ארכיון קטגוריה: הכל

המפלס

אחד המאפיינים של הנפש הישראלית (לפחות בדור שלי) הוא הדאגה למפלס הכנרת.  איפה עוד מדווחים בשמחה בחדשות על עלייה של 3 סנטימטר, או חלילה מתאבלים על אובדן של כמה?  אבל לאורך הזמן הסנטימטרים האלה מצטברים לתנודות גדולות.  הנה מבט כולל על מפלס הכנרת כפי שהוא מתועד באתר רשות המים:

miflas

הקו האדום עליון (208.8-) הוא המפלס שמעליו יש סכנת הצפה בישובים מסביב לכנרת, ולכן אם מגיעים אליו פותחים את סכר דגניה.  זה קרה ב-2004 ולפני זה ב-1992.  ב-2013 גם פתחו את הסכר למרות שהמפלס היה נמוך יותר, במסגרת תכנית לשיקום נהר הירדן.

הקו האדום התחתון יותר דינאמי.  בסוף שנות ה-60 הוא הוגדר כ-212-, אבל באמצע שנות ה-80 כשנראה שהולכים לעבור אותו פשוט הורידו אותו בעוד מטר ל-213-.  ואז בשנת 2000 כשגם זה נפרץ החליטו שזה לא קו שאסור לעבור, אלא שכשעוברים אותו עדיף לא לשאוב יותר.  בנובמבר 2001 הכנרת הגיעה למינימום של 214.87-, ואז קבעו את הערך הזה כקו השחור שמעבר אליו ממש ממש אסור להגיע.  באופן טכני הפתח של המשאבות של חברת מקורות באתר ספיר נמצא במפלס 215.5-, כך שמתחת לזה באמת אי אפשר לשאוב יותר.

האמת היא שזה שלא הגענו למינימום הזה זה חלקית עניין של מזל: חורף 2003 היה מדהים, והכנרת התמלאה כמעט לגמרי.  גם החורף של 1992 היה כזה.  למרבה הצעה התופעה לא חזרה על עצמה יותר.  המחזור השנתי של הכנרת הוא עלייה בין דצמבר לאפריל בערך, ואז ירידה ממאי עד נובמבר — הרבה בגלל שאיבה, אבל גם בגלל אידוי ישיר.  הגרף הבא משווה את העלייה והירידה של כל שנה:

diffs

ניתן לראות שיש הרבה יותר שונות בעליות, שתלויות לחלוטין בתהפוכות מזג האויר. הירידות יותר אחידות, אבל אפשר לראות שירידות חריגות נוטות לקרות בשנים שבהן העלייה הייתה קטנה במיוחד, כלומר שנים שבהן ירד מעט מאוד גשם.

אבל עם כל הכבוד לכנרת, בעצם היא מספקת רק חלק קטן מתצרוכת המים של המדינה.  הנה הנתונים על הפקת מים. לפני 1990 אין פרוט לגבי חברת מקורות, אלא רק לגבי הספקה עצמית.  מהפער בין שני צדי הגרף ניתן להסיק בערך כמה מקורות מפיקה מבארות וממי נגר עילי (כנראה מעיינות ונחלים). [הנתונים ל-2015 חלקיים אז אפשר להתעלם מהירידות מימין.]

water-prod

מי קולחין (ביוב מטוהר) נכנסו לשימוש בשנות ה-80 לערך, והשימוש בהם (לחקלאות) גדל עם השנים.  התפלה זה משהו הרבה יותר חדש, שנכנס לשימוש רק ב-2007.  ביחד הם כבר מגיעים לכ-40%, אבל לקח המון זמן להגיע לרמה הזו, ולפי הדרדרות הכנרת בשנים האחרונות גם זה לא מספיק.  בשנים האחרונות הכנרת (דרך המוביל הארצי) מספקת רק כ-10% מכלל הספקת המים.

ומה אנחנו עושים עם המים האלה?  חלוקת השימוש בין חקלאות, תעשיה, וצריכה ביתית מתוארת בגרף הבא:

water-use

כפי שניתן לראות הרוב עדיין הולך לחקלאות, אם כי יש מגמת ירידה קלה מהשיא של אמצע שנות ה-80.  בנוסף בולט הקיצוץ בהקצאה לחקלאות בשנים הרעות 1986 ו-1991.  אבל כשהכנרת ירדה אל מתחת לקו האדום בשנים 2001-2002 ושוב ב-2009-2010 לא היה קיצוץ כזה חד.

לגבי הצריכה הביתית, ניתן לראות שהיא עלתה באופן משמעותי עם השנים.  אבל זה צפוי בגלל גידול האוכלוסייה.  מעניין לכן הסתכל על הצריכה הביתית לנפש.  מסתבר שמשנות ה-60 עד 1990 הייתה עלייה מתונה.  בשנים 1991-1994 ושוב מאז 2007 הייתה ירידה, ובין התקופות האלה הצריכה הייתה יציבה באזור ה-100 מ"ק לנפש לשנה.  המסקנה היא שהישראלים אכן נוטים לחסוך במים, וב-25 השנים האחרונות צריכת המים אינה עולה עם רמת החיים.

water-use-pop

מקורות

נתונים מפורטים על מפלס הכנרת מאתר רשות המים, הרוב ברזולוציה יומית.

הנתונים על הפקת מים והשימוש במים מהשנתונים הסטטיסטיים של הלמ"ס.  בכל השנים יש טבלה על מים, אבל המיקום שלה והתוכן שלה משתנים, ובכל מקרה הטבלאות האלה מכילות מידע רק על כמה שנים.  כתוצאה צריך לאסוף נתונים מהרבה שנתונים.  מעבר לכך, עד 1957 ומאז 2015 אין הבחנה בין צריכה ביתית ותעשייתית.

מודעות פרסומת

נפט, פחם, גז

התקלה בצינור ממאגר תמר וההשפעה של (אי) הזרמת הגז על מחיר החשמל מציפה את השאלה מאיפה החשמל שלנו בא.  הנה התשובה.

elect-src

אז עד תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת כמעט כל החשמל יוצר ממזוט (אחת מרמות הזיקוק של נפט).  בגלל משבר הנפט של שנות ה-70 החליטו שבטוח יותר לגוון ולהשתמש גם בפחם, והתחילו לבנות את תחנת הכוח בחדרה.  כתוצאה באמצע שנות ה-80 כבר חצי מהחשמל נוצר מפחם. השימוש במזוט המשיך לרדת וכיום כבר לא משתמשים יותר בנפט כמעט בכלל.

בעקבות גילוי שדות גז טבעי בים מול חופי ישראל בתחילת שנות האלפיים התחילו להשתמש גם בגז.  המאגר הישראלי הראשון היה מאגר ים תטיס, אבל זהו מאגר קטן שלא סיפק את כל הדרישה.  במקביל נרכש גז טבעי ממצרים.  בעקבות המהפיכה במצרים ב-2011 היו פגיעות בצינור הגז שעובר דרך סיני, ואספקת הגז ממצרים נפסקה ב-2012.  ב-2013 התחילו להשתמש בגז ממאגר תמר.

שיקול אחד לבחירת דלק הוא המחיר.  בשיקול זה מחיר הפחם הוא הנמוך ביותר, ומחיר הנפט הגבוה ביותר.  למרות המחיר, יש כמה סיבות להעדיף גז על פחם: הוא מקומי, שריפתו גורמת לפחות זיהום אויר, והוא יעיל יותר (חלק גדול יותר מהאנרגיה הופך לחשמל).  היעילות של המקורות השונים בשנת 2016 הייתה:

מזוט 24.7%
סולר 37.3%
פחם 38.3%
גז 51.4%

לכן המגמה היא להמשיך במעבר לשימוש בגז, בפרט עם פיתוח מאגר לויתן.  מה שמקשה על זה הוא המחיר הגבוה יחסית של הגז המקומי בעקבות מתווה הגז.

מקורות

דף האנרגיה באתר הלמ"ס.  הנתונים עד 2009 מסדרה שהופקה באתר, נתונים מאוחרים יותר מהודעה לעיתונות על מאזן האנרגיה של ישראל לשנת 2015.  לא לגמרי בטוח שזה המשך של אותה הסדרה, אני מנסה לברר.  (הבעיה היא שחלוקת מקורות לפי האנרגיה שיש בהם שונה מחלוקה לפי האנרגיה שהופקה מהם, כי לכל סוג דלק יש יעילות שונה.)

מילה טובה

באופן כללי אני לא אוהב את חוק ההסדרים.  אבל בזה של 2017 יש גם רפורמה שאני תומך בה: תקנות שאמורות למנוע את הכדאיות של הקמת חברות ארנק – אחת הדוגמאות הבוטות של תכנוני מס של האלפיון העליון.

חברת ארנק היא חברה המוקמת על ידי בעל מקצוע, למשל מנהל בכיר של חברה גדולה. במצב הדברים הרגיל המנהל הוא שכיר של החברה שאותה הוא מנהל, וצריך לשלם מס הכנסה על השכר שלו. אם הוא מנהל בכיר בחברה גדולה יש להניח שהשכר שלו גבוה, ולכן גם מדרגת המס תהיה גבוהה, והוא יאלץ להיפרד מחצי מהכנסתו בערך.

האלטרנטיבה היא להקים חברה פרטית שהוא הבעלים שלה והעובד היחיד בה, שתתן שרותי ניהול לחברה הגדולה. כך נוצר מצב שהמנהל כבר לא שכיר של החברה הגדולה, ולא מקבל שכר, וממילא לא צריך לשלם מס הכנסה. במקום זאת, חברת הניהול משלמת מס חברות, שהוא הרבה יותר נמוך – כיום מס החברות הוא רק 24%, לעומת מדרגת מס ההכנסה העליונה שהיא 50%. הכסף הנותר נשאר בקופת חברת הניהול, שמשמשת באופן אפקטיבי כמו ארנק של המנהל. המנהל יכול למשוך כספים בצורת דיבידנד כשהוא צריך מזומנים (זה יותר טוב מלקבל משכורת, כי על דיבידנד למשל לא משלמים דמי ביטוח לאומי ומס בריאות). בנוסף הוא יכול גם להחליט שהחברה תשקיע את רווחיה בדירה ותתן לו לגור בה בשכר דירה נמוך.

הכדאיות של חברות ארנק תלוי בהפרשי שיעורי המס. הגרף הבא מראה את מס החברות ושיעור מס ההכנסה המקסימלי בישראל. כפי שניתן לראות, כתוצאה מהירידה במס חברות, משנות ה-90 נהייה כדאי להקים חברות ארנק:

arnak

בחוק ההסדרים של 2017 הועברו תקנות שאמורות למנוע את הכדאיות של חברות ארנק, ובכך להגיע למיסוי הוגן יותר. התקנות כוללות

  • אם 75% מהכנסות החברה נובעות ממקור יחיד (כמו למשל במקרה של מנהל של חברה אחרת) ישולם מס שכר מלא במקום מס חברות.
  • הטבות כמו קנית דירה לבעל החברה או מתן הלוואה לבעל החברה יחשבו כדיבידנד וישולם עליהם מס דיבידנד.
  • רווחים שלא יחולקו תוך 5 שנים יחשבו כדיבידנד שחולק וישולם עליהם מס דיבידנד.

מקורות

הנתונים ההיסטוריים על רמות המיסוי לוקטו מכמה מקורות:

האתר של חברת ט.מ.ל.

וויקיפדיה העברית

בנק ישראל

הפרטים על החוק (והטריגר לפוסט הזה) מטור של מרב ארלוזרוב בדה מרקר.

זרמי אנרגיה

דיאגרמות Sankey הומצאו כדי לתאר זרימת אנרגיה במנוע קיטור, וגם כיום הגירסאות הכי מפורסמות של הדיאגרמות האלה משמשות לתיאור זרימת אנרגיה.  אבל במקום מערכת מכנית, מתארים את זרימת האנרגיה במשק לאומי: מה מקורות האנרגיה, איך משתמשים באנרגיה, ועד כמה זה יעיל.

דיאגרמה כזו מורכבת ממלבנים אנכיים וסרטים ביניהם.  כל מלבן מייצג משהו, למשל את הנפט הגולמי המיובא לארץ, כשהגובה של המלבן מייצג את הכמות.  הסרטים בין המלבנים מייצגים מעבר אנרגיה.  למשל הסרט בין מלבן "מוצרי נפט" לבין מלבן "תעשיה" מייצג את הדלקים שבהם התעשיה משתמשת, והרוחב של הסרט מייצג את הכמות שבה מדובר.  מלבנים יכולים לייצג גם רעיונות שאין להם מקבילה ממשית.  כך למשל המלבנים בצד שמאל להלן מייצגים את סך כל האנרגיה המיובאת לעומת סך כל האנרגיה ממקורות מקומיים, והמלבנים בצד ימין מייצגים אנרגיה שנעשה בה שימוש יעיל לעומת אנרגיה מבוזבזת שהלכה לאיבוד.

הדיאגרמה הבאה מייצגת כמיטב יכולתי את נתוני הלמ"ס על מאזן האנרגיה של ישראל בשנת 2014 (לפרטים על הנתונים ראו למטה בסוף הפוסט).  אזהרה מראש: לא קל להבין את הנתונים ומה הופך למה, אז בהחלט יתכן שפישלתי במשהו, ויתכנו תיקונים בעתיד.  היחידות הן אלפי שעט"ן, שזה "שווה ערך לטון נפט", או 10 מיליון קילו-קלוריות.  הזרימה היא משמאל לימין.

flow2014

נתחיל משמאל.  ישראל מייבאת יותר מפי 3 אנרגיה ממה שהיא מפיקה באופן מקומי, כאשר היבוא הוא בערך 70% נפט ו-30% פחם. נקדים את המאוחר ונציין שיותר מחצי מהנפט הזה מיוצא בחזרה אחרי שהוא מזוקק.  במילים אחרות, יותר מחצי מהפעילות בבתי הזיקוק (והזיהום שזה גורם) היא לא בגלל צרכים של המשק אלא פשוט פעילות עסקית בשוק הבינלאומי.  היצוא המסיבי הזה הוא יחסית חדש, ראו בקריאה הנוספת בסוף הפוסט.

ההפקה המקומית היא בעיקר גז, שמספק אנרגיה בכמות שדומה לזו של הפחם המיובא.  שימו לב שאלה נתונים מ-2014, כך שכבר אז האיומים של נתניהו שאם לא נאשר את מתווה הגז אז הגז ישאר באדמה היו שקר גס.  מצד שני אין עדיין שום שימוש משמעותי בגז בתעשייה, והגז משמש לרק חצי מיצור החשמל, אז יש המון לאן לגדול.

מה שבולט בהמשך הוא שכיום יש במשק הישראלי שני מסלולי אנרגיה נפרדים: זה של הנפט וזה של החשמל.  הנפט מזוקק, ומה שלא מיוצא בחזרה משמש בעיקר לתחבורה, וגם לתעשיה וקצת למשקי הבית (בעיקר גז לבישול).  חלק קטן מהנפט הופך לנפטא, שהוא חומר גלם לתעשיה (למשל פלסטיק וצבעים) שלא קשור לתכולה האנרגטית שלו.

חשמל לעומת זאת מייצרים מפחם וגז, ומשתמשים בו בחלקים דומים בתעשיה, בבתים, וב"אחר" (לא יודע מה זה).  בעבר (וגם כשהיו בעיות באספקת הגז ממצרים) יצרו חשמל גם ממזוט, שהוא אחד ממוצרי הנפט, אבל כיום זה נפסק.  הפקת חשמל היא תהליך בזבזני, ויותר מחצי האנרגיה הולכת לאיבוד ולא הופכת לחשמל.  גז הוא יותר יעיל מפחם, אז מעבר לגז גם מקטין את הזיהום וגם מעלה את היעילות.

אנרגית שמש מתחדשת היא חלק זניח במשק האנרגיה, ורובה מיוחסת לדודי שמש על גגות הבתים לחימום מים.

בקצה הימני יש סיכום של יעילות השימוש באנרגיה בתחבורה, בתעשיה, ובבתים.  ההנחה היא שבתחבורה 25% מהאנרגיה היא יעילה ומזיזה דברים, ואילו ה-75% האחרים הולכים לאיבוד בצורה של חום.  בבתים ותעשיה המטרה היא הרבה פעמים לחמם, ולכן מניחים ש-80% זה יעיל ורק 20% הולכים לאיבוד.  עם ההנחות האלה מקבלים שבערך שליש מהאנרגיה שאנחנו משתמשים בה היא יעילה, ובערך שני שליש מבוזבזים, ויכול להיות שזו הערכה אופטימית (ראו מקורות).  כחצי מהביזבוז קורה בתהליך יצור החשמל.  אני לא כולל את "אחר" בחשבון כי לא ברור מה זה.

קריאה נוספת

ניתוח מגמות של תעשית זיקוק הנפט בישראל, ובפרט היצוא של תזקיקי נפט, מצוות המחקר של מגמה ירוקה.

מקורות

המקור העיקרי לנתונים הוא לוח 21.1 מהשנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס.  לא כל המספרים בלוח מסתכמים כצפוי, וגם בתרשים שלי לא, אבל ההפרשים קטנים יחסית לערכים.

מקור נוסף שעזר לכמה השלמות (כמו למשל הנתון על הנפטא) הוא הודעה לתקשורת על המאזן האנרגטי של ישראל לשנת 2015, שכוללת גם נתונים לשנה שנתיים קודם.

אגב, בדיעבד גיליתי שסוכנות האנרגיה הבינלאומית אוספת נתונים על מאזן האנרגיה של כל המדינות כולל ישראל, ומציג את זה בעזרת דיאגרמות Sankey באתר שלה.  באופן טבעי זו של ישראל די דומה לשלי.

ההנחות על היעילות של שימוש באנרגיה בסקטורים שונים באים מדיאגרמות Sankey של מעבדות Lawrence Livermore בארה"ב.  יש להם אתר עם דיאגרמות לכל אחת מהמדינות בנפרד וגם לארה"ב כולה.  המספרים שציטטתי הם מדיאגרמה מ-2008 שבמקרה הייתה הראשונה שנתקלתי בה.  בדיעבד הסתבר שההערכות שלהם כיום הן שיש עוד יותר ביזבוז, אבל בכל מקרה נראה שזו הערכה גסה.

פיזור המתגייסים

אם כבר אוספים נתוני גיוס, אפשר גם להסתכל על פירוט של ערים.  מסתבר שאגף כוח אדם בצה"ל מדווח על זה מדי פעם, ומצאתי דיווח מפורט על גיוס גברים ונשים בערים שונות לשנת 2015 (וגם על שרות בתפקידים "משמעותיים" ועל הליכה לקצונה).  הגרף הראשון מראה את רמת הגיוס בערים שונות (ממוצע של גיוס הגברים והנשים, בהתבסס על ההנחה שבקירוב מצוין זה חצי חצי באוכלוסיה) בפרספקטיבה סוציואקונומית (שכר ממוצע) בעיר.

giyus-wealth

מה שרואים הוא קשר חלש בין הכנסה לגיוס – בערים עם הכנסה גבוהה יותר מתגייסים קצת יותר.  אבל ההשפעה הדרמטית באמת היא דת, כפי שניתן היה לצפות מהנתונים של הפוסט הקודם: בערים עם אוכלוסיה דתית משמעותית (ובפרט חרדית) רמת הגיוס מידרדרת באופן משמעותי.  ואם מסתכלים בפירוט בנתונים, אפשר לראות שגם בערים לרוחב החלק העליון של הגרף יש בעצם תופעה דומה — הירידה בגיוס בערים עם הכנסה נמוכה יותר היא בעצם בעיקר ירידה בגיוס נשים, מה שמצביע על האפשרות שמדובר בקשר בין הכנסה נמוכה למסורתיות וכתוצאה מכך לאי-גיוס נשים.

אם משווים את גיוס הגברים לגיוס הנשים בצורה ישירה מתקבל הגרף הבא:

 

men-women

אז רק במעט מהערים עם הגיוס הגבוה ביותר (למשל הוד השרון ורמת השרון) יש שוויון בין גיוס גברים לנשים.  בערים הגדולות תל-אביב וחיפה הגיוס קצת יותר נמוך, ומתחיל פער קטן בין גברים לנשים.  פתח תקווה ונתניה מייצגות ערים שבהן הגיוס עוד יותר נמוך והפער כבר משמעותי: גיוס הנשים הוא רק 3/4 מגיוס הגברים.  ירושלים כרגיל משתרכת הרחק מאחור וגם נתוני הגיוס מראים שהיא לא ממש עיר ציונית (או בעצם ממש לא עיר ציונית).  הפערים הגדולים ביותר הם כמובן בערים דתיות: למשל בגבעת שמואל 88.6% מהגברים מתגייסים אבל רק 42.3% מהנשים, ובערים חרדיות כמעט שאין גיוס נשים כלל (לארבעת הערים לאורך הציר האופקי בעצם אין נתון של גיוס נשים).

מקורות

מסמך "דירוג ערי ישראל לפי אחוזי גיוס ומיצוי" של אכ"א ודו"צ שמצאתי ברשת כאן: https://www.mitgaisim.idf.il/media/22708/giyos.pdf. לא מצאתי מקום שיש בו אוסף מסמכים כאלה משנים שונות, אם כי בעבר מצאתי אחד מ-2011.

צבא העם

חוק שרות ביטחון קובע חובת שרות בצבא לכל תושבי המדינה (אפילו אם אינם אזרחים!).  אבל ידוע שזה לא ממש המצב.  מי שסופגים את מירב הביקורת הם החרדים, אבל הם ממש לא לבד.  נתונים עדכניים (מ-2015) מראים שפחות מחצי מכל שנתון מתגייסים: 52% מהבנים ו-42% מהבנות.  הסיבות האפשריות לא להתגייס הן:

  • אתה ערבי.
  • מגבלה רפואית.  בחלק מהנתונים יש הבחנה בין מגבלה פיזית ל"אי-התאמה" נפשית, ומסתבר שאצל בנים יהודים הסעיף הנפשי אחראי על קרוב ל-80% מהמקרים.  (בגרף אין הבחנה כזו.)
  • לא עומדים בתנאי סף גיוס, למשל בעלי עבר פלילי.
  • מגורים ושהות בחו"ל.
  • הסדר תורתו-אומנותו לבנים חרדים או הצהרה על דתיות לבנות.  מאז המהפך המגבלות על הסדר תורתו-אומנותו בוטלו, ובנות מקבלות פטור על ידי הצהרה בפני דיין רבני בלי צורך לעבור ראיון בצבא.
  • בנות מקבלות פטור אם הן נשואות או אמהות (או בהריון).

not2

אם מסתכלים על כלל האוכלוסייה, חלק ניכר מאי-הגיוס מיוחס לערבים, שמהווים כיום מעל 28% מכל שנתון.  לפי החוק, אגב, ערבים אינם פטורים מגיוס.  אבל צה"ל אינו שולח להם צווים להתייצב, והם לא מתייצבים.  בין היהודים כ-73% מהבנים מתגייסים וכ-58% מהבנות, סך הכל כ-66%.  אז בין היהודים בערך שליש לא מתגייסים (או בעיקר לא מתגייסות).

איך הגענו למצב הזה?  הגרף הבא מראה את השינויים בפטור מגיוס של יהודים (כלומר האחוזים הם מתוך היהודים, לא מכלל האוכלוסייה).  הנתונים מקוטעים כי למרות שהם נאספים באופן סדיר על ידי מינהל הגיוס בצה"ל, לא מפרסמים אותם.  המקור הטוב ביותר שמצאתי הוא דוחות שונים של מבקר המדינה, שבהם (במסגרת הדיון בגיוס חרדים או בגיוס נשים) הוא נותן חומר רקע כולל נתוני גיוס.

 

giyus-years

תופעות ששווה לשים אליהן לב:

  • ההשתמטות מגיוס אצל בנים הוכפלה מאז המהפך ב-1977. בפרט אחוז המשתמטים החרדים היה כנראה מזערי ב-1977, וכיום הוא יותר מחצי.
  • לפני כעשור חלה ירידה מסוימת באחוז הבנים שקיבלו פטור מסיבות אחרות, בעיקר בריאותיות. יש להניח שזה נובע מכך שהם גילו שיותר קל לקבל פטור במסגרת תורתו-אומנותו, וזה הוריד את הלחץ להשיג אישורים רפואיים מפוקפקים. ראוי גם לציין שחלק משמעותי מהשינוי הזה קרה בתקופת חוק טל.
  • אצל בנות יש עליה משמעותית ביותר בקבלת פטור על ידי הצהרה על אורח חיים דתי.  היה מעניין לראות איך זה היה בשנות ה-80, אבל לא מצאתי נתונים.
  • הנתונים מראים לכאורה שבנות הרבה יותר בריאות מבנים, אבל יש להניח שזה פשוט משקף את זה שהרבה יותר קל להן לקבל פטור על דת.  בנים צריכים להיות יותר יצירתיים, וכנראה רבים בוחרים במסלול של פטור נפשי.  בשורה התחתונה יש להניח שהנתון של 3-4% לא עומדים בתנאי סף ו-3-4% בחו"ל הם נכונים, ושבעיות בריאות הן איפשהו בטווח 2-7% לשני המינים.

מקורות

דוח מבקר המדינה 53א משנת 2002

דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2007 על הגיוס לצה"ל

דוח מבקר המדינה 62 משנת 2011

בחלק מהמקרים הנתונים הם עבור שנתון, למשל ילידי 1982.  מה שקורה הוא שהם בעצם מתגייסים לאורך כמה שנים, בערך מ-1999 עד 2003.  אני יחסתי נתונים כאלה לשנה העיקרית שבה הם אמורים להתגייס, במקרה הזה שנת 2000.

הדואופול

הריכוזיות במשק היא משהו ששומעים עליו הרבה, אבל הנתונים הברורים עליו מעטים.  לכן שמחתי למצוא בסקירה השנתית על מערכת הבנקאות בישראל לשנת 2015 (פרסום של בנק ישראל) נתונים על היבט אחד של הריכוזיות, שהוא הריכוזיות במערכת הבנקאית.  כולם יודעים שהמערכת הבנקאית נשלטת על ידי הדואופול של בנק הפועלים ובנק לאומי.  אבל מה זה אומר במספרים?

נתחיל מהמדד הפשוט והישיר ביותר: מהו נתח השוק של שני הבנקים האלה.  באופן כללי יותר המדד של נתח השוק של שני השחקנים הגדולים בסקטור מסוים נקרא CR2 (ובדומה לפעמים מדברים על CR3 שהוא נתח השוק של שלושת הגדולים, ועל CR5 שהוא נתח השוק של חמשת הגדולים).  בישראל CR2 זה בדיוק מה שאנחנו רוצים.  הנתונים עבור 20 השנים האחרונות מראים תנודות עם מגמת ירידה: עד 2007 זה היה מעל 57.5%, ומאז 2009 זה מתחת לערך הזה.

cr2-range

מצד שני, צריך לשים לב לסקלה ולהיזהר מסקלות שלא מתחילות ב-0.  תמונה יותר מלאה של בדיוק אותם הנתונים מדגישה שבעצם מגמת הירידה הזו היא מאוד קטנה, ובגדול הדואופול שולט בכ-58% מהשוק.

cr2

מדד אלטרנטיבי הוא מה שנקרא מדד הרפינדל (או בשמו המלא, אינדקס הרפינדל-הירשמן, HHI).  במקום להתמקד בנתח השוק של שני הגדולים ביותר, המדד הזה משקלל את נתח השוק של כל השחקנים.  הצורה שהוא עושה את זה היא לסכם את נתח השוק בריבוע של כל אחד מהם.  כך שחקנים קטנים, שנתח השוק שלהם קטן, כמעט לא משפיעים על הסכום, אבל הגדולים כן.  התמונה המתקבלת היא כמעט זהה לגרפים לעיל (רק הסקלה שונה), אז אני לא טורח להראות אותם.  הסיבה לציין את המדד הזה היא שיש עבורו נתוני השוואה בינלאומיים מאירופה.  בהשוואה כזו מדד הרפינדל עדיף, כי לא בכל ארץ יש דווקא 2 גורמים מובילים.

 

 

harfindel-intl

כמו בהרבה מדדים מסתבר שההתפלגות רחבה מאוד, וקשה להצביע על קשר ברור בין הריכוזיות במערכת הבנקאית לבין מצב הכלכלה.  אבל בכל זאת רמת המדד בישראל כפולה מהחציון, ורק למעט מדינות יש מדד גבוה יותר.

מקורות

בנק ישראל, הסקירה השנתית על מערכת הבנקאות בישראל לשנת 2015, נתוני איורים א'-8 וא'-9.

ובנתיים בשטחים

מדי פעם שומעים טרוניות מצד מתנחלים על כך שהיושבים בתחומי הקו הירוק אינם מודעים להיקף הטרור בשטחים ועם מה הם צריכים להתמודד. ויש בזה משהו. אבל הנתונים מפוזרים בין דוחות שבועיים ואתרי חדשות, וזו עבודה סיזיפית לנסות ולגבש תמונה מסודרת. לכן שמחתי לקבל הפנייה לעבודה כזו של נחמיה גרשוני-איילהו, שעשה את מלאכת האיסוף הזו עבור 3 חודשים בסוף 2015. אמנם זה רק 3 חודשים, והתקופה היא תחילת "אינתיפדת הסכינים" אז סיכוי טוב שזה לא לגמרי מייצג תקופות אחרות, אבל בכל זאת זה משהו.

הנתונים שהוא אסף הם רשימה של 3778 אירועים לאורך כל 2015.  ב-9 החודשים הראשונים המקור היחיד הוא הודעות של משטרת ישראל.  יש מעט כאלה.  אז הרוב הם משלושת החודשים האחרונים, שמנצלים בנוסף להודעות משטרתיות גם פרסומים בעיתונות, כולל בחשבונות טוויטר של כתבים שונים וכו', ובעיקר קציר מסיבי של מבזקים מאתר "הקול היהודי", שהוא אתר חדשות שמנוהל על ידי עמותה מהתנחלות יצהר.  אני התמקדתי ב-3660 האירועים של התקופה הזו.  הגרף הבא מראה אותם בחתך שבועי, תוך סיווג לפי סוג האירוע, היכן הוא קרה, ומי דיווח עליו.  (המספרים לא זהים כי לא תמיד יש את כל פרטי המידע.)

events-all

אז מה רואים כאן?

  • רוב האירועים הם זריקות אבנים, התפרעויות, וזריקת בקבוקי תבערה. יש מעל 100 כאלה בשבוע, כל שבוע.
  • אבל אכן אנחנו לא שומעים עליהם, כי רובם המכריע לא מדווח בעיתונות הרגילה.  אפשר לטעון שזה מוצדק ולא צריך לדווח על כל זריקת אבנים, אבל גם אין דיון בסיכומים לאורך זמן, ובסופו של דבר ההתעלמות הזו משפיעה על תמונת העולם שנראה יותר שקט ממה שהוא באמת.
  • אחת הסיבות לכך שלא שומעים על הרוב המכריע של האירועים היא שהם קורים בשטחים, כולל מזרח ירושלים.  ירושלים היא דה-פקטו עיר מחולקת ודינו של מה שקורה בצד המזרחי (פרט אולי למקרים בודדים בעיר העתיקה עצמה) כדין השטחים.  ומה שקורה בשטחים ולא בישראל עצמה מודחק.
  • התמונה שעולה היא של התנגדות מתמשכת ועיקשת (וגם אלימה) של הפלסטינים לישראל ולכיבוש.  אירוני שמי שמפרגן להם את זה הם המתנחלים.

מקורות

הנתונים נגישים ברשת.  הם נאספו ונערכו על ידי נחמיה גרשוני-איילהו ובעזרת JudgeDan48@ שעזר במיפוי, גדעון אריאל, וגאי זומר (שהפנה אותי לנתונים האלה).  הנתונים המקוריים כאמור ברובם מהקול היהודי.  ניכר שנעשה מאמץ לטייב את הנתונים, כלומר להביא אותם לפורמט אחיד ומפורט.  במקרים שבהם אין סיווג של מקום האירוע השלמתי לפי התיאור המילולי.  יש אפשרות של דיווח כפול, למשל אם היו שני מבזקים דומים בהפרש זמן לא גדול (דוגמה: ידוי אבנים בקרית ארבע ב-17.9.15 בשעות 17:25 ו-18:57), אבל זה די נדיר, או כשיש דיווח נפרד על תקרית ועל מעצר בעקבותיה, אבל גם דיווחים על מעצרים די נדירים.  וכמובן יתכן גם שיש הרבה תקריות שאינן מדווחות כאן.

גרסה 0.2

הצטברו מספיק תוספות אז העלתי גרסה חדשה של הספר — עם 240 עמודים ו-171 איורים.  בהמשך אני אעלה גרסאות נוספות לעמוד יעודי לכך בתפריט העליון.

 

מדדים ובסיסים

הפוסט הקודם התעכב איזה שבועיים בגלל בעיות בעיבוד הנתונים, בעיקר בקשר לאיך מתאימים נתונים למדד.  את המסקנות והשיקולים הרלוונטיים לנתוני הוצאות הביטחון כבר כתבתי שם.  אבל הייתה לזה עוד תוצאת אגב בקשר לאיך שאני מתאים תוצאות למדד באופן כללי.

בגדול אינפלציה זה שינוי המדד באופן יחסי למדד קודם.  אם בשנה שעברה המדד היה X, ועכשיו הוא Y, אז ההפרש הוא Y-X, וההפרש היחסי הוא  (Y-X)/X  [כלומר ההפרש חלקי מה שהתחלנו ממנו].  כשיש סדרת נתונים, Y זה המדד כיום, ולכל שנה X זה המדד שהיה באותה שנה.  התאמת הנתונים לאינפלציה משמעה לבטא את הנתונים בערכים של היום.  אם האינפלציה מאז שנה מסוימת הייתה D אחוזים, אז נוסיף D אחוזים לערך מהשנה ההיא.

הבעיה היא למה בדיוק מתכוונים כשאומרים "המדד שהיה באותה שנה", כי המדד משתנה גם במהלך השנה.  בשנים האחרונות האינפלציה נמוכה מאוד, ולכן המדד כמעט לא משתנה. אבל בסדרות נתונים שכוללות את שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, כשהאינפלציה השתוללה, זה משנה מאוד.

בפרט, שתי האופציות העיקריות הן:

  1. להשתמש במדד חודש דצמבר של השנה האמורה.  זה שקול להנחה שהסכום שעליו מדובר היה בתוקף בסוף השנה ההיא.  באופן היסטורי זו השיטה שהשתמשתי בה, כי עשה רושם שזה מה שעשו באתר התקציב הפתוח שממנו נהגתי להעתיק נתונים על התקציב.
  2. להשתמש בממוצע של כל המדדים החודשיים במהלך השנה האמורה.  זה שקול להנחה שהסכום שעליו מדובר בעצם מפוזר באופן אחיד למדי על פני כל השנה.

כאמור, לבחירה יש משמעות.  בדיעבד התבססות על הממוצע של המדדים היא כנראה השיטה הנכונה יותר, והגרפים נראים סבירים יותר.  בררתי עם ירון זליכה וזו גם ההמלצה שלו.  זוג הגרפים הבא מדגים את ההבדל.  זה מנתוני הביטוח הלאומי מלפני כמה חודשים.  שימו לב איך שימוש במדדי דצמבר בגרף הראשון גורם למראה עיניים של דריכה במקום בעשור מ-1975 עד 1985, וזינוק אחרי תכנית הייצוב הכלכלית של 1985.  לעומת זאת שימוש בממוצעי המדדים בגרף השני מראה תמונה הפוכה: עלייה רציפה בין 1975-1985, וירידה קלה שאחריה דריכה במקום אחרי 1985.

gimlaot-decgimlaot-avg

 

הוצאות ביטחון — הסדרה הארוכה

לפני כמה חודשים כתבתי על הירידה היחסית של תקציב הביטחון, אבל זה היה על סמך נתוני מפתח התקציב שמתחילים רק ב-1992.  עכשיו נתקלתי בפרסום 1680 של הלמ"ס שעניינו הוצאות הביטחון מאז 1950 — כלומר כמעט כל ימי המדינה.  הכותרת של הפוסט הקודם, "עולה אבל יורד", עדיין די מתאימה, אבל יש כאן סיפור יותר מעניין ממה שחשבתי, והדגמה כמה חשובות סדרות נתונים ארוכות.  זה לקח איזה שבועיים של בלגנים עם ניתוח הנתונים כולל התכתבויות עם הלמ"ס כדי לנסות להבין מה הולך שם, ופוסט ארוך ומורכב יחסית כדי להציג מה למדתי.  סורי.

נתחיל מסך ההוצאות מתוקנות לאינפלציה.  כפי שהגרף הבא מראה, זה החלק של ה"עולה".  העלייה הדרמטית הייתה בהקשר של המלחמות הגדולות — מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום כיפור ב-1973.  בהמשך היו כ-20 שנה של תנודות חזקות. בשנות ה-90 הוצאות הביטחון היו קצת נמוכות יותר, ובשנות ה-2000 הן שוב דומות למה שהיו בשנות ה-70.

הנתונים של הלמ"ס גם מבחינים בין הוצאות על משכורות, הוצאות אחרות בארץ, בעיקר רכש ואחזקה, ויבוא מחו"ל (וגם יצוא שמפצה במידה מסוימת על עלות היבוא, ולכן הקו השחור שמייצג את ההוצאה הכוללת לפעמים מתחת לסך הכולל של משכורות, הוצאות אחרות, ויבוא).  היבוא הגיע לשיא מדהים של חצי מכלל הוצאות הביטחון בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ומאז חלקו הולך וקטן, והוא גם האחראי העיקרי לתנודות הגדולות בתקופה 1973-1990.  חלקן של המשכורות וההוצאות המקומיות האחרות הולך וגדל עם השנים, וכיום הן מהוות את החלק הארי של הוצאות הביטחון.

bitachon-exp-avg

הנתונים הנ"ל לקוחים מלוח 1 של הפרסום של הלמ"ס, שמכיל נתונים במחירים שוטפים, שאותם התאמתי לאינפלציה כפי שהיא מחושבת על פי מדד המחירים לצרכן.  אבל הפרסום מכיל גם את לוח 2, שבו הלמ"ס עצמם התאימו את הנתונים למחירי 2010 (למה דווקא 2010? לא יודע).  למרבה המבוכה הגרף לעיל שיצא לי שונה מהגרף המותאם שהופיע בפרסום המקורי (שגרסה שלי שלו מובאת להלן).  הסיבה היא שהלמ"ס ביצעו את ההתאמה למדד על ידי שירשור של כל תת-סדרה בנפרד.  משמעות הדבר (להבנתי) שהם ייצרו מעין מדד יחודי להוצאות על שכר, מדד נפרד להוצאות יבוא, ומדד שלישי להוצאות אחרות.  כיוון שהמחירים של הרכיבים השונים האלה השתנו בצורה שונה זה מזה, הצורה של הגרף יוצאת שונה.  מה שרואים עכשיו הוא שהיבוא היה חלק קטן יחסית מההוצאות, השיא המובהק הוא באמצע שנות ה-70, ובגדול ההוצאות המקומיות וההוצאות על משכורות לא השתנו באופן משמעותי כ-30 שנה, מ-1980 עד 2010.

bitachon-exp-2

אז מה ההצגה הנכונה של הנתונים? עד כמה שאני מבין שתיהן נכונות, אבל במובנים שונים, תלוי מה אנחנו רוצים לדעת על העבר.  הגישה הראשונה מציגה נכון את מה הערך היום של הכסף שהוצאנו בעבר, כאשר הערך של הכסף נמדד באופן כללי על ידי מדד המחירים לצרכן, בלי קשר לסעיף הספציפי שעליו הוצאנו את הכסף בעבר.  הגישה השנייה, זו שהלמ"ס השתמשו בה, מציגה נכון את מה שהיינו צריכים לשלם היום עבור אותם מוצרים ושירותים בדיוק שרכשנו בעבר.  אני מעדיף את השיטה הראשונה.  הסיבה היא שאני רוצה לתאר את מה שנעשה בעבר, ולא לשחזר אותו כיום.  בפרט, אני רוצה לשמר שתי תכונות חשובות:

  • שימור היחסים בין הרכיבים כפי שהיו במקור.  אם בשנת 1975 חצי מההוצאות היו על יבוא, אני רוצה לדעת את זה ולראות את זה, אפילו אם היום ב-2017 הייתי יכול לשלם פחות.  אני לא בעסקי קניית טנקים, אני מנסה להבין את מה שהיה.
  • שימור התמונה במנותק מנקודת המבט.  אני אתן דוגמה.  נניח שלפני 10 שנים השקעתי 100 שקלים בזהב ו-100 ביהלומים.  ונניח שמאז מחיר הזהב נפל ואילו יהלומים עלו פי כמה, אז כיום היהלומים שלי שווים 1000 שקלים והזהב רק 10.  זה יוצר מצג שווא שהשקעתי בחוכמה, כי רוב הערך של ההשקעה שלי הוא ביהלומים, למרות שבמקור השקעתי חצי-חצי.  עכשיו נניח שבעוד 10 שנים הגלגל יתהפך, הזהב יתאושש, והיהלומים יפלו.  ואז הזהב שלי יהיה שווה 1000 שקלים והיהלומים רק 10.  התמונה על ההשקעה שעשיתי תהיה הפוכה, כי רוב הערך יהיה בזהב, ושוב זה יראה כאילו השקעתי בדבר הנכון, למרות שהיסטורית שום דבר כמובן לא השתנה.  אני רוצה להימנע ממצב כזה שבו איך שהעבר נראה תלוי מתי אני מסתכל אחורה, וזה בדיוק מה שקורה בשיטה של הלמ"ס כשמעדכנים כל רכיב בנפרד עם מדד ייחודי לו.

אם נסכם את המצב עבור ההוצאות המקומיות והשכר משני הגרפים ביחד, להבנתי מה שרואים הוא:

  1. הכסף המושקע בסעיפים אלה הולך וגדל, כפי שרואים על סמך התאמה רגילה למדד המחירים,
  2. באופן כמותי המוצרים והשירותים שנקנים בכסף הזה נשארים די אותו הדבר, כפי שרואים אם מתאימים כל תת-סדרה בנפרד למדד יעודי לה,
  3. והמסקנה היא שכנראה המחירים של המוצרים והשירותים האלה עולים יותר מהר ממדד המחירים לצרכן.

(אגב, בכל הגרפים בקצה הימני העליון של הגרף אני מראה גם את נתוני הביצוע של תקציב משרד הביטחון, לפי אתר מפתח התקציב.  ההתאמה די טובה, אבל יכול להיות שזה רק צרוף מקרים.  הלמ"ס מנתח את הוצאות הביטחון לפי תקנים בינלאומיים של חשבונות לאומיים, וזה לא בהכרח תואם באופן מושלם את חלוקת הסמכויות בין משרדים ממשלתיים בארץ.  למשל, לפי התקן הזה תשלומי פנסיה לעובדי כוחות הביטחון שייכים לסעיף "זיקנה" ולא לסעיף "ביטחון", ולכן הם לא אמורים להיכלל כאן, למרות שהם כנראה חלק לא מבוטל מתקציב משרד הביטחון (מצד שני בסעיף ההגדרות של פרסום הנתונים כתוב שזקיפות לפנסיה כן נכללות, אז לך תדע).  לעומת זאת כל ציוד צבאי שמתקבל נכלל לפי ערכו גם אם התקבל בחינם.  לא ערכתי בדיקה מפורטת לנסות להבין מה בדיוק ההפרשים והאם הם באמת מתקזזים בסוף.)

לא פחות חשוב מהסכום הכללי המושקע בביטחון הוא הסכום יחסית לשאר מה שקורה במדינה.  כרגיל מבצעים השוואה כזו על ידי הצגת הוצאות הביטחון כאחוז מהתמ"ג.  כפי שהגרף הבא מדגים, זה החלק של ה"יורד".  הוצאות הביטחון הגיעו לשיא מדהים של כ-30% מהתמ"ג באמצע שנות ה-70, אבל נמצאות בירידה מאז, וכיום הן פחות מ-6%.  יש מצב שהירידה קשורה לפחות באופן חלקי לשלום עם מצרים, שנחתם ב-1979.  (הערה על הגרף: לפני 1960 אין נתונים נפרדים על היבוא, וזה לא אומר בהכרח שלא היה שום יבוא; באופן דומה לפני 1952 אין נתונים נפרדים על משכורות).

bitachon-exp-gdp-adj4

ולסיום, כל הנתונים לעיל הם של הוצאות ישירות על ביטחון.  אבל הלמ"ס מתעניינים גם בעלות הכוללת למשק.  לשם כך הם העריכו גם את העלות למשק של העובדה שחיילי הסדיר לא עובדים במשהו יצרני יותר (או לחילופין שהם מעכבים את הלימודים והכניסה לעבודה), את העלות של ימי מילואים, את ההוצאות להחזקה של מלאי חירום, את ההוצאות לבנית מקלטים וממ"דים, וכו'.  התוצאה הייתה שכל זה מוסיף כ-18-19.5% בתקופה מאז שנת 2000 (והם לא חישבו לתקופה לפני זה).

מקורות

פרסום 1680 של הלמ"ס: הוצאות הביטחון בישראל 2015-1950, מאי 2017, לוחות 1 (גרף ראשון), 2 (גרף שני), 4 (גרף שלישי), ו-5 (עלות כוללת למשק).  נתוני לוח 1 הותאמו למדד תוך שימוש בממוצע המדדים של החודשים השונים בכל שנה בתור בסיס.  לוח 4 (הוצאות יחסית לתמ"ג) מכיל נתונים עבור כלל ההוצאות וההוצאות המקומיות בלבד, אז הנתון עבור משכורות חושב על סמך היחס בין נתוני לוח 1 לנתוני לוח 4.

ותודה לרבקה כהן מהלמ"ס על ההסברים על ההתאמה למדד.

פליטים

בעית הפליטים הפלסטינים היא אחת מאבני הנגף הקשות ביותר העומדות בפני כל ניסיון לישב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.  אז שווה לברר קצת נתונים על מה מדובר.  בגדול, ההערכות הן שב-1948 כ-711,000 פלסטינים הפכו לפליטים, וב-1967 עוד כ-240,000, וכיום יש 5-7 מיליון. אבל כדי להבין את המספר הזה צריך לישב שתי בעיות: ראשית, איך מגדירים מיהו פליט, ובפרט אחרי כמעט 70 שנה? ושנית, איך משיגים נתונים?

פתרון חלקי לשתי הבעיות ניתן על ידי אונרא (UNRWA), הארגון של האו"ם שנותן שירותים לפליטים פלסטינים.  [זה לא אומר שלדעתי זה פתרון טוב, אבל ככל הנראה זה מה שהעולם משתמש בו.]  לפי ההגדרה שלהם, פליט פלסטיני הוא מי שגר בפלשתינה בין יוני 1946 למאי 1948, ואיבד את מקום מגוריו ואמצעי מחיתו כתוצאה מהמלחמה ב-1948, וכן צאצאים לפליטים מצד האב.  (במקור ההגדרה התיחסה לפליטים בפלשתינה, וכללה הן ערבים והן יהודים, ואונרא אפילו טיפלה בכמה אלפי יהודים בשנותיה הראשונות, אבל מאז 1952 הם מטפלים רק בערבים פלסטינים.)  בנוסף, כדי לקבל שירות מאונרא צריך להרשם, וכך יש רישום די מסודר לפחות של אותם הפליטים שמקבלים שירות במסגרת הזו, והם ללא ספק הרוב.  אז המספרים של אונרא מספקים בסיס.

אונרא התחילה לתפקד ב-1950, אבל באתר של אונרא מצאתי נתונים רק מאז שנת 2000.  מי שמשלים את הפער הוא ארגון פלסטיני בשם בָּדיל שמקום מושבו בבית לחם, וממצב את עצמו כמקור נתונים בנושא פליטים וזכויותיהם.  מטבע הדברים הם פחות אוביקטיביים ממה שהם מתיימרים להיות, ובכל זאת זהו המקור היחיד שמצאתי שמנסה לשרטט תמונה שלמה לאורך זמן.  התמונה הזו, המוצגת בגרף הבא, כוללת שלושה רכיבים:

  • הפליטים הרשומים באונרא
  • הערכה של פליטים נוספים שאינם רשומים וכנראה אינם מקבלים שרותים מאונרא
  • הערכה של פליטים בעקבות מלחמת ששת הימים (שאינם רשומים באונרא, כי ההגדרה של אונרא מתיחסת רק ל-1948, אבל למרות זאת יכולים לקבל שרותים מאונרא)

 

pal-ref

כמה הערות:

  • הנתונים של בדיל מראים ירידה לא מוסברת בין 2010 ל-2011.  השוואה עם נתוני אונרא המקוריים מראים שזה מתי שהם התחילו לדווח בנפרד על פליטים רשומים ואנשים שאינם פליטים ובכל זאת רשומים.  האנשים הנוספים האלה יכולים בחלקם להחשב לפליטים למרות שהם לא עומדים בהגדרה הרשמית (למשל צאצאים מצד האם במקום מצד האב), וחלקם אכן אינם פליטים אלא סתם נדכאים שהחליטו לאפשר להם לקבל שירות מסיבות הומניטריות (למשל עניים מירושלים ועזה).  מספרם גדל אבל עדיין פחות מ-10%.
  • הנתונים מראים גם עלייה תלולה באופן חריג בין השנים 1990-1995.  לא מצאתי הסבר למה שקרה שם.
  • הנתונים על פליטים לא רשומים הם הערכה גסה שמתבססת על משפט סתום בדוח של אונרא שאומר שלהערכתם כשלושה רבעים מהפליטים רשומים.  מזה משתמע שיש עוד רבע שאינו רשום, אבל בסקר מ-2007 הסתבר שבשטחים רק 1.43% אינם רשומים.  אז בדיל יצרו שילוב של 1.43% נוספים בשטחים ורבע נוסף בארצות השכנות (ירדן, לבנון, וסוריה).
  • הנתונים על פליטי 1967 הם הערכה גסה שמתחילה מנתון של 240,000 ומגדילה את המספר מאז לפי הערכות של קצב הגידול הטבעי.  ההערכה התחילה עם גידול של  3.5% בשנה ובשנים האחרונות עומדת על 2.88% בשנה.
  • אונרא פועלת בחמישה אזורים: הגדה המערבית, עזה, ירדן, לבנון, וסוריה.  יש גם פליטים במדינות ערב האחרות ובשאר העולם, והם לא בטיפול אונרא אלא "שייכים" לנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR).  לפי נתוני הנציבות לפליטים מספרם נמוך — כ-100,000 כיום.

הסיבה לגידול העצום במספר הפליטים היא כמובן הגידול הטבעי שלהם, בצרוף העובדה שאין צורה להפסיק להיות פליט.  האו"ם מכיר בצאצאים של פליטים כפליטים בעצמם עד שמעמדם מוסדר.  בעיקרון יש שלוש אפשרויות להסדרה:

  • חזרה לארץ המוצא כשהתנאים מאפשרים זאת, מה שנחשב לאפשרות המועדפת
  • השתקעות בארץ המארחת (הארץ שבה הפליט נרשם וקיבל מעמד פליט)
  • השתקעות בארץ אחרת

נציבות הפליטים של האו"ם אמורה לפעול כדי להגיע להסדרה כזו, אבל באופן מעשי זה לא ממש קורה.  למשל לפי נתוני האו"ם בשנת 2016 היו 22 מיליון פליטים בעולם (כולל 5.3 מיליון פלסטינים), ורק כ-550,000 חזרו לארצם ופחות מ-200,000 זכו לישוב מחדש, שזה פחות מ-3.5%.  אונרא אפילו לא אמורה לפעול לשם ישוב הפליטים מחדש — היא רק מספקת להם שירותים, בעיקר חינוך ובריאות.  ובתקנון של אונרא הצורה היחידה למחוק רישום של פליט היא אם הוא מת או אם הוכח שהרישום כפול או כוזב.  כך גם אם מצאת עבודה ומגורים וקבלת אזרחות — כמו למשל רוב הפליטים הפלסטינים בירדן, שהם כיום 39% מאלה שמטופלים על ידי אונרא — אתה עדיין פליט.  (ואגב, גם במדינות אחרות שבהן לא נותנים אזרחות כמו בירדן רק שליש עדיין גרים במחנות פליטים.)  מצד שני, יתכן כי המיעוט היחסי של פליטים מוכרים המטופלים על ידי נציבות הפליטים נובעת מכך שאלה שהשתקעו בארצות אחרות אכן אינם נספרים יותר.

מקורות

הנתונים של אונרא מהאתר שלהם. חיפוש של "UNRWA in figures" הוביל ליבול של 26 דוחות בהפרשים של 6 או 12 חודשים, מהשנים 2000-2017.

הנתונים של בדיל מהדוח הדו-שנתי לשנים 2013-2015, שהוא הדוח השמיני שהם מוציאים.  הנתונים המוצגים הם מטבלה 2.1, וההסברים מהנספח בסוף פרק 2.  עד שנת 2005 זה ברזולוציה של 5 שנים, ומאז כל שנה.

המהפך

בחגיגות 40 שנה למהפך הצגתי כמה גרפים שמראים איך דברים השתנו מאז.  אבל הניתוח של הבחירות האחרונות (בחירות 2015) שהראה שדגם ההצבעה נקבע לפי רמת דתיות ולא לפי מוצא העלה את השאלה האם כך היה גם ב-1977.  למרבה המזל יש נתונים!  (אמנם לא באיכות מי יודע מה, אבל בכל זאת משהו.)

זה התחיל בשנת 1969, כשפרופ' אשר אריאן ז"ל מאוניברסיטת תל-אביב ערך סקר בחירות.  מאז קבוצת המחקר הזו, כיום בראשות פרופ' מיכל שמיר, עורכת סקר אחד או יותר בכל מערכת בחירות.  וכל הנתונים הגולמיים מכל הסקרים האלה נמצאים באתר שלהם ברשת.  לצערי הם מתעניינים יותר בהלכי רוח בחברה ובשיקולים של אנשים לפני הבחירות, אבל בכמה מקרים הם ערכו גם סקר אחרי הבחירות, שכולל שאלה למי הצבעת.  וב-1977, לכבוד המהפך, זה כלל גם שאלה על ההצבעה ב-1973.  כך אפשר לשרטט גרף זרימה של מצביעים בין המפלגות.

(למי שהגרף לא ברור לו: המלבנים בצד שמאל מייצגים את המפלגות בבחירות 1973, כשגובה כל מלבן יחסי למספר הקולות שהמפלגה קיבלה בסקר.  אותו דבר לגבי בחירות 1977, שמיוצגות בצד ימין.  המספרים מציינים כמה נסקרים הצביעו לכל מפלגה, מתוך 465 ס"ה.  הסרטים מראים מעבר של נסקרים ממפלגה אחת ב-1973 לאחרת ב-1977, או לחילופין השארות והצבעה לאותה מפלגה שוב.)

mahapach-flow

לכאורה מה שהגרף מראה זה איך הליכוד וד"ש (מפלגת המרכז הראשונה שבאמת עשתה משהו, ואז התפרקה לרסיסים תוך כדי הקדנציה) שתו מנדטים למערך וקצת גם למפלגות אחרות, וכך הליכוד היה יכול להקים קואליציה.  ד"ש הצטרפה אחרי זמן קצר וכך שילטון הליכוד התבסס.  אבל למי שמסתכל בנתוני הבחירות האמיתיים יש כאן עוד סיפור: סיפור של מדגם בעייתי או קטן מדי (ראו פרטים על הנתונים בסוף).  חוסר ההתאמה הבולט ביותר הוא בקשר לליכוד:  הליכוד בעצם רק עלה מ-39 מנדטים ל-43, עליה צנועה של 10%, ולא עליה דרמטית של 50% כמו שנתוני הסקר מראים.  ובמציאות המערך ירד ב-37%, לא ב-52% כמו בגרף.  וגם לא הייתה ירידה לחצי של האחוז שלא הצביעו.  בקיצור הגרף יפה והסיפור בגדול נכון, אבל הנתונים אינם משקפים במדויק את מה שקרה.

ובכל זאת, אלה למיטב ידיעתי הנתונים היחידים שיש, אז נשתמש בהם כדי לנתח גם את פילוח הבוחרים.  כמו בכל סקר, גם הסקר הזה כלל שאלות דמוגרפיות על מוצא, רמת דתיות, והכנסה.  אם משרטטים את ההצבעה לגושים השונים בבחירות 1977 מתקבל הגרף הבא.  יש כאן 12 עמודות, שמייצגות את כל הצרופים של מוצא (אסיה ואפריקה [AS-AF], אירופה ואמריקה [EUR-AM], וישראלים דור שני [IL]) עם רמת דתיות (פרשנות שלי: מקיים הלכות דת באופן יסודי = דתי/חרדי, במידה רבה = מסורתי-דתי, במידה מועטה = מסורתי-לא-דתי, ולא מקיים כלל = חילוני).  רוחב כל עמודה מייצג את מספר הנסקרים ששייכים לצירוף הזה.

vote77-by-orig-rel

העמודות מקובצות לפי מוצא.  כך ניתן לראות שכל בני עדות המזרח הצביעו באותו אופן, בלי קשר לרמת דתיות: רוב לימין (לליכוד), קצת לשמאל (מערך), ומעט למרכז (ד"ש).  זאת בניגוד למצב כיום, כשרמת הדתיות ולא המוצא קובעת את דגם ההצבעה.  אבל אצל אשכנזים הדתיים, ואצל בני דור שני בישראל גם המסורתים, אכן הצביעו אחרת כבר ב-1977 – לימין ולמפלגות חרדיות, בניגוד לחילונים ולמסורתים הלא-דתיים שאצלם היה יותר איזון בין ימין ושמאל.  מעניין אגב גם להיזכר עד כמה ב-1977 ניתן היה לסווג את הרוב לפי המוצא, בניגוד למצב כיום שבו חצי מהאוכלוסייה הם כבר ישראלים דור שני.

גורם נוסף שעשוי להשפיע על תוצאת הבחירות הוא רמת הכנסה. אז הנה גרף שמחלק את האוכלוסיות לא לפי רמת דתיות אלא לפי הכנסה.  הכנסה נמוכה זה עד 2000 לירות לחודש, בינונית זה 2000-4000, וגבוהה זה מעל 4000.  היו זמנים.  בכל אופן אפשר לראות שחוץ מעניים ישראלים דור שני אין לרמת ההכנסה שום השפעה משמעותית, וההבדלים בדגם ההצבעה נובעים בעיקר מהמוצא.

vote77-by-orig-income

אז המזרחים הצביעו יותר לליכוד.  אבל האם הם הגורם לניצחון הליכוד? בשביל זה צריך להסתכל על המאפיינים של אלה שהצביעו למערך ב-1973 אבל לליכוד או ד"ש ב-1977, כי המעבר שלהם הוא שעשה את ההבדל.  הגרף הבא מתאר את דגם ההצבעה ב-1977 של אוכלוסיית מצביעי המערך ב-1973.  כפי שניתן לראות אצל האשכנזים יותר מחצי המשיכו להצביע למערך (לשמאל) גם ב-1977, כשהאחרים מעדיפים את ד"ש על פני הליכוד ביחס של 2:1.  אבל אצל המזרחיים רק שליש נשארו במערך, וכ-40% עברו לליכוד.

vote77-change

אז השורה התחתונה היא שכן: המהפך כנראה אכן נבע משינוי דגם הצבעה עדתי.  אבל זה כלל שני מרכיבים עיקריים:

  • בני עדות המזרח שעברו מהמערך לליכוד ובכך תרמו ישירות למהפך (חיזקו את הליכוד על חשבון המערך).
  • אשכנזים שעברו מהמערך לד"ש ובכך החלישו את המערך עוד יותר.

הנתונים

החוקרים מתל-אביב ערכו 4 סקרים ב-1977, מתוכם 3 לפני הבחירות. אני השתמשתי רק ברביעי, שנערך בסוף יוני (הבחירות היו ב-17 במאי).  אוכלוסיית הסקר הייתה 465 יהודים בוגרים (בני 20+) מהערים הגדולות בלבד (מטרופולין תל-אביב, ירושלים, חיפה, ובאר שבע).  זה אולי מסביר לפחות חלק מההבדלים בין תוצאות הסקר לתוצאות האמת.

הנתונים ניתנים בצורה של קובצי SPSS בצרוף קובץ שמפרט את הקודים המשמשים לייצוג התשובות של כל נסקר לכל שאלה.  כיוון שאין לי תוכנת SPSS הייתה לי בעיה עם הפורמט הזה, עד שמצאתי מי שיבצע עבורי המרה לאקסל (תודה שרה!), שממנו עברתי ל-CSV, ועם זה אני כבר מסתדר.

השד ה(ע)דתי

כולם יודעים שהליכוד הוא המפלגה של עדות המזרח, ומפלגת העבודה היא מפלגה אשכנזית (בלי קשר לעובדה שלליכוד מעולם לא היה מנהיג מעדות המזרח, ולמפלגת העבודה היה ויש). וחלק קבוע מכל מערכת בחירות הוא התעוררות תקופתית של השד העדתי, כולל האשמות באפליה עוד מימי מפא"י והבטחות שעכשיו סוף סוף תחזור עטרה ליושנה.  אבל אף פעם לא ראיתי נתונים משמעותיים על זה, וגם אצל הלמ"ס סיווג לפי עדות פשוט לא קיים בהרבה מקרים.  אז מאוד עניין אותי לקרוא טור קצר של אריאל איילון בהארץ מלפני כמה חודשים שבו הוא טען שהגורם המשפיע על הצבעה בבחירות הוא בכלל לא העדה אלא רמת  הדתיות.

ד"ר איילון הוא האדם מאחורי אתר פאנל פרויקט המדגם, שמספק תשתית למחקרים מבוססי סקר באינטרנט.  כל מי שרוצה להשתתף בסקרים יכול להרשם באתר.  לקוחות שרוצים לבצע סקר מגדירים את קהל היעד המבוקש ומעבירים את שאלות הסקר.  האתר מזמין משתתפים רשומים שמתאימים לסקר להשתתף בו, ומעביר להם חלק מהתשלום שמתקבל מהלקוח.

הנקודה הקריטית היא שבעת הרישום לאתר צריך למלא שאלון דמוגרפי, כדי לאפשר לאתר להתאים את המשתתפים לדרישות של הסקרים.  זה כולל מידע כמו גיל, השכלה, ארץ לידה שלך ושל ההורים, רמת דתיות, והצבעה בכנסת.  את המידע הדמוגרפי הזה ניתן לנצל לניתוח סטטיסטי, וזה בדיוק מה שאיילון עשה.  אבל בטור בהארץ הוא לא נתן את כל הפרטים, אז ביקשתי ממנו את המידע הגולמי כדי שאוכל לנתח אותו בעצמי ולצייר גרפים.  עוד באותו ערב קיבלתי קובץ אקסל עם נתונים של 43091 אנשים (בלי שום פרטים מזהים כמובן).  פרטים על העיבוד שעשיתי ובמה השתמשתי בסוף הפוסט.

נתחיל מהטענה הפשטנית שהעדה קובעת איך מצביעים.  הגרף הבא מראה את דגם ההצבעה העדתי למפלגות, כשהרוחב של כל עמודה משקף את מספר הקולות שהמפלגה קיבלה במדגם. 8 המפלגות הראשונות מסודרות מלמטה כלפי מעלה לפי הצבעה גבוהה יותר של מזרחים (יוצאי אסיה ואפריקה, AS-AF בגרף) ונמוכה יותר של אשכנזים (יוצאי אירופה ואמריקה, EUR-AM).  יוצאי בריה"מ לשעבר (USSR) מוצגים בנפרד באמצע.  הגרף לא מראה את אלה שהם ישראלים דור שני, שהם בערך חצי בכל המקרים (חוץ מישראל ביתנו), כדי להדגיש את ההבדלים העדתיים.  יתכן ואולי סביר שחלק מהם גם מזדהים עם עדה מסוימת, אבל על זה אין נתונים.

 

party-by-orig

מה שרואים זה כצפוי שסידור לפי הצבעה של מזרחים/אשכנזים אכן קרוב לסידור משמאל לימין. כולנו אולי יותר גבוה/ימין מהצפוי, אבל זה כי היא במידה מסוימת גם מפלגה סקטוריאלית של מזרחים.  רוסים גם נוטים להצביע יותר לימין.  ש"ס היא כבר מפלגה סקטוריאלית ממש, וכך גם שתי המפלגות העליונות שמוצגות מחוץ לסדר: ישראל ביתנו של הרוסים, ויהדות התורה של (חרדים) אשכנזים.

אבל יש עוד צורה לפלח את ההצבעות: לפי רמת דתיות.  כשעושים את זה מתקבלת תוצאה הרבה יותר מובהקת.  למפלגות השמאל והמרכז מצביעים כמעט רק חילונים, אולי עם קצת מסורתים.  בליכוד זה בערך חצי-חצי, עם קצת דתיים.  רוב הדתיים וכמעט כל החרדים מצביעים למפלגות דתיות במובהק (שהן גם ימניות).

party-by-rel

ההברקה של איילון היתה לשלב את הסיווג לפי עדות עם הסיווג לפי רמת דתיות.  השילוב הזה הראה שהתמונה שלפיה אחוז גבוה של חילונים הצביעו למרכז-שמאל, אבל רק אחוז זעום של דתיים, היא אכן תקפה גם למזרחים וגם לאשכנזים.  הגרף הבא מראה את הנתונים בפירוט.  אוכלוסיית המדגם מחולקת ל-16 קבוצות, שמייצגות את כל הצירופים של מוצא (ישראל, אסיה ואפריקה, אירופה ואמריקה, בריה"מ לשעבר) עם רמת דתיות (חילוני, מסורתי, דתי, חרדי).  כל קבוצה כזו מיוצגת על ידי עמודה.  הרוחב של העמודה מייצג את הגודל של הקבוצה במדגם, והצבעים לאורך העמודה מייצגים את ההצבעה של חברי הקבוצה למחנות פוליטיים שונים.

vote-by-group

השאלה היא איך לקבץ את העמודות האלה.  הגרף לעיל עושה את זה בשתי צורות אלטרנטיביות (כלומר מה שיש משמאל ומה שיש מימין זה בדיוק אותו הדבר, רק בסדר שונה).  משמאל הקיבוץ הוא לפי מוצא, ולכל מוצא אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בעלי רמת דתיות שונה.  כמו שאפשר לראות בקלות אין דימיון: כל רביעיה של עמודות מכילה עמודות עם צבעים שונים לגמרי.  אין קשר בין דגם ההצבעה של בעלי דתיות שונה מאותה עדה.

מימין הקיבוץ הוא לפי רמת דתיות, ולכל רמת דתיות אפשר להשוות את דגמי ההצבעה של בני מוצא שונה.  כאן רואים בקלות שיש דימיון בין העמודות: החרדים מכל העדות מצביעים בעיקר למפלגות חרדיות, הדתיים מכל העדות מצביעים בעיקר לימין, המסורתיים מכל העדות גם לימין אבל במידה מסוימת גם למרכז, והחילונים מכל העדות בעיקר לשמאל ולמרכז.

מצד שני אפשר לראות שיש גם השפעה מסוימת לעדה: אצל המסורתים והחילונים (שהם הרוב המכריע) אפשר לראות שיוצאי בריה"מ לשעבר הם הימנים ביותר, ויוצאי אירופה ואמריקה השמאלנים ביותר.  המזרחיים וישראלים דור שני באמצע (ושוב, יתכן שישראלים דור שני [שהם הקבוצה הכי גדולה] הם בעצם ממוצע שכולל גם אנשים נוספים שמזדהים עם הקבוצות המובחנות יותר, אבל אין על זה נתונים).  האפקט הזה של העדה הוא בתוך רמת דתיות מסוימת, כלומר זו תוספת להשפעה של רמת הדתיות.  אבל זה אפקט משני יחסית לרמת הדתיות.

אז איילון צודק לגמרי בטענה שלו.  אם לצטט את מה שהוא כתב ישירות:

המוצא העדתי משפיע – ה"מזרחים" מעט יותר ימנים מאשר יוצאי אירופה או אמריקה, והקהל הימני ביותר הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר. אך מה שחשוב הרבה יותר: המשתנה שקובע באמת את ההצבעה הוא הנטייה הדתית. בקרב חילונים – השמאל-מרכז היה מנצח בגדול וזה לא משנה באיזה עדה היתה נערכת ההצבעה. השמאל-מרכז מובס בקרב מסורתיים, ופשוט לא קיים בקרב דתיים וחרדים.

הנתונים

קובץ הנתונים מכיל כאמור מידע על 43091 אנשים.  זה קצת פחות מחצי מכל הרשומים לפאנל (מעל 90000), כשלשאר אין עדכון של ההצבעה ב-2015. דבר ראשון ניפיתי ממנו את אלה שלא רלוונטים לי, ואת אלה שיש בעיות בנתונים שלהם.  בסך הכל נופו כך  24.8% מהרשומות, ונשארתי עם 32400.  הניפויים כללו:

  • מי שאינם יהודים (כי אני מתמקד בהשפעה היחסית של דתיות ועדה בין יהודים)
  • מי שהיה מתחת לגיל 18 ב-2015 (כי הם לא יכולים לבחור)
  • מי שאין נתונים לגבי המוצא שלו
  • מי שיש לו סתירה בנתונים לגבי עליה, למשל שנת עליה לפני שנת לידה, או לידה בישראל ובנוסף שנת עליה (כי זה מחשיד גם את הנתונים האחרים)

הסיווג לעדות נעשה בדומה לצורה המקובלת לפי מקום לידה.  מקום הלידה ניתן בתור קוד ארץ, והשתמשתי בסיווג של איילון.  בפרט AS-AF כלל את אסיה, ארצות צפון אפריקה, המזרח התיכון, ואפריקה; EUR-AM כלל את מרכז אמריקה, צפון אמריקה, דרום אמריקה, מזרח אירופה, מערב אירופה, ואושיאניה.

השיטה המקובלת היא להשתמש במקום הלידה של האדם או של אביו, ולהבחין בין אסיה ואפריקה לבין אירופה ואמריקה, מה שמשאיר קבוצה שלישית של אלה שהם לפחות שני דורות בישראל.  אני שיניתי את זה קצת, והתיחסתי באופן שיוויוני לשני ההורים.  כך סיווגתי לפי מקום הלידה של האדם עצמו, ואם הוא נולד בישראל אז לפי מקום הלידה של האב או של האם אם הם לא נולדו בישראל.  במקרים ששניהם לא נולדו בישראל אבל הסיווג שלהם שונה זה מזה סיווגתי את האדם המדובר כשייך לקבוצת הישראלים.  כל זה לא גרם לשינוי משמעותי לעומת סיווג לפי האב בלבד כמקובל.  בנוסף הוספתי סיווג של יוצאי ברית המועצות לשעבר (בלי לסייג את שנת העלייה, כלומר לא רק מאז 1990).

נקודה חשובה היא שהמדגם הזה, למרות גודלו (הרבה יותר מה-500-1000 בסקרי בחירות רגילים), הוא לא מדגם מייצג של אוכלוסיית המדינה (וגם לא של היהודים מעל גיל 18).  יש כאן נתונים של מי שנרשם לאתר פאנל פרויקט המדגם.  מסתבר שצעירים וחילונים נוטים להרשם הרבה יותר ממה שצפוי לפי שיעורם באוכלוסייה.  כשמזמינים סקר מהאתר ומבקשים מדגם מייצג, הסקר ישלח לתת קבוצה שכן מייצגת – למשל ישלחו להרבה מהחרדים הרשומים, אבל רק לחלק קטן יותר מהחילונים, כי לפצות על הרישום המוטה.  בהקשר של התוצאות שלנו אין חשיבות לגדלים היחסיים של הקבוצות, אז זה לא משנה.  אבל בנוסף לכך שיש יותר מדי חילונים, עושה רושם שגם יש יותר מדי מצביעים – שיעור ההשתתפות בבחירות 2015 היה 72%, ובכל הקבוצות שלנו שיעור ההשתתפות המדווח הוא מעל 80%.  יתכן שאנשים שלא בחרו נטו לא להרשם, ויתכן שיש הטיה קלה בדגם הבחירה של אלה שכן נרשמו.  לחילופין יתכן שזה משקף את הנטיה של אנשים לדווח באופן שונה ממה שעשו באמת.  לפי איילון בבדיקות חוזרות של המדגם רואים שינויים כאלה ב-5-10% מהדיווחים.

סיווג המפלגות הוא כלהלן: שמאל כולל את מרצ, העבודה, ועלה ירוק.  מרכז זה כולנו ויש עתיד.  ימין כולל את הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו, ויחד.  חרדים זה ש"ס ויהדות התורה.  יש גם קולות בודדים לרשימה המשותפת שנספרים בנפרד.  בנוסף יש הבחנה בין אלה שאמרו שלא הצביעו לאלה שלא ענו כלל.

זרימה

אחד מתהליכי הרקע בחברה הישראלית נוגע לדת — חזרה בתשובה מצד אחד ויציאה לשאלה מצד שני.  והבוקר נתקלתי במקרה בטבלה ששופכת קצת אור על מה שקורה ברמת המאקרו של כלל האוכלוסיה.  זה לוח ג מתוך סקירת הממצאים העיקריים של הסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009, שהתמקד בנושאי דתיות ומסורת (כל שנה הסקר כולל גרעין קבוע והרחבה על נושא מסוים).  הנה הוא:

luach gimel 2009

מה שיש כאן הוא נתונים על איך הנסקרים (יהודים בני 20 ומעלה) מגדירים את יהדותם כיום ואיך הייתה בעבר.  מטבע הדברים קשה לראות בדיוק מה הולך כאן כשזה רק אוסף מספרים בטבלה, ובפרט שהלמ"ס החליטו להציג אחוזים של כל שורה במקום מספרים אבסולוטיים (למשל, ה-3% של החילונים שהתחילו בתור דתיים זה יותר או פחות מה-6% של דתיים שהיו בעבר חילונים?).  אז החלטתי להציג את זה בדיאגרמת sankey.  זו דיאגרמה שבאמצעותה אפשר לתאר זרימה בין קבוצות שונות ואת הגדלים היחסיים של הקבוצות והזרימות.  במקרה שלנו הקבוצות הן לפי רמת דתיות באוכלוסייה, והזרימות מייצגות שינויים ברמת הדתיות בין הבית שבו אנשים גדלו לבין מה שהם כיום (או ליתר דיוק היו ב-2009).  התוצאה נראית כך (המספרים באלפים, וזה לא יוצא מדויק כי האחוזים מעוגלים).  מצד ימין קבוצות האוכלוסייה כיום, כשהגובה מייצג את גודל הקבוצה.  מצד שמאל השיוך לאותן הקבוצות כפי שהיה בגיל 15.  העובי של הסרטים שמקשרים בין שמאל לימין מייצג את המספר שעברו מקבוצה לקבוצה, והם צבועים לפי הצבע של הקבוצה שעברו אליה.

sankey

עכשיו אפשר לראות שיש מגמה מעורבת: מצד אחד קצת התחרדות, שבמספרים אבסולוטיים היא בעצם די קטנה (רוב הגידול של החרדים הוא מילודה), וגם מידה מסוימת של "התחזקות";  ומצד שני התפקרות: הקבוצות של דתיים ומסורתים-דתיים קטנות, ואלה של מסורתיים-לא-דתיים וחילונים גדלות.  למשל בין מי שגדלו כדתיים פחות מחצי נשארו דתיים: קצת התחרדו, קצת התחלנו, וקבוצה גדולה הפכה למסורתיים.

עכשיו רק צריך לחכות 10-20 שנים כדי לראות אם המאמצים של בנט והעמותות השונות יצליחו להפוך את המגמה ולגרום לילדים של היום להיות יותר דתיים.

מקורות

הנתונים כאמור מהסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2009.  בעצם השתמשתי בנתונים כפי שהם בלוח 15, שבו האחוזים ניתנים עם נקודה עשרונית.

את הגרף ציירתי באתר sankeymatic.com עם טיפה עריכה אחרי זה.

קריאה לסופ"ש

לאחרונה צוינו שני תאריכים חשובים בתולדות המדינה – 50 שנה למלחמת ששת הימים, ו-40 שנה למהפך.  מעטים אם בכלל שמו לב לתאריך נוסף: בימים אלה ממש בלוג "נתונים" חוגג 5 שנים ליסודו.  וכפי שענן התגיות משמאל מדגים, ב-5 השנים האלה הצטברו די הרבה נתונים על מגוון גדול של נושאים.  הבעיה היא שהם לא מצטרפים לידי תמונה שלמה, כי כך דרכם של בלוגים.

אז בחצי השנה האחרונה אני עובד על אירגון מחדש של כל החומר הזה בצורה של ספר.  המטרה, כמו תמיד, היא להציג מידע על מה שקורה סביבנו בצורה מלאה וברורה ככל האפשר, ולהקשות על כל מי שמנסה לרדד את השיח הציבורי.  ובתקופה האחרונה במיוחד, עם הפריחה המוגברת של ספינים ופייק ניוז, זה חשוב מתמיד.

אז הנה מה שיש לי עד כה.  זה כולל את רוב מה שפורסם בבלוג, אבל מצד שני זה רחוק מלהיות גמור.  לא מעט סעיפים הם רק רשימה של שאיפות להשיג ולהציג מידע נוסף.  לפי הקצב עד כה זה יכול לקחת שנים, וזו אחת הסיבות לפרסם גם גרסה חלקית (מי שיש לו נתונים רלוונטיים לאחד הסעיפים או רוצה לעזור לאסוף אותם מוזמן להתקשר…).

אני עדיין מתלבט אם התוצאה היא מוצלחת ומרשימה או פלצנית ויומרנית.  בכל אופן זה שונה מכל דבר אחר שאני ראיתי – ספק אטלס נתונים, ספק ספר אזרחות מעשית.  אני מקווה שיהיה שימושי.

גרסה 0.1 – עם 221 עמודים ו-151 איורים

 

כמה מפלגות צריך?

בישראל נהוגה שיטת בחירות פרופורציונאליות כלל ארציות. משמעות הדבר שמספר המושבים בכנסת משקף בצורה קרובה את מספר הקולות להן זכתה כל מפלגה. הסייג העיקרי לשיקוף מושלם הוא אחוז החסימה, שמונע ממפלגות קטנות מלהיכנס לכנסת.

ידוע כי שיטה פרופורציונאלית כזו מעודדת יצירה של מפלגות סקטוריאליות, ואכן בישראל יש מספר גדול של מפלגות המייצגות פלחים שונים באוכלוסייה. מספר המפלגות בכל בחירות מוצג בגרף הבא, יחד עם מספר המפלגות שנכשלו ולא הצליחו לקבל ייצוג בכנסת ואחוז הקולות שבוזבזו כתוצאה מכך.

parties

כפי שניתן לראות לפני המהפך התמודדו פחות מפלגות, ורק מיעוטן נשארו מחוץ לכנסת. מאמצע שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90 היו יותר מפלגות ובערך חציין נשארו בחוץ. מאז בחירות 1999 יש עוד עלייה במספר המפלגות, וכעת רובן אינן מצליחות להיכנס לכנסת. עם זאת מדובר במפלגות קטנות, ומספר הקולות הכולל שהולך לאיבוד הוא נמוך ונע בטווח 3-5% (אם כי יתכן שהוא במגמת עלייה מסוימת). השיא היה בבחירות 2013, אז 268,797 קולות שהם 7% בוזבזו.  אז לכאורה לפחות בחצי ממערכות הבחירות האחרונות יותר מ-95% מהבוחרים באו על סיפוקם.

אבל האם הם באמת בחרו מה שהם רצו?  מדידה ישירה יותר של ייצוגיות (או ליתר דיוק חוסר ייצוגיות) ניתן למצוא בסקר מדד הדמוקרטיה הישראלית. זהו סקר שנתי הנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובשני מקרים הוא כלל את השאלה "האם יש היום במדינת ישראל מפלגה שמייצגת את השקפותיך בצורה טובה?". התוצאות שהתקבלו מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות המצב עגום. למרות ריבוי המפלגות המתחרות על קולו של הבוחר, ב-2012 רוב מובהק טענו שאין מפלגה שמייצגת אותם. ב-2016 היה רוב קטן בין היהודים שאמרו שיש מפלגה כזו, אבל אצל האזרחים הערבים נשארו כמעט שני שלישים שטענו שאין.

parties-rep

מקורות

לגרף הראשון: נתוני ההצבעה כפי שהם מרוכזים באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לגרף השני: מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 , עמ' 232 שאלה 41, ומדד הדמוקרטיה הישראלית 2012 , עמ' 231 שאלה 22.

מישהו אמר שחיתות?

קשה למדוד שחיתות, בין היתר כיוון שסביר להניח שחלק ואולי רוב מעשי השחיתות אינם ידועים לנו, ואין איסוף מסודר של מה שכן ידוע. מה שנשאר הוא סקרים אודות תחושה של שחיתות. ברוב המקרים אני מסתייג משימוש בסקרים של תחושות ומעדיף נתונים מדידים. אבל במקרה של שחיתות תחושת הציבור היא בעצם מדד חשוב לא פחות מהשחיתות עצמה, כי התחושה הזו היא שפוגעת בהזדהות של האזרחים עם המדינה ובסופו של דבר בדמוקרטיה.

מקור אחד לנתונים הוא מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה. זהו סקר שנתי המתקיים מאז 2003 וכולל שאלות שונות בנושאים הקשורים לדמוקרטיה. בשנים 2003-2011 הסקר כלל שאלה אודות הסכמה עם האמירה "כדי להגיע היום לצמרת הפוליטית בישראל צריך להיות מושחת". בשנים 2014-2016 הייתה שאלה שונה, "איזה ציון אתה נותן להנהגת ישראל כיום בנושא השחיתות?" כשהתשובות האפשריות נעות בין "מאוד מושחתת" ל"בכלל לא מושחתת". התוצאות לשתי השאלות האלה מוצגות בגרף הבא. כפי שניתן לראות יש רוב לאלה שחושבים שצריך להיות מושחת, ורוב גדול וגדל לאלה שחושבים שההנהגה מושחתת.

dem

מקור שני לנתונים הוא המדד של הארגון הבינלאומי Transparency International. המדד הזה הוא ממוצע של עד 13 מדדים ממקורות שונים, למשל הבנק העולמי ומכוני מחקר בינלאומיים (לא כולם מכסים את כל המדינות, ולכן לכל מדינה יכול להיות מספר מקורות שונה). המדדים אמורים לשקף דעת מומחים רבים מתחומים שונים, ולהיות יותר אמינים מסקר דעת קהל. את המדדים האלה מנרמלים לסקלה משותפת לפני המיצוע. הסקלה היא 0-100 כאשר 100 מציין חוסר שחיתות; אני הפכתי את הסקלה בגרף כך שמדד גבוה יותר מייצג שחיתות גבוהה יותר. התוצאות של ישראל מוצגות בגרף הבא ביחד עם מבחר מדינות אחרות להשוואה. התופעות הבולטות הן העלייה הרצופה בשחיתות בתקופת ממשלת שרון, והיציבות מאז ועד היום (עם אפשרות לירידה קלה לאחרונה – צריך לחכות לראות שזו לא תנודה זמנית).  יחסית למדינות אחרות אנחנו קרוב לקצה היותר מושחת של המדינות המערביות, אבל במצב יותר טוב מרוב העולם.

cpi

עד כאן הנתונים והגרפים.  אבל צריך להודות שהם לא מספרים את כל הסיפור.  חלק מזה הוא פרק הזמן המצומצם יחסית שהם מכסים.  אבל יותר חמור הוא שהנתונים האלה נובעים מסקרים ששואלים על איך המצב נראה כרגע.  כתוצאה הם אינם יכולים לתת תמונה של שינויים שקרו צעד אחרי צעד בשיטת הסלאמי.  כששינוים קורים לאט ומתרגלים אליהם אחד אחד, אנשים לא שמים לב לאפקט המצטבר.

מי שכן עושה השוואה ארוכת טווח הוא משה נגבי במאמר מ-2008 (עמ' 69-74 בחוברת שחיתות שלטונית בישראל, עיונים בביטחון לאומי מס' 9, ששווה לקרוא גם חלקים אחרים ממנה).  בין היתר הוא כותב "מדהים לראות את ההידרדרות לאורך שלושים השנים. 'פרשת רבין', לדוגמה, נראית היום כמו לקוחה מעולם המדע הבדיוני: לא להאמין שבגלל חשבון הדולרים שניהלה אישתו, ראש ממשלה בישראל עזב את תפקידו."  ובעצם הדוגמה הזו כוללת שני חלקים:

  • כאמור רבין התפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון דולרים שהחזיקה אשתו.  לא אמרו לו להתפטר, והוא לא היה חייב להתפטר, הוא בחר להתפטר.
  • אפשר היה להתחמק מהתיק הפלילי נגד לאה רבין אם המפקח על מטבע החוץ היה מחליט להטיל כופר, ולשם כך הוא לא היה צריך אישור מהיועץ המשפטי.  במילים אחרות, באופן חוקי לגמרי אפשר היה לעקוף את היועץ המשפטי ברק ולמנוע משפט. אבל ברק איים שהוא עצמו יעתור לבג"ץ נגד התנהלות כזו, שפוגעת בשוויון.

עברו 40 שנה עם סדרת חקירות נגד ראשי ממשלה (ואחד שנכנס לכלא), ועם סדרה של מריחות וסגירות תיקים מצד יועצים משפטיים.  ואכן כיום התנהגות כזו של ראש ממשלה או יועץ משפטי נראית פחות סבירה מזה שחללית תנחת על הכנסת ותצא ממנה משלחת של אנשים ירוקים קטנים.

מקורות

לגרף הראשון, נתונים לשנים 2003-2011 יש בתרשים 62 של מדד הדמוקרטיה לשנת 2011, אבל לפרוט המלא של 3 השנים האחרונות צריך להסתכל בנספחים של המדדים לשנים אלה. הנתונים לשנים 2014-2016 מהתשובות לשאלה 49 בנספח 4 בסוף מדד 2016.

הנתונים לגרף השני מהאתר של Transparency International. יש לציין שלפי תיאור המתודולוגיה באתר אין להשוות נתונים של שנים מלפני 2012 כיוון שהן לא הותאמו לאותה התפלגות, אבל התוצאות דווקא נראות לגמרי סבירות. מצד שני להבנתי המתודולוגיה החדשה שבה מתאימים את התוצאות להתפלגות של 2012 מונעת אפשרות של שינוי כללי, למשל שיפור כללי במצב ברחבי העולם.  ובעצם באופן כללי השיטה של נירמול הנתונים ממקורות שונים לא מאפשרת שינוי כזה, כי לכולם יש שלב ביניים שבו הם מותאמים להתלפגות עם ממוצע 0 וסטית תקן 1.  כתוצאה כל התוצאות למדינה מסוימת (כמו ישראל) הן לא אבסולוטיות אלא יחסית לשאר העולם – בניגוד לנאמר באתר עצמו, שמציג את הסקלה כטווח בין "נקי לגמרי" לבין "מאוד מושחת".

הטבות ואי-שוויון

באחד הפוסטים הקודמים הראיתי נתונים על איך תשלומי העברה מקטינים את אי-השוויון.  זה נכון לגבי הכנסות של יחידים.  אבל אצל חברות זה הפוך: כמה שאתה יותר גדול ורווחי כך אתה מקבל יותר הטבות מהמדינה.

זה התחיל מעיון חוזר בפוסט שהופיע בבלוג גוליית על הרווחים הכלואים.  הוא מפנה בכמה מקומות לדוח הכנסות המדינה, שזה דוח שנתי על ההכנסות ממיסים וניתוחי עומק של נושאים שונים.  בשנת 2016 יצא הדוח המסכם לשנים 2013-2014, ובו מצאתי את הנתונים הבאים לגבי שנת 2012.  עושה רושם שלוקח זמן לכתוב את הדברים האלה…

כידוע מס הכנסה המוטל על אזרחי המדינה הוא מס פרוגרסיבי: מי שמקבל הכנסה גבוהה יותר צריך לשלם אחוז גדול יותר מההכנסה (ולא רק תשלום יותר גדול כמו שהיה מתקבל מחישוב אותו האחוז מהכנסה יותר גדולה). מס חברות, לעומת זאת, הוא בבסיסו מס אחיד: כל החברות משלמות אותו אחוז מהרווחים שלהן. אבל בפועל יש חברות שמשלמות אחוז קטן יותר. הסיבה היא שהן מקבלות הטבות מס. הטבות מס נועדו לעודד חברות לבצע פעולות שאחרת אולי לא היו מבצעות. למשל, אם הממשלה רוצה לעודד פיתוח תעשייה ותעסוקה באזורי הפריפריה, היא יכולה להגדיר אזורים אלה כאזורי עדיפות, ולקבוע שחברות שפעלות באזורי עדיפות ישלמו מס נמוך יותר. יזמים לוקחים את זה בחשבון, וחלקם יעדיפו להקים חברות באזורי העדיפות כדי להנות מההטבה במס.

הבעיה היא שיש מקרים בהם החברות מצליחות להנות מהטבות למרות שהן לא תורמות למשק כפי שהממשלה התכוונה. ברוב המקרים הנהנות הן חברות גדולות, ובפרט חברות בינלאומיות גדולות. אחת הסיבות לכך היא שבעידן הגלובליזציה חברות כאלה יכולות לאיים על הממשלה להעביר את פעילותן למדינה אחרת. הממשלה עומדת אז בפני בחירה לא טובה: להתעקש על מלוא המס ולהסתכן בכך שהחברה תעזוב (ואז לא יתקבל שום מס), או לוותר ולהסתפק במס נמוך יותר למרות שהחברה לא מקיימת את הדרישות להטבה.

אי-השוויון בין החברות מודגם בגרף הבא. מה שרואים כאן הוא חלוקה של החברות לפי הרווחים שלהן. מסתבר של-6 העשירונים הראשונים (או ליתר דיוק, ל-62% מהחברות) אין רווחים כלל. או שהן חברות חדשות שעוד אין להן רווחים, או שהן חברות בשלבי התמוטטות, או שהן חברות קטנות שפשוט מספקות מקום עבודה ומשכורת לכמה אנשים ולא נשאר כסף לרווחים של החברה עצמה. הגרף משקף את הרווחים של העשירונים הגבוהים יותר על ידי רוחב העמודות שמייצגות אותם.  משמאל מוצגים העשירונים 1-9, שבכל אחד מהם 17609 חברות. לחברות ב-6 העשירונים הראשונים אין כאמור רווחים כלל, אז אין להם עמודות. העשירון העליון (העשירי) מחולק למאיונים, מהם מוצגים המאיונים 91 עד 99. המאיון העליון מחולק לאלפיונים. הרווח היחסי של כל עשירון, מאיון, או אלפיון מיוצג על ידי הרוחב של העמודה המתאימה. האלפיון העליון, הכולל 176 חברות, זוכה בנתח ענק של 47% מהרווחים של כלל החברות.

tax-rate

הגרף מראה את אי-השוויון בתשלומי מס (או לחילופין בהטבות מס) על ידי הצבעים של העמודות. הנתונים הם לשנת 2012, ובשנה זו מס החברות היה 25%. החלק התחתון של כל עמודה משקף את אחוז המס ששולם בפועל. ההשלמה עד 25% משקפת את הטבת המס שהתקבלה, מכל מיני סיבות. כפי שניתן לראות, החברות שיש להן הרווחים הגדולים ביותר (שהן גם החברות הגדולות ביותר) גם זוכות בהטבות המס הגבוהות ביותר – כלומר באופן אפקטיבי המס הוא הפוך מפרוגרסיבי.  והנתונים בגרף רק חלקיים: אם נסתכל על החברות הגדולות ביותר בין 176 החברות באלפיון העליון, נגלה שהן משלמות עוד הרבה פחות מס חברות מה-13.7% שמופיע בגרף (שהוא ממוצע על כל האלפיון העליון).  בפרט, במקום אחר בדוח מצוין שארבעת החברות הגדולות ביותר במעמד של מפעל מאושר שילמו מס של 5.2% בלבד בממוצע.

(הערה חשובה: מפתה להתייחס להטבות המס כאל הכנסה שהלכה לאיבוד למדינה.  אבל זה לא לגמרי נכון.  התיחסות כזו מניחה שאין שום גמישות, כלומר שהחברות היו מבצעות בדיוק את אותה פעילות עיסקית גם אם הן לא היו מקבלות את ההטבות.  אבל סביר להניח שהן כן מושפעות מההטבות, והיו מתנהגות אחרת.)

ניתן לכמת את אי-השוויון בין החברות על ידי עקומות לורנץ' ומדד ג'יני (להסברים ראו כאן). התוצאות מוצגות בגרף הבא, ומצביעות כצפוי על אי-שוויון קיצוני. מדד ג'יני של אי השוויון ברווחים הוא 0.954, של אי-שוויון בתשלומי מס קצת פחות – 0.938, וזה של אי-השוויון בקבלת הטבות קיצוני ביותר: 0.994. זה מאשש את מה שראינו, שהחברות הרווחיות ביותר מקבלות אפילו יותר מההטבות מאשר חלקן ברווחים.

lorenz

שווה להעיר שלא בהכרח ברור שצריך לשאוף לשוויון בין חברות כפי ששואפים לשוויון בין בני אדם. אין כאן עניין מוסרי. מודל תאורטי שבו לחברה גדולה ורווחית יש יתרון ולכן היא והרווחים שלה גדלים עוד יותר הוא סביר, וזה מוביל להתפלגות מאוד מוטה של גדלי חברות. כך שהבעיה היא לא אי-השוויון ברווחים אלא העובדה שאי-השוויון בהטבות המס הוא עוד יותר גדול מאי-השוויון המקורי ברווחים. בנוסף, יש טענות שאי-שוויון בין חברות תורם לאי-שוויון בין אנשים, כי חברות גדולות נוטות לנתב את עודפי הכסף שלהן למשכורות ובונוסים של בכירים, ולא לחלק אותם בין כל העובדים.

ועוד הערה – הנתונים לעיל מדגימים אי-שוויון, אבל לא מבססים את הטענה שיש מקרים שבהם ההטבה לא מוצדקת.  יש בדוחות מגוון אמירות על כך שבהרבה מקרים ההטבות ניתנות למרות שלא התגשמה המטרה של לעודד תעסוקה בפריפריה למשל, אבל עוד לא אספתי מספיק כאלה כדי לצייר גרף.  אולי בהמשך.

מקורות

הנתונים לגרפים מלוח ח-6 בפרק ח' של דוח הכנסות המדינה לשנים 2013-2014.  בנוסף יש סעיף על הנושא של שוויון בין חברות בעמ' 201 של הדוח.  הנתון על החברות שמשלמות רק 5.2% מס מפרק ט' לוח ט-2.

יחס הערבים למדינה

אחד הפוסטים הקודמים עסק ביחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינה.  הפוסט הנוכחי מנצל את אותו מסד הנתונים – סקר מדד הדמוקרטיה – כדי להשלים את התמונה, ולצייר את היחס של המיעוט הערבי למדינה שהם חיים בה.  בגרפים הבאים (פרט לאחרון) ירוק מציין באופן קונסיסטנטי יחס חיובי למדינה, ואדום יחס שלילי למדינה.

אחת השאלות החוזרות בתחילת כל סקר היא "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?".  השאלה נשאלת אמנם מאז 2003, אבל רק מאז 2011 פורסמו הנתונים עבור יהודים וערבים בנפרד.  מעבר לכך ב-2014 שינו את סולם התשובות האפשריות, וביטלו את התשובה האמצעית שהייתה "במידה מסוימת".  בכל מקרה, הנתונים שיש הם כדלהלן:

arab-il-prob

אז נראה שבשנתיים האחרונות יש ירידה ברמת ההזדהות עם המדינה "במידה רבה מאוד", ואולי גם באופן כללי, אבל זה פחות ברור כי קיום התשובה האמצעית מיסך את היחס בין "במידה די רבה" ל"במידה די מעטה" עד 2013.

שאלה קשורה היא "עד כמה אתה גאה בהיותך ישראלי?".  התשובות של הערבים חיוביות באופן מפתיע, והגאווה שלהם אולי אפילו עלתה בשנים האחרונות:

arab-il-pride

עם זאת, הערבים סובלים מתחושת קיפוח חריפה, שהתעצמה בשנתיים האחרונות.  (אצל היהודים בערך חצי מסכימים עם הקביעה שהערבים מקופחים, ורק 20% במידה רבה.)

arab-unpriv-arab

ומה המיעוט הערבי חושב על מהות המדינה וההשתתפות שלו בה?  שתי שאלות חושפות רגשות עמוקים ושליליים.  שאלה אחת הייתה על מידת ההסכמה עם האמירה "לישראל יש זכות להיות מוגדרת מדינת העם היהודי".  בקיצור, הם לא מסכימים.  השאלה השנייה הייתה אופרטיבית יותר: באיזו מידה מסכימים עם האמירה "יש לחייב את כל הצעירים הערבים אזרחי ישראל בגיל 18 בשירות כלשהו, אזרחי או צבאי, לפי בחירתם".  שוב, בגדול הם לא מסכימים, אם כי יש כבר מיעוט משמעותי יותר שחושב שזה נחוץ.  למותר לציין שליהודים יש דעה אחרת: כמעט 3/4 חושבים שגם ערבים צריכים לשרת, מתוכם 51% במידה רבה.

jewish-state

 

ולסיום, איך הערבים רואים את עצמם.  השאלה הייתה "מהי הזהות הכי חשובה שלך?".  השאלה הזו נשאלה רק פעם אחת בעבר, והתשובות שניתנו בשני המקרים הן כלהלן:

arab-id

השינוי מ-2008 ל-2016 הוא דרמטי.  יש עלייה של 50% באלה שמזדהים כישראלים, אבל הרבה יותר משמעותית היא הירידה פי 2 באלה שמזדהים עם הלאום (פלסטיני או ערבי), והעלייה כמעט פי 4 באלה שמזדהים עם הדת (מוסלמי, דרוזי, או נוצרי, אבל כיוון שהרוב המכריע הם מוסלמים הרשתי לעצמי לכתוב "מוסלמי" בגרף).  אני מניח שהירידה בהזדהות הלאומית נובעת ממה שעבר על העולם הערבי שסביבנו ב-8 השנים האלה, ובפרט ההפיכה של האביב הערבי לשורה של מלחמות אזרחים ומדינות כושלות, והבעיות בין הרשות הפלסטינית והחמאס.  ואז הדת (וקצת גם הישראליות) ממלאת את הוואקום שנוצר.  אבל זה רק ניחוש.

מקורות

המכון הישראלי לדמוקרטיה, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016 ושנים קודמות.

40 שנה למהפך

אתמול מלאו 40 שנה לכינונה של ממשלת בגין הראשונה והתחלת עידן הימין.  ובחמש השנים שהבלוג הזה קיים, היו כמה מקרים שבהם הנתונים הראו שהמהפך היה לא רק מהפך פוליטי אלא גם נקודת מפנה במשהו אחר לגמרי.  הנה חזרה אל הדוגמאות הבולטות ביותר.  מטבע הדברים, זה מוגבל לאותם מקרים שבהם יש נתונים מראשית ימי המדינה.

מיטות בבתי חולים:  עד המהפך מספר המיטות לנפש בבתי החולים הכלליים נשאר פחות או יותר קבוע, למרות העלייה הדרמטית באוכלוסייה כתוצאה מגלי העלייה של שנות ה-50 וה-60.  מאז המהפך מספר המיטות לנפש ירד ב-44%.

 

beds-per-pop

בניית דירות חדשות:  לפני המהפך קצב בניית הדירות מנורמל לגודל האוכלוסייה (כלומר כמה דירות חדשות בונים לכל 100 נפש בשנה) היה בערך 1.5 פרט לתקופות מיתון.  אחרי המהפך זה ירד לבערך 0.5 – שליש ממה שהיה קודם, פרט לשני יוצאים מהכלל: המבצע של שרון בתור שר השיכון בתחילת גל העלייה הגדולה מרוסיה ב-1990 לבנות המון דירות 3 חדרים במחוז הדרום, והתקופה של ממשלת רבין.  סדרת הממשלות של נתניהו לא הצליחו להגדיל את קצב הבנייה מאז תחילת משבר הדיור ב-2008.

rate-app.png

הצמיחה במשק: אמנם במקרה הזה נקודת המפנה לא הייתה בדיוק במהפך אלא 4 שנים קודם, אבל עדיין במבט על כל שנות המדינה זה מאוד קרוב.  לפני זה הצמיחה ירדה אל מתחת ל-7% רק בשנים של מיתון עמוק, אחרי זה היא עברה את ה-7% רק בשיא בועת הדוט-קום.

growth

ולסיום, הפטור מגיוס לחרדים שאכן קשור באופן ישיר וברור למהפך.  בגין הכריז על פטור לכל מי שלומד בישיבה, אז החברה החרדית ועסקניה החליטו שעדיף ללמוד ולא לעבוד, מה שהוביל להתבדלות גוברת ונתק מהחברה הכללית שעכשיו לא ברור איך לתקן אותו.

torato-pct

היחס לערבים

המכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם כל שנה את מדד הדמוקרטיה הישראלית.  זהו דו"ח מקיף (הדו"ח של 2016 מחזיק 300 עמודים) המבוסס על סקר שבו משתתפים כ-1500 נשאלים המייצגים את כל חלקי הציבור הישראלי.  הנתונים המוצגים כאן מתבססים בעיקר על טבלאות מסוף הדו"ח של 2016 שמכילות פרטים על כל התשובות או משוות את התוצאות האחרונות עם תוצאות של שאלות דומות שנשאלו בעבר.  הסקר מקיף מגוון גדול של נושאים, אני מתמקד כאן בשאלת היחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי, שאמורים להיות אזרחים שווי זכויות.  השאלות מנוסחות בצורות שונות, אז בגרפים הבאים ירוק מייצג באופן קונסיסטנטי יחס טוב לערבים, ואדום יחס רע לערבים.

שאלה אחת שמופיעה בסקר מתייחסת לקשרים אישיים ואחרים, ובפרט באיזה מקרים תסכים לקבל ערבי (התשובות כאן הן לשאלה שהופנתה ליהודים; שאלה דומה הופנתה לערבים. השאלה לגבי רופאים שונה, ושאלה האם תעדיף רופא יהודי או ערבי או שלא משנה – הנחתי שאם תעדיף או שזה לא משנה אז אתה מקבל).  התוצאות לפניכם:

 

arab-accept

אז חוץ מבמקרה של נישואין הרוב מוכנים לקבל ערבים כחברים או שכנים (בערך שני שליש), כמורים (שלושת רבעים) או כקולגות בעבודה (מעל 80%).  אבל יש גם 15% שלא מוכנים שערבים יהיו אזרחים, ו-13% שאפילו לא מוכנים לקבל ערבים בתור תיירים.

שאלה נוספת הייתה על מידת ההסכמה עם ההיגד "החלטות גורליות למדינה בנושאי שיטת הממשל ומבנה הכלכלה והחברה צריכות להתקבל ברוב יהודי".  שימו לב שלא שואלים כאן על הדברים הבאמת בעייתיים כמו שטחים תמורת שלום או מעמד ירושלים או פליטים, אלא על ניהול המדינה פנימה.  ובכל זאת התוצאות כאלה:

 

jew-power

אז בכל שנה מעל חצי היהודים חושבים שהם צריכים להחליט, והערבים צריכים לקבל את מה שהחליטו.  עושה רושם שיש מגמת שיפור קלה, ובכל מקרה שנת 2011 הייתה חריגה עם כמעט 70% שחשבו כך.

באופן דומה, רוב יציב של האזרחים היהודים לא רוצה לראות מפלגות ערביות או שרים ערבים בממשלה.  (הערה – אני די בטוח שהנתונים של 2003-2010 הם ליהודים ולא כלל המדגם, אבל זה לא לגמרי ברור בדו"ח.)

 

arab-gov

אחרי כל ההקדמות האלה מגיע התכלס בלי כחל וסרק – דעות כמו שמרגישים אותן בבטן.  שאלה אחת הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "האזרחים הערבים הם סיכון ביטחוני לישראל".  השנייה הייתה עד כמה אתה מסכים עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  בשני המקרים לא ערבים באופן כללי, אזרחים. הנה התוצאות.  יש שתי שנים, אני חושב שזה מדגים טעות דגימה יותר מאשר מראה מגמה.

 

arab-danger

האופטימיים יגידו שלפחות יותר מחצי מהיהודים חושבים שהערבים כנראה בסדר.  אבל מצד שני חמישית או יותר חושבים שהם סכנה למדינה ותומכים בחיסולה (ברמה של "מאוד מסכים").  תזכורת: חמישית מהאוכלוסייה היהודית זה יותר ממיליון איש.  נס שיש כל כך מעט אלימות נגד ערבים במדינה.  בדו"ח יש גם פילוח של אלה שדי מסכימים או מאוד מסכימים לפי מאפיינים.  מסתבר שב-2016 הרואים בערבים סכנה מהווים 63% מהימין, 64% מהדתיים-לאומיים, ולא פחות מ-80% מהחרדים.

אגב, בדוח של 2015 יש גם בנפרד תשובות של ערבים על הסכמה עם האמירה "רוב הערבים אזרחי ישראל לא השלימו עם קיומה ותומכים בחיסולה".  יש בזה עניין כי זה עליהם אז הם אמורים לדעת.  אז 52% לגמרי לא מסכימים, ועוד 18% די לא מסכימים, ס"ה 70%.  מצד שני 13% ו-11% די מסכימים ומאוד מסכימים – לא רוב, אבל גם לא זניח.

וסלטה לסיום, באופן מפתיע משהו יש בשנתיים האחרונות עלייה בשיעור היהודים שמוכנים לפרגן לערבים ולהודות שהם מקופחים:

arab-unpriv-jew

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, דנה בובליל, ופאדי עומר / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  הסעיפים על רופאים ומורים בגרף הראשון מהדוח הקודם, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015.  הנתונים על קיפוח האזרחים הערבים מדוחות של שנים שונות.

הסתה

עוד פוסט קצר, בהמשך לקודם, עם נתון נקודתי מתוך מדד הדמוקרטיה הישראלית ששופך אור על משהו שכרגיל לא ברור איך למדוד אותו.  והפעם ההסתה נגד השמאל בכלל ונגד עמותות השמאל בפרט.  למי שחושב שזה קורה רק בשנה-שנתיים האחרונות, זה לא: החבר'ה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הבחינו בזה כבר לפני כמה שנים טובות, וכללו שאלה על זה בסקר של 2010.  ומאז השאלה חזרה עוד 3 פעמים.  השאלה היא:

האם אתה מסכים או לא מסכים עם האמירה ארגוני זכויות האדם והאזרח, כמו "האגודה לזכויות האזרח" ו"בצלם", גורמים נזק למדינה.

אז הנה התוצאות.  שלא באופן מפתיע, בעיקר בשנים האחרונות יש הבדל ניכר בתשובות של יהודים וערבים.  אז אם מסתכלים על הכל ביחד זה מטשטש את התמונה.  אני מתמקד כאן בתשובות של יהודים (חוץ מהדוח של 2010, שבו לא נותנים את התוצאות בנפרד אבל כן מצוין שההתפלגות הייתה דומה).  ושימו לב שבעצם אין לנו נקודת אפס, כי ב-2010 כבר הייתה הסתה נגד אירגונים כאלה, אחרת הם לא היו חושבים להכניס את השאלה לסקר.

btzelem

אז המצב כיום הוא שלא פחות מ-71% מהיהודים מסכימים עם הקביעה שארגוני זכויות אדם זה רע, ו-50% אפילו מסכימים מאוד.  ודי בולט איך האחוז הזה גדל עם השנים, ובעיקר בשנה האחרונה.  יש להניח שזה מושפע במידה רבה מכך ש"בצלם" המשוקץ ניתן בתור דוגמה.  התגובה האקדמית היא שיהיה מעניין לתת את השאלה עם דוגמאות שונות ולראות מה ההבדל בתוצאות, כדי להבחין אם ההתנגדות היא לארגונים ספציפיים או באמת לזכויות האזרח באופן כללי.  התגובה האזרחית היא שהכתובת על הקיר, וזה לא יגמר בטוב.

מקורות

פרסומי מדד הדמוקרטיה בישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

קיטוב

לפני ארבע וחצי שנים השתמשתי בנתונים של מדד הדמוקרטיה כדי לכתוב על תפיסת הציבור את אופי המדינה, ובפרט בהקשר של השאלה הטעונה האם היא יותר יהודית או דמוקרטית.  הנתונים ההם הראו פילוח של התשובות לפי רמת דתיות, והתוצאות היו כמצופה: היותר דתיים הדגישו יותר את הפן היהודי.

עכשיו נתקלתי בנתונים כלליים יותר (בלי פילוח כזה), אבל לאורך שנים.  הנה הם.  הניסוח המדויק של השאלה היה "ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית, איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?", והיא הוצגה לנסקרים יהודים בלבד.  החלק האפור למעלה הוא אלה שלא ענו או אמרו שלא זה ולא זה.

jewdem-years

מה שרואים כאן הוא עדות מרשימה לעלייה הגוברת של הקיטוב בעם: תוך בסך הכל 5 שנים יש עלייה קלה באלה שמעדיפים "יהודית", הכפלה של אלה שמעדיפים "דמוקרטית", וחציה של אלה שחושבים ששתי התכונות חשובות באותה מידה.  במילים אחרות, הרבה מאוד מאלה שתמכו בצרוף החליטו לבחור צד, ורובם בחרו בצד הדמוקרטי – מה שכנראה מרמז שמראש היו יותר פלורליסטים מאשר דתיים שהצהירו ששתי התכונות חשובות באותה המידה.  המצב עכשיו הוא תיקו.

מקורות

תמר הרמן, אלה הלר, חנן כהן, וגנה בובליל / מדד הדמוקרטיה הישראלית 2015, טבלה 8 בעמ' 186.  המכון הישראלי לדמוקרטיה.  בשנת 2016 כנראה לא כללו את השאלה הזו.

חופש העיתונות

איך מודדים חופש עיתונות?  למרבה המזל לא צריך להמציא שיטות לבד, יש כבר מי שעושה את זה מאז 1979: ארגון בשם Freedom House שבסיסו בוושינגטון.  המדד שלהם מתבסס (כיום, היו שינויים מתודולוגיים במשך השנים) על 23 שאלות שמחולקות ל-3 נושאים:

  • המצב המשפטי.  האם יש חוקים המגנים על חופש העיתונות וחופש הביטוי, והאם אוכפים אותם? לחילופין, האם יש חוקים שמגבילים דיווח והאם משתמשים בהם כדי להעניש עיתונאים או בלוגרים? האם אפשר להקים ערוצי מדיה עצמאיים? האם יש חוק חופש המידע?
  • הסביבה הפוליטית.  באיזו מידה החדשות מוכתבות על ידי הממשלה או אינטרסים מפלגתיים? האם יש צנזורה רשמית? האם עיתונאים מבצעים צנזורה עצמית? האם מופעלת אלימות כנגד עיתונאים?
  • המימד הכלכלי.  באיזו מידה המדיה שייכת לממשלה? באיזו מידה השליטה במדיה מרוכזת בידי מעטים, והאם זה משפיע על מגוון הדעות המבוטאות בה? האם המדינה מנסה להשפיע על העיתונות על ידי הקצאת תקציבי פרסום?

לכל שאלה מוקצות מספר נקודות, כאשר ככל שהניקוד גבוה יותר המצב רע יותר.  סך הנקודות על כל השאלות מסתכם למספר בין 0 ל-100, שהוא אינדקס חופש העיתונות של המדינה.  אם הסך הוא עד 30 העיתונות נחשבת חופשית, אם עד 60 היא חופשית באופן חלקי, ואם 61 ומעלה העיתונות אינה חופשית.

מהאתר של האירגון אפשר להוריד גליון אקסל עם כל התוצאות לכל מדינות העולם מאז 1979.  בשנים עד 1992 זה כולל רק את הסיווג הסופי, ובכל השנים האלה יצא שהעיתונות בישראל חופשית.  מאז 1993 יש פרוט של התוצאות ב-3 הנושאים לעיל, וגם הסיכום הסופי.  בשנים 1993-2000 היה גם נושא רביעי, שהוא פעולות קונקרטיות שמדכאות את חופש העיתונות, והייתה גם הבחנה בין עיתונות כתובה למשודרת.  אני לקחתי את כל התוצאות האלה ונירמלתי אותן לטווח 0-10, כאשר 0 הוא חוסר חופש ו-10 הוא חופש מלא (כלומר הפכתי את הסקלה).  למשל, אם המשקל של המצב המשפטי הוא 30, חילקתי את הציון ב-3 ואת התוצאה החסרתי מ-10.  כך ניתן להציג ביחד את כל הנושאים ואת המדד הסופי.  התוצאה (עבור ישראל) לפניכם.

free-press-isr

אפשר לראות שישראל נמצאת כל הזמן קרוב לסף שבין חופשי לחופשי באופן חלקי.  היא ירדה לדרגה של חופשי באופן חלקי בלבד ב-2008, 2012, 2015, ו-2016.  כשמסתכלים על הנושאים בנפרד, רואים שהמצב החוקי בסדר (לפחות מאז 2001), ההיבט הכלכלי גבולי עם תנודות לכאן ולכאן, וההשפעה הפוליטית באופן קונסיסטנטי בתחום של חופשי רק באופן חלקי.  לפני שנת 2000 המתודולוגיה הייתה שונה והייתה שונות הרבה יותר גדולה בציונים השונים.  כיוון שיש באקסל רק תוצאות בלי הסברים, אני לא יודע איך הם הגיעו למספרים שמצוטטים שם.

מקורות

כאמור הנתונים מהאתר של Freedom House.  יש שם דף שמתאר את המתודולוגיה (כולל כל השאלות וכמה נקודות כל אחת שווה), וגליון אקסל של כל התוצאות (אבל ברמה של נושאים, לא שאלות בודדות).

%d בלוגרים אהבו את זה: