ארכיון קטגוריה: הכל

פליטים

בעית הפליטים הפלסטינים היא אחת מאבני הנגף הקשות ביותר העומדות בפני כל ניסיון לישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.  אז שווה לברר קצת נתונים על מה מדובר.  בגדול, ההערכות הן שב-1948 כ-711,000 פלסטינים הפכו לפליטים, וב-1967 עוד כ-240,000, וכיום יש 5-7 מיליון. אבל כדי להבין את המספר הזה צריך לישב שתי בעיות: ראשית, איך מגדירים מיהו פליט, ובפרט אחרי כמעט 70 שנה? ושנית, איך משיגים נתונים?

פתרון חלקי לשתי הבעיות ניתן על ידי אונרא (UNRWA), הארגון של האו"ם שנותן שירותים לפליטים פלסטינים.  [זה לא אומר שלדעתי זה פתרון טוב, אבל ככל הנראה זה מה שהעולם משתמש בו.]  לפי ההגדרה שלהם, פליט פלסטיני הוא מי שגר בפלשתינה בין יוני 1946 למאי 1948, ואיבד את מקום מגוריו ואמצעי מחיתו כתוצאה מהמלחמה ב-1948, וכן צאצאים לפליטים מצד האב.  (במקור ההגדרה התיחסה לפליטים בפלשתינה, וכללה הן ערבים והן יהודים, ואונרא אפילו טיפלה בכמה אלפי יהודים בשנותיה הראשונות, אבל מאז 1952 הם מטפלים רק בערבים פלסטינים.)  בנוסף, כדי לקבל שירות מאונרא צריך להרשם, וכך יש רישום די מסודר לפחות של אותם הפליטים שמקבלים שירות במסגרת הזו, והם ללא ספק הרוב.  אז המספרים של אונרא מספקים בסיס.

אונרא התחילה לתפקד ב-1950, אבל באתר של אונרא מצאתי נתונים רק מאז שנת 2000.  מי שמשלים את הפער הוא ארגון פלסטיני בשם בָּדיל שמקום מושבו בבית לחם, וממצב את עצמו כמקור נתונים בנושא פליטים וזכויותיהם.  מטבע הדברים הם פחות אוביקטיביים ממה שהם מתיימרים להיות, ובכל זאת זהו המקור היחיד שמצאתי שמנסה לשרטט תמונה שלמה לאורך זמן.  התמונה הזו, המוצגת בגרף הבא, כוללת שלושה רכיבים:

  • הפליטים הרשומים באונרא
  • הערכה של פליטים נוספים שאינם רשומים וכנראה אינם מקבלים שרותים מאונרא
  • הערכה של פליטים בעקבות מלחמת ששת הימים (שאינם רשומים באונרא, כי ההגדרה של אונרא מתיחסת רק ל-1948, אבל למרות זאת יכולים לקבל שרותים מאונרא)

 

pal-ref

כמה הערות:

  • הנתונים של בדיל מראים ירידה לא מוסברת בין 2010 ל-2011.  השוואה עם נתוני אונרא המקוריים מראים שזה מתי שהם התחילו לדווח בנפרד על פליטים רשומים ואנשים שאינם פליטים ובכל זאת רשומים.  האנשים הנוספים האלה יכולים בחלקם להחשב לפליטים למרות שהם לא עומדים בהגדרה הרשמית (למשל צאצאים מצד האם במקום מצד האב), וחלקם אכן אינם פליטים אלא סתם נדכאים שהחליטו לאפשר להם לקבל שירות מסיבות הומניטריות (למשל עניים מירושלים ועזה).  מספרם גדל אבל עדיין פחות מ-10%.
  • הנתונים מראים גם עלייה תלולה באופן חריג בין השנים 1990-1995.  לא מצאתי הסבר למה שקרה שם.
  • הנתונים על פליטים לא רשומים הם הערכה גסה שמתבססת על משפט סתום בדוח של אונרא שאומר שלהערכתם כשלושה רבעים מהפליטים רשומים.  מזה משתמע שיש עוד רבע שאינו רשום, אבל בסקר מ-2007 הסתבר שבשטחים רק 1.43% אינם רשומים.  אז בדיל יצרו שילוב של 1.43% נוספים בשטחים ורבע נוסף בארצות השכנות (ירדן, לבנון, וסוריה).
  • הנתונים על פליטי 1967 הם הערכה גסה שמתחילה מנתון של 240,000 ומגדילה את המספר מאז לפי הערכות של קצב הגידול הטבעי.  ההערכה התחילה עם גידול של  3.5% בשנה ובשנים האחרונות עומדת על 2.88% בשנה.
  • אונרא פועלת בחמישה אזורים: הגדה המערבית, עזה, ירדן, לבנון, וסוריה.  יש גם פליטים במדינות ערב האחרות ובשאר העולם, והם לא בטיפול אונרא אלא "שייכים" לנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR).  לפי נתוני הנציבות לפליטים מספרם נמוך — כ-100,000 כיום.

הסיבה לגידול העצום במספר הפליטים היא כמובן הגידול הטבעי שלהם, בצרוף העובדה שאין צורה להפסיק להיות פליט.  האו"ם מכיר בצאצאים של פליטים כפליטים בעצמם עד שמעמדם מוסדר.  בעיקרון יש שלוש אפשרויות להסדרה:

  • חזרה לארץ המוצא כשהתנאים מאפשרים זאת, מה שנחשב לאפשרות המועדפת
  • השתקעות בארץ המארחת (הארץ שבה הפליט נרשם וקיבל מעמד פליט)
  • השתקעות בארץ אחרת

נציבות הפליטים של האו"ם אמורה לפעול כדי להגיע להסדרה כזו, אבל באופן מעשי זה לא ממש קורה.  למשל לפי נתוני האו"ם בשנת 2016 היו 22 מיליון פליטים בעולם (כולל 5.3 מיליון פלסטינים), ורק כ-550,000 חזרו לארצם ופחות מ-200,000 זכו לישוב מחדש, שזה פחות מ-3.5%.  אונרא אפילו לא אמורה לפעול לשם ישוב הפליטים מחדש — היא רק מספקת להם שירותים, בעיקר חינוך ובריאות.  ובתקנון של אונרא הצורה היחידה למחוק רישום של פליט היא אם הוא מת או אם הוכח שהרישום כפול או כוזב.  כך גם אם מצאת עבודה ומגורים וקבלת אזרחות — כמו למשל רוב הפליטים הפלסטינים בירדן, שהם כיום 39% מאלה שמטופלים על ידי אונרא — אתה עדיין פליט.  (ואגב, גם במדינות אחרות שבהן לא נותנים אזרחות כמו בירדן רק שליש עדיין גרים במחנות פליטים.)  מצד שני, יתכן כי המיעוט היחסי של פליטים מוכרים המטופלים על ידי נציבות הפליטים נובעת מכך שאלה שהשתקעו בארצות אחרות אכן אינם נספרים יותר.

מקורות

הנתונים של אונרא מהאתר שלהם. חיפוש של "UNRWA in figures" הוביל ליבול של 26 דוחות בהפרשים של 6 או 12 חודשים, מהשנים 2000-2017.

הנתונים של בדיל מהדוח הדו-שנתי לשנים 2013-2015, שהוא הדוח השמיני שהם מוציאים.  הנתונים המוצגים הם מטבלה 2.1, וההסברים מהנספח בסוף פרק 2.  עד שנת 2005 זה ברזולוציה של 5 שנים, ומאז כל שנה.

המהפך

בחגיגות 40 שנה למהפך הצגתי כמה גרפים שמראים איך דברים השתנו מאז.  אבל הניתוח של הבחירות האחרונות (בחירות 2015) שהראה שדגם ההצבעה נקבע לפי רמת דתיות ולא לפי מוצא העלה את השאלה האם כך היה גם ב-1977.  למרבה המזל יש נתונים!  (אמנם לא באיכות מי יודע מה, אבל בכל זאת משהו.)

זה התחיל בשנת 1969, כשפרופ' אשר אריאן ז"ל מאוניברסיטת תל-אביב ערך סקר בחירות.  מאז קבוצת המחקר הזו, כיום בראשות פרופ' מיכל שמיר, עורכת סקר אחד או יותר בכל מערכת בחירות.  וכל הנתונים הגולמיים מכל הסקרים האלה נמצאים באתר שלהם ברשת.  לצערי הם מתעניינים יותר בהלכי רוח בחברה ובשיקולים של אנשים לפני הבחירות, אבל בכמה מקרים הם ערכו גם סקר אחרי הבחירות, שכולל שאלה למי הצבעת.  וב-1977, לכבוד המהפך, זה כלל גם שאלה על ההצבעה ב-1973.  כך אפשר לשרטט גרף זרימה של מצביעים בין המפלגות.

(למי שהגרף לא ברור לו: המלבנים בצד שמאל מייצגים את המפלגות בבחירות 1973, כשגובה כל מלבן יחסי למספר הקולות שהמפלגה קיבלה בסקר.  אותו דבר לגבי בחירות 1977, שמיוצגות בצד ימין.  המספרים מציינים כמה נסקרים הצביעו לכל מפלגה, מתוך 465 ס"ה.  הסרטים מראים מעבר של נסקרים ממפלגה אחת ב-1973 לאחרת ב-1977, או לחילופין השארות והצבעה לאותה מפלגה שוב.)

mahapach-flow

לכאורה מה שהגרף מראה זה איך הליכוד וד"ש (מפלגת המרכז הראשונה שבאמת עשתה משהו, ואז התפרקה לרסיסים תוך כדי הקדנציה) שתו מנדטים למערך וקצת גם למפלגות אחרות, וכך הליכוד היה יכול להקים קואליציה.  ד"ש הצטרפה אחרי זמן קצר וכך שילטון הליכוד התבסס.  אבל למי שמסתכל בנתוני הבחירות האמיתיים יש כאן עוד סיפור: סיפור של מדגם בעייתי או קטן מדי (ראו פרטים על הנתונים בסוף).  חוסר ההתאמה הבולט ביותר הוא בקשר לליכוד:  הליכוד בעצם רק עלה מ-39 מנדטים ל-43, עליה צנועה של 10%, ולא עליה דרמטית של 50% כמו שנתוני הסקר מראים.  ובמציאות המערך ירד ב-37%, לא ב-52% כמו בגרף.  וגם לא הייתה ירידה לחצי של האחוז שלא הצביעו.  בקיצור הגרף יפה והסיפור בגדול נכון, אבל הנתונים אינם משקפים במדויק את מה שקרה.

ובכל זאת, אלה למיטב ידיעתי הנתונים היחידים שיש, אז נשתמש בהם כדי לנתח גם את פילוח הבוחרים.  כמו בכל סקר, גם הסקר הזה כלל שאלות דמוגרפיות על מוצא, רמת דתיות, והכנסה.  אם משרטטים את ההצבעה לגושים השונים בבחירות 1977 מתקבל הגרף הבא.  יש כאן 12 עמודות, שמייצגות את כל הצרופים של מוצא (אסיה ואפריקה [AS-AF], אירופה ואמריקה [EUR-AM], וישראלים דור שני [IL]) עם רמת דתיות (פרשנות שלי: מקיים הלכות דת באופן יסודי = דתי/חרדי, במידה רבה = מסורתי-דתי, במידה מועטה = מסורתי-לא-דתי, ולא מקיים כלל = חילוני).  רוחב כל עמודה מייצג את מספר הנסקרים ששייכים לצירוף הזה.

vote77-by-orig-rel

העמודות מקובצות לפי מוצא.  כך ניתן לראות שכל בני עדות המזרח הצביעו באותו אופן, בלי קשר לרמת דתיות: רוב לימין (לליכוד), קצת לשמאל (מערך), ומעט למרכז (ד"ש).  זאת בניגוד למצב כיום, כשרמת הדתיות ולא המוצא קובעת את דגם ההצבעה.  אבל אצל אשכנזים הדתיים, ואצל בני דור שני בישראל גם המסורתים, אכן הצביעו אחרת כבר ב-1977 – לימין ולמפלגות חרדיות, בניגוד לחילונים ולמסורתים הלא-דתיים שאצלם היה יותר איזון בין ימין ושמאל.  מעניין אגב גם להיזכר עד כמה ב-1977 ניתן היה לסווג את הרוב לפי המוצא, בניגוד למצב כיום שבו חצי מהאוכלוסייה הם כבר ישראלים דור שני.

גורם נוסף שעשוי להשפיע על תוצאת הבחירות הוא רמת הכנסה. אז הנה גרף שמחלק את האוכלוסיות לא לפי רמת דתיות אלא לפי הכנסה.  הכנסה נמוכה זה עד 2000 לירות לחודש, בינונית זה 2000-4000, וגבוהה זה מעל 4000.  היו זמנים.  בכל אופן אפשר לראות שחוץ מעניים ישראלים דור שני אין לרמת ההכנסה שום השפעה משמעותית, וההבדלים בדגם ההצבעה נובעים בעיקר מהמוצא.

vote77-by-orig-income

אז המזרחים הצביעו יותר לליכוד.  אבל האם הם הגורם לניצחון הליכוד? בשביל זה צריך להסתכל על המאפיינים של אלה שהצביעו למערך ב-1973 אבל לליכוד או ד"ש ב-1977, כי המעבר שלהם הוא שעשה את ההבדל.  הגרף הבא מתאר את דגם ההצבעה ב-1977 של אוכלוסיית מצביעי המערך ב-1973.  כפי שניתן לראות אצל האשכנזים יותר מחצי המשיכו להצביע למערך (לשמאל) גם ב-1977, כשהאחרים מעדיפים את ד"ש על פני הליכוד ביחס של 2:1.  אבל אצל המזרחיים רק שליש נשארו במערך, וכ-40% עברו לליכוד.

vote77-change

אז השורה התחתונה היא שכן: המהפך כנראה אכן נבע משינוי דגם הצבעה עדתי.  אבל זה כלל שני מרכיבים עיקריים:

  • בני עדות המזרח שעברו מהמערך לליכוד ובכך תרמו ישירות למהפך (חיזקו את הליכוד על חשבון המערך).
  • אשכנזים שעברו מהמערך לד"ש ובכך החלישו את המערך עוד יותר.

הנתונים

החוקרים מתל-אביב ערכו 4 סקרים ב-1977, מתוכם 3 לפני הבחירות. אני השתמשתי רק ברביעי, שנערך בסוף יוני (הבחירות היו ב-17 במאי).  אוכלוסיית הסקר הייתה 465 יהודים בוגרים (בני 20+) מהערים הגדולות בלבד (מטרופולין תל-אביב, ירושלים, חיפה, ובאר שבע).  זה אולי מסביר לפחות חלק מההבדלים בין תוצאות הסקר לתוצאות האמת.

הנתונים ניתנים בצורה של קובצי SPSS בצרוף קובץ שמפרט את הקודים המשמשים לייצוג התשובות של כל נסקר לכל שאלה.  כיוון שאין לי תוכנת SPSS הייתה לי בעיה עם הפורמט הזה, עד שמצאתי מי שיבצע עבורי המרה לאקסל (תודה שרה!), שממנו עברתי ל-CSV, ועם זה אני כבר מסתדר.

השד ה(ע)דתי

כולם יודעים שהליכוד הוא המפלגה של עדות המזרח, ומפלגת העבודה היא מפלגה אשכנזית (בלי קשר לעובדה שלליכוד מעולם לא היה מנהיג מעדות המזרח, ולמפלגת העבודה היה ויש). וחלק קבוע מכל מערכת בחירות הוא התעוררות תקופתית של השד העדתי, כולל האשמות באפליה עוד מימי מפא"י והבטחות שעכשיו סוף סוף תחזור עטרה ליושנה.  אבל אף פעם לא ראיתי נתונים משמעותיים על זה, וגם אצל הלמ"ס סיווג לפי עדות פשוט לא קיים בהרבה מקרים.  אז מאוד עניין אותי לקרוא טור קצר של אריאל איילון בהארץ מלפני כמה חודשים שבו הוא טען שהגורם המשפיע על הצבעה בבחירות הוא בכלל לא העדה אלא רמת  הדתיות.

ד"ר איילון הוא האדם מאחורי אתר פאנל פרויקט המדגם, שמספק תשתית למחקרים מבוססי סקר באינטרנט.  כל מי שרוצה להשתתף בסקרים יכול להרשם באתר.  לקוחות שרוצים לבצע סקר מגדירים את קהל היעד המבוקש ומעבירים את שאלות הסקר.  האתר מזמין משתתפים רשומים שמתאימים לסקר להשתתף בו, ומעביר להם חלק מהתשלום שמתקבל מהלקוח.

הנקודה הקריטית היא שבעת הרישום לאתר צריך למלא שאלון דמוגרפי, כדי לאפשר לאתר להתאים את המשתתפים לדרישות של הסקרים.  זה כולל מידע כמו גיל, השכלה, ארץ לידה שלך ושל ההורים, רמת דתיות, והצבעה בכנסת.  את המידע הדמוגרפי הזה ניתן לנצל לניתוח סטטיסטי, וזה בדיוק מה שאיילון עשה.  אבל בטור בהארץ הוא לא נתן את כל הפרטים, אז ביקשתי ממנו את המידע הגולמי כדי שאוכל לנתח אותו בעצמי ולצייר גרפים.  עוד באותו ערב קיבלתי קובץ אקסל עם נתונים של 43091 אנשים (בלי שום פרטים מזהים כמובן).  פרטים על העיבוד שעשיתי ובמה השתמשתי בסוף הפוסט.

נתחיל מהטענה הפשטנית שהעדה קובעת איך מצביעים.  הגרף הבא מראה את דגם ההצבעה העדתי למפלגות, כשהרוחב של כל עמודה משקף את מספר הקולות שהמפלגה קיבלה במדגם. 8 המפלגות הראשונות מסודרות מלמטה כלפי מעלה לפי הצבעה גבוהה יותר של מזרחים (יוצאי אסיה ואפריקה, AS-AF בגרף) ונמוכה יותר של אשכנזים (יוצאי אירופה ואמריקה, EUR-AM).  יוצאי בריה"מ לשעבר (USSR) מוצגים בנפרד באמצע.  הגרף לא מראה את אלה שהם ישראלים דור שני, שהם בערך חצי בכל המקרים (חוץ מישראל ביתנו), כדי להדגיש את ההבדלים העדתיים.  יתכן ואולי סביר שחלק מהם גם מזדהים עם עדה מסוימת, אבל על זה אין נתונים.

 

party-by-orig

מה שרואים זה כצפוי שסידור לפי הצבעה של מזרחים/אשכנזים אכן קרוב לסידור משמאל לימין. כולנו אולי יותר גבוה/ימין מהצפוי, אבל זה כי היא במידה מסוימת גם מפלגה סקטוריאלית של מזרחים.  רוסים גם נוטים להצביע יותר לימין.  ש"ס היא כבר מפלגה סקטוריאלית ממש, וכך גם שתי המפלגות העליונות שמוצגות מחוץ לסדר: ישראל ביתנו של הרוסים, ויהדות התורה של (חרדים) אשכנזים.

אבל יש עוד צורה לפלח את ההצבעות: לפי רמת דתיות.  כשעושים את זה מתקבלת תוצאה הרבה יותר מובהקת.  למפלגות השמאל והמרכז מצביעים כמעט רק חילונים, אולי עם קצת מסורתים.  בליכוד זה בערך חצי-חצי, עם קצת דתיים.  רוב הדתיים וכמעט כל החרדים מצביעים למפלגות דתיות במובהק (שהן גם ימניות).

party-by-rel

ההברקה של איילון היתה לשלב את הסיווג לפי עדות עם הסיווג לפי רמת דתיות.  השילוב הזה הראה שהתמונה שלפיה אחוז גבוה של חילונים הצביעו למרכז-שמאל, אבל רק אחוז זעום של דתיים, היא אכן תקפה גם למזרחים וגם לאשכנזים.  הגרף הבא מראה את הנתונים בפירוט.  אוכלוסיית המדגם מחולקת ל-16 קבוצות, שמייצגות את כל הצירופים של מוצא (ישראל, אסיה ואפריקה, אירופה ואמריקה, בריה"מ לשעבר) עם רמת דתיות (חילוני, מסורתי, דתי, חרדי).  כל קבוצה כזו מיוצגת על ידי עמודה.  הרוחב של העמודה מייצג את הגודל של הקבוצה במדגם, והצבעים לאורך העמודה מייצגים את ההצבעה של חברי הקבוצה למחנות פוליטיים שונים.

vote-by-group

השאלה היא איך לקבץ את העמודות האלה.  הגרף לעיל עושה את זה בשתי צורות אלטרנטיביות (כלומר מה שיש משמאל ומה שיש מימין זה בדיוק אותו הדבר, רק בסדר שונה).  משמאל הקיבוץ הוא לפי מוצא, ולכל מוצא אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בעלי רמת דתיות שונה.  כמו שאפשר לראות בקלות אין דימיון: כל רביעיה של עמודות מכילה עמודות עם צבעים שונים לגמרי.  אין קשר בין דגם ההצבעה של בעלי דתיות שונה מאותה עדה.

מימין הקיבוץ הוא לפי רמת דתיות, ולכל רמת דתיות אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בני מוצא שונה.  כאן רואים בקלות שיש דימיון בין העמודות: החרדים מכל העדות מצביעים בעיקר למפלגות חרדיות, הדתיים מכל העדות מצביעים בעיקר לימין, המסורתיים מכל העדות גם לימין אבל במידה מסוימת גם למרכז, והחילונים מכל העדות בעיקר לשמאל ולמרכז.

מצד שני אפשר לראות שיש גם השפעה מסוימת לעדה: אצל המסורתים והחילונים (שהם הרוב המכריע) אפשר לראות שיוצאי בריה"מ לשעבר הם הימנים ביותר, ויוצאי אירופה ואמריקה השמאלנים ביותר.  המזרחיים וישראלים דור שני באמצע (ושוב, יתכן שישראלים דור שני [שהם הקבוצה הכי גדולה] הם בעצם ממוצע שכולל גם אנשים נוספים שמזדהים עם הקבוצות המובחנות יותר, אבל אין על זה נתונים).  האפקט הזה של העדה הוא בתוך רמת דתיות מסוימת, כלומר זו תוספת להשפעה של רמת הדתיות.  אבל זה אפקט משני יחסית לרמת הדתיות.

אז איילון צודק לגמרי בטענה שלו.  אם לצטט את מה שהוא כתב ישירות:

המוצא העדתי משפיע – ה"מזרחים" מעט יותר ימנים מאשר יוצאי אירופה או אמריקה, והקהל הימני ביותר הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. אך מה שחשוב הרבה יותר: המשתנה שקובע באמת את ההצבעה הוא הנטייה הדתית. בקרב חילונים – השמאל-מרכז היה מנצח בגדול וזה לא משנה באיזה עדה היתה נערכת ההצבעה. השמאל-מרכז מובס בקרב מסורתיים, ופשוט לא קיים בקרב דתיים וחרדים.

הנתונים

קובץ הנתונים מכיל כאמור מידע על 43091 אנשים.  זה קצת פחות מחצי מכל הרשומים לפאנל (מעל 90000), כשלשאר אין עדכון של ההצבעה ב-2015. דבר ראשון ניפיתי ממנו את אלה שלא רלוונטים לי, ואת אלה שיש בעיות בנתונים שלהם.  בסך הכל נופו כך  24.8% מהרשומות, ונשארתי עם 32400.  הניפויים כללו:

  • מי שאינם יהודים (כי אני מתמקד בהשפעה היחסית של דתיות ועדה בין יהודים)
  • מי שהיה מתחת לגיל 18 ב-2015 (כי הם לא יכולים לבחור)
  • מי שאין נתונים לגבי המוצא שלו
  • מי שיש לו סתירה בנתונים לגבי עליה, למשל שנת עליה לפני שנת לידה, או לידה בישראל ובנוסף שנת עליה (כי זה מחשיד גם את הנתונים האחרים)

הסיווג לעדות נעשה בדומה לצורה המקובלת לפי מקום לידה.  מקום הלידה ניתן בתור קוד ארץ, והשתמשתי בסיווג של איילון.  בפרט AS-AF כלל את אסיה, ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון, ואפריקה; EUR-AM כלל את מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום אמריקה, מזרח אירופה, מערב אירופה, ואושיאניה.

השיטה המקובלת היא להשתמש במקום הלידה של האדם או של אביו, ולהבחין בין אסיה ואפריקה לבין אירופה ואמריקה, מה שמשאיר קבוצה שלישית של אלה שהם לפחות שני דורות בישראל.  אני שיניתי את זה קצת, והתיחסתי באופן שיוויוני לשני ההורים.  כך סיווגתי לפי מקום הלידה של האדם עצמו, ואם הוא נולד בישראל אז לפי מקום הלידה של האב או של האם אם הם לא נולדו בישראל.  במקרים ששניהם לא נולדו בישראל אבל הסיווג שלהם שונה זה מזה סיווגתי את האדם המדובר כשייך לקבוצת הישראלים.  כל זה לא גרם לשינוי משמעותי לעומת סיווג לפי האב בלבד כמקובל.  בנוסף הוספתי סיווג של יוצאי ברית המועצות לשעבר (בלי לסייג את שנת העלייה, כלומר לא רק מאז 1990).

נקודה חשובה היא שהמדגם הזה, למרות גודלו (הרבה יותר מה-500-1000 בסקרי בחירות רגילים), הוא לא מדגם מייצג של אוכלוסיית המדינה (וגם לא של היהודים מעל גיל 18).  יש כאן נתונים של מי שנרשם לאתר פאנל פרויקט המדגם.  מסתבר שצעירים וחילונים נוטים להרשם הרבה יותר ממה שצפוי לפי שיעורם באוכלוסייה.  כשמזמינים סקר מהאתר ומבקשים מדגם מייצג, הסקר ישלח לתת קבוצה שכן מייצגת – למשל ישלחו להרבה מהחרדים הרשומים, אבל רק לחלק קטן יותר מהחילונים, כי לפצות על הרישום המוטה.  בהקשר של התוצאות שלנו אין חשיבות לגדלים היחסיים של הקבוצות, אז זה לא משנה.  אבל בנוסף לכך שיש יותר מדי חילונים, עושה רושם שגם יש יותר מדי מצביעים – שיעור ההשתתפות בבחירות 2015 היה 72%, ובכל הקבוצות שלנו שיעור ההשתתפות המדווח הוא מעל 80%.  יתכן שאנשים שלא בחרו נטו לא להרשם, ויתכן שיש הטיה קלה בדגם הבחירה של אלה שכן נרשמו.  לחילופין יתכן שזה משקף את הנטיה של אנשים לדווח באופן שונה ממה שעשו באמת.  לפי איילון בבדיקות חוזרות של המדגם רואים שינויים כאלה ב-5-10% מהדיווחים.

סיווג המפלגות הוא כלהלן: שמאל כולל את מרצ, העבודה, ועלה ירוק.  מרכז זה כולנו ויש עתיד.  ימין כולל את הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו, ויחד.  חרדים זה ש"ס ויהדות התורה.  יש גם קולות בודדים לרשימה המשותפת שנספרים בנפרד.  בנוסף יש הבחנה בין אלה שאמרו שלא הצביעו לאלה שלא ענו כלל.

זרימה

אחד מתהליכי הרקע בחברה הישראלית נוגע לדת — חזרה בתשובה מצד אחד ויציאה לשאלה מצד שני.  והבוקר נתקלתי במקרה בטבלה ששופכת קצת אור על מה שקורה ברמת המאקרו של כלל האוכלוסיה.  זה לוח ג מתוך סקירת הממצאים העיקריים של הסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שהתמקד בנושאי דתיות ומסורת (כל שנה הסקר כולל גרעין קבוע והרחבה על נושא מסוים).  הנה הוא:

luach gimel 2009

מה שיש כאן הוא נתונים על איך הנסקרים (יהודים בני 20 ומעלה) מגדירים את יהדותם כיום ואיך הייתה בעבר.  מטבע הדברים קשה לראות בדיוק מה הולך כאן כשזה רק אוסף מספרים בטבלה, ובפרט שהלמ"ס החליטו להציג אחוזים של כל שורה במקום מספרים אבסולוטיים (למשל, ה-3% של החילונים שהתחילו בתור דתיים זה יותר או פחות מה-6% של דתיים שהיו בעבר חילונים?).  אז החלטתי להציג את זה בדיאגרמת sankey.  זו דיאגרמה שבאמצעותה אפשר לתאר זרימה בין קבוצות שונות ואת הגדלים היחסיים של הקבוצות והזרימות.  במקרה שלנו הקבוצות הן לפי רמת דתיות באוכלוסייה, והזרימות מייצגות שינויים ברמת הדתיות בין הבית שבו אנשים גדלו לבין מה שהם כיום (או ליתר דיוק היו ב-2009).  התוצאה נראית כך (המספרים באלפים, וזה לא יוצא מדויק כי האחוזים מעוגלים).  מצד ימין קבוצות האוכלוסייה כיום, כשהגובה מייצג את גודל הקבוצה.  מצד שמאל השיוך לאותן הקבוצות כפי שהיה בגיל 15.  העובי של הסרטים שמקשרים בין שמאל לימין מייצג את המספר שעברו מקבוצה לקבוצה, והם צבועים לפי הצבע של הקבוצה שעברו אליה.

sankey

עכשיו אפשר לראות שיש מגמה מעורבת: מצד אחד קצת התחרדות, שבמספרים אבסולוטיים היא בעצם די קטנה (רוב הגידול של החרדים הוא מילודה), וגם מידה מסוימת של "התחזקות";  ומצד שני התפקרות: הקבוצות של דתיים ומסורתים-דתיים קטנות, ואלה של מסורתיים-לא-דתיים וחילונים גדלות.  למשל בין מי שגדלו כדתיים פחות מחצי נשארו דתיים: קצת התחרדו, קצת התחלנו, וקבוצה גדולה הפכה למסורתיים.

עכשיו רק צריך לחכות 10-20 שנים כדי לראות אם המאמצים של בנט והעמותות השונות יצליחו להפוך את המגמה ולגרום לילדים של היום להיות יותר דתיים.

מקורות

הנתונים כאמור מהסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2009.  בעצם השתמשתי בנתונים כפי שהם בלוח 15, שבו האחוזים ניתנים עם נקודה עשרונית.

את הגרף ציירתי באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

קריאה לסופ"ש

לאחרונה צוינו שני תאריכים חשובים בתולדות המדינה – 50 שנה למלחמת ששת הימים, ו-40 שנה למהפך.  מעטים אם בכלל שמו לב לתאריך נוסף: בימים אלה ממש בלוג "נתונים" חוגג 5 שנים ליסודו.  וכפי שענן התגיות משמאל מדגים, ב-5 השנים האלה הצטברו די הרבה נתונים על מגוון גדול של נושאים.  הבעיה היא שהם לא מצטרפים לידי תמונה שלמה, כי כך דרכם של בלוגים.

אז בחצי השנה האחרונה אני עובד על אירגון מחדש של כל החומר הזה בצורה של ספר.  המטרה, כמו תמיד, היא להציג מידע על מה שקורה סביבנו בצורה מלאה וברורה ככל האפשר, ולהקשות על כל מי שמנסה לרדד את השיח הציבורי.  ובתקופה האחרונה במיוחד, עם הפריחה המוגברת של ספינים ופייק ניוז, זה חשוב מתמיד.

אז הנה מה שיש לי עד כה.  זה כולל את רוב מה שפורסם בבלוג, אבל מצד שני זה רחוק מלהיות גמור.  לא מעט סעיפים הם רק רשימה של שאיפות להשיג ולהציג מידע נוסף.  לפי הקצב עד כה זה יכול לקחת שנים, וזו אחת הסיבות לפרסם גם גרסה חלקית (מי שיש לו נתונים רלוונטיים לאחד הסעיפים או רוצה לעזור לאסוף אותם מוזמן להתקשר…).

אני עדיין מתלבט אם התוצאה היא מוצלחת ומרשימה או פלצנית ויומרנית.  בכל אופן זה שונה מכל דבר אחר שאני ראיתי – ספק אטלס נתונים, ספק ספר אזרחות מעשית.  אני מקווה שיהיה שימושי.

גרסה 0.1 – עם 221 עמודים ו-151 איורים

 

כמה מפלגות צריך?

בישראל נהוגה שיטת בחירות פרופורציונאליות כלל ארציות. משמעות הדבר שמספר המושבים בכנסת משקף בצורה קרובה את מספר הקולות להן זכתה כל מפלגה. הסייג העיקרי לשיקוף מושלם הוא אחוז החסימה, שמונע ממפלגות קטנות מלהיכנס לכנסת.

ידוע כי שיטה פרופורציונאלית כזו מעודדת יצירה של מפלגות סקטוריאליות, ואכן בישראל יש מספר גדול של מפלגות המייצגות פלחים שונים באוכלוסייה. מספר המפלגות בכל בחירות מוצג בגרף הבא, יחד עם מספר המפלגות שנכשלו ולא הצליחו לקבל ייצוג בכנסת ואחוז הקולות שבוזבזו כתוצאה מכך.

parties

כפי שניתן לראות לפני המהפך התמודדו פחות מפלגות, ורק מיעוטן נשארו מחוץ לכנסת. מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90 היו יותר מפלגות ובערך חציין נשארו בחוץ. מאז בחירות 1999 יש עוד עלייה במספר המפלגות, וכעת רובן אינן מצליחות להיכנס לכנסת. עם זאת מדובר במפלגות קטנות, ומספר הקולות הכולל שהולך לאיבוד הוא נמוך ונע בטווח 3-5% (אם כי יתכן שהוא במגמת עלייה מסוימת). השיא היה בבחירות 2013, אז 268,797 קולות שהם 7% בוזבזו.  אז לכאורה לפחות בחצי ממערכות הבחירות האחרונות יותר מ-95% מהבוחרים באו על סיפוקם.

אבל האם הם באמת בחרו מה שהם רצו?  מדידה ישירה יותר של ייצוגיות (או ליתר דיוק חוסר ייצוגיות) ניתן למצוא בסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית. זהו סקר שנתי הנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובשני מקרים הוא כלל את השאלה "האם יש היום במדינת ישראל מפלגה שמייצגת את השקפותיך בצורה טובה?". התוצאות שהתקבלו מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות המצב עגום. למרות ריבוי המפלגות המתחרות על קולו של הבוחר, ב-2012 רוב מובהק טענו שאין מפלגה שמייצגת אותם. ב-2016 היה רוב קטן בין היהודים שאמרו שיש מפלגה כזו, אבל אצל האזרחים הערבים נשארו כמעט שני שלישים שטענו שאין.

parties-rep

מקורות

לגרף הראשון: נתוני ההצבעה כפי שהם מרוכזים באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לגרף השני: מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 , עמ' 232 שאלה 41, ומדד הדמוקרטיה הישראלית 2012 , עמ' 231 שאלה 22.

מישהו אמר שחיתות?

קשה למדוד שחיתות, בין היתר כיוון שסביר להניח שחלק ואולי רוב מעשי השחיתות אינם ידועים לנו, ואין איסוף מסודר של מה שכן ידוע. מה שנשאר הוא סקרים אודות תחושה של שחיתות. ברוב המקרים אני מסתייג משימוש בסקרים של תחושות ומעדיף נתונים מדידים. אבל במקרה של שחיתות תחושת הציבור היא בעצם מדד חשוב לא פחות מהשחיתות עצמה, כי התחושה הזו היא שפוגעת בהזדהות של האזרחים עם המדינה ובסופו של דבר בדמוקרטיה.

מקור אחד לנתונים הוא מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זהו סקר שנתי המתקיים מאז 2003 וכולל שאלות שונות בנושאים הקשורים לדמוקרטיה. בשנים 2003-2011 הסקר כלל שאלה אודות הסכמה עם האמירה "כדי להגיע היום לצמרת הפוליטית בישראל צריך להיות מושחת". בשנים 2014-2016 הייתה שאלה שונה, "איזה ציון אתה נותן להנהגת ישראל כיום בנושא השחיתות?" כשהתשובות האפשריות נעות בין "מאוד מושחתת" ל"בכלל לא מושחתת". התוצאות לשתי השאלות האלה מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש רוב לאלה שחושבים שצריך להיות מושחת, ורוב גדול וגדל לאלה שחושבים שההנהגה מושחתת.

dem

מקור שני לנתונים הוא המדד של הארגון הבינלאומי Transparency International. המדד הזה הוא ממוצע של עד 13 מדדים ממקורות שונים, למשל הבנק העולמי ומכוני מחקר בינלאומיים (לא כולם מכסים את כל המדינות, ולכן לכל מדינה יכול להיות מספר מקורות שונה). המדדים אמורים לשקף דעת מומחים רבים מתחומים שונים, ולהיות יותר אמינים מסקר דעת קהל. את המדדים האלה מנרמלים לסקלה משותפת לפני המיצוע. הסקלה היא 0-100 כאשר 100 מציין חוסר שחיתות; אני הפכתי את הסקלה בגרף כך שמדד גבוה יותר מייצג שחיתות גבוהה יותר. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא ביחד עם מבחר מדינות אחרות להשוואה. התופעות הבולטות הן העלייה הרצופה בשחיתות בתקופת ממשלת שרון, והיציבות מאז ועד היום (עם אפשרות לירידה קלה לאחרונה – צריך לחכות לראות שזו לא תנודה זמנית).  יחסית למדינות אחרות אנחנו קרוב לקצה היותר מושחת של המדינות המערביות, אבל במצב יותר טוב מרוב העולם.

cpi

עד כאן הנתונים והגרפים.  אבל צריך להודות שהם לא מספרים את כל הסיפור.  חלק מזה הוא פרק הזמן המצומצם יחסית שהם מכסים.  אבל יותר חמור הוא שהנתונים האלה נובעים מסקרים ששואלים על איך המצב נראה כרגע.  כתוצאה הם אינם יכולים לתת תמונה של שינויים שקרו צעד אחרי צעד בשיטת הסלאמי.  כששינוים קורים לאט ומתרגלים אליהם אחד אחד, אנשים לא שמים לב לאפקט המצטבר.

מי שכן עושה השוואה ארוכת טווח הוא משה נגבי במאמר מ-2008 (עמ' 69-74 בחוברת שחיתות שלטונית בישראל, עיונים בביטחון לאומי מס' 9, ששווה לקרוא גם חלקים אחרים ממנה).  בין היתר הוא כותב "מדהים לראות את ההידרדרות לאורך שלושים השנים. 'פרשת רבין', לדוגמה, נראית היום כמו לקוחה מעולם המדע הבדיוני: לא להאמין שבגלל חשבון הדולרים שניהלה אישתו, ראש ממשלה בישראל עזב את תפקידו."  ובעצם הדוגמה הזו כוללת שני חלקים:

  • כאמור רבין התפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון דולרים שהחזיקה אשתו.  לא אמרו לו להתפטר, והוא לא היה חייב להתפטר, הוא בחר להתפטר.
  • אפשר היה להתחמק מהתיק הפלילי נגד לאה רבין אם המפקח על מטבע החוץ היה מחליט להטיל כופר, ולשם כך הוא לא היה צריך אישור מהיועץ המשפטי.  במילים אחרות, באופן חוקי לגמרי אפשר היה לעקוף את היועץ המשפטי ברק ולמנוע משפט. אבל ברק איים שהוא עצמו יעתור לבג"ץ נגד התנהלות כזו, שפוגעת בשוויון.

עברו 40 שנה עם סדרת חקירות נגד ראשי ממשלה (ואחד שנכנס לכלא), ועם סדרה של מריחות וסגירות תיקים מצד יועצים משפטיים.  ואכן כיום התנהגות כזו של ראש ממשלה או יועץ משפטי נראית פחות סבירה מזה שחללית תנחת על הכנסת ותצא ממנה משלחת של אנשים ירוקים קטנים.

מקורות

לגרף הראשון, נתונים לשנים 2003-2011 יש בתרשים 62 של מדד הדמוקרטיה לשנת 2011, אבל לפרוט המלא של 3 השנים האחרונות צריך להסתכל בנספחים של המדדים לשנים אלה. הנתונים לשנים 2014-2016 מהתשובות לשאלה 49 בנספח 4 בסוף מדד 2016.

הנתונים לגרף השני מהאתר של Transparency International. יש לציין שלפי תיאור המתודולוגיה באתר אין להשוות נתונים של שנים מלפני 2012 כיוון שהן לא הותאמו לאותה התפלגות, אבל התוצאות דווקא נראות לגמרי סבירות. מצד שני להבנתי המתודולוגיה החדשה שבה מתאימים את התוצאות להתפלגות של 2012 מונעת אפשרות של שינוי כללי, למשל שיפור כללי במצב ברחבי העולם.  ובעצם באופן כללי השיטה של נירמול הנתונים ממקורות שונים לא מאפשרת שינוי כזה, כי לכולם יש שלב ביניים שבו הם מותאמים להתלפגות עם ממוצע 0 וסטית תקן 1.  כתוצאה כל התוצאות למדינה מסוימת (כמו ישראל) הן לא אבסולוטיות אלא יחסית לשאר העולם – בניגוד לנאמר באתר עצמו, שמציג את הסקלה כטווח בין "נקי לגמרי" לבין "מאוד מושחת".

הטבות ואי-שוויון

באחד הפוסטים הקודמים הראיתי נתונים על איך תשלומי העברה מקטינים את אי-השוויון.  זה נכון לגבי הכנסות של יחידים.  אבל אצל חברות זה הפוך: כמה שאתה יותר גדול ורווחי כך אתה מקבל יותר הטבות מהמדינה.

זה התחיל מעיון חוזר בפוסט שהופיע בבלוג גוליית על הרווחים הכלואים.  הוא מפנה בכמה מקומות לדוח הכנסות המדינה, שזה דוח שנתי על ההכנסות ממיסים וניתוחי עומק של נושאים שונים.  בשנת 2016 יצא הדוח המסכם לשנים 2013-2014, ובו מצאתי את הנתונים הבאים לגבי שנת 2012.  עושה רושם שלוקח זמן לכתוב את הדברים האלה…

כידוע מס הכנסה המוטל על אזרחי המדינה הוא מס פרוגרסיבי: מי שמקבל הכנסה גבוהה יותר צריך לשלם אחוז גדול יותר מההכנסה (ולא רק תשלום יותר גדול כמו שהיה מתקבל מחישוב אותו האחוז מהכנסה יותר גדולה). מס חברות, לעומת זאת, הוא בבסיסו מס אחיד: כל החברות משלמות אותו אחוז מהרווחים שלהן. אבל בפועל יש חברות שמשלמות אחוז קטן יותר. הסיבה היא שהן מקבלות הטבות מס. הטבות מס נועדו לעודד חברות לבצע פעולות שאחרת אולי לא היו מבצעות. למשל, אם הממשלה רוצה לעודד פיתוח תעשייה ותעסוקה באזורי הפריפריה, היא יכולה להגדיר אזורים אלה כאזורי עדיפות, ולקבוע שחברות שפעלות באזורי עדיפות ישלמו מס נמוך יותר. יזמים לוקחים את זה בחשבון, וחלקם יעדיפו להקים חברות באזורי העדיפות כדי להנות מההטבה במס.

הבעיה היא שיש מקרים בהם החברות מצליחות להנות מהטבות למרות שהן לא תורמות למשק כפי שהממשלה התכוונה. ברוב המקרים הנהנות הן חברות גדולות, ובפרט חברות בינלאומיות גדולות. אחת הסיבות לכך היא שבעידן הגלובליזציה חברות כאלה יכולות לאיים על הממשלה להעביר את פעילותן למדינה אחרת. הממשלה עומדת אז בפני בחירה לא טובה: להתעקש על מלוא המס ולהסתכן בכך שהחברה תעזוב (ואז לא יתקבל שום מס), או לוותר ולהסתפק במס נמוך יותר למרות שהחברה לא מקיימת את הדרישות להטבה.

אי-השוויון בין החברות מודגם בגרף הבא. מה שרואים כאן הוא חלוקה של החברות לפי הרווחים שלהן. מסתבר של-6 העשירונים הראשונים (או ליתר דיוק, ל-62% מהחברות) אין רווחים כלל. או שהן חברות חדשות שעוד אין להן רווחים, או שהן חברות בשלבי התמוטטות, או שהן חברות קטנות שפשוט מספקות מקום עבודה ומשכורת לכמה אנשים ולא נשאר כסף לרווחים של החברה עצמה. הגרף משקף את הרווחים של העשירונים הגבוהים יותר על ידי רוחב העמודות שמייצגות אותם.  משמאל מוצגים העשירונים 1-9, שבכל אחד מהם 17609 חברות. לחברות ב-6 העשירונים הראשונים אין כאמור רווחים כלל, אז אין להם עמודות. העשירון העליון (העשירי) מחולק למאיונים, מהם מוצגים המאיונים 91 עד 99. המאיון העליון מחולק לאלפיונים. הרווח היחסי של כל עשירון, מאיון, או אלפיון מיוצג על ידי הרוחב של העמודה המתאימה. האלפיון העליון, הכולל 176 חברות, זוכה בנתח ענק של 47% מהרווחים של כלל החברות.

tax-rate

הגרף מראה את אי-השוויון בתשלומי מס (או לחילופין בהטבות מס) על ידי הצבעים של העמודות. הנתונים הם לשנת 2012, ובשנה זו מס החברות היה 25%. החלק התחתון של כל עמודה משקף את אחוז המס ששולם בפועל. ההשלמה עד 25% משקפת את הטבת המס שהתקבלה, מכל מיני סיבות. כפי שניתן לראות, החברות שיש להן הרווחים הגדולים ביותר (שהן גם החברות הגדולות ביותר) גם זוכות בהטבות המס הגבוהות ביותר – כלומר באופן אפקטיבי המס הוא הפוך מפרוגרסיבי.  והנתונים בגרף רק חלקיים: אם נסתכל על החברות הגדולות ביותר בין 176 החברות באלפיון העליון, נגלה שהן משלמות עוד הרבה פחות מס חברות מה-13.7% שמופיע בגרף (שהוא ממוצע על כל האלפיון העליון).  בפרט, במקום אחר בדוח מצוין שארבעת החברות הגדולות ביותר במעמד של מפעל מאושר שילמו מס של 5.2% בלבד בממוצע.

(הערה חשובה: מפתה להתייחס להטבות המס כאל הכנסה שהלכה לאיבוד למדינה.  אבל זה לא לגמרי נכון.  התיחסות כזו מניחה שאין שום גמישות, כלומר שהחברות היו מבצעות בדיוק את אותה פעילות עיסקית גם אם הן לא היו מקבלות את ההטבות.  אבל סביר להניח שהן כן מושפעות מההטבות, והיו מתנהגות אחרת.)

ניתן לכמת את אי-השוויון בין החברות על ידי עקומות לורנץ' ומדד ג'יני (להסברים ראו כאן). התוצאות מוצגות בגרף הבא, ומצביעות כצפוי על אי-שוויון קיצוני. מדד ג'יני של אי השוויון ברווחים הוא 0.954, של אי-שוויון בתשלומי מס קצת פחות – 0.938, וזה של אי-השוויון בקבלת הטבות קיצוני ביותר: 0.994. זה מאשש את מה שראינו, שהחברות הרווחיות ביותר מקבלות אפילו יותר מההטבות מאשר חלקן ברווחים.

lorenz

שווה להעיר שלא בהכרח ברור שצריך לשאוף לשוויון בין חברות כפי ששואפים לשוויון בין בני אדם. אין כאן עניין מוסרי. מודל תאורטי שבו לחברה גדולה ורווחית יש יתרון ולכן היא והרווחים שלה גדלים עוד יותר הוא סביר, וזה מוביל להתפלגות מאוד מוטה של גדלי חברות. כך שהבעיה היא לא אי-השוויון ברווחים אלא העובדה שאי-השוויון בהטבות המס הוא עוד יותר גדול מאי-השוויון המקורי ברווחים. בנוסף, יש טענות שאי-שוויון בין חברות תורם לאי-שוויון בין אנשים, כי חברות גדולות נוטות לנתב את עודפי הכסף שלהן למשכורות ובונוסים של בכירים, ולא לחלק אותם בין כל העובדים.

ועוד הערה – הנתונים לעיל מדגימים אי-שוויון, אבל לא מבססים את הטענה שיש מקרים שבהם ההטבה לא מוצדקת.  יש בדוחות מגוון אמירות על כך שבהרבה מקרים ההטבות ניתנות למרות שלא התגשמה המטרה של לעודד תעסוקה בפריפריה למשל, אבל עוד לא אספתי מספיק כאלה כדי לצייר גרף.  אולי בהמשך.

מקורות

הנתונים לגרפים מלוח ח-6 בפרק ח' של דוח הכנסות המדינה לשנים 2013-2014.  בנוסף יש סעיף על הנושא של שוויון בין חברות בעמ' 201 של הדוח.  הנתון על החברות שמשלמות רק 5.2% מס מפרק ט' לוח ט-2.

יחס הערבים למדינה

אחד הפוסטים הקודמים עסק ביחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינה.  הפוסט הנוכחי מנצל את אותו מסד הנתונים – סקר מדד הדמוקרטיה – כדי להשלים את התמונה, ולצייר את היחס של המיעוט הערבי למדינה שהם חיים בה.  בגרפים הבאים (פרט לאחרון) ירוק מציין באופן קונסיסטנטי יחס חיובי למדינה, ואדום יחס שלילי למדינה.

אחת השאלות החוזרות בתחילת כל סקר היא "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?".  השאלה נשאלת אמנם מאז 2003, אבל רק מאז 2011 פורסמו הנתונים עבור יהודים וערבים בנפרד.  מעבר לכך ב-2014 שינו את סולם התשובות האפשריות, וביטלו את התשובה האמצעית שהייתה "במידה מסוימת".  בכל מקרה, הנתונים שיש הם כדלהלן:

arab-il-prob

אז נראה שבשנתיים האחרונות יש ירידה ברמת ההזדהות עם המדינה "במידה רבה מאוד", ואולי גם באופן כללי, אבל זה פחות ברור כי קיום התשובה האמצעית מיסך את היחס בין "במידה די רבה" ל"במידה די מעטה" עד 2013.

שאלה קשורה היא "עד כמה אתה גאה בהיותך ישראלי?".  התשובות של הערבים חיוביות באופן מפתיע, והגאווה שלהם אולי אפילו עלתה בשנים האחרונות:

arab-il-pride

עם זאת, הערבים סובלים מתחושת קיפוח חריפה, שהתעצמה בשנתיים האחרונות.  (אצל היהודים בערך חצי מסכימים עם הקביעה שהערבים מקופחים, ורק 20% במידה רבה.)

arab-unpriv-arab

ומה המיעוט הערבי חושב על מהות המדינה וההשתתפות שלו בה?  שתי שאלות חושפות רגשות עמוקים ושליליים.  שאלה אחת הייתה על מידת ההסכמה עם האמירה "לישראל יש זכות להיות מוגדרת מדינת העם היהודי".  בקיצור, הם לא מסכימים.  השאלה השנייה הייתה אופרטיבית יותר: באיזו מידה מסכימים עם האמירה "יש לחייב את כל הצעירים הערבים אזרחי ישראל בגיל 18 בשירות כלשהו, אזרחי או צבאי, לפי בחירתם".  שוב, בגדול הם לא מסכימים, אם כי יש כבר מיעוט משמעותי יותר שחושב שזה נחוץ.  למותר לציין שליהודים יש דעה אחרת: כמעט 3/4 חושבים שגם ערבים צריכים לשרת, מתוכם 51% במידה רבה.

jewish-state

 

ולסיום, איך הערבים רואים את עצמם.  השאלה הייתה "מהי הזהות הכי חשובה שלך?".  השאלה הזו נשאלה רק פעם אחת בעבר, והתשובות שניתנו בשני המקרים הן כלהלן:

arab-id

השינוי מ-2008 ל-2016 הוא דרמטי.  יש עלייה של 50% באלה שמזדהים כישראלים, אבל הרבה יותר משמעותית היא הירידה פי 2 באלה שמזדהים עם הלאום (פלסטיני או ערבי), והעלייה כמעט פי 4 באלה שמזדהים עם הדת (מוסלמי, דרוזי, או נוצרי, אבל כיוון שהרוב המכריע הם מוסלמים הרשתי לעצמי לכתוב "מוסלמי" בגרף).  אני מניח שהירידה בהזדהות הלאומית נובעת ממה שעבר על העולם הערבי שסביבנו ב-8 השנים האלה, ובפרט ההפיכה של האביב הערבי לשורה של מלחמות אזרחים ומדינות כושלות, והבעיות בין הרשות הפלסטינית והחמאס.  ואז הדת (וקצת גם הישראליות) ממלאת את הוואקום שנוצר.  אבל זה רק ניחוש.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 ושנים קודמות.

40 שנה למהפך

אתמול מלאו 40 שנה לכינונה של ממשלת בגין הראשונה והתחלת עידן הימין.  ובחמש השנים שהבלוג הזה קיים, היו כמה מקרים שבהם הנתונים הראו שהמהפך היה לא רק מהפך פוליטי אלא גם נקודת מפנה במשהו אחר לגמרי.  הנה חזרה אל הדוגמאות הבולטות ביותר.  מטבע הדברים, זה מוגבל לאותם מקרים שבהם יש נתונים מראשית ימי המדינה.

מיטות בבתי חולים:  עד המהפך מספר המיטות לנפש בבתי החולים הכלליים נשאר פחות או יותר קבוע, למרות העלייה הדרמטית באוכלוסייה כתוצאה מגלי העלייה של שנות ה-50 וה-60.  מאז המהפך מספר המיטות לנפש ירד ב-44%.

 

beds-per-pop

בניית דירות חדשות:  לפני המהפך קצב בניית הדירות מנורמל לגודל האוכלוסייה (כלומר כמה דירות חדשות בונים לכל 100 נפש בשנה) היה בערך 1.5 פרט לתקופות מיתון.  אחרי המהפך זה ירד לבערך 0.5 – שליש ממה שהיה קודם, פרט לשני יוצאים מהכלל: המבצע של שרון בתור שר השיכון בתחילת גל העלייה הגדולה מרוסיה ב-1990 לבנות המון דירות 3 חדרים במחוז הדרום, והתקופה של ממשלת רבין.  סדרת הממשלות של נתניהו לא הצליחו להגדיל את קצב הבנייה מאז תחילת משבר הדיור ב-2008.

rate-app.png

הצמיחה במשק: אמנם במקרה הזה נקודת המפנה לא הייתה בדיוק במהפך אלא 4 שנים קודם, אבל עדיין במבט על כל שנות המדינה זה מאוד קרוב.  לפני זה הצמיחה ירדה אל מתחת ל-7% רק בשנים של מיתון עמוק, אחרי זה היא עברה את ה-7% רק בשיא בועת הדוט-קום.

growth

ולסיום, הפטור מגיוס לחרדים שאכן קשור באופן ישיר וברור למהפך.  בגין הכריז על פטור לכל מי שלומד בישיבה, אז החברה החרדית ועסקניה החליטו שעדיף ללמוד ולא לעבוד, מה שהוביל להתבדלות גוברת ונתק מהחברה הכללית שעכשיו לא ברור איך לתקן אותו.

torato-pct

היחס לערבים

המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה את מדד הדמוקרטיה הישראלית.  זהו דו"ח מקיף (הדו"ח של 2016 מחזיק 300 עמודים) המבוסס על סקר שבו משתתפים כ-1500 נשאלים המייצגים את כל חלקי הציבור הישראלי.  הנתונים המוצגים כאן מתבססים בעיקר על טבלאות מסוף הדו"ח של 2016 שמכילות פרטים על כל התשובות או משוות את התוצאות האחרונות עם תוצאות של שאלות דומות שנשאלו בעבר.  הסקר מקיף מגוון גדול של נושאים, אני מתמקד כאן בשאלת היחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי, שאמורים להיות אזרחים שווי זכויות.  השאלות מנוסחות בצורות שונות, אז בגרפים הבאים ירוק מייצג באופן קונסיסטנטי יחס טוב לערבים, ואדום יחס רע לערבים.

שאלה אחת שמופיעה בסקר מתייחסת לקשרים אישיים ואחרים, ובפרט באיזה מקרים תסכים לקבל ערבי (התשובות כאן הן לשאלה שהופנתה ליהודים; שאלה דומה הופנתה לערבים. השאלה לגבי רופאים שונה, ושאלה האם תעדיף רופא יהודי או ערבי או שלא משנה – הנחתי שאם תעדיף או שזה לא משנה אז אתה מקבל).  התוצאות לפניכם:

 

arab-accept

אז חוץ מבמקרה של נישואין הרוב מוכנים לקבל ערבים כחברים או שכנים (בערך שני שליש), כמורים (שלושת רבעים) או כקולגות בעבודה (מעל 80%).  אבל יש גם 15% שלא מוכנים שערבים יהיו אזרחים, ו-13% שאפילו לא מוכנים לקבל ערבים בתור תיירים.

שאלה נוספת הייתה על מידת ההסכמה עם ההיגד "החלטות גורליות למדינה בנושאי שיטת הממשל ומבנה הכלכלה והחברה צריכות להתקבל ברוב יהודי".  שימו לב שלא שואלים כאן על הדברים הבאמת בעייתיים כמו שטחים תמורת שלום או מעמד ירושלים או פליטים, אלא על ניהול המדינה פנימה.  ובכל זאת התוצאות כאלה:

 

jew-power

אז בכל שנה מעל חצי היהודים חושבים שהם צריכים להחליט, והערבים צריכים לקבל את מה שהחליטו.  עושה רושם שיש מגמת שיפור קלה, ובכל מקרה שנת 2011 הייתה חריגה עם כמעט 70% שחשבו כך.

באופן דומה, רוב יציב של האזרחים היהודים לא רוצה לראות מפלגות ערביות או שרים ערבים בממשלה.  (הערה – אני די בטוח שהנתונים של 2003-2010 הם ליהודים ולא כלל המדגם, אבל זה לא לגמרי ברור בדו"ח.)

 

arab-gov

אחרי כל ההקדמות האלה מגיע התכלס בלי כחל וסרק – דעות כמו שמרגישים אותן בבטן.  שאלה אחת הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "האזרחים הערבים הם סיכון ביטחוני לישראל".  השנייה הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  בשני המקרים לא ערבים באופן כללי, אזרחים. הנה התוצאות.  יש שתי שנים, אני חושב שזה מדגים טעות דגימה יותר מאשר מראה מגמה.

 

arab-danger

האופטימיים יגידו שלפחות יותר מחצי מהיהודים חושבים שהערבים כנראה בסדר.  אבל מצד שני חמישית או יותר חושבים שהם סכנה למדינה ותומכים בחיסולה (ברמה של "מאוד מסכים").  תזכורת: חמישית מהאוכלוסייה היהודית זה יותר ממיליון איש.  נס שיש כל כך מעט אלימות נגד ערבים במדינה.  בדו"ח יש גם פילוח של אלה שדי מסכימים או מאוד מסכימים לפי מאפיינים.  מסתבר שב-2016 הרואים בערבים סכנה מהווים 63% מהימין, 64% מהדתיים-לאומיים, ולא פחות מ-80% מהחרדים.

אגב, בדוח של 2015 יש גם בנפרד תשובות של ערבים על הסכמה עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  יש בזה עניין כי זה עליהם אז הם אמורים לדעת.  אז 52% לגמרי לא מסכימים, ועוד 18% די לא מסכימים, ס"ה 70%.  מצד שני 13% ו-11% די מסכימים ומאוד מסכימים – לא רוב, אבל גם לא זניח.

וסלטה לסיום, באופן מפתיע משהו יש בשנתיים האחרונות עלייה בשיעור היהודים שמוכנים לפרגן לערבים ולהודות שהם מקופחים:

arab-unpriv-jew

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, דנה בובליל, ופאדי עומר / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  הסעיפים על רופאים ומורים בגרף הראשון מהדוח הקודם, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015.  הנתונים על קיפוח האזרחים הערבים מדוחות של שנים שונות.

הסתה

עוד פוסט קצר, בהמשך לקודם, עם נתון נקודתי מתוך מדד הדמוקרטיה הישראלית ששופך אור על משהו שכרגיל לא ברור איך למדוד אותו.  והפעם ההסתה נגד השמאל בכלל ונגד עמותות השמאל בפרט.  למי שחושב שזה קורה רק בשנה-שנתיים האחרונות, זה לא: החבר'ה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הבחינו בזה כבר לפני כמה שנים טובות, וכללו שאלה על זה בסקר של 2010.  ומאז השאלה חזרה עוד 3 פעמים.  השאלה היא:

האם אתה מסכים או לא מסכים עם האמירה ארגוני זכויות האדם והאזרח, כמו "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם", גורמים נזק למדינה.

אז הנה התוצאות.  שלא באופן מפתיע, בעיקר בשנים האחרונות יש הבדל ניכר בתשובות של יהודים וערבים.  אז אם מסתכלים על הכל ביחד זה מטשטש את התמונה.  אני מתמקד כאן בתשובות של יהודים (חוץ מהדוח של 2010, שבו לא נותנים את התוצאות בנפרד אבל כן מצוין שההתפלגות הייתה דומה).  ושימו לב שבעצם אין לנו נקודת אפס, כי ב-2010 כבר הייתה הסתה נגד אירגונים כאלה, אחרת הם לא היו חושבים להכניס את השאלה לסקר.

btzelem

אז המצב כיום הוא שלא פחות מ-71% מהיהודים מסכימים עם הקביעה שארגוני זכויות אדם זה רע, ו-50% אפילו מסכימים מאוד.  ודי בולט איך האחוז הזה גדל עם השנים, ובעיקר בשנה האחרונה.  יש להניח שזה מושפע במידה רבה מכך ש"בצלם" המשוקץ ניתן בתור דוגמה.  התגובה האקדמית היא שיהיה מעניין לתת את השאלה עם דוגמאות שונות ולראות מה ההבדל בתוצאות, כדי להבחין אם ההתנגדות היא לארגונים ספציפיים או באמת לזכויות האזרח באופן כללי.  התגובה האזרחית היא שהכתובת על הקיר, וזה לא יגמר בטוב.

מקורות

פרסומי מדד הדמוקרטיה בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קיטוב

לפני ארבע וחצי שנים השתמשתי בנתונים של מדד הדמוקרטיה כדי לכתוב על תפיסת הציבור את אופי המדינה, ובפרט בהקשר של השאלה הטעונה האם היא יותר יהודית או דמוקרטית.  הנתונים ההם הראו פילוח של התשובות לפי רמת דתיות, והתוצאות היו כמצופה: היותר דתיים הדגישו יותר את הפן היהודי.

עכשיו נתקלתי בנתונים כלליים יותר (בלי פילוח כזה), אבל לאורך שנים.  הנה הם.  הניסוח המדויק של השאלה היה "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?", והיא הוצגה לנסקרים יהודים בלבד.  החלק האפור למעלה הוא אלה שלא ענו או אמרו שלא זה ולא זה.

jewdem-years

מה שרואים כאן הוא עדות מרשימה לעלייה הגוברת של הקיטוב בעם: תוך בסך הכל 5 שנים יש עלייה קלה באלה שמעדיפים "יהודית", הכפלה של אלה שמעדיפים "דמוקרטית", וחציה של אלה שחושבים ששתי התכונות חשובות באותה מידה.  במילים אחרות, הרבה מאוד מאלה שתמכו בצרוף החליטו לבחור צד, ורובם בחרו בצד הדמוקרטי – מה שכנראה מרמז שמראש היו יותר פלורליסטים מאשר דתיים שהצהירו ששתי התכונות חשובות באותה המידה.  המצב עכשיו הוא תיקו.

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, וגנה בובליל / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015, טבלה 8 בעמ' 186.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  בשנת 2016 כנראה לא כללו את השאלה הזו.

חופש העיתונות

איך מודדים חופש עיתונות?  למרבה המזל לא צריך להמציא שיטות לבד, יש כבר מי שעושה את זה מאז 1979: ארגון בשם Freedom House שבסיסו בוושינגטון.  המדד שלהם מתבסס (כיום, היו שינויים מתודולוגיים במשך השנים) על 23 שאלות שמחולקות ל-3 נושאים:

  • המצב המשפטי.  האם יש חוקים המגנים על חופש העיתונות וחופש הביטוי, והאם אוכפים אותם? לחילופין, האם יש חוקים שמגבילים דיווח והאם משתמשים בהם כדי להעניש עיתונאים או בלוגרים? האם אפשר להקים ערוצי מדיה עצמאיים? האם יש חוק חופש המידע?
  • הסביבה הפוליטית.  באיזו מידה החדשות מוכתבות על ידי הממשלה או אינטרסים מפלגתיים? האם יש צנזורה רשמית? האם עיתונאים מבצעים צנזורה עצמית? האם מופעלת אלימות כנגד עיתונאים?
  • המימד הכלכלי.  באיזו מידה המדיה שייכת לממשלה? באיזו מידה השליטה במדיה מרוכזת בידי מעטים, והאם זה משפיע על מגוון הדעות המבוטאות בה? האם המדינה מנסה להשפיע על העיתונות על ידי הקצאת תקציבי פרסום?

לכל שאלה מוקצות מספר נקודות, כאשר ככל שהניקוד גבוה יותר המצב רע יותר.  סך הנקודות על כל השאלות מסתכם למספר בין 0 ל-100, שהוא אינדקס חופש העיתונות של המדינה.  אם הסך הוא עד 30 העיתונות נחשבת חופשית, אם עד 60 היא חופשית באופן חלקי, ואם 61 ומעלה העיתונות אינה חופשית.

מהאתר של האירגון אפשר להוריד גליון אקסל עם כל התוצאות לכל מדינות העולם מאז 1979.  בשנים עד 1992 זה כולל רק את הסיווג הסופי, ובכל השנים האלה יצא שהעיתונות בישראל חופשית.  מאז 1993 יש פרוט של התוצאות ב-3 הנושאים לעיל, וגם הסיכום הסופי.  בשנים 1993-2000 היה גם נושא רביעי, שהוא פעולות קונקרטיות שמדכאות את חופש העיתונות, והייתה גם הבחנה בין עיתונות כתובה למשודרת.  אני לקחתי את כל התוצאות האלה ונירמלתי אותן לטווח 0-10, כאשר 0 הוא חוסר חופש ו-10 הוא חופש מלא (כלומר הפכתי את הסקלה).  למשל, אם המשקל של המצב המשפטי הוא 30, חילקתי את הציון ב-3 ואת התוצאה החסרתי מ-10.  כך ניתן להציג ביחד את כל הנושאים ואת המדד הסופי.  התוצאה (עבור ישראל) לפניכם.

free-press-isr

אפשר לראות שישראל נמצאת כל הזמן קרוב לסף שבין חופשי לחופשי באופן חלקי.  היא ירדה לדרגה של חופשי באופן חלקי בלבד ב-2008, 2012, 2015, ו-2016.  כשמסתכלים על הנושאים בנפרד, רואים שהמצב החוקי בסדר (לפחות מאז 2001), ההיבט הכלכלי גבולי עם תנודות לכאן ולכאן, וההשפעה הפוליטית באופן קונסיסטנטי בתחום של חופשי רק באופן חלקי.  לפני שנת 2000 המתודולוגיה הייתה שונה והייתה שונות הרבה יותר גדולה בציונים השונים.  כיוון שיש באקסל רק תוצאות בלי הסברים, אני לא יודע איך הם הגיעו למספרים שמצוטטים שם.

מקורות

כאמור הנתונים מהאתר של Freedom House.  יש שם דף שמתאר את המתודולוגיה (כולל כל השאלות וכמה נקודות כל אחת שווה), וגליון אקסל של כל התוצאות (אבל ברמה של נושאים, לא שאלות בודדות).

הדינמיקה של גודש

מקור הנתונים

במסגרת איסוף הנתונים לפוסטים הקודמים בנושא תחבורה נתקלתי באתר של מתת – מרכז תכנון תחבורה בע"מ, שהיא חברת יעוץ ותכנון בתחום התחבורה.  מעבר לפרסום עצמי יש שם גם אוסף מצגות ועבודות שהם כתבו, וביניהם מצגת על כך שהתנועה בנתיבי איילון נמצאת במגמת ירידה קלה מאז 2008, שכללה דיאגרמת נפח-מהירות שמצאה חן בעיני. אז ביקשתי מהם את הנתונים שמאחורי זה, ותוך יום נחת בתיבת המייל שלי קובץ אקסל בגודל 14MB שמקורו ביחידת הניטור של נתיבי איילון.

הניתוח להלן מתבסס על חלק קטן מזה – התנועה בקטע בין מחלפי ארלוזורוב והשלום (בקובץ כולו יש מידע על הרבה קטעים אחרים וגם על כניסות ויציאות).  הנתונים הם ברזולוציה של 5 דקות, עבור שמונה ימים במאי 2013 (ראשון עד ראשון).  לכל 5 דקות יש את מספר המכוניות שעברו בכביש, המהירות הממוצעת שלהן, והצפיפות שלהן (איזה אחוז מאורך הכביש היה מתחת למכונית בממוצע).  יש נתונים נפרדים לכיוון דרום ולכיוון צפון.

מבט כללי

נתחיל ממבט כללי על הנתונים הבסיסיים.  הגרף הבא מראה את המהירות הממוצעת ונפח התנועה (מספר כלי הרכב) לכל התקופה בכיוון דרום.  אפשר לראות בבירור את המחזור היומי, עם מספר קטן מאוד של כלי רכב שנוסעים מהר בין חצות ל-6 בבוקר, ואז את הירידה במהירות בשעות העומס של הבוקר ועוד יותר מכך אחרי הצהרים.  אפשר גם לראות שיום שישי שונה ויש בו רק תקופת עומס אחת בשעות הצהרים, ובשבת אין עומס בכלל.  ויש גם חסימה של הכביש לצורך עבודות בלילה בין ה-20 ל-21 בחודש.

flow-speed-S

כיוון שזה קצת עמוס, הנה הגדלה של יום אחד מתוך זה – יום רביעי.  כאן אפשר לראות ביתר בהירות את הירידה במהירות הנסיעה בשעות העומס של הבוקר ועוד יותר מזה בעומס של אחרי הצהרים.  אבל מה שמעניין יותר הוא שזה מלווה, בעיקר אחרי הצהרים, גם בירידה במספר המכוניות שעוברות בכביש!  במילים אחרות, בשעות 15-21 מספר הרכבים שעוברים בכביש יורד לכ-400-600 כל 5 דקות, הרבה פחות מה-700-800 שהיו קודם, כלומר לכאורה פחות עומס, אבל במקום שמהירות הנסיעה תעלה היא נופלת לזחילה של 20-30 קמ"ש.

flow-speed-wed-S

המסקנה היא שפקק תנועה זה משהו מעניין ולא טריוויאלי.  הבסיס הוא לכאורה פשוט: יש יותר מכוניות שמנסות לעבור בקטע כביש ממה שהקיבולת של הכביש מאפשרת, אז הן נתקעות וצריכות לחכות אחת לשנייה. אבל בעצם זה לא כל כך פשוט, כי הקיבולת היא לא תכונה קבועה של הכביש אלא תלויה במהירות הנסיעה. כשנוסעים יותר מהר גם המרווחים בין המכוניות יותר גדולים, ולחילופין כשהמרווחים קטנים בגלל הגודש גם המהירות יורדת. אם היה מתקיים יחס ישר בין המהירות למרווחים הקיבולת הייתה נשארת קבועה. אבל עובדה שזה לא כך.

דיאגרמת נפח-מהירות

ניתן להתחקות אחרי הדינמיקה של הגודש באמצעות דיאגרמת נפחמהירות.  זה בעצם גרף פיזור שמראה את הקשר בין שני המשתנים האלה.  בציר האופקי מציגים את נפח התנועה, במקרה שלנו מכוניות ל-5 דקות.  בציר האנכי מציגים את המהירות.  כל דגימה היא נקודה שנמצאת בצירוף המתאים של נפח ומהירות.  אם ניקח את כל הדגימות של כל ימות השבוע (בלי שישי ושבת, שהם כזכור שונים) בכיוון דרום נקבל את הדיאגרמה הבאה.  (הנקודות לאורך הציר משמאל הן מההשבתה ביום שני בלילה, ואפשר להתעלם מהן.)

scat-hours-S

הצבעים של הנקודות מציינים את השעות שהן מייצגות.  הקצה השמאלי העליון מכיל את השעות הקטנות של הלילה. בשעות האלה יש מעט תנועה, עד 200 כלי רכב ב-5 דקות, והם טסים במהירות ממוצעת של מעל 90 קמ"ש.  בשעות הבוקר המוקדמות, 6-7,  יש יותר ויותר כלי רכב, והמהירות הממוצעת קטנה במקצת.  זה מיוצג על ידי נקודות שנמצאות יותר ויותר ימינה על המקטע העליון.  הקצה הימני ביותר מייצג את הזמן בדיוק לפני שעת השיא של הבוקר, כשנפח התנועה בפועל מקסימלי (עד 900 כלי רכב ב-5 דקות), והמהירות עדיין סבירה (60-80 קמ"ש). אבל אז העומס ממשיך לגדול, והצפיפות גדלה, והמהירות יורדת, וכתוצאה פחות כלי רכב מצליחים לעבור. כך נוצר הענף התחתון של הקשת.  בשעת שיא בוקר יש ירידה לנפח של כ-600 מכוניות ומהירות של כ-40 קמ"ש.  אחרי שעת השיא המצב משתפר (חזרה למעלה ל-80 קמ"ש), ואז מדרדר שוב בשעת השיא של אחרי הצהריםהקצה השמאלי התחתון מייצג את שיא העומס – מהירות הנסיעה הממוצעת מדרדרת ל-20-30 קמ"ש, ובמקרה הגרוע ביותר פחות מ-400 כלי רכב מצליחים לעבור ב-5 דקות, שזה פחות מחצי מהמקסימום שהיה מוקדם יותר.  המצב משתפר חזרה רק בשעות הערב.

התופעה המעניינת שרואים פה היא שיש שתי פאזות אפשריות אל תנועה.  עבור אותו נפח תנועה, למשל 500 מכונית ב-5 דקות, יש מקרים שהן נוסעות במהירות 20 קמ"ש ויש מקרים שהן נוסעות במהירות 80 או 90 קמ"ש.  ההבדל הוא בצפיפות.  הקשר בין צפיפות למהירות מוצג בגרף הבא.  צפיפות היא האחוז מהכביש שמכוסה במכוניות.  צפיפות אפסית משמעה שיש רווחים גדולים בין המכוניות, כך שבאופן אפקטיבי אין מגבלות על הנהיגה.  בצפיפות גבוהה עד 50% מהכביש מכוסה מכוניות, כלומר הרווח בין מכוניות שווה בערך לאורך של מכונית אחת, ואז הנטיה היא לנהוג הרבה יותר לאט.

speed-occ-S

מעברי פאזות

כפי שהוסבר לעיל יש שתי פאזות של תנועה – מהירה ומרווחת מצד אחד, ואיטית וצפופה מצד שני.  מה שמעניין הוא שהמעבר ביניהן יכול להיות מהיר מאוד, בקפיצה גדולה.  רגע אחד הכל צפוף ונוסעים לאט, ורגע אחר כך פתאום הכל מסתדר.  הנה דוגמה.  הגרף הזה הוא דיאגרמת נפח-מהירות של יום רביעי בכיוון צפון.  אבל בנוסף יש קו שמחבר נקודות עוקבות בזמן.  אז אפשר לראות את המעבר המהיר יחסית אבל רציף מתנועה סבירה בצהרים לתנועה הבעייתית יותר בעומס של אחרי הצהרים (רצף נקודות ירוקות יורדות מימין), ואת הקפיצה — תוך 5 דקות — כשהעומס נגמר ועוברים לפאזה של הערב (מסומן).  שימו לב גם שאחרי הקפיצה נפח התנועה עולה שוב, אבל המהירות נשארת גבוהה, כי עברנו כבר לפאזה הפחות צפופה.

scat-hours-wed

עוד סוג של מעברי פאזות אפשר לראות בגרף הבא.  זה שוב תאור של הקשר בין צפיפות למהירות הנסיעה, הפעם תוך שימוש בנתונים של כיוון צפון.  ומסתבר שברוב הזמן תקף אותו קשר שראינו בנתונים של כיוון דרום, אבל לפעמים יש קפיצות לפאזה אחרת שבה הכל מוסט לנפחי תנועה גדולים יותר — איכשהו הכל הסתדר לרגע ואז כולם נוסעים יותר מהר למרות הצפיפות.  לא יודע למה זה לא קרה בכיוון השני.

speed-occ

השלכות

צורה אחרת להסתכל על זה היא להתיחס בנפרד לשני ענפי הקשת בדיאגרמת הנפח-מהירות. הענף העליון מייצג מעין שקלול תועלות (trade-off): כשמתקדמים משמאל לימין אנחנו מקבלים יותר נפח, כלומר יותר מכוניות מצליחות לעבור ולהגיע למחוז חפצן, אבל המחיר הוא שהמהירות הממוצעת יורדת במקצת. אפשר לשנות את השקלול הזה על ידי השקעה נוספת בתשתיות: אם נוסיף נתיב לכביש הקיבולת שלו תגדל, ונוכל להעביר יותר מכוניות ואולי גם קצת יותר מהר.

הענף התחתון, לעומת זאת, משקף כשל. כשמתקדמים מימין לשמאל המצב נהיה יותר ויותר גרוע. הפתרון היחיד הוא לדאוג לא להיכנס למצב הזה בכלל, על ידי הקטנת הביקוש (והצפיפות) בשעות העומס.

הנקודה הקריטית היא שאם מקטינים מספיק את עודף הביקוש בשעת העומס, מקבלים בתור בונוס מעבר פאזה.  הצפיפות נשארת יותר נמוכה, והתנועה בכביש נשארת בפאזה המהירה והיעילה במקום לעבור לפאזת העומס, וכתוצאה הקיבולת האפקטיבית של הכביש נשארת גבוהה.  במילים אחרות, אם פחות מכוניות ינסו להידחס פנימה בבת אחת, הכביש יוכל בעצם לספק נסיעה באיכות יותר טובה ליותר רכבים.  מה שמוביל לרעיון של מערכת רמזורים חכמה שמווסתת את הכניסה לאיילון לפי ניתוח בזמן אמת של העומס, כדי למנוע מעבר לפאזה הצפופה.  בפרט, צריך לעכב כל מכונית בפני עצמה למשך כמה שניות, כדי ליצור רווחים ולמנוע צפיפות.  זה ההיפך ממה שקורה כיום, כשאור ירוק ברמזור גורם לדבוקה של מכוניות לנסות להיכנס בבת אחת.  זה לא רעיון חדש — יש רמזורים כאלה בכניסות לכבישים מהירים ברחבי העולם.  ניסוי שנערך במינאפוליס שבארה"ב בשנת 2000, שבו כיבו את כל 433 הרמזורים האלה שהיו קיימים אז למשך 8 שבועות, הראה שכתוצאה קיבולת הכבישים המהירים ירדה ב-9%, מהירות הנסיעה הממוצעת בכבישים המהירים ירדה ב-7% וזמן הנסיעה הכולל עלה ב-22%, ומספר התאונות עלה ב-26%.  ועדיין הרמזורים האלה לא פופולריים, כי אנשים לא אוהבים להתעכב אפילו אם מוכח שזה בעצם לטובתם.

קצת על תחבורה ציבורית

רקע

העלייה המתמשכת ברכישת מכוניות יוצרת גודש ופקקים. הפתרון לכאורה הוא סלילת עוד כבישים, אלא שידוע וברור שזה פתרון גרוע לבעיה הלא נכונה:

  • הפתרון גרוע כי סלילת עוד כבישים מעודדת רכישת עוד מכוניות, וכך נוצר משוב חיובי שגורם לפקקים עוד יותר גדולים. מקובל בכל העולם שאי אפשר לפתור את בעיית הגודש בכבישים על ידי סלילת עוד כבישים. העלאת רמת המינוע גם מוסיפה לזיהום האוויר ופוגעת בחיי העיר כי היא מחייבת הקצאת עוד ועוד שטחים לכבישים ולחניה על חשבון שימושים אחרים.

  • זו הבעיה הלא נכונה כי המטרה האמיתית היא לא לאפשר תנועה של מכוניות אלא לאפשר תנועה של בני אדם ממקום למקום. ואת זה אפשר ועדיף לעשות באמצעים אחרים, כמו תחבורה ציבורית, אופניים, או הליכה ברגל, בתנאי שמשקיעים בחוכמה בתשתיות מתאימות.

הטענות האלה אינן חדשות או חתרניות, ומקובלות בעיקרון גם על גופי התכנון. בתור דוגמה, מסמך מדיניות פיתוח התחבורה היבשתית למדינת ישראל של משרד התחבורה הבחין בין שני תרחישי פיתוח אפשריים. התרחיש הראשון הוא תרחיש "העסקים כרגיל" (או "הבכיה לדורות"), שבו ממשיכים לפתח את הארץ ואת רשת הכבישים כפי שהיה מקובל עד אז, ובפרט מנסים לתת פתרון לבעיות התחבורה על ידי סלילת כבישים נוספים. התרחיש השני הוא תרחיש הפיתוח הרציונלי (או "סוף מעשה במחשבה תחילה"), שבו שמים דגש חזק ציפוף הערים ועל התחבורה הציבורית, לפחות בכל שטח רצועת החוף ובפרוזדור מזרחה לירושלים. כפי שהשמות שניתנו לתרחישים מרמזים, מסמך המדיניות מעדיף באופן מובהק את התרחיש השני.

עם זאת, נראה שמסמך המדיניות לא השפיע במידה מספקת על פעולותיו של משרד התחבורה עצמו. רמת ההשקעה בפועל בתחבורה ציבורית בארץ היא עדיין נמוכה יחסית לעולם, ורמת ההשקעה בתשתיות לרכב פרטי היא גבוהה. במסמך של מרכז המחקר של הכנסת מצאתי את הטבלה הבאה המכילה נתונים משנת 2012 ומדגימה זאת:

קטגוריה

מדד

ממוצע עולמי

מטרופולין תלאביב

ת ח ב ו ר ה

צ י ב ו ר י ת

רמת שירות

ק"מ שירות של תחבורה ציבורית לתושב לשנה

100 ק"מ

49 ק"מ

מהירות ממוצעת של שירותי תחבורה ציבורית

25 קמ"ש

16 קמ"ש

רמת שימוש

מספר השימושים באמצעי תחבורה ציבורית לתושב לשנה

250

133

פיצול הנסיעות במטרופולין – אחוז הנסיעות שנעשות בתחבורה ציבורית

38%

23%

רמת השקעה

השקעות בתשתית תחבורה ציבורית לתושב

10000 אירו

1400 אירו

אורך נתיבים בלעדיים ל-1000 תושבים

150 מטר

14 מטר

השקעה ברכב פרטי

השקעות בתשתית כבישים לתושב

$185

$234

מקומות חניה במרכז עסקי לכל 1000 מועסקים

198

467

פיצול נסיעות

ועכשיו קצת נתונים. רמת השימוש בתחבורה ציבורית נמדדת על ידי פיצול הנסיעות: איזה אחוז מהן נעשה בתחבורה הציבורית ואיזה במכוניות פרטיות. למרבה הצער אין נתונים בדוקים ורציפים אודות המדד החשוב הזה. אבל מסתבר שהלמ"ס כן אוספת נתונים על הנסועה הכוללת של כלי רכב ממונעים, ועל הנסועה של אוטובוסים בקווים קבועים. זה לא יכול לשמש בתור קרוב לפיצול הנסיעות, כי כל אוטובוס משרת מטבע הדברים נוסעים רבים, ובלי לדעת מה התפוסה הממוצעת של אוטובוס ומה התחלופה של הנוסעים בו אי אפשר להעריך כמה נסיעות הוא מייצג. אבל ניתן אולי להשתמש בשינוי באחוז הנסועה של האוטובוסים כדי ללמוד על השינוי בשימוש היחסי בתחבורה ציבורית.  התוצאות לפניכם.

bus-pct

כפי שניתן לראות בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת האוטובוסים יצגו כ-6% מהנסועה. מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90 חלה ירידה חדה, וב-20 השנים האחרונות המצב יציב והאוטובוסים מיצגים כ-1% מהנסועה.

נתונים נוספים אודות השימוש בתחבורה ציבורית שכן נאספים נוגעים לנסיעות ברכבת. אלה מוצגים בגרף הבא. כפי שניתן לראות, במשך שנים רבות חלה הדרדרות קשה בשימוש ברכבת (או ליתר דיוק, מספר הנוסעים ברכבת היה פחות או יותר יציב כשהאוכלוסייה גדלה פי כמה). אבל מאז תחילת המאה חלה עלייה דרמטית במספר הנוסעים ברכבת.

train-psgrs

אבל למרות העלייה בשימוש ברכבת, באופן אבסולוטי השימוש בה עדיין נמוך מאוד – פחות מ-7 נסיעות לשנה לתושב.  הגרף הבא מראה את הפיצול בין שיטות שונות להגיע לעבודה, לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2008. כפי שניתן לראות יותר מחצי מהעובדים משתמשים ברכב פרטי, ורק קצת יותר מרבע משתמשים בתחבורה ציבורית או הסעות.  שביעית לא משתמשים באמצעים מנועיים כלל, כולל כאלה שעובדים מהבית.

pizul

מה לעשות / מה הסיכוי

לתחבורה ציבורית יש חיסרון מובנה יחסית לרכב הפרטי. תמיד יותר נוח להיכנס למכונית ולנסוע לאן שאתה רוצה, במקום ללכת לתחנת האוטובוס ולחכות שהוא יגיע. כדי לגרום לציבור להשתמש יותר בתחבורה ציבורית צריך לנקוט במדיניות של "העדפה מתקנת". מדיניות כזו צריכה לכלול מגוון אמצעים, שחלקם כבר מיושמים, אבל לרוב לא באופן מספיק:

  • הקצאת נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית (נת"צ) כדי לאפשר לאוטובוסים לעקוף את הפקקים.
  • הפעלת התחבורה הציבורית בשבת כדי לאפשר וויתור על הרכב הפרטי. כל עוד אין תחבורה ציבורית בשבת רבים מרגישים הכרח להחזיק ברכב פרטי, ואז משתמשים בו גם במהלך השבוע. (קראתי איפושהו את הניסוח היפה "ללא תחבורה ציבורית בשבתות וחגים לא תקום ולא תהיה בישראל תחבורה ציבורית כהלכה", אבל לצערי לא רשמתי את מראה המקום.)
  • שימוש באגרות גודש (תשלום על הכניסה ברכב למרכזי הערים) והקטנת תקני החניה כדי להקטין את האטרקטיביות של הרכב הפרטי.
  • מתן תמריצים לעובדים להעדיף בתחבורה ציבורית, למשל על ידי תשלום החזר הוצאות תחבורה ציבורית במקום החזר הוצאות רכב.
  • מיקום תחנות רכבת בתוך ערים במקום מחוץ לעיר כדי להגביר את הנגישות שלהן, ותאום בין אמצעי התחבורה הציבורית השונים, למשל אוטובוסים המגיעים לתחנות הרכבת ומאפשרים איסוף ופיזור של הנוסעים.
  • שימוש בכלי הנכון במקום הנכון. למשל רכבת כדאית רק אם מדובר במרחק גדול וצורך בקיבולת גבוהה, ומיניבוסים יכולים להספיק בקווים פריפריאליים. לדוגמה קו הרכבת לבית שאן הוא בזבוז של מיליארדים.
  • שילוב התחבורה הציבורית בתכנון שכונות חדשות ומניעת תכנון שכונות המבוססות על ניידות באמצעות רכב פרטי. בנוסף ניתן להקטין את הצורך בנסיעות על ידי עירוב שימושים, כלומר מניעת ההפרדה בין אזורי מגורים ואזורי עבודה. לדוגמה ערי שינה כמו מודיעין שרוב התושבים שלהן עובדים מחוץ לעיר הן רעיון רע.

גם אם כל זה יבוצע אין לצפות לכך שהרכב הפרטי יעלם וכולם יסעו בתחבורה ציבורית.  אבל בהחלט יש צורך ואפשרות לשנות את הפיצול.  העקרונות די ברורים, הבעיה היא הפוליטיקה וכושר הביצוע.

מקורות

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, תכנית אב ארצית לתחבורה יבשתית, מדיניות פיתוח התחבורה היבשתית למדינת ישראל, מהדורה שנייה, פברואר 2008.

ד"ר יניב רונן, השקעות בתחבורה ציבורית בישראל ובעולם, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מאי 2013. הממוצע העולמי מחושב מנתוני 23 מטרופולינים.

נתוני הנסועה של האוטובוסים והנוסעים ברכבת מלוח 24.1 של השנתון הסטטיסטי.

מקור הנתונים על הגעה לעבודה ממפקד האוכלוסין של 2008 של הלמ"ס. הנתונים כאן הועתקו מנייר עבודה מרחקי היוממות ופיצול הנסיעות לעבודה בין אמצעי התחבורה של מתת – מרכז תכנון תחבורה בע"מ.

צי הרכב

כלי רכב ונסועה הם נושא ששומעים עליו מדי פעם בפעם, בעיקר בהקשר של פקקים והצפיפות בכבישים.  מסתבר שעם קום המדינה כלי הרכב הנפוץ ביותר היה המשאית: בשנת 1951 היו בארץ 13582 משאיות לעומת רק 9578 מכוניות פרטיות ו-7891 אופנועים, מתוך סך הכל של 34103 כלי רכב מנועיים. אבל מאז 1960 המכוניות הפרטיות לקחו את הבכורה, ומספרן עולה בהתמדה. מספר כלי הרכב השונים מוצג בגרף הבא. כיוון שניתן לצפות שהמספר יגדל עם האוכלוסייה, הנתונים מנורמלים למספר התושבים במדינה.  מסתבר שמספר המכוניות הפרטיות ל-1000 תושבים ממשיך לעלות כל הזמן, אבל סוגי רכב אחרים לא.

all-cars

יש לציין שלמרות העלייה הנמשכת ברמת המינוע (מספר כלי הרכב ל-1000 נפש), הרמה בארץ עדיין נמוכה באופן ניכר בהשוואה למדינות המפותחות. רמת המינוע ב-30 מדינות מוצגת בגרף הבא, וכפי שניתן לראות בבירור רמת המינוע בישראל היא הנמוכה ביותר בקבוצה הזו.  יש מדינות שיש בהן פי 2 יותר מכוניות לנפש. (הנתון כאל הוא מכוניות נוסעים, לא כל סוגי הרכב, בשנת 2013.)

minua

אבל מספר המכוניות זה לא הכל – השאלה היא גם כמה נוסעים בהן.  הגרף הבא מראה את הנסועה (מספר הקילומטרים בשנה) של כל כלי הרכב בארץ ביחד. כפי שניתן לראות העלייה בנסועה משקפת את העלייה במספר כלי הרכב, כאשר כל כלי רכב תורם כ-20000 ק"מ נסועה בשנה בממוצע. ניתן גם לראות שבתקופת משבר הנפט של 1973, כשהונהגה השבתה של כלי רכב ליום אחד בשבוע, הדבר אכן גרם לירידה בנסועה.

travel

ולסיום, מעניין גם להשוות בין קצב פיתוח הכבישים לקצב עליית המינוע (מספר כלי הרכב) והנסועה (מספר הקילומטרים שנוסעים). ההשוואה הזו מוצגת בגרף הבא. הגרפים מראים את השינוי היחסי משנה לשנה באחוזים. ניתן להבחין כאן במגמת ירידה כללית בקצב השינוי. מגמה זו נובעת מכך שבשנות ה-50 של המאה הקודמת מספר הרכבים היה קטן, ולכן כשהם התחילו לגדול בקצב גבוה היה מדובר בשינוי גדול באחוזים. לעומת זאת כיום, כשיש כבר המון רכבים, התוספת כל שנה היא אחוז קטן יותר.

growth-cmp

מעבר לכך, ניתן לראות שיש התאמה בין השינויים במספר הרכבים ובנסועה, פרט למקרים מיוחדים כמו בעקבות משבר הנפט של 1973. אבל כמעט תמיד הגידול ברכבים ובנסועה היה גדול יותר מהגידול באורך הכולל של הכבישים. במילים אחרות, עושה רושם שקצב הסלילה אכן נמוך מקצב הוספת הרכבים. התוצאה המצטברת של הפער הזה היא עלייה בצפיפות בכבישים.

מקורות

הנתונים האלה באים מכלי רכב מנועיים 2015, פרסום 1641 של הלמ"ס (לוחות 1 ו-6), ומלוח 24.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל.

עדכון

לפני קצת פחות מ-5 שנים כתבתי על תחזית האוכלוסייה של הלמ"ס לטווח של 50 שנים קדימה.  אז היה מדובר על תחזית לשנת 2059 על סמך נתוני 2009.  עכשיו הלמ"ס פרסמו תחזית חדשה, לשנת 2065, על סמך נתוני 2015.  הגרף הבא מציג ומשווה את שתי התחזיות.  אני מסתכל כאן לא על גודל האוכלוסייה, אלא על הרכב האוכלוסייה.

pred2

ראשית כמה מילים על המתודולוגיה.  נקודת המוצא לתחזית הראשונה היא האוכלוסייה בשנת 2009, שהורכבה מ-10% חרדים, 20% ערבים, ושאר ה-70% יהודים לא חרדים. הפריון בשנה זו היה 6.2 ילדים בממוצע לאישה חרדית, 3.6 לערביה, ו-2.4 ליהודיה לא חרדית. כל שלושת המספרים האלה היו במגמת ירידה, וחוקרי הלמ"ס פיתחו מודלים המתארים את קצב הירידה. התחזית מתחילה עם מבנה האוכלוסיה הנוכחי והפיריון הנוכחי, ומבצעת סימולציה של לידות ופטירות, כאשר בכל שנה מעדכנים את גודל האוכלוסיה בכל גיל (לפי תוצאות הסימולציה) ואת הפריון (לפי המודל). כך ממשיכים עד שנת היעד, שהייתה 2059.

אבל כיוון שמדובר במודל סטטיסטי אין ודאות בפרמטרים כמו קצב השינוי בפריון. כדי להתמודד עם זה מגדירים תחום ערכים כזה שיש ודאות גבוהה (לפחות 95%) שהערך הנכון נמצא בתחום הזה. לבסוף יוצרים שלושה מודלים: המודל המקורי הצפוי, מודל של גידול נמוך יותר שמתבסס על הקצה התחתון של טווח הערכים הצפוי, ומודל של גידול גבוה המתבסס על הקצה העליון של הטווח.  תוך שימוש בשלושת המודלים מקבלים שלוש תחזיות.

מה שמעניין הוא שכשהלמ"ס חזרו על כל התהליך הזה אחרי בסך הכל 5 שנים (10% בלבד מטווח התחזית של 50 שנים) יצאו להם תוצאות די שונות.  בפרט, במקום שהשיעור של הערבים באוכלוסייה ימשיך לעלות, הוא מתחיל לרדת.  ואילו החרדים לא סתם ממשיכים לגדול ומגיעים לקצת יותר מרבע מהאוכלוסייה, אלא ממשיכים לגדול בקצב מתגבר והולך ומגיעים להיות כמעט שליש.

הסיבה היא כנראה שימוש בנתונים עדכניים על פריון.  הנתונים העדכניים מראים שהפריון אצל הערבים ממשיך לרדת, אבל אצל היהודים לא.  לכן המספר היחסי של הערבים קטן.

אבל לשנות את התחזית לפי זה בלבד, ולהגיע למסקנה שהחרדים יהיו שליש מהאוכלוסייה, זה לא רציני.  לא יתכן מצב שבו החברה החרדית ממשיכה לגדול ולשמור על בדלנות מבלי להגדיל באופן משמעותי את ההשתתפות שלה בכוח העבודה. כבר כיום נשמעות טענות שהחברה החרדית נמצאת על סף קריסה כלכלית. שינויים דרסטיים במצב הכלכלי וביציאה לעבודה צפויים להוליד גם שינויים בפריון. המסקנה שלי היא שתחזיות לטווח של 50 שנה, שאינן לוקחות שינויים כאלה בחשבון — ולא ברור בכלל איך אפשר לקחת אותם בחשבון — אינן יכולות להיות אמינות.  עדיף להודות בזה מראש.

מקורות

הנתונים של התחזית העדכנית פורסמו בהודעה של הלמ"ס.

סגירת חוב

הגירעון הממשלתי שעליו כתבתי בפוסט הקודם מגיע תדיר לחדשות, כי הוא משקף את מאבקי התקציב כל שנה.  אבל מה שעוד יותר חשוב בעצם הוא החוב הממשלתי.  החוב הוא האפקט המצטבר של כל הגירעונות האלה: אם כל שנה יש גירעון נוסף, ולוקחים הלוואות כדי לכסות אותו, החוב הכולל הוא ההצטברות של ההתחייבויות להחזיר את כל ההלוואות.  והגודל של החוב חשוב לא פחות מהגירעון בשנה מסוימת, כי הוא משפיע על דירוג האשראי של המדינה.

כמו הגירעון, נהוג לכמת גם את החוב בהשוואה לתמ"ג, או במילים אחרות בהשוואה לגודל כלכלת המדינה. באיחוד האירופי נקבע כי החוב צריך להיות לא יותר מ-60% מהתמ"ג (חלק מאמנת מסטריכט), אם כי יש מדינות שאינן עומדות בקריטריון הזה.

החוב הממשלתי בישראל מוצג בגרף הבא. כיוון שהחוב נובע בעצם מההצטברות של הגירעון, בתקופות שיש גירעון גבוה החוב עולה. אבל באופן כללי החוב (יחסית לתמ"ג) במגמת ירידה מאז 2003, וכיום הוא רק כ-60%  מהתוצר. מגמת הירידה הזו היא נדירה בעולם, כאשר ברוב המדינות החוב במגמת עלייה מאז המשבר הכלכלי העולמי של 2008.  הירידה משקפת הצלחה של נתניהו והאוצר לממש את המדיניות הרצויה לדעתם.

debt-gdp

צורה נוספת לכמת את החוב היא יחסית לגודל האוכלוסייה. משמעות הדבר שמחלקים את סכום החוב בגודל האוכלוסייה כל שנה. למספר המתקבל אין משמעות כלכלית, כיוון שהאזרחים אינם אחראים באופן ישיר לחוב הממשלתי. אבל שינויים במדד הזה יכולים להצביע על מגמות מדאיגות של גידול החוב. בכל אופן בישראל החוב לנפש די יציב, ועומד על כ-85000 שקל בשנים האחרונות.

debt-pop

מקורות

הנתונים מאתר בנק ישראל, בקישור  http://www.boi.org.il/he/DataAndStatistics/Lists/BoiTablesAndGraphs/f_18.xls

הגרעון

לפני כמה שנים כשהתחלתי לצייר גרפים של התקציב המדינה אחת המטרות הייתה להציג גם את הגרעון.  חשבתי שזה יהיה פשוט: אם יודעים מה ההכנסות ומה ההוצאות ההפרש הוא הגרעון.  זה היה נאיבי בלשון המעטה.  בסופו של דבר כתבתי פוסט על למה זה מסובך יותר, ולא כתבתי על הגרעון עצמו, כי לא היה ברור איך לעשות את החישוב הנכון מתוך הנתונים של אתר התקציב הפתוח.

אלא שיש עוד אופציה: אתר החשב הכללי מפרסם גם הוא מגוון נתונים על תקציב המדינה, כולל נתונים ישירים על הגרעון.  כמובן גם זה לא לגמרי פשוט, כי יש לא פחות מ-4 מתחרים על התואר.  ראשית יש להבחין בין "הגרעון ללא מתן אשראי נטו" לבין "הגרעון למימון" (זה חלק ממה שכתבתי עליו אז, וכנראה הגרעון ללא אשראי הוא המשקף יותר את פעולות הממשלה).  שנית, לכל אחד מהם צריך לבחור בין נתוני התקציב המקורי לנתוני הביצוע.  אבל במקום לבחור אפשר גם להציג את כולם ביחד.  יש נתונים נגישים ל-20 שנה.

deficit

אז מה אנחנו רואים כאן:

  • הפער בין הגרעון ללא מתן אשראי לבין הגרעון למימון קטן, אז לא צריך להתעמק בזה, ואפשר להתעלם מהקווים המקווקווים.
  • הפערים בין הגרעון כפי שהוא מוצע בחוק התקציב (הקו הסגול) לבין הגרעון בפועל בסופו של דבר (הקו האדום) הם עצומים.  בשנים בודדות אין פער, אבל ברוב יש, והוא יכול להגיע ל-20 מיליארד שקל.
  • יתרה מזאת, הצורות של הגרפים שונות לגמרי, ויש שנים שבהן קו אחד יורד והשני עולה, ואפילו בתלילות. מה שאומר שאין אפילו יכולת אמיתית לחזות מגמות.
  • עליות חדות בגרעון קורות בעקבות משברים כלכליים.

הגרף הנ"ל מראה את הגרעון בשקלים (מתוקן לאינפלציה).  אבל יותר מעניין לראות איך זה יחסית לדברים אחרים.  למשל, לבן אדם מן הישוב 20 מיליארד שקלים נראה המון, אבל מה זה בשביל מדינה שלמה?

נרמול אפשרי אחד הוא להסתכל על הגרעון לעומת כלל התקציב.  הגרף יוצא ממש ממש דומה, כאשר השיא (בשנת 2009) הוא גרעון של כ-17% מהתקציב!  לפחות זה היה צפוי בחוק התקציב המקורי (בגלל צעדים שננקטו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי).  אבל היו גם לא מעט שנים אחרות שבהן הגרעון היה 10% מהתקציב ומעלה, מה שמראה על בעיה בהתאמת ההוצאות להכנסות.

נרמול שני מקובל יותר הוא להסתכל על הגרעון יחסית לתמ"ג.  ויש גם נתונים מבנק ישראל על הגרעון כאחוז מהתמ"ג, ליותר שנים ממה שיש אצל החשב הכללי.  כמובן גם שם יש כמה גרסאות, כולל הבחנה בין "גרעון כולל" ל"גרעון שוטף" ובין גרעון הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות ומוסדות ציבוריים שונים) לממשלה בלבד.  הכי דומה (לגרעון האמיתי, כלומר בביצוע התקציב) יצא הגרעון הכולל של הממשלה בלבד.

deficit-gdp

אז גם כאן יש תנודתיות רבה (ובעצם שוב זה כמעט אותו הגרף), עם גרעון שמגיע לעיתים עד כ-5% מהתמ"ג.  וכיוון שהתקציב במגמת ירידה יחסית לתמ"ג, הרושם של עליה מסוימת בגרעון אחרי 2008 בגרף הקודם די נעלם.

המסקנה העיקרית: הויכוחים המתוקשרים בין ראשי האוצר, בנק ישראל, וראש הממשלה על יעד הגרעון (ובאופן מעשי עד כמה צריך לקצץ בתקציב או לא) לפני אישור כל תקציב חדש נראים די מגוחכים.  הרבה פעמים הם מתווכחים על חצי אחוז מהתמ"ג, בזמן שחוסר הוודאות לגבי מה יקרה באמת הרבה יותר גבוה.

מקורות

נתוני ביצוע התקציב (והגרעון) של החשב הכללי

נתוני הגרעון של בנק ישראל

עלית הביביתון

עמוס רגב פרש/הופרש מתפקידו כעורך ישראל היום, וזו הזדמנות להסתכל על ההשפעה של העיתון הזה על מפת העיתונות בישראל.  למרות שמדי פעם זה מוכחש, ברור לכולם שהעיתון שייך לשלדון אדלסון ועושה את דברו, ובפרט תומך בנתניהו במידה שמגיעה לעיתים להאשמות (בינתיים מפי פרשנים שונים, אך עדיין לא מטעם הגורמים המוסמכים) בתרומה אסורה.  אבל מה אפשר לראות מנתונים?

כרגיל, אין הרבה נתונים שאפשר להסתמך עליהם.  מה שמצאתי הוא נתוני חשיפה של העיתונים השונים.  "חשיפה" היא אחוז האוכלוסייה הבוגרת שנחשפת לעיתון, כלומר קראו ממנו משהו, בין אם במסגרת מנוי על העיתון, או שקנו אותו ברחוב, או שקיבלו אותו ממישהו אחר, או נתקלו בו בחדר ההמתנה של רופא השיניים.  זה שונה מ"תפוצה" שהוא מספר העותקים שהופץ, וסביר שבממוצע כל עותק נקרא על ידי יותר מאדם אחד.

נתוני החשיפה חשובים לעולם הפירסום, ולכן יש מי שאוסף אותם.  בפרט מאז 1998 יש חברה שעורכת באופן שוטף סקרי אוכלוסין בנושא צרכנות בכלל, ובין היתר חשיפה למדיה (לא רק עיתונות אלא גם רדיו וטלוויזיה).  זה נקרא סקר TGI (Target Group Index), והוא מתפרסם פעמיים בשנה.  לכל סקר כזה מראיינים 10,000 בני 18 או יותר מהאוכלוסייה היהודית.  לפני 1998 היו סקרים של איגוד המפרסמים.  יש כמובן שפע טענות על הסקר, למשל למה הוא מוגבל ליהודים, ומה הקשר בין חשיפה להשפעה.  אבל כמו בהרבה מקרים אחרים זה מה יש.  הגרף הבא מראה את התוצאות עבור עיתונים יומיים.  עיתוני סוף השבוע זוכים כרגיל לחשיפה גבוהה יותר.

exp-daily

 

אז ישראל היום הפך לעיתון הנחשף ביותר תוך 6 שנים מהופעתו, שזה ללא ספק הישג.  אבל אי אפשר להאשים אותו בירידה שחוו העיתונים האחרים, ובפרט ידיעות ומעריב.  שניהם הדרדרו ברציפות כבר 20 שנים לפני שהוא נוסד, כנראה בעיקר בגלל המעבר של חלקים בציבור לצריכת חדשות וידיעות אחרות ברשת האינטרנט.  לפני ההדרדרות, אגב, ידיעות הוכרז כמונופול בשנת 1995 כי התפוצה שלו עברה את 50% (ההכרזה בוטלה ב-2010).  ההדרדרות של ידיעות דווקא נפסקה מאז 2010 בערך, ומאז ידיעות וישראל היום די יציבים עם פער קטן לטובת ישראל היום. מעריב המשיך להדרדר ובפרט נפל קשות בסוף 2012, אחרי שנמכר לאחר כמה שנים בבעלות נוחי דנקנר.  העלייה של כלכליסט ב-2010 כנראה כתוצאה מהשקת המוסף שלו (שיוצא ביום חמישי, ולכן נספר במסגרת העיתונים היומיים ולא במסגרת עיתוני סוף השבוע).

מה שחסר כאן הוא ההשפעה של ישראל היום על שוק הפרסום, ובפרט על מחירי הפרסומות בעיתונים ומכאן על הכנסותיהם.  לפי פרסומים שונים ישראל היום מכר פרסומות במחירי הפסד ובכך גרם לירידת מחירים כללית ולהתמוטטות המודל העסקי של העיתונים האחרים.  על ישראל היום עצמו זה לא השפיע כי כנראה מעולם לא היה לו מודל עסקי.

מקורות

סקר TGI מתפרסם אמנם פעמיים בשנה, אבל לא מצאתי שום מקור שמכיל את כל המידע ההיסטורי.  הנתונים לגרף לוקטו אם כן מידיעות שפורסמו בעיתונים שונים (ידיעות, הארץ, דהמרקר, העין השביעית, ועוד) לאורך השנים כל פעם שיצא סקר חדש.  הנתונים על פוסט מאוחדים עם נתוני מעריב הבוקר מהסקרים האחרונים.  עדכון: קיבלתי גם נתונים על השנים 2006-2010 ישירות מחברת קנטר מדיה שעורכת את הסקר, וזה עזר להשלים כמה נקודות חסרות.

חברת הלומדים

החרדים אוהבים להתהדר בהיותם "חברת לומדים" שבה כל הגברים מקדישים את חייהם ללימוד, ולו על חשבון העבודה.  את זה משאירים לנשים.  אבל נעזוב רגע את הפן המגדרי, ונתמקד בלימוד.  אם מסתכלים על לימוד כללי ולא על לימוד תורה, מדובר לא בחברת לומדים אלא בחברת בורים.

הבעיה עם דיון בנושראים כאלה הוא החוסר בנתונים.  בפרט, הלמ"ס אינה אוספת נתונים על חרדים ומתקשה להגדיר מיהו חרדי.  הנתונים שאציג כאן מקורם במחקר של איתן רגב ממרכז טאוב בנושא "השכלה ותעסוקה במגזר החרדי".  המחקר הזה מתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008, וכולל שתי הברקות מתודולוגיות:

  • דבר ראשון צריך לזהות מי מהנפקדים הם חרדים.  את זה עושים בשני שלבים.  ראשית, כוללים את כל התושבים הבוגרים המתגוררים באזורים בהם הייתה הצבעה חזקה למפלגות חרדיות בבחירות לכנסת.  שנית, מחריגים את משקי הבית שיש בהם טלוויזיה.  הצרוף נותן זיהוי טוב של חרדים שאינו מתבסס על מוסד לימודים (כגון ישיבה) כמו שיטות אחרות.  כתוצאה ניתן לזהות גם חרדים שלמדו לימודים אקדמיים.
  • כדי לקבל מידע על שינויים לאורך זמן, חילקו את האוכלוסייה החרדית לפי גילים.  כך אלה שהיו בני 45-54 בשנת 2008 הם מי שנולדו בין השנים 1954-1963, ומייצגים את החינוך האופייני לחרדים בשנות ה-60 המאוחרות וה-70 של המאה הקודמת.  מי שהיו בני 35-44 נולדו בין השנים 1964-1973, ומייצגים את המגמות החינוכיות של שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80.  וכך הלאה.

regev-eduבמחקר של רגב יש מגוון תוצאות על התעסוקה, ההכנסה, והלימודים של החרדים.  אני מתמקד בלימודים ומסתפק בשני גרפים שמדגימים לדעתי את העיקר.  הראשון הוא השינוי בלימודים כלליים בבתי הספר.  הגרף מראה את אחוז החרדים שהסתפקו בסיום בית ספר יסודי, האחוז שקיבלו תעודה מבית ספר על-יסודי, והאחוז שעמדו בבחינות בגרות.  אצל אלה שנולדו סביב 1960, כ-40% הסתפקו בבית-ספר יסודי, ולכ-40% הייתה תעודת בגרות.  30 שנה מאוחר יותר כמעט 70% הסתפקו ביסודי, ורק ל-5% הייתה תעודת בגרות.

regev-acad

הגרף השני משווה את החרדים לקבוצות אחרות באוכלוסייה מבחינת לימודים אקדמיים.  עבור כל קבוצה, תוך הבחנה בין גברים לנשים, אנחנו רואים כאן את האחוז שהיה להם תואר אקדמי בין אלה שנולדו בשנים 1944-1963 ובין אלה שנולדו 20 שנה מאוחר יותר, בשנים 1964-1983.  בכל קבוצות האוכלוסיה רואים מגמת עלייה בלימודים האקדמיים, בעיקר אצל נשים.  הקבוצה היחידה שאצלה יש נסיגה בלימודים האקדמיים היא החרדים.  בפרט רואים היפוך בין החרדים לערבים: אצל הערבים, ובעיקר הנשים הערביות, יש עליה דרמטית, בעוד אצל החרדים, ובפרט הגברים החרדים, יש נסיגה, וביחד התוצאה היא שהערבים עקפו את החרדים.

מה שמדהים הוא שכל זה הוא סיפור של 40 השנים האחרונות, מאז המהפך.  לפני זה חרדים למדו וגם עבדו — לפי רגב שיעור התעסוקה של חרדים לפני 1980 היה מעל 80%.  לא הייתה חברת לומדים של כלל הגברים, וזו לא מסורת ארוכת ימים.  אבל אז בא בגין ופטר אותם מגיוס בתנאי שילמדו בישיבה.  אז זה מה שהם עשו.  ובמצב הפוליטי הנוכחי, במקום לפעול לפתרון הבעיה (גיוס ולימודי ליבה) מרחיבים אותה (דרישה מהאוניברסיטאות ללמד בהפרדה מגדרית).

מקורות

איתן רגב, השכלה ותעסוקה במגזר החרדי, מרכז טאוב, 2013. מבוסס על נתוני הלמ"ס ממפקד אוכלוסין 2008.

הצלחה היסטורית

אם תשאלו את האדם ברחוב מה ההצלחה הגדולה של הממשלה בשוק התקשורת, אני מניח שרבים יציינו את כחלון והמהפכה במחירי הסלולר.  אבל הייתה הצלחה אפילו יותר גדולה בעבר, עם בזק.

למי שעוד לא נולד אז, הנה הסיפור.  עם קום המדינה משרד הדואר היה אחראי גם על שרותי הטלפון.  אחראי אומר שזה היה שרות ממשלתי (כמו הדואר) – המרכזות היו שייכות לממשלה, הטכנאים היו עובדי ממשלה, והניהול היה ממשלתי.  מבחינה תקציבית זה אמר שלא היה קשר בין ההכנסות להוצאות: ההכנסות הלכו לאוצר, ואת ההוצאות היה צריך לאשר במסגרת התקציב.  התוצאה הייתה חוסר השקעה בתשתיות ובכוח אדם, ורמת שרות נמוכה.  אז נכון שמשנות ה-60 שרות הטלפונים התפשט בקצב מואץ, אבל זה ממש לא עמד בביקוש, ואנשים נאלצו לחכות בתור חודשים ואפילו שנים כדי שיתקינו אצלם בבית קו טלפון.  השיא היה בשנת 1983, אז מספר הקוים המותקנים היה טיפה יותר ממיליון, ומספר הממתינים לקו היה רבע מיליון.  הגרף הבא ממחיש זאת ומראה את מספר הקווים והממתינים יחסית לגודל האוכלוסייה.

phones

ולמה זה היה השיא? כי ב-1984 התחילה לפעול בזק, שהוקמה כחברה ממשלתית בדיוק כדי לפתור את הבעיות האלה. ואכן כוח האדם ואיתו קצב העבודה גדלו, ותוך כ-6 שנים בעיית ההמתנה לקו נפתרה.  בזק המשיכה לעשות חיל והמדינה התחילה למכור מניות שלה ב-1989, ולבסוף הפריטה אותה בשנת 2005.

במקביל צומצם המונופול של בזק על שוק התקשורת ונוצרה תחרות בין ספקים.  אבני דרך ראויות לציון היו:

  • התחלת שירות סלולרי על ידי חברת פלאפון ב-1986.  השירות נהיה פופולארי יותר עם כניסת סלקום ב-1994 ופרטנר ב-1999.  פלאפון נרכשה על ידי בזק והפכה לחברת בת.
  • פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות בשנת 1997, וכניסת החברות קווי זהב (עם הקידומת 012) וברק (013).  בזק סיפקה שירות מתחרה באמצעות חברת הבת בזק בינלאומי (014).
  • הפעלת שירות פס רחב לתקשורת נתונים (ADSL) בשנת 2000.  כתוצאה לא היה צורך יותר בקו טלפון יעודי כדי להתחבר לרשת האינטרנט.
  • פתיחת שוק השיחות בתוך הארץ לתחרות בשנת 2006, תוך שימוש בתשתית כבלים (HOT) או אינטרנט (012 קווי זהב).
  • רפורמת הסלולר ב-2010, שגרמה לירידת מחירים חדה ולהעדפה גוברת של טלפונים סלולריים על פני קוויים.

כתוצאה מכל זה מספר הטלפונים הקוויים נמצא בירידה מאז 2001.

מקורות

הנתונים על מספר קווי הטלפון והממתינים מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.  כמו בהרבה מקרים גם כאן מדובר באיסוף נתונים מהרבה שנתונים שונים, כי כל אחד מכיל מידע רק אודות שנים ספורות.

העברות

במדינת ישראל מופעלים מספר מנגנונים שנועדו לצמצם את איהשוויון.

  • שכר מינימום. זהו השכר המינימאלי ברוטו שמעסיק חייב לשלם לעובד עבור חודש עבודה במשרה מלאה, וממנו נגזרים שכר המינימום לנוער ושכר המינימום ליום עבודה ולשעת עבודה. חוק שכר מינימום קיים מאז 1987, כשלפני זה הייתה התייחסות לשכר מינימום בהסכמים הקיבוציים בין ההסתדרות למעסיקים.

  • מסים פרוגרסיביים. מסים ישירים כמו מס הכנסה והתשלומים לביטוח לאומי הם פרוגרסיביים, כלומר האחוז מההכנסה שצריך לשלם אינו קבוע אלא גדל עם ההכנסה. בפרט, יש סף תחתון, וכתוצאה ממנו חצי מהעובדים אינם משלמים מס הכנסה כלל. תוצאת לואי, אגב, היא שקיצוץ במסים בעצם מגדיל פערים, כי מי שנהנים ממנו הם העשירים יותר שמשלמים מיסים ואחרי הקיצוץ משלמים פחות. מי שלא משלם לא נהנה מהקיצוץ.

  • מס הכנסה שלילי. זוהי תמיכה שניתנת על ידי המדינה, מאז 2008, באמצעות רשות המיסים, למי שהכנסתם מעבודה נמוכה ולפיכך הם אינם משלמים מס הכנסה.

  • הבטחת הכנסה. זוהי גמלה של המוסד לביטוח לאומי הקיימת מאז 1982, וניתנת למי שאין לו הכנסה כלל. בנוסף יש גמלת השלמת הכנסה למי שיש לו הכנסה אבל היא נמוכה ולא מספיקה לקיום סביר.

ההשפעה של כל המנגנונים האלה מודגמת בגרף הבא.  מה שרואים כאן הוא חלוקת ההכנסה ברוטו בין העשירונים השונים: העשירון התחתון מקבל רק 0.2% מההכנסה הכוללת, העשירון השני 2%, וכך הלאה עד העשירון העליון שמקבל לא פחות מ-32.2%. אבל אחרי מיסים ותשלומי העברה הפערים מצטמצמים במקצת: העשירון התחתון למשל עולה ל-2%, והעליון יורד ל-26.2%. אז עדיין יש פערים משמעותיים, אבל איהשוויון קטן במקצת.

asironim-mod

ניתן לכמת את איהשוויון וכמה הוא השתנה על ידי מדד ג’יני. התוצאה מוצגת בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש ירידה משמעותית במדד לאחר תשלום מסים וביצוע תשלומי ההעברה כמו הגמלאות של הביטוח הלאומי (הם נקראים תשלומי העברה כי מדובר בהעברת כספים מחשבון לחשבון ללא תמורה). כמו כן ניתן לראות שמדד ג’יני של ההכנסה ברוטו נמצא במגמת ירידה קלה מאז ראשית המאה, אבל מדד ג’יני של ההכנסה הפנויה (אחרי ההעברות) הוא יותר יציב.

gini-mod

מקורות

דוח ממדי העוני והפערים החברתיים 2015 של המוסד לביטוח לאומי.

ממוצע וחציון

אחד המוטיבים החוזרים בענייני כספים (למשל משכורות ועושר) הוא התפלגויות מוטות, או בשם אחר התפלגויות עם "זנב כבד".  ולפני חודשיים כשעדכנתי פוסט על מחירי הדירות ביחס למשכורת הממוצעת א.ד. הפנה את תשומת ליבי לכך שיש נתונים על המשכורת החציונית באתר של הביטוח הלאומי.  אז זו הזדמנות להסביר את ההבדל ולמה הוא חשוב.

כשאנחנו מדברים על משכורות אנחנו מדברים בעצם על התפלגות שלמה: מנהל בנק משתכר יותר מנהג הסעות, ונהג משתכר יותר מעובד ניקיון. ובכל זאת אנחנו רוצים מספר אחד שמייצג "משכורת אופיינית", מה שיאפשר לנו לראות איך משכורת אופיינית משתנה עם הזמן.

הבעיה היא שהתפלגות ההכנסות (ועוד יותר מכך התפלגות העושר) היא התפלגות מוטה. זה אומר שההתפלגות היא לא סימטרית. לשם השוואה, תחשבו על התפלגות הגובה של בני אדם: הגובה הממוצע של בנים הוא בערך 1.76, וכמעט כולם נמצאים בין 1.55 לבין 1.99. הפיזור נראה כמו עקומת פעמון, והיא סימטרית משני הצדדים של הממוצע. לעומת זאת התפלגות ההכנסות ממשכורת נראית כמו פעמון שחתכו אותו מצד שמאל (המשכורות הנמוכות) ומשכו את הקצה שלו מצד ימין (המשכורות הגבוהות). ההכנסות של העשירונים הנמוכים הן קטנות ודומות זו לזו, אבל העשירונים הגבוהים מקבלים יותר ויותר, והעשירון העליון (ובעיקר המאיון העליון) מקבל ממש הרבה יותר.

כשההתפלגות היא סימטרית, כמו התפלגות הגובה, הגובה הממוצע נמצא באמצע וניתן לומר שהוא מאפיין את ההתפלגות: כשנלך ברחוב נראה הרבה אנשים שהגובה שלהם קרוב לממוצע, ומעטים שרחוקים ממנו. אבל במקרה של התפלגות מוטה כמו התפלגות ההכנסות זה לא המצב. הממוצע הוא שקלול של ההכנסה הנמוכה של העשירונים התחתונים עם ההכנסה הגבוהה העשירון העליון, ובסופו של דבר הוא לא מייצג לא את העניים (הוא גבוה מדי) ולא את העשירים (הוא נמוך מדי).  אז כשנלך ברחוב, רוב האנשים שנפגוש משתכרים הרבה פחות מהממוצע.

לכן במקרה של התפלגות מוטה עדיף להשתמש בחציון כדי לאפיין את ההתפלגות. החציון הוא הערך שנמצא באמצע ההתפלגות: חצי מהערכים נמוכים ממנו וחצי גבוהים ממנו. בהתפלגות הגבהים הסימטרית החציון הוא אותו הדבר כמו הממוצע. אבל בהתפלגות ההכנסות הלא סימטרית הם רחוקים זה מזה: החציון הוא הגבול בין העשירון החמישי לעשירון השישי, כי חצי מקבלים פחות מזה וחצי יותר מזה. הממוצע הרבה יותר גבוה כי הוא נמשך למעלה על ידי ההכנסות הגבוהות מאוד של העשירון העליון.  כפי שניתן לראות בגרף הבא, הפער משמעותי.

salary

הקו הירוק באמצע הוא השכר החציוני לפי נתוני הביטוח הלאומי. יש נתונים חלקיים בלבד, רק לשנים 2000-2014. הטענה היא שהשכר החציוני הוא מאפיין סביר של רוב האוכלוסייה, לפחות העניים יותר ועד מעמד הביניים, כי הוא נמצא באזור ה"צפוף" של ההתפלגות.  המחיר הוא שהוא מקריב לשם כך את האיפיון של העשירים.

שני הקווים העליונים בגרף הם גרסאות שונות של השכר הממוצע. ההבדל נובע כנראה מכך שנתוני הביטוח הלאומי מתייחסים לממוצע שכר חודש עבודה (ומתעלמים מחודשים שבהם האדם לא עבד), ואילו נתוני הלמ"ס לשכר חודשי ממוצע (כלומר סך המשכורת בשנה חלקי 12, בין אם עבדו בכל החודשים בשנה ובין אם לא). נתוני הלמ"ס משקפים אם כן בצורה יותר נכונה את ההכנסה המעשית של השכירים, ונתוני הביטוח הלאומי את מה שמשלמים על עבודה.  לשם השוואה ציירתי גם את השינוי היחסי של המדד, מה שמראה שכל גרסאות השכר עלו ברוב התקופה הזו יותר מהמדד.

מה שעוד אפשר לראות הוא שהקווים של השכר החציוני והממוצע של הביטוח הלאומי דומים זה לזה.  אז אם יש ביניהם יחס קבוע אפשר אולי להסיק מה השכר החציוני מהממוצע.  הגרף הבא מראה את היחס, ומסתבר שהוא לא קבוע, אלא משתנה קלות עם אפשרות למגמה של ירידה.  המגמה הזו מצביעה אולי על הקטנה קלה באי השוויון.

avg-med-ratio

מקורות

נתוני הביטוח הלאומי מפרסום תקופתי 279 על שכר והכנסות מעבודה.  נתוני הלמ"ס מהשנתון הסטטיסטי.

%d בלוגרים אהבו את זה: