ארכיון קטגוריה: הכל

אז לאן נוסעים?

כמויות הנתונים שהלמ"ס אוספת הן בלתי נתפסות — הרים על גבי הרים של מספרים שמפרטים מה קורה בהמון נושאים ובכל מיני חיתוכים שונים. הבלוג הזה כמובן אפילו לא מגרד את פני השטח, ומסתפק כרגיל בהצגת המתווה הכללי בלבד. אבל מדי פעם שווה להסתכל על נתונים טיפה יתר מפורטים.

הדוגמה הנוכחית היא בנושא כלי רכב ונסועה, בהמשך לפוסטים קודמים. מסתבר שהלמ"ס מפרסמת בשנים האחרונות דו"ח שנתי שלם על נסועה, וטבלה 9 בו כוללת מידע מפורט ברמת העיר. אז התחלתי לחשוב על כך שבערים המרכזיות לא צריך לנסוע הרבה, כי הכל יחסית קרוב, וגם יש תחבורה ציבורית, אבל יש להניח שכמה שמתרחקים מהמרכז יש צורך ביותר נסיעות. טבלה 9 איפשרה לבדוק את זה.

הניסיון הראשון, לשרטט את כמות הנסועה לרכב כפונקציה של המרחק הפיזי מהמרכז (בנתוני הרשויות המקומיות של הלמ"ס יש נתון של מרחק מגבול מחוז תל-אביב), לא עלה יפה. אבל הניסיון השני, שהתבסס על מדד הפריפריאליות, הניב את הגרף הבא. מדד הפריפריאליות הוא סכום משוקלל של שני רכיבים. אחד מהם הוא המרחק ממחוז תל-אביב, ומשקלו 1/3. השני הוא מרחק משוקלל מכל הישובים האחרים, כאשר השקלול של כל ישוב נקבע לפי גודל האוכלוסייה שלו; המרחק המשוקלל הזה מקבל משקל של 2/3 בחישוב מדד הפריפריאליות.  מסתבר שבמדד הזה העיר המרכזית ביותר היא גבעתיים, ותל-אביב עצמה היא רק במקום השני. העיר הפריפריאלית ביותר היא אילת.

drive-periph

מה שרואים הוא מתאם שלילי מובהק בין פריפריאליות לנסועה (מקדם מתאם של 0.58-, ואם מתעלמים מהחריגים אילת, רהט, וכפר קאסם הוא עולה ל-0.69-). בערים המרכזיות ביותר — גבעתיים, תל-אביב, ורמת גן — הנסועה הממוצעת לרכב היא סביב 12,000 ק"מ לשנה.  באזור גוש דן זה 13-15 אלף ק"מ.  במחוזות הדרום והצפון זה 15-18 אלף.  שיא הנסועה שייך לרכבי רהט, שעושים בממוצע קרוב ל-22,000 ק"מ בשנה. אילת, שהיא שיאנית הפריפריאליות, היא חריג: הנסועה יחסית נמוכה (פחות מ-14,000), כי העיר די קטנה ובעצם אין לאן לנסוע בסביבה.

אז פריפריאליות אכן משפיעה — אנשים צריכים לנסוע יותר כדי לפצות על זה שהם מתחילים ממקום יותר נידח. אבל יש עוד דברים שיכולים להשפיע. למשל הכנסה: האם יותר כסף אומר גם יותר נסיעות? או אולי ההיפך? ומה עם כמות הרכבים? האם במקומות שיש בהם הרבה מכוניות גם נוסעים יותר, או שדווקא ריבוי המכוניות גורם לכך שכל אחת נוסעת פחות? כדי לבדוק את הגורמים האלה ציירתי עוד גרף, שבו הציר האופקי מייצג את ההכנסה הממוצעת בכל עיר, והציר האנכי את הנסועה לנפש — המכפלה של הנסועה לרכב כפול מספר הרכבים ל-1000 נפש. מה שיצא הוא הגרף הבא.

drive-money

באופן מפתיע משהו, הבחירה הזו של צירים גרמה להבחנה בין שלושת הצבירים העיקריים של ערים בישראל. ערים יהודיות ומעורבות נמצאות בצביר הגדול באמצע. כמות הנסועה בהן היא בטווח של 4000-6000 ק"מ לנפש לשנה, וזה לא תלוי ברמת ההכנסה. בערים החרדיות הנסועה היא 1000-2500 ק"מ לנפש.  זה כי מספר הרכבים לנפש נמוך יחסית, אז למרות שהנסועה לרכב  לא בהכרח נמוכה (ראו את מודיעין עילית, ביתר עילית, ובית שמש בגרף הקודם), כשמחלקים את זה בגודל האוכלוסייה הממוצע יוצא נמוך. אצל הערבים, לעומת זאת, הנסועה לנפש גבוהה יחסית — 6000-8000 ק"מ לנפש לשנה. אני מניח שזה משקף הצטלבות של שני גורמים: שירות גרוע של תחבורה ציבורית, וריבוי יחסי של רכבים לנפש (בין היתר כי אין תחבורה ציבורית טובה).

מקורות

נתוני הנסועה ומספר המכוניות לנפש בערים השונות מלוח 9 בפרסום 1772 של הלמ"ס, נסועה של כלי רכב (קילומטרז') 2018, שמכיל נתונים עבור 2017.

נתוני הערים עצמן (אוכלוסייה, פריפריאליות, הכנסה) מהפרופילים של הרשויות המקומיות.

שינוי מגמה

במסגרת שיטוטי בשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2019, שפורסם לאחרונה ע"י הלמ"ס, הגעתי לעדכון נתונים בנושא הדיור. בפרט הסתבר שמעניין לעדכן את הגרף שמציג נתונים על השכיחות היחסית של דירות בגדלים שונים, כי בפעם הראשונה יש נתונים על דירות של 7 ו-8 חדרים. 8 חדרים זה די נדיר, אבל מסתבר ש-7 יש בעצם די הרבה כבר מזה שנים רבות. בגרף הם מוצגים ביחד.  נקודה לתשומת לב: דירות 7 חדרים לא הופיעו פתאום יש מאין בשנת 1995.  זו פשוט השנה שבה מתחילה סדרת הנתונים החדשה שבה הן מופיעות.  לפני זה הן נכללות יחד עם דירות ה-6 חדרים.

app-sz

כשמסתכלים על הנתונים נראה שהמגמה לדירות יותר ויותר גדולות נבלמה בשנים האחרונות, וזה לא סתם תנודה אלא ממש שינוי מגמה. רואים את זה עוד יותר טוב אם מחשבים את גודל הדירה הממוצע — סך שטח הבנייה לדיור מחולק במספר הדירות שבנייתן הושלמה.  גודל הדירה הממוצע נשק ל-200 מ"ר בשנת 2012 (ברוטו, כולל שטחים משותפים), ומאז הוא יורד.

app-avgsz

בשני הגרפים רואים גם את התופעה ההיסטורית של בניית הרבה דירות קטנות יחסית (של 3 חדרים) בראשית שנות ה-90, במסגרת המאמצים לשכן את גל העלייה הגדול מרוסיה.  היו כל כך הרבה דירות כאלה שהגודל הממוצע ירד בכמה עשרות מ"ר.

מקורות

הנתונים ההיסטוריים על גדלי דירות הם אלה שכבר הראתי בעבר, ומקורם בלוח 8 של פרסום 1506 של הלמ"ס (הבינוי בישראל 2011). הנתונים החדשים מלוח 20.9 של שנתון 2019.

הנתונים ששימשו לחישוב גודל הדירה הממוצע באים משני מקורות. מספר הדירות ניתן בלוח 20.1 (בינוי – נתונים נבחרים). בלוח הזה יש גם נתונים על שטח הבנייה, אבל זה שטח הבנייה הכולל, ולא רק בנייה למגורים. את שטח הבנייה למגורים אפשר למצוא בלוח 20.6, אבל יש בו מידע רק לכמה שנים, אז צריך לעיין בלוחות המקבילים גם בשנתונים קודמים.

על פקקים וכבישים

[גם זה הופיע במקביל בבלוג בדה-מרקר]

פקקים הם תוצאה של יותר מדי מכוניות על פחות מדי כביש. לפני שנתיים כתבתי על איך מספר המכוניות לנפש גדל בהתמדה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לפני יותר מ-4 שנים כתבתי על סלילת כבישים.  אז הגיע זמן לעדכן את זה וגם להוסיף נתונים שלא הצגתי בעבר.

הגישה הפשטנית היא, כמו שכתוב לעיל, שפקקים נובעים מעלייה ביחס בין מכוניות לכבישים — מספר המכוניות גדל יותר מהר מקצב הגדילה של כבישים.  לכן כדי לפתור את בעית הפקקים צריך לסלול עוד כבישים. ואכן בכל מקום שמסתכלים נראה שיש עבודות פיתוח לסלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים. זה לא מספיק?

התשובה הקצרה היא שלא. אבל גם שזו בכלל לא השאלה הנכונה.

נתחיל בסלילת כבישים חדשים. הגרף הבא מעדכן את הנתונים על כמה קילומטרים של כבישים חדשים נסללו בכל שנה כמעט מאז ראשית ימי המדינה. מסתבר שסלילת כבישים חדשים היא עניין לא עקבי באופן מפתיע.  שתי תקופות בולטות בהשקעה נרחבת: מאמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 (בעיקר כשבן-גוריון היה ראש הממשלה), ותחילת שנות ה-90 (תקופת ממשלת רבין, אבל זה התחיל כבר בשלהי ממשלת שמיר).  מצד שני ממשלת אשכול, ממשלת בגין, וממשלת נתניהו הראשונה בולטות בקיצוצים. לגבי שתי האחרונות זה מתאים לתפיסה של ממשלה קטנה וקיצוץ בהוצאות ובשירותים, אבל לא ליומרות לעזור למשק.

roads

אבל הגרף הזה לא מראה את כל התמונה. מה שחסר הוא ההשקעה בתחזוקה (סלילה מחדש) ובהרחבה של כבישים קיימים.  הגרף הבא מראה את החלוקה בין כבישים קיימים וכבישים חדשים בכל שנה. הוא גם משתמש במדד אחר: לא האורך של הכבישים, אלא השטח שלהם. זה סופר בצורה יותר נכונה את "כמות" הכביש החדש או המחודש שעומד לרשות המכוניות, כולל מקרים של כבישים עם מספר נתיבים.

לא מצאתי נתונים על השטח שנסלל ברוב התקופה של סלילת כבישים חדשים בימי בן-גוריון. אבל את משך הזמן מאמצע שנות ה-60 עד היום ניתן לחלק בבירור לשניים. עד תחילת שנות ה-90 טופלו כל שנה כ-2 מיליון מ"ר של שטח כביש, עם מגמת ירידה קלה משנות ה-60 לשנות ה-80. מאז תחילת שנות ה-90 זה עומד על כ-6 מיליון מ"ר בשנה, עם תנודות בין 5-7 מיליון ואולי מגמת עלייה מסוימת.  בנוסף ניתן לראות שהשטח של כבישים חדשים הולך וקטן, והשטח של התחזוקה הולך וגדל. באמצע שנות ה-90 כ-60% היה חדש, וכיום רק כ-25%.

roads-area

כיוון שמספר המכוניות גדל כל הזמן, ושטח הכבישים גדל הרבה פחות, מתקבל שהצפיפות של המכוניות על הכביש עולה – ולכאורה זה מקור הפקקים. אבל צפיפות ממוצעת (מה שמקבלים אם מחלקים את מספר המכוניות הכולל בשטח הכבישים הכולל) היא לא מדד לשום דבר.  יש שונות עצומה בשימוש בכבישים, הן בממד המרחב והן בממד הזמן. מבחינה מרחבית, יש כבישים ארוכים באזורים פריפריאליים וכבישים צדדיים בערים שנוסעים בהם מעט מאוד באופן יחסי, ורק חלק קטן יחסי של הכבישים הם עמוסים ונוצרים בהם פקקים.  וגם בכבישים העמוסים, יש הבדלים בין שעות היום.  הבעיות קורות בעיקר בשעות העומס, בגלל הדינמיקה שנוצרת כשיותר מדי מכוניות מנסות לעבור בכביש באותו הזמן.

מעבר לכך, התפיסה שניתן לפתור את בעיית הפקקים על ידי סלילת כבישים נוספים גם היא לא נכונה.  בכל העולם, סלילת כבישים גורמת לעלייה בנסועה (אנשים קונים יותר מכוניות ונוסעים יותר), והפקקים חוזרים אחרי זמן קצר.  מה שצריך הוא להבין שהמטרה האמיתית היא בכלל לא להיפטר מהפקקים אלא לאפשר לאנשים להגיע למחוז חפצם.  ואז אפשר להפעיל מגוון פתרונות אלטרנטיביים שאינם תלויים ברכב פרטי — למשל תחבורה ציבורית —  ובעיית הפקקים נהיית פחות רלוונטית.

מקורות

הגרף הראשון ישירות מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס של 2019, לוח 20.1 (בינוי – נתונים נבחרים).

השני גם מהשנתונים הסטטיסטיים, אבל הצריך איסוף מהרבה מהם.  משנת 1990 עד השנה שעברה הנתונים של כל שנה מופיעים בלוחות 22.15 (סלילת כבישים) ו-22.16 (הרחבת ושיקום כבישים). בשנתון 2019 זה עבר איחוד בלוח 20.21. הנתונים הישנים יותר משנתון 1981 לוח 16.16, שנתון 1990 לוח 16.17, ושנתון 1992 לוח 16.20. בגלל עידכונים אחרי הפרסום ניסיתי להשתמש בנתון העדכני ביותר שמצאתי עבור כל שנה.

המרוץ לתחתית

[פוסט שפורסם גם בבלוג בדה-מרקר, בהבדל שהם צינזרו כל התיחסות לגלובס]

בשיטה הדמוקרטית מוסדות המדינה הם המייצגים את המדינה. כוחם בא להם לא מכוח הנשק או מהטלת אימה, אלא מהאמון שהציבור רוחש להם. אם הציבור מואס במוסדות השלטון, הדמוקרטיה בסכנה.

העיתון גלובס פרסם בשבוע שעבר סדרת כתבות במסגרת פרויקט מיוחד על אמון הציבור במוסדות שלטון החוק. במרכז הפרויקט עמד סקר שהראה שלאחוז גדול בציבור אין אמון במערכת המשפט ובמשטרה, ושרמת האמון נמצאת במגמת ירידה. לזכותם של כותבי ועורכי גלובס, הם גם פרסמו את הסקר המלא כולל פילוחים שונים של התוצאות.

אבל בו בזמן, הסקר והדיון בו סובלים מחוסר הקשר. אחת התוצאות, למשל, הייתה של-43% מהציבור יש אמון נמוך במשטרה. אבל איך זה משתווה לרמת האמון במוסדות אחרים לא פחות חשובים, כמו למשל הממשלה והכנסת? ואיך זה משתווה לרמת האמון לפני שנה או שנתיים או עשר שנים? בלי השוואות כאלה קשה לדעת מה באמת המשמעות של אותם 43% עם אמון נמוך.

סקר נקודתי שנעשה בהזמנת עיתון לא יכול לספק את הנתונים החסרים. אבל למרבה המזל המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרכז גוטמן אוספים מידע כזה מאז 2003. הגרפים הבאים מציגים מבחר מתוך הנתונים שלהם.

נתחיל מהנתונים שפורסמו במדד הדמוקרטיה הישראלית של 2018 (האחרון שפורסם). כמו בכל שנה, המדד כלל שאלות על רמת האמון בכמה אישים ומוסדות שלטוניים. שמונה מהם מוצגים בגרף. ניתן להבחין בחלוקה ל-3 קבוצות.

trust-2018

בראש נמצא צה"ל, בקבוצה בפני עצמו. הצבא זוכה באמון של כמעט 80% מהציבור, ומעל 50% אפילו נותנים בו אמון רב מאוד. אף מוסד אחר לא מתקרב לרמת אמון כזו.

בקבוצה השנייה נמצאים נציגי שלטון החוק: בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, והמשטרה. בערך חצי מהציבור מאמין בגופים האלה, וחצי לא (יש קצת שונות: קצת יותר מחצי מאמינים בבית המשפט העליון, וקצת יותר מחצי לא מאמינים במשטרה).

הקבוצה השלישית היא המערכת הפוליטית, שזוכה בחוסר אמון גורף. כ-70% מהציבור אינם מאמינים בממשלה ובכנסת, ולכ-80% אין אמון במפלגות. בנוסף גם התקשורת נמצאת בקבוצה הזו, ופרופיל האמון בה כמעט זהה לפרופיל האמון בממשלה.

המסקנה מההשוואה הזו היא שאמנם האמון במערכת המשפט אינו גבוה, אבל האמון במערכת הפוליטית – שהיא כיום היריבה העיקרית של מערכת המשפט – נמוך הרבה יותר. בנוסף העיתונאים שמפרסמים את הדברים צריכים להיות מודעים לכך שגם בהם לא נותנים אמון.

הסקר של גלובס מצא גם שאצל 44% מהנסקרים האמון במערכת המשפט ירד בשנה האחרונה. עד כמה זה משמעותי? הגרף הבא מציג את התנודות בממצאי האמון שהתפרסמו במדד הדמוקרטיה לאורך השנים.

trust1

הממצא הבולט ביותר בגרף הוא הקשר בין רמת האמון בגופים השונים. הדרוג היחסי של כל הגופים נשמר בכל השנים (פרט ליחס בין הממשלה והכנסת, שרמת האמון בהן כמעט תמיד מאוד דומה). אין כאן מצב של מאבק כוחות, כשהאמון בגוף אחד בא על חשבון גוף אחר. במקום זאת יש תאום כמעט מלא. כשהאמון בבית המשפט העליון ובמשטרה יורד, גם האמון בממשלה ובכנסת יורדים, ולהיפך.

בפרט, הממצא של גלובס אודות ירידה באמון במערכת המשפט כנראה אינו מאוד משמעותי. אכן האמון בבית המשפט העליון ירד באופן ניכר מהשיא של שנת 2012. אבל כך גם האמון במשטרה, בממשלה, בכנסת, ובמפלגות הפוליטיות. מצד שני, הדמיון באמון במשטרה ובבית המשפט העליון כפי שהיה ב-2018 הוא די נדיר – לרוב יש פער ניכר לטובת בית המשפט העליון. (על היועץ המשפטי לממשלה אין נתונים מכל השנים, אז אי אפשר להשוות.)

הגוף היחיד שמציג התנהגות שונה הוא הצבא, ששומר על אמון גבוה כל השנים. הירידה היחידה הייתה בימי ממשלת אולמרט (2007-2008), בנראה בעקבות התחקירים על מלחמת לבנון השנייה. מצד שני המתקפה מצד הימין הדתי בשנים האחרונות ("להציל" את צה"ל מגיוס בנות ופרשת אלאור אזריה) כמעט שלא השפיעה. חריגה בולטת נוספת היא הירידה באמון בכנסת בשנת 2005, אולי בהקשר של תכנית ההתנתקות.

התפקיד הציבורי שהדגים את השינוי החד ביותר באמון הוא נשיא המדינה. בשנת 2007 רמת האמון בנשיא צנחה לשפל חסר תקדים, כתוצאה מהאשמתו ובסופו של דבר הרשעתו של הנשיא קצב באונס. שנתיים מאוחר יותר שוקם האמון במוסד הנשיאות, ומאז הוא זוכה לאמון שנע בין זה של בית המשפט העליון לזה של הצבא.

trust2

השוואה מעניינת נוספת עוסקת ביחס בין האמון בתקשורת לבין האמון במערכת הפוליטית – שהיא כרגיל אחד ממושאי הסיקור העיקריים של התקשורת. לפי הסקרים, בתקופת ממשלות שרון ואולמרט (2004-2008) התקשורת זכתה באמון גבוה במקצת מהממשלה והכנסת. אבל בתקופת נתניהו (מאז 2009) התקשורת זוכה לאותה רמת אמון כמו הממשלה והכנסת, ולעיתים אפילו טיפה פחות.

בסופו של דבר, למרות האפשרות להפליג בהסברים על הסיבות לשינויים ברמת האמון, צריך לזכור שדעת הקהל היא דבר הפכפך. למשל, לא באמת ברור למה האמון בכל מוסדות המדינה זינק דווקא ב-2011, בערך בזמן שבו פרצה המחאה החברתית. מצד שני הדרוג היחסי נשאר די קבוע, אז סביר להניח שהוא אכן משקף. מכל מקום, אני אישית מעדיף לעסוק בנתונים שאמורים אולי לסייע בעיצוב דעת קהל, ולא בסקרים של דעת קהל.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובפרט מדד הדמוקרטיה הישראלית בשנים שונות, וכן מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן.

על תאונות דרכים ואינתיפדה

בסך הכל רציתי לעיין בקצרה בשנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2019 שפורסם לאחרונה, ולהתעדכן לגבי כמה נתונים על תחבורה. זה מופיע בלוח הראשון של הפרק על תחבורה, לוח 19.1 (היה שינוי מבנה בשנתון, בעבר זה היה לוח 24.1). אז העתקתי את שלושת השורות האחרונות בלוח והשוויתי עם הנתונים שכבר יש לי משנים קודמות כדי לבדוק שהכל בסדר.

ואז הסתבר שהנתונים על הרוגים בתאונות דרכים, שגם מצוטטים בלוח הזה, השתנו. לא רק עדכון קטן של נתוני השנה האחרונה, אלא תיקון משמעותי של כל הנתונים שנים רבות אחורה. ובלי שום סימון של תיקון (כשמתקנים נתון קודם כרגיל מציינים את זה עם R שצמוד לנתון המתוקן).

ההסבר התחבא באותיות הקטנות. בהערה ללוח היה כתוב שהנתונים כוללים תאונות באזור יהודה ושומרון. השוואה עם הלוח המקביל בשנתון הקודם הראתה ששם היה כתוב שהלוח הוא ללא אזור יהודה ושומרון. אז ממש התבקש לצייר גרף שמשווה בין שתי סדרות הנתונים. ציפיתי שתאונות הדרכים תלויות בגודל האוכלוסייה, ולכן יהיה פער הולך וגדל בין הנתונים עם ובלי השטחים שמשקף את הגידול באוכלוסיית השטחים. מה שבאמת קרה מוצג בגרף הבא.

 

dead-area

אז הפער לא הולך וגדל — להיפך, בשנים האחרונות הוא הרבה יותר קטן ממה שהיה בשנות ה-80 וה-90. אם מסתכלים על זה יותר בפירוט, רואים שיש שתי תקופות. מתחילת הנתונים המעודכנים ב-1975 עד שנת 2000 הפער היה גדול יחסית והתנדנד סביב ממוצע של 100 הרוגים נוספים בשנה. מאז שנת 2000 הפער קטן יותר, סביב ממוצע של 33. אני מנחש שהשינוי בשנת 2000 הוא בגלל פריצת האינתיפדה השנייה. לפני זה ישראלים רבים נסעו בכבישים הלא משהו של הגדה. כשהם הפסיקו לנסוע שם, ירד מספר ההרוגים בתאונות.

אם זה נכון, אז באופן אירוני האינתיפדה השנייה (שבה נהרגו כ-1000 ישראלים) הצילה כבר בערך 1200 ישראלים.

מקורות

הנתונים על הרוגים בתאונות דרכים בישראל בלי השטחים מלוח 24.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2018.

הנתונים על הרוגים בתאונות דרכים בישראל ובשטחים מלוח 19.1 בשנתון הסטטיסטי לישראל לשנת 2019. יש להניח שהם לא באמת מתכוונים שזה כולל את כל התאונות בשטחים, אלא רק את התאונות שבהן מעורבים ישראלים.

 

עדיין איתנו

אחד הנושאים שעולים לדיון מדי כמה שנים הוא העלות הכלכלית של הכיבוש ו/או ההתנחלויות.  זה נושא בעייתי כי התקציבים הנוגעים לדבר אינם מפורטים בצורה שקופה, ומפוזרים בין מגוון גופים ממשלתיים ואחרים.

אבל מסתבר שלמרות שקשה לגלות כמה עולה להקים ולתחזק התנחלויות, יחסית קל לגלות כמה עולה לפרק אותן. תכנית ההתנתקות מומנה באמצעות סעיפים יעודיים בתקציב. והם חיים וקיימים עד היום, למרות שעברו כבר 14 שנים. הנה הפרוט במחירים נוכחיים (כלומר מתוקנים לאינפלציה).

takziv-hitnatkut

בהתנתקות עצמה עיקר התקציב נועד לפעולות משרדי הממשלה השונים שהיו קשורות לביצוע התנתקות. אבל הסעיפים האלה ממשיכים עד היום, וכוללים בעיקר העברות כספים לרשויות מקומיות קולטות (בעבר היו גם העברות למשרד השיכון, למשרד הרווחה, להסעות תלמידים, ועוד). הסעיף השני בגודלו היה סיוע לפרטים ולעסקים, ובחלק מהשנים שמאז זה הפך לסעיף הגדול ביותר. בנוסף היה קצת יותר מאוחר סעיף קטן יחסית של הנחות במחירי קרקע, ועוד יותר מאוחר עוד סעיף נפרד של שיכון (או ליתר דיוק פיתוח תשתיות לישובי ההתנתקות).

בסך הכל מדובר עד היום בכ-11 מיליארד שקלים באופן מצטבר (מתוקן לאינפלציה, כלומר במחירים נוכחיים). זאת כדי לפנות 17 התנחלויות שבהן היו קצת פחות מ-9000 מתנחלים. וזה עוד לא נגמר. ההוצאות אמנם במגמת ירידה, אבל בשנת 2018 עדיין היה מדובר ב-147 מיליון שקלים.

מקורות

דפי ביצוע התקציב של החשב הכללי. הסעיף העיקרי הוא 0406, שזה חלק מתקציב משרד ראש הממשלה. אחד התת סעיפים בסעיף הזה הוא מימון פעולות של משרדי ממשלה אחרים. ואכן במקומות אחרים בתקציב הוצאות על ההתנתקות לרוב מובאות ביחד עם העברות מהסעיף הזה.  אבל בנוסף היו בשנים שונות סעיפים שהם באמת תוספת, בעיקר שיכון (706909, 706722, 7071, 7006) ורשות מקרקעי ישראל (980603).

קישוש קולות

פוסט נוסף (ואחרון?) על הבחירות, ובפרט דגמי הצבעה. זה התחיל מניסיון לראות אם יש קשר בין הצבעה למפלגות שונות לבין שינוי באחוז ההצבעה, אבל בסוף מה שיצא הוא הבחנה מעניינת על ההבדל בין יהדות התורה לבין ש"ס מבחינת איך הם מקוששים את הקולות שלהם.

הגרף הבא מדגים את ההבדל. יש כאן נתונים על כל הקולות ששתי המפלגות החרדיות קיבלו בכל הקלפיות במדינה. הציר האופקי הוא אחוז ההצבעה למפלגות החרדיות בקלפי. למשל בעמודה של 30 יש את כל הקולות בכל הקלפיות שבהן שתי המפלגות החרדיות ביחד קיבלו 30% מהקולות הכשרים. הציר האנכי הוא פשוט מספר הקולות.

rikuz-haredim

זה גרף קצת לא שגרתי, אז שווה להסביר מה אנחנו רואים.  לגרף יש צורת U מובהקת. באמצע, בטווח של 30-80, הוא נמוך. זה אומר שכמעט אין קלפיות שבהן החרדים מקבלים בין 30-80 אחוזים מהקולות: או שהם מקבלים ממש מעט, פחות מ-30%, או שהם מקבלים ממש הרבה – 80% ומעלה.

אבל יש הבדל בין המקרים שהם מקבלים ממש מעט וממש הרבה.

מסתבר שהמקרים של קבלת 80-100% מהקולות בקלפי הם במידה רבה קלפיות שנשלטות על ידי החרדים האשכנזים – יהדות התורה, אגודת ישראל, ודגל התורה (שהם כולם כיום מפלגה שמחה אחת).

לעומת זאת, במקרים שבהם החרדים מקבלים ממש מעט קולות, הרוב המכריע של הקולות האלה הולכים לש"ס.  כך ש"ס הצליחה לגרד 665 קולות מקלפיות שבהן החרדים קיבלו פחות מ-1% מכלל הקולות. היא קיבלה 3612 קולות בקלפיות שבהן החרדים השיגו בין 1-2% מהקולות. 5331 קולות בקלפיות של 2-3%. וכך הלאה וכך הלאה. בכל קלפי כזו ש"ס קיבלה ממש מעט, אבל יש המון קלפיות כאלה, וביחד זה מצטבר.

בקיצור, בעוד יהדות התורה משתלטת לגמרי על מספר קטן יחסית של קלפיות, ש"ס מקוששת את הקולות שלה אחד לאחד מאלפי קלפיות, כשבכל אחת היא מקבלת אחוזים ספורים, בטווח של 1-30%.

כיוון שכבר היה לי סקריפט שייצר גרף כזה, הפעלתי אותו גם על קבוצות פוליטיות אחרות. התוצאות עבור הימין די משעממות: רוב הקולות של כל המפלגות באים מקלפיות שבהן הימין מקבל בין 30-75% מהקולות. החריג שבכל זאת מכניס קצת עניין לסיפור הוא הימין הדתי/קיצוני, שמשתלט על מספר קטן יחסית של קלפיות שבהן הימין מקבל 85-97%. זה מה שמעלה את אחוז ההצבעה שלהם יחסית למפלגות האחרות. זה חלק לא זניח של הכוח שלהם, אבל הם מקבלים לא מעט גם מהקלפיות האחרות.

rikuz-right

השמאל-מרכז עוד יותר משעמם – בגדול התפלגות רחבה בלי תופעות מיוחדות. רוב הקולות של כל המפלגות באים מקלפיות שבהן השמאל-מרכז מקבל 15-85% מהקולות. למרצ יש עדיפות יחסית בקלפיות בקצה העליון של הטווח, כלומר היא חזקה בעיקר במעוזים של השמאל.

rikuz-ctr-left

אם מפרידים את זה ומסתכלים רק על שתי מפלגות השמאל, התמונה עגומה. פשוט אין דבר כזה קלפי שבה לשמאל יש רוב – כחול לבן שתו להם את רוב הקולות ממש בכל מקום. מה שנותר הוא לקושש קולות מועטים מהרבה קלפיות, כמו ש"ס. אבל לש"ס יש גם קלפיות שבהן היא מקבלת רוב, ולשמאל אין.

rikuz-left

מקורות

כמו בפוסטים הקודמים, תוצאות ההחירות לכנסת ה-22 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

עוד אחר צהרים

עכשיו שהבחירות מאחורינו אפשר לעשות פולו-אפ לפוסט בנושא הזיופים מלפני כמה שבועות.  הרעיון פשוט: לבדוק אם היו שינויים משמעותיים (וחשודים) בין שתי מערכות הבחירות של 2019.

הגרף הפעם קצת שונה מהקודם.  זה שוב גרף פיזור של כל עשרת אלפי הקלפיות.  הציר האופקי הוא ההבדל במספר המצביעים בין 2015 ל-2019א.  הציר האנכי הוא ההבדל בין 2019א ל-2019ב.  קלפי שאין בה שינויים משמעותיים צפויה להיות קרוב לראשית הצירים.  קלפיות רחוקות משם יכולות להיות חשודות.  הקלפיות צבועות לפי הגוש שאצלו היה השינוי הגדול ביותר, בתנאי שהשינוי הזה הוא יותר מ-100 קולות.  הנה התוצאה.

kalpi-pct-change-b

  • הענן הבז' האופקי הוא קלפיות שבהן לא היה שינוי משמעותי בין שתי מערכות הבחירות האחרונות, ובפרט לא היה שינוי משמעותי באף גוש בפני עצמו.  הן הרוב, ובניתוח הזה הן לא חשודות.
  • הענן הירוק למעלה משמאל הן קלפיות ערביות שבהן הייתה ירידה בהצבעה בין 2015 ל-2019א, ואז עלייה בין 2019א ל-2019ב.  זה היה הדגם הנפוץ במגזר הערבי.
  • הקו הירוק האנכי ב-0 הוא קלפיות חדשות שלא היו קיימות ב-2015.
  • הקלפיות הצבועות לאורך האלכסון כלפי ימין למטה הן החשודות: אלה קלפיות שהייתה בהן עלייה בין 2015 ל-2019א, וירידה חזרה בין 2019א ל-2019ב, מה שיכול לשקף זיוף ב-2019א ואז המנעות מלחזור על זה כתוצאה מהפיקוח והפרסומים בנושא.

דבר ראשון שאפשר לראות הוא שיש די מעט קלפיות חשודות.  אז אפשר לבדוק אותן אחת אחת. התוצאה היא שזה מזהה את אותם מקרים חשודים כמו בפעם הקודמת:

  • בכסרא-סמיע היו כמה קלפיות עם עלייה חשודה בהצבעה לימין (ליכוד ובמידה מסוימת גם ליברמן), ועכשיו הימין כמעט נעלם שם. זה התבטא גם באחוז ההבצעה: בקלפי 5 למשל האחוזים היו 75% ב-2015, עלו ל-94% ב-2019א, וצנחו ל-9% ב-2019ב. (האחוז הלא מבוטל ב-2015 מצביע אולי על כך שהיו זיופים גם לפני 2019א.)
  • בפוריידיס היו 4 קלפיות עם עלייה חשודה למרצ שנעלמה בסיבוב השני.
  • בירכא הייתה עלייה חשודה לימין בכל הישוב, על חשבון המפלגות הערביות,  וזה נשאר במידה מסוימת גם ב-2019ב.  היייתה גם קלפי אחת עם הצבעה גבוהה לש"ס.

עלו בחכה גם כמה דברים אחרים שאולי שווה לבדוק, כמו למשל מגמה הפוכה של עלייה באחוז ההצבעה ב-2019א וירידה ב-2019ב בכמה קלפיות באום אל-פחם, סחנין, ערערה בנגב, וג'סר א-זרקא.  בקלפי בג'סר בפרט ניתן היה להבחין בהצבעה גבוהה לש"ס ב-2019א.  (בהערת אגב, היו גם קלפיות בערים יהודיות עם דגם כזה, אבל שם זה פחות חריג לעומת הסביבה, אז זה פחות חשוד.)

אבל חלק ניכר מהחשודים התגלו כסבירים.  למשל הקלפי בבאר גנים, המיוצגת על ידי הנקודה הכחולה הקיצונית ביותר בצד ימין.  בין 2015 ל-2019א הייתה שם עלייה של לא פחות מ-576 קולות, ואז ב-2019ב הייתה ירידה של 316.  ההסבר הוא שזה ישוב של מפוני גוש קטיף שהיה בשלבי איכלוס, ולכן גדל, ואז הקלפי פוצלה לשניים ולכן קטנה.  גם מקומות אחרים ניתן להסביר בגדילה או שינוי של הקלפי.

השורה התחתונה היא שוב שככל הנראה אין ולא היו הרבה זיופים, והסיכוי שהם השפיעו על התוצאות זניח.

מקורות

תוצאות הבחירות לכנסת ה-20, תוצאות ההחירות לכנסת ה-21, ותוצאות ההחירות לכנסת ה-22 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

מי בעצם הצביע ליברמן?

בחירות מועד ב' של 2019 רשומות על שם אביגדור ליברמן.  הוא היה לשון המאזניים בבחירות באפריל ומנע מנתניהו להקים ממשלה המבוססת על שותפות עם הימין הדתי והחרדים.  לעמדה הזו מייחסים גם את העלייה שלו מ-5 מנדטים בבחירות ההן ל-8 מנדטים כעת — העלייה היחסית הגדולה ביותר בין כל המפלגות.  הכותרות מדווחות על כך שהוא כבש את החילונים של תל-אביב.  אבל מי באמת הצביע ליברמן בבחירות?

אחרי בחירות 2015 פרסמתי סדרת פוסטים על דגמי הצבעה בערים השונות למפלגות השונות.  אחד מהם התייחס לישראל ביתנו.  התוצאה המרשימה ביותר הייתה מתאם חזק ביותר בין שיעור העולים באוכלוסייה של עיר לבין שיעור ההצבעה לליברמן.  כל הערים הסתדרו פחות או יותר על קו ישר בשיפוע 0.5, שמרמז שההצבעה עבורו סקטוריאלית ושבערך חצי מהעולים הצביעו עבורו.  מקדם המתאם היה יותר מ-0.9.  זה מתאם ממש ממש טוב.  במדעי החברה כמעט אף פעם לא רואים רמת מתאם כל כך גבוהה.

(מקדם המתאם — Pearson correlation coefficient — הוא מדד לכמה שתי סדרות של מספרים מתואמות: אם המספר הראשון בסדרה אחת הוא יחסית גבוה אז גם הראשון בסדרה השנייה יהיה יחסית גבוה, וכך הלאה. מתאם של 1 הוא מתאם מושלם. מתאם של 0 הוא חוסר מתאם: אין קשר בין המספרים בסדרה הראשונה והשנייה.  במקרה שלנו הסדרות הן נתונים על שיעור העולים וההצבעה לליברמן עבור ערים שונות.)

אבל עכשיו נראה שאולי ליברמן הצליח לפרוץ מעבר לגבולות הסקטור של עולי חבר המדינות.  כדי לבדוק זאת ציירתי את אותו הגרף מחדש עם הנתונים החדשים.  אבל כדי לברר עד כמה זה שונה ממקרים קודמים, ציירתי גרפים כאלה לכל הבחירות שבהן ישראל ביתנו רצה באופן עצמאי והייתה המייצגת המובהקת של הקהל הרוסי — בחירות 2006, 2009, 2015, ושתי המערכות האחרונות ב-2019.  התוצאות לפניכם.  בגרפים האלה כל עיר מיוצגת על ידי דסקית, שהשטח שלה משקף את גודל האוכלוסייה בעיר. המיקום האופקי של הדיסקית מייצג את אחוז העולים באוכלוסיית העיר, והמיקום האנכי את אחוז הקולות הכשרים שהלכו לליברמן. העיר הגדולה ביותר היא ירושלים, ויש בה כ-9% עולים. השנייה היא תל-אביב עם כ-14%. העיר עם הכי הרבה עולים היא נצרת עילית. הגרפים מציגים את 64-65 הערים הגדולות שאינן ערים ערביות.

 

liberman-olim-all

אז מסתבר שבכל מערכות הבחירות הדגם הבסיסי דומה — קו אלכסוני ישר שמצביע על מתאם חזק בין שיעור העולים לשיעור המצביעים לישראל ביתנו, כולל בבחירות לפני שבוע. כיוון שזה הדגם ניתן לשרטט קו מגמה, שהוא בעצם מודל להצבעה של עולי 1990 והלאה: בהינתן אחוז העולים באוכלוסיית העיר, אפשר לנחש בוודאות גבוהה את אחוז הקולות שליברמן יקבל.  הנתונים של קו מגמה כה מוצגים עבור כל גרף לפי הנוסחה y=a*x+b, כלומר a הוא השיפוע ו-b הוא נקודת החיתוך עם הציר האנכי.  מקדם המתאם מצוין ע"י r ונע בתחום 0.90-0.93.

יתרון נוסף של שרטוט גרפים לכל מערכות הבחירות הוא שפתאום רואים שיש הבדל בשיפוע של הקו בגרפים השונים. ציירתי את כל הגרפים תוך שימוש בדיוק באותם צירים כדי להדגיש זאת. זה אומר שבכל מערכת בחירות אכן ניתן להגדיר מודל כפי שצוין לעיל, אבל המודל יהיה שונה כל פעם.  זה כבר יותר מעניין.  יש לנו שילוב של שתי תופעות:

  • מצד אחד מתאם גבוה בין שיעור העולים בעיר לשיעור המצביעים לישראל ביתנו: אם בעיר אחת שיעור העולים כפול מבעיר אחרת, גם שיעור ההצבעה לישראל ביתנו יהיה כפול.
  • מצד שני הבדלים בין שיעורי ההצבעה בקרב הרוסים לישראל ביתנו במערכות בחירות שונות.

ההבדלים בביצועים של ליברמן במערכות בחירות שונות נובעים מהתופעה השנייה.  הביצועים הטובים ביותר שלו היו בשנת 2009, אז קו המגמה במודל הצביע על כך שכ-85% מהעולים הצביעו לישראל ביתנו. כתוצאה הוא קיבל 15 מנדטים והיה המפלגה השלישית בגודלה בכנסת. ב-2015 זה היה רק כ-52%, ובאפריל רק כ-50%, שהספיקו ל-5 מנדטים.  בשבוע שעבר זה עלה לכדי 63% ו-8 מנדטים.

אבל רגע. אולי אני נסחף? זה שלמשל 63% מהעולים הצביעו ליברמן לא אומר שאין רבים אחרים שאינם עולים שגם הם הצביעו ליברמן, ובפרט בערים קטנות יותר שלא מופיעות בגרפים.  מה שחסר הוא להדגים שהעולים הם פחות או יותר כל מי שמצביע ליברמן. בהינתן המודלים שיש לנו עבור דגם ההצבעה של העולים בכל פעם, אפשר לבדוק.  הבדיקה היא כזו: ניקח את אחוז העולים באוכלוסיית המדינה, ונכניס לנוסחה. זה יתן לנו תחזית של איזה אחוז מהקולות בבחירות ילך לליברמן בזכות העולים בלבד. אם התחזית הזו מתאימה לכלל הקולות שליברמן קיבל, זה מצביע על כך שאכן כל מה שהוא קיבל בא מעולים ולא מאף אחד אחר.  התוצאה של הבדיקה הזו מוצגת בגרף הבא.  הציר האופקי הן התחזיות, והאנכי מייצג את תוצאות האמת.

model

אז כמו שקל לראות, המודלים של הצבעת העולים חוזים כמעט במדויק את מספר הקולות שליברמן קיבל בסך הכל. מצד שני מה שהוא מקבל זה כרגיל טיפה יותר מהתחזית, ובבחירות של שבוע שעבר ההפרש הזה טיפה יותר גדול מבבחירות קודמות. אז העלייה של ליברמן מ-5 ל-8 מנדטים היא בעיקרה בגלל חזרה של מצביעים רוסים שלא הצביעו עבורו בבחירות הקודמות, עם תוספת אפשרית של כ-32,500 קולות מחוץ למגזר — שקול ל-0.9 מנדט.

במילים אחרות, למרות הטענות להשתלבות ולייצוג הימין החילוני, ישראל ביתנו הייתה ונשארה במובהק מפלגה סקטוריאלית של עולי חבר המדינות. התנודות במנדטים שלה נובעים משינויים בתמיכה שהיא מקבלת בתוך הסקטור. תופעה כזו קיימת גם בסקטורים אחרים — למשל העלייה המשמעותית במנדטים של הרשימה המשותפת כתוצאה מהעלייה באחוז ההצבעה במגזר הערבי.

מקורות

תוצאות הבחירות לפי ישובים במערכות הבחירות השונות הם כפי שפורסמו על ידי ועדת הבחירות המרכזית (האתרים של 2015, 2019א, ו-2019ב נגישים ברשת, תוצאות קודמות אפשר למצוא באתר מידע לעם של הסדנא לידע ציבורי).

שיעור העולים (וגודל האוכלוסייה) בערים השונות מהפרופילים של הרשויות המקומיות שפרסמה הלמ"ס.  לפני 2008 זה לא כלל נתונים על עולי 1990 והלאה, אז השתמשתי בנתוני 2008 עבור הגרף של בחירות 2006. הנתונים העדכניים ביותר הם מ-2017, אז בהם השתמשתי לגרפים של בחירות 2019.

היו זמנים, היו (או לא היו) רופאים

משרד הבריאות פרסם סוף סוף את דו"ח כוח אדם במקצועות הבריאות של שנת 2018.  למי שלא עוקב, הדו"ח הקודם היה לשנת 2015, כך שהייתה כבר תחושה של חוסר סבלנות בין חובבי הז'אנר.  לפני זה הם פרסמו דו"ח כל שנה, החל מ-2008.

הדו"חות האלה מאוד מפורטים – הרבה נתונים בחתכים שונים, וגם חגיגה לעיניים מבחינת השימוש בגרפים.  יש נתונים על רופאים, חופאים מומחים, רופאי שיניים, פסיכולוגים, אחיות, התפלגויות הגילים שלהם, איפה הם למדו, היחס בין גברים לנשים, ועוד ועוד.  מתוך כל הטוב הזה אני מציג את שיעור הרופאים והאחרים לנפש לאורך השנים.  הנתונים מתבססים על רישיונות לעבוד ברפואה.  זה בעייתי כי יתכן שחלק מהרופאים המורשים בעצם לא עובדים כרופאים. לכן מה שאני מציג הם הנתונים על הרופאים, האחיות, וכו', עד גיל 67, שזה ניסיון לנפות את אלה שכבר יצאו לפנסיה.  יש גם נתונים של ה-OECD בתור השוואה (יש להניח שגם הם מגיעים איכשהו ממשרד הבריאות/הלמ"ס).  כל הנתונים מנורמלים לגודל האוכלוסייה.

personel

הגרף הזה הוא עדכון קל בלבד של מה שפרסמתי לפני כמה שנים, ובשביל זה לא הייתי מעלה עוד פוסט.  הסיבה האמיתית היא שלא ברור עד כמה הנתונים האלה אמינים.  סימפטום לכך אפשר לראות בצד שמאל של הגרף.  הנתונים המפורטים מתחילים רק ב-1990.  בדו"חות קודמים היו נתונים מפורטים שהתחילו ב-1970.  אבל אי אפשר להשלים מהם, כי יש הבדלים משמעותיים בין הנתונים החופפים בדו"חות השונים.  זה שדו"חות סטטיסטיים כוללים תיקונים של דו"חות קודמים זה מקובל לגמרי.  אבל כאן נראה שכל דו"ח ממש משכתב את ההיסטוריה.  הנה השוואה בין מספר הרופאים ל-1000 נפש כפי שהוא הופיע בשלושה דו"חות.  באופן מפתיע, הפער גדל ככל שמעמיקים בהיסטוריה, ומגיע ל-100% ב-1970:

data-change

אז מסתבר שאם אתם רוצים שיהיו הרבה רופאים, כדאי לכם לעיין בדו"ח של 2008.  אם אתם רוצים לקטר על התמוטטות מערכת הבריאות, פנו לדו"ח של 2015.  הדו"ח של 2018 מסתמן כדו"ח פרווה שהוא בין לבין, עם נטיה קלה לאופטימיות בשנים האחרונות (לפחות יחסית לדו"ח 2015).

עדכון: עברו כמה שבועות ומשרד הבריאות פרסם לוח נתונים מלא, והסביר שהייתה טעות במערכת המחשוב שהצריכה תיקון בדו"ח החדש.

מקורות

הדו"חות ניתנים להורדה מאתר משרד הבריאות.  בדו"ח האחרון טווח הגילים שמתמקדים בו הוא עד גיל 67, לפני כן זה היה עד גיל 65.  כתוצאה הנתונים של הדו"ח האחרון צפויים להיות קצת גבוהים יותר, אבל קשה לי להאמין ששני השנתונים האלה מצדיקים את ההבדל מהדו"ח של 2015.  והדו"ח של 2008 (שהנתונים שלו ממשיכים עד 2012) כאמור בכלל יותר גבוה.

אחר צהרים של פורענות

נושא הזיופים בבחירות עלה לכותרות בעקבות הצטלבות של תעמולת פייק-ניוז של הליכוד עם דיווח ריאל-ניוז של כאן ומשמר הבחירות האזרחי.  הליכוד הסתמך על משקיפים שלו שחשבו שמשהו לא בסדר כשאמרו להם לא לצלם.  משמר הבחירות עברו על אלפי פרוטוקולים בעבודת נמלים.  אני החלטתי לבדוק מה אפשר לגלות באחר צהרים אחד של הסתכלות על נתוני ההצבעה שפורסמו על ידי ועדת הבחירות המרכזית.

כשמסתכלים על נתונים צריך להחליט מה לחפש.  אני החלטתי להתמקד בדברים הבולטים ביותר.  הגדרתי את זה בתור צירוף של שתי תופעות:

  1. עלייה משמעותית באחוז ההצבעה יחסית לבחירות הקודמות
  2. חלק גדול מהעלייה הזו הולך למפלגה אחת

המימוש הוא לעבור על תוצאות ההצבעה בכל הקלפיות ב-2019, ולהשוות עם אותן קלפיות ב-2015 (אם הן כבר היו קיימות).  בכל שנה אני מחשב את אחוז ההצבעה.  אז אני מצייר גרף פיזור, שבו כל קלפי מיוצגת על ידי נקודה: המיקום האופקי של הנקודה הוא אחוז ההצבעה ב-2015, והמיקום האנכי הוא אחוז ההצבעה ב-2019.  אם אחוז ההצבעה לא משתנה הרבה, כל הקלפיות יהיו על האלכסון.  קלפיות שחורגות מעל האלכסון הן קלפיות שבהן אחוז ההצבעה עלה.  קלפיות שחורגות כלפי מטה הן כאלה שבהן אחוז ההצבעה ירד.

kalpi-pct-change

הצביעה היא לפי איזה גוש הרוויח הכי הרבה ב-2019 יחסית ל-2015. הסף הוא 150 קולות נוספים — הקלפיות שבהן ההפרש נמוך יותר, שהן הרוב המכריע, צבועות בבז'.  השמאל והמרכז ביחד כי רוב העליות במרכז הן על חשבון השמאל.  בנוסף צבעתי גם מקרים של ירידה בהצבעה למפלגות הערביות בהפרש של 150 קולות או יותר, מה שמשקף את הירידה הדרמטית באחוז ההצבעה במגזר.

הגרף מיד מזהה לנו כמה קלפיות שכדאי לבדוק — אלה שצבועות ונמצאות רחוק מעל האלכסון.  הנה רשימה שלהן, לפי סדר יורד של אחוז ההצבעה הגבוה ביותר בכל ישוב.  מספרי הקלפיות הם בעצם צרוף של מספר הישוב ומספר הקלפי בתוך הישוב.

קלפי ישוב % 2015 % 2019 פרטים
כסרא-סמיע זוג כפרים דרוזים שגם בעבר הצביעו לימין.
1296.2 54% 98% מקרה מעניין עם "בדיוק" 600 מצביעים שחולקו בין המפלגות במספרים עגולים. הליכוד קיבל 350, לעומת רק 13 ב-2015. ליברמן ירד מ-121 ל-50.
1296.6 70% 87% הליכוד עלה מ-5 ל-111, ליברמן מ-236 ל-304.
פוריידיס ריכוז של כמה קלפיות עם עלייה דרמטית באחוז ההצבעה למפלגות יהודיות, ולעומתן כמה עם ירידה משמעותית כמו ברוב המגזר הערבי.
537.5 60% 97% 303 קולות למרצ, עלייה מ-33.
537.2 60% 90% 179 קולות למרצ, עלייה מ-35.
537.6 62% 88% 245 קולות למרצ, עלייה מ-30.
6100.64 בני-ברק 80% 97% עלייה משמעותית למפלגות חרדיות, אבל התוצאה אינה חריגה יחסית לקלפיות רבות אחרות בעיר.
502.14 ירכא 66% 94% הליכוד עולה מ-6 קולות ל-324.
502.7 66% 92% הליכוד עולה מ-14 קולות ל-214.
31.20 אופקים 63% 93% עלייה דרמטית למפלגות חרדיות: דגל עולה מ-6 ל-333. אבל השוואה עם קלפיות אחרות מראה שיתכן שמדובר בשינוי שיוך אוכלוסייה לקלפי.
3650.6 אפרת 81% 91% גדילה גדולה במספר המצביעים ובהצבעה לימין.
70.162 אשדוד 83% 91% עלייה במספר המצביעים ובהצבעה לדגל, אבל התוצאה אינה חריגה בהשוואה לכמה קלפיות אחרות.
3000.575 ירושלים 70% 83% עלייה בהצבעה לדגל מ-109 קולות ל-372, אבל התוצאה אינה חריגה בהשוואה לקלפיות אחרות.
7800.39 פרדס-חנה 68% 81% עלייה משמעותית במספר המצביעים שהתחלקה בין הליכוד וכחול-לבן.
1192.1 ערערה בנגב 61% 79% עלייה משמעותית במספר המצביעים, שהלכו למפלגות ערביות.
1192.2 43% 68% עלייה משמעותית במספר המצביעים, שהלכו למפלגות ערביות.
1161.34 רהט 56% 76% עלייה בהצבעה למפלגות ערביות.
634.11 כפר קאסם 0% 72% בבחירות 2015 נרשמו 0% הצבעה.
634.8 0% 62%
1031.2 שדרות 57% 71% הכפלת מספר בעלי זכות הבחירה ובהצבעה לימין.
480.6 בית ג'ן 54% 67% מרצ עולה מ-21 קולות ל-288.
480.7 43% 56% מרצ עולה מ-12 קולות ל-316.

התוצאה של התרגיל הזה היא שהוא זיהה את המקרים הבולטים שדווחו גם ממקורות אחרים, בכסרא-סמיע, פוריידיס, וירכא.  אבל הוא העלה גם הרבה מקרים שבהם כנראה מדובר סתם בגידול האוכלוסייה או מספר המצביעים.  ומצד שני כמובן שזה לא זיהה מקרים קטנים יותר.

המסקנה: בדיקה פשוטה יכולה להצביע על חשודים בולטים, וועדת הבחירות המרכזית הייתה צריכה לעלות על זה בלי שיאמרו לה.  אבל אין תחליף לבדיקה דקדקנית של הפרוטוקולים כדי לתת תמונה יותר מלאה.  בכל מקרה עושה רושם שהמספרים הכוללים אינם גבוהים, וכנראה לא באמת שינו את תוצאות הבחירות: צריך יותר מ-32 אלף קולות כדי לקבל מנדט.

מקורות

תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 ותוצאות הבחירות לכנסת ה-20 מאתר ועדת הבחירות המרכזית.

מורשת נתניהו — הגרסה המאויירת

שוב יש בחירות, ושוב נתניהו הוא המועמד המוביל, אז שוב ראוי לסכם מה אנחנו יודעים עליו.  לאו דוקא מבחינת שחיתות וחקירות פליליות, אלא איך הוא בתור ראש ממשלה ולאן הוא לוקח את המדינה.  למרות שהרעיון שנתונים הם מה שחשוב הוא, איך לומר, קצת נאיבי.  הפעם, אגב, אפשר להיתלות בעוד תירוץ: לפני חודש בערך הוא חגג שיא ישראלי בתור ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן באופן מצטבר.

ההישג הזה הוא גם מקור לבעיה: נתניהו נמצא פה כל כך הרבה זמן שפחות או יותר כל מה שקורה קשור אליו, ולו רק בגלל שהוא ראש הממשלה כבר 10 שנים ברציפות.  אם אני אכתוב על הכל זה יצא ספר.  במקום זה נסתפק בראשי פרקים מלווים בגרפים.  לחצו על הגרפים להגיע לפוסט המקורי, שכולל גם הפניה למקור הנתונים.  אבל הגרפים כאן ברובם יותר מעודכנים.

מדדים כלכליים

  • האינפלציה אפסית כבר 20 שנה. אולי היא אפילו נמוכה מדי: יעד האינפלציה הוא 1-3% לשנה, וב-5 השנים האחרונות היא הייתה נמוכה יותר ואפילו שלילית.
    inf
  • מצד שני יוקר המחיה בישראל יחסית לשאר מדינות העולם עולה. בשנת 2009 יוקר המחיה כאן היה כמו הממוצע של מדינות ה-OECD, וב-2018 הוא היה גבוה ב-18%.
    pli-intl
  • החוב הממשלתי יורד ועומד כיום על כ-61% מהתמ"ג, פחות מברוב מדינות המערב. הישג למדיניות הקיצוצים של נתניהו.
    debt-gdp
  • הצמיחה כ-3-5%, לא רע יחסית למערב, אבל פחות מבעבר. וחלק מזה נובע מגידול האוכלוסייה (1.8% בשנה).
    growth

    • אגב, העברת הפנסיות לשוק ההון על ידי נתניהו (כשהיה שר אוצר) הביאה השקעות של 150 מיליארד שקלים במגזר העיסקי תוך כמה שנים. זה לא הגדיל את הצמיחה.
      corp-agach-cmp
    • ועוד אגב, משבר הדיור המתמשך גרם להכפלת החוב של משקי בית על משכנתאות. החזרי המשכנתא באים על חשבון צריכה.  צריכה היא המנוע העיקרי לצמיחה, אבל במקום זה הכסף ילך לבנקים.
      households
  • האבטלה נמוכה ובמגמת ירידה.
    unemp
  • ירושלים, בירת הנצח, הידרדרה לאשכול 2 מתוך 10 בדירוג הכלכלי-חברתי של הלמ"ס. ערים גדולות אחרות שומרות על מעמדן. תל-אביב באשכול 8.
    ranks

אירועים כלכליים דרמטיים

  • מציאת והפקת גז טבעי בכמויות מסחריות מול חופי ישראל: פוטנציאל לעצמאות אנרגטית וירידה ביוקר המחיה.
    • השימוש בגז הוא טיפה פחות מהתחזית. קצת מזה מיובא בגלל מגבלת קיבולת של הצינור מתמר.  במתווה הגז ויתרו על פריסת צינור נוסף.
      pred-use-DM
    • דיון נרחב במתווה הגז עצמו — מה הוא כולל ומה נתניהו עשה כדי להעביר אותו — מופיע בספר "עידן הימין" בעמ' 147-149. בין הפעולות שנתניהו נקט בהן: שינוי הרכב הממשלה כדי לאפשר התגברות על שיקול מקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים ולהעביר את המתווה כמו שמונופול הגז רצה.
    • המחיר שחברת החשמל משלמת כיום גבוה עד כדי כך שעדיף לה ליבא גז מנוזל ולא להשתמש בגז מקומי.
      price-cmp
  • משבר הדיור: המחירים עולים בתלילות כבר מעל 10 שנים.
    • מחירי הדירות הוכפלו ויותר מאז 2007. הרבה הרבה יותר מעליית השכר ומדד המחירים.  (ב-2019 הם שוב עולים אחרי התיצבות ב-2018.)
      diyur
    • ממשלות קודמות הצליחו להגדיל את קצב הבנייה כשהיה צריך, למשל כדי לקלוט את גל העליה ב-1990-91. ממשלות נתניהו נכשלו בכך.
      rate-app
    • תכנית "מחיר למשתכן" עולה מיליארדים (הממשלה בעצם מסבסדת רוכשי דירות) ולא עצרה את עליית המחירים.
    • בנוסף הקימו את הועדה למתחמים מועדפים לדיור (ותמ"ל) שגורמת לתכנון יתר עצום מימדים: ב-2018 תכננו פי 3 יותר ממה שהתחילו לבנות, והתחלות הבנייה בכלל ירדו. המטרה היחידה היא שיראה כאילו עושים משהו.
      plan-vs-start
    • עליית המחירים משעבדת את משקי הבית למשכנתא (גרף חובות משקי הבית לעיל).

ביטחון והסכסוך הישראלי-ערבי

  • למרות הרטוריקה נגד אירן, חיזבאללה, והחמאס, בתקופת נתניהו לא היו מלחמות והיו רק שני מבצעים מוגבלים בעזה.
  • בתקופת נתניהו היו יחסית מעט הרוגים מטרור. דומה לשנות ה-80 והאינתיפדה הראשונה.
    killed-yr-all
  • בתקופת נתניהו היו כמה שנים כמעט בלי שום ירי רקטות מעזה, אבל בשנתיים האחרונות ה"טיפטוף" חזר. השיא היה בשנת 2014 (כולל מבצע צוק איתן): 3205 רקטות ו-1740 פצצות מרגמה. בנוסף יש את עפיפוני התבערה.
    rockets-shabak+
  • תופעת המאחזים התחילה בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, וחודשה בשנת 2012 אחרי הפסקה של כמה שנים.
    new-yr-all
  • הנשיא הפלסטיני אבו מאזן הפעיל מתקפה דיפלומטית באו"ם בשנים האחרונות, ומספר המדינות שתומכות בפלסטינים גדל באופן ניכר. ישראל לא הצליחה למנוע את ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה באו"ם ב-2012.
    diprec-clean
  • ממשלות נתניהו פועלות להחלשת הרשות הפלסטינית, איתה יש שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, מבלי לפרט מה יבוא במקומה אם תתמוטט.  במקביל הן מנהלות יחסים עקיפים עם החמאס, שקורא להמשך המאבק המזויין, ומסייעות לכך שלא יתמוטט. הן גם לא מסרו תגובה ישראלית ליוזמת השלום הסעודית מ-2002.
  • בינתיים הרוב היהודי בין הירדן לים נשחק, וכיום יש בקירוב מספר שווה של יהודים וערבים. למרות זאת יש בממשלה הקוראים לסיפוח כל השטחים.
    pop-pct

פעולות משרדי הממשלה

  • חינוך: המשרד שאחראי על עתיד ההון האנושי של המדינה.
    • הזרם הממלכתי בחינוך מצטמק. הזרם החרדי גדל, וגם הערבי.
      zerem-pct-sweep
    • הישגי בני 15 ישראלים במבחני פיז"ה מעמידים אותם בתחתית המדינות המפותחות.
    • הם היו בתחתית גם במבחן ב"פתרון בעיות", שזה בעצם כישורי חיים למאה ה-21, שנערך ב-2012.
      pisa-prob-solv
    • בשנים האחרונות יש פוליטיזציה גוברת של המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג), והתייחסות לא עניינית שכוללת העדפה של מדדים מספריים על חשבון איכות המערכת.  דוגמה אחת היא בנושא ההשכלה האקדמית לחרדים.
      seminars-work
  • "העיקר בריאות" זה לא קלישאה, זה באמת כך.
    • שיעור מיטות האישפוז יחסית לאוכלוסייה נמצא בירידה מאז המהפך ב-1977.  לפני זה ממשלות מפא"י בנו בתי חולים בקצב שבו האוכלוסייה גדלה. התפוסה היא 94%, מה שמצביע על  חוסר אפשרות להכיל שינויים עונתיים או אקראיים וצורך אמיתי ביותר מיטות.
      beds-klali-per-pop-mahapach
    • סיבה אפשרית למחסור במיטות היא שהוספת מיטות תחייב גם תקנים לרופאים ואחיות. שיעור האחיות לנפש כיום נמוך משהיה ב-2002.
      personel
    • למרות הבעיות האלה מערכת הבריאות בישראל מצוינת. תוחלת החיים היא בין הגבוהות בעולם, ותמותת תינוקות בין הנמוכות.
  • תחבורה
    • קצב סלילת הכבישים פחות מחצי מה שהיה בשנות ה-90, למרות הפעלתנות של השר כ"ץ. חוסר תשתיות הוא אחד החסמים לבנייה למגורים.
      roads
    • מספר ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים ירד ברציפות לפחות מאז שנת 2000 (שיא ההרוגים והפצועים קשה יחסית לגודל האוכלוסייה היה בשנות ה-70). אבל הירידה נבלמה בשנים האחרונות.
      inj-pop
  • שיכון
    • מלאי דירות השיכון הציבורי בירידה מתמשכת.
      tot-apps
  • הגנת הסביבה וקיימות
    • כתוצאה מצורת ניהול משק המים מפלס ים המלח יורד בכ-1.3 מ' בשנה, וכיום אין אפילו תכנית לייצוב המצב. אחת התוצאות היא תופעת הבולענים, ויש גם השפעות קשות על התיירות ומפעלי ים-המלח.
      miflas-dead
    • ישראל היא מדינה שטופת שמש ומתקדמת טכנולוגית. זה צרוף שהיה אמור לשים אותנו בחזית מבחינת השימוש באנרגיה סולרית.  המצב האמיתי הוא שאנחנו משתרכים הרחק מאחור.
      sol-power
    • הקרן לניקיון הוקמה כדי לעודד מיחזור ולהקטין את הטמנת הזבל במזבלות. אבל הכסף מצטבר ולא עושים בו שימוש (חוץ מחלק שמשמש לסתימת חורים בתקציב; משרד האוצר טוען שזה יוחזר).
      nikayon
    • לא הכל שלילי: לאחר שנים רבות של הזרמת בוצה ממכוני טיהור ביוב לים, הנוהל הזה הופסק בשנתיים האחרונות והבוצה הופכת לדשן.
      sludge

משילות והתנהלות

  • חוק ההסדרים משמש את הממשלה (ואת משרד האוצר) להעביר רפורמות במקשה אחת בלי דיון מעמיק בכנסת, וגם לדחות את הביצוע של חוקים שהכנסת העבירה.  כל פעם שנתניהו נכנס לתפקיד חדש נפח השימוש בחוק ההסדרים גדל.
    hesder-bibi
  • אחת השיטות של נתניהו להכפיף נושאי משרות בכירות בשירות הציבורי לרצונו היא לא למנות אותם אלא להשאיר אותם במעמד של ממלאי מקום. אם הם רוצים במינוי קבע, הם יודעים מה מצופה מהם.
    appoint

    • חלק מהמינויים שכן מתבצעים מעלים תהיות אם הם מבינים את המשמעות המילולית של צרוף המילים "השירות הציבורי".  כך למשל היועץ המשפטי לממשלה לא חושב שבחירות הן סיבה לזרז את החקירות וההחלטות בנוגע למועמד הראשי, אלא להיפך, אפשר לדחות הכל לאחרי הבחירות.  במילים אחרות, הוא לא רואה למה השאלה האם המועמד הוא פושע או לא רלוונטית לבחירתו. ורק לאחרונה מונה מבקר שכנראה חושב שהתפקיד שלו קשור לביקורים, לא לביקורת.
  • בראיה לאחור מהעתיד, יתכן שהמורשת המשמעותית ביותר של נתניהו תהיה ההסתה והפצת השנאה בין מגזרים באוכלוסייה.  מעמדו הפוליטי נבנה על שנאת ערבים ושנאת שמאל לא פחות ואולי יותר מאשר על אידאולוגיה ימנית.
    • העדות הישירה ביותר להפצת שנאה על ידי נתניהו באופן אישי היא ממעקב של דוח השנאה אחרי שיח השנאה נגד מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, שעלה מכ-1000 התבטאויות בשבוע לכ-5000 בעקבות התגוללות נגד המשטרה שנתניהו פרסם בפייסבוק.
      mafkal
    • דוח השנאה של קרן כצנלסון מראה גם שהימין מייצר פי 5 יותר שנאה מהשמאל. במדגם הזה, רוב השנאה מופנית לבתי משפט ולשופטים.  הא-סימטריה הרבה ביותר היא בשנאה לצבא: אחוז נכבד ממנה בא מימין, ורק חלק מזערי משמאל.
      hate-flow
    • לסיום, במדד הדמוקרטיה נכללה שאלה על איזה רכיב בהגדרת המדינה חשוב יותר, שהיא יהודית או שהיא דמוקרטית. בהתחלה חצי ענו ששני הרכיבים חשובים באותה מידה. תוך כמה שנות נתניהו רבים מהם החליטו לבחור צד, והמצדדים בשני הגורמים נותרו במיעוט.
      jewdem-years
    • בינתיים ההוצאות על טיסות של ראש הממשלה מרקיעות שחקים. 62.6 מיליון שקלים ב-2018, כשהתקציב המקורי היה 7.3 מיליון. יכול להיות שהוא לא אוהב להיות פה?
      flights

 

יקר כאן

מקובל שיוקר המחיה בישראל גבוה. אבל הטענה הזו נוטה להסתמך על אנקדוטות אודות מחיר המילקי בגרמניה או מחירי משחות שיניים בפולין. מתי ראיתם נתונים יותר מוסמכים על זה? כשחיפשתי כאלה הסתבר שאין הרבה. זה נובע מכך שקשה לעשות השוואות אמינות.

קודם כל צריך להסכים על סל מוצרים שאת המחירים שלהם בודקים. אז צריך שאותם מוצרים — ממש אותו מותג, או לפחות משהו שקול באותה איכות — יהיו קיימים בשווקים של המדינות שאותן רוצים להשוות.  הרבה פעמים זה לא כך, ובמקומות שונים משתמשים במוצרים שאינם ממש ברי השוואה.

בעיה נוספת היא שבמדינות שונות משתמשים במטבעות שונים, ושער ההמרה בין מטבעות גם משפיע.  למשל כשהשקל מתחזק נהייה יותר זול ליבא, והמחירים יורדים, ולעומת זאת כשהוא נחלש מחירי היבוא בארץ עולים.  המגזין הכלכלי אקונומיסט הגדיר את "אינדקס ביג מק" כדי לאפיין את זה.  ההנחה היא שהמבורגר מסוג ביג מק של מקדונלדס הוא מוצר סטנדרטי לגמרי בכל העולם, ולכן אמור להיות לו אותו המחיר, אבל מסתבר שזה לא כך.

מה שמצאתי בסופו של דבר היא טבלה של אינדקסי רמת מחירים שפורסמה על ידי ארגון ה-OECD (ארגון המדינות המפותחות כלכלית).  המחירים בכל ארץ מוצגים יחסית לממוצע של מדינות ה-OECD. הגרף הבא מראה את הנתונים שיש שם.

pli-intl

זה די רועש כי יש נתונים על הרבה מדינות, אז צבעתי את המעניינות.  מדינות שבהן ההבדל בעשור האחרון (בין 2008 ל-2018) הוא פחות מ-15 נקודות צבועות בצהוב. יש שש מדינות שבהן המחירים ירדו ביותר מ-15 נקודות, והן צבועות בירקרק.  יש גם שש שבהן הם עלו ביותר מ-15 נקודות, וזה בכתום.  אחת מאלה שבהן המחירים עלו היא ישראל: בשנת 2008 המחירים היחסיים אצלנו היו כמעט בדיוק כמו המחיר הממוצע ב-OECD, וב-2018 הם היו 118% מהמחיר הממוצע ב-OECD.

אם מסתכלים על כל הנתונים, ולא רק מאז 2008, רואים שהמחירים כאן במגמת עלייה מאז 2004.  אולי זה קשור לתקופת כהונתם של שני ראשי הממשלה האחרונים, אולמרט ונתניהו, ששמותיהם נקשרו בפרשות שחיתות שונות.  עד אולמרט המחירים כאן היו מתחת לממוצע ב-OECD, ועכשיו הם בהפרש מעל הממוצע.  בפרט בתקופת נתניהו יש עלייה כמעט רציפה.

אבל בעצם המחירים היחסיים לא מספרים את כל הסיפור.  צריך להתחשב גם ברמת ההכנסה האופיינית לכל מדינה.  נתונים כאלה מצאתי באתר שנקרא worlddata.info, שמתוחזק על ידי גרמני חובב נתונים בשם לארס אגליטיס.  הוא יצר טבלה שבה עמודה אחת היא יוקר המחיה יחסית לארה"ב, ועמודה נוספת היא ההכנסה הממוצעת בדולרים.  חלוקה של ההכנסה במדינה בהכנסה בארה"ב נותנת את ההכנסה היחסית. אם מחלקים את זה ביוקר המחיה מקבלים את כמה הכנסה ממוצעת מאפשרת לרכוש בכל מדינה, יחסית לארה"ב. הגרף הבא מראה את יוקר המחיה בציר האופקי, ואת אפשרות הרכישה המחושבת בציר האנכי.

pp-intl-scat

אם לא היה הבדל בהכנסות, היינו מצפים לקורלציה הפוכה: ככל שיוקר המחיה עולה מה שאפשר לרכוש יורד.  אבל מה שרואים הוא קורלציה רגילה, כי במדינות שבהן יוקר המחיה גבוה גם ההכנסה נוטה להיות גבוהה, וההיפך.  כך נוצר פס של מדינות משמאל למטה (זול אבל גם אפשר לקנות מעט כי ההכנסה נמוכה, אופייני למדינות מזרח אירופה) אל ימין למעלה (יקר אבל אפשר לקנות לא מעט כי ההכנסה גבוהה, אופייני למדינות סקנדינביה).  ארה"ב בשוליים העליונים של הפס הזה — אפשר לקנות בה יותר מברוב המקומות האחרים. אנחנו בשוליים התחתונים — קצת יותר יקר מבארה"ב, והמשכורות באופן משמעותי יותר נמוכות, אז אפשר לקנות יחסית מעט.

מקורות

נתוני ה-OECD מאתר הנתונים של הארגון, מדף שמוקדש להשוואות מחירים (Price level indices).

נתוני יוקר המחיה וכוח הקנייה היחסי של משכורות הם מאתר worlddata.info, ובפרט מדף בנושא יוקר המחיה.  אלה נתונים לשנת 2018.  התמקדתי בנתונים של מדינות ה-OECD וכמה שכנים.

אז כמה מיטות בעצם צריך?

אחד הגרפים היותר מרשימים שציירתי היה על הירידה בשיעור מיטות אישפוז לנפש מאז המהפך.  הגרף המקורי היה קצת רועש כי הוא הכיל מידע על סוגי מיטות שונים.  הגרסה הנקייה יותר התמקדה באישפוז כללי.  רואים בבירור שמקום המדינה עד סוף שנות ה-70 המספר הזה היה בטווח של 3-3.3 מיטות לנפש.  במילים אחרות, תוך כדי העלייה ההמונית ממשלות מפא"י בנו בתי חולים בקצב שהעולים הגיעו.  אחרי המהפך הוא התחיל לרדת ברציפות, ועד עכשיו הצטברה כבר ירידה של כ-45%.

beds-klali-per-pop-mahapach

אבל מסתבר שזה לא ממש יחודי לישראל.  בכל העולם שיעור מיטות האישפוז לנפש במגמת ירידה (אם כי לא תמיד ניתן לזהות נקודת זמן מדויקת שבה זה התחיל).  בנוסף, מסתבר שיש שונות עצומה בעולם: במקסיקו, למשל, יש 1.5 מיטות לאלף נפש, וביפן יש 13.2.  אנחנו אמנם קרוב לקצה התחתון של הסקלה, אבל אולי בעצם לא צריך יותר?

כל מי שדן בנושא מיטות בתי החולים נגרר לוויכוח הזה, אבל אין תשובה ברורה.  זה תלוי בהמון דברים, למשל מבנה הגילים באוכלוסייה (זקנים מתאשפזים יותר), ותמיד יתכן שיש עוד גורמים ששכחנו לקחת בחשבון.  אז אני רוצה להשתמש בטיעון סטטיסטי שמתייחס לתפוסה של המיטות האלה.

נתחיל עם הנתונים.  הגרף הבא מראה השוואה בינלאומית בשני צירים.  הציר האופקי הוא מיטות לנפש.  הציר האנכי הוא תפוסה.  אנחנו בפינה השמאלית עליונה יחד עם אירלנד — מעט מיטות (במקור הנתונים הזה טוענים שיש לנו 3.0 לאלף נפש), והרבה תפוסה (תפוסה ממוצעת של 94%).  הממוצע של ה-OECD הוא 4.7 מיטות ותפוסה של 76%.  באופן כללי יש אולי מגמה מסוימת של פחות תפוסה כשיש יותר מיטות, אבל זו מגמה חלשה (מקדם מתאם של 0.3-).

intl-bed-occ

הטיעון שאני רוצה להעלות הוא שתפוסה של 94% היא גבוהה מדי.  לכאורה זה טיעון מופרך: תפוסה של  94% מראה שמנצלים את המשאבים נהדר, והמערכת מאוד יעילה, בניגוד למדינות אחרות שמבזבזות רבע מהמשאבים שלהן בממוצע.

אבל זה נכון רק אם השונות אפסית.

במציאות יש שני מקורות לשונות בדרישות לאישפוז:

  1. שינויים עונתיים.  בכל שנה בחורף יש מגפת שפעת וצריך לאשפז יותר.
  2. בלת"מים.  מה אם יש פתאום אסון טבע או מלחמה חס וחלילה?  או סתם צירוף מקרים שכמה צרכים שונים קורים באותו הזמן?

כתוצאה יש שינויים בדרישות האישפוז לאורך זמן.  לפעמים צריך יותר ולפעמים צריך פחות.  חלק ניתן לחזות מראש, וחלק לא.  מערכת שאחראית על החיים של הלקוחות שלה צריכה מרווח ביטחון נדיב של עודף משאבים, כדי להתמודד עם הדרישה המקסימלית שעלולה לנחות עליה בלי לקרוס.  למערכת בתפוסה של 94% אין את מרווח הביטחון הזה.

אם התפוסה היא 94%, המסקנה היא שעבור התנאים בארץ — הצרוף של התפלגות הגילים והנהלים הרפואיים ועוד המון גורמים שאני בכלל לא יודע עליהם — כמות המיטות שיש לנו היא רק קצת יותר ממה שדרוש בתקופות של מינימום צורך.  היא לא יכולה להספיק בתקופות של צורך מוגבר, אלא אם כן ההפרש בין המינימום למוגבר הוא מזערי.  לפי הזקנה במסדרון וכתבות החדשות השנתיות בתחילת החורף זה לא נמצב.

מקורות

נתוני המיטות מהפרסום מוסדות האשפוז והיחידות לאשפוז יום בישראל של משרד הבריאות, והשלמות מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס. הנירמול לגודל האוכלוסייה גם מתבסס על נתוני הלמ"ס.

נתוני התפוסה מפרסום Health at a Glance 2017 של ארגון ה-OECD, עמ' 173.  הנתונים מתייחסים לשנת 2015 (או לשנה הקרובה ביותר עבורה יש נתונים מכל מדינה).

 

ראוי לפירגון

הרבה מהנתונים שאני נתקל בהם וכותב עליהם מדגימים כישלונות של גופי ממשל בטיפול בבעיות ובניהול המדינה.  אבל לפעמים נתקלים גם בנתונים שמצדיקים פירגון גדול.  דוגמה אחת היא הדו"ח אודות סילוק בוצה ממכוני טיהור השפכים העירוניים, שפורסם על ידי המשרד להגנת הסביבה לפני כמה ימים.

המצב כיום בארץ הוא שכמעט כל הביוב מטופל במכוני טיהור שפכים. מקבלים מזה מי קולחין שמשמשים בעיקר לחקלאות.  אבל יש עוד תוצאה. פירוק החומר האורגני בביוב נעשה על ידי חיידקים. בעצם מה שקורה הוא שהחיידקים האלה אוכלים את החומר האורגני. אז אוכלוסיית החיידקים גדלה, ונוצרים משקעים במיכלים ובבריכות של מכוני הטיהור. המשקעים האלה נקראים בּוּצה. חלק מעורבב בחזרה עם הביוב שנכנס למכון, כדי לספק חיידקים לתהליך הפירוק (מה שנקרא "בוצה משופעלת"). אבל צריך להיפטר מהבוצה העודפת.

sludge

הפתרון הפשוט במשך הרבה שנים היה להזרים את הבוצה לים.  מכון הטיהור הגדול ביותר הוא השפד"ן, שמטפל בכל השפכים של גוש דן.  הבוצה העודפת מהשפד"ן הוזרמה על ידי צינור באורך 5 ק"מ לעומק הים.  זה היה מוקד הזיהום הגדול ביותר בחופי מדינת ישראל.  פתרון אחר היה להכריז על זה שזה דשן. אבל בעצם זה לא כך, והבוצה חייבת לעבור טיפול נוסף לפני שהיא הופכת לדשן איכותי.

אחת הפעולות הברוכות של המשרד להגנת הסביבה היא לנהל מבצע לשידרוג מכוני טיהור, ולשיפור הטיפול בבוצה. כתוצאה נפסק היצור של דשן ברמה נמוכה, ובשנה שעברה גם נפסק הנוהג של הזרמת הבוצה לים. כך הגענו למצב שכמעט כל הבוצה הפכה לדשן לחקלאות ברמה א', שמאפשר שימוש ללא הגבלות, וזיהום הים נפסק.

ועל זה ראוי לברך את המשרד ועובדיו, ולקוות שחדשות טובות כאלה ירבו.

מקורות

כאמור דו"ח סילוק בוצות מכוני טיהור עירוניים – 2018, המשרד להגנת הסביבה, יולי 2019. לא רק הנתונים אלא גם הגרף בא ישירות משם.

צפריר רינת כתב על זה בהארץ.

עדכון חשיפה

לא מזמן ציינתי את ההידרדרות המתמשכת בחשיפה לעיתונות.  החשיפה הכוללת לעיתונים בימי חול ירדה ב-2018 לראשונה אל מתחת ל-50% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת (זה מה שמודדים בסקר TGI).  ישראל היום וידיעות אחרונות היו במגמת ירידה מאז 2016, והעיתונים האחרים הצטרפו אליהם שנתיים מאוחר יותר.

אבל לפני כמה ימים פורסם הסקר החצי-שנתי החדש, שמכסה את ינואר עד יוני 2019. התוצאות  הפעם הן שהחשיפה של כל העיתונים עלתה.  עוד מוקדם לומר אם זה אכן היפוך מגמה, אבל לפחות ניתן לומר שההידרדרות נבלמה.  נחכה עוד חצי שנה ונראה מה יגיד הסקר הבא.

exp-tot

מקורות

נתונים חצי-שנתיים מסקרי TGI שצוטטו במקמות שונים או שקיבלתי במייל מקנטר מדיה (החברה שעורכת את הסקר).

תהפוכות התקציב

תקציב המדינה מגיע לכותרות כמעט רק כשהכנסת צריכה לאשר אותו.  זה אמור להיות הזמן שבו נקבעים סדרי עדיפויות.  המציאות היא שזה הזמן של סחר-מכר פוליטי, כספים קואליציוניים, ומאבקי כוחות.

אבל האמת היא שזה לא בהכרח הכי חשוב. בעצם יש שלוש גרסאות שונות של התקציב:

  1. התקציב המקורי שמאושר בכנסת, שעליו שומעים הרבה.
  2. התקציב כפי שהוא בדיעבד, אחרי כל השינויים שנערכים בו במהלך השנה. השינויים האלה נעשים באישור ועדת הכספים, אבל לא דנים בהם במליאה. (המאבק בשינויים העלומים האלה היה אבן הפינה בקריירה הפרלמנטרית של סתיו שפיר)
  3. ביצוע התקציב בפועל, שלא תמיד זהה למה שהוקצה, אפילו אחרי השינויים.

באתר החשב הכללי הופיע לאחרונה פירוט שלושת הגרסאות עבור תקציב שנת 2018, וזו הזדמנות להסתכל על מה קורה לסעיפים תקציביים שונים.  הגרף הבא מראה את השינויים באחוזים בכל אחד מ-57 סעיפי התקציב (זו רק הרמה העליונה של פירוט התקציב. לכל סעיף יש תת-סעיפים, תת-תת-סעיפים, ותת-תת-תת-סעיפים).  כיוון שאני מסתכל על שינויים, 0 מייצג את התקציב המקורי.  אם התווסף כסף לסעיף במהלך השנה זה מיוצג על ידי עמודה מקווקוות חיובית, שמראה כמה אחוזים נוספו. אם נגרע כסף מהסעיף זה מיוצג על ידי עמודה מקווקוות שלילית.  אם הביצוע היה יותר מההקצאה המקורית, תהייה עמודה צבועה בירוק שמראה בכמה אחוזים יותר.  אם היה תת-ביצוע, כלומר לא הוציאו את הסכום שאושר במקור, תהיה עמודה אדמדמה שמראה בכמה אחוזים הביצוע נמוך מההקצאה.  בתור דוגמה, סעיף 06 — שהוא תקציב משרד הפנים, מסומן בחיצים — הוגדל ב-53% במהלך השנה (מ-608 מיליון שקלים ל-929 מיליון), אבל הביצוע היה רק 12% מעל ההקצאה המקורית (678 מיליון).

changes-2018-eq

הסעיף החריג ביותר לכאורה הוא סעיף 47, ש-100% ממנו לא בוצעו. אבל זה מטעה: 47 זה הרזרבה הכללית, והתפקיד של הכסף הזה הוא לעבור לשימושים אחרים לפי הצורך. למרבה הפלא מסתבר שכל שנה אכן יש צורך להשתמש בכולו וכלום לא נשאר.

הסעיף שבו היו הכי פחות שינויים (ולכן לא רואים שום עמודות בכלל) הוא סעיף 31, שכותרתו "הוצאות ביטחוניות שונות". גם בפירוט אין בעצם שום פרטים מה זה.  יש שם כ-8.4 מיליארד שקלים שכנראה הוצאו על מה שתוכנן להוציא אותם.  והיו עוד כמה סעיפים שהשינוים בהם היו קטנים.  אבל ברוב הסעיפים היו שינויים של עשרות אחוזים.  כדי לא להאריך יותר מדי אתאר רק חלק מאלה שהשינויים בהם גדולים.

יש לא מעט סעיפים כמו משרד הפנים, שמוסיפים להם עשרות אחוזים, אבל בסופו של דבר לא משתמשים בזה.  מה שמעניין הוא שזו לא מעידה חד פעמית: ברובם התוספות התקציביות נעשות שנה אחרי שנה, והביצוע נשאר דומה יותר להקצאה המקורית שנה אחרי שנה.  למה משרד האוצר מבצע את ההעברות חסרות התוחלת האלה לא ברור לי.  הנה כמה סעיפים לדוגמה: 01-נשיא המדינה, 02-הכנסת, 04-משרד ראש הממשלה, 05-משרד האוצר, 06-כאמור משרד הפנים, 08-משרד המשפטים, 09-משרד החוץ, 23-משרד הבינוי והשיכון, 30-משרד העלייה, 33-משרד החקלאות, 37-משרד התיירות, 39-משרד התקשורת, 40-משרד התחבורה. (הקו המקווקוו הוא העברות, הקו המלא הוא הביצוע.)

ex-extra

שני משרדים עם פרופיל תקציבי מיוחד, שכבר כתבתי עליו, הם משרד הביטחון (סעיף 15) המשרד להגנת הסביבה (סעיף 26).  משרד הביטחון כמו האחרים זכה במשך שנים רבות לתוספת של 20-30% בהמהלך השנה, אבל בניגוד לאחרים הביצוע שלו הלך וגדל עם השנים, ובשנים 2014-2016 ניצל כמעט את כל התוספת.  כל זה נפסק בשנתיים האחרונות, שבהן אין כמעט תוספת וגם הביצוע קרוב לתקציב המקורי.  במשרד להגנת הסביבה יש מאז 2007 גידול בתוספת, אבל הקטנה בביצוע. אבל הגידול משקף בעצם הצטברות של כספים בקרן לשמירת הניקיון, ולא העברות של ממש.

bit-sviva

נושא חשוב בשנים האחרונות הוא השיכון, בגלל משבר הדיור.  יש שלושה סעיפים תקציביים שקשורים לשיכון: משרד הבינוי והשיכון עצמו, שהתקציב שלו די קטן (סעיף 29, כ-300 מילון שקלים ב-2018), מענקי בינוי שיכון (סעיף 42, כ-3 מיליארד שקלים, חציים סיוע בשכר דירה), והסעיף העיקרי, שנקרא פשוט "שיכון", וכולל פעולות פיתוח שונות (סעיף 70).  הנטו של הסעיף הזה בתקציב 2018 הוא כ-2 מיליארד שקלים, אבל זה מטעה: הוא כולל לא רק הוצאות אלא גם הכנסות בסך כ-2.5-3 מיליארד שקלים, מסובסידיות והיטלי פיתוח, כך שסך ההוצאות הוא בעצם 4.5-5 מיליארד.  אבל מהנתונים ניתן לראות שבשנים האחרונות תיקצבו הרבה הרבה יותר, ופשוט לא ביצעו את זה.  עוד הדגמה לחוסר היעילות של הממשלה בפתרון משבר הדיור.

diyur

זה מתחיל להיות ארוך, אז רק עוד שתי דוגמאות, והפעם של סעיפים בעייתיים.  סעיף 13 נקרא "הוצאות שונות", וחוסר השקיפות בשימוש בו כבר זכה להתייחסות בדוח מבקר המדינה.  תת-הסעיפים שלו נועדו למגוון פעולות שונות ומשונות, אבל כבר שנים רבות שחלק ניכר מהם לא באמת בשימוש: במהלך השנה מעבירים את הכסף לסעיפים אחרים והביצוע נשאר 0. זה נראה חשוד, וכנראה משרד האוצר מנצל את הסעיף בתור מעין רזרבה שמאפשרת להעביר כספים לאן שרוצים בלי יותר מדי פיקוח.

הסעיף האחרון הוא הסעיף הגדול ביותר בתקציב: סעיף 84 תשלום חובות.  זה הסעיף שמייצג החזרת חובות, ובפרט פדיון של אגרות חוב.  בעיקרון זה אמור להיות סעיף שאין בו שינויים, כי כל שנה יודעים בדיוק מה צריך להחזיר, ואם לא מחזירים זה עלול לפגוע בדירוג האשראי שלנו.  אבל מסתבר שלא כך הוא.  אמנם לא עושים העברות במהלך השנה,  אבל הביצוע יכול לחרוג בכמה אחוזים טובים מהתכנון. וכיוון שהסעיף הזה כל כך גדול, כמה אחוזים זה המון כסף.  בשנת 2018 הגיעו לשיא, והביצוע היה 18% פחות מהתכנון, מה שמשקף לא פחות מ-17 מיליארד שקלים שנחסכו לקופת המדינה.  הרבה יותר מהסכומים עליהם דובר בהקשר של מניפולציות של האוצר כדי לעמוד ביעד הגירעון שכחלון התגאה בו לפני הבחירות האחרונות.  איך קורה שאפשר לא להחזיר את החובות האלה בזמן שתוכנן לא ברור לי.

prob

אז מה אפשר ללמוד מכל זה?  ראשית, שיש פערים משמעותיים בין תכנון התקציב למה שקורה בפועל במהלך השנה.  בהינתן הפערים האלה, נראה שהרבה יותר מדי תשומת לב ניתנת לתכנון ולוויכוחים בין משרד האוצר לשרים ולחברי הכנסת, והרבה פחות מדי לביקורת על הביצוע בפועל.

מקורות

קבצי אקסל של פירוט ביצוע התקציב מאתר החשב הכללי.

 

היה מפכ"ל?

[טור שהופיע היום בבלוג בדה-מרקר]

מחאת יוצאי אתיופיה אחרי הריגתו של סלומון טקה מילאה את ערוצי הטלוויזיה אתמול בתמונות שאנחנו רגילים לראות בחדשות של ארצות אחרות – הפגנות אלימות עם הבערת צמיגים בכבישים ראשיים וכאוס בכל רחבי המדינה.  מפקד משטרת זבולון, שאצלו התחיל הבלאגן, הפעיל כוחות יס"מ ורימוני הלם.  משטרת תל-אביב החליטה להכיל את ההפגנות ולנסות להימנע מעימותים.

וממי לא שמענו כלום?  מהמפכ"ל.  אולי כי אין מפכ"ל.

וזו לא הפעם הראשונה.  למי שלא זוכר, כהונתו של מפכ"ל המשטרה הקודם קודם יוחנן דנינו הסתיימה ב-30.6.2015.  מחליפו רוני אלשיך נכנס לתפקיד רק ב-3.12.2015, חמישה חודשים מאוחר יותר.  כשאלשיך פרש אחרי 3 שנים ב-3.12.2018 עדיין לא מונה לו מחליף.  זה המצב כבר 7 חודשים, ובגלל ממשלת המעבר הוא ישאר כך עוד כמה חודשים לפחות.  בשני המקרים סיום הכהונה היה ידוע מראש, והיה מספיק זמן לחפש ולמנות מחליף.  אבל זה לא נעשה.  יוסי לוי, יועץ התקשורת לשעבר של נתניהו, בראיון לרותם שטרקמן, כינה את זה תרגיל גאוני: "אין מפכ"ל משטרה. יש ממלא מקום. מי שרוצה להתמנות יודע מי ממנה, אז לא צריך להיות גאון כדי להבין איך להתנהג."

תפקיד מפכ"ל המשטרה לא לבד.  כפי שהתרשים הבא מראה, בעשרת השנים שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה מגוון תפקידים בכירים נשארו בידי ממלאי מקום לתקופות של בין כמה חודשים ליותר משנה.  ואלה לא סתם תפקידים – אלה תפקידים שחשובים לצורך תפקוד מלא ויעיל של המדינה.

appoint

[עדכון: מסתבר שגם נציב שירות המדינה, אז הוספתי אותו]

 

נגיד בנק ישראל סטנלי פישר סיים את תפקידו ב-30.6.2013.  מחליפתו קרנית פלוג נכנסה לתפקיד באופן רשמי רק ב-13.11.2013 – לפני כן הייתה במעמד של ממלאת מקום במשך ארבעה וחצי חודשים.  וגם כשהיא פרשה עדיין לא מונה לה מחליף, ואמיר ירון נכנס לתפקיד רק יותר מחודש מאוחר יותר.  למותר לציין שנגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי לממשלה, ואחראי על המדיניות המוניטרית (שערי הריבית), ניהול יתרות מטבע חוץ, רישוי בנקים, ועוד.  זהו התפקיד הכלכלי העצמאי הבכיר ביותר.  כנראה שיש מי שלא חשוב לו שהוא באמת יהיה עצמאי.

זוכרים את הריכוזיות במשק, עם הטייקונים, הפירמידות, והתספורות? זוכרים את המחיר הגבוה שחברת החשמל משלמת למונופול הגז?  ראש רשות ההגבלים העסקיים דיויד גילה וראשת רשות החשמל אורית פרקש הכהן שניהם פרשו או הופרשו מתפקידם בהקשר של התנגדותם למתווה הגז.  במילים אחרות, הם ביצעו את התפקיד שאליו מונו.  הפרישה שלהם לא הייתה מתוכננת מראש, אבל עדיין היה זמן למצוא מחליף לפני שהיא נכנסה לתוקף.  זה לא נעשה.  כנראה שיש מי שלא באמת חשוב לו שיהיו רגולטורים אפקטיביים.

מודאגים מאיסוף מידע אישי עליכם ומפגיעה בפרטיות? מודאגים מדליפת מידע ממאגרי נתונים? בשביל זה הקימו את הרשות להגנת הפרטיות.  אבל מאז ינואר אין לה מנהל.  שהפקידים יסתדרו לבד.  זו לא הפעם הראשונה: מאוגוסט 2012 עד אוקטובר 2013 גם לא היה מנהל (אם כי בחלק מהתקופה היה "מינוי בפועל").  אנחנו מעצמת סייבר, אז בטח הכל יהיה בסדר.

נתקעים בפקקים ומקטרים על התחבורה הציבורית שלא מתפקדת? תשמחו לשמוע שכבר בשנת 2007 ועדת סדן המליצה על הקמת רשות ארצית לתחבורה ציבורית, וצ'יק-צ'אק הקימו אותה בשנת 2013 (אחרי זירוז קטן מהמחאה החברתית וועדת טרכטנברג).  רק חבל שאחרי שראש הרשות הראשון סיים את תפקידו בסוף נובמבר 2017, לקח יותר משנה – עד ינואר 2019 – למנות לו מחליף.  כנראה היה מי שלא חשב שתחבורה ציבורית זה דחוף.

מינוי בכירים הוא לא עניין פשוט, וגם בעבר היו מקרים בודדים שבהם תפקיד נשאר לא מאויש כמה חודשים.  אבל אחד התפקידים של הממשלה הוא למנות אנשים ראויים לתפקידים שונים. זה חלק מניהול המדינה. מי שלא עושה את זה מועל בתפקידו.  אולי זה לא הנושא הבוער ביותר שעל הפרק, אבל אם אין מי שאחראים על ביצוע העבודה בתחומים שונים המדינה נפגעת.  במיוחד אם יש פתאום משבר כמו בימים האחרונים.  וגם זה משהו שראוי לשקול בבחירות הבאות.

החיים והזבל

ארגון אדם טבע ודין פרסם את דו"ח הפסולת, עם נתונים על הזבל שלנו תוך פירוט של ערים ורשויות מקומיות.  הנתונים באים ברובם מפרופילים של הרשויות המקומיות של הלמ"ס.  אז הלכתי לנבור בנתונים ולצייר מהם גרפים.

הגרף הראשון בודק את הקשר בין יצור זבל לבין עושר.  ההנחה היא שמקומות יותר עשירים מייצרים יותר זבל, אבל בדו"ח של אדם טבע ודין אומרים שזה לא תמיד כך כי במקומות יותר עשירים יש גם יותר מיחזור ומודעות לסביבה, מה שגורם לצמצום כמות הזבל.  אז מה משפיע יותר?

הציר האופקי בגרף מראה הכנסה ממוצעת, תוך שקלול ההכנסות של שכירים ועצמאים בכל עיר.  הציר האנכי מראה את כמות הזבל הממוצעת לתושב, בק"ג ליום.  כל עיר מיוצגת על ידי דיסקית.  הגודל של הדיסקית משקף את כמות הזבל הכוללת שמייצרים בעיר בכל יום בטונות.  זה המכפלה של הזבל לתושב כפול מספר התושבים. החלק הירוק בהיר מייצג את מה שממחזרים.

trash-pp

אז הנתונים אכן מראים צרוף של שני אפקטים: בחלק השמאלי, בטווח של הכנסות ממוצעות של 4,000-10,000 שקלים, יש מתאם בין עלייה בהכנסות לעלייה ביצור הזבל.  אבל בחלק הימני, כשההכנסה הממוצעת גבוהה מ-11,000 שקלים, יש מגמה הפוכה: ככל שההכנסות גבוהות יותר, יצור הזבל יורד.  מבחינת הפחתת כמות הזבל, המקומות שהכי כדאי להשקיע בהם הם תל-אביב ואילת.  בתל-אביב מייצרים המון זבל, צרוף של אוכלוסייה גדולה שכל אחד מהם מייצר די הרבה זבל.  באילת האוכלוסייה כמובן הרבה יותר קטנה, אבל קצב יצור הזבל עצום.  עדכון: בשני המקרים הנתונים קצת מטעים — האוכלוסייה האפקטיבית שמייצרת זבל הרבה יותר גדולה מהאוכלוסייה הרשומה שגרה בעיר. בשתי הערים יש המון תיירים, ובתל-אביב גם אנשים שעובדים בעיר וגרים בערים מסביב.

הגרף הבא מראה את הקשר בין הכנסה למיחזור: האם מי שעשירים יותר גם ממחזרים יותר?  התשובה היא שיש פיזור גדול מאוד של הערים השונות.  אמנם יש מתאם בין הכנסה למיחזור, אבל הוא חלש.  ובפרט, אחת הערים שבהן ממחזרים הכי הרבה היא לא אחרת מאשר ירושלים.  וזה במיוחד משמעותי כי זו העיר הכי גדולה.  גם בערים החרדיות העניות מודיעין עילית ובני-ברק ממחזרים יחסית הרבה.

recyc

מקורות

הנתונים באים מגליון אקסל גדול של הלמ"ס שמספק נתונים על מגוון גדול של מאפיינים של רשויות מקומיות. אני השתמשתי כאן רק בנתונים על עיריות, ולא כללתי רשויות מיקומיות ואיזוריות.  הנתונים לגרפים הם נתוני פסולת מוצקה (פסולת ביתית, פסולת מסחרית, וגזם), נתוני שכר, ונתוני אוכלוסייה.

אפשר ללמוד לשתף פעולה?

מבחני פיזה מפורסמים במדידת יכולת הקריאה, היכולת המתמטית, וההבנה במדעים.  עשרות אלפי תלמידים מעשרות מדינות נבחנים בנושאים האלה כל 3 שנים.  את התוצאות של תלמידי ישראל במבחנים האלה סקרתי בעבר (התוצאות של המבחן האחרון, ב-2018, עוד לא פורסמו).

אבל בכל מבחן יש גם נושא נוסף שמתחלף כל פעם.  ב-2012 הנושא הנוסף היה "פתרון בעיות".  הכוונה לא הייתה לפתרון בעיות אבסטרקטיות, אלא יותר לכישורי חיים.  למשל לתכנן מסלול נסיעה בעזרת מפה, או לקנות כרטיסי רכבת ממכונה אוטומטית.  גם על זה כבר כתבתי בעבר.

הנושא הנוסף במבחן של 2015 היה המשך של נושא פתרון הבעיות: הוא היה פתרון בעיות שמחייבות שיתוף פעולה. לזה מוקדש הפוסט הנוכחי.

איך בכלל אפשר למדוד שיתוף פעולה?  הרי בהגדרה שיתוף פעולה מחייב יותר מאדם אחד, אבל רוצים להגדיר מבחן הוגן שבו כל תלמיד נבחן בנפרד.  הפתרון שאנשי פיזה הגו הוא לספק סביבת עבודה ממוחשבת, שבה כל תלמיד מנהל אינטראקציה עם 2 סוכנים ממוחשבים (בוטים) שמדמים תלמידים אחרים.  הסוכנים הממוחשבים מתנהגים תמיד באותה צורה, ובאופן כללי המצבים ששלושתם מגיעים אליהם הם גם תמיד זהים, וכך אפשר לראות איך כל תלמיד בפני עצמו מגיב ומה הוא מנסה לעשות עם ה"שותפים" שלו.

תסריט לדוגמה הוא שיש קבוצות של 3 תלמידים שמשתתפים בתחרות ידע.  התחרות מתבצעת באמצעות מערכת ממוחשבת, שבה ניתן למצוא מידע, לענות על שאלות, ולתקשר אחד עם השני.  ההוראות הראשוניות הן שהתחרות תתחיל עוד מעט, ובינתיים התלמידים יכולים לתקשר בצ'אט דרך המחשב.  מכאן מתחילה מסכת של אינטראקציות, שבה שני ה"שותפים" מביעים דעות על המצב או מה אפשר לעשות ולתלמיד הנבחן יש בכל פעם 4 אפשרויות תגובה.  המבחן הוא בעצם עד כמה הוא בוחר בתגובות שמקדמות שיתוף פעולה — להציע שהם ידברו על איך להצליח במשימות, להציע לחלק את השאלות ביניהם, לפשר בין שני האחרים כשהם "מתווכחים", להסכים להתפשר בעצמו, לנסות לגרום להם לעשות מה שהסכימו עליו, וכו'.  לתשובות על שאלות הידע עצמן אין משמעות ומתעלמים מהן.

כמו במבחני פיזה האחרים, גם כאן יש ניקוד לכל בחירה והגדרה של רמת הצלחה כפונקציה של הניקוד המצטבר.  בסך הכל יש 4+1 רמות:

  • תלמידים ברמה 4 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות שמחייבות שיתוף פעולה הדוק.  הם מודעים לדינמיקה הקבוצתית ונוקטים בפעולות כדי לודא שכולם מבצעים את חלקם כפי שסוכם מראש.  הם מבינים מכשולים ונוקטים ביוזמה כדי להתגבר עליהם כקבוצה.
  • תלמידים ברמה 3 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות, שפתרונן מחייב אינטגרציה של ידע לאורך מספר שלבים.  הם מסוגלים לארגן את הקבוצה ולבקש מידע מחברי קבוצה שונים, ולעזור בישוב חילוקי דעות.
  • תלמידים ברמה 2 יכולים לתרום לפתרון משותף של בעיות ברמה בינונית.  הם מתקשרים עם חברי קבוצה אחרים בנוגע ללתכנית הפעולה, ומנדבים מידע שנמצא ברשותם.  הם עוזרים לקבוצה ככלל לגבש תמונה של מי יודע מה ואיך להתקדם.
  • תלמידים ברמה 1 יכולים לפתור בעיות פשוטות שלא מחייבות הרבה שיתוף פעולה.  הם נוטים להתמקד בחלק שלהם של הבעיה, ויכולים לספק מידע מבוקש.
  • תלמידים ברמה 1> הם כאלה שאין להם שום נטיה לשיתוף פעולה.  זה כולל למשל את אלה שבכלל לא נכנסו לצ'אט מלכתחילה.

ההשוואה בין המדינות השונות היא השוואה של התפלגות התלמידים בין הרמות האלה, כפי שמוצג בגרף הבא.  כל מדינה מיוצגת על ידי עמודה אופקית המחולקת ל-5 מקטעים, לפי אחוז התלמידים בכל רמה.  העמודות מיושרות לפי הגבול בין רמה 1 לרמה 2.  כך ניתן לראות בקלות את אחוז התלמידים ברמה 1 ומטה ולעומתם את אחוז התלמידים ברמה 2 ומעלה.  האורך הכולל של כל עמודה הוא כמובן 100%.

pisa-collab-prob-solv

המדינה המובילה היא יפן, עם 10% ברמה 1 ומטה ולא פחות מ-90% ברמה 2 ומעלה.  בקצה השני תוניסיה סוגרת את הרשימה עם 84% מזעזעים ברמה 1 ומטה ורק 16% ברמה 2 ומעלה.  ישראל בתחתית המדינות המערביות, עם 42% ברמה 1 ומטה (מתוכם 11% ברמה 1>) ו-58% ברמה 2 ומעלה (מתוכם רק 5% ברמה 4) — דומה ליוון, באופן משמעותי מעל טורקיה, אבל מתחת לרוסיה, איטליה, צרפת, ספרד, ובכלל באופן משמעותי מתחת לממוצע מדינות ה-OECD.

מעבר להשוואה הבסיסית בין מדינות, דו"ח התוצאות מספק עוד מגוון גדול של ניתוחים ונתונים.  אולי המעניין ביותר הוא הפער בין בנים לבנות.  בכל הארצות שנבדקו בנות קיבלו ציונים גבוהים באופן מובהק מהציונים של הבנים.  ההפרש בישראל הוא קצת יותר קטן מהממוצע, אבל עדיין משמעותי.  בקיצור, בנות אכן נוטות יותר לתקשר ולשתף פעולה מבנים.

תחום אחד שבו ישראל מובילה בהפרש גדול על כל המדינות האחרות הוא בשונות, כלומר בפערים בין התוצאות שהתקבלו בבתי ספר שונים.  באופן כללי, רוב השונות בין תוצאות של תלמידים במדינות ה-OECD היא בין תלמידים שונים באותם בתי ספר (75% מהשונות), ורק חלק קטן יותר ניתן ליחס להבדלים בין בתי ספר (24%).  בישראל השונות בין תלמידים באותו בית ספר היא קצת יותר נמוכה (כ-69% מהשונות הכללית ב-OECD), אבל השונות בין בתי ספר הרבה יותר גדולה (כ-53% מהשונות הכללית).  לתוצאה הזו יש קורלציה גבוהה עם השונות בציונים במבחני הקריאה, המתמטיקה, והמדעים.  במילים אחרות, חלק גדול מהשונות מוסבר על ידי השונות בציונים במבחנים האלה, והוא לא יחודי לנושא שיתוף הפעולה בפתרון בעיות.

עוד נושא שעליו יש נתונים הוא הקשר בין הביצועים לבין מצב סוציו-אקונומי.  כפי שניתן לצפות, ככל שהמצב הסוציו-אקונומי יותר נמוך יש יותר תלמידים ברמות 1> או 1, ופחות ברמה 4.  אבל בישראל התוצאות האלה הרבה יותר קיצוניות מאשר בממוצע ה-OECD.  במיוחד מדאיג שאפילו ברבעון העליון אצלנו יש כ-30% שרמת שיתוף הפעולה שלהם היא ברמות 1> או 1 — כמעט כפול מהממוצע ב-OECD.  אז התירוץ המקובל שבניכוי חרדים וערבים מצבנו יופי לא מתקבל כאן.

collab-socioecon

מקורות

כרך V של תוצאות מבחן פיזה 2015, טבלאות V.3.1, V.4.1, V.4.3, ו-V.4.8.

עידכונים מהכנסת

הבחירות האחרונות מצדיקות עידכון של כמה גרפים שפורסמו פה בעבר.  המקורות כמו בפוסטים המקוריים (בקישורים).

  1. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת נפל בבחירות של 2001, וב-2015 נראה היה שהוא במגמת התאוששות. הבחירות האחרונות מראות שלא היא.
    vote
  2. המפלגות החרדיות הגדילו את כוחן יחסית לכנסת הקודמת. אבל כלל המפלגות הדתיות ביחד קיבלו בדיוק אותו מספר כסאות. זה כמובן מושפע מכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה הפעם, ושיחד לא עברה את אחוז החסימה בפעם שעברה.
    haredi-mk
  3. מספר חברי הכנסת הערבים ירד באופן משמעותי יחסית לשיא שנרשם בכנסת הקודמת. יש להניח שזה קשור לאחוז ההצבעה הנמוך במגזר.
    arab-mk
  4. עכשיו זה רשמי וסופי: בכנסת ה-20 היו בהפרש ניכר הכי הרבה הצעות חוק, שאין בינן לבין חוקים ולא כלום.
    prop-law
  5. לכאורה לא קשור אבל לדעתי בעצם מאוד קשור: החשיפה לעיתונות ממשיכה במסלול התרסקות. בשנתיים הקודמות זה היה רק ישראל היום וידיעות; עכשיו זה כל העיתונים בלי יוצא מהכלל.
    exp-tot

 

חרדים להשכלה

[גרסה ארוכה יותר של הפוסט הזה, עם רקע היסטורי, הופיעה בבלוג בדה-מרקר. הרקע הופיע כבר בפוסטים קודמים כאן, ונוגע לתעסוקת חרדים וללימודים וקבלת תעודת בגרות.]

דוח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר כולל פרק על התכניות של ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה) למשוך חרדים ללימודים אקדמיים.  הרעיון הוא שלימודים אקדמיים מבטיחים תעסוקה מתגמלת יותר, אז אם הרבה חרדים ילמדו הם יחלצו ממעגל העוני, וגם ישתלבו בחברה הכללית.  בינתיים התכניות האלה לא ממש ממריאות כפי שהות"ת קיוותה.  ויש גם התנגדות מצד אקדמאים שלא מוכנים ללימודים בהפרדה מגדרית.  (גילוי נאות: גם אני הייתי מעורב במאבק הזה.)

המבקר ממקד את הביקורת שלו במימוש עד כה של תכנית מיוחדת לשילוב חרדים בהשכלה הגבוהה, שנועדה לפעול בשנים 2011-2022  בתקציב של 1.7 מיליארד שקלים.  זה כולל תכנית חומש ראשונה בשנים 2011-2016, ותכנית שנייה שאמורה הייתה להתבסס על תוצאות התכנית הראשונה ופועלת כעת.

הדו"ח לא כולל הרבה נתונים, ובכל זאת היו כאלה שתפסו את עיני.  ראשית, היו שם כמה נתונים על נשירה. רציתי לצייר גרף שימחיש את אחוז הנשירה, אבל להערכתי זה פשוט לא יהיה אחראי. אחד מממצאי הביקורת הוא שמל"ג ו-ות"ת לא דואגות לאיסוף נתונים מסודר וכתוצאה גם לא מבססות את התכניות שלהן על נתונים סדורים. דו"ח המבקר מצטט לכן כמה נתונים ספורדיים שנמצאו, שמתייחסים לשנים שונות ומסגרות שונות ופלחי אוכלוסייה שונים, אבל אי אפשר באמת לתת תמונה מלאה.  ובכל זאת הנה שלוש דוגמאות להמחשה:

  • אצל החרדים 46% מהגברים ו-28% מהנשים שהתחילו ללמוד ב-2009 לא סיימו עד 2016. אצל יהודים לא חרדים המספרים הם 20% ו-12% – פחות מחצי.
  • הנשירה של תלמידים חרדים בשנים 2012-2015 מהמכינות שנועדו להכין אותם ללימודים אקדמיים הייתה 55% אצל הגברים ו-35% אצל הנשים.  לפני הפעלת התכניות לעידוד השתלבות החרדים בהשכלה הגבוהה המספרים היו 48% אצל הגברים ו-39% אצל הנשים – התכניות לא גרמו להבדל מהותי, ולאו דווקא הועילו בכלל.
  • כ-24% מהחרדים שלמדו לתואר ראשון בשנת התשע"ה נשרו במעבר לשנה הבאה, לעומת כ-8% אצל  יהודים לא-חרדים.

המבקר מונה שלוש בעיות הגורמות לאחוז הנשירה הגבוה:

  • חוסר רקע, המתבטא בחוסר לימודי ליבה וקבלה בלי סינון (בגרות או פסיכומטרי).
  • חוסר הרגלי למידה מתאימים. לימודי הקודש החרדים אינם כוללים הגשת עבודות או עמידה בבחינות.
  • הגעה ללימודים בגיל גבוה יותר כשצריך כבר לטפל במשפחה עם ילדים.

התגובה של הות"ת לבעיות האלה מאלפת.  תכנית החומש הראשונה כללה יעדים מוגדרים לעלייה של מספר הסטודנטים החרדים. אבל היעדים האלה לא מולאו. בטיוטת התכנית השנייה לא נקבו ביעדים מספריים מוגדרים, אבל לאחר שנשמעה על כך ביקורת נקבע יעד שאפתני של 19,000 סטודנטים חרדים לשנת תשפ"ב. כדי להתקרב ליעד הזה ות"ת נקטה באמצעים שונים כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, אפילו אם הצעדים האלה סתרו את המדיניות המומלצת.

דו"ח מבקר המדינה מספק דוגמה מרשימה לכך.  בין ההמלצות החשובות של הצוות המקצועי הייתה ההמלצה לשים דגש על הכשרת מורים חרדים גברים למקצועות ליבה, כי יש מחסור במורים כאלה באותם מוסדות שכן מלמדים לימודי ליבה. נשים אינן יכולות ללמד את הבנים החרדים, ומורות יש די והותר, ולכן הומלץ לא לעודד נשים ללמוד הוראה.  אבל ות"ת הפכה את ההמלצה ואיפשרה לנשים לקבל מלגות שקודם לכן יועדו רק לגברים.  בנוסף, הופנו מלגות לעידוד לימודי השלמה: תכנית מקוצרת שבה מי שקבלו תעודת הוראה מסמינר מקבלים תואר אקדמי.  המהלכים האלה הגדילו את מספר החרדיות שלמדו הוראה.  אבל כשהן סיימו ללמוד, לא הייתה להן עבודה: כפי שהגרף הבא מראה, רק 14% מהחרדים בוגרי המוסדות להכשרת עובדי הוראה (לא רק מכללות אקדמיות אלא גם סמינרים לא אקדמיים) מצאו עבודה בהוראה, לעומת יותר מ-50% במגזרים אחרים. במילים אחרות, כדי לנסות לעמוד במדד של ייצור יותר בוגרים, שילמו מחיר של חוסר יעילות קיצוני ויצירת בוגרים שאין להם אופק תעסוקתי – בניגוד גמור למטרה המקורית של כל התכנית.  וחלק מזה היה על חשבון עידוד גברים להיות מורים למקצועות ליבה, שהם החסם האמיתי ובהם יש חוסר.

seminars-work

הרוחב של העמודות בגרף משקף את מספר הלומדים בכל זרם חינוכי, וזו לא טעות: המספר הגדול ביותר הוא בזרם החרדי.  והשטח האפור בהיר, שמייצג את אלה שלא מצאו עבודה בהוראה שנתיים אחרי סיום הלימודים, מייצג לא פחות מ-24,416 בוגרים.  לפי הנתונים שמבקר המדינה אסף, בכל שנה יש 6500 חרדיות שמסיימות את לימודי ההוראה, למרות שמערכת החינוך החרדית צריכה לא יותר מ-1500 מורות חדשות.

דו"ח המבקר מכיל גם סעיפים על כשלים נוספים של מל"ג ו-ות"ת בניהול ופיקוח על התכניות לעידוד השכלה גבוהה לחרדים.  אחד מהם עוסק בחוסר הפיקוח המספיק על איכות התכניות. מסתבר שבמשך 12 השנים הראשונות של הפעלת מסלולים מיוחדים לחרדים איכות התכניות לא נבדקה כלל.  עד סיום הביקורת של המבקר נבדקו 4 תכניות מתוך 35 קיימות.  בבדיקות נמצאו ליקויים באיכות האקדמית, ולגבי אחת מהן הומלץ לא לאשר הענקת תארים אקדמיים למי שסיימו את הלימודים.

נושא בוער שהמבקר לא נדרש אליו בדו"ח הנוכחי הוא נושא ההפרדה המגדרית במהלך הלימודים.  לפי הביצועים של מל"ג ו-ות"ת כפי שהם משתקפים בדו"ח הנוכחי, וידיעת המהלכים להגברת ההפרדה שננקטו בשנים האחרונות, יש למה לצפות.

מקורות

דוח מבקר המדינה 69ב, הנגשת ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי, 6.5.2019.

התגובה שלי לתכנית שהוגשה למל"ג במאי 2016, והקלטת השימוע (חלק 1, דקה 20).

על התאבדויות וניסיונות

יום הזיכרון מזכיר לי את המאמרים של אישתון מלפני כמה שנים, שהתחקו אחרי חללי צה"ל והפנו זרקור לאחוז הגבוה של התאבדויות ותאונות.  וזה משתלב עם מסמך של משרד הבריאות שנתקלתי בו לפני כמה חודשים, שמספק נתונים מפורטים על אובדנות בישראל.

מה שעניין אותי הוא שיעור ההתאבדויות לפי גיל, והאם רואים השפעה של השירות הצבאי.  אפשר להסתכל על זה בשני חתכים.  הגרף הראשון מראה איך שיעור ההתאבדויות בקבוצות גיל שונות משתנה עם השנים.  הנתונים די רועשים כי יש די מעט התאבדויות בכל קבוצה ותנודות משנה לשנה, אז מה שהגרף מראה הוא ממוצע נע של חלון של 3 שנים. ועדיין זה די רועש.

הדבר הבולט ביותר שרואים הוא ירידה בשיעור ההתאבדויות של זקנים, בעיקר בשנות ה-90 של המאה הקודמת.  לגבי גילאי הצבא, בשנים האחרונות שעבורן יש נתונים הערכים הם הנמוכים ביותר מאז סוף שנות ה-80. הייתה עלייה בתחילת שנות ה-90 ובתקופת האינתיפדה השנייה, ולשנים ספורות שיעור המתאבדים בגילים האלה היה גבוה יותר מבכל הגילים האחרים.  אבל מאז 2005 יש ירידה של כ-60%.  במקביל יש גם ירידה בשיעור ההתאבדויות של בני נוער.

suicide-rate

החתך השני הוא להסתכל יותר בפירוט על ההבדל בין גילאים שונים.  הגרף הבא מראה את זה עבור חלון הזמן של 2012-2016.  התוצאה מתאימה לגרף הקודם: יש עלייה משמעותית בין גיל 16 לגיל 18, עלייה מתונה יותר עד גיל 50, ואחרי זה השיעור די יציב עם עלייה חדה רק עבור זקנים.  גילאי הצבא לא נראים חריגים בתמונה הכללית.

הבהרה: כל הערכים כאן הם שיעורים מתוך 100,000 נפש. זה עבור כל קבוצת גיל בנפרד, לא עבור 100,000 נפש באוכלוסייה.  במילים אחרות, על כל 100,000 צעירים בגילים 18-19 יש 4.4 התאבדויות, ועל כל 100,000 זקנים בגילים +85 יש 14.6 התאבדויות. כיוון שיש יותר צעירים מאשר זקנים הפער במספר המתאבדים (54 צעירים לעומת 84 זקנים בטווחי הגילים האלה) יותר קטן מהפער בשיעורים.

suicide-rate-by-age

אבל המסמך של משרד הבריאות מכיל גם נתונים על ניסיונות התאבדות שלא צלחו. כאן כבר רואים תמונה אחרת לגמרי: בגילאי הצבא יש זינוק אדיר במספר ניסיונות ההתאבדות.  הנתונים האלה הם גם לשנים 2012-2016.

attempts-rate-by-age-sex

מעניין במיוחד ההבדל בין בנים לבנות.  אצל בנים יש עלייה הדרגתית בשיעור ניסיונות ההתאבדות החל מגיל 10, כשהזינוק בגילאי הצבא הוא בערך פי 6 יותר ממה שהיינו מצפים לפי הגילים הסמוכים.  אצל בנות, לעומת זאת, יש עלייה משמעותית בכל קשת הגילים מ-10 עד 25 — נערות מנסות להתאבד פי 4-6 יותר מנערים.  כתוצאה העלייה בגילאי הצבא היא "רק" פי 2 ממה שהיה צפוי לפי הגילים הסמוכים.

אז נראה שהמודעות לבעיית ההתאבדויות גדלה ושבשנים האחרונות יש התקדמות בטיפול בה.  אבל מספר ניסיונות ההתאבדות בצבא מעיד על מצוקה משמעותית, וגם נערות ובחורות צעירות צריכות כנראה יותר טיפול.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון הועתקו ישירות מהמסמך אובדנות בישראל: התאבדויות 1981-2015 וניסיונות התאבדות 2004-2016, משרד הבריאות, יולי 2018, עמ' 20 ו-24.

את הנתונים לגרף השני קיבלתי במייל כי במסמך לא היו נתונים ברמת הפירוט שרציתי.

הגרף השלישי הוא ציור מחדש של גרף שמופיע במסמך בעמ' 75. החלק לגבי נערות טיפה מטעה כי נתונים לחלון זמן קודם, של 2009–2011, היו פחות סימטרים: השיעור עבור נערות היה עוד יותר גבוה, ועבור בחורות צעירות יותר נמוך.

לגבי כל הנתונים צריך לסייג ולומר שיש רגישות לנושא מסיבות משפחתיות ודתיות, ולכן יתכן שלא כל המקרים מדווחים. הנתונים על ניסיונות התאבדות מבוססים על רישום בחדרי מיון של בתי חולים, אז מקרים שלא הגיעו לבית חולים לא כלולים.

מנדטים, אחוזי הצבעה, וספקולציות

אחת התוצאות בבחירות האחרונות הייתה אחוז ההצבעה הנמוך של הערבים — רק כ-50%.  נלוו לזה ספקולציות על איך הכל היה יכול להיות שונה אם הם היו טורחים לצאת להצביע.  אבל מה אם גם אחרים היו מצביעים יותר?  ומה בכלל היו אחוזי ההצבעה של תומכי המפלגות השונות?

תשובות לשאלות האלה אפשר לקבל על ידי הניתוח הבא.

אבל ראשית צריך להבהיר על מה מדברים.  כשאחוז ההצבעה של מגזר מסוים משתנה, גם מספר הקולות הכולל משתנה, ואיתו הסף של אחוז החסימה והמודד של מספר הקולות הנחוץ לכל מנדט.  אז שימוש יצירתי בספקולציות על הבדלים בין המגזרים מאפשר כל תוצאה שתרצו.  כדי להמנע מזה, אני מתמקד בתרחיש מוגדר היטב: מה היה קורה אם כולם היו מצביעים — כל בעלי זכות הבחירה מכל המגזרים.  זה תרחיש מעניין כי הוא מתיימר לשקף את מה שהציבור כולו באמת רוצה, תוך נטרול אפקטים של עצלות וציניות (אבל עדיין כפוף ל"הצבעה אסטרטגית").  ובעצם זו גם התוצאה שתתקבל עבור כל מקרה שבו אחוז ההצבעה של תומכי כל המפלגות הוא זהה.

בעלי זכות הבחירה מתחלקים לאלה שהצביעו ואלה שלא הצביעו.  כדי לברר מה היה קורה אם כולם היו מצביעים צריך לשערך את דגם ההצבעה של מי שלא הצביעו.  אם לא יודעים עליהם כלום, המודל הסביר ביותר הוא שהם היו מצביעים כמו האחרים.  הפעלת מודל כזה באופן גלובאלי יגדיל את מספר הקולות לכל מפלגה, אבל יחסי הכוחות ישארו בדיוק אותו הדבר.  שום דבר לא ישתנה בתוצאות.

אבל בעצם אנחנו כן יודעים עליהם משהו.  אנחנו יודעים איפה הם מצביעים. ואפשר לנצל את זה.  (אנחנו לא יודעים את זה עבור קולות החיילים — ראו הערה בסוף)

הטריק הוא להפעיל את מודל שימור דגם ההצבעה ברמת הקלפי הבודדת במקום ברמה הארצית.  ידוע וברור שדגם ההצבעה בערים שונות הוא שונה.  למשל בערים חרדיות ההצבעה נוטה באופן גורף למפלגות החרדיות, בערים הערביות למפלגות הערביות, בתל-אביב לשמאל ובירושלים לימין.  אותה תופעה קורה גם בקלפיות, כי לא רק לערים אלא גם לעיירות, שכונות, ומושבים יש מאפיינים שונים.  אז מה שאני עושה הוא להניח שמי שלא הצביעו בקלפי מסוים היו מצביעים כמו האחרים באותה הקלפי.  למשל בקלפי עם 55% הצבעה שמהם 80% הצביעו לרשימות ערביות, אני מניח שגם 80% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים למפלגות ערביות.  בקלפי עם 70% הצבעה שמתוכם 33% הצביעו מרצ אני מניח שגם 33% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים מרצ.  וכך הלאה.  כיוון שבקלפיות שונות יש אחוזי הצבעה שונים, שערוך מקומי כזה כן משנה את התוצאות הכלליות.

מבחינה מתמטית החישוב הוא פשוט.  נסמן את מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי ב-r, ואת מספר הבוחרים בפועל ב-v.  שיעור ההצבעה בקלפי הוא v/r.  ההופכי שלו, כלומר r/v, הוא הגורם שבו צריך להכפיל את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה.  כדי לקבל את התוצאות הכלליות, מסכמים את המספרים המתוקנים האלה מכל הקלפיות.

עכשיו יש לי את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה בפועל, ושיערוך של מספר הקולות שהיא הייתה מקבלת אם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים.  השיערוך הזה הוא סך התומכים במפלגה.  על ידי חלוקת המצביעים בפועל בתומכים אפשר להעריך את אחוז ההצבעה בין תומכי המפלגה הזו.  כשמחשבים את זה לכל המפלגות מקבלים את התמונה הבאה:

vote-pct

אז אכן אצל הערבים אחוז ההצבעה עמד על כ-50%. אצל ליברמן והמפלגות הקטנות שלא עברו את אחוז החסימה 60%. בשמאל מרכז באזור 71%.  אחוז ההצבעה בימין הקיצוני היה הגבוה ביותר, ועמד על 76%.  בניגוד לתדמית, אצל החרדים הוא היה נמוך יותר.

ואיך השיערוך הזה מתרגם למנדטים?  זה מחייב לעבור את כל התהליך של חישוב אחוז החסימה, המודד, חלוקה ראשונית, וחלוקת המנדטים הנותרים לפי נוסחת חוק באדר-עופר.  קצת מייגע אבל לא נורא.  התוצאה הסופית היא שאין כמעט שום השפעה, בטח ברמת הגושים.  כך זה נראה:

results-cmp-heb

  • אותן מפלגות עוברות את אחוז החסימה ואותן מפלגות לא עוברות. אבל הפערים משתנים: הימין החדש (שאחוז ההצבעה אליו היה גבוה) מתרחק באופן משמעותי מסף אחוז החסימה, ואיחוד הימין רק טיפה מעליו.
  • ההבדל העיקרי הוא כצפוי אצל הערבים: עולים מ-10 ל-14 מנדטים. זה עדיין פחות מחלקם באוכלוסייה, כי חלקם הצביעו למפלגות אחרות.
  • 3 מתוכם באים על חשבון כחול-לבן. אחוז ההצבעה לכחול לבן היה מעל הממוצע, אז אם מניחים שכולם מצביעים הם מפסידים ומי שהיה מתחת לממוצע מרוויח.
  • עוד שינוי בתוך גוש השמאל הוא מעבר של מנדט אחד מהעבודה למרצ.
  • בין הגושים יש רק מעבר של מנדט אחד מהימין-חרדים לשמאל-מרכז-ערבים. 64-56 במקום 65-55.
  • בימין יש גם מעבר של מנדט אחד מאיחוד הימין ליברמן.
  • החרדים (יהדות התורה) מפסידים מנדט אחד. אבל עדיין זה יותר מחלקם באוכלוסייה, במיוחד אם מתחשבים במבנה הגילים המוטה שלהם (יש המון ילדים, אז חלקם באוכלוסיית בני 18 ומעלה קטן מחלקם באוכלוסייה כולה).

השורה התחתונה: תוצאות הבחירות כנראה משקפות במידה סבירה (בהסתייגויות שהימין איבד יותר בגלל אחוז החסימה, ושמה שהן משקפות זה את התוצאה של שטיפת מוח, הסתה, התייחסות כללית לבחירות כאל תכנית ריאליטי, ו"שיקולים אסטרטגיים", ולא העדפות אידאולוגיות). הישועה לא תבוא מאיחודים למיניהם בתוך הגוש או מהערבים.

מקורות ופרטים

תוצאות הבחירות ברמת הקלפי מקובץ csv (אקסל) מאתר ועדת הבחירות.

תיאור חישוב המנדטים על כל שלביו מדוח באתר ועדת הבחירות.  אני שחזרתי את התהליך עבור המספרים המעודכנים.  הנה אקסל שמטפל בשלב הראשון של החישוב.  את תיקוני באדר-עופר עשיתי ידנית.

הבעיה עם כל הניתוח הזה היא ההנחה הבסיסית שדגם ההצבעה של מי שלא מצביע זהה לזה של מי שכן מצביע.  אם יש קשר בין נטיה פוליטית לבין ההחלטה לא להצביע ההנחה הזו שגויה, ואז התוצאות לא נכונות.  אבל בהיעדר נתונים אחרים זו נראית לי ההנחה הסבירה ביותר.

מקרה קונקרטי בעייתי הוא קולות החיילים. חיילים רשומים להצביע בקלפיות לפי מקום מגוריהם, אבל מצביעים בקלפיות ניידות בצבא.  לקלפיות האלה אין שיוך של בעלי זכות בחירה, ואי אפשר לדעת לאיזו קלפי רגילה הם שייכים.  אז בניתוח אני מתעלם מקלפיות החיילים, וכולל אותם בין הלא מצביעים בקלפיות הבית שלהם.  יש להניח שזה מכניס טעות, כי חיילים הם קבוצה מאובחנת שסביר שדגם ההצבעה שלה שונה לפחות במידת מה מזה של שאר התושבים באזור.

בחירות שיא

הצלחתו של נתניהו, כשלונו של גנץ, וההתמוטטות של השמאל הם כמובן הכותרות הגדולות של הבחירות האחרונות.  אבל הבחירות האלה גם שברו שני שיאים "טכניים": בקולות הפסולים ובקולות המבוזבזים.  בשני המקרים מדובר במגמות שנמשכות כבר כעשרים שנה.

הנה הנתונים.

waste

נתחיל עם הקולות הפסולים.  שיעור הקולות הפסולים נמצא בירידה רציפה מאז הבחירות של 1996.  הפעם הוא היה רק 0.71%, משמעותית פחות מהשיא הקודם של 0.80% בשנת 1992.  באופן כללי בכל הבחירות בין 1981-1992 היה אחוז נמוך במיוחד של הצבעות פסולות, מה שניתן לפרשן כתוצאה של מאבק אמיתי בין הגושים הגדולים והקטנת מספר הצבעות המחאה.  הפעם זה עוד יותר נמוך.  אחת המשמעויות היא שכנראה שיעור הטעויות בהצבעות הוא לא יותר מכ-0.7%, וכל מה שמעל זה הוא בטוח הצבעת מחאה.

מצד שני, שיעור הקולות המבוזבזים נמצא במגמת עלייה, אם כי בזיגזגים פרועים.  בבחירות האלה היו הכי הרבה מפלגות, וגם הכי הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.  בסך הכל 366,236 קולות שהם 8.44% מהקולות הכשרים הלכו לאיבוד.  אבל החלוקה לא אחידה: היו 3 מפלגות משמעותיות (הימין החדש, זהות, וגשר), ועוד סדרה ארוכה של מפלגות זניחות לחלוטין.  הפער בין גשר (74,701) לבין המפלגה הבאה אחריה (בטחון חברתי, עם 4,618 קולות) הוא יותר מסדר גודל.

אם מחברים את הכל ביחד, בדיוק 397,000 קולות שהם 9.15% מהמצביעים לא מקבלים ייצוג בכנסת (שווה ערך ל-11 מנדטים).  גם זה שיא.

מקורות

הנתונים הקדומים יותר מסיכום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז 1999 מאתר הכנסת ומוועדת הבחירות המרכזית.

%d בלוגרים אהבו את זה: