ארכיון קטגוריה: הכל

החיים והזבל

ארגון אדם טבע ודין פרסם את דו"ח הפסולת, עם נתונים על הזבל שלנו תוך פירוט של ערים ורשויות מקומיות.  הנתונים באים ברובם מפרופילים של הרשויות המקומיות של הלמ"ס.  אז הלכתי לנבור בנתונים ולצייר מהם גרפים.

הגרף הראשון בודק את הקשר בין יצור זבל לבין עושר.  ההנחה היא שמקומות יותר עשירים מייצרים יותר זבל, אבל בדו"ח של אדם טבע ודין אומרים שזה לא תמיד כך כי במקומות יותר עשירים יש גם יותר מיחזור ומודעות לסביבה, מה שגורם לצמצום כמות הזבל.  אז מה משפיע יותר?

הציר האופקי בגרף מראה הכנסה ממוצעת, תוך שקלול ההכנסות של שכירים ועצמאים בכל עיר.  הציר האנכי מראה את כמות הזבל הממוצעת לתושב, בק"ג ליום.  כל עיר מיוצגת על ידי דיסקית.  הגודל של הדיסקית משקף את כמות הזבל הכוללת שמייצרים בעיר בכל יום בטונות.  זה המכפלה של הזבל לתושב כפול מספר התושבים. החלק הירוק בהיר מייצג את מה שממחזרים.

trash-pp

אז הנתונים אכן מראים צרוף של שני אפקטים: בחלק השמאלי, בטווח של הכנסות ממוצעות של 4,000-10,000 שקלים, יש מתאם בין עלייה בהכנסות לעלייה ביצור הזבל.  אבל בחלק הימני, כשההכנסה הממוצעת גבוהה מ-11,000 שקלים, יש מגמה הפוכה: ככל שההכנסות גבוהות יותר, יצור הזבל יורד.  מבחינת הפחתת כמות הזבל, המקומות שהכי כדאי להשקיע בהם הם תל-אביב ואילת.  בתל-אביב מייצרים המון זבל, צרוף של אוכלוסייה גדולה שכל אחד מהם מייצר די הרבה זבל.  באילת האוכלוסייה כמובן הרבה יותר קטנה, אבל קצב יצור הזבל עצום.

הגרף הבא מראה את הקשר בין הכנסה למיחזור: האם מי שעשירים יותר גם ממחזרים יותר?  התשובה היא שיש פיזור גדול מאוד של הערים השונות.  אמנם יש מתאם בין הכנסה למיחזור, אבל הוא חלש.  ובפרט, אחת הערים שבהן ממחזרים הכי הרבה היא לא אחרת מאשר ירושלים.  וזה במיוחד משמעותי כי זו העיר הכי גדולה.  גם בערים החרדיות העניות מודיעין עילית ובני-ברק ממחזרים יחסית הרבה.

recyc

מקורות

הנתונים באים מגליון אקסל גדול של הלמ"ס שמספק נתונים על מגוון גדול של מאפיינים של רשויות מקומיות. אני השתמשתי כאן רק בנתונים על עיריות, ולא כללתי רשויות מיקומיות ואיזוריות.  הנתונים לגרפים הם נתוני פסולת מוצקה (פסולת ביתית, פסולת מסחרית, וגזם), נתוני שכר, ונתוני אוכלוסייה.

מודעות פרסומת

אפשר ללמוד לשתף פעולה?

מבחני פיזה מפורסמים במדידת יכולת הקריאה, היכולת המתמטית, וההבנה במדעים.  עשרות אלפי תלמידים מעשרות מדינות נבחנים בנושאים האלה כל 3 שנים.  את התוצאות של תלמידי ישראל במבחנים האלה סקרתי בעבר (התוצאות של המבחן האחרון, ב-2018, עוד לא פורסמו).

אבל בכל מבחן יש גם נושא נוסף שמתחלף כל פעם.  ב-2012 הנושא הנוסף היה "פתרון בעיות".  הכוונה לא הייתה לפתרון בעיות אבסטרקטיות, אלא יותר לכישורי חיים.  למשל לתכנן מסלול נסיעה בעזרת מפה, או לקנות כרטיסי רכבת ממכונה אוטומטית.  גם על זה כבר כתבתי בעבר.

הנושא הנוסף במבחן של 2015 היה המשך של נושא פתרון הבעיות: הוא היה פתרון בעיות שמחייבות שיתוף פעולה. לזה מוקדש הפוסט הנוכחי.

איך בכלל אפשר למדוד שיתוף פעולה?  הרי בהגדרה שיתוף פעולה מחייב יותר מאדם אחד, אבל רוצים להגדיר מבחן הוגן שבו כל תלמיד נבחן בנפרד.  הפתרון שאנשי פיזה הגו הוא לספק סביבת עבודה ממוחשבת, שבה כל תלמיד מנהל אינטראקציה עם 2 סוכנים ממוחשבים (בוטים) שמדמים תלמידים אחרים.  הסוכנים הממוחשבים מתנהגים תמיד באותה צורה, ובאופן כללי המצבים ששלושתם מגיעים אליהם הם גם תמיד זהים, וכך אפשר לראות איך כל תלמיד בפני עצמו מגיב ומה הוא מנסה לעשות עם ה"שותפים" שלו.

תסריט לדוגמה הוא שיש קבוצות של 3 תלמידים שמשתתפים בתחרות ידע.  התחרות מתבצעת באמצעות מערכת ממוחשבת, שבה ניתן למצוא מידע, לענות על שאלות, ולתקשר אחד עם השני.  ההוראות הראשוניות הן שהתחרות תתחיל עוד מעט, ובינתיים התלמידים יכולים לתקשר בצ'אט דרך המחשב.  מכאן מתחילה מסכת של אינטראקציות, שבה שני ה"שותפים" מביעים דעות על המצב או מה אפשר לעשות ולתלמיד הנבחן יש בכל פעם 4 אפשרויות תגובה.  המבחן הוא בעצם עד כמה הוא בוחר בתגובות שמקדמות שיתוף פעולה — להציע שהם ידברו על איך להצליח במשימות, להציע לחלק את השאלות ביניהם, לפשר בין שני האחרים כשהם "מתווכחים", להסכים להתפשר בעצמו, לנסות לגרום להם לעשות מה שהסכימו עליו, וכו'.  לתשובות על שאלות הידע עצמן אין משמעות ומתעלמים מהן.

כמו במבחני פיזה האחרים, גם כאן יש ניקוד לכל בחירה והגדרה של רמת הצלחה כפונקציה של הניקוד המצטבר.  בסך הכל יש 4+1 רמות:

  • תלמידים ברמה 4 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות שמחייבות שיתוף פעולה הדוק.  הם מודעים לדינמיקה הקבוצתית ונוקטים בפעולות כדי לודא שכולם מבצעים את חלקם כפי שסוכם מראש.  הם מבינים מכשולים ונוקטים ביוזמה כדי להתגבר עליהם כקבוצה.
  • תלמידים ברמה 3 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות, שפתרונן מחייב אינטגרציה של ידע לאורך מספר שלבים.  הם מסוגלים לארגן את הקבוצה ולבקש מידע מחברי קבוצה שונים, ולעזור בישוב חילוקי דעות.
  • תלמידים ברמה 2 יכולים לתרום לפתרון משותף של בעיות ברמה בינונית.  הם מתקשרים עם חברי קבוצה אחרים בנוגע ללתכנית הפעולה, ומנדבים מידע שנמצא ברשותם.  הם עוזרים לקבוצה ככלל לגבש תמונה של מי יודע מה ואיך להתקדם.
  • תלמידים ברמה 1 יכולים לפתור בעיות פשוטות שלא מחייבות הרבה שיתוף פעולה.  הם נוטים להתמקד בחלק שלהם של הבעיה, ויכולים לספק מידע מבוקש.
  • תלמידים ברמה 1> הם כאלה שאין להם שום נטיה לשיתוף פעולה.  זה כולל למשל את אלה שבכלל לא נכנסו לצ'אט מלכתחילה.

ההשוואה בין המדינות השונות היא השוואה של התפלגות התלמידים בין הרמות האלה, כפי שמוצג בגרף הבא.  כל מדינה מיוצגת על ידי עמודה אופקית המחולקת ל-5 מקטעים, לפי אחוז התלמידים בכל רמה.  העמודות מיושרות לפי הגבול בין רמה 1 לרמה 2.  כך ניתן לראות בקלות את אחוז התלמידים ברמה 1 ומטה ולעומתם את אחוז התלמידים ברמה 2 ומעלה.  האורך הכולל של כל עמודה הוא כמובן 100%.

pisa-collab-prob-solv

המדינה המובילה היא יפן, עם 10% ברמה 1 ומטה ולא פחות מ-90% ברמה 2 ומעלה.  בקצה השני תוניסיה סוגרת את הרשימה עם 84% מזעזעים ברמה 1 ומטה ורק 16% ברמה 2 ומעלה.  ישראל בתחתית המדינות המערביות, עם 42% ברמה 1 ומטה (מתוכם 11% ברמה 1>) ו-58% ברמה 2 ומעלה (מתוכם רק 5% ברמה 4) — דומה ליוון, באופן משמעותי מעל טורקיה, אבל מתחת לרוסיה, איטליה, צרפת, ספרד, ובכלל באופן משמעותי מתחת לממוצע מדינות ה-OECD.

מעבר להשוואה הבסיסית בין מדינות, דו"ח התוצאות מספק עוד מגוון גדול של ניתוחים ונתונים.  אולי המעניין ביותר הוא הפער בין בנים לבנות.  בכל הארצות שנבדקו בנות קיבלו ציונים גבוהים באופן מובהק מהציונים של הבנים.  ההפרש בישראל הוא קצת יותר קטן מהממוצע, אבל עדיין משמעותי.  בקיצור, בנות אכן נוטות יותר לתקשר ולשתף פעולה מבנים.

תחום אחד שבו ישראל מובילה בהפרש גדול על כל המדינות האחרות הוא בשונות, כלומר בפערים בין התוצאות שהתקבלו בבתי ספר שונים.  באופן כללי, רוב השונות בין תוצאות של תלמידים במדינות ה-OECD היא בין תלמידים שונים באותם בתי ספר (75% מהשונות), ורק חלק קטן יותר ניתן ליחס להבדלים בין בתי ספר (24%).  בישראל השונות בין תלמידים באותו בית ספר היא קצת יותר נמוכה (כ-69% מהשונות הכללית ב-OECD), אבל השונות בין בתי ספר הרבה יותר גדולה (כ-53% מהשונות הכללית).  לתוצאה הזו יש קורלציה גבוהה עם השונות בציונים במבחני הקריאה, המתמטיקה, והמדעים.  במילים אחרות, חלק גדול מהשונות מוסבר על ידי השונות בציונים במבחנים האלה, והוא לא יחודי לנושא שיתוף הפעולה בפתרון בעיות.

עוד נושא שעליו יש נתונים הוא הקשר בין הביצועים לבין מצב סוציו-אקונומי.  כפי שניתן לצפות, ככל שהמצב הסוציו-אקונומי יותר נמוך יש יותר תלמידים ברמות 1> או 1, ופחות ברמה 4.  אבל בישראל התוצאות האלה הרבה יותר קיצוניות מאשר בממוצע ה-OECD.  במיוחד מדאיג שאפילו ברבעון העליון אצלנו יש כ-30% שרמת שיתוף הפעולה שלהם היא ברמות 1> או 1 — כמעט כפול מהממוצע ב-OECD.  אז התירוץ המקובל שבניכוי חרדים וערבים מצבנו יופי לא מתקבל כאן.

collab-socioecon

מקורות

כרך V של תוצאות מבחן פיזה 2015, טבלאות V.3.1, V.4.1, V.4.3, ו-V.4.8.

עידכונים מהכנסת

הבחירות האחרונות מצדיקות עידכון של כמה גרפים שפורסמו פה בעבר.  המקורות כמו בפוסטים המקוריים (בקישורים).

  1. אחוז ההצבעה בבחירות לכנסת נפל בבחירות של 2001, וב-2015 נראה היה שהוא במגמת התאוששות. הבחירות האחרונות מראות שלא היא.
    vote
  2. המפלגות החרדיות הגדילו את כוחן יחסית לכנסת הקודמת. אבל כלל המפלגות הדתיות ביחד קיבלו בדיוק אותו מספר כסאות. זה כמובן מושפע מכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה הפעם, ושיחד לא עברה את אחוז החסימה בפעם שעברה.
    haredi-mk
  3. מספר חברי הכנסת הערבים ירד באופן משמעותי יחסית לשיא שנרשם בכנסת הקודמת. יש להניח שזה קשור לאחוז ההצבעה הנמוך במגזר.
    arab-mk
  4. עכשיו זה רשמי וסופי: בכנסת ה-20 היו בהפרש ניכר הכי הרבה הצעות חוק, שאין בינן לבין חוקים ולא כלום.
    prop-law
  5. לכאורה לא קשור אבל לדעתי בעצם מאוד קשור: החשיפה לעיתונות ממשיכה במסלול התרסקות. בשנתיים הקודמות זה היה רק ישראל היום וידיעות; עכשיו זה כל העיתונים בלי יוצא מהכלל.
    exp-tot

 

חרדים להשכלה

[גרסה ארוכה יותר של הפוסט הזה, עם רקע היסטורי, הופיעה בבלוג בדה-מרקר. הרקע הופיע כבר בפוסטים קודמים כאן, ונוגע לתעסוקת חרדים וללימודים וקבלת תעודת בגרות.]

דוח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר כולל פרק על התכניות של ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה) למשוך חרדים ללימודים אקדמיים.  הרעיון הוא שלימודים אקדמיים מבטיחים תעסוקה מתגמלת יותר, אז אם הרבה חרדים ילמדו הם יחלצו ממעגל העוני, וגם ישתלבו בחברה הכללית.  בינתיים התכניות האלה לא ממש ממריאות כפי שהות"ת קיוותה.  ויש גם התנגדות מצד אקדמאים שלא מוכנים ללימודים בהפרדה מגדרית.  (גילוי נאות: גם אני הייתי מעורב במאבק הזה.)

המבקר ממקד את הביקורת שלו במימוש עד כה של תכנית מיוחדת לשילוב חרדים בהשכלה הגבוהה, שנועדה לפעול בשנים 2011-2022  בתקציב של 1.7 מיליארד שקלים.  זה כולל תכנית חומש ראשונה בשנים 2011-2016, ותכנית שנייה שאמורה הייתה להתבסס על תוצאות התכנית הראשונה ופועלת כעת.

הדו"ח לא כולל הרבה נתונים, ובכל זאת היו כאלה שתפסו את עיני.  ראשית, היו שם כמה נתונים על נשירה. רציתי לצייר גרף שימחיש את אחוז הנשירה, אבל להערכתי זה פשוט לא יהיה אחראי. אחד מממצאי הביקורת הוא שמל"ג ו-ות"ת לא דואגות לאיסוף נתונים מסודר וכתוצאה גם לא מבססות את התכניות שלהן על נתונים סדורים. דו"ח המבקר מצטט לכן כמה נתונים ספורדיים שנמצאו, שמתייחסים לשנים שונות ומסגרות שונות ופלחי אוכלוסייה שונים, אבל אי אפשר באמת לתת תמונה מלאה.  ובכל זאת הנה שלוש דוגמאות להמחשה:

  • אצל החרדים 46% מהגברים ו-28% מהנשים שהתחילו ללמוד ב-2009 לא סיימו עד 2016. אצל יהודים לא חרדים המספרים הם 20% ו-12% – פחות מחצי.
  • הנשירה של תלמידים חרדים בשנים 2012-2015 מהמכינות שנועדו להכין אותם ללימודים אקדמיים הייתה 55% אצל הגברים ו-35% אצל הנשים.  לפני הפעלת התכניות לעידוד השתלבות החרדים בהשכלה הגבוהה המספרים היו 48% אצל הגברים ו-39% אצל הנשים – התכניות לא גרמו להבדל מהותי, ולאו דווקא הועילו בכלל.
  • כ-24% מהחרדים שלמדו לתואר ראשון בשנת התשע"ה נשרו במעבר לשנה הבאה, לעומת כ-8% אצל  יהודים לא-חרדים.

המבקר מונה שלוש בעיות הגורמות לאחוז הנשירה הגבוה:

  • חוסר רקע, המתבטא בחוסר לימודי ליבה וקבלה בלי סינון (בגרות או פסיכומטרי).
  • חוסר הרגלי למידה מתאימים. לימודי הקודש החרדים אינם כוללים הגשת עבודות או עמידה בבחינות.
  • הגעה ללימודים בגיל גבוה יותר כשצריך כבר לטפל במשפחה עם ילדים.

התגובה של הות"ת לבעיות האלה מאלפת.  תכנית החומש הראשונה כללה יעדים מוגדרים לעלייה של מספר הסטודנטים החרדים. אבל היעדים האלה לא מולאו. בטיוטת התכנית השנייה לא נקבו ביעדים מספריים מוגדרים, אבל לאחר שנשמעה על כך ביקורת נקבע יעד שאפתני של 19,000 סטודנטים חרדים לשנת תשפ"ב. כדי להתקרב ליעד הזה ות"ת נקטה באמצעים שונים כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, אפילו אם הצעדים האלה סתרו את המדיניות המומלצת.

דו"ח מבקר המדינה מספק דוגמה מרשימה לכך.  בין ההמלצות החשובות של הצוות המקצועי הייתה ההמלצה לשים דגש על הכשרת מורים חרדים גברים למקצועות ליבה, כי יש מחסור במורים כאלה באותם מוסדות שכן מלמדים לימודי ליבה. נשים אינן יכולות ללמד את הבנים החרדים, ומורות יש די והותר, ולכן הומלץ לא לעודד נשים ללמוד הוראה.  אבל ות"ת הפכה את ההמלצה ואיפשרה לנשים לקבל מלגות שקודם לכן יועדו רק לגברים.  בנוסף, הופנו מלגות לעידוד לימודי השלמה: תכנית מקוצרת שבה מי שקבלו תעודת הוראה מסמינר מקבלים תואר אקדמי.  המהלכים האלה הגדילו את מספר החרדיות שלמדו הוראה.  אבל כשהן סיימו ללמוד, לא הייתה להן עבודה: כפי שהגרף הבא מראה, רק 14% מהחרדים בוגרי המוסדות להכשרת עובדי הוראה (לא רק מכללות אקדמיות אלא גם סמינרים לא אקדמיים) מצאו עבודה בהוראה, לעומת יותר מ-50% במגזרים אחרים. במילים אחרות, כדי לנסות לעמוד במדד של ייצור יותר בוגרים, שילמו מחיר של חוסר יעילות קיצוני ויצירת בוגרים שאין להם אופק תעסוקתי – בניגוד גמור למטרה המקורית של כל התכנית.  וחלק מזה היה על חשבון עידוד גברים להיות מורים למקצועות ליבה, שהם החסם האמיתי ובהם יש חוסר.

seminars-work

הרוחב של העמודות בגרף משקף את מספר הלומדים בכל זרם חינוכי, וזו לא טעות: המספר הגדול ביותר הוא בזרם החרדי.  והשטח האפור בהיר, שמייצג את אלה שלא מצאו עבודה בהוראה שנתיים אחרי סיום הלימודים, מייצג לא פחות מ-24,416 בוגרים.  לפי הנתונים שמבקר המדינה אסף, בכל שנה יש 6500 חרדיות שמסיימות את לימודי ההוראה, למרות שמערכת החינוך החרדית צריכה לא יותר מ-1500 מורות חדשות.

דו"ח המבקר מכיל גם סעיפים על כשלים נוספים של מל"ג ו-ות"ת בניהול ופיקוח על התכניות לעידוד השכלה גבוהה לחרדים.  אחד מהם עוסק בחוסר הפיקוח המספיק על איכות התכניות. מסתבר שבמשך 12 השנים הראשונות של הפעלת מסלולים מיוחדים לחרדים איכות התכניות לא נבדקה כלל.  עד סיום הביקורת של המבקר נבדקו 4 תכניות מתוך 35 קיימות.  בבדיקות נמצאו ליקויים באיכות האקדמית, ולגבי אחת מהן הומלץ לא לאשר הענקת תארים אקדמיים למי שסיימו את הלימודים.

נושא בוער שהמבקר לא נדרש אליו בדו"ח הנוכחי הוא נושא ההפרדה המגדרית במהלך הלימודים.  לפי הביצועים של מל"ג ו-ות"ת כפי שהם משתקפים בדו"ח הנוכחי, וידיעת המהלכים להגברת ההפרדה שננקטו בשנים האחרונות, יש למה לצפות.

מקורות

דוח מבקר המדינה 69ב, הנגשת ההשכלה הגבוהה למגזר החרדי, 6.5.2019.

התגובה שלי לתכנית שהוגשה למל"ג במאי 2016, והקלטת השימוע (חלק 1, דקה 20).

על התאבדויות וניסיונות

יום הזיכרון מזכיר לי את המאמרים של אישתון מלפני כמה שנים, שהתחקו אחרי חללי צה"ל והפנו זרקור לאחוז הגבוה של התאבדויות ותאונות.  וזה משתלב עם מסמך של משרד הבריאות שנתקלתי בו לפני כמה חודשים, שמספק נתונים מפורטים על אובדנות בישראל.

מה שעניין אותי הוא שיעור ההתאבדויות לפי גיל, והאם רואים השפעה של השירות הצבאי.  אפשר להסתכל על זה בשני חתכים.  הגרף הראשון מראה איך שיעור ההתאבדויות בקבוצות גיל שונות משתנה עם השנים.  הנתונים די רועשים כי יש די מעט התאבדויות בכל קבוצה ותנודות משנה לשנה, אז מה שהגרף מראה הוא ממוצע נע של חלון של 3 שנים. ועדיין זה די רועש.

הדבר הבולט ביותר שרואים הוא ירידה בשיעור ההתאבדויות של זקנים, בעיקר בשנות ה-90 של המאה הקודמת.  לגבי גילאי הצבא, בשנים האחרונות שעבורן יש נתונים הערכים הם הנמוכים ביותר מאז סוף שנות ה-80. הייתה עלייה בתחילת שנות ה-90 ובתקופת האינתיפדה השנייה, ולשנים ספורות שיעור המתאבדים בגילים האלה היה גבוה יותר מבכל הגילים האחרים.  אבל מאז 2005 יש ירידה של כ-60%.  במקביל יש גם ירידה בשיעור ההתאבדויות של בני נוער.

suicide-rate

החתך השני הוא להסתכל יותר בפירוט על ההבדל בין גילאים שונים.  הגרף הבא מראה את זה עבור חלון הזמן של 2012-2016.  התוצאה מתאימה לגרף הקודם: יש עלייה משמעותית בין גיל 16 לגיל 18, עלייה מתונה יותר עד גיל 50, ואחרי זה השיעור די יציב עם עלייה חדה רק עבור זקנים.  גילאי הצבא לא נראים חריגים בתמונה הכללית.

הבהרה: כל הערכים כאן הם שיעורים מתוך 100,000 נפש. זה עבור כל קבוצת גיל בנפרד, לא עבור 100,000 נפש באוכלוסייה.  במילים אחרות, על כל 100,000 צעירים בגילים 18-19 יש 4.4 התאבדויות, ועל כל 100,000 זקנים בגילים +85 יש 14.6 התאבדויות. כיוון שיש יותר צעירים מאשר זקנים הפער במספר המתאבדים (54 צעירים לעומת 84 זקנים בטווחי הגילים האלה) יותר קטן מהפער בשיעורים.

suicide-rate-by-age

אבל המסמך של משרד הבריאות מכיל גם נתונים על ניסיונות התאבדות שלא צלחו. כאן כבר רואים תמונה אחרת לגמרי: בגילאי הצבא יש זינוק אדיר במספר ניסיונות ההתאבדות.  הנתונים האלה הם גם לשנים 2012-2016.

attempts-rate-by-age-sex

מעניין במיוחד ההבדל בין בנים לבנות.  אצל בנים יש עלייה הדרגתית בשיעור ניסיונות ההתאבדות החל מגיל 10, כשהזינוק בגילאי הצבא הוא בערך פי 6 יותר ממה שהיינו מצפים לפי הגילים הסמוכים.  אצל בנות, לעומת זאת, יש עלייה משמעותית בכל קשת הגילים מ-10 עד 25 — נערות מנסות להתאבד פי 4-6 יותר מנערים.  כתוצאה העלייה בגילאי הצבא היא "רק" פי 2 ממה שהיה צפוי לפי הגילים הסמוכים.

אז נראה שהמודעות לבעיית ההתאבדויות גדלה ושבשנים האחרונות יש התקדמות בטיפול בה.  אבל מספר ניסיונות ההתאבדות בצבא מעיד על מצוקה משמעותית, וגם נערות ובחורות צעירות צריכות כנראה יותר טיפול.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון הועתקו ישירות מהמסמך אובדנות בישראל: התאבדויות 1981-2015 וניסיונות התאבדות 2004-2016, משרד הבריאות, יולי 2018, עמ' 20 ו-24.

את הנתונים לגרף השני קיבלתי במייל כי במסמך לא היו נתונים ברמת הפירוט שרציתי.

הגרף השלישי הוא ציור מחדש של גרף שמופיע במסמך בעמ' 75. החלק לגבי נערות טיפה מטעה כי נתונים לחלון זמן קודם, של 2009–2011, היו פחות סימטרים: השיעור עבור נערות היה עוד יותר גבוה, ועבור בחורות צעירות יותר נמוך.

לגבי כל הנתונים צריך לסייג ולומר שיש רגישות לנושא מסיבות משפחתיות ודתיות, ולכן יתכן שלא כל המקרים מדווחים. הנתונים על ניסיונות התאבדות מבוססים על רישום בחדרי מיון של בתי חולים, אז מקרים שלא הגיעו לבית חולים לא כלולים.

מנדטים, אחוזי הצבעה, וספקולציות

אחת התוצאות בבחירות האחרונות הייתה אחוז ההצבעה הנמוך של הערבים — רק כ-50%.  נלוו לזה ספקולציות על איך הכל היה יכול להיות שונה אם הם היו טורחים לצאת להצביע.  אבל מה אם גם אחרים היו מצביעים יותר?  ומה בכלל היו אחוזי ההצבעה של תומכי המפלגות השונות?

תשובות לשאלות האלה אפשר לקבל על ידי הניתוח הבא.

אבל ראשית צריך להבהיר על מה מדברים.  כשאחוז ההצבעה של מגזר מסוים משתנה, גם מספר הקולות הכולל משתנה, ואיתו הסף של אחוז החסימה והמודד של מספר הקולות הנחוץ לכל מנדט.  אז שימוש יצירתי בספקולציות על הבדלים בין המגזרים מאפשר כל תוצאה שתרצו.  כדי להמנע מזה, אני מתמקד בתרחיש מוגדר היטב: מה היה קורה אם כולם היו מצביעים — כל בעלי זכות הבחירה מכל המגזרים.  זה תרחיש מעניין כי הוא מתיימר לשקף את מה שהציבור כולו באמת רוצה, תוך נטרול אפקטים של עצלות וציניות (אבל עדיין כפוף ל"הצבעה אסטרטגית").  ובעצם זו גם התוצאה שתתקבל עבור כל מקרה שבו אחוז ההצבעה של תומכי כל המפלגות הוא זהה.

בעלי זכות הבחירה מתחלקים לאלה שהצביעו ואלה שלא הצביעו.  כדי לברר מה היה קורה אם כולם היו מצביעים צריך לשערך את דגם ההצבעה של מי שלא הצביעו.  אם לא יודעים עליהם כלום, המודל הסביר ביותר הוא שהם היו מצביעים כמו האחרים.  הפעלת מודל כזה באופן גלובאלי יגדיל את מספר הקולות לכל מפלגה, אבל יחסי הכוחות ישארו בדיוק אותו הדבר.  שום דבר לא ישתנה בתוצאות.

אבל בעצם אנחנו כן יודעים עליהם משהו.  אנחנו יודעים איפה הם מצביעים. ואפשר לנצל את זה.  (אנחנו לא יודעים את זה עבור קולות החיילים — ראו הערה בסוף)

הטריק הוא להפעיל את מודל שימור דגם ההצבעה ברמת הקלפי הבודדת במקום ברמה הארצית.  ידוע וברור שדגם ההצבעה בערים שונות הוא שונה.  למשל בערים חרדיות ההצבעה נוטה באופן גורף למפלגות החרדיות, בערים הערביות למפלגות הערביות, בתל-אביב לשמאל ובירושלים לימין.  אותה תופעה קורה גם בקלפיות, כי לא רק לערים אלא גם לעיירות, שכונות, ומושבים יש מאפיינים שונים.  אז מה שאני עושה הוא להניח שמי שלא הצביעו בקלפי מסוים היו מצביעים כמו האחרים באותה הקלפי.  למשל בקלפי עם 55% הצבעה שמהם 80% הצביעו לרשימות ערביות, אני מניח שגם 80% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים למפלגות ערביות.  בקלפי עם 70% הצבעה שמתוכם 33% הצביעו מרצ אני מניח שגם 33% מאלה שלא הצביעו היו מצביעים מרצ.  וכך הלאה.  כיוון שבקלפיות שונות יש אחוזי הצבעה שונים, שערוך מקומי כזה כן משנה את התוצאות הכלליות.

מבחינה מתמטית החישוב הוא פשוט.  נסמן את מספר בעלי זכות הבחירה בקלפי ב-r, ואת מספר הבוחרים בפועל ב-v.  שיעור ההצבעה בקלפי הוא v/r.  ההופכי שלו, כלומר r/v, הוא הגורם שבו צריך להכפיל את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה.  כדי לקבל את התוצאות הכלליות, מסכמים את המספרים המתוקנים האלה מכל הקלפיות.

עכשיו יש לי את מספר הקולות שכל מפלגה קיבלה בפועל, ושיערוך של מספר הקולות שהיא הייתה מקבלת אם כל בעלי זכות הבחירה היו מצביעים.  השיערוך הזה הוא סך התומכים במפלגה.  על ידי חלוקת המצביעים בפועל בתומכים אפשר להעריך את אחוז ההצבעה בין תומכי המפלגה הזו.  כשמחשבים את זה לכל המפלגות מקבלים את התמונה הבאה:

vote-pct

אז אכן אצל הערבים אחוז ההצבעה עמד על כ-50%. אצל ליברמן והמפלגות הקטנות שלא עברו את אחוז החסימה 60%. בשמאל מרכז באזור 71%.  אחוז ההצבעה בימין הקיצוני היה הגבוה ביותר, ועמד על 76%.  בניגוד לתדמית, אצל החרדים הוא היה נמוך יותר.

ואיך השיערוך הזה מתרגם למנדטים?  זה מחייב לעבור את כל התהליך של חישוב אחוז החסימה, המודד, חלוקה ראשונית, וחלוקת המנדטים הנותרים לפי נוסחת חוק באדר-עופר.  קצת מייגע אבל לא נורא.  התוצאה הסופית היא שאין כמעט שום השפעה, בטח ברמת הגושים.  כך זה נראה:

results-cmp-heb

  • אותן מפלגות עוברות את אחוז החסימה ואותן מפלגות לא עוברות. אבל הפערים משתנים: הימין החדש (שאחוז ההצבעה אליו היה גבוה) מתרחק באופן משמעותי מסף אחוז החסימה, ואיחוד הימין רק טיפה מעליו.
  • ההבדל העיקרי הוא כצפוי אצל הערבים: עולים מ-10 ל-14 מנדטים. זה עדיין פחות מחלקם באוכלוסייה, כי חלקם הצביעו למפלגות אחרות.
  • 3 מתוכם באים על חשבון כחול-לבן. אחוז ההצבעה לכחול לבן היה מעל הממוצע, אז אם מניחים שכולם מצביעים הם מפסידים ומי שהיה מתחת לממוצע מרוויח.
  • עוד שינוי בתוך גוש השמאל הוא מעבר של מנדט אחד מהעבודה למרצ.
  • בין הגושים יש רק מעבר של מנדט אחד מהימין-חרדים לשמאל-מרכז-ערבים. 64-56 במקום 65-55.
  • בימין יש גם מעבר של מנדט אחד מאיחוד הימין ליברמן.
  • החרדים (יהדות התורה) מפסידים מנדט אחד. אבל עדיין זה יותר מחלקם באוכלוסייה, במיוחד אם מתחשבים במבנה הגילים המוטה שלהם (יש המון ילדים, אז חלקם באוכלוסיית בני 18 ומעלה קטן מחלקם באוכלוסייה כולה).

השורה התחתונה: תוצאות הבחירות כנראה משקפות במידה סבירה (בהסתייגויות שהימין איבד יותר בגלל אחוז החסימה, ושמה שהן משקפות זה את התוצאה של שטיפת מוח, הסתה, התייחסות כללית לבחירות כאל תכנית ריאליטי, ו"שיקולים אסטרטגיים", ולא העדפות אידאולוגיות). הישועה לא תבוא מאיחודים למיניהם בתוך הגוש או מהערבים.

מקורות ופרטים

תוצאות הבחירות ברמת הקלפי מקובץ csv (אקסל) מאתר ועדת הבחירות.

תיאור חישוב המנדטים על כל שלביו מדוח באתר ועדת הבחירות.  אני שחזרתי את התהליך עבור המספרים המעודכנים.  הנה אקסל שמטפל בשלב הראשון של החישוב.  את תיקוני באדר-עופר עשיתי ידנית.

הבעיה עם כל הניתוח הזה היא ההנחה הבסיסית שדגם ההצבעה של מי שלא מצביע זהה לזה של מי שכן מצביע.  אם יש קשר בין נטיה פוליטית לבין ההחלטה לא להצביע ההנחה הזו שגויה, ואז התוצאות לא נכונות.  אבל בהיעדר נתונים אחרים זו נראית לי ההנחה הסבירה ביותר.

מקרה קונקרטי בעייתי הוא קולות החיילים. חיילים רשומים להצביע בקלפיות לפי מקום מגוריהם, אבל מצביעים בקלפיות ניידות בצבא.  לקלפיות האלה אין שיוך של בעלי זכות בחירה, ואי אפשר לדעת לאיזו קלפי רגילה הם שייכים.  אז בניתוח אני מתעלם מקלפיות החיילים, וכולל אותם בין הלא מצביעים בקלפיות הבית שלהם.  יש להניח שזה מכניס טעות, כי חיילים הם קבוצה מאובחנת שסביר שדגם ההצבעה שלה שונה לפחות במידת מה מזה של שאר התושבים באזור.

בחירות שיא

הצלחתו של נתניהו, כשלונו של גנץ, וההתמוטטות של השמאל הם כמובן הכותרות הגדולות של הבחירות האחרונות.  אבל הבחירות האלה גם שברו שני שיאים "טכניים": בקולות הפסולים ובקולות המבוזבזים.  בשני המקרים מדובר במגמות שנמשכות כבר כעשרים שנה.

הנה הנתונים.

waste

נתחיל עם הקולות הפסולים.  שיעור הקולות הפסולים נמצא בירידה רציפה מאז הבחירות של 1996.  הפעם הוא היה רק 0.71%, משמעותית פחות מהשיא הקודם של 0.80% בשנת 1992.  באופן כללי בכל הבחירות בין 1981-1992 היה אחוז נמוך במיוחד של הצבעות פסולות, מה שניתן לפרשן כתוצאה של מאבק אמיתי בין הגושים הגדולים והקטנת מספר הצבעות המחאה.  הפעם זה עוד יותר נמוך.  אחת המשמעויות היא שכנראה שיעור הטעויות בהצבעות הוא לא יותר מכ-0.7%, וכל מה שמעל זה הוא בטוח הצבעת מחאה.

מצד שני, שיעור הקולות המבוזבזים נמצא במגמת עלייה, אם כי בזיגזגים פרועים.  בבחירות האלה היו הכי הרבה מפלגות, וגם הכי הרבה מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.  בסך הכל 366,236 קולות שהם 8.44% מהקולות הכשרים הלכו לאיבוד.  אבל החלוקה לא אחידה: היו 3 מפלגות משמעותיות (הימין החדש, זהות, וגשר), ועוד סדרה ארוכה של מפלגות זניחות לחלוטין.  הפער בין גשר (74,701) לבין המפלגה הבאה אחריה (בטחון חברתי, עם 4,618 קולות) הוא יותר מסדר גודל.

אם מחברים את הכל ביחד, בדיוק 397,000 קולות שהם 9.15% מהמצביעים לא מקבלים ייצוג בכנסת (שווה ערך ל-11 מנדטים).  גם זה שיא.

מקורות

הנתונים הקדומים יותר מסיכום של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז 1999 מאתר הכנסת ומוועדת הבחירות המרכזית.

זרימת הקולות

[פוסט שעלה מוקדם יותר היום בבלוג האח בדה-מרקר]

הבחירות הנוכחיות מעניינות בין היתר בגלל ריבוי התהפוכות בנוף המפלגתי – מצד אחד מפלגות שמתפצלות, ומצד שני מפלגות חדשות שמנסות לפתות מי שבעבר בחרו מפלגות אחרות.  בסקרים מנסים לנחש מה יהיו התוצאות הסופיות.  אותי יותר מעניין להסתכל אחורה ולראות איך דגמי הצבעה משתנים.  למשל, האם כחול לבן מצליחה לקחת קולות מהימין, או שהיא רק שותה אותם מהעבודה?  על זה כרגיל לא מספקים נתונים.

אבל בשבוע שעבר פורסם הסקר השקוף.  "שקוף" הוא גוף תקשורת ציבורי במימון המונים שהוקם ביוזמת העיתונאי תומר אביטל.  את הסקר ערכו חגי אלקיים שלם ויונתן לזר-תלם.  ומה שמיוחד בו הוא שכל הנתונים פתוחים לציבור, ושהם מסבירים את התהליך מאיסוף הנתונים דרך העיבוד שלהם ועד התוצאות.  מומלץ לקרוא וללמוד על איך סקרים עובדים מבפנים.

למזלי, בשאלות הסקר נכללה לא רק השאלה לאיזו מפלגה את/ה מתכוון להצביע, אלא גם למי הצבעת בבחירות הקודמות.  זה מאפשר לעקוב אחרי מעברים מתמיכה במפלגה אחת לתמיכה במפלגה אחרת.  וזה גם מספק במה להראות איך אפשר להציג את כל המעברים האלה ביחד במבט אחד.

הגרף הנבחר נקרא דיאגרמת Sankey.  זו מעין דיאגרמת זרימה.  המלבנים בצד ימין מייצגים קבוצות בוחרים שתמכו במפלגות השונות בבחירות הקודמות.  הגובה של כל מלבן מייצג את מספר הבוחרים במדגם שאמרו שבחרו במפלגה הזו.  בנוסף יש מלבן שמייצג את אלה שהם בוחרים חדשים ולא בחרו בבחירות הקודמות.  באופן דומה, המלבנים משמאל מייצגים קבוצות של בוחרים שאמרו שיצביעו למפלגות השונות בבחירות הנוכחיות.  הסרטים מימין לשמאל מייצגים מעבר ממפלגה למפלגה (או התמדה ובחירה חוזרת באותה מפלגה).  הם צבועים לפי הבחירה הנוכחית, מה שמאפשר לראות איך הבוחרים בבחירות הקודמות התפזרו בין המפלגות בבחירות האלה.  בכוונה לא ניסיתי לנחש מה המתלבטים יבחרו, כמו שעושים בניתוח רגיל של סקרים, אלא השארתי אותם בתור מתלבטים.  זה מאפשר לראות מאיפה המתלבטים באים.

shakuf-sankey-heb

אז מה אפשר לראות כאן?

  • המפלגה המסקרנת ביותר היא כחול-לבן. מסתבר שכחול-לבן מקבלת בערך חצי מהקולות שלה מיש עתיד ומהמחנה הציוני.  אבל בנוסף היא מקבלת לא מעט קולות מהליכוד, מכולנו, וממצביעים חדשים.
  • רק שני שליש בערך ממצביעי יש עתיד עברו ישירות לכחול-לבן. האחרים מתלבטים או עברו למפלגות אחרות.
  • מצביעים חדשים מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: לימין, לליכוד, לכחול-לבן, ולמתלבטים. מעטים הולכים לשמאל.
  • יש הרבה מתלבטים (הנתונים נאספו בין 27-31.3), וביחד הם יכלו להיות המפלגה השלישית בגודלה. כמעט כל המתלבטים באים משורות הקואליציה – בשמאל אין כמעט בכלל. בנוסף יש הרבה מתלבטים בין מצביעי המפלגות שנכשלו בבחירות הקודמות.
  • בוחרי הבית היהודי מתפצלים בין איחוד הימין, הימין החדש, וזהות. איחוד הימין מקבל גם את בוחרי יחד מהבחירות הקודמות.  בימין החדש וזהות מקבלים הרבה בוחרים ממפלגות אחרות וגם בוחרים חדשים.
  • כצפוי, הבחירה ביהדות התורה די יציבה. בש"ס פחות, והיא מאבדת יותר בוחרים משהיא מקבלת.
  • מצביעי כולנו מתפזרים לכל רוח. מצד שני כולנו וגשר אוספות מצביעים מכל הקשת הפוליטית, אבל במספרים די קטנים.
  • המחנה הציוני מאבד יותר מחצי מבוחריו לכחול-לבן, אבל מפלגת העבודה גם מקבלת בוחרים ממגוון מקורות.
  • מצביעי הרשימה המשותפת ממשיכים ברובם לחד"ש תע"ל. מצד שני יש כמה שמרחיקים לכת עד כדי הצבעה לש"ס, ויש כמה מצביעי ש"ס ויחד שעוברים לחד"ש תע"ל. לך תבין.

כל זה מעניין, אבל צריך להיות מודע לכך שזה לא מדויק ולא ודאי.  הסקר לא מספיק גדול בשביל פירוט כזה, וגם לא לגמרי מייצג.  עורכי הסקר מסבירים את הבעיות יחד עם הצגת התוצאות שלהם.  למי שמתעניין, העיבודים שאני הפעלתי הם (1) תיקון המגדם לפי קבוצות אוכלוסייה, ו-(2) מתן משקל נמוך יותר לנסקרים שאמרו שהם לא בטוחים שיצביעו.  בשני המקרים אלה אותם תיקונים שעורכי הסקר ביצעו גם.

מקורות

לזר-תלם, יונתן ואלקיים שלם, חגי (2019). הסקר השקוף [קובץ נתונים ומדריך קידוד]. זמין בגרסה אינטרנטית: http://bit.ly/transpolldata

סקרים

אני לא אוהב סקרים, ובפרט לא סקרי בחירות.  ראשית, הם חלק משמעותי מהפיכת כל נושא הבחירות לתכנית ריאליטי, וזה נושא חשוב מדי להתייחס אליו כך. ושנית, הם פשוט לא אמינים מספיק, ובכל זאת משפיעים הרבה יותר ממה שראוי. אבל לאור המצב הנוכחי רציתי לראות מה בכל זאת ניתן לומר על הסיכוי של גנץ להחליף את נתניהו.

הגרף פשוט למדי. הוא מראה את המנדטים הצפויים לכחול-לבן (גנץ) ולליכוד (נתניהו) בכל הסקרים של החודש האחרון. בנוסף יש סיכום של "גוש הימין" (כל מפלגות הימין והחרדים, בתוספת ישראל ביתנו, כולנו, וגשר) ושל "גוש המרכז-שמאל" (כחול-לבן, העבודה, מרצ, והמפלגות הערביות). החלוקה הזו מתעלמת מהמאפיינים הימניים של כחול-לבן, ומקבלת את המיצוב שלה בתור "מרכז".

LR-time-heb

לגבי המפלגות, אפילו הגדולות, יש הרבה רעש. פחות או יותר כל התוצאות הן בתחום השגיאה הסטטיסטית. לפעמים נראה שהליכוד מוביל, ולפעמים שכחול-לבן, אבל אין לזה שום משמעות. וגם אין שום מגמה קונסיסטנטית לאורך זמן.

לגבי גושים גם אין מגמה. אבל כן יש הסכמה גורפת של כל הסקרים. בלי יוצא מן הכלל, הקו של 60 מנדטים הוא קו מפריד. גוש הימין לא קיבל פחות מ-61 באף סקר, ולרוב מקבל 64-65. גוש המרכז-שמאל לא קיבל מעל 59 באף סקר, ולרוב מקבל 55-56.  אז נכון שעדיין יש מרווח טעות גדול, ועדיין סקרים הם לא מהיימנים, והרבה יכול לקרות בימים האחרונים, אבל בכל זאת זה נראה מדאיג לגבי האפשרות שגנץ יקים ממשלה.

מעבר לכך, זה מצביע על מה מפלגת כחול-לבן השיגה ומה לא. הם לא הצליחו להעביר קולות מגוש הימין למרכז. הם הצליחו בגדול להעביר קולות מהשמאל למרכז-ימין. במקביל נראה שאין עלייה באחוז ההצבעה, שהוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר של השמאל מאז תחילת שנות ה-2000.

מקורות

ריכוז תוצאות הסקרים באתר "הארץ".

מורשת נתניהו

שוב בחירות, וזה זמן טוב לבדוק מה נתניהו עשה כאן.  אבל הוא איתנו כבר המון זמן, אז שווה להסתכל על כל פועלו ב-10 השנים מאז חזר לכס ראש הממשלה, ואפילו לפני זה.  בגלל הדומיננטיות של נתניהו ב-25 השנים האחרונות, הצטבר לי המון חומר עליו, אז זה יהיה ארוך.  מאוד ארוך.  סורי.  ראשי הפרקים יהיו:

  • נושאים כלכליים-חברתיים — בעיקר הקיצוץ המתמשך בתקציב, ושלושת האירועים הכלכליים המשמעותיים ביותר שנתניהו קשור אליהם בקשר הדוק: המעבר לפנסיה צוברת המושקעת בשוק ההון, חתימת מתווה הגז, ומשבר הדיור.
  • נושאים מדיניים-ביטחוניים — המצב הביטחוני ואיום הטרור, והמצב המדיני הבינלאומי.
  • פגיעה בדמוקרטיה — השימוש בחוק ההסדרים להעברת רפורמות ועקיפת הכנסת, הסתה ודירדור הממלכתיות.

הדגש הוא על נתונים קונקרטיים ומה שקרה בשטח, אבל פה ושם תהיה גלישה גם להבחנות ודעות שאי אפשר לבסס ישירות.  בכל מקרה, אף מילה על שחיתות וחקירות.  זה חשוב, אבל על זה כולם מדברים.  המטרה שלי היא להראות את הדברים שפחות מדברים עליהם.  והם מספיקים כדי לראות שנתניהו היה ראש ממשלה לא משהו, בלשון המעטה, אפילו בלי השחיתות.

הקליקו על הגרפים כדי להגיע לפרטים נוספים בפוסט המקורי בכל נושא, ובפרט למקורות לנתונים.

נושאים כלכליים-חברתיים

נתחיל כאמור בנושאים בעלי הקשר כלכלי.  האמת, רוב האנשים לא מתעניינים בזה יותר מדי.  ובפרט הם לא מצביעים לפי זה.  חבל.  לנושאים כלכליים יש מטבע הדברים השפעה עצומה על חיי היומיום.  בנוסף יש להם גם השפעה עצומה על הביטחון, כי כלכלה פורחת מספקת משאבים לביטחון.

מה שמאפיין את ההתנהלות הכלכלית של נתניהו הוא נסיגה מאחריות של הממשלה.  נתניהו נמנה עם אלה המאמינים שהממשלה צריכה להיות קטנה ככל האפשר, ושהצורה הטובה ביותר לנהל את הכלכלה היא לא לנהל אותה אלא לתת לכוחות השוק לפעול.  זה בא לידי ביטוי בסיסמה על האיש הרזה (המגזר העסקי היצרני) שנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי המנופח והבזבזני).  נתניהו בא להפוך את המצב הזה.  אבל כפי שנראה בנתונים, יש הרבה מקרים שזה מוביל לכשל שוק: כוחות השוק מושכים לכיוונים שטובים עבורם, והתוצאה היא לא באמת טובה לציבור.

המורשת של נתניהו בהיבט הכלכלי אינה מוגבלת לתקופתו כראש ממשלה – עיקרה מבוסס דווקא על השנתיים שבהן כיהן כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון. דיווח ממקור ראשון על השקפתו ופועלו בתקופה זו ניתן על ידי ראש אגף התקציבים באוצר באותן שנים, אורי יוגב. בראיון לרגל פרישתו מספר יוגב בגאווה על הישגיהם המשותפים:

"הבעיה הכי קשה בתקציב כל שנה היא הטייס האוטומטי. אותו רכיב של גידול אוטומטי בתקציב משנה לשנה בגלל הצמדות וגידול של האוכלוסייה. עיקרנו את זה מהשורש. עברנו לתקציב נומינלי, שאין בו יותר הצמדות למדד. שינינו את שיטת ההצמדה של הקצבאות למדד במקום לשכר הממוצע. הורדנו את קצבאות הילדים לאורך שנים, העברנו את עובדי המדינה – לרבות מערכת הביטחון – מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, דבר שיקטין לנו לאורך שנים את ההפרשות לפנסיה. העלנו את גיל הפרישה. ביטלנו את הגידול הטבעי במערכת החינוך ובמשרד הבריאות. קיצצנו בעובדי המגזר הציבורי. כל הדברים האלה עצרו למעשה את הגידול בטייס האוטומטי, ולכן גם יהיה קל ליישם את המעבר לחוק ההוצאה הפוחתת המגביל אותנו לגידול של 1% בלבד בהוצאה כל שנה."

ועכשיו התרגום לעברית.  יש שתי מערכות שיקולים שעליהן אפשר לבסס משנה כלכלית.  הגישה הניאוליברלית של נתניהו ויוגב מקדשת את השיפור של מדדים מקרו-כלכליים – דברים כמו אינפלציה, אבטלה, גירעון, חוב, צמיחה, ופריון.  הגישה הסוציאליסטית המתחרה, שמיוצגת למשל על ידי שלי יחימוביץ', מקדשת את רווחת האזרחים – דברים כמו שכר הוגן, פנסיה מובטחת, ושירותי בריאות וחינוך.  הציטוט לעיל משקף את המתח בין שתי מערכות השיקולים האלה.  מה שיוגב אומר הוא שבהחלטה מודעת בחרו לא רק שלא לשפר את השירותים לציבור, אלא לפגוע בהם.  ההשקפה הייתה שהדבר הכי חשוב הוא להקטין את הגירעון.  ובשביל זה היו מוכנים להקריב את החינוך, הבריאות, והפנסיות.  כמה שנים מאוחר יותר, במחאה החברתית של 2011, אמרו על זה בצדק "זו לא טעות, זו מדיניות!"

קיצוץ התקציב

הגרף הבא מראה את ההצלחה של המדיניות הזו.  מה שרואים הוא ירידה מתמשכת של תקציב המדינה יחסית לתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), שנובעת מהפעלה של מדיניות ניאוליברלית מאז תכנית הייצוב הכלכלי של 1985.  נתניהו הוא התומך הנלהב ביותר של המדיניות הזו, ואכן הירידה החדה ביותר התרחשה כשהוא מונה להיות שר האוצר בשנת 2003.  התוצר הוא הצורה המקובלת למדוד את הגודל של כלכלת המדינה.  אין תשובה מוסכמת על השאלה מה הגודל ה"נכון" של תקציב הממשלה יחסית לתוצר.  מצד אחד, אם התוצר גדל, זה נותן לממשלה הזדמנות לעשות יותר – למשל להשקיע יותר בפיתוח תשתיות, מה שיאפשר לתוצר לגדול עוד יותר בהמשך.  מצד שני, לא רצוי שהממשלה תנסה לשלוט על הכל.  הקטנה של התקציב יחסית לתוצר הייתה נכונה בשנת 1985.  אבל רבים חושבים שכיום, כשהתקציב הוא רק כ-36% מהתוצר, הלכנו כבר רחוק מדי.  קרנית פלוג, למשל, נגידת בנק ישראל לשעבר, התבטאה כמה פעמים על כך שיש צורך בהגדלה דרמטית בהוצאות האזרחיות של הממשלה.

takziv-norm

המנגנון שעוזר לאוצר לקצץ בתקציב הוא כלל ההוצאה (מה שיוגב קורא "חוק ההוצאה הפוחתת").  כלל ההוצאה הוא אחד מכמה כללים פיסקאליים שהממשלה מקבלת על עצמה.  במילים פשוטות, הממשלה מתחייבת לא להגדיל את התקציב משנה לשנה יותר מבמידה מסוימת.  ההשפעה של כלל ההוצאה טמונה בחשש שאם הממשלה תחרוג מהמגבלה הזו זה מצביע על חוסר שליטה בהוצאות, וסיכון שבעתיד הממשלה לא תוכל להחזיר את החובות שלה.  סיכון כזה גורם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.  סוכני צמצום התקציב (האוצר ונתניהו) משתמשים באיום הזה כדי להצדיק צמצומים ולהתנגד לתוספות תקציביות, בלי קשר למהות של התוספות המוצעות.

אבל זה שקר. כלל ההוצאה הוא בסך הכל חוק.  וכמו כל חוק אחר ניתן לשנות אותו, ומסתבר שאכן משנים אותו כמעט כל שנה.  כשבאמת צריכים – כמו למשל בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 – העלו את המגבלה באופן ניכר (ובמאמר מוסגר, בדיעבד אנחנו יודעים שהשמיים לא נפלו).  מה שמשעשע הוא שכשמעלים את המגבלה כמעט תמיד מבטיחים במקביל להוריד אותה בעתיד.  כך יצרו כלי נפלא.  מצד אחד, לכל דרישה תקציבית ניתן לסרב בגלל המגבלה התקציבית והסיכון אם מסגרת התקציב תיפרץ.  מצד שני ברגע האמת מעלים את מסגרת התקציב ומבטיחים לקצץ בעתיד, לא עכשיו.

כפי שניתן לראות בגרף, בממשלות של העשור האחרון כמעט לא היה יותר שינוי בתקציב הכולל יחסית לתמ"ג.  כן היו שינויים בהרכב התקציב.  מצד אחד יש ירידה יחסית בתקציב הביטחון.  מצד שני, מאז המחאה החברתית של 2011, דוקא יש עלייה בתקציבי החינוך, הבריאות, והרווחה.  יש פרשנים שרואים בזה סימן לכך שנתניהו איבד עניין בכלכלה, ולכן גם נתן לשותפים קואליציונים את משרד האוצר.  הנושא היחיד שבו הוא התערב באופן אישי היה מתווה הגז, כפי שנראה בהמשך.

העברות תקציביות

מעבר לתקציב כולו, בתקופת הימין בכלל ונתניהו בפרט יש גם כל מיני תופעות משונות שקורות בתקציב, שעניינן כנראה משחקים בהעברות כספים.  המקרה המדהים ביותר שנתקלתי בו הוא תקציב המשרד להגנת הסביבה.

הנורה האדומה נדלקה כשגיליתי שיש פער עצום בין התקציב של המשרד לביצוע התקציב בפועל.  כפי שניתן לראות בגרף התקציב המקורי כמו שהוא מאושר בכנסת בחוק התקציב לא השתנה כמעט מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל מאז תחילת רצף הממשלות של נתניהו בשנת 2009 יש עלייה דרמטית בתקציב המשרד המעודכן. המשמעות היא שבמהלך השנה מעבירים בוועדת הכספים של הכנסת עוד המון כסף למשרד להגנת הסביבה.  משנת 2016 התקציב המעודכן עובר את סף 2 מיליארד השקלים. למרבה הצער זה לא מלווה בביצוע: שוב מאז תחילת רצף ממשלות נתניהו יש פער הולך וגדל בין התקציב המקורי לבין הביצוע, שהולך וקטן משנה לשנה. השיא היה בשנת 2015, שבה ביצוע התקציב היה 100- מיליון (במילים: מינוס מאה מיליון שקלים). כלומר באותה השנה המדינה לא השקיעה בהגנה על הסביבה, אלא הרוויחה מזה.

sviva

איך זה אפשרי בכלל?? כדי להבין את זה צריך להיכנס קצת לסעיפים של התקציב הזה. מסתבר שחלק משמעותי של תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא ניהול אוסף של קרנות ייעודיות, כמו הקרן לשמירת ניקיון. לקרנות האלה יש תקציב פנימי מאוזן — יש להן מקורות הכנסה, והן משתמשות בהכנסות האלה כדי לממן פעולות. לכן בתקציב המקורי הסך הכל שלהן הוא כרגיל 0.  ההכנסה העיקרית של הקרן לשמירת ניקיון באה לה מהיטל הטמנה, שהומצא בשנת 2007.  זה היטל שמוטל על כל טון של זבל או פסולת ש"מוטמן" במזבלות.  בנוסף, הממשלה נותנת לקרן הזו תוספות הולכות וגדלות שהגיעו לכדי 1.3 מיליארד שקלים בשנת 2016.  אבל הביצוע שלה עלוב, והיא לא מצליחה להוציא אפילו את מה שהיא מקבלת מהיטל ההטמנה, שלא לדבר על כל התוספות שמרעיפים עליה במהלך השנה.

אגב, השנה היחידה שבה היה היפוך מגמה והתחילו לנצל יותר טוב את התקציב הייתה כשאבי גבאי היה השר הממונה.  אבל אז הוא התפטר.

המעבר לפנסיה צוברת

אחת הרפורמות הדרמטיות ביותר שהועברו על ידי נתניהו (בחוק ההסדרים, עליו נדבר בהמשך) הייתה המעבר לפנסיה צוברת.  ההצדקה למעבר הזה הייתה הצורך להציל את קרנות הפנסיה מגירעונות אקטואריים — מצב שבו אין להן מספיק כסף כדי לשלם את הגמלאות שהן צריכות לשלם.  זה נכון, ומהבחינה הזו זה עבד, אבל יש לזה השלכות.  רק את חלקן כבר ראינו.

רוב בני האדם לא טובים בתכנון לטווח ארוך, וכתוצאה מלחצי הקיום נוטים שלא לחשוב על מה יהיה מצבם כשיזדקנו ולא יוכלו לעבוד יותר.  רמז: קצבת זקנה של הביטוח הלאומי כנראה לא תספיק.  לכן החוק המחייב הפרשה לפנסיה הוא חוק סוציאלי חשוב.  אבל הבטחת תשלומי הפנסיה בעתיד היא בעיה קשה.  הפתרון שהיה נהוג בעשורים הראשונים של המדינה התבסס בין היתר על אגרות חוב יעודיות של הממשלה, שהבטיחו לקרנות הפנסיה תשואה יפה.  במילים פשוטות, הכסף שנאסף על ידי קרנות הפנסיה בתקופת העבודה הופקד בידי הממשלה.  הממשלה יכולה לעשות איתו מה שהיא רוצה, ובפרט לפתח את המשק.  אבל כשהעובדים מגיעים לגיל הפרישה, הממשלה צריכה להחזיר את הכסף עם ריבית.

כל עוד האוכלוסייה צעירה ויש הרבה עובדים ומעט פנסיונרים זה עובד יפה.  אבל כשהאוכלוסייה מזדקנת החזר כספי הפנסיה מטיל עול כבד על תקציב המדינה. התרומה של נתניהו לשוק הפנסיה הייתה להקטין את העול הזה, ויחד איתו את האחריות של הממשלה לכך שלאזרחים תובטח פנסיה סבירה, ולהעביר את האחריות לשוק ההון.  הוא עשה זאת על ידי צמצום היצע אגרות החוב הממשלתיות כשהיה שר האוצר בשנת 2003.  ההחלטה הזו לא לתמוך בפנסיות על ידי אגרות חוב ייעודיות ולעודד השקעות בשוק ההון משקפת שילוב של שתי תפיסות:

  • המדינה לא אחראית לרווחתם של האזרחים. הגופים המוסדיים אמורים להיות מסוגלים להשיג תשואה יותר טובה, ואם לא זו אחריות שלהם.
  • המדינה לא יודעת איך להשקיע ולגרום לצמיחה למען העתיד. לכן בסדר לנתק את הקשר בין השאת תשואה על כספי הפנסיה המופקדים לבין פיתוח המשק הישראלי, ואין מקום למינוף הכספים האדירים האלה דווקא לצורך פיתוח מקומי.

התוצאה הייתה שהגופים המוסדיים – מי שמנהלים עבורנו את קרנות הפנסיה – היו צריכים לחפש מקומות אחרים להשקיע את הכסף.  אחד הפתרונות היה לקנות מניות ואגרות חוב קונצרניות, של חברות גדולות במשק.  בעיני נתניהו זה היה פתרון מצוין, שסיפק כסף למגזר העסקי בלי צורך במעורבות ממשלתית.  ואכן ההון זרם לחברות העסקיות בקצב חסר תקדים, כפי שרואים בגרף הבא.  עשרות מיליארדי שקלים הושקעו במניות, ומאות מיליארדים באג"ח קונצרניות, הרבה הרבה יותר ממה שהושקע בהם אי פעם בעבר.  במקביל ההשקעות באג"ח מדינה ירדו.

corp-agach-cmp

הבעיה היא שכל הכסף הזה היה גדול על המשק הישראלי.  כך נוצר שוק השקעות אנומלי: במקום שהכוח המניע יהיה חברות שמחפשות השקעות מתי שהן באמת צריכות את זה כדי להתפתח, הכוח המניע היה גופים מוסדיים עם עודפי כסף שחיפשו מישהו להשקיע בו.  מנקודת מבט של החברות זה מצב נפלא שבו הכסף זול, כלומר הן לא צריכות להבטיח ריבית גבוהה כדי לקבל השקעות – הכסף פשוט בא בעצמו.  אז הן הסכימו לקבל השקעות, מתוך הנחה שימצאו כבר מה לעשות עם הכסף.

כשרואים את גודל ההשקעות שהחברות ספגו טבעי לצפות שתהייה לזה השפעה.  למשל, הצמיחה צריכה לגדול באופן משמעותי.  אבל אם מסתכלים על הצמיחה בישראל לאורך השנים לא רואים משהו בולט במיוחד.  נכון שהמשק יצא מהמיתון הקשה של האינתיפדה השנייה (שבו הצמיחה ירדה ל-0), אבל זה היה לפני שהכסף הגדול הגיע. בשנים 2004-2007 הצמיחה הייתה רק 4-6%, ואחר כך היא ירדה שוב.  לשם השוואה, בתקופת הסכמי אוסלו של רבין (1994-1996) הצמיחה הייתה 6-7% בלי השקעות כאלה, ובזמן בועת האינטרנט של שנת 2000 היא הגיעה ל-8.8%.

אז אם ההר של הכסף הזה לא השפיע בצורה דרמטית על המשק, מה בעצם עשו איתו?  בחלק מהמקרים זה היה להשקיע אותו במיזמי נדל"ן מפוקפקים במזרח אירופה.  ובחלק מהמקרים זה הוביל להסתבכויות ותספורות.  למזלנו התספורות האלה היו רק על חלק מזערי מההשקעות, כך שלא באמת הייתה פגיעה בפנסיות העתידיות.  בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 המוסדיים התחילו להיזהר יותר, וקצב ההשקעות קטן, אבל בשנים האחרונות הוא עולה שוב.

בתור תרגיל מחשבתי, מעניין לפנטז על מה הממשלה הייתה יכולה לעשות עם הכסף הזה אם היא לא הייתה עסוקה בלקצץ.  דברים כמו להגדיל באופן משמעותי את ההשקעה בחינוך כדי שלא נהיה אחת המדינות האחרונות במערב במבחני פיזה.  או הגדלת התקנים של רופאים ואחיות בבתי חולים כדי שחולים לא ירגישו זנוחים ולא ישכבו במסדרונות.  או פיתוח יעיל ומהיר יותר של תחבורה ציבורית אפקטיבית, כולל רשת מטרו במטרופולין תל-אביב, כדי להקל על בעיית הפקקים.  או האצה של בניית מתקני התפלה למים, כך שהכנרת לא הייתה מתייבשת ומפלס ים המלח לא היה יורד בצורה שהורסת את כל סביבתו.  או הובלה בהקמת מערכות אנרגיה סולרית, במקום שישראל תשתרך אחרי כמה ממדינות אירופה שבהן יש הרבה פחות שמש מאצלנו.  הוצאת כספים על הדברים האלה זה לא חוסר אחריות תקציבית.  לגמרי להיפך, הוצאות מושכלות כאלה הן מה שיכול לתת זריקת עידוד למשק ולהגדיל את הצמיחה.  כך למשל בנו את המוביל הארצי בשנות ה-50.  אצל נתניהו זה לא היה קורה.

מתווה הגז

מדיניות כלכלית ניאוליברלית כוללת כרגיל שני ענפים: קיצוץ בפעילות הממשלה והגברת התחרות.  אצל נתניהו מתקיים בעצם רק הענף הראשון.  הוא מדבר גם על תחרות, אבל מעשיו דווקא תומכים בבעלי ההון כדי לבנות מונופולים ולמנוע תחרות.  כך מקבלים את הרע מכל העולמות: לא מדינת רווחה סוציאליסטית אבל גם לא שוק חופשי ותחרותי.

הדוגמה הכי בוטה להתנהלות הזו היא התמיכה של נתניהו במונופול הגז של תשובה ונובל אנרג'י.  מאגרי גז טבעי מסחריים התחילו להתגלות מול חופי הארץ בשנת 1999, ואספקת גז מהמאגרים האלה התחילה בשנת 2004.  מאז עברו כבר 15 שנים נוספות, והגז הטבעי מספק עדיין רק כשליש מצריכת האנרגיה של ישראל.  השאר זה יבוא של נפט ופחם שהם פחות יעילים ויותר מזהמים.

הסיבה לעיכוב בשימוש נרחב בגז היא מאבקי הכוחות בין החברות שגילו את הגז לבין הממשלה.  הנושאים העיקריים במחלוקת היו האפשרות לייצא גז (מתי וכמה) והצורך לפרוס תשתית שתביא את הגז לחופי הארץ.  הממשלה מתייחסת לחברות הגז כאילו הגז שייך להן והן יכולות לקחת אותו למקום אחר.  המצב האמיתי הוא שהן קיבלו זיכיון לחפש ולפתח שדות גז, ואפשר לקחת מהן את הזיכיון הזה אם הן לא עומדות בתנאים (והן לא).  בנוסף יש בעיות ועיכובים בפריסת רשת הולכת הגז בתוך הארץ, מה שמקשה על מפעלי תעשייה שרוצים בכך לקבל אספקה סדירה של גז.

האמת חייבת להיאמר שיש שיקולים רבים וסותרים בכל הנוגע לפיתוח שוק הגז הטבעי.  בנוסף יש חוסר וודאות עצום לגבי מה צופן העתיד ואיך זה ישפיע על שוק הגז.  לדוגמה, רק כ-2% מהחשמל בעולם מיוצר כיום מאנרגיה סולרית, אבל במקביל יש מגמה של עלייה עצומה בשימוש באנרגיה סולרית לייצור חשמל.  יש כבר מקומות שבהם חשמל סולרי יותר זול מחשמל ממקורות אחרים.  אם עוד 20 שנה רוב ייצור החשמל בעולם יהיה מאנרגיה סולרית, כדאי לייצא כמה שיותר גז עכשיו כי בעתיד הביקוש לגז יהיה נמוך.  אבל אם זה לא יקרה, כדאי לשמור את הגז לשימוש עתידי של המשק הישראלי.  הבעיה שאין צורה לדעת מה ילד יום.

בהינתן המצב הזה, לא  ניכנס כאן לדיון מעמיק על מתווה הגז לגופו.  נסתפק ברשימה של פעולות שננקטו על ידי נתניהו כדי להעביר אותו ולהביא לחתימתו:

  • יש מי שהתפקיד שלו לשמור על האינטרסים של הציבור כנגד מונופולים. בתקופה האמורה זה היה הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה.  גילה רצה לפרק את מונופול הגז, ובפרט לחייב את השותפות במאגרי תמר ולויתן למכור גז בנפרד ולהתחרות זו בזו.  עמדתו לא התקבלה.  הממשלה הקימה צוות בראשות יוג'ין קנדל (ראש המועצה הלאומית לכלכלה) כדי לגבש מתווה אלטרנטיבי.  גילה לא הסכים למתווה זה והתפטר מתפקידו.
  • זה לא הספיק, כי לפי החוק אפשר לעקוף את השיקול המקצועי של הממונה על ההגבלים העסקיים רק משיקולים של יחסי חוץ או ביטחון. זה סעיף בחוק שאף פעם לא הופעל.  שר הכלכלה אריה דרעי, שהוא היה מי שמוסמך להפעיל אותו, סירב לעשות זאת.  אז נתניהו העביר את דרעי לתפקיד שר הפנים, והפעיל את הסעיף בעצמו מתוקף היותו ממלא מקום שר הכלכלה.  במילים אחרות – שינו את מבנה הממשלה כדי לעקוף שיקול מקצועי כדי להעביר הסכם שמונופול הגז רצה.
  • נגד ההסכם עם המונופול הוגשו עתירות לבג"ץ. ראש הממשלה עצמו הופיע באופן תקדימי בפני בג"ץ כדי לטעון בפני השופטים נגד העתירה.  כרגיל אנשי הפרקליטות הם המייצגים את הממשלה בבג"ץ, ובמקרים חשובים במיוחד היועץ המשפטי לממשלה עושה זאת.
  • חברת החשמל חתמה על חוזה חריג עם חברות הגז לפיו המחיר רק עולה (על כך להלן). יו"ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן הצביעה על המחדל הזה, וביקשה לפתוח את החוזה מחדש במסגרת מתווה הגז.  אז פיטרו אותה.
  • כדי לקדם את מתווה הגז היו הבטחות שהמתווה יביא להכנסות של מאות מיליארדי שקלים שיופנו לתכניות חברתיות.  הערכות שקולות יותר אחרי שהמתווה נחתם מדברות על עשרות מיליארדים בודדים.  אחת הסיבות להפרש היא שהמתווה כלל דחייה בגביית היטל ששינסקי.
  • המתווה עצמו כלל ויתור לא מוסבר על סעיפים בחוזים מול הזכיינים כמו למשל החובה לפרוס צינור אספקה נוסף שיהווה גיבוי לצינור היחיד מקידוח תמר. זה חשוב לא רק לגיבוי.  מזה כמה שנים אספקת הגז למשק הישראלי נמוכה מהתחזיות, בגלל ההספק המוגבל של הצינור הקיים.

התוצאה בינתיים היא שמחיר הגז בישראל גבוה בהשוואה לעולם.  הגרף הבא מתאר את מחיר הגז שמשלמת חברת החשמל, שהיא הצרכן הגדול ביותר של גז טבעי בישראל.  בשנים הראשונות המחיר כאן היה נמוך יחסית.  אבל החוזה שחברת החשמל חתמה עם מפיקות הגז בשנת 2011, בלחץ של הפסקת אספקת הגז ממצרים, מבטיח שהמחיר יעלה באופן איטי ולא יעקוב אחרי מחירי הגז בעולם.  כשמחירי הגז בעולם עלו זה היה סביר.  בשנים האחרונות הם יורדים בצורה חדה, אבל בהתאם לחוזה המחירים כאן ממשיכים לעלות.  כתוצאה הם מגיעים לרמות של מדינות שמייבאות גז מנוזל ממרחקים (כמו יפן וגרמניה), שזה יותר מכפול המחיר במדינות שמפיקות גז בעצמן (כמו ארה"ב וקנדה).  לפי דוח של מבקר המדינה, העלות העודפת למשק הישראלי היא 8 מיליארד שקלים.

price-cmp

משבר הדיור

אולי הנושא הכלכלי היחיד המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא משבר הדיור.  משבר הדיור מלווה את נתניהו כמו צל מאז שנבחר בשנית לראשות הממשלה.  מחירי הדיור התחילו לעלות לקראת סוף תקופת ממשלת אולמרט, וכשנתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה בשנת 2009 כבר היו במגמת עלייה ברורה.  מאז 2010 ממשלות נתניהו (ובפרט שרי האוצר לפיד וכחלון) מקדמות תכניות רבות ושונות כדי לפתור את המשבר ולהביא לריסון אם לא ירידה של מחירי הדירות. אבל המחירים ממשיכים לעלות.

העמדה הבסיסית של נתניהו, לפיד, וכחלון הייתה שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  לפחות זה מה שהם אמרו.  כדי להגדיל את ההיצע צריך לבנות יותר.  כדי לבנות יותר צריך לתכנן יותר.  אז זה מה שהם עשו.  נראה בהמשך שכל זה לא נכון.  אבל בכל מקרה, זה גם נכשל.  הממשלה לא הצליחה לגרום לעלייה משמעותית בבנייה, והמחירים לא ירדו.

את החלק הראשון רואים בגרף הבא.  הגרף מראה את קצב בניית הדירות במדינה מאז שנות ה-50.  כיוון שאוכלוסייה גדולה יותר צריכה יותר דירות, ולאורך שנות המדינה האוכלוסייה גדלה פי כמה, הגרף מראה את קצב הבנייה יחסית לגודל האוכלוסייה.  בשנות המדינה הראשונות עד המהפך (פרט לירידה במיתון של אמצע שנות ה-60) הייתה בנייה בקצב גבוה, כדי לקלוט את העלייה ההמונית.  אחרי המהפך הייתה ירידה דרמטית בקצב הבנייה, והקצב הנמוך נמשך עד היום למרות מאמצי הממשלה להגביר את קצב הבנייה.  החריגות היחידות היו העליות בבנייה בתחילת שנות ה-90, כדי לענות על האתגר של גל העלייה הענק ממדינות חבר העמים.  תוך שנתיים הגיעו לארץ כ-400,000 עולים, והיה צריך לספק להם מגורים.  זה קרה בשני גלים: הגל הראשון הונע על ידי אריק שרון שהיה שר השיכון בממשלת שמיר, ויזם בנייה ממשלתית מסיבית של דירות, רובן דירות קטנות במחוז הדרום.  כמה שנים מאוחר יותר, ממשלת רבין הצליחה להניע תנופת בנייה בכל הארץ, שרובה הייתה בנייה פרטית של דירות במגוון גדלים.  הצורה שרבין עשה את זה הייתה בין היתר להשקיע בפיתוח תשתיות כמו כבישים, מחלפים, צינורות מים, מפעלי טיהור ביוב, וכל מה שצריך מעבר לדירות עצמן.

rate-app

שלוש הממשלות האחרונות של נתניהו נכשלו בהגדלת קצב הבנייה כפי שממשלות קודמות הצליחו לעשות.  אבל זו לא באמת הבעיה.  קצב הבנייה כיום די מתאים לצרכים כשאין גל עלייה גדול – עובדה, אין אלפי הומלסים שמתגלגלים ברחובות ובגנים הציבוריים.  הבעיה היא המחירים הגבוהים שמונעים מאנשים את האפשרות לממש את הרצון לקנות דירה.  והסיבה למחירים הגבוהים היא לא חוסר בדירות, אלא הריבית הנמוכה אחרי המשבר העולמי של 2008.

מה הקשר לריבית?  לא רק שיש קשר, אלא שיש שני קשרים שמחזקים זה את זה.  אם יש לך עודף מזומנים (ויש אנשים כאלה), והריבית במשק נמוכה, לא כדאי לך להשקיע את הכסף בבנק.  הוא לא "יעבוד" בשבילך שם.  עדיף להשקיע אותו בדירה ולהשכיר אותה.  מעבר לכך, אם הריבית נמוכה, אתה יכול לבצע השקעה כזו אפילו אם אין לך יותר מדי עודף כסף – פשוט תיקח הלוואה ותשתמש בה כדי לממן את רכישת הדירה.  ההכנסה מהשכרת הדירה תממן ביתר את הריבית על ההלוואה.

שוק הדירות הוא לכן שוק כפול: מצד אחד דירות הן מוצר שמשמש למגורים, אבל מצד שני יש מי שקונים דירות לשם השקעה.  אם המחירים היו נקבעים רק לפי ביקוש למגורים, עליית מחירים הייתה גוררת ירידה בביקוש עד שנוצר שיווי משקל חדש.  העלייה המתמשכת במחירים מצביעה שזה לא המצב.  הסיבה העיקרית שהמחירים עלו הייתה נהירה של משקיעים.  זה התחיל כתוצאה מהירידה של שיעורי הריבית במשק אחרי המשבר הפיננסי העולמי של 2008. בעקבות המשבר בנק ישראל הוריד את הריבית כדי שיהיה פחות כדאי לחסוך ואנשים יוציאו כסף ויתמרצו את הכלכלה.  אבל חלק מהאנשים בחרו להשקיע בדירות. ומשקיעים מתנהגים אחרת מקונים רגילים: ככל שהמחירים עולים כך ערך ההשקעה עולה, ולכן יותר משקיעים מבקשים לקנות דירות.  זה הפוך מחוקי הביקוש וההיצע הרגילים, ולכן המשק לא מגיע לשיווי משקל חדש, והמחירים ממשיכים לעלות.  כך מתנפחת לה בועת נדל"ן.

בנוסף, כיוון שהשוק מכוון את עצמו למשקיעים, הוא גם מעדיף לייצר דירות יוקרה ולא דיור בר השגה.  התפלגות הדירות שנבנות כיום בישראל מוטה באופן קיצוני: יותר מחצי הן דירות 5 חדרים ומעלה, עוד כ-40% הן דירות 4 חדרים, ורק פחות מ-7% הן דירות 3 חדרים ומטה.  בו בזמן, 42% ממשקי הבית הם של 1-2 נפשות.  כך גם מי שמחפש דירה קטנה (למשל אחרי שהילדים עזבו את הבית) יאלץ לקנות דירה גדולה ויקרה יותר.

אבל הממשלות בראשות נתניהו העדיפו לטעון שהגורם למשבר הדיור הוא חוסר היצע.  מכאן נבעה המסקנה שניתן יהיה לפתור את המשבר על ידי הגברת קצב התכנון של דירות חדשות.  כדי לעשות זאת הקימו ועדות תכנון מיוחדות (וד"ל וותמ"ל) שבסמכותן לחרוג מתכניות מתאר מאושרות ולפגוע בשטחים פתוחים, כל זאת כדי לזרז את תהליך התכנון.  אבל זה לא עבד: תכננו המון, אבל היזמים והקבלנים כמעט לא בנו יותר.  הגרף הבא מדגים את הפער.  בשנים האחרונות הצטבר עודף תכנון מדהים שמגיע ל-300,000 דירות – פי 6 ממספר הדירות שמתחילים לבנות כאן כל שנה.

plan-vs-start

השורה התחתונה היא שכבר 10 שנים הממשלה לא מצליחה לתמרץ את השוק בצורה נכונה כדי שיבנו יותר ויורידו מחירים.  זה לא נורא מפתיע בהינתן שראש הממשלה מאמין שהממשלה לא אמורה להתערב בכוחות השוק.  בו בזמן, ההתמקדות בתכנון מונעת דיון מעמיק במה הממשלה בכל זאת יכולה לעשות, למשל צורות אלטרנטיביות להמריץ את הכלכלה שיאפשרו להפסיק את הורדת הריבית.

מעבר לחוסר ההצלחה בפתרון משבר הדיור, ה"פתרונות" שממשלות נתניהו מקדמות גורמים נזק של ממש.  אחד הפתרונות המזיקים הוא הגרלות מחיר למשתכן (תכנית הדגל של כחלון).  ההגרלות מהוות בעצם סובסידיה ענקית של הממשלה לרוכשי הדירות, מה שמעודד אותם לקנות דירות גם אם לא התכוונו לעשות זאת וגם במקומות שבהם הם לא רוצים לגור.  במילים אחרות, מעודדים אותם לקנות דירות להשקעה.  מעבר לכך מכרזים שמעדיפים מחירים נמוכים גוררים הורדה של איכות הבנייה, וכבר מתחילות להצטבר תלונות של זוכים על הדירות שזכו בהן.

החתימה על הסכמי גג עם רשויות מקומיות שונות, בעיקר רשויות חלשות מהפריפריה, גם היא בעייתית.  בהסכמים אלה הרשויות מאשרות תכניות בנייה מסיביות שעשויות להכפיל את מספר התושבים בשטחן בתמורה לסיוע ממשרד האוצר בפיתוח תשתיות.  הבעיה היא שלא ברור שיהיה מספיק ביקוש לדירות באזורים אלה.  מעבר לכך, ברוב המקרים אין השקעה מקבילה בפיתוח מקורות תעסוקה, והשכונות החדשות מתוכננות בשולי הערים ומסיטות את מרכז הכובד מהעיר הקיימת.  אז ההוצאות העתידיות על מתן שירותים לתושבים החדשים עלולות להכביד על הרשויות הרבה יותר ממה שהתמריצים הזמניים מסייעים להן.

נזק חמור עוד יותר הוא הפגיעה במערך התכנון.  כפי שראינו לעיל בשנים האחרונות תוכננו מאות אלפי דירות יותר ממה שנבנה.  חלק לא מבוטל מהתכנון הזה נעשה בוועדות מיוחדות, לעיתים בסתירה לתכניות מתאר ארציות ומחוזיות.  תכניות המתאר האלה היו תוצאה של תהליך תכנון מבוקר, שנועד לקחת את כל השיקולים החשבון ולהגיע לפשרות מיטביות.  הוועדות המיוחדות, לעומת זאת, נועדו בהגדרה להקריב את שיקולי התכנון הרגילים על מזבח הוספת דירות במהירות.  התוצאה היא תכניות בעייתיות, למשל בגלל היעדר קידום מקביל של אמצעי תחבורה ופתרונות תעסוקה.  חלק גדול מהתכניות האלה לא יקרמו עור וגידים בשנים הקרובות, אבל הן תשארנה על המדף ותפגענה במימוש העתידי של תכניות המתאר.  הילדים והנכדים שלנו עוד יסבלו מזה.

לבסוף, העלייה הדרמטית במחירי הדירות כבר 10 שנים צפויה לגרום לפגיעה בצמיחה בעשורים הקרובים.  הסיבה היא שמי שבכל זאת קונה דירה צריך משכנתא יותר גדולה, ולכן גם החזרי החובות שלו יהיו יותר גדולים.  הכסף הזה שישולם לבנקים למשכנתאות הוא כסף שלא ישתמשו בו לצריכה, וצריכה פרטית היא אולי המנוע המשמעותי ביותר של הצמיחה.  הסיבה שבנק ישראל הוריד את הריבית אחרי המשבר של 2008 הייתה כדי להקטין את הכדאיות של השקעות ולעודד את הצריכה באופן מיידי.  אירוני שזה הוביל בסופו של דבר לעליית מחירי הדירות, עליית החזרי המשכנתא, ולכן להורדת הצריכה לאורך זמן.  חובות משקי הבית בישראל מתוארים בגרף הבא.  בולטת לעין הגדילה בחובות המשכנתא בתיאום עם עליית מחירי הדירות אחרי 2008.

households
נושאים מדיניים-ביטחוניים

באופן מסורתי הנושאים החשובים ביותר לבוחרים בישראל הם נושאי הביטחון ויחסי החוץ.  הנושאים האלה נתפסים כבסיס לקיום המדינה.  ומתוך הנושאים האלה, הביטחוני הוא המוביל.  ונתניהו ממצב את עצמו כ"מר ביטחון", שאם לא נבחר בו הטרור ישתולל.

הטרור

קשה לכמת ביטחון כי ביטחון הוא קודם כל תחושה.  ביטחון נמדד בכך שלא קורה כלום.  אז המדד הוא חריגות מזה.  בפרט, כשאין מלחמה של ממש, המדדים הנהוגים הם הרוגים מטרור, ובשנים האחרונות גם התקפות רקטות ומרגמות אפילו אם לא היו נפגעים.

אז הנה הנתונים.  הגרף הראשון מראה את מספר ההרוגים מטרור כל שנה, ומספק השוואה לתאונות דרכים ופרספקטיבה מאז ימי טרום המדינה.  באופן מובהק התקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השנייה, אבל גם בה היו הרבה פחות הרוגים מבמלחמות הגדולות.  מעבר לכך טרור היה תמיד, אם כי בגלים.  גל הפיגועים בעקבות הסכמי אוסלו היה דומה לגל הפיגועים בשנות ה-70.  גל הפיגועים של אינתיפדת הבודדים בתקופת נתניהו דומה למה שהיה באינתיפדה הראשונה.  באופן כללי ברוב התקופות היו יותר פיגועים מאשר בתקופת נתניהו, אבל היו גם תקופות עם קצת פחות.

killed-yr-all

ראוי גם לציין שההתמקדות בהרוגי הטרור היא פרס לטרור – הטרור עובד רק כי הוא מפחיד.  אבל ההרוגים מטרור בטלים בשישים לעומת סיבות מוות אחרות.  אפילו בשנת 2002, השנה הנוראית ביותר של האינתיפדה השנייה, היו יותר מתאבדים, יותר הרוגים בתאונות דרכים, ויותר הרוגים בתאונות אחרות.  רק 19% מהמתים מסיבות לא טבעיות היו נרצחי האינתיפדה.  בשנים אחרות ההרוגים מטרור הם לרוב פחות מאחוז מהמתים מסיבות לא טבעיות אחרות.

הגרף השני מציג את מספר השיגורים של רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל.  הוא מראה את העלייה בשיגורי רקטות אחרי ההתנתקות, עד מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008.  הוא גם מראה שבתקופת נתניהו לא היו הרבה פחות שיגורים, אלא בעיקר שהם היו מרוכזים יותר סביב המבצעים הגדולים – עמוד ענן וצוק איתן.  הנתונים האלה לא כוללים את בלוני התבערה שמיררו את חיי תושבי העוטף בשנה האחרונה.

rockets-wiki

הטיעון השגור של תומכי נתניהו בהקשר של ביטחון וטרור הוא שהכל באשמת הסכמי אוסלו.  על כך אפשר להציע כמה הבחנות:

  • הסכם אוסלו נחתם עם ארגון פתח, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהדיסטים.  די מוסכם שהמטרה שלהם הייתה לסכל את האפשרות שפתח יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר זה היה חלק ממאבק כוחות פנים פלסטיני.  השאלה מה עושים עם זה: אפשר לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידיים של הרוצחים.  בהתנגדות להסכמי אוסלו הימין הישראלי בעצם מיישר קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר מבין אויבנו.
  • הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי.  הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים.  בשנת 1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו כ-180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים).  פחות מחצי שנה אחרי החתימה על ההסכם ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, בו רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 נוספים.  הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם הם, כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות.  לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.
  • מקרה אחד שברור במיוחד הוא סדרת הפיגועים בפברואר ומרץ 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן והכין את המטענים לרבים מהפיגועים בשנים הקודמות.  השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולארי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה מדבר בו.  סדרת פיגועי הנקמה של החמאס הייתה הרצחנית ביותר בכל התקופה הזו ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.
  • האינתיפדה השנייה התחילה 7 שנים אחרי הסכמי אוסלו, אחרי יותר משנה של שקט יחסי. אפשר לתלות אותה בתסכול כתוצאה מהמיסמוס והעצירה של הסכם אוסלו לפחות באותה מידה (ובעצם יותר) מאשר בהסכם עצמו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית.  לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, לפיגועי החמאס, להריגת עיאש, לפיגועי 96', ולהפסד של פרס בבחירות ועלייתו של נתניהו —  ובהמשך חיסול תהליך אוסלו.  ענף נוסף של הרצף הזה הוא רצח רבין, שיגאל עמיר לפי עדותו התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין וקיבל ממנו השראה.  באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום.  אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

תהליך השלום

הפן ההפוך מטרור והתקפות הוא האפשרות של שלום.  נתניהו מאמין ככל הנראה שישראל חייבת להגן על עצמה בכוח הזרוע ושאין לשלום שום סיכוי. הוא אמנם הצהיר יותר מפעם אחת על תמיכה בפתרון שתי המדינות, אבל היו עוד יותר הצהרות סותרות לכך.  אז כדי לגבש דעה עדיף להסתכל על מה הוא עשה בפועל כשהייתה הזדמנות.

נתניהו היה ראש האופוזיציה כשיצחק רבין היה ראש הממשלה.  בתפקיד זה הוביל את ההתנגדות להסכם אוסלו, והשתתף בפעולות שונות נגד ההסכם.  האירוע המפורסם ביותר היה הופעתו על מרפסת הנואמים בהפגנה בכיכר ציון בירושלים באוקטובר 1995, בדיוק חודש לפני שרבין נרצח.  הקהל בהפגנה קרא קריאות "רבין בוגד".

נתניהו נבחר בפעם הראשונה, בשנת 1996, תחת הסיסמה "עושים שלום בטוח".  במשך הקדנציה שלו הייתה תמיכה גורפת בציבור בתהליך השלום, כנראה מתוך רגשות אשם על רצח רבין.  אבל עיקר העשייה שלו היה לפרוט את התהליך לחלקים יותר ויותר קטנים, ולדחות את ביצועם.  מאז שחזר לראשות הממשלה בפעם השנייה היו כמה יוזמות שאת כולן דחה:

  • יוזמת השלום הסעודית הוצעה לראשונה בשנת 2002, אומצה על ידי הליגה הערבית, ונתמכת על ידי ארגון המדינות האסלאמיות. המטרה של היוזמה הזו היא להביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, ולהביא לנורמליזציה בין ישראל לכל מדינות ערב.  לשם כך היא קראה לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים, בלי להזכיר את זכות השיבה.  היוזמה הזו נותרה ללא תשובה ישראלית רשמית עד היום.  נתניהו, במקרים הספורים שהתייחס ליוזמה בכלל, שלל אותה.
  • שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי הציע מתווה לשלום בפגישת פסגה סודית בעקבה שבירדן בהשתתפות נתניהו, עבדאללה מלך ירדן, וא-סיסי נשיא מצרים, בפברואר 2016. לפי דיווחים שפורסמו מאוחר יותר נתניהו היה המסויג ביותר, אבל כן ניהל משא ומתן עם המחנה הציוני על כניסה לקואליציה כדי לקדם את היוזמה.  אלא שבסופו של דבר נתניהו הכניס את ליברמן לקואליציה במקום, מה שקבר את הרעיון סופית.
  • במרץ 2017 התפרסם שמדינות המפרץ הציעו צעדי נורמליזציה (קווי תקשורת ישירים, אפשרות לטוס במרחב האווירי, ויזות לספורטאים) בתמורה להקלות על עזה. לא דווח על שום תגובה ישראלית.

במקביל, טענה נפוצה של נתניהו ותומכיו היא שאין לנהל משא ומתן תחת טרור ושהערבים מבינים רק כוח.  אלא שהתקופה האחרונה בה נתניהו הוא ראש הממשלה במקביל לכהונתו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית ושלטון החמאס בעזה חושפת שאולי המצב הפוך.  עבאס כמובן אינו ציוני חובב ישראל, אבל ניהל מדיניות תקיפה נגד התנגדות חמושה לכיבוש והצהיר שאינו מצפה לחזור לבית משפחתו בצפת.  התיאום הביטחוני בין צה"ל למנגנוני הביטחון של הרשות בגדה המערבית הדוק, ושוטרי הרשות מנעו הרבה פעולות טרור.  אבל הממשלות בראשות נתניהו לא יזמו שום פעולה שתמנף את המצב הזה, ולהפך: הם מתבטאים תדיר על השאיפה למוטט את הרשות.  מצד שני נתניהו ונציגיו מנהלים משא ומתן עם החמאס (אפילו אם באופן עקיף), מגיעים איתו להסדרה אחרי מבצעים צבאיים, ומספקים לו הישגים בזירה הפלסטינית, כמו למשל שחרור 1027 מחבלים בעסקת שליט והעברת מזוודות עם עשרות מיליוני דולרים מקטאר.

יחסי חוץ – ישראל והאו"ם

אחרי הביטחון, נושא חשוב שני הוא יחסי חוץ.  מדינת ישראל קמה בזכות פעילות דיפלומטית נמרצת ואפקטיבית בזירה הבינלאומית ובמסדרונות האו"ם.  והיא חשופה ללחצים בינלאומיים, בעיקר בהקשר של הסוגיה הפלסטינית.

מדד כמותי ישיר למצב הבינלאומי של המדינה הוא פשוט כמה מדינות בעולם מקיימות קשרים עם ישראל, וכמה מכירות ב"מדינת פלסטין".  הנתונים מוצגים בגרף הבא.  לא נעים להיזכר, אבל תקופה ארוכה אחרי מלחמת יום כיפור חצי מהמדינות באו"ם לא קיימו יחסים דיפלומטיים עם ישראל.  מעבר לכך, כשיאסר ערפאת הכריז על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, מספר המדינות שהכירו  במדינה הזו – למרות שלא הייתה לה שום אחיזה בשטח – היה שווה למספר המדינות שקיימו קשרים עם ישראל.  מה ששיפר את מעמדה של ישראל היה התקדמות בתהליך השלום: קודם כל ועידת מדריד, ואז הסכם אוסלו.  תוך שנים ספורות הגענו למצב שבו הרוב המכריע של המדינות באו"ם מקיימות קשרים עם ישראל, ורק חצי בערך מכירות בפלסטין.

הצמצום של היתרון הזה הוא הכישלון הבולט ביותר של נתניהו בזירה הבינלאומית.  זה קרה בעקבות הקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם בשנת 2011, שנתניהו לא הצליח למצוא לו מענה.  השיא היה בהצבעה שנערכה באו"ם ב-29.11.2012, ושנתנה מעמד של מדינה למשלחת אש"ף.  מספר המדינות שתמכו בכך שהפלסטינים יקבלו מעמד של מדינה היה נמוך רק בטיפה ממספר המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וכלל גם את רוב מדינות אירופה ואפילו מדינות שאינן מכירות במדינת פלסטין בעצמן.  זאת למרות ההתנגדות של ישראל.  נתניהו טוען שמעמדם של הפלסטינים יקבע בעתיד במשא ומתן בלבד.  רוב העולם כבר החליט.

diprec-clean

פגיעה בדמוקרטיה

הסעיפים הקודמים הדגימו שנתניהו לא בהכרח שיפר את הביטחון, ושהוא גרם לפגיעות משמעותיות בכלכלה.  אבל אלה דברים שאפשר לתקן.  ראש ממשלה ענייני שמוכן להפעיל את הכוח של הממשלה יוכל להעלות את המשק על פסים חיוביים די מהר.  מה שהרבה יותר גרוע הוא הפגיעה של נתניהו בדמוקרטיה, בממלכתיות, ובלכידות החברתית.  בראייה היסטורית יתכן שליבוי השנאה והפגיעה בממלכתיות יהיו הגורמים המשמעותיים ביותר במורשת נתניהו, שיגרמו לנזק הרב ביותר למדינה בטווח הארוך. זו לא רק הסכנה המיידית של שפיכות דמים, אלא
הפגיעה בלכידות החברתית והפיכתה לפילוג שאי אפשר יהיה לגשר עליו בחזרה. אבל בזמן אמת קשה למצוא נתונים כמותיים על זה
.

חוק ההסדרים

מדינת ישראל הוקמה על ידי תנועת העבודה כמדינת רווחה.  הפיכתה למדינה ניאוליברלית בהתאם לחזונו של נתניהו מחייבת צרוף של כמה רפורמות גדולות והמון רפורמות קטנות.  את כל זה צריך להעביר בחוקים של הכנסת.

כלי שלטוני שנתניהו מרבה להשתמש בו לצורך כך הוא חוק ההסדרים.  חוק ההסדרים הוא חוק שמועבר כל שנה בצמוד לחוק התקציב, וכולל מגוון גדול של תיקונים לחוקים אחרים ולפעמים גם דברים חדשים.  נתניהו לא המציא את חוק ההסדרים.  הוא נחקק לראשונה בשנת 1985, כחלק מהתכנית לייצוב המשק אחרי האינפלציה המטורפת של "הכלכלה הנכונה" מבית מדרשם של בגין וארידור (שהגיעה לרמה של 445% בשנת 1984).  החוק הזה איפשר לממשלה לתקן בבת אחת כמה חוקים שהיה צריך להתאים אותם לתכנית הייצוב.  בשנים אחרי זה המשיכו לנצל אותו לתיקונים נוספים, בקנה מידה קטן.

הסיבה להסתייגות מהשימוש בחוק ההסדרים היא שהוא חוק לא דמוקרטי במהותו.  חוקים אמורים לעבור בכנסת אחרי דיון רציני, וכל חוק אמור לטפל בנושא אחד.  חוק ההסדרים הוא מעין גיבוב של דברים לא קשורים, שהדבר היחיד שמשותף להם הוא הרצון להעביר אותם מהר בלי ביקורת.  זה מתאפשר כי הקואליציה שולטת בכנסת, וכי כורכים את חוק ההסדרים בחוק התקציב בצורה שאם לא יעבור הממשלה תיפול.

למרות שנתניהו לא המציא את חוק ההסדרים, הוא ללא ספק מי שהפך אותו לכלי מרכזי בעבודת הממשלה.  לפני שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, חוק ההסדרים מעולם לא הכיל יותר מ-13 עמודים.  כפי שרואים בגרף הבא, נתניהו הקפיץ אותו ל-46 עמודים.  קפיצה נוספת בנפח החוק קרתה כשנתניהו מונה להיות שר האוצר בממשלת שרון (111 עמודים), ועוד אחת כשנבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה (126 עמודים).  ראוי לציין שזה היה שנים ספורות אחרי פרסום הנחיות של היועצת המשפטית של הכנסת שנועדו למנוע שימוש לרעה בחוק לצרכים שאינם קשורים לתקציב, ואכן הובילו לירידה משמעותית בשימוש בחוק.  שווה לציין שגם לשרי האוצר הייתה השפעה: לפיד ניסה לרסן את השימוש בחוק ההסדרים, בעוד כחלון אימץ אותו בשמחה והגיע לשיא של כל הזמנים (עד כה): 266 עמודים.

hesderim

 מינויי בכירים

חוק ההסדרים הוא הדוגמה הבולטת ביותר כל שנה של זלזול בנהלי השלטון ופגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה.  אבל מעבר לכך, כל ניהול ענייני המדינה על ידי נתניהו ולשכתו הוא בעייתי. רותם שטרקמן, במאמר מפרגן באופן כללי על מורשתו הכלכלית של נתניהו, מסכם זאת כך:

"אבל הקטע הכי קשה של נתניהו, ומה שאולי [..] יותיר [אותו] עם מורשת איומה ונוראה, הוא השחיתות ואופן המשילות המזעזע שלו. נתניהו החליש את הדרגים המקצועיים, פגע ברגולטורים ובשומרי הסף, זילזל בתהליכים ובכללי ממשל תקין ובשקיפות מינימלית, מינה נאמנים חסרי מקצועיות לתפקידים חשובים, הדיח אחרים שהפריעו לו בדרך והתנקם במי שהפגין עצמאות. בנאומים הוא מדבר על תחרות בתקשורת אבל בפועל הוא ביקש להשתלט עליה ולהחלישה."

דוגמאות קונקרטיות לפגיעה בשומרי הסף ראינו כבר בהקשר של מתווה הגז.  בנוסף היו כמה מקרים של עיכוב בלתי סביר במינויים לתפקידים בכירים, למרות שהיה ידוע מראש שהתפקיד הולך להתפנות.  הדוגמאות החריגות ביותר היו הפער של מעל 4 חודשים בין סיום כהונתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר למינויה הרשמי של קרנית פלוג, הפער של 6 חודשים בין דיויד גילה ומיכל הלפרין כממונים על הגבלים עסקיים, והפער של 5 חודשים בין סיום כהונתו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו לכניסתו לתפקיד של רוני אלשיך.  לאלשיך גם עדיין לא מונה מחליף, למרות שפרש לפני יותר מ-3 חודשים.  לרשות הארצית לתחבורה ציבורית לא היה מנהל מסוף 2017 עד תחילת 2019.

הפצת שנאה והסתה

באופן מדהים למדי, נתניהו – שהוא כזכור ראש הממשלה כבר כמעט 10 שנים ברציפות – משתתף באופן פעיל בהסתה נגד חלק מאזרחי המדינה שהוא מנהיג.  עיקר ההסתה מופנה כנגד האזרחים הערבים, השמאל, והתקשורת.  בנוסף נתניהו ומקורביו מתבטאים אפילו כנגד גופי ממשל.  במיוחד מפורסמות ההתבטאויות נגד הפרקליטות ש"רודפת אותו", נגד המשטרה ש"מדליפה מחקירות", וגם נגד בית המשפט העליון ש"מתערב בשלטון".  במקרה או לא, אלה הגופים האמונים על חקירות השחיתות המתנהלות נגדו.  אבל כרגיל קשה לכמת את ההשפעה של התנהלות כזו.

תיעוד נדיר להשפעה ישירה של הסתה של נתניהו עצמו ניתן למצוא בניטור לאורך זמן של השיח במדיה החברתית בנוגע למפכ"ל המשטרה רוני אלשיך.  אלשיך ספג התייחסויות פוגעניות רבות עם בחירתו לתפקיד.  75% מהן באו מהשמאל, אבל הן דעכו עד כניסתו לתפקיד.  אבל כפי שרואים בגרף הבא, באוקטובר 2017 נרשמה פתאום עלייה דרמטית בהתבטאויות השנאה נגד אלשיך, מכ-1000 בחודש לכ-5000 בחודש.  העלייה הזו באה מיד אחרי פרסום פוסט של נתניהו בו הוא מאשים את אלשיך והמשטרה במסע צייד כנגדו ובהדלפות לא חוקיות.  81% מההתייחסויות הפוגעניות כלפי אלשיך אחרי ההאשמות של נתניהו באו מהימין.

mafkal

התבטאויות כאלה של נתניהו הן חלק משיח שנאה והסתה גובר באופן כללי, חלקו בעידוד חברי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה.  באופן מפתיע משהו, להתנהלות כזו יש השפעה מדידה על הקיטוב בעם.  המדד לקיטוב הזה הוא בלקיחת צד בוויכוח אם יותר חשוב שישראל תהייה יהודית או דמוקרטית, כפי שרואים בגרף הבא.  תוך שנים ספורות כמעט רבע מהנסקרים ויתרו על העמדה המכילה שחשוב להם שהמדינה תהייה גם יהודית וגם דמוקרטית באותה מידה.  במקום זאת הם החליטו שאחד המאפיינים יותר חשוב מהשני.

jewdem-years

סיכום

אז כשמנסים לסכם את מורשתו של נתניהו, מה בעצם הוא עשה כאן?

בהיבט המדיני והביטחוני נתניהו לא עשה הרבה.  הוא לא הדביר את הטרור, אם כי רמת הטרור בתקופת שלטונו נמוכה יחסית לרוב התקופות בעבר.  לא היו מלחמות גדולות מעבר למבצע צוק איתן.  מצד שני גם אין שום חזון לעתיד, אלא רק שאיפה להמשיך "לנהל את הסכסוך" על אש קטנה.  זה מסוג הדברים שקשה להעריך בזמן אמת.  יש סכנה שמתחת לפני השטח מצטברים לחצים שיפרצו בצורה אלימה בעתיד, כמו שקרה באינתיפדה השנייה.  המצב בעזה הוא ככל הנראה כזה.  בדומה, גם את תוצאות ההתנהלות מול אירן ניתן יהיה לשפוט רק בדיעבד.  בינתיים ניתן לומר שמעמדה הבינלאומי של ישראל לא משהו, והיא תלויה במידה רבה בגיבוי שהיא מקבלת מארה"ב.  נתניהו שם את כל הקלפים על טראמפ.  קשה לדמיין משהו פחות יציב.

כשמסתכלים על הכלכלה התמונה תלויה במידה רבה בהשקפת העולם.  מצד אחד היו לנתניהו הישגים לא מבוטלים בקידום האג'נדה הניאוליברלית, ובהמשך פירוק מדינת הרווחה.  התקציב הולך ופוחת יחסית לתוצר.  החוב הממשלתי מצטמק.  חברות ממשלתיות הופרטו.  באופן כללי, יש שיפור של כמה מדדים מקרו-כלכליים.  אבל זה לא בהכרח מצדיק את המדיניות שנתניהו מוביל: לפי כמה מדדים התקופה של ממשלת רבין, שסדר העדיפויות שלה היה שונה בתכלית, הייתה טובה יותר מבחינה כלכלית.

חלק מהשיפורים במדדים באו על חשבון האחריות של המדינה לאזרחים.  בנוסף יש מגוון תהליכים שמקפלים בחובם סכנה לעתיד.  היומרה לקידום התחרות במשק מסווה תמיכה בפועל בבעלי הון ובמונופולים, מה שמקטין את התחרות.  השקעות עתק במגזר העסקי לא הניבו שינוי משמעותי.  המשק אמנם צומח, אבל לאט יחסית לפוטנציאל הצמיחה שלו.  הפריון נשאר נמוך. קצב הבנייה נשאר נמוך ומחירי הדירות ממשיכים לעלות.  מצב מערכת הבריאות ממשיך להידרדר, עם יותר צפיפות ופחות מיטות יחסית לגודל האוכלוסייה. החברה החרדית גדלה אבל בו בזמן שיעור ההשכלה הכללית שלה צונח ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עדיין נמוךהמחלוקת בנושא אי-השוויון המגולם בפטור מגיוס קורעת את העם. מפלס ים המלח ממשיך לרדת ביותר ממטר כל שנה, בלי שום תכנית שתביא לייצוב או עלייה.

מעבר לכל זה, תקופת נתניהו ובעיקר הקדנציה האחרונה מתאפיינים בהידרדרות חברתית וממלכתית קשה.  יש פגיעה במעמד הכנסת ובדמוקרטיה, במסווה של צורך במשילות.  יש הסתה נגד התקשורת, בית המשפט העליון, ובעיקר הערבים והשמאל.  לצורך העניין, השמאל כולל אפילו אנשי ארץ ישראל השלמה כמו הנשיא רובי ריבלין.  גופים שבעבר היו בקונצנזוס, כמו הצבא, נשאבו למערבולת הפוליטית, למשל במקרה אלאור אזריה.

נתניהו עומד עכשיו לבחירות פעם נוספת.  יש להניח שימשיך לפי אותם קווים שלפיהם התנהל בעבר.  כמו בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הליכוד לא טרח לפרסם מצע.  כנראה אין לו כוונה להציע משהו חדש.  אם הכל נפלא, אפשר להסתפק בשימור הסטטוס קוו, לא?

במזל טוב – הספר יצא!

מהכריכה האחורית (לא אני כתבתי אלא הבת המוכשרת שלי):

במאה ה-21 ידע נגיש יותר משהיה אי פעם – הוא במרחק נגיעה, במרחק גלילה קצרה. למרבה הצער במאה ה-21 ידע גם רחוק יותר משניתן לדמיין, הוא מוסתר בקבצי מספרים אינסופיים ומאחורי הסיפורים שמספרים לנו בעלי אג'נדות.

המטרה של הספר הזה היא לחתוך דרך בליל המילים, מבעד לסיפורים המוטים ואל המידע. המטרה היא להנגיש אותו, לסדר אותו באופן נהיר וממצה. ליצור בסיס עובדתי לאדם המחפש את דרכו ביער המידע. להיות אטלס של המאה ה-21, אטלס שממפה את מה שקורה כאן, את מה שקרה כאן, לא בעזרת מפות אלא בעזרת גרפים, פרספקטיבה היסטורית, ונתונים. המטרה היא שכל אחד יוכל לעיין בו ולהתמצא קצת יותר טוב בשיח הציבורי.

קובץ pdf של גרסה 1.0 כפי שפורסמה

קישור לקניית הספר ישירות מהוצאת כרמל (מקבלים הנחה אם קונים באתר)

והנה העטיפה היפה שהאחיינית המוכשרת שלי אסנת עיצבה בשבילי (מי שצריך מעצבת לכל צורך שהוא, ובמיוחד דובי קוטב וחיות אחרות – מומלץ). חידון לא נושא פרסים: לזהות את הגרפים מהספר שהיא השתמשה בהם כדי ליצור את הקולאז'.

cover

ירושלים: הדירוג

ניר ברקת הולך לכנסת, ואולי אפילו יהיה שר.  זה הזמן לחגוג את פועלו בתור ראש העיריה של ירושלים ב-10 השנים האחרונות.  התקופה פחות או יותר חופפת לכהונתו של נתניהו כראש הממשלה, וברקת אף הציג את הגישה שלו לראש הממשלה כיתרון לעיר.  אבל מה זה נתן באופן מעשי?

קשה כמובן לסכם את כל מה שקורה בעיר במדד פשוט אחד, אבל הלמ"ס מנסה לעשות את זה לפחות לגבי ההיבט החברתי-כלכלי.  זה מתמצה בדירוג של כל הרשויות המקומיות ובחלוקה שלהן לאשכולות מ-1 (הנמוך ביותר) ל-10 (הגבוה ביותר).  הדירוג הזה נעשה אחת לכמה שנים בצורה לא לגמרי אחידה, וגם מספר הרשויות המקומיות המדורגות משתנה.  בכל אופן הנה הדירוג של ירושלים בהשוואה לכמה ערים אחרות:

ranks

התוויות מראות את האשכול שכל עיר שויכה אליו בכל מדרג. מספר הערים משתנה מרשימה לרשימה, ובפרט 55 ערים נוספו ברשימה של 2008, מה שגרם לעלייה סיסטמטית של רוב הערים (בגלל ערים שנוספו יותר נמוך בדירוג).

כפי שניתן לראות, רוב הערים הגדולות שמרו פחות או יותר על הדירוג שלהן לאורך השנים ונשארו באותו האשכול.  לא כך ירושלים, שהדירוג שלה הדרדר באופן רציף (פרט לעלייה הטכנית ב-2008), ובפרט ירדה בשני אשכולות בעשור האחרון.  החדשות הטובות: ירושלים אולי תרד עוד בדירוג, אבל לפחות כנראה לא תרד יותר באשכולות, כי אי אפשר — אשכול 1 שמור למספר קטן של מקומות ממש דפוקים.  שדרות מוצגת בתור דוגמה לעיר שעברה את המסלול ההפוך.

מקורות

הדירוגים הופיעו בפרסומים שונים של הלמ"ס.  את רובם ניתן למצוא כאן באתר.

מאוחדת לנצח

מאוחר מדי בשביל הספר, אבל הנה נתונים יפים שהיו צריכים להיות שם: פילוח האוכלוסייה של ירושלים מאז מיפקדי האוכלוסין של הבריטים בתקופת המנדט. שימו לב שזה לא מתייחס לאותו שטח בכל השנים:

  • בתקופת המנדט זה תחומי העיר כפי שהייתה מוגדרת אז
  • בשנים 1949-1966 זה העיר המערבית בלבד, בלי ירושלים הירדנית
  • בשנים מאז סיפוח מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 זה כולל את כל השטח שסופח, שרובו המכריע לא היה חלק מהעיר הירדנית.

סיפוח מזרח ירושלים בשנת 1967 כמעט שילש את שטח העיר, וגם הוסיף לה כ-68 אלף תושבים ערבים.  לא הרבה אחרי זה התחילו לבנות שכונות יהודיות חדשות במזרח העיר, בין השכונות הערביות.  במקביל גם האוכלוסייה הערבית גדלה ורבתה.  כתוצאה מזרח העיר גדל הרבה יותר ממערבה.  כיום מזרח העיר מכיל 61% מהתושבים, ומערב העיר רק 39%. ברגע שרואים את זה זה הגיוני, אבל בכל זאת הפער בין העיר המערבית (מה שנמצא בתחומי הקו הירוק) והמזרחית (עם כל השכונות שנבנו שם לאורך השנים) הפתיע אותי.

pop-abs

(הערה: הגרף קצת משקר, כי יש כמה אלפי ערבים בעיר המערבית, ואני מציג את זה כאילו כולם בעיר המזרחית.  אבל הם רק בערך 2%.)

והנה אותו דבר באחוזים.  כאן בולטות ההשלכות של סיפוח מזרח ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים מבחינת האחוז הגדל של ערבים בעיר — קצב הריבוי שלהם פשוט גדול יותר.

pop-pct

מקורות

מירב הנתונים ממיכל קורח ומאיה חושן, על נתוניך ירושלים 2018, מכון ירושלים למחקרי מדיניות.

הנתונים על האוכלוסייה היהודית בשנים 1949-1966 מויקיפדיה העברית.

 

שינוי כיוון או שינוי זמני?

לצה"ל יש תדמית מצליחנית, במובן שהוא תמיד מקבל עוד ועוד תקציבים.  וכשכתבתי בעבר על תקציב הביטחון אכן הראיתי איך הפער בין התכנון לביצוע הולך וגדל כל הזמן.  אבל במקביל הייתה מגמת ירידה יחסית של תקציב הביטחון לעומת התמ"ג ואפילו לעומת שאר תקציב המדינה.  זה התחיל בסביבות 2007, אולי בהקשר של דו"ח ועדת ברודט.

כל זה היה לפני שנתיים.  כשעדכנתי את הגרפים בשביל הספר, הסתבר שהשנה האחרונה שעבורה יש נתונים היא לא פחות ממהפכנית.  הפער בין התכנון לביצוע כמעט נמחק, במובן שמשרד הביטחון כבר לא מקבל הרבה יותר ממה שהוקצב לו במקור.

tak-bit-over

במקביל, הוצאות הביטחון בפועל שהיו כ-18% מביצוע התקציב עד 2007 ירדו ל-12%.  יחסית לתמ"ג זה היה בסביבות 8% וירד לפחות מ-5%.

tak-bit-pct

השאלה היא כמובן אם זה שינוי שימשיך או תנודה זמנית.  עוד כמה שנים נדע.

מקורות

נתוני תקציב המדינה מאתר התקציב הפתוח ואתר החשב הכללי.

מוזמנים להפיץ

עכשיו כבר ידוע שהבחירות בעוד 3 חודשים.  אז מי שרוצה לבסס את דעתו והצבעתו על נתונים במקום על ספינים ורכילות, מוזמן לגרסה המעודכנת של הספר.  בערך 450 עמודים בקצת יותר מ-90 יום זה "רק" 5 עמודים ליום (כולל שבתות וחגים)…

גרסה 10.7 להורדה (pdf)

(הקובץ עודכן לגרסה 10.7 ב-29.1.19)

 

שלא נדע

כשמתעסקים עם נתונים על כל היבטי החיים מגיעים גם להיבטים לא כל כך נעימים ולא כל כך חיים — והיום מדובר בתמותת תינוקות.

לידה היא תהליך רגיש ומורכב, שבו גם האם וגם הילוד מצויים בסכנה. מעבר לכך גם שנות החיים הראשונות מחייבות טיפול מסור. לכן אחת ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחום הבריאות במאה השנים האחרונות נוגעת להקטנה דרמטית של תמותת תינוקות.

המדד המקובל לתמותת תינוקות הוא כמה מתים עד גיל שנה אחת מתוך כל 1000 לידות חי. בשנות החמישים המצב בישראל היה לא כל כך טוב, עם כ-40 תינוקות מתוך כל אלף שמתו לפני שהגיעו לגיל שנה (כלומר 4%). אבל השיעור הזה ירד בהתמדה, וכיום תמותת התינוקות עומדת על רק 3 מתוך כל 1000 לידות (שזה 0.3%). השיעור הזה דומה למה שיש למשל ברוב מדינות אירופה, וטוב מהממוצע של מדינות ה-OECD (שכולל גם את טורקיה ומקסיקו שבהן השיעור גבוה מזה של ישראל פי 3 או 4). כפי שניתן לראות בגרף הבא, הוא הרבה יותר טוב מהממוצע העולמי, שכולל גם מדינות אפריקאיות שעד היום לא הגיעו לרמה שישראל הייתה בה בשנות ה-50 של המאה הקודמת.  המצב במדינות ערב בממוצע קצת יותר טוב מהממוצע העולמי.

inf-dead

אבל הגרף הזה קצת מטעה.  מה שהוא מראה זה ממוצע עבור כל אוכלוסיית המדינה. אבל הממוצע הזה מסתירים פער ניכר בין האוכלוסייה היהודית והערבית.  את זה אפשר לראות בגרף הבא.

inf-dead-bygrp

החדשות הרעות הן שתמותת התינוקות אצל מוסלמים פחות או יותר כפולה מאשר אצל יהודים. החדשות הטובות הן שהיא גם יורדת באותו הקצב.

מקורות

הנתונים עבור ישראל (כולל ההבחנה בין יהודים ומוסלמים) מלוח 3.1 של השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס, והתקבלו על ידי חלוקת מספר התינוקות שמתו במספר הלידות.  שימו לב שבגרף השני ההשוואה היא למוסלמים, כלומר זה לא כולל ערבים נוצרים ודרוזים.

הנתונים עבור העולם ואזורים שונים בגרף הראשון מאתר הבנק העולמי.

האיש השמן

זה התחיל מדיון משפחתי אם המגזר הציבורי התחיל להצטמצם כבר ב-1973 אחרי מלחמת יום כיפור ואמברגו הנפט, או שרק ב-1985 כתוצאה מתכנית היצוב הכלכלית.  אז הלכתי לבדוק את הנתונים.  ספוילר: מסתבר ששנינו טעינו.

הנתונים במקרה זה הם מהלמ"ס, ובפרט טבלאות בשנתון הסטטיסטי עם הכותרת "עובדי מדינה, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר".  כמו שקורה הרבה פעמים בכל שנתון יש מידע רק לכמה שנים, והמיקום והמספר של טבלה משתנה, אבל אם משקיעים בזה ניתן לאסוף מידע מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת עד היום.  הטבלאות מספקות פירוט על די הרבה משרדים ממשלתיים וגופים אחרים, אבל בהתחלה חשבתי שיספיק להסתכל על הסך הכל של המשרדים מצד אחד והמשטרה (בתוספת השב"ס) מצד שני.  הנה התוצאה.

medina-parts

הדבר הראשון שרואים הוא שמספר עובדי המדינה עלה ברציפות עד המהפך, התקבע בתקופת ממשלת בגין, ואז התחיל לצלול ב-1983.  המספר המשיך לרדת עד סוף שנות ה-80, ומאז הוא שוב במגמת עלייה.  לא נראה שיש לזה קשר משמעותי עם מאורעות שונים שקרו לאורך השנים.

צורה נוספת להסתכל על הנתונים האלה היא להשוות את הגודל של המגזר הממשלתי לגודל האוכלוסייה.  האם הממשלה גודלת כמו האוכלוסייה, יותר מהר, או יותר לאט?  מראש לא לגמרי ברור למה לצפות, כי יש חלקים בממשלה שעוסקים בשירות ישיר לציבור ולכן צפויים לגדול בדומה לגדילת האוכלוסייה, אבל יש גם חלקים שעוסקים בניהול המדינה באופן כללי ולא תלויים בגודל האוכלוסייה.  ובנוסף יש שינויי דגש שנובעים מעדיפויות ומדיניות.  בכל אופן, כשמנרמלים לפי גודל האוכלוסייה מתקבל הגרף הבא:

medina-parts-pop

עכשיו רואים שלפני המהפך הממשלה גדלה בממוצע קצת יותר מהר מהאוכלוסייה, ומיד כשבגין עלה לשלטון המגמה התהפכה.  התופעה הבולטת ביותר היא הירידה החדה בין 1983-1990, שאחריה המשיכה ירידה קלה בלבד, ובשנים האחרונות יש יציבות ואולי אפילו טיפה עלייה.

מה שעוד מעניין הוא שהשינויים המשמעותיים קרו רק לגבי עובדי המשרדים הממשלתיים.  אצל שוטרים וסוהרים יש עלייה רציפה, דומה לקצב גידול האוכלוסייה,  בלי הנפילה של שנות ה-80.  מה שמעלה את השאלה מה באמת קרה שם, ולמה דוקא ב-1983.  בשביל זה כדאי להסתכל על המשרדים ביתר פירוט (מה שחִייב לחזור לשנתונים ולהעתיק עוד נתונים).  התוצאה לפניכם.

medina-min

עכשיו אפשר לראות שהתופעות שראינו קשורות בעצם לשני משרדים: משרד הבריאות ומשרד התקשורת.  משרד הבריאות הוא כיום המשרד עם הכי הרבה עובדי מדינה, כנראה כי עובדי בתי החולים הממשלתיים נחשבים עובדי מדינה.  מורים בבתי ספר, לעומת זאת, הם עובדים של הרשויות המקומיות, ולכן לא נספרים בתור עובדי מדינה (אפילו אם משרד החינוך משלם את השכר שלהם).  גם חיילים ואנשי קבע הם לא עובדי מדינה, ולכן משרד הביטחון הוא בעצם די קטן יחסית.

העלייה התלולה עד המהפך והנפילה של שנות ה-80 קשורות למשרד התקשורת, שהתחיל את דרכו כמשרד הדואר.  המשרד הזה היה אחראי על אספקת שירותי דואר וטלפוניה, על כל המשתמע מכך – דוורים, ממייני דואר, מרכזניות, טכנאים, וכו'.  כשהמדינה גדלה היה צריך להגדיל את כוח האדם הזה, וברוב השנים משרד הדואר היה המשרד הגדול ביותר.   אבל אצל בגין אחרי המהפך הגידול הזה נפסק.  ואז ב-1984 התחילה לפעול חברת בזק, וכל פעילות הטלפוניה הועברה אליה, והעובדים הפסיקו להיות עובדי מדינה.  ב-1989 גם הדואר הפך לרשות עצמאית, וגם עובדיו הפסיקו להיות עובדי מדינה.  כך משרד התקשורת הפך ממשרד שבשיאו (ב-1975) העסיק יותר מ-16,000 עובדים למשרד עם פחות מ-200 עובדים.

וכמה הערות על משרדים אחרים:

  • משרד האוצר מראה יציבות מרשימה בכל שנות המדינה.
  • משרד החינוך גדל לפני המהפך, ומאז שומר פחות או יותר על אותו הגודל.
  • משרד החקלאות גם גדל עד המהפך, ואחריו הצטמצם קצת.
  • משרד השיכון גדל בצורה דרמטית מיד אחרי המהפך – כנראה בקשר לפרויקט שיקום שכונות של בגין.
  • משרד העבודה התאחד עם הרווחה בלי שינוי משמעותי בגודל, ואחר כך נבלע במשרד התעשייה והמסחר ונעלם.
  • העלייה במשרד הבריאות דומה באופן גס לגידול באוכלוסייה ולגידול במספר השוטרים.

ולכותרת הפוסט.  בשנת 2003 שר האוצר נתניהו השתמש בדימוי האיש השמן והאיש הרזה, ופתח בקמפיין לצמצום המגזר הציבורי.  אתם מוזמנים לחפש עדויות לכך בנתונים.  כל מה שאני מצאתי הוא הקטנה מינורית במספר השוטרים.

מקורות

טבלאות על עובדי המדינה מהרבה שנתונים סטטיסטיים של הלמ"ס.  בשנים האחרונות זה לוח 10.13.  בעבר זה היה בפרק 20, ולפני זה בפרק 17 ופרק 11.

רואים את הסוף

הגרסה העשירית של הספר מוכנה.  מעבר לתוספת של חומר, יש כאן שני שינויים:

  1. שינוי פורמט, עם פונט יותר גדול וקצת יותר רווח בין השורות, כדי שיהיה יותר קריא.
  2. הסרה של כל ההערות לעצמי בצבע אדום על דברים שראוי לבדוק או להוסיף.

כתוצאה זו הגרסה הראשונה שבעיקרון כבר מוכנה להפצה, אם כי בהדפסת ניסיון מסתבר שיש בעיות קלות בחלק מהגרפים (בעיקר קווים נוספים שמסמנים למשל ממוצע אבל הם דקים מדי ולא יוצאים בהדפסה, או מקרים בהם צבע כהה מדי וקשה לראות עליו כיתוב).  אני עובד על זה.  הייתי צריך לבדוק את זה בשלב יותר מוקדם.

המוטיבציה לכל זה היא שנראה שהולכות להיות בחירות בקרוב, ובחירות זה הזמן הכי משמעותי להזכיר לכולם שחוץ מסקרים וספינים צריך לדבר גם על עובדות ונתונים.  הבעיה שכנראה לא יהיה זמן להוצאה ערוכה ומסודרת, אלא רק למהדורה מוקדמת אולי בהוצאה עצמית (במקביל יש לי גם דיבור עם אקדמון, אבל הם דורשים זכויות בלעדיות כולל הסרה של הגרסה האלקטרונית מהרשת, ואני מעדיף שלא).  מי שיכול לעזור בקשרים לענף המו"לות וההפצה מוזמן להתקשר.  גם מי שמוכן לעזור בהגהות.

שלום ולא להתראות

לפני כמה שנים הצגתי נתונים של מדד השלום.  זה סקר חודשי שמבוצע מאז 1994 על ידי פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן במסגרת תכנית אוונס באוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה.  הנה עדכון עם נתונים נוספים מהשנים האחרונות (אלה התשובות של יהודים בלבד).  בשנים האלה הייתה עלייה קטנה בתמיכה בתהליך ואז ירידה חזרה.  שום דבר מעניין.

shalom

אבל כבר בפעם הקודמת שמתי לב לפער בין התמיכה בשלום בתור מטרה אבסטרקטית לבין חוסר נכונות לשלם מחיר.  עדות עקיפה לזה אפשר למצוא כבר בגרף הנ"ל.  התמיכה הרַבה ביותר בתהליך השלום, וההתנגדות הנמוכה ביותר, היו בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה.  על פניו סביר — זה היה מיד אחרי רצח רבין.  אבל שימו לב לפרטים.  העלייה בתמיכה לא הייתה באמת מיד אחרי הרצח: היא הייתה רק כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה.  והירידה חזרה לא היית בגלל כישלון ועידת קמפ דיויד השנייה או פרוץ האינתיפדה השנייה: הירידה התחילה לפני זה, כשברק החליף את נתניהו.  הפרשנות היחידה שאני מוצא לזה היא שיש רבים ש(אולי באופן תת-מודע) תומכים בתהליך השלום רק כשהם בטוחים שאין סכנה אמיתית שהוא יתממש, ומתנגדים כשיש סיכוי שאכן תהייה התקדמות.

הסקר של מדד השלום מכיל עוד מגוון שאלות חוץ מהשאלה הבסיסית על תמיכה בתהליך, כל פעם שאלות אחרות.  באוגוסט האחרון היה אוסף שאלות מפורטות יותר על מרכיבים אפשריים של הסכם שלום.  הנה התשובות שהתקבלו (שוב של יהודים בלבד).

opinion-2018

ארבעת העמדות העליונות בגרף משקפות יחס כללי לתהליך ומראות שיש אולי יתרון קטן לאלה שתומכים בו על פני אלה שמתנגדים לו, אבל רוב גדול לאלה שלא ממש מחזיקים מהפלסטינים ודורשים מהם להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי. ששת העמדות התחתונות הן חלק משאלה "נניח שממשלת ישראל וההנהגה הפלסטינית היו כמעט מגיעות לנוסח של הסכם שלום קבע. האם כדי להוכיח לפלסטינים ולעולם כי ממשלת ישראל באמת רוצה שלום היית תומך או מתנגד בכך שישראל תסכים ל:". התוצאות משקפות התנגדות גורפת לכל המרכיבים הצפויים של הסכם שלום לפי מתווה של שתי מדינות, כולל אפילו לכך שהפליטים הפלסטינים יוכלו להיקלט במדינה הפלסטינית.

אז שלום אולי כן.  לשלם עליו ממש לא.

מקורות

הגרף הראשון מתבסס על איסוף סיזיפי של נתונים מכל הדוחות החודשיים שנגישים מאתר מדד השלום.  השני באופן ספציפי מהסקר של אוגוסט 2018.

העשירים

אחד המדדים הפשוטים והאינטואיטיביים ביותר לאי-שוויון הוא "כמה יש למאון* העליון".  זה מניח שיש לנו נתונים על התפלגות העושר, ואנחנו יכולים לראות כמה מהעושר הכולל במדינה נמצא בידי המאון העליון, כלומר אותו אחוז בודד מהאוכלוסייה שהם העשירים ביותר.

(*יש ויכוח אם האחוז העליון בהתפלגות צריך להיקרא "מאון" או "מאיון". אני דוגל ב"מאון", בדומה ל"עשירון", אך בשונה מ"אלפיון", מתוך הנחה שזה כי "אלפון" כבר היה תפוס.)

במוסד המחקר Ipsos אספו נתונים על זה בחתך בינלאומי.  אבל בנוסף לנתוני האמת הם גם סקרו תושבים בארצות השונות כדי למפות מה התפיסה של הציבור לגבי המדד הזה.  התוצאה המעניינת לפניכם.

top1pct-intl

אז קודם כל יש פער עצום ברמות אי-השוויון בארצות שונות.  בבלגיה וניו-זילנד המאון העליון מחזיק רק 18% מהעושר.  ברוסיה הוא מחזיק 70%.  ישראל, עם 39%, היא קצת מעל האמצע.

אבל יותר מעניין מה הציבור חושב.  מסתבר שבכל המדינות התושבים חושבים בממוצע שהמאון העשיר מחזיק ב-40-60% מהעושר הכולל, וזה לא היה קשור בכלל למצב האמיתי במדינה (וברובן זה הרבה יותר ממה שיש לעשירים באמת).  במקביל, התושבים חשבו שסביר שהמאון העליון יחזיק בכ-20-30% מהעושר – בערך חצי ממה שהם חשבו שיש לו, וגם זה לא היה קשור למצב.  ישראל נמצאת בקצה התחתון של הסקלה: הציבור חושב שהמאון העליון מחזיק 32% מהעושר, ושמה שסביר הוא רק 14%.  המציאות, כאמור, היא 39%.

איך מגיעים לזה שהמאון העליון מחזיק כל כך הרבה מהעושר?  בצורה פשטנית נהוג לומר ש"כסף הולך לכסף", כלומר למי שיש כבר הרבה יותר קל להשיג עוד.  בצורה מפורטת יותר, יש שילוב של שני דברים:

  1. כשההכנסה היא (הרבה) יותר ממה שצריך באופן שוטף, לא מוציאים את הכל, ואז העודף מצטבר עם השנים.  אצל העניים מוציאים את כל מה שיש ולא מצטבר שום עושר (ולפעמים אפילו מוציאים יותר ממה שיש, ונכנסים לחובות).
  2. אפשר לנצל את עודפי הכסף כדי לרכוש השפעה פוליטית ולנצל אותה כדי ליצור תנאים שנותנים עדיפות לעשירים על חשבון העניים – והכוונה היא אכן באופן מילולי לרכישת השפעה באמצעות כסף.  זה מה שנקרא יחסי הון-שלטון.  דוגמאות קונקרטיות שנפוצות בכל מדינות המערב הדמוקרטיות הן
    • תרומות למסעות הבחירות של פוליטיקאים ולמוסדות הקרובים לליבם. העברות כספים כאלה נותנות לבעלי הון גישה לנושאי תפקידים ממלכתיים, ולנושאי התפקידים יש הרגשת מחויבות כלפי בעלי ההון. כתוצאה נקבעת מדיניות הנוטה להטיב עם בעלי ההון. לא נדיר גם שבזמן מערכת בחירות בעלי הון תורמים למתמודדים משני עברי המתרס, כדי לוודא שיהיו להם קשרים עם מי שינצח.
    • שכירת לוביסטים שעובדים מול רשויות השלטון, ובפרט מול מחוקקים ורגולטורים, כדי לקדם את ענייניהם של בעלי ההון.  לעניים אין לוביסטים שייצגו את האינטרסים שלהם (אבל בישראל יש את לובי 99).
    • קניית אמצעי תקשורת (למשל עיתונים וערוצי טלוויזיה) ושימוש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל ועל פוליטיקאים, מה שמוביל להרחבת המונח המתחרז להון-שלטון-עיתון.

אחד הנושאים הבולטים שבהם יחסי הון-שלטון יכולים לעבוד לטובת בעלי ההון הוא מיסוי רנטות לעומת מיסוי עבודה. רנטה היא הכנסה שלא מעבודה. למשל בעל נדל"ן המשכיר את הנדל"ן שלו מקבל הכנסה קבועה מבלי שיעשה דבר. באופן דומה, גם מי שמשקיע כספים בשוק ההון יכול לקבל דיבידנד או רווחים מבלי להשקיע עבודה – הכסף "עובד" בשבילו.  כפי שהגרף הבא מראה, הכנסות מרנטות נפוצות בעיקר בעשירון העליון, ומהוות יותר מ-60% מההכנסות במאון העליון.  בעשירונים האחרים ההכנסות נובעות משכר או עסק.  הגרף הזה הוא עבור עצמאים, לכן הרוב מעסק.

azmaim-income

השאלה היא כמה מיסים לגבות מהרווחים האלה.  כיוון שעשירים מקבלים חלק ניכר מהכנסתם מרנטות, כדאי להם שהמיסים על רנטות יהיו נמוכים.  מתרצים את זה בכך שזה ימריץ את העשירים להשקיע בפיתוח חברות חדשות (מה שלא תמיד עומד במבחן המציאות — לפעמים הם מעדיפים להשקיע ביאכטות או בחו"ל).  ואכן המצב כיום ברוב מדינות המערב ובישראל הוא שהמיסים על רנטות נמוכים מהמיסים על עבודה, כמו מס הכנסה: מס רווחי הון הוא לכל היותר 25%, ומס על השכרת עד 5 דירות למגורים הוא 10%, בעוד מדרגת מס הכנסה הגבוהה ביותר היא 47%.  כיוון שעשירים מקבלים כאמור אחוז גבוה מההכנסה שלהם מרנטות, נוצר מצב של מיסוי רגרסיבי אפילו אם כל מס בפני עצמו הוא פרוגרסיבי: העשירים משלמים פחות מיסים באופן יחסי להכנסה שלהם.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון ממחקר של מוסד Ipsos, כפי שפורסם במאמר באתר ה-BBC.

הנתונים לגרף השני מדוח הכנסות המדינה לשנים 2015-2016, לוח ה-3.

לקריאה נוספת: נעמה סיקולר והדר קנה, החיים הטובים של המאיון העליון, כלכליסט 22.8.2011.

חובות

המצב הרצוי הוא שרמת החיים תהייה גבוהה על בסיס ההכנסה מעבודה. אבל בהרבה מקרים אין מספיק כסף מתי שצריך אותו, ולכן לוקחים הלוואה. בזכות ההלוואה ניתן לרכוש את מה שרוצים עכשיו, ולשלם על זה (בתוספת ריבית) בהמשך. דוגמאות נפוצות הן לקיחת משכנתא לרכישת דירה, הלוואה לרכישת רכב, וגם האוברדראפט בחשבון הבנק.

הלוואות הן דבר טוב אם באמת קיימים האמצעים להחזיר אותן בהמשך, ובמיוחד אם הן נועדו לשפר את המצב וליצור אמצעים חדשים (למשל הלוואות למימון לימודים או הקמת עסק). מצד שני הלוואות יכולות להיות דבר בעייתי אם משתמשים בהן למותרות ואז אין איך להחזיר אותן. אם חלק גדול מהאוכלוסייה לוקח הלוואות שלא יוכל להחזיר מדובר בבועת אשראי. זה מסכן את היציבות של הבנקים שנתנו את ההלוואות, וכתוצאה את המשק כולו.

נתונים על החוב הממוצע של משקי הבית בישראל מאז תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת מוצגים בגרף הבא. כפי שניתן לראות החוב עלה באופן תלול יחסית בשנות ה-90 ומאז 2008 לערך, והיה די קבוע בתחילת שנות האלפיים. הדגם הזה די דומה לדגם עליית מחירי הדירות. ואכן, אפשר גם לראות שהחלק בחוב שהשתנה הכי הרבה הוא חוב על הלוואות לרכישת דירות, בין אם אלה משכנתאות מבנקים מסחריים או הלוואות ממשלתיות (במגבלה שאין נתונים על משכנתאות מהשנים הראשונות בטווח המוצג).

households

דבר נוסף שאפשר לראות הוא שכמעט כל ההלוואות הממשלתיות הן לדיור, אבל באופן כללי בעשור האחרון הממשלה קיצצה באופן ניכר את ההלוואות שהיא נותנת. גם החובות על אשראי הם קטנים יחסית. הרוב המכריע של החובות הם על הלוואות מהבנקים.

מקורות

אתר בנק ישראל, נתונים סטטיסטיים על יתרות החוב במשק (בתוך הפעילות הפיננסית – שוק האשראי).  הנתונים שם הם על החוב הכולל של כל משקי הבית.  נרמלתי לפי מספר משקי הבית כל שנה מלוח 5.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל (מכמה שנים).

מאיפה הכסף

פעם בכמה שנים שומעים משהו בחדשות על הסיוע הצבאי מאמריקה.  ואז זה די נשכח.  ובכל זאת מעניין לראות איך זה התפתח.

הגדילה המשמעותית של הסיוע האמריקאי הייתה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהיה צריך לחדש את הציוד והמלאים של הצבא.  הסיוע הזה מימן חלק ניכר מהוצאות הביטחון באותן שנים, שהגיעו בשיא לכ-30% מהתמ"ג.  במקביל ניתן גם סיוע אזרחי, וחלק קטן מהסיוע גם מופנה לעזרה לעולים.  אבל מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת הסיוע האזרחי במגמת ירידה, ובעשור האחרון נותר רק הסיוע הצבאי.  הנתונים בגרף בדולרים, ומתוקנים לאינפלציה של הדולר, כלומר הכל מוצג במחירי 2017.

usaid

נקודה חשובה היא שחלק ניכר מהסיוע הצבאי (יותר מ-70%) מותנה בכך שישמש לרכש מחברות אמריקניות. בכך הסיוע הזה בעצם משמש את הממשל האמריקאי לתמיכה בתעשייה הביטחונית האמריקאית. כדי לסבך את העניין, חלק מהרכישות מאמריקה מחייבות רכש חוזר של החברות האמריקניות בתעשייה הישראלית, כך שגם התעשייה המקומית מרוויחה משהו.

אגב, הנתונים אינם כוללים את ההשתתפות האמריקאית בפיתוח מערכת החץ, שאינה נחשבת לסיוע חוץ, וגם לא את הערבויות שהממשל האמריקאי נתן להלוואות של ממשלת ישראל, כי הן היו רק ערבויות ובסוף הממשל בעצם לא הוציא על זה כסף.

מקורות

טבלת נתונים מה-Jewish Virtual Library, אתר יהודי-אמריקאי שמטרתו לאסוף ולהנגיש מידע בנוגע ליהדות וישראל.

לסקירה קצרה על ההיסטוריה של סיוע החוץ האמריקאי לישראל ראו בדה מרקר 20.3.2013.

זהירות סכנה!

הסכנה הגדולה ביותר למשטר דמוקרטי היא לא מהפכה צבאית אלא אובדן אמון של הציבור, עד כדי העדפה של ויתור על הזכות להשמיע את קולו ולבחור את הממשלה. במדד הדמוקרטיה נשאלה מספר פעמים שאלה ישירה האם כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל צריך מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת (בשנתיים הראשונות השאלה הייתה על חוסר התחשבות בכנסת ובבחירות, ואחר כך על חוסר התחשבות בכנסת, בתקשורת, ובדעת הקהל). התוצאות בגרף הבא. כפי שניתן לראות בשנים האחרונות יש רק רוב דחוק שעומד על הצורך בדמוקרטיה ומתנגד ל"מנהיג חזק" כזה. אבל בערך רבע תומכים מאוד במנהיג עוקף כנסת, וטיפה פחות די תומכים. בתחילת העשור התמיכה במנהיג כזה הייתה יותר נמוכה, אבל עדיין משמעותית.

strong-leader

מצד שני, אם שואלים באופן ישיר שמא משטר דמוקרטי אינו מתאים לישראל בגלל בעיותיה המיוחדות, מסתבר שיש התנגדות די רבה לאמירה הזו. זה מצביע על אחת הבעיות בסקרי דעת קהל: לא מעט משיבים רוצים גם מנהיג חזק וגם דמוקרטיה, ולא מודעים לסתירה בין התשובות. ובכל זאת כ-22% מביעים הסכמה ולו חלקית עם חוסר ההתאמה של הדמוקרטיה.  אאוץ.

היבט אחר של סכנה לדמוקרטיה שנחקר בסקרים שונים נוגע לקבלת מרות, ובפרט מרות צבאית. כשיש פילוג קשה בעם, יתכן שחיילים יקלעו למצב שבו הם נדרשים לקחת חלק בפעולות שהם מתנגדים להן. מימין מקרה הבוחן הוא הצורך לפנות ישובים יהודיים בשטחים. משמאל מקרה הבוחן הוא הצורך לשרת בשטחים. השאלה היא האם במקרים כאלה מותר לחיילים לסרב לקחת חלק בפעילות האמורה?

שאלות כאלה נשאלו בסקרי ביטחון לאומי ודעת קהל ובסקרי מדד הדמוקרטיה, ובחלק מהמקרים שתי השאלות נכללו באותו סקר. התשובות נגישות מאתר דאטה ישראל של מכון גוטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ומוצגות להלן. כמעט תמיד יש רוב לשוללים זכות סירוב לחיילים, אבל בשני הסקרים האחרונים (מ-2013) לא היה רוב לשוללים זכות סירוב מימין. ניסוח השאלות שונה בסקרים מסדרות שונות, וכתוצאה השוואה של התוצאות היא לא תמיד תקפה. אבל ברור שבשנים האחרונות יש אחוז גבוה באוכלוסייה שמצדיק סירוב פקודה על ידי חיילים מסיבות אידאולוגיות, קצת יותר מימין מאשר משמאל.

seruv

בנוסף לשאלות האלה, סקרים מ-2012 ו-2016 הכילו שאלה למי חיילים דתיים צריכים לציית אם יש סתירה בין פקודות הצבא לפסיקת רבנים. במקרים האלה רק 12-15% ענו שצריך לציית לרבנים, ואילו 71-72% ענו שצריך לציית לפקודות הצבא. השאר לא ידעו לענות או חשבו שכל אחד צריך לפעול לפי צו מצפונו.

מקורות

הגרף הראשון ממדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, דוחות של שנים שונות.

הגרף השני מנתונים של סקרי ביטחון לאומי ודעת קהל וממדד הדמוקרטיה.

כל התוצאות האלה נגישות באתר דאטה ישראל, מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה.

עידכוני שכר

אחד הנושאים שנמצאים תמיד במוקד הדיונים על איכות החינוך הוא שכר המורים.  אז הנה שני גרפים שמאירים שתי נקודות, בלי יומרה למצות את הנושא.

שכר המורים נחשב במשך שנים נמוך יחסית למקצועות אחרים. בעשור האחרון נחתמו מספר רפורמות שנועדו לשפר את המצב, בתמורה להגדלת שעות הפעילות בבית הספר – אופק חדש לבתי ספר יסודיים ולחטיבות הביניים ב-2009, ועוז לתמורה לבתי הספר התיכוניים ב-2011. ולפי נתונים של הלמ"ס שכר המורים אכן נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות, ועלה יותר מהשכר של שכירים אחרים במשק, כפי שמודגם בגרף הבא. באופן מפתיע עושה רושם שהעלייה בשכר התחילה עוד לפני מימוש הרפורמות של יולי תמיר, ועוד לפני העלייה בתקציב משרד החינוך. בנוסף, הנתונים מצביעים על שכר גבוה מהממוצע במשק בערך מאז 2010.

 

wages

מצד שני, נתונים על שכר כלל עובדי מגזר החינוך כפי שהם מופיע בשנתון הסטטיסטי לישראל מצביעים על שכר ממוצע נמוך באופן ניכר מהשכר הממוצע של כלל השכירים במשק. ההסבר הוא שהאוכלוסייה הכלולה בממוצע אינה זהה, ובנוסף שבנתוני המורים מדובר על הכנסה כוללת, ואילו בנתוני מגזר החינוך על השכר למשרת שכיר. יש שני הבדלים עיקריים בין המדדים האלה. השכר הממוצע למשרת שכיר מחושב על ידי חלוקת כלל השכר ששולם למספר המשרות, כולל אלה שהן משרות חלקיות בהיקף נמוך ביותר ואפילו רק יום בחודש. כתוצאה מספר המשרות הכולל יכול להיות גבוה ממספר המשרות המשמעותיות, והממוצע נמוך מדי. ושנית, אם מורה עובד ביותר ממשרה אחת ההכנסה שלו גבוהה יותר מהשכר בכל אחת מהמשרות.

למרות העליות בשכר המורים לאחרונה, השוואה בינלאומית מראה ששכר המורים בארץ עדיין נמוך בהשוואה לשכר המורים ברוב הארצות המפותחות.  הגרף הבא מדגים ששכר המורים בישראל גבוה רק מזה במדינות מזרח אירופה.  הנתונים הם לשנת 2017, עבור מורה עם הכשרה טיפוסית לרמת החינוך המדוברת ועם ותק אופייני. ההשוואה היא במונחי PPP, שזה שכר בדולרים מתוקן לכוח הקנייה בכל ארץ.  מצד שני, אפשר לראות שבאופן כללי יש שונות גדולה בין המדינות השונות.

wages-intl

מקורות

הגרף הראשון מבוסס על הודעה לעיתונות של הלמ"ס בנושא מגמות בשכרם של עובדי הוראה, 2014-2003, שהופצה ב-18.12.2016, ועל לוח 12.40 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס (ולוחות מקבילים משנתונים קודמים).

הגרף השני ממערכת החינוך בישראל בראייה השוואתית בינלאומית, לוח 4.2 עמ' 67, משרד החינוך, 2018.

תורת דחיית שירותו – אומנותו

דבר אחד שצריך להודות בו הוא שהחרדים העלו את תימרוּן המערכת הפוליטית — ובפרט בנוגע לפטור מגיוס — לדרגת אומנות.  כתבתי על זה בפעם הראשונה כבר בתחילת הבלוג בשנת 2012.  כתבתי על זה שוב לפני 5 חודשים, בהקשר של פסק הדין של בג"ץ שביטל את התיקונים האחרונים לחוק שירות הביטחון (מה שהספין הממשלתי קרא "חוק השיוויון בנטל").  אבל לפני שהתיקונים האלה בוטלו הם היו בתוקף כמה שנים, והתוו את הכיוון של השתמטות-בעידן-שאחרי-חוק-טל.

בעיה שנתקלתי בה בפוסט הקודם הייתה שלא מצאתי נתונים על דחויי השירות החדשים אחרי הביטול של חוק טל.  אז הגשתי לצה"ל בקשת חופש מידע בנושא.  זה לקח 5 חודשים ו-3 תזכורות, אבל לפני שבוע קיבלתי תשובה.  (בדיעבד מסתבר שגם שחר אילן השיג מידע דומה וכתב עליו בכלכליסט.)  לא הכל ולא תמיד בדיוק מה שביקשתי.  בין היתר, משעשע (או ליתר דיוק, עצוב) לקרוא ש"אין בידי רשויות הצבא נתונים אודות שילובם בשירות של בוגרי ישיבות […] מלפני שנת 2012 בשל החלפה של מערכות תיעוד אלקטרוניות בשנה זו", כלומר החליפו מחשב ומסד הנתונים הקודם אבוד.  אבל החלק החשוב שם.

אז הנה הגרף המעודכן שמכיל את הנתונים החדשים.  הם נמצאים בפינה הימנית התחתונה:

torato-tot

הנתונים החדשים מראים שני דברים:

  • בעקבות ביטול חוק טל המערכת לא ידעה מה לעשות.  אז היא לא החילה עליהם את חוק הגיוס (מעבר לאלה שרצו להתגייס בלאו הכי), אבל גם לא נתנה להם אישור דחיית שירות.  כך ב-2013 מספר דחויי השירות החדשים היה 0.  כשהעבירו את התיקון שהסדיר את השרץ ב-2014, נתנו אישור לכל אלה שהתעכבו.  לכן מספר האישורים בשנה הזו כפול.  זה מסביר את הזיגזג בגרף.
  • מבחינת המספר הכולל של חרדים במעמד של דחויי דירות, יש שני תהליכים הפוכים שקורים במקביל.  מצד אחד ממשיך תהליך "ריקון המאגר" שבו נותנים פטור סופי מגיוס (בניגוד לדחיית שירות שצריך להאריך כל פעם) כבר בגיל 24 או 26, מה שמוציא מהספירה את כל אותם חרדים שהגיעו לפרקם וקיבלו דחיית שירות בימים העליזים של חוק טל.  אלה נתונים שכבר היו לי קודם.  ב-2017 עוד היו קרוב ל-22 אלף כאלה, אבל סביר שגם הם יקבלו פטור בקרוב.  אבל במקביל לזה הנתונים החדשים מראים שנוצר מלאי חדש של דחויי שירות בזכות התיקונים החדשים (מה שנקרא פרק ג'1 בחוק הגיוס).  תוך בסך הכל 4 שנים הם הגיעו כבר לכמעט 34 אלף, שזה יותר מחצי מהשיא של כל הזמנים לפי החוקים הקודמים (62.5 אלף בשנת 2010).  אם מסכמים את הישנים עם החדשים, היו ב-2017 כ-55.7 אלף דחויי שירות.  ואולי זה בעצם יותר — הנתונים ששחר אילן קיבל גבוהים יותר מאלה שאני קיבלתי, ואצלו החדשים כבר מגיעים ליותר מ-37 אלף.
  • שימו לב לכך שבאופן מצטבר לא פחות מ-47 אלף חרדים קיבלו דחיית שירות ב-4 השנים האלה, אבל בסופו של דבר יש רק 33.9 אלף דחויי שירות חדשים.  זה כי 21.2 אלף כבר הספיקו לקבל פטור סופי אחרי שקודם קיבלו דחיית שירות לפי פרק ג'1.  כן, אני יודע שהמספרים לא מסתכמים (33.9 + 21.2 = 55.1, לא 47).  לצה"ל הפתרונים.
  • ואגב, בנוסף יש 500+ כל שנה שהם אפקטיבית עריקים: באו לצו ראשון, לא קיבלו דחיית שירות, אבל לא התגייסו.  להבנתי הם לא נספרים בגרף כי כאמור לא קיבלו דחיית שירות.

שאלה מעניינת היא מה יקרה עכשיו כשהתיקונים של 2014 בוטלו.  חוק הגיוס החדש שאמור היה להחליף אותם לכל המאוחר בספטמבר עוד לא אושר בכנסת.  ואם הוא יאושר אין ספק שגם הוא יפול בבג"ץ, כי הוא עוד פחות שיוויוני מהגרסאות הקודמות שנפסלו בגלל פגיעה בעקרון השיוויון.  מה שמסתמן כעת הוא שזה יהיה חלק מהבלגן של הקדמת הבחירות, וכל העסק ידחה שוב בעוד שנה ויעבור לטיפול הממשלה הבאה.

מקורות

הנתונים החדשים כאמור מהתשובה לבקשת חופש מידע שהגשתי.

שאר הנתונים כמו שהיו בפוסטים הקודמים (כאן וכאן).

נתונים חדשים אלטרנטיביים (גבוהים מאלה שאני קיבלתי בכמה אלפים) בכתבה של שחר אילן.

תיאור לא רע של כל ההיסטוריה של גיוס חרדים בדף גיוס בני ישיבות בוויקיפדיה.

%d בלוגרים אהבו את זה: