מורשת רבין — אפשר גם אחרת

עשרים שנה לרצח רבין.  אוי איך שהזמן רץ כשנהנים…

בכל אופן, עשרים שנה נותנות מספיק פרספקטיבה להשוות את תקופת ממשלת רבין (השניה) למה שבא אחריה וגם למה שהיה לפניה, תוך שימוש בנתונים שנאספו כאן בבלוג בשנים האחרונות (עם עדכונים לשנים האחרונות).  כל ההתייחסויות בתקשורת לרבין הן כמובן בהקשר של תהליך השלום והסכמי אוסלו.  אבל הנתונים שיש לי כוללים בעיקר היבטים חברתיים-כלכליים.  ההבחנה המיידית היא שתקופת רבין היא חריג בולט ב-40 שנות שלטון הליכוד וספיחיו, עם סדרי עדיפות אחרים וביצועים אחרים.  לגבי אוסלו וכו' אין לי הרבה מה לומר, כי קשה למצוא נתונים אמינים על מה שלא היה (נשמע כמעט כמו ניסוח של יוגי ברה ז"ל).  אבל תהיה גם התיחסות קצרה להיבט המדיני בסוף.

נתחיל בענייני תקציב, ובפרט תקציבים חברתיים.  כך נראית התפתחות התקציב של משרד הרווחה בתקופתה של כל אחת מהממשלות האחרונות, אלה שיש עבורן נתונים באתר התקציב הפתוח (כלומר, מאז 1992).  נקודת ההתחלה (100% בזמן 0) היא התקציב של השנה שהממשלה התחילה את כהונתה, שהוא כרגיל התקציב האחרון שנקבע על ידי הממשלה הקודמת.  ערכים מעל 100 מראים על עליה בתקציב יחסית לזה, וערכים מתחת ל-100 מצביעים על ירידה.  הנתונים הם לא התקציב המקורי שאושר בכנסת אלא הביצוע בפועל, וכל הערכים מתוקנים לאינפלציה ולגודל האוכלוסיה.  כתוצאה אנחנו בעצם מסתכלים כאן על השינויים בהוצאה הריאלית בפועל לנפש.  ניתן להבחין שהעליה בתקופת ממשלת רבין היתה הגבוהה ביותר יחסית לממשלות אחרות, אם כי רצף ממשלות נתניהו הנוכחי לא הרבה מאחוריו, אולי חלקית בגלל המחאה החברתית.  מהירידה הגדולה בזמן שרון צריך להתעלם, כי היא נבעה בעצם מהעברה של שרות התעסוקה וההכשרה המקצועית למשרד התעשיה.

הבא הוא תקציב החינוך.  כאן רואים את ההבדל המובהק בין סדר העדיפויות של ממשלת רבין לעומת כל האחרות — עליה ראלית בפועל של 45% בתקציב החינוך לנפש תוך 4 שנים.  הרצף הנוכחי של ממשלות נתניהו גם מימש עליה יפה, אבל פחות מחצי ממה שרבין עשה, ובמקרה הזה העליה הזו היא באופן מובהק תוצאה של המחאה החברתית ולא מדיניות יזומה (רואים את זה הרבה יותר טוב בנתוני התקציב המקורי, שם יש עליה תלולה ביותר אחרי 2011, אבל כפי שרואים בגרף הזה רק חלק מהעליה הזו מומש בסופו של דבר).

עוד יותר חריג הוא תקציב הבריאות, ובעצם חקיקת חוק בריאות ממלכתי שהביאה לעליה בתקציב הזה.  החוק חוקק בידי ממשלת רבין בשנת 1994, בהובלת חיים רמון, והעניק ביטוח בריאות לכמיליון תושבים (מתוך אוכלוסיה של כ-5 מיליון), רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא היה להם ביטוח בריאות קודם לכן.  כתוצאה עלתה ההוצאה הממשלתית על בריאות כמעט פי 2 בתקופת ממשלת רבין (תזכורת — זו הוצאה ריאלית בפועל לנפש).  ממשלת נתניהו הראשונה "זכתה" להכפיל את ההוצאה הזו עוד פעם בשנת 1997, כשהתחיל המימון הרציני של סל הבריאות, כך שגם את העליה הזו צריך בעצם לזקוף לזכות ממשלת רבין. תיקון: זה כי נתניהו ביטל את המס המקביל, שהיה חלק משמעותי מהמימון של קופות החולים, ולקח את האחריות למימון סל הבריאות על ממשלה.  וגם כאן ניתן לראות שממשלות נתניהו הנוכחיות העלו קצת את תקציב הבריאות אחרי המחאה החברתית.

נושא נוסף שמעניין להסתכל עליו הוא ההשקעה בדיור ובתשתיות — בין היתר בגלל השילוב ביניהם וההבנה הדי טריוואלית שכשבונים דירות צריך גם כבישים ומים וביוב. או אולי זה לא כל כך טריוויאלי, כי עובדה שמנהל התכנון תחת הממשלות הנוכחיות לא מבין את זה. בכל אופן, כשמסתכלים על בנית דירות אחרי המהפך של 1977 מתקבלת התמונה הבאה: היתה רק תקופה אחת שבה התחילו יותר דירות מאשר בתקופת ממשלת רבין, וזה היה כששרון (בתפקידו כשר השיכון) בנה כמויות גדולות של דירות קטנות במחוז הדרום עבור העליה הרוסית בתחילת שנות ה-90. אצל רבין לא היו פשרות כאלה, ורוב התוספת היתה כתוצאה מפעילות של המגזר הפרטי ולא בניה ישירה של הממשלה. מה שמראה שניתן להשיג תוצאות על ידי יצירת תנאים מתאימים, וזה יותר יעיל מדיבורים.  בפרט זה היה הרבה יותר יעיל מהוד"לים והותמ"לים של הממשלות הנוכחיות שלא ממש שינו שום דבר.

כשמסתכלים על סלילת כבישים ועל הנחת צינורות, התמונות הן כאלה.  לגבי כבישים, השיא הבלתי מעורער שייך לממשלת רבין: לגבי צינורות, זה יותר מעניין.  בתקופת ממשלת בגין הניחו הרבה יותר צינורות מים.  אבל הפלא ופלא, באותה תקופה הניחו הרבה פחות צינורות ביוב!  היחוד של ממשלת רבין הוא בצמצום הפער בין אספקת מים לפינוי ביוב, עוד אחד מהדברים האלה שצריכים להיות מובנים מאליהם.  לזכותה של הממשלה האחרונה, בשנים האחרונות עושה רושם שהפער ממש חוסל. ומה היתה ההשלכה של כל הפעילות הממשלתית הזו וההוצאות החברתיות הגבוהות? בטח זה גרם לירידה בצמיחה ועליה באבטלה, נכון? אז זהו, שלא.  הנה הנתונים על הצמיחה.  בתקופת ממשלת רבין הצמיחה נשקה ל-7%, הכי גבוה מאז המהפך פרט לשנה אחת בתקופת בועת הדוט-קום וממשלת ברק.  בשנים האחרונות, עם המדיניות הכלכלית מכוונת המגזר העסקי לכאורה, הצמיחה היא חצי מזה. ובאותו הזמן, האבטלה ירדה בצורה חדה, מיותר מ-11% לאזור ה-7%.  הירידה החדה ביותר שהייתה כאן חוץ מהירידה באבטלה שהייתה אחרי המיתון של שנות 1966-7.  במקביל, התעסוקה גדלה ובפרט גדל מספר המועסקים במשרה מלאה. ולסיום תהליך אוסלו והשלכותיו.  הגרף הבא הוא גרסא נוספת של גרף שכבר ציירתי פעם או פעמיים, שמנסה להמחיש את היחסים בין מאורעות שונים לאורך 60+ השנים האחרונות, על רקע המצב הבינלאומי של ישראל והפלסטינאים כפי שהוא משתקף בהכרה מצד מדינות העולם.  מספר המדינות החברות באו"ם מצויין גם הוא בתור נקודת יחוס.  פעולות של ישראל בירוק, של הפלסטינאים בשחור, של האו"ם בחום, ותהליך השלום בכחול. אז הסכמי אוסלו לא נעשו בחלל ריק ומהותם אינה מסתכמת ב"לתת להם רובים".  מי שהתחיל את תהליך השלום ברצינות, והבטיח לפלסטינאים אוטונומיה תוך 5 שנים, הוא כמובן בגין בקמפ דיוויד.  מי שהיה הראשון לדבר איתם פנים אל פנים (אמנם במסגרת המשלחת הירדנית) היה שמיר בועידת מדריד.  שניהם הנהיגו ממשלות ימין מובהקות.  הסיבות לועידת מדריד כללו את האינתיפדה הראשונה ואת מעמדה הלא משהו של ישראל בזירה הבינלאומית: אחרי שערפאת הכריז על עצמאות ב-1988, מספר המדינות שהכירו בו היה שווה למספר המדינות שקיימו יחסים דיפולמטיים עם ישראל.  ועידת מדריד, ולאחריה הסכם אוסלו, שיפרו באופן משמעותי את מעמדה של ישראל, אבל היתרון הזה בהכרה הבינלאומית הלך לאיבוד בשנים האחרונות עם הקיפאון המדיני והקמפיין המוצלח של אבו מאזן באו"ם.  אגב, בגין בשעתו לא הסכים למדינה פלסטינית, וגם רבין לא.  מי שהכריז קבל עם ועדה שהמטרה הסופית של התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית היה הנשיא בוש ב-2003 (היו כמובן עוד שאמרו זאת קודם, אבל הוא המשמעותי ביותר בשל מעמדה של אמריקה כבת ברית מובהקת של ישראל).  שרון קיבל את מתווה בוש ובכך הכיר גם הוא באופן לא ישיר בשאיפה למדינה פלסטינית.  לגבי נפגעי טרור עוד אין לי נתונים, כי קשה לאסוף אותם (ניתן למצוא נתונים מאוד כלליים או מאוד מפורטים שקשה לארגן אותם).  אבל גם בלי נתונים מפורטים ברור שהתקופה המדממת ביותר הייתה האינתיפדה השניה, שאותה ניתן ליחס לתסכול ממיסמוס הסכמי אוסלו לא פחות (ולדעתי יותר) ממה שניתן ליחס אותה להסכמים עצמם.  ממשלת רבין והסכמי אוסלו היו ונותרו הפעם היחידה שנתנו כאן צ'אנס אמיתי לתהליך השלום, וניסו להתניע דינמיקה חיובית שתוכל להביא שיפור במצב.  למרבה הצער הקיצוניים משני הצדדים הצליחו להפוך אותה לדינמיקה של פחד ואלימות.

זאת לא התמונה כולה כי ניהול מדינה הוא עניין מסובך.  אבל אפשר לומר שבהרבה מאוד מדדים ממשלת רבין, למרות שכיהנה רק 3 ומשהו שנים, הגיעה להישגים טובים בהרבה מכל ממשלה אחרת בכ-40 השנים האחרונות בתחומי החברה, הכלכלה, והמדיניות הבינלאומית.

יגאל עמיר: 1.
עם ישראל: 0.

מקורות

נתוני התקציב מאתר התקציב הפתוח (בגרסה הישנה, שממנה קל יותר לחלץ מספרים)

נתוני הבינוי של דירות, כבישים, וצינורות מהלמ"ס, משנתונים סטטיסטיים ופרסומים על הבינוי בישראל.

נתוני צמיחה ואבטלה גם מהשנתון הסטטיסטי.

הנתונים על מדינות המקיימות קשרים עם ישראל ו/או מכירות בפלסטין מוויקיפדיה האנגלית, מס' המדינות באו"ם מאתר האו"ם.