ארכיון קטגוריה: הכל

שלום ולא להתראות

לפני כמה שנים הצגתי נתונים של מדד השלום.  זה סקר חודשי שמבוצע מאז 1994 על ידי פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן במסגרת תכנית אוונס באוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה.  הנה עדכון עם נתונים נוספים מהשנים האחרונות (אלה התשובות של יהודים בלבד).  בשנים האלה הייתה עלייה קטנה בתמיכה בתהליך ואז ירידה חזרה.  שום דבר מעניין.

shalom

אבל כבר בפעם הקודמת שמתי לב לפער בין התמיכה בשלום בתור מטרה אבסטרקטית לבין חוסר נכונות לשלם מחיר.  עדות עקיפה לזה אפשר למצוא כבר בגרף הנ"ל.  התמיכה הרַבה ביותר בתהליך השלום, וההתנגדות הנמוכה ביותר, היו בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה.  על פניו סביר — זה היה מיד אחרי רצח רבין.  אבל שימו לב לפרטים.  העלייה בתמיכה לא הייתה באמת מיד אחרי הרצח: היא הייתה רק כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה.  והירידה חזרה לא היית בגלל כישלון ועידת קמפ דיויד השנייה או פרוץ האינתיפדה השנייה: הירידה התחילה לפני זה, כשברק החליף את נתניהו.  הפרשנות היחידה שאני מוצא לזה היא שיש רבים ש(אולי באופן תת-מודע) תומכים בתהליך השלום רק כשהם בטוחים שאין סכנה אמיתית שהוא יתממש, ומתנגדים כשיש סיכוי שאכן תהייה התקדמות.

הסקר של מדד השלום מכיל עוד מגוון שאלות חוץ מהשאלה הבסיסית על תמיכה בתהליך, כל פעם שאלות אחרות.  באוגוסט האחרון היה אוסף שאלות מפורטות יותר על מרכיבים אפשריים של הסכם שלום.  הנה התשובות שהתקבלו (שוב של יהודים בלבד).

opinion-2018

ארבעת העמדות העליונות בגרף משקפות יחס כללי לתהליך ומראות שיש אולי יתרון קטן לאלה שתומכים בו על פני אלה שמתנגדים לו, אבל רוב גדול לאלה שלא ממש מחזיקים מהפלסטינים ודורשים מהם להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי. ששת העמדות התחתונות הן חלק משאלה "נניח שממשלת ישראל וההנהגה הפלסטינית היו כמעט מגיעות לנוסח של הסכם שלום קבע. האם כדי להוכיח לפלסטינים ולעולם כי ממשלת ישראל באמת רוצה שלום היית תומך או מתנגד בכך שישראל תסכים ל:". התוצאות משקפות התנגדות גורפת לכל המרכיבים הצפויים של הסכם שלום לפי מתווה של שתי מדינות, כולל אפילו לכך שהפליטים הפלסטינים יוכלו להיקלט במדינה הפלסטינית.

אז שלום אולי כן.  לשלם עליו ממש לא.

מקורות

הגרף הראשון מתבסס על איסוף סיזיפי של נתונים מכל הדוחות החודשיים שנגישים מאתר מדד השלום.  השני באופן ספציפי מהסקר של אוגוסט 2018.

מודעות פרסומת

העשירים

אחד המדדים הפשוטים והאינטואיטיביים ביותר לאי-שוויון הוא "כמה יש למאון* העליון".  זה מניח שיש לנו נתונים על התפלגות העושר, ואנחנו יכולים לראות כמה מהעושר הכולל במדינה נמצא בידי המאון העליון, כלומר אותו אחוז בודד מהאוכלוסייה שהם העשירים ביותר.

(*יש ויכוח אם האחוז העליון בהתפלגות צריך להיקרא "מאון" או "מאיון". אני דוגל ב"מאון", בדומה ל"עשירון", אך בשונה מ"אלפיון", מתוך הנחה שזה כי "אלפון" כבר היה תפוס.)

במוסד המחקר Ipsos אספו נתונים על זה בחתך בינלאומי.  אבל בנוסף לנתוני האמת הם גם סקרו תושבים בארצות השונות כדי למפות מה התפיסה של הציבור לגבי המדד הזה.  התוצאה המעניינת לפניכם.

top1pct-intl

אז קודם כל יש פער עצום ברמות אי-השוויון בארצות שונות.  בבלגיה וניו-זילנד המאון העליון מחזיק רק 18% מהעושר.  ברוסיה הוא מחזיק 70%.  ישראל, עם 39%, היא קצת מעל האמצע.

אבל יותר מעניין מה הציבור חושב.  מסתבר שבכל המדינות התושבים חושבים בממוצע שהמאון העשיר מחזיק ב-40-60% מהעושר הכולל, וזה לא היה קשור בכלל למצב האמיתי במדינה (וברובן זה הרבה יותר ממה שיש לעשירים באמת).  במקביל, התושבים חשבו שסביר שהמאון העליון יחזיק בכ-20-30% מהעושר – בערך חצי ממה שהם חשבו שיש לו, וגם זה לא היה קשור למצב.  ישראל נמצאת בקצה התחתון של הסקלה: הציבור חושב שהמאון העליון מחזיק 32% מהעושר, ושמה שסביר הוא רק 14%.  המציאות, כאמור, היא 39%.

איך מגיעים לזה שהמאון העליון מחזיק כל כך הרבה מהעושר?  בצורה פשטנית נהוג לומר ש"כסף הולך לכסף", כלומר למי שיש כבר הרבה יותר קל להשיג עוד.  בצורה מפורטת יותר, יש שילוב של שני דברים:

  1. כשההכנסה היא (הרבה) יותר ממה שצריך באופן שוטף, לא מוציאים את הכל, ואז העודף מצטבר עם השנים.  אצל העניים מוציאים את כל מה שיש ולא מצטבר שום עושר (ולפעמים אפילו מוציאים יותר ממה שיש, ונכנסים לחובות).
  2. אפשר לנצל את עודפי הכסף כדי לרכוש השפעה פוליטית ולנצל אותה כדי ליצור תנאים שנותנים עדיפות לעשירים על חשבון העניים – והכוונה היא אכן באופן מילולי לרכישת השפעה באמצעות כסף.  זה מה שנקרא יחסי הון-שלטון.  דוגמאות קונקרטיות שנפוצות בכל מדינות המערב הדמוקרטיות הן
    • תרומות למסעי הבחירות של פוליטיקאים ולמוסדות הקרובים לליבם. העברות כספים כאלה נותנות לבעלי הון יש גישה לנושאי תפקידים ממלכתיים, ולנושאי התפקידים יש הרגשת מחויבות כלפי בעלי ההון. כתוצאה נקבעת מדיניות הנוטה להטיב עם בעלי ההון. לא נדיר גם שבזמן מערכת בחירות בעלי הון תורמים למתמודדים משני עברי המתרס, כדי לוודא שיהיו להם קשרים עם מי שינצח.
    • שכירת לוביסטים שעובדים מול רשויות השלטון, ובפרט מול מחוקקים ורגולטורים, כדי לקדם את ענייניהם של בעלי ההון.  לעניים אין לוביסטים שייצגו את האינטרסים שלהם (אבל בישראל יש את לובי 99).
    • קניית אמצעי תקשורת (למשל עיתונים וערוצי טלוויזיה) ושימוש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל ועל פוליטיקאים, מה שמוביל להרחבת המונח המתחרז להון-שלטון-עיתון.

אחד הנושאים הבולטים שבהם יחסי הון-שלטון יכולים לעבוד לטובת בעלי ההון הוא מיסוי רנטות לעומת מיסוי עבודה. רנטה היא הכנסה שלא מעבודה. למשל בעל נדל"ן המשכיר את הנדל"ן שלו מקבל הכנסה קבועה מבלי שיעשה דבר. באופן דומה, גם מי שמשקיע כספים בשוק ההון יכול לקבל דיבידנד או רווחים מבלי להשקיע עבודה – הכסף "עובד" בשבילו.  כפי שהגרף הבא מראה, הכנסות מרנטות נפוצות בעיקר בעשירון העליון, ומהוות יותר מ-60% מההכנסות במאון העליון.  בעשירונים האחרים ההכנסות נובעות משכר או עסק.  הגרף הזה הוא עבור עצמאים, לכן הרוב מעסק.

azmaim-income

השאלה היא כמה מיסים לגבות מהרווחים האלה.  כיוון שעשירים מקבלים חלק ניכר מהכנסתם מרנטות, כדאי להם שהמיסים על רנטות יהיו נמוכים.  מתרצים את זה בכך שזה ימריץ את העשירים להשקיע בפיתוח חברות חדשות (מה שלא תמיד עומד במבחן המציאות — לפעמים הם מעדיפים להשקיע ביאכטות או בחו"ל).  ואכן המצב כיום ברוב מדינות המערב ובישראל הוא שהמיסים על רנטות נמוכים מהמיסים על עבודה, כמו מס הכנסה: מס רווחי הון הוא לכל היותר 25%, ומס על השכרת עד 5 דירות למגורים הוא 10%, בעוד מדרגת מס הכנסה הגבוהה ביותר היא 47%.  כיוון שעשירים מקבלים כאמור אחוז גבוה מההכנסה שלהם מרנטות, נוצר מצב של מיסוי רגרסיבי אפילו אם כל מס בפני עצמו הוא פרוגרסיבי: העשירים משלמים פחות מיסים באופן יחסי להכנסה שלהם.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון ממחקר של מוסד Ipsos, כפי שפורסם במאמר באתר ה-BBC.

הנתונים לגרף השני מדוח הכנסות המדינה לשנים 2015-2016, לוח ה-3.

לקריאה נוספת: נעמה סיקולר והדר קנה, החיים הטובים של המאיון העליון, כלכליסט 22.8.2011.

חובות

המצב הרצוי הוא שרמת החיים תהייה גבוהה על בסיס ההכנסה מעבודה. אבל בהרבה מקרים אין מספיק כסף מתי שצריך אותו, ולכן לוקחים הלוואה. בזכות ההלוואה ניתן לרכוש את מה שרוצים עכשיו, ולשלם על זה (בתוספת ריבית) בהמשך. דוגמאות נפוצות הן לקיחת משכנתא לרכישת דירה, הלוואה לרכישת רכב, וגם האוברדראפט בחשבון הבנק.

הלוואות הן דבר טוב אם באמת קיימים האמצעים להחזיר אותן בהמשך, ובמיוחד אם הן נועדו לשפר את המצב וליצור אמצעים חדשים (למשל הלוואות למימון לימודים או הקמת עסק). מצד שני הלוואות יכולות להיות דבר בעייתי אם משתמשים בהן למותרות ואז אין איך להחזיר אותן. אם חלק גדול מהאוכלוסייה לוקח הלוואות שלא יוכל להחזיר מדובר בבועת אשראי. זה מסכן את היציבות של הבנקים שנתנו את ההלוואות, וכתוצאה את המשק כולו.

נתונים על החוב הממוצע של משקי הבית בישראל מאז תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת מוצגים בגרף הבא. כפי שניתן לראות החוב עלה באופן תלול יחסית בשנות ה-90 ומאז 2008 לערך, והיה די קבוע בתחילת שנות האלפיים. הדגם הזה די דומה לדגם עליית מחירי הדירות. ואכן, אפשר גם לראות שהחלק בחוב שהשתנה הכי הרבה הוא חוב על הלוואות לרכישת דירות, בין אם אלה משכנתאות מבנקים מסחריים או הלוואות ממשלתיות (במגבלה שאין נתונים על משכנתאות מהשנים הראשונות בטווח המוצג).

households

דבר נוסף שאפשר לראות הוא שכמעט כל ההלוואות הממשלתיות הן לדיור, אבל באופן כללי בעשור האחרון הממשלה קיצצה באופן ניכר את ההלוואות שהיא נותנת. גם החובות על אשראי הם קטנים יחסית. הרוב המכריע של החובות הם על הלוואות מהבנקים.

מקורות

אתר בנק ישראל, נתונים סטטיסטיים על יתרות החוב במשק (בתוך הפעילות הפיננסית – שוק האשראי).  הנתונים שם הם על החוב הכולל של כל משקי הבית.  נרמלתי לפי מספר משקי הבית כל שנה מלוח 5.1 של השנתון הסטטיסטי לישראל (מכמה שנים).

מאיפה הכסף

פעם בכמה שנים שומעים משהו בחדשות על הסיוע הצבאי מאמריקה.  ואז זה די נשכח.  ובכל זאת מעניין לראות איך זה התפתח.

הגדילה המשמעותית של הסיוע האמריקאי הייתה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהיה צריך לחדש את הציוד והמלאים של הצבא.  הסיוע הזה מימן חלק ניכר מהוצאות הביטחון באותן שנים, שהגיעו בשיא לכ-30% מהתמ"ג.  במקביל ניתן גם סיוע אזרחי, וחלק קטן מהסיוע גם מופנה לעזרה לעולים.  אבל מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת הסיוע האזרחי במגמת ירידה, ובעשור האחרון נותר רק הסיוע הצבאי.  הנתונים בגרף בדולרים, ומתוקנים לאינפלציה של הדולר, כלומר הכל מוצג במחירי 2017.

usaid

נקודה חשובה היא שחלק ניכר מהסיוע הצבאי (יותר מ-70%) מותנה בכך שישמש לרכש מחברות אמריקניות. בכך הסיוע הזה בעצם משמש את הממשל האמריקאי לתמיכה בתעשייה הביטחונית האמריקאית. כדי לסבך את העניין, חלק מהרכישות מאמריקה מחייבות רכש חוזר של החברות האמריקניות בתעשייה הישראלית, כך שגם התעשייה המקומית מרוויחה משהו.

אגב, הנתונים אינם כוללים את ההשתתפות האמריקאית בפיתוח מערכת החץ, שאינה נחשבת לסיוע חוץ, וגם לא את הערבויות שהממשל האמריקאי נתן להלוואות של ממשלת ישראל, כי הן היו רק ערבויות ובסוף הממשל בעצם לא הוציא על זה כסף.

מקורות

טבלת נתונים מה-Jewish Virtual Library, אתר יהודי-אמריקאי שמטרתו לאסוף ולהנגיש מידע בנוגע ליהדות וישראל.

לסקירה קצרה על ההיסטוריה של סיוע החוץ האמריקאי לישראל ראו בדה מרקר 20.3.2013.

זהירות סכנה!

הסכנה הגדולה ביותר למשטר דמוקרטי היא לא מהפכה צבאית אלא אובדן אמון של הציבור, עד כדי העדפה של ויתור על הזכות להשמיע את קולו ולבחור את הממשלה. במדד הדמוקרטיה נשאלה מספר פעמים שאלה ישירה האם כדי לטפל בבעיות המיוחדות של ישראל צריך מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת (בשנתיים הראשונות השאלה הייתה על חוסר התחשבות בכנסת ובבחירות, ואחר כך על חוסר התחשבות בכנסת, בתקשורת, ובדעת הקהל). התוצאות בגרף הבא. כפי שניתן לראות בשנים האחרונות יש רק רוב דחוק שעומד על הצורך בדמוקרטיה ומתנגד ל"מנהיג חזק" כזה. אבל בערך רבע תומכים מאוד במנהיג עוקף כנסת, וטיפה פחות די תומכים. בתחילת העשור התמיכה במנהיג כזה הייתה יותר נמוכה, אבל עדיין משמעותית.

strong-leader

מצד שני, אם שואלים באופן ישיר שמא משטר דמוקרטי אינו מתאים לישראל בגלל בעיותיה המיוחדות, מסתבר שיש התנגדות די רבה לאמירה הזו. זה מצביע על אחת הבעיות בסקרי דעת קהל: לא מעט משיבים רוצים גם מנהיג חזק וגם דמוקרטיה, ולא מודעים לסתירה בין התשובות. ובכל זאת כ-22% מביעים הסכמה ולו חלקית עם חוסר ההתאמה של הדמוקרטיה.  אאוץ.

היבט אחר של סכנה לדמוקרטיה שנחקר בסקרים שונים נוגע לקבלת מרות, ובפרט מרות צבאית. כשיש פילוג קשה בעם, יתכן שחיילים יקלעו למצב שבו הם נדרשים לקחת חלק בפעולות שהם מתנגדים להן. מימין מקרה הבוחן הוא הצורך לפנות ישובים יהודיים בשטחים. משמאל מקרה הבוחן הוא הצורך לשרת בשטחים. השאלה היא האם במקרים כאלה מותר לחיילים לסרב לקחת חלק בפעילות האמורה?

שאלות כאלה נשאלו בסקרי ביטחון לאומי ודעת קהל ובסקרי מדד הדמוקרטיה, ובחלק מהמקרים שתי השאלות נכללו באותו סקר. התשובות נגישות מאתר דאטה ישראל של מכון גוטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ומוצגות להלן. כמעט תמיד יש רוב לשוללים זכות סירוב לחיילים, אבל בשני הסקרים האחרונים (מ-2013) לא היה רוב לשוללים זכות סירוב מימין. ניסוח השאלות שונה בסקרים מסדרות שונות, וכתוצאה השוואה של התוצאות היא לא תמיד תקפה. אבל ברור שבשנים האחרונות יש אחוז גבוה באוכלוסייה שמצדיק סירוב פקודה על ידי חיילים מסיבות אידאולוגיות, קצת יותר מימין מאשר משמאל.

seruv

בנוסף לשאלות האלה, סקרים מ-2012 ו-2016 הכילו שאלה למי חיילים דתיים צריכים לציית אם יש סתירה בין פקודות הצבא לפסיקת רבנים. במקרים האלה רק 12-15% ענו שצריך לציית לרבנים, ואילו 71-72% ענו שצריך לציית לפקודות הצבא. השאר לא ידעו לענות או חשבו שכל אחד צריך לפעול לפי צו מצפונו.

מקורות

הגרף הראשון ממדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, דוחות של שנים שונות.

הגרף השני מנתונים של סקרי ביטחון לאומי ודעת קהל וממדד הדמוקרטיה.

כל התוצאות האלה נגישות באתר דאטה ישראל, מאגר נתוני הסקרים של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה.

עידכוני שכר

אחד הנושאים שנמצאים תמיד במוקד הדיונים על איכות החינוך הוא שכר המורים.  אז הנה שני גרפים שמאירים שתי נקודות, בלי יומרה למצות את הנושא.

שכר המורים נחשב במשך שנים נמוך יחסית למקצועות אחרים. בעשור האחרון נחתמו מספר רפורמות שנועדו לשפר את המצב, בתמורה להגדלת שעות הפעילות בבית הספר – אופק חדש לבתי ספר יסודיים ולחטיבות הביניים ב-2009, ועוז לתמורה לבתי הספר התיכוניים ב-2011. ולפי נתונים של הלמ"ס שכר המורים אכן נמצא במגמת עלייה בשנים האחרונות, ועלה יותר מהשכר של שכירים אחרים במשק, כפי שמודגם בגרף הבא. באופן מפתיע עושה רושם שהעלייה בשכר התחילה עוד לפני מימוש הרפורמות של יולי תמיר, ועוד לפני העלייה בתקציב משרד החינוך. בנוסף, הנתונים מצביעים על שכר גבוה מהממוצע במשק בערך מאז 2010.

 

wages

מצד שני, נתונים על שכר כלל עובדי מגזר החינוך כפי שהם מופיע בשנתון הסטטיסטי לישראל מצביעים על שכר ממוצע נמוך באופן ניכר מהשכר הממוצע של כלל השכירים במשק. ההסבר הוא שהאוכלוסייה הכלולה בממוצע אינה זהה, ובנוסף שבנתוני המורים מדובר על הכנסה כוללת, ואילו בנתוני מגזר החינוך על השכר למשרת שכיר. יש שני הבדלים עיקריים בין המדדים האלה. השכר הממוצע למשרת שכיר מחושב על ידי חלוקת כלל השכר ששולם למספר המשרות, כולל אלה שהן משרות חלקיות בהיקף נמוך ביותר ואפילו רק יום בחודש. כתוצאה מספר המשרות הכולל יכול להיות גבוה ממספר המשרות המשמעותיות, והממוצע נמוך מדי. ושנית, אם מורה עובד ביותר ממשרה אחת ההכנסה שלו גבוהה יותר מהשכר בכל אחת מהמשרות.

למרות העליות בשכר המורים לאחרונה, השוואה בינלאומית מראה ששכר המורים בארץ עדיין נמוך בהשוואה לשכר המורים ברוב הארצות המפותחות.  הגרף הבא מדגים ששכר המורים בישראל גבוה רק מזה במדינות מזרח אירופה.  הנתונים הם לשנת 2017, עבור מורה עם הכשרה טיפוסית לרמת החינוך המדוברת ועם ותק אופייני. ההשוואה היא במונחי PPP, שזה שכר בדולרים מתוקן לכוח הקנייה בכל ארץ.  מצד שני, אפשר לראות שבאופן כללי יש שונות גדולה בין המדינות השונות.

wages-intl

מקורות

הגרף הראשון מבוסס על הודעה לעיתונות של הלמ"ס בנושא מגמות בשכרם של עובדי הוראה, 2014-2003, שהופצה ב-18.12.2016, ועל לוח 12.40 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס (ולוחות מקבילים משנתונים קודמים).

הגרף השני ממערכת החינוך בישראל בראייה השוואתית בינלאומית, לוח 4.2 עמ' 67, משרד החינוך, 2018.

תורת דחיית שירותו – אומנותו

דבר אחד שצריך להודות בו הוא שהחרדים העלו את תימרוּן המערכת הפוליטית — ובפרט בנוגע לפטור מגיוס — לדרגת אומנות.  כתבתי על זה בפעם הראשונה כבר בתחילת הבלוג בשנת 2012.  כתבתי על זה שוב לפני 5 חודשים, בהקשר של פסק הדין של בג"ץ שביטל את התיקונים האחרונים לחוק שירות הביטחון (מה שהספין הממשלתי קרא "חוק השיוויון בנטל").  אבל לפני שהתיקונים האלה בוטלו הם היו בתוקף כמה שנים, והתוו את הכיוון של השתמטות-בעידן-שאחרי-חוק-טל.

בעיה שנתקלתי בה בפוסט הקודם הייתה שלא מצאתי נתונים על דחויי השירות החדשים אחרי הביטול של חוק טל.  אז הגשתי לצה"ל בקשת חופש מידע בנושא.  זה לקח 5 חודשים ו-3 תזכורות, אבל לפני שבוע קיבלתי תשובה.  (בדיעבד מסתבר שגם שחר אילן השיג מידע דומה וכתב עליו בכלכליסט.)  לא הכל ולא תמיד בדיוק מה שביקשתי.  בין היתר, משעשע (או ליתר דיוק, עצוב) לקרוא ש"אין בידי רשויות הצבא נתונים אודות שילובם בשירות של בוגרי ישיבות […] מלפני שנת 2012 בשל החלפה של מערכות תיעוד אלקטרוניות בשנה זו", כלומר החליפו מחשב ומסד הנתונים הקודם אבוד.  אבל החלק החשוב שם.

אז הנה הגרף המעודכן שמכיל את הנתונים החדשים.  הם נמצאים בפינה הימנית התחתונה:

torato-tot

הנתונים החדשים מראים שני דברים:

  • בעקבות ביטול חוק טל המערכת לא ידעה מה לעשות.  אז היא לא החילה עליהם את חוק הגיוס (מעבר לאלה שרצו להתגייס בלאו הכי), אבל גם לא נתנה להם אישור דחיית שירות.  כך ב-2013 מספר דחויי השירות החדשים היה 0.  כשהעבירו את התיקון שהסדיר את השרץ ב-2014, נתנו אישור לכל אלה שהתעכבו.  לכן מספר האישורים בשנה הזו כפול.  זה מסביר את הזיגזג בגרף.
  • מבחינת המספר הכולל של חרדים במעמד של דחויי דירות, יש שני תהליכים הפוכים שקורים במקביל.  מצד אחד ממשיך תהליך "ריקון המאגר" שבו נותנים פטור סופי מגיוס (בניגוד לדחיית שירות שצריך להאריך כל פעם) כבר בגיל 24 או 26, מה שמוציא מהספירה את כל אותם חרדים שהגיעו לפרקם וקיבלו דחיית שירות בימים העליזים של חוק טל.  אלה נתונים שכבר היו לי קודם.  ב-2017 עוד היו קרוב ל-22 אלף כאלה, אבל סביר שגם הם יקבלו פטור בקרוב.  אבל במקביל לזה הנתונים החדשים מראים שנוצר מלאי חדש של דחויי שירות בזכות התיקונים החדשים (מה שנקרא פרק ג'1 בחוק הגיוס).  תוך בסך הכל 4 שנים הם הגיעו כבר לכמעט 34 אלף, שזה יותר מחצי מהשיא של כל הזמנים לפי החוקים הקודמים (62.5 אלף בשנת 2010).  אם מסכמים את הישנים עם החדשים, היו ב-2017 כ-55.7 אלף דחויי שירות.  ואולי זה בעצם יותר — הנתונים ששחר אילן קיבל גבוהים יותר מאלה שאני קיבלתי, ואצלו החדשים כבר מגיעים ליותר מ-37 אלף.
  • שימו לב לכך שבאופן מצטבר לא פחות מ-47 אלף חרדים קיבלו דחיית שירות ב-4 השנים האלה, אבל בסופו של דבר יש רק 33.9 אלף דחויי שירות חדשים.  זה כי 21.2 אלף כבר הספיקו לקבל פטור סופי אחרי שקודם קיבלו דחיית שירות לפי פרק ג'1.  כן, אני יודע שהמספרים לא מסתכמים (33.9 + 21.2 = 55.1, לא 47).  לצה"ל הפתרונים.
  • ואגב, בנוסף יש 500+ כל שנה שהם אפקטיבית עריקים: באו לצו ראשון, לא קיבלו דחיית שירות, אבל לא התגייסו.  להבנתי הם לא נספרים בגרף כי כאמור לא קיבלו דחיית שירות.

שאלה מעניינת היא מה יקרה עכשיו כשהתיקונים של 2014 בוטלו.  חוק הגיוס החדש שאמור היה להחליף אותם לכל המאוחר בספטמבר עוד לא אושר בכנסת.  ואם הוא יאושר אין ספק שגם הוא יפול בבג"ץ, כי הוא עוד פחות שיוויוני מהגרסאות הקודמות שנפסלו בגלל פגיעה בעקרון השיוויון.  מה שמסתמן כעת הוא שזה יהיה חלק מהבלגן של הקדמת הבחירות, וכל העסק ידחה שוב בעוד שנה ויעבור לטיפול הממשלה הבאה.

מקורות

הנתונים החדשים כאמור מהתשובה לבקשת חופש מידע שהגשתי.

שאר הנתונים כמו שהיו בפוסטים הקודמים (כאן וכאן).

נתונים חדשים אלטרנטיביים (גבוהים מאלה שאני קיבלתי בכמה אלפים) בכתבה של שחר אילן.

תיאור לא רע של כל ההיסטוריה של גיוס חרדים בדף גיוס בני ישיבות בוויקיפדיה.

משרות ומורים

במסגרת השלמת חוסרים בספר שמתי לב שאין שם נתונים על מורים.  אז פניתי לשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס כדי לסתום את החור.  ניתן להניח שמספר המורים במדינה גדל עם השנים, כי האוכלוסייה גדלה. הגרף הבא מראה לכן את מספר המורים לכל 100,000 נפש. כפי שניתן לראות עד סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת מספר המורים לנפש עלה באופן תלול יחסית, בעיקר בחינוך העל-יסודי. הנחה אפשרית היא שעלייה זו משקפת הקטנת כיתות והוספת מקצועות לימוד. מאז ראשית שנות ה-80 (אחרי המהפך) עדיין יש עלייה רוב הזמן, אבל בקצב נמוך יותר.

morim

אבל בעצם אני קצת מרמה.  הגרף הזה הוא לא של מורים, הוא של משרות הוראה.  בכל מקצוע נורמלי מספר המשרות ומספר העובדים אמורים להיות אותו דבר.  מסתבר שבהוראה זה לא בדיוק כך.  השנתונים של הלמ"ס במיוחד מבלבלים בהקשר הזה, אז צריך לסכם אותם בזהירות.

הכל מתחיל בזה שכיום יש לא פחות מ-3 מדדים שונים של "כמה מורים יש":

  • משרות הוראה.  לפי ההסבר בשנתון הלמ"ס, זה מתייחס ל"עבודתו של מורה בבית ספר המהווה יחידה ארגונית-מינהלית אחת, כולל את כל השעות שהוא לימד וכל התפקידים שהוא מילא בבית הספר".  בעברית פשוטה, להיות מורה בכיתה ב' בבית ספר כלשהו בתוספת אחריות על הספריה זו משרת הוראה.  זה גם הדבר שספרו בעבר, ומה שמופיע בגרף דלעיל.
  • שווה ערך משרות מלאות.  משרת הוראה כפי שהוגדרה לעיל היא לרוב לא משרה מלאה.  משרה מלאה רגילה בחינוך היסודי היא 30 שעות שבועיות, ולמי ששותף לרפורמת אופק חדש היא 36 שעות.  בחטיבות הביניים זה רק 24 שעות למשרה רגילה, ואותן 36 שעות במקרה של אופק חדש.  בתיכון זה שוב 24 שעות למשרה רגילה, ואילו למי ששותף לרפורמת עוז לתמורה (מי ממציא את השמות האלה???) זה לא פחות מ-40 שעות.  אבל ככל הנראה מורים אמיתיים מלמדים פחות ממספרי השעות האלה.  שווה הערך של משרות מלאות סופר כמה מורי-על שכן היו מלמדים את כל השעות היו מספקים את אותו סך הכל.
  • עובדי הוראה.  עוד סיבוך נובע מכך שיש מורים שעובדים ביתר ממשרת הוראה אחת (כפי שהיא מוגדרת בסעיף הראשון).  אז מספר בני האדם שעובדים בהוראה נמוך ממספר המשרות.

את כל זה הלמ"ס מדווח בנפרד עבור בתי ספר יסודיים, עבור חטיבות ביניים, ועבור תיכונים, בחינוך העברי ובחינוך הערבי.  אז צריך לאסוף את המספרים ולסכם בלי להתבלבל.  ניסיתי, לא מתחייב שאין שום טעויות…

מה שעניין אותי, אבל, היה מדדים שמספרים את המצב של המורים.  אז חישבתי שלושה כאלה:

  • חלקיות משרה ממוצעת.  זה מתקבל מחלוקה של המשרות המלאות שוות הערך במספר משרות ההוראה, ומתאר מה מורה ממוצע עובד במשרה אחת שלו.
  • מספר משרות ממוצע שמורה עובד.  את זה מקבלים מחלוקת מספר המשרות במספר עובדי ההוראה.
  • העומס הכולל על כל מורה בממוצע.  זה המכפלה של חלקיות המשרה כפול מספר המשרות למורה.  צורה אחרת שקולה לחשב אותו דבר היא פשוט מספר המשרות המלאות שוות הערך חלקי מספר עובדי ההוראה.

הגרף הבא מראה את שלושת המדדים האלה על פני כמעט 30 השנים האחרונות:

misrot

אז כמו שניתן לראות אין הרבה שינוי לאורך התקופה הזו.  משרת הוראה היא בעצם משרה חלקית ברמה של בערך 70% ממשרה מלאה.  ב-1990 זה היה טיפה פחות, עד 2010 זה עלה קצת, ואז ירד חזרה.

מספר המשרות שמורה ממוצע לוקח על עצמו נמצא במגמת ירידה קלה.  זה היה טיפה יותר מ-1.1 ב-1990, וכיום זה רק 1.05.  במילים אחרות, כיום רק אחד מ-20 מורים עובד בשתי משרות בממוצע.

כשמסכמים ביחד, המורה הממוצע עובד בערך 75% ממשרה מלאה.  זה היה טיפה יותר ב-2010, ומאז ירד לערך הזה.  רפורמת אופק חדש נחתמה ב-2009, ועוז לתמורה ב-2011.  אז נראה שהן אמנם הגדילו את ההגדרה של משרה מלאה, אבל זה קוזז חלקית על ידי הקטנה מסוימת של אחוז המשרה שמורים עובדים בפועל בממוצע.

מקורות

הגרף השני מבוסס על סיכום נתונים מלוחות 8.35 ו-8.36 של השנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2018.  הנתונים הם עבור מורי בתי הספר בלבד, בלי גננות.

הגרף הראשון מבוסס על אותם לוחות בתוספת לוח 8.34, ולוחות מקבילים מכמה וכמה שנתונים קודמים.  אבל התעצלתי לאסוף את הכל, והחלק עד 1979 הוא ברזולוציה של רק אחת ל-10 שנים.  נתונים על גננות מתחילים רק ב-1990, לפני זה הן כנראה כלולות עם היסודי.

תילי טילים

האנושות אוהבת לפתח טכנולוגיה חדשה, וזה תקף גם לכלי נשק.  וגם פיגועי טרור בתקופות שונות נעשו באמצעים שונים — בין היתר היו למשל תקופות של דקירות ותקופות אחרות של דריסות.  האנתיפדה השנייה הייתה הזמן של פיגועי התאבדות.  אבל ברקע זו הייתה גם התקופה שבה העזתים, ובעיקר החמאס, התחילו להשתמש ב"ירי תלול מסלול", קרי רקטות ומרגמות.

(במאמר מוסגר, העזתים התחילו באיחור.  המקרים הראשונים שייכים להיסטוריה הרחוקה: 8 רקטות על בית שאן כבר ב-16.9.1968, כמה על קרית שמונה ב-1.1.1969, שתי רקטות על ירושלים ב-1970, וכמה על פתח תקוה ב-7.7.1971.  הייתה מתקפת הרקטות הגדולה של קיץ 1981, ששנה אחריה פרצה מלחמת לבנון כדי להוציא את ישובי הצפון מטווח הקטיושות.  וכמובן היו 39 הסקאדים של מלחמת המפרץ ב-1991.  אבל מרצועת עזה זה התחיל כנראה רק ב-2001.)

רקטות ופצצות מרגמות עושים הרבה רעש, גם פיזי וגם תיקשורתי.  אז הייתי מצפה שיהיו נתונים מסודרים על זה.  התבדיתי.  חלקית זה כי לא הכל באמת ידוע — לפעמים לא יודעים מה בדיוק ירו וכמה פצצות או רקטות היו ואיפה הם נפלו.  בפרט יש גם כאלה שלא ממש מצליחים ונופלים בתוך שטח הרצועה, ויש מי שסופרים אותם ויש מי שלא (אני לא).  חלקית זה כי סתם אין מי שאוסף נתונים לאורך זמן ומסכם אותם בצורה קונסיסטנטית.

הגרפים הבאים מסכמים ומשווים את הנתונים שמצאתי. אלה נתונים שנתיים.  אבל צריך להיות מודע לכך שיש שונות גדולה גם בין חודשים וימים.  המספרים השנתיים, ובמיוחד הגדולים, לא מפוזרים באופן אחיד על כל השנה, אלא נוטים להיות מרוכזים בתקופות קצרות.

נתחיל מלמעלה.  הגרף הראשון מציג נתונים מדוח שנתי של השב"כ לשנת 2015, שמכיל נתונים גם ל-10 שנים אחורה.  למה לא דוח מעודכן יותר? כי לא מצאתי דוח כזה.  יש להם דוחות שבועיים עדכניים, אבל זה אומר להוריד ולקרוא 52 דוחות לכל שנה וללקט את הנתונים מתוך המלל.  וגם בדוח מוקדם יותר, מ-2010, לא היו נתונים מלפני 2005. אז אין כאן נתונים מתחילת וסוף התקופה.

הגרף השני מסכם נתונים משני מסמכים של מרכז המידע למודיעין ולטרור במרכז למורשת המודיעין.  הראשון נקרא מאפייני ירי הרקטות ופצצות מרגמה בשנת 2008.  השני נקרא הטרור הפלסטיני נגד ישראל בשנת 2017: נתונים, מאפיינים ומגמות.  שניהם כוללים גם נתונים מוקדמים יותר מהשנה שבה הם מתמקדים.  על ידי השוואת הנתונים עבור השנים 2006-2008 שעבורן יש חפיפה בין המסמכים רואים שהדוח השני מכיל נתונים רק על רקטות, בלי פצצות מרגמה.  במבט ראשון הנתונים דומים לאלה של השב"כ, אבל אם מסתכלים טוב רואים שיש הבדלים מאוד משמעותיים בכמה שנים — ב-2005-2007 היו לפי השב"כ יותר מפי 2 יותר רטקות ופצצות מרגמה, ואילו במבצע צוק איתן ב-2014 היו הרבה פחות רקטות (הפרש של יותר מאלף).

rockets-cmp

הגרף השלישי הוא מבלוג צה"ל באנגלית.  האתר הזה כנראה כבר לא קיים, אבל אפשר למצוא אותו בארכיון האינטרנט.  בפרט היה שם פוסט שהתעדכן כמה פעמים על ירי רקטות מעזה, שכלל גרף עם נתונים מ-2001 עד אמצע 2014.  עושה רושם שהמספרים הכוללים די דומים לאלה של השב"כ, אבל חסרה ההבחנה בין רקטות לפצצות מרגמה.

המקור הרביעי הוא ויקיפדיה.  אפילו בויקיפדיה אין מידע מסודר על הכל, אבל יחסית יש יותר מבמקורות אחרים.  הגרף כאן מבוסס על שני דפים נפרדים.  הראשון הוא דף עם רשימה של התקפות רקטות על ישראל בויקיפדיה האנגלית.  הדף הזה מכיל קישורים לתת דפים עם רשימות עבור שנים שונות, וברובם יש סיכום חודשי, כך שלא צריך לספור לבד.  אבל הנתונים נגמרים ב-2016.  הדף השני הוא דף על הלחימה בעזה אחרי צוק איתן בויקיפדיה העברית, שבסופו יש גרפים עם מספר הרקטות ופצצות המרגמה מאז סוף 2014.  משם באים הנתונים על החודשים האחרונים, בהסתייגות שאין הבחנה בין הסוגים לגבי הרוב (אבל לפחות כתוב שם שזה יכול להיות או רקטות או מרגמות).

אז מה לומדים מכל זה?

ראשית, שאי אפשר לדעת באמת כמה רקטות ופצצות מרגמה שוגרו מעזה על ישראל, אבל אפשר לקבל תמונה כללית סבירה.  בתקופת האינתיפדה השנייה ירו בעיקר פצצות מרגמה.  ההתנתקות ועליית החמאס בעזה הובילו לעלייה ניכרת בירי רקטות.  זה הוביל למבצע עופרת יצוקה בשנת 2008/9, ומאז רוב הזמן יש "רק טפטוף".  אבל כשיש מבצע רציני, כמו עמוד ענן ב-2012 או צוק איתן ב-2014, זה כולל גם אלפי שיגורים.

שנית, שנגישות הנתונים בגופים הישראלים השונים שעוסקים בזה היא די על הפנים, ויש ביניהם סתירות שיכולות להגיע לעשרות אחוזים ולמעל אלף שיגורים בשנה אחת.  כמו במקרים אחרים, בויקיפדיה היו מי שסיכמו את המידע שיש בצורה סבירה, אבל אפילו הם מתקשים כאן.

מקורות

דפי המקורות מקושרים ישירות בתיאור לעיל.

מאורגנים

במסגרת הניסיון לכסות את כל מה שחשוב במדינה, אחד האתגרים היה לאסוף נתונים על העבודה המאורגנת.  כמה באמת היו חברים בהסתדרות בשיאה?  כמה זה ירד בעקבות ההפרדה מקופת חולים ב-1995?  מה היחס בין ההסתדרות לבין אירגונים אחרים כיום?  לכאורה נושאים אזרחיים בסיסיים, שצריך להיות מידע עליהם.  אבל לא.  מסתבר שזה אחד הדברים הסודיים ביותר שיש.

ליתר דיוק צריך באמת להבדיל בין התקופה שלפני 1995, שבה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שלטה בכיפה, לבין התקופה אחרי זה, שבה ההסתדרות החדשה היא עדיין הארגון הגדול ביותר, אבל אין מה להשוות למה שהיה קודם.  אז נתחיל עם ההיסטוריה.

ההסתדרות הוקמה כבר ב-1920. מטרת הארגון הייתה לא רק לייצג את העובדים, אלא גם להשתתף בבניין הארץ ולטפח תרבות. באופן מעשי ההסתדרות שילבה כוחות עם הסוכנות היהודית בהקמת מוסדות המדינה שבדרך.  עם קום המדינה ההסתדרות הייתה מעין מיני-מדינה שבבעלותה כמה וכמה מפעלים מרכזיים במשק (מה שנקרא חברת העובדים, כולל המשביר, בנק הפועלים, חברת הביטוח הסנה, תנובה, סולל בונה, מקורות, כור, צים, ועוד). כך ההסתדרות לא הייתה רק ארגון עובדים, אלא גם מעסיק גדול. מצב זה הוביל לשיתוף פעולה מוגבר עם הממשלה ומעסיקים אחרים, והביא לריסון דרישות של העובדים. במקביל הייתה להסתדרות מערכת יחסים כמעט סימביוטית עם הממשלה, כיוון שגם ההסתדרות וגם הממשלה נשלטו על ידי תנועת העבודה (ובפרט מפלגת מפא"י). כתוצאה הממשלה העדיפה להפקיד פרויקטים לאומיים בידי מפעלים וחברות של ההסתדרות, ובמקביל ההסתדרות גייסה את חבריה לתמוך בממשלה.

כוחה של ההסתדרות לא נבע מכך שהיא יצגה עובדים בפני מעסיקים. ההסתדרות גם סיפקה לחבריה שירותים ממלכתיים חשובים, ובפרט קרן פנסיה וקופת חולים. כיוון שקופת החולים של ההסתדרות קיבלה עולים חדשים כחברים מיד עם עלייתם ובלי שום תנאים, נוצר מצב שבו ההסתדרות שלטה בשוק הבריאות. וכל מי שהצטרף לקופת החולים היה אוטומטית גם חבר הסתדרות. כתוצאה אחוז גבוה מאוכלוסיית המדינה היה חבר בהסתדרות, אפילו אם לא עבדו או לא היו זקוקים לייצוג. ניתן לכן לסווג את חברי ההסתדרות בשנות המדינה הראשונות לכמה מקורות:

  • עובדים במנהל הציבורי, כולל הממשלה, מערכת החינוך, ואפילו עובדי ההסתדרות עצמה.
  • עובדים שכירים בחברות שונות במשק, הן כאלה שהן חלק מחברת העובדים של ההסתדרות והן כאלה ששייכות לבעלי הון. ההסתדרות טיפלה גם באופן מיוחד בבני ובנות הנוער העובד.
  • חברי קיבוצים ומושבים.
  • עקרות בית ואחרים שהיו חברים בקופת חולים וכתוצאה גם בהסתדרות למרות שבאופן פורמלי אינם חלק מכוח העבודה בכלל.
  • בני משפחה (בני זוג וילדים) של חברי הסתדרות.

כתוצאה מכל זה, כשמוצאים נתונים על מספר חברי ההסתדרות לא תמיד ברור בדיוק על מי מדובר. הנתונים המוצגים בגרף הבא באים בעיקר מדוחות ישנים של ההסתדרות, שמכילים מספרים שונים ומינוחים שונים. המספר הכולל (הקו העליון בגרף) נשק ל-60% מכלל אוכלוסיית המדינה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

hist

כפי שרואים הנתונים מגיעים רק עד סוף התקופה של ההסתדרות המקורית, וגם זאת באופן חלקי.  לגבי ההסתדרות החדשה לא מצאתי שום נתונים שהם פרסמו בעצמם.  ההדרדרות במעמדה של ההסתדרות התחילה עם המהפך של 1977, שניתק את הקשר בינה לבין הממשלה.  הצטרפו לזה תהליכי גלובליזציה שקורים בכל העולם.  ואז בא חיים רמון.  בתור שר הבריאות רמון העביר את חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנכנס לתוקף בשנת 1995.  החוק ניתק בין קופת חולים להסתדרות.  כשהייתה אפשרות להיות חבר בקופת חולים בלי להיות חבר הסתדרות, רבים מאוד עזבו את ההסתדרות.  במקביל, רמון נבחר ליו"ר ההסתדרות, והוביל מהלך לפירוק חברת העובדים ולהפיכת ההסתדרות לארגון עובדים בלבד.  כתוצאה קמה "ההסתדרות החדשה".

כיום מדרג העובדים במשק מבחינת מעמדם הארגוני כולל 5 רמות, או בעצם 4 רמות של שכירים ומעמד נפרד של עצמאים:

  • שכירים שהם חברי הסתדרות או ארגון מקצועי אחר. חברים בארגון משלמים דמי חבר ויכולים לבחור את ראשי הארגון ואת מוסדותיו.
  • שכירים המיוצגים על ידי ארגון ומשלמים לו דמי טיפול למרות שאינם חברים בארגון. מצב זה נוצר בעקבות חתימת הסכם קיבוצי בין ההסתדרות (או ארגון עובדים אחר) לבין מעסיקים, וההסכם חל על כל העובדים במקום גם אם אינם חברים בארגון שניהל את המשא ומתן. דמי הטיפול נמוכים בקצת מדמי חברות (בהסתדרות הם 0.8% מהשכר במקום 0.9%).
  • שכירים שאינם חברים בארגון עובדים ואינם מכוסים על ידי הסכם קיבוצי. זה המצב של כל אלה שיש להם חוזים אישיים.
  • עובדי קבלן המועסקים באופן בלתי ישיר באמצעות חברה שמספקת שרותים למעסיק האמיתי, מה שנקרא גם מיקור חוץ. כתוצאה אין להם יחסי עובד-מעסיק עם מקום העבודה, וכרגיל הזכויות הסוציאליות שלהם נפגעות.
  • עצמאים, כולל פרילנסרים שעובדים באופן מזדמן במקום להיות שכירים של מעסיק מסוים.

כשמדברים על עובדים מאורגנים, מתכוונים לשתי הקבוצות הראשונות. וכשרוצים למדוד את שיעור העובדים המאורגנים, הכוונה היא לשיעור הקבוצות האלה מתוך השכירים. בישראל קשה לזקק נתונים היסטוריים על זה, כי אין נתונים ברורים על מי מתוך חברי ההסתדרות צריך לספור, כי רבים היו חברי הסתדרות כדי לקבל שירותים מקופת חולים למרות שלא היו בכלל שכירים או עובדים. ההערכה המקובלת היא שבשנות ה-70 וה-80 כ-80-85% מהשכירים היו חברי ארגונים מקצועיים ו/או מכוסים על ידי הסכם קיבוצי.  כיום שיעור החברים הוא כ-27%. הירידה בשיעור החברים בארגוני עובדים מתוארת בגרף הבא. הירידה בשיעור המכוסים על ידי הסכם קיבוצי מתונה יותר.

all-members

בהשוואה בינלאומית, עד שנות ה-80 של המאה הקודמת שיעור העובדים המאורגנים בישראל היה דומה לזה בארצות סוציאליסטיות באירופה כמו ארצות סקנדינביה. מאז תחילת המאה שיעור העובדים המאורגנים דומה יותר לזה בארצות אחרות, כמו בריטניה וקנדה. יש הרבה ארצות, כולל גרמניה, ארצות הברית, וקוריאה, שבהן שיעור העובדים המאורגנים נמוך עוד הרבה יותר.

לפי הסקר החברתי של 2012, בשנה זו ל-25.6% מהעובדים היה הסכם קבוצי. ל-50.3% נוספים היה חוזה עבודה אישי, ול-20.4 לא היה חוזה כלל. אבל המספרים האלה הם ממוצעים. כשמסתכלים על הפרטים (בגרף הבא), רואים שעובדים יהודים מאורגנים יותר טוב, ואילו אצל ערבים ל-42.8% אין בכלל חוזה העסקה. באופן דומה, ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר כך תנאי העבודה טובים יותר. אצל מי שלא סיימו תיכון ל-42.9% אין חוזה העסקה, בעוד שאצל בעלי השכלה אקדמית רק ל-6.6% אין. בעלי השכלה אקדמית הם גם בעלי השיעור הגבוה ביותר של העובדים המכוסים על ידי הסכם קיבוצי: 34.7%.

contracts

עם כל חשיבותה של ההסתדרות, היא אינה ארגון העובדים היחידי. לצידה של ההסתדרות הוקמו ארגונים כלליים אחרים. כמיטב המסורת, המבדיל בניהם היה בעיקר האוריינטציה הפוליטית: הפועל המזרחי הוקם ב-1922 כדי לייצג פועלים דתיים ומסורתיים, והסתדרות העובדים הלאומית הוקמה ב-1934 על ידי התנועה הרוויזיוניסטית מהימין. בשנים האחרונות יש שוב עלייה בעניין בהתארגנויות עובדים, ובשנת 2007 הוקם ארגון כוח לעובדים שאינו פוליטי.

בנוסף יש ארגוני עובדים עבור סקטורים נפרדים במשק. הגדול והוותיק ביותר הוא הסתדרות המורים שהוקמה כבר ב-1903. ארגון זה מאגד כיום בעיקר מורים בבתי הספר היסודיים וגננות. מורי התיכונים מאוגדים ברובם בארגון המורים העל-יסודיים, שפרש מהסתדרות המורים בשנת 1958. כמו כן יש ארגונים נפרדים לרופאים, לסגל אקדמי ומנהלי באוניברסיטאות, לעיתונאים, ועוד. עם זאת, בעבר היה נפוץ שעובדים יהיו מסונפים גם להסתדרות וגם לאיגוד מקצועי אחר. הסיבה הייתה שחברות בהסתדרות העניקה חברות בקופת חולים.

כתוצאה מהפרדת קופת חולים מההסתדרות, חלקה של ההסתדרות בקרב העובדים המאורגנים הולך ויורד. בשנת 1990 כ-95% מהעובדים המאורגנים היו חברי הסתדרות. בשנת 2000 השיעור היה כבר פחות מ-70%, ב-2012 היה 61%, וב-2016 רק 54%. חלוקת העובדים המאורגנים בין הארגונים השונים לפי הסקר החברתי של שנת 2016 מתוארת בגרף הבא.

 

orgs

מקורות

בגרף הראשון, נתוני הלמ"ס משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת מלוחות בנושא בשנתונים סטטיסטיים מוקדמים.  שתי הנקודות הנוספות מסקרי העומק בסקר החברתי של השנים 2012 ו-2016. נתוני ההסתדרות ממגוון דוחות של הוועד הפועל שנמצאים באוסף הספרייה הלאומית, ומהספר "שנת שלושים" מ-1951 לערך שמכיל מידע רב על ראשית ההסתדרות. הנתונים לשנת 2001 מדיווח בגלובס.

רוב הנתונים לגרף על ירידת מספר החברים מהמאמר Y. Cohen, Y. Haberfeld, T. Kristal, and G. Mundlak, The state of organized labor in Israel, J. Labor Research XXVIII(2), pp. 255-273, Spring 2007. שתי הנקודות האחרונות שוב מהסקר החברתי של הלמ"ס.

גם שני הגרפים האחרונים מתבססים על נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס.

25 לאוסלו

25 שנה עברו מאז החתימה על הסכם העקרונות על מדשאת הבית הלבן ב-13.9.1993, והוויכוח אם להסכם היה סיכוי להביא לשלום או שהוא אחראי לכל הרוגי הטרור מאז ועד היום ממשיך כאילו זה היה אתמול.  בפרט הוא ממשיך כאילו לא היה כלום לפני הסכם אוסלו או אחריו.  אז הנה כמה נתונים.

האמת שלפני כמעט 3 שנים כבר כתבתי על ההרוגים מטרור לאורך השנים.  מסקנה אחת הייתה שההרוגים מטרור הם אחוז מזערי מההרוגים מסיבות לא-טבעיות באופן כללי — כרגיל לא יותר מ-1%.  הרוב נהרגים בתאונות דרכים, בתאונות עבודה, בתאונות ביתיות, בטביעה, או מתאבדים.  מסקנה שנייה הייתה שיחסית לגודל האוכלוסייה התקופות הנוראות ביותר היו התקפות הפדאיין בשנות ה-50 והאינתיפדה השנייה.  גל הטרור אחרי הסכמי אוסלו היה קטן יחסית, אפילו פחות מגל הטרור של שנות ה-70 שכיום אף אחד לא זוכר בכלל.

המסקנות הנ"ל התבססו על נתונים מאתר משרד החוץ, שעושה רושם שמרגיש אחראי על תיעוד הטרור נגד ישראל מאז מאורעות תרפ"א, ועל אתר יהודי-אמריקאי ששיקף את אותו המידע בצורה קצת יותר מסודרת.  אבל לאחרונה ח"כ אמיר אוחנה ביקש ממרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים בנושא, וקיבל רשימה של מספר ההרוגים כל שנה בהתבסס על נתוני הביטוח הלאומי, שאחראי על מימוש חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.  בהזדמנות הזו החלטתי להסתכל גם על נתונים שמתפרסמים באתר בצלם, באתר השב"כ, ובאתר מנהלת יש"ע, למרות שהם מכסים טווחי זמן קצרים יותר.  הנה ההשוואה בין כל המקורות האלה.

killed-yr-cmp

אז בסך הכל בהרבה שנים יש הסכמה סבירה על הנתונים, אבל יש גם הבדלים משמעותיים, בעיקר אצל הביטוח הלאומי.  כך אין אצלם כמעט הרוגים משנות ה-50 (אולי כי החוק האמור עוד לא היה קיים אז והופעל רטרואקטיבית רק במידה מועטה), וגם מספר ההרוגים באינתיפדה השנייה נמוך משמעותית ממה שמקורות אחרים מספרים (הרוגים בשנת 2002: 457 לפי משרד החוץ, 456 לפי יש"ע, 452 לפי השב"כ, 419 לפי בצלם, ורק 307 לפי הביטוח הלאומי).  מצד שני לפי הביטוח הלאומי היו 103 הרוגים בשנת 1991, שהמקורות האחרים לא שמעו על רובם.  בהקשר של הדיון על ההשפעה של הסכם אוסלו זה קריטי כי זה עושה את ההבדל בין גל טרור ששיאו לפני ההסכם לגל טרור שהתחיל רק אחרי ההסכם.  אני לא יודע מאיפה הנתון הזה בא, והוא נראה לי חשוד. עדכון: מסתבר שזה אנשים שמתו בהקשר של מלחמת המפרץ – התקפות לב בעת אזעקות או בודדים שנחנקו משימוש לא נכון במסכות גז.

כדי להבין יותר טוב את מה שקרה סביב הסכם אוסלו, הנה נתונים חודשיים על התקופה 1988-2000 (מתחילת האינתיפדה הראשונה עד תחילת האינתיפדה השנייה).  יש שלושה מקורות לנתונים פרטניים כאלה.  האחד הוא ארגון בצלם.  השני הוא אתר מועצת יש"ע.  השלישי הוא אתר משרד החוץ, במגבלה שעבורם כל מה שהיה לפני הסכם אוסלו לא שווה פירוט, אז הנתונים מתחילים רק מספטמבר 1993.

killed-oslo

שוב בגדול יש הסכמה על הנתונים, ואכן הייתה עלייה מסוימת בהרוגים מטרור אחרי הסכם אוסלו.  אבל למרבה הצער היו לא מעט הרוגים מטרור גם לפני הסכם אוסלו ולפני שרבין נבחר לראשות הממשלה.  התקופה השקטה ביותר הייתה דווקא השנה של ממשלת ברק שלפני פריצת האינתיפדה השנייה (6 שנים אחרי הסכם אוסלו).  אבל בכל זאת, "מי אשם" בעלייה בהתקפות הטרור אחרי חתימת הסכם אוסלו?  כאן אפשר להציע 3 הבחנות:

  • הסכם אוסלו נחתם עם ארגון פתח, ואילו רוב הפיגועים בוצעו על ידי החמאס וארגונים ג'יהדיסטים.  די מוסכם שהמטרה שלהם הייתה לסכל את האפשרות שפתח יגיע להסכם שלום סופי עם ישראל, ולחזק את המעמד שלהם בתור מובילי המאבק המזויין נגד הכיבוש. כלומר זה היה חלק ממאבק כוחות פנים פלסטיני.  השאלה מה עושים עם זה.  בפרט, אפשר לנסות לחזק את אלה שרוצים לעשות שלום על חשבון אלה שרוצים להרוג אותנו, או לחילופין אפשר לשחק לידים של הרוצחים.  העובדה שהימין הישראלי מייחס את הפיגועים להסכם ולא להתנגדות של החמאס היא אחת הדוגמאות הבולטות ליישור קו עם הקיצוניים והרצחניים ביותר, ולחוסר נכונות להיאבק למען השלום.
  • הגרף לעיל מטעה כי הוא מראה רק את ההרוגים מהצד הישראלי.  הסכם אוסלו נחתם כשנתיים אחרי דעיכת האינתיפדה הראשונה, שבה נהרגו קרוב ל-900 פלסטינים, רובם בשנים 1988-1989.  בשנת 1993, שנת חתימת ההסכם, נהרגו לפי נתוני בצלם 180 פלסטינים (לעומת 61 ישראלים).  פחות מחצי שנה אחרי החתימה על ההסכם ביצע ברוך גולדשטיין את טבח מערת המכפלה, בו רצח 29 מתפללים ופצע 125 נוספים.  הטבח הזה הניע פיגועי נקמה של החמאס, לפי דבריהם הם, כלומר הוא תרם ישירות להרחבה של מעגל האלימות.  לא סביר לבודד את הסכם אוסלו מתוך כל הרקע הזה ולטעון שהוא אחראי לטרור.
  • מקרה אחד שברור במיוחד הוא סדרת הפיגועים בפברואר ומרץ 1996, מיד אחרי הריגתו של "מהנדס" החמאס יחיא עיאש.  עיאש היה מי שתכנן וחימש את רבים מהפיגועים בשנים הקודמות.  השב"כ הצליח להעביר אליו טלפון סלולארי ממולכד, ופוצץ אותו כשקולו זוהה מדבר בו.  סדרת פיגועי הנקמה של החמאס הייתה הרצחנית ביותר הכל התקופה הזו ומהווה חלק משמעותי מגל הטרור של אחרי אוסלו.

ממרחק השנים ברור שהסכם אוסלו הוביל לדינמיקת טרור, קיצוניות, ורצחנות דו-צדדית.  לא מופרך לשרטט קו ישר מהסכם אוסלו לטבח גודלשטיין, לפיגועי החמאס, להריגת עיאש, לפיגועי 96', ולהפסד של פרס בבחירות ועלייתו של נתניהו — ובהמשך חיסול תהליך אוסלו.  ענף נוסף של הרצף הזה הוא רצח רבין, שיגאל עמיר לפי עדותו התחיל לתכנן אותו אחרי שהשתתף בלוויה של גולדשטיין וקיבל ממנו השראה.  באופן שטחי אפשר לראות בכך הוכחה לחוסר האפשרות להגיע לשלום.  אבל במבט שני רואים שהסיבה שאי אפשר להתקדם לקראת שלום היא שאנחנו שבויים בידיהם של הקיצונים הרצחניים משני הצדדים.

7 שנים אחרי אוסלו פרצה האינתיפדה השנייה, שבה באמת נשפכו נהרות של דם משני הצדדים (אם כי כמו בכל שאר המקרים בצד הפלסטיני עוד יותר מבצד הישראלי).  אפשר להאשים בזה את התיסכול כתוצאה מהמיסמוס והעצירה של הסכם אוסלו לפחות באותה מידה (ואולי יותר) מאשר את ההסכם עצמו.  את הסיסמה "פושעי אוסלו לדין" אפשר להחיל על פרס ורבין, אבל גם על עמיר ונתניהו.  הסיסמה "אל תתנו להם רובים" מטעה בכוונה — הרוב המכריע של הפיגועים לא נעשו על ידי רובי המשטרה של הרשות הפלסטינית, אלא על ידי מחבלים מתאבדים של החמאס.

מה שרואים כיום בשטח זה לא "התוצאה של אוסלו".  זה תוצאה של עשרות שנות מאבק בין אלה ששואפים לפשרה ולשלום לבין אלה שלא מוכנים להתפשר על סנטימטר, משני הצדדים.  בגין כבר התווה את השאיפה לאוטונומיה פלסטינית בהסכם השלום עם מצרים.  אוסלו התחיל מהלך מעשי לכיוון הזה, והתוצאות בשטח הן הרשות הפלסטינית ושטחי A, B, C.  ברוך גולדשטיין ויחיא עיאש ניסו לתקוע מקלות בגלגלי אוסלו, ויגאל עמיר, יאסר ערפאת, וביבי נתניהו עצרו אותו סופית.  זה נשאר תקוע באמצע הדרך כבר מעל 20 שנה, כשזרועות הביטחון למיניהן הן המתנגדות העיקריות להחזרת הגלגל לאחור — הם לא רוצים לחזור לקסבה של שכם, והתיאום הביטחוני עם הרשות עובד.  כיום האפשרות של אוטונומיה נראית קלושה יחסית, והכיוונים היותר בולטים הם מדינה פלסטינית של ממש (מה שהעולם והפלסטינים רוצים) או מדינה דו-לאומית (מה שהימין המשיחי רוצה).  ועכשיו טראמפ החליט להפעיל לחץ כדי שדברים יזוזו.  ימים יגידו לאן הם זזו.  מזכיר את הקללה העתיקה may you live in interesting times.

שנה טובה!

מקורות

הסדרה הארוכה שמתחילה ב-1920 מהספריה הוירטואלית היהודית (JVL) ששואבת מאתר משרד החוץ (MFA). באתר משרד החוץ יש גם דף נפרד עם פרטי ההרוגים מאז 13.9.1993, שממנו חילצתי את המידע החודשי.

באתר בצלם יש נתונים שנתיים בכל מיני חתכים שצריך לסכם כדי לקבל תמונה כוללת.  את הנתונים החודשיים לתקופה 1988-2000 קיבלתי במייל.

נתוני השב"כ מגרף לשנים 1995-2015 מאתר השב"כ.

באתר של מועצת יש"ע יש ממשק למסד נתונים עם נתונים על הרוגי טרור מאז 1988.  אני ניצלתי זאת לאסוף מידע שנתי לכל השנים ומידע חודשי לתקופה 1988-2000.  [שימו לב – חיפוש לטווח חודשים אינו כולל את החודש האחרון. כך כדי לקבל מידע על שנת 1993 למשל צריך לחפש מ-1.1993 עד 1.1994.]

תוצאות פיזה

מבחן פיזה הוא מבחן בינלאומי בהיקף ענק שמאורגן על ידי ה-OECD, ארגון שיתוף הפעולה הכלכלי. הוא כולל את המדינות החברות ב-OECD, אבל גם מדינות אחרות. המטרה היא לבחון מדגם גדול מבני ה-15 בכל המדינות: בשנת 2015 נבחנו 540,000 תלמידים מתוך אוכלוסייה של כ-29 מיליון ב-72 ארצות — 6598 מהם מישראל. כתוצאה מהמספר העצום של נבחנים, אפשר לעשות ניתוח סטטיסטי מפורט של ההשפעה של המון משתנים. את כל זה עושים פעם ב-3 שנים, ואז לוקח שנה שנתיים לנתח את התוצאות ולפרסם אותן. בסוף 2017 התפרסמו התוצאות של בחינות 2015, בחמישה כרכים עבי כרס.

הבחינות העיקריות נועדו לבחון אורינות בקריאה, אורינות מתמטית, ואורינות מדעית. לכל שאלה מיוחסת רמת קושי, ולפי התשובות לשאלות מעריכים את הרמה של כל תלמיד. הסקלה המקורית הייתה 6 רמות, מ-1 הנמוכה ביותר עד 6 הגבוהה ביותר, ובנוסף רמה של "פחות מ-1" עבור אלה שהישגיהם היו נמוכים עד כדי כך שקשה לכמת אותם. בהמשך שינו את השם של רמה 1 ל-1a, והוסיפו רמה 1b על חשבון מה שקודם היה 1>. השינוי הזה קרה במבחן הקריאה ב-2009 ובמבחן המדעים ב-2015, ועוד לא קרה במבחן המתמטיקה. כתוצאה במתמטיקה יש כיום הרבה יותר כאלה שמסווגים כבעלי רמה בלתי מספקת.

הפרשנות של הרמות היא שרמה 2 היא הרמה הנדרשת הבסיסית ביותר, רמה 3 זה כבר סביר, ורמות 5 ו-6 הם מצטיינים. רמה 1 נחשב בעייתי ומצביע על צפי לקשיים בהשגת עבודה ובכלל בהתמודדות עם העולם המודרני. כדי להדגיש את ההבדל בין רמה 1 לרמות האחרות התצוגה המקובלת מראה את התפלגות התלמידים בין הרמות, וההשוואה בין מדינות שונות נעשית יחסית לגבול בין רמה 1 לרמה 2. כך ניתן בקלות לראות את האחוז שהם ברמה 2 ומעלה (צד ימין של הגרף) והאחוז שהם ברמה 1 ומטה (צד שמאל של הגרף). אני משתמש באותה שיטה, אבל בחרתי לשים את הגבול בין רמה 2 לרמה 3. תצוגה כזו מעלה את הרף של מי נחשבים במצב טוב.

אז אחרי כל ההקדמות האלה, הנה התוצאות עבור מדינות נבחרות (קצת יותר מחצי מהשתתפות) במבחן המתמטיקה של 2015.  המדינות ממוינות לפי אחוז התלמידים ברמות 3 ומעלה.  כפי שניתן לראות, את המקומות העליונים תופסות מדינות המזרח הרחוק, וישראל ממוקמת קרוב לסוף מדינות המערב (ומתחת לממוצע ה-OECD).  כמה מדינות עולם שלישי במצב על הפנים.
pisa-math

התוצאות במבחן הקריאה דומות באופן כללי, אבל אין יתרון כזה בולט למדינות המזרח הרחוק, וגם אין הרבה תלמידים ברמה של אי-עמידה במינימום בגלל ההגדרה של רמת 1b.  לגבי ישראל, מבחן הקריאה הוא היחיד שבו יותר מחצי התלמידים הם ברמה 3 ומעלה.

pisa-read

וגם התוצאות במבחן המדעים דומות:

pisa-sci

בקיצור, בכל שלושת המבחנים מערכת החינוך שלנו די מגמגמת ולא מצליחה לתת הכשרה שמתחרה בזאת של מדינות המערב והמזרח הרחוק.  אנחנו אמנם במצב הרבה יותר טוב מברזיל, קולומביה, מקסיקו, טורקיה, ירדן, תוניסיה, וכו', אבל אלה לא קבוצת ההתייחסות שלנו.

מצד שני, יש מגמה מסוימת של שיפור מאז שהתחלנו להשתתף במבחני פיזה ב-2006.  שלושת הגרפים הבאים מראים את התוצאות של ישראל במבחנים של 2006, 2009, 2012, ו-2015, לצד הממוצע של כל מדינות ה-OECD.  שיפור מסוים ניכר במבחן במתמטיקה (הגרף הראשון).  בקריאה (השני) הייתה קפיצה בין 2006 ו-2009 ומאז אנחנו די קרובים לממוצע.  במדעים (הגרף האחרון) השיפור קטן.  אבל בקריאה ומדעים התוצאות ב-2015 קצת פחות טובות משל 2012.

israel-math

israel-read

israel-sci

בנוסף לתוצאות האלה יש גם כל מיני ניתוחים מעמיקים, שגם אותם משווים בין המדינות השונות.  כמה הבחנות לגבי ישראל הן:

  • פערי יכולת נמדדים על ידי השוואה של האחוזון ה-90 בהתפלגות הציונים עם האחוזון ה-10.  הפערים בישראל בכל התחומים הם בין הגבוהים ביותר מכל המדינות שמשתתפות בבחינה.
  • בנים כרגיל מקבלים ציונים קצת גבוהים יותר, במיוחד במדע.  הפערים בין בנים ובנות אצלנו דומים לממוצע ב-OECD.
  • רקע סוציואקונומי נמוך מוביל לירידה בציונים.  הירידה כתוצאה מרקע סוציואקונומי בישראל ממוצעת.  מצד שני השיעור של תלמידים שמצליחים למרות שבאו מרקע נחות הוא נמוך מאוד יחסית.
  • הפער בין מהגרים לותיקים בישראל נמוך.  ניתן להניח שזה בגלל שאצלנו "מהגרים" זה בעצם "עולים".
  • הרווחה של תלמידים בישראל (מבחינת הרגשת קהילה בבית הספר ויחסים עם תלמידים אחרים ועם מורים) היא מתחת לממוצע.

קריאה נוספת

בצירוף מקרים דן בן-דוד פרסם השבוע סקירה על הכישלון המתמשך של מערכת החינוך בישראל, שגם היא מתבססת חלקית על תוצאות מבחני פיזה.

בעבר כתבתי על המבחן בפתרון בעיות שנערך ב-2012.  אז זה היה באופן מפורש אחרי שדן בן-דוד כתב על זה.

[תוספת] עוד צרוף מקרים מעניין — רביב דרוקר על מה נתניהו הבטיח בנוגע למבחני פיזה לפני שנבחר לראשות הממשלה.

מקורות

את כל הדוחות של מבחני פיזה ניתן להוריד מהאתר שלהם.  בנוסף יש שם דוחות על נושאים נוספים, למשל מה בתי ספר צריכים לעשות כדי להצליח.

אוויר לנשימה

זיהום אוויר קורה כתוצאה מפליטה של מגוון חומרים כימיים או של חלקיקים קטנים (כמו אבק, נקרא בעגה המקצועית SPM – suspended particulate matter). זהו סוג הזיהום המזיק ביותר כי אין איך להתחמק ממנו – החומרים המזהמים מתערבבים באוויר שכולנו נושמים. לפי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2010 היו בישראל כ-2500 מקרי מוות מוקדם כתוצאה מזיהום אוויר.

לחומרים שונים יש מקורות שונים, כמו מפעלי תעשייה, תחנות כוח לייצור חשמל, מנועי מכוניות, ושריפת זבל או פסולת צמחית. הפליטות של כמה מזהמים מוכרים כתוצאה משריפת דלקים מתוארות בגרף הבא.  מעניין לראות איך מקורות שונים אחראים לסוגי מזהמים שונים.  הזיהום הרב ביותר נוצר ע"י כלי רכב (בעיקר פחמן חד-חמצני, CO) וע"י תחנות כוח לחשמל (גופרית דו-חמצנית SO2, תחמוצות חנקן NOx, ובמידה פחותה גם פחמן דו-חמצני CO2).  כפי שניתן לראות, בחלק אבל לא בכל המקרים יש לאורך השנים מגמה של הפחתה ניכרת בזיהום למרות העלייה בנסועה ובהפקת החשמל.

pollutants

המזהם עם יחסי הציבור הגרועים ביותר הוא פחמן דו-חמצני, שהוא גז חממה ומעורב כנראה בהתחממות הגלובלית.  מבחינת כמות, פליטות הפחמן הדו-חמצני נמוכות יחסית למזהמים אחרים, אבל בניגוד לאחרים יש כאן מגמת עלייה קטנה עם הזמן.

מקורות

לוח 27.6 מהשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס.

עוד גרסה

הנה גרסה מס' 8 של הספר שמבוסס על הבלוג הזה.  וגם זה עוד לא הסוף.

והנה ציטוט מהפרק הראשון:

הצורה הרגילה שבה רובנו מעצבים את השקפת העולם שלנו מבוססת על סיפורים, למשל מה ששמענו בחדשות. אבל התבססות על חדשות היא צורה נוראית לבסס השקפת עולם. החדשות הן מעצם הגדרתן סיפור מוטה של המציאות, ואין להן אפשרות לשקף את המציאות כפי שהיא. הסיבה היא שרק למאורעות חריגים יש ערך חדשותי, כפי שמשתקף באימרה "כלב נשך אדם זה לא חדשות. אדם נשך כלב זה חדשות!". ואכן, נשיכות כלב יכנסו לחדשות רק במקרים קיצוניים ומיוחדים, ועל רובן לא נשמע, למרות שהן קורות. במילים אחרות, הסיפורים שנשמע בחדשות הם מדגם מאוד לא מייצג של מה שקורה במציאות. הם נבחרים לא לפי המידה בה הם משקפים את המציאות אלא בדיוק ההיפך: לפי כמה שהם חורגים מהמציאות הרגילה (ויכולים להגדיל רייטינג).

הנושאים שנעסוק בהם בספר הזה הם ההיפך מחדשות. ברובם הם נושאים יומיומיים. אבל אלה בדיוק הנושאים שמהווים את מסכת החיים שלנו, ולכן ראוי להכיר אותם.

 

והנה תוכן העניינים, שמדגים שיש המון נושאים יומיומיים כאלה.  ואגב, הם בכלל לא משעממים.

פרק א: נתונים וגרפים 3

סטטיסטיקה לעומת סיפורים 3
מקורות מידע 5
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) 5
משרד האוצר 5
ממשל פתוח 6
גופים אחרים 6
גרפיקה סטטיסטית 6
המצב הנוכחי וסדרות עתיות 8
נירמול נתונים 9
זמינות, אמינות, וחוסר נתונים 11
סוגי גרפים 12

שער ראשון: המצב הפוליטי 15

פרק ב: בחירות 17

השתתפות בבחירות 17
אחוז ההצבעה 17
גורמים המשפיעים על הצבעה 18
ייצוגיות 20
דגמי הצבעה 23
הצבעה עדתית או דתית 23
מפלגות סקטוריאליות ואחרות 26
נספח: המהפך בבחירות 1977 29

פרק ג: ממשלה ומשילות 33

ממשלות ישראל וסיווגן 33
גודל הממשלה 36
משרדי הממשלה 36
יחסי הממשלה והכנסת 39
קואליציה ואופוזיציה 39
השליטה בתהליך החקיקה 39
חוק ההסדרים 41
הפרדת רשויות 43
השירות הציבורי 44

פרק ד: ישראל כמדינה דמוקרטית 45

מדינה יהודית ו/או דמוקרטית 45
הגדרת המדינה 45
תפיסת המדינה בעיני הציבור 46
זכויות אדם 48
עיגון זכויות בחוקי יסוד 48
חקיקה מגבילה ומפלה 48
הכיבוש 50
סכנה לדמוקרטיה 51
פגיעה במהות הדמוקרטיה 51
חקיקה אנטי-דמוקרטית 51
הסתה ואלימות פוליטית 52
תפיסות אנטי-דמוקרטיות בציבור 55
התירוץ הביטחוני 55
האמון במוסדות השלטון 56
שחיתות ויחסי הון-שלטון 57
מדדים בינלאומיים 62
מדד הדמוקרטיה 62
חופש העיתונות 63
מידע חופשי 64

שער שני: המצב הכלכלי והחברתי 66

פרק ה: ממדינת רווחה לשוק חופשי 68

המשבר הכלכלי והיפר-אינפלציה 69
הירושה של בגין 69
ליברליזציה ומשבר 70
תכנית הייצוב הכלכלית 71
ההשלכות כיום 73
נספח: מדד המחירים לצרכן וחישוב האינפלציה 74

פרק ו: תקציב המדינה 79

גרסאות של התקציב 79
התקציב לאורך זמן 80
מגבלת התקציב 82
חלוקת העוגה התקציבית 83
שינויים בסדר העדיפויות 85
החוב ותשלומי ריבית 86
מתקציב לביצוע 87
קיצוץ אפקטיבי 88
הבדלים בין סעיפים 88
הכנסות המדינה 91
מיסים ישירים ועקיפים 91
מלוות 93
זילות התקציב 94
נספח: מבנה התקציב 95

פרק ז: מדדים כלכליים 100

התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) 100
הצמיחה 102
פריון העבודה 104
הגירעון הממשלתי והחוב 106
חישוב הגירעון 106
נתוני גירעון 107
החוב הממשלתי 108
מאזן הסחר 109
הכלכלה השחורה 109

פרק ח: ריכוזיות, מונופולים, ותחרות 111

הריכוזיות במשק 111
מבנה המשק 111
האנשים שמפעילים את המשק 112
סוגים של ריכוזיות 113
הנזק כתוצאה מריכוזיות 115
מונופולים בחסות הממשלה 116
חברות ממשלתיות והפרטה 116
משאבי טבע וזיכיונות 117
מתווה הגז 117
יחסי כוחות ומאבקי כוחות 125
רגולציה 125
הטבות מס 127
טייקונים, פירמידות, ותספורות 131
הון-שלטון-עיתון 134
נספח: חברות – בעלי שליטה, מנהלים, דירקטורים, ואינטרסים 138

פרק ט: תעסוקה, פרנסה, ואי-שוויון 140

תעסוקה 140
השתתפות בכוח העבודה 140
יחס תלות 143
אבטלה 144
מועסקים בענפי המשק השונים 145
השירות הציבורי 145
עבודה מאורגנת 145
פרנסה ומשכורות 146
מה זו משכורת 146
המשכורת הממוצעת לעומת האינפלציה 147
אי-שוויון בהכנסות 149
קו העוני 154
פנסיה 155
קרנות הפנסיה הוותיקות 155
המעבר לפנסיה צוברת 156
גיל הפרישה 158
פערים ואי-שוויון בעושר 159
רמת החיים 159
חובות 161
נספח: התפלגות העושר 161

פרק י: דת ומדינה 163

הסטטוס קוו 163
דת ופוליטיקה 166
ייצוג בכנסת 166
חברות בקואליציה 167
הוצאות ועלות 168
vתפלגות ושינוי רמת דתיות 168
דתיים-לאומיים 170
החברה החרדית 171
גודל וצפי 171
היחס למדינה ולדמוקרטיה 173
מצב כלכלי 174
עלייתה של חברת הלומדים 176
דתות אחרות: נצרות ואסלאם 179
נספח: מיהו חרדי 179

פרק יא: המיעוט הערבי 181

גודל וצפי 181
מאפיינים כלכליים וחברתיים 182
פערי תעסוקה והכנסה 182
מדדי בריאות 185
nקום הערבים במדינה 187
השתתפות בתהליך הפוליטי 187
זכויות, אפליה, והתנכלות 188
יחסי יהודים-ערבים 189
יחס הערבים למדינה 189
יחס היהודים לערבים 192

שער שלישי: המצב המדיני והביטחוני 195

פרק יב: ישראל/פלסטין 197

גבולות, חלוקה, וכיבוש 197
מעמד השטחים 199
השלטון בשטחים 199
ירושלים 201
תושבי הארץ 202
אוכלוסיית המדינה 202
האוכלוסייה בין הירדן לים 204
עלייה וירידה 208
הפליטים הפלסטינים 209
מפעל ההתנחלויות 211
הקמת ההתנחלויות והגדלתן 211
האוכלוסיה היהודית בשטחים 213
יחסים בינלאומיים 214
הכרה בינלאומית במדינת ישראל 214
הכרה בינלאומית בפלסטין 215
ישראל וארגון האומות המאוחדות 216
נספח: תחזיות אוכלוסייה 217

פרק יג: מלחמות, מבצעים, וטרור 219

רשימת מלחמות ומבצעים 219
מלחמת לבנון והבוץ הלבנוני 220
השפעת הכיבוש והמצב הביטחוני 221
הרוגים במלחמות וביניהן 222
הסכסוך הישראלי-ערבי יחסית למזרח התיכון 226
הטרור הפלסטיני 227
פעולות טרור עיקריות 227
טרור יומיומי בשטחים 229
נפגעי הטרור 230
חזית העורף 231
טרור יהודי 233
האיום האיראני 234

פרק יד: תהליך השלום 235

נקודות ציון עיקריות 235
העמדה הישראלית ושינוייה 237
פעולות נגד תהליך השלום 238
תמיכת הציבור בתהליך 238

פרק טו: הכוח הלוחם 241

הוצאות הביטחון 241
תקציב משרד הביטחון 243
השוואה בינלאומית 246
שינוי אופי הצבא 247
עדכון הסד"כ 247
הכשרת והתנסות החיילים 248
הדתה בצבא 248
גיוס ומחלוקת 248
צבא העם? 248
הסדרים מיוחדים ופטור מגיוס 251
גיוס לשירות קרבי 253

שער רביעי: תחומי פעילות הממשלה 255

פרק טז: בריאות 257

מערכת הבריאות וחוק ביטוח בריאות ממלכתי 257
ההוצאה הלאומית על בריאות 257
עדכון סל הבריאות 258
מקורות מימון ההוצאה על בריאות 259
תקציב משרד הבריאות 261
בתי חולים ואשפוז 263
רופאים ואחיות 264
מדדי בריאות 266
תוחלת החיים 266
תמותת תינוקות 267
גורמי מוות 267
תיירות רפואית 268

פרק יז: חינוך 269

תקציב משרד החינוך 269
מורים 271
מורים עובדי קבלן 271
שכר 271
שחיקה 272
הזרמים החינוכיים השונים 273
הישגים 274
השוואה בינלאומית 275
ההשכלה הגבוהה 275
מוסדות וסטודנטים 276
השפעת המכללות 277
תקצוב ההשכלה הגבוהה 279
הסגל האקדמי 280
נספח: גודלי כיתות 281

פרק יח: דיור 283

תקציב משרד השיכון 283
פרויקט שיקום שכונות 285
דיור ציבורי 285
בניית דירות ומצאי הדירות 289
משבר הדיור 292
מחירי הדירות 292
הסיבות למשבר: משקיעים וריבית 293
הפתרון: הסרת חסמי ביצוע ולא עודף תכנון 295
מערך התכנון 297
שוק השכירות 298

פרק יט: תחבורה 299

השקעה ממשלתית בתחבורה 299
כלי רכב ונסועה 302
פיתוח כבישים 304
תחבורה ציבורית 306
פיצול נסיעות 306
קידום התחבורה הציבורית 308
תאונות דרכים 309
מספר התאונות והנפגעים 309
אפיון הנפגעים 311
נספח: הדינמיקה של גודש 312

פרק כ: תקשורת 316

משרד התקשורת 316
טלפוניה קווית והפרטת בזק 316
רפורמת הסלולר 317
העיתונות 318
השידור הציבורי 320
שידורי רדיו וטלוויזיה מסחריים 320

פרק כא: בטחון אישי ושלטון החוק 321

המשטרה ותקציבה 321
בתי המשפט ותקציבם 321
התביעה הכללית 321
נתוני פשיעה 321
נתוני מאסר 321

פרק כב: רווחה וביטחון סוציאלי 322

תקציב הרווחה 322
ביטוח לאומי 324
מימון הביטוח הלאומי 328
ניהול קרן הביטוח הלאומי 329
מאזן אקטוארי 330

פרק כג: קיימות והגנת הסביבה 332

המשרד להגנת הסביבה 332
תקציב המשרד 332
דלת מסתובבת 334
השלכת פסולת 335
זיהום תעשייתי 336
זיהום אוויר 336
זיהום מים 336
מקורות אנרגיה 336
אנרגיה מתחדשת 339
משק המים 340
מפלס הכנרת וים המלח 342
שטחים פתוחים 344
מגוון המינים 344

שער חמישי: 40 שנות ימין 345

פרק כד: מגמות ארוכות טווח 347

כלכלת שוק וקפיטליזם 347
צמצום השירותים לאזרח 352
האחיזה בשטחים 354
חוסר יציבות פוליטי 357
עליית ובידול החברה החרדית ושחיקת הציונות 357
האוכלוסייה 359

פרק כה: מנהיגים ומורשתם 361

מנחם בגין 361
יצחק שמיר 363
אריאל שרון 364
אהוד אולמרט 366
בנימין נתניהו 368

פרק כו: האלטרנטיבה של השמאל 377

סדרי עדיפויות כלכליים וחברתיים 377
הפניית תקציבים 377
פעולות פיתוח 379
השלכות לטווח ארוך 380
המחיר הכלכלי 381
תהליך השלום 381

מפתח העניינים 384

שיח שנאה

אחת התוצאות של עליית האינטרנט בכלל והמדיה החברתית בפרט היא מתן אפשרות ביטוי פומבי בתפוצה רחבה לכל מי שרוצה.  ומסתבר שיש הרבה שרוצים, ובפרט יש הרבה שרוצים לנצל את הבמה הזו כדי לקלל.  יש מי שמנצלים את המצב הזה לטובתם, למשל כדי להרוויח הון פוליטי.  יש מי שסופקים כפיים ומבכים את ריבוי ביטויי השנאה רידוד השיח הציבורי.  ויש מי שאוספים על זה נתונים.  הפוסט הזה מתבסס על נתוני דוח השנאה של קרן ברל כצנלסון.

איך זה עובד?  הדוח מבוסס על נתונים שנאספים על ידי חברת Vigo.  החברה מנטרת את התעבורה באינטרנט ובמדיה החברתית בעברית, כולל סטטוסים ותגובות בפייסבוק, ציוצים בטוויטר, טוקבקים באתרי חדשות, וכו'.  מזה מוציאים פריטים שכוללים מגוון מילות מפתח וביטויים שמצביעים על שיח שנאה.  הדוחות של הקרן כוללים בפרט נתונים על המילים זונה, פוסטמה, זין, חרא, לך תזדיין, פרזיט, פשיסט, חלאה, נבלה, מניאק, אני אהרוג, אני אזיין, ימח שמו, כוס אמק, מטומטם, שתמות, שתיחנק, שתישרף, נאצי, בוגד, ערס, פרחה.

בנוסף יש ניסיון לזהות כנגד מי השיח הפוגעני מופנה, כנראה גם על ידי מילות מפתח שמופיעות שם.  כך ניתן לראות את מי שונאים הכי הרבה, ואיך זה משתנה בהתאמה למה שקורה בחדשות.  ולבסוף, יש גם אפשרות חלקית לזהות את המקור של חלק מהאמירות, ולסווג אותן כשייכות לפרופילים ימנים, שמאליים, או לא מזוהים.  אבל צריך להבין ששני הסיווגים האלה (קורבנות ומקורות) אינם אפשריים לרוב השיח, ולכן הנתונים עליהם חלקיים.

אז הנה חלק ממה שרואים בדוחות.  ראשית התפלגות השנאה הכללית.  הגרף הבא מראה את החלוקה של השיח הפוגעני בין מגזרים שונים עבור 4 השנים שיש להן נתונים, ברזולוציה חודשית.

sectors-pct

באופן כללי אין שינויים דרמטיים לאורך הזמן, וגם קשה לראות השפעות משמעותיות של אירועים חדשותיים.  הערבים הם השנואים ביותר, וזוכים בממוצע לכ-37% מהשיח הפוגעני.  השמאל והמגזרים המזוהים איתו (להט"ב ומבקשי מקלט) מקבלים ביחד עוד כ-30%.  אז ביחד הערבים השמאל מקבלים בערך שני שליש.  הימין והמתנחלים, לעומת זאת, משתרכים הרחק מאחור עם בסך הכל קצת יותר מ-6% בממוצע, ואפילו אם מוסיפים אליהם את החרדים זה מגיע ביחד רק לכ-17.5%.  בין לבין יש שנאה עדתית (מזרחים, אשכנזים, רוסים, ואתיופים, בסך הכל כ-16.5%), כשהמובילים הם המזרחים עם 8.7%.

הגרף הבא מראה את הזרימה בין שונאים (מיוצגים על ידי המלבנים בצד השמאלי) לשנואים (המלבנים בצד הימני) בהקשר של מוסדות המדינה.  כפי שניתן לראות רוב השינאה מקורה בימין, והגורם השנוא ביותר הוא מערכת המשפט (הנתונים כוללים כנראה גם את מערכת בתי המשפט ככלל וגם שופטים שונים ששנואים באופן אישי).  רק המשטרה זוכה לקצת יותר שנאה משמאל מאשר מימין.  המספרים הם כמה ביטויי שנאה היו בין נובמבר 2016 לנובמבר 2017.

hate-flow

לבסוף, מקרה יחודי של שיח שנאה שניתן ליחס די בוודאות לאירוע חדשותי (או פייק ניוזי) ספציפי.  המדובר בעלייה הדרמטית בשיח הפוגעני כנגד מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך אחרי שנתניהו פרסם פוסט שהאשים אותו ואת המשטרה בהדלפות מהחקירות שלו וברדיפה באוקטובר 2017.  אלשייך "זכה" גם לנאצות — ש-75% מהן באו מהשמאל — כשדבר מנויו פורסם, אבל זה דעך תוך זמן קצר.  גל הנאצות החדש מקורו בעיקר מימין — 81%.

mafkal

מקורות

כל הנתונים כאמור מדוח השנאה של קרן ברל כצנלסון על בסיס נתוני חברת ויגו.

הנתונים על החתך המגזרי מבוססים על הניתוח החודשי כפי שחברת ויגו מספקת אותו (הצגת הדוחות באתר חלקית יותר עם אחוזים מעוגלים).

הנתונים על שנאה מוסדית מדוח מיוחד (יש גם בקובץ pdf).

הנתונים על אלשייך גם ממחקר מיוחד.

 

נפילה חופשית

קצת יותר משנה מאז שפירסמתי את הגרף הזה במקור, והעדכון די מדהים.  נתוני החשיפה של ישראל היום וידיעות אחרונות בנפילה חופשית.  ניחוש סביר הוא שזה קשור בעיקר לשערוריות הקשורות  אליהם (בעיקר תיק 2000, השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס) ולהבנה שמתחילה לחלחל בציבור שאי אפשר להאמין למה שהם כותבים כי יש שם יותר מדי אינטרסים ופחות מדי עיתונות.  החדשות הטובות הן שהעיתונים האחרים שומרים על יציבות.  החדשות הרעות הן שהעיתונים האחרים שומרים על יציבות: הקוראים שעוזבים את ישראל היום וידיעות אחרונות לא עוברים אליהם, וסך קריאת העיתונים המודפסים יורדת בחדות. [עדכון: הוספתי את הסך הכל כדי להדגים זאת.  הסך הכל אינו פשוט סכום החשיפות של העיתונים השונים, כי יש אנשים שקוראים יותר מעיתון אחד וצריך לספור אותם רק פעם אחת.  הנתונים על הסך הכל פחות שלמים, לכן לא הראיתי אותם בעבר, אבל ניתן לראות בבירור ירידה כוללת בחשיפה לעיתון יומי מודפס כלשהו, וכיום בפעם הראשונה זה פחות מ-50% מהאוכלוסיה של יהודים מעל גיל 18.]

 

exp-tot

מקורות

סקרי TGI שהתפרסמו לאורך השנים כפי שמפורט בפוסט הקודם בנושא.

מיהו חרדי

נתונים שונים על החברה החרדית מככבים פה מפעם לפעם, כי זה מגזר יחודי, מעניין, ומשפיע.  אבל אף פעם לא היה פוסט על כמה חרדים יש.  זה לא מקרי – פשוט אין נתונים על זה.  הסיבה שלא אוספים על זה נתונים היא כנראה בגלל הרגישות הפוליטית, ואם זה נכון, זו אינדיקציה חזקה לכך שבעצם הנתונים חשובים ונחוצים.  מכל מקום, הכי קרוב שיש הוא הסקר החברתי של הלמ"ס, שמאז 2002 מספק פילוח של בני 20 ומעלה לפי הגדרה עצמית של רמת הדתיות:

rama

הנתונים מראים ששיעור החילונים באוכלוסייה יציב כמעט לחלוטין מראשית המאה באזור ה-43-44%. מספר החרדים והדתיים, לעומת זאת, גדל כל הזמן.  בנוסף יש להניח ששיעורם באוכלוסייה בעצם גבוהה ממה שהנתונים האלה מראים (במיוחד עבור החרדים), כי במגזרים האלה יש ילודה גבוהה ולכן מספר גבוה יחסית של ילדים, שלא נספרים כאן. הגידול של החרדים והדתיים בא על חשבון המסורתיים הלא דתיים, ששיעורם באוכלוסייה קטֵן.

הלמ"ס, אגב, מודעים לחוסר בנתונים, ומשקיעים מאמצים בזיהוי בדיעבד של חרדים כדי לפצות על כך שלא אוספים עליהם נתונים מפורשים.  עם השנים זה הוביל להמצאת מגוון שיטות:

תפרוסת גיאוגרפית ודפוסי הצבעה. שיטה זו יוצאת מהנחה כי חרדים גרים בריכוזים, ומזהה ריכוזים כאלה על סמך תוצאות הבחירות לכנסת. היחידה הבסיסית היא אזור סטטיסטי, ובכל אזור נבדק אחוז ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס. על סמך נתוני הבחירות סווגו האזורים ל-12 רמות של הומוגניות חרדית. אזורים שבהם המפלגות החרדיות קיבלו פחות מ-25% מהקולות הוגדרו כלא חרדיים.

בית ספר אחרון. שיטה זו בצורתה המקורית מגדירה משק בית כחרדי אם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה שאינה ישיבה תיכונית. שיטה זו קלה לביצוע כיוון ששאלה על מוסד הלימודים האחרון נכללת בסקרי כוח אדם והכנסות. מאוחר יותר שוכללה השיטה באופן הבא:

  • מתחילים מרשימת כל משקי הבית שבהם לפחות אחד מבני הבית למד בישיבה כנ"ל.
  • מנפים מהרשימה את משקי הבית שיש בהם לפחות אשה אחת או שני גברים ששרתו בצבא.
  • מוסיפים ומנפים את משקי הבית בהם הפער בין מספר הגברים בגיל 15 ומעלה למספר תלמידי הישיבה הוא 2 או יותר. צעד זה נועד לנפות משקי בית דתיים לאומיים שמישהו מהם הלך לישיבה.
  • אחרי הניפויים האלה מוסיפים את כל תושבי "אזורי הגרעין" החרדיים. אזורי גרעין מוגדרים להיות ישובים שבהם יש אחוז גבוה של משקי בית עם תלמיד ישיבה. זוהו שני ישובים כאלה: מודיעין עילית וביתר עילית.

הגדרה עצמית. שיטה זו משמשת כאמור בסקר החברתי. הבעיה היא שבסקר זה משתתפים רק בני 20 ומעלה.

זיקה למוסדות חינוך לפי סוג פיקוח. שיטה זו מצליבה נתונים מקבצים מנהליים בתחום החינוך. כך כל הילדים במוסדות לימוד עם פיקוח חרדי מוגדרים כחרדים, וגם ההורים שלהם. כל תלמידי הישיבות הגבוהות מוגדרים להיות חרדים, וגם הילדים שלהם. גם מורים במוסדות חרדיים ותלמידים במכללות למורים חרדיות וילדיהם מוגדרים כחרדים. לבסוף כל הנתונים האלה משולבים ונוצר סיווג שיכול להיות מוחלט (אם הנתונים תואמים) או מסויג (אם יש נתונים שסותרים זה את זה).

למרבה הצער, כשמשווים את ההערכות על גודל האוכלוסייה החרדית המתקבלות בארבעת השיטות האלה מקבלים תוצאות ששונות אחת מהשנייה בעשרות אחוזים. באופן כללי הזיהוי לפי בית ספר אחרון מוביל לזיהוי מספר נמוך יותר של חרדים באופן משמעותי.

הלמ"ס לא לבד.  גם גופים אחרים התחבטו בשאלה.  בנק ישראל למשל פיתח שיטה שמבוססת על שתי השיטות הראשונות של הלמ"ס, ומוסיף משקי בית עם נשים שנולדו להן 3 ילדים או יותר עד גיל 25, או שנולדו להן 6 ילדים או יותר והן עצמן אינן ילידות אסיה או אפריקה.  איתן רגב ממכון טאוב השתמש בשיטה שמבוססת על הומוגניות בבחירות, ואז ניפוי משקי בית שיש להם טלוויזיה.

ואגב, גם על הקצה השני של סקלת הדתיות אין נתונים.  הכוונה לזרמים הלא אורתודוקסיים של היהדות – הרפורמים והקונסרבטיבים – שבשאר העולם הם הרוב.  בישראל הם מיעוט, אבל מסקרים ספורדים שנעשו בשנים האחרונות נראה שמיעוט פחות זניח משחשבתי.  הגרף הבא מראה תוצאות של סקרים ששאלו עם איזה זרם אתה מזדהה.  אצל הרפורמים נראה שיש מגמת גידול, אבל הנתונים באים מסקרים נפרדים ובלתי תלויים, שנעשו על ידי גופים שונים, ואינם בהכרח ברי השוואה.  בנוסף צריך להסתייג ולומר שהזדהות עם זרם לא אומר שממש פעילים מבחינה דתית בזרם הזה – כנראה יש מקרים רבים שזה משקף רק הסתייגות מהרבנות הראשית.

zerem

מקורות

נתוני הגרף הראשון מהסקר החברתי של הלמ"ס.

על זיהוי חרדים: ישראלה פרידמן, נאוה שאול-מנע, ניר פוגל, דמיטרי רומנוב, דן עמדי, מרק פלדמן, רות סחייק, גוסטבו שיפריס, וחיים פורטנוי, שיטות מדידה ואמידת גודלה של האוכלוסייה החרדית בישראל, הלמ"ס, מרץ 2011.

לגבי הגרף השני, נתוני 2009 מסקר של מכון גוטמן עבור קרן אבי חי. הנתונים אינם מוזכרים בדוח עצמו, אבל מופיעים בנספח עם התשובות לכל השאלות בסקר (שאלה 157). מה זה "אחר" לא ברור. נתוני 2013 מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. נתוני 2015 מסקר שנערך בערוץ הכנסת. נתוני 2017 מסקר של התנועה הרפורמית. לשנת 2009 יש גם נתונים של הלמ"ס בסקר החברתי, אבל הם לא משכנעים – 78.7% לא שייכים לאף זרם.

חוק זה חוק

אחד החוקים הפחות מוכרים והיותר משפיעים הוא "חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית", שנחקק בשלהי ממשלת שמיר בשנת 1992, ומאז מתוקן כמעט כל שנה. החוק הזה קובע כללים פיסקליים שהממשלה לוקחת על עצמה, ובפרט את "כלל ההוצאה" שקובע שתי מגבלות על תקציב המדינה:

  • הגירעון בתקציב לא יכול לעבור סף מסוים, המבוטא כאחוז מהתמ"ג. לכן אם לא צפויות מספיק הכנסות צריך לקצץ את התקציב.
  • מֵעבר למגבלה הזו, יש גם מגבלה ישירה על הגדלת התקציב יחסית לשנה הקודמת.  בהתחלה זה היה לא יותר מ-1% בשנה באופן ריאלי (כלומר מעל למדד המחירים לצרכן), ואז לא יותר מ-1.7% בשנה. כיוון שהגידול באוכלוסית ישראל ובתמ"ג (ברוב השנים) גדולים יותר, נובע שהתקציב לנפש והתקציב יחסית לתמ"ג ירדו.  מאז 2010 הגידול המקסימלי אינו קבוע, וחושב כל שנה על ידי נוסחה שמטרתה להגיע תוך כמה שנים לחוב שהוא 60% מהתוצר תוך התחשבות מסוימת בגידול האוכלוסייה. בשנת 2015, כשהתקרבו למימוש המטרה הזו, עדכנו את היעד להיות חוב שהוא רק 50% מהתוצר.  (עמר כהן הסביר את כל זה יפה בדבר ראשון.)

ביחד המגבלות האלה כובלות את ידיה של הממשלה ולא מאפשרות לה להעלות את התקציב כרצונה. הסיבה לחקיקת החוק בשנת 1991-1992 הייתה הרצון להעביר מסר ברור לסקטור העסקי על כך שהממשלה אינה מתכוונת להגדיל את התקציב ולהעלות מיסים כדי לממן את קליטת גל העלייה הגדול מרוסיה. סיבה זו כמובן אינה רלוונטית יותר, אבל החוק נשאר, והמגבלות על התקציב קיבלו חשיבות משל עצמן, כי יש להן השפעה על גיוס ההון. בפרט מקובל לחשוב שאם הממשלה חורגת מהמגבלות האלה זה עשוי להצביע על חוסר שליטה בהוצאות, ולכן על סיכון שבעתיד לא תוכל להחזיר חובות. סיכון כזה מתרגם מיד לעלייה בריבית שצריך לשלם על מלוות.

אחת הבעיות בחוק הגבלת התקציב היא שהוא מזיק ליכולת של הממשלה לפעול במצבי חירום כלכליים. המונח המקצועי לכך הוא שזה חוק "פרו-מחזורי". משמעות הדבר שהחוק גורם למחזוריות שקיימת במשק להיות קיצונית יותר, ואינו מאפשר לממשלה לנסות ולרסן את התנודות במשק. כך בתקופות גאות כשהמשק צומח ההוצאות יכולות לגדול בהתאם מבלי לחרוג מהכללים, מה שמוביל ליתר פעילות כלכלית ולצמיחה חזקה עוד יותר. אבל בתקופות שפל התמ"ג קטֵן, ההכנסות קטנות, וכתוצאה גם התקציב חייב לקטון, מה שמקטין עוד יותר את הפעילות הכלכלית וגורם למיתון עמוק עוד יותר.

אבל למרות המגבלות שהכללים הפיסקליים האלה מטילים, יתכן שהשפעתם המעשית אינה כה רבה כפי שניתן היה לחשוש. המגבלות מוטלות הרי מכוח חוק שעבר בכנסת, ומטבע הדברים חוק ניתן לשנות (במיוחד אם אתה משרד האוצר). ואכן חוק הגבלת התקציב מעודכן לעיתים קרובות לפי צרכי הממשלה, למשל כאשר הסכמים קואליציוניים גורמים לצפי להוצאות רבות שעלולות לגרום לחריגה ממגבלת התקציב. מה שמשעשע בתיקונים האלה הוא שהם מתווים את הגירעון והתקציב לכמה שנים בעתיד, ותמיד בשנה הנוכחית יש סיבות להעלאת הגירעון, אבל בשנים העתידיות מבטיחים להוריד אותו בחזרה.  הגרף הבא מראה את מגבלת התקציב כפי שהיא מופיעה בחוק הנוכחי, ובמקביל את המגבלות שהותוו בחלק מהגרסאות הקודמות של החוק.

hagbala

מסתבר שהגרסה המקורית מ-1992 הייתה אופטימית במיוחד, ודרשה שהגירעון ירד ל-0 תוך 4 שנים.  מאז משרד האוצר יותר מרוסן, ומתיימר רק לירידות לטווח שבין 1-2%.  כשזה לא קורה, מעדכנים את החוק שוב.

אם משווים את מגבלת הגירעון עם הגירעון בפועל, מתקבלת התמונה של הגרף הבא.  בגדול אפשר לראות שמשרד האוצר מתואם עם עצמו, והגירעון המתוכנן בתקציב של כל שנה הוא פחות מהמגבלה.  לפחות בחלק מהמקרים זה כי מעדכנים את המגבלה במקביל לאישור התקציב.  מה שקורה בפועל זה לפעמים סיפור אחר.  להבנתי זה לא מהווה עבירה על החוק, כי החוק מתייחס לתכנון התקציב ולא לביצועו.

deficit-gdp-hagbala

השורה התחתונה: במבט ראשון נראה שהאוצר סתם משחקים וכל נושא תכנון התקציב לא רציני.  אבל במבט שני הם לא טיפשים.  להיפך.  הם המציאו מנגנון נפלא: מצד אחד אפשר תמיד לנופף במגבלת התקציב כדי למנוע תיקצוב של מה שלא רוצים לתקצב וכדי להכתיב קיצוצים.  אבל מצד שני אפשר אחר כך לשנות את המגבלה בלי שישימו לב ולהעביר כספים לאן שרוצים באמת.

מקורות

מגבלת התקציב לכל שנה מופיעה מפורשות בחוק, אז פשוט העתקתי אותה משם.  את הגרסאות הקודמות ניתן למצוא בספרי החוקים מהשנים השונות — יש קישורים לכל התיקונים בסוף החוק כפי שהוא כיום.

נתוני הגירעון המתוכנן ובפועל מפוסט קודם על הנושא הזה.

מזל טוב?

בשבוע האחרון המדינה סוערת בגלל חוק הפונדקאות, אבל בעיה הרבה יותר גדולה של הקהילה הלהט"בית היא חוסר האפשרות להינשא.  הסמכות לבצע טקסי נישואין וגירושין בישראל נתונה לבתי דין דתיים, בהתאם לדתם של בני הזוג (יהודים, מוסלמים, נוצרים, או דרוזים).  כל הגורמים הדתיים אינם מכירים באפשרות להשיא בני אותו מין, ומטילים גם הגבלות נוספות — למשל במקרה של יהודים יש כאלה שיהדותם מוטלת בספק או שהם פסולי חיתון, למשל ממזרים או כהן וגרושה.  כל המדינות המערביות האחרות מאפשרות נישואין אזרחיים, אבל האפשרות הזו אינה קיימת בישראל, אם כי יש הכרה בדיעבד (על ידי משרד הפנים) בנישואין אזרחיים שנערכו בחו"ל.

למרבה הצער אין מעקב מסודר אחר ההשלכות של מצב זה. מקור המידע היחיד כמעט הוא מחקר מאת יותם ברום בנושא טקסי נישואין של יהודים מחוץ לרבנות מאפריל 2018. הנתונים המעטים והספורדיים להלן לקוחים מהמחקר זה:

  • בשנת 2016 היו בישראל 350,800 אנשים שהוגדרו כחסרי דת, ולכן לא יכלו להתחתן.  אלה בעיקר עולי חבר המדינות לשעבר (העולים בגל העלייה הגדול מרוסיה בראשית שנות ה-90 שיהדותם לא הוכרה על ידי הרבנות).
  • מספר הלהט"בים בשנת 2017 הוערך בכ-300,000 עד 400,000. גם אלה אינם יכולים להתחתן בישראל.
  • ההערכה היא שדין תורה (איסור נישואין של כהן עם גרושה או גיורת ושל ממזרים) פוגע באפשרות הנישואין של מאות זוגות בשנה. דווח שהרבנות מחזיקה רשימה של 6,727 מעוכבי חיתון שנישואיהם נמנעו.
  • למעלה מ-3,500 אנשים בשנה נאלצים לעבור תהליך בירור יהדות במסגרת רישום לנישואין ברבנות. התהליך מופעל על כל מי שהוריו לא התחתנו בישראל.
  • כ-6,500-7,000 ישראלים בשנה מתחתנים בחו"ל. המספרים המדויקים אינם ידועים כיוון שבמקרים רבים הנישואין האלה נרשמים רק באיחור שיכול להגיע לכמה שנים.
  • בשנת 2017 נערכו בישראל לפחות 2,434 טקסי נישואין פרטיים שלא דרך הרבנות. כיוון שברבנות נישאו 36,205 זוגות, סיכום מספר זה עם ההערכה על נישואין בחו"ל מצביע על כך שכ-20% מהנישואין של יהודים לא נערכו ברבנות.  כיוון שהמספר הזה מתבסס על ראיונות עם 62 מנהלי טקסים אלטרנטיבים, ויש עוד, השיעור האמיתי כנראה גבוה יותר.
  • הפילוג של 2,434 טקסי הנישואין הפרטיים בשנת 2017 מתואר בגרף הבא. יותר מחצי הם חילונים שיכלו להתחתן ברבנות אילו רצו בכך.  שליש רוסים.

priv-reasons

  • בתור אלטרנטיבה לנישואין קיים בישראל מעמד לא רשמי של "ידועים בציבור". מעמד זה מאפשר קיום חיים משותפים ללא נישואין רשמיים. לפי המוסד לביטוח לאומי בשנת 2015 היו רשומים 16,150 זוגות כאלה, ועד 2017 נרשמו 5,821 זוגות נוספים.

הדו"ח טוען גם שמספר הנישאים ברבנות היה במגמת ירידה בשנתיים האחרונות, בעוד מספר הנישאים בחו"ל נראה יציב ומספר הטקסים הפרטיים במגמת עלייה.  על הנישאים ברבנות (וגם על בני דתות אחרות) יש נתונים של הלמ"ס, והם מוצגים בגרף הבא:

marry-pop

אז נכון שאולי יש תחילת מגמה של ירידה, אבל בינתיים היא לא יותר משמעותית מתנודות שונות שהיו בעבר.  מספרי הנישאים הגדולים באמת היו בראשית שנות ה-50 ובשנות ה-70 של המאה הקודמת.  זה מתקשר להיסטוריה של התפלגות הגילים של היהודים בישראל: בראשית שנות המדינה היה שיעור גבוה של צעירים שעלו לארץ, הם התחתנו והקימו משפחות, ויצרו בייבי בום.  הילדים האלה הגיעו לפרקם והקימו משפחות משלהם כ-20-25 שנים מאוחר יותר.

הנתונים על גירושין שונים.  אצל היהודים שיעור הגירושין היה גבוה בשנות המדינה הראשונות וירד תלולות במהלך שנות ה-50.  הוא עלה ברציפות בערך מ-1975 עד תחילת שנות ה-2000 ומאז הוא די יציב.  שיעור הגירושין אצל המוסלמים נמוך יותר, אבל גם הוא במגמת עלייה מאז סוף שנות ה-70, והוא לא התייצב בעשור האחרון אלא המשיך לעלות.

divorce-pop

מקורות

יותם ברום, טקסי נישואין יהודיים בישראל מחוץ לרבנות הראשית, פנים, אפריל 2018.

נתוני הנישואין והגירושין הכלליים מלוח 3.1 בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס לשנת 2017.  אבל זה מכיל נתונים רק עד 2015.  נתוני הנישואין בשנתיים האחרונות מהדוח של ברום.

הרבה או מעט?

כידוע המשרד הממשלתי עם התקציב הכי גדול הוא משרד הביטחון (היה עליו פוסט לפני קצת יותר משנה).  מצד שני החלק שלו בתקציב נמצא במגמת ירידה קלה, ויחסית לתמ"ג הירידה שלו יותר משמעותית – מעל 9% מהתמ"ג בשנת 1992, ופחות מ-5% כיום.  ראשי הצבא כמובן תמיד מתלוננים שזה לא מספיק, ושהקיצוצים פוגעים בביטחון המדינה.  אז ה-50-60 מיליארד שהולכים לביטחון זה הרבה או מעט?

אחת הצורות לקבל איזשהו מושג הוא על ידי השוואה בינלאומית: כמה ארצות אחרות מוציאות יחסית למה שיש להן?  השוואה ישירה היא כמובן לא משמעותית, כי לכל מדינה יש את התנאים שלה, אבל אולי זה יכול לתת קנה מידה.  אז הנה שני גרפים שמראים את ההוצאה על ביטחון כאחוז מהתמ"ג עבור ארצות נבחרות בעולם.  הראשון מראה את ההיסטוריה מאז שנות ה-60 לפי נתונים מהבנק העולמי, במגבלה שלא תמיד יש מידע לכל השנים.  אבל מסתבר שבנתונים לכל המדינות יש חור גדול בנתונים על ישראל.  אז השלמתי את זה מנתוני הלמ"ס מפוסט קודם. (הקו הכחול העבה הוא נתוני הבנק העולמי, והמקווקוו הוא נתוני הלמ"ס)

cmp-time

הגרף מאוד רועש, אבל בכל זאת אפשר לראות כמה דברים.  ברמה העולמית ההוצאה היחסית על ביטחון הייתה במגמת ירידה כללית ב-40 השנים האחרונות של המאה הקודמת, ומאז שנת 2000 יש יציבות (הקו השחור העבה).  זה משקף גם את המדינות המפותחות (הקווים הכתומים).  בשכונה שלנו ההוצאה על ביטחון באופן כללי יותר גבוהה משאר העולם, והייתה גבוהה במיוחד בתקופה מסוף שנות ה-60 (מלחמת ששת הימים) ועד סוף שנות ה-80 (קווים ירוקים).  בשיא התקופה הזו, ההוצאות היחסיות של ישראל (הקו הכחול) היו ככל הנראה הגבוהות ביותר בעולם, והגיעו ל-30% מהתמ"ג באמצע שנות ה-70 – כמעט פי 2 ממדינות ערב באותן שנים.

הגרף השני מתמקד בקצה הימני של הסקלה, כלומר בהשוואה כיום.  כאן ניתן לראות יותר בבירור השוואה של הוצאות הביטחון של מדינות נבחרות ברחבי העולם, בדגש על מדינות ערב (השכונה הגאוגרפית שלנו) ומדינות מערביות מתפתחות (קבוצת ההתייחסות שלנו). ניתן לראות בו שההוצאות של ישראל גבוהות יחסית לאלה של מדינות המערב, ואפילו קצת יותר מההוצאות של רוסיה.  לשם השוואה, נאט"ו דורשת מהמדינות החברות בה להשקיע 2% מהתמ"ג בביטחון, ורובן לא עומדות אפילו בדרישה הזו.  מצד שני, ההוצאות הממוצעות של מדינות ערב כיום גבוהות עוד יותר, בעיקר בגלל סעודיה ועומן.  זה לא בהכרח מופנה נגדנו, אבל בכל זאת ההשקעה הכוללת של מדינות שעויינות לישראל היא מקור לדאגה.

cmp-now

אגב, צריך לזכור שזה במונחים של אחוז מהתמ"ג, ולא בערכים כספיים.  השוואה במונחים כספיים שרטטתי לפני כמה שנים מנתוני 2012-2013.

מקורות

כל הנתונים מגליון אקסל מאתר הבנק העולמי, עם השלמה עבור ישראל מהלמ"ס.

עוד צעד

כמעט בדיוק שנה מאז הגרסה הראשונה של הספר, והוא גדל (השמין?) מ-221 עמודים ל-372, ומ-151 איורים ל-261.  ועוד המקלדת נטוייה…

מוזמנים להפיץ ולתת משוב — גרסה 0.7.

הכנסה בשוליים

לפני שנה הלמ"ס הוציאו את פרסום 1677, שעניינו הכנסות והוצאות של משקי בית לפי סקר משנת 2015.  מתוכו בחרתי להסתכל על נתוני ההכנסה של מגזרים בשוליים של החברה הישראלית — הערבים והחרדים.  צריך לעשות את זה מדי פעם כדי להיזכר שממוצעים לא בהכרח משקפים את כולם.  יש הרבה שונוּת / אי-שוויון.

נתחיל עם הערבים.  הגרף הבא מציג את רמת ההכנסה נטו של משקי בית ערבים לעומת יהודים.  הציר האופקי הוא הגודל של משק הבית (מספר נפשות; הנקודה האחרונה משקפת את הגודל הממוצע של משקי בית עם 6 נפשות או יותר).  מהנתונים רואים שעבור כל גודל של משק בית, ההכנסה נטו של ערבים היא פחות מחצי מזו של יהודים. החריג היחיד הוא משקי הבית הגדולים ביותר, שאצל יהודים הם בעיקר משקי בית חרדים, אבל אפילו במקרה הזה ההכנסה של יהודים גבוהה פי 1.76.  הפער הזה הוא בחלקו בגלל רמת תעסוקה נמוכה יותר, ובחלקו בגלל שכר ממוצע נמוך יותר.

sz-income

שטחי העיגולים משקפים את מספר משקי הבית מכל גודל.  זה מצביע על הבדל מעניין נוסף: אצל יהודים מספר משקי הבית קטֵן ככל שיש בהם יותר נפשות, ואצל ערבים ההיפך – משקי בית גדולים הם הנפוצים יותר.  ובמשקי בית גדולים ההכנסה לנפש נמוכה יותר.  משקי הבית הקטנים (1-2 נפשות) הם בעיקר של קשישים.

ועכשיו לחרדים.  הגרף הבא משווה את הרכב ההכנסות של חרדים עם זה של מגזרים יהודים אחרים בשנת 2015.  משק בית חרדי מכניס בערך חצי ממה שמשק בית יהודי אחר מכניס מעבודה.  בנוסף, לחרדים אין הכנסות משמעותיות מהון, פנסיות, וקופות גמל.  לעומת זאת יש להם הכנסות גבוהות משל מגזרים אחרים מהקצבות ותמיכות יחודיות (בניגוד לקצבאות הביטוח הלאומי, שדומות עבור כל המגזרים).

income-sources

מקורות

הכנסות והוצאות משק הבית: נתונים מסקר הוצאות משק הבית 2015.  פרסום 1677 של הלמ"ס, 13.7.2017.  הנתונים על משקי הבית בגדלים השונים של ערבים לעומת יהודים מלוח 6.  הנתונים על הרכב ההכנסות של משקי בית יהודים ברמת דתיות שונה מלוח ב' במבוא.

דת ופוליטיקה

בהמשך לפוסט על הייצוג של ערבים בכנסת, מעניין גם להסתכל על חרדים ודתיים בכלל.  הדעה הרווחת היא שלחרדים יש ייצוג יתר.  אבל מה המספרים אומרים?

הגרף הבא הוא הרחבה של גרף שצוייר כבר על ידי חובב דרור לפני שנתיים.  ההבדל הוא שהוספתי גם את המפלגות הדתיות, במקום להתמקד רק בחרדיות.

haredi-mk

הנחה שנראית סבירה היא שמספר המנדטים הכולל של מפלגות חרדיות מתבדלות, כמו אגודת ישראל, דגל התורה, יהדות התורה, וכו', יהיה די קבוע עם מגמת עלייה שמשקפת את גידול האוכלוסייה הזו. באופן מפתיע זה לא ממש כך. המספרים לא גדלים, ויש בהם תנודות. הדינמיקה הזו מראה שההתייחסות למצביעים החרדים כאל מקשה אחת שמצביעה באופן אוטומטי למפלגה מזוהה היא פשטנית ולא משקפת.  [חריג בולט במיוחד הוא התוצאה של 7 מנדטים ב-1988, בנוסף ל-6 של ש"ס.  מה קרה שם?]

המהפכה הגדולה ביותר שקרתה בתחום הפוליטיקה הדתית הייתה הקמת מפלגת ש"ס לקראת בחירות 1984. בניגוד למפלגות חרדיות אחרות, המפלגה הזו הצליחה לקבל קולות גם מחוץ למגזר החרדי (ראו את דגם ההצבעה לש"ס בפוסט על בחירות 2015). אבל כפי שניתן לראות בגרף, הקולות של ש"ס באו לפחות חלקית על חשבון מפלגות דתיות אחרות.

מעניין גם שבבחירות האחרונות יש שונות גדולה במספר המנדטים הכולל של מפלגות דתיות וחרדיות.  זה יכול להיות קשור למאבקי כוחות וטשטוש גבולות בתוך הימין (הצבעה לליכוד כדי "להציל את שלטון הימין", הצבה של איילת שקד החילונית בצמרת מפלגת הבית היהודי) או להתלכדות אל מול קמפיינים אנטי-דתיים כמו למשל זה של יאיר לפיד ב-2013.

מקורות

ספירת המנדטים של מפלגות שונות מדף הבחירות לכנסת בוויקיפדיה.

הערבים נוהרים

הציטוט המפורסם ביותר מהבחירות האחרונות הוא מהסרטון של נתניהו בבוקר יום הבחירות, בו הוא אומר "הבוחרים הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים".  זה כמובן היה שקר.  אבל בכל זאת מעניין לדעת עד כמה הערבים מנצלים את כוחם האלקטורלי.  וברקע יש גם את נושא סיפוח השטחים שמקודם על ידי בנט ואחרים בימין.

אז הנה המספרים, עבור כל הכנסות מאז קום המדינה.  העמודות מראות את מספר חברי הכנסת הערבים בכל כנסת, עם הבחנה בין חברי כנסת שכיהנו במפלגות ערביות לבין אלה שהיו מטעם מפלגות יהודיות.  מפלגות מעורבות כמו רק"ח סיווגתי לפי הרכב חברי הכנסת שנכנסו: אם היה רוב לערבים סיווגתי את המפלגה כערבית, ואם היה מספר שווה או רוב ליהודים אז לא.  רוב חברי הכנסת הערבים במפלגות יהודיות הם דרוזים.

arab-mk

הגרף מראה גם את מספר חברי הכנסת הצפוי לפי שיעור הערבים באוכלוסייה.  זה מחייב עדינות מסויימת, כי הרכב הגילים של ערבים שונה מזה של יהודים.  לערבים יש הרבה יותר ילדים, ולכן חלקם בין המבוגרים מגיל 18 ומעלה קטן יותר מחלקם הכולל באוכלוסיית המדינה.  אבל נתונים מפורטים על התפלגות הגילים יש רק מתחילת שנות ה-80.  לפני זה הנתונים שיש פחות מפורטים, אז נאלצתי לחשב את שיעור הערבים באוכלוסייה בגיל 20 ומעלה במקום 18 ומעלה.

אז בגדול הנתונים מראים שהערבים לא נוהרים ולא ממצים את הכוח האלקטורלי שלהם.  הפער הגדול ביותר היה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת.  מאז סוף שנות ה-90 מספר חברי הכנסת הערבים נמצא במגמת עלייה, אבל בבחירות האחרונות הוא עדיין היה נמוך בכ-5 מנדטים לעומת הצפוי לפי הדמוגרפיה: 17 במקום 22.  וגם זה כלל את איוב קרא מהליכוד ואת חמד עמאר מישראל ביתנו.

מפתה להסביר את הפער בכך שאחוז ההצבעה הוא פחות מ-100% (וזה נכון אצל כולם, אפילו אצל החרדים).  אבל אם אחוז ההצבעה של כל המגזרים היה אותו הדבר, זה היה מתקזז.  בבחירות האחרונות ב-2015 אחוז ההצבעה הכללי היה 72.5%, ואחוז ההצבעה בערים הערביות היה בטווח 55-75%.  קצת יותר נמוך מבערים יהודיות, אבל לא הרבה פחות.  זה כנראה מסביר חלק מהפער.  בנוסף, אחוזים בודדים מהערבים הצביעו למפלגות יהודיות, בעיקר למרצ.

עדכון: יש גם את ערביי מזרח ירושלים, שנספרים בנתוני האוכלוסייה, אבל הם בעצם תושבים ולא אזרחים.  כתוצאה הם לא יכולים להצביע לכנסת, ולכן המספרים הצפויים לעיל הם מנופחים.  אבל כדי לחשב את המספרים האמיתיים צריך נתונים על מספר הערבים במזרח ירושלים שאינם אזרחים וחתך הגילים שלהם.  אם אמצא נתונים כאלה אשלים.  לחילופין, אפשר לטעון שהצפי שמצוייר בגרף מתאים למצב שבו הם יקבלו אזרחות.  (ותודה ל-benjilachkar שעלה על הנקודה החשובה הזו.)

מקורות

מספר חברי הכנסת במפלגות השונות נלקח מדף ויקיפדיה על הבחירות בישראל.  כדי לברר כמה מחברי הכנסת הם ערבים צריך לעבור על רשימת השמות של חברי הכנסת מכל מפלגה.  הגרף מראה את המספר בתחילת הקדנציה של כל כנסת.  לפעמים היו שינויים קלים בהמשך, כתוצאה מפרישה של חברי כנסת וכניסה של אחרים במקומם.

המספר הצפוי של חברי כנסת מחושב לפי אחוז הערבים באוכלוסייה, ולפי אחוז הערבים באוכלוסייה מגיל 18 (או 20) ומעלה.  הנתונים מלוחות האוכלוסייה לפי קבוצת אוכלוסייה, דת, מין וגיל.  בשנתונים האחרונים זה לוח 2.3, בשנתונים קודמים אלה לוחות אחרים ולפעמים אין את כל המידע וצריך לחשב חלק ממנו (למשל מספר הערבים הוא האוכלוסייה הכוללת פחות היהודים). לפני 1980 המידע על גילים הוא עבור קבוצות גיל של 5 שנים, אז אי אפשר לדייק לגבי גיל 18.  לגבי שתי מערכות הבחירות הראשונות אין בכלל פירוט גילים עבור האוכלוסייה הערבית.

היה תקציב?

מכל משרדי הממשלה שהסתכלתי על תקציבם עד כה, משרד השיכון הוא היחיד שהתקציב שלו יורד.  והוא גם המשרד שעבורו הכי חבל שנתוני התקציב הנגישים מתחילים רק ב-1992, בגלל הגידול המטאורי בבנייה ציבורית החל מ-1990 במסגרת המאמצים לספק דיור לגל העלייה הגדול מרוסיה.  בכל אופן, הנה מה שיש.

נתחיל בתקציב כולו.  הגרף הבא מראה את תקציב השיכון (משרד השיכון, בנייה ציבורית, מענקים והלוואות — ראו במקורות בסוף הפוסט) מנורמל לגודל האוכלוסייה.  הסיבה לנירמול היא שמדובר בשירות ישיר לציבור, אז סביר שהתקציב יגדל עם האוכלוסייה, ומה שמעניין הוא אם הוא גדל יותר או פחות מהאוכלוסייה.  אבל במקרה הזה מסתבר שזה לא ממש משנה — התקציב יורד באופן חד במונחים אבסולוטיים, ויורד באופן דומה גם יחסית  לגודל האוכלוסייה.  כל הערכים מתוקנים לאינפלציה, כלומר במחירים עכשוויים.

shikun-total-pop

הירידה הדרמטית ביותר חלה בתחילת הנתונים, בראשית שנות ה-90.  יש להניח שהסיבה היא סיום גל הבנייה הציבורית הענק שיזם שר השיכון דאז אריאל שרון בשנים 1990-1992 (וכאמור חבל מאוד שאין נתונים מכל התקופה הזו ומה שהיה לפניה — יש עדויות שבשיא תקציב השיכון היה גבוה מתקציב הביטחון).  עוד דבר מעניין הוא שבעצם היה גל בנייה גדול נוסף בשלהי ממשלת רבין.  אבל לא רואים את זה בתקציב, כך שגל הבנייה השני לא היה תלוי בתקציב ממשלתי, ואכן רובו היה בבנייה פרטית. [ראו פוסט קודם על היקף הבנייה לאורך השנים]

עוד דבר שאפשר לראות הוא שביצוע התקציב נמוך בכל השנים מההקצאה המקורית.

צורה אחרת להסתכל על אותם נתונים היא לפצל אותם לפי ממשלות, ולעקוב אחרי השינוי היחסי בתקופתה של כל ממשלה.  הנה מה שרואים עבור ביצוע התקציב בפועל, מנורמל לפי גודל האוכלוסייה ומתוקן לאינפלציה.  מעניין שאצל כולם חוץ מאולמרט הירידה החדה ביותר היא בשנה הראשונה.

shikun-total-gov

מעבר לסך הכל מעניין גם להסתכל על איך התקציב הזה מחולק בין הסעיפים העיקריים שלו.  כמו במשרדים אחרים בתקציב המדינה יש סעיף אחד למטה המשרד, ועוד סעיפים לפעולות שלו.  אני הסתכלתי גם על כמה תת-סעיפים כדי לקבל את הפירוט הבא (פרטים במקורות בסוף הפוסט).  הערכים כאן מתוקנים לאינפלציה אבל לא מנורמלים לגודל האוכלוסייה, כלומר זה התקציב כולו כפי שבוצע בפועל.

shikun-parts

התקציב של מטה המשרד קטן יחסית.  מה שמעניין הוא שגם החלק שמוקדש בפועל לשיכון היה רק 40% בשנת 1992 וירד להרבה פחות מזה מיד אחר כך.  רוב התקציב משמש למענקים ולהלוואות, כלומר מעבירים את הכסף לגופים שעוסקים בשיכון או ישירות לזכאים.  לא מצאתי שום התייחסות להחזרות של ההלוואות האלה.  התקציבים האלה ירדו באופן משמעותי בשנים 2003-2010, וכיום כמעט שאין יותר הלוואות כלל.

דבר מעניין נוסף הוא שיש סעיפים עם ערכים שליליים.  זה מתקשר לשני סעיפים קטנים יחסית אבל מעניינים, שהם הסעיפים הסוציאליים באופן המובהק ביותר בתקציב השיכון — שיקום שכונות והדיור הציבורי.  הסעיפים האלה (סכום כולל מתוקן לאינפלציה) מוצגים בגרף הבא.  שימו לב שהסקלה כאן היא מיליונים ולא מיליארדים כמו בגרפים הקודמים.

social

שיקום שכונות היה תכנית הדגל של ממשלת בגין, ושוב חבל שאין נתונים מהתקופה ההיא להשוואה.  כיום נראה שלא נשאר ממנה הרבה.  הדיור הציבורי גם עובר צמצום מתמשך כל הזמן.  ובחלק מהשנים הממשלה ממש רוצה להשקיע בו, אבל לא יוצא לה, ובטעות היא מרוויחה ממנו.  זה כמובן תוצאה של מכירת דירות בהנחה ניכרת למי שמתגורר בהן, אבל אז לא משקיעים את הכסף הזה בקניית דירות חדשות.  כתוצאה הסעיף נשאר במינוס, שבמקרה הזה משמעו הכנסה במקום הוצאה.  רק איזה מאה-מאתיים מיליון שקלים.

מקורות

הנתונים מדפי האקסל של ביצוע תקציב המדינה מאתר החשב הכללי.  הסעיפים הם:

משרד הבינוי והשיכון – סעיף 29.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את סעיף 290814 או 290201 ששייך כנראה לשיקום שכונות.

מענקים לבינוי ושיכון – סעיף 42.

שיכון – סעיף 70.  בפירוט תת הסעיפים החסרתי את 7009-7011 שעוסקים בהלוואות, את 700301, 706903 או 706801 (זה משתנה בשנים שונות) ששייך לשיקום שכונות, ואת 7069 שהוחלף ב-7005 שעניינים דיור ציבורי.

לפי משרד האוצר גם סעיף 43, מרכז מיפוי ישראל, "שייך" למשרד השיכון. אני לא כללתי אותו כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: