עדכון לרשומה מלפני כמה חודשים אודות הפניה של מחמוד עבאס לאו"ם, בעקבות ההצבעה שאישרה את קבלתה של פלסטין כמדינה משקיפה. ההיסטוריה כמובן לא השתנתה, אבל שווה בכל זאת לעדכן את הגרף עם ההתפתחויות האחרונות:
נקודה חשובה היא כמה מדינות בעצם תומכות בפלסטין. תוצאות ההצבעה היו 138 בעד, 41 נמנעות, 9 נגד, ו-5 שלא השתתפו. אבל בגרף שלנו סך התומכות בפלסטין מגיע לכדי 157. מה פשר ההבדל? ומה מהספר הנכון?
אז ככה. הגרף מציין את כל המדינות שהצהירו על הכרה במדינה פלסטינית לאורך השנים, ובנוסף אלה שהצביעו בעד קבלת פלסטין כמדינה משקיפה בהצבעה הנוכחית. ההצבעה הזאת מדגימה תמיכה גורפת מצד מדינות אירופה שלא היתה קיימת קודם. בפרט, 25 המדינות שנוספו לרשימה הן ארמניה, אוסטריה, בלגיה, אריתריאה, פינלנד, צרפת, יוון, גרנדה, אירלנד, איטליה, ג'מיקה, יפן, ליכטנשטיין, לוקסמבורג, מקסיקו, מיאנמר, ניו-זילנד, נורווגיה, פורטוגל, איי שלמה, דרום סודן, ספרד, שבדיה, שוויצריה, טרינידד-טובאגו, וטובאלו. מצד שני, היו מדינות שהביעו בעבר הכרה בפלסטין, אבל נמנעו בהצבעה משיקולים שונים, למשל חוסר תמיכה בצעד חד-צדדי העלול לפגוע בתהליך השלום. היתה גם מדינה אחת — צכיה — שהביעה תמיכה בפלסטין אבל הצביעה נגד.
המנעויות כתוצאה מהסתיגות מצעד חד-צדדי של הפלסטינים יכולה להחשב כהצלחה מסוימת של ישראל. אבל אין להתעלם מהסחף המשמעותי בתמיכה בעמדת ישראל, כשכיום כבר 81% ממדינות העולם תומכות ומכירות בפלסטין, כולל רוב מכריע של מדינות המערב. החלק העצוב במיוחד הוא שישראל נגררת בתגובות בטן אחרי האירועים, במקום לנסות למנף אותם כדי לבסס הכרה בעמדות הישראליות. מזה זמן רב ברור שהתמיכה הבינלאומית בפלסטינים גוברת, ויש להניח שגם הכרה בהם כמדינה חברה מלאה באו"ם אינה רחוקה (או לפחות נסיון להכרה כזו, שעלול להתקל בווטו אמריקאי). ברור גם שההצהרות הישראליות על צעדי ענישה כגון הגברת הבניה בהתנחלויות אינן זוכות לאהדה בלשון המעטה. התוצאה היא שהפלסטינים מקבלים הכרה בינלאומית במדינתם מבלי שידרשו לתת משהו בתמורה. יש מקום להניח שקיום משא ומתן אמיתי בשנות ה-90 המאוחרות, במקום התמקדות במיסמוס הסכמי אוסלו, היה מצליח לחלץ ויתורים ממשים בתמורה להכרה שהם מקבלים כעת בחינם.
ומה בעצם כתוב בהחלטה עצמה? הנוסח המלא קצת ארוך, אבל הנה כמה נקודות.
- יש כשלושה עמודי מבוא המפרטים את הרקע, ולאחריהם סעיפי ההחלטה עצמם. במסגרת המבוא יש איזכור של רשימה ארוכה של החלטות קודמות, אבל היא לא כוללת את החלטה 194 שעוסקת בחזרת הפליטים באופן ישיר אלא רק דרך התיחסות אליה בהחלטות אחרות.
- הסעיף הראשון בהחלטה עצמה מציין את הזכות של הפלסטינים להקים מדינה עצמאית בשטחים הכבושים מאז 1967. ניתן לפרש זאת כמדינה המוגבלת לשטחים אלה אך לא בהכרח מכסה את כל השטח.
- סעיף 3 מביע תקווה שמועצת הביטחון של האו"ם תתיחס בחיוב לבקשה הפלסטינית להתקבל כחברה מלאה. משמעות הדבר שכל המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, כולל מדינות אירופה, אכן תומכות בהכרה מלאה במדינת פלסטין ולא רק במעמד המשקיפה.
- סעיף 4 מציין בפירוש שהפתרון הרצוי הוא שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום ובטחון. הגלולה המרה מבחינת ישראל היא הציון המפורש שהמדינה הפלסטינית צריכה להיות רציפה, כלומר לא מחולקת לשני חלקים שאין קשר ישיר בינהם. מצד שני ישראל יכולה לשמוח על כך שאין חיוב של קוי 1967 כמו שהם, אלה רק קביעה שהם יהיו הבסיס לגבול.
- בניגוד להחלטות קודמות רבות המצוטטות במבוא, בהחלטה הזו אין התיחסות להתנחלויות, ובפרט אין התיחסות ספציפית לכך שגם הבניה במזרח ירושלים נחשבת התנחלות ואינה מוכרת.
- בתור קוריוז ניתן להזכיר שהצעת ההחלטה פותחת בהדגשת החשיבות של זכויות האדם והאפשרות להגדרה עצמית — מתאים מאוד לחלק לא קטן מהמדינות הרשומות כמגישות ההצעה, למשל אירן, עירק, סוריה, וטורקיה הידועות בתמיכתן בזכות ההגדרה העצמית של הכורדים, או אפגניסטן, ערב הסעודית, פקיסטן, תימן ועוד המובילות את העולם בהקשר של זכויות נשים.
מקורות
רוב הנתונים זהים לרשומה הקודמת.
תוצאות ההצבעה באו"ם והנוסח המלא של ההחלטה מאתר האו"ם.
נתונים 