העשירים

אחד המדדים הפשוטים והאינטואיטיביים ביותר לאי-שוויון הוא "כמה יש למאון* העליון".  זה מניח שיש לנו נתונים על התפלגות העושר, ואנחנו יכולים לראות כמה מהעושר הכולל במדינה נמצא בידי המאון העליון, כלומר אותו אחוז בודד מהאוכלוסייה שהם העשירים ביותר.

(*יש ויכוח אם האחוז העליון בהתפלגות צריך להיקרא "מאון" או "מאיון". אני דוגל ב"מאון", בדומה ל"עשירון", אך בשונה מ"אלפיון", מתוך הנחה שזה כי "אלפון" כבר היה תפוס.)

במוסד המחקר Ipsos אספו נתונים על זה בחתך בינלאומי.  אבל בנוסף לנתוני האמת הם גם סקרו תושבים בארצות השונות כדי למפות מה התפיסה של הציבור לגבי המדד הזה.  התוצאה המעניינת לפניכם.

top1pct-intl

אז קודם כל יש פער עצום ברמות אי-השוויון בארצות שונות.  בבלגיה וניו-זילנד המאון העליון מחזיק רק 18% מהעושר.  ברוסיה הוא מחזיק 70%.  ישראל, עם 39%, היא קצת מעל האמצע.

אבל יותר מעניין מה הציבור חושב.  מסתבר שבכל המדינות התושבים חושבים בממוצע שהמאון העשיר מחזיק ב-40-60% מהעושר הכולל, וזה לא היה קשור בכלל למצב האמיתי במדינה (וברובן זה הרבה יותר ממה שיש לעשירים באמת).  במקביל, התושבים חשבו שסביר שהמאון העליון יחזיק בכ-20-30% מהעושר – בערך חצי ממה שהם חשבו שיש לו, וגם זה לא היה קשור למצב.  ישראל נמצאת בקצה התחתון של הסקלה: הציבור חושב שהמאון העליון מחזיק 32% מהעושר, ושמה שסביר הוא רק 14%.  המציאות, כאמור, היא 39%.

איך מגיעים לזה שהמאון העליון מחזיק כל כך הרבה מהעושר?  בצורה פשטנית נהוג לומר ש"כסף הולך לכסף", כלומר למי שיש כבר הרבה יותר קל להשיג עוד.  בצורה מפורטת יותר, יש שילוב של שני דברים:

  1. כשההכנסה היא (הרבה) יותר ממה שצריך באופן שוטף, לא מוציאים את הכל, ואז העודף מצטבר עם השנים.  אצל העניים מוציאים את כל מה שיש ולא מצטבר שום עושר (ולפעמים אפילו מוציאים יותר ממה שיש, ונכנסים לחובות).
  2. אפשר לנצל את עודפי הכסף כדי לרכוש השפעה פוליטית ולנצל אותה כדי ליצור תנאים שנותנים עדיפות לעשירים על חשבון העניים – והכוונה היא אכן באופן מילולי לרכישת השפעה באמצעות כסף.  זה מה שנקרא יחסי הון-שלטון.  דוגמאות קונקרטיות שנפוצות בכל מדינות המערב הדמוקרטיות הן
    • תרומות למסעות הבחירות של פוליטיקאים ולמוסדות הקרובים לליבם. העברות כספים כאלה נותנות לבעלי הון גישה לנושאי תפקידים ממלכתיים, ולנושאי התפקידים יש הרגשת מחויבות כלפי בעלי ההון. כתוצאה נקבעת מדיניות הנוטה להטיב עם בעלי ההון. לא נדיר גם שבזמן מערכת בחירות בעלי הון תורמים למתמודדים משני עברי המתרס, כדי לוודא שיהיו להם קשרים עם מי שינצח.
    • שכירת לוביסטים שעובדים מול רשויות השלטון, ובפרט מול מחוקקים ורגולטורים, כדי לקדם את ענייניהם של בעלי ההון.  לעניים אין לוביסטים שייצגו את האינטרסים שלהם (אבל בישראל יש את לובי 99).
    • קניית אמצעי תקשורת (למשל עיתונים וערוצי טלוויזיה) ושימוש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל ועל פוליטיקאים, מה שמוביל להרחבת המונח המתחרז להון-שלטון-עיתון.

אחד הנושאים הבולטים שבהם יחסי הון-שלטון יכולים לעבוד לטובת בעלי ההון הוא מיסוי רנטות לעומת מיסוי עבודה. רנטה היא הכנסה שלא מעבודה. למשל בעל נדל"ן המשכיר את הנדל"ן שלו מקבל הכנסה קבועה מבלי שיעשה דבר. באופן דומה, גם מי שמשקיע כספים בשוק ההון יכול לקבל דיבידנד או רווחים מבלי להשקיע עבודה – הכסף "עובד" בשבילו.  כפי שהגרף הבא מראה, הכנסות מרנטות נפוצות בעיקר בעשירון העליון, ומהוות יותר מ-60% מההכנסות במאון העליון.  בעשירונים האחרים ההכנסות נובעות משכר או עסק.  הגרף הזה הוא עבור עצמאים, לכן הרוב מעסק.

azmaim-income

השאלה היא כמה מיסים לגבות מהרווחים האלה.  כיוון שעשירים מקבלים חלק ניכר מהכנסתם מרנטות, כדאי להם שהמיסים על רנטות יהיו נמוכים.  מתרצים את זה בכך שזה ימריץ את העשירים להשקיע בפיתוח חברות חדשות (מה שלא תמיד עומד במבחן המציאות — לפעמים הם מעדיפים להשקיע ביאכטות או בחו"ל).  ואכן המצב כיום ברוב מדינות המערב ובישראל הוא שהמיסים על רנטות נמוכים מהמיסים על עבודה, כמו מס הכנסה: מס רווחי הון הוא לכל היותר 25%, ומס על השכרת עד 5 דירות למגורים הוא 10%, בעוד מדרגת מס הכנסה הגבוהה ביותר היא 47%.  כיוון שעשירים מקבלים כאמור אחוז גבוה מההכנסה שלהם מרנטות, נוצר מצב של מיסוי רגרסיבי אפילו אם כל מס בפני עצמו הוא פרוגרסיבי: העשירים משלמים פחות מיסים באופן יחסי להכנסה שלהם.

מקורות

הנתונים לגרף הראשון ממחקר של מוסד Ipsos, כפי שפורסם במאמר באתר ה-BBC.

הנתונים לגרף השני מדוח הכנסות המדינה לשנים 2015-2016, לוח ה-3.

לקריאה נוספת: נעמה סיקולר והדר קנה, החיים הטובים של המאיון העליון, כלכליסט 22.8.2011.

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. פרסם את 09/11/2018 ב-19:47 | Permalink | להגיב

    הסיבה הבסיסית שהעשירים נהיים עשירים יותר היא האופי של היחסים הכלכליים בחברות שסקרת. משום שהפעילות הכלכלית ברובה מתבצעת למטרת רווח של הבעלים; ומשום שהבעלות על ההון – מפעלים וחברות, חומרי גלם, כסף זמין להשקעה ואפילו קניין רוחני – מתרגמת לחלק נכבד יותר (משמעותית) ברווחים – ככל שהפעילות הכלכלית נמשכת, ההון מתרכז אצל מי שמחזיק בחלק ניכר יותר ממנו. כמובן שזו נטיה ולא דבר שקורה בהכרח בכל מקרה ואצל כל בן-אדם; ויש מעורבות מדינה בכלכלה; ויש מיסוי וכן הלאה. מי שחסר הון – העובדים, או המובטלים – באופן כללי מצליח להשיג רק מעט יותר מן המשאבים הדרושים להם לקיום השוטף (כפי שציינת).

  2. דוד
    פרסם את 11/11/2018 ב-20:33 | Permalink | להגיב

    נו באמת.
    אי אפשר לדבר על מס דיווידנדים ורווחי הון, בלי לקחת בחשבון את מס חברות שהוא עוד 25%.
    ובמיסוי נדלן צריך לקחת בחשבון את מס רכישה ואת מס שבח ואת זה שמסלול 10% הוא ללא ניכוי הוצאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: