ארכיון קטגוריה: הכל

אור לגויים

עבר כמעט חודש וחצי מאז הפעם האחרונה שהסכלתי על נתוני קורונה. קיוויתי שאם אני אתעלם היא תיעלם, אבל זה לא הלך. אז לקראת החגים ולרגל פרוץ הגל השלישי והסגר, הנה עדכון מצב.

נתחיל עם מספר הבדיקות ומספר האיבחונים. כפי שניתן לראות בגרף, מספר הבדיקות עלה באופן משמעותי בשבוע שעבר, ואילו מספר האיבחונים עלה משמעותית בשבועיים האחרונים. בשבוע שעבר השיא היה ביום חמישי, עם כמעט 49 אלף בדיקות ו-4219 מאובחנים חדשים. בשיא הגל השני, בסוף יולי, היו רק 2129 מאובחנים חדשים ביום.

tests-cases-lin

אם מחלקים את מספר האיבחונים במספר הבדיקות מקבלים את אחוז הבדיקות החיוביות (positive rate). זה נראה כך. בימים האחרונים שיעור הבדיקות החיוביות עולה שוב, ועבר לראשונה את השיעור שהיה בשיא הגל הראשון.

positive

כשמסתכלים בשני הגרפים, רואים שתי תופעות מדאיגות:

  • ראשית, בשבועיים האחרונים יש קורלציה כמעט מושלמת בין הבדיקות לאיבחונים.
  • שנית, שיעור הבדיקות החיוביות גבוה.

ביחד שתי התופעות האלה מצביעות על אפשרות שבעצם התחלואה יותר גבוהה ממה שאנחנו רואים, ושמספר הבדיקות הוא שמגביל את מספר האיבחונים. במילים אחרות, יש להניח שקצב התחלואה עכשיו עוד יותר גבוה מ-4000 ביום, אנחנו פשוט לא מצליחים לבדוק מספיק כדי לגלות את זה. מצד שני, כמו בכל החודשים האחרונים, אין לנו מידע מסודר על מדיניות הבדיקות, אז קשה לדעת באמת מה השינויים האלה אומרים.

בגלל הבעיות עם קצב הבדיקות, תחלואה היא בכל מקרה לא מדד מאוד אמין למצב. יותר חשוב מספר החולים קשה, מספר המונשמים, ומספר המתים. אלה מספרים יותר וודאיים, והם גם מה שמשפיע באופן משמעותי יותר על העומס במערכת הבריאות. הגרף הבא מציג את המדדים האלה.

bad-lin

כפי שניתן לראות כאן עדיין אין קפיצה של גל שלישי כפי שהיה במספר הבדיקות והחולים. זה צפוי כי העלייה במספר החולים קשה והמתים צפוייה לקרות רק שבועיים או שלושה אחרי העלייה במספר החולים, והזמן הזה עוד לא עבר. אבל מדאיג לראות את העלייה הרצופה במספר החולים קשה לאורך כל הגל השני מאז אמצע יולי. מצד שני, לא הייתה עלייה משמעותית במספר המתים. מספר המתים היומי המשיך להיות די נמוך לאורך כל התקופה.

לסיום, מעניין להשוות את המצב בישראל עם מדינות מעניינות אחרות. המדינות שבחרתי הן אלה שהיו בחדשות לאורך משבר הקורונה, למשל מדינות אירופיות שנפגעו קשה בגל הראשון וגם ארה"ב, ברזיל, וקוריאה. הבעיה היא איך להשוות מדינות שיש להן אוכלוסיות בגדלים שונים בתכלית. אני אעשה את זה בשתי צורות, שאף אחת מהן לא ממש טובה, אבל זה מה יש. הגרף הראשון מראה את התחלואה יחסית למה שהיה בשיא הגל הראשון (שמסומן בערך 100). זה מראה עד כמה כל מדינה הצליחה ללמוד מהניסיון.

new-cmp

כפי שניתן לראות יש פרופילים שונים. ברוב המדינות הגל הראשון לא חזר על עצמו. יש כאלה, כמו שבדיה וארה"ב, שבהן הגל הראשון לא דעך אלא גדל והפך לגל שני, אבל כיום הגל השני הזה דועך. באוסטרליה היה גל שני דומה לראשון, ביפן הגל השני היה הרבה יותר גבוה (אבל בעצם הראשון היה די נמוך), ובצרפת וספרד הגל השני גדל רק עכשיו.  בישראל הגל הראשון דעך לגמרי, הגל השני היה גבוה בהרבה (כולל יותר מבארה"ב וביפן), והגל השלישי שמתחיל עכשיו הוא כבר פי 6 יותר גדול מהגל הראשון. במילים אחרות, אנחנו מובילים בחוסר הצלחה לשמור על תחלואה נמוכה ולרסן את המגפה.

צורה אחרת להסתכל על הנתונים היא לא להשוות לגל הראשון, אלא להסתכל על התחלואה יחסית לגודל האוכלוסייה. גם זה בעייתי, כי התחלואה בכל הארצות לא מתפזרת באופן אחיד, ואם יש ריכוז תחלואה בארץ גדולה המספר לנפש יראה קטן. למשל, בסין רוב התחלואה הייתה בעיר ווהאן במחוז חוביי. התחלואה לנפש בעיר הייתה כמובן גבוהה יותר מהתחלואה לנפש במחוז. ואם מחלקים בכל אוכלוסיית המדינה, מקבלים שהתחלואה לנפש בסין הייתה אפסית. אבל זה לא משקף את הפער בין העיר ווהאן לבין שאר המדינה. בכל אופן, אין אמצעי נירמול יותר טוב, אז נשתמש בתחלואה לנפש. התוצאה בגרף הבא.

new-pop-cmp

כפי שניתן לראות, גם במדד הזה אנחנו "מככבים", עם תחלואה לנפש גבוהה בהרבה מכל המדינות האחרות בהשוואה הזו.

עוד דבר שאפשר לראות הוא שהקורונה היא לא מגיפה עונתית, ואין חיסון עדר. כל המודלים שהוצעו במרץ ואפריל על עלייה ודעיכה לא מוכיחים את עצמם. יש מקומות שהמחלה נשארת ברמה די קבועה במשך כמה חודשים. יש מקומות שמצליחים להוריד אותה ואז היא חוזרת. אנחנו מובילים בזה. המפתח להצלחה הוא עבודה נחושה ומסודרת תוך שיתוף פעולה של גורמי השלטון והציבור. בזה אנחנו הרבה פחות טובים.

מקורות

הנתונים על ישראל מדפי הקורונה של משרד הבריאות.

הנתונים הבינלאומיים מאתר our world in data.

מילים מילים

בקצב המאורעות פה קשה לזכור, אבל רק לפני חודשיים ומשהו היינו בטוחים שאנחנו או-טו-טו מספחים לפחות חלק משטח הגדה. בינתיים זה נשכח לגמרי, ועכשיו אנחנו בטוחים שאו-טו-טו יהיה שלום ברחבי המזרח התיכון. אבל דברים כאלה הם לא באמת רק החלטה של רגע. הדיבורים על סיפוח למשל תמיד היו, והתגברו מאוד עם פרסום "תכנית השלום" של טראמפ בינואר.

איך מדברים על נושא משפיע על דעת הקהל, ובסופו של דבר אולי גם על הביצוע. כדי להפנות זרקור על כך, מכון זולת הוציא דוח על "מכבסת המילים בתקשורת הישראלית", ועל איך הדיבור על אפרטהייד נדחק לטובת דיבור על החלת ריבונות. אז נראה מעניין באמת להסתכל על הנתונים. יש לזה שני ממדים. מצד אחד, אפשר להסתכל בחתך מונחים, ולשאול באיזו מידה כלי תקשורת שונים משתמשים בהם. מצד שני, אפשר להסתכל על זה בחתך כלי תקשורת, ולשאול באיזה מונחים כל אחד מעדיף להשתמש. אני אציג כאן את שתי האפשרויות.

בעקבות אנשי זולת, הנתונים עצמם נקצרו מגוגל. בחיפוש בגוגל אפשר להגדיר כל מיני סינונים. אני השתמשתי בשלושה: סינון של חדשות בניגוד לחיפוש כללי, סינון של דפים מאתר מסוים בלבד, וסינון לפי שנים. זה מאפשר לראות איך השימוש במונחים משתנה עם הזמן. כיוון שההקשר הוא שיח הסיפוח שצובר תאוצה לאחרונה, אני מסתפק בנתונים מ-4 השנים האחרונות (הנתונים ל-2020 הם מהחצי הראשון של השנה). כלי התקשורת שנבדקו הם אתרי אינטרנט של ישראל היום, הארץ, מעריב, ynet, וואלה.

המונחים שהסתכלתי עליהם הם אותם מונחים שהדוח של מכון זולת השתמש בהם: הסיפוח, תכנית המאה של טראמפ, החלת ריבונות, ואפרטהייד. כיוון שהחיפוש הוא אחרי מינוח מסוים כל פעם, בדקתי גם את "סיפוח" וגם את "הסיפוח", ומצד שני גם את "תוכנית המאה" וגם את "עסקת המאה". בהתחלה הסתכלתי גם על "דיל המאה", אבל עשה רושם שהיו מעט כאלה, אז ירדתי מזה. למונחים האלה צירפתי גם את השם של טראמפ, מה שעזר לסנן כל מיני דברים שזכו לתואר "תוכנית/עסקת המאה" בתחומי העסקים או הספורט למשל. בשאילתות על סיפוח ניסיתי למנוע דיווחים על סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה, בכך שביקשתי תוצאות שאינן מכילות את "קרים". ראו את סעיף המקורות בסוף להסתיגויות ובעיות עם איסוף הנתונים ומה בדיוק עשיתי עם זה.

כשמציגים את התוצאות, אפשר עשות את זה בכמה צורות. בהתחלה ציירתי גרף נפרד לכל מונח. לכאורה זה נוח ומתאים, כי מונחים שונים מופיעים מספר שונה של פעמים, ואם יש גרף נפרד אפשר להתאים את הסקלה לכל אחד. אבל במקרה הזה כל העניין הוא לראות איך השימוש במונחים משתנה זה לעומת זה. בסופו של דבר החלטתי פשוט לדאוג לכך שהגרפים השונים ישמרו על אותה סקלה, מה שמאפשר לראות שימוש יחסי, אולי קצת על חשבון שינוי יחסי לאורך זמן של כל מונח בפני עצמו.

 

terms-min

נתחיל עם המונחים. הדיבור הגובר על סיפוח גרם לעלייה בשימוש בכל המונחים חוץ מאפרטהייד (שעולה רק בהארץ). המונח שמשתמשים בו הכי הרבה הוא פשוט "סיפוח", וגם השימוש בו עלה בתלילות הרבה ביותר. השימוש ב"עסקת המאה" עלה בשנה שעברה כמו השימוש ב"סיפוח", אבל השנה הרבה פחות (זיכרו שהנתונים עבור השנה הם ל-6 חודשים בלבד). השנה יש עלייה יחסית גדולה בשימוש ב"החלת ריבונות", אבל באופן אבסולוטי השימוש במונח הזה עדיין מועט לעומת האחרים, והוא לא ממש מחליף אותם.

באופן לא מפתיע, ישראל היום הוא המקור שמתשמש יותר מכל אחד אחר במונח "החלת ריבונות", ואילו הארץ משתרך מאחור וממעט להשתמש בו. בשימוש במונחים "סיפוח" ו"אפרטהייד" התמונה הפוכה: הארץ משתמש בהם הרבה יותר מהאחרים, וישראל היום פחות. השימוש במונח "אפרטהייד" נראה די יציב בכל המקורות חוץ מבהארץ. הירידה הקלה השנה שרואים בגרף נובעת כנראה מכך שמדובר בנתונים על חצי שנה בלבד.

media-min

כשמשווים את המקורות, מסתבר שוב שהארץ וישראל היום הם השונים ביותר. אבל הם שונים בצורות שונות. הארץ מתייחד בנפח הפעילות: מספר המופעים של המונח "סיפוח" הוא הגבוה ביותר בעיתון הארץ, בהפרש ניכר על כל האחרים. כך גם לגבי המונח אפרטהייד. ישראל היום, לעומת זאת, הוא העיתון שבו כל המונחים זוכים לחשיפה הנמוכה ביותר. מעבר לכך, גם ישראל היום מתייחד בבחירת המונחים שהוא מרבה (יחסית) להשתמש בהם. בכל המקורות פרט לישראל היום המונח המוביל בהפרש ניכר השנה הוא פשוט "סיפוח". רק בישראל היום המונח המתחרה "עסקת המאה" זוכה לחשיפה דומה. השימוש ב"החלת ריבונות" אמנם נמוך יותר, אבל הפער בישראל היום הרבה יותר קטן מאשר במקורות אחרים.

אז אכן יש קשר בין תודעה לבין בחירת המילים. אבל כפי שהארץ וישראל היום מדגימים, אולי זה לא השימוש בשפה שמשפיע על תודעת הקוראים כמו תודעת העורכים שמשפיעה על השימוש בשפה שלהם.

מקורות

נתונים כאלה נאספו במקור עבור מכון זולת, אבל בסוף לא השתמשתי בהם בגלל שלא הייתי בטוח מה בדיוק הם מייצגים. לכן, בניגוד לרגיל, הנתונים כאן נאספו על ידי ישירות – פשוט ביצעתי סדרה של חיפושים בגוגל. בסופו של דבר זה היה נטו של 140 חיפושים בסך הכל (4 תקופות זמן, 5 אתרי אינטרנט, 7 מונחים), כך שזה קצת ניג'וס, וגוגל שאלו אותי כמה פעמים במהלך העבודה אם אני בטוח שאני לא רובוט.

חשוב לדעת שהנתונים האלה לא מאוד אמינים, ואין ליחס יותר מדי משמעות לפרטים. זו הסיבה שרציתי לעשות את זה בעצמי. יש בנתונים כמה בעיות.

  • בעיה בסיסית היא שחיפוש בגוגל מחזיר את מספר התוצאות, במקרה שלנו את מספר הדפים באתר המסוים ובשנה המסוימת שמכילים מילה מסוימת. אבל יכול להיות שאותו דף מכיל כמה מילים שונות, למשל גם "סיפוח" וגם "עסקת המאה". כתוצאה בגרפים לעיל הדף יספר פעמיים, מה שנראה כאילו היו באתר יותר דפים בנושא ממה שהיה באמת.

בנוסף, בהקשר של חיפוש באתרי עיתונות, יש בעיה קשה של הפניות למאמרים אחרים.

  • באתרי חדשות מקובל שלצד ומתחת לידיעה מופיעות הפניות לידיעות אחרות. יתרה מזאת, כשמציגים ידיעה מהעבר, ההפניות הן לידיעות עדכניות. כך יכול לקרות שגוגל סורקים ידיעות מלפני שנים, אבל מוצאים בצמוד אליהן כותרות של ידיעות עדכניות — ומילים בכותרות האלה מיוחסות בטעות לידיעה המקורית. לדוגמה, כשחיפשתי את "החלת הריבונות" באתר וואלה בשנת 2018, אחת התוצאות הייתה כתבה בכותרת "פרשת בזק: שאול אלוביץ', ניר חפץ ושלמה פילבר הם החשודים שנעצרו" שאכן פורסמה ב-20.2.2018. לפי גוגל, הכתבה מכילה את המשפט "נתניהו: בקרוב יתקיימו דיונים נוספים על החלת הריבונות". אבל היא לא. המשפט הזה הוא הכותרת של כתבה שפורסמה באתר ב-1.7.2020, כמה ימים לפני החיפוש שלי, וכנראה הוצמדה לידיעה מ-2018 בסריקה עדכנית שגוגל ביצעו באתר וואלה. עוד דוגמה מופיע בתמונת המסך הבאה. תאריך הידיעות מופיע משמאל למטה, אבל הציטוטים כוללים תאריך אחר לגמרי.
    Screenshot-walla-results
    פתרון חלקי למקרים כאלה אפשר לקבל על ידי חזרה על החיפוש בהפרש של כמה ימים, ושימוש במספר התוצאות הנמוך יותר. ההנחה היא שהצמדות של הפניות יכולות להגדיל את מספר התוצאות, ולכן המקרה שבו קיבלנו פחות תוצאות משקף פחות הצמדות לא רצויות. ואכן טרחתי ועשיתי זאת, והתוצאות לעיל הן המינימום של 5 חזרות (בתאריכים 15.7, 23.7, 5.8, 22.8, 11.9).

בעיה שלישית היא להסביר לגוגל את מה בדיוק אנחנו מחפשים. יש לזה כמה היבטים נפרדים:

  • ה"א הידיעה: במקרה שמחפשים כתבות על ה'סיפוח', האם צריך לחפש 'סיפוח' או 'הסיפוח'? אפשר היה לצפות שהתוצאות של הראשון נכללות בשני, אבל זה לא בהכרח כך: היו צרופים של מקור/שנה שעבורם היו יותר תוצאות דוקא עבור "סיפוח" בלי ה"א הידיעה. בדיעבד הפתרון הטוב ביותר הוא לבצע חיפוש של 'סיפוח OR הסיפוח' (כלומר לבקש רשימה אחת של דפים שמכילים או את 'סיפוח' או את 'הסיפוח' או את שניהם). אבל לא חשבתי על זה בזמן, וזה גם בעייתי כשמדובר בשאילתא בסיסית של יותר ממילה אחת (ראו בהמשך). אז ביצעתי בדיקות של שני המונחים בנפרד, ומה שמוצג הוא סיכום של מספר התוצאות של שניהם (מה שגורם לספירה כפולה של תוצאות שמכילות למשל גם את 'סיפוח' וגם את 'הסיפוח'). לחילופין, אפשר להשתמש במספר הגדול יותר (ואז מאבדים את התוצאות שמכילות רק את המונח השני).
  • צרופי מילים: בעיה מוכרת אחרת היא של צירופי מילים. בחיפוש אחר צירוף המילים 'תכנית המאה' עלתה כתבה שהכילה את המשפט "דיירי בניין משנות ה-50 של המאה הקודמת ניסו לגבש תוכנית התחדשות עירונית במשך שנים". אז הכתבה אכן מכילה את שתי המילים, אבל לא את הצרוף המבוקש. כדי למנוע מקרים כאלה צריך לחפש את הצירוף, לא את המילים. בגוגל ניתן לעשות זאת על ידי חיפוש עם גרשיים: "תכנית המאה". כדוגמה לחשיבות של זה, חיפוש באתר ישראל היום של המילים הנפרדות "החלת" ו"הריבונות", שנערך ב-23.7.2020, הניב 429 תוצאות. לעומתו חיפוש של הצירוף "החלת הריבונות" הניב רק 294 תוצאות.

  • אבל גם זה לא מספיק. בהקשר של כדורגל, למשל, הייתה כתבה שכללה את המשפט "בתקשורת במדריד היו בטוחים שריאל מדריד עשתה את עסקת המאה". אז המונח המפורש הופיע, אבל ההקשר אחר לגמרי. כדי למנוע מקרים כאלה צריך להוסיף עוד מונח. אני הוספתי את השם 'טראמפ'.

  • תגובות: לבסוף, לפעמים המונח מופיע בטוקבק ולא בגוף הידיעה. לדוגמה, בוואלה פורסמה ב-26.7.2018 כתבה בכותרת "הרב קנייבסקי: המשיח נולד בשבת האחרונה והעולם צפוי להסתיים".  תגובה 830 לכתבה הייתה "עסקת המאה ביאת המשיח תכנית טראמפ ביבי החלת הריבונות ביו"ש רק טוב שיהיה לנו" — מה שתרם להופעה לכאורה של שניים מהמונחים שבדקתי בשנת 2018. אין לי צורה למנוע מקרים כאלה.

דוח המכבסה המקורי של מכון זולת היה בקישור הזה, אבל כרגע לא שם יותר. אבל באינטרנט דברים לא הולכים לאיבוד בקלות. את הדף המקורי אפשר לראות כאן, ואת הדוח אפשר להוריד מכאן.

 

בלי מינויים פוליטיים

בקצב האירועים והמשברים קצת קשה לעקוב, אבל אחד מהנושאים ברקע הדברים בתקופה האחרונה הוא מינוי מפכ"ל חדש למשטרה, ופרקליט מדינה, ובהמשך גם יועץ משפטי לממשלה. זה נותן הרגשה של דז'ה-וו: כבר היינו בסיפור שבו נאשם בפלילים בוחש במינוי היועץ המשפטי לממשלה שיהיה אחראי על הליכים משפטיים נגדו. קראו לזה פרשת בראון-חברון. ובזכות היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שהחליט לא להעמיד לדין אף אחד מהמעורבים, הם יכולים לנסות שוב. בסיפור הקודם המעורבים היו ראש הממשלה נתניהו, שר הפנים לשעבר דרעי, שר המשפטים צחי הנגבי, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור ליברמן. ובאופן מדהים, למרות שעברו 23 שנים, שניים מהם נמצאים שוב באותם תפקידים ובאותה סיטואציה, ושני האחרים גם בסביבה.

אבל בעצם הסאגה של מינוי הבכירים במערכת המשפט היא רק חלק מסאגה גדולה הרבה יותר. כבר שנים שנתניהו משתהה במינוי בכירים בכל זרועות השלטון, כדי להגדיל את כוחו ואת התלות של הדרג המקצועי בדרג הפוליטי. בעבר הבעיה הייתה של מינויים פוליטיים: מינוי אנשים בלתי מוכשרים לתפקיד כדי לקנות את נאמנותם. עכשיו זה הפוך על הפוך של המינויים הפוליטיים – אי מינוי אף אחד לתפקיד.  במצב כזה התפקיד ממולא על ידי ממלא מקום.  וזה אפילו יותר טוב ממינוי פוליטי.  ראשית, לממלא מקום אין אותו מעמד כמו למינוי ממש, אפשר להחליף אותו, ויותר קשה לו להתנגד לדרישות ממנו.  שנית, אם ממלא המקום שואף להתמנות לתפקיד באופן מלא, הוא יטה לפעול לפי רצון מי שאחראי על המינוי.

שיטת הפעולה הזו הופעלה מספר רב של פעמים על ידי נתניהו, שהשאיר מגוון תפקידים בכירים וחשובים ביותר בידי ממלאי מקום לתקופות שהגיעו לשנה ויותר. כפי שרואים בתרשים הבא, לפני עידן נתניהו מקרים כאלה היו מעטים ונדירים. אצל אף ראש ממשלה אחר לא היו שני מקרים מתוך כל התפקידים שבדקתי. אצל נתניהו היו לא פחות מ-14 מקרים, כולל ארבע מקרים שבהם הוא השאיר את אותו התפקיד בידי ממלא מקום פעמיים.

appoint

כהונתו של מפכ"ל המשטרה הקודם קודם יוחנן דנינו הסתיימה ב-30.6.2015.  מחליפו רוני אלשיך נכנס לתפקיד רק ב-3.12.2015, חמישה חודשים מאוחר יותר.  כשאלשיך פרש אחרי 3 שנים ב-3.12.2018 עדיין לא מונה לו מחליף, וזה המצב כבר שנה ו-8 חודשים. התירוץ הוא שלא יכלו למנות מפכ"ל חדש בזמן של ממשלת מעבר, אבל הוא לא משכנע: בשני המקרים סיום הכהונה היה ידוע מראש, והיה מספיק זמן לחפש ולמנות מחליף עוד לפני המשבר הפוליטי של השנה וחצי האחרונות.  ההשלכות ניכרות כל פעם שיש בעיות בקנה מידה חריג, כמו למשל הפגנות האתיופים בשנה שעברה או המחאה בבלפור כעת. רבים מייחסים את התנהלות משטרת ירושלים לניסיונות של מפקד המחוז למצוא חן בעיני השר שימנה את המפכ"ל הבא.

פרקליט המדינה הוא האחראי על ניהול הליכים משפטיים מטעם המדינה. לא יעלה על הדעת שנאשם בפלילים העומד בפני משפט יהיה מעורב בהליכים למינוי בעל תפקיד כזה – וזו אכן אחת הטענות נגד האפשרות שראש ממשלה (או שר) ימשיך לכהן כשמתנהל נגדו הליך פלילי. אבל זה בהחלט כן עלה בדעתם של נתניהו ואוחנה, כשהאחרון כיהן כשר המשפטים. המצב כיום גם הוא בלתי סביר בעליל, כאשר את תפקיד ממלא המקום ממלא לא אחר מהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט.

נציב שירות המדינה הוא אחד התפקידים היותר אפורים ובו זמנית היותר חשובים בשירות הציבורי. בעצם הוא אחראי על כל פקידי הממשלה – כולל מינויים, קידום, ובמקרה הצורך פיטורים. בפרט נציבות שירות המדינה אחראית על "הבטחת ערכיו, מצוינותו ותקינות התנהלותו של שירות המדינה", או במילים אחרות על כך שמשרתי הציבור אכן יהיו חפים מאינטרסים זרים ויפעלו באופן נקי לטובת הציבור. אבל ב-30.11.2010, כשנציב שירות המדינה שמואל הולנדר פרש אחרי 14 שנים בתפקיד, עדיין לא היה לו מחליף. הנציב הבא, משה דיין, נכנס לתפקידו רק ב-1.6.2011. והפלא ופלא, גם כשהוא פרש ב-1.6.2017 לא היה לו מחליף. הנציב הנוכחי, דניאל הרשקוביץ, נכנס לתפקיד רק שנה ורבע מאוחר יותר, ב-12.9.2018.

על חשיבות הביטוח הלאומי לא צריך להכביר מילים. המוסד הזה אחראי על גביית תשלומים ועל חלוקת קצבאות וגמלות של הרבה עשרות מיליארדי שקלים בשנה, שתומכות באחוז ניכר מהאוכלוסייה. אבל במשך 11 חודשים, מסוף דצמבר 2016 עד תחילת דצמבר 2017, לביטוח הלאומי לא היה מנכ"ל. במקרה הזה ההליך היה כמעט תקין: מאיר שפיגלר נבחר לתפקיד בזמן סביר, והיה אמור להחליף את המנכ"ל הקודם, שלמה מור-יוסף, תוך זמן קצר.  אבל מינויו עוכב על ידי היועץ המשפטי לממשלה כדי לבדוק תלונות על התנהלותו בתפקיד קודם. בסופו של דבר שפיגלר נוקה מכל חשד ונכנס לתפקיד שלו יועד. תקלות כאלה הן דבר שקורה. ובכל זאת, העובדה שהמוסד הזה נשאר ללא מנכ"ל כל כך הרבה זמן מדאיגה, בפרט בתקופה של אי ודאות מתגברת בנוגע לאיתנות האקטוארית של המוסד והיכולת שלו לשלם את הקצבאות והגמלות בעתיד.

נגיד בנק ישראל סטנלי פישר סיים את תפקידו ב-30.6.2013.  מחליפתו קרנית פלוג נכנסה לתפקיד באופן רשמי רק ב-13.11.2013 – לפני כן הייתה במעמד של ממלאת מקום במשך ארבעה וחצי חודשים.  וגם כשהיא פרשה עדיין לא מונה לה מחליף, ואמיר ירון נכנס לתפקיד רק יותר מחודש מאוחר יותר.  למותר לציין שנגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי לממשלה, ואחראי על המדיניות המוניטרית (שערי הריבית), ניהול יתרות מטבע חוץ, רישוי בנקים, ועוד.  זהו התפקיד הכלכלי העצמאי הבכיר ביותר.  כנראה שיש מי שלא חשוב לו שהוא באמת יהיה עצמאי.

כיום זה נראה כמו זיכרון רחוק, אבל לפני קצת יותר מ-5 שנים נתניהו הפעיל את כל כובד משקלו כדי להעביר את מתווה הגז, שהעניק הטבות מופלגות למונופול הגז של יצחק תשובה ונובל אנרג'י.  ראש רשות ההגבלים העסקיים דיויד גילה וראשת רשות החשמל אורית פרקש הכהן שניהם פרשו או הופרשו מתפקידם בהקשר של התנגדותם למתווה הגז – כלומר בגלל שהם ביצעו את התפקיד שאליו מונו.  הפרישה שלהם לא הייתה מתוכננת מראש, אבל עדיין היה זמן למצוא מחליף לפני שהיא נכנסה לתוקף.  זה לא נעשה.  כנראה שלא באמת היה חשוב שיהיו רגולטורים אפקטיביים.

נציב הכבאות וההצלה עומד בראש הרשות הארצית לכבאות והצלה. התפקיד אולי פחות מוכר וחשוב ממפכ"ל המשטרה, אבל כמובן שבעתות חירום יש לו חשיבות רבה. ובכל זאת, במשך 10 חודשים מתחילת מאי 2016 עד סוף פברואר 2017 לא היה נציב כבאות והצלה אלא רק ממלא מקום.

השיא הבלתי מעורער מבחינת אורך כהונה כממלא מקום שמור לניר שוויקי. שוויקי מכהן כממלא מקום מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מאז 2015. הרשות השנייה היא הגוף המפקח על כל השידורים המסחריים. אבל נראה שאין לממשלה שום רצון בקיום פיקוח כזה או באפקטיביות שלו. בנוסף לתפקיד המנכ"ל, גם תפקידי ראש הלשכה המשפטית, תחום התוכן, ותחום הכספים והמנהל אינם מאויישים.

במערכות הבחירות האחרונות היו כמה מקרים עוקבים של הדלפת פנקס הבוחרים על ידי אפליקצית אלקטור בשימוש הליכוד. במדינה מתוקנת דליפת מידע בסדר גודל כזה על כל אזרחי המדינה הייתה מרעידה את אמות הסיפים. אצלנו זה עבר בלי שום סנקציה ממשית, בין היתר בגלל החולשה של הרשות להגנת הפרטיות, ואולי גם כי מפלגת הליכוד היא מפלגת השלטון.  לרשות הפרטיות (או בשמה הקודם, הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע) היו רק שני ראשים מאז שהוקמה בשנת 2006. אבל היו לה גם שני ממלאי מקום. כשיורם כהן, מי שהקים את הרשות, פרש בסוף יולי 2012, לקח יותר משנה וחודשיים עד שאלון בכר מונה להחליף אותו. בכר פרש בינואר 2019, ומאז הרשות מנוהלת על ידי ממלאת מקום – כולל כשהתרחשו הדליפות של פנקס הבוחרים.

כבר תכנית האב לתחבורה יבשתית של משרד התחבורה משנת 1998 שמה את הדגש על תחבורה ציבורית.  זה לקח זמן, אבל בשנת 2007 ועדת סדן המליצה על הקמת רשות ארצית לתחבורה ציבורית. ואז בשנת 2013 (אחרי זירוז קטן מהמחאה החברתית וועדת טרכטנברג) גם הקימו אותה בפועל, ונתנו לה את תפקיד הרישוי והפיקוח על חברות המספקות שירותי תחבורה ציבורית.  רק חבל שאחרי שראש הרשות הראשון סיים את תפקידו בסוף נובמבר 2017, לקח יותר משנה – עד ינואר 2019 – למנות לו מחליף.

ולסיום, ההתנהלות הזו לא מוגבלת רק לגופים ממלכתיים. היא קיימת גם בגופי מטה ובמגוון תפקידים זוטרים יותר. כמה דוגמאות זכו להבלטה בחודשים האחרונים בהקשר של משבר הקורונה, והבלגן בסמכויות של מי יטפל בו. המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה (מל"ל), שעליו הוטל לנהל את ההתמודדות עם המגפה, היה בלי ראש בין 2015-2017. רשות החירום הלאומית (רח"ל), שהוקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה בדיוק כדי לנהל משברים כאלה בעורף (ואפילו כוללת התייחסות ספציפית למגפות בהגדרת התפקיד שלה), מנוהלת על ידי ממלאי מקום מאז נובמבר 2019 – ובאופן אפקטיבי רבות מסמכויותיה הועברו לפיקוד העורף. גם תפקיד ראש מטה ההסברה הלאומי פנוי מאז תחילת 2019, מה שהיה בין הגורמים שהובילו לחוסר תיאום וחוסר יעילות בדברור הטיפול במשבר הקורונה. באופן לא מפתיע, כל הגופים האלה הם חלק ממשרד ראש הממשלה.

שיפור בנתונים ואולי גם במצב

אנחנו בעיצומו של הגל השני של הקורונה, שהוא גדול ובמובנים מסוימים חמור מהגל הראשון. אבל מצד שני, אם מסתכלים בעיון בנתונים, נראה שיש מגמת התייצבות. לא במספר המקרים, אלא במספר המקרים הקשים ומקרי המוות – שהם הנתונים החשובים והמשמעותיים יותר.

bad-log

העלייה בכל המדדים החשובים התחילה לקראת סוף יוני, חודש אחרי התחלת העלייה במספר המקרים. שימו לב שהגרף הזה בסקלה לוגריתמית, ואפשר לראות עלייה בקו אלכסוני די ישר – מה שמצביע על גדילה אקספוננציאלית. זה נמשך עד לאחרונה. אבל בשבוע האחרון או אולי אפילו קצת יותר מגמת העלייה הזו נבלמה. האם הגל השני מיצה את עצמו ואפשר לקוות לסיומו?

למרות הבעייתיות, כדאי להסתכל גם בגרף של מספר הבדיקות והמקרים החדשים. מוסכם שאלה נתונים בעייתיים, בעיקר בגלל החשש מכך שמספר הבדיקות משפיע על מספר האיבחונים. אבל דווקא בשל כך שינוי ביחס בין שני הגדלים האלה יכול להיות מעניין.

tests-cases-lin

מה שהגרף מראה הוא שבגל השני מספר איבחונים התחיל לעלות רק באמצע יוני, כ-3 שבועות אחרי התחלת העלייה בבדיקות. אבל יותר חשוב, מספר האיבחונים עלה יותר מהר מהעלייה במספר הבדיקות. והכי חשוב: בשבוע האחרון הוא עדיין עלה קצת, למרות מגמת ירידה במספר הבדיקות. זה הפוך ממה שראינו בשלהי הגל הראשון, שאז מספר האיבחונים ירד למרות שמספר הבדיקות עלה. המצב כיום מצביע על כך שהגל השני בעצם עוד לא דועך.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הקבוע של איכות הנתונים ובפרט הבדיקות והאיבחונים. כאן נראה שאפשר להצביע על שיפור לעומת הגל הראשון. אני מבסס את זה על הגרף הבא, שמתאר את הסימפטומטיות של הנבדקים והמאובחנים.

tests-det

נתחיל בעמודות הצבעוניות. הגובה הכולל של העמודות מייצג את אחוז הבדיקות החיוביות (איבחונים) מתוך כלל הבדיקות שעבורן התקבלו תוצאות. האחוז הזה נמצא במגמת עלייה מאז תחילת יוני. עלייה כזו היא אינדיקציה להתפשטות המחלה – אבל רק בתנאי שהבדיקות משקפות את מצב האוכלוסייה.

בתוך העמודות הצבעוניות, יש הבחנה לפי מספר הסימפטומים של הנבדקים. בגל השני בערך לחצי מהמאובחנים לא היו סימפטומים בכלל. זאת בניגוד לגל הראשון, שבו הרוב המכריע של הבדיקות הופעלו על מי שהיו להם סימפטומים חשודים. המסקנה היא שוב שהנתונים בגל השני יותר טובים ויותר משקפים, כי הם כוללים זיהוי טוב יותר של חולים שלא היו חשודים מלכתחילה.

בנוסף, הקו בגרף מתאר את אחוז הבדיקות שהובילו לתוצאה שלילית למרות שלנבדק היו סימפטומים – כלומר הוא נראה חולה, אבל בעצם לא היה חולה. כפי שניתן לראות, בגל הראשון הקו הזה משתולל. העליות והירידות החדות האלה היו תוצאה של שינויים במדיניות הבדיקות, כשבשבועות מסוימים בדקו כל מי שהיה קצת מצונן (ואז היו המון שנבדקו ויצאו שליליים), ובשבועות אחרים לא. בגל השני, לעומת זאת, אחוז הבדיקות השליליות של נבדקים סימפטומטיים הוא די קבוע ועומד על פחות מאחוז אחד.

מזה ניתן להסיק שתי מסקנות. ראשית, מדיניות הבדיקות התייצבה ולכן הנתונים קונסיסטנטיים. שנית, יש הצלחה בהפעלת מנגנון הבדיקות באופן יעיל. לראיה, בין הנבדקים שיש להם סימפטומים, אחוז גדל אכן מאובחנים כנשאים של הנגיף, ובמקביל אחוז התוצאות השליליות נשאר קבוע ונמוך. בין הנבדקים שאין להם סימפטומים, גם אחוז גדל מאובחנים כחולים, ובמקביל אחוז השליליים יורד במקצת (לא רואים את זה ישירות בגרף, אבל אם אחוז החיוביים עולה משתמע שאחוז השליליים יורד). הבעיה שהנתונים על הסימפטומים מתפרסמים בעיכוב של שבוע, אז לא ידוע עדיין אם ואיך הם השתנו בימים האחרונים.

אז אם מסכמים, יש 3 מסקנות:

  1. הנתונים כנראה משתפרים, והבדיקות הן לא גורם מגביל או משפיע במידה משמעותית על התוצאות.
  2. מספר החולים בקורונה ממשיך כנראה לעלות, אבל עם אפשרות לבלימת העלייה במקרים חמורים.
  3. ביחד זה מראה שהמצב לא מחמיר, וכתוצאה אין סיבה או הצדקה להחמיר בתגובה. צריך להמשיך להיזהר ולעטות מסיכות במקומות סגורים. אבל בשלב זה אין אינדיקציות לסכנה שהמצב יצא משליטה.

מקורות

שני הגרפים הראשונים הם עדכון של מה שהראיתי בפוסט הקודם ובפוסטים אחרים בעבר. מקור הנתונים בדף הקורונה באתר משרד הבריאות. בראש דף הנחיתה יש קובץ מתחלף עם נתונים מצטברים. את התוספות היומיות חישבתי כהפרשים בין נתונים מצטברים של ימים עוקבים. הבעיה היא שהקובץ הזה תמיד בפיגור של שבוע. כדי להשלים את הימים האחרונים העתקתי את הנתונים מהדשבורד העדכני.

הגרף השלישי מהקובץ על מאפייני נבדקים במאגר המידע הממשלתי בנושא הקורונה. זה קובץ בפורמט csv עם שורה לכל בדיקה שבוצעה עד כה, ובגרסה שהשתמשתי בה היו 1,102,722 כאלה שמכסות את התקופה מה-11.3.2020 עד ה-23.7.2020.

בלבול סקנדינבי

בגרף ההשוואה הבינלאומית מהפוסט האחרון נפלה טעות. או ליתר דיוק בלבול. הצגתי שם את הנתונים על נורווגיה, שהיא לא מעניינת בעליל. הייתי צריך להציג את שוודיה — המדינה שבה החליטו לא להטיל סגר, ואולי כתוצאה מכך הייתה שם תחלואה גבוהה יחסית (אם כי עדיין פחות מכמה מדינות אחרות). אבל מה קרה מאז? הנה הגרף:

new-cmp

מסתבר שהגל הראשון של שוודיה לא דעך בכלל, ואז בתחילת יוני הוא גדל והפך לגל שני — אבל רק לחודש. מתחילת יולי יש שם ירידה משמעותית במספר החולים החדשים, וכיום זה פחות מחצי השיא של הגל הראשון.

 

גל שני – עדכון

בדיוק לפני חודש כתבתי על האפשרות של גל שני של קורונה. ליתר דיוק, הייתה עלייה במספר המקרים המאובחנים, אבל לא היה ברור עד כמה זה נובע מעלייה במספר הבדיקות או שזה אמיתי. אז חיכיתי לראות איך הדברים יתפתחו.

עכשיו אפשר כבר לומר שהגל השני אמיתי, למרות שהנתונים ממשיכים להיות בעייתיים. הנה הגרף המעודכן, שבו אפשר לראות גם את ההתפתחויות בחודש האחרון. מה שרואים הוא שיש עלייה במספר החולים הקשים ובמספר המתים. מצד שני צריך להדגיש שאמנם מספר החולים הקשים והמתים עלה, אבל בינתיים המספרים לא מאוד גבוהים. שימו לב שהסקלה בגרף לוגריתמית.

tests-cases-check

ההבדל המעניין ביותר מהגל הראשון הוא ממד הזמן. הגל הראשון היה מהיר: עלייה מהירה במספר החולים, וכבר שבוע אחרי זה עלייה דומה במספר החולים קשה, ועוד שבועיים יותר מאוחר גם עלייה במספר המתים.

בגל השני, לעומת זאת, מספר החולים התחיל לעלות בסוף מאי, אבל מספר החולים קשה רק בתחילת יולי – אחרי ב-5 שבועות. והעלייה של החולים קשה והמתים פחות תלולה. זה סימן נוסף לכך שהגל השני פחות חמור, ואין הצדקה לתגובות היסטריות ולסמכויות החירום שהממשלה נוטלת לעצמה.

עוד הבדל הוא הקשר בין מספר הבדיקות ומספר האיבחונים.  בתחילת הגל הראשון, בסוף מרץ ותחילת אפריל, היה מתאם כמעט מושלם בין מספר הבדיקות לבין מספר האיבחונים. כתוצאה היה ברור שבשלב ההוא האיבחונים שיקפו רק את הבדיקות, ולא את המצב בפועל. בהמשך הקשר התרופף, ומספר האיבחונים ירד למרות עלייה במספר הבדיקות. בגל השני המצב התהפך: הפעם מספר האיבחונים עולה מהר יותר ממספר הבדיקות. במילים אחרות, אחוז הבדיקות החיוביות עולה. זה יכול להצביע על מיקוד טוב יותר של הבדיקות וזיהוי מקרים חשודים. לחילופין, זה יכול להצביע גם על עלייה גדולה יותר במספר החולים.

tests-cases-lin

ולבסוף, מעניין במיוחד להשוות את המצב בישראל למצב במדינות אחרות. הבעיה בהשווה כזו היא שבמדינות שונות מספר המקרים מאוד שונה. כדי לאפשר השוואה, צריך מכנה משותף. בגרף הבא בחרתי להשתמש בגל הראשון בתור המכנה המשותף. לכל מדינה אני מראה את מספר המקרים החדשים בכל שבוע יחסית לשיא של הגל הראשון. כך, בקו שמתאר את התפרצות הקורונה בכל מדינה, השיא של הגל הראשון הוא "100". אם הגל השני (במידה שהוא קיים) יותר קטן, הערך שלו יהיה קטן מ-100. אם הוא יותר גדול, הערך יהיה גדול מ-100.

new-cmp

מהגרף אפשר לראות שבסין, המדינה הראשונה שבה פרצה הקורונה, לא היה בכלל גל שני. בקוריאה, שגם בה הקורונה פרצה מוקדם, היה גל שני קטן למדי – הוא הגיע לבערך 10% מהגל הראשון. ברוב המדינות האירופאיות ש"כיכבו" לרעה בגל הראשון – איטליה, ספרד, צרפת, וגם גרמניה ונורווגיה – גם לא היה גל שני אחרי הדעיכה של הגל הראשון. בבריטניה וקנדה הדעיכה לקחה הרבה יותר זמן, ורק עכשיו הגל הראשון נגמר. בקנדה אולי יש ניצנים של גל שני, אבל צריך לחכות ולראות.

מתוך המדינות המוצגות רק ב-4 יש גל שני מובהק. במספרים אבסולוטיים הגל הגדול ביותר כמובן הוא בארה"ב, שבה הגל השני מהווה המשך כמעט ישיר של הגל הראשון. יחסית לשיא שנקבע בתחילת אפריל, מספר המקרים החדשים כל יום בארה"ב יותר מכפול. ביפן ואוסטרליה, לעומת זאת, יש בבירור גל שני, אבל לפחות בינתיים הוא עדיין יותר קטן מהגל הראשון.

בישראל, לעומת זאת, הגל השני כיום בערך פי 3 יותר גדול מהגל הראשון בשיאו. עם זאת יש לסייג ולומר שמספר האיבחונים תלוי גם במספר הבדיקות ובמיקוד שלהן, ולכן אי אפשר להיות בטוחים בכך שבאמת מספר החולים גדול יותר. להיפך, כיוון שבגל השני מספר המאובחנים שאין להם סימפטומים גבוה, יתכן שבעצם מספר החולים בגל הזה לא יותר גבוה מבגל הראשון – אבל בגל הראשון פשוט לא מצאנו אותם.

מקורות

שני הגרפים הראשונים מתבססים על דף הקורונה באתר משרד הבריאות. בראש דף הנחיתה יש קובץ מתחלף עם נתונים מצטברים. את התוספות היומיות חישבתי כהפרשים בין נתונים מצטברים של ימים עוקבים. הבעיה היא שהקובץ הזה תמיד בפיגור של שבוע. כדי להשלים את הימים האחרונים העתקתי את הנתונים מהדשבורד העדכני.

הנתונים ההשוואתיים עם מדינות אחרות מקובץ הנתונים הגדול של our world in data. ביצעתי על זה את העיבוד הבא. ראשית, סיכמתי כל 7 ימים  עוקבים כדי להקטין את הרעש והתנודות.  ערכים שליליים לא נכללו, וגם לא הנתון החריג מסין מה-12.2.2020 שנבע משינוי מתודולוגיה. שנית, הנתונים של כל ארץ נורמלו יחסית לשיא של הגל הראשון. השיא הוא הערך הגבוה ביותר (עבור 7 ימים כנ"ל) עד וכולל מאי 2020.

אין זו אגדה

לפני פחות משנתיים, בנובמבר 2018, מפלס הכנרת היה 214.66- מטרים. זה רק 21 סנטימטרים מעל הקו השחור, המפלס הנמוך ביותר שנמדד אי פעם (מה שקרה בנובמבר 2001). היה ברור שהכנרת בדרך לקטסטרופה, ועוד שנה רגילה תוביל לירידת מפלס נוספת עם פגיעה קריטית בסביבה.

אבל זה לא קרה.

במקום זאת, היו שנתיים רצופות של חורפים טובים. לא כמו החורף המדהים של 2003, אבל עדיין הרבה מעל הממוצע. התוצאה הייתה שלפני חודשיים הכנרת הייתה מלאה לגמרי והגיעה למרחק של 9 סנטימטרים בלבד מהקו האדום העליון. כבר 16 שנים שלא היינו באזור הזה.

miflas

המהפך הזה מדגים כמה מהר יכול להתרחש שינוי דרמטי לטובה. וברוב המקרים לא צריך לחכות לניסים. זה תלוי בנו. שווה לזכור את זה כשהמצב נראה על סף תהום.

מקורות

נתונים על מפלס הכנרת מאתר רשות הכנרת.

אובדן שליטה כמדיניות

למי ששכח, הטיפול במשבר הקורונה – עם הזיגזגים, ההנחתות של הוראות סותרות חדשות לבקרים, וחוסר התפקוד הכללי – הוא לא הכישלון היחיד של הממשלה. יש גם את משבר הדיור, שסדרת הממשלות בראשות נתניהו נכשלת בטיפול בו כבר 12 שנים. וכדי להזכיר לנו, שוב רוצים להאריך את פעילות הועדה למתחמים מועדפים לדיור (הותמ"ל). האמת, בזמן טירוף המערכות שמתחולל כאן קשה לכתוב על זה. אבל זה בכל זאת חשוב. נדל"ן זה יקר וזה קבוע. הנזקים של הותמ"ל יהיו איתנו הרבה אחרי הקורונה.

תקציר הפרקים הקודמים: הותמ"ל הוקמה על ידי שר האוצר דאז יאיר לפיד כדי לקדם תכניות בנייה גדולות בשיטת הזבנג וגמרנו. שר האוצר הבא, כחלון, האריך את כהונתה, ועכשיו דרעי רוצה שגם לו יהיה (חלק מהסיפור הוא העברת מנהל התכנון בין משרד האוצר ומשרד הפנים). התירוץ הרשמי הוא שמחירי הדירות הגבוהים נובעים מחוסר היצע, אז צריך לתכנן יותר כדי שיבנו יותר ואז המחירים ירדו. אבל כיוון שתכניות מושכלות שלוקחות את כל השיקולים בחשבון ודואגות לסגור את כל הפינות לוקחות זמן, עדיף להעביר תכניות בוועדה שלא כפופה לחוקי התכנון הרגילים ושיש בה לממשלה רוב אוטומטי. כך נולדה הותמ"ל.

הבעיה היא שלמציאות יש כללים אחרים.

פן אחד של זה הוא שהותמ"ל היא בהגדרה ועדה מנוהלת אקסל. יש שיקול אחד שהיא מקדמת: לאשר מספר גדול ככל האפשר של יחידות דיור. זה בא על חשבון השקעת זמן בשיקולים של תעסוקה, תחבורה, מבני ציבור, ושמירת טבע. אל תאמינו להודעות של דוברים ויחצ"נים על "תכנון איכותי". אנחנו, ילדינו, ונכדינו נסבול עוד עשרות שנים ממה שהועדה הזו עושה.

פן שני הוא נושא המחירים. מתחילת המשבר לפני יותר מ-10 שנים ידוע שעליית המחירים באה על רקע הריבית הנמוכה, וניתן ליחס חלק משמעותי ממנה למשקיעים. עליית המחירים מושכת עוד משקיעים שרואים כי טוב, וזה מעלה את הביקוש, וגורם לעוד עליית מחירים. הזוגות הצעירים ומשפרי הדיור נסחפים בדינמיקה הזו ונפגעים ממנה.

אבל עדיין, ניתן לטעון שאם נתכנן ונבנה יותר בכל זאת הביקושים יסופקו והמחירים ירדו. הבעיה עם הטיעון הזה היא ההנחה שתכנון גורר בנייה. לתכנן זה קל: פשוט מקימים ועדה שמאשרת תכניות בסיטונות וממלאת את הטורים באקסל. לבנות זה יותר קשה. זה מחייב השקעה. וכשהמדיניות של הממשלה היא לקצץ ולחסוך, אין השקעה מספקת בתשתיות, אין הסרה של חסמים בירוקרטיים, ובסופו של דבר אין עלייה בבניה.

הפער מודגם בגרף הבא. עם תחילת משבר הדיור ועדות התכנון הרגילות (הועדות המחוזיות) העלו הילוך, והפירות התחילו להיראות בשנת 2012. כיום הן מאשרות כ-80,000 דירות בשנה. הותמ"ל מוסיפה על זה עוד 50-60 אלף, וגרמה לתכנון שעולה אפילו על היעדים הממשלתיים בעשרות אחוזים. אבל זה מיותר, כי זה לא מיתרגם לבנייה ולא נחוץ. מספר התחלות הבנייה תקוע כבר עשור על פחות מ-60,000 לשנה (שאגב תואם את הערכות הלמ"ס על הביקוש), והממשלה כושלת פעם אחר פעם בניסיונות לתמרץ את שוק הבנייה. השוק הזה מגיב למעשים, לא לדיבורים. כשאין פעולה אפקטיבית בשטח אין התקדמות.

plan-vs-start

התוצאה היא הצטברות של מאות אלפי דירות מתוכננות שלא נבנות. ניתוח אחד העלה תכנון יתר מצטבר של כ-650,000 דירות, כמות שמספיקה ליותר מעשור בקצב הבנייה הנוכחי. התכניות האלה יושבות על המדף ומחכות שמישהו יעשה איתן משהו. בהרבה מקרים כשזה יקרה התכניות כבר יהיו מיושנות, ולא מתאימות להתפתחויות שקרו במשך השנים.

יתרה מכך, הרבה תכניות כנראה לא ימומשו לעולם. כל מה שהן "תורמות" הוא לסטטיסטיקה של חוסר הביצוע. הבעיה היא שכלכלני האוצר משתמשים בסטטיסטיקה הזו כדי להצדיק עוד יותר תכנון מיותר. ב"תכנית האסטרטגית לדיור 2040" הגיעו למסקנה שבתקופה עד אז צריך לבנות 1.5 מיליון דירות. אבל אז אמרו שכדי להגיע לכך צריך לתכנן לא פחות מ-2.6 מיליון דירות, כי הרי אחוז גבוה ממה שמתוכנן לא נבנה. זה הפרש של 1.1 מיליון דירות.

לתכנן 1,100,000 דירות מיותרות זה המון, על סף הבלתי נתפס. זה אובדן שליטה גמור בכל נושא התכנון, אבדן שליטה שהופך את עצם השימוש במילה "תכנון" לפארסה. זה הצפה של השוק בתכניות קלוקלות, שאין שום קשר בינן לבין תכנון לאומי ותכנון אורבני ראוי. התוצאה הבלתי נמנעת היא שיזמים וקבלנים יבחרו לממש רק את מה שהכי קורץ להם, ויתעלמו מכל שיקולי המדיניות שאולי עוד נותרו איפשהו במנהל התכנון. בין היתר זה יגרום לעוד ציפוף במרכז — כולל הרס סופי ומוחלט של שטחים פתוחים — ולכישלון וקריסה בפריפריה.

זאת המשמעות של הארכת הפעילות של הותמ"ל. זה יותר גרוע מפול גז בניוטרל. זה השקעה מסיבית בנזק לטווח ארוך. (וחוסר תוחלת בטווח הקצר.)

ואם כל זה נראה לכם מוכר, זה לא מקרה. זו בדיוק אותה התנהלות כמו זו שמובילה את חוסר ההתמודדות עם הקורונה. במקום לתחזק ולהפעיל גופים מקצועיים, מייבשים אותם ואז ממציאים גופים חדשים שכל מהותם לייצר פעלתנות תוך עקיפת הכללים והרגולציה. התוצאה היא החלטות לא מושכלות שלא פותרות בעיות אלא רק מגבירות אותן. בשגרה זה מוביל להתנהלות לא אופטימלית ולנזק לטווח ארוך. בזמן משבר זה אסון של ממש.

מקורות

שנתוני מנהל התכנון נגישים מאתר מנהל התכנון.

דוח הוותמ"ל לשנת 2019 נגיש גם הוא באתר מנהל התכנון.

נתוני התחלת בנייה מהלמ"ס.

גל שני: פרשנות יתר של נתונים בעייתיים

כבר חודשיים לא הסתכלתי על נתוני קורונה בישראל. הנתונים שמשרד הבריאות הואיל לפרסם על מגפת הקורונה היו כל כך דפוקים שהחלטתי שפשוט בזבוז זמן לנסות לנתח ולהציג אותם. אבל הכותרות על בואו של הגל השני מחייבות לבדוק שוב. הרי היו להם חודשיים לשפר את המצב. אולי עכשיו אפשר כבר להסתמך על הנתונים ולהגיע למסקנות מבוססות?

עושה רושם שלא.

הנה הנתונים המעודכנים לכל התקופה מתחילת מרץ עד אתמול. זה גרף אחד שמשווה את כל הגדלים החשובים:

  • מספר הבדיקות שבוצעו בכל יום
  • מספר החולים החדשים שאובחנו בכל יום
  • מספר החולים קשה בכל יום (לא רק החדשים)
  • מספר המונשמים בכל יום (לא רק החדשים)
  • מספר הנפטרים בכל יום

כיוון שמספר הבדיקות גדול בכמה סדרי גודל ממספר המתים, צריך להשתמש בסקלה לוגריתמית כדי להראות את כולם ביחד. תזכורת: בסקלה כזו כל עליית מדרגה מייצגת הכפלה פי 10. כך שבקצה העליון שינויים שנראים קטנים הם בעצם ענקיים. בהמשך נשתמש גם בסקלה לינארית רגילה.

tests-cases-check

הכותרות על הגל השני מתבססות על העלייה הניכרת במספר המאובחנים החל מהשבוע האחרון של מאי: מרמה של 10-30 ליום לפני כן לרמה של 100 ביום בתחילת יוני ואפילו 300 ביום לאחרונה. השאלה הגדולה היא מה העלייה הזו אומרת. יש שתי אפשרויות עיקריות:

  1. זה נובע מעלייה במספר הבדיקות או במיקוד שלהן
  2. יש גל שני של תחלואה

הבעיה היא שקשה מאוד להפריד בין שתי האפשרויות האלה. העלייה באבחונים בחודש מרץ הייתה מתואמת לגמרי עם העלייה במספר הבדיקות — מקדם המתאם ביניהן בין ה-1.3 לבין ה-11.4 היה 0.96, שזו התאמה כמעט מושלמת. לכן היה סביר לטעון שאי אפשר להסיק ממנה שיש עלייה בתחלואה. אבל שבוע מאוחר יותר התחילה עלייה גם במספר החולים קשה ובמספר המונשמים, ושבועיים אחרי זה התחילה עלייה במספר המתים. כך שבדיעבד אנחנו יודעים שאכן היה גל של תחלואה בקורונה (אם כי הרבה פחות משמעותי ממה שהיה צפוי לפי התחזיות המפחידות שפורסמו מוקדם יותר).

אבל מה שקורה בחודש האחרון שונה ממה שקרה במרץ.

החלק המדאיג הוא שנראה שמספר האבחונים גדל יותר ממספר הבדיקות. נתחיל עם הבדיקות. הגרף הבא מראה את מספר הבדיקות בסקלה לינארית רגילה. כפי שאפשר לראות, בחודש מאי מספר הבדיקות הלך וירד, וזה יכול אולי להסביר את הירידה במספר האבחונים. אפשר גם לראות שמבצעים הרבה פחות בדיקות בסופי שבוע, ובהתאם יש גם פחות אבחונים. אבל אז מספר הבדיקות זינק בתחילת יוני (שוב, חוץ מבסופי שבוע).

tests-lin

אבל האם זה מסביר את העלייה באבחונים? מקדם המתאם בין הבדיקות לאבחונים בתקופה מאז תחילת מאי (כולל את הירידה ואז את העלייה) הוא 0.75. זה מתאם משמעותי, אבל הרבה פחות ממה שהיה במרץ. כדי לקבל תמונה יותר טובה, כדאי להסתכל על אחוז הבדיקות החיוביות, כלומר על היחס בין מספר האבחונים לבין מספר הבדיקות. אם היחס הזה קבוע, נסיק שיכול להיות שמספר האבחונים הגדל נובע רק מעלייה במספר הבדיקות. אבל אם היחס גדל, כלומר מספר האבחונים גדל מהר יותר ממספר הבדיקות, זה כבר חשוד. הנה הנתונים.

positive

אז אכן בשבועות האחרונים מספר האבחונים גדל מהר יותר, ובנוסף יש שיא של אבחונים בסוף מאי — עוד לפני העלייה הגדולה בבדיקות. הנתונים האלה הם הבסיס להתראות על הגל השני.

אבל הגידול באבחונים הרבה יותר קטן ממה שהיה במרץ ואפריל. ומצד שני יש גם נתונים אחרים, שסותרים את החשש הזה. נחזור לגרף הראשון. כפי שראינו בנתוני חודש מרץ, שבוע אחרי העלייה באבחונים הייתה עלייה בחולים הקשים ובמונשמים, ושבועיים אחרי זה הייתה עלייה במתים. בחודש האחרון, לעומת זאת, כמעט שאין שינוי בחולים קשה ובמתים. אז יש לנו עלייה באבחונים, אבל אין לה (לפחות בינתיים) השפעה על התחלואה המשמעותית.

אז מה כל זה אומר? כאן אנחנו חוזרים לבעייתיות של הנתונים. עלייה באבחונים בלי עלייה אמיתית בתחלואה יכולה לקרות משתי סיבות: או שמבצעים יותר בדיקות, או שהבדיקות נעשות ממוקדות יותר במוקדי תחלואה קיימים. זה כנראה מה שקורה, למשל, עם הבדיקות שנעשו באוכלוסיות הקשורות לבתי ספר שבהם היו התפרצויות של המחלה. הבעיה היא שמשרד הבריאות לא מפרסם באופן מסודר את מדיניות הבדיקות, ומה הפילוח של הסיבות לביצוע בדיקות. בלי המידע הזה אין אפשרות אמיתית לפענח מה הנתונים אומרים. מהבחינה הזו אנחנו באותו מקום שהיינו בו לפני חודשיים.

מקורות

רוב הנתונים מקובץ אקסל של היסטוריית הנתונים מדף תמונת המצב הכללית של מחלת הקורונה באתר משרד הבריאות. הבעיה שזה לא כולל את השבוע האחרון, אז השלמתי מהדשבורד שנותן את התמונה העדכנית.

למרות הקורונה: שיעור התמותה השנה נמוך במיוחד

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) פרסמה לראשונה נתונים על מספר המתים בארץ ברזולוציה יומית: כמה מתו כל יום. כולל הבחנה בין גברים ונשים, יהודים וערבים, תושבי מחוזות ונפות שונים, ובני קבוצות גיל שונות. וכל זאת ל-20 שנים אחורה, מאז שנת 2000. ים של נתונים.

אני ניצלתי את זה כדי לנסות לענות על שאלה חשובה שנמצאת ברקע מאז תחילת משבר הקורונה: מה ההשפעה שלה נטו?

אני אסביר את השאלה. כולנו התעמקנו במשך שבועות במספר המתים באופן ישיר מקורונה. בישראל המספר לא גבוה, וחצה לא מזמן את גבול ה-300 באופן מצטבר. לשם השוואה, ארה"ב מובילה את העולם עם קרוב ל-120,000 מתים, ובברזיל ובריטניה יש יותר מ-40,000. אבל מספר המתים מהמחלה עצמה הוא רק חלק מהסיפור. הלחץ בבתי החולים העלה את האפשרות שיהיה גל של מתים ממחלות אחרות (למשל מחלות לב או סרטן) שלא קיבלו טיפול ראוי כי כולם היו עסוקים בקורונה והיה חשש לבוא לבתי החולים. הסגר והקטנת הפעילות החברתית והכלכלית הובילו להקטנה ניכרת בנסועה, אז אולי יש פחות מתים מתאונות דרכים. מצד שני הסגר גם גרם לעלייה באלימות משפחתית, כולל כמה מקרי רצח שהגיעו לכותרות.

כך שיש הרבה השלכות לשני הכיוונים, וקשה לכמת את כולם. הנתונים הכוללים שהלמ"ס פרסמה מאפשרים לראות מה התוצאה הסופית של הכל ביחד. בהמשך, כשיפורסמו נתונים מסכמים על גורמי מוות לאורך כל השנה, נוכל אולי לנתח גם את הפרטים.

נתחיל עם מבט על על כל הנתונים ביחד. הגרף הבא מראה את מספר המתים הכולל כל יום במשך 20 השנים האחרונות (הרקע האפור), ואת הממוצע היומי בכל חודש (הקו השחור). שני דברים בולטים בגרף הזה: יש מחזור שנתי מובהק עם יותר מתים בחודשי החורף, ויש מגמת עלייה מתונה שקשורה יש להניח לגדילת האוכלוסייה.

all-avg

המחזור השנתי אומר שכדי להבין מה קורה צריך להסתכל על שנה בתור טווח הזמן הבסיסי. זה קצת לא נוח כי לפי לוח השנה הלועזי שאנחנו (והלמ"ס) משתמשים בו השנה מתחלפת בדיוק ב"שיא העונה" בחורף. אז לצורך הניתוח אני אסתכל על שנים שמתחילות ביולי ומסתיימות ביוני שאחריו. זה יאפשר לראות מה קורה בכל עונת חורף בשלמותה.

העלייה עם גידול האוכלוסייה אומרת שלא נכון יהיה להסתכל על מספרי המתים האבסולוטיים. אם רוצים לראות עד כמה (אם בכלל) השנה חורגת מהממוצע של שנים קודמות, צריך לנרמל את הנתונים לפי גודל האוכלוסייה. אני אעשה זאת על ידי חישוב מספר מתים למיליון נפש בכל שנה.

הגרף הבא משלב את שתי התובנות האלה. מה שהוא מראה זה את מספר המתים המצטבר לאורך השנה, כאמור מיולי עד יוני שאחריו. בגדול זה קו שעולה באופן די ישר בקצב של כ-15 מתים למיליון נפש ליום. אבל מה שמעניין אותנו זה הסטיות מהקו הישר הזה.

סוג אחד של סטייה כבר פגשנו: בחורף יש יותר מתים מבקיץ, אז באמצע הגרף השיפוע קצת יותר תלול מבקצוות.

אבל העיקר בגרף הזה הוא האפשרות להבחין בין שנים. כל שנה מיוצגת על ידי קו נפרד. כפי שניתן לראות, יש שנים שבהן שיעור המתים גבוה בצורה משמעותית מבשנים אחרות. ההפרש המצטבר בסוף השנה בין השנה שבה היו הכי מעט מתים (שנת 2017-2018)  לבין השנה שבה היו הכי הרבה (שנת 2001-2002) הוא 941 מתים למיליון נפש. זה 17.5% מהממוצע שהוא 5375 מתים למליון נפש בשנה.

cumul

אז יש הבדלים מאוד משמעותיים משנה לשנה. הקווים שמייצגים את השנים הם בגוני אפור שנהיים יותר כהים ככל שמדובר בשנה יותר קרובה. כפי שניתן לראות, הקווים הגבוהים יותר גם בהירים יותר. זה אומר שיש ירידה בשיעור המוות הממוצע עם השנים. אז להשוות את השנה האחרונה עם כל 20 השנים מאז שנת 2000 יכול להיות מטעה — צריך להתמקד בשנים האחרונות.

ואכן, בכל השנים האחרונות מספר המתים המצטבר נמוך מהממוצע על כל 20 השנים מאז שנת 2000. אבל בשתי שנים שיעור התמותה נמוך במיוחד באופן חריג: בשנת 2017-2018, והשנה (2019-2020). במילים אחרות, מבחינה סטטיסטית השנה הזו לא חריגה בכך שהייתה מגפה ומתו המון אנשים, אלא בדיוק להיפך: היא חריגה בכך שמתו יחסית מעט. למרות וכולל הקורונה.  היא התחילה כך עוד לפני הקורונה, ולמגפת הקורונה לא הייתה בעצם שום השפעה משמעותית, לא לכאן ולא לכאן. זאת בניגוד לשנים שבהן הייתה תמותה רבה יחסית בחורף, כמו 2016-2017, 2006-2007, ו-2004-2005.

לסיום, יכול להיות מעניין גם להסתכל על הפרטים ולא רק על המתווה הכללי. הגרף הבא משווה את הנתונים היומיים השנה (הקלנדרית) עם הממוצע של 10 השנים האחרונות. את הממוצע חישבתי ברזולוציה של שבוע, כדי "להחליק" קצת את הנתונים. כפי שניתן לראות, יש תנודות חזקות מיום ליום. לפעמים זה מתחת לממוצע הרב שנתי, ולפעמים מעל. באפריל, בשיא מגפת הקורונה, זה נטה להיות מעל. אבל לא בצורה חריגה במיוחד. (הנתונים הנמוכים במיוחד בסוף מאי עדיין לא סופיים, ויתכן שיעודכנו בהמשך.)

cycle-avg10

מקורות

הנתונים פורסמו באתר האינטרנט של הלמ"ס.

תודה מיוחדת לגאי זומר שיזם את פרסום הנתונים והפנה אותי אליהם.

מתי מתים מקורונה?

יותר מחודש שלא הסתכלתי על נתוני קורונה, מתוך חוסר אמון באיכות הנתונים. אבל אתמול בכל זאת הצצתי בדף של worldometer שמרכז את הנתונים מכל העולם. הגרף הראשון שם מראה את מספר המקרים החדשים כל יום, ונראה בערך כך:

daily-cases-flat

במבט ראשון מה שרואים הוא העלייה בחודש מרץ, ושאחר כך זה נהייה די יציב, עם מגמת עלייה שוב בשבועיים האחרונים. די מתאים לריסון המגפה בכל העולם כתוצאה מהטלת סגר ומגבלות אחרות במרץ, והתחלת השחרור והתרופפות המשמעת לאחרונה.

במבט שני רואים שהתנודתיות מיום ליום היא לא אקראית — נראה שיש מחזור של בערך שבוע. הסתכלתי גם על כמה מדינות מובילות, והתופעה חזרה על עצמה בעיקר בשתיים: ארה"ב ובריטניה. כיוון שאלה המדינות עם הכי הרבה חולים, הן יחסית משפיעות גם על הסך הכל הכללי. ואולי התופעה קיימת גם בעוד מדינות.

בכל אופן, התופעה עצמה לא נורא מפתיעה — גם בנתונים מהארץ היה נראה לפעמים שבסופ"ש עושים פחות בדיקות ויש פחות איבחונים. סביר שזה יהיה כך בעוד מקומות. אז צבעתי את ימי הסופ"ש (שבת וראשון) כדי להראות שזה מתאים. זה לא כל כך הלך:

daily-cases

כלומר, בהחלט נראה שאכן יש מחזור שבועי. אבל המינימום הוא לא בסוף השבוע. המינימום הוא בימי שני ושלישי. אבל במחשבה שלישית גם לזה ניתן למצוא הסבר, או אפילו שניים: תוצאות המעבדה מתקבלות כמה ימים אחרי שמבצעים את הבדיקה עצמה. אז אם יש פחות בדיקות בסופ"ש, הירידה באבחונים תהייה כמה ימים אחרי זה, למשל בשני ושלישי. לחילופין, יכול להיות שהדיווח על ממצאים מתעכב בסופ"ש.

זה היה יכול להיגמר כאן, אם לא היה להם עוד גרף באתר ליד הראשון. הגרף השני הראה את מספר המתים בכל יום. עם הדגשה של סופי שבוע, הוא נראה בערך כך:

daily-deaths

שוב רואים את העלייה במרץ והדעיכה מאז תחילת אפריל, אבל גם רואים את המחזור השבועי — והוא אפילו יותר בולט מאשר במקרה של מספר החולים החדשים. כלומר לא רק שמאבחנים פחות בימים שני ושלישי, אלא גם מתים פחות. זה כבר יותר מוזר. נכון שידוע שבאופן כללי רמת הטיפול בסופי שבוע פחות טובה מאשר בימות השבוע, אבל בכל זאת מקרי המוות מקורונה לא צפויים להיות תלויים באופן כל כך מודגש בימי המנוחה של צוותים רפואיים, אבל עם היסט של יומיים. אם ממצעים על כל השבועות מאז תחילת אפריל, רואים שבמקרי המוות מדובר של ירידה של שליש:

cycles

אז הלכתי לחפש באינטרנט אם עוד מישהו הבחין בתופעה הזו, ומיד מצאתי מאמר של חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב שזיהו את התופעה כבר לפני חודש, כשהיא הייתה בראשיתה. הם ביצעו בדיקה סטטיסטית יותר מקיפה, ומצאו שהמחזוריות קיימת ב-7 מתוך 12 מדינות שנבדקו (כולל ארה"ב ובריטניה).

והם גם הציעו הסבר. ההסבר שלהם מסתכל על הנתונים הפוך: לא מתי יש מעט איבחונים ומתים, אלא מתי השיא השבועי. התיזה שהם מציעים היא שיש יותר הדבקות בסופי שבוע, כשמשפחות נפגשות, ויש סיכוי שהצעירים מדביקים את הזקנים. האבחון של אלה שנדבקו יבוא כשהסימפטומים יופיעו אחרי כ-5 ימים בתוספת זמן הבדיקה, שזה לקראת סוף השבוע הבא. ואם הם חלו, שיא מקרי המוות יהיו בערך 12-14 יום אחרי הופעת הסימפטומים — ימים רביעי עד שישי שבועיים וחצי אחרי הסופ"ש שבו נדבקו.

אולי. מצד שני, למרות שראיתי התייחסות לכך שהזמן מאישפוז למוות למשל הוא בממוצע כשבועיים, אני לא מודע לנתונים על כך שהפרש הזמן מהדבקה למוות הוא כל כך קבוע שיכול להיווצר אפקט כל כך מובהק.

בכל אופן, לא מצאתי הסבר אחר יותר טוב (או בכלל התיחסות למחזור השבועי המוסט הזה). מה שנשאר הוא תופעה מוזרה שמצדיקה מחקר נוסף, וכמובן מחייבת נתונים יותר מפורטים ואמינים — עקב אכילס של כל המחקרים על הקורונה.

מקורות

את הגרפים ראיתי באתר worldometer, אבל יותר נוח להוריד נתונים בקובץ csv מאתר Our World in Data (שמפיצים את הנתונים דרך GitHub).

המאמר מתל-אביב פורסם ב-medRxiv:

הרחבת בז"ן: הזיהום עלינו, הרווח שלהם

המועצה הארצית לתכנון ובנייה מחליטה בימים אלה אם לאשר את תכנית ההרחבה של בז"ן – בתי הזיקוק לנפט שהבריטים בנו במפרץ חיפה במלחמת העולם השנייה, וכיום הם בין המפעלים שאחראים לחלק ניכר מזיהום האוויר באזור. מה שמעלה את השאלה אם ראוי להרחיב אותם עוד יותר, ומה אנחנו מקבלים בתמורה לזיהום שאנחנו סופגים. התשובה לכאורה פשוטה: הם מזקקים נפט ומספקים חלק חשוב מצורכי האנרגיה של המשק. אבל מסתבר שזה רק חצי מהתשובה.

כדי לקבל תמונה מלאה ראוי לעיין בתרשים המאזן האנרגטי של ישראל.  הצורה המקובלת להציג את השימוש בסוגי אנרגיה שונים הוא בדיאגרמת Sankey. הדיאגרמות האלה הומצאו בסוף המאה ה-19 כדי לתאר זרימת אנרגיה במנוע קיטור, אבל כיום מקובל להשתמש בהן לתאר את זרימת האנרגיה במשק לאומי: מה מקורות האנרגיה, איך משתמשים באנרגיה, ועד כמה זה יעיל.  הדיאגרמה מורכבת ממלבנים אנכיים וסרטים ביניהם.  כל מלבן מייצג משהו, למשל את הנפט הגולמי המיובא לארץ, כשהגובה של המלבן מייצג את הכמות.  הסרטים בין המלבנים מייצגים מעבר אנרגיה.  למשל הסרט בין מלבן "מוצרי נפט" לבין מלבן "תעשייה" מייצג את הדלקים שבהם התעשייה משתמשת, והרוחב של הסרט מייצג את הכמות שבה מדובר.  מלבנים יכולים לייצג גם רעיונות שאין להם מקבילה ממשית.  כך למשל המלבנים בצד שמאל של התרשים מייצגים את סך כל האנרגיה המיובאת לעומת סך כל האנרגיה ממקורות מקומיים, והמלבנים בצד ימין מייצגים אנרגיה שנעשה בה שימוש יעיל לעומת אנרגיה מבוזבזת שהלכה לאיבוד.  היחידות הן אלפי שעט"ן, שזה "שווה ערך לטון נפט", או 10 מיליון קילו-קלוריות.  הזרימה היא משמאל לימין.

נתחיל משמאל.  נכון לשנת 2017 ישראל יבאה פי 2.5 יותר אנרגיה ממה שהיא הפיקה באופן מקומי, כאשר היבוא היה בערך 77% נפט ו-23% פחם.  ההפקה המקומית היא בעיקר גז טבעי, שהשימוש בו בא על חשבון השימוש בפחם מיובא.  בשנת 2017 עוד לא היה שום שימוש משמעותי בגז בתעשייה, והגז שימש לטיפה יותר משני שליש מיצור החשמל, אז יש המון לאן לגדול.

flow2017

אם אנחנו כבר כאן, ננצל את זה לראות כמה דברים מעניינים. מה שבולט מהתרשים הוא שבמשק הישראלי יש שני מסלולי אנרגיה נפרדים: זה של הנפט וזה של החשמל. הנפט מזוקק, ומה שלא מיוצא בחזרה משמש בעיקר לתחבורה, וגם לתעשייה וטיפה למשקי הבית (בעיקר גז לבישול).  חלק קטן מהנפט הופך לחומרי גלם לתעשייה (למשל פלסטיק וצבעים) שלא קשורים לתכולה האנרגטית שלו.

חשמל לעומת זאת מייצרים מגז טבעי ומפחם, ומשתמשים בו בעיקר במגזר העסקי ובבתים, וגם בתעשייה וב"אחר" (לא ברור מה זה). הפקת חשמל היא תהליך בזבזני, ויותר מחצי האנרגיה הולכת לאיבוד ולא הופכת לחשמל.  גז הוא יותר יעיל מפחם, אז מעבר לגז גם מקטין את הזיהום וגם מעלה את היעילות.

אנרגית שמש מתחדשת היא חלק זניח במשק האנרגיה, ורובה מיוחסת לדודי שמש על גגות הבתים לחימום מים.  שיעור יצור החשמל מאנרגית שמש עדיין נמוך מאוד.

בקצה השמאלי יש סיכום של יעילות השימוש באנרגיה בתחבורה, בתעשייה, בעסקים, ובבתים.  ההנחה היא שבתחבורה 21% מהאנרגיה היא יעילה ומזיזה דברים, ואילו ה-79% האחרים הולכים לאיבוד בצורה של חום.  בבתים ועסקים המטרה היא הרבה פעמים לחמם, ולכן מניחים ש-65% זה יעיל ורק 35% הולכים לאיבוד.  בתעשייה זה כמעט חצי-חצי. עם ההנחות האלה מקבלים שבערך רבע מהאנרגיה שאנחנו משתמשים בה היא יעילה, ובערך שלושה רבעים מבוזבזים. כחצי מהבזבוז קורה בתהליך יצור החשמל.

וחזרה לבז"ן, שממנה התחלנו. מסתבר שיותר מחצי מהנפט שמיובא לארץ בכלל לא משמש את המשק הישראלי. הוא מיוצא בחזרה אחרי שהוא מזוקק. במילים אחרות, יותר מחצי מהפעילות בבתי הזיקוק (והזיהום שזה גורם) היא לא בגלל צרכים של המשק אלא פשוט פעילות עסקית בשוק הבינלאומי. כתוצאה מזה, חצי מהזיהום שאנחנו סובלים הוא לא לצרכי המשק, אלא לטובת מדינות אחרות: הן מקבלות את הדלקים, ואנחנו את הזיהום. היצוא המסיבי הזה נמצא במגמת עלייה מתמשכת.  בשנת 2000 טיפה יותר מחמישית מהיבוא יוצא בחזרה, ובשנת 2010 בערך שליש מהיבוא יוצא. כיום כאמור זה כבר יותר מחצי.

energy-pop

בנוסף, אספקת האנרגיה בישראל היא די קבועה בעשר השנים האחרונות שעבורן יש נתונים (2007 עד 2017): בטווח של 22-23 מיליון שעט"ן. זאת למרות העלייה בגודל האוכלוסייה וברמת החיים. כתוצאה, אם מסתכלים על צריכת האנרגיה לנפש, רואים שיש מגמת ירידה. יתר על כן, מגמת הירידה בשימוש במוצרי נפט חריפה יותר, כיוון שיש עלייה מסוימת בשימוש בחשמל.  את החשמל מייצרים כזכור מגז טבעי ומפחם.  שוב המסקנה היא שאין צורך אמיתי בהגדלת הקיבולת של בז"ן.

אז זאת התמונה המלאה: בערך חצי מהפעילות של בז"ן אכן משרתת את המשק הישראלי. בז"ן מספקת דלקים לתחבורה ולתעשייה, ועוד מוצרי נפט. אבל במקביל בז"ן גם מנצלת את התשתית שלה בארץ כדי לפעול כשחקן בשוק הנפט העולמי. אז לפני שמתירים להם להגדיל את התשתיות האלה, צריך להבין שזה לא כי צריך אלא כי הם רוצים, וצריך לשאול מה המחיר שכולנו נצטרך לשלם.

מקורות

המקור לנתונים על מאזן האנרגיה הוא לוח 24.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס לשנת 2019. גם בלוח המקורי לא כל המספרים מסתכמים כצפוי. ההנחות על היעילות של שימוש באנרגיה בסקטורים שונים באים מדיאגרמות Sankey של מעבדות Lawrence Livermore בארה"ב משנת 2017.

נתוני הגרף השני מלוח 24.2 של השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2019 ולוחות מקבילים משנתונים קודמים.

חפירה ביסודות החוקה

חוקי היסוד נועדו להוות בסיס לחוקה. משכך הם אמורים להיות קבועים. סימן סימלי לכך הוא שבחוקי יסוד, בניגוד לחוקים אחרים, לא מציינים את שנת החקיקה בשם החוק. כך למשל כל ענייני התכנון והבנייה מוסדרים ב"חוק התכנון והבנייה התשכ"ה 1965", ואילו סמכויות הכנסת מוגדרות ב"חוק יסוד: הכנסת", בלי שנה.

אבל בחיים האמיתיים חוקי יסוד עוברים שינויים. בהחלט יכול להיות שהיה פגם בחוק המקורי, או שהנסיבות בכל זאת השתנו, וראוי לשנות את החוק. אבל יש גם סכנה של שימוש בשינויים כדי לחתור תחת כוונת החוק המקורי, ובעצם ריקון המושג של חוק יסוד מכל תוכן. השאלה היא לכן אם מספר ואופי השינויים לא מצטברים לכדי זילות בכל המהות של חוקי היסוד, ולזלזול בפן החוקתי שלהם. בהקשר של השינויים בחוקי היסוד שנעשו כדי לאפשר את "ממשלת החילופים" שלנו, השאלה היא עד כמה שינויים כאלה נפוצים?

אז הנה הנתונים על שינויים בכל חוקי היסוד של מדינת ישראל. הציר האופקי הוא ציר הזמן הרגיל. כל חוק יסוד שנחקק מיוצג על ידי עיגול צהוב בשנה שבה נחקק. אם היו לו שינויים וגרסאות נוספות, הם משורשרים בקו שהולך ועולה לכיוון ימין. הגובה של כל נקודה הוא פשוט המספר הסידורי של השינוי בחוק. כפי שאפשר לראות, החוק שעבר את המספר הגדול ביותר של שינויים הוא חוק יסוד הכנסת, שכבר עבר 48 תיקונים. לחוק שלא עבר שינויים, כמו חוק יסוד הצבא או חוק הלאום, אין קו כזה בכלל.

changes

אז רוב חוקי היסוד עברו שינויים בודדים אם בכלל. הבולטים לרעה הם חוקי היסוד הנוגעים לכנסת ולממשלה. זה כבר סימן רע, כי אלה החוקים שנוגעים למחוקקים עצמם.

המקרים הבוטים ביותר של זילות הם מקרים של הוראת שעה. יש סעיף בחוק היסוד שאומר משהו, אבל לממשלה (ולעושי דברה בכנסת) הסעיף הזה לא נוח כרגע, אז מעבירים תיקון לחוק שבאופן זמני מותר להם להתעלם מהסעיף הזה. כלומר באופן מפורש וגלוי מדובר בשינוי סדרי ממשל בשל קונסטלציה פוליטית ולא מתוך מחשבה שהשינוי הזה ראוי ורצוי באופן כללי. למשל התיקון לחוק יסוד הממשלה שהועבר ב-13.5.2015, שלשונו בלי כחל וסרק "הוראות סעיפים 5(ו) ו–25(ד) לחוק היסוד לא יחולו על ממשלה שכוננה בתקופת כהונתה של הכנסת ה–20". הלכתי לבדוק, ומסתבר שאלה הסעיפים שהגבילו את מספר השרים וסגרי השרים. מקרים הזויים במיוחד הם חוק יסוד תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010 (ששמו שונה אחר כך לשנים 2009 עד 2016) וחוק יסוד תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018, שכל כולם הוראת שעה אחת גדולה שכל מטרתה לעשות פוילשטיק בתקציב המדינה — ובעיקר להפוך אותו לדו-שנתי, בניגוד לחוק יסוד משק המדינה שקובע שהתקציב יוגש כל שנה.

המקרה המעניין ביותר לדעתי הוא חוק יסוד: הממשלה. פעמיים הוא נכתב ממש מחדש: פעם בשנת 1992, כדי לעבור לשיטת הבחירות הישירות של ראש הממשלה, ושוב בשנת 2001, כדי לחזור לשיטה הקודמת. כל אחת מהגרסאות עברה בנוסף גם כל מיני שינויים נקודתיים.

בניגוד לבכיות של נתניהו ושותפיו על חוסר משילות, הרוב המכריע של השינויים בחוק לאורך השנים היו בכיוון של מתן כוח רב יותר לממשלה ובעיקר לעומד בראשה. כבר השינוי הראשון לחוק היה כזה, ודרש תקופת צינון של 100 ימים משופטים, דיינים, וקצינים לפני שיוכלו להתמנות למשרת שר – ובכך הקטין את התחרות הפוטנציאלית למי שכבר נמצא בעולם הפוליטי. שינויים נוספים אפשרו לראש הממשלה לפטר שרים וסגני שרים (קודם הזכות הזו הייתה שמורה לשר שמינה אותם או לממשלה כולה). שינוי אחר נוגע לצורך באישור הכנסת למינוי שרים. אם כהונתו של שר הופסקה, מותר כיום לראש הממשלה למנות לו מחליף לתקופה של שנה גם בלי אישור כזה.

שינויים נוספים נועדו להקל על שותפים קואליציוניים שונים. אולי הראשון היה הגדרת התפקיד של ממלא מקום ראש הממשלה בממשלת הרוטציה הראשונה. שינוי שהוכנס בגרסה השלישית של החוק הסיר את המגבלה על מספר הסגנים של ראש הממשלה. לאחר מכן הוסרה גם ההגבלה על מספר השרים וסגני השרים.

האמצעי שנתן הכי הרבה כוח נוסף לראש הממשלה היה המעבר לבחירה ישירה וחזרה. כשראש הממשלה נבחר באופן ישיר בנפרד מהכנסת, סביר לתת לו זכויות מיוחדות שמשקפות זאת. כך למשל הגרסה השנייה של החוק נתנה לראש הממשלה את הזכות לפזר את הכנסת בהסכמת הנשיא. בנוסף ניתן לראש הממשלה בעצמו להקים, לאחד, לפרק, ולבטל משרדים. אלא שחלק מהזכויות האלה נשמרו גם כשהבחירה הישירה בוטלה – למשל הזכות לפזר את הכנסת בהסכמת הנשיא.

פיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה הוא חלק ממאזן כוחות: כשם שהכנסת יכולה להעביר ראש ממשלה מתפקידו, כך ראש הממשלה יכול להביא לפיזור הכנסת. זה היה נחוץ בתקופת הבחירה הישירה בראש הממשלה כי התפטרות ראש הממשלה לא הביאה באופן אוטומטי לבחירות חדשות לכנסת – אלא רק לבחירות מיוחדות לראש הממשלה. אבל מרגע שבוטלה הבחירה הישירה בראש הממשלה אין בזה צורך יותר, כי ראש הממשלה יכול פשוט להתפטר ולגרום לבחירות חדשות.

חשוב לציין גם שלא כל השינויים היו "חשודים" – היו גם שינויים שנועדו לחזק את טוהר המידות. חלקם נראים מובנים מאליהם, אבל כנראה היה צורך לקודד אותם בחוק כי לא תמיד פעלו כך. למשל השינוי שמחייב פרסום של הסכמים קואליציוניים, או הדרישה שראש הממשלה, השרים, וסגני השרים לא יעסקו בפעילות ציבורית או כלכלית במקביל לתפקידם. כיום עושה רושם שיש עוד דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם אבל מסתבר שהם לא, וכנראה צריך להכניס אותם לחוק.

והיו גם הרבה שינויים שהם סתם תיקונים, חלקם זוטים לגמרי, חלקם יותר מהותיים, אבל באופן כללי דברים ענייניים וסבירים. השאלה למה היה צריך אותם ואיך כל זה משתלב ברעיון של חוקי יסוד. לדעתי הבעיה היא שהחוק נכנס הרבה יותר מדי לפרטים. ההבדל בין חוקה (או חוקי יסוד) לחוקים רגילים הוא שחוקה נועדה להגדיר ערכים ועקרונות יסוד, ואילו חוקים נועדו לפרט נהלים ומה יהיה העונש על פעולות שונות. כך חוק יסוד צריך לנסח את כללי היסוד, לא את הפרטים הטכניים. ואכן הנושא של בחירות וכנסת וממשלה לא מוגדרים במלואם בשני חוקי היסוד, חוק יסוד: הממשלה וחוק יסוד: הכנסת. יש עוד מערך שלם של חוקים שקשורים לנושא:

  • חוק הבחירות לכנסת
  • חוק הבחירות (דרכי תעמולה)
  • חוק הממשלה — שבו מוגדרים היבטים מעשיים של עבודת הממשלה, כולל דברים שכתוב לגביהם בחוק היסוד שהם "יקבעו בחוק"
  • חוק הכנסת — שבו מוגדרים היבטים שונים של פעולת הכנסת, למשל הרכב הוועדות ומינוי היועץ המשפטי לכנסת
  • חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם
  • חוק שכר חברי הכנסת
  • חוק מימון מפלגות

בהנתן כל המערך הזה, נראה שלפחות חלק מהדברים שנמצאים בחוקי היסוד היה ראוי להם להיות בחוקים הנלווים במקום בחוק היסוד. בחלק מהמקרים אכן יש כפילויות כאלה, ואולי סעיפים שעברו בין חוקי היסוק לחוק הממשלה ולחוק הכנסת וההיפך.

מקורות

חוקי היסוד על כל תיקוניהם נגישים באתר הכנסת.

למי שרוצה להיכנס לפרטים, הכנתי טבלה שמתמצתת את כל השינויים בחוק יסוד הממשלה.

ראש ממשלה נאשם

כרגיל אני עוסק במספרים והצגתם. אבל לפעמים אין מספרים שיכולים לספר את הסיפור, וצריך לפנות למילים. מי שלא מתעניין במה שיש לי לומר על הממשלה החדשה מוזמן לדלג. לאחרים, מתנצל על האורך, אבל יש נושאים שהם מורכבים במידה שראוי לא לקצר בהם.

[עודכן 23.6.2020]

השבעת הממשלה ה-35 הביאה לסופה סאגה שנמשכה כמעט שנה וחצי (מאז פיזור הכנסת ה-20 ב-26.12.2018) שבה ממשלת מעבר המשיכה לשלוט ללא אמון הכנסת למרות שתי מערכות בחירות. אבל מעבר לזאת, הממשלה החדשה הוקמה כשבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים. רבים שואלים את עצמם איך יתכן מצב כזה, ומה צריך לעשות כדי להימנע מפיאסקו כזה בעתיד.

לפני הבחירות האחרונות כתבתי שאסור לתת לנתניהו לעמוד לבחירה, ושאם החוק לא אומר משהו מפורש בעניין צריך לפרש את זה כלקונה, ולא כהשמטה מדעת. במילים אחרות, טענתי שהמחוקק פשוט לא העלה בדעתו מצב כזה של מועמד לראשות הממשלה שמואשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים, ופועל נגד רשויות החוק, ולכן לא אסר על כך. אבל עושה רושם שטעיתי. מקריאה מקיפה יותר בחוק ובעיקר בגרסאות ובתיקונים השונים, ומעיון בפרוטוקולים של ועדת חוקה, חוק, ומשפט, שבה דנו בניסוח הגרסאות השונות של חוק יסוד: הממשלה, מתקבל הרושם שהמחוקקים בהחלט היו מודעים לאפשרויות האלה, לפחות בקווים כלליים. אבל הם החליטו לגזור דין אחר לראש הממשלה לעומת כל נבחר אחר.

מפרוטוקול ועדת חוקה חוק ומשפט, 11.12.1990:

יצחק לוי: אני עובר לסעיף קטן (ד) האומר "התקיים האמור בסעיף קטן (א), (ב) ו-(ג)" – כלומר, הורשע בעבירה שיש עימה קלון – "רשאית הכנסת…". מה פירוש "רשאית הכנסת"?

היו"ר א’ לין: הכנסת אינה חייבת להעביר את ראש הממשלה מכהונתו. אולי היא רוצה איש פלילי כראש ממשלה.

יצחק לוי: אני לא מבין איך אפשר. רבותי, אני המום. מדובר בעבירה שיש עימה קלון.

א’ רובינשטיין: זה גם המצב היום.

יצחק לוי: אבל אנחנו הולכים לתקן את המצב הקיים בחוק יסוד. זה לא מובן לי.

א’ רובינשטיין: קודם כל זה הדבר המקובל בכל הפרלמנטים בעולם שבהם יש משטר נשיאותי ותהליך של הדחה. (…) אבל אתן לך ראיה על דרך השלילה. נניח שאנחנו נכתוב כאן שהכנסת חייבת להדיח את ראש הממשלה במקרה הנדון.

יצחק לוי: לא, צריך לומר שבמקרה כזה הוא מודח מאליו.

א’ רובינשטיין: כלומר, בלי תהליך של הדחה על ידי הכנסת? אין דבר כזה בשום מקום בעולם.

היו"ר א’ לין: חבר-הכנסת לוי, אתה יודע מה פירוש הדבר להדיח את ראש הממשלה באופן אוטומטי?

התשובה הראויה הייתה צריכה להיות "כבוד היו"ר לין, אתה יודע מה פירוש הדבר לתת לפושע שליטה בכל מנגנוני המדינה?". אבל זה לא נאמר. הדיונים בוועדת החוקה התמקדו בעיקר בשיטת המשטר – במעבר לבחירה ישירה של ראש הממשלה כשעבדו על הגרסה השנייה של החוק, ובביטול הבחירה הישירה כשעבדו על הגרסה השלישית (שהיא התקפה עד היום). וכיוון שכך המוקד היה על יחסי הכוחות בין ראש הממשלה לבין הכנסת. מצד אחד הייתה שאיפה לאפשר לראש הממשלה הנבחר למשול. מצד שני הייתה שאיפה לתת לכנסת לפקח עליו. הבעיה הייתה איך להגיע לאיזון ראוי, ועל כך דנו שעות ארוכות.

הסעיפים הנוגעים להאשמת ראש הממשלה בפלילים ולמה שעושים אם הוא מורשע זכו לתשומת לב פחותה. התפיסה הבסיסית הייתה שהעם הוא הריבון, וצריך להקטין למינימום את ההתערבות באפשרויות הבחירה. אשר למקרה של ראש ממשלה נאשם בפלילים, הנושא המרכזי שנידון היה איך להגן על ראש הממשלה מפני האשמות שווא. החשש היה שאם יהיו כללים שמונעים מנחקר או מנאשם לכהן, ובפרט אם הכללים יחייבו הפסקת כהונה באופן אוטומטי, יהיו מי שינצלו את זה לרעה על ידי פתיחה בחקירות אינסופיות. כדי לחזק את היציבות השלטונית ואת המשילות היה נראה עדיף להשאיר את שיקול הדעת בידי הכנסת.

השיקולים וההחלטות האלה משקפים את המצב שהיה בזמנו. חוק הבחירה הישירה נחקק שנים ספורות אחרי התרגיל המסריח, שבו שמעון פרס גרם להפלת ממשלת האחדות עם יצחק שמיר, מתוך כוונה (שנכשלה) להקים ממשלה חלופית בראשותו. חלק מהדיונים על הגרסה השלישית של החוק נעשו בעצם הימים שבהם הוקמה ממשלת אריאל שרון, לאחר שניצח את אהוד ברק בבחירות המיוחדות של 2001. בדיונים השתתף רובי ריבלין, שהיה מועמד להיות שר המשפטים, ונאלץ לוותר על התפקיד לאחר שנחקר במשך שעות ארוכות באשמת קשרי שחיתות עם הקבלן דודי אפל – חקירה שבסופו של דבר לא הובילה לכדי כלום, אבל פגעה בשמו הטוב של ריבלין.

אבל עכשיו שנת 2020, והמאורעות שנמצאים ברקע הדיון על מעמד ראש הממשלה שונים בתכלית. כשעבדו על ניסוח חוק יסוד: הממשלה, עלתה האפשרות שהתהליך המשפטי יקח זמן, והחשש היה מפני פגיעה בראש הממשלה כתוצאה מכך. אבל הם לא דנו בסכנה שהיועץ המשפטי לממשלה יהסס לפתוח בחקירה כנגד ראש הממשלה מלכתחילה. הם לא חשבו על האפשרות שראש ממשלה שנחשד בפלילים יקשה על המשטרה לקבוע זמנים שבהם תוכל לחקור אותו. למרות התקדים של פרשת בר-און/חברון, הם לא חשבו על הבעייתיות הכרוכה בכך שראש ממשלה שנתון בחקירות יהיה מעורב במינוי מפכ"ל המשטרה. הם לא נתנו דעתם לאפשרות שעורכי דינו של ראש הממשלה החשוד יגישו בקשה אחרי בקשה לדחיית המשפט בתואנות שונות. הם ממש לא צפו מצב שבו ראש ממשלה שמחכה למשפט ינצל את הזמן הזה לניהול מערכת הסתה כנגד הפרקליטות ומערכת המשפט. הם לא העלו בדעתם מצב שבו ראש ממשלה ממנה שר משפטים לעומתי שנראה שכל מטרתו היא להרוס את המערכת שעליה הוא מופקד.

הדבר היחיד שהיה בחוק הוא האפשרות להדיח ראש ממשלה שהורשע בעבירה שיש עימה קלון. אבל התיוג של "קלון" הוא כללי מדי ולא בהכרח מתאים. אנחנו בני אדם, וגם ראש הממשלה בן אדם, ואנשים עושים לפעמים דברים לא ראויים, אבל זה לא בדרגה שמצדיקה להפוך את ההליך הדמוקרטי על פניו. דוגמה שעלתה בדיון היא עבירה על חוקי מטבע חוץ כמו זו שבגללה רבין התפטר. הטענה הייתה שאפילו אם יחליטו שבהקשר מסוים יש בכך קלון, ולמרות הפגיעה בדרישה שכל האזרחים יצייתו לחוקים כאלה, לא בהכרח ירצו להדיח את ראש הממשלה. לא בגלל שהיה מדובר ברבין, אגב. זה היה בשנת 1990, שנתיים לפני שנבחר שוב לראשות הממשלה ו-3 שנים לפני אוסלו, והמותג "רבין" לא היה קיים עדיין כמו שהוא כיום.

אבל מצד שני יש שני מקרים שבהם נראה לי שבהחלט יש מקום להדיח ראש ממשלה באופן אוטומטי בלי שיקול דעת, כי זה לא סתם קלון אלא פגיעה ממשית בדמוקרטיה.

המקרה הראשון הוא כשמדובר בפגם מוסרי עמוק ובלתי נסבל, בקצה הרחוק של הסקלה של "קלון". מקרה כזה מקרין על כל שיטת המשטר ועל המושג המופשט של שלטון החוק. זה כבר לא סתם חוסר שוויון פורמלי בפני החוק, אלא משהו שגורם לתחושת מיאוס קיצונית ואובדן אמון בסיסי. משהו שיכול לגרום לאזרחים לומר שאינם מזדהים עם המדינה יותר. אני חושב שבשנת 1990 התייחסו לזה כאל אפשרות תאורטית שאין סכנה אמיתית שתתרחש, אז לא נתנו לה את המשקל הראוי. אבל בשנת 2020 אנחנו כבר אחרי שהיה לנו נשיא אנס. ואני חושב שיש הסכמה רחבה על כך שטוב עשו כשהעמידו אותו לדין, כשנקבעה לו נבצרות, ולבסוף כשהתפטר.

השאלה הגדולה היא כמובן מה לכלול בקטגוריה הזו של "קלון קיצוני". מתבקש לכלול דברים כמו אונס ורצח. אבל אין שום צורה סבירה לקבוע גבול מדויק. ככל הנראה לא יהיה מנוס מלהטיל את זה על בית המשפט, כמו ההכרעה על תגית של "קלון" רגיל כיום. בעיקרון היה עדיף להטיל את זה על הכנסת, אבל במצב עריצות הרוב הקואליציוני של היום מרב הסיכויים שהכנסת לא תעמוד בזה בכבוד.

המקרה השני הוא כשמדובר בפגיעה ישירה במשטר ובמדינה. למשל אם ראש הממשלה – לאו דווקא בעצמו, אלא באמצעות שליח – מביא לרציחת יריב פוליטי. או מסתבר שהוא סוכן חשאי של מדינה זרה. מקרים כאלה עוד לא קרו, אבל אוי לנו אם נאפשר להם להיות כלולים בסחר-מכר הפוליטי.

המקרה של נתניהו הוא בכיוון הזה, ויש ויכוח אם הוא עובר את הסף. לדעתי האישית ללא ספק כן. הוא אמנם לא פעל באלימות פיזית ישירה נגד מתנגדיו, אבל הוא ללא ספק מסית נגדם ויש לזה השפעה אפילו אם זה עדיין לא נגמר בדם. אבל מעבר לכך יש את עיוות רצון הבוחרים על ידי חתירה תחת התהליך הדמוקרטי.

מתוך תכנית "המקור" בערוץ 13, צוטט בהארץ 26.10.2019:

מוזס: אני, אני, תראה אני מסתכל לך בעיניים, ואמרתי בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, תהיה פה כמה זמן שתרצה. אני אמרתי לך את זה, ואני חוזר ומסתכל לך בעיניים ואומר לך את זה… אני אומר לרון (עורך "ידיעות") ביום ראשון

נתניהו: אבל תסובב את הספינה, אתה יודע.

מוזס: אני אומר לרון ביום ראשון שארי (הרו) מדבר איתו… תראה היו כמה דברים קטנים, אחד או שניים שהוא ביקש, לא, זה קרה.

(…)

מוזס: תראה, תהיה פה רעידת אדמה, אתה מבין, זה יהיה פה משהו שאנחנו צריכים להיות חכמים איך עושים את זה… ביבי, תשמע, יש שלושה חודשים וחצי (עד הבחירות), יהיו מיליון אלמנטים בדרך. אני לא סתם אומר שאני רוצה שהוא (נציג נתניהו) ידבר. ניהלנו את זה ב-2009, ואתה שכחת אותה. אבל זה נוהל טוב.

נתניהו: לא שכחתי בכלל.

מוזס: עשינו את זה. כבר היינו בסרט הזה. אתה יודע, זאת מערכת הבחירות הרביעית שלנו. לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו.

(…)

נתניהו: ב-96' הייתי…

מוזס: אתה רק נהיית ראש ממשלה בגלל הכותרת הזאת.

נתניהו: הייתי ראש ממשלה גם בלי.

מוזס: בוודאי, אבל אפשר לא לתת כותרת "ביבי ניצח בעימות". שזה נתן לך בדיוק את ה-0.3 או 0.5. אתה יודע שאני הייתי בשלושה חודשים האלה העורך בפועל?

האישום הפורמלי בתיק 2000, בעקבות השיחה הזו ואחרות, היה הפרת אמונים, ויש לא מעטים שחושבים שהיה צריך להיות שוחד. אבל מעבר לכך שמוזס נותן לנתניהו תמיכה בתמורה לעזרה עסקית, מה שהם עושים ביחד זה לחתור תחת המהות של בחירות שוות וחופשיות. הם מעצבים את המידע שמגיע לציבור, בצורה שמתמודדים אחרים לא יכולים לעשות. זה לא רק שוחד, זה במקביל גם תרומה אסורה למפלגה, במסווה של תמיכה בעומד בראשה.

וזה לא המקרה היחיד. אני מקווה שכולם יסכימו שאם מועמד שוכר מיליון בריונים שיתפרסו ברחבי הארץ ויאיימו על בוחרים פוטנציאלים עם סכין כדי שיבחרו בו – הרי מדובר בפגיעה קשה בתהליך הדמוקרטי. אבל מה אם במקום איום פיזי משתמשים בשטיפת מוח קולקטיבית שניתנת בחינם ונמשכת מעל 10 שנים? זה מה ששלדון אדלסון עשה באופן אפקטיבי כשהקים את ישראל היום לשם תמיכה בנתניהו. בניגוד למקרה מוזס זו תרומה אסורה שמעולם לא נחקרה. ההערכות הן שאין לעיתון בסיס עסקי ושהוא הפסיד מאז היווסדו כמיליארד שקלים – בערך פי 10,000 יותר ממה שמותר לתרום.

אז מה לעשות?

המערכת הפוליטית הישראלית כשלה בהקמת ממשלה שתשקף את רצון הבוחרים. ממשלת מעבר כיהנה שנה וחצי ללא אמון הכנסת. שלוש מערכות בחירות לא הביאו להכרעה, כאשר רוב חברי הכנסת מתנגדים להמשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה, אבל אינם מצליחים להקים קואליציה חלופית. הממשלה החדשה התאפשרה רק "בזכות" שלושה חברי כנסת שחצו את הקווים ופעלו באופן מנוגד לחלוטין להבטחות הבחירות של המפלגות שבשמן נבחרו.

אבל מה האלטרנטיבה? האם ניתן היה לעצב את המערכת הפוליטית כך שלא תיקלע למבוי סתום כפי שקרה? לדעתי התשובה חיובית. אבל זה מחייב זיהוי של הבעיות הבסיסיות בשיטה הקיימת, ופתרון במקביל של כולן. הפסקאות הבאות מציעות איך אפשר אולי לעשות זאת. ברור שלכל אחת מההצעות יש בעיות משל עצמה, וחלקן כבר הוצעו ונידונו בהרחבה בעבר – ולא התקבלו. אבל הטענה היא שהמכלול ביחד יכול להיות עדיף על המצב הקיים.

בעיה 1: תלות הממשלה בראש הממשלה

שורש הבעיה בחוק יסוד: הממשלה מראשיתו הוא המעמד המיוחד שניתן לראש הממשלה. לפי החוק, הפסקת כהונתו של ראש הממשלה נחשבת להתפטרות הממשלה כולה, ומובילה לבחירות חדשות. זאת למרות שהבחירות כלל אינן – לפחות באופן פורמלי – בחירות של ראש הממשלה, אלא בחירות של רשימות מועמדים. היו אולי סיבות טובות למתן המעמד הזה לראש הממשלה. אבל כיום נראה שזה גורם יותר נזק מתועלת.

פתרון: עם הקמת ממשלה ימונה לראש הממשלה ממלא מקום קבוע ויחיד, שייקח את מקומו אם כהונת ראש הממשלה תפסק מסיבה כלשהי (וגם באופן שוטף למשל כשהוא נוסע לחו"ל). ניתן לעשות זאת באחד משני אופנים:

  1. אמון הכנסת ניתן מראש לממשלה, לראש הממשלה, ולממלא המקום, ולכן החלפת ראש הממשלה בממלא המקום אינה מחייבת הצבעת אמון חדשה. אבל במקרה זה יש למנות ממלא מקום חדש, ומינוי זה חייב לקבל את אמון הכנסת. מתווה זה עדיף מבחינת רציפות השלטון.
  2. תפיסת מקומו של ראש הממשלה על ידי ממלא המקום ומינוי ממלא מקום חדש נעשים באמצעות הצבעת אמון חדשה של הכנסת. מתווה זה מעלה את השאלה מה לעשות במקרה שממלא המקום לא זוכה באמון. מצד שני הוא מאפשר לכנסת להביע את עמדתה שהתמיכה בממשלה תלויה בזהות ראש הממשלה בפועל.

בכל מקרה תהיה הבחנה בין ממלא המקום לסגני ראש הממשלה. לסגנים אין תפקיד מוגדר בפעילות הממשלה.

בעיה 2: האפשרות שפושע יעמוד בראש הממשלה

מצב זה אפשרי לפי החוק, וברמת העיקרון יש הטוענים שמהות הדמוקרטיה כוללת את האפשרות של העם לבחור פושע כמנהיג אם רצונו בכך. מנגד עומדים העקרונות של טוהר המידות ושוויון בפני החוק, ודוגמאות היסטוריות של מי שפירקו את הדמוקרטיה לאחר שנבחרו.

פתרון: לא לאפשר כהונה של פושעים. להצעה זו כמה חלקים:

  1. הגדרה מהו פשע חמור מספיק לצורך קביעה זו. ההצעה היא שזה יהיה פשע שמשקף פגם מוסרי עמוק (למשל רצח או אונס) או פגיעה מהותית בסדרי השלטון הדמוקרטי (חתירה תחת שיטת הבחירות, פגיעה ביריבים פוליטיים, מתן או קבלת שוחד). לא כל "קלון" נכנס בהכרח לרשימה.
  2. ראש ממשלה שנחקר בחשד לביצוע פשע כזה יהיה מנוע מכל מעורבות במערכת החקירה (משטרה) ובמערכת המשפטית (פרקליטות ושופטים). בפרט כשמדובר במינוי בכירים. התערבות כזו תחשב גם היא פגיעה מהותית בדמוקרטיה, וחשד בעניין יחייב חקירה בנושא.
  3. ראש ממשלה שמואשם בפשע כזה יצא לנבצרות מרגע הגשת כתב האישום עד שהעניין יתברר באופן סופי. יקבעו נהלים לזירוז ההליך המשפטי. בינתיים ממלא המקום ימלא את מקומו של ראש הממשלה. נבצרות משמעה שראש הממשלה יהיה מנוע מכל מעורבות בניהול המדינה. חשד שעשה כך יחייב חקירה בנושא.
  4. מי שהורשע בפשע כזה יפסיק להיות ראש הממשלה. בנוסף הוא יהיה מנוע מלעמוד לבחירה מחדש, בלי תקופת התיישנות.
  5. אותם כללי יחולו גם על שרים, בהבדל ששרי ביטחון פנים ומשפטים יצאו לנבצרות כבר עם התחלת חקירה בעניינם.
  6. כדי להקטין את הסכנה של ניצול לרעה, אם חקירה תעלה שלא היו דברים מעולם, תפתח חקירה נגדית של התלונה שהובילה לחקירה המקורית.

במקרה הייחודי של הגשת כתב אישום במהלך מערכת בחירות או בזמן תהליך הרכבת ממשלה, המועמד יוכל להמשיך להרכיב את הממשלה אבל מיד לכשתורכב יצא לנבצרות כנ"ל.

בעיה 3: הסמכות לחקור ולהעמיד לדין ראש ממשלה מכהן

הטענה העיקרית של תומכי ראש הממשלה נתניהו היא שאסור לאפשר לפקיד (היועץ המשפטי לממשלה) לבטל את רצון הבוחרים. פורמלית, טענה זו אינה נכונה כי כאמור ראש הממשלה לא נבחר באופן ישיר. אבל באופן מעשי הזהות של ראש הרשימה היא גורם מכריע בבחירות, ואין להתעלם מכך שהפסקת כהונתו של ראש ממשלה היא צעד דרמטי בעל השלכות נרחבות. אכן לא ראוי שזה יקרה כתוצאה מ"החלטה של פקיד".

פתרון: יש להפריד בין חקירה לבין העמדה לדין. מטעמים של טוהר המידות חובה על היועץ המשפטי לממשלה להורות על חקירת חשדות נגד ראש הממשלה או כל בכיר אחר מיד כשהן עולות. אבל אל לו להיות גורם יחיד המחליט על העמדה לדין. ההצעה היא שהחלטה כזו תתקבל רק באישור של פנל משפטי מיוחד שיורכב אד-הוק כדי לבחון את תוצאות החקירה, וכדי להחליט אם ראוי להביא את העניין להכרעה שיפוטית.

הפנל יורכב מנשיאי בתי המשפט המחוזיים מכל המחוזות פרט למחוז ירושלים. הסיבה לכך היא הרצון להפריד את ההחלטה על העמדה לדין ממי שעשויים לשבת בדין במשפט עצמו. לכן גם לא רצוי לכלול בפנל שופטים מבית המשפט העליון.

יודגש שמטרת הפנל לא לנהל משפט זוטא, ולכן הוא לא יערוך שימוע, ואין לראות בהחלטתו הבעת דעה לגבי האישום. מטרתו היחידה להכריע אם הצטברו מספיק ראיות כדי להצדיק את העמדת העניין להכרעה שיפוטית ותו לא. במידה שכן, ראש הממשלה יצא לנבצרות ויוכל להקדיש את זמנו להוכחת חפותו. במקביל הממשלה תמשיך לכהן בראשות ממלא המקום. אם ראש הממשלה יזוכה הוא יחזור לתפקידו. בסידור כזה יש לכולם אינטרס לזרז את ההליכים ולהגיע להכרעה סופית בהקדם האפשרי.

יודגש גם הצורך בהכרעה שיפוטית. ראש ממשלה שיעדיף הסדר טיעון יוכל לעשות זאת רק במחיר התפטרות מתפקידו ומניעה מעמידה לבחירה שוב בעתיד.

בעיה 4: הפרדת רשויות וחולשת הכנסת בפני הממשלה

שיטת הממשל בישראל שבה הממשלה מוקמת מתוך הכנסת גרמה עם השנים להחלשה ניכרת של הכנסת כרשות עצמאית ובפרט ספקות שביכולתה לפקח על הממשלה.

פתרון: ההצעות הבאות נועדו להחזיר לכנסת את מעמדה וכוחה כדי להביא לאיזון ראוי בין הרשויות.

  1. הגבלת קדנציות של ראש הממשלה כדי למנוע צבירת כוח מופרזת ושחיתות. מוצע לחזור למתווה שהיה בחוק הבחירה הישירה לראש הממשלה: מי שכיהן 7 שנים ברציפות לא יוכל להיות ראש הממשלה בפעם הבאה.
  2. הגדרת משרדי הממשלה והגבלת מספר השרים. באופן עקרוני עדיף לתת לממשלה לקבוע את נהלי עבודתה, כולל למשל הגדרת משרדים. אבל ניסיון השנים האחרונות (ובפרט הממשלה החדשה), בהן הוקמו לא מעט משרדים לצרכים קואליציוניים, שאוחדו, פורקו, בוטלו, והוקמו מחדש לפי שינויי המצב הפוליטי, מראה שיש צורך להגביל את הממשלה בהקשר זה.
    1. אפשר להגדיר באופן מפורט מספר משרדי ליבה, ולהגביל את מספר המשרדים הנוספים.
    2. רק לשרים במשרדים חשובים (חינוך, בריאות, פנים, חוץ, ביטחון, אוצר) יכול להיות סגן שר.
    3. שינויים במבנה הממשלה יכנסו לתוקף רק בממשלה הבאה.
  3. הגבלת מספר חברי הכנסת שהם שרים (כולל ראש הממשלה) או סגני שרים ל-1/6 מכלל חברי הכנסת (כלומר 20 חברי כנסת). זאת כדי להפריד בין הממשלה לכנסת, ולהשאיר מספיק חברי כנסת מהקואליציה כדי שהכנסת תוכל לתפקד.
    1. לשר שהוא חבר כנסת יכול להיות רק סגן שאינו חבר כנסת.
    2. לשר שאינו חבר כנסת יכול להיות סגן שהוא חבר כנסת.
  4. הצבעת אי אמון בממשלה לא חייבת להיות קונסטרוקטיבית, ולא חייבת להביא לפיזור הכנסת. יש לאפשר זמן להקמת ממשלה חדשה כפי שניתן להקמת הממשלה המקורית שהופלה – כולל האפשרות לאמון מחודש באותה ממשלה. לחילופין הכנסת יכולה להחליט על פיזורה ועל הליכה לבחירות.
  5. הגבלת הפעולות של ממשלת מעבר שאינה מכהנת מתוקף אמון הכנסת – כלומר ממשלה שהופלה בהצעת אי אמון או ממשלה שמכהנת אחרי בחירות עד הקמת הממשלה החדשה. בפרט בממשלות כאלה אסור יהיה לבצע שום חילופי תפקידים והן תהיינה מנועות מלבצע שינויים מהותיים במשטר ובמדינה, כולל העברת תקציב חדש.
  6. איסור על שינוי חוקי יסוד מרגע הכרזה על בחירות (או במקרה של בחירות המתקיימות במועדן, מ-3 חודשים לפני הבחירות) עד 3 חודשים אחרי הקמת הממשלה החדשה. בנוסף איסור על התחייבות לשנות חוקי יסוד בהסכמים קואליציוניים. יצוין שאין בכך למנוע שינוי של חוקי יסוד: אם כל רכיבי הקואליציה או רוב אחר בכנסת אכן תמימי דעים שיש לשנות משהו, ביכולתם לעשות זאת. האיסור נועד למנוע מצב שזה יעשה כחלק מהסחר-מכר הפוליטי.
  7. שינוי חוקי יסוד רק ברוב מיוחס, של לפחות 70 חברי כנסת.

בעיה 5: הקמת ממשלה כשאין הכרעה ברורה בבחירות

אחת הסיבות לחוק הנוכחי הקובע שהצבעת אי אמון תהיה קונסטרוקטיבית היא הרצון למנוע מצב כפי שקרה מאז סיום כהונת הכנסת ה-20, שבו רוב חברי הכנסת מסכימים שהם לא רוצים ראש ממשלה אחד, אבל לא מצליחים להסכים על מי שיחליף אותו. המצב הזה נשמר בשלושת מערכות הבחירות האחרונות, תוך גרימת שחיקה משמעותית באמון הציבור ובשלטון החוק במדינה.

פתרון: יש צורך להגביל את הזמן שבו אין הכרעה, ולהוריד את הרף במקרה הצורך – אבל רק במקרה הצורך. פתרון זה כולל את הרכיבים הבאים:

  1. בהתקיים בחירות יש למצות את האפשרות להקים ממשלה. המנגנון הקיים לכך כיום ראוי ומספיק:
    ‏א.     הטלת הרכבת הממשלה על מועמד שסיעות הכנסת המליצו עליו
    ב.      אם נכשל, הטלת המשימה על מועמד אחר
    ג.      אם גם זה נכשל, אפשרות לרוב חברי הכנסת להציע מועמד שלישי
    הסייג הוא שיש לאפשר למהלך למצות את עצמו. לשם כך יש לאסור על פיזור הכנסת בזמן התהליך הזה.
  2. אם כל התהליך שתואר לעיל לא צלח, יתקיימו בחירות חדשות, אבל פעם אחת בלבד.
  3. בעקבות הבחירות השניות יתקיים התהליך כולו פעם נוספת.
  4. אם גם בפעם השנייה התהליך נכשל ולא הוקמה ממשלה רגילה, תוקם ממשלת מיעוט בתהליך מיוחד כלהלן:
    ‏א.     כל סיעה תוכל להציע ממשלה בעצמה או בשיתוף עם סיעות אחרות.
    ב.      כל ההצעות האלה יועלו להצבעה במליאת הכנסת, כאשר ההצבעה היא בעד או נגד כל הצבעה בנפרד. ההצבעות תהיינה חשאיות, והתוצאות ימסרו רק לאחר השלמת התהליך כולו ולא בסיום כל הצבעה.
    ג.      ההצעה שתקבל את התמיכה הגבוהה ביותר היא שתיבחר. אם יהיה תיקו תערך הצבעת ראש בראש בין ההצעות המובילות. אם ישמר התיקו יכריע נשיא המדינה בהטלת מטבע. מטרת ההצעה הזו להגדיל את המחיר של אי הכרעה, כדי לעודד את חברי הכנסת להחליט על הקמת ממשלה בלי להגיע לשלב הזה.

ממשלה שהוקמה בתהליך הזה תהיה חסינה מפני הצבעת אי אמון רגילה למשך שנתיים. ממשלה כזו ניתן יהיה להחליף רק בהצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית.


האם כל זה יעזור? האם אפשר בכלל לקודד חוקים שיסדירו את מנגנוני השלטון באופן מוחלט וראוי? חלק ממה שהוצע כאן בעייתי. היה הרבה יותר טוב אם פוליטיקאים היו שמים את טובת העם והמדינה בראש מעייניהם, בלי ניגודי עניינים ובלי ציניות. היה הרבה יותר טוב אם היה אמון בין העם לנבחריו ובין פוליטיקאים לבין עצמם. היה הרבה יותר טוב אם השיקולים היו תמיד ענייניים, ולא מושפעים על ידי בעלי אינטרסים ובעלי הון. למרבה הצער זה לא המצב.

כל מערכת חוקים עוברת הידרדרות עם הזמן. מצד אחד, נחשפים פגמים ומי שרוצה בכך לומד לנצל אותם לטובתו. מצד שני מוסיפים תוספות טלאי על טלאי בצורה שפוגעת במתווה הכולל. אז מפעם לפעם צריך לנסות לתקן ולבצע שיפור מערכתי כללי. עכשיו זה זמן כזה. האתגר מונח לרגלי חברי הכנסת, פעילים חברתיים, אנשי משפט, ואנשי אקדמיה לשתף פעולה ולנסח הסכמות שיכולות להביא לשיפור על המצב הקיים. או זה, או שנמשיך להידרדר.

עדכון אוכלוסין

לפני כשנתיים כתבתי על האוכלוסייה בין הירדן לים, והשאלה האם יש או אין רוב יהודי. לא הרבה השתנה מאז, אבל כיוון שתופי הסיפוח חזרו לתופף חשבתי שראוי להזכיר את הנתונים. נושא האוכלוסייה הערבית רלוונטי מתמיד גם בגלל ממשלת גנץ שלא קמה, כי שלושה חברי כנסת שנבחרו כדי להקים אותה החליטו שהם לא יכולים לסבול תמיכה מבחוץ של ערבים. וכמו תמיד, אי אפשר בלי הבעיות בנתונים.

הבעיה הבסיסית היא שאנחנו לא מדינה נורמלית. למדינה נורמלית יש גבולות, והגבולות האלה תוחמים שטח מסוים, ומי שגר בתוך השטח הזה נחשב תושב המדינה ומי שלא לא. הסיבוך היחיד הוא שיש אזרחים שנמצאים מחוץ לארצם באופן זמני, אבל כרגיל מספרם קטן יחסית.

אצלנו חוסר ההתאמה בין ספירת התושבים להגדרת השטח הוא כל כך מקובל שרבים אינם שמים לב אליו בכלל. מבחינת שטח יש לא פחות מ-5 אזורים עם מעמד משתנה:

  • מדינת ישראל כפי שהייתה ב-5 ביוני 1967, לפני מלחמת ששת הימים – מה שנקרא גבולות הקו הירוק או קווי 67'.
  • מזרח ירושלים, שסופחה מיד אחרי מלחמת ששת הימים והגדילה את העיר פי שלושה. העיר המזרחית הפכה לאזור הגידול של ירושלים, עם פסיפס של שכונות יהודיות חדשות ושכונות ערביות.
  • רמת הגולן, שסופחה בשנת 1981.
  • הגדה המערבית – או לחילופין, יהודה ושומרון – שבה מתמקד מפעל ההתנחלויות. עתיד השטח הזה הוא שנתון במחלוקת החריפה ביותר, בין מצדדי הסיפוח לתומכי פתרון שתי המדינות.
  • רצועת עזה, שהייתה באותו המעמד כמו הגדה עד ההתנתקות בשנת 2005, אבל מאז כנראה שאף אחד לא באמת רוצה לחזור אליה.

מבחינת האוכלוסייה, החלוקה המקובלת היא ל-3 קבוצות עיקריות, אם כי גם כאן ראוי בעצם להבחין ב-5:

  • אזרחי המדינה היהודים. הקבוצה הזו מורכבת בעצם משני חלקים: אלה שגרים בתחומי המדינה, והמתנחלים, שבאופן פורמלי לפחות גרים מחוץ לגבולות המדינה. בזירה הבינלאומית ההבחנה בין שתי הקבוצות האלה גם היא במחלוקת: בארץ מקובל לחלוטין שתושבי שכונות מזרח ירושלים הם תושבי המדינה, ואילו ברוב העולם רואים בהם מתנחלים כי השכונות האלה נבנו על שטח שנכבש בשנת 1967.
  • ערביי ישראל, שהם אזרחי המדינה מאז הקמתה. אליהם נוספו ב-1967 תושבי מזרח ירושלים, אלא שהם לא קיבלו אזרחות אלא נשארו במעמד תושבי קבע בלבד. אחת ההשלכות היא שהם אינם יכולים להצביע לכנסת, למרות שמותר להם להצביע בבחירות העירוניות.
  • ערביי השטחים. כאן ראוי להבחין בין תושבי הגדה המערבית לבין תושבי רצועת עזה, בגלל המעמד השונה של שני האזורים האלה.

על שתי הקבוצות הראשונות יש נתונים סדורים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שנחשבים אמינים. הנתונים האלה כוללים כמעט את כל אזרחי ותושבי המדינה: את היהודים שגרים בתחומי המדינה, את היהודים שגרים בשטחים (המתנחלים), ואת הערבים שגרים בתחומי המדינה כולל ערביי מזרח ירושלים. הנתונים האלה לא כוללים את מבקשי המקלט והעובדים הזרים בתוך תחומי המדינה, וכמובן שגם לא את ערביי השטחים.

השאלה כמה ערבים חיים בשטחים היא שאלת המפתח. המקורות לנתונים על ערביי השטחים השתנו עם השנים. לפי הכיבוש ב-1967 היו מפקדים של ירדן בגדה המערבית. אחרי המלחמה ב-1967 נערך מפקד ישראלי, והלמ"ס פרסמה הערכות אוכלוסייה שמתבססות עליו עד 1994. הרשות הפלסטינית בתורה ערכה שלושה מפקדי אוכלוסין בשנים 1997, 2007, ו-2017, והם משמשים בסיס לרוב ההערכות כיום. הגרף הבא מראה את כל המקורות האלה, וכולל הערכות של האו"ם, הבנק העולמי, המינהל האזרחי, והדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה. העיגולים מייצגים את תוצאות המפקדים (מפקד = census).

pal-pop

כפי שניתן לראות חוסר ההתאמה העיקרי הוא בין הערכות הלמ"ס בתחילת שנות ה-90 לבין המפקד של 1997.  אבל בשנים האחרונות רוב ההערכות מקבלות את נתוני המפקדים הפלסטינים. ההבדל בין הערכות שונות קשור כנראה בעיקר לשאלה האם לכלול את ערביי מזרח ירושלים. רוב המקורות לא כוללים אותם, כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל.  לכלול אותם גם במסגרת ערביי השטחים יוביל לספירה כפולה.

בהינתן הערכות סבירות על מספר הערבים בשטחים, ניתן לשרטט את הרכב האוכלוסייה בחלקים השונים של ארץ ישראל כפי שהוגדרו לעיל. הגרף הבא מכיל חמש עמודות, המייצגות את חמשת האזורים. אבל זה לא גרף עמודות רגיל: בגרף הזה, הרוחב של כל עמודה משקף את גודל האוכלוסייה באזור האמור. הצבעים בכל עמודה משקפים את הרכב האוכלוסייה באזור הזה. בזכות הצרוף הזה של רוחב העמודות והחלוקה שלהן לצבעים, השטח הצבוע משקף את גודל הקבוצות השונות באוכלוסייה. כך סך השטח הכחול מייצג את סך היהודים בכל חלקי ארץ ישראל, וסך השטח הירוק את כל הערבים. הנתונים הם הערכות של דלה-פרגולה ל-1 בינואר 2019. הקטגוריה של "אחרים" הם מי שלא נכללו בקטגוריות האחרות. במידה רבה אלה עולים בגל העלייה של שנות ה-90 שאינם יהודים (או לא הוכרו כיהודים).

delapergola

הגרף הזה ממחיש את ההשלכות של סיפוח אפשרי של השטחים. בגבולות מדינת ישראל (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן) יש רוב יהודי מוצק של 71.2%. אם כוללים גם את ה"אחרים" זה עולה ל-76.0%. וזה עוד בלי המתנחלים.

אבל אם מוסיפים את המתנחלים בלי להתחשב בפלסטינים שבקרבם הם חיים מקבלים תמונה מעוותת על המצב. ואם מסכמים את כל תושבי ארץ ישראל, כולל ערביי השטחים, שיעור היהודים הוא רק 48.7%.  אם מוסיפים גם את ה"אחרים" יש רוב דחוק של 51.8%.  המספרים האלה משקפים את העובדה הפשוטה שבשטחים חיים כ-4.5 מיליון ערבים.  סיפוח השטחים על כל תושביהם יביא למצב שבו במדינה יהיו רק קצת פחות ערבים מיהודים.  במילים אחרות, זה מעמיד את הרוב היהודי בסכנה.

אז נכון שכיום רק מעטים מדברים באופן מעשי על סיפוח כל השטחים. ואפילו בימין המתנחלי-משיחי רבים שכחו את התנגדותם לתכנית ההתנתקות ושמחים להוציא את ערביי עזה מהמשוואה.  אבל כפי שמשבר הקורונה מדגים, למציאות יש נטייה לטרוף את הקלפים לפעמים. גם סיפוח קטן וחסר משמעות לכשעצמו יכול להיות טריגר לתהליך שיוביל למיטוט הרשות הפלסטינית ובסופו של דבר לסיפוח כל הגדה. כל עוד יש מי שמקדמים את חזון ארץ ישראל השלמה, אנחנו בסכנה כפולה: או שנמסד את ישראל כמדינת אפרטהייד, או שנביא את הקץ על המפעל הציוני.

מקורות

נתוני הלמ"ס מלוח 27/1 של שנתונים סטטיסטיים משנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. נתוני רצועת עזה כוללים את צפון סיני עד שהשטח הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום; כך אל-עריש נכללה עד 1979, ורפיח עד 1982.

מפקדי האוכלוסין של הרשות הפלסטינית נמצאים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (לחפש את המפקדים בתפריט הקטגוריות).

נתוני הבנק העולמי מאתר הבנק העולמי.

נתוני המינהל האזרחי הוצגו במאמר בעיתון הארץ מה-30.6.2013.

נתוני האו"ם מה-World Population Procpects 2019. אלה הערכות עבור state of Palestine, וכוללים גם את מזרח ירושלים, אבל לא ברור למה הם מתייחסים לפני 1967.

הנתונים של דלה-פרגולה עבור השנים 2003-2008 הופיעו בפרקים אודות האוכלוסייה היהודית בעולם ב-American Jewish Year Book (בהערת שולים לטבלה על אסיה בפרק על האוכלוסייה העולמית). פרקים דומים הופיעו בשנים 2010 ו-2012-2019 במקומות אחרים וקיבלתי אותם במייל. הנתונים של 2014 הופיעו גם במאמר באתר מידה.

איך יוצאים מזה?

[טור שפורסם היום בבלוג בדה מרקר]

כמעט חודשיים אחרי אבחון מקרה הקורונה הראשון, חודש אחרי מקרה המוות הראשון, וגם אחרי החגים – השאלה איך יוצאים מצעדי הסגר וההגבלות על הציבור ועל הפעילות הכלכלית נמצאת במוקד הדיונים. מומחים מנתחים את הנתונים. צוותים יושבים על המדוכה ומפרסמים המלצות. אבל מה השיקולים שאפשר וצריך להפעיל? ומה ההנחות והסכנות של כל הצעה?

א. "עקומת הפעמון": זה ידעך מעצמו

יצחק בן ישראל (אלוף במיל', בעברו ראש ענף חקר ביצועים בחיל האוויר וראש מחלקת מחקר במטכ"ל) פרסם ב-8 באפריל מסמך שמנתח את נתוני מחלת הקורונה, ומגיע למסקנה שהיא תדעך תוך שבועיים בערך. מסקנה זו מסתמכת על הטענה שבכל המדינות – ובאופן מודגש, גם כאלה שלא נקטו באמצעי סגר חמורים – מספר החולים החדשים כל יום עולה בהתחלה באופן אקספוננציאלי, אבל אז הוא מגיע לשיא ומתחיל לרדת (ובכך מתווה צורה של "פעמון"). השיא הוא כ-6 שבועות לאחר פרוץ המחלה, ובשבוע ה-8 יש כבר ירידה תלולה.

כדי לבדוק עד כמה זה משכנע, הנה גרף של מספר החולים החדשים כל יום בכמה מדינות נבחרות. כדי לאפשר השוואה, הימים נספרים יחסית ליום שבו עברו לראשונה את הסף של 20 חולים חדשים. הנתונים רועשים למדי – מספר החולים החדשים שמאובחנים יכול להשתנות באופן ניכר מים ליום. אבל קל לראות שבכל המדינות האלה אין ממש צורת "פעמון", ומספר המקרים לא יורד באופן ניכר גם אחרי שבועות ארוכים.

 

cmp-new2

הגרף הזה לא לגמרי מייצג – יש מדינות שבהן מספר המקרים החדשים כן ירד.  אבל גם אז ברוב המכריע של המקרים הוא ירד לאט.  בנוסף, הנתונים על מספר המקרים החדשים הם בעייתיים.  בפרט בישראל ניתן לראות מתאם כמעט מושלם בין מספר הבדיקות שבוצעו לבין מספר המקרים החדשים שאובחנו.  במילים אחרות, מספר המקרים המאובחנים משקף את פעילות הבדיקות של משרד הבריאות יותר מאשר את התקדמות המחלה. זה לא בסיס שימושי להחלטות על צעדי מניעה או הקלות.

 

tests-cases-cmp

ב. שימוש במודלים מתמטיים

הגישה הקודמת התבססה על אנלוגיה עם התנהגות המגפה במקום אחר, אבל מבלי לנסות להתחקות אחרי המכניזם שגורם להתנהגות הזו. האלטרנטיבה היא להשתמש במודלים מתמטיים של מגפות כדי לנסות להבין ולהעריך מה יקרה בפועל בהינתן תנאים מסוימים.

המודל הבסיסי והפשוט ביותר הוא מודל SIR, שפותח לפני כמעט 100 שנה. המודל הזה מחלק את האוכלוסייה באזור מסוים לשלוש קבוצות: אלה שחשופים להדבקה (S=susceptible), אלה שנדבקו וחולים כעת (I=infectious), ואלה שחלו וכבר החלימו (R=recovered, כשההנחה היא שהם לא ידבקו בשנית, ובעצם זה כולל גם את אלה שנפטרו).

בהינתן החלוקה הזו, כותבים משוואות שמתארות באופן מתמטי את המעבר מקבוצה לקבוצה. למשל המעבר מקבוצה S לקבוצה I משקף הידבקות במחלה. זה קורה בקצב שתלוי בכמה חולים כבר יש בקבוצה I (כי ככל שיש יותר חולים שמסתובבים מסביב יש יותר פוטנציאל להדבקה), וגם בכמה אנשים שעוד לא נדבקו יש בקבוצה S (כי ככל שיש יותר מהם, יש יותר מי שיכול להידבק, וגם זה מגדיל את הסיכוי להדבקה). אחר כך פותרים את המשוואות, ומקבלים תיאור מתמטי של התפתחות המגפה.

[למי שלמד אינפי, הנה דוגמה קטנה לפרטים. המשוואה הדיפרנציאלית לגדילה של I כתוצאה מהדבקה היא  dI/dt = aSI. בהתחלת התהליך, כש-I קטן ו-S גדול, ניתן לקרב את זה על ידי  dI/dt = a'I. הפתרון של המשוואה הזו הוא I(t) = exp(bt), כלומר גדילה אקספוננציאלית, מה שתואם לציפיות ולמציאות ובכך מחזק את האמון במודל.]

אפשר להדגים את המודל הזה על הנתונים מסין, שם המגפה נבלמה. מצד שמאל של התרשים רואים את העקום שמתאר את העלייה בהדבקות. בהתחלה זו עלייה אקספוננציאלית. אחר כך זה מתמתן. במודל הבסיסי כפי שתואר התמתנות כזו תקרה רק כשמספר האנשים שעוד לא נדבקו קטן, ולכן לאלה שכבר חולים קשה יותר "למצוא" אותם ולהדביק אותם. במציאות זה קרה יותר בגלל צעדי מניעה כמו סגר. צעדים כאלה אפשר לשקף במודל על ידי מקדם שמתאר את יעילות ההדבקה, ואז הטלה של סגר למשל תבוא לידי ביטוי בכך שהמקדם נהייה ממש קטן. במרכז התרשים רואים את תהליך ההבראה, שמעביר אנשים מקבוצת החולים לקבוצת אלה שהחלימו.

corona-china-sir

כדי שמודל יהיה שימושי, הוא צריך לשקף את המציאות. המודל הבסיס שהוצג כאן הוא פשטני מדי. למשל, פגם מהותי במודל הוא ההנחה שכולם יכולים להיפגש עם כולם, וכך קורות הדבקות. במציאות תהליך ההדבקה מוגבל על ידי מבנה קהילתי וגאוגרפי (יש יותר מגע, ולכן גם יותר הדבקות, בתוך קהילות מאשר בין ערים). לכן מפתחים ומשתמשים במודלים מורכבים יותר, שמתארים את תהליך ההידבקות ביתר פירוט.

ג. הולכים על בטוח: סגר מחמיר לאורך זמן

אחד השימושים העיקריים של מודלים מתמטיים הוא כדי להבין את חומרת המצב, ואת ההשפעה האפשרית של צעדי מנע שונים. בשלב הראשון, כשהמגפה רק מתחילה, מודלים יכולים לתת תחזיות על איך היא צפויה להתפתח בהמשך. התחזיות האלה מאפשרות להחליט עד כמה צריך להיות בהיסטריה, ועד כמה צריך לנקוט בצעדים קיצוניים כדי למנוע מהתחזיות להתממש. בשלב השני, כשמחליטים על צעדי מנע ספציפיים, אפשר לשלב אותם במודל ולראות אם התחזיות אכן נהיות נסבלות יותר.

דוגמה למודל כזה הוא תרחיש הייחוס מה-5 במרץ ששימש את משרד הבריאות.  המודל ניסה לתאר מה יקרה אם לא ינקטו בצעדי מנע. אבל היו הרבה גורמים שיכולים להשפיע על התפשטות המחלה, והערכים של הגורמים האלה לא היו ידועים. לכן הוגדר מודל שבו הגורמים האלה הם פרמטרים, ואפשר ליחס להם ערכים שונים. זה כלל למשל את הגורמים הבאים:

  • קצב ההדבקה: כמה אנשים נדבקים מכל חולה
  • משך הזמן מהידבקות עד שהחולה מתחיל להדביק אחרים, וכמה זמן הוא נשאר מדביק
  • איזה אחוז מהחולים יזדקק לאשפוז, ואיזה אחוז ימותו
  • האם יש גם חולים שבאים מחו"ל, ואם כן, אז כמה

לחלק מהגורמים בדקו מה יקרה עם כמה ערכים שונים. כתוצאה היו הרבה צירופים, וגם הרבה תשובות. הטווח היה שבתרחישים שונים (כלומר עם ערכי פרמטרים שונים, ובפרט עם קצב הדבקה שונה) צפויים עד 216 אלף חולים קשה ובין 8,600–21,600 מתים. זו הסיבה שבמשרד הבריאות תמכו בניסיון להקטין את ההדבקה עד כמה שאפשר, באמצעות מגבלות תנועה וסגר.

הדגמה להצלחה של סגר ולבעיות הכרוכה בכך ניתן לקבל מהשוואת התפתחות המגפה בארצות שונות. סין היא הדוגמה המוצלחת היחידה של הטלת סגר מלא על אחוז גבוה מהאוכלוסייה – בשיא הסגר הוא הוטל על 780 מיליון תושבים, שהם מעל חצי מהאוכלוסייה כולה. הסגר נאכף בקפדנות, ותוך חודש בערך המגפה רוסנה. התייחסות רצינית כזו למגפה אופיינית לארצות המזרח הרחוק, שסבלו ממגפת ה-SARS בשנת 2003.

 

cmp-china-eur-us

במדינות אירופה ובארה"ב תגובת הרשויות הייתה פחות נחרצת. למרות ההתראה המוקדמת ממה שקרה בסין, לקח להן זמן להטיל מגבלות על נוסעים נכנסים. וכשהמגפה פרצה, לקח להן זמן להטיל סגר מלא. כתוצאה התחלואה בחלק מהמדינות גדלה מעבר למה שהיה בסין, ועד עכשיו הן לא הצליחו לרסן את המגפה באופן מלא.

דרום קוריאה מהווה דוגמה מסוג אחר. היא לקחה את המגפה ברצינות מההתחלה, אבל החליטה לא להטיל סגר מלא. במקום זאת השתמשו במערכת בדיקות נרחבת ובצעדים של ריחוק חברתי. כתוצאה היא הצליחה לרסן במידה רבה את קצב התפשטות המגפה יחסית לארצות האחרות. אבל היא לא הצליחה לעצור אותה לחלוטין. למרות שמספר החולים בה נמוך יחסית, הוא ממשיך לעלות באיטיות.

צריך להדגיש: בניגוד למודל SIR, לא כל האוכלוסייה בסין חלתה והבריאה. בעיר ווהאן לבדה – המקום בו המגפה פרצה – יש 11 מיליון תושבים. בסין כולה יש 1.4 מיליארד. רק כ-82,000 חלו, רובם בווהאן. אפילו אם כולם היו בווהאן מדובר בפחות מאחוז אחד.

כתוצאה מכך, השחרור של הסגר טומן בחובו סיכון. הרוב המכריע באוכלוסייה לא נדבק, והם נשארים בסיכון להדבקה. לכן הסרה מלאה של המגבלות תתאפשר רק אם המחלה תודבר לחלוטין (או אם יפותח חיסון אפקטיבי). כל עוד יש מקרים בודדים פה ושם, יש סכנה של התפרצות מחודשת של המגפה.

ההבחנה הזו עומדת בבסיס המלצות צוות המומחים של המל"ל, בראשות פרופ' אלי וקסמן. הצוות אמנם נקרא צוות רב תחומי, אבל הוא נשלט על ידי פיזיקאים, וככל הנראה אין בו אף רופא או אפידמיולוג אחד. דו"ח מס. 3 של הצוות, שפורסם ב-2 באפריל, קובע כי ניתן יהיה להקל בצורה מדורגת את מדיניות הבידוד החברתי רק כאשר מספר החולים החדשים ירד לכ-10 ביום. הקצב הממוצע בימים האחרונים הוא מעל 200 חולים חדשים ביום, כך שיש עוד כברת דרך לפני שנגיע לסף הזה.

למה 10? השיקולים של צוות המומחים מפורטים במסמך:

  • מניחים שיש 1500 מכונות הנשמה לצורך טיפול בחולי קורונה. המטרה היא שמספר החולים הקשים לא יגדל מעבר למספר זה.
  • בהנחה שכל חולה צריך להיות מונשם במשך כ-15 יום, ניתן להתמודד עם עד 100 חולים קשים חדשים ביום. בהנחה שרק 10% מהחולים הופכים לחולים קשים, מדובר בסף של 1000 חולים חדשים ליום בסך הכל.
  • אם תהייה התפרצות מחודשת של תחלואה ונצטרך לחזור לסגר מלא, יקח לזה 10-12 ימים להשפיע. בימים האלה קצב הגידול של החולים עדיין יהיה גבוה, ומוערך ב-25% ליום. גידול של 25% במשך 10 ימים הוא במצטבר גידול של בערך פי 10. אז כדי שבסוף התקופה הזו יהיו רק 1000 חולים חדשים ליום, צריך שבתחילתה יהיו רק 100 חולים חדשים ליום.
  • את ההתפרצות החדשה נגלה רק אחרי שהחולים יפתחו סימפטומים, וזה לוקח כ-5 ימים. גידול של 25% במשך 5 ימים הוא גידול פי 3. אז כדי שבסוף 5 הימים יהיו רק 100 חולים חדשים ביום, צריך שבהתחלה יהיו רק כ-30.
  • כדי להבחין בוודאות בכך ש-30 חולים חדשים הם חריגה מסוכנת, ולהחליט להפעיל את החזרה לסגר מלא, צריך שקצב הבסיס יהיה באופן משמעותי יותר נמוך. מכאן ההמלצה לחכות לכך שהקצב ירד לרק 10 מקרים חדשים ביום.

כיוון שהסף שחושב לפי השיקולים האלה נמוך מאוד, יקח זמן רב להגיע אליו. בנוסף, אם תקרה התפרצות נוספת ויפעילו את הסגר המלא שוב, יהיה צורך לחכות שוב לירידת מספר החולים החדשים אל מתחת לסף של 10 ביום. משמעות הדבר שמירה על סגר למשך זמן ארוך, עם כל ההשלכות החברתיות והכלכליות הנלוות לכך.

עם זאת, צריך לשים לב לכך שהחישוב לעיל מתבסס על מספר גדול של הנחות. כדי להבטיח שמערכת הבריאות לא תקרוס, הצוות נקט בהנחות מחמירות בכל שלב. כתוצאה יתכן שהסף שנקבע הרבה יותר נמוך ממה שבאמת צריך. חיזוק לכך מתקבל מהעובדה שבשלושת השבועות האחרונים מספר החולים החדשים כל יום הוא בטווח 300-700, ובכל זאת מספר החולים קשה והמונשמים נשאר יציב. בפרט, מספר המונשמים הוא פחות מ-150 באופן שוטף, רק עשירית מהקיבולת המערכתית של 1500 שנמצאת בבסיס ההנחות של צוות המומחים.  בנוסף, ככל שהנתונים על מספר המקרים המאומתים משקפים את מספר הבדיקות יותר מאשר את מספר החולים האמיתי, כל מדיניות שמתבססת על מספר החולים החדשים היומי היא מפוקפקת.

בכל מקרה, המדיניות הזו של המתנה לכך שמספר החולים החדשים ירד באופן ניכר לפני שנוקטים בצעדי הקלה נתמכת על ידי המל"ל, משרד הבריאות, ומכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה, שהוא מכון מחקר לאומי המייעץ למשרד הבריאות. המכון פרסם מסמך מפורט בנושא ב-10 באפריל.

ד. מיזעור נזקים: בידוד של חולים ומי שבא במגע איתם

התהליך של התפרצות מגפה הוא תהליך לא לינארי עם משוב חיובי – כל נדבק חדש מדביק בתורו עוד כמה נוספים, וכך מספר הנדבקים גדל באופן אקספוננציאלי. תהליך כזה עלול להביא למיליונים של נדבקים ולעשרות אלפי מתים. לכן יש צרוך דחוף לרסן את התהליך, ואם הריסון לא מצליח, כרוכה בכך סכנה משמעותית. לכן אנשי משרד הבריאות (שבסופו שלדבר האחריות מוטלת עליהם) דוחפים לסגר מלא לאורך זמן ומתנגדים להקלות.

אבל מצד שני לסגר יש גם מחיר חברתי וכלכלי עצום. רבע מיליון בסכנה לאבד את עבודתם. אחרים רואים איך מפעל חייהם קורס. ההאטה הכלכלית גם מקטינה את הכנסות הממשלה, ואת האפשרות לממן את החינוך, הרווחה, התשתיות, ועוד.

לכן יש מי שמחפשים את שביל הביניים: לא סגר מלא, אבל נקיטת אמצעים למניעת הסכנה של עשרות אלפי מתים. יש שתי גישות אפשריות להשיג את זה, שמתבססות על רעיונות מנוגדים:

  • בידוד מחמיר רק של מי שחשוד בהדבקה, כדי להקטין את קצב ההדבקה ולרסן את המגפה
  • בידוד מחמיר רק של מי שנמצא בסיכון, ובמקביל לאפשר לכל האחרים להידבק עד להשגה של חיסון עדר

רבים מוצאים את השיטה הראשונה כטבעית יותר, והיא הייתה השיטה המועדפת ברוב הארצות (כולל ישראל) בשלב הראשון של הכלת המגפה. זו גם השיטה המומלצת של צוות המומחים של המל"ל, של מכון גרטנר, ושל משרד הבריאות – אבל רק אחרי שמספר החולים החדשים ירד ותושג התייצבות. באופן מעשי, זה כולל את הפעולות הבאות:

  • הכנסת כל מי שיש לו סימפטומים חשודים לבידוד
  • הכנסת כל מי שבא במגע עם חולה ידוע לבידוד
  • הכנסת כל מי שבא מחו"ל לבידוד
  • שמירת הבידוד למשך שבועיים כדי לוודא שאין התפתחות של המחלה
  • הוצאה מבידוד על סמך בדיקה שלילית בלבד
  • תחקיר אחרי כל חולה מאומת כדי לזהות את מי שבאו איתו במגע
  • ביצוע מספר גדול של בדיקות כדי לוודא שאין חולים במקומות רגישים, למשל לאנשי הצוות בבתי אבות ובתי חולים

הגישה הזו הופעלה בהצלחה יחסית בכמה מדינות במזרח אסיה. מייחסים את ההצלחה הזו לניסיון קודם עם מחלת ה-SARS בשנת 2003 (שגם היא נגרמת על ידי וירוס ממשפחת הקורונה). כתוצאה מההתמודדות ההיא עם המחלה, המודעות והמוכנות למגפה דומה הייתה גבוהה יותר במזרח אסיה. ההצלחה המרשימה ביותר היא בטאיוון, שהצליחה במידה רבה למנוע התפרצות של המגפה. סינגפור הצליחה למנוע אותה ממש עד הימים האחרונים, ומנסה כעת לרסן אותה בחזרה, וגם יפן מתמודדת עם עלייה בתחלואה. בקוריאה הצליחו לרסן את המגפה אחרי שכבר פרצה והגיעה למספר חולים ניכר. סין מופיעה בגרף רק כדי לתת קנה מידה יחסי.

 

cmp-east

אבל בארצות המערב – שהן גם יותר דמוקרטיות, עם יותר רגישות לזכויות האזרח, וגם לא היה להן ניסיון עם מגפת ה-SARS לפני 17 שנים – זה פחות עבד. לקח זמן לבצע את הבדיקות, והיה קשה לבצע תחקיר מלא של כל מי שבא במגע עם חולים. דוגמה לכך מוצגת בגרף הבא, שמראה את פילוח הבדיקות החיוביות לפי אינדיקציה לבדיקה. בשבועיים האחרונים בערך חצי מהאבחונים הם בלי אינדיקציה – כלומר הם לא אנשים שבאו מחו"ל או שהיו במגע עם חולה ידוע. זה מצביע על כך שחלק ניכר מהתפשטות המחלה קורית באופן בלתי מוכר למי שאחראי על ניטור המגפה.

tests-source

בסופו של דבר בכל המקומות שבהם הייתה התפרצות של המגפה עברו להטלת סגר כולל על האוכלוסייה, למרות המחיר הכלכלי והחברתי. ככלות הכל, הבריאות קודמת לכל.

על פי המסמך של מכון גרטנר, שנתמך גם על ידי המלצות צוות המומחים של המל"ל, תנאי קריטי לשימוש בגישה הזו הוא שיפור דרמטי ביכולת הבדיקות והתחקיר של שרשרות הדבקה. לא מדובר רק על מספר הבדיקות, אלא בעיקר על מהירות מתן התוצאות. כיום הזמן הממוצע מבדיקה עד שניתן לפעול לפי התוצאות הוא כשבוע. בזמן זה הנבדק עלול להדביק עוד רבים (מעגל שני), וגם הם יכולים כבר להתחיל הדביק אנשים נוספים (מעגל שלישי). כדי למנוע זאת צריך לקבל את התשובה מהר, ויתרה מכך, צריך לאתר ולבודד את כל מי שבא במגע עם הנבדק. גם התהליך הזה לוקח כיום כמה ימים, במידה שהוא מצליח. יש צורך שייקח לא יותר מיום.

למרות שמערכות משרד הבריאות עדיין לא קרובות לעמוד בדרישה הזו לייעול מהירות ביצוע הבדיקות ויכולת המעקב אחרי שרשרות הדבקה, ההקלות שהממשלה החליטה עליהן מסתמכות על הגישה הזו של בידוד חולים.

ה. חיסון עדר: שחרור מי שאינם בסיכון קודם

האלטרנטיבה לבידוד מי שכבר נדבק היא לבודד את מי שיהיה בסכנה אם יידבק, ובינתיים לשאוף לחיסון עדר.

חיסון עדר הוא המצב שבו רוב האוכלוסייה כבר נדבקה בנגיף והבריאה. ההנחה היא שמי שנדבק נשאר מחוסן. במצב כזה לא יכולה להתרחש התפרצות נוספת, כי שיעור החשופים להידבקות באוכלוסייה נמוך. אפילו אם מישהו נדבק בקורונה, הסיכוי שידביק מישהו אחר ויעביר את המחלה הלאה נמוך, פשוט כי אין עוד הרבה אנשים שאפשר להדביק אותם. במונחים של מודל SIR, קבוצה S קטנה ורוב האוכלוסייה נמצאת בקבוצה R.

השאלה היא איך מגיעים מהמצב הנוכחי – שבו רק חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה כבר נדבק – למצב הרצוי, שבו הרוב כבר החלימו. אם ניתן למחלה להשתולל זה יקרה, אבל בדרך יהיה שלב שבו יש מאות אלפי חולים בו זמנית, ומערכת הבריאות תקרוס. צריך למצוא דרך לתת לרוב האוכלוסייה להידבק ולחלות, אבל בלי שזה יגרום לעומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות.

הפתרון המוצע נעוץ בעובדה שהקורונה לא משפיעה על כל האוכלוסייה במידה שווה. יש קבוצות סיכון מוגדרות. הבחנה ברורה אחת היא שהרוב המכריע של המתים הם קשישים. נתונים מקוריאה, למשל, מראים שאחוז המתים מתוך הנדבקים מתחת לגיל 60 הוא מזערי. בנוסף, גם למחלות רקע יש תפקיד. רוב המתים, בכל הגילים, הם אנשים שהיו להם מחלות שונות עוד לפני שחלו בקורונה: למשל מחלות לב, סוכרת, מחלות כרוניות של מערכת הנשימה, או סרטן.

age-korea

הפתרון אם כן הוא לשחרר מהסגר בשלב הראשון רק את האוכלוסייה שנמצאת בסיכון נמוך. באופן כללי מדובר בצעירים ומבוגרים עד גיל 60 בערך, בתנאי שהם בריאים ואין להם מחלות רקע משמעותיות. זה הרוב הגדול של האוכלוסייה. במקביל, אוכלוסיית הסיכון – זקנים ומי שיש להם מחלות רקע – תישאר בסגר קפדני. כך מקווים שמי שידבקו הם רק אלה שבסיכון נמוך, כלומר למרות שהם נדבקים כמעט כולם חולים רק באופן קל, ומספר החולים קשה והמתים יהיה קטן ביותר.

כשרובם יחלו ויחלימו יתקבל אפקט של חיסון עדר. במצב כזה ניתן יהיה לשחרר גם את האוכלוסייה שבסיכון, כי שיעור החולים באוכלוסייה הכללית כבר יהיה נמוך, וסכנת ההדבקה תהיה נמוכה. וגם אם תהייה הדבקה במקרים מסוימים, זה לא יגרום להתפרצות חדשה של המגפה.

גם אם מקבלים את הרעיון הזה, צריך להודות שיש בו סיכון. אנחנו מתכוונים לשחרר את האוכלוסייה בסיכון נמוך מהסגר, מתוך הנחה שרובם יחלו באופן קל, ולכן לא ייווצר עומס רב מדי על מערכת הבריאות. אבל צריך לוודא את זה. במילים אחרות, צריך לחשב, לפי הנתונים הידועים, מה צפוי להיות מספר המקרים הקשים אם נשחרר מהסגר רק את האוכלוסייה בסיכון נמוך.

זה בדיוק החשבון שביצעו פרופ' אמנון שעשוע (מייסד ומנכ"ל מובילאיי) ופרופ' שי שלו-שוורץ.  באופן בסיסי הם פשוט השוו בין מספר מכונות ההנשמה המצויות לבין מספר החולים קשה הצפויים, בהנחה שכל האוכלוסייה בסיכון נמוך חולה באותו הזמן. כיוון שבעצם הם לא יחלו כולם בבת אחת, החישוב שלהם מבטיח שגם במקרה הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת מערכת הבריאות לא תקרוס.

חישוב מדויק ניתן לעשות רק אם יודעים מה אחוז ההדבקה באוכלוסייה בסיכון נמוך. ככל שאחוז ההדבקה הנוכחי נמוך יותר, יש יותר סכנה להדבקה נוספת. שעשוע מניח שאחוז ההדבקה כבר מספיק גבוה כדי להבטיח שמערכת הבריאות לא תקרוס אם האוכלוסייה בסיכון נמוך תשוחרר מהסגר. כדי לוודא זאת יש צורך בבדיקה של מדגם אקראי של כ-5000 איש. אם יסתבר שאכן שיעור הנדבקים כבר גבוה מספיק לא יהיה צורך לבצע בדיקות אקראיות נוספות כאלה.

הרעיון של שחרור האוכלוסייה בסיכון נמוך אינו מוצא חן בעיני רבים, משתי סיבות: סיבה מוסרית וסיבה מעשית.

הסיבה המוסרית היא שכשמשחררים את האוכלוסייה בסיכון נמוך, חלק מהם יחלו, וחלק מהחולים ימותו. התהליך עד השגת חסינות עדר מחייב הדבקה של לפחות מחצית האוכלוסייה, ואפילו אם שיעור המתים מתוכם פחות מ-0.1% עדיין זה יכול להגיע לכמה אלפים. לכאורה אנחנו מקריבים אותם כדי להשיג חיסון עדר. התשובה של שעשוע היא שזו ראייה לא נכונה של המצב והאלטרנטיבות. בפרט, אם נבצע יציאה הדרגתית מהסגר בלי להפריד בין אוכלוסייה בסיכון גבוה מאוכלוסייה בסיכון נמוך, מספר החולים והמתים הכולל יהיה גבוה יותר. ואם לא נשיג חיסון עדר, המתים ימשיכו להצטבר עוד זמן רב. לעומת זאת, אלפים בודדים שימותו אולי לצורך השגת חיסון עדר בעצם לא ישנו באופן משמעותי את מספר המתים הרגיל כל שנה במדינה.

הסיבה המעשית היא ספק אם ניתן בכלל להפריד את האוכלוסייה בסיכון גבוה מהאוכלוסייה בסיכון נמוך. הפרדה מוחלטת נחוצה כדי למנוע מצב שבו אנשי הסיכון הנמוך שנדבקים מדביקים גם אנשי סיכון גבוה, מספר החולים הקשים נוסק, ומערכת הבריאות מתמוטטת. אבל רבים מהזקנים שנמצאים בסיכון גבוה גרים ביחד עם משפחותיהם. זה לא מעשי להניח שניתן יהיה לבודד אותם באופן מוחלט.

למרות ההסתייגויות האלה, הגישה של שחרור מבוקר לפי רמת סיכון היא היחידה כרגע שמתיימרת להציע מתווה להתנעה מחדש של הכלכלה תוך בקרה על התפשטות המחלה. בשל כך היא זוכה לתמיכה של משרד האוצר.  לעומת זאת, מסמך אסטרטגית היציאה של מכון גרטנר טוען שקשישים אינם חלק משמעותי מתהליך ההדבקה במחלה, ולכן מגבלות עליהם בלבד לא יאפשרו הקלות בסגר.

ו. בירוקרטיה וניהול

באופן גס ניתן לחלק את מדינות העולם המתמודדות עם הקורונה לשלוש קבוצות:

  • מדינות שהצליחו למנוע או לפחות לרסן את המגפה, כמו טאיוואן, קוריאה, וסין
  • מדינות שבהן מערכת הבריאות קורסת ויש עשרות אלפי מתים, כמו ארה"ב, איטליה, וספרד
  • מדינות שבינתיים מצליחות להתמודד עם המשבר, וביניהן ישראל

המצב שלנו ושל מדינות רבות אחרות הוא שמגפת הקורונה התפשטה במדינה, והוטל סגר כדי לרסן אותה. הסגר הזה פוגע מטבע הדברים באופן קשה באזרחים ובכלכלה. לכן יש שאיפה להקל. בסעיפים הקודמים סקרנו את הגישות לעשות זאת, מה ההנחות שמנחות אותן, ומה הסיכונים אם יאמצו אותן.

אבל יש בטיפול במגפת הקורונה גם הרבה היבטים שאינם בריאותיים אלא ניהוליים, חברתיים, ופוליטיים. והם משפיעים על ניהול המערכה נגד המחלה, ובכך גם על ההגבלות המוטלות על הציבור ועל ההקלות בהגבלות האלה.

אחד הנושאים הבולטים בהקשר זה הוא מערך הבדיקות. בשלבים המוקדמים של התפשטות המחלה בוצעו יחסית מעט בדיקות, ועד לאחרונה לא היו הוראות מחייבות לבצע בשגרה בדיקות לכל אנשי הצוות בבתי אבות ובבתי חולים. כמה בתי אבות הפכו למוקדי התפרצות של המחלה, ומספר גדול של אנשי צוות רפואי נשלחו לבידוד או חלו בעצמם, מה שסיכן את החולים והגדיל את העומס על מי שנותר. דברים כאלה לא צריכים לקרות.

מעבר למספר הבדיקות, יש בעיה קשה בזמן הנחוץ לקבלת תשובה. כל נושא ניתוק שרשרת ההדבקות תלוי באבחון מהיר ובביצוע תחקירים מהירים בנוגע לכל מי שבא במגע עם חולים. במצב שבו המידע מתקבל אחרי שבוע ויותר, רוב הנזק כבר נעשה. דוגמה קונקרטית מכעיסה היא הסיפור של אי הפעלת מעבדה לבדיקות באוניברסיטת תל-אביב בגלל פלונטר משפטי בנוגע לתשלום וביטוח. ההצלחה של קוריאה בבלימת המגפה התבססה על מערך בדיקות מקיף ומהיר, מה שמראה כי ניתן לעשות זאת הרבה יותר טוב.

בנוסף, עד הימים האחרונים ניתן להבחין במתאם חזק ביותר בין מספר הבדיקות המבוצעות לבין מספר החולים החדשים המאובחנים. מצב זה מטיל צל כבד על אמינות הנתונים בנוגע לקצב ההדבקה ולמספר החולים. ובלי נתונים כאלה אי אפשר לנהל מדיניות מושכלת להכלת המגפה.

מעבר לנתוני מספר החולים יש בעיה כללית באיכות הנתונים. משרד הבריאות מפרסם נתונים באופן בלתי סדיר, והנתונים שמתפרסמים חלקיים. למשל לא פורסמו נתונים מקיפים על התפלגות הגילים של החולים קשה ושל המתים, או על התפלגות התוצאות של המקרים הקשים והמונשמים – כמה מהם הבריאו וכמה נפטרו. נתונים כאלה נחוצים כדי להעריך בצורה מדויקת יותר את הסיכון הנובע מהקלות בסגר.  יש לקוות שלפחות הנתונים נאספים ומשמשים באופן פנימי, אבל ראוי שגם יפורסמו בציבור.

הבעיות הניהוליות לא מתרכזות רק במשרד הבריאות. ניהול המצב נעשה כנראה באופן ריכוזי ממשרד ראש הממשלה, תוך שימוש מועדף בגופים הכפופים לו כמו המל"ל. אבל זה לא מבטיח ניהול יעיל. למשל, בעיה חוזרת היא הטיפול בחולים המגיעים מחו"ל. הממשלה הכריזה כמה פעמים כי כל הנוחתים מחו"ל יבדקו ויופנו לבידוד, אבל ההחלטה לא בוצעה במלואה. הנתונים מראים שבשבוע האחרון יש שוב עלייה של הדבקות שמקורן בחו"ל.

לבסוף, ניהול מצב משברי ברמה הלאומית כמו ההתמודדות עם מגפת הקורונה מחייב לכידות חברתית. ההצלחה תלויה במידה רבה בשיתוף הפעולה של הציבור, וזה תלוי באמון שהוא רוחש להנהגת המדינה. למרבה הצער האמון הזה נפגע קשות בחג הפסח עקב התנהגות ראש הממשלה נתניהו, שר הבריאות ליצמן, והנשיא ריבלין שהפרו את ההוראות שפורסמו לגבי ההתנהגות בחג. אמון הציבור נפגע גם כתוצאה מההתנהלות הפוליטית של ראש הממשלה, שערבב למשל בין הקמת "ממשלת חירום לאומית" לצורך המאבק במחלה לבין הוועדה לבחירת שופטים – נושא שללא ספק אין לו שום קשר למצב החירום, ורק מדגיש את ניגוד העניינים שבו מצוי ראש ממשלה המואשם בפלילים. כך ישראל מנהלת את המאבק בקורונה לא רק עם מערכת בריאות שנמצאת בעומס יתר גם בשגרה, אלא גם תוך פגיעה בחוסן החברתי. זה לא צריך להיות כך.

מקורות

הנתונים על מדינות העולם מאתר worldometers.

הנתונים על מספר המקרים המאובחנים בארץ מערוץ הטלגרם של משרד הבריאות.

הנתונים על בדיקות מסיכום הבדיקות כל יום כפי שפורסמו במאגר הנתונים בנושא Covid-19 שפורסם על ידי משרד הבריאות.

הנתונים על שיעור המוות לפי גיל בקוריאה מאתר ourworldindata.

נתונים אמינים על הקורונה

בפוסט מלפני שבוע קיטרתי על כך שלנתונים על אבחון מקרים חדשים של קורונה אין משמעות, כי זה משקף את הבדיקות יותר מאשר את התקדמות המחלה. ואמרתי שבמקום זה צריך להסתכל רק על המקרים הקשים ומקרי המוות. הפוסט הזה משלים את המלאכה: הוא מראה בעוד צורה משכנעת יותר את הטענה המקורית, ומספק את הנתונים האלטרנטיביים.

ראשית לגבי הקשר בין בדיקות ראשונות לאבחון מקרים חדשים. הגרף הבא פשוט מראה אותם זה לצד זה. ההתאמה ברורה. שני הקווים המקווקווים מציינים את הימים שבהם הבחנתי בעבר בשינוי קצב הגדילה של מספר המקרים המצטבר. אפשר לראות שזה משקף במקביל את השינויים במשטר הבדיקות.

tests-cases-cmp

אז לכאורה החדשות הטובות על ריסון קצב ההידבקות בנגיף אינן נכונות, והמצב גרוע ממה שאנחנו יודעים. אבל יש אלטרנטיבה שהיא יותר בטוחה: אפשר להתמקד רק במקרים הקשים ובמקרי המוות, שהם הרבה יותר חד משמעיים ואינם תלויים במשטר הבדיקות של משרד הבריאות.  הגרף הבא מראה אותם בהשוואה למקרים המאובחנים:

logrow-bad-israel

אפשר לראות שני הבדלים.

  • המקרים הקשים עולים בקצב יתר איטי ממה שהאבחונים עלו, ומקרי המוות בקצב עוד יותר איטי.
  • למקרים הקשים ולמקרי המוות הייתה פאזה אקספוננציאלית של 10 ימים עד שבועיים (החלק מהגרף שמתאים לקו ישר), ואחרי זה יש המתתנות הדרגתית. זאת בניגוד לאיבחונים שגדלו באופן אקספוננציאלי במשך חודש. התמונה הזו יותר דומה למה שרואים בארצות אחרות.

אז עכשיו אפשר לומר יותר בוודאות שאכן יש מיתון בהתפשטות המגפה. אמנם עדיין מתווספים מקרים קשים ומקרי מוות, אבל יותר לאט מאשר קודם.

מקורות

הנתונים על מספר מקרים מאובחנים, מקרים קשים, ומקרי מוות — מערוץ הטלגרם של משרד הבריאות.

הנתונים על בדיקות מסיכום הבדיקות כל יום כפי שפורסמו במאגר הנתונים בנושא Covid-19 שפורסם על ידי משרד הבריאות.

חסר תקדים?

אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר עולמי שהוא כנראה חסר תקדים. הרבה מהפעילות הכלכלית נעצרה, וכבר מדברים על הצטמקות התוצר העולמי בשיעורים של 10-20%. ערים רבות נראות כערי רפאים, כשהתושבים מסתגרים בבתיהם.  במקומות מסוימים מערכת הבריאות בקריסה.

אבל האם מגפת הקורונה היא באמת אירוע חסר תקדים, או רק התגובה אליה?

התשובה תלויה בין היתר במקום, כי יש מקומות שנפגעו יותר מאחרים. אבל לפחות בישראל ניתן לומר שנכון לעכשיו המצב בעצם לא חמור בכלל. בטור הזה אני אתמקד במדד הקיצוני ביותר לבדוק את זה: מספר המתים.

כותרות החדשות כל בוקר מבשרות על מספר המתים מקורונה. אתמול המספר הזה הגיע ל-103 במצטבר.  במונחים של מקרי מוות ממחלות, זה נמוך עד כדי גיחוך.  השנתון הסטטיסטי לישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מכיל נתונים על גורמי המוות באוכלוסייה כל שנה. בשנת 2017, השנה האחרונה עבורה יש נתונים, מתו בישראל 44,596 אנשים. מתוכם 3755 מתו ממחלות בדרכי הנשימה, לא כולל סרטן ריאות. פי 37 יותר ממספר המתים מקורונה עד כה. הגרף הבא מראה שהנתונים האלה מייצגים את המצב באופן קבוע.

lung-death

כיוון שאוכלוסיית המדינה גדלה משנה לשנה, אני מראה כאן את שיעור הנפטרים ממחלות בדרכי הנשימה מנורמל לגודל האוכלוסייה. מסתבר שכל שנה מתים כך כ-40 איש על כל 100,000 תושבים.  הם מתחלקים בערך בצורה שווה בין כאלה שמתו מדלקת ריאות, כאלה שמתו ממחלות כרוניות של מערכת הנשימה התחתונה, ומכאלה שמתו ממחלות אחרות של מערכת הנשימה. בנוסף יש עוד כ-20 כל שנה שמתים מסרטן בקנה הנשימה, הסימפונות, והריאות.

מספר המתים מקורונה עד כה, מנורמל באותה צורה, הוא 1.1 ל-100,000 נפש.  אם זה ישאר בסדר גודל כזה, כלומר מספר המתים הכולל יהיה בגבולות 200 או 300, זה יהיה בלתי מורגש בסטטיסטיקה של מקרי המוות הקשורים למחלות במערכת הנשימה.  שלא לדבר על מקרי המוות בכלל.

אם מקרי המוות מקורונה יהיו גדולים פי 10, ויגיעו לכדי 1000 מתים, זה יהיה קרוב למספר שמתים כל שנה מדלקת ראות. וזה כבר קצת יותר מהתנודות הרגילות במספר המתים ממחלות במערכת הנשימה משנה לשנה. אבל לא בטוח שכל ה-1000 באמת יהוו תוספת. כיוון שהחלק הארי של המתים מקורונה הם קשישים עם מחלות רקע, חלקן קשות, יתכן שהם היו מתים מדלקת ריאות "רגילה" או מסיבה אחרת.  במילים אחרות, 1000 מתים מקורונה יכול עדיין להיות במסגרת התנודות הסטטיסטיות הרגילות של מתים ממחלות במערכת הנשימה בלבד. בכל מקרה 1000 מתים זה לא משמעותי יחסית למספר המתים הכולל כל שנה.

אפשר גם להשוות את מגפת הקורונה לאירועים טראומטיים אחרים.  בחמש שנות האינתיפדה השנייה, למשל, גם נהרגו רק קצת יותר מאלף ישראלים. בקורונה מדובר על פרק זמן קצר יותר, והשפעה אפילו יותר דרמטית על אורחות החיים. ואפשר לראות גם קווי דמיון בתגובה למשבר, כולל הטלת ניהול האירוע על המל"ל כאילו היה מדובר באירוע טרור.

אם מקרי המוות מקורונה יהיו גדולים פי 100 ממה שהם עכשיו, יהיה מדובר על כ-10,000 מתים.  זה כמעט פי 3 ממספר המתים כל שנה ממחלות במערכת הנשימה (בלי סרטן). זה כבר מספר מאוד משמעותי, אבל אפילו הוא עדיין פחות מרבע ממספר המתים הכולל כל שנה. המספר הזה הוא בקצה התחתון של תרחיש האימים (שכיום נראה שלא יתממש) שהנחה את משרד הבריאות בשבועות הראשונים של התפרצות המחלה.

כדי להגיע לממדים של אסון ממש, מספר מקרי המוות מקורונה צריך לגדול פי 1000 ממה שהוא כיום, ולהגיע לכ-100,000 מתים. זה נמצא הרחק מעבר לתחזיות השחורות ביותר שפורסמו עד כה – היחיד שנקב במספר הזה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו במסע ההפחדות שלו בטלוויזיה. אם זה יקרה חלילה מספר המתים הכולל במדינה יהיה פי 3 ממספר המתים בשנה רגילה (בהנחה שהמתים מקורונה מתווספים על המתים הרגילים), ו-1.6% מהאוכלוסייה ימותו. באופן יחסי זה אפילו יותר ממספר המתים מהישוב היהודי במלחמת השחרור, אז נהרגו בערך אחוז אחד מהאוכלוסייה.

במאמר מוסגר נציין שאפילו מקרה הקיצון הזה נמוך בהשוואה לשיעור התמותה ממגפת הדבר באירופה במאה ה-14. אז לפחות רבע מהאוכלוסייה מתו, ויש הערכות שמגיעות גם ל-50%. כלומר האנושות עברה תקדימים הרבה הרבה יותר גרועים מהקורונה כפי שהיא נראית כרגע.

למזלנו אנחנו לא שם, ואפילו לא בכיוון. גם האמריקאים והאיטלקים לא בכיוון לאסון בקנה מידה כזה.  כמו שזה נראה עכשיו, צעדי המנע יתבררו בסופו של דבר כגרועים בהרבה מהמחלה המקורית.  זה דבר שקורה באופן שגרתי גם בטבע: רוב הסימפטומים שאנחנו מכירים משפעת וממחלות אחרות לא נגרמים על ידי הפתוגן שגורם למחלה אלא על ידי התגובה של המערכת החיסונית. האתגר של הממשלה הוא לנהל את ההתמודדות עם המשבר בצורה מושכלת, שתצמצם את הנזק לחברה.  הנתונים מצביעים על כך שיש לה מרחב תמרון לא מבוטל.

מקורות

לוח פטירות ושיעורי תמותה לפי סיבה מהשנתון הסטטיסטי לישראל. לפני 1998 הסיווגים היו קצת שונים, אז לא טרחתי להתאים את הנתונים מאז.

געוואלד!

משרד הבריאות פרסם סוף סוף נתונים מפורטים על הבדיקות שהם עורכים.  אפילו יותר טוב — הם פרסמו שני קבצי נתונים שונים! אחד עם בדיקות ראשונות ומידע על הסימפטומים של הנבדקים, ושני עם כל הבדיקות וציון באיזו מעבדה הן נעשו.  המטרה המוצהרת היא "שיתוף הציבור ורתימת חוכמת ההמונים לשם הפקת תובנות וכלים".

אז התחלתי לנתח נתונים על תוצאות חיוביות וסימפטומים וכו'. אבל לאט לאט (אני עובד על זה כבר רוב היום) התגבשה תובנה אחת ברורה מעל האחרות. היא מצוטטת בכותרת.

נתחיל בגרף פשוט של מספר הבדיקות כל יום, ומתוכן מספר הבדיקות החיוביות והשליליות (אחר זה מקרים שאין תוצאה או היא לא ברורה):

tests

אז רואים איך מספר הבדיקות עלה בערך עד ה-26.3, ואיך מאז הוא מתנדנד, למרות ההצהרות שמתכוונים להגיע ל-10,000 בדיקות ואפילו פרסום על כך שראש הממשלה החליט שיהיו 30,000. אז החליט.

מה שפחות בולט אבל ניתן לראות הוא שבמספר הבדיקות החיוביות יש מעין גל, והוא די מתאים לגל של מספר הבדיקות הכולל. זה קצת חשוד.

אז בדקתי מה אחוז הבדיקות החיוביות מתוך כלל הבדיקות כל יום. יש שני קבצי נתונים, אז יש כאן שתי סדרות באותו הגרף. הציר האופקי הוא מספר הבדיקות שבוצעו, והאנכי הוא אחוז החיוביות.

tests-pos

התוצאה: אחוז הבדיקות החיוביות הוא לרוב בין 6-9% לפי סדרה אחת, ובין 8-11% לפי השנייה. במילים אחרות, לא משנה כמה בודקים, מוצאים אותו שיעור של חיוביים. כמו בדגימה אקראית. מה שמרמז שאם היו בודקים עוד היו מוצאים עוד.

אז בדקתי גם את הקשר בין מספר הבדיקות לבין ההודעות על מספר המקרים המאובחנים שמתפרסמות בערוץ הטלגרם של המשרד. הגרף הבא מראה את המתאם (קורלציה) בין מספר הבדיקות בציר האופקי, לבין מספר המקרים החדשים (מחושב כסך המקרים ביום פחות סך המקרים ביום הקודם) בציר האנכי.

tests-cases-cor

אז יש מתאם ברור וחזק בין מספר הבדיקות לבין מספר המקרים החדשים. מקדם המתאם הוא 0.974 או 0.976 (לשתי הסדרות של נתוני בדיקות).

לבסוף, אם מציגים את מספר הבדיקות בסקלה לוגריתמית, כמו שאני נוהג להציג את מספר המקרים כדי לבדוק אם יש עלייה אקספוננציאלית, מתקבלת התמונה הבאה:

tests-logrow

כמו בגרף הראשון, רואים עלייה די ישרה (כלומר אקספוננציאלית) עד ה-26.3, ואז תנודות בלי מגמה ברורה. בגרף של מקרי הקורונה בפוסט הקודם הראיתי עלייה אקספוננציאלית בקצב גבוה עד ה-26.3, ואז מעבר פאזה לקצב משמעותית יותר נמוך.

אבל עכשיו אני רואה שזה לא בגלל ההצלחה של צעדי הבידוד החברתי. זה בגלל הפסקת העלייה במספר הבדיקות.

אז אני חייב התנצלות. הנתונים האלה בעצם כבר היו גם בערוץ הטלגרם של המשרד. ובתחילת הדרך שמתי לב לכך שמספר התוצאות החיוביות הוא אחוז קבוע מהבדיקות, אבל חשבתי שזה בסדר, וכשהמגמה השתנתה לא טרחתי לחקור אותם שוב. ההמלצה הנוכחית: תתעלמו מדיווחים על מספר מקרים מאובחנים. הם חסרי משמעות, וכנראה משקפים הערכת חסר משמעותית לעומת מה שקורה באמת. והם גם לא חשובים, כי הרבה מהנדבקים מקבלים את המחלה בצורה קלה. צריך להתמקד רק במקרים קשים, מונשמים, ומתים. זה מה שאני הולך לעשות בהמשך, והייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן.

בדיקות צריכות לשמש לניהול המאבק במחלה, ואין להן משמעות להערכת מספר הנדבקים, אלא אולי אם יבצעו בדיקות של מדגם סטטיסטי של האוכלוסייה.

מקורות

מאגר הנתונים בנושא Covid-19 שפורסם על ידי משרד הבריאות.

ורוב תודות לגאי זומר שהפנה אותי לנתונים האלה.

קורונה: השוואה בינלאומית

אחת ההבחנות החשובות מהסתכלות על נתוני הקורונה ברחבי העולם היא שלמגפה הזו יש רכיב מקומי חזק. מה שקרה בסין שונה ממה שקרה באיטליה. מה שקורה בגרמניה שונה ממה שקורה בארה"ב. אז מעניין לנסות לראות מה אפשר ללמוד מההבדלים האלה, והאם הנתונים מארצות שונות מאפשרים לומר משהו על מה שקורה ועתיד לקרות בישראל.

הצורה להסתכל על זה היא לשים את כל הארצות על אותה מערכת צירים. אנחנו מדברים על תהליך של התפשטות המגפה, אז הציר האופקי יהיה ציר הזמן והאנכי ציר הנפגעים (חולים או מתים). הבעיה היא שבארצות שונות המגפה התחילה בזמנים שונים.  כדי לאפשר השוואה צריך נקודת יחוס משותפת.  הנקודה שבחרתי היא היום שבוא הגיעו ל-100 חולים.  לפני זה הנתונים בכל ארץ לא יציבים, כי הם רק מתחילים להתמודד. כשמגיעים ל-100 חולים המחלה כבר מתקדמת והנתונים יותר מהימנים.  אז ציר הזמן שלנו ימדד בימים לפני או אחרי שהגיעו ל-100 חולים.

השוואה של הארצות עם מספר החולים הגבוה ביותר (בלי אירן, שהנתונים ממנה פחות מהימנים) מוצגת בגרף הבא.  שימו לב שלמדינות שונות יש כמות נתונים שונה, בגלל שהן הגיעו למדד של 100 חולים בתאריכים שונים.  ככל שזה קרה יותר מזמן, יש יותר נתונים מאז.

cmp-logrow

הגרף השני מראה את מספר המתים באותה צורה, אבל עם סף יותר נמוך של 10 מקרים (וקיצוץ של הנתונים מסין).

cmp-logrow-dead

בהמשך אני אתייחס לשלוש קבוצות בנפרד:

  • סין וקוריאה, מדינות במזרח הרחוק שעושה רושם שהצליחו לבלום את המגפה;
  • ארצות אירופה וארה"ב שנפגעו מהמגפה קשות ועוד לא הצליחו לרסן אותה;
  • ישראל, שבה קצב אבחון המקרים החדשים נמוך יותר.

סין וקוריאה

להתקדמות מגפת הקורונה בסין ובקוריאה יש שני מאפיינים:

  1. קצב עליית המקרים בהתחלה היה גבוה במיוחד
  2. הן הצליחו לרסן את המגפה

במקרה של סין, חודש אחרי שעברו את החולה ה-100 המגפה נעצרה.  מאז עברו חודש וחצי נוספים, והמצב בסין נשאר בשליטה.  אבל הסינים לא הדבירו את המגפה לגמרי.  עדיין מתגלים כל יום כמה עשרות חולים חדשים, ועדיין יש גם כמה מתים חדשים כל יום.  משמעות הדבר שיש עדיין סכנה שהמגפה תתפרץ מחדש, בפרט כשמקלים את הסגר על האוכלוסייה.  אבל יש להניח שגם אם זה יקרה, הניסיון מהסיבוב הראשון יאפשר להם לרסן את המגפה שוב במהירות.

בקוריאה ההתקדמות הייתה מהירה יותר: המגפה רוסנה כשבועיים אחרי שעברו את החולה ה-100.  אבל הריסון הזה פחות מלא מאשר בסין.  מספר החולים עדיין עולה בקצב של כ-1.1% ליום.  מספר המתים גם עולה, בקצב של כ-5% ליום.  זו אמנם גדילה אקספוננציאלית, אבל די איטית: מספר המתים מכפיל את עצמו רק פעם בשבועיים.  שוב המסקנה היא שהקוריאנים לא הדבירו את המגפה.  הם רק מצליחים לשמור אותה על אש קטנה.  (להסבר על מה זה גדילה אקספוננציאלית ראו בטור קודם.)

corona-china-korea-DM

כיוון שבשתי הארצות האלה קצב ההחלמה גבוה מקצב ההידבקות והמגפה בשלב מתקדם יחסית, ניתן לחשב הערכה של שיעור המתים מתוך החולים (או לפחות מתוך החולים המאובחנים).  בסין זה כבר מדויק, ועומד על 4.1%.  בקוריאה יש עדיין מקום לשינוי מסוים, כי 42% מהמקרים עדיין פעילים ולא ידוע מה יעלה בגורלם. אבל הערכה סבירה לפי הנתונים עד כה היא שכ-2.25% ימותו.  שני המספרים האלה גדולים במידה מבהילה.  אבל צריך לזכור שככל הנראה יש מספר גדול של חולים שלא אובחנו, ולכן בעצם אחוז המתים מתוך כלל החולים נמוך יותר. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים עד כמה נמוך יותר.

לבסוף, צריך לציין שסין וקוריאה זוכות לתשומת לב רבה בגלל שהמגפה התפשטה בהן ורוסנה. אבל יש מדינות אחרות שבהן היא בכלל לא התפשטה כך.  הדוגמאות הבולטות הן ערי המדינה הונג קונג וסינגפור. במדינות אלה, שאוכלוסייתן קצת יותר קטנה מבישראל (7.4 ו-5.6 מיליון בהתאמה, על שטח הרבה יותר קטן, כלומר בצפיפות גבוהה יותר), מספר חולי הקורונה בגבולות האלף, ומספר המתים בכל אחת 4.  בטאיוואן, שגדולה מישראל (23.8 מיליון תושבים) יש עוד פחות חולים ורק 5 מתים עד כה.

אירופה וארה"ב

במדינות אירופה ובארה"ב קצב העלייה במספר המקרים המאובחנים היה פחות מאשר בסין וקוריאה.  לפי הנתונים העלייה במספר המקרים המאובחנים כבר אינה אקספוננציאלית בקצב שהיה, אבל מצד שני המגפה עוד לא רוסנה. בארה"ב ההתקדמות קצת שונה: בהתחלה היא הייתה קצת איטית יותר, ואחר כך הואצה.  אבל גם שם יש סימנים ראשונים לכך שהקצב מתחיל לרדת.

מבחינת מספר המתים, באיטליה, ספרד, וצרפת מסתמנת מגמה של האטה בקצב הגדילה.  משמעות הדבר שעדיין יש מתים רבים כל יום, אבל קצב הגדילה מואט.  בגרמניה וארה"ב העלייה במספר המתים עדיין אקספוננציאלית, בן היתר בגלל שהעלייה התחילה מאוחר יותר.  נקווה שזה ירוסן גם שם.

הסיבות להבדל בין המדינות המערביות האלה למדינות המזרח הרחוק נתון לוויכוח. ניתן ליחס את העלייה המהירה יותר בהתחלה בסין וקוריאה לכך שהמגפה פרצה שם קודם, והם לא היו מוכנים.  את הריסון נהוג ליחס להנהגת סגר בסין ולמדיניות בדיקות מקיפה בקוריאה (בקןריאה לא הטילו סגר על האוכלוסייה הכללית).  בשני המקרים הניסיון הקודם עם מגפת ב-SARS בשנת 2003 עוזר לרשויות להתמודד.  הועלה גם טיעון שיתכן שחלק מהאוכלוסייה שם עמידים לקורונה, כיוון שגם SARS נגרם על ידי זן של וירוס קורונה.

corona-all2

לגבי מקרי המוות הרבים, אחד הגורמים שמשפיע עליהם הוא מבנה הגילים באירופה.  האוכלוסייה האירופית זקנה יותר, וידוע שזקנים נפגעים הרבה יותר מהקורונה.  בארה"ב הטיעון הזה פחות תופס.  בעיה חמורה גם באירופה וגם בארה"ב היא שבמוקדי ההתפרצות בתי החולים לא עומדים בעומס. כשמערכת הבריאות קורסת אי אפשר לתת טיפול מיטבי, ומקרי המוות מתרבים.  בעיר ווהאן שבסין בנו בית חולים יעודי לחולי קורונה תוך כ-10 ימים.  באירופה ובארה"ב פחות יעילים מבחינה זו.

המצב בישראל

לעומת המדינות הקודמות שנסקרו, ישראל מתייחדת בקצב הדבקה נמוך יותר.  עיון מדוקדק יותר מראה שההדבקה בקורונה עברה שני שלבים.  בחודש הראשון זה היה תהליך של גדילה אקספוננציאלית, בקצב של הכפלת מספר החולים כל 2.9 ימים (עלייה של 27% ביום).  מאז ה-26 במרץ הגדילה עדיין אקספוננציאלית אבל בקצב מתון יותר: מספר החולים מכפיל את עצמו כל 5 ימים (עלייה של 15% ביום).  את השיפור הזה מייחסים לסגירת בתי הספר ולהטלת מגבלות על יציאה לעבודה שבועיים קודם לכן.

מצד שני יש כמה הסתייגויות מהתמונה הזו:

  • אחת ההסתייגויות שהושמעה היא שלא מבצעים מספיק בדיקות, ולכן מספר האבחונים משקף את מספר הבדיקות ולא את מספר החולים המלא.  כמו במדינות המזרח, ברור שגם אצלנו יש הרבה חולים לא מאובחנים – בעיקר חולים קלים וכאלה שאין להם שום סימפטומים.  אבל מצד שני, דווקא בימים האחרונים, כשמספר הבדיקות בעלייה, קצב עליית החולים המאובחנים נמוך יותר.  זה מצביע על כך שכנראה האבחונים משקפים את המצב.
  • גורם שמעיב על המצב בישראל הוא ההידבקות של צוות רפואי, שגדלה באופן אקספוננציאלי עם הכפלת מספר אנשי הצוות החולים כל 4 ימים.  מהנתונים שפורסמו לציבור עדיין אי אפשר לדעת אם גם בקרב הצוות הרפואי יש האטה בקצב ההידבקות.  ורק היום פורסם ששר הבריאות בעצמו נדבק בקורונה, ובעקבות כך כל צמרת משרד הבריאות הוכנסה לבידוד.

logrow-israel

לגבי מספר המתים, המספר בישראל עדיין נמוך וקשה להעריך מה ילד יום.  מהנתונים עד כה קצב גדילת מקרי המוות נמוך יחסית לרוב המדינות האחרות שנסקרו כאן.

ההשוואה עם המדינות האחרות מראה אם כן שמגפת הקורונה מתקדמת כאן לאט יותר מאשר במדינות המערביות המובילות.  זה נותן הרגשה טובה.  אבל ההשוואה הזו מטעה, כי אנחנו מתמקדים מטבע הדברים במדינות שבהן המצב הוא הגרוע ביותר.  יש עוד מדינות מערביות שבהן המגפה מתקדמת עוד יותר לאט, ואפילו יותר לאט מבישראל, למשל שוודיה, נורבגיה, אוסטרליה, אירלנד, ודנמרק.  שווה לציין, עם זאת, שבכל המדינות האלה מספר מקרי המוות גבוה יותר מאצלנו, אפילו אם מספר החולים המאובחנים נמוך יותר.  יתכן שזה נובע לפחות חלקית מהרכב גילים שונה ומיותר חולי אצל זקנים.

עד כאן הנתונים.  השאלה הבוערת היא מה ניתן ללמוד מהם, ובפרט באיזו מידה הם מצדיקים את החמרת ההגבלות המוטלות על הציבור.

המצדדים בהחמרה מתבססים על כך שהצעדים שננקטו לפני שלושה שבועות הוכיחו את עצמם, וקצב ההדבקה ירד, אבל הוא לא ירד מספיק – הוא עדיין אקספוננציאלי, ומספר החולים עדיין מכפיל את עצמו כל 5 ימים.  לכן צריך להחמיר את הסגר כדי לגרום לקצב ההדבקה לרדת עוד.

המצדדים בהקלה טוענים שאפשר להשיג את אותה מטרה בצורה טובה יותר ועם פחות נזק חברתי וכלכלי על ידי ביצוע בדיקות רבות יותר, זיהוי מהיר של מוקדי התפרצות, ובידוד קפדני של המוקדים האלה.  לראייה הם מביאים את המקרה של קוריאה, שבה קצב ההדבקה ירד באופן דרמטי ומספר המתים מכפיל את עצמו רק כל שבועיים, למרות שאין סגר על האוכלוסייה, או את המקרה של טאיוואן, שבה קצב ההדבקה נשאר נמוך מראש ומספר המתים אפסי.

כשרואים את מה שקורה באיטליה, ספרד, וארצות הברית, אפשר להבין את ההיסטריה של ראשי מערכת הבריאות.  הם רואים מה יכול לקרות כשהמגפה יוצאת משליטה ומערכת הבריאות קורסת.  והאחריות היא עליהם, לא על כל מי שמייעצים להם להקל על האוכלוסייה.  המצב אצלנו פחות גרוע, וחשוב לשמור אותו כך.

אבל מצד שני, אפשר גם לקנא במדינות שבהן קצב ההדבקה נמוך יותר, והמגבלות על הציבור קלות יותר, בין היתר בזכות תגובה מהירה יותר ויעילה יותר של הרשויות שם כשהמגפה פרצה.

מקורות

הנתונים על מדינות העולם מאתר worldometer.

הנתונים על ישראל מפרסומים של משרד הבריאות בערוץ הטלגרם.

המוקד: בני ברק

[כמו רוב הטורים, גם זה מפורסם במקביל בבלוג בדה מרקר]

משרד הבריאות פרסם אתמול נתונים על התחלואה בקורונה בכל הערים עם 5000 תושבים ויותר.  אחד הדברים הבולטים היה ריבוי המקרים בערים החרדיות, ובפרט בבני ברק.  אז רציתי לראות עד כמה זה נכון, ומה ניתן ללמוד מזה על איך לטפל במגפה.

לזכותו של משרד הבריאות הפרסום כלל לא רק את מספר החולים בכל עיר, אלא גם את גודל האוכלוסייה. זה מאפשר לחשב את מספר החולים לנפש. אבל לא היה ברור לי על מה יותר כדאי להסתכל: על מספר החולים האבסולוטי, או על המספר לנפש שמנורמל לגודל האוכלוסייה בעיר. בסוף התפשרתי על ההחלטה לא להחליט. בגרף הבא אני פשוט מראה את שניהם.

הגרף הזה הוא גרף פיזור. הציר האופקי מייצג את מספר המקרים של חולי קורונה בכל עיר. הציר האנכי מייצג את מספר החולים לאלף נפש בעיר.  כל עיר מיוצגת על ידי תרשים עוגה קטן.  הגודל של העוגה משקף את גודל האוכלוסייה בעיר.  העוגה עצמה משקפת את הרכב האוכלוסייה בעיר.  והמיקום של העוגה משקף את מקרי הקורונה בעיר: המיקום האופקי את מספר המקרים, והאנכי את המקרים לנפש.  כך המיקום של תל-אביב, למשל, מראה שהיו בה עד כה 278 מקרי קורונה, ושאם מחלקים את זה באוכלוסיית העיר (שהיא 466 אלף תושבים) מקבלים שהיו 0.61 מקרים לכל אלף נפש.

cases-loc

מה שרואים בגרף הוא שבצירים האלה ערי ישראל פורשות ריבוע.  בפינה הימנית עליונה נמצאת בני ברק.  כרגע היא ללא ספק המוקד של התפרצות הקורונה בישראל: גם מספר מקרים גבוה, וגם מספר מקרים לנפש גבוה.  אבל זה רק בני ברק.  זה לא כל הערים החרדיות.

בפינה הימנית תחתונה נמצאת ירושלים. יש בה מספר מקרים גבוה, אבל בעצם הוא משקף בעיקר את גודל האוכלוסייה, ומספר המקרים לנפש אינו חריג.  כך גם תל-אביב.  באופן כללי, בערים בתחתית הריבוע מספר המקרים לנפש נע בתחום 0.3-0.7 לאלף נפש.  רוב הערים הגדולות שם.

בפינה השמאלית עליונה נמצאת מגדל העמק.  מספר המקרים שם לא נורא גדול, 72, אבל זו עיר קטנה, אז מספר המקרים לאלף נפש גבוה כמו בבני ברק.  (בעצם מגדל העמק לא מחזיקה בשיא. באפרת יש רק 52 מקרים, אבל היא עוד יותר קטנה, אז מספר המקרים לאלף נפש הוא 4.6.  בקרית יערים יש רק 30 מקרים, אבל המספר לאלף נפש הוא 5.4.  לא רואים את זה בגרף כי אני מראה רק ערים עם 20,000 תושבים ומעלה.)   באופן כללי, בערים בצד שמאל של הריבוע מספר המקרים לא חריג, אבל אם הן קטנות מספר המקרים לאלף נפש מטפס.

בפינה השמאלית תחתונה נמצאות רוב הערים בארץ.  מספר המקרים לא גבוה, וגם מספר המקרים לנפש לא גבוה.

מה שלומדים מכל זה הוא שלמגפת הקורונה יש היבט מקומי חזק.  היא לא אותו הדבר בכל מקום.  כמו שארצות שונות נפגעו מהמגפה במידה שונה, גם ערים שונות נפגעו ממנה במידה שונה.  אז גם הטיפול יכול להיות שונה.

המצב של בני ברק הוא כרגע החמור ביותר.  אז צריך להקדיש לה את מלוא תשומת הלב, ולנקוט בצעדים החריפים ביותר כדי לרסן את התפשטות המחלה שם.  במקרה של בני ברק זה להרחיק פיזית את כל מי שחולה או בבידוד, כדי למנוע סכנה של הדבקה נוספת.  בידוד ביתי לא עובד שם בגלל המשפחות הגדולות והדירות הקטנות.

אבל רוב הערים נמצאות בפינה הנגדית של הריבוע.  זה מצב נסבל יחסית.  צריך לנקוט באמצעים כדי שהן ישארו שם, אבל זה יכול להיות פחות קיצוני מאשר בבני ברק.  בפרט צריך לעקוב אחרי המצב כל הזמן, ולהתמקד בערים שמתחילות להתרחק מהפינה: למשל אשקלון, בית שמש, וקרית אונו.  ברגע שמזהים סכנה צריך לנתח אותה ולפעול בהתאם.  אם המקרים מפוזרים בכל העיר, צריך לנקוט בצעדי סגר וריחוק חברתי חזקים.  אבל אם המקרים מרוכזים במוקד אחד, מספיק לבודד את המוקד הזה.  אותו דבר לגבי הערים הקטנות בצד שמאל של הריבוע.

ועוד דבר שלומדים הוא החשיבות של איסוף, הפצת, וניתוח נתונים.  רק כך ניתן למקד מאמץ ולהגיע למדיניות מושכלת שמאזנת את הצרכים הבריאותיים עם הצרכים החברתיים והכלכליים.

מקורות

מסמך נתוני חולי קורונה בערים שונות שהופץ בערוץ הטלגרם של משרד הבריאות.  נתוני האוכלוסייה כרגיל מהלמ"ס, כולל אחוז הערבים בכל עיר. אחוז החרדים מנתונים של המכון החרדי למחקרי מדיניות.

עדכון: מצב הקורונה בישראל

[פוסט מקביל לבלוג בדה מרקר]

בערוץ הטלגרם של משרד הבריאות אמרו שהשר ליצמן ערך הבוקר ישיבה אינטרנטית להערכת המצב, וכללו חלק מהמצגת שהוצגה שם. הנה הגרף הכי חשוב שלא היה שם. ההבדל הוא שהם מציגים את הנתונים בסקלה לינארית, ואז קשה יותר לראות איך הדברים משתנים — ובפרט האם יש גדילה אקספוננציאלית. אני מציג אותם בסקלה לוגריתמית.

logrow-israel

יש כאן שני דברים שחשוב לראות:

1) מתחיל להסתמן שיצאנו מהגדילה האקספוננציאלית של מספר המקרים בישראל. עד ה-26.3 הייתה גדילה אקספוננציאלית בקצב ממוצע של 28% ליום (הכפלה כל 3 ימים). בשלושת הימים האחרונים הקצב מתמתן. נקווה שימשיך כך.  בכל מקרה זה מצביע על הצלחת המגבלות שהוטלו לפני שבועיים, ועל כך שלא צריך להחמיר אותן.

2) מספר אנשי הצוות הרפואי שנדבקו בקורונה עולה בקצב אקספוננציאלי, אם כי קצת איטי יותר מזה שהיה בכלל האוכלוסייה: "רק" 20% ביום בממוצע (הכפלה כל 4 ימים).  זה ביזיון שמצביע על חוסר מיגון מספיק לאנשי הצוות הרפואי, ומעמיד בסכנה את המערכת הקריטית ביותר שאמורה לטפל בכולנו.

מקורות

ערוץ הטלגרם של משרד הבריאות.

 

על נתונים והחלטות

אלה ימים דרמטיים. הממשלה צריכה להחליט אם להכריז על סגר מלא, או שמא להקל את ההגבלות על הציבור. על כף המאזניים הסכנה של התפשטות מגפה קטלנית מצד אחד, או מיטוט הכלכלה מצד שני.

בואו נתעלם לרגע מהמצב הערכי והפוליטי, שבו הממשלה היא ממשלת מעבר שלא זכתה לאמון של שלוש כנסות רצופות, ראש הממשלה נאשם בשוחד, מרמה, והפרת אמונים ומשפטו נדחה שוב רק בשבוע שעבר, ושר הבריאות חשוד בשוחד ובהדחת עדים בניסיון להגן על פדופילית.  בואו נניח שהם באמת חושבים רק על טובת הציבור, ומנסים להגיע להחלטה הטובה ביותר. האם יש להם את המידע הנחוץ לשם כך?

התשובה היא כמובן שלא. אבל זה מתחלק לשניים. אנחנו ניצבים בפני מצב חדש ולא מוכר, אז יש כל מיני דברים שבאמת לא ידועים. והיבט חשוב של עבודת הממשלה הוא לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות. אבל מצד שני יש גם נתונים חשובים שאנחנו פשוט לא אוספים, או לפחות לא מציגים אותם נכון. וחלק מעבודת הממשלה צריך להיות לזהות מה חסר ולדרוש את הנתונים. הנה כמה דוגמאות ומה ההשלכות שלהן.

  • הדבר הכי טריוויאלי הוא חוסר סדר בדיווח נתוני התחלואה בקורונה.  באופן לא ראוי משרד הבריאות מפרסם עידכונים בצורה לא סדורה. בתחילת שבוע שעבר היו 3 ימים שבהם הנתונים היו סדורים: שני דיווחים ביום, ב-8 בבוקר וב-9 בערב. ביום רביעי היה רק אחד, ב-8:30 בערב. לא נורא. בחמישי גם היה אחד, ב-1:30 בצהרים. אז המספר הזה לא באמת משקף את כל מה שקרה ביום חמישי, אלא בערך חצי. ביום שישי גם היה רק אחד, אבל ב-8 בבוקר. אז המספר הזה לא משקף את יום שישי בכלל — הוא בעצם משקף את מה שהיה בחמישי.  איבדנו יום וחישובי קצב העלייה של התחלואה אינם מדויקים.
    כשרוצים לבסס החלטה על שינוי אפשרי של קצב התחלואה, זה יכול להיות משמעותי.  במקרה הזה עושה רושם שקצב התחלואה יורד גם אחרי שמתקנים את יחוס המספרים לימים, אבל אנחנו לא צריכים להיות במצב שהשאלה הזו עולה בכלל.  צריך להיות דיווח אמין ומסודר של המצב בסוף כל יום. גם בשישי.
  • חוסר דיווח על מדיניות הבדיקות. למרות התראה של כמה שבועות בין אבחון הקורונה בסין להגעתה לארץ, היה מחסור בערכות בדיקה. כתוצאה היה צריך להחליט את מי לבדוק ואת מי לא. זה כמובן משפיע על התוצאה של מספר החולים המאובחנים. אבל לא היה דיווח שוטף על המדיניות ועל מספר הבדיקות, ולכן אי אפשר להעריך עד כמה המספרים שמדווחים משקפים את היקף התחלואה או לחילופין רק את היקף הבדיקות. יכול להיות שיש עוד המון חולים שאנחנו לא יודעים עליהם פשוט כי הם לא אובחנו. ואם מדיניות הבדיקה משתנה, צריך לדעת על זה ולקחת את זה בחשבון כשמעריכים כמה מקרים יש.
  • מדי פעם משרד הבריאות משחרר גם נתונים על בידוד ו/או תחלואה של אנשי צוות רפואי. מה שאני ראיתי בערוץ הטלגרם שלהם היה די ספורדי, לא מספיק כדי לעקוב ולנתח איך זה משתנה עם הזמן. יותר מזה, הם נותנים מספרים של כמה רופאים ואחיות בבידוד, אבל (א) לא ברור אם זה מהמחלקות הרלוונטיות לקורונה או באופן כללי, ו-(ב) אין נתונים על מספר הרופאים הכולל שממנו נגרעים אלה שמבודדים.
    נתונים על אחוז אנשי הצוות במחלקות הרלווטיות שמבודדים או חולים הם קריטיים כדי להעריך את כושר העמידה של מערכת הבריאות — אם יש למשל מספיק מכונות הנשמה אבל אין מי שיפעיל אותן צריך לנקוט אמצעים קיצוניים יותר להפחית את ההידבקות. מעבר לכך, הצורך בנתונים האלה משפיע גם על מדיניות הקצאת הבדיקות, וזיהוי אנשי צוות חולים והעברתם לבידוד היא קריטית כדי להקטין את התחלואה בין אנשי הצוות ולאפשר התמודדות טובה יותר לאורך זמן. להגן על אנשי הצוות הרפואי זה הבסיס לכל ההתמודדות עם המגפה.

    מקרה מיוחד שמקשר את שני הסעיפים האחרונים הוא המקרה של בתי האבות.  מסתבר שמשרד הבריאות החליט לא לכלול רופאים של בתי אבות ודיור מוגן במסגרת הבדיקות של צוות רפואי.  במילים אחרות, רופאים שמטפלים באוכלוסיית הסיכון המובהקת ביותר, שמרוכזת במקום אחד עם סכנת הדבקה גבוהה זה מזה, הלכו לעבודה בלי יכולת להיבדק. מה שמתבקש הוא בדיוק ההיפך: להגן ככל האפשר על הצוות בבתי אבות, כדי להגן על הדיירים.

  • דיווח חלקי של פרטים על חולים מאובחנים. בשבועות הראשונים משרד הבריאות דיווח על מקומות שחולים שהו בהם, וכלל גם נתונים דמוגרפיים חלקיים כמו "חזר מברצלונה" ו"חולה בשנות ה-20 לחייה". את זה אפשר היה לאסוף בעבודה סיזיפית ולקבל תמונה מסוימת של התלות של התחלואה במין וגיל, וכמה מהחולים נדבקו כאן. כיום מיפוי המסלולים של חולים מעודכן באפליקצית המגן, וזה הרבה יותר טוב מרשימות אינסופיות של מקומות חשודים. אבל אין יותר דיווח על נתונים דמוגרפיים. כמו בסעיפים האחרים, זה מונע אפשרות להעריך בצורה יותר מדויקת את הסכנה מהמגפה.
  • בהמשך לסעיף הקודם, חסר מידע על שיוך חולים לאוכלוסיות ספציפיות — למשל קשישים בבתי אבות, או קהילות סגורות אחרות כמו חרדים. הסיבה שזה חשוב היא שהתפשטות הנגיף בתוך קהילות כאלה שונה מהתפשטות באוכלוסייה הכללית, וזה משפיע על מודל ההתפשטות ועל איך צריך לפרש את מספרי המקרים.  למקרי תחלואה בקהילות שנוטות להיות מבודדות משאר האוכלוסייה יש השפעה רבה בתוך הקהילה שלהם, אבל השפעה מוקטנת בחוץ, וזה דבר שצריך להילקח בחשבון בתחזיות הכלליות.  לסכם את הכל ביחד נותן ממוצע שבעצם לא משקף את המצב לאמיתו.

כל הבעיות האלה מקרינות ישירות על השאלה העיקרית שעומדת לפתחנו — עד כמה זו באמת מגפה קשה. בארץ מחלת הקורונה בכלל לא עומדת בהגדרה של מגפה: היא עוד לא נפוצה ולא גרמה למקרי מוות רבים. יש מי שטוענים שהיא גם לא כל כך מסוכנת, ועדיף לאפשר לרוב האוכלוסייה (כל מי שבריא ועד גיל 60 בערך) להידבק.  רק את מי שנמצא בסיכון צריך לבודד באופן הגנתי.  אבל אם זה לא נכון המחיר יהיה גבוה. וקשה להעריך בלי נתונים מקיפים.

מגפת הקורונה היא כבר המגפה ה"יחודית" הקשה ביותר במאה ה-21, עם קרוב ל-30 אלף מתים.  מגפת שפעת החזירים לפני עשור גרמה לכ-18 אלף מתים, ומגפת הכולרה בהאיטי אחרי רעידת האדמה שם לכעשרת אלפים.  מצד שני היא קטנה בסדר גודל ממגפת השפעת השנתית, שגורמת לפי הערכות ל290-650 אלף מתים בשנה.  לאור ההיסטריה העולמית וההצלחה בבלימת המגפה בסין ובקוריאה, ההימור שלי הוא שהיא לא תעבור את השפעת הרגילה.  וצריך גם לזכור שלא מדובר בהכרח בתוספת גדולה של מתים — לא מופרך לחשוב שלפחות חלק מאלה שמתים מקורונה היו מתים משפעת, ואז לא היינו מתעניינים בהם.  גם על זה אין נתונים.

השמאל בשרות נתניהו; ליברמן בשרות השמאל

אחד הפוסטים הראשונים שלי בבלוג, לקראת סוף 2012, עסק באחוז ההצבעה.  במוקד הייתה הנפילה באחוז ההצבעה אחרי הבחירות של 1999.  כי הירידה באחוז ההצבעה בישראל היא לא הדרגתית כמו במקומות אחרים, אלא באה במכה אחת.  הניתוח שלי הראה שהנפילה הזו היא לא נפילה באחוז ההצבעה.  היא נפילה באחוז ההצבעה של השמאל.

vote

אבל מאז עבר קצת זמן, והיו קצת תנודות באחוז ההצבעה.  ולמרות שחזרתי על הטיעון לפני הבחירות האחרונות, זה לא היה לגמרי מבוסס.  אז החלטתי שהגיע הזמן לוודא: האם מי שהפסיקו להצביע הם בוחרי שמאל, והאם הם באמת ממשיכים בזה עד עכשיו?

התשובה הקצרה היא כן.  בוחרי שמאל מאוכזבים הם מי שמחזיקים את נתניהו בשלטון בכך שהם נמנעים מהצבעה.

אבל שמאלנים הם שמאלנים, ואפילו בלתחזק את נתניהו הם נכשלים.  ומי שממרר לנתניהו את החיים (ועושה את העבודה שהשמאל היה אמור לעשות) הוא כמובן ליברמן.  ליברמן אחראי למשבר הפוליטי המתמשך לא רק כי הוא מסרב לחבור לנתניהו ולחרדים, אלא בעיקר בגלל יוזמתו להעלות את אחוז החסימה.  הימין איבד בבחירות אפריל 2019 לא פחות מ-331,330 קולות על בנט+שקד, פייגלין, ואורלי לוי (שעכשיו כולנו יודעים שהיא ימין), ובעצם קצת יותר אם כוללים גם זנבות כמו אורן חזן.  זה 10 מנדטים, שהיו מאפשרים לנתניהו להקים ממשלה יציבה גם בלי ליברמן.

אבל בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בשמאל.

הניתוח להלן הוא די פשוט.  מה שעשיתי הוא לבדוק את אחוז המצביעים לגושים שונים של מפלגות מתוך כלל בעלי זכות הבחירה.  זה שונה מהבדיקות הרגילות, שבהן מסתכלים על אחוזים מתוך המצביעים בפועל (או ליתר דיוק, מתוך הקולות הכשרים).  אבל אני לא מתעניין רק במנדטים כרגע.  אני מתעניין גם באלה שהחליטו לא להצביע.

הבעיה היא שמצביעי השמאל של שנות ה-90 התחלקו לשלוש קבוצות:

  • חלקם הפסיקו להצביע אחרי בחירות 1999 (הבחירות לכנסת ה-15)
  • חלקם החליטו להיות אסטרטגים ולהצביע ל"מרכז"
  • חלקם המשיכו למרות הכל להצביע לשמאל

אז בגרף הבא אני לא מסתכל על השמאל, אלא על המרכז-שמאל (לא כולל ערבים), כדי להפריד בין הקבוצה הראשונה לשתי האחרות.  הצרוף הזה די מקובל כיום.

אבל גם זה בעייתי, כי במרכז יכולים להיות גם מצביעי ימין.  הגרף הבא מראה את הניתוח שלי למה שקרה במערכות הבחירות השונות.

vote-left-right-lines-focus

הקו הצהוב העבה מייצג לדעתי את הצבעת מצביעי השמאל המסורתיים (שכיום רובם עברו להצביע למרכז).  עד 1999 הם היו 34% מבעלי זכות הבחירה.  החל מ-2003 הם 24%.  10% מבעלי זכות הבחירה, מהשמאל, כנראה הפסיקו להצביע.  על הנייר מדובר ב-12 מנדטים.  בעצם זה יותר, כי גם במחנות אחרים לא כל בעלי זכות ההצבעה מצביעים.

אבל תוצאות ההצבעה למרכז-שמאל כוללות כמה סטיות מהקו הזה, וצריך להסביר אותן.  אני מציע את ההסברים הבאים, שמראים איך הנתונים מסתדרים עם הטענה על מצביעי השמאל שהפסיקו להצביע.

בבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1999, ברק הביס את נתניהו.  נתניהו הפסיד בגדול כי המצביעים שלו נטשו אותו.  בערך שני שליש מהם הלכו לחרדים, ונתנו  לדרעי את הישג השיא של ש"ס: 17 מנדטים.  שליש הלכו למפלגת המרכז ולשינוי.  הם נספרים תחת "מרכז-שמאל" וגורמים לעלייה קלה.

בבחירות לכנסת ה-17, בשנת 2006, אולמרט הביס את נתניהו.  אולמרט החליף את שרון בראשות רשימת קדימה, שהתפצלה מהליכוד.  והוא הצליח למשוך הרבה בוחרי ליכוד ל"מרכז".  אבל זה לא המרכז של ה"מרכז-שמאל" של היום, אלא מרכז-ימין של קדימה.  בכל אופן, בבחירות הבאות, בשנת 2009, הם חזרו לליכוד.  ציפי ליבני לא הצליחה למשוך אותם כמו שאולמרט הצליח.

המקרה השלישי הוא הבחירות בשנת 2015 לכנסת ה-20.  הרצוג וליבני רצו בראשות המחנה הציוני, והיה נראה שאו-טו-טו הם מצליחים להחליף את נתניהו.  זה גרם לבערך שליש ממצביעי השמאל הסרבנים להתרצות ולחזור להצביע, והוביל לאחוז ההצבעה הגבוה ביותר מאז 1999: 72.3%.  אם גם שני השלישים האחרים היו באים, הם היו מצליחים.  כיוון שהם נשארו בבית המהלך כשל, ואלה שניסו התייאשו שוב, ולא באו להצביע בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.

מה שמאפשר לנתניהו להאחז בכסא ולגרור את המדינה כולה לעברי פי פחת.

מקורות

תוצאות ההצבעות במערכות בחירות שונות.  היה לי נוח לשלוף אותן מוויקיפדיה.

ולמי שרוצה, הנה התמונה המלאה של שני הגושים, כולל הפרדה של המרכז-שמאל למרכז ושמאל, הערבים, הקולות האבודים, וההשפעה של ליברמן בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.

vote-left-right-lines

 

מה אנחנו יודעים על הקורונה, ומה לא

מגפת הקורונה העולמית (השם הרשמי של המחלה הוא covid-19, ושל הווירוס שגורם אותה SARS-cov-2) מורכבת משני שלבים: מגפה בסין שהתחילה בדצמבר 2019 ורוסנה במידה רבה עד סוף פברואר 2020, ומגיפה בשאר העולם שהתחילה באמצע פברואר וממשיכה מאז בקצב גובר והולך. הגרף הבא מתאר את המספר המצטבר של חולים בכל העולם, ואת החלוקה שלהם לכאלה שכבר הבריאו, לכאלה שנפטרו, ולכאלה שעדיין חולים.

 

corona-world

כפי שניתן לראות ההתפרצות העולמית יותר מהירה ויותר גדולה מההתפרצות שהייתה בסין.  ההבדל נובע ממנגנון ההפצה.  בסין זה היה בעיקר הדבקה מקומית של תושבי העיר ווהאן.  בעולם זה הדבקה בקצב הסילון, על ידי הזרעה של וירוסים במאות ערים ברחבי העולם במקביל.  אין פלא שזה יותר מהיר.

יש שלוש שאלות מרכזיות הקובעות עד כמה מגפה היא מסוכנת:

  1. מה קצב ההדבקה.  אם כל חולה מדביק כמה אנשים נוספים, המחלה תתפשט באופן אקספוננציאלי ותהפוך למגפה.  וככל שקצב ההדבקה גבוה יותר, העומס על מערכת הבריאות גבוה יותר.
  2. מה שיעור המתים מתוך הנדבקים. שפעת למשל היא מגפה עולמית שחוזרת כל שנה, אבל רק אחד מאלף בערך מתים ממנה, והתרגלנו לקבל את זה. בשפעת הספרדית של 1918 מתו בערך 2%. במגפת ה-SARS של 2002-2004 מתו בערך 15%. במגפת האבולה של 2014-2016 מתו כ-50%.
  3. איזה חלק מהאוכלוסייה חשוף למחלה.  אם חלק משמעותי מהאוכלוסייה מחוסנת, למחלה יהיה קשה להתפשט.  אבל הקורונה היא מחלה חדשה ולכן נראה שכל אוכלוסיית העולם חשופה.

בהמשך אני אתאר את ההתפרצות בסין, את ההתפרצות בשאר העולם, וביתר פירוט את המצב בישראל.  הדגש יהיה על שתי השאלות הראשונות.  זה ארוך, אבל בלאו הכי אתם תקועים בבית, אז זו צורה טובה להעביר את הזמן.

התפרצות המגפה בסין

מחלת הקורונה הופיעה בשוק הסיטונאי למאכלי ים בעיר ווהאן שבמחוז חוביי בסין בדצמבר 2019. הביטוי למחלה היה חולים בדלקת ריאות נגיפית. דגימות הועברו למעבדות לאיבחון, וב-7 בינואר זוהה שמדובר בווירוס חדש.

במהלך ינואר התחילו לזהות מקרים בנוסעים שבאו מווהאן למקומות אחרים בעולם. ב-23 בינואר הוטל סגר אפקטיבי על העיר ואמצעי תחבורה בוטלו. בכל סין בוטלו גם אירועי השנה הסינית החדשה ב-25 לינואר. עד אמצע פברואר המגבלות הורחבו כבר ל-780 מיליון תושבים, חצי מאוכלוסיית סין. במחוז חוביי איפשרו רק לנציג אחד מכל משק בית לצאת לקניות פעם ב-3 ימים. כל מי שחזר לבירה בייג'ין מנסיעה חויב להיכנס לבידוד של 14 יום. מכלול הצעדים האלה הביאו לבלימת התפשטות המגיפה.  הגרף הבא מראה את ההיסטוריה של ההתפרצות בסין, וניתן לראות שעכשיו היא כבר לקראת סופה (בהנחה שלא תהייה התפרצות נוספת במחוז כלשהו).

 

corona-china

החשיבות של המקרה הסיני היא שזו הדגמה של קצב ההדבקה הטבעי, לפני שהרשויות נוקטות צעדים להקטנת המגע בין אנשים.  הצגת מספר החולים בציר לוגריתמי מראה שקצב הגדילה היה אקספוננציאלי עד ה-28.1.2020, כלומר יותר מחודש מהתחלת המגפה. עד יום זה אובחנו 5794 חולים, ו-132 מהם נפטרו. קצב הגידול של המקרים בשלב האקספוננציאלי היה 51% ביום.  בקצב כזה מספר החולים מכפיל את עצמו תוך קצת פחות מיומיים.  (להסבר על גדילה אקספוננציאלית והצגה בסקלה לוגריתמית ראו בפוסט קודם.)

את שיעור התמותה קשה יותר להעריך. הבעיה היא שמדובר ביחס: מספר המתים מתוך כל הנדבקים. את מספר המתים יודעים.  אבל את מספר הנדבקים לא: המספרים בכל הגרפים הם רק מספר המקרים המאומתים. ידוע שלרוב מי שנדבקים יש סימפטומים קלים בלבד, או שאפילו אין סימפטומים בכלל. כל האנשים האלה כרגיל לא מאובחנים, אבל הם כן תורמים להתפשטות המגפה.  בנתונים של סין יש קפיצה במספר המקרים ב-12.2.2020 כשהחליטו לכלול גם מקרים שזוהו על סמך תסמינים, למרות שלא היה להם אימות מעבדתי. מספר המקרים שבכלל לא נבדקו ולא יודעים עליהם צפוי להיות עוד הרבה יותר גבוה.

כשמגפה נגמרת אפשר לחשב הערכה של שיעור התמותה על יד חלוקת מספר המתים במספר המקרים. ככל שהיו יותר נדבקים שלא אובחנו, ההערכה הזו פחות מדויקת. אבל לפחות היא נותנת לנו חסם עליון על שיעור המתים: כיוון שמספר הנדבקים בעצם גבוה יותר ממה שאנחנו יודעים, השיעור האמיתי נמוך יותר ממה שאנחנו מחשבים.

בזמן שהמגפה עדיין לא נגמרה אי אפשר לעשות חישוב מדויק, כי עוד לא יודעים מה יעלה בגורלם של אלה שעדיין חולים. אבל אפשר לעשות שני קירובים:

  • מספר המתים מתוך כלל המקרים עד כה (כולל אלה שעדיין חולים)
  • מספר המתים מתוך המקרים הידועים עד כה (אלה שמתו או הבריאו, בלי אלה שעדיין חולים)

הגרף הבא מראה את שני הקירובים האלה עבור הנתונים של סין. כפי שניתן לראות, ככל שנשארים פחות ופחות חולים, שני הקירובים האלה מתקרבים אחד לשני. הם צפויים להתכנס לערך של בערך 4.1%. אבל צריך לזכור שזה רק חסם עליון, והשיעור האמיתי יותר נמוך באופן ניכר.

 

approx-deathrate-china

בנוסף, יש גם נתונים על הרכב הגילים של המתים.

age-china

אם נסכם, מה שלומדים מהמקרה הסיני הוא:

  • קצב ההדבקה של הקורונה גבוה מאוד.
  • שיעור התמותה הוא לא יותר מ-4.1%. אבל הוא גם תלוי בגיל: זקנים מתים יותר, צעירים כמעט שלא.
  • ניתן לעצור את המגפה על ידי הגבלות חמורות על האוכלוסייה. זה לוקח בערך שבועיים-שלושה.

נספח של התפרצות המגפה בסין הוא המקרה של אוניית שיט-התענוגות Diamond Princess. נוסע ששהה על האוניה בין ה-20.1.2020 ל-25.1.2020 אובחן כחולה קורונה ב-1.2.2020, אחרי שכבר עזב את האונייה. כתוצאה האונייה כולה הוכנסה להסגר כשעגנה ביפן ב-3.1.2020.  על האונייה היו 3711 נוסעים ואנשי צוות.

מספר הנדבקים באונייה מאפשר לחשב את שיעור ההדבקה המקסימלי באוכלוסייה, כיוון שהתנאים להדבקה היו מושלמים: כל האוכלוסייה מוגבלת לשטח מצומצם למדי, עם חדר אוכל משותף, ומערכת מיזוג אוויר מרכזית — מה שמבטיח הפצה יעילה של הווירוסים בכל האונייה.  בנוסף, בוצעו 3063 בדיקות לקורונה, גם אצל נוסעים רבים שלא הראו שום תסמינים. זה חשוב במיוחד לצורך הערכת שיעור ההדבקה הכולל.

התוצאה הייתה שזוהו 634 מקרים של קורונה, מהם 328 ללא סימפטומים.  בתוספת העובדה ש-7 נוסעים נפטרו, אפשר לחשב את שיעור התמותה.  זה יוצא 1.1%.  הבעיה עם החישוב הזה היא שהאוכלוסייה על האונייה לא מייצגת: על אוניות כאלה יש הרבה פנסיונרים ומעט צעירים (יחסית לאוכלוסייה הכללית).  אז כדי להגיע למסקנות צריך לבצע תיקון סטטיסטי.  כיוון שזקנים מתים יותר מהנגיף, התיקון מוריד את שיעור התמותה ל-0.5%.  (המאמר שביצע את החישוב הוא מתחילת מרץ והמספרים מסוף פברואר. בהמשך זוהו 712 חולים מהם 333 בלי סימפטומים. אבל זה לא משנה את המסקנות.)

לסיכום, מקרה ה-Diamond Princess מוביל למסקנות הבאות:

  • פחות מ-20% מהאוכלוסייה חשופה להדבקה בנגיף.
  • בערך חצי מהנדבקים לא הראו שום סימפטומים.
  • שיעור התמותה באוכלוסייה הכללית צפוי להיות בערך 0.5% מהנדבקים.

התפרצות המגפה בשאר העולם

לא הרבה אחרי שהמגפה פרצה בווהאן התגלו מקרים ראשונים בארצות שכנות, וגם בקצה השני של העולם.  המקרים הראשונים האלה היו נוסעים שבאו מווהאן.  בחלק מהמקומות — בעיקר מדינות מזרח אסיה שזוכרות את מגפת ה-SARS מלפני 17 שנים — נקטו אמצעים מידיים כדי לזהות חולים ולבודד אותם (למשל מדי חום בשדות תעופה).  בבכל מקרה, החל מאמצע פברואר מגפת הקורונה התחילה להתפשט במדינות שונות.  הגרפים הבאים מראים מה קרה בכמה מהן.

 

 

 

corona-all

ההבדלים בין המדינות משקפים שתי תופעות:

  • הבדלים אמיתיים בדינמיקה של המגפה כתוצאה מיעילות הפעולות נגדה.
  • הבדלים באיסוף מידע ואיכות הנתונים על החולים.

ההבדל בין דרום קוריאה לאיטליה למשל הוא הבדל מהסוג הראשון.  בדרום קוריאה ביצעו אלפי בדיקות, הטילו הגבלות חמורות על האוכלוסייה, והצליחו להביא לריסון המגפה עם מספר נמוך יחסית של מתים.  באיטליה התגובה הייתה איטית יותר, וכשהוטלו הגבלות חמורות זה היה מאוחר מדי.  מערכת הבריאות לא יכלה לעמוד בעומס של החולים, ובפרט החולים הקשים שהיו תלויים בטיפולים מצילי חיים כמו הנשמה. כתוצאה המגפה לא רוסנה עדיין, ובמקביל מספר המתים נסק.

ההבדל בין איטליה לאירן הוא הבדל מהסוג השני.  בכל העולם יש פער של כמה שבועות בין עלייה במספר החולים לעלייה במספר המתים והמבריאים.  באירן הפער הזה נראה הרבה יותר מצומצם.  ההסבר הוא כנראה שהמגפה פרצה כבר באמצע פברואר, אבל הם לא איבחנו את זה. כתוצאה הם גם לא נקטו באמצעים להפחתת הידבקות. זו גם הסיבה שלמרות שיש כבר מבריאים עדיין מספר החולים ממשיך לעלות בתלילות ולא מתחיל להתמתן.

כדי להבחין יותר טוב בדינמיקה בארצות שונות צריך להציג את הנתונים בסקלה לוגריתמית. בסקלה כזו עלייה אקספוננציאלית במספר החולים או המתים מתבטאת כקו ישר שעולה באלכסון (להסבר ראו בפוסט קודם).  הנתונים של קוריאה פחות מעניינים כי באופן מובהק המגפה שם כבר רוסנה (אם כי עוד מוקדם מדי לחשב הערכה של שיעור התמותה).  נתוני אירן גם פחות מעניינים כי הם לא אמינים.  אז נתרכז בארצות האחרות.

 

 

logrow-italy

הכי מעניין זה איטליה.  לפני כמה ימים הכותרות בישרו שמספר המתים באיטליה עבר את זה של סין.  המגפה באיטליה התחילה קצת לפני הארצות האחרות, עם עלייה תלולה במספר המקרים ב-20-22 בפברואר.  אחר כך בא עוד שבוע של עלייה אקספוננציאלית, שהביא את מספר המקרים לאלפיים. מאז אחוז הגידול בכל יום במגמת התמתנות, אבל עדיין המספרים גדלים ומערכת הבריאות לא מצליחה להתאושש.  מספר המתים באיטליה עלה באופן אקספוננציאלי במשך שבועיים וחצי, וכיום הוא הגבוה ביותר בהפרש ניכר.  החדשות הטובות היא שגם מספר המתים כבר לא עולה באותם אחוזים כמו קודם.

השאלה אם הקצב מתגבר או מאט יכולה להיות מבלבלת.  הכותרות בעיתונים מספרות על כך שכמה מאות נוספים מתו היום, ואלה מספרים שעדיין גדלים.  אבל מהגרף הלוגריתמי אפשר לראות שהם גדלים באחוזים הולכים וקטנים.  מכאן שהמצב באיטליה כבר מעבר לשיא הגדילה (כשהיא נמדדת באחוזים, לא במקרים).  אפשר לקוות שמגמת ההאטה תמשך, מספר המתים יתכנס לכ-10,000, ומספר המקרים לכ-100,000.  בימינו זה נחשב לאופטימיות.

 

logrow-three

בשלושת המדינות האחרות, ספרד, גרמניה, וארה"ב, מספר המקרים עולה אקספוננציאלית בקצב דומה מאז סוף פברואר.  אבל מספר המתים בהן שונה לגמרי.  בספרד מספר המתים עלה בקצב גבוה, ורק בימים האחרונים נראה שאולי הוא מאט. בארה"ב העלייה הייתה הרבה יותר איטית (הקפיצה ה"גדולה" ב-2.3.2020 היא רק 5 מקרים).  בגרמניה התחילו למות שבוע יותר מאוחר; העלייה במספר המתים היא אקספוננציאלית, אבל המספרים עדיין קטנים.  ראוי לציין שבימים האחרונים הסתמנה עלייה קלה בקצב הגידול של מספר המקרים ומספר המתים בארה"ב.  אם זה ימשיך כך מצבם יורע יחסית לשאר העולם.

מכל הנתונים האלה על התפשטות המגפה בארצות שונות ניתן ללמוד את הדברים הבאים:

  • התפשטות המגפה שונה במקומות שונים, לפחות חלקית בגלל אופי תגובת הרשויות
  • דרום קוריאה מהווה דוגמה לשליטה במגפה על ידי בדיקות נרחבות והטלת מגבלות על האוכלוסייה.  המגפה שם רוסנה ומספר המתים קטן.
  • איטליה מהווה דוגמה למחיר של השהייה בתגובה: מספר מקרים גבוה ומספר מתים גבוה.  אבל גם שם אחרי תקופה של עלייה אקספוננציאלית הקצבים מתחילים להתמתן.
  • בספרד, גרמניה, וארה"ב מספר המקרים גדל באופן אקספוננציאלי כבר 3 שבועות, ועוד אין סימנים להאטה.  בארה"ב יתכן אפילו שיש האצה.
  • אירן מהווה דוגמה לבעיה בנתונים.  מספר המתים הגבוה, כולל בהנהגת המדינה, מצביע על אפשרות שלחוסר הידע שנלווה לנתונים גרועים יכולות להיות השלכות חמורות.

התפרצות המגפה בישראל

מספר חולי הקורונה בישראל עבר את ה-700, ואחד מת עד כה.  משרד הבריאות מפרסם מידע מפורט — אם כי לא מלא — על חלק מהחולים.  אז חלק מהגרפים הבאים מבוססים על מידע חלקי.

הנתון הבסיסי ביותר הוא מספר החולים שאובחנו. מספר זה עולה באופן אקספוננציאלי, בקצב גידול ממוצע של 26.4% ליום.  בקצב כזה מספר המקרים מכפיל את עצמו כל 3 ימים.  קצב זה ממשיך כבר יותר מ-3 שבועות ללא שינוי.

 

logrow-israel

שאלה אפשרית היא האם זה באמת משקף את כל המקרים, או שאבחון חולים מוגבל על ידי מחסור בערכות בדיקה.  אבל שיעור התוצאות החיוביות (איבחון מקרה של קורונה) הוא רק 1-3% מהבדיקות.  בהנחה שהבדיקות ממוקדות באנשים שיש סיבה לבדוק אותם, נראה שמלאי הבדיקות אינו גורם מגביל משמעותי.  אפשרות מעניינת היא לבצע גם בדיקות מדגמיות כדי לוודא שאין הרבה חולים שלא מודעים אליהם.  אם יש הרבה כאלה וימצאו אותם זה יתן מידע חשוב על שיעור ההדבקה הכללי ושיעורי התמותה האמיתיים.  אם אין אז זה בזבוז כי הסיכוי ליפול על מישהו במקרה יהיה אפסי.

נתון חשוב נוסף הוא מקור ההדבקה.  מנתונים חלקיים על מקרים שבהם מקור ההדבקה ידוע, מסתבר שיותר מחצי נדבקו בחו"ל.  נתון זה מתיישב עם כך שאנחנו בתחילת המגפה, ורוב המקרים אינם תוצאה של הדבקה מקומית אלא יבוא מבחוץ.

עוד נתון מעניין הוא הדמוגרפיה של החולים.  יש ידיעות על כך שזקנים בסכנה מוגברת, והיו דיווחים על כך שילדים לא נדבקים בכלל.  הנתונים מראים שמבחינת הידבקות במחלה זה לא כך.  הגרף הבא הוא spie chart שמראה זאת.  יש כאן שני תרשימי עוגה אחד על השני.  הבסיס הוא התפלגות האוכלוסייה בישראל לפי מין וגיל.  השני שמונח מעליו הוא ההתפלגות של חולי הקורונה לפי אותן פרוסות גיל ומין.  הטריק הוא ששומרים את הזוויות של העוגה המקורית, ומתאימים את הערכים על ידי הארכה או קיצור של הפרוסות.  כך קבוצות שמיוצגות ביתר — כלומר שמספר החולים בהן הוא יותר ממה שהיינו מצפים לפי מספרם באוכלוסייה — ייוצגו על ידי פרוסות ארוכות יותר, שבולטות מעבר לשפת העוגה המקורית.  קבוצות עם יצוג חסר — פחות ממה שהיה צפוי — מיוצגות על ידי פרוסות קצרות יותר.  אם התפלגות חולי הקורונה הייתה כמו התפלגות האוכלוסייה כולה, היינו מקבלים עוגה שמכסה בדיוק את המקורית.

patients-spie-cor

מה שרואים הוא שילדים ונוער נדבקים הרבה פחות ממבוגרים, ושגברים בגילים 30-69 הם הקבוצה העיקרית שנדבקת יותר מכפי שצפוי לפי חלקם באוכלוסייה.  אני חושד שזה משקף בעיקר את מי שנוסעים יותר לחו"ל בתקופה הזו של בין חגים.  למרבה הצער אין נתונים על חומרת המחלה, אז אי אפשר לראות אם זקנים חולים יותר קשה.  ובכל מקרה זה מסתמך על יחסית מעט נתונים של משרד הבריאות.

אז אם לסכם, מה שאנחנו יודעים על המצב בארץ הוא

  • מספר החולים גדל אקספוננציאלית ומוכפל כל 3 ימים.
  • יותר מחצי מהחולים נדבקו בחו"ל.
  • גברים מבוגרים נדבקו יותר, ילדים ונוער פחות.

אז מה יהיה?

ראשית, שיהיה ברור — אני לא יודע.  אף אחד לא באמת יודע.  אז ההמשך הוא בעיקר ספקולציות.

אם משווים לארצות אחרות, יש שתי אפשרויות:

  • בסין ובדרום קוריאה המגפה רוסנה.  כנראה גם באיטליה עברו את השיא, אבל עוד לא רואים את זה.
  • בספרד, גרמניה, וארה"ב יש עדיין גדילה אקספוננציאלית רצופה.  גם אצלנו.  ההבדל הוא שאצלם זה גדל ב-33.2% ליום בממוצע, ואצלנו פחות: גדילה של 26.4% ביום בממוצע.

בהינתן שנוקטים צעדים משמעותיים להגביל את ההדבקה, הם צפויים להתחיל להשפיע אחרי 2-3 שבועות.  אז לא מופרך לחשוב שצפוי לנו בערך עוד שבוע של גידול כזה, ואז קצב הגדילה — באחוזים, לא במקרים — יתחיל לרדת.  ואם זה אכן יעבוד, עוד כ-3 שבועות נראה ריסון משמעותי של קצב ההדבקה.  סך כל החולים יהיה 5000-6000.

מה שיותר חשוב הוא שיעור התמותה.  שוב יש שתי אפשרויות:

  • בקוריאה, ב-diamond princess, ואולי גם בגרמניה, הצליחו לשמור על אחוז תמותה נמוך. בגבולות אחוז אחד מהחולים, פחות מזה מהנדבקים.
  • בסין, באיטליה, ובספרד אחוז התמותה כנראה יותר גבוה.  כנראה בגלל עומס יתר על מערכת הבריאות.

אצלנו מערכת הבריאות בעומס יתר גם בשגרה, אז אנחנו חשופים לסכנה במצב חירום כמו מגפה.  זו הסיבה להיסטריה מכיוון משרד הבריאות.  אבל יש גם עבודה מאומצת להכין מקומות נוספים לצורך אישפוז וטיפול בחולי קורונה.  וכנראה גם העומס דווקא ירד לאחרונה, כי ההיסטריה מהקורונה גורמת לאנשים להגיע פחות לבתי חולים.  אז בזהירות המתבקשת אפשר להיות אופטימיים ולקוות שלא נגיע למצב של איטליה למשל.  בהנחה שנצליח, מדובר בכמה עשרות מתים.  בהינתן שבישראל מתים כ-45,000 איש בשנה, מבחינה סטטיסטית זה כלום.

מקורות

ציר הזמן של התפרצות המגפה מתואר באתר אלג'זירה

נתונים על מספר החולים והמתים בעולם ובארצות שונות נאספים באתר worldometer

נתונים על המצב בארץ באתר covid19data.co.il

השוואה של הקורונה למגפות אחרות באתר healthline

מאמר שמנתח את מקרה ה-Diamond Princess

הודעות של משרד הבריאות על חולים בישראל

 

%d בלוגרים אהבו את זה: