית ממשיכה לרדת ברציפות מאז ועד השנים האחרונות, אם כי אולי יש התייצבות מאז 2010 על כ-40% מהתמ"ג.

הפרחים לבנק ישראל. תודה.

מקורות

דוח בנק ישראל לשנת 2017 נמצא באתר בנק ישראל.

פרק ו' עוסק במגזר הציבורי ומימונו, והגרף לעיל מבוסס על לוחות ו'-נ'-1 ו-ו'-נ'-2 בנספחים הסטטיסטיים, שכל אחד מהם מחולק לשני חלקים (לפני ואחרי 1980).

עידכוני בריאות

אחת התלונות הקבועות של ארגונים חברתיים היא שיש שחיקה מתמדת בתמיכה הממשלתית בהוצאות חברתיות שונות.  אז הנה הדגמה של זה בהקשר של בריאות.

הגרף הראשון מראה פשוט את החלק של הממשלה במימון הוצאות הבריאות בישראל לאורך השנים.  ההוצאות של משקי הבית כוללות את דמי החבר בקופות חולים בעבר ואת מס הבריאות כיום, וכן תשלומים אחרים כמו השתתפות עצמית ורפואה פרטית.  הוצאות הממשלה כוללות את המס המקביל שבעצם המעסיקים שילמו בין 1973-1996.  בשנים האלה הממשלה חייבה את המעסיקים להשתתף בתשלום בשיעור שגדל עד כדי חצי ממה שמתואר בגרף, אבל לא מצאתי נתונים מפורטים עליו לכל השנים.  ב-1997 ממשלת נתניהו ביטלה את המס הזה כדי להקל על המעסיקים, והגדילה את ההשתתפות הממשלתית כדי לפצות על כך.  אבל בהמשך הממשלה הקטינה את ההשתתפות שלה שוב בצורה שחייבה את משקי הבית להוציא יותר.  המינימום היה ב-2007, ומאז יש עלייה קטנה בחזרה.

health-fund-pct

חלק מאיך שזה קרה מתואר בגרף הבא.  זהו ניתוח של מרכז אדוה על העלות של סל הבריאות שקופות החולים מחוייבות לספק במסגרת חוק הבריאות הממלכתי.  החוק הגדיר סל בריאות מסוים שהיה תקף לשנת 1995.  מאז כל שנה יש ועדה ממשלתית שמחליטה איך לעדכן את הסל, וזה משית הוצאות נוספות על הממשלה.  בעיקרון, עדכון התקציב למימון הסל צריך לקחת בחשבון שלושה גורמים:

  • גידול האוכלוסייה במדינה וההזדקנות של האוכלוסייה, מה שגורם ליותר אנשים שצריך לטפל בהם.
  • עליית תשומות הבריאות, כלומר העלייה במחירים של ימי אישפוז, במשכורות רופאים, וכו'.
  • התפתחות הרפואה, כלומר ההיצע של תרופות וטיפולים חדשים.  חידושים כאלה נוטים להיות יקרים, בגלל העלויות לפתח אותם ולוודא שהם בטוחים.

ועדת סל הבריאות אחראית רק על הרכיב האחרון. פתרון סביר לשני הראשונים הוא להצמיד אותם למדד רלוונטי.

 

sal-update

הקו האדום (העליון) בגרף מתאר את ההתפתחות הרצויה של מחיר סל הבריאות המקורי אם לוקחים את שלושת הגורמים האלה בחשבון.  זה מניח עלייה של 2.46% בממוצע בשנה באוכלוסיית המבוטחים, עלייה של 3.64% בשנה בממוצע בתשומות הבריאות, ועלייה של 2% בשנה בממוצע כדי להכניס חידושים רפואיים.  אבל הממשלה מניחה מספרים יותר נמוכים, וכתוצאה העלייה בפועל של תקציב סל הבריאות יותר נמוכה (הקו הירוק (התחתון)) ונוצר פער הולך וגדל.  ומה שמעניין הוא שאם מסתכלים על תשלומים של משקי הבית לקופות החולים, במשך כמה שנים הם די השלימו את הפער, אבל מאז 2004 בערך הם לא מספיקים.

מקורות

הגרף הראשון מתבסס על נתונים אודות ההוצאה הלאומית על בריאות כפי שהתפרסמו בשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס: נתוני 1973-83 מלוח 24.3 בשנתון 1989 (אבל אין שם נתונים על משקי הבית), נתוני 1984-9 מלוח 24.3 בשנתון 1996, והנתונים מאז 1990 מלוח 6.3 בשנתון 2017.

הגרף השני הופיע בפרסום של מרכז אדוה בשם תקציב משרד הבריאות: יעדים לשנים הבאות, מאת ברברה סבירסקי, מינואר 2013, ועודכן בדוח תמונת המצב החברתית של 2014 מינואר 2015.  הסכומים הם במחירים שוטפים, בלי תיקון לאינפלציה, כי חלק מההשואה נוגע לתיקון הזה.

מגמת שיפור?

בפרק 2 של "מגש הכסף", סדרת התעודה שהופקה לקראת בחירות 2015, ירון זליכה (החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר) מצולם מרצה בפני קבוצות אזרחים על מצב הכלכלה.  הוא מרצה מצויין וסוחף — שווה לראות.  והוא גם מספק נתונים.  בפרט, בדקה ה-31 הוא מדבר על ריכוזיות, ומספר שישראל מדורגת במקום ה-141 מתוך 148 מדינות בריכוזיות.  במקביל אנחנו רק במקום 109 במאבק נגד מונופולים.  ואלה הסיבות לחוסר התחרותיות של השוק ולמחירים הגבוהים.

כשמישהו מציג נתונים כאלה אני רוצה לחפור בהם קצת יותר.  איך מודדים ריכוזיות במדינות שונות?  איך מודדים מאבק במונופולים?  מה ההתפלגות של הציונים שמדינות אחרות מקבלות?  ואיך כל זה משתנה עם הזמן?

אז שאלתי, ומסתבר שהנתונים האלה באים מהפורום הכלכלי העולמי (World Economic Forum), ארגון שויצרי ללא כוונת רווח שמפורסם בעיקר בזכות הכינוס השנתי בדאבוס שבו מנהיגי העולם ובכירי הכלכלה מתחככים זה בזה.  אבל הארגון עושה עוד דברים, ובין היתר הוא גם מפרסם דוח שנתי על תחרותיות בכלכלה העולמית.  הנתונים שזליכה ציטט באים ממהדורת 2013 של הדוח הזה.  הדוחות האלה מתבססים במידה רבה על סקר של אנשי עסקים בכירים במדינות שונות, שבו הם מתבקשים לחוות את דעתם על היבטים שונים של הכלכלה.  ב-2013 נסקרו קרוב ל-14000 אנשי עסקים מ-148 מדינות תוך שימוש ב-41 שפות.

הסקר כולל עשרות שאלות ב-12 תחומים.  ברוב השאלות התשובות הן בסקלה מ-1 עד 7. הנתונים הספציפיים שצוטטו הם משאלה 6.02:

In your country, how would you characterize corporate activity?
[1 = dominated by a few business groups; 7 = spread among many firms]

ומשאלה 6.03:

In your country, to what extent does anti-monopoly policy promote competition?
[1 = does not promote competition; 7 = effectively promotes competition]

 

אחר כך יש מגוון עיבודים סטטיסטיים כדי לוודא שהתוצאות סבירות, בין היתר על ידי השוואה עם התוצאות בשנים קודמות.  אבל בשורה התחתונה, זה לא ניסיון להעריך מדדים מוגדרים באופן אובייקטיבי, אלא סקר דעת קהל (אם כי קהל נבחר), עם מדגם של כמה עשרות משיבים בלבד.

מספיק הקדמות.  בחיפוש באתר של הפורום מצאתי את הדוחות מאז שנת 2007, ומהם שלפתי את התוצאות עבור ישראל ומדינות אחרות.  הגרף הבא מראה את הציון הממוצע (כזכור בסקלה של 1 עד 7) של השאלה על מידת הריכוזיות.

rikuz

אז כפי שניתן לראות הדעות עלינו לא משהו, והציונים שאנחנו מקבלים הם כמו אלה של מיני מדינות עולם שלישי ונמוכים משמעותית ממדינות מערביות.  אבל גם אפשר לראות ששנת 2014 היא לא בהכרח מייצגת, אלא מהווה מינימום.  וזה בעצם הגיוני, כי זו השנה שבה נושא הריכוזיות היה חם במיוחד — ועדת הריכוזיות, חוק הריכוזיות, המפולת של נוחי דנקנר והפירמידה שלו, וכו'.

מאז 2014 יש מגמת עלייה שנמשכת כבר 3 שנים.  איך העלייה הזו משפיעה על הדירוג?  הגרף הבא מראה את הדירוג עבור שתי השאלות.  הטווח הוא מ-1 (המדינה המדורגת עליונה, כלומר שבה המצב הטוב ביותר) עד מספר המדינות המשתתפות בדירוג, שמשתנה משנה לשנה.

 

ranks

אז כפי שניתן לראות השינוי בדירוג חד הרבה יותר מהשינוי בציון, כי יש הרבה מדינות עולם שלישי עם ציונים לא משהו, ואפילו עלייה מתונה בציון מיתרגמת לקפיצה מעל המון מדינות ועלייה משמעותית בדירוג.

עד כאן הנתונים.  אבל צריך לזכור שהנתונים האלה הם לא ממש "נתונים".  הם סיכום של דעות.  וכמו בכל סקר דעת קהל, דעת הקהל מושפעת מהשיח הכללי והיא לא מדד אוביקטיבי.  אז יש מקום לחשוב שבשנים 2013-2015 לא באמת היינו כל כך גרועים, ושהשיפור מאז הוא לא באמת כל כך דרמטי.  ובכל זאת, אפשר גם להיות קצת אופטימיים ולהאמין שהריכוזיות אכן ירדה בשנים האחרונות, אפילו אם עוד לא הגיעה לסטנדרטים של מדינות מערביות.

מקורות

את דוחות התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי ניתן למצוא באתר של הפורום (צריך לדפדף קצת בתוצאות החיפוש).

דיור וציבור

דיור ציבורי הוא מאגר דירות המושכרות לאוכלוסייה מעוטת יכולת במחיר נמוך באופן משמעותי ממחיר השוק. זה חלק ממנגנוני מדינת הרווחה, והיה פעילות מרכזית של משרד השיכון בשנות המדינה הראשונות.  אבל הדיור הציבורי צומצם במידה משמעותית בשנים מאז המהפך.  כיום נשאר ממנו מעט, והניהול שלו מככב בדוחות מבקר המדינה.

(במאמר מוסגר, צריך להבחין בין דיור ציבורי לבין בנייה ציבורית. בנייה ציבורית היא בנייה ביוזמה ממשלתית, בניגוד לבנייה פרטית. דירות בבנייה ציבורית יכולות להישאר ברשות הממשלה ולשמש לדיור ציבורי, או שניתן למכור אותן במחיר מסובסד למי שזכאי לכך על פי קריטריונים שונים, או שניתן למכור אותן בשוק החופשי. מצד שני ניתן גם לרכוש דירות בשוק החופשי ולהשתמש בהן לצורך דיור ציבורי.)

הזכאות לדיור ציבורי נקבעת לפי קריטריונים של הכנסה וגודל משפחה. בנוסף גם לעולים חדשים יש זכות לדיור ציבורי למשך 10-15 שנים אחרי שעלו ארצה. ניהול מאגר הדירות ואיכלוסן נעשים על ידי חברות מנהלות. החברה הגדולה ביותר היא עמידר, הכפופה למשרד השיכון. חברה גדולה נוספת היא עמיגור, השייכת לסוכנות היהודית. בנוסף יש כמה חברות עירוניות. החברות אחראיות גם על תחזוקת הדירות, ובנושא זה נרשמות תדיר תלונות רבות.  הבעלות על הדירות מתחלקת בין המדינה לבין החברות, ויש מקרים של חילוקי דעות למי הדירות בעצם שייכות.  במקרה של עמיגור חלק מהדירות שייכות לסוכנות.  זה חשוב בהקשר של מכירת הדירות לדיירים, ומה עושים עם הכסף שהתקבל מהמכירה.

נושא הדיור הציבורי מהווה זירת מאבק מתמשכת בין הימין לשמאל. מיפוי גס של האינטרסים העיקריים הוא כלהלן:

  • ממשלות השמאל (לפני המהפך וגם ממשלת רבין בראשית שנות ה-90) הדגישו את הצורך לספק דיור לזכאים. כדי ליצור מלאי דירות השתמשו בבנייה הציבורית והתנגדו למכירת דירות. כך כשדירות מתפנות הן משמשות לזכאים אחרים.
  • חברי כנסת וארגוני שמאל עודדו מכירת דירות בהנחה ניכרת לדיירים, כדי להפוך אותם לבעלי רכוש ולאפשר להם להוריש את הדירות לילדיהם. התמורה עבור הדירות צריכה להיות מושקעת בקניית או בניית דירות חדשות לזכאים אחרים. אבל כיוון שהדירות נמכרות בהנחה, יש צורך בהשקעות נוספות.
  • ממשלות הימין (מאז המהפך, אבל בעיקר בממשלות נתניהו כולל כשהיה שר האוצר) הדגישו את השימוש במנגנוני השוק החופשי. כך העדיפו לתת עזרה בשכר דירה במקום להשכיר דירות באופן ישיר, ופעלו להפרטת החברות המשכנות או להוצאת שירותי הדיור הציבורי למכרז. כתוצאה יש ירידה מתמשכת בתמיכה הממשלתית בדיור לזכאים, כי מלאי הדירות הפיזיות הומר בתמיכות תקציביות שניתן לקצץ.

ירידות משמעותיות במלאי הדיור הציבורי התחילו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, בעקבות מיבצע מכירת דירות לדיירים ביוזמת שר השיכון דוד לוי.  ירידות נוספות במצבת הדיור הציבורי קשורות לחוק הדיור הציבורי משנת 1988 של רן כהן.  מטרת החוק הייתה לאפשר לדיירים לרכוש את דירתם בהנחה ניכרת, ומנגד להשתמש בכסף שמתקבל מהמכירות כדי לרכוש דירות חדשות. החוק נועד להכנס לתוקף ב-1.1.2001, אבל נדחה שוב ושוב בחוק ההסדרים ונכנס לתוקף לבסוף רק ב-1.1.2013.  מה שקרה בפועל בינתיים היה שדירות רבות אכן נמכרו לדיירים בתקופה שהחוק היה מושעה, והכניסו 2.75 מיליארד שקלים, אבל רק 205 מיליון שקלים מהסכום הזה שימשו לרכישת דירות חדשות (לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת). רוב הכסף הועבר למשרד האוצר לשימושים אחרים.

אחד השימושים האחרים קשור לדירות ששייכות לסוכנות היהודית.  כדי להחיל את החלטת הממשלה למכור דירות גם על דירות של הסוכנות, משרד האוצר הסכים לשלם לסוכנות פיצוי על חלק (חצי או יותר) מההנחה שניתנה לדיירים.  בנוסף, האוצר גם הסכים לקנות את שאר הדירות שהיו בבעלות הסוכנות ולהעביר אותן לבעלות ממשלתית.  כתוצאה חלק גדול מההכנסות ממכירת הדירות הועברו לסוכנות במקום לשמש לקניית דירות חדשות.  נושא הבעלות על הדירות והרווחים ממכירתן גרם גם למאבקים קשים בין החברות המשכנות (שרוצות לקנות דירות חדשות ולהצדיק את קיומן) לבין משרד האוצר (שרוצה לסגור את החברות).

למרבה הצער נתונים על היבטים שונים של הדיור הציבורי אינם מפורסמים בצורה מסודרת בשום מקום.  בנוסף, במקרים שונים לא לגמרי ברור למה הנתונים מתייחסים.  להבנתי יש 5 קבוצות דיירים רלוונטיות:

  1. זכאים לדיור ציבורי לפי הקריטריונים הרגילים של משרד השיכון.  אלה הם הרוב.
  2. עולים זכאים, באחריות של משרד הקליטה.
  3. קשישים בדיור מוגן.
  4. נכים שעבורם רוכשים דירות מותאמות במיוחד, מה שנקרא נ"ר (נכסי רכישה).  יש מעט כאלה.
  5. עולים קשישים בודדים, באחריות של משרד הקליטה, שגרים ב"מקבצי דיור".  אלה מבנים כמו בתי מלון לשעבר שבהם מספר גדול של דירות קטנות, 10-20 מ"ר, שאינן עומדות בסטנדרט הרגיל של דירה.  בניגוד ל-4 הקבוצות הקודמות, מקבצי הדיור לא נחשבים חלק מהדיור הציבורי.

כשסופרים את הדירות בדיור הציבורי יש שתי צורות לספור: הגדרה בסיסית שכוללת זכאים משתי הקבוצות הראשונות, והגדרה מרחיבה שכוללת גם את דיירי הדיור המוגן (בעיקרון גם דירות נ"ר נכללות, אבל מספרן קטן).  מספר הדירות לפי ההגדרות האלה מוצג בגרף הבא. [עודכן עם עוד קצת נתונים יחסית לפוסט המקורי]

tot-apps

העמודות עם הנתונים על החלוקה בין חברות משכנות שונות באים בעיקר מדוחות שנתיים שלהן.  הקוים של הסך הכל הם בעיקר מדוחות של מבקר המדינה ומרכז המחקר של הכנסת.  הנתון על כך שהיו 206,000 דירות בסוף שנות ה-60 מוויקיפדיה, והנתון של עמידר מ-1962 מהאתר שלהם.  כפי שניתן לראות הנתונים חלקיים ומקוטעים, אבל אפשר להבחין בקלות במגמה מתמשכת של ירידה במצבת הדירות.

אחת הסיבות למיעוט הנתונים על מצבת הדירות היא שרוב הדיונים בהקשר של הדיור הציבורי הם על היבטים שונים של ניהול.  זה כולל את הדברים הבאים

  • מספר הזכאים הממתינים לדיור ציבורי שאין להם דירות מתאימות.  רובם הם זכאים חדשים, אבל יש גם דיירים שמחכים לעבור לדירה אחרת.  בין היתר יש גם דיווחים על מספר גדול של דיירים שנשארים בדירות יותר גדולות ממה שהם צריכים (למשל זוגות מבוגרים אחרי שהילדים עזבו את הבית), מה שמשקף חוסר יעילות בשימוש בדירות.
  • מספר הדירות הפנויות.  חלקן של הדירות האלה אינו ראוי למגורים כלל, חלקן זקוק לשיפוצים ולפעמים אלה מתעכבים למשך זמן רב, וחלקן קטנות וממוקמות באיזורים שאין להם ביקוש — ולכן קשה לאכלס או למכור אותן.
  • מספר הדירות ששייכות למאגר הדיור הציבורי אבל אינן משמשות למגורי זכאים.  כך מסתבר שיש מעל אלפיים דירות שהמתגוררים בהן אינם זכאים או שהן משמשות רשויות מקומיות או בתי כנסת.  ככל הנראה הקצאת הדירות האלה נעשתה מזמן ולכן מספרן יציב.
  • מספר הדירות שניקנו ונמכרו, וההשלכות על מצבת הדירות הכוללת.

נתונים חלקיים שמצאתי על הדברים האלה מוצגים בגרף הבא.  מעניין לראות שקצב האיכלוס ומספר הממתינים די דומים.  בנוסף עושה רושם שמספר הדירות הריקות היה במגמת ירידה, אבל אין על זה נתונים עדכניים.

app-use

עדכון: נתקלתי בנתונים על סוגי דיור בארצות שונות, שמראים שכיום ישראל היא בין המדינות שבהן הדיור הציבורי מספק רק חלק קטן ביותר מפתרונות הדיור, כ-2%.

ownership

מקורות

הרבה מהפוסטים בבלוג הזה היו תוצאה של מציאת נתונים מעניינים והרצון להציג אותם.  הפוסט הזה, לעומת זאת, הוא יזום: רציתי לכסות את נושא הדיור הציבורי בספר.  מסתמן שזה הנושא שבו הכי קשה למצוא נתונים מכל מה שעסקתי בו עד כה.  המקורות שמצאתי הם:

דוחות של מבקר המדינה על נושאים שונים בדיור הציבורי, שכרגיל כוללים גם קצת נתוני רקע.  כך דוח 53ב לשנת 2002 על ההסכם עם הסוכנות, דוחות 59ב לשנת 2008 ו-65ג לשנת 2014 על הקצאת דירות וההמתנה להן, דוח 60ב לשנת 2009 על ליקויים בתחזוקה, ודוח 64א לשנת 2013 על דירות שהושכרו שלא לזכאים.

דוח על מכירת דירות של מרכז המחקר של הכנסת משנת 2006 ודוח נוסף משנת 2011.

דוחות כספיים של חלק מהחברות המשכנות באתר רשות החברות הממשלתיות (צריך לחפש לפי שם החברה — עמידר, פרזות, חלמיש, ושקמונה).  באופן די מדהים נתוני הדיור בחלק מהדוחות של עמידר מושחרים — היה מי שחשב שהם יותר סודיים מהנתונים הכספיים!  כמה דוחות של פרזות הם הכי בוטים בנוגע לתלונות על האוצר שלא מאפשר לחברה למלא את יעודה.

דפי נתונים חודשיים של משרד השיכון, שכללו בין המון נתונים אחרים גם נתוני מכירת דירות ודירות פנויות של שיכון ציבורי.  זה כנראה היה יוזמה של רחל הולנדר, שהייתה מנהלת אגף בכירה של מידע וניתוח כלכלי, ובמשך שנים רבות הדוחות שלה היו מקור למידע נרחב ששימש את כל העוסקים בבינוי בארץ.  אבל אין ארכיון מסודר שלהם, וכשהיא פרשה לפנסיה המחליפים שלה לא עמדו במשימה.

תודות לחיים פיאלקוף, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון, שעזר לי להבין את הקטגוריות השונות של דיירים ואת הקשר לחברות המשכנות.

עדכון: נתונים נוספים על הדיור הציבורי בשנת 1997 מאליה ורצברגר, הפרטת השיכון הציבורי, מרכז טאוב 2007.

ההשוואה הבינלאומית משלמה סיברסקי וירון הופמן-דישון, האופציה הציבורית בדיור, מרכז אדוה 11.2017, עם תוספות מהמקור שלהם, Social housing in the UNECE region, האו"ם 2015. הטעויות בסיכום ל-100% במקור.

הכל יחסי

לפני שנה כתבתי פוסט על הוצאות הבריאות בישראל.  עכשיו נתקלתי בטבלת נתונים משווים על ההוצאה על בריאות במדינות ה-OECD.  הנה זה בתצוגה גרפית, כך שאפשר באמת לראות מה קורה שם.  הנתונים האלה לשנת 2010.

intl-funding

אז כידוע ההוצאה בארצות הברית הרבה יותר גבוהה מבכל מקום אחר — 17.6% מהתמ"ג.  במדינות אחרות זה בין 6-12%.  לגבי ישראל, אפשר לראות שני דברים: ההוצאה הכוללת היא בין הנמוכות, והאחוז של ההוצאה הציבורית מתוך זה הוא גם בין הנמוכים (כולל הוצאה ממשלתית ומס בריאות).  כתוצאה ההוצאה הפרטית — ביטוח פרטי + השתתפות עצמית — היא יחסית גבוהה.  ויש די הרבה מדינות שבהן בכלל אין שימוש בביטוח פרטי.

מקורות

רחל קיי, "סקירה בינלאומית", מתוך ביטוחי הבריאות בישראל: התפתחויות, קשרי גומלין, בעיות ומתווים לפתרון, עמ' 66.

לקט גז

הבלוג הזה מתיימר להציג נתונים על נושאים מעניינים מענייני דיומא, אבל לרוב הוא עוסק בנתונים שאני מקווה וחושב שהם מעניינים, אבל העניין בהם הוא כללי ולאו דווקא אקטואלי.  ואחד הכשלונות הגדולים הוא בנושא מתווה הגז, שהיה אולי האירוע הכלכלי המשמעותי ביותר ב-30 שנה (מאז תכנית היצוב הכלכלית של 1985), וגם המזיק ביותר, אבל לא זכה אפילו לאיזכור קטן.  זה חלקית כי הנתונים חסרים או מבלבלים, וחלקית כי מדובר בשיקולי מדיניות מורכבים שנתונים הם לא בהכרח הדבר המשפיע ביותר עליהם.  בכל מקרה, הנה מה שמצאתי, באיחור קל.

נתחיל עם תגליות הגז עצמן, בתור רקע.  תגליות הגז התחילו ב-1999, וההפקה התחילה ב-2004.  מה שיש לנו עד היום נתון בטבלה הבאה.  יש שצופים שיהיו עוד תגליות בהמשך, אבל הקונצנזוס הוא שהרוב המכריע כבר נמצא.  היחידות של כמות הגז במאגרים היא BCM, שזה מיליארד מטרים מעוקבים.  כל הערכים הם הערכות שמבוססות על קידוחי ניסיון וניתוח נתונים גיאולוגיים, ויכולים להשתנות (כפי שכבר קרה במספר מקרים).

קידוח

כמות

תאריכים

סטטוס

נועה
(ים תטיס)

3.5 BCM

גילוי: 1999
הפקה: 6.2012 – 12.2013

פותח באופן מהיר כדי לפצות על פער בין הגז ממצרים לפיתוח מאגר תמר; הופקו BCM 1.2, השאר אינו נגיש

מרי בי
(ים תטיס)

32 BCM

גילוי: 2000
הפקה: 2004 – 2012

שימש מקור ראשי לחברת חשמל והופקו כ-25 BCM, קרס בשל תפעול לא נכון ו/או שאיבה מוגברת אחרי הפסקת האספקה ממצרים

תמר

320 BCM

גילוי: 1.2009
הפקה: מאז 4.2013

המקור העיקרי של גז טבעי בישראל כיום, עם הפקה של כ-BCM 10 לשנה

דלית

7.6 BCM

גילוי: 3.2009

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

לויתן

540-622 BCM

גילוי: 6.2010

מועמד לפיתוח, במוקד מתווה הגז בין הממשלה לחברות דלק ונובל אנרג'י

תנין

14-31 BCM

גילוי: 2.2012

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

שמשון

5.2 BCM

גילוי: 3.2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

דולפין

3 BCM

גילוי: 2012

לא פותח כיוון שקטן יחסית למאגרים אחרים

כריש

30-50 BCM

גילוי: 5.2013

נמכר לחברת אנרג'יאן היוונית ב-12.2016 במסגרת מתווה הגז

אפרודיטה (ישי)

7-10 BCM

גילוי: 2013

קידוח במים הטריטוריאליים של קפריסין; גודל המאגר כ-125 BCM, מתוכו חלק קטן גולש למים של ישראל

הגרף הבא מתאר את ההיסטוריה של הפקת הגז מהמאגרים שפותחו.  בשנים 2011-2012 היו פגיעות באספקת הגז ממצרים, ואז היא הופסקה כליל.  כדי לפצות על כך הוגברה השאיבה ממאגר ים תטיס, והוא קרס.  באופן זמני בוצע יבוא יקר של גז נוזלי דרך מצוף ימי, אבל זה היה רק בנפח מועט, ואז מאגר תמר נכנס לפעולה.

supply

אחת השאלות הגדולות בהקשר של מתווה הגז נגעה ליצוא גז.  כדי להחליט מינו את ועדת צמח, שהעריכה שמספיק לשמור בערך חצי מעתודות הגז לשימוש מקומי וליצא את החצי השני, בנפח של כ-500 BCM (בהנחה שסך העתודות אכן באזור ה-1000 BCM, מה שאי אפשר באמת לדעת בפרט לפני שמפתחיםאת לויתן).  זה התבסס בין היתר על התחזית הבאה של שימוש עתידי בגז בישראל, שמוצגת כאן ביחד עם נתוני השימוש בפועל עד היום:

zemach-pred

השימוש כיום קצת פחות מהתחזית, חלקית בגלל קיבולת מוגבלת של הצינור היחיד מהמאגרים לחוף.  מה שיותר מדאיג לגבי התחזית הזו שהיא נפסקת אחרי 25 שנה כשרמת השימוש היא כ-25 BCM לשנה.  ומה אז?  אם ימשיכו להשתמש בגז, מאיפה הוא יבוא וכמה הוא יעלה?  ואם לא, מתי ואיך יעברו למקור אנרגיה אחר?  בנוסף, יתכן שזו הערכת חסר, בשל השימוש הנמוך יחסית בגז לתעשיה ולתחבורה.  בארה"ב, למשל, רק בערך שליש מהגז משמש לחשמל, ולא 2/3 כמו כאן.

השאלה הבאמת גדולה היא אם זה שווה.  במילים אחרות, מה באמת סך ההוצאות וההכנסות על הגז? התשובה היא שעל הרוב אנחנו לא יודעים — או שאין נתונים נגישים, או שמדובר בדברים שרק יקרו בעתיד וכל מה שיש כיום הן הערכות.  דוגמה אחת לזה היא "מס ששינסקי" — ההיטל על רווחי יתר של מונופול הגז, שיתחילו לגבות אותו רק אחרי שהרווחים יעלו על כפליים ההשקעות.  הדבר היחיד שיש עליו נתונים ברורים הוא החלקים שקשורים לתקציב המדינה.  זה כולל הוצאות על אדמיניסטרציה (רשות הגז), הוצאות על תכנון ותמיכה בחיבור לגז, והכנסות מתמלוגים, ונראה כך:

takziv-inout

אז התמלוגים מגיעים למאות מיליוני שקלים, וזה הרבה יותר מההוצאות.  אבל כאמור זה לא כולל את כל ההוצאות.  למשל הממשלה הבטיחה להשתתף בחצי מהוצאות האבטחה של האסדות בים, וזה יכול להגיע למיליארדים.  גם התשלום העודף של חברת חשמל על הגז שהיא מקבלת נמדד במיליארדים.  הסיפור שם הוא שחברת חשמל חתמה על חוזה בלחץ בשיא המשבר של הגז ממצרים, והסכימה למחיר בסיס של $5.04 ליחידת חום (BTU), מוצמד לדולר.  כיוון שבארה"ב יש אינפלציה ממוצעת של 2.1%, המחיר יכול רק לעלות (אמנם במתינות).  בינתים בשאר העולם המחיר יורד בשנים האחרונות:

price-cmp

אפילו במדינות שמתבססות על יבוא גז נוזלי ממרחקים, כמו יפן וגרמניה, המחירים כיום דומים לאלה שחברת חשמל משלמת על גז שמופק במרחק כמה עשרות קילומטרים מהחוף.  בארה"ב וקנדה למשל המחיר פחות מחצי מזה.

אם מסכמים,

  • מחיר הגז בישראל היה בהתחלה זול אבל עכשיו הוא גבוה יחסית,
  • מאזן ההוצאות וההכנסות ברמת המשק כולו לא ברור, ויתכן שההוצאות יאכלו את כל ההכנסות מתלוגים ומיסים,
  • היצוא עלול לבוא על חשבון שימוש עתידי בארץ,
  • ואת כל זה קיבלנו בזכות התנהלות בלתי תקינה בעליל שכללה את התפטרות הממונה על ההגבלים העסקיים, שימוש תקדימי בסעיף 52, פיטורי ראשת רשות החשמל, פטור גורף מרגולציה על המונופול, ומניפולציות של מידע ודעת הקהל.

קריאה נוספת

כל הנ"ל הוא בעצם תקציר מתומצת של מה שמופיע בגרסה האחרונה של הספר, עמ' 102-109, שכולל הרחבה ניכרת על השיקולים והאינטרסים הסותרים ועל מתווה הגז עצמו.  וגם זה תקציר מתומצת של החומר שמסתובב על הנושא הזה ברשת.

מקורות

טבלת תגליות הגז: צרוף נתונים מוויקיפדיה ומגוון מקורות אחרים באינטרנט.

היסטורית ההפקה: סקירת ההתפתחויות במשק הגז הטבעי במהלך שנת 2014 ותחילת 2015 של רשות הגז הטבעי, והשלמות מדוחות הכנסות של מנהל אוצרות טבע.

תחזית השימוש בגז בישראל עד 2040: מדוח ועדת צמח. נתוני השימוש בפועל מהגרף הקודם.

נתוני תקציב ותמלוגים: נתוני התקציב מאקסלים של תקציב המדינה וביצועו מאתר החשב הכללי. האדמיניסטרציה היא מנהלת הגז במשרד התשתיות עד 2002 (סעיפים 34130125 או 3405) ורשות הגז מ-2002 (סעיף 5431 או 5405). פרויקטים כוללים השקעות שונות ורזרבה (סעיפים 83040109-83040124) ותמיכות (סעיפים 38190302, 38400231). נתוני התמלוגים מדוחות שנתיים של מנהל אוצרות טבע כנ"ל.

מחירי הגז בעולם: הנתונים על המחירים בישראל מסיכום של אמנון פורטוגלי, שמתבסס בעיקר על דוחות של נובל אנרג'י, ומנתונים ספורדיים אחרים שמצאתי. הנתונים על ארצות אחרות מ-http://tools.bp.com/energy-charting-tool (לשונית Natural gas prices למטה), ומ-https://knoema.com/ncszerf/natural-gas-prices-forecast-long-term-2017-to-2030-data-and-charts.

%d בלוגרים אהבו את זה: